וְעוֹד יְדִיעָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּמַהֲדוּרַת הַחֲדָשׁוֹת

עַל דַּיָּג שֶׁשֶּׁלָה מִיַּם-סִין צַב-יָם

בָּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.

וְהַדַּיָּג – כָּךְ נִמְסַר – עָמַד לְבַשֵּׁל אוֹתוֹ

וּלְהָכִין מִמֶּנוּ מָרָק.

הַסּוֹף הָיָה טוֹב, כִּי זָקֵן אֶחָד

שִׁלֵּם שִׁבְעִים דוֹלֵר, שֶׁהֵם הַרְבֵּה מְאֹד כֶּסֶף בְּסִין,

וּפָדָה אֶת הַצָּב.

בָּזֹאת אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהוֹדוֹת לוֹ

בְּשֵׁם כָּל הַגִּמְלָאִים:

חַיִּים שֶׁל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה –

אֲפִלּוּ הֵם הָיוּ עֲלוּלִים לְהִסְתַּיֵּם

בְּסִיר מָרָק נָפוּחַ.