לוגו
מעט תולדות-הטבע
תרגום: שמשון מלצר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(תמונה)


הנפשות: המורה והתלמיד

המורה (באמצע ההרצאה): ובכן, חַי החוֹלד מתחת לפני האדמה. קרוביו הקרובים, כפי שראינו, חיים על פני האדמה, נושמים לרוָחה באויר. הוא חי את חייו הרגילים בתוך האדמה. לפרקים, – ודבר כזה יארע לפעמים לעת-קיץ בלילה, – מתעוררים בו געגועים אל חיי החופש שעל פני האדמה, והוא עולה ויוצא לטייל. ביום, בשעה שהשמש זורחת, לעולם אינו עושׂה כן. אבל נראה הדבר, שאפילו האור החלוש של הירח והכוכבים בלילה אף הוא אינו נעים לו, שכן טיולו על פני האדמה אינו נמשך זמן רב, ואולי יש לו על פני האדמה שׂונאים הרבה והוא בורח מפניהם וחוזר ומסתתר בחשכה.

התלמיד: היכן, למעשׂה, הוא נמצא?

המורה: אצלנו – בכל מקום. הוא מתגורר במשטחי-הדשא, בשׂדות, ביערות, כמובן, לא מלמעלה, מלמעלה חיים אחרים, הוא חַי מתחת למשטחי-הדשא, מתחת לשׂדות וליערות… בשעת הדחק, כשהוא מוצא מתחת לפני האדמה מים, ואפילו על פני האדמה, בשעה שהוא יוצא בליל-קיץ לטייל – הריהו שׂוחה. כשיש צורך, הריהו יודע לשׂחות גם כן… למראה העין אינו מכוער ביותר – בלי צוָאר, עגלגל-סגלגל; ורגלים גדולות ורחבות יש לו, לחפור בהן באדמה. לבושו לבוש נאה: פרוַת-משי קצרת-שׂערות. חוטמו אף הוא מעוּדן: מרחרח הכול למרחוק, גם אזנו רגישה: שומעת כל המתרחש מסביב. ואמן הוא: חופר תעלות מופלאות ביותר מתחת לאדמה; מעון ומבצר גם יחד! ויש לו גם עינים יפות מאד. שחורות, לוהטות אך קטנות, כגרגרים של פרג, והוא יכול תמיד להבליע ולהצניע אותן בתוך הפרוָה הרכה, עד שהן נעלמות לגמרי. במשך זמן רב היו סבורים לפיכך, שאין לו עינים כלל! ושאין הוא רואה. אבל נתברר, שהדבר הזה אינו נכון… ושאין הוא אלא מסתיר את עיניו, שכּן כל זמן שהוא חַי מתחת לפני האדמה אין הוא יכול להשתמש בהן… בתוך האדמה שׂוררת, כמובן, חשכה… ואפשר משום כך הוא יוצא תכופות לטיוּל על פני האדמה, שיוכל לפחות רגע להשתמש בעינים! שאלמלא כן, היה מאבּדן לחלוטין!

התלמיד: כיצד?

המורה: כזה הוא חוק הטבע! החוק הזה אומר: כל מה שאינו מביא תועלת, שאינו עובד, הולך לאבּוּד, וסופו כליון; כל שהוא חַי חייב לעבוד, ואם הוא עובד – הוא ניזון. החיות החמות, שיש להן דם אדום (ואליהן שייך החוֹלד גם כן) יש להן לב, המספק לכל האברים דם; הוא דוחף ודוחק את הדם אל כל הפנות, אל כל התאים של הגוף, ומזין אותם בזה. אם רוצים, דרך משל, להשתחרר מתלתוּל שעל הגוף, כורכים עליו ומהדקים מסביבו חוט-משי דק; בזה האופן מפסיקים לו את אספקת הדם, אין הוא נזון ואינו יכול לחיות; מחמת רעב הוא מצטמק, מתייבש, והוא מת ונופל, כעלה מת הנושר מעל העץ. והלב אומר להם לאברים: “כאכילתכם כך עבודתכם!” כלומר: כפי שאתם אוכלים, כך אתם חייבים לעבוד! ואמנם, אֵבר שאינו עובד – סופו אובד. יקרה, שיש הכרח לחבוש לו לחולה יד פצועה, או רגל, שיתרפאו במנוחה, היד או הרגל החבושה אינן עובדות ואינן נעות במשך זמן מסויים, ואחר כך, כשמורידים את התחבושת, רואים שהן מיוּבשות, הרבה יותר רזות מן היד השניה, או מן הרגל השניה…

התלמיד: והמוח?

המורה: המוח אף הוא דינו כך. אנשים, שמחזיקים אותם כלואים זמן רב לבדם בחשכה, מאבדים את השׂכל האנושי, את היכולת לחשוב מחשבות… והוא הדין גם בעינים. המוני יצורים, החיים כבר זמן רב בחושך מתחת לפני האדמה, אין להם עוד שום סימן של עינים… אבל הללו וַדאי שכחו כבר לחלוטין, מה טעמו של אור. הם אינם רואים עוד אור אפילו בחלומם. הם אינם מתגעגעים עליו עוד…

התלמיד: ואותם שאינם שוכחים והם מתגעגעים?

המורה: הללו מוצאים מוצא. החולד מתפנה ויוצא מזמן לזמן אל אור העולם… השמש כבר היתה מכאיבה לו, והריהו מסתפק בירח ובכוכבים… ואילו אחרים…

התלמיד: מה עושׂים אחרים?

המורה: גם בעמקי המים שׂוררת חשכה. מבעד לכמה האמות הראשונות חודר עוד זוהר ירקרק, מרעיד, מפוזר פה ושם. אך ככל שהמים עמוקים יותר, כן גוברת בהם החשכה. והימים עמוקים הם, מאד עמוקים. בים הגרמני מצאו מקומות עמוקים עד חמש מאות מטר, בים התיכון – עד ארבעת אלפים מאתים מטר, באוקינוס האַטלנטי מדדו מצולות עד שבעת אלפים, ובאוקינוס השקט – עד שמונת אלפים ושלושה עשׂר מטר. אילו השקיעו שם אחד מהרי ההימַלאִים, לא היה בולט אלא שׂיאו בלבד… אפשר לשער כמה גדולה שם החשכה על-גבי הקרקע! ואף-על-פי-כן חיים שם יצורים ענקיים, כגון דג הפּאַפּוּג, והם רואים!

התלמיד: כיצד?

המורה: הם יוצרים לעצמם את אורם שלהם עצמם. כיצד מאירה גחלילית בחשכה? היא מוציאה מתוכה אור. ואותם הדגים יש להם עינים כאלה, שהן מקרינות מתוכן אור. והם רואים לאורם של עצמם…

התלמיד: כולם?

המורה: לא! ישנם כאלה, ששכחו את האור, והללו אִבּדו את עיניהם!… בשביל ליצור לעצמו אור משלו, חייב יצור להתגעגע על האור!