מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ירושלם הבנויה: חלום בהקיץ

מאת: ברוך שץ , תרגום: מרדכי אזרחי (קרישבסקי) (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בצלאל; תרפ"ד

סוגה:

שפת מקור: יידיש

אָמַר ר' הוֹשַׁעֲיָא עֲתִידָה יְרוּשָׁלֵם לֵעָשׂוֹת

פַּנָס לְאֻמוֹת-הָעוֹלָם וְהֵן מְהַלְכִין לְאוֹרָהּ

(פסיקתּא)

מתוך גוף כתב-היד נשמטו כל המקומות שבהם מדובר על “מעשה-בצלאל”. מצאתי שטרם הגיע זמנן של עובדות אלה להתפרסם. המקומות הללו מסומנים בשורות של קוים. הלכך נשארו לצערי, מקומות ידועים בספר שאינם מובנים ביותר.

ב. שץ.


לְזֵכֶר יוֹבֵל הַשְּׁנֵים-עָשָׂר

לְהִוָּסֵד “בְּצַלְאֵל”.

1918 – 1906

מָקְדָשׁ לִידִידֵי “בְּצַלְאֵל”.

ספר ראשון

על גדותיו השקטים של הכנרת הנהיר, על הרריה השלוים של צפת העתיקה, שם כתבתי את ספרי זה, בימי סערות-קרב של שנת תרע"ח.

מטבריה וצפת האומללות נמלטתי אז, לבלי תחזינה עוד עיני במצוקה, לבל אשמע את בכי הילדים הרעבים, לבלי אשתגע ממראה עיני…

מתהום לבבי העליתי אז את חלום חזיוני הישן. חלומי אשר מלא את נפשי ברגעי הזהר אשר לחיי. ואומר לכסות בו את מחזות-הבלהות אשר אפפוני.

הדבר אמץ את כחי להתגבר על הסיוט האיום עד אשר יבואו ימים טובים מאלה, ימי תחיתנו, אשר זה מזמן התמסרתי להם כולי.

עכשיו כעבור שש שנים מאז, אחרי כתבי את הספר, בעלעלי בכתב-היד הישן, מצאתי לתמהוני, כי הרבה מחזיונותי ואידיאותי, אשר רק בחלום-חור ראיתים בירושלם העתידה, בירושלם שלאחרי מאה שנה, התחילו כבר להתגשם. ואם ככה, מי לידי יתקע, אם כזה לא יהיה גורלם של אחדים מחלומותי שמסרתי בספר זה? לפיכך מצאתי לנחוץ למסור את הספר לדפוס.

אמנם, טרם אבדה מן הארץ חית-האדם, לנו היהודים היא מראה את נחת-אכזריותה בפראות ואי-אנושיות כזו, שלא היתה כמוה גם בימים הנוראים ביותר, אשר נכתבו בהסטוריה בדמנו. בכל זאת מרגיש אנכי, שאלה הן פרפורי-הגסיסה האחרונים של הרשעה.

בא הקץ לדור הזדון, עליו להספות – והוא יספה!

האמן! כי אשרי המאמין.

ירושלם 1924.

פתיחה

אמלל הייתי, האמלל בכל האדם, אשר על פני האדמה…עננים קודרים כסו את עין שמשי, רוחות קרות התחילו מנשבות בפנתי החמה והאדמה נרתעה מתחת לרגלי.

לתוך לבי, שבו חי ופרח תמיד גן פלאים מתחת לכפת רקיע תכול, התגנבה תולעת שחורה – תולעת הספק והיאוש, שקוססה את השרשים לאט ובלי הרף…



ואז אירע לי משהו מפליא…

הדבר היה ביום הששי אחרי הצהרים. ב“בצלאל” כבר שבתה העבודה, החצר הרבצה לכבוד השבת, איש לא היה שם, הכל נסגר, השלך הס. הדממה הבלתי-רגילה ב“בצלאל” המלא תמיד תשואות השרתה עלי רוח עצבות. עליתי הגגה, ישבתי מול המנורה על המגדל, אשר משם אהבתי לפנים להשקיף על העיר, לחלום.

זה ימים רבים לא הייתי שם…

נפשי השתוחחה עלי, בלבי נקרה תולעת, הרגשתי את עצמי גלמוד, רחוק מרעי בחוץ לארץ, נכרי לאחי בארץ-ישראל, אף מוזר לבני ביתי. לא יכלתי נשא את נודם לי, את הביטם אלי בעיני רחמנות, לא יכלתי שמע בלי כאב את השם “בצלאל”…

הדממה נתגברה על המגדל. מתחת נראתה ירושלם השלוה והיא טהורה, רחוצה, מקושטה ככלה לכבוד השבת הקדושה…

בחלונות העיר נוצצו בשמחה נרות של שבת, בנות ירושלם מברכות על הנרות. כפעם בפעם הולכים ונוספים חלונות עד הבתים הקטנים הלאה הלאה במעלה ההר, ובמרום השמים, מעל להר הופיעה פתאם שלהבת-יה, השכינה כביכול אף היא ברכה על הנרות… שלוה רכה נכנסה אל הלב… זכרתי את ימי ילדותי. עירתנו הקטנה שכלה יהודים, אף היא היתה מוארה ככה. ערב שבת, אחרתי מחוץ-לעירה על שפת הנהר, הנני רץ לביתי. אמא עומדת על פתח הבית ומצפה בדאגה ובפחד פן חלילה קרה אסון בשעת הרחיצה בנהר… הנני נחפז ללבש בגדי-שבת ומביט על פני אמא החביבים… אמא פורשת את כפיה על חמשת הנרות ומתפללת בקול קדוש, לבבי… מתפללת היא בעד אישה, בעד ילדיה ועל גאולת כל עם ישראל… אמא, אמא! מי הוא זה עם ישראל? האותם שהם רצים-אצים, רודפים אחרי עניני העולם הזה, אם אלה הנמקים פה בחכותם לעולם הבא? משניהם רחוק אני, אלה ואלה זרים לי!

הם…

לכו נרננה… נשמעה רנה נעימה מתוך בית-הכנסת הסמוך.

לכו נרננה… ענתה בת-קול מבית-הכנסת השני, השלישי, הרביעי, מכל עבר נשמעה הרנה של קבלת השבת.

לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה…

רבון העולמים! הנה עמך ישראל אומר שירה, מקבל פני שבת קדש, כלתו האהובה, אשר ארשת לו בחסדך…

מבטי נפל על מנורת-המגדל בת שבעת הקנים, אשר זה ימים רבים מאד לא הדלקתיה לכבוד שבת.

פתאם חזו עיני תמונה כהה נשענת על כן המנורה… זאת היתה תמונת איש בחצי ימיו, רם הקומה ותמיר, עוטה מעיל אדם-כהה ועל ראשו הגא חבוש פאר קטן לבן ומתחתיו גלשו קוצות, שחורות, ארוכות, הוא עמד מפנה מנגדי, לא יכלתי לראות את פניו.

– מי הוא זה? – אמרתי בלבי – איך עלה הנה ועיני לא ראו?

התמונה כאילו הרגישה בעיני הנעוצות בה, פנתה מיד אלי ותשלח בי מבט עמק. נשימתי נעצרה, לבי פג… ראיתי לפני את בצלאל קדמוננו… הכרתיו: זה הוא, אשר עמד בצל-אל. ידיו, ידי אמן, בנו את המשכן. חזהו הרחב מלא חכמה ודעת. עיניו המזהירות, עיני אמן הביטו ישר לתוך עמק נשמתי.

– מורי ורבי, לחשו בקשי שפתי המתות, כתקוע מסמרים ישבתי, לא יכלתי למוש ממקומי מתמהון.

– “בני”, הנני בקול נלבב ועיניו הביטו עלי באהבה כה רבה וברחמים כה גדולים עד כי רחפו כל עצמותי ונחל דמעות פרץ מעיני. נפלתי כחץ ננעץ ארצה, כבשתי את ראשי על ברכיו ואבך מר, מר.

– קום, בני, עמוד על רגליך, מחה דמעותיך – אמר אלי רכות. ויחזק בי בידיו החמות והרכות ויקימני ויושיבני על ידו.

– חזק ואמץ, אל תחת ואל תואש! הן מלאכתך עוד לא נגמרה – אמר אלי בקול אמיץ.

– מורי ורבי! עיף אני, רפה-אונים, בדד… אין לי יד אח תומכת, אין חזה עליו ינוח ראשי, אין לי רע לשפך לפניו שיחי… אין איש מאמין בעבודתי… אף אני עצמי מתחיל להיות מסופק בכחי. הספק אוכל את לבי.

– אמונה! זהו סוד ההצלחה. רק האמונה עמדה להם לבני ישראל לההפך מעבדי פרעה במצרים, לעם חפשי בארץ-ישראל. היא נתנה לנו כח לשאת את הגלות הארוכה והיא, היא שתביא לנו את הגאולה.

– מורי ורבי! קר, קר סביבי. תאות הזהב הקשיחה את לב בני עמי: החשבון התגרני הפעוט קצר-הראי טמטם את ראשם. היהודי יודע רק סחור-מכור. גם את הגאולה הוא מבקש לעשות פרקמטיא בזול. וכי יכל אני ללמוד אמונה מנשמות מתות?

– הס, בן-אדם! אל תדבר בעם-אמונה, אל תתן דפי במאמינים בני מאמינים. התגרנות נטפלה לו בגלות המרה להחזיק את הגויה החטאה; אולם האמונה נתנה לו ארץ-ישראל, אשר בה התגבשה נשמת ישראל והאמונה היא עיקרו של עם ישראל. כל גלות מרה לא עצרה כח להמית את נשמתו של ישראל. היא רק הרדימתהו. חובה להעירה ולעוררה! הזוכר אתה את עצמך, כי בהיותך נער קטן ורך, ברחת מבית הוריך בלי פרוטה בכיס לבקש “השכלה”? מעוררים פקחו את עיניך, ה“השכלה” העירתך. צא וחשוב: מה רבו בני העליה שנתנו לעולם כלו, אשר מסרו את נפשם בלי כל “חשבון” בגלל רעיון קדוש! יבוא יום – אמר בצלצול-נבואי – ועמי ישליך מידו את אמת-התגר ואת מאזני-כנען, יחדל לעשות פרקמטיא בשביל כל עמי תבל אשר רקב בהם, ועזר להעביר את ממשלת הזדון מן הארץ, ונתק הרים ממקומם לבנות עולם חדש מלא אור. אז יתאחדו כל בני עמנו המפוזרים בארצות הגולה, ובאו מארבע כנפות הארץ לבנות להם את ארצם השוממה. התגרים – נפרדים והבונים – מתאחדים… רק העבדים – אשר בנו פירמידות, יכלו להתפרק מכל עדים בשביל משכן, עד אשר צוו עליהם לבל יוסיפו עוד להביא.

– מורי ורבי! מתי יבוא דברך? האזכה לראות זאת בחיי? אני כבר זקנתי, תש כחי.

– לא, עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להפטר הימנה. עבוד והאמן!

– עזרני נא, רבי, אמץ נא את אמונתי, מלא את לבי תקוה, הורני נא! גל עיני ואראה מרחוק, או הראני בחלום את צל העתיד לבוא. וחיתה נפשי ואחליף כח ללכת בדרכי הלאה.

– ילדי הרפה, אנכי אגלה את עיניך, פקח אפקח את עיניך וראית את פרי עבודתך, את עבודת חבריך, בוני ירושלם ההרוסה וכל אלה העמלים להחיות את עמנו בארצו השבה אף היא לתחיה. בחלום תחזה את הכל. בהקיץ תחלום את חלומותיך אולם דע לך כי קשים הם חיי בעל החלומות ועוד יותר, בספרו את חלומותיו בשוקים… צפון אותם אפוא בעמק לבך, הם יוסיפו לשד לדמך ושבת לימי עלומיך והיית צעיר לעולם.

ויגע באצבעותיו על עיני וישם את ידו החמה על מצחי ויאמר אלי בלאט: בא!

א

בגן נאה על יד תחנת-תעופה נצבתי עם מורי. ונעל באוירון ונשב בו שנינו. כמעט רגע ואנחנו הגבהנו עוף ונדא באויר צח וזך תחת רקיע התכלת. מלמטה נראתה עיר יפה להפליא, המשתרעת על פני גבעות ובקעות ובה מגדלים רמים, כפות, גגות שטוחים-בהירים, גנים, ברכות וגשרים גשורים מעל לבקעות.

– “מה זאת?” שאלתי את מורי.

– ירושלם, ירושלם הבנויה.

– ירושלם הבנויה! – קראתי מתוך התפעלות. – הבה נרדה נא למטה. אשעשע את עיני, אשמח את לבי, ארוצה בשוקיה, אשוטט ברחובותיה, אראה נא הכל, כיצד נבנתה? מה עשו בה? איך חיים שם? השלום ל“בצלאל”? העודנו חי?

– חכה, אל תחפז! ענני מורי בבת צחוק טובה. הן אמן אתה וידע תדע כי מתחילה צריך להתבונן אל הקוים הגדולים, אל הכלל. ואחר אל כל חלק וחלק לבדו. ורק אז נבין את “הכלל” אל נכון. וככה נעשה: אני אראך את פני ירושלם, לב הארץ, מלמעלה, מבחוץ וגם את פני כל ארץ-ישראל תראה ואחר אורידך ארצה. שם לא נעוף, לא נסע. את ירושלם עוברים ברגל לארכה ולרחבה. כל מדרך כף רגל בה קדוש הוא. הרואה אתה? – הורה לי באצבעו על קבוצת בנינים בטבור העיר – זהו בית המקדש.

חיש הרכנתי את ראשי, נחפזתי לראות את בית המקדש. מעל הרום הנורא, שבו רחפנו, לא יכלתי להבחין בעליל כל דבר. ראיתי רק גגות שטוחים, חצרות מרוצפות, זעיר שם הבהיק דבר-מה לעיני ספק זהב, ספק מים, כתם ירוק-כחל של צמחים, צל מגדל. אך אחת היטבתי לראות: קבוצת הבתים הזאת מתנוססת בהדרה על כל בניני העיר היפה ועומדת במרכזה. כל הרחובות פונים אליה. הבתים האלה מסויגים ושערים קרועים בגדר לכל עבר. וממול אחד השערים שהכרתי בו את שער הזהב, גשור גשר מעל לעמק יהושפט עד הר הזיתים.

– מורי ורבי, המקריבים קרבנות בבית המקדש?

– לא כדרך הקדמונים יבקשו עתה סליחה לחטא, לא בקרבן, לא בשפך דם נפש נקיה יכופר עון, כי אם בתשובה ממעלליו הרעים יכופר לחוטא.

– מה יעשה בבית המקדש, מה נמצא בו?

– במקדש מקננת נשמת עם ישראל! שמה ילך כל יהודי לפתח את רוחו, ללמד לדעת את נשמת העם. שם נצבר כל אשר יצר היהודי במשך אלפי שנים חלק מעבודתו לטובת האנושיות כלה: בית נכאת נמצא, בית נכאת לאמנות ישראל ולחכמתו שם תשכון רוח אדני, אשר נתן בנו האלהים.

במערב מול שער יפו, על ההר אשר עם הברכה התחתונה הכרתי את הכפה הנאוה של מסגד-עומר.

–מסגד-עומר – הוא אשר עמד לפנים על הר הבית ומשם העבירוהו להר היפה מזכרת תודה לערבים, שכנינו הטובים על אשר שמרו בטפול רב את מקומותינו הקדושים.

– וזה מגדל דוד?

– כדברך. אלא שהוא בדוק ומשפץ. עתה נמצאים בו הקונסרבטוריון, בית הנכאת למוסיקה ואולם הקונצרטים.

נשבה רוח בכנור דוד ויחי.

לאט לאט החלותי להבחין בין מקום למקום. הכרתי את הר הזיתים, יד אבשלום, השתוממתי כי נעלמו המצבות שעל גבי הקברים: דשא, גגות, כפות ומגדלים כסו את כל ההר.

– הר הזיתים חדל להיות הר המתים. – אמר המורה, אשר הבין למחשבותי – עתה הנהו הר החיים. התראה? פה, ישר מול בית המקדש, ברחוב שער הזהב מתנשא בנין יפה להפליא, זהו “היכל השלום”, הוא שיך לאגודת השלום של כל גויי הארץ. בנין מפואר זה הקרבנו להם שי לאות תודה על עזרם לנו לשוב לארצנו ולהיות עם עומד ברשות עצמו. הבית העגול הסמוך לו זהו בית המורשון שלנו. בו יושבים הסנהדרין. הלאה למעלה מתפשטים על הר הזיתים בתים רבים, ארמונות תפארה, גנים, אפדנים ומגדלים. בכל אלה יתפאר עמנו: זאת היא “יבנה” שכונת המכללה המפארה שלנו. שם נמצאים כל הפקולטטים, הספריות, המעבדות, והמצפה – הנה המגדל הגבוה בעל הכפה – הוא הורה באצבעו, גני החיות והצמחים, כל מיני בתי-נכאת למדעים ובית מחיה ענקי לאלפי התלמידים הלומדים ב“יבנה”.

האוירון עופף לעבר השלח בדרך יריחו ומחזות חדשים נגלו לעיני. גן רחב ידים, שטוף שלל-צבעים, פרחים שונים מזוגים ברק מזנקות ואגני מים זכים. ועל פני כרי דשא מפזרים מאות גגות שטוחים, לבנים. ויאמר המורה אלי: זאת היא “תחנת הבריאות”. פה מתרפאים מכל המחלות ופה המוסדות הדואגים לבער את המחלות מן הארץ.

– מה הוא הבנין הארך אשר אני רואה שם מצד הר המשחית? ומה הם המגדלים הרבים המכוסים גגות מבהיקים, אשר מסביב לבנין ההוא?

– זהו מקור האור לירושלם. על המגדלים הגבוהים נתונות מראות כפופות המרכזות את קרני השמש. הכח העצום הנאצר שם יעובד לאור חשמלי. הרואה אתה את אגני המים הגדולים שבהם משתקפים השמים וגם האוירון שאנו עפים בו? אלה הם ברכות המים של ירושלם, הברכות האלו מספיקות מים לכל הגנים, בתי-חרשת ולשאר צרכים. מים לשתיה מולכים דרך צנורות מ“ברכות שלמה” ומהמעינות אשר מסביב לירושלם.

– מאין יוקח כל כך הרבה מים למלא ברכות ענקיות כאלה?

– הן מתמלאות מי גשמים. בירושלם יורד הגשם בכמות של מטר מעקב על כל שטח של מטר מרבע. כמות זו אינה פחותה מזו שברוסיה הקרה. הגשם יורד בבת אחת ורק בימי החרף הקצר. מי הגשמים שוטפים בזרם גדול דרך הגאיות אל ים המלח, ולפנים היו סוחפים את האדמה מעל הסלעים, עתה עלתה בידי המהנדסים שלנו להציל חלק ממי הגשמים. כעת לא יחסרו עוד לירושלם מים וצל.

– ומה בקדחת? העודנה אוכלת את יושבי העיר? – שאלתי, בזכרי כמה סבלנו בשל מי הגשמים והבורות.

– ירושלם מצוינה באקלימה המבריא מכל ערי תבל. היא שוכנת במרום הרים, מרובת שמש היא, רוח משיבת נפש מנשבת בה תמיד. נטיעותיה המרבבות רככו את המעבר מיום ללילה. בצות לא היו לה מעולם, הגורם היחידי למחלות ומדוים רעים – היו הבורות שלכם. אלה היו מקור הדבר, אשר כל אחד כרה לו בידיו לרעתו. באמת עלו יחד כל הבורות שבכל חצר וחצר, ביגיעה מרובה ובממון רב. זוהי חולשת הפרוד. עכשיו מכיון שהכל נעשה על ידי הכלל בשביל הכלל, הכל עולה יפה ובזול. הרואה אתה? פה ישנן שתים-עשרה ברכות, זו למטה מזו כמדרגות ההרים. כל ברכה מכילה מים די חדש ידוע בשנה, אולם הצנורות המוליכים את המים לכל פנות העיר נמשכים רק מהברכה התחתונה, וזו מתמלאת תמיד מהברכות העליונות שמימיהן נגרים לאט לאט מעליונה לתחתונה, ומתוך כך נמצאים המים בתנועה תדירית. בכל חדש מתרוקנת ברכה אחת ואז יכולים לנקות אותה. יתר על כן מגדלים כאן דגים לרב, – דבר זה תועלתו מרובה. אין קדחת יוצאת מהברכות האלה, להפך, הן מבסמות את האויר ועושות אותו ––– –מיד1. ראה נא, מה נאים האילנות הצומחים מסביב. המקום הזה נפלא באוירו המבריא ובכל ירושלם אין כמוהו. פה בנו את “גן עדן הילדים”.

– מה טיבו של “גן עדן הילדים”? שאלתי. ממעל יכולתי לראות רק מגרש גדול ובתוכו עצים, בתים, גני-ירק ומגרשים גדולים.

– פה נאספו כל הילדים מבני 3 – 4 עד בני 12 – 13 על חשבון העם. פה הם דרים מתפתחים, לומדים. כלם יחד בתנאים שוים, בגדים אחדים, בשטת למוד אחת. מכאן הם נפוצים לבתי-ספר מקצעיים שונים. אף שם הם לומדים חנם אין כסף, כל אחד מהם מתמחה לפי נטיתו הטבעית וכשרונותיו המיוחדים לו. לא כמלפנים הזמן הזה, עתה בטל המנהג הישן של הקנית חנוך מלאכותי לנוער לפי רצון ההורים וגודל הונם וגאותם. לפיכך עשיר היה כל מקצע בבורים והדיוטים. וכשרונות גאוניים של רבים מבני עניים הלכו בתהו, מפני שהוריהם הם עניים. ודבר זה גרם הפסד לכל האנושיות.

– מורי ורבי! היתכן הדבר לגזול ילדים מאת הוריהם! לשלול מאבות את השמחה שבאבהות לראות את עוללם מתפתח, גדל, מחכים, נהיה איש! למנוע מבני אדם את אהבת הילדים את התענוג האלהי לחבקם, לנשקם, להרגיש את גופם הרכיך והחמים המתגפף באהבה ובאמון אליך!

– אל תהא נחפז, בני, להעתיר עלי קושיות. הלא כבר אמרתי לך: מתחלה אראך את הקוים העיקריים ואחר תראה את כל הפרטים. כשתראה למטה את “גן עדן הילדים” תתרצה בשמחה ל“גזלת” ילדיך… מר תבכה על ילדיך כי נולדו לפני מאה שנים וסבלו מ“אהבת-הורים”…

– מאה שנים? – אמרתי בלבי ואשתומם ולא הוספתי לשאל דבר.

שוב עף אוירוננו חוגתו בעגול ומחזות חדשים נגלו לעיני. מפאת מזרח נראים גגות בתים רבים מקצתם זכוכית, על יד הבתים מוטלות אבני מחצב ולאזני הגיעה האושה המיוחדת של סתות אבנים.

– פה נמצא “מוסד הבניה” הממשלתי “הבונה” וגם מחצבים. פה נרשמות תכניות לכל הבנינים העומדים להבנות וגם מכינים חמרי-בנין. התכניות נערכות על-ידי האדריכלים המפורסמים שלנו ונבחנות על-ידי ועדת הבנין. הבנינים צריכים להיות בנויים יפה, מתאימים לתכליתם, לפי חקי הבריאות, חזקים, מובטחים משרפה ונאים לסביבתם. כל התביעות החמורות הללו נוהגות לא רק ביחס לבנינים צבוריים בלבד, שעליהם צריך להיות טבוע רוח העם ומצב השכלתו, אלא גם ביחס לבניני אנשים פרטיים, שכל אחד רשאי להטביע בהם את טבעו וטעמו. בנין מכער ברחוב מזיק לעיני העוברים ושבים כגל אשפה לנשימה. מיסד המוסד הזה היה “בצלאל”.

– אנא מורי, תראני את “בצלאל”.

– אל תדחק את השעה, התאפק נא. מתחלה אראך את האוירה אשר ברא, את קרני האור אשר הפיץ, ואחר תראה את “בצלאל” עצמו – את שמשה של ירושלם. הבט שמה לצד דרום, זאת היא “קרית העבודה”. שם עובדים מאות אלפי אנשים בכל מיני תעשיות אמנותיות אשר “בצלאל” היה הראשון להנהיגן, להקנותן ולהפיצן בארץ.

– ומה זה תראינה עיני שם מרחוק? חילים, תותחים, מלחמה! חללים נופלים! דלקה!

– הרגע נא. אין זאת אלא הצגה לצלום בשביל ראי-נע. שם נמצאת “מנורה”, בית החרשת לסרטים בשביל ראי-נע. עתה רוצים הם להציג את עמי ארפה כשהם מוכיחים את צדקתם ומפיצים את ההשכלה. בית החרשת “מנורה” והתיאטרון אף הם נוסדו על ידי “בצלאל”.

– האין עוד מלחמות בארץ?

– ישנן, אבל לא בצורתן הקדמונית. אין עוד בעולם עם אשר ישאף להצטין במעשה אלמות ובשפיכות דמים, אשר יחיה על הגזל ואשר יאכל חיל זרים, כל ממשלה וממשלה משתדלת עתה לפתח את אזרחיה על צד היותר טוב להכשירם למלחמה בטבע, להתגבר עליו ולנצל אותו לתועלת האדם.

– המכבר חדלו מלחמות?

– לפני מאה שנים. לא בנקל עלה הדבר. לא ביום אחד שבתה המלחמה. מלחמת עולם היתה אז. מליוני בני אדם נהרגו. ויותר מזה גועו זקנים, נשים וטף ברעב ובמחלות. כחמש שנים ארכה המלחמה. אלה היו ימים נוראים למין האנושי. “עת אשר שלט אדם באדם לרע לו”… אולם שטת האלמות פשטה את הרגל. בא יום הדין לכל ממשלת זדון, באו ימי תגמולם של כל העמים החזקים על בלעם את החלשים מהם, על התירם שפיכות דמים, גזלה ומרמה בשם אהבת המולדת, על הקדישם אנשים מיוחדים ללמדם אומנות הרצח, על גדלם חכמי המדינה שקרנים לסכסך עמים בעמים. על טמאם את שכל האדם בהשתמשם בו להמציא כלי מות שונים. ובעד תתם כבוד אלהים לילוד-אשה – להיות לו לחמורי-גרם, לעבדים נכנעים… הרצח החל פשוט מאד. כל העמים, יותר נכון “ראשי” העמים הלא דברו תמיד שלום, בקשו אך שלום בין העמים. ולא פסקו באותו הזמן משך של עשרות בשנים להזדין בנשק. בבתי החרשת יצקו תותחים, בבתי הספר ובבתי הכנסיות חנכו פטריוטים קנאים, מתעבי עמים אחרים, ברחובות ובטרקלינים חלקו כבוד ל“גבורים” החיים על חרבם ומלומד מלחמה. בצלב, סמל “אלהי-אהבה” שלהם קשטו את חזיהם של גבורי הדמים והמדינאים המתעתעים, ונשיהם העדינות העריצו את חרבם אות-הדמים. אולם שום ממשלה לא האמינה בכח עמה, על כן בקשה עזר כנגדה, בעל ברית. ועל ידי סרסוריה המדינאים חוללה סכסוכים, רגלה, גנבה תעודות. עוררה מהומה ומבוכה בין העמים אשר לא רצו להתחבר אליה… ככה חיו העמים הנאורים בשלום ובשלוה, עד אשר קמה ממלכה גדולה, בתיאבון לבלוע את שכנתה הקטנה הטרדנית. קמה אז לריב את ריב הקטנה ממלכה גדולה אחרת, יען כי אף היא אמרה לעשות כמעשה הראשונה. ולממלכה הגדולה הראשונה חברה בעלת בריתה, ממלכה גדולה ממנה ותבוא לעזרתה. אז באו שתי ממלכות גדולות ועצומות לעזר לממלכה הגדולה השניה וככה התלקחה המלחמה בין כל עמי תבל. על כרחם נלחמו… דם נשפך כמים, ערים נצתו, מדינות נחרבו והכל קראו פה אחד; “חפצי שלום אנחנו, למען השלום הנצחי אנו נלחמים!”

והשלום בא, בא. לא החרב אשר שכלה מחוץ הביאתהו, כי אם הרעב אשר בבית. מגר מגרו את הכתרים מעל ראשי “משיחי-אלהים”, נטלו את החרבות מידי גבורי-הדם ויגרשו את חכמי-המדינה – הסרסרים. כל עם ועם השתחרר מאפוטרופסו, לקח את גורלו בידו, בעצם ידו נגד את אשרו ואנחנו “עם השלום” לקחנו חלק הגון בעבודה הקשה הזאת, עזרנו לכל העמים לבנות עולם חדש, עולם שכולו אור. חלף זאת עזרונו להחיות את שמות “ארץ-ישראל” בשביל “עם-ישראל”, ובזה פרעו מקצת מחובם הישן שהם חיבים לנו.

– מה הן שורות האנשים בלבוש תכלת ולבן, אשר אני רואה שם בבקעה? הלא אנשי צבא הם?

– לא, אלה הם חברי אגודות ההתעמלות “החלוץ” “מכבי”, “שמשון” ו“השומר”. באגודות האלה מפתחים בני הנעורים שלנו את גופם, מאמצים את רוחם ומתרגלים למשמעת ולהחזקת מעמד: המעלות הטובות היחידות שבעבודות הצבא.

– מה אלה מרפסות-הזכוכית שם על ההר?

– אלה הם חדרי-האכל לכל ירושלם. הנשים חדלו כבר להיות מבשלות בביתן לבני משפחתן, כאשר היו עושות בימיך. זאת היא עבודת מומחים. מבשלים במדה גדולה ובמכשירים חדישים. האשה חדלה להיות אשת-קדרה, כשם שהיתה עוד בזמנים יותר קדומים הטווה והאורגת. עתה המאכל זול יותר, מבריא וערב ביותר. והאשה נשתחררה מאויר המטבח ומהרגליו המטמטמים את המוח.

שוב טס אוירוננו טיסה בעגול. מתחת נראתה שכונה נאה, שאננה מקפת גדר, כלה מכוסה אילנות גדולים, צפופים ומביניהם מציצים בנינים שונים.

– האם מנזר כאן? נוה כהנים?

– לא, זוהי “נוה שאננים” שכונת אמנים. פה יושבים ויוצרים “בני בצלאל”. האמן, כאיש הרוח, צריך לשבת בשלוה, מרוחק מעולם המעשה, מופרש מעניני חול, לו דרוש אויר מיוחד לנשימתו, עליו לחיות יחד עם חבריו, אמנים כמותו. ב“נוה שאננים” יושבים גם מוסיקאים, משוררים, כל אלה אשר חוננו ברוח יוצר. ועוד זאת: עכשיו אין האמנות כה מפוררת, יש שאיפה גדולה לאחד את כלן. ובמגמה זו כבר פעלו אמנינו אהדדי גדולות ונפלאות.

– ואיה “בצלאל” עצמו?

– הנה הוא, בבנינים האלה אשר על יד “נוה שאננים”. שם נמצאים בתי-ספר, אולמי-הרצאות, תערוכות, בתי-נכאת וגנים. אולם מקודם עליך לראות את כל ארץ-ישראל.

מורי אחז בידו החזקה במשוט והמכונה התרוממה ונעף מעלה מעלה. האויר הלך הלוך וקר.

השקפתי ארצה… לעיני נגלה מחזה-קסם מעלף צעיף קל ורד-סגל. ראיתי את כל ארץ ישראל, אותה הארץ שהיתה שוממה ועתה קמה לתחיה.

משמאלי השתרע ים התכלת לארך כל הארץ. נכח עיני הבהיק השלג המזהב על הלבנון והחרמון, מימיני ומאחורי התנוצץ חול המדבר הצהב-סגל, אשר אין קצה לו.

מסגרת זו היפה להפליא, היתה מלאה אדמת-נטיעות נהדרה. ממרומי השחק אשר נסקנו שמה לא יכלתי לבחון בעיני את הפרטים. רק אחת ראיתי, כי על פני כל הארץ מפזרים כתמים בהירים, נקודות המוצאות מתוכן קרני אור, קרני אור אלה הולכות ונקלעות בקרני אור היוצאות מנקודה שניה. כל השטח נדמה לשטיח.

– הנקודות וקרני האור הללו מה טיבן? שאלתי את מורי.

אלה הן הרים ופרורים שהם רוב בנינה של כל הארץ כלה. גגות הבתים בארץ-ישראל שטוחים הם ולבנים למען לא יורגש החום בבתים. בערים, במקום שהבתים והבנינים צפופים, הם נראים לך במרום ככתם לבן. אולם בפרורי-העיר הולכים הבתים ופוחתים והרוח ביניהם גדול יותר, הם קורנים מתוך המרכז בקרנים עד הפרור של העיר השניה.

– מי הם הדרים מחוץ לעיר? האכרים עובדי אדמה? ומספרם כה רב? כלום יש להם אדמה דים לעבדה?

– לא. מלבד החקלאיים שהם המעט ביושבי הארץ, דרים מחוץ לעיר גם כל אלה שמלאכתם בעיר. בערים גדולות כירושלם, אין דרים: שמה באים רק ביום לעבוד בבתי-חרשת, בבתי-מסחר, במשרדים, בבתי-ספר ולפיכך שורר נקיון מרובה בערים. והכל מרוכז ומחולק בשכונות מיוחדות: שכונה שכונה ומשלח ידה. בערב אחרי העבודה שב כל אחד לביתו בכפר, אשר בו ימצא מנוחה ואויר זך. לעבודה דרושים לאדם רעים, לחיים – ימצא רק חוג משפחתו. ביתי-עולמי.

– דומה שהארץ נושבת מאד. כמה מספר תושבי ארץ-ישראל?

– יותר מעשרת מליון נפש. אולם מספרם הולך הלך ורב. תמיד, מלבד הרבוי הטבעי באים חדשים מארבע כנפות הארץ מדי שנה בשנה.

– כלום יש עוד אנטישמיות בעולם? מדוע מהגרים עוד יהודים מארצות אחרות?

– האנטישמיות הרשמית תמה מהארץ, אף אנשים פרטיים מתבישים להיות צוררי יהודים. היהודים קבלו בכל מקום שווי-זכויות. באשר ישבו בהמון, יש להם שלטון עצמי ומורשון מיוחד. אולם משהו, מעלה צחנה, נשאר עוד מהירושה המעציבה. לא לריק יגעה הכנסיה הנוצרית במשך אלפים שנה להשריש שנאה ליהודים. וגם אנו לא עלה בידנו עוד לשרש מלבנו את הפחד ואי-האמון שהיו לנו ביחס לשאינו יהודי. לפיכך בוחר לו גם עתה היהודי לשבת בקרב יהודים, אמנם לא רק יהודים בלבד באים אלינו, כי גם נכרים באים להשתקע פה בגלל הארץ היפה, בגלל תרבותנו הגבוהה וביחוד בגלל מוסריותנו. בזאת אנו הראשונים בכל עמי תבל והדבר ברור. יען כי בכח הירושה הוטבעה בנו שנאה טבעית לשפיכות דמים. לזנות, לשכרות לאדנות וגם לעבדות. ואף כי אלפים שנה נדדנו בגלות, נשארנו בני חורין ברוחנו. עם קשה-ערף כבימי משה רבנו.

– מורי ורבי, הגבהתני עוף ואין עיני רואות כי אם הרמונית צבעים יפה, אבל אין מוחי תופס הכל, אין לבי מרגיש. אנא הורידני נא ארצה. תנני נא להיות קרוב אל אחי בני עמי, להתבונן אל ארחות חייהם, למחשבותיהם ולשאיפותיהם. ואז אלמד ללכת בדרכיהם.

– בני, משל ברוחך. יבוא יום ותשיג את כל זה, אבל לאט, לאט ובהדרגה. אז לא תשכח זאת לעולם. תמיד יהיה זכרון כל זה חרות על לבך. עוד מעט ואורידך ירושלימה ואראך את “בצלאל” שלך. אולם בראשונה השקף ארצה והתבונן אל שלש הנקודות אשר אין קרנים יוצאות מהן. אלה הן שלש ערים מוקפות חומה. כל אחת היא עולם מובדל לעצמה. הראשונה האפורה היא “עיר מקלט” לפושעים, שאינם יודעים כיצד לחיות. השניה הורדה היא “גן האהבה” למאושרים המבקשים לראות חיים כל עוד הם חיים, והשלישית, הכחלה, על יד ים המלח, במקום שהירדן נשפך לתוכו היא “עמק הרפאים” לבחירי-יה אשר ידעו את החיים וגם הבינו את סוד המות… בוא תבוא אל שלש הערים האלה ולמדת שם הרבה.

– המורה עצר את ההגה והאוירון החל לרדת לאט לאט ארצה. המראה הלך הלוך וקטן, עכשיו שוטטנו באויר חם, ירושלים הלכה וגדלה ונגלתה לעיני. האוירון ירד בגמישות ויסע את גלגליו צעדים אחדים על פני הארץ ויעמד.

נמצאנו ברחבה מרצפת אבנים חלקות, מוקפת עצים ופרחים ובאמצעה עמדה מזנקה.

המורה תפשני בידי הקריבני אל המזנקה ויאמר:

– הנה אנחנו עומדים במגרש “בצלאל”. התבונן אל המזנקה.

כל באורים היו למותר. הכל היה מפרש. הבטתי אל המזנקה ואהי כקורא בספר.

מתוך אגן מים התנשא סלע פראי רם ונשא, כלו מכוסה פסלים שונים, אנשים נשים, צעירים, זקנים, כלם נושאים מלאכות-חושב שונות, כלם מעפילים לעלות מעלה-מעלה. שונים היו הפרצופים והטפוסים, אולם פני כולם הביעו תשוקה אחת, להגיע עד ראש הסלע, אשר ממנו לא יכלו לגרע עין… ועל ראש הסלע נצב בצלאל בן אורי נשען על היצירה האלהית אשר עשו אצבעותיו: הוא ארון העדות ובמבט מלא אהבה חכה למעפילים. בין הצורות הרבות הכרתי את ידידי, עוזרי ותלמידי. וגם את עצמי ראיתי בתוכם. כל הצורות יחד יצרו קו נע נהדר על פני הסלע העתיק בצבעו האפור-אדמדם. מחוטבה להפליא וכמו חיה היתה כל צורה בתבניתה הפשוטה. גון הזהב העתיק של ארון הקודש אשר עם צוק הסלע התמזג בהרמוניה אלהית לגון תכלת-האמיל של השמים. המשק החשאי של המים הנוזלים מהסלע כפלג הרים, ספר לי אגדות נפלאות מעשיות על מלחמה בלתי פוסקת, ספורי אהבה שלוה ועמוקה.

לפני עמדה שירה אדירה של ברונזה ואבן! זו היתה יצירתו של אמן-גאון בן לעם בעל תרבות גבוהה!

למטה היה כתוב באותיות זהב:

מִנְחַת זִכָּרוֹן לִ“בְצַלְאֵל”

לְיוֹבֵל הַמֵּאָה.

נוֹצְרָה בְּרִגְשֵׁי תּוֹדָה

עַל-יְדֵי אֳמָנֵי בְּצַלְאֵל.

שם האמן לא נזכר! זה הוא מפעל משותף שנוצר על-ידי גאון העם העברי.

קול שופר העירני מהרהורי. ותיכף הגיעה לאזני צהלת ילדים וקול צעדים מהירים, להקת ילדים באה אל הרחבה.

– אלה הם תלמידי “בצלאל” – אמר לי המורה.

לבי נזדעזע, נעצתי בהם את עיני הפקוחות לרוחה.

הם היו בני גילים שונים, כולם לבושים לבוש אחד: כתנת בד צהבהב-בהיר מרווחת המגיעה עד הברכים, אבנט משי רך במתניהם, צואריהם חשופים, ברגליהם סנדלים קלות הקשורות יפה בשרוכיהן הכהים לשרירי הרגל החשופה ועל ראשיהם כובעי בד בהיר עם תו נוצץ. השולים הרחבים המשלשלים קצת הוסיפו להם מראה אמנותי. הגדולים שבהם נשאו על כתפיהם עביות צחורות.

כלם פניהם מאירות, הכל שוחחו בקול רם, בתומת-ילדים, צחקו מטוב לב, שרו כצפרי דרור. דומה היה שאינם מתבוננים בנו. נגעתי באחד מהם ולא הרגיש בי.

– אנחנו רואים ואיננו נראים – העיר לי המורה. ועתה בא ואראך את אשר עשו לכבוד היובל השני שאר בני “בצלאל”: הבנאים, הצירים, הרשמים, וכל חרשי התעשיות האמנותיות אשר “בצלאל” יסדן. הלא זה קרוב: בשדרת “בצלאל”…

כה דבר אלי מורי ויאחזני בידי ויביאני אל שדרה מצלה ארוכה אשר נמשכה מרחבת “בצלאל” והלאה. בין האילנות אשר משני עברי הרחוב, על כרי פרחים נראו פה ושם שפרירים קטנים בעלי כפות וסגנון אחד להם. אך בניואנסים2 וגונים שונים לאין קצה! הם נבנו מכל מיני שיש, מיוליקה3, זכוכית מגוונת ונחשת מרודדת. השפרירים דמו לעציצים יפניים בתוך גן פרחים.

– מקצוע מקצוע ואגודתו, אגודה ושפרירה. לתוך איזה שפריר רצונך להכנס?

– אל שפריר השטיחים – נפלט מפי מענה, בלי חשב הרבה: נפשי חשקה לראות את התעשיה שיסדתיה בעמל כה רב ואשר ה“מתקנים” הזדרזו להרסה.

– בא אל הראשון מימין! – ויביאני אל השפריר.

על הקיר היה תלוי אך שטיח משי אחד גדול. התמונה הרקומה בו תארה את מעשה שטיחינו הראשונים, רקמנו במדבר יריעות למשכן. תחת כפת השמים הרחבים יושבות עבריות יפות על העבודה הקדושה, רוקמות יריעות, מסכים ופרכות. בצלאל ואהליאב אוחזים בידיהם את הדוגמא כשהיא פרושה לעיני משה רבנו. מראה השטיח על שוליו האורנמנטליות היה כמראה ציור-קיר נהדר. צבעי המשי הססגוניים והעמוקים הבהיקו כאמיל, ראיתי כי בעבודה זו נתמזגו האמנות והתעשיה.

למטה על לוח נחשת היו חקוקים דברי התיסדותה והתפתחותה של תעשית השטיחים בארץ-ישראל. לכך נצטרפו רשימות ספירתיות לכל מחזור של עשרת שנים המספרים האחרונים הראו כי עתה עוסקות במעשה שטיחים שונים לשם רוח 326,018 נשים.

שלות-יה שלטה בהיכל האמנות הקטן. שטיח רך חפה את הרצפה כירק דשא ומסביב לקירות עמדו מושבים נמוכים מכוסים שטיחים נאים. פה ושם היו מונחים עליהם כרי-שטיחים.

צר היה לצאת מפה. המושבים הנוחים משכו אליהם.

– שב נא – אמר לי המורה – מחשבותי היו גלויות לפניו.

ישבתי על המושב הנמוך והתבוננתי אל ציורי הקיר.

על הקירות היו מתוארים חיי הסורגות שטיחים. לא בקסרקטין – בתי חרשת ענדו הנשים את השטיחים, כי אם תחת קורת בית בחדר קטן ונוח, על יד חלון מואר באור שמש ישבו הסורגות, בתמונות רבות היו מתוארות נשים עובדות תחת כפת השמים באויר חפשי, בכפר, בצל אילנות ולקרקעיתן4 נוף יפה. בינתים נכנסו אנשים ויפריעו לי מהתבונן עוד, קמתי ללכת הלאה.

– לאן יש את נפשך ללכת עתה? – שאלני המורה כאב השואל את בנו המתחטא לפניו.

– אל תעשית הפיליגרן5. הקימת עוד התעשיה זו?

– כן, אבל לא בצורתה העתיקה, אין עושים כאן פיליגרן טהור, כי חבר חברוהו עם מלאכות מחשבת אחרות ומתכות שונות. בזה השיגו אפקטים חדשים לגמרי, ז’נר6 חדש מחודש. “כסף בצלאל” יקראו לו בכל העולם – הוא לקחני בידי ויביאני אל השפריר אשר ממולנו. בדלת היתה קבועה כתבת זו:

“כֶּסֶף-בְּצַלְאֵל; עֲדִי לָאִשָׁה, שִׂמְחָה לַבַּיִת, שִׁיר-תְּהִלָּה לָאֵל”.

והכתבת הזאת היתה לא ריקלמה זולה. שלש המסכוכיות המלאות כל מיני מלאכות אשר הוצגו לראוה בשפריר, עלו על כל אשר פללתי לראות, ראיתי לפני תעשיה המקפת את כל צרכי חייו של האדם הנאור והכל עשוי בטוב טעם ובתכלית היפי כמעשה היפנים. גם כאן נעלם המעבר מהאמנות אל התעשיה.

במלאכת התכשיטים התאחדו: זהב, כסף, אבנים-יקרות, פסול-זעיר, באבן, שן, קרן, ציור מיניטורי על אמיל ועל שן. כל זה אצל לתכשיטים חן מיוחד, והוד אמנותי, המשכיח את ערכם של החמרים שמהם נעשו התכשיטים, כזאת ראיתי גם בתעשית החפצים לצרכי הבית: כלי אכילה ושתיה, מכשירי כתיבה, הלבשה, נקיון והארה. תשמישי הקדושה: כתרי-תורה, ידות מנורות, מגלות, תיקי-מזוזות וכיוצא בהם, הצטינו ביפי מלאכתם האמנותית ובהוד תבניתם ובעומק הרציני של הקומפוזיציות, אשר לא ראיתי כמוהן, כי אם במעשי האמנות אשר בכנסיות העתיקות של ימי הבינים.

גם פה היו כתובים דברי הימים של התעשיה הזאת ורשימות ספירתיות. המספר האחרון הורה כי בתעשיה זו עוסקים 510,836 נפש. זאת היא התעשיה הנפוצה ביותר בארץ-ישראל.

על-פי ציורי-הקיר הכרתי כי אותה התעשיה מעסיקה קבוצות קטנות יחד וגם פועלים יחידים הדרים בכפרים.

יצאנו משם ונכנסנו אל שפריר למעשה-מקשה7. המלאכה המוצגה היתה עשויה זהב, כסף ופליז8, רובה פליז. חפצים שונים, ארונות-קדש ושאר תשמישי בית הכנסת, וביחוד קשוטי-בניה היו עשוים פליז ונחשת; היה כאן חדוש גמור בשבילי. הרשימה הורתה כי בתעשיה זו עוסקים 188,200 איש.

אחר נכנסנו אל שפריר התחרים9. כאן עבדו בחוטי פשתן, משי ופתילי כסף. מציורי הקיר נוכחתי כי המלאכה הזאת תעשית בית היא. המספר האחרון הורה כי בתעשית התחרים עסוקות 402,631 אשה.

אחר כך בקרנו את השפריר של מעשה השבוץ10. רהיטים משבצים מרהיבי עין נראו שם. על הקירות היו תלויות תמונות משובצות במקום ציורי הקיר, למעשה השבוץ שמשו כל מיני עץ מגוון, צדף, מתכות ושאר חמרים. התעשיה הזאת נפוצה בכל הארץ בתור תעשית בית והעסיקה 156,241 נפש.

משם הלכנו לראות את מלאכת פליז-דמשק, עתה קורא לו “פליז-ארץ-ישראל”, יכן כי המלאכה הזאת קבלה עתה אפי אחר לגמרי, מזו שמדמשק מוצאה. המלאכה היתה מכוסה פטינה11 כהה, עשויה על פי רשומים ותבניות מקוריים, משובצה צורות בולטות מעשה פסול, ואבני-חפץ; הוצגו פה כל מיני חפצים שתפקידם לספק את כל צרכיו של אדם נאור. בתעשיה זו התעסקו 162,310 נפש.

ככה סירנו את השפרירים של “רקמת זהב ומשי”, “חטוב בשן”, “אמיל”, “אפליקציות”, “בטיק12”, “כריכת ספרים אמנותית”. “ליטוגרפיות”, “חרסינה13”, “ציור זכוכית”, “מיניטורות”, “חטוב בעץ”, “גלופים”, “פתוחים”, “יציקה אמנותית”, “טרקוטה14”, “צלמות”, “הדפסת ספרים” ושאר מלאכות מחשבת.

מספר כל הנשים והאנשים העוסקים בתעשיה אמנותית היה למעלה משני מליונים וחמש מאות אלף! לא האמנתי למראה עיני.

– אל תתפלא – ענה מורי על מחשבתי – עוד לפני מאה שנים התעסקו במדינת יפן יותר משלשה מליונים נפש במלאכות של תעשיה אמנותית. כמו ביפן היו גם אצלנו אותן הסבות שגרמו ליצירת התעשיה, שפריה הוא “סחורה-המוצאת”: אדמה מועטה, אור רב, טבע יפה, ועם רב-כשרון. תעשיה היוצרת “סחורה-המוצאת” אינה מתיראת מפני תוצרת עודפת. עליה להיות רק מוכשרת לעמוד בפני התחרות – לזאת דואג המוסד “בצלאל” וברכישת שוקים עוסקת הממשלה. יש לה מחסני-דוגמאות בכל הערים הגדולות שעל פני תבל. כל אלה השפרירים שעיניך רואות – תערוכות הן. בא הנה אחרי הצהרים וראית את העסקים הגדולים אשר יעשו פה עם הסוכנים-הנוסעים הבאים הנה מכל קצוי תבל, לתור את הארץ.

אל השפריר “אמנות-הספר” אשר עמדנו בו, נכנס איש שיבה יפה-מראה ויפה-תאר, בעל קומה תמירה. עיניו השחורות והמזהירות בזהר-עלומים נוצצו פתאם באש-פלאות הוא נענע לנו בראשו ביראת הכבוד ויצא.

– זהו המשורר הגדול ר' הילל בן-שחר, מורה דברי ימי האמנות ב“בצלאל”. הוא ראנו ויכירנו…

עיני מלאו דמעות, בעדן כמעט לא יכלתי לראות את מורי. ראשי סחרחר, הארץ חגה תחת רגלי. צנחתי על הרצפה הקרה.

“שלום”! – הגיע לאזני קול מורי כמו מרחוק. לאט לאט נעלם ואתו יחד כל המחזה אשר ראו עיני…

לעומתי עמדה המנורה הקודרת בעלת שבעת הקנים. בשמי התכלת הכהה נוצצו כוכבי זהב ואני עודני יושב על מגדל “בצלאל”.

בברכים כושלות, כולי רועד מצנה ועוד יותר מהרגשה, כי מעולם רחב מלא אור ויפי נפלתי שוב לתוך עולמנו הקר והמזהם. לאט לאט ירדתי ממגדל “בצלאל”.

ב.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

ואז פרצה מלחמת העולם…

גם תורקיה נסחבה בסבך המלחמה. אלפי נתיני החוץ שהתגוררו בארץ ישראל עזבו את הארץ. אנחנו היהודים החלטנו לעזור לממשלה בכל כחותינו. באלפינו הלכנו להתעתמן. בין אלה היו מורי “בצלאל” ותלמידיו הראשונים. חוץ מזה עשינו חנם לצרכי הצבא כל מיני עבודות כמו מפות ושאר ליטוגרפיות. והמלחמה טרם נגמרה. ותמעט זאת, כי שלח לנו האל עוד צרה נוספת: את הארבה הנורא, אשר אכל את כל מה שמצא. החיים כבדו מנשא, אבל בבית-הספר “בצלאל” לא אבדה התקוה: הלמודים נמשכו כסדרם, התלמידים התקדמו וגם אנחנו המורים עסקנו באמנותנו. לרגלי המלחמה הלכו מאתנו שני מורים וכמה תלמידים. אלא שהלמודים כמעט שלא סבלו לרגלי זה: אני קבלתי על עצמי את השעור לציור ורשום, ומורה אחר את מחלקת מלאכת-הנוי.

הזמן התקדם.

והשנה אשר ממנה שוחררו כל המתאזרחים החדשים מעבודת הצבא, הלכה וקרבה לקצה. וקץ לא בא עוד. אנחנו התחלנו להתכונן לבאות, למדנו לתלמידים את חקי השרטוט, בכדי שידעו לעבוד אצל מהנדסים ואדריכלים ולמדנום גם מעט כתיבה תורקית וגם דאגנו לבגדים, ללבנים, לצרכי הנעלה וכדומה, שממשלתנו העניה לא יכלה להספיק ל“עמליה”. שני מורים וכל התלמידים הגדולים נלקחו לעבודת הצבא. את הנתינים החדשים שלחו תחת משמר נושא זין, אלה היו צריכים לסלול מסלות ולעבוד על הדרוש בשביל הצבא. את הדרכים סללו במדבר, מקום הקשה ביותר בשביל אירופאי, וביחוד כשעליו להתפרנס מהאכל הדל הנתן לו, ולהיות נתון בתנאים האי-אנושיים שבה נמצאה ה“עמליה” – ומפני כך לא פסקו מענותם כל מיני מחלות מתדבקות, כמו חולירע, טיף-הבהרות, הדיזנטריה ועוד מדוים איומים כאלה. בכדי להציל את תלמידי מכל זה אנוס הייתי לרוץ בהשתדלויות יומם ולילה, לכל אלה, שבהם היה תלוי בדבר, בקשתי רחמים, שישאירום בירושלים בעבודות הרבות שהממשלה הוציאה כאן לפועל. אחרי עמל רב עלה הדבר בידי, – השאירו אותם בירושלם. הם עבדו על-יד הגן העירוני החדש, על-יד מגדל-דוד ומסגד עומר, שבבדקם של אלה היו עוסקים באותו זמן. הם מדדו מגרשים, רשמו תכניות, פסלו פסולי-אבן, כל-מה שהיה דרוש לעבודה הענקית שהתחילו בה אז. האדריכל והקצין היו שבעי-רצון מהתלמידים. ופתאם בא שנוי בכל העבודות, חלק מהן נזנח לגמרי וביתרן שונתה התכנית תכלית שנוי. החליטו רק לגמור על רגל אחת, כלאחר יד וחסל. את התלמידים החלט לשלוח המדברה… לכל בקשותי, לבל ישלחו אותם, את ילדי רוסיה הקרה, לאקלים החם, לא שעו, כל עמלי היו לריק, חלק מהם (עשרה) נשלח המדברה. ההנחה היחידה, שעשו למעני היתה זו, שהרשו לנו לשכור בשבילם עגלה, על הוצאותינו, שתוביל אותם לבאר-שבע.

בית-הספר נתרוקן. נשארו רק הקטנים, תלמידים מספר, מהארצות הניטרליות ושלש תלמידות. העבודה התנהלה לאטה, בלי מרץ, תוגה היתה פרושה על כלם. רבים הרגישו, כי עוד מעט ויבוא תורם, ויקראו גם הם ללכת. רפו ידיהם מן העבודה. לא יכלתי לראות בעיני את החרבן. השעות המועטות שהייתי צריך לבלות כל יום בבית-הספר היו לי לגיהנום. אף אני לא ראיתי הצלחה. כבר לא יכלתי, כבימים קדמוניים, לשכח את כל אשר מסביבי בעבודתי. פרידת בני-תלמידי המסכנים, עמדה תמיד לנכח עיני ולא משה.



ג

…אז הייתי עוסק בכיור15 תבליט16 גדול: “תשעה באב על יד כתל המערבי”. התמונה משכה את לבי. מצב רוחי היה מתאים לנושא זה. אולם העבודה התנהלה לאטה. לבי היה עלי דוי, קודר הלכתי, נשמתי היתה מסוגלה רק לסבול, רוח היצירה נסתלק הימנה.

בחדר עבודתי שררה אפלה. הסמל כבר הלך לו. את עבודתי כמעט שאינני רואה, אבל איני יכל לקום מתחתי; לנכח עיני עומדת תמונת הפרדי מאת תלמידי. הם מתחזקים, מתלוצצים, מתבדחים, צוחקים, אני מסיע אחריהם. וחש אנכי בנפשי, כי לא אוכל להתאפק עוד… לא אוכל לראות את פניהם החורים כמות, את דמעותיהם העצורות בעיניהם… בני האמללים! מה גדול קרבנכם! עודכם כה צעירים, רפים, התוכלו לנשא את עמלכם? מי מכם ישוב?…

הלילה בא. ועלטה חשכה היתה בחדר עבודתי. והנה על הדוכן, אשר עליו יושב הסמל נראה לי כעין צל אפור… לבי נזדזע… הרגשתי כי בצלאל הוא זה, מורי שבא אלי.

– האתה זה מורי ורבי? – שאלתי בלחש מבלי להאמין למראה עיני.

– כן, בני, באתי אליך, ענני אף הוא בלחש.

יראתי לזוז ממקומי, להוציא הגה מפי. יראתי פן יעלם החזון ואשאר לבדי.

בחדר עבודתי שררה דממת מות.

– אל תירא, בני, אני לא אעזבך – ענה מורי על מחשבתי. באתי לתת לך אור, לגרש את עצבותך.

– הושיעני נא, רבי. לא אוכל נשא עוד… לא אוכל ראות את חרבנו של “בצלאל”.

– “בצלאל” ישוב לתחיה יחד עם עם ישראל. עתה עליו לשאת, לסבול עם העם יחד. הן בצלאל בשר מבשרו, דם מדמו. האמן! אשרי המאמין!

– מורי ורבי, אני מאמין באמונה שלמה בתחית עמנו, אני מאמין כי יחיה את “בצלאל” מקדשו. הן “בצלאל” הוא ילד שעשועיו, הוא יצא מהעם בשביל העם. אולם תש כחי, עיף אנכי ובא בימים ועיני לא תראינה זאת. הראני נא מרחוק, הראני זאת למצער כחלום. יאירו נא לי חלומות האור את חשכת ההוה!

דבר-מה זע באפלה… נצנץ לעיני. חשתי יד רכה וענוגה מלטפת את שערות ראשי בחבה, כרוח קל, חמים. חמימות נעימה נכנסה ללבבי, אורו עיני ובראשי חשתי סחרחרת קלה. כאלו הוטלתי על משכב רך ומתנועע…

– בא – שמעתי כמו מתוך שנה את קולו הלבבי של מורי.

ד

… בחוצות ירושלם התהלכתי עם מורי.

הדבר היה בבקר השכם. השמש טרם יצאה על הארץ אולם כבר מרגשים צעדיה בטבע כלו, בשמי הצדף הבהירים. בהרים הורדים-התכלים השקופים ובענני-הטל הצחורים המתאדדים. הכל היה בהיר, בלי צל, ענג כאקורל יפני, רך כחלום ענג של ילד תמים…

הלכתי עם מורי, קלות של חדוה ואשר תקפתני. לא ברגל הלכתי – טסתי, כה קלו רגלי, גווי ונשמתי. הרגשתי רק בידו החמה של מורי שבה החזיק בידי. שדרה ארוכה עברנו. זו היתה “שדרת הרצל” ומעל גבי עמוד קראתי את הכתבת הזאת. משני עברי השדרה עמדו שורות עצים ובנינים יפים. נכר היה כי אלה אינם מעונות פרטיים. לפני הבתים היו נטועים גני פרחים מוקפים סיגים נמוכים אשר כסו צמחים מטפסים שונים. לא לשם שמירה בפני גנבים אף לא להשמר מעין זרים נבנו הסיגים הללו כי אם לשם נוי.

והרחוב עודנו ישן, איש לא יראה, רק אוטומוביל עובר, מזלף מים כמטר ומגלגל מברשות המכבדות את המרצפת: ירושלם רחצה רחיצת הבקר. למעלה נשמעה אושה כעין זמזום של דבורים: אוירונים טסו שם. מרחוק נשמעה שריקת רכבת ההולכת וקרבה. אלה הם יושבי ירושלם הבאים מקריות הגנים שלהם אל עיר העבודה. מעט מעט החלו מופיעות מכונות, אפנים וגם הולכים ברגל. אוטומוביל מוביל חלב עבר בחפזון עליו היה כתוב: “עדן הילדים”. הוא הוביל חלב לסעודת הבקר בשביל הילדים.

השמש יצא על הארץ ואנחנו עושים את דרכנו הלאה. על מגרש יפה ממעל לקבוצות אילנות, נגלה לעיני ארון הקדש המזהב של מצבת בצלאל. קרני השמש הראשונות נפלו עליו. הכרובים נוצצו בעליצות תחת שמי ירושלים הזכים. עברנו את “מגרש-בצלאל” ונבא אל בנין נאה. זה היה בנין מוקף גדר אבנים גבוהה כמנזר. נראה כי יושבי הבית נתכונו להצפן, להבדל מהרחוב ההומה. נגשנו אל השער הכבד שעל משקופו היתה כתובה באותיות זהב מלה אחת: “בצלאל”. מתחת לקשת השער, משני צדיו עמדו שני פסלים על כני-שהם. תחת הפסל הימני היה כתוב: “בצלאל” ותחת השמאלי – “בנימין”. נפלאתי בראותי בבת אחת על הכן את בצלאל השיש ולמטה את בצלאל החי והם דומים בפניהם ובתארם, ופני הפסל השני – פני בנימין החי אשר הכרתיו אף דברתי אתו פנים אל פנים: הלא הוא בנימין הטוב שלנו, הראשון אשר הקדיש את מיליוניו ואף מסר את אוצרו היותר גדול – את נפשו, להחיות את עמו בארצו…

– הוא הוא אשר בנה את כל אלה על חשבונו, כאשר תשוב תראה עוד – הגיד לי המורה.

השער היה פתוח לרוחה. שומר הסף ישב על ספסל נמוך וקרא עתון עברי. עברנו על פניו, אני נגעתי בעתונו, אבל הוא לא הרגיש בנו.

בפנים החצר ראיתי כי בתים רבים ב“בצלאל”. אחדים מהם בתי אבנים הם וגגות שטוחים להם ורובם בנויים מברזל, חומר קלוי וזכוכית. גגותיהם זכוכית בצורת חצי-גרן-עגולה. החצר היתה מרצפה אריחים חלקים אדמדמים, אך אי-שם היו ערבסקאות17 של אבנים מגוונות פרושות כעין שטיח, ומאותן האבנים פריזים 18ורוזטות על יד היסודות והמרכזים. מול מבוא הבנין המרכזי עמד אגן מים רחב מוקף פרחים חיים. על פני כל החצר המרוצפה והרחבה לא נראו כי אם עצים רמים אחדים מפוזרים כה וכה ובמקום ספסלים עמדו תחתיהם כותרות, פריזים ושאר קטעי קשוטים באבן העתיקה, כנראה נעשו כאן חפירות. בפנות שונות העמדו אנדרטות, קבוצות, פרוטומיות19 בין נטיעות שונות ועל ידן מושבים נוחים. על הקירות והמרפסות הפתוחות נראו קשוטים ותמונות עשויות מיוליקה ופספסים20 וגם ציורי-קיר. בתים אחדים נדמו להיכלי-תפלה וכל החצר ומלואה כקרית-חלומות מקסמת…

אף נפש חיה אחת לא פגשנו בחצר. המורה הביאני אל הגן אשר מאחורי בניני הזכוכית. זה היה גן-פרחים. הפרחים רבו כאן מן העצים. צמחים משתרגים חיצו את הגן בקירות חיים ירוקים – על ידי כך נדמה הגן להיות גדול מאד. בכל מקום נראה אי-סדר, פה ושם היו מוצבים כסאות לציור ועמודי ציור שחורים. באי-אלה מקומות עמדו לוחות-בד גדולים לבנים או שחורים. על השחורים מצוירים בגיר נטיעות ופרחים בקוים פשוטים ומגובשים ועל הלבנים – הרמוניות-צבעים וצורות פרחים מסומנים ברפרוף. כמעט תחת כל ציור וציור נראו דוגמאות לסגנן את הצמחים: רוזטות, פריזים וכיוצא בהם שטחים שונים. מתחת לאלה נראו טפוסים מגוכחים אחדים. דומני שאלה הן קריקטורות של חברים, ואולי של המורים – אמרתי בלבי.

– הם אינם מהתלים ברבותיהם – ענני המורה על מחשבותי – כבוד רבם חביב עליהם מכבוד הוריהם.

המשכנו את דרכנו בגן בין שתי חומות של נטיעות שונות. באנו אל מגרש עגל מסויג דשא. המגרש הזכיר לי זירה רומית בזעיר אנפין, ובאמצעה – במקום הארינה – גבעת חול קטנה. ליד קלח של צבר רבץ גמל במנוחה. לולי הפנה זה את ראשו הקטן ואת צוארו הארוך אלינו כי אז האמנתי לראות לפני פסל מצויר, כה עזה היתה ההתאמה הפלסטית היפה שבין הצבר והגמל הרובץ על החול. המשרת בא, עשב טרי בידו. הוא עבר עלינו ולא ראנו.

לא אביתי ללכת מפה. רוח תנכית נשבה עלי מתוך הקבוצה הפשוטה הזאת. ואשב על אחת התיבות המפוזרות פה. אי-מזה, ממקום קרוב מאד, הגיעה לאזני שירה נהדרה: מקהלה שרה שיר מזמור. והשירה התמזגה באופן פלאי עם כל אשר ראו עיני מסביב. עמוקה ורצינית היתה המנגינה, רך ורוחב הרגשו בקולות האדירים של הגברים וצלילי קול-הכסף של הילדים צלצלו וינוצצו כציצים האדומים והכחולים אשר על פני הככר הירוק אשר מסביב לי, המורה אמר לי בלחש:

– “בצלאל” מתפלל לפני התחלת העבודה, הוא שר את שירתו, מזמור לתודה, רנת הבקר.

אז נזכרתי איך היו מתפללים התימנים ב“בצלאל”: בקשת-הרחמים. כמה מן המורא, הפחד והצער היה בתפלתם!

אלהי אבותי! מה קרוב אתה אליהם עתה!

הגן החל מתמלא אנשים. אחדים קרבו גם אל המקום אשר עמדתי שם. העבודה החלה מיד. חפשתי בעיני את מורם ולא מצאתיו. כלם היו לבושים לבוש אחד, כאשר ראיתים בפעם הראשונה על “רחבת בצלאל”, עכשיו נוספו להם גם סנורים רחבים ושרווליהם מפשלים. כמעט כלם היו בני גיל אחד, בני 13 – 14. רק ילדה אחת היתה בתוכם, עוד תנוקת, בעלת עינים גדולות ובהירות, וחמשה עלמים בני 18 –

  1. גם אלה עבדו עבודתם כשאר התלמידים, נכר היה שאין הם מורים.

– המורה בא אחרי כן. כשהם עומדים לגמר את ציוריהם, אז יגיה את מלאכתם. מוטב לו לתלמיד שיציר ציור גרוע בכח עצמו, מאשר ציור טוב בעזרת המורה. ככה דבר אלי מורי ויקחני בידי ויוליכני בין התלמידים לראות כיצד הם מצירים.

לכל תלמיד עמוד ותיק-הציור שלו, אבל עתה צירו רק סקיצות באלבומים שלהם. התבוננתי וארא כי הם משתדלים להבין אך את היחסים, את התנועה ואת הצורה. לפיכך מחליפים הם תדיר את מקומם, למען יוכלו לציר את הסמל מכל צדיו. ואחר שהם גומרים זאת, נגשים הם להכיר וללמוד כל חלק בפני עצמו ואת המבנה. ורק אחרי כל זה מתחיל כל אחד ממקומו לציר על עמוד-הציור שלו בגודל ידוע. לציור בגודל משתמשים הם לרב בפחם אולם גם בעפרונות שחורים או צבעוניים ובעטים וטוש21. איש מהם לא ציר בצבעים ואפילו התלמידים הגדולים שציוריהם הפליאוני.

– לציור בצבעים יש בית-ציור מיוחד, המסתובב כמו השמש: ההארה ואפקטי-הצבעים אינם משתנים שם.

– מה עושים פה התלמידים הגדולים? הלא הם מצירים היטב.

– לא לשם למוד הרשום באו הנה כי אם ללמוד את הטבע. מסות יצירו פה, חמר יאספו לעבודתם העצמית. כל תלמיד ותלמיד לומד פעמים בכל מחלקה. בפעם הראשונה ילמוד שם לציר בטבע, בפעם השנית – ילמוד את הטבע בעזרת הציור, לפיכך תראה בכל מחלקה שתי קבוצות תלמידים.

המורה בא. הוא לא היה קשיש בהרבה מהתלמידים הגדולים. לבושו כלבוש התלמידים, בבואו נשתתקו התלמידים כלם נענעו לו בראשיהם וברכוהו בשלום. אחרי דקים אחדים שבו התלמידים לעבודתם ביתר עליצות. המורה נגש אל כל תלמיד ותלמיד בדח אותו, התבונן אל ציורו, הלל וגם הורה על השגיאות, יעצו עצה. התלמידים נהגו בו חרות גמורה ולולא השם “רבי” שאנו קוראים לו בכל פעם שפנו אליו, אפשר היה לחשב שאינו אלא חבר טוב להם. על יד הילדה שהה יותר. התבונן בעיון מיוחד אל ציוריה וישק לה במצחה. בעיני הילדה הוצתה אש לא-ילדותית ותקפץ ממקומה ותחזק בזרוע מורה וידה לא זזה מידו, כל עת התהלכו בין התלמידים. והנה נגש המורה אל אחד התלמידים התבונן אל עבודתו ויאמר כדרכו: “טוב, יש התקדמות” ויחל להורות לו על השגיאות. פתאם פרץ צחוק מפי הילדה, צחוק של תינוקת שובבה. פני המורה הצוהלים והטובים קדרו מיד ונעשו רציניים.

– זהרה, לא נאה לשחק על ילד בנפלו. – אמר המורה בקול עצוב ומצוה.

– רבי, לא על חברי אני משחקת – ענתה הילדה בקול רועד ודמעות נראו בעיניה היפות – כי אם על ה“טוב, יש התקדמות” שלך.

– בתי, – ענה המורה בקול רך יותר – לגביהו טוב הציור, הוא מתקדם, רואים שהוא עמל, מבקש, זהו העקר, אמנם עדין שגיאותיו רבות. חפצתי להעירו רק על השגיאות הגסות ביותר. טוב מחלט אין בציור. איש מאתנו אינו יכל לציר טוב באמת. אמן אמתי לעולם לא יאמר על מלאכתו כי “טובה” היא. רק אלוה הטוב, בבראו את עולמנו ראה כי “טוב”. ואף-על-פי-כן הוא מחדש ומתקן בכל יום מעשה בראשית. בדברים האחרונים פנה אל התלמידים הבכירים. הוא קם. עליזותו שבה אליו ויקם ויאמר:

– בנים, מי מכם חפץ לציר שנית את ציוריו על פי הזכרון?

מיד קפצו שני ילדים ויביאו לוח-בד שחור גדול. התלמידים נגשו אחד אחד אל לוח-הבד ויצירו בגיר את הגמל.

הכל התבוננו דומם ובכבד-ראש, ויאזינו להערותיו של המורה.

– גשי את, קטנה, צירי את אשר למדת היום – פנה המורה בחבה אל זהרה, בראותו כי עודה עצובה מפני גערתו.

הילדה אשר פניה חורו קצת, נגשה בבטחה אל עמוד-הבד ותציר במנוחה, כאדם הכותב כתיבה יפה, בקוים נאמנים, וישרים, שורה שלמה של גמלים עם תנועותיהם השונות. לאחרונה השתובבה הילדה ובתנופות יד אחדות, מהירות הוסיפה לציר חמור רץ.

– אה, אה, אה! קראו כל התלמידים פה אחד.

– הידד, חתלתולה! נשמע קול צחוק של נערה מהשורות האחרונות.

הילדה עמדה מבויישה, עיניה מורדות ארצה.

השתאיתי לציוריה, מלאתי התפעלות. קויה נבעו קלים, ברורים וחפשיים כשפת-אם. הם הביעו בפשטות את העיקר, את אשר ראתה בעיניה. רק בציורי האמנים הקדמונים ראיתי כזאת. ידי התרוממה מאליה והחליקה את שערת המשי. היא הרימה חיש את ראשה למעלה, אבל לא ראתני, ותתרפק על מורה, בחשבה כי הוא לטפה. זאת היתה לי הפעם הראשונה שהצטערתי על היותי “רואה ואינו נראה”.

התלמידים שבו לעבודתם. עם התלמידים הגדולים שוחח המורה על עבודתם העצמית. האחד היה פסל, השני – מציר דוגמאות לשטיחים ויתרם – צירים. כל אחד ספר על עבודתו והזמין את המורה שיבקר את חדר-עבודתו. הם התיחסו אליו כאל מורה, נהגו בו מנהג כבוד, אבל לא מיראה כי אם מאהבה. אהבתם העמוקה לאמנות ולאמנים באי-כחה, היתה מרגשת בכל דבור ודבור היוצא מפיהם.

ואני לא יכלתי לשכח את זהרה הקטנה, אשר לא חדלה מהתרפק על מורה כחתול קטן ובאותה שעה הקשיבה היטב לשיחת הגדולים, אולי אביה הוא? חשבתי בלבי.

מורי הובילני אל פנה שקטה ובודדה ויושיבני ויאמר אלי בלחש:

– לא אביה הוא, כי אם מורה. הרבי עדיף מהאב, למדנו חז"ל.

כיצד באה ילדה קטנה כזו בין תלמידים גדולים?

– גדולה היא מכלם, גאונית היא. – ענני המורה ברצינות. ב“עדן הילדים” לומדות הבנות עד מלאת להן אחת עשרה שנה והבנים עד שלש עשרה שנה ואחר הם נכנסים לבתי ספר מקצעיים, אולם ילדה זו יוצאת מן הכלל היא. רק כשמונה שנים מלאו לה והיא כבר תלמידה במחלקה השניה. עתידה היא לעמד בשורת החלוץ שלנו המסיע את תרבותנו קדימה. בכל דור ודור עמדו לנו בני עליה, גאונים גדולים, בחירי יה, שעליהם היה עומד עולמנו. “למד ואו הצדיקים”. אבל בדור זה אינם “נסתרים” ואינם מעונים כצדיקים אשר ליהודי הגלות. לא, היהודים בני החורין מכירים את “גדוליהם”. העם נוצר את גאוניו מימי ילדותם כבבת עין, הוא שומר את המתנה היקרה אשר נתן לו אלהים. באהבה עזה ובקרבנות גדולים מטפל עמנו בחנוך בניו אלה, יסיר כל מכשול מדרכם למען יוכלו לפתח את רוחם בלי מפריע, יהיו לאור לעמם וששון לכל יושבי תבל.

מתוך הצל האפל אשר ישבתי בו ראיתי את כל הפרספקטיבה22 הבהירה של הגן. כציצים פורחים נראו לי הילדים וקולותיהם הצוהלים צלצלו באזני כרנת צפרי-זמר. לבי משכני אליהם. נכספתי לראות כיצד יצירו פרחים. ויקחני מורי בידי ויביאני בינותם.

כפרפרים ישבו הילדים מסביב לנטיעות וירשמון ויצירון. אחרים עמדו על יד יריעות מתוחות והתכשרו בציור, כל צורת נטע ופרח על פי הזכרון. קבוצת ילדים עמדה סביב דבר-מה. בקרבי אליהם ראיתי עומד בתוכם איש-שיבה קטן-קומה, בעל עינים טובות ילדותיות. בידו אחז חבצלת לבנה ובקול ערב ולבבי באר את חיי החבצלות, כיצד מתפתחים העלים ואיך מתהוה הפרח העדין מעלים ואיך נפוץ הזרע מתוך הגביע הטהור… ויהי דברו כעל בעל חי, הוא הרגיש את נשמת החבצלת, היא היתה לידידתו הקרובה והיקרה ויחד עם זה הורה כאמן את תבניתה העדינה, על קויה הענוגים, על צבעיה הבהירים והצנועים, ועל תנועתה התמימה והבישנית. הוא ספר כי עוד בימים הקדמונים היתה החבצלת סמל לאהבה טהורה ותמימה. “אני חבצלת השרון” שרה שולמית היפה שלנו ב“שיר השירים”. אמני הנוצרים היו מקשטים את ה“אם הקדושה” שלהם בחבצלות. ומשוררנו הצעיר בן-תמר שר על החבצלת לאמר:… – הוא הטעים בהבעה אמנותית שיר באש נעורים כה רבה וברגש כה לבבי, עד כי השתוממתי למשמע אזני, כי לא פללתי לשמוע כזאת מפי איש-שיבה.

נשמע צחוק עליז של ילדים. חבורת ילדים נחפזה אלינו. אחד מהם החזיק בידו המורמה צפרדע גדולה, ירוקה וכרסתנית. הזקן שכח מיד את החבצלת ומהר אל הצפרדע.

– תנה, תנה לי את הבריה היפה הזאת! איפה מצאת בני, צפרדע נהדרה כזו? – ובאותה חבה שאחז בידו את החבצלת, לקח בידו את הצפרדע.

– האל הטוב ברא הכל יפה ומתאים לתכליתו – פתח הזקן בקולו הערב והטוב. הוא באר לתלמידים מהו צפרדע. ובדברו היה מחליק אותה בחבה ויקריבה אל פניו: בראותי זאת תקפתני בחילה ולא יכלתי להתאפק ואמהר ואלך מאתם. ומורי אמר אלי:

– זאת היא תולדת החנוך החולני. אין אתה יכול להרגיש, כילדינו הקטנים ביפי האלהי אשר בכל הברואים כלם, בשעה שהם בריאים ומפותחים כל צרכם. רק יציר חולה, בעל מום, שהתפתחות-גופו אינה טבעית – מכער הוא, לא אסטתי. והאדם צריך להיות שלם גם בגופו גם ברוחו. אך אז הוא מגיע אל המעלה העליונה של היפי, אל השלמות הגמורה.

– הראני כיצד מצירים את האדם?

– בא אתי – אמר אלי המורה ויביאני אל אולם זכוכית.

“הרשום הוא יסוד כל האמניות” היה כתוב באותיות זהב על דלתות מבוא האולם. כאן יכלתי לראות את החשיבות המרובה שתולים בציור. בהכנסי, ראיתי מאות אחדות תלמידים עסוקים בעבודתם ואף על פי כן שררה דממה באולם כמו בהיכל הקדש. לא נשמע כי אם אושה רפה של העפרונות ואיש דובר בלחש אל רעהו לבלי הפריע. אך על פי סמלים חיים צירו כאן. עשרים-שלשים תלמידים על יד כל סמל. מחיצות מטולטלות חוצצו משלשה צדדים, כל קבוצה וקבוצה לבדה. פסענו על השטיח הארך אשר נמשך מפתח האולם עד הקיר אשר לעמתו, מכאן ראיתי משני העברים את כל הקבוצות ואת סמליהן. הקירות היו משוחים בצבע אפור ירקרק וכמוהם גם המחיצות אך למעלה היה מתוח בד לבן ודרכו הוצק אור רך, מפוזר הבא מהאשנבים, כמו באויר-הבקר החפשי. הסמלים היו מופרשים בעליל מהקרקעית אבל בלי צללים עמוקים. הם הזכירוני מאד את הציורים הבהירים של אנגר23.

לקבוצה הראשונה הקרובה אלי שמשה לסמל אשה זקנה. זו ישבה ישיבה חפשית, טבעית, כלה עטופה סדין-צמר חום-בהיר, נראתה רק יד אחת שבה החזיקה את עטיפתה מתחת לסנטרה. נראה כי הסדין היה לבושה יום יום, כי קמטיו נתקפלו באופן כה טבעי. אף על פי כן נגלתה בכל עין-אמן: הטון24 החם של הסדין נתמזג בעין הקלף של פניה החורים ועיניה השחורות והגדולות. האריג הגמיש נתן כפלים גדולים אשר סמנו ברור את גוה הזקן והיבש. רב התלמידים התוו רק את הראש בקונטורים25 ברורים בהוספת מקצת צללים רכים. מורגש היה בציוריהם, כי מבקשים הם את בנית הראש בקוים קונטוריים אחדים פשוטים. אולם אצל התלמידים הגדולים ראיתי אחרת לגמרי: הם השתדלו למצא בצורה החיצונית את עמקה של הנשמה, את היפי האמתי של האדם. הם מסרו ברגש כביר את הברק הדהה והעיף של עיניה. מה מאד השכילו לתפס את הכפף העצוב והאירוני-במקצת של שפתיה האלכסניות! באיזה כשרון רשמו את עורה בעל מאות הקמטים שבהם נראו עקבות ההרפתקאות שעברו עליה בימי חייה! שנים-שלשת העפרונות הצבעוניים שצירו בהם הספיקו להם לתאר את הגון העקרי אשר יצא הרמוני כל כך כפסולים הצבועים של אמני ימי הבינים. אולם יתר מכל הפליאני צירם את ידה של הזקנה: זאת היתה יד חיה שהיתה הולמת לפנים, חלק מהם, כמעט שהיו בה יתר הבעה ואפי מאשר בפנים עצמם. באמת, כאן הבינו את כחו של הרישום, כאן למדו לרשם!

קבוצות רבות של תלמידים וסמלים נועדו לרשום ראשים. והיו כאן סמלי גברים, נשים, זקנים, בחורים וגם ילדים!

כאן למדו היטב לדעת את פניו של האדם. היו קבוצות שרשמו חצי גופו של האדם לפי סמלים לבושים (מאלה עשו רק סקיצות) וערומים של אנשים ונשים. על יד הסמלים הערומים רשמו יחד תלמידים ותלמידות. מבטיהם הפיקו רק התפעלות של אדם המשתאה לנטיעה יפה, ליצור נחמד והתבוננות של אמן העמל לרשם הכל בדיוק. עשרה מורים נמצאו באולם הרשום. הם התהלכו בלאט בין התלמידים, העירו לפעמים הערה קטנה. לאחר זמן הבינותי מפני מה רבו פה מורי הרשום.

השעון צלצל בנעימה עשר שעות. כל התלמידים קמו בבת אחת וכל אחד הוציא מתוך כריכתו את כל הרשומים אשר עשה מהסמל. לכל קבוצה נגש אחד המורים ויבקר את רשומיו של כל תלמיד ותלמיד. התבוננתי ואראה כי כל תלמיד רשם לפחות שלש פעמים אותו סמל משלש צדיו וגם אסקיזים26 רבים מאד. ולכל העבודה הזאת נתן להם זמן אך שלשה ימים. המורים דרשו מאת התלמידים רשום מדויק, ברור, פשוט, קצר וגם יד מאומנת וזריזה. לאחד התלמידים שרשומו נעשה בקוים לא בטוחים וטושטש באופן בלתי ברור, הוכיח המורה כי במלאכתו נכרות ערמה! פחדנות וקטנות. “מוטב שתודה על שגיאותיך, מכסות עליהן. אחרת – לא תשתחרר מחסרונותיך לעולם”. כה העיר המורה פעמים רבות. “רשמו מהכלל אל הפרט”. “אל תעשו את אשר לא תבינו”, “אל תחטט יותר מדי במקום אחד”, “הבן והרגש – אז תביע זאת ברור בבת אחת”, “אל תחפש את הנשמה בטרם תוכל לרשם את הגוף”. את ההערות האלה העיר המורה בלשון רכה. אולם הוא החל לדבר קשות כשראה ברשום שאיפה “לשפר” את הסמל. דבר זה הרגיזהו, על פניו שכן צער עמוק כאלו תקפהו כאב פיזי.

– אל תעשה תמונות! אל תשפר מעשה האלהים! הוה אך שקוד להבין, למוד לרשום לנכון את אשר תראה ותבין, וסוף היופי לבא מעצמו. אל תתעה להאמין כי השקר יפה מהאמת. זכר ואל תשכח כי “האמת” חותמו של הקדוש-ברוך-הוא, – גמר את דבריו.

– רבי כלום אין דמיון, אידיאל-אישי? שאלה תלמידה אחת בענוה.

– ודאי, בתי. ענה המורה בקול אחר כאלו לא יצאה גערה מפיו מימיו. – דמיון ואידיאל הם עולם האור לאמן, אולם כדי שלא יהא דמיונו חולני ואידיאלו כוזב, עליו להתרגל לאמת. האמת תהא יושבת עמק בלבו וזורמת בקרבו כדם בעורקים. ולפיכך הזהרו מפני השקר בכל צורה שהיא. או אז יאיר דמיונך כעולמו של הקדוש-ברוך-הוא והאידיאלים שלך ישגבו כרוח אדני, אז תבין את “היפה” את “הנשגב” ואת “האלהי” וספרת זאת לאחרים בשפת האמנות היפה…

רבות דבר המורה על הנושא הזה. ואני הקשבתי לדבריו ואשכח לגמרי כי זהו שעור ברשום. לסוף כאלו רצה להפסיק את דברי עצמו דרש המורה מאת התלמידים, כי ירשמו על פה את אשר למדו. עברתי מקבוצה זאת לקבוצה אחרת המרשמת מהסמלים הערומים מצבי גוף שונים. כפי שראיתי כבר מזמן נעשית שם העבודה בזריזות רבה. בגשתי אל הקבוצה ראיתי כי האיש המשמש סמל כבר ירד מעל הדוכן והנהו מתהלך בין התלמידים עטוף באדרתו הלבנה והרחבה. על הדוכן עמד תלמיד ורשם בפחם שורה שלמה של תנועות: הנפת משא כבד מעל הארץ והרכבתו על הכתף. המורה והתלמידים התבוננו בעבודתו. והיה בשגות התלמיד, הפסיקו המורה וישאל מאת התלמידים להורותו את השגיאה. ואם איש מהם לא ידע להורות, מיד השליך הסמל את אדרתו מעליו וירא את המצב הנכון. ככלות התלמיד לרשם את שורת התנועות ירד מעל הדוכן ותלמיד אחר עלה במקומו וניר נקי בידו, ככה עלו זה אחר זה וירשמו איש איש שמונה תנועות במשך חמשה דקים. כאשר הפניתי את פני ראיתי והנה בכל הקבוצות עומדים תלמידים על הדוכנים ומרשמים על פה את אשר רשמו מקדם מהסמלים.

הדלת נפתחה חיש ואותו הזקן הקטן אשר ראיתי בגן מדבר על צפרדע, נכנס בחפזון אל העולם. הוא נענע בראשו בהחזירו שלום לכל אלה אשר ברכוהו בחבה עד אשר נגש אלינו. “בעל החיים” בא! כאן! נשמע מסביב. מעט מעט נגשו אלינו רבים משאר הקבוצות. נכר היה כי הכל מיחלים לדבריו.

– את מי אתם מרשמים, בני? שאל עלז, בקולו הטוב.

– את אבשלום, רבי ומורי, ובקבוצה השניה את הדסה – ענוהו.

– אה, אבשלום, כפתור ופרח. איש יפה – גוף יפה ונורמלי. בא נא הנה. איך, אבשלום? עלה למעלה.

הסמל קפץ בקלות ובחן על הדוכן, השליך מעליו את אדרתו ויעמד במצב הקודם.

הזקן התבונן בהתפלאות אל הגוף היפה והחסון ואחר אמר בדאגה קצת:

– חבל, גופתך מתחילה משמינה, עליך להתהלך הרבה, חביבי. הזהר פן תבטין כאותה הצפרדע הנפלאה שנתנו לי היום במתנה. – הוא הוציא חבילה מתוך גלימתו ברצותו להראות את המתנה שקבל, אולם תיכף התחרט.

– היש בזה בן-אסתר? בוא הנה מתתיהו! פנה הזקן אל צעיר התלמידים – הגש נא, חביבי, את רשומך, הציגהו פה על יד הדוכן מתחת הסמל.

תלמיד בן שתים עשרה, צהוב-שער, גמיש, ילד בישן ושתקן הביא את רשומו העמידהו לפני הזקן והוא עצמו עמד מן הצד. על הגליון היה מרושם בפחם איש חסון נושא על שכמו משא כבד.

– רשם, חביבי, על רשום זה בעפרון אדום אשה נושאת כד, אבל באותו מצב הגוף.

הנער רשם בראשונה אגב רפרוף את הכתפים ואת האגן ואחר רשם בקו חפשי ורך את כל הגוף, גוף אשה. על הניר נראו שני רשומים, שתי תמונות. מבעד צורת גבר חסון נשקפה כמו דרך זכוכית תמונת אשה נאה, רבת חיל אבל מלאה חן.

– טוב! חביבי, תודה. עכשיו שימו עיניכם על שתי צורות כאחד ולמדו להבחין במבנה גופם של האיש והאשה את ההבדל בקצב ובאופי שלהם. הוא הורה לתלמידים על כל חלק מהגוף לבדו, על הצואר הקצר והחסון של האיש ועל כתפיו הרחבות וישום אל צוארה ואל כתפיה של האשה, בבארו באותו זמן על התועלת ועל ההרגלים השונים שבתנועות האיש ואשה. וליתר הבנה קרא גם להדסה ויעמד את שני הסמלים במצב אחד, הרים את ידיהן והורידן, באצבע סמן את השרירים החזקים של האיש וילטף ברוך את הצורות הענוגות של היד המורמה אשר לאשה, כאשר לטף בגן את החבצלת ואת הצפרדע.

השעון צלצל אחת עשרה פעם. ואחר נשמע מרחוק קול שופר. כל התלמידים החלו לצרור את רשומיהם. המורים ברכו את הזקן ויצאו אתו יחד ואחריהם נחפזו כל התלמידים בשירה, בשמחה ובשובבות.

– הם הולכים לאכל. התאבה ללכת לחזות בהם? שאלני המורה.

– בודאי, הבה נלכה. אבל בראשונה הגידה נא לי מי הוא הזקן הזה? המורם הוא? האם אמן הוא?

– כן, מורם הוא, אבל לא לטכניקה של האמנות: אין זאת מקצועו – הוא חוקר הטבע, מלומד גדול, רבי יקרא, אבל גם אמן הוא, אשר חונן בעינים ולב של אמן. עם הבנתו העמוקה בנשמת הצומח והחי הוא רואה גם את יפי הצורה החיצונית, את רתמוס התנועה, את ההרמוניה של הצבעים. הוא רואה בצמח את חייו הפנימיים ובחי את צורתו הגדלה. בחבורו הענקי “החיים” גלה עולם חדש. בחבורו זה עשה לו שם גדול ועל כן יקרא עתה “בעל החיים” ושמו הפרטי אשר קראו לו הוריו כבר נשכח. הוא אחד מזקני המורים ב“בצלאל” בהיותו בן שמונה שנים היה לתלמיד “בצלאל”. אז האמינו כי הוא יהיה לגאון באמנות. אבל לאחר זמן חפץ לבו בידיעות הטבע. במלאות לו שלש עשרה שנה נכנס ל“יבנה”, בן עשרים נעשה מורה לאנטומיה ב“בצלאל” ועד עכשיו האנטומיה היא המקצע הראשי שלו. כדי ללמד אנטומיה לאמנים צריך שהמורה עצמו יהיה אמן. שעוריו באנטומיה הם מדעיים עד מאד וגם מזמור תודה לאדני על יצירתו הנפלאה – האדם, אשר יצר.

בינתים נגשנו אל אפדן-זכוכית עגלגל. מסביב לאפדן היתה בנויה מרפסת מקפת עצי בשמים ועציצי פרחים וביניהם העמדו רהיטים צבעוניים מעשה מקלעת ומזרקות קטנות רבות קלחו מים. התלמידים עמדו על יד המזרקות ורחצו את ידיהם ואת פניהם. נכנסנו דרך המבא הראשי של העגלגל. כל האפדן לא היה אלא אולם אחד. וסטיו רחב של עמודים בדמות דקלים הקיף אותו. הגג היה עשוי מזכוכית מגוונת שונה. כחפת משי מרקמת כסה הגג את כל האפדן ויאר באור נהדר של מזיגת-צבעים את הנטעים הרבים, על השלחנות המכוסים מפות צחורות ועל האנשים אשר באולם. על יד הקיר אשר לנכח המבוא היה קבוע דוכן גבוה ועליו עמד שלחן ארך מקביל לקיר. השלחן היה ערוך בטוב טעם ועל ידו מוסבים אנשים בשורה אחת ופניהם אל פתח המבוא. סמוך לדוכן היתה קבועה מזרקה נאה מוקפת נטיעות ופרחי בשם. מהדוכן ועד הקירות נמשכו שלחנות, כקרנים היוצאות ממרכז העגול, ששה ששה שלחנות משני עברי המבוא. ועשרה מהם היו ערוכים לסעודה ומסביבם ישבו התלמידים. מהרתי למנותם, אלף תלמידי “בצלאל” היו כאן: חמשים, חמשים תלמידים ישבו משני עבריו של כל שלחן. כמעט שני-שלישים של התלמידים היו נערות. ומספר היושבים על הדוכן היה כחמשים וכמעט החצי ממספר זה היו נשים. כאשר ישבו כלם על מושבם קם אחד המורים ויברך ברכה בקול רם. “אמן!” ענו אלף קולות פה אחד ויאכלו. נשמעה אושה קלה של גלגלים מסתובבים. וארא והנה החלקים האמצעיים של השלחנות נעים בצורת רצועה רחבה לבנה. שני תלמידים מעמידים על רצועה את המאכלים שהם נוטלים בזריזות מתוך מגרה, הנמשכת לכל גבהו של הקיר. לא עברו שני דקים וכל השלחן היה ערוך. מאה צלחות-מאכל עמדו על כל שלחן ושלחן. כל אחד לקח לו צלחת ושני התלמידים המשמשים ישבו אף הם על מקומותיהם ואכלו יחד עם כל המסובים. כשגמרו לאכל העמידו את הצלחות למטה בשלחן וככה היו מקבלים את שאר המנות. הסעודה נגמרה בפחות משעה. ובשעת האכילה נשמעה נגינת עוגב מעל היציע. גם אצל המורים היה נע חצי שלחן לארכו ועליו הוגשו הצלחות באופן אוטומטי. איש לא שרת אותם ומאכלם כמאכל התלמידים: דגים, בשר, ירקות ופרי-עץ. רק במשקאות היה הבדל. אצל התלמידים היו רוב הבקבוקים לבנים מחלב, זכים ממים ומקצתם צהובים מיין-תפוחים, אצל המורים עמד רק בקבוק חלב אחד לפני הזקן. ולפני שאר המורים – היו הבקבוקים בני צבעים שונים וכתבות שונות על גביהם. כנראה, לא חסרו כאן בירה, יין ואפילו קוניק.

קמה דממה באולם. הצליל האחרון של העגב נדם. אחת התלמידות קמה ותברך בקול נעים ברכה קצרה לאמר: “ברוך הבורא, אשר ברא לנו את המזון, ברוכים יהיו הנשיא, הסנהדרין, המורים וההורים”. הכל ענו אמן. ואחרי כן יצאו כלם במנוחה ובסדר דרך הפתחים הרבים. אך המורים ישבו עוד ליד השלחן, שתו מכוסותיהם והקשיבו לדברי הזקן אשר הוכיח כי רק חלב צריך האדם לשתות בעודנו צעיר. – “כן אני עושה” גמר את דבריו. הכל צחקו והבטיחו להיטיב את דרכם במשך הזמן.

– בא – אמר אלי המורה – קדם ראית אותם בשעות העבודה, בא וראיתם בשעת המנוחה.

על המרפסת ישבו תלמידים ותלמידות וישוחחו בנחת. שם בפנה מספר אחד דבר-מה והחברים מקשיבים לקולו. תלמידה אחת תמכה זרועה על כתף חברה, תלמיד אחד החזיק בכף חברתו ושחק באצבעותיה ואיש לא שם לב לזאת: הם היו רגילים בכך, הם הרגישו את עצמם כאחים ואחיות מלידה. בחצר, בפנות, תחת המרפסות בכל מקום צל, נמצאו חבורות של ילדים. ממקום אחד נשמע צחוק עלז, שם חקה נער שמנמן דבר-מה מגוחך, הכל צחקו מאד רק הוא עמד ביניהם ולא צחק ויעמד פנים של רצינות מגוחכה. בפנה אחרת שרה מקהלה. בצל בנין גבוה החלו לשחק משחק חי. והנה, ריצה, קפיצה, חטיפה, תפיסה צחוק וחוכא. הכל נהרו שמה.

– לא כל התלמידים כאן. רבים מהם מהלכים עכשיו בבתי האסף של האמנות, בספריות, התאבה לראות כל אלה?

– בודאי, מורי ורבי, אבל מתחלה נשבה נא קצת באחת הפנות, אשאלה אותך שאלה, לא! שאלות רבות מאד יש לי לשאלך, דברים רבים איני מבין, איני מאמין למראה עיני. כל אלה כחלום לילה בעיני.

– טוב, – ענני המורה, ויקחני בידי ויביאני לתוך סכה סכוכה דשא, אשר בה ישן במנוחה אחד התלמידים, ונשב שם.

ה

בצל סכה, על ספה רכה קלועה ישבתי עם מורי, נשמתי חגגה, לבי היה טוב עלי מכל אשר ראו עיני. רק ראשי סחרחר מרב השאלות אשר הצטברו במוחי בבת אחת. בקצר רוח נכספתי לשמע תשובותיו של המורה.

– מפני מה אין המורה מתקן את מלאכת תלמידיו? – שאלתי שאלה ראשונה שעלתה ברעיוני.

– כיצד? הרי הוא מתקן את שגיאותיהם! כלום לא שמעת את באוריו? אולם הוא אינו מתקן בידו על רשומיהם, מפני שילדים מחקים בנקל אפילו את הדבר שאינם מבינים על בוריו. מי שעושה ואינו מבין – יוצא שכרו בהפסדו. חוץ מזה צריך לתת לתלמידים את היכולת לעבד להם בכח עצמם אופן מיוחד לפי אפים האישי, כשם שלכל אחד קולו שלו, אופן כתיבה שלו, כן צריך שלכל אחד יהיה אופן שלו באמנות.

– משום מה ישנן ב“בצלאל” נערות הרבה יותר מנערים?

– יען כי האשה יותר מוכשרת לאמנות מאשר האיש. על כן נתפשטה אצלנו האמנות ביותר בין הנשים. אבל נופלות הן מהאנשים בהבנה עמוקה של האמנות. הגדול בצירי הפורטרטים הוא גבר, מלאכי בן מרים שמו. כמו כן הגדול בצירי תמונות הסטוריות הוא הציר בעל “חיי משה”, ואפילו את העולם היפה של הזיות דמיוניות הראה לנו יותר יפה מכלם דניאל בן תמרה.

– הישנם בארץ עוד בתי ספר לאמנות מלבד “בצלאל”?

– “בצלאל” הוא בית-הספר לאמנות היחיד בכל ארץ-ישראל. כאן מתקבלים רק אותם התלמידים שחוננו בכשרון אמתי, היכולים לקחת בבטחון את האמנות לאומנותם. אולם את הרשום מלמדים בכל בתי הספר והוא למוד של חובה כקריאה, זמרה והתעמלות. כן ישנם בכל ארץ ישראל שעורי ערב לרוב, לרשום וכיור. את השעורים הללו מבקרים יותר מחמשים אלף תלמידים ותלמידות, כל אלה שהם צריכים לכך למקצועותיהם וגם חובבים סתם. ב“בצלאל” אין מתקבלים חובבים.

– מורי ורבי, אתה אמרת לי כי כל הילדים נכנסים לגן עדן הילדים ושם הם נשארים – הילדות עד שנתן האחת עשרה והילדים עד שנתם השלש עשרה, ומפני מה ראיתי ב“בצלאל” מספר רב כזה של ילדים פעוטים? האמנם כלם גאונים המה כמו זהרה הקטנה? כלום נולדים עתה בארץ ישראל כל כך הרבה עלויים?

– כן, כל הקטנים הללו עלויים הם. רבים כאלה תראה עוד בקונסרבטוריון “במגדל דוד” אולם יותר מאלה נמצאים ב“יבנה” בכל הפקולטטות. באמת היו נולדים אצלנו גאונים הרבה בכל דור ודור עוד בשנות גלותנו בשעה שחיינו היו אי-טבעיים, אבל החנוך הפרוע והבער המית את כשרונם עוד בילדותם. ורובם לא הגיעו אפילו למעלת אדם פשוט, טבעי. כל אלה המטורפים, בעלי הנפש הרצוצה, מהפכי עולמות וסתם פגעים רעים, שהיהודי הגלותי סבל מהם כל כך, נשאו בקרבם ניצוץ אלהי, קדוש אשר כבה מפני הבערות וסדרי החברה המקלקלים: וכנגד זה היו מטפחים דוקא את ההדיוטות, הלקוים בדעתם, הבוגדים, הפושעים מבטן, רפויי העצבים ושאר בעלי מומים רוחניים. ההורים העשירים, שלהם נולדו לרוב בנים משחיתים כאלה השתדלו בכל כחם להבטיח את קיומם, שיפרו וירבו ויקפצו בראש המעלות העליונות בחיים. ותמלא הארץ אותם וימררו את חייהם של בני-האדם הנורמליים שבאו במגע ומשא אתם.

– מה עושים עתה לאנשים המתנונים האלה שמנית לפני?

– מפרידים אותם מהחברה ומחנכים אותם ב“ערי המקלט” עד הרפאם ויוכלו לשבת עם אנשים בריאים. הספירה האחרונה מוכיחה כי משנה לשנה ימעט מספרם של הדיוטות כאלה, מפני שארחות החיים מסודרים ומתוקנים עתה. העקר מפני שאלה שאינם בריאים בגופם וברוחם אסורים להוליד בנים…

– כאן לומדים הנערים והנערות יחד. ואני ראיתי כי הילדים גופם מפותח היטב, היתכן הדבר לפי תורת החינוך? כלום אין דבר זה מפריע את הילדים מעבודתם? זכורני כי בהיותי נער קרני לא פעם ולא שתים שנטרפה עלי דעתי והייתי מהלך כמשוגע בגלל זוג עינים יפות שראיתין פעם אחת מבעד אחד החלונות. ושגעוני זה לא היה עובר עד שראיתי אחרת נאה הימנה והייתי כמשתגע בגלל השניה… ככה הייתי סובל במבחר ימי נעורי בגלל עינים שכמעט לא ראוני ואף אני הכרתין רק מעט. כל זאת בא לי, הרעב תמיד, ומשנה רעבון היה לי: רעבון הגוף ורעבון הרוח, אשר שאפה למדעים ובקשה לדעת פתרונות לאלפי “שאלות ארורות”, דומה כי כל אלה יכלו להרחיק מראשי כל השגעונות וכל ההרהורים הרעים. אבל דם צעיר רותח, דמיון של אמן – מי הוא הגבור שיעמוד בפניהם? ופה חיים הילדים בכל טוב, גום חזק, רוחם ערה, לבם טוב עליהם, עינים ואהבה ליופי ודאי יש להם – כיצד יוכלו לשבת בין העינים הנוצצות אשר מסביב להם?

– יושבים הם שקטים, יען אשר תסובבנה אותם עינים נוצצות כפרחים היפים שבגן “בצלאל”, ככוכבים המזהירים אשר ברקיע השמים. הדבר מביא אותם לידי התפעלות, אבל איננו מפריעם ממנוחתם. ואתה קבלת חנוך פרוע, חיית אז חיים אי-טבעיים על כן סבלת מתאוות אנורמליות! היית רעב תמיד, גופך היה חלש וראשך משולהב. חיית בבדידות קרה, רחוק מבית הורים, מסביבה חמה של משפחה, לא ראית מימך רוך אשה וחנה, לא טעמת טעם לטיפה ענוגה של ילדים, ובלבך שטף דם רותח חם יותר מדי. אתה לא מצאת קורת רוח בסביבתך הקרה, על כן יצר לך דמיונך החולה עולמות כוזבים, מחזות תעתועים, כי לא הכרת את המציאות לאמתה. חייך היו אי טבעיים ולכן היו גם רגשותיך בלתי טבעיים. אולם פה חיים הילדים כצפרי-יה, תחת שמש חמה ופרחים, בעורקיהם זורם דם חם, צעיר, עיניהם נוצצות ככוכבים ולבם מלא אהבה לכל, ליפה ולטוב אשר במרחביה, לנעלה אשר ברוח האדם. רחוקים הם מכל תאוות שהנן חולניות ואי-טבעיות לילדים. ואם אחד מתאהב בחברתו (דבר המצוי אצל בעלי רוח-אמנות, ואפילו אצל ילדים בני עשר) אין האהבה מעכבת את התפתחותו, להפך היא מוסיפה לו חיים ומרבה את שקידתו בעבודה. היא משננת את רגשותיו, מעמקת את מחשבותיו, מעדנת את אפיו ומעלה את נשמתו. האהבה הטהורה מאירה כשמש, מחיה הכל בקרניה החמות. אשר צדקה בהן. וכשגופו של הנער מתבגר ומתמלא לשד חיים אין הוא עושה הפרעות מלאכותיות, אין הוא מבקש לעת עתה “תענוג לרגע” ואין הוא ממתין עד ש“יכבה אשו” כדי לישא אשה מתוך חשבון קר ולהוליד בנים בעלי נשמה קרה: הוא נושא את האשה אשר אהב. אצלנו נהוג עתה הכלל הישן “בן שמונה עשרה לחופה” והאשה – בת שש עשרה, בשעה שהם בריאים, רעננים וטהורים כילדים אשר יולדו להם.

– קדם אמרת לי רבי, כי ב“גן עדן הילדים” לומדים הילדים חנם, על חשבון העם. כלום נוהג הדבר גם ב“בצלאל”? הלא הלמוד הזה עולה בהוצאות רבות מאד? מאין לוקחת הממשלה כסף כה רב להשכלת העם?

– כל תושבי ארץ ישראל, הבנים מהשנה השלישית עד השנה השמונה עשרה לימי חייהם והבנות עד השנה השש עשרה מתלמדים ומתחנכים על חשבון הממשלה. ומשנת השמנה עשרה לימי חייו עד השנה העשרים ואחת מחויב הוא לעבד במקצעו את העבודה אשר יועידו לו. בעד השנה האחרונה משלמים לו שכר לפי התועלת שהוא מביא בעבודתו. כל אזרח מבן חמשים שנה ומעלה פטור מעבודה ואת משכרתו הוא מקבל מקופת הקהל. אבל עליו לעבוד עוד חמש שנים עבודת הצבור, להועיל לו בנסיונותיו במקצוע שלו. מכאן אתה לומד שכל אחד משיב לממשלה את אשר לוקח ממנה ולא זו בלבד, אלא שכל היושב בארץ ישראל נותן מדי שנה בשנה שכר עבודת שבוע להשכלת העם. גם היהודים היושבים בחוץ לארץ שומרים את “יום היהודים” שקבלו עליהם בני ישראל בכל העולם. הכנסותיו של כל יהודי ביום זה נשלחות לירושלם וכלן קדש להשכלת העם. חוץ מזה יש לנו הכנסות מ“יער הרצל” הרחב והרוחים של נדבות רבות, שנתנו בזמנים שונים לתכלית זאת, וזרת ההשכלה הוצאותיה מרובות מאשר אצל שאר הוזרות אבל גם הכנסותיה רבות מאד, מדי שנה בשנה נשאר כסף הרבה בקפת הוזרה, ואז היא פונה בשאלה אל מועצת הנהלת-בתי-הספר לאיזו תכלית ישתמשו בכסף הנותר. המסים המוטלים על האזרחים פחותים הרבה מאשר בימים, אשר היו מלחמות בארץ. בימים ההם היתה וזרת המלחמה בולעת סכומים עצומים וכל אחד היה אנוס להוציא ממון רב לחנוך בניו. החנוך היה רע ובכל זאת עלה לו לצבור בהרבה יותר מאשר עכשיו החנוך הטוב.

– ליד השלחנות בחדר-האכל ראיתי מורות רבות ובבית הספר לא ראיתין. איפה נמצאות מחלקות הלמוד שלהן?

– אתה תראן במחלקות הציור ובפרט בבתי העבודה למלאכות מעשיות. האשה מחוננת יותר מהגבר ביד קלה ובטעם טוב לתעשיה האמנותית. אולם גם בגן אצל רשום הפרחים היו מורות. האמנם לא ראית אותן שם?

– מורי ורבי, הנני חוזר על שאלתי הישנה. בשום אופן איני יכל לשער בנפשי חנוך ילדים בלי הורים. כמדומני שאפילו המעולה שבמחנכים ובית-הספר המשובח ביותר והכי-מרווח אינם יכולים להיות לילד תמורת “אבא ואמא” אף אם ההורים עניים. הדבר הזה מזכירני את הזמן שהייתי מוטל בבית חולים. גדולי הרופאים רפאוני, בחדר מרווח ונאה שכבתי, מאכלים ערבים אכלתי וכל אלה לא יכלו להמיר לי את החדר הקטן של אמי ופניה הטובים והחביבים ליד מטתי. בבית החולים לא הייתי אלא ספרה קרה, אחת הספרות הרבות, חמר לספירה.

– ושוב איעצך שלא תמהר להוציא משפט טרם תראה הכל בעינך. וגם אז יכבד ממך להבין כל דבר לאמתו. אל נא תשכח כי הנך עומד במרחק של מאה שנים מבני הדור הזה. מאה שנים של תקונים בכל העולם כלו! ולגבינו התקונים נכרים עוד יותר. שהרי רק בזמן האחרון התחלנו לחיות חיים טבעיים. גם עתה תמצאנה עוד נשים בודדות אשר יקשה מהן להפרד מילדיהן הפעוטים. והן הולכות אתם אל “עדן הילדים” לעבוד שם את עבודתן בקרבת ילדיהן. אולם “עדן הילדים” פועל עליהם לטובה: שם הן לומדות לאהב את כל הילדים ולהבין הבנה עמוקה את הטוב ואת המועיל לילד, עד שהן בעצמן משתוממות על רגשותיהן החולניים והאויליים שמלפנים. לאחר זמן כשהילדים גדלים, אפים מקבל צורה קבועה והם לומדים בבתי ספר מקצועיים, מבקרים הם תדיר את הוריהם. בכל ערב שבת אחרי הצהרים נוסעים הילדים לבתי הוריהם לשבות אצלם. שם הם מבלים את את ימי החגים וחדשי החפש. כשלשה חדשים בשנה נמצאים הילדים בבית הוריהם. שם הם מתבוננים אל חיי יום יום של העם, שם הם לומדים לדעת את העם אשר לטובתו ולתועלתו יעבדו אחר-כך, לכשיגדלו.

– מורי ורבי! אינני שוכח אף רגע, כי ביני ובניהם מרחק של מאה שנים. אבל רצוני לדלג על מאת השנים, איני יכל לחיות בדורי קשה-הלב! זרים לי בני דורי, הנני מרגיש את עצמי בודד בקרבם. כלם חולים, גם אני אחלה כמוהם אם אהיה בתוכם. עלי לבוא אליכם מזמן לזמן, לחיות את חייכם החדשים למצער בחלום אם לא בהקיץ. עזרני נא לראות את החלום בעליל, הבינני נא שלא יהא זר בעיני עזרני נא להבינו להרגישו בכל ניבי נפשי ובכל נימי לבי. ועתה הואל נא לבאר את הדבר המוזר הזה. ראיתי שהם נוטלים את ידיהם ומברכים על הפת ובשעת הסעודה הם אוכלים מאכלי בשר ושותים חלב? הא כיצד?

– החלב לא חלב עז-אם הוא והבשר לא בשר גדי הוא. הכל נזהרים בחוקי צער בעלי חיים. אבל מה ענין למשקה מבריא בשעת האכילה? לפנים היו עושים סיג לתורה: חשבו כי אם ישמר הסיג, התורה לא כל שכן. אבל זאת היתה תרופת שוא עוד בעת האחרונה לגלותנו. ועתה פה בארצנו ששבה לתחיה לבני עמנו החפשיים, והחיים חיים טבעיים, אין כל צרך בסיגים הללו. זכר נא כי בני דורך, אלה השומרים את הסיגים ומקדשים אותם, אינם מרגישים כלל שהם רומסים תדיר ברגליהם המזוהמות את העקר, את הקדש עצמו, אשר סביביו נבנו הסיגים הללו. היו גם כאלה שלא ראו אלא את הסיג שנתישן ועיניהם טחו מראות את האבן הטובה הטמונה וביחד עם הקליפה השליכו גם את התוך. הסנהדרין שלנו החיו את האמונה הטהורה עם תחית עמנו. כחכמינו הקדמונים הבינו הסנהדרין את צרך הזמן, והכריזו כי התורה נתנה לאדם “שיחיה בה ולא שימות בה”. כיום אין אצלנו כמלפנים: “אנשים טובים – יהודים רעים, אנשים רעים – יהודים טובים”. עכשיו האיש הטוב הוא ודאי יהודי טוב ועם זה גם משכיל, אוהב חיים, ויודע להתענג על כל הטוב אשר הכין לנו האלהים בעולמו היפה. בגלל החיים נוצר האדם.

– ראיתי על שלחן המורים בקבוקים שונים. האמנם שותים עוד יין? הישנם עוד רודפי שכר?

– שותים כל המשקאות היוצאים מפרות שונים גם יין גם שכר. אבל אין אצלנו שכורים, רודפי כהל. אין שותים כדי לשכח את הריש ואת העוני, להחריש את קול היושר המפעם בלבנו, להמלט מחיי המציאות. החיים ערבים, העולם יפה כל איש מאושר, מתענג על כל טוב ואין מעלה על דעתו לטמטם את חושיו הבריאים בכהל. הרוצה שותה לצרכו לשם תענוג, להרגיש את הטעם הטוב ואת הריח הנעים של המשקאות. מכל המשקאות מסלקים את הכהל או משאירים ממנו משהו, מועט מן המועט שאינו מזיק לאדם בריא. בכל זאת אין שותים משקה זה אלא על-פי פקודת רופא. כהל אינו נמכר אלא בבתי מרקחת ככל הרפואות. המשקאות הטבק והבשמים נמצאים כמו האכל תחת בקרת “תחנת הבריאות”. חדלו להרעיל את העם בכדי להרבות את הכנסות הממשלה, כמו שהיה נהוג לפנים בכל העולם.

– טבק? האמנם עוד מעשנים עתה? הלא זה הרגל רע, ולא יפה. הטבק מזהם את האדם וכל אשר סביבו.

– כל זה היה לפנים כשתעשית הטבק היתה נתונה בידי אנשים פרטיים, שהיו מתחרים זה בזה בזיופים, לעשות את הטבק יותר זול ולתת לו טעם יותר חריף. ואיש לא שם לב לנזק הגוף. גם הממשלה דאגה רק לרבוי הכנסותיה ולא היתה משגיחה אלא על תשלום הגושפנקא. עתה מעבדים את הטבק בבתי החרשת של הממשלה וההכנסות משמשות להחזקת “תחנת הבריאות” ושם גלו אמצעים לסלק את הניקוטין מהטבק ולתת לו טעם טוב וריח נעים. העשון עכשיו ענג תמים, קורת רוח בשעת המנוחה. בימי המנוחה בשבת וביום-טוב אין בית שאין מעשנים בו.

– בשבת מעשנים? היתכן? אצלנו תחשב זאת לעברה חמורה.

– כך היה לפנים, בשעה שהתורה הקדושה היתה אתכם בגלות. אז היו אצלכם הרבה עברות חמורות כאלה ומצוות קלות מאד. הסנהדרין שלנו שחררה את התורה מגלותה, הסירה מעליה את הקליפה שאין בה צורך בזמננו ונתנה לנו תורה טהורה. הלא שמעת את ברכת המזון שברך התלמיד. הוא הודה לאדני על העולם היפה אשר ברא, לנשיא – על השלום ועל הסדר, לסנהדרין – על החוקים הטובים, למורים – על המדע, להורים – על האהבה לילדיהם ועל ידיעת החיים שהם מלמדים אותנו. הנשיא, הסנהדרין, המורים וההורים נתנו לנו הכל למען נוכל להבין את עולמו היפה של הקדוש-ברוך-הוא ולהנות ממנו. הם משרישים בלבנו אהבה ליפי, לצדק ולנשגב. ושנאה לשקר, לכעור, לקטנות ולשפלות. הרגשות הללו כבר נקלטו בדמנו, נעשו אצלנו לנטיה טבעית. היודע אתה את כחו של רגש היפי הטבוע בנפש האדם? את תקפה של נטיעה טבעית מלידה? היא עזה מהאדם וממר-המות. בזמן המלחמה העולמית בשעה שהחיה אשר באדם הגיעה לאכזריות קיצונית, בשעה שהותרו לאדם כל העונות והפשעים: רצח, גזל, תרמית וזנות אז היו מתים מאות אלפי אנשים ברעב אולם בשר אדם לא אכלו. אמות מכרו את שארן למען הציל את ילדיהן מרעב, אבדו עצמן לדעת לבל תראינה יסורי ילדיהן הרעבים. ובשר אדם לא אכלו, אפילו את בשר חללי האויב. הרגו, שרפו, טבעו, ענו מליוני אדם בכל מיני ענוים וגם קבלו אות כבוד עקב המעשים הרעים הללו, והרי כל אלה נוראים שבעתים מהרגש הטבעי שהאדם הרעב יאכל את בשר שונאו ההרוג? איש לא עלה על דעתו לאכל בשר אויבו. תועבה היא: כך השרש בלבנו במשך כמה וכמה דורות, ולהרג את האויב נחשב למעשה גבורה, כך הורו אז מורי השקר… עתה אין מלחמות בארץ כי אי-אפשר לו לאדם הטבעי להרג את רעהו עוד יותר מלפנים שאי-אפשר היה לו לאדם לאכל בשר רעהו.

– מתפלא אנכי שאוכלים אצלכם בשר. הן לכך צריך לשפך דם? עוד בדורנו קמו צמחונים רבים שלא רצו לשפך דם.

– הצמחונים שלכם לא אכלו בשר לא מפני שלא רצו לשפך דם, כי אם מפני שקיבתם היתה חולה ועצביהם הרוסים. את האידיאה הנעלה “לא תרצח” היו מתאימים לחפציהם, מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, מטהרים את השרץ בק"ן טעמים ואת “קנין השפחות” שמו לאידיאה של טהרת המשפחה. הצמחונים לא הצטינו מעולם ברחמנות. במלחמת העולם שפכו גם הם דם נקי לא פחות מאוכלי בשר. אמנם קיבת האדם אינה רחבה דיה שתוכל להכיל מזון הבא מן הצמחים כדרוש לכלכלת האדם הטבעי, למען יעצר כח לעבוד את עבודתו כראוי. עד היום לא מצאו חכמינו מין מזון במקום בשר. אמנם מעט מזעיר השיגו בחקירותיהם ולפיכך יאכל עתה בשר במדה פחותה מאשר לפנים. אבל מקוים כי יבוא יום והמעבדות תכיננה “תמציות” שתתנה לאדם את כל הדרוש לכלכלתו הטבעית וגם את העונג של טעם טוב וריח נעים. אנשים שיזכו לחיות בדור ההוא לא יצטרכו להמית בעלי חיים לאכלם, לא יצטרכו לעבוד כל כך למלא את קיבתם ולאבד מרץ כה רב לשם החזקת החיים. אז יהיו בני האדם כבני אלהים. לעת-עתה, מכיון שלא הגענו למעלה עליונה זו, הננו עושים ככחנו למעט את הרע. דע לך כי מנהג ישראל שיהא לנו שוחט מומחה, תלמיד חכם המברך על הזבח, חלף בלי פגימה, כל אלה הועילו שהשוחט שלנו אינו דומה כלל לקצב גוי: לא אותם הפנים ולא אותו המזג. חוץ מזה חשוב מאד באיזו צורה נתן הבשר. מנה של בשר המתוקנה בירק, ביצים וכו' שאין מכירים בה את צורת הבשר – פעולתה אחרת מזו של עוף שלם שמגישים אצלכם לסעודה. האסטתיקה של חזיר צלוי מקושט פרח בפיו, לא היתה יהודית מעולם. אסור צער בעלי חיים קבלנו עלינו משנים קדמוניות ולא אנחנו נהיה האחרונים באוכלי-בשר.

המורה קם.

עיף ומלא תמהון קמתי גם אני. כל אשר שמעתי היה כה טוב, כה נכון אבל כה חדש, בלתי רגיל, מה מאד חפצתי להאמין כי הדברים יקומו, כי אחרת לא תהיה, שאני חי עתה אך בתקופת המעבר. העתיד הוא העיקר, לשם העתיד עלי לחיות ולסבול. כל כך רציתי להאמין בזה! החלטתי להשאר בעולם החלומות עד שיהא חלומי-עולמי. הפצרתי במורי כי לא יעזבני, כי יהיה תמיד עמדי, יראני ויבאר לי הכל.

– אל לך להרבות עוף בחלום. אל תהא לבעל חלומות. חולמים רבים יש לנו והם מפריעים רק את שנתו החולנית של עמנו ואינם יודעים להעירו לחיים בריאים ואנרגיים. היה ער, עבוד, חיה בהקיץ. רק אדם חי בעל רוח יצירה רואה חלומות אורה, עולמות חדשים, חלומות בהקיץ המעודדים את נשמת האדם מאמצים את מרצו לבנות עולמות חדשים… עתה בא ואעביר לפניך את כל טוב “בצלאל”, למען תראה את כל יום עבודתו ואחר תשוב אל עבודתך אתה.

כה דבר אלי המורה ויוליכני שוב אל “בצלאל”.

ו

לבית נכאת “בצלאל” הביאני. בית הנכאת ההסטורי אשר בו עברו לפני המסתכל חייו והתפתחותו במשך מאת שנות קיומו, את יצירת מיסדיו, עוזריו ותולדותיו, את פסיעות ילדותו הראשונות והדקות, את חבלי ילדותו שלו, את גדולו התמידי ואת התפתחותו הכבירה.

וארבעה אולמות ארוכים ורחבים לבית הנכאת. כלם יחד יצרו רבוע מסביב לחצר מסככה. בכל אולם נמצאה המלאכה האפינית שנעשתה במשך עשרים וחמש שנה, יצירת המורים, האמנים, ומלאכת האמנות של האמנים והפועלים, כל אולם היה מחולק על-ידי מחיצות קלות. לרב היתה מחלקה מיוחדת לכל אמן.

נכנסנו לתוך האולם הראשון שעל דלתו כתוב לאמר:

“בצלאל” תרס“ו – תרצ”א.

ליד הכניסה היה מונח שטיח. אני הכרתיו מיד: זה היה שטיחנו השלם הראשון. נוסחתו היתה מנורה. הפסוק: “של נעלך מעל רגליך” היה סרג מתחת למנורה, שהיתה עשויה כלניות אדומות. אלה הפרחים שהיו מכסים אז את ההרים השוממים אשר מסביב לירושלם. אז, זכורני, ספרו לי הנערות הסורגות כי הפרחים הללו אדמו מדם אבותנו שנגר בהגינם על ירושלם… לבי המה לי. זכרתי את ימי האור ההם. מה רבה האמונה אז, מה נעמה אז העבודה! “של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש היא”. המלים האלה צלצלו באזני. בכל נשמתי התמסרתי לזמן ההוא, נכח עיני עברו כל פרט ופרט כאלו רק עכשיו קרה הכל. הנה השטיח הקטן הזה שעל הקיר, “קבר רחל”, סרגה רחל הקטנה. הוא יצא מתחת ידיה עקם קצת. היא הבטיחתני כי בפעם השניה תיטיב לעשות. הנה שורה של שטיחים: “יד אבשלום”, “קבר זכריהו”, “מערת המכפלה”, “קברי המלכים”, “כתל מערבי”: הכל חורבות, קברים, קברים קדושים. זהו רכושנו היחידי שהיה לנו אז בירושלם. הנה גם “ארז הרצל” גם זה מין קבר. השטיח העליון – פנו27, ממראה ירושלם: מבעד לשורת מנורות נראים “מסגד עומר” “מגרש הרוסים” ו“מגדל דוד” ועליו צריח. זאת היתה אז כל ירושלם. ובירושלם זו טוינו את חלום הזהב שלנו!… מתוך המסכוכיות נשקפו מסגרות כלי עץ-זית מעשה תשבץ, פיליגרן, מעשי נחשת – כל אלה חפצים זולים במחירים השוים לכל נפש, למען יוכל כל איש מישראל לקים “מצוה” בזול, לקנות דבר-מה לעזור ל“בצלאל” שיחזיק את קיומו… אף-על-פי-כן היה שפוך על כל אלה העבודות רוח חן תמים… חן מיוחד של תינוק הפוסע את פסיעותיו הראשונות, מוציא מפיו את הברותיו הראשונות… “בצלאל” היה מקורי גם בהיותו בחתולי-הילדות. מתוך הצורות המקוריות המעטות שהיו לנו בימים ההם: אותיות, מנורה, מגן-דוד בקשו ליצור דבר-מה, למצא קו עברי מקורי, להניח את אבן הפנה לסגנון עברי.

הלאה אנו רואים כבר עבודה יותר בשלה. הטכניקה עומדת במדרגה יותר גבוהה. אצבעות הפועלים מאומנות יותר. צורת החפצים ורשומם נעשו ביתר הבנה, קויהם מקוריים יותר ובכלל טפוסיים ביותר. הקשוט הישן של בית הכנסת שב לתחיה ב“בצלאל”, הבניה החדשה של ירושלם נותנת לו קו חדש, פרחי ארץ-ישראל וחיותיה נותנים לו צורות והרמוניות – צבעים חדשות. הנהיגו טכניקה חדשה, שטיחי משי, חטוב בשן, באבן ובעץ, אמיל, חרסינה, מיניטורה28 מקשה, ליטוגרפיה, בטיק, אפליקציה29. כל אלה מכניסים זרם חדש לעבודה אפילו חפצי הסטונות שהוא מכרח עוד לעשות לשם עסק, גם הם מתחילים להיות מקוריים יותר ובאחדים מהם יש כבר משהו מן השלמות-האמנותית, ומהסגנון היהודי-המזרחי.

במלאכות הבאות נראה שנוי-בעבודה: נכרת השתדלות לעשות את המלאכה רק חלקה, להכין חפצים המוניים של גלנטריה ולקשטה בטעם זול. יד האדם החיה מבקשת להתחרות במכונה הקרה… רוח היצירה האמנותית גורש כלו. נוטלים פשוט, בלי כל בושה, צורות ורשומים ידועים משל האחרים, מערבבים בלי כל טעם ואפי אמנותי: צורות גוטיות-גרמניות מקושטות ברשומים גרועים תורקיים-ערביים. הכניסו ל“בצלאל” גם את הסגנון המוסקובי הכבד המגושם הממולח באותיותיו הגסות של הסדור הוילנאי… ובמעשה השטיחים חקו, פשוטו כמשמעו את השטחים המזרחיים או אפילו את הארופיים, ואת הסגנון הפרוע הזה הכניסו אפילו לחפצי קדש, שבתעשיתם התעסקו אגב, באותו זמן במעט.

כל זה נעשה בחצי הראשון של תקופת עשרים וחמש השנים הראשונות. אחר כך השתנה הכל כמעט בבת אחת. שוב נכנס רוח חיים בעבודה, רוח עברי של יצירה, בטכניקה גברה יד-האדם החי והמרגיש, בצורה – מקוריות ורעיון, בקשוט – דמיון יהודי-מזרחי, בכל – הרמוניה-אמנותית. בשטיחים הושג על-ידי הרמונית-צבעים שלוה ושטוחה, הגון הנהדר של הגליל בזמן הפסח, ושטיחי הקיר הציגו את אגדותינו הפנטסטיות והכל בסגנון יהודי מוצק. התחילו לעבוד בטעם עברי מיוחד בשביל העברים: בשביל הבית העברי והיכלו, תכשיטים לאשה ולתורה, שלחן התואליטה, שלחן הכתיבה והעשון. ארץ-ישראל מרגשת בכל העבודה: התנ“ך העתיק היפה והדמיון המזרחי הנהיר. אמנות הבניה התכנסה ל”בצלאל" – היא החלה לבנות בית עברי. האשה באה אל “בצלאל” – היא החלה להכין לבושים עבריים, יפים ונוחים. האמנות הגרפית מצאה את מקומה ב“בצלאל” – היא בקשה ליפות את הספר העברי.

מקץ חמש ועשרים השנים הראשונות כבר היו נעשות ב“בצלאל” כל מיני מלאכת מחשבת לכל צרכיו של האדם הנאור.

גם הרבה יצירות אמנות טהורה הוצגו באולם זה: מלאכת עוזרי ב“בצלאל”, חניכי “בצלאל”, וגם של אמנים ששמותיהם לא היו ידועים לי וביניהן מלאכות ידי אני. כל האמנים בכל עבודתם רוח אחת פעמה אותם: להחיות את המחזות הנהירים של כתבי-הקדש, געגועים לעברנו הגדול, לפיוט שנסך החג על היהודי המאמין, כמיהה לנשמת העם הרצוצה והשלמה כאחת, לבכות עם העם את גלותו ולחלום את חלום הגאולה.

כתבי הקדש היו העולם המלא אור שבו חיו האמנים, שמה מצאו מנוס מפני הגלות החל. הם שאפו להחיות את המחזות התנכיים עם תחית עמנו. כל אחד מצא את עולמו בכתבי הקדש. המזג החם והיוקד ציר את “שיר השירים”. תחת שמש בוערת, בין כרמים נותני ריח הנחוח שר עם שולמית התמימה, בת-הטבע את השירה הרעננה של האהבה החפשית העזה כמות. האפי הלוחם והמתפרץ מצא את עולמו בספר המכבים, נלחם יחד עם יהודה את מלחמותיו הגדולות, בכה בכי תמרורים עם ירמיהו, – ציר מגלת איכה. העיף, הרצוץ מתלאות החיים, מצא לו מנוחה במגלת רות, בחיים הפרימיטיביים, התמימים, בריח שדה קצור, בגרן שטוף אור הירח כחול וצנוע… מלחמת העולם הכבידה עליהם כמשא, כסיוט מעיק. כל אחד תאר את צרות עמו, שיבת ציון הקסימתם, את עתידנו חזו כבחלום.

כל מלאכות מחשבת אלה סודרו בטוב טעם והבנה. כמעט לכל אמן הקצתה פנה נוחה מיוחדת. אצל מלאכתו של כל אחד היה מונח ספר תולדות האמן לכל פרטיהן, מה ואימתי יצר ואיפה נמצאות יצירותיו. אצל רבים מהם היה רשום שיצירותיהם נמצאות בבית המקדש או בבתי הנכאת אשר בערי השדה, אולם לרב היו נמצאות יצירותיהם, כפי הרשום, בערים שונות בתבל כלה. דומה שתקופת התחיה העברית ענינה כל חובבי האמנות וימצאו קופצים רבים על האמנות הארצי-ישראלית של האמנים העברים החדשים.

כל מעשי-ידי אשר עשיתי בארץ-ישראל הוצגו במקום אחד. בכמה חבה ותבונה עמוקה נערך הכל! כמה התענינות ואהבה השקיעו בסדור, כדי שכל יצירה ויצירה תפעל את הפעולה הרצויה, כדי להראות בברור את הרעיונות אשר חפצתי להביע, ושכל אחת תהא מתאמת לחברתה. הן היו מחולקות לסריות: “ימי חגינו”, “תמונות מהחיים”, “טפוסים”, “גדולי ישראל”, “גבורי ישראל”, “הנביאים”, “תמונות הסטוריות”. כל הסריות היו ערוכות בטוב טעם, כל סדרה לבדה. לתמהוני הגדול מצאתי ביניהן יצירות רבות, – והן היו הטובות ביותר – שלא עשיתי מהן אלא סקיצות או גם אלו שרק עלו במחשבתי ולא החלותיו עוד. בספר שהיה מונח שם היה כתוב כי בבית המקדש יש לי סריה שלמה של פסלים ותבליטים המציגים את “חיי משה רבנו”.

את הרעיון הזה נשאתי בחבי מימי נעורי. למענו הלכתי פריזה ללמוד, כדי שאוכל להביע את הרעיון הגדול הזה. כשחשתי בנפשי את הכח להביע מחשבותי בעזרת האמנות והכינותי את הסקיצות, נוכחתי פתאם שבחוץ לארץ לא אוכל ליצור את הדבר הזה. עלי ללכת לשם זה לארץ ישראל ולשבת בה. רק שם תשרה עלי רוח הקדש של יצירה. בארץ הטמאה אין שכינת-יצירה שורה… בארץ ישראל הקדשתי את זמני ל“בצלאל”, רק שעות מועטות וקצרות נשארו לי לעצמי. החלותי לעסוק בסריה זאת אבל הספקתי לעשות מעט מאד. עבודה כזאת דורשת מאת האדם, כי ימסר לה כלו, כי יקדיש לה את כל נשמתו ושנים רבות מחייו. האמנם גמרתיה? מתי? עלי לראותה בעיני.

– מתי נלך לבית המקדש? שאלתי את המורה.

– אחרי אשר תראה את כל “בצלאל”, את האמנים, את הפועלים וכל אשר נוצר בגלל “בצלאל”. ראה תראה עוד יצירות רבות אשר יצרת בארץ-ישראל המשוחררה. כל האוריגינלים של יצירותיך נאספו עתה בירושלם. בערי השדה ובחוץ לארץ אפשר לראות רק את העתקותיהן.

– למה זה? האם לא קנה איש את מלאכתי? דומני, כי גם אני, כמו “בצלאל” הוכרחתי לעבוד לשם מכירה, להשתכר לפרנסתי.

– יותר מדי היית מוכר את מלאכתך, פזרת אותה “אשבעה ימי”, מרובות היו ההעתקות, רובן רעות מאד. זמן רב לא נראו ולא נמצאו מקורי-יצירותיך בירושלם. אך כשעלה הרעיון על לב טובי עמנו ליסד את בית הנכאת הזה התחילה הנהלת “בצלאל” לחפש אחרי מקורי-יצירותיך. הודיעו בכל עתוני האמנות, פנו לכל מי שיצירותיך נמצאות בידו לפי הידיעה. והמון רב מהם נצבר ב“בצלאל”. ועדה מיוחדת של אמנים בחרה מתוכן את המשובחות, אלה אשר נכרו בהן אצבעות האמן. הקוים הקלילים המרפרפים ונעלמים בזמן ההעתקה. כל היצירות הנבחרות נמצאות כאן בירושלם.

ספורו של המורה נגע עמק בלבי. עיני מלאו דמעות ולמען עצר בעדן אמרתי בגחוך:

– הנני משער בנפשי כמה ממון השקיעו בעסק זה. חבל שלא היה בידי חלק ממנו, הייתי יוצר אולי איזו יצירה הגונה ולא הייתי אנוס להיות כל כך “פורה”.

– כסף לא נחשב: “בצלאל” אינו עני. גם “מועצת העיר” השתתפה בזה לכבוד האזרח הירושלמי הסב, אשר אהב את ירושלם עוד בהיותה אלמנה גלמודה, חולה בקדחת וחלוקה. בעת אשר כל החיים נסו מתוכה כנס מפני המגפה ואתה הגית אך לקומם את חרבותיה. אולם הדבר לא עלה ביוקר מאד: רוב הבעלים שלחו הנה את יצירותיך חנם, כדי שיקבצו כל הניצוצות יחד ותראה נשמתך כלה.

לא יכלתי עוד עמוד שם, פחדתי פן אוסיף לשמע דברים על אודותי ואתן את קולי בבכי… מהרתי ואכנס אל האולם השני. על דלתו היה כתוב:

“בצלאל” תרצ“א – תשט”ז.

כל אשר הוצג באולם הזה הצטין באפי אחר לגמרי מאשר בעולם הראשון. מנוחה ובטחון הרגשו בכל מלאכת התעשיה ובאמנות הטהורה. במלאכת התעשיה האמנותית לא נראו עוד רפיון ידים ילדותי, ההתפרצות הפתאומית הבלתי צפויה, חפזון והפרעה על-ידי יסודות זרים… ובאמנות הטהורה לא שלטה יותר האנדרולומוסיה הנוראה באופן העבודה ובתכנן של היצירות. הכל היה ברוח לאומי טהור, טפוסי-יהודי, צורות עבריות חדשות, יפות נראו בכל. בחבה יתרה נעשה כל פרט קטן, הטבוע בחותם יהודי, באותה החבה שאנו שרים את שירי ילדינו, מוצאים בהם חן מיוחד, לבביות שאין הזר מרגיש בהם.

יותר מכל בקשו ליצור בית עברי. חדרים אחדים היו בנוים באולם בידי אמנים שונים, למען הראות כיצד צריך לסדר מעון. התענינתי לראות את משאת-נפשם בחייהם הפרטיים, חיי העברי החפשי בביתו.

התהלכתי בחדרים, ישבתי, בבית עברי, חפשי: בית שלו, אך לאיש ולמשפחתו הוא, עולם שלו, אהל יעקב, בו ינוה בן “עם הספר”, בן העם המצטין בטהרת המשפחה, באהבה טהורה ונשמה עילאה. קרני שמש למכביר נצקות דרך החלונות הגבוהים הצבעוניים, ספרים נאים רבים נראים מתוך ארונות הספרים העשוים בטעם הבניה-המזרחית. רהיטים נמוכים ורכים, ספת-זוית מחופת שטיח, על פני הרצפה פה ושם פרושים שטיחים רכים, ירוקים עם פרחים מפרחים שונים. כאלה אשר על הרי הגליל בימי הפסח. הצבעים ההרמוניים של השטיחים מלטפים בעדינות את העין, השטיחים מחניקים את הפסיעות הקולניות, מדרך הרגל רך כמדרך בעשב. בבית שכזה מדברים בנחת כמים המפכים לאט לאט מתוך המזרקה הקטנה אשר ליד החלון העמוק, החצי-עגל. אצל הספה – שלחן-עשון נמוך מעשה מקשה, ליד החלון שלחן-שחמט-משובץ, כנגדו – עמוד ועליו ספר פתוח. בפנה נבל על כן וכוננית למלאכת-יד. הקירות משוחים צבע צהבהב-שלו, ועליהם תלויות תמונות נופים ופרחים באפליקציה, ציורי שמן אחדים ותמונות גדולי עולם גם ישנם שתילי פרחים לרב בעציצי-מתכת יפים. מראות המוניות, מנורות נוצצות, הפנסתר הרועש שלנו לא יראו ולא ימצאו בחדר. עולם קטן בפני עצמו מובדל, שקט היה החדר הזה. רק החלונות נתנו אור, אבל זכוכיותיהם הצבעוניות חוצצו בפני העולם אשר מחוץ. בחדר כזה שרויה אהבה רכה, שלוה ונצחת. פה יכול הספר לפתח אופקים חדשים, להעלות את הרוח אל הספירות העליונות וצלילים רכים ועדינים – אורגים חלומות של גן-העדן האבוד.

אמן אחר ערך אף הוא את חדרו באפי זה. אבל אצלו גבר היסוד הלאומי. ארון ספריו נאה, מעשה נחשת מקשה ודמות ארון הקדש לו, בזוית עמדה מנורה בת שבעת קנים, המזרקה – ים-הנחשת עומד על שנים עשר פרים ועל הקירות רקמת-פסוקים מדברי הנביאים והמשוררים האחרונים.

אחד מהאמנים, הראה את מעונו בלילה: רק נר אחד עמד מתחת לגלה הירקה-כהה על העמוד. הספר היה מואר באור תכלכל-בהיר. בכל החדר לא היה אור, רק דרך החלונות חדר אור ירקרק, דומה לאור הירח, מהאור הירוק שנהר מאחורי החלון והשרה על החדר שלות-השקט רכה.

אדריכל אחד נתן תבנית של בית שלם. זה היה בנין מרובע, קירותיו כמעט חלקים גגו שטוח, על אחת מפנותיו מגדל ועל השניה – כפה כולה עשויה חלונות קטנים עגולים וזכוכיות צבעוניות להם. החלק התחתון של הקירות היה מוצק וחלק. מלבד פתח המבוא נראו פה ושם רק חלונות קטנים אחדים ומתוך כך נתן לבנין כלו אפי רציני ביותר, למעלה מהפתח נמשך כחגורה זר, עשיר מסביב לכל הבנין. והזר עשוי קשוטים, כתבות וצלליות של בני אדם וחיות בצורות בולטות, ומעל לזר היו קרועים חלונות שונים בלי מדר סימטרי אבל בהרמוניה נפלאה: חלונות גדולים עגולים מלמעלה, קטנים, גבוהים וצרים זה בצד זה ועמודים דקים ביניהם. חלונות עם גזוזטראות קטנות וחדרים קטנים בולטים מעליהן כקני צפרים קלועים. אי-שם קרוע חלון עגל ופתאם חלקת קיר ריקה. הדבר הוסיף לבנין אפי דמיוני הרגש כי בפנים יש יפי מיוחד. בפנים היתה חצר מרובעת אשר הקיפה מכל צד שורה של חדרים בגודל שונה. הקירות הפנימיים של החדרים היו כמעט כלם מסכוכיות. שני חדרים זה לעמת זה לא היה ביניהם כל קיר-פנימי. לאחד היתה רק קשת ולשני טור עמודים דקים צבעוניים וביניהם מסכים. אמצעה של החצר היה נמוך בשתי מעלות. שם עמד אגן מים. כל החצר היתה מרוצפת אבנים צבעוניות פה ושם עמדו עצים גדולים וצמחים טפסניים, נמשכו מעלה מעלה ויסוככו סכות קטנות על הגג המוקף מעקה. היה מרגש כי זה הוא בית בנוי בעיר, במקום שהקרקע יקר, האויר מצומצם והרעש גדול. אף-על-פי-כן השיג האדריכל את זה, כי גרי הבית לא ירגישו בעיר ובשאונה.

רוב היצירות שהוצגו באולם זה, היו של אמנות הבניה. זו עמדה בראש כל האמנויות. היא כללה בתוכה את כולן וכולן סיעו לה.

בספר תולדותיו של כל אמן היה כתוב פעמים רבות: מתחת ידיו יצא זה וזה בשביל בניה חיצונית ופנימית, גנים וכדומה. משאר העבודות נשאר רק מעט בארץ-ישראל. רק בבית המקדש נמצאו, מלבד יצירות הבניה, גם קצת יצירות ממקצועות אחרים של האמנות ומעט מאלה גם בבתי הנכאת אשר בערי המדינה. רב האמנים מכרו את יצירותיהם באמריקה וברוסיה.

על דלת האולם השלישי מצאתי כתוב:

”בצלאל" תשט“ז – שתמ”א.

האפי העקרי של מלאכות מחשבת וכל יצירת אמנות טהורה אשר ראיתי באולם הזה היה כבר לא בחפוש הצביונים היהודיים-לאומיים, הדבר נעשה מאליו, כשם שהיפני יוצר הכל בשבילו, לפי טעמו הוא לצרכיו הוא. היפנים אינם מתחשבים בטעם של זרים אפילו במלאכה המוצאת לחוץ לארץ. הזרים כבר התרגלו לשמשיות היפניות הנוחות, מוצאים קורת-רוח בשירת עציצי הפרחים שלהם, המנורות, הרהיטים הזעירים, הקופסאות השונות, מוצאים טעם ברשומים הארכים-הצרים, בצבעים הבהירים, בחטובי-השן הקטנים והחיים, הטפוסיים ליפנים. התרגלו לברונזה הירוקה בלי-כן, לפסלי-הגן מחיות ועופות. גם פה כמו אצל היפנים מעריצים את הטבע שהאמן רואה מסביב לו, את הטבע כמו שהיא, פשוטה כמשמעה, מבלי לבקש תביעות למשהו מיוחד, להביע רעיונות נשגבים. הטבע האמתי הוא עתה אצלם האידיאל הכי נעלה. הם, האמנים, משתדלים רק להבין אל נכון את אשר תראינה עיניהם. בגאונות מפליאה מראים הם מה שרואים. אמנותם חפשית, מלאת חן פשוטה כטבע עצמו ומקורית כארץ ישראל על אנשיה וחיותיה. באדם מבקשים הם לתאר גוף בריא ויפה. האמן מראה בהתפעלות את היפי ההרמוני של הגוף הערום, בחבה הוא מתאר כל פרק, כל שריר, אין אף חלק מכוסה באופן המוני, היפי דומה לזה של היונים לזה של “שיר השירים” שלנו… אמנינו מבקשים למסור את האיש החזק עם תנועותיו הרתמיות והגמישות, את הקוים העדינים והנאים של גוף האשה הרך והענג ואת הצורות האורירות והבצקיות של ילד תמים, רענן. אף במלאכת האמנות לא נכרו רעיונות חדשים. היא התמזגה עם האמנות הטהורה, ואין מבחינים עוד את המעבר מזו לזו. המלאכה נעשית באמון-יד, אין רואים עוד את איכות הנעשה אלא מה שנעשה.

מספר האמנים בתקופה זו מרובה מאשר בתקופות הקודמות. בספרי תולדותיהם ראיתי כי הם היו פוריים מאד: עבדו הרבה בשביל הבניה ויותר מזה עסקו בהכנת תכניות לשם התעשיה האמנותית. מלאכתם נמצאת בבית המקדש, בבתי-הנכאת שבערי השדה וחלק גדול מאד ממנה בכל הארצות הנאורות, בבתי הנכאת ואצל אנשים פרטיים.

“בצלאל” תשמ“א – תשס”ו.

כך היה כתוב על דלתו של האולם הרביעי האחרון אשר נכנסתי בו בתאבדעות עצומה.

המלאכה המוצגת פה היתה מועטה מאשר באולמים הקודמים. מספר יצירות האמנות הטהורה היה קטן ועוד פחות מזה של התעשיה האמנותית. לעומת זאת נראה כי פה נאסף כל המובחר וכל המקורי אשר יצר הרוח העברי במשך חמש ועשרים השנים האחרונות.

כל יצירה היתה מובדלה ומוארה באור מיוחד, מתאים, והמעט ממלאכת האמנות שעמד אצל האמנות הטהורה נצטרפה לזו בהרמוניה טובה, היתה מכוונת אליה באקורד אמנותי אחד. נתמעט בהרבה מספר האמנים וגם מספר יצירותיהם של אלה. אך שתים שלש יצירות של כל אמן הוצגו כאן. בספרי תולדותיהם היה כתוב, שיצירותיהם נמצאות בבית המקדש, בבתי-העם ובבתי-הנכאת שבערי המדינה. אף יצירה אחת לא נמצאה בידי אנשים פרטיים או בחוץ לארץ. אותו הדבר במלאכת האמנות. כל מסגרת היתה מתאימה לאפיה של התמונה, נתמזגה אתה לשלמות אחת. החמרים, שבהם השתמשו הפסלים ואומני התעשיה, היו יקרים ביותר. החמרים היו: שן, זהב, כסף, אבנים טובות. כל הון לא נחשב בעיניהם ובלבד שתתקבל ההפעלה האמנותית הראויה, הטכניקה היתה חפשית כל כך, עד שלא הרגישו בה כלל כשם שאין מרגישים אותה בטבע עצמו. היא השתפכה מנפש האמן מבלי שיחוש בה. כל יצירה היתה כצקון-לחש, תפלה חמה הנובעת מעמק הלב, שבח לבורא על העולם הנהדר אשר יצר, על ההוד האלהי אשר השרה על הכל. האמנות היתה כאן אמצעי של הבעה לכל הנעלה ברעיונות האדם, שפת הנשמה לכל רגשות הלב הטמירים והעמוקים, אשר לשון האדם תקצר לבטאם ואך האמנות לבדה תוכל למסרם… היצירות היו עבריות גמורות ועם זה כל-אנושיות, כמזמורי דוד המלך אשר יתנו הדם בכל העולם, בלב כל איש. כשפת נביאינו – היתה האמנות לנבואה שלידתה ברוח הקדש. האמנים הביעו את היפי המוחלט ואת הצדק הנעלה בתמונות גבורים הסטוריות, בעולם הקסם של אגודתנו ובגן העגן הדמיוני, המזהיר.

במלאכת הבניה נכר שנוי גדול. בה נראתה השפעת פולחן היפי על חיי האדם: כיצד הוא בונה את עריו, ביתו, סדוריו הפנימיים ולבושו. ההשפעה בכל אפני החיים והתענוגות. בכל בולטת השאיפה ליפי האמתי ולא ללוקסוס. הרבה אור, אויר, מים, צמחים רבים הקיפו את האדם ברחוב ובבית. גוף בריא ויפה – זוהי משאת נפשם. הלבוש הגיני ונאה בזה שהוא מבליט היטב את הצורות היפות של גוף האדם. אין צבעים צעקניים באריג, אין תכשיטים מבריקים, שמלפנים היו מסנורים את העינים ומחפים על האדם שלא יראה מתוך לבושו. אין מטרת הבגדים להראות את האדם כצעיר. הם הבינו יפה, כי גיל גיל ויפיו, אם רק טבעי הוא. אמני הבניה בקשו לקרב את האדם אל הטבע, לתת לו מעון פשוט ושאנן. כל כח דמיונם וכל רוח אמנותם, נתונים הם לבנינים הצבוריים שנבנו לדורי-דורות לכלל כלו.

רוב מלאכת התעשיה אף היא לא נועדה לאנשים פרטיים, לצרכי יום יום. בה קשטו את ספר התורה, את הספרים, את הנבל, זכרונות לאנשים יקרים, תשמישי קדש, חפצים נועדים לבנינים צבוריים וכדומה. בכל מלאכה היה טבוע רעיון ויפי מסוים ידוע. מלואה של כל יצירה נעשה באמנות עילאה, מחמרים יקרי-ערך, וזמן רב הוקדש לכל אחת ואחת. כל היצירות הזכירו לי את האמנות הכנסיתית העתיקה.

האולם האחרון ענין אותי ביותר. עולם חדש מלא אורה נגלה לעיני. לא רציתי לצאת מתוכו. המורה אחזני בידי ויאמר:

– דיך. ימי חייך קצרים מלמד את כל אשר הושג במאת השנים. יפלא ממך לראות הכל על בוריו. מכל דבר אראך רק את צלו, את נגהו. אז ירחף הכל נוכח עיניך, יעיר את דמיונך, יאמץ את מרצך למען תוכל שאוף תמיד קדימה אל אותם העולמות שהנך רואה עתה אך בחלום.

בדברו הובילני המורה הלאה.

בחצר הרחבה שהיה עלינו לעברה היו נצבות אנדרטאות30 רבות בין צמחים. שני הגונים ההמוניים הקולניים – השחור והלבן, שהיו נמצאים בפסלים שלנו, לא נראו שם. לכלן היה צבע כרומו31. כמו כן נעדרו כאן הצבעים הריאליים הטבעיים של צורות השעוה. בהן נראתה רק הרמונית-הטבע כאותה ההרמוניה שהננו רואים בפסולים הטובים של המאה החמש-עשרה ובאי אלה מפסלי טנגרו32 הקטנים. למתבונן בהן נדמה כאלו הן מורכבות מחמרים צבעוניים שונים שיד הזמן היתה בהן להוסיף להן הרמוניה שלמה. ולכסותם בפטינה. ובאמת רבות מהן היו עשויות אבנים שונות. שיש, מתכת וגם שן הרכבו יחד. רובן היו מצבות זכרון, מזרקות, אנדרטאות לגנים וקשוטים חיצוניים לאדריכלות. ליד השער ראיתי באר ועליה מחוטבת תמונה זו: רבקה יוצקת מים מכדה לפני גמלי אליעזר העומד ומשתאה לה. נזכרתי כי אני הכינותי סקיצה33 של מזרקה כזאת. לתמהוני הגדול ראיתי את שמי חרות למטה. מתי עשיתי זאת?

מסביב לקירות הפנימיים היתה בנויה מרפסת עם עמודים, על הקירות היו מוצגות פנו במיוליקה, מוזאיקה34 ומלאכת פליז מעשה מקשה: כלם מיוחדים לנויי בניה. בין העמודים ציורי זכוכית משובצות בעופרת ובגבס כחלונות היפים של מסגד עומר. הם סתמו את הפרוץ שבין עמוד לעמוד כקיר מצויר. אבל מורי לא התעכב אצלם.

בצאתנו החוצה חשתי כאלו נכנסתי לעולם חדש, הייתי כהלום יין. אולם כל עיפות לא הרגשתי. לבי בער בקרבי מרוב חשק לראות הכל, לרוץ הנה והנה, לתפוס הכל מבלי לדלג כל דבר.

מימין עמד אפדן ועליו כתוב: תבניות. הצצתי בפני מורי. חפצתי להכנס שמה.

– יכל אתה להכנס שמה אבל אל תתמהמה שם. עלי להראותך את מחלקות הציור, הבניה, והפסול וגם את העבודה המעשית. בחמש שעות גומרים את העבודה ב“בצלאל”. עליך למהר איפוא.

עברתי בחפזון את אפדן התבניות. היו כאן תבניות מתבניות שונות לכל מיני התעשיה האמנותית: רשומים, יציקות גבס, העתקות של גלונופלסטיקה, מלאכה גמורה ביחוד של השטיחים. אנשים ונשים הרבה רשמו שם. לפי לבושם הכרתי כי אין הם תלמידי “בצלאל”.

– אלה הם פועלי “בצלאל” מ“קרית הפועלים” הנמצאת לא רחוק מפה.

הלכנו הלאה. הגענו אל אפדן עגול שעמד על יסוד אבן חסון מכוסה כפת זכוכית ככפת השמים. על הדלת היה כתוב: “מחלקת הציור”.

בפנים נגלה לעיני מחזה נהדר: אולם עגול רחב-ידים שטוף-אור-שמש כשדה חפשי והוא מלא תלמידים ותלמידות מצירים. על הדוכנים נמצאים סמלים בלבושים שונים מהם חצי ערומים, מהם ערומים כליל, גם בעלי חיים שונים. הכל מצירים על לוחות בד כשם שמצירים תחת כפת השמים בחוץ. מורות רבות וגם מורים אחדים הלכו בין התלמידים. מורי העיר לי בלחש: “כל בית הציור מסתובב על ציר לאט לאט, לפיכך יכולים הם לציר כל היום בלי שנוי חשוב בהארה. בחוץ אי אפשר הדבר”.

רציתי למנות את התלמידים ולא יכלתי יען כי הקבוצות היו מפוזרות. מורי נחש למחשבתי ואמר לי:

– כמאתים תלמידים עובדים פה עכשיו. כלם תלמידי המחלקות העליונות. בשתי השנים האחרונות אינם עושים מלאכה מעשית אחרי הצהרים, כתלמידי שאר המחלקות. בא ואראך מלאכות מעשיות שונות.

עברנו לארך כל החצר. נשמעה הלמות הפטישים הטפוסית של מעשה מקשה. לארך החצר נמשך סטיו ארוך של זכוכית. נכנסנו אל המסדרון אשר אחד את כל בתי העבודה. לא היתה מלאכת תעשיה אמנותית שלא היתה לה שם חדר עבודה מיוחד. מספר התלמידים שבכל בית-עבודה היה שונה. בכלן עבדו אנשים ונשים יחד. רק בבתי העבודה של “אפליקציה” “סריגת שטיחים”, “רקמה” ו“תחרים” עבדו אך נערות. שמנה עשר חדרי עבודה עברתי בחפזון, יען כי השעה היתה דחוקה. חפצתי לראות לפחות כיצד עובדים. ואלה הם חדרי העבודה: למעשה מקשה, לפילגרן, מקשה ביציקה, פתוח, חטוב שטנצים35, חטוב שן, חטוב עץ, פסול באבן, אופורט36, ציור זכוכית, מיניטורות, ציור חרסינה, ומיוליקה, ליטוגרפיה, תשבץ בעץ ובאבן, מוזאיקה, עבודת דמשק ומעשה צרבת37, קמיעות באבנים טובות קשוט ספרים וכריכה אמנותית. אחרי כן נכנסנו לתוך שתי המחרשות הגדולות האחרונות לבניה ולפסול. לתמהוני הגדול לא היו פה אלא תלמידים מספר. במחלקת הבניה היו אך כחמשים תלמידים, ששה עשר מהם היו עסוקים בעריכת תכניות לבנינים והשאר בהכנת מערכות פנימיות, רהיטים ושאר מלאכות של התעשיה האמנותית. במחלקת הפסול לא היו אלא שלשה ועשרים תלמידים שפסלו שני סמלים חיים אחד ערום ואחד לבוש.

עוד לא הספיקה לי השעה לשאל אודות זה את פי מורי והנה נשמע קול שופר, הכל התכוננו לצאת מאולמי העבודה. גם אנחנו הלכנו אתם אל האפדן הסגלגל אשר בו אכלו את סעודת הצהרים. לפני הכניסה רחץ כל אחד את ידו על יד המזרקות. השלחנות לא היו ערוכים. רק עתה התבוננתי כי בכל חציו של הקיר היו קבועות דלתות פליז קטנות. ועל כל דלת כתוב שם איזה מאכל. כל אחד בחר לו כאות נפשו. גם ברזים רבים היו שם וכתבות עליהם: חלב, קפה, קקאו, שוקולד, תה ושאר שמות של משקאות שלא שמעתים מימי. כל אחד שמש את עצמו ואף המורים עשו כמוהם. כעבור עשרה דקים יצאו כלם מהאולם, ראיתי את כולם הולכים אל הדלתות הנמוכות שבשפולי האפדן. לאן ילכו? חשבתי בלבי. אולי אלך אחריהם?

– לא כדאי – ענה המורה על מחשבתי. למטה במרתף האפדן נמצאות מזלפות וברכות שחיה. הם הולכים שמה להתחדש, אחדים שוחים. הם מחלפים שמלותיהם ואחר יצאו החוצה להתעמל באויר החפשי. המתן ותראה.

ישבנו על המרפסת ונמתן.

ז

– מורי ורבי, יותר מהכל הפליאני בית הנכאת ההסטורי של “בצלאל”. אולם התענוג הזה עלה בודאי במיליונים רבים. כיצד יכול עם לבזבז כסף כל כך הרבה לדבר הזה?

– כן, בני, תענוג זה עלה בהון עצום אולם פחות הרבה מאשר הוציא לפנים כל עם לתותחים ולשאר כלי-מות. גם לזאת תשים לבך כי בית-אסף זה לא בא לשם תענוג בלבד, הוא משמש גם אמצעי ללמוד, לתכלית זו לא יחשבו אפילו מיליונים רבים למותר. הוצאה ללמוד – הכנסה היא. בית נכאת הוא האמצעי הכי טוב ללמוד: את אשר יראה האדם בעיניו – יבינהו היטב ולא ישכחהו לעולם. עוד תשוב תראה את אשר פעלו בתי הנכאת ב“יבנה” לתלמידי המכללה שלנו, ובית הנכאת של בית המקדש לכל העם כלו.

– אבל כל אלה נמצאים אך בירושלם. והעם אשר בכספו נעשו כל אלה אינו יכול לראותם.

– ירושלם היא מרכזה של ארץ ישראל. לב כל העם העברי, גם לאלה היושבים מחוץ לארץ בכלל, מכל קצוי ארץ באים תדיר עולי רגל. חוץ מזה יש לכל עיר גדולה בית נכאת שלה, ואנחנו שולחים שמה תדיר יצירות אמנותיות לזמן קצר. בבית הדפוס האמנותי של ממשלתנו מוציאים לאור עשרות אלפים של כל היצירות האמנותיות שלנו. אתה תראה אחר כך את האלבומים והספרים הנפלאים שאנו מדפיסים. והם נשלחים חנם אין כסף לכל הקהלות העבריות הגדולות בשביל הספריות שלהן. בכלל נעשתה ירושלם למרכז התרבותי ליהודים אשר בכל העולם כלו. היא גאותו, היא נשמתו. כל תשמישי קדושה וכל חפצי האמנות קונים בני ישראל כאן. אפילו ספרי למוד מביאים כל היהודים מירושלם. על ידי כך תומכים יהודי כל העולם בירושלם. כאן לא יגוע כבר הגאון היהודי מחוסר כסף, להפך, מסיעים לו להוציא לפועל את רעיונותיו הנעלים. ירושלם עשירה היא ואת עשרה היא נותנת לתמוך את המדע ואת האמנות הנותנים אושר לכל העולם וביחוד ליתר היהודים אשר בכל העולם, מפני שנשמותיהם סופגות לתוכן את אוירן של ירושלם והיהדות ואלו קרובות ללבותיהם. עתה נתקימו דברי נביאנו: מציון תצא תורה ודבר אדני מירושלם.

– דומני כי פה אין היהודים מתענינים כלל בנכרים. אינני רואה פה אפילו את דוגמותיהם של אמני ארופה. הן אצלם עמדה האמנות במדרגה גבהה מקדמת דנא?

– אדרבה, מפני שאצל עמי ארופה עמדה האמנות במדרגה גבוהה מכבר, לפיכך אין אנו קונים את דוגמותיהן לבל נשפע מהן ולא נאבד את רוח העצמיות שלנו. האמנות לא בחקוי היא. האמנות צריכה להוצר מאליה מתוך עמק נשמתו של העם. רק אזי ערכה גדול לכל, אז תגיד את מלתה החדשה. כי לאמנות שפה שלה, שפה הנוצרת על-ידי רוח עמה וארצה.

אולם אין כל שאלה, כי אנו מכבדים כל עם וכל אומות עולם. עוד לפני אלפי שנים צותה תורתנו הקדושה: “ואהבתם את הגר. חוקה אחת לכם ולגר הגר בתוככם”. מעשר נתנו ללוי וגם לגר ליתום ולאלמנה. פאה ולקט נתנו לגר כמו לעני מישראל “כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך”. החוקים הנעלים הללו היו לנו עוד בעת אשר אצל עמים אחרים היו מוכרים את הזרים לעבדים. היו מוסרים אותם לקרקסים, טרף לשני חיות טורפות. ויש גם כאלה שלא התבישו לאכל חיים את הגר. עוד מימים קדמונים היינו מחבבים כל מי שנברא בצלם אלהים. בימי גלותנו שנמשכה כאלפים שנה גרנו בקרב עמים נכריים, סבלנו יסורים נוראים בשעה שהעמים הללו היו פראים ובוערים. ורק אחר אשר אצלם התחיל להאיר אור ההשכלה, הצדק ואהבת האדם יכלנו לשאף רוח. האם אין אנו חיבים אחרי כל זה לעמול, כי כל בני האדם יחיו בישר ובשלוה? ימות המשיח אינם יכולים לבא אלא בשעה שכל הארץ תמלא דעה את אדני כמים לים מכסים. אמנם בארץ ישראל אין אנו עובדים אלא את עבודת עמנו. אבל עבודה זו היא גם אנושית כללית. זה חלקנו באוצר העולם כלו, שטובי האדם צוברים לאשרה של האנושיות כלה. ולא קטן הוא חלק זה. עם גדול אנחנו. עלינו לתת הרבה ויכולים אנחנו לתת הרבה, יען כי בני חורין אנחנו עתה. רק מי שהוא בן חורין יכול להיות מורה אמתי.

עם גדול אנחנו. בבית ספר מצוין התחנכנו, בית ספר אשר לא היה כמוהו לכל עם ולשון. הגלות המרה של שנות אלפים. בית ספרנו זה נתן עוז לרוחנו צרף אותנו. אנחנו הגזע הטהור היחידי בעולם. רפי-הרוח שבנו, נעדרי רצון חזק, חסרי אהבה עמוקה שבלב ואידיאל גדול, שבגללו הלכנו בשמחה על המוקד – כל אלה ברחו מאתנו בימי הגלות הקשה לבין שורות אויבינו – לוחצנו ומתוך כך השפילו עוד את גזעם של צרינו. ואנחנו, אנחנו בתור גזע חזקנו יותר ויותר אחרי אשר נצרפנו בכור העוני.

איש לא הבין אותנו. גם אנו עצמנו לא הכרנו כראוי את כחנו ולפיכך לא מהרו היהודים עצמם לעזרת הציונים המעטים אשר עבדו לתחית עם ישראל בארץ ישראל. כל העמים השפילונו, בזו לנו, התקלסו בנו ושנאונו בגלל חולשתנו. ולא שמו לב כי פנינו קודרים מצרות, רגזנו בא לנו מחוסר בסיס עצמי תחת רגלינו. חלשים אנחנו כי נפזרנו בין כל האומות, גרים היינו בין אנשים נכריים אשר לא יחפצו לשמע את שפתנו, אולם בלב העברי בערה תדיר אש-התמיד, רוחו הנהירה והחזקה, אמונתו העמוקה באידיאל הגדול שלו, עמם תמיד כחו הגופני להחזיק מעמד, להשלים עם הכל… ורק יחידי סגולה הכירו הכרה ברורה את כח העם ויעוררוהו מתרדמתו. וכאשר ידע כל העם את כחו, באה הגאולה וגם טובי העמים עזרונו.

– איך קרה הדבר?

– קצרה שאלתך, אבל תשובתי אינה יכולה להיות קצרה. הרבה, הרבה יש לספר, למען תדע הכל אל נכון. אין עתה שעת הכושר לכך, כי עוד מעט והילדים יצאו, אולם קצת אספר לך עתה, למען תיטיב להבין את אשר ראית ואת אשר תוסיף לראות.

עוד לפני מלחמת העולם היינו אנחנו, המפוזרים בכל העולם בלי שפה ובלי מרכז, לכח גדול. מלוכה בלי ממלכה, כח בלי צבא ונשק. חילים אחרים וכלי זין אחרים היו לנו. בממלכת הגבורה והעוז, אשר לה הנשק הנורא – המלה, היו לנו הרבה חילים. הנורא שבאלילים, אשר כל העמים יכרעו ברך לפניו, ונהרי דם ישפכו על מזבחו – הקפיטל היה בידנו. בין מעוררי מצפון האדם, בין מהרסי עולמות שקר, כתות סוציליות שונות – היו לנו חילים הרבה. בשורות בוני העולם – אנשי המדע – עמדנו גם אנו. וגם בין אלה אשר יצרו בעולם המשחת יפי, אור ואילוזיות – האמנים השונים – היו לנו גם חילים. בכחנו זה הכרחנו עמים אחרים שיתחשבו בנו.

כשפרצה מלחמת העולם, יום הדין האיום לכל העמים, בא גם יום הגדול לנו, יום השלומים. העמים שלמו את החוב הגדול שהם חיבים לעם ישראל, על העול הנורא שפעלו לעם ישראל. בשנות המלחמה קרעו את ישראל, משכו אותו לכל צד, ויאלצוהו להרוג בחרב אפילו את אחיו בני עמו. יותר מאשר אצל כל העמים הלוחמים כבדו אבדותיו בשנות המלחמה: אבדות נפשות ואבדת ממון. ובכל זאת יצא הוא המנצח! בתבונתו וברצונו החזק הגיע לכל מדרגות החברה ואפילו בעבודת הצבא אף-על-פי שבלבו משרשה שנאה טבעית למלחמה ולכל מעשה אלמות. בניו עמדו בשורות הראשונות עם הגבורים הנלחמים לשלום הנצחי, לשחרור מיד העריצים… להעביר ממשלת הזדון מן הארץ. והגם שהיה מפוזר בין העמים הלוחמים מצא כח ואון בלבו להתאחד ולדרש גלוי מכל העמים שיפרעו לו את חובם הישן: להשיב לו את ארץ אבותיו, להעשות עם אחד ככל העמים.

זאת היתה התחלת הגאולה. אחרי חבלי המשיח הנוראים נשמעו גם פעמי המשיח. בפעם אחרת אספר לך איך בנו בונינו את עולמם היפה, אשר אפס קצהו כבר גליתי לפניך ויותר מזה עוד תשוב לראות.

– לא כל מה שראיתי הבינותי אל נכון, רבי, המותר לי לשאלך שאלות אחדות?

– שאל בני, שאל. רק אז תפיק תועלת מכל אשר אני מראה לך אם תבין כל אלה. באין הבין יהיה לך כל זה כמקסם-שוא, כחלום בלי פתרון.

– מפני מה כה מעטים אצלכם התלמידים לאמנות הבניה והפסול? שתי האמניות האלה נחוצות מאד בחיי האדם. אצלנו היו עוסקים באלה יותר מאשר בשאר אמנויות.

– יען כי בשתי האמניות הללו עומדים אנו במדרגה הרבה יותר גבוהה מאשר בדורך. הכל מבינים עכשיו כי טובה העתקה טובה של יצירה גאונית מיצירה מקורית גרועה… רק הגאונים יוצרים יצירות מקוריות באמת, יען כי אצלנו מוצאים חפץ אך ביצירות גאוניות: ומאלה נעשות על-ידי מומחים אלפי העתקות. ב“בצלאל” לומדים רק אלה אשר חננם אלהים ברוח יצירה. מבני עליה אלה מועטים הם. להעמדת אדריכלים ופסלים מעשיים יש לנו בתי ספר בכל מקום. כל התלמידים לומדים את מלאכת הפסול בכדי שייטיבו להבין את הצורה אבל את הפסול בכדי להיות פסל-יוצר לומדים אך מעטים מהם.

– מפני מה נתמעטו אצלכם האמנים בכלל? כלום מעטה האהבה לאמנות בדור זה?

– להפך. האהבה לאמנות גדלה שבעתים והעם התפתח עד כדי להבין ולהבחין בין אמנות אמתית ויצירות מכוערות. חדלו לקנות יצירות גרועות. אותו הדבר אשר אמרתי לך על אודות האדריכלים והפסלים חל גם כאן. אוסיף עוד כי בימינו פסו המצינטים38 בעלי היצר הרע שהיו שואפים תמיד לרכש להם את אשר אין אצל אחרים, מבלי שים לב על ערכה של היצירה, אם כדאי הדבר לקנותה. כל היצירות המקוריות שיוצרים אמנינו הגאוניים קונה הממשלה קנין לכל העם. לכל נתנה הרשות להעתיק את היצירות הללו, הכל יכולים לראות את המקור בבית האסף העממי ולהזין בו את עיניהם. אין מקברים עוד את יצירות הגאונים בבתי אנשים פרטיים. בכלל חדלו האנשים לסבול בזמננו משגעון אסף יצירות אמנותיות בביתם הפרטי.

– מורי ורבי, מפני מה אתה קורא למצינטים – משוגעים לדבר אחד. הן בלי מצינטים אין האמנות יכולה להתקים אצלנו. הן זה תענוג נשגב לאדם כשהוא רואה עצמו מוקף יצירות אמנותיות.

– יודע אני כי תענוג נשגב הוא זה שאין כמוהו. אולם לעולם לא הרגיש המצינט בתענוג זה, לא בביתו אף לא בעמדו בבית נכאת. כי במקום להתעמק במנוחת נפש ביצירה אמנותית, במקום להנשא אל עולם האצילות שהאמן גלה לפנינו, הגו תמיד איך לעשות יצירה זו לקנינם הפרטי. יצרם הרע היה מסיתם תמיד לעבור על הלאו “לא תחמוד”, שאינו פחות חמור מהלאו “לא תגנוב”. באמת היו אלה האנשים אמללים ראוים לחמלה, כי לבם היה תמיד דוי, על שגם אחרים רואים את הכוכבים המזהירים, עינם היתה צרה באחרים, בשעה שהם עצמם לא ראו ולא התבוננו אל כוכבי רום. הם הם שגרמו לכך שבא עליכם מבול של עתיקות מזויפות, בעטים הם, פרו ורבו אמנים מחוסרי כשרון, בשעה שהגאונים האמתיים גועו מרעב יען כי הם לא היו אנשי “מעשה”. ובעלי “יכולת” כמחוסרי הכשרון למצא “חובבים” ליצירותיהם. אולם הגדולה ברעות, שהביאו המצינטים על האמנות היתה זו, שהם גדלו וטפחו את “מבקרי האמנות” אלה “שודדי העתונות” שהיו מוכרים את “עטם” בכסף, היו מטמטמים את דעתו של הקהל בתורות פלסתר שלהם הבדויות והמתעתעות והיו משעבדים להם את כל העומדים בראש האמנות. רק במחיר ובשחד יכול היה האמן לקנות לו מהם את זכות היצירה, זכות הפרסום ואף זכות לבלי גווע ברעב. ונשים-אמנים אם חננן אדני ביפי, אנוסות היו לתת גם את בשרן לבני הבליעל הללו… היות למצינט – היתה למודה, וכל “שק-כסף” המוצא את עצמו מחויב “לחיות על-פי המודה” נעשה אף הוא מצינט ויקן לו בכסף מלא אמנות, כשם שהיה קונה רהיטים יקרים, אבנים יקרות ושאר שכיות החמדה, כדי להראות לכל שהוא יכל לבזבז כסף כאפר. אידיאלי האמנות התחילו להשתנות כהשתנות המודה ואף האמנים עצמם נעשו לחפצי המודה: אמן אמן ועונתו.

– אבל, מורי ורבי, הן ישנם אנשים בעלי רגשות עמקים, בעלי נשמות מתגעגעות ליפי ולנשגב, שהאמנות צורך אמתי אצלם כמזון לגופו של איש בריא. האמנם אין אלה מאספים בביתם יצירות אמנותיות?

– אנשים כאלה רבים מאד אצלנו עתה אולם אינם מאספים מעשי אמנות רק בשביל עצמם. הם הם המשתדלים כי היצירות המובחרות של אמנינו תשארנה אצלנו, בבתי הנכאת שלנו, גנזי עמנו. שם יבוא כל איש כבא אל היכל הקדש, בשעה שנשמתו עורגת ליפי. וראשו פנוי מכל מחשבה אחרת ולבו נקי מכל רגש אחר. אין בביתו של זה, כי אם אלבומים שם יוכל לראות בכל עת העתקות נאמנות של היצירות החביבות עליו, לחפש בזכרונו את ההתפעלות שהרגיש בשעה שראה את המקור עצמו.

– באולם האחרון של “בית נכאת בצלאל” כמעט אין תכשיטי נשים. האמנם חדלו הנשים להתקשט? כמדומני כי זה נגד טבען?

– כן. דרכה של האשה להתנאות, להתקשט, לבקש למצא חן בעיני רואיה וביחוד כשהיא יפה. טבעה לא השתנה גם עתה, אולם טעמה הוטב, יען כי הגברים נעשו אסטטיים יותר. מאז מעולם מתכונת האשה לטעמו של האיש. עכשיו חדלה האשה להתהדר בחפצים נוצצים כשם שחדלה מזמן לתת כתבת קעקע בעור פניה. עתה לא תישר עוד בעיני האיש אשה המשתדלת לגרות את יצרו, לדגדג את עצביו. מעשה זה יחשב בעיניו כתפל, פראי בלתי אסטטי. הוא מבקש באשה את היפי הטבעי. את החן השלו שלה ואת ההרמוניה שהטבע עצמו נתן לה. את הרך ואת הפיוט שבילד רך, את השכל הבריא ואת כח האדם הטבעי, לפיכך בטלו עתה עונות המודה. אשה כי תמצא לה לבוש אשר צבעו נאה למראה פניה וגזרתו מתאימה ליפיה הטבעי, הרי היא נושאת אותו שנים רבות עד הגיעה לגיל שהיא צריכה לבקש גזרה אחרת. לכל גיל – יפיו שלו. כשם שלא נאה לצעירה ללבש שמלת זקנה, כך מגוחך כשזקנה לובשת לבוש צעירה.

– דבריך נכוחים. בכל זאת מתפלא אני כיצד באו הגברים וביחוד הנשים בבת-אחת לידי הבנה זו?

– לא ביום אחד ולא בפעם אחת שונה טעמם לטוב. טובי עמנו הבינו זאת מכבר. הסנהדרין גזרו אסור חמור על הלוקסוס ההמוני. אחר כך נפקחו עיני הנשים ותבטלנה בעצמן את המודה, כשם שבטלו את כתבת הקעקע לאחר שהדבר נאסר מטעם משה רבנו מחוקקנו הגדול.

– ראיתי בבית הנכאת של “בצלאל” שהאמנים משתמשים עתה למלאכתם בחמרים יקרים, מאין לוקחים האמנים כסף רב כל כך לזאת?

– זהב, כסף ואבנים טובות וכיוצא בהם אינם יקרים עתה. אין עוד כסף של מתכת ואין קופסאות של תכשיטים יקרים שהנשים היו מאספות אותם כילדים קטנים. וזו היתה אז הסבה ליוקר כל אלה.

– כמה מקבל עתה האמן בשכר מלאכתו? למשל הקבוצה “אדם וחוה בגן עדן” אשר הראיתני באולם הרביעי עלתה בודאי בהון עצום, האנדרטאות, בעלי החיים השונים, העצים ושאר הנטיעות עשויים מחמרים יקרי ערך עד מאד, והמלאכה דקה מן הדקה והפסל ודאי שעבד עבודה זו שנים רבות. מי הוא הקונה מלאכה כזאת?

– כבר אמרתי לך כי יצירותיהם של אמנינו הגאוניים אינן נמכרות לאנשים פרטיים. גאון-העם קנין-העם הוא ועובד הוא בשביל העם. הממשלה ממציאה כל החמרים הללו, לאמן לצרכי המלאכה ומשלמת לו שכר שנתי, כשם שהיו עושים לפנים לגדולי המדע: שהיו נותנים להם את האפשרות לעבוד במנוחה עבודת המדע שלהם. האמן אשר יצר את הקבוצה “אדם וחוה בגן העדן”, פרופיסור הוא ב“בצלאל” וגם חבר לסנהדרין אחד מגדולינו הוא ושמו מנשה בן יהושפט.

– מה לפסל ולסנהדרין? ואני אמרתי כי חברי הסנהדרין הם כלם אך רבנים, זקנים היודעים את התורה ואת הספרות הרבנית כמו בשנים הקדמוניות.

– גם בשנים קדמוניות היו צריכים להיות חברי הסנהדרין בקיאים בחכמות שונות מלבד חכמת הרבנות. עכשיו זמנים אחרים, חיים אחרים, אנשים אחרים ועסקים אחרים. כל חברי הסנהדרין רבנים הם, אבל את התאר “רבי” מקבל כל אחד שהצטין במקצוע שלו, אלה הם מורי העם. רופא, מלומד, כימאי, מכונאי, ציר, פסל, משורר, אדריכל, פדגוג, אגרונום, בקיצור: כל יוצר וכל עושה מלאכה מועילה לעם נתן לו תאר “רבי” כשהוא נעשה ראוי לכך ויכול הוא להבחר לחבר בסנהדרין, וחוץ מזה צריכים הם להיות אנשי אמת, שונאי בצע. סנהדרין כזאת יכלה לנהל את כל עניני חיינו, יען כי היא מורכבת מכל מיני בעלי מקצוע, לכל הנחוץ לנו בחיים. דעת “תחנת הבריאות”, “בצלאל”, ו“יבנה” יכולה להעשות על-ידי הסנהדרין לחוק לכל העם. והעם מתיחס באמון גמור לסנהדרין ונוהג בו כבוד.

– המכבר קימת אצלכם הסנהדרין? האם מתחלה עמדה במדרגה גבוהה כזו?

– את הסנהדרין יסדו אצלנו מיום שעמנו נשתחרר לגמרי משלטון עמים אחרים ועמד ברשות עצמו. מתחלה לא היה זה אלא מוסד דתי גרידא. הוא היה עוסק בהשואת הדינים והמנהגים שהיו נוהגים אצל כל היהודים שנתאספו הנה מארצות שונות. ולקביעת חוקי חיים היה לנו קונגרס עם נבחרים ומתוך כך היינו סובלים מהמדינאים שמלאכתם בכך ככל העמים. אולם החיים החדשים העמידו תביעות חדשות. הסנהדרין היתה מוכרחה להתענין בכל שאלות החיים, ולהזמין לעזרתה בעלי מקצוע שונים: רופאים, אגרונומים וכיוצא בהם. אלה פעלו פעולה טובה על הסנהדרין. אחרי נפתולים רבים התפתחה הסנהדרין ותקבל את צורתה ההווה ומתוך כך השתחררנו לגמרי מהקונגרס והבחירות של “באי-כח” ו“עומדים בראש”. ישנן שתי סנהדריות: סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה. הגדולה – שבעים ואחד חברים הנבחרים לכל ימי חייהם. מת חבר אחד או מי שהוא מרגיש בעצמו שאינו מוכשר עוד למלא עבודה שיש בה אחריות, בוחרים אחר במקומו מתוך הסנהדרין הקטנה. מספר חברי הסנהדרין הקטנה אינו מוגבל. לחברים לה יבחרו הטובים מתוך אלה שיש להם תאר “רבי” ושיש להם כל המעלות הטובות הדרושות לכך, אולם חבריו יכולים להרחיק אותו מהסנהדריה, אם נמצא בלתי ראוי לזה. כל החוקים החדשים עוברים דרך שתי הסנהדריות. הנשיא נבחר ע"י שתי הסנהדריות מקרב חברי הסנהדרין הגדולה.

– הנופלים סכסוכים בין שתי הסנהדריות?

– מתחלה היו הסכסוכים דבר רגיל. הן היינו בני הגלות שבאנו הנה מארצות שונות והרגלים שונים, דעות והשקפות שונות על החיים הבאנו. אבל מעט מעט נשתוו הכל. עכשיו שוררת אחדות בתוכנו. הן אנו חיים בדור מאושר שהגדולים נשמעים לקטנים.

– מי מוציא לפועל את החלטות הסנהדרין? היש לכם משטרה?

– משטרה בצורתה הישנה אין לנו. ישנם פקידים המפקחים על הסדר בחברה, מסיעים לצבור לשמור את הסדרים. איש הממאן למלא את מצוות הסנהדרין אינו יכל לשבת בארץ. החברה שבקרבה הוא יושב, היא לעצמה המשטרה הכי טובה. העקר הוא, שכל אדם בריא בשכלו, יוכל להוכח בצדקתם ובתועלתם של הסדרים הללו. כל חק חדש מבארים את טעמיו ונמוקיו בכתב ובאספות עם.

– איני מבין את תכנית מעונותיכם החדשים שהנהיגו אצלכם עכשיו. כיצד אפשר לקבל אורחים במעון כזה שרהיטיו מועטים? מפני מה החלונות מצוירים ולא שקופים? מפני מה הארתם כהה בלילה?

– עכשיו בטל המנהג של קבלת אורחים בבתים. לכך ישנם בתי מחיה עממיים בתי ועד ושאר מקומות צבוריים. לפנים היו האורחים גוזלים מכל איש את מעונו, ואת חרותו, היו מפיצים את הלוקסוס, ההתפארות, הבטלה, לשון הרע, טכסים ריקים ותרמית. “ביתי–עולמי” הפתגם הזה שגור בפינו עכשיו. מרבה רהיטים – ממעט באויר, מרבה עבודת שוא וזוהמה. החלון עשוי להערה ולא להשקף בעדו ולראות את מעשי השכן. אין יפה לבית משמשיות מצוירות, והרי אלה אינן מפריעות לקרני השמש לחדור לתוך הבית. הטבע נתן את האור רק ביום. בלילה צריכות העינים לנוח והעצבים לשקוט. צריך האדם לחיות במנוחה, גופו ורוחו דורשים מנוחה. לבו מתמלא רך חם ומצב רוח של ילד המתגעגע לאמו. אור הלבנה הרך הירוק-כחלחל יוצר מצב רוח כזה, לפיכך הנהיגו בכל מקום את האור הזה. רק הנקודה שצריך לראותה ברור: הספר, הבמה וכדומה מוארים באור בהיר.

– המקבל עליו העם ברצון את החקים של הסנהדרין בנוגע לכל פרט קטן בחייו הפרטיים?

– הן. יען כי מאמין הוא ובטוח בצדקתה. ואנחנו היהודים רגילים בכך. גם לפנים היינו אוכלים רק מה שהתורה התירה לנו; היינו זהירים בנקיון ככתוב בתורה. בתורה אנו מוצאים גם מצוות בנוגע ליפי ולנעים. למשל: איך לבנות את המשכן, לעשות את כלי המשכן, לתפור בגדים לכהנים ואיך לרקח את הבשמים שיתנו ריח נחוח.

– קול שופר הפסיק את שיחתנו. תמהתי על קולות השופר ההרמוניים כל כך, מעודדים, מעוררים שמחה, אלה אינם אותם הקולות המרוסקים, הדחוקים, הבכיניים, המבהילים והעצבניים של השופר הישן. המורה אמר אלי:

– ראה אנחנו חזרנו לשופרנו הישן ואין אנו משתמשים בפעמון הנוצרי הזר לרוחנו. אלא התאמנוהו להלך חיינו ורוחנו עתה.

מכל הפתחים פרצו תלמידי “בצלאל” ויתיצבו קבוצות קבוצות על פני כל החצר. כלם היו לבושים בגדי התעמלות של פלנילה ואבנטים רחבים במתניהם. החלה ההתעמלות. לא יכולתי לגרוע עיני מגויותיהם המחטבות והחזקות ותנועותיהם הגמישות. ההתעמלות הקרקסית המצויה אצלנו, לא נראתה שם. הם לא בקשו לעשות נפלאות, כי אם לפתח את גופם, לאמץ כל שריר ושריר, לסגל להם רתמוס נכון בתנועות. במשחק הכדור אפשר היה לראות את גמישות תנועות גום, כחם, מהירותם, בטחונם ועינם הבוחנת. יפה ביותר היה המחזה בסוף, בשעה שכל הקבוצות התעמלו ועשו את תרגיליהם יחד. כמחול דמיוני היה הדבר בעיני. שני הצבעים השונים של בגדי הנערים והנערות עשו רשם כעין קשוטים של מוזאיקה שונים, שהיו הולכים ומתחלפים לרגעים כמו בקלידוסקופ.

השעון הקיש מוסיקלית שבע פעמים וכלם שבו בשמחה ובצהלה אל חדרי הרחיצה.

בשובם משם היו כלם לבושים מעילים ארכים, רכים, לבנים ואבנטים רכים במתניהם. ויעלו אל הקומה העליונה ויכנסו אל אולם האכילה. הלכנו גם אנחנו אחריהם.

בלילה לבש האולם צורה אחרת לגמרי. הוא דמה יותר לגן רחב-ידים ובו שלחנות ערוכים – מאשר לאולם. אפלולית-ערב רכה וענוגה שכנה שם. רק על השלחנות בערו אשים קטנות, מכוסות גולות צבעוניות שונות. השקפתי אל הספון ואשתומם על המראה הנהדר: כפת הזכוכית הצבעונית, דמתה כולה לשמי קסם מזוגים צבעים הרמוניים שונים, שיצרו יחד כעין יריעה שקופה נפלאה. סדר האכילה היה אותו שבסעודת הצהרים, רק שלחן המורים היה אפל. אף מורה אחד לא בא אל סעודת הערב. וגם משרת לא נראה כאן. העוגב הזיל מלמעלה את קולותיו העמוקים והנגינתיים, אשר נפוצו כריחות בושם ברחבי האולם. דממה נעלה שלטה שם. איש לא נשא קולו בדברו, כאילו ישבו בהיכל קדש.

הסעודה נגמרה. שוב קם אחד התלמידים ויברך בקול נגינתי ובכונה את ברכת המזון, הכל ענו אמן ויחלו לצאת. ונלך אחריהם. זוגות זוגות התפזרו על פני החצר הגדולה ובגן “בצלאל”. ומורי הביאני אל אחד הבנינים.

– זה הוא חדר-משכבם – אמר לי המורה – פה ינוחו אחרי עמל היום. רק שני חדרי משכב ישנם פה: אחד לנערים ואחד לנערות.

בחדר שנה שכזה, אפשר לנוח, ככה הרגשתי תיכף עם כניסתי. בכל החדר הרחב לא היתה אף מנורה דולקת אחת, האור הרפה והרך נשפך מלמעלה כמו משמים זרועים כוכבים. האשים הרבות הקבועות בספון נדמו לכוכבים: הן התנוצצו והתנועעו באורם הכחול-הירקרק. החלונות הגדולים היו פרושים וילונות לבנים, המטות שעמדו טורים טורים ארוכים אף הן לבנות. אויר ליל-קיץ זך ורך על פני המרחב היה כאן.

– אינני מבין, מאין היא הקרירות הזאת באפדנים אלה? הלא הם עשויים מברזל וזכוכית ולפי טבע החמרים האלה היה צריך להיות בפנים חרב כתנור בוער – ביום, וקרח ורטיבות בלילות ירושלים? שאלתי את מורי.

– זאת היתה באמת שאלה חמורה. אולם אדריכלינו מצאו פתרון נכון לשאלה זו, הם ערכו את הבנינים על צד היותר טוב באופן, שגם בקיץ גם בחרף יהיה תמיד מזג אויר שוה ונוח. אמנם הם לא המציאו דבר חדש לגמרי. הן מקדמת דנא מצא האדם תרופה להגן על גופו מפני חליפות האויר – הבגדים. לבושו הטבעי העור לא הספיק לכך. לכן המציאו עור שני – בגדים תפורים. כך עשויים גם המעונות שלנו, לכל מעון קירות כפולים. לכל אפדן יש חוץ מקירות חצוניים של ברזל וטרקוטה, גם קירות פנימיים העשויים מגבס העוצר בעד החרב בקיץ ובעד הקר בחרף לבל יחדרו פנימה. חוץ מזה ערוכה פה ונטילציה טובה והסקה מרכזית לימות החרף באש, ובקיץ יושם שם קרח כדי לצנן את האויר ועל נקלה אפשר להתקין את מזג האויר לפי הצרך.

מעט מעט מלאו התלמידים את חדר השנה. ראיתי כי אתם נכנסו גם שני אנשים גדולים. מי אלה? – אמרתי בלבי.

– רופאים הם המגינים על גופם ועל רוחם של התלמידים – ענה המורה. הם לנים פה ומשוחחים עם התלמידים לפני השנה.

מקצת התלמידים שכבו מיד. אולם רובם ישבו על המטות וימשיכו בנחת את שיחתם הקודמת. מסביב לאחד הרופאים התקבצו תלמידים רבים והוא ספר להם דבר מה. והרופא השני התהלך את אחד התלמידים הלך ושוב לאורך האולם וידבר אליו ברצינות, כמוכיח אמתותו של דבר מה; לפעמים עצר המורה את מהלכו ויבט אל התלמיד בחבה ובדאגה. השתוממתי על הדבר, כי ילדים זריזים, בריאים וחיים כאלה אינם משתובבים לפני שנתם. אותו מצב רוח-עצבני המצוי אצל ילדינו. המורה אמר:

– התנועות העצבניות של הילדים לפני שנתם מזיקות להם מאד, כי מתוך כך שנתם נודדת, והם אינם מוצאים את המנוחה הנחוצה לגום ולרוחם. אנו נותנים כאן הרבה ממרצנו, שהילד ישן במנוחה, כצפרים בקן וכפרחים בגן. בלילה אין אצלנו לא הארה צעקנית, לא מוסיקה רעשנית, לא שאון וצוחה ברחובותינו אף לא תנועות חזקות. הכל מסביב מסודר באופן שהעצבים ינוחו אחרי עמל היום. שלא יתאמצו השרירים, שהגוף ינוח מנוחה שלמה, שהמחשבה תרחף בעולמות שכלם אורה והלב ידפק לאטו ויתחדש בשנה ערבה. קשה ביותר להרגיל לכך את הנערות. נטיה טבעית בת אלפי שנים אינה נכבשת על נקלה. גם עצם טבען שונה הוא ביחוד בתקופת המעבר מהילדות אל הנערות. כשהתינוקת מתפתחת ומתבגרת לאשה, לאם בעתיד. אצל התלמידות מספר הרופאות-המחנכות רב יותר. עליהן מוטלת החובה החשובה ורבת האחריות להשכין מנוחה בלב הנערה, להשקיט את עצביה הרכים, ולהכינה לתעודתה הגדולה: להיותה לאם, לבנות קן חמים ולהיות לחברה טובה ונאמנה לזה, העוזר לה ולאמהותה להגן על ילדיה. נשים נבונות עוסקות בחנוך בנותינו. בחנוך זה תלוי אשרו של כל אחד, עתידו הוא ועתידו של הלאום כלו. האם מגדלת את הילד בימי חייו הראשונים ונותנת לו גוף שלם, עצבים בריאים רגשות עמוקים ושכל טוב. בידי האשה הפקד אשרו של האיש, כחו וכל מעשהו. בידה נמסרו מפתחות גן העדן והגיהנום שעליהם לחיות בו יחד בעתיד.

– “בטוב תלין”! נשמע מכל עבר קול התלמידים המברכים את מחנכיהם. “בטוב תלינו” – ענו המחנכים.

כוכבי הספון החלו כבים ותהי אפלה. אנחנו עזבנו את האולם…

– מדוע אתה יושב לבדך בחשך? – שמעתי פתאם את קול אשתי. – בוא לילי מחכה לך. הלא הבטחתו לשחק אתו?

הכל גז, ויעלם… ויהי חשך אפלה.

גששתי בין עמודי הציור.

עיף ונסוך-חלום, יצאתי מחדר-היוצר שלי.

ח

ועוד ששה ירחים עברו…

עוד ששה חדשים נמשכה מלחמת העולם. אין קצה ל“מרחץ-הדם”. השלום רחוק מאתנו עוד יותר מאשר עם התחלת הקרבות. כמעצמו נקר בלב הפחד, שמא תתקים נבואת הזעם של הלורד קיטשנר – שהמלחמה תמשך שלש שנים. כל העולם נאנק מעצמת האכזריות האיומה של המלחמה. ועל כולן עלתה אנקת בני ישראל…

מצבנו היה הרע ביותר, הוא עלה על סבלן של כל האומות הנלחמות. אבדותנו גדלו בין בנצחון העמים ובין במפלתם: משני עברי המחנות הנלחמות היינו; רצחנו נפש את אחינו, אם רק יד הגלות המרה היתה בזה, לחלקנו, במקרה, במצב גיאוגרפי שונה.

קרוב למיליון אנשים, מבין הבריאים ביותר הקרבנו למולך-המלחמה. את דמינו שפכנו, לא בעד ארצנו, לא בעד עמנו, אלא בתור הבעת-תודה בעד ה“הדירה הסרוחה” שנתנו לנו, בעד “מחוץ למחנה” עלוב שגם ממנו רצו לגרשנו. אף פעם לא יצאנו את ידי חובתנו, אף פעם לא שלמנו שכר דירה דינו. את זקנינו, נמושותינו, נשינו ועוללינו החרימו הרוסיה הקדושה בפראות שאין דוגמתה. לכל קרב אשר ממנו יצאו מנוצחים היינו אנחנו השעיר לעזעזאל, הם שסו את ההמון הרוסי הבער לעשות בנו פרעות. אחינו לגולה הרוסית – הפולנים הגאים – גם הם הראו את אותות “אחותם”, בשעה שהלוחמים שחקו בערי פולניה את משחק-הכדור הנורא ביותר…

הכריחו אותנו להקריב את קרבנות הדמים האיומים לאליל-הקרבות, מבלי לתת לנו את האפשרות להצטין כפעלנו. והמעט להם זאת, כי עשו את העול הבלתי אנושי ביותר: ויכריזו את החילים היהודים לבוגדים בפני חבריהם-החילים אשר יחד אתם שפכו את דמינו אנו.

המלחמה כבר נתנה את אותותיה הנאמנים גם בארץ ישראל. עוד לא נשמעה אף ירית-אבק-שרפה וכבר נפלו מאות קרבנות חללי מגפות מתדבקות שהביאו הנה הגיסות. רק בא משבר ו“האדם החולה” הראה כבר את רקבונו, את חסר התרבות, את חסר כשרונו הארגוני. הוא התחיל להראות את האורגנים השתוקים של פקידים פראים ועצלים, אשר עינם רק ל“בקשיש”, הובלט יחסו האכזרי-אסיתי ללאומים אחרים החוסים ב“צלו”… יותר מכל העיקו הדברים האלה לירושלם, וביחוד לירושלם היהודית, שגם עד עכשיו התקימה בנס. הפרנסה הדוויה – החלוקה חדלה כמעט. השוק היחיד לתעשיתה המועטה היו חוץ לארץ או תיירים הבאים משם. והנה עם פרוץ המלחמה עזבוה שניהם בבת אחת. שוק פנימי ארצי אין לירושלם בין שממה וחרבות היא יושבת. החקלאות הפרימיטיבית הזעירה הנה בידי הערבים הפראים למחצה, שאין להם כל צורך בתעשית העיר. ירושלם השקטה והצנועה היתה למרכז-קלגסין, עם כל המעלות הטובות שמונים בגייסות… מצב המלחמה שבה, מסרה לידי שוטרים חבר מרעים וגנבים ופקידים רודפי שחד. יתר על כן לא היינו מוכנים לגמרי למצב. מעטים מאתנו ידעו לדבר תורקית, ועוד פחות מזה את חוקי הארץ כביכול, ומפני כך פשה אצלנו מכת הגלות הידועה: “שתדלנים”. “השפלים מבין האספסוף”, היהירים יודעי השפה התורקית, שחלק מהם היה כבר טמוע בין הגויים, אלה שעלו בפראותם על הערבים, העזו להיות לבאי-כחנו, המושלים עלינו ביד חזקה.

היתה ירושלם שוממה!

שכלה את בחירי בניה, אלה גורשו בזרוע, ואלה נסו ממנה. פחד הגרוש רחף על ירושלם. את הנוער לקחו לעבודת אליל-המלחמה. מתי המעט אשר נשארו בתוכה, היו למאכל לצפרי הטרף, אלה ערכו להם ציד, כערוך ציד על חיות טורפות. את טפת הדם האחרונה מצצו מהעם על-ידי ה“בקשיש” שלהם…

לא עוד ישמע קול נגון הגמרא, ושירת הפועלים! “רחמים, רחמים!” – בוקעת היללה המרעידה לב – קול ישישים, אלמנות ויתומים המתגוללים בראש חוצות, ואין מרחם. הרחובות המלאים עד עכשיו עולי רגל אדוקים ותיירים צמאי-חדשות, רועשים והומים מרוב זובחי אדם מקצועיים: מומחים מלומדי כלי משחית ומות… בהיכלי האלהים של כל האומות, בכל בתי-חסד התישבו, את הכל הרעילו באוירתם, כל הקדוש טמאו בשכרותם, הזהימו בחלאתם…

לזונה עשו את ירושלם הקדושה!…



גם בעולם הזעיר של האמנות שלנו – קשה המצב! גם בעבודתי אני הפרטית, קשה היה לי להסיר כל מכשול: חמרי העבודה הגלמיים נתיקרו ביותר. חסר היה לי ממון – לקנית גבס, הארה, הסקה וסמלים. לא יכלתי לגמור כאות נפשי את היצירות שהתחלתי ליצור. כל עבודה בלתי גמורה הביטה עלי בעצב מעמודה, כנשמה חוטאת המבקשת תקון וצרוף.



ספק התגנב לתוך לבי, הנוכל להחזיק מעמד בכל התנאים הנוראים הללו לאמנות? האם לא יבלעני שעיר-הקרבות, כמו שבלע את תלמידנו אליעזר ברילינט האומלל, אשר קברו הבודד נמצא במדבר? מי יודע? אכן, אפשר שימי “בצלאל” ספורים, הוא ימחה מהעולם היהודי, כחלום אור אשר סופו עגום? נזכרתי בעולם היפה של חלומותי הנהירים, הלב נמלא געגועים לכל מה שחזיתי, במחי נקר היתוש: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, חלומות דברי הבאי הם…



בבית היוצר שלי ישבתי אז מוקף יצירותי הבלתי-גמורות.

“בואה אלי, אמן אלהי!” – קראתי בלבי למורי. – הראני נא את עולמות האור שלך. כחול מדבר קודח צמאה נפשי לגשם. אור היא מבקשת… ויהי האור הזה רק שרב מתעה של עולמות רחוקים מאד. נוחים לי אלה יותר מאשר החשכה הנוראה.

ליד האנדרטא שלי הבלתי גמורה “משה רבנו” ראיתי את מורי… הוא עמד במנוחה ושפתיו דובבו אלי בלחש:

– השרב מחזה אמת הוא, מראה עולם אמתי אך רחוק… עוד רב הדרך. עוד רבות יתעו במדבר השומם, ביום יאכלם חרב וקרח בלילה, וחיה רעה תבעתם. אבל בני-המדבר האמתיים ימצאו סוף סוף את דרכם הנכונה, יגיעו אל הנוה המאושר… השרב אמץ את לבם, עודדם לבקשו ולמצאו.

– ואתה יליד המדבר הנך – הוסיף המורה בהרימו בת קולו – נולדת באהל-נודדים, להורים בלי בית, לעם הנודד זה אלפים בשנה…

במדבר שממה, בלית את ימי ילדותך, עיניך לא ראו ירק דשא, לבך לא הרגיש באנשים אשר מסביב לך כי חיים הם. האדמה הזועמת לא לך הצמיחה את צמחיה, האנשים אשר סבוך מחוסרי חיים היו, צללים מתים לוו את פסיעותיך הראשונות בחיים. הם רצו לאלפך למצא את דרך החיים, אותה הדרך שהם דרכו במשך אלפים שנה. אולם הרוח החיה שחוננת בה מלידה בקשה דרכים אחרות, דרכים המוליכות אל העולמות הדמיוניים אשר כלם אורה, כאותו השרב שחזית… אתה ראית אז ארץ נטועה, יפה, ארץ בה ינץ האתרוג, יזל הירדן, יגדל הארז, ארץ זבת חלב ודבש, שבה ישבו אבותיך לפנים, ירושלם היפה היתה בנויה על תלה ובית המקדש נשא על הר המוריה…

חרב ושמם היה המדבר אשר סביביך, מתים הם האנשים אשר חיים שם, נוראים טלטוליהם הקשים ואין קצה להם.

אתה גדלת, עיניך חדו יותר, העמקת ראות יותר.

עולם השרב היפה גז בחלום, כי חדלת מהאמין בו, כדמיון ילדים היה בעיניך, בקשת למצוא עולם אמתי, מוחש, שבו כל בני אדם אחים זה לזה, כל העולם היפה של הקדוש-ברוך-הוא אם חביבה להם.

אבל גם זה לא היה אלא שרב של אור מתעה, חלום מתוך שנה מתוקה של בני הנעורים מעולף זיו-ירח. גם זה גז כחלום, יען כי חשב חשבת אותו לאמת שתתקים מיד.

ועכשיו הנך רואה שרב חדש, חלום המאחד את שני העולמות אשר חזית, ואשר חיית בהם כל ימי חייך, העולמות אשר נתנו לך כח ועצמה לעבור את דרכך במדבר השמם. העולמות אשר נתנו לך רגעי אושר, קורת רוח נעלה, החיו את נשמתך ולמדוה את שפת הנשמה… נעשית לנשמה שלמה בין הנשמות הרצוצות הסובבות אותך, אך הודות לעולמות שחזית במחזה.

לך, יליד המדבר, לבלי-חת, אחרי השרב! הנהו מראך עולמות רחוקים, אבל אמתיים… וכאשר תתושנה רגליך מעמל הדרך ועיניך תכהינה מבקש, ונפלת עיף ויגע אל תשכח כי לא לריק היה יגיעך: אלפים ילכו בעקבותיך, ימשיכו את עבודתך הקשה עד שיבוא היום והושגה המטרה העליונה: סלול במדבר דרך אל גן העדן!…

– בואה!

ט

“נוה שאננים” – שתי המלים האלו היו כתובות באותיות זהב על שער הברזל העשוי מלאכת מחשבת. ליד השער עמדו אוטומובילים רבים, על הראשון שבהם התנופף דגל תכלת-לבן קטן.

– זהו האוטומוביל של הנשיא. – אמר אלי המורה. – רצונך לראותו עתה?

שפתי נאלמו. לא יכלתי לענות דבר, תוך כדי דבור נפעמתי מאד בשמעי את השם “נשיא” וכי עוד מעט ואראה בעיני את נשיא-ישראל שב אלי אותו הרגש שהרגשתי לפנים בעודני ילד כשחזיתי חלום טוב, והייתי יודעת באותה שעה כי אין זה אלא חלום ועד מעט ואמא תבוא ותעירני, לצערי, בכדי שאקום ללכת אל החדר… חשתי כאב בלבי, צל שחור של פחד כסה את עיני. יראתי פן יגוז הכל כחלום בן-רגע. המורה הביט אלי בחמלה וברוך אמר:

– כל חיי האדם חלום הם. אנחנו קונים בשעתנו את אותו העולם שאחרים חלמו עליו קדם. למה זה תירא לחזות את חלום העתיד? רק המתים לא יחלמו עוד.

הנך חי בארץ חלומות גדולים, בתקופה של סיוט מעיק. המציאות אכזרית עד לאין קץ. אינך יכול, ואסור לך, להאמין בכל המתרחש עתה בעולמנו. צמאה נפשך לשלום, לאחוה, לזהר-האמנות, למשאות נפש נעלות. לך עתה חזה את חזיונך גלוי-עינים, ראה את עולמות האורה החדשים, העתידים להוצר פה ותברא יבראו. ואז תוכל לסיוט הנורא המבעתך. הנה אני מראה לך את עתידו של “בצלאל”, את עתידן של האמנות והתעשיה העבריות, החרבות כעת, אשר למענן עמלת וידעת כך הרבה. אולם אנכי אראך גם את חיי העם העברי לעתיד לבוא, את תחיתו ואת תחית ארצו. כי בלעדי זאת לא יכלו אמנות “בצלאל” ותעשיתו לקום לתחיה ולהתקים.

– בוא!

השער הגדול היה סגור. נכנסנו דרך הפשפש. שוער לא היה כאן. וגם לא היה צרך בו: על לוח לבן ראיתי את שמות גרי השכונה הזאת, משלח ידו של כל איש ואיש וגם מספר נותו. הרשימה פתחה בשורת אדריכלים. “רבי אפרים בן חרמונה, אדריכל” היה המספר הראשון. הלכנו לבקש את נותו.

על יד מבואו של אפדן גדול עמד אדם אחד והביט בפנקס קטן. כאן היתה הנוה מספר א. נגשנו גם אנו והאיש לא הרגיש בנו. הוא צלצל במצלה. מיד נשמע קול יוצא מתוך שפופרת הפליז אשר על יד המצלה. – מי? – ויען: “גדעון, מזכיר תחנת הבריאות”. הדלת נפתחה מאליה. נכנסנו כלנו לפרוזדור רחב, אשר רהיטיו פשוטים. על שלחן גדול המוקף כסאות היו מונחים אלבומים רבים. על קירות החדר נמשכו כזר מסביב מסגרות ובהן קבועות תכניות שונות. למעלה מהן היו תלויות מסגרות בודדות ובהן קבועות אקורילות39 של ארמונות שונים. נכנס עלם אחד ובידו סרגל. נגש אלינו, פנה אל המזכיר ויאמר:

– רבינו מחכה לך. – הוא לא ראה אותנו. מורי רמז כי אלך אחריו. העלם העביר אותנו דרך אולם רחב ידים אשר בו ישבו כחמשים איש ליד שלחנות ארוכים ורשמו תכניות. אצל אחדים מהם עמדו על בסיסים דוגמאות של בנינים שונים, באחת הזויות ישבו ארבעה אנשים ליד שולחן מיוחד והיו עסוקים בכתיבה. אצלם היו מונחים ספרים רבים והם עינו בהם תכופות. על הקירות, בין החלונות ועל עמודי האולם היו תלוים הרבה קשוטים, צפתות ושאר נויי בניה. בארון גדול היו מונחים אבנים שונות ושאר חמרים. עברנו את כל האולם עד הדלת האחרונה, אשר מסך תלוי עליה. העלם צלצל ומיד נסתלק המסך לצדדיו והדלת נפתחה. העלם נתן אות בידו למזכיר שיכנס, וישתחוה וילך לו. כה נכנסנו לבית-האמן.

לא האמנתי למראה עיני כי עומד אני בבית-אמן של אדריכל: דומה זה יותר לאורנג’ריה של נטיעות טרופיות או יותר נכון – לדוגמה חיה בזעיר אנפין של גן-טיול נפלא באילנותיו, פרחיו, הריו, ברכותיו ונחליו, אשר ביניהם מתנוססים בנינים שונים, בתי מלון, נוות, אפדנים. הקרקע היה מרוצף אבנים קטנות. כל האילנות הזכירוני אילנות יפן, קטנים הם, אולם, דמותם כדמות עצים גדולים עתיקים. הם התאימו לקנה המדה של הדוגמאות. הגג והקירות של בית-האמן הנפלא במינו היו עשויים זכוכית וזאת הטעתה עוד יותר, אל עין הרואה, לחשוב כי אין זה אלא גן טיול תחת כפת השמים. לקראתנו יצא איש בעל קומה ממוצעת לבוש חלוק-עבודה לבן ושרווליו מופשלות, כובע קש רחב בראשו, בידו האחת כלי-הכיור ובידו השניה גוש חמר שגבל באצבעותיו במהירות.

אח, שלום לך, מר גדעון – קרא האיש ברגש ובסבר פנים יפות – סלח נא לי כי לא אוכל תת לך את ידי. הרואה אתה? – ואף-על-פי-כן הושיט לו את ידו. פני המזכיר צהלו, הוא לחץ את ידו החשופה אצל המרפק ויאמר ביראת הכבוד:

– רבי, יד האמן אשר בנתה את בית תפארתנו, את בית האופירה הגדול, יד זו אינה יכולה ללכלך. האוכל לראות את תכנית “נות ההבראה” שלנו שהוזמנו בשביל “מגדל”.

– בודאי, עסוק אני בה כעת. התכנית היתה אמנם מוכנה. אבל אני שיניתי הכל אחרי אשר בקרתי את המקום, שעליו תבנה “נות ההבראה”. אני מצאתי שם חמר מענין: בית המדרש העתיק של ר' מאיר בעל הנס, חלקי חומה עתיקה ומלון הבנוי במגדל עצמה. המלון נבנה לפני מאה שנים והוא נקרא בשם “בית יחיאל” על שמו וזכרו של הדר. יחיאל צ’לנוב, אחד מגדולי עמנו בראשית תקופת תחיתנו. הנוה מתאימה היטב לטבע הסביבה ובנויה בטעם הבנינים העתיקים שהיו בטבריה. מתחת ידי יצא דבר מעניו. בוא אתי ואראך, אמר, ופנה בין הנטיעות ואנחנו הלכנו אחריו.

באמצע בית האמן היה מגרש פנוי מרוצף לוחות שיש אדם. בטבורה של המרצפת עמדה על כן תכנית נוה. ליד הכן עמד שולחן נמוך ועליו היו מונחים: חמר, כלי-כיור, סרגלים ומחוגה עגולה.

שב נא, פה, אדוני המזכיר, מזה תיטיב לראות. – כה אמר האדריכל בחפזון. והוא נצב לא רחוק מהתבנית ויתבונן בה.

אנחנו עמדנו על יד המזכיר.

אך אתה הבינותי מפני מה מכייר האדריכל את תכניותיו והתקין לו בית-אמן מיוחד במינו. כל רשום אמנותי אינו יכול לסמל בנין טבעי בנוי במרחב ככיור עשוי מחמר צהב-בהיר על קרקעית של צמחים! עוד יותר מלאתי התפעלות כשהדוגמה התחילה מסתובבת סחור-סחור. ברגעים האלה נדמה לי כאילו מהלך אני מסביב לנוה. כאחוז קסם הייתי ולא יכולתי לגרוע את עיני מהבנין הנפלא. המזכיר ישב במנוחה, התבונן במלאכה מבלי הוציא הגה מפיו. האדריכל לא נח ולא שקט, התנועע, התכופף, תקן, ישר ולא הסיר אף רגע את מבט עינו החד מהכיור. לסוף השתפך על פניו כאב.

– נפלא! יצירה אלהית! רבי, מרגלית חדשה יצרת לקשט בה את ים הכנרת @שלנו. – קרא המזכיר מעומק לבו. תנני נא, רבי, ללחוץ את ידך. הוא נגש אחז בידו המלוכלכת של האדריכל וילחצנה בחבה עזה. פני האדריכל אורו פתאם ויקרא בשמחה:

– המתן, אל תמהר! עוד לא נגמר הכל. יש לי דבר מה לשנות: רק עתה הרגשתי בזה. יפה יהיה הבנין, נאה לים כנרת. שם הכל יפה. אך חן ויפי יבנו ליד הכנרת. כהרים אשר מסביב, כחרמון.

רבי, יש לי להציע שנוי קטן: הגדל נא את הבנין והרבה את מספר חדריו. הבנין צריך להכיל אלף ומאתים נפש. נוח לנו בנין אחד גדול מבנינים אחדים קטנים. סלח נא על עזותי להעירך הערה זו, אבל את הדעה הזאת חותה כבר המועצה שלנו.

צל כסה פתאם את פני האדריכל. הוא ענה לאטו ובמרץ:

– שום שינוי לא יעשה בזה. גם דעתה של מועצתכם הנכבדה לא תצליח ולא תועיל. ליד ים כנרת אסור לבנות בנין ארוך. אסור ליצור קו מקביל להרים: עלול הוא דבר זה לקלקל את ההרמוניה. הנוה יעודה למאה וחמשים נפש. שמונה נוות תכילנה אלף ומאתים נפש. אנכי אכין לכם עוד שבע תכניות באותו האפי, רק בוריציות שונות בנוגע לנוחיות אועץ את חבר המועצה ונחליט דבר, האדריכל שב ללוש בעצבנות את רגב החמר באצבעותיו. המזכיר השתחוה וביראת הכבוד אמר:

– רבי, צדקו דבריך אין הכלל נדחה מפני הפרט. מקרב לבי אורך על הענג שהשבעתני, הנוה – מרגלית יקרה היא. מדמה אני בנפשי כמה נאות תהיינה שמונה הנוות יחד בין הצמחים על שפת ים כנרת. זאת תהיה “עיר נוות”.

– והיא תבנה מהרה: במשך שנה אחת. לבנין בית בשביל אלף ומאתים נפש דרוש זמן של שלוש שנים למצער. בבקשה ממך, מסר נא למועצתכם את שאלותי. הנני מחכה לתשובה תכופה. בלעדה לא אוכל לחלק את פנים הבנין כראוי. הוא הגיש למזכיר מעטפה. המזכיר לקח את המעטפה, השתחוה שנית, ברך את האדריכל ב“שלום” ויצא. גם אנו הלכנו אחריו.

– הרי זה גאון! – אמרתי בהתפעלות אל מורי בלכתנו יחד. אולם איני מבין כיצד אפשר לו לאדריכל, שלא יתחשב בדעתו של המזמין? הן עליו לדעת את התנאים כי בלעדיהם לא יתאים הבנים לתכליתו. חוץ מזה ישנן שאלות גם בדבר החמרים. והרי אסור להגיד לו מלה.

– הוא מכין עתה את מראהו החיצוני של הבנין, את החלק הנראה לעין כל, השיך לכל הצבור, מפני שהוא חלק מהכלל. בזה מכריעה תמיד דעתו של האמן ואין רשות למישהו להגיד לו “קבלו דעתי”. למזמין הפרטי יש רק הרשות לבחור לפי טעמו את האדריכל, אבל לא לשנות את טעמו של האדריכל. ומכל-שכן כאן שהנוה נבנית על ידי הצבור ומובן הדבר שאין הוא מחויב לשים לב לטעמם של הפקידים. במה דברים אמורים – בחלק החיצוני האמנותי. לא כן הדבר ביחס למבנה הפנימי. בזה אין שום אדריכל עושה דבר על דעת עצמו כי אם בהסכמת המזמין היודע את דרישתו ומה נוח לו, וגם לרבות את שגעונותיו של המזמין. אולם אסור להתחיל בבנין בלי רשיונה של הועדה המיוחדת לכך שחובתה להשגיח כי כל בנין יבנה על-פי חקי הבריאות ובטחון מאש. גם אלה שיכים לחברה כלה, מפני שאין הכלל סובל מפני היחיד, ובנוגע לאמצעים לצרכי הבנינים של הצבור אין זאת שאלה כלל: הבנינים הללו אינם עולים לו לצבור בכסף, הוא משלם רק שכר דירה מדי שנה בשנה.

את הדברים האחרונים לא הבינותי. מי משלם במחיר הבניה? למי משלמים שכר דירה? שאלתי את נפשי. המורה ענה על הרהורי לבי:

אנו מקבלים הלואה אצל בנינו, נכדינו ונינינו. על חשבון הירושה שננחיל לדורות הבאים. במלים אחרות: בונים בדמי מלוה, בתנאי שנפרע אותם במשך פרקים ארוכים קימעא קימעא. באופן שבני הרבעים אף הם יסיעו לשלם במחיר הירושה, שיקבלו מהדורות שקדמו להם.

חפצתי לגשת אל השער, לקרוא מעל הלוח מענו של פסל. והמורה אמר לי בבת צחוק נעימה:

– בוא ואראך. אני מכיר את בתי-האמן של כלם. הלא בני הם ואני שוכן תמיד בתוכם ואתם– הוא הוליכני ויביאני אל בנין גדול – זהו בית האמן של רבי מנשה בן יהושפט. הוא אחד מגדולי הפסלים בארץ ישראל בזמן הזה, פארו של עם ישראל, המתגאה בו. רק הודות לו הצליח האדריכל רבי אפרים בן חרמונה לכלול את יפיו של בית האופירה ולעשותו לבנין היותר מפואר בירושלם. וזה מצדו חייב תודה לחברו רבי אפרים שיצירותיו בפסלות כה מונומנטליות הנה!.. לשני אלה – חבר שלישי, הציר המפורסם רבי יהודה הזרחי. שלשת אלה נקראים בשם “האחדות המשולשת”. הם נמצאים תמיד יחד, חושבים כאיש אחד; ביצירותיו של כל אחד מהם יש חלק מנשמת חבריו. כל אחד מוצא את משאות נפשו המזהירות בשעות שיחותיהם הבלתי פוסקות. הם יוצרים בבתי האמן שלהם רק מה שנוצר במחשבתם תחלה באותם רגעי האורה ששלשת האמנים הגאונים חזו, חלמו יחד וכל אחד ספר לרעיו על המחשבות-הניצוצות שהבריקו במוחו. שלשת האמנויות האלהיות: בניה, פסול וציור התאחדו ל“כלל” שלם אחד וזאת היא המלה האחרונה כעת באמנות שלנו.

לפני עמד קיר גדול, חלק, ושלשה פתחים לו. התיכוני – שער גדול ורחב, המתרחב למטה והולך וצר למעלה. משני קצות הקיר שני פתחים, אין כאן אף חלון אחד, רק למעלה מתחת לכרכוב הבולט הגדול נמשך לאורך כל הקיר טור חלונות קטנים וצרים וביניהם עמודים קטנים. הקיר עמד על עוטם בולט שעליו היו מוצגים פרצופים, קבוצות והורליפים40 שונים, בקיר עצמו היו קבועים תבליטים, מסכות, ושאר קשוטי בניה. הצבע העיקרי של הקיר היה אפרפר עם כתמים צהבים וירקרקים, ולכלו יחד היה טון רך ושקוף של חורבה עתיקה. כל הפסולים היו או בהירים מצבע הקיר או כהים ממנו. אך בכל אלה לא נראה פסול לבן או שחור. אחדים מהם היו עשויים מיוליקה וזכוכית דהה. כשקרבתי אל הקיר נוכחתי לתמהוני כי הכל עשוי גבס מצויר דרך ארעי, אך כדי לראות את הפעלת הפסולים בחוץ. גם כאן היה השער הגדול נעול, לכן נכנסנו דרך פתח קטן שנפתח לפנינו. על הדלת ראיתי כתבת זו: “הכניסה חפשית משתים עד ארבע שעות אחרי הצהרים. בבקשה להגיד את השם בטלפון ולהכנס למשרד לפני היציאה”.

איש לא נראה כאן. לעומת זאת מצאנו פסלים על כל פסיעה ופסיעה: היה פה עולם שלם מיוחד לגמרי ויצורים מיוחדים בו. נכנסנו לתוך חדר אחד: זה היה כעין פרוזדור ארך וצר שנגמר בקשת פתוחה לתוך חצר טבולה באור שמש. האילנות, הפרחים והצורות נראו מתוך הפרוזדור כהגדת אור. איזה כח טמיר משכני ללכת שמה. והמורה אמר אלי:

– אל תחפז, מתחלה עליך לראות את השלם שבשבילו נעשי האנדרטאות. – הוא הראה לי את הזר הנמוך של צלומים צבעוניים שנמשך לארך כל הקירות – הרואה אתה את הכח הנדיר ואת ההרמוניה שיש כאן לכל? פה התאחדו: בניה פסול וציור.

הרבה צלומים ראיתי שם. כל אחד מהם הוא תמונה שהפסול מרכזה, המוטיב הראשי שלה. המצבות, המזרקות, התאחדו להרמוניה עם הבנינים ועם העצים אשר מסביב להם. הצורות האדריכליות התמזגו עם הבנינים לחטיבה אחת כאלו צמחו יחד מתוך קרקע אחד, כאילו יד אחת עשתם, כאילו אבן בולטת היא זאת, שנמצאה במקרה וקשטוה, אך לא גמרו ליפותה ורק סמנו עליה משהו מפליא בקוים אמנותיים, חסונים, השיכים מפאת ההגיון הבריא לבנין כפרח זה לצמח. הצורות הפנימיות היו כדיירים טבעיים של האולמים הנהדרים שהאדריכל בנה בשבילן. הצבע הטבעי של הצלומים הראני את הטון הנהדר של האנדרטאות, כיצד הן מתמזגות עם כל אשר מסביב להן.

שמתי לבי לחדוש אחד עוד: האנדרטאות לא העמדו יותר על כן גבוה, כנהוג בזמננו. הפסל מבקש להשיג את סגיאות יצירותיו לא על ידי העלאתן לגובה כי אם על ידי הרחקתן מעין המתבונן בהן. לכך הוא מבדיל אותם על-ידי פרחים, מים וכיוצא בהם. בפסלים המונומנטליים אפשר היה לראות את זה שבשבילו הוקמה המצבה את תנועתו החיצונית והטבעית ואת נשמתו הפנימית. היוצר העביר אותו לעולם האלמות בשביל הדורות הבאים… כמה מגוחכים נדמו לי אז אלפי המצבות הארופיות שראו עיני! כמה מעציבה היתה חולשתם של האמנים שנתיראו לעבור על המסורת העתיקה ו“גדולתה” הילדותית והתיאטרלית. כמה תפלים נראו לי כל צעצועי הבניה וכל הצורות השונות אשר היו מקשטים בהם את המצבה, כאלו יעדום למכירה. ולמעלה מעל לכל עומד ה“גבור” בכבודו ובעצמו שלרב אין רואים ממנו אלא את נחיריו ואת צלו. כמה גדולה היא כאן אמנות הפסול, לפי מצבה באירופה בזמני, וכמה קטנים הם הפסלים עצמם! לעמת זה כמה פשוט הוא וגאוני, מנשה זה! וכמה פורה הוא! האפשר הדבר כי אנו היהודים רק אחרי מאת שנים של עמידה ברשותנו, זכינו כבר שיקום פסל גאוני כזה, שהורה דרכים חדשות לגמרי באמנות הפסול? מורי ענה על מחשבותי לאמר:

– עוד לפני מאה שנים הגענו למעלה גבוהה בכל האמנויות. ובאפן יחסי קמו בתוכנו פסלים רבים, אולם הם לא יצרו יצירות יוצאות מן הכלל יען כי רוחם היתה בגלות, כשכינתנו, עם שחרורו של העם העברי נשתחררה גם נשמתו, הנשמה היהודית שאינה מכירה את יפיו של הגוף בלי יפי הרוח. הפסלים בקשו להביע את אידיאל היפי שלנו ומתוך כך גלו דרכים חדשות שפעלו פעולה טובה גם על האמנות הארופית. ועל פריתו של אמן זה אל נא תשתומם. עוד בימים הקדמונים הצטינו בני העליה בפריה עצומה. ועכשיו קל עוד יותר להגיע לידי כך מפני שישנם בידינו אמצעים טכניים משוכללים. המורה אחז בידי ויביאני אל החצר.

והחצר רחבת ידים, כלה סבוכה זכוכית. והיא עמקה מכל הבנינים אשר מסביב לה. ירדנו בשלשה שלבים. החצר נעשתה כמתכנת ובטעם חצר ר' אפרים האדריכל, רק קנה-המדה של זו היה יותר גדול. האילנות רמים יותר, המזרקות וברכות המים מרובות יותר. בכל פנה שפניתי ראיתי צורות בולטות, לרב מקטים41 קטנים של הצלומים, שראיתי בפרוזדור. בחצר עמדו הרבה כסאות קלועים, רכים ומבקרים אחדים ישבו עליהם והסתכלו בשתיקה ובמנוחה ביצירות הנפלאות.

כמו בעולם של קסם מלא זיו התהלכתי שם. שכחתי הכל, ואהי פוסע בחשאי כסהרורי מיצירה ליצירה, כמעט לא יכלתי להניד את רגלי כגבר אשר עברו יין. לא הרגשתי את גופי, רק נשמתי חיתה בקרבי. רחפה בעולמות החדשים היפים שיצרו ידיו של הגאון הנאור. שכחתי אפילו את מלוי הגדול, את מורי שלא מש ממני ויתהלך אתי בחבה.

– רב לך – אמר אלי המורה – בוא ואראך כיצד נוצרת האמנות הגדולה, ואת היוצר עצמו. והיו עיניך רואות את מורך. ויביאני אל בית-האמן של הפסל העברי הגדול רבי מנשה בן יהושפט.

האמן הגדול היה יחידי בבית-האמן. הוא ויצירתו הבלתי גמורה שהתעסק בה עכשיו. בית-האמן היה ריק לגמרי. כל דבר לא נראה על הקירות. בכלל לא היו כאן קירות, כי אם יריעות אריג אפור-ירקרק הקיפוהו כענני כבוד. אנכי עמדתי בקפלי אחת היריעות ומשם ראיתי היטב את האמן ואת עבודתו. זה היה איש כבן ששים שנה, שערו שב, זקנו לבן, עיניו מזהירות קומתו קטנה אבל גוו חטוב יפה, הוא כיר עתה אשה ערומה בזעיר אנפין.

– צפרירה! – קרא האמן.

במקום אחד הורמה היריעה כמו בתיאטרון, ומחזה נפלא ראו עיני: על דוכן עמדה אשה ערומה, ענוגה ויפה להפליא. מכל תנועה ותנועה של גוה הגמיש הציצה אש-הנער ועריגה. היא פשטה בסערת תאוה את זרועותיה הענוגות והרכות ופניה הצעירים והתמימים כפני ילדה נשמו בכמיה להתרפקות ולאהבה. בפנה שמאחוריה עמדו שתי מראות ואפשר היה לראות בבת-אחת את גזרתה מכל עבר.

האמן עמד בלי נוע, רק עיניו הבוערות הביטו באי מנוחה, בעצבנות, ובהתרגשות. באצבעותיו לש חיש חתיכת פלסטלינה42. אחרי רגעי מספר הניע בידו. היריעה הורדה לאט לאט והאמן נחפז לעבוד את עבודתו, הצורה הנצה מבין אצבעותיו כמו בכח הקסם. הפלסטלינה הקרה קבלה את הרכות ואת החמימות של אדם חי. הצורה נמשכה כמו פיה של האמן, פשטה את זרועותיה אליו, והוא לא פסק מהחליק אותה ברך, גבל בחם כל אבר באבריה החטובים והביט אליה באהבה מכל צדדיה. הוא עבד מעומד, בשתי ידיו בבת אחת, בכל גופו, בכל נשמתו. דומה היה לי, כאלו איש צעיר עומד כאן – כה חפשיות היו תנועותיו. זמן רב עבד ככה. לסוף חזר לאחוריו סקר אל יצירתו במבט חודר תקן דבר מה, שוב פסע אחורנית וישב על כורסה רכה. פניו כסו חורון-עיפות. רגעים אחדים ישב בלי נוע. ואחר כך קם עיף לאט לאט פתח דלת ארון מתחת ליריעה, מלא כוס קטנה, שתה אותה בבת אחת, אחריה עוד אחת, טעם מעט לקנוח, הדליק סיגרה ריחנית ויעשן. ואחר ישב שוב על הכורסה.

עמדתי דומם. יראתי לנשם. חששתי שמא יביט לצדנו ויראה אותנו. מפני עיניו הצופיות על הכל – הרי אין נסתר. ובאותה שעה לא יכלתי לגרוע עיני מעליו. איזה כח טמיר משכני אליו. והוא ישב במנוחה, עשן, פזם לו בלחש, הביט אל עשן הסיגרה המתמר. ולפרקים היה מתבונן אל פסל היפהפיה העומדת לפניו וידיה פשוטות אליו כאילו קוראה היא לו. לסוף לחץ בידו החזקה את הידית שעל הכורסה, והכן עם הפסל שעליו החלו מסתובבים לאט לאט. היא היתה לאדם חי… כשנגמר הסבוב זרק האמן את הסיגרה ובקול שמח מטוב לב קרא:

– צפרירה, הראיני רק את פניך!

היריעה נגללה שוב ואותה האשה, לבושה במקצת, ישבה על כסא והביטה ישר אל עיני האמן. בראותי את פניה אחזני רטט, כמה נשגבה היא ארשת הפנים האלה! אהבה וצער, עצב ואשר, כח והתמסרות עדינה עד אין סוף – כל הרגשות האלה נכללו בעיניה היפות. שפתיה המלאות והחמות כשפתי ילד, נפתחו קצת כאלו כבדה נשימתה מרב התרגשות, כאלו אמרת להדביקן בחם בשפתי האמן, והאמן לא הסיר עיניו מאתה, אף הוא פתח קצת את שפתיו וילחש שלא מדעת! “ילדתי, תמתי, בבת-עיני, קטנתי”. היא התאדמה ותצחק בקול רם כילדה קטנה. אחר פשטה את זרועותיה כקמה משנתה, העמיקה נשם ותאמר:

– רבי, כבר עיפתי. זה שלש שעות אני יושבת פה. כמעט את כל הספר גמרתי לקרא. די. רוצה אני ללכת לביתי.

– המתיני, בתי, גם עלי לגמור את המלאכה. – ענה לה בחיוך. – הראיני שנית את פניך. אך אל תצחקי!

הוא נגש אליה נשקה בשפתיה התינוקיות והיא חבקה את ראשו בשתי ידיה ובשובבות ילדותית נשקה לו במצחו הגבה ואמרה:

– תיכף, רבי, עצם נא את עיניך כמעט רגע.

האמן כסה את עיניו בכפות ידיו. ברגע אחד לבשה את צורתה הקודמת. שוב עמדה לנכח עיני האשה היפה והנפלאה, אשר עיניה מלאות הבאה רזית. האמן הוריד את ידיו ונעץ בה את מבטו החד.

כשני נציבי שיש עמדו זה מול זו. מה נפלא היה המחזה הזה! האמן הניע בידו וישב לעבודתו והיריעה ירדה לאט לאט.

זמן רב עבד האמן דומם, בשפתים עצומות. פתאם הפסיק את העבודה, התבונן מרחוק נגע בידו פה ושם ויקרא: “די”! מאחורי המסך קפץ הסמל – האשה כשהיא עטופה גרציוזית בסדין רך צהבהב, ידיה חשופות ורגליה יחפות.

כבר גמרת, רבי? שאלה בשמחה – ואני לא גמרתי עדין את ספרי. האוכל לראות את הפסל?

– גשי אלי, פזיזה קטנה, ראי את האצת בי ואני גמרתי עבודתי לפני גמרך את. ראי את אשר עשינו יחד. המוצאת את חן בעיני עצמך? – הוא סובב את הפסל לכל עבר.

היא התבוננה ברצינות ובסקרנות של אשה אל הפסל תאמר בעצב:

– הפסל ישאר לעולם צעיר ורענן. ואני? עוד עשרות אחדות של שנים וצפרירה אינה עוד! אשה זקנה תהיה במקומה. היא עותה בגחוך את פניה החביבים.

– לא כן, פתיה קטנה. האדם יכול להיות תמיד יפה אם אך אדם הוא, גיל גיל ויפיו, עתה הנך נערה יפה, פזיזה, אחרי כך תהיי אמא חביבה ולאחר כך – סתם אדם טוב. ועתה תודה לך על הצורה היפה שעזרת לי ליצור. אני אעשה אותה פסל שיש גדול בשביל ביתן בנימין, כל ימי חייך תרוצי שמה לראות את פניך, את אלה שהיו לך בשעה שידיך הקטנות היו כה עגולות. הוא טפח טפיחה קלה על ידה הגמישה, ואחר הגישה אל שפתיו. היא נשקה את ידיו ותאמר ברצינות:

– רבי הטוב והיקר! אין בפי מלים להודות לך על שעשית לבת אלמות את גויתי, אשר סוף סוף תבול. רבי, בכל שעה, שתצטרך לי קראני נא לבוא ואבוא אליך בשמחה רבה. היה שלום! עלי ללכת, אני צריכה עוד לשחק היום בשביל האפרט של הראי-נע. אוהבת אני את הדבר יותר ממשחק בתיאטרון בפני הקהל. שנית נשקה את ידו ובקפיצה שובבה נעלמה באחורי הקלעים.

האמן נגש אל שפופרת וישאל:

– מאיר, האוכל להכנס אליך? כלית כבר את מלאכתך?

– כן, רבי ומורי אני מחכה לך. “ישעיהו” כמעט שנגמר – נשמעה התשובה הברורה מתוך השפופרת.

האמן יצא ואנחנו אחריו.

י

נכנסנו לבית אמן רחב-ידים המלא כלו פסלי-גבס, תבליטים ופרוטומיטים, יציקות-גבס של ידים, רגלים ושאר חלקי גוף-אדם יצוקים מהטבע. באמצע עמד פסל חמר גדול ורבי מנשה נגש אליו. מאיר תלמידו עמד על גבו והתבונן יחד עם מורו לפסל. הפסל תאר את ישעיהו הנביא בשעה שהוא מנבא על ימות המשיח “והיה באחרית הימים”… סגיאה היתה, אנדרטא זאת בלבושה הרחב, הארוך והעשיר, בפניה המזהירים בזהר-יה, והמעוטרים בשערות ראשו וזקנו הארוכות של הנביא, שכאילו התנועעו ברוח. על מצחו הרם, הרחב והרציני נכרו רעיונות נשגבים. עיניו הנוצצות והפקוחות לרוחה חזו עולם חדש, עולם אשר בו לא ישלט עוד התקיף בחלש “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”…

ליד האנדרטא הגדולה עמד פסל של גבס קטן. זה היה המקט שהאמן עשה בעצמו. מעל לפסל סמנו בעפרון נקודות רבות, בנקודות הראשונות נקבעו מסמרים, כדרוש בשביל ההגדלה. אף-על-פי-כן עשה הפסל הקטן רושם יותר חזק. הואיל ולא נגמרה מלאכתו, היו החיים והאוריריות יותר בולטים בו. הרב הביט תכופות אל המקט שלו התקרב לאנדרטא הגדולה. מאיר מהר והגיש לו סלם גבוה והרב עלה בו לאט לאט מבלי לגרע עין מהאנדרטא. לא כילתי לראות את מעשהו שם, אבל את פני האמן ראיתי היטב, הם קבלו, הלך וקבל את הבעת פני האנדרטא. האמן כאילו זקן יותר, אש אחרת יקדה בעיניו, כלו נראה שקט ורם יותר.

אחד אחד נכנסו אנשים. לפי כתנות העבודה שלבשו, נכר היה כי גם הם פסלים. ביניהם נערה צעירה כבת שלש עשרה. בינתים ירד האמן בסלם; מלמטה התבונן עוד אל האנדרטא וברצון אמר:

– לא רע, מאיר, ישעיהו שלנו יצליח. הלא כן, ילדים? פנה אל החבורה בשמחה. – ואתה – בצלאל – אמר לצעיר שבהם – מדוע נפלת ברוחך? גשה אלי וספר לי על מצב עבודתך.

בעינים מורדות נגש “בצלאל” ואמר בעצב:

– רבי, עבודתי לא תצלח. לא אוכל לגמר את “בת יפתח” שלך. איני יודע להעתיק. אינני מטיב לכיר. עלי ללמוד עוד הרבה.

– אל נא תתיאש ככה, בני. כלנו אין אנו מטיבים לכיר, חובה עלינו ללמוד כל ימי חיינו. אף-על-פי-כן אנו עושים דבר מה.

הרואה אתה מה עושה מאיר שלנו? חכה מעט, גם אתה תדע לעבוד כמוהו. עליך להגדיל עוד פסלים אחדים מפסלי. ואחר כך תהא יוצר פסלים משלך. עוד חייך לפניך, צעיר אתה ממני – בחבה לטף המורה את שער המשי הארך של תלמידו. בצלאל נשא את עיניו הגדולות, המלאות אהבה למורהו ונשק את ידו.

– ואתה, יונתן, מה מצב “ירמיהו” שלנו? – פנה המורה אל עלם שחרחר מלא-תנועה בעל שער שחור ומסולסל.

– כבר גמרתי, רבי, הנני מחכה לך. האפשר לך, רבי, להכנס כיום אל חדר-מלאכתי?

– טוב איפוא, הננו והלכנו. אפוש נא רגע כי עיפתי. קשה הזקנה לפסל. לעבודתנו דרוש כחו של “שמשון הגבור” זה, ובדברו סטר על שכמו החשוף והחסון של מאיר.

הכל צחקו. אחד העיר, כי מאיר אינו רוצה לעסוק עוד באנדרטאות; אמר יאמר שהוא אוהב יותר פסול-זעיר, הטוב בשן כי לכך נוצר.

– אל נא תצחקו, ילדים, אנו כלנו אוהבים את ההפכים. ויתר על כן יכול פסל-מיניטוריסטן להיות גם מונומנטלי. ואתה, עזרא? להיכן הגעת “באליהו הנביא”? אתמול קראת לי ושעתי לא היתה פנויה אנחנו נסור גם אליך.

– טוב, רבי. אולם אתמול אמרתי כי צריך אני לברך על המוגמר, והיום עבדתי יום תמים, וכפי הנראה אצטרך לעבוד עוד ימים אחדים.

– אין דבר, אולם הוי יודע: האמן האמיתי אינו גומר לעולם, ככל אשר ירבה לעבוד יתקרב יותר, יראה יותר פרטים. יש עבודה שהגמר טוב לה, ויש שהוא רע לה: את זה צריך להרגיש. הדרוש בעקר, היא ההרמוניה המתאימה למלואו של השלם. האמן צריך להראות רק את אשר תחזינה עיני רוחו. ורק בכדי למסור את הצורה החיצונית גרידא, הרי מספיקות יציקות מהטבע?! ואת בתי יחידתי, פנינה קטנתי – פנה האמן אל הנערה – כיצד עבודתך ב“דבורה הנביאה”?

– יצירתך “דבורה”, רבי, נביאה חיה היא. בהתלהבות עצומה העתקתיה, מחר אני מקוה לגמרה. ומה תתן לי עכשיו, רבי? אך זקן קפדן אל נא תתן לי, אך לא זקן!

– חכי, בתי, היום גמרתי יצירה חדשה, “הנוער הפורח”. אם זאת תישר בעיניך תגדילי אותה. את היצירה נפסל בשיש בשביל “ביתן-בנימין”, והיא תעמוד ליד מים בין פרחים. והיתה כפרח חי רענן, זך ותמים.

כה שוחח הפסל הגדול רבי מנשה בן יהושפט על עשרת תלמידיו-עוזריו. כל אחד מהם ראה את עצמו כבן לו, ולד לגאוניותו המופלגה.

בבית העבודה של יונתן, שלכאן נכנסו האמן ותלמידיו ראיתי את “ירמיהו”. זה היה פסל איש יושב. הנביא ישב לארץ, מגלה פרושה על ברכיו, ידו הימנית האוחזת בעט נשמטה מתוך עיפות. בידו השניה תמך את ראשו, רם הקומה, רזה וצנום היה אותו ירמיהו. קמטי מצחו העמוקים מעידים על ההרפתקאות הרבות שעברו עליו, שפתיו הדקות והמהודקות מעידות על רצון הברזל החזק, ועל כעסו. יותר מכל רואים בעיניו: ים עמוק של עצב ויסורים, שנאה ורחמים שהזדוגו יחדיו. אצבעות היד, אשר בהן תמך את ראשו, דומות לצרפני הנשר החדות, שבהן הוא נכון לטרף את נפשו מרב יסורים. מתחת למסוה הפנים הקרים אפשר היה להרגיש את האש הקדושה של אהבה ורחמים הבוערת בלב איש זה.

גם פה עבד האמן שעה קלה, באר דבר מה. ולבסוף פנו כולם לחדר עבודתו של עזרא המתעסק בפסול “אליהו הנביא”.

אותו “אליהו” היה סבא טוב, כפוף מזקן אבל עקשן נלהב ואדוק. רק אדם כזה מסוגל לשחוט בידיו, הוא ארבע מאות וחמשים נביאי שקר… על ראש סלע עמד נשען במטהו ובכל כחו תקע בשופר גדול. שערו התפזר לכל עבר. פניו מאושרים, עיניו מזהירות ולחייו הרזות מנופחות ביותר. הוא התאמץ שקול השופר יגיע אל כל כנפות הארץ. לנכדיו הפזורים שבכל מועד ושמחה היה בא אליהם לקבל את פניהם… אחרי שהאמן גמר את עבודתו גם פה, עברנו לבית העבודה של פנינה.

נעים היה לראות ביחד, את הנערה הקטנה והרכה על יד הפסל הענקי שיצא מתחת ידה… זה היה פסל “דבורה הנביאה” בעודה בצעירותה, גוה חסון ועיניה לפידים; לא לחנם יאמר אליה ברק הנביא “אם תלכי עמו והלכתי, ואם לא תלכי עמי לא אלך”. היא עמדה תחת התמר שלה ותשר את שירתה הנאדרה: “שמעו מלכים, האזינו רוזנים, אנכי לאדני, אנכי אשירה. אזמר לאדני אלהי ישראל”.

פנינה לא עצרה כח לעמוד שקטה על מקומה אף רגע: רצוא ושוב התהלכה אל הפסל, מששה אותו, התרחקה ממנו, קרבה אל האמן ועוד פעם שבה אל הפסל. רבי מנשה אחז בידה, באבהות, החזיקה אצלו, מבלי הסיר באותו זמן את עיניו מהפסל. עוד פעם שבתי לראות על פניו מלאי התנועה – את ארשת “דבורה הנביאה”.

– טוב, בתי, אני רק אגע במקצת – הוא קרב לאנדרטא ועבד בחפזון כחצי שעה, הניח לבסוף את כלי-הכיור וישב מסובה על הספה הרכה.

– רב לי, ילדי: היום לא אעבוד עוד, כי עיפתי מאד. מחר אבוא אליך, בצלאל. בואו גם אתם שמה. אספר על אודות הדיוקן האלהי שרבי יאיר מציר כעת. אתמול הייתי אצלו הוא מציר את “שמשון הגבור” העור. התמונה הזאת אינה משה עד עכשיו מזכורני כמה טוב לו לרבי יאיר זה, הרי הוא כבן שמונים שנה וכחו לציור הוא כשל צעיר. לפסלות דרוש כח גברא. – בדברו העיף עין במאיר, הנצב מלא-קומתו, חשוף-חזה היה דומה לאטליט.

פנינה הגישה לו כוס יין וישת ויושיבנה על ידו וילטף את שער ראשה העגול.

שלום ילדים! עלי ללכת, מחר נמשיך. ואת פנינה רב לך, אל תוסיפי לעבוד היום. היש עם נפשך ללכת היום אל “מנורה”? בואי לסעודת הערב, נלך יחד עם כל בני ביתנו. בואו גם אתם, ילדים. שלום!

מורי העבירני דרך כל בתי העבודה של רבי מנשה. עולם שלם של אמנות נגלה לפני שם, ומחנה גדול של אמנים-עוזרים פגשנו שם. הכל עבדו לפי המקטים של האמן הגדול. את השיש פסלו לא במקבת, כי אם במכונה קונה הדומה למקדח של רופא שנים. ואותה המכונה גזרה את השיש כגבינה רכה. האמן העביר בנקל את המקדח על השיש כעפרון, שפצל את הפסל מקליפתו. המכונה הזאת תסכון גם לחטוב בעץ, בשחם ובשאר אבנים קשות. מורי באר לי, כי צפרן הפלדה אשר בתוך המכונה מסתובב בכח חשמלי שלשת אלפים פעם בדק אחד. במהירות פלאית כזו אפשר לגזור אפילו את החמר הקשה ביותר. ואפילו את היהלום אפשר לנסר בעגול של רקוע נחשת. כח כזה נתן גם למכונת ההקטנה שראיתי כאן. לפי דוגמת הגבס מעשה ידיו של האמן, הקטינו כאן בשן, בעץ, בכל מיני אבנים ואף באבני-חפץ. יפים להפליא יצאו הפסלים שהרכבו מאבנים צבעוניות שונות. לאבני השיש הלבן נתנו טון בניואנסים טבעיים קלים ואחר העבירו עליהן פטינה. גם לטרקוטה ולברונזה לא השאירו את גוניהן הטבעיים. הפסלות השתדלה כאן, להשתמש בשביל צורותיה הפלסטיות בלוית החן של האויר התנועתי ומצב הרוח המצוי אצל הצירים, דברים הנותנים לנו הרמונית צבעים מפליאה.

– יותר ממאתים עוזרים עובדים כאן בבתי האמן של רבי מנשה מלבד הפועלים הרבים בבתי היציקה האמנותיים ובבתי החרשת לטרקוטה ומיוליקה. כל אלה העבודות יוצאות מתחת ידו או השגחתו, בחתימת ידו ובחותמו. באותו זמן נעשית עבודתו לקנין כל העם, כשמש השיך לכל. כל הרוצה יבוא ויעתיק ואין עליו, אלא לרשום כי זאת היא העתקה. מעתה, צא ודון כמה גדולה היא השפעת גאונותו של רבי מנשה על כל מלאכת האמנות והתעשיה. יום יום יוצאת מתחת ידיו הברוכות יצירה חדשה. זהו קרבנו הטהור, זוהי שירתו שהוא שר מדי יום ביומו.

– עכשיו – הוסיף המורה – הבה נלך אל חברו ציר-הנוף הגדול, רבי יהודה הזרחי. אי אפשר לו לציר להסתיע בעוזרים, ואף-על-פי-כן יוצר הוא כמעט בכל יום יצירה חדשה. הטכניקה בציור קלה יותר, ואינה כל כך מורכבה כעבודת פסול בחמר קשה. בדברו הביאני המורה אל הנוה השניה.

הנוה היתה בנויה בגן בדמות אולם-הציור של “בצלאל” אך במדה יותר קטנה כלה זכוכית ועגולה, דומה היתה לפנס נאה בתוך הגן.

– בגן זה מזמר משורר הצבעים שלנו, נשרנו המביט לשמש ועיניו לא תכהינה. הוא הראה לנו כמה יפה ארץ ישראל שלנו, כמה יפה היא עולמנו, שברא אלהים, הוא למדנו להתבונן לים כנרת ולאהבהו, בסרית המאה ועשרים תמונות שבהן ציר רק את ים כנרת. בציוריו רואים את תנועת האויר, ולצבעיו יש הרמוניה איתנה ונהדרה, כאותה הרמונית הצורות שיש לאמנות הפלסטית של היונים הקדמונים. המורה הגדול הזה לתורת הצבעים של צירינו, רבי הנהו, החבר לרבי מנשה בן יהושפט ולרבי אפרים בן חרמונה.

האור והצמחים שבתוך בית האמן לא שונו אף במשהו מאלה שבגן עצמו, כאן היה רק יותר קריר מפני המניפות החשמליות הרבות שהיו כאן. על ידי מחיצות נעשו פנות נוחות אחדות, כאן עמדו רהיטים נמוכים ורצפתן מכוסה שטיחים רכים כעשב. בכל מקום עמדו עמודי ציור, ועציצי-אמיל יפים, פרחים בהם. ליד עמוד-ציור אחד עמד הציר, בידו מצבוע ומכחול, הוא ציר פנו ארוך, זאת היתה ירושלם הבנויה לאור הבקר. התמונה היתה כולה בהירה לגמרי. בצבעים שקופים, רכים, בחצאי טונים היתה מצוירת צלליתה43 הנפלאה של ירושלם על הריה, תמריה, ארמונותיה, כפותיה, מגדליה וברושיה. הרמוניה בהירה, מזהירה ואוירית היתה התמונה, כרנת הבקר של הצפרים, כחלום אור של ילד עם צאת השמש…

ליד האמן עמדו על עמודי ציור שונים ציורים רבים של ירושלם. ביד-אמן תואר בהם את אשר ראו עיניו האורות. בפנו הובלט כל זה שהוא חזה בלבו, הרגש של משורר-אוהב, המביט בבקר אל אהובת נפשו הרעננה והורדה בהקיצה משנתה.

האמן פנה לעברי ואז ראיתי את פניו. זה היה אדם במיטב שנותיו. צהוב-שער, גבה-קומה, תמיר- ועיניו השקדים-תכולות כשמי ארצנו, פניו שזופי-שמש, אך מצחו הרם והיפה הבהיק בלובן מיוחד למעלה אצל השער. המורה אחזני בידי, הוציאני ויאמר:

– רק בבית הנכאת תראה את כל גדולתו של הגאון הנפלא. תכיר את עינו הבוחנת ולבו הער לצבעים מה הם. המסות המהוללות שלו, “סמפוניות הצבעים” שהוא ציר מחופי ים כנרת. העטופים פרחים, מהרי ירושלם, מאבנים עתיקות, חורבות ומצבות – כל אלה נעשו לדוגמאות בשביל אמיל, חרסינה ומיוליקה לשטיחינו, רקמותינו ולשאר אמניות-האריגה שלנו. ציורי הנוף הדמיוניים שלו נעשו דוגמאות לטבע עצמו: גננינו לומדים מהם, כיצד לנטוע גנים יפים, להתקין ביתנים נאים עתה הבה ונלך אל בית האמן של אמנינו הזקן רבי יאיר, הגדול שבצירי כתבי-הקדש. בדברו הביאני לנוה קטנה הדומה להיכל עתיק.

בנוה לא נמצא בית-עבודה. כאן היה בית נכאת הסטורי-אטנוגרפי של עתיקות האטנוגרפיה הישראלית. כשהתבוננתי, נוכחתי לדעת, כי כל החפצים אינם אלא העתקות, חקויים המשמשים דוגמאות לציור. ליד הנוה היה בנוי אולם זכוכית. כל קירותיו היו מכוסים מסות מצוירות צבעי-שמן בבד וציורי-עפרון בקרטון. הרבה רשומי פחם וקרטונים היו מונחים על שלחנות, שם היו גם גליונות גדולים של רשומים בשביל ציורי-קיר. נכר היה שהאמן כבר עבד הרבה בימי חייו. הבנין נגמר בבנין שני, בנין ברזל. כאן היא חדר-עבודתו של האמן. אנחנו נכנסנו שמה.

בבית-האמן השקט מצאנו את האמן שוקד על עבודתו. זה היה זקן מופלג, את פניו וראשו עטרו שערות ארוכות לבנות כשלג, זקן ארך ולבן אשר קצהו כהה-צהב, כאלו יש ברצונו לשוב לימי עלומיו, פניו פני קלף חורים, מצחו רחב, רציני ומקומט. עיניו שחורות, מפיקות חכמה, ונוצצות – להן מבט חי וחד הנשקף מתחת לגבות הגדולות המורדות. הוא היה רם הקומה, רק הגב היה כבר כפוף והכתף הימנית מורמה קצת. לבושו הרחב והארך, שגם בימות החמה היה תפור פרוה, הוסיף לוית-אצילות פטריארכלית לתארו. הוא ישב שקוע בכורסת-עבודה בעלת מסעד גבוה ככסא-מלוכה. ידו שאחזה במכחול היתה מורדה למטה ובעיניו העמוקות והמפיקות מחשבה הביט אל מלאכתו. כל מערכת בית העבודה היתה פשוטה, אבל רצינית, לצפוי הרהיטים הפשוטים היה צבע חום-כהה. על שלחן הכתיבה וארון הספרים הנמוך עמדו פסולים שביניהם הכרתי שני פרוטומיטים ממלאכת רבי מנשה: ישעיהו וירמיהו. על הקירות היו תלויות תמונות אחדות במסגרות של זהב-עתיק, מתוך האחת, ליד האמן נשקף ראש אשה יפת-תואר; עיני-הראש ההולמות הביטו על האמן.

חרש עמדתי מאחורי האמן בכדי לראות את התמונה שהוא מציר. שם היה מצויר “שמשון הגבור”: חציו ערום, ראשו גזוז ועיניו מנוקרות. נורא ואיום היה בשלשלאות הכבדות אשר על ידיו, על רגליו ועל צוארו הקצר והעבה. הוא ישב על בסיס הריחים שרותק אליו. בזרועותיו השרירניות נשען על הקורה העבה של השכב ובשתי כפות ידיו האיומות לפת בחזקה את גלגלתו הקטנה והפראית. עינוי המנוקרות הביטו בזועת-מות מבט חלל, שחור. שפתיו המסורבלות התעותו והתהדקו.

על מצחו הנמוך נמתח קמט עמוק, ועבה כגו נחש. גבור זה היה חיה נוראה אסורה בכבלים, אך לא, עוד נוראה מזאת: אדם! ברור היה שהאדם מתעורר כאן בחיה, הנה הוא מרגיש כבר בעלבונו הגדול. חרטה מרה מכרסמת את לבו, ראשו יוקד בשלהבת-נקם, שערות ראשו שרק עתה החלו לצמח, סמרו כמסמרים על ראשו… לא הרחק ממנו, בצל, יושב השומר, פלשתי צעיר, בידו מקל חובלים עבה, בוטה הוא בפחד אל שמשון, נרתע ביראה אל הקיר… כל המחזה נראה בחורבה עתיקה מתחת לאדמה, שאפלה שוררת בה, ורק דרך חורים וסדקים בוקעות בצוחה קרני השמש הלוהטת.

מלוי-התמונה היה כה פשוט וכה טבעי, עד כדי כך, שלא הובלט לגמרי לעין. כמו בטבע, נראתה כאן רק דרמה נוראה: מלחמת הנשמה בגוף הפרא, קרן האור הצעקנית בקבר הקר והאפל.

כל דוגמא חיה לא נראתה אצל האמן הזה. אולם על-פי האטיודים44 הרבים בצבעים ובפחם, שהיו מוטלים סביביו הבינות בכמה רצינות מתכונן האמן לציור תמונותיו, כמה מעמיק הוא לחדור לחייהן ואחר יוצר הוא את יצירותיו מעמק לבו. לפיכך הן נכנסות ללב כל איש.

רצית להתעכב עוד בבית האמן, לא יכלתי לגרוע עין משמשון הנענה. אילם מורי מהר לצאת ומשכני אחריו.

– עלינו למהר פן נאחר המועד. הן רוצה אתה לראות את נשיאנו. בוא, הוא יושב עתה אצל ציר-הפורטרטים רבי שמואל בן יואש. האחרון מציר את תמונת הנשיא בשביל “אולם האל-מות” אשר בבית המקדש. כה דבר אלי מורי ויביאני אל בית העבודה של רבי שמואל בן יואש.

לולא עמודי-הציור שעמדו פה, לא הייתי יודע כי נמצאים אנחנו בבית עבודתו של אמן, הייתי אומר כי חדרו של מלומד, איש המדע, כאן. פני שני אנשים אשר ישבו סמוך לחלון גדול ליד שלחן הכתיבה, עוד הגבירו בי את הבטחון להשואה זאת. וכנוסף לזה- נשמעה כל הזמן נגינה חשאית מהחדר הסמוך. רק אחרי ראותי את התמונה שרבי שמואל מציר הבינותי את הדבר: אם רוצה הפורטרטיסטן שציוריו יהיו טבעיים גם בהארה וגם בסביבה שבה חי כל אדם, אין הוא צריך לעבוד בחדר-עבודה אחר.

הצעיר שבשני האנשים ששוחחו ברצינות, היה, כפי שמסר לי אחר כך מורי, – רבי לפידות בן אבימלך, הנשיא החדש. הוא היה איש לא זקן ביותר, כבן חמשים שנה. בזקנו השחור והיפה ואצל צדעי מצחו הרחב והקורן נוצצו שערות כסף מעטות מאד. שלות הוד חופפה עליו. אולם נכר היה כי שלוה זו לא היתה אלא חיצונית – אליה הגיע על-ידי רצון כביר ורעיונות פילוסופיים ובכח אלה ידע למשול ברוחו. בלבו פנימה בוערת אש-קדש-תמיד, האוצלת חם ללב כל איש הקרב אליו; נכר היה, כי מתחת למצחו הרחב והעדין יוצרו בלי-חת רעיונות עזוזים, אפקים רחבים יגלו…

הסבא אשר ישב כל הזמן דבר בלי הרף ובלחש על משהו. הנשיא ישב במנוחה, הביט אליו בעיניו המפיקות חכמה והקשיב במתינות לדבריו. האמן לא ראה את הסבא ולא האזין לדבריו. כל כחות נפשו התרכזו בעיניו, אשר חדרו ללב הנשיא וקראו את מחשבותיו הטמירות. הוא בקש למסור בעזרת הצורה החיצונה את נשמתו הפנימית, למצוא את השלם. ואמנם עלה הדבר בידי האמן, ובכמה פשטות היה הפורטרט הזה מצויר! רק יצירות גאוניות באמת הן כה קלות, פשוטות, כמעט תמימות… התמונה היתה, לא בבואת הנשיא בראי; בראי נראה הכל באופן כה המוני, קר ובכל הדיקנות. הכל יש בו בראי, ואין בו ולא כלום… בתמונה זו ישנו סכום דמותו ואפיו. ארשת פנים כזאת יש לו לאדם רק בשעה שאין הוא מרגיש את עיני אחרים עליו, בשעה שהוא שוכח את עצמו. ורק עינם החדה של יחידי סגולה יכולה לתפוס הבעה כזאת אצל האדם.

בלבי התלקחה תשוקה עזה לשמוע מפי מורי על דבר הנשיא, לכן נחפזתי לצאת ואשאל את מורי:

– מי הוא הנשיא? מה מעשהו, ברם מראהו כמראה מלומד, איש מדע, איש הרוח?

– מלומד הוא, פיטן, הוגה דעות, רבי יקרא. איש אמת הוא, שונא בצע, בורח מפני הכבוד. לבו מלא אהבה לכל האנושיות. הוא העברי הגדול, גאוננו, תפארתנו, רבנו הגדול, רבי לפידות בן אבימלך נשיא ישראל החמישי.

– מה משפט הנשיא אצלכם? המשול ימשול בכם? הבחור יבחור בוזירים?

– לא, אצלנו רפובליקה דמוקרטית-סוצילית. הנשיא הוא בחיר עמנו, הנביא לנו תועלת וחביב עלינו כפנים לגוף. כפני האדם שמהם נשקף האדם, כך הוא לנו סמל העם, ממנו נשקפים האידיאלים של עם ישראל. בסנהדרין אין דעתו מתקבלת אלא כדעה פרטית ומיעצת. אולם כהוגה דעות נשגבות וכמשורר, עובד הוא בשביל עתידנו. בספריו ישנם ניצוצות נבואה, הוא מגיד לנו את אשר יהיה באחרית הימים.

– מי בוחר בנשיא? ולכנה שנים הוא יבחר?

– הנשיא נבחר על-ידי כל העם; על ידי הטובים, החכמים והמלומדים שבקרבנו, על-ידי שתי הסנהדריות. הוא נבחר מתוך גדולי עמנו, מתוך הסנהדרין הגדולה. ונבחר הוא לכל ימי חייו. אבל רשות נתנה להעבירו מנשיאותו, אם נמצא בלתי-ראוי לה. אולם כדבר הזה לא אירע עוד. רק הנשיא הרביעי רבי אביעזר בן גרא, זקן למעלה מבן שבעים שנה, התפטר מרצונו הטוב, כשעלה ששמשו של רבי לפידות.

– רבי, אתה אומר כי אצלכם שורר משטר של רפובליקה דימוקרטית, אף-על-פי-כן, רואה אני אצלכם כעין ממשלת אצילים חדשה. שדרת מלומדים כנהוג אצל הסינים.

– טועה אתה טעות גדולה, בני. אין ממשלת אצילים אצלנו. אולם הוקר נוקיר כל איש בגלל כשרונותיו. ידיעותיו ומעשיו הטובים. אצלנו אין מקום למדינאים, פוליטיקאים, לרודפי-שררה, לדברים, קופצים בראש, לנביאי-שקר, החיים אצלכם על חשבון העם, מחליקים לו לשון, משבחים ומקלסים אותו כדי לתפוס את לבו ולהכבד על פניו… מורינו ומנהיגינו גדלים מאליהם למעלה מהעם, גדלים כמובן בכח עצמם וכשרונם שחוננו בו מלידה, כשם שארזינו האדירים נשאים ביער למעלה מכל העצים, שואפים אל על, נמשכים אל זהנר הרקיע, הכל חי בצלם.

תנאי ההתפתחות שוים לכל ילדינו. בית ספר אחד, מורים אחדים, מזון אחד, הכל נהנים מכל דבר באפן שוה. קצורו של דבר: לכלם נתנת האפשרות להעשות לגדולים. ואם באחד מהם מתגלים כשרונות מיוחדים, חשק למדע, רצון חזק, טוב-לב היתכן, שלא נכבד אותו על מחוסר-הכשרונות, העצל, בעל הרצון החלש. והרי אדם כזה הוא לרוב גם איגואיסטן ממילא? המדות הטובות באות לו לאדם בירושה מאבותיו הטובים. הירושה היא עשרו של עמנו והננו שומרים את עשר העם בשביל העם.

– אולם הן לא לכל נתן חנוך שוה? זה לומד ב“יבנה” וזה ב“בצלאל” או בבית ספר למלאכה, ואחר בבית ספר לחקלאות. לא לכל נתנה האפשרות לזכת בתאר “רבי”? הלא אפשר לו לאדם להיות חכם וטוב מבלי שיהיה “רבי”?

– עוד “בגן העדן לילדים”, שבו מקבלים כל הילדים הנורמליים את חנוכם הראשון, מתגלה עד השנה השתים עשרה או השלש עשרה אפיו של כל ילד. כל מחנך טוב הרואה את הילד יומם ולילה יטעה רק לעתים רחוקות בילד. כבר שם, בגן עדנם מתחלקים הילדים לפי כשרונותיהם, לבתי ספר שונים, למקצועות שונים, מבלי שים לב “לזכות אבות”. את בן הנשיא יכולים לשלח לבית ספר לחקלאות ואת בנו של גפני הסתת – ליבנה, הכל לפי הכשרונות והנטיות הטבעיות. ובכלל, אין המורים יודעים מי הם הורי תלמידיהם. בודאי שמת לב לדבר, שאין שמות משפחה נהוגים אצלנו ומפני מה? כי רע המעשה אשר תצטין משפחה אחת על פני השניה. כל ישראל משפחה אחת נינהו. על מלאכתו יקרא האיש. יש אשר יקרא האדם על שם בנו המפורסם, אולם רבים נקראים על שם אמם יען כי כל אחד יודע אל נכון מי היתה אמו.

– אבל הרי יש והילד מתפתח במאוחר ורק אחר-כך הוא עומד על דעתו ושב מדרכו הרעה? או אפשר שהמורים טעו בילד, סוף סוף הרי אין הם אלא בשר ודם?

– אין טעות מצויה אצל מחנכים טובים. יכול אדם להיטיב את מעלליו אבל לא את כשרונותיו: כאן אין תשובה מהני. ובכדי להיות למנהיג, לא די לו לאדם שיהא בעל מדות טובות. – לכך דרושים עוד שכל טוב, ידיעה רחבה ולמוד רב; אף-על-פי-כן ישנה אפשרות לכל אחד מישראל לגמור את למודי המכללה העממית על ידי מכתבים. אין הוא צריך לשם כך לבא ירושלימה ולשבת בה. הוא נבחן בזמן שהוא “עולה-לרגל”. לשם מתקבלים כל איש ואיש מבלי להתחשב בגילו וכשרונותיו ובלבד שנפשו תחשק בתורה. וכשהוא מצטין יכול גם היא לקבל את התאר “רבי”. בעיניך נראה כל זה כדבר אשר לא יאומן, יען כי עומד אתה במרחק רב מאחורינו. מאת השנים המפרידות בינינו חשובות יותר מאלפים השנים שקדמו לנו, מעטים מאד אצלנו כעת “אוהבי-שלטון” “ורודפי הכבוד”. “כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח הימנו” אמרו חכמינו. להיות מנהיג ומורה לא שררה היא, אלא עבודה קשה ואין איש רוצה ליטול עליו משא כבד כזה, אלא אם כן חש הוא בנפשו שראוי הוא לכך.

– בוא אתי ואראך את הקרוב יותר לרוחך ולבינתך. את רבי אוריה בן עדה. הקריקטוריסטן הגאוני. יש ברצוני להראות לך, אדם המכונה בפי כל העם בשם “דבורה”, הוא מורה ילדינו הקטנים, מחנך בני הנעורים ומשמח לבות זקנינו. הוא השוט לכסילים, מקל לרעים, הראי-העקום לגאותנים מתנפחים. הוא מלמדנו לצחוק מטוב לב כשם שרבי יאיר מלמדנו להרגיש ולבכות. – בינתים באנו אל הנוה “דבורה”.

מיד בגשתי אל הדלת אך הבטתי אל הקשת הקטנה מלמעלה עלז לבי בקרבי. עליה היתה תמונה מצוירת על-גבי קרמיקה: על קרקעית הרמונית ירוקה של נטיעות שונות עמדה דבורה זועמת גדולה. מימין נראה ראש תינוקת יפה ועליזה שלקקה בתיאבון ובתמימות את הדבש מעל פרוסת הלחם אשר לה. ומשמאל – ילד שובב ופרוע, הצורח צריחות מגוכחות בפיו הפעור לרוחה. במבט עקום, בעינים פוזלות מביט הוא לצד “הדבורה”.

נכנסנו לבית אמן, מרווח, שטוף אור, מלא רשומים, אקוריות וקרטונים תלויים על הקירות וליד הקירות למטה ועל הרצפה. כאן מצאנו את האמן כשהוא יושב ליד שלחן הכתיבה שלו וכותב דבר-מה. ראשית כל רציתי לראות את האמן עצמו. מורה קריקטריסטן" אתמהה!

זה היה אדם קשיש מסורבל-הכרס ובריא-בשר, קרחתו חלקה ומבריקה, וגלגלתו מפותחה ביותר. הוא הרים את ראשו מעל הניר, עיניו הביטו נכחן לתוך החלל, כאילו רצה לראות דבר מה, הטמיר במחשבתו. עינים לו חכמות, חומות ועמוקות, עיני אמן החודרות לנכון בכל דבר לעמקו. קמטים טובים, שמחים וחיים נמשכו משני צדי העינים. בקמטים הרכים והעמקים אשר אצל פיו היתה שרויה עצבות חביבה. זקנו ושפמו העבים כסו את שפתיו ולא ראיתי בלתי אם את המקטרה הקצרה שלא משה מפיו. פדחתו הבהיקה בברק עלומים.

רשומיו הרבים אשר ראיתי שם, נעשו בתבונה רבה, בידיעת המקצוע על בוריו, מתוך הבנה עמוקה באדם, בחיים ובטבע. הוא ראה את המגוחך בחיים, בעינו החדה ראה את כל מומי האדם, הרגליו הרעים ואת חולשתו וילגלג להם בלגלוגו הטוב והמחוכם. הרשום היה חפשי, פשוט בלי כל פרטים ודקדוקים ריאליים מיותרים. קצר כפתגם מחוכם, כבדיחה חריפה. הרשומים נערכו סריות, סריות על-פי נושאים ידועים הלקוחים מהספרות, מהחיים או מדברי הימים. רבים מהרשומים היו לתמונות בלי מלים. ספרים שלמים כתובים בלשון כל-אנושי. על עמודי-ציור אחדים נראתה סריה של רשומים בלתי גמורים: מדברי ימי “שמשון הגבור”, שהאמן עמד עתה בציורם, התענינתי לראות, איך יצא מתוך מכחולו של הציר המהתל אותו שמשון, שרק היום ראיתיו כה דרמתי בבית-האמן של רבי יאיר.

לא כל הציורים היו גמורים. על קרטונים אחדים היתה רשומה כל הקומפוזיציה בראשי פרקים, כגון: ראשי אדם שונים, הבעות פנים, תנועות ואברי-גוף אפיניים. אולם בכל אלה ראיתי עד כמה קרובה הקומיות אל הטרגיות. שתי אלה משלבות הן בחיי האדם, אלא שכל אחד רואה את אותו הצד, שעיניו נמשכות אליו ביותר, ושהוא מהרהר בו ביותר עומק בלב.

על רשום אחד גמור, היה מתואר שמשון – תינוק חזק ובריא, שערו פרוע ובלתי סרוק והוא סוחב כלב גדול בזנבו. אבא ואמא עומדים מרחוק, מביטים אליו ומחיכים שבעי נחת מבנם יחידם. מנוח אדם בעל-גוף ומסורבל, פניו מפיקים טוב-לב ותום-ילד, אשתו – אשה גבוהה, כחושה ועצבנית: מגוחכה מאד היא התמונה המציגה את שמשון השובב ההולך בשרירות לבו, כשהוא מבקש מאת הוריו שיתנו לו את הבתולה הפלשתית לאשה. על פניהם של הזוג הטוב נראית קצת תרעומת על בנם שחשק בנכריה, ועל כל זאת הם נהנים הנאה רבה, שבן שעשועם כבר הגיע לפרקו והוא רוצה לישא אשה… נחמד למראה הוא שמשון הצעיר בשעה שהוא תוחב בשתי כפיו לתוך פיו את הדבש אשר רדה מנבלת הכפיר המומת. כאן נראה אדם חיה, חזק, גדול, פרא טוב-לב, בלתי @מחוסר הומור כל-עיקר, להוט אחרי כל מתוק… וכמה טרגי-קומי הוא בחברת נשיו! הארי הגדול והחסון נהפך לילד רפה בראותו את דמעות השוא של נשותיו הקטנות היפהפיות. באיזה תם ילדותי הוא מניח את ראשו השעיר על ברכי דלילה החשופות. מה מתוקה שנתו בשעה שהיא, הפתן, מגלחת את מחלפות ראשו, סימן נזירותו לאלהים… איום ונורא הוא בטחנו בריחים, חיה זועמת, טורפת והיא עורת! כמה מגוחכים ופעוטים הם הפלשתים הפקחים אשר סביביו! במורא ובפחד מתגנבים הם אליו בלאט, סוטרים אותו, דוקרים את הענק האסור באזיקים ובורחים על נפשם לבל יפלו תחת רגליו החזקות, שתחתן נרמסו כבר אחדים מהם. ברגעיו האחרונים הוא נשגב, אלהי: נצב הוא עירום בין שני עמודים עבים נרגז, בכבליו הכבדים, זרועותיו הענקיות והאיומות פרושות לשמים ושפתיו רוחשות את תפלתו האחרונה. פניו האיומים התעותו מקצף ונקם. אין הוא מרגיש בפלשתים המכרכרים סביבו, אין הוא שומע את צחוקם הפרוע אין הוא חש את החצים ואת המכות השלוחות לו מכל עבר. עוד רגע והוא ילפות בידיו הענקיות את שני עמודי התוך, ונפל כל הבית עליהם וירסקם וימעכם כתולעים, ואתם יאבד גם הוא, החזק באדם אשר לבו רך כלב אשה…

יא

… ועוד פעם התהלכתי עם מורי בחוצות ירושלם.

השדרה הרחבה אשר הלכנו בה רעדה מרוב האוטומובילים, המשתקשקים, הדרכים תצלינה מרוכבי האפנים, השדרה המה מאלפי ההולכים ברגליהם, משני עברי המדרכה לאורך כל השדרה נמשכו שני טורי עמודים יפים כסטו ארוך. אושה קלה נשמעה מעל לראשי. הבטתי למעלה וארא על כל זוג עמודים מונח ציר ועליו מסתובבים שני גלגלים רחבים. וגג הסטו המונח על הגלגלים מתנועע ונמשך חיש מהרה כרצועת מכונה.

– מה זאת? שאלתי את מורי.

מורי לא ענני דבר, אחזני ביד ויעבירני בזהירות לרוחב השדרה על המדרכה השניה.

לא האמנתי למראה עיני! הדבר אשר ראיתי היה כה דמיוני ועם זה כה פשוט, עד שתמהתי יותר מפני מה לא נעשה כהומו עוד בזמני.

לאורך השדרה כולה, עד כמה שעיני השיגו עמדו על הסטו המון אנשים במנוחה. רק גגו של הסטו התנועע במהירות כה גדולה עד שהאנשים נראו כסרט צבעוני ההולך ונמשך.

– לאן נוסע ההמון הרב הזה? שאלתי את מורי.

– אל אולמי האכל הירושלמיים. עתה אחת עשרה שעות וזאת היא שעת סעודת הצהרים בימות הקיץ. בני אדם נוסעים מ“עיר העבודה בצלאל”, מ“הבונה” ופועלים אחרים, הבאים לאכול בשעה זו. כחצי מליון איש, בקירוב, באים לאכול רק באולמי האכל של “אשל אברהם”. חוץ מזה ישנם עוד אולמי אכל קטנים יותר על ההרים אשר בשאר חלקי העיר. כמוהם גם בכל בית ספר. רצונך, נסע אתם. ומבלי חכות לתשובתי העבירני שוב את השדרה ויביאני אל מדרגה מסתובבת אשר התרוממה חיש מהר אל הסטו. אלפי אנשים כבר עמדו שם ועליהם נוספו עוד כהנה וכהנה מעל כל מדרגה שהמדרכה המסיטה שלנו עברה עליה. והמדרכה מהרה לרוץ בלי הרף מבלי להעלות אבק, בלי דפיקות ממונים ופקידים. שאלתי את מורי:

– איפה שלמו אלה שכר נסיעה? איני רואה כאן מבקרים. הלא אפשר להתגנב ולנסוע חנם.

– אין כאן מתגנבים, כי הנסיעה חפשית, אין כסף. כשם שנוהג הדבר בכל מסלות הברזל אשר בארץ ישראל כולה.

– האפשר הדבר? ומי משלם את כל ההוצאות הרבות והעצומות של המסעות האלה? הכל נוסעים פה בודאי תמיד, כיון שהנסיעה אינה עולה בכסף.

– אין איש נוסע יותר מכפי צרכו. כשם שאין שותים אצלכם מים יותר מהדרוש, כשיש בבית ברז של השרברב. גם אצלכם היו לבעלי המניות של מסלות הברזל כרטיסי-מסע חפשיים. וכאן כל אזרח בעל בניה הוא, כי כל המסלות קנינה של כל החברה הן, של כל אזרחי ארץ ישראל. כדאי לו לצבור שכל אזרחיו יהיו נוסעים, כותבים ומטלגרפים לצרכי עסקיהם, יען כי הכלל מרכב מכל היחידים. ואם כל יחיד ויחיד עשיר הוא, הרי גם החברה כולה תקיפה, ועל כן נתנה הזכות לכל אחד להשתמש בכל אלה הדברים חנם.

בעברנו על גן טיול ראיתי על יד מזרקה בין פרחים יושבים זקן וזקנה ומביטים בחיים על מדרכתנו הנוסעת. אלה היו שתי צורות פסול בקרמיקה. פני הזקן ידועים לי מתמול שלשום. מי היא זה? שאלתי את נפשי. מעל לוח כחול באותיות לבנות הבריקו המלים: “רחוב מונטפיורי” מקצה הרחוב, שהמדרכה הסיטה לתוכו.

מדרכתנו רצה ועלתה על גשר גדול ויפה הגשור על פני בקעה מעובדה ונטועה ונמשך עד ההר. הוא ההר אשר הייתי צופה אליו מעל גגו של “בצלאל” ומהרהר בלבי: מה נחמד המקום הזה ומה טוב היה לבנות שם עיר גנים לפועלי בצלאל! עתה מלא כל ההר בנינים שונים: ארמונות זכוכית נהדרים, אפדנים וסטוים שעמדו בין עצים רמים ופרחים. הגיעו אלינו ריחות בסימים של אכל ומוסיקה. המדרכה ירדה לאט לאט בגובה רצפת הרחוב. הנוסעים החלו יורדים מעט מעט. על כל בנין נראתה כתבת באותיות זהב גדולות ועל ידה מספר, ליד ארמון זכוכית גדול שעליו כתוב “כסף” ירד מורי ואני אחריו. שורות ארוכות של בני אדם נהרו אל פתחיו. במבוא ישבה אשה וקבלה מכל אחד שטרות-כסף ופתק. דלתנו הובילה לקומה הרביעית. בעזרת “מניע” עלינו למעלה. נכנסנו ליציע רחב-ידים אשר נמשך מסביב לארבעת קירות הבנין. ראיתי כי שלש הקומות אשר מתחתנו והקומה החמישית אשר מעל לראשנו, מדה אחת להן. בקרקע הבנין באמצע היו מזרקות ופרחים מסביב להן. הספון היה עשוי זכוכית צבעונית כמו באולם האכל ב“בצלאל”. גם פה היו מסביב לקירות מגרות ופתחים קטנים וכתבות עליהם: לחמניות, משקאות שונים, ועל ידם עמדו האוכלים וישתו ויקנחו בלחמניות. השלחנות הארוכים ערוכים כמו ב“בצלאל”. אך כל מקום-מושב היה מסומן במספר ועל יד כלי האכל היה מונח פנקס קטן שעל דפו הראשון נמצאה רשימת המאכלים.

מלמעלה השתפכו קולות ערבים של עוגב. המוסיקה שמחה את כל הנאספים. הכל דבר, איש לא הקשיב למנגינה בכל זאת הרנינה ועודדה את כלם, כשם שריח הנחוח של פרחי הגן פועל עלינו מבלי משים. פתאם נפסקה הנגינה, הכל ישבו על מקומם מסביב לשלחן. החלק התיכון החל להתגלגל והגיש לכל אחד את חלקו. אלפים איש ישבו ליד שמונה שלחנות ורק שמונה אנשים שרתו את כל הקהל הגדול הזה והשרות היתה כדת, רצויה לכל. הרהרתי: כמה אנשים היו דרושים בזמננו בכדי לשרת שרות בלתי-נוחה כל עיקר?

אנחנו עמדנו אצל איש צעיר וחסון. הוא שוחח עם איש קשיש ממנו אשר ישב על ידו.

– אני סובל הרבה מהמבקר שלנו. – התאונן הצעיר באזני הזקן. – איני יכול להניח את דעתו, הוא מבקש אך למצוא חסרונות במלאכתי. היום צוני לעזב את מלאכתי ולעסוק רק במלאכה גסה ופשוטה, מה זה עסקו אם אני רוצה להשתכר פחות? אני רוצה להתמחות במלאכת תכשיטים דקה, וזה אינו מניחני. – גמר המדבר בתרעומת. הגדול ענה רכות:

– אורי אל תתלה את אשמתך באחרים. פשפש במעשיך אולי אתה האשם. הלא תדע כי המבקרים שלנו הם טובי-האמנים שלנו, מורינו הם. ואנחנו בעצמנו בחרנו בהם למבקרים. בודאי גלוי לפניו כי אין אתה מוכשר למלאכה זעירה ודקה. מוטב לך לעשות מלאכה גסה ובלבד שתהא טובה. אתה תשתכר יותר וגם הקבוצה שלנו לא תפסיד על-ידי-כך. הרי לא יתכן ששמנו הטוב יחולל בגלל מלאכתו הגרועה של אחד מאתנו? אגב הייתי מיעץ לך, בני, שתצא באגודת “שמשון” ותכנס אל “החלוץ”. ב“שמשון” מחנכים ומפתחים יותר גוף אטליטי. דבר המפריע לחריצות האצבעות וגמישותן הדרושות לך למלאכה דקה.

– אבל, אבא, כזה הוא גופי. שרירי החזקים דורשים תרגילי אטליטים. ואני לא אוכל לשנות את עצמי ולהיות לאיש אחר.

– הלא תודה. בני, כי כל אדם מחונן כשרון מיוחד לדבר מה, ואסור לו לעסוק בדבר המתנגד לנטיתו הטבעית: הוא עצמו מפסיד מתוך כל ולא עוד אלא שהוא גורם נזק גם לצבור.

– אבל איני חש בנפשי שהנני אי-מוכשר למלאכה דקה. רצוני לעסוק במלאכת התכשיטים.

– זאת היא הצרה שמחוסר-כשרונות אינו מרגיש בחסרונו, גם להרגיש צריך כשרון. אולם אם באמת ובלב-תמים חשקת במלאכה זו ורצונך חזק, תשיג את מבוקשך “יגעתי ומצאתי תאמין” אמרו חכמינו. אולם לכך עליך לבקר את שעורי הציור ב“שעורי הערב”: אל תתן את כל שעותיך הפנויות ל“שמשון”. לך לפרקים תכופים אל בית נכאת “בצלאל”, אבל לעת עתה, בני, עשה כעצת המבקר: עליך להשמע למבקרינו כלסנהדרין.

שני הפועלים משכו את לבו, אף התענינתי לראות את היחסים שבין האב והבן. אלה היו כשני חברים טובים. כבר עבר הזמן הנורא שבדברי ימינו, זמן “האבות והבנים” אשר תהום רבה היתה מבדילה ביניהם, כבר חלפה הקללה הרובצת עלינו: “בניך נתונים לעם אחר”.

החלטתי בלבי להיות אתם כל היום ההוא. כאשר כלו לאכל רשם כל אחד בפנקס שבו היתה רשימת המאכלים, את המאכלים אשר דרש, תלש את הדף בפקנס: נשאר דף שני, מעתק. הבן הביא שני ספלים קהוה שחור, הציע לאביו סיגרה. האב הודה ויאמר:

– הגם אתה מעשן בכדי לעכל את המזון, אורי?

– קיבתי פועלת בדיוק. טוב יותר מאשר אני בצעצועי-הנוי – ענה הבן בצחוק – אולם אני מעשן אך סיגרה אחת ביום, אחרי סעודת הצהרים. אוהב אני את הריח הטוב ואת המנוחה השקטה. ונעים לעשן לאט לאט ולהביט על עשן-התכלת. חנה שלי אינה אוהבת זאת, לכן אינני מעשן אחרי סעודת הערב. היא אינה מניחתני לנשק אותה כשריח סיגרה נודף מפי.

– מה שלומה ומה שלום הקטן? לא ראיתים זה חדש ימים. העודכם יושבים בשדה חברון?

תודה לך אבא: שלום להם. עלי שלנו כבר גדול. היום מלאו לו שנה ושלשה חדשים, הוא גבור וחכם גדול, אמר אורי בגאות-אושר, הכל הוא מבין. רק מלים חסרות לו לבטא את חכמותיו. אולם בעיניו הפקחיות יכול אתה להכיר את חפצו ולמה הוא מתכון. רצונך לראותו? בוא, נתגברו בי געגועי להם.

האב והבן יצאו ואנחנו הלכנו אחריהם.

– חכה נא רגע. – אמר הבן לאביו – אני אטלפן לחנה שתגש עם הילד אל “מראת-הטילו”, שגם אתה פה. הוא נכנס אל תחנת הטלפון הסמוכה. אחרי רגעים מספר יצא משם שמח ואמר כי עליהם לחכות אך כחצי שעה: עלי התעורר עתה משנתו וצריך להלבישו וללכת אתו אל התחנה. הם ישבו בצל. האב הוציא שני עתונים והגיש אחד מהם לבן. וזה אמר:

– כרצונך. אני אקרא על דבר ישיבת הסנהדרין שהיתה אתמול. שם דנו מה לעשות בכסף הנותר מהכנסה. רבי אפרים בן חרמונה הציע הצעה חדשה על דבר בנין עיר גנים, הפרטים מענינים מאד. הוא רוצה לבנות “גן-עדן” על פני האדמה. קרא זאת. רב לך להסתכל אל בני האדם או יותר נכון – אל המין היפה. הלא כבר נהיית לאב. – אמר הזקן בצחוק.

– לחנם אתה שוחק עלי, אבר. מיום שהכרתי את חנה שלי הנני מביט רק על בני אדם ולא על נשים, יותר נכון: הנני רואה באשה רק את האדם. שונה היא אמנם האשה מהאיש. אבל היא טפוס שלם בפני עצמה, ולא רק פלג-גוף. יציר מענין הוא האדם. הוא החלש וגם הגבור בכל חיות השדה. ומה יפה הוא האדם כשהוא פושט מעליו את כסות-התרבות שלו! לפני זמן מה נזדמנתי למרחץ. שעה תמימה עמדתי משתאה ומסתכל בחבר אנשים קופצים, רצים, שוחים. נתעוררה בי תשוקה להתגושש, להרגיש בידי גוף אדם חם, חזק, בעל שרירי-פלדה. כמה נעים לך, כשאתה מרגיש נשימה לוהטת על בשרך. שריריך מתפרקים מהתאמצות, לבך הולם בחזקה, נשימתך נעצרת, עוד מעט ותתפקע, כחך הולך ותם, והנה תנועה מהירה מצד המתחרה אתך עוברת אותך כזרם-חשמל, הנך מחליף כח ומנצח אותו, אמנם יש אשר אחרי ההתגוששות הנך מרגיש כאב בכל אבריך, כאילו נתפרקו עצמותיך, אבל חביב וערב הוא הכאב, דמך שוטף בכל גופך מקצה אצבע רגליך עד קצה חטמך. האח! מה טוב להתגושש, קרא לסוף בהתפעלות ילדותית.

בלכתם אל תחנת הטלפון הלכנו אחריהם. הם נכנסו לתוך חדר ארוך וצר, בדלת היה קבוע חלון קטן עגול אשר בעדו ראיתי הכל. הם ישבו ליד הפתח, ורק ערפיהם נראו. בתחתית הקיר הלבן הבהיר שלעומתם, נמצאה כעין צלחת-פליז מבריקה ובאמצעה חור בגודל שולי חצוצרה. פתאם נפלה אפלה ומיד נראה ברום הכותל הלבן כתם בהיר עגול. מעט מעט נראה כמו מבין מפלשי עב צל קלוש של אשה וילד. הכתם הלך והתבהר, הצל נעשה שקוף יותר, ולסוף נראו מפורש כעל יריעת בד שבראי-נע, אשה יפה ותינוק בזרועותיה. שפתי האשה רחשו, היא עברה אבל מאחורי הדלת לא שמעתי את דבריה. הילד פשט אל שערות אמו את זרועותיו השמנמנות וצחק צחוק חביב. לפתע הפנה את ראשו כאלו שמע קול ידוע לו, והתחיל מחפש דבר-מה, בעיניו הפקוחות לרוחה. במעוג של פחד מגוחך עוה את פניו החביבים פער את פיו והגיש את שני אגרופיו הקטנים אל עיניו העצומות. האם נתנה קולה בצחוק, לחצה את התינוק אל פניה ותחל לרקד ולהסתובב אתו פתאם חשך החדר, האב ובנו יצאו שבעי-נחת. והבן אמר:

– הראית את “הבחור” שלי? חכם הוא מאין כמוהו: הוא הכיר מיד את קולי. חפש אותי ולא מצאני, לכן החל לבכות. בכלל אין הוא בכין. וכשאין נותנים לו את מבוקשו הריהו לוקח בעצמו, בכחו: גבור הוא. אבא בוא נא ללון אצלנו הלילה, אנחנו נטלפן לאמא שגם היא תבוא אלינו.

– לא, אורי, היום אי אפשר לי. מחר נבוא אליכם. היום יציגו בראי-נוע “מנורה” את הדרמה ההסטורית העתיקה “חורבן בית המקדש”. אמא תבוא הנה בשש שעות ונאכל יחד. טלפן לחנה שגם היא תבוא הנה בשמונה שעות ונבלה יחד את הערב.

– טוב. עתה אלך לבית נכאת “בצלאל”. יש לי פנאי עוד כשעה אסתכל בחפצי הקשוט. אראה מה המבקר “שלך” דורש ממני.

– לא שלי הוא המבקר כי אם שלנו. הוא מורינו ועלינו לנהוג בו כבוד. התלמיד כבן הוא, “כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו” אמרו חכמינו הקדמונים. הכנס אל האולם השלישי של בית הנכאת. רבות תראינה שם עיניך ואל תשכח לשוב בשלש שעות לעבודתך. אני אעזרך לגמרה.

הבן הלך לו והאב שב אל אולם האכל וישב על מושבו. גם אנחנו נכנסנו אחריו.

והאולם מלא אנשים אלה מעשנים, אלה גומעים משקה בקרח וקוראים עתונים. ורבים משוחחים ביניהם, מהם מנמנמים ועתונים בידיהם. באולם שררה צנה משיבת נפש שבאה מהמניפות החשמליות הרבות, וגם מהתנור המרכזי, הנותן חום על ידי הסקה בימות הגשמים וצנה בימות הקיץ הודות לקרח. האויר היה מבוסם מהריח הנעים שבא מהמזרקות הזעירות המוקפות פרחי בושם. והנה נגש איש זקן בעל הדרת פנים אל הפועל שלנו.

– שלום, בן כרמי – ברך אותו הזקן – יכול אני לשבת אצלך?

– בכבוד, אבי-שחר, שב נא. זה ימים רבים לא ראיתיך. מפני מה אינך בא בזמן האחרון אל בית הועד שלו?

– אורחים באו אלי מארץ רחוקה, מסיביריה. ועלי להקדיש להם את כל שעותי הפנויות. בקרוב אפנה ושוב אתחיל לבקר את בית הועד כמקודם. עתה רצוני לדבר אתך באופן רשמי כמבקר על אודות אורי בנך. הוא בחר במלאכה שאינה הולמת אותו. הוא מחוסר סבלנות וזריזות למלאכה עדינה ודקה. מוטב לו לאחוז במלאכה גסה ופשוטה, משכתו לא תגרע מתוך כך. אז יפיק תועלת מכחו הגשמי הבלתי רגיל, אשר עכשיו הוא רק מפריע אותו ממלאכתו הדקה. והוא עודנו צעיר לימים ויוכל להתרגל על נקלה לעבודה אחרת.

– הוא דבר אתי היום על אודות זה. הוא מאמין כי יעלה בידו להשביח את מלאכתו. נפשו חשקה במלאכת הקשוטים. כלום לא כדאי הדבר שיוסיף עוד זמן מה לעסוק במלאכה זו.

– איני מאמין בזה. עלינו להיות זהירים מאד בחפצי הקשוט שלנו. כידוע לך מעטים מאד בארצנו הקופצים על תכשיטים. בכל ארצות מזרח ממכרנו מעט מאד, שם רבה הדרישה רק על חפצים זולים. אין אנו יכולים להתחרות בחפצים הנעשים בבתי-החרושת האירופיים. כל הלקוחות שלנו נמצאים באירופה עצמה. על כן עלינו להתאמץ שחפצי הקשוט שלנו יהיו מקוריים ואמנותיים על צד היותר טוב. הן אצל האירופיים עומדת התעשיה במדרגה גבוהה מאד. קבוצתנו קבלה בנדון זה ידיעות מדויקות מהסוכנים שלנו באירופה. איעצך שתעזור לו לגמור את המלאכה שהתחיל בה. ואחר יתחיל אורי לעסוק במלאכת הכלים לשתית תה. אנחנו קבלנו הזמנות גדולות מרוסיה. ב“בצלאל” כבר עשו דוגמאות אתמול הציגו אותם לראוה. הראית אותן?

– עדין לא. מחר אלך לראותן. אני אמסור את דבריך לאורי. סוף סוף יסכים לכך על כרחו, אך קשה לו להכנע מיד, טבעו זה עבר לו בירושה מאביו הזקן. אבי עליו השלום אף הוא היה אדם בריא מאד וקשה-ערף מעין כמוהו. פעם אחת התעקש להפוך את הר האבן הסמוך לביתנו לכרם, כחות עצומים וכמעט עשר שנים השקיע בעבודה זו אבל סוף סוף השיג את מבוקשו. מאז קראו לו כרמי. אני אעזור לבני לגמור את מלאכתו שהתחיל בה. ועתה הגידה נא לי, כיצד באו אליך האורחים מסיביריה? כלום אין בתי מלון אצלנו? כלום חסרים אנו מורי-דרך המתעסקים באורחים?

– אלה אינם אורחים רגילים. אם אספר לך את הדבר ידמה בעיניך לרומן גלותי קדום. שמעה ואספר: לפני שלשה שבועות באו לבתי עלם ועלמה, אח ואחות ממשפחת סרבריניקוב מסיביריה. לפי הברתם הכרתי שהם גרים רוסיים, אני קבלתים בסבר פנים יפות וחכיתי לדבריהם. הם ספרו לי ספור ארוך ונפלא עד מאד, ועודם מספרים אותו כל ימי שבתם פה. קיצורו של דבר: הם היורשים היחידים של אב זקן, עשיר מופלג בעל מכרות זהב, סיבירי אמתי שמת לפני שנתים! הם מצאו בתוך כתבי המשפחה כתב יד ישן נושן, אוטוביוגרפיה של אבי-אבי-זקנם רובו כתוב עברית וקצתו רוסית. החלק הרוסי עורר את תשומת לבם, עד כדי כך, שהחליטו לשלח את כתב-יד העברי אל הרב בפטרבורג ויבקשוהו לתרגם אותו לרוסית. הלא בסיביריה לא נמצא אפילו יהודי אחד. על-פי התרגום נודע להם כי הם מזרע היהודים, באותו זמן נודע להם גם הרבה על אודות היהודים והיהדות וימהרו ויבקשו מאת הרב שישלח להם מורה לעברית. והמורה אשר גמר את חק למודיו אצלנו ב“יבנה” עורר את התענינותם ביהודים וספר להם הרבה בדבר ירושלם. ויחליטו לבוא לראות אותה בעיניהם. בינתים למדו עברית ולא נמנעו לחתום על עתוננו “האמת”, לאחר זמן נזדמן לעירם רבי אבישלום מ“יבנה”. הוא נסע לסיביריה לאסף שם חמר לספרו “התחיה” הוא רצה לראות בעיניו את הארץ הנוראה אשר בה נפזרו עצמות בני נעורינו שנלחמו מזמן המתואר בספרו. הוא שמח מאד במצאו שם את תלמידו, שעל ידו בא לבית סרבריניקוב ויקרא את האוטוביוגרפיה. בשוב רבי אבישלום לביתו כתב לסרבריניקוב שמצא פה את קרוביו. (הוא חטט ומצא זאת בארכיון). ויעזבו הצעירים את סיביריה ויבואו ישר אלי לבית לחם – אני, אני הוא הקרוב אשר מצא רבי אבישלום.

– המעשה מענין באמת, אולם סובר אני כי רבי אבישלום לכשירצה כול הוא להוכיח כי כל ישראל קרובים הם: הן כלנו בני אברהם אבינו אנו. אף-על-פי-כן אינני מבין מפני מה לא יכולת לבוא לבוא לבית הועד? הן יכולת לקחת גם את אורחיך אתך.

– עכשיו יש לי בית-ועד בביתי. שניהם ילדים טובים. רעיתי, נפשה נקשרה בנפשם והם מתהלכים עם ילדי כאת אח ואחות מלידה ומבטן. כל היום ישוטטו בחוצות ירושלם, הם רוצים לראות את הכל. בלילה לומדים עברית או משוחחים. מספרים מה שראו במשך היום ומתיעצים על העתיד. הם החליטו להשתקע בארץ ולשוב לעמם. לפי דבריהם נועדו לחיות תחת שמשנו החמה ולשבת בין יהודים טובים. הוא יחזור לסיביריה לגמור את עסקיו ואחר ישוב הנה. האחות ממאנת לשוב לראות את ארץ-הקור. היא החליטה להכנס ל“יבנה”. פה נעשו הם לפטריוטים נלהבים, ובני קוסמופוליטים נגדם.

קראתי את הביוגרפיה של אבי אביהם הזקן. כמעט לא יאומן שעוד לפני מאה שנים סבלנו יסורים כאלה, שער בנפשך: שני ילדים קטנים להורים שהתנצרו. ביתם מלא עשר וכל טוב אבל עצבות שרויה בו תמיד. אין להם לא דודים ולא דודות, דבר היקר לילדים אחרים. האם בוכה תדיר בשבתה לבדה. האב עובד או מעין בספר. אין ימים שמחים וטובים, אין כנסיה, אין כמרים באים לשיר כנהוג אצל השכנים. פתאום בא אליהם אביהם הזקן. הילדים מאושרים: עכשיו יש גם להם סב. אבל בבית רבתה עוד התוגה, מדברים בלחש, כאלו שכיב-מרע מוטל בבית. האב אינו שמח כלל באביו. האם בוכה בלי הפוגות. הקטנים אוהבים מאד את סבם הסב, איש זקן בעל צורה ובעל קומה וזקן לבן ארוך יורד על פי מדותיו, מה נעים לשבת בחיקו ולכרוך את שערו על האצבע.

אולם הוא מדבר בשפה מסורסת, – כך מספר כותב הביוגרפיה – ובשעה שהוא סח עם אבא ואמא אין אני ואחותי מבינים כלום. פעם אחת בבקר רואה אני את הסב עומד עטוף במטפחת לבנה, קוביא על ראשו ידו מחזיקה בספר והוא מתנועע. רצתי ובאתי אליו. בקשתיו שיראני את הקוביא. אולם הוא לא ענני דבר אך החליק את ראשי ושפתיו לחשו מלים זרות. נגשתי אל אמי, ספרתי לה את אשר ראיתי ואשאלה מה הסב עושה.

– הוא מתפלל, ענתה האם.

– גם אני רוצה להתפלל אמא, קני לי קוביה לשימה על ראשי.

– לכשתגדל תתפלל גם אתה ויקנו לך קוביא כזאת. אמא נשקה לי ותבך. על מה היא בוכיה? גם הסב הטוב בוכה.

פעם ישבנו אני ואחותי הקטנה על ברכיו ושחקנו בשער זקנו. ותשאלהו אחותי:

– סבא, הן גדול אתה. מפני מה אינך מיטיב לדבר? סבא נשק אותה ויבך. – הגם סבים זקנים בוכים?…

– סבא, גם אני רוצה להתפלל וקוביא על ראשי כמוך.

סבא הוציא מאמתחתו ספר ישן ויפתחהו לפני ויור באצבעו על אות אחת – אמור: אלף, אלף אמרתי. טוב, בני: עוד פעם – אלף, אלף קראתי בקול גדול.

כל יום למדני אות חדשה וכאשר הגעתי עד ה“יוד” הקטנה נסע מביתנו.

אחרי ימים מספר באה סבתא לביתנו: אם-אמא, היא לא הביטה אלינו כלל והתקוטטה עם אמי. אמא בכתה נשקה את ידיה, התחננה אליה, נפלה לרגלי סבתא. הסבתא הוסיפה לצעוק עד שהחלה בוכה אף היא ותתעלף. הסבתא לא ידעה כלל לדבר בלשוננו. על אבא לא הביטה. לא אכלה אתנו לחם על שולחן אחד. היא בשלה לה בעצמה בקדרה מיוחדת ולא נתנה מבשלת לנגוע בה.

– יהודיה ארורה! חרפה המבשלת את הסבתא בצאתה מהמטבח.

– מי יהודיה" – שאלתי את המבשלת.

– הסבתא שלך, – ענתה המבשלת.

– ואמא?

– אינה יהודיה עוד.

– ואבא?

– גם הוא נוצרי.

– ואבא הזקן?

– זהו יהודי. היהודים הארורים הרגו את אלהינו. הם שוחטים ילדי נוצרים ושמים את דמם במצות-הפסח שלהם.

– רעדה אחזתני בשמעי את הדברים האלה.

– שקר, שקר! קראתי בכל כחי, רצתי בבכי אל אמי לשאלה אם אמת הדבר שמטרונה מספרת. אמי הושיבתני על ברכיה, נשקה לי, בכתה ואמרה לי כי מטרונה משקרת. סבא אדם טוב הנהו, כל היהודים טובים הם. אין בידי איש להרג את האלהים. אבל מטרונה לקחתני ותביאני אל בית הכנסת של הנוצרים, ושם ראיתי בעיני תמונות שבהן מתוארים היהודים כשהם מכים את האלהים, כשהם מצלבים אותו, ותוקעים מסמרים בידיו וברגליו שדמן שותת. בכיתי מרה בראותי את ענוייו. לאמי לא ספרתי כי הלכתי לבית כנסתם. חשבתיה לשקרנית ואשנאה, ויותר ממנה שנאתי את אמי הזקנה. השכילה לעשות בנסעה מביתנו. מפני אבא יראתי: הוא יושב תמיד בודד, תמיד זועף. רק את סבא אהבתי, חסתי עליו שהוא יהודי. התפללתי לאלהי שיעשהו נוצרי. רק לאחותי ספרתי הכל. בקשתי מאת מטרונה שתקח גם אותה לבית הכנסת שלה. שם כרענו שנינו לפני האל הפצוע והתפללנו בעד הסבא שיעשה נוצרי וכל היהודים ימותו, מטרונה נתנה לנו במתנה איקונין קטנה שחורה. אנחנו העמדנו אותה בפנה חבויה מאחורי ארון הבגדים. העששית האדומה האירה פחדות את פני האלהים הזבים דם מהקוצים הדוקרים שהיהודים הארורים שמו על ראשו. עיניו הביטו אלינו בתוכחה…

נכנסתי לבית הספר, החברים היו מכים אותי וקוראים לי: ז’יד. אני התחננתי אליהם, הוכחתים כי אינני יהודי, כי אבי התנצר מזמן. אך לשוא! הם הכוני בלי חמלה. “זרע זידי” קרא לי. אמא היתה שואלת אותי:

– מדוע נפלו פניך?

– אין כלום.

– מי שרט אותך?

– החתול.

נשכתי את שפתי בשני לבל אבכה. ולא ספרתי לאמי את יסורי. התבישתי באבי ובאמי, רק לאחותי הקטנה הייתי מספר הכל. היא היתה בוכה ומוליכתני אל הכנסיה שלנו מאחורי הארון שאתפלל בעד הנפשות החוטאות של אבא, אמא והסב ולבקש מאת אלילנו שיביא כליה על כל היהודים…

ויהי היום וחברי בבית הספר הרבו להכותני מכות אכזריות הכה ופצע ברוב עמל נמלטתי מידיהם ובאתי לבית כחלום יין. לא אכלתי ואפול על המטה. אמא נבהלה מאד למראה עיניה ותתן קולה בבכי ותקרא: “הצילו! הילד קרב למות! מהרו את הרופא!” לקולה חרדו באו אבא ואחותי. אבא פשט את בגדי וראה על בשרי דם וסמני מכות אכזריות. אחותי הטובה ירדה בבכי ותספר אל כל האמת: חברי מכים אותי יען כי מזרע הז’דים אנכי. אמא התעלפה. כשבא הרופא היה עליו לטפל באמא יותר מאשר בי. אני שבתי מהרה לאיתני, אבל אמא לא ירדה עוד ממטתה…

את בית הספר לא יספתי לבקר. ישבתי כל הימים בבית והשתעממתי. אבא לא היה בבית. לתוך חדר אמי לא רציתי להכנס: כשהיא רואה אותי היא נאנחת תדיר ובוכה. לעומת זה הייתי כורע על ברכי שעות שלמות לפני האל הקטן, הנורא. בכנסיתנו החבויה. כבשתי את מצחי במרצפת הקרה, התפללתי אליו או ישבתי במטבח על יד מטרונה. זו ספרה לי מעשיות נוראות על דבר האליל. האם הקדושה, המעונים הקדושים, על-דבר שדים ועל הגיהנום שבו נידונים הרשעים ברותחין, בזפת ובגפרית, צולים אותם במדורה של אש. היא נתנה לנו שמן לנר התמיד שבכנסיתנו. מעשיותיה של מטרונה הפכו אותנו לפראי-אדם הטילו בנו רע-לב, בוז לכל מי שאיננו אדוק באמונת הנוצרים, הרגשנו איבה לאבא ולאמא שאינם מצטלבים לפני האכילה ושנאת-מות לז’ידים. תענוג מיוחד היה לנו לשמוע ספורים על רציחות, אכזריות סקילה שרפה, הרג וחנק שבאו על מי שהוא, בין שהז’ידים עשו זאת לקדושינו בין שמלאכי חבלה עושים זאת לז’ידים בגיהנום. לבותינו הילדותיים הרכים נתאבנו, לא הרגשנו אור-שמש ואהבת אדם, הדבר היחיד שהיה בכחו לעורר את רגשותינו, היה הדם שעל מצחו של אלהינו…

ואמנו, שעולה הלך וגבר, גניחותיה נעשו תכופות יותר, ואנחנו התיחסנו אליה בקרירות לב, השתמטנו משבת על ידה כשהיא רצתה בכך. עשינו את אזנינו בלתי שומעות כשקראה לנו. ופעם, כאשר קראה לנו אמנו החולה ולא ענינו, גם אחרי הוסיפה לקרוא. אז חגרה שארית כחה, קמה ממטתה, נשענה בכסאות, בשלחן ובכתלים ונכנסה אל חדרנו ותמצא אותנו כורעים על ברכנו בכנסיתנו אשר בקרן הזוית. שמענו אך צעקה איומה וחביטת גוף בקרקע. אמא היתה מוטלת על הרצפה. חורת כמת ומבין שפתותיה קלח חוט אדום של דם. אבא גער בנו, הרס את כנסיתנו הקדושה, אבל אמנו גועה ותמת ימים אחדים אחרי המאורע הזה.

בימים האחרונים לפני מותה לא יצאנו מחדרה, לא זזנו ממטתה, בכינו, נשקנו את ידיה, אבל היא לא עצרה עוד כח לדבר. הדברים המעטים שאמרה לאבא בלשון זרה, לשון האם הזקנה, לא הבנו, מהם אף מלה אחת. לא הבנו גם בשימה את ידיה הרזות על ראשנו בלחשה מלים מוזרות. אמא מתה ביום קרח נורא, וקברוה באדמה קפואה, אנחנו בכינו מר. מעולם לא אהבנו ככה את אמא. מטרונה המשרתת אמרה לנו בכעס כי הגברת מתה כ“ז’ידית ארורה”, כי היא לא נתנה להכניס את האב-הכהן עם “הצלב”. עכשיו מרתיחים אותה מלאכי חבלה בזפת וגפרית.

אחרי מות אמנו העבירנו אבא לארץ ישראל. – מוסיף הוא לספר באוטוביוגרפיה שלו. – בספינה נסעו הרבה צילנים רוסים שעלו להשתטח על קברי קדושיהם, היינו מתגנבים אליהם לספון העליון של הספינה, מקשיבים ושומעים לספוריהם הנוראים על הקדושים, על קברי הקדושים, היינו שרים אתם פזמונים דתיים, אני ואחותי החלטנו לבקר את כל המקומות הקדושים ולהשתטח לפני “קבר אלהים” בירושלם ולהתפלל בעד “אמנו האומללה…”

– את כתב היד שלחתי אל “ארכיון המשפחות” – הפסיק את עצמו אבישחר – תקראהו אחר כך. ועתה אספר לך בקיצור את סוף המעשה: הילדים היו אמללים בעיניהם בבואם ליפו ובראותם את עצמם מוקפים אך יהודים אף-על-פי שאלה דברו גם רוסית. נפשם בחלה במאכלים שאכלו על שלחן דודם היהודי. הם השתוממו על אביהם כיצד יכל הוא לנשק לבני דודם: הן אלה ז’ידים קטנים. הילדים החליטו לברח מאת דודם למנזר רוסי… מענין לקרא את תאור המעבר האטי, איך הלכה ונשתנתה דעתם עד שנתפקחו והחלו רואים הכל בעינים אחרות. כמה פעלו עליהם לטוב חיי המשפחה העברית, חבריהם ילדי העברים הטובים וגם המנהל של הגמנסיה שנפתחה מקרוב. השפיעו עליהם המנהל ואשתו שהיו משכימים קום מוציאים את מטותיהם מהחדר, מדיחים את הרצפה, מסדרים את הספסלים בשביל התלמידים. המנהל ואשתו היו המורים היחידים בגמנסיה הזאת. כבוא הלילה היו מהפכים שוב את חדר הלמוד לחדר השנה למנהל ולאשתו. ובגמנסיה למדו ילדים וילדות יחד. בכמה חבה מתאר הוא איזו אסתר קטנה שלמדה יחד אתו. את הפעולה הטובה אשר פעלה על לב האבן שלו. שם מסופר גם על קבוצת חברים אשר קבלו עליהם שלא יצאו לעולם מארץ ישראל. להלן הוא מתאר איך נשתנה יחסו אל אביו: כמה אומללים היו כשנאנסו לשוב אל אביהם לשבת בסיביריה. בין נכרים. הוא נמשך אחרי התנועה הסוציאלית, המלחמה בשלטון היחיד הרוסי. רעיונות נאורים על אחות כל בני אדם, החיים המעשיים… תוכחת אשתו הנוצרית שדם יהודים נוזל בעורקיו, בואו לידי הכרה ברורה שכל אדם צריך לחיות בסביבתו הנכונה, לשבת במולדתו ההסטורית. קצורו של דבר: יש כאן תאור של חיים מיוחדים במינם חיי איש יחיד שהם דוגמא לחייו והרפתקאותיו – של כל עם ישראל. כיצד עצרו כח לשאת את כל אלה? אין מוחי תופש בכגון דא.

הקשבתי בחפץ לב לספור הארוך שהמורה הזקן ספר בתמימות רבה כל כך. הכרתי שחברו כמעט שאיננו מאמין לכל הדברים האלה. אדם נורמלי, החי בתנאי חיים נורמליים, קשה לו להאמין באפשרות של חיים בלתי נורמליים כאלה שלנו בזמננו.

פתאם נשתתק העוגב. הכל קמו ממשבם וגם בן כרמי שלנו. אנחנו הלכנו אחריו.

– כמה גדולה סבלנותם של אלה המנגנים שלהם! אמרתי למורי – שלש שעות תמימות בלי הפסק נגן המנגן בעוגב.

– טעית, בני, העוגב מנגן מאליו: אוטומטי הוא. אצלנו אין נוהגים שהמנגן ינגן בחברה בשעה שאין מקשיבים לנגונו. כעלבון לאדם יחשב הדבר.

נזכרתי בבתי האכל שלנו. הוי, מה אין האדם עושה בגלל הכסף?…

יב

נסענו במדרכה המסיטה ונבוא אל עיר הפועלים. המעשנות הגבוהות המעלות עשן לא נראו כאן. על פי חוטי הברזל הנמתחים לכל בית הכרתי כי כח-החשמל גרש מכאן את מנועי הקטור והרצועות, המלכלכים באשם ופחמם. אף לא ראיתי בנינים ארוכים וגדולים – בתי-חרשת כשלנו, המשתרעים בשכונות שלמות. רק מרחוק במרכז העיר נראה בנין גדול, אבל זה, לא דמה לבית-חרשת כי אם לסיטון סחורה נהדר. דומה כאלו עיר הפועלים כולה נבנתה בבת אחת. על כל פנים נבנתה לכתחלה על פי תכנית ידועה לשם עיר של פועלים. ומרכז לה, לעיר זו, שבה בנוי הבנין הגדול שנזכר לעיל וסמוך לו מספר בנינים יפים, קטנים ממנו. מסביב למרכז נמשכו הרחובות במעגל מסביב לטבור, אלא היו רחובות מתעגלים המתחברים לסמטאות ישרות, הנמשכות מהם כקרנים מנקודת המרכז שבעגול. אין שם חצרות מאחורי הבתים, כל בית ארוך הוא וצר ושתי חזיות לו. והם בעלי שלש ארבע קומות. בין כל בית ובית אילנות שתולים. החלונות שבבתים נמשכו מהגג השטוח עד למטה כמו שכבר בנו בזמננו את בתי-האמן המודרניים. אף על פי שכל בית עמד פה לבדו, חפשי, כדי שיכנסו לתוכו אור ואויר הרבה והעיר תופסת בערך שטח לא גדול, בכל זאת נכר שכאן עובדים אלפי בני אדם. אנחנו עברנו ממדרכתנו למדרכה אחרת שנסעה דרך רחוב ישר אל המרכז ושם הקיפה את הרחוב המתעגל הראשון.

בן-כרמי ירד אצל בית אחד ונכנס לתוך בית-עבודה. אנחנו נכנסנו אחריו. בית העבודה תפס מלא-רוחב הקומה. מסביב לקירות שבכולם היו קבועים חלונות, ישבו כמאה פועלים. קצתם ישבו יחד מסביב לשלחן אחד, קצתם ישבו לבדם. את קבוצות הפועלים וגם את היחידים חוצצה מחיצה קלה ונמוכה. באמצעה של המחרשת עמדו בשורה אחת לאורך כל האולם כל הכלים והמכונות הדרושים לעבודה והכל השתמשו בהם: גליל, מכבש, מכונת-מקדח, מספרים וכיוצא בהם. כאן עסקו בחרשת תכשיטים. לעיני מסר עלם אחד חפיסה לבן-כרמי. שם היה רשום של תבנית למכבנה גם התכנית איך לעשותה. היא כללה פח-כסף מרדד, חוטי כסף בעביים שונים, נקודות זהב, מבלטי45 שן חטובים, תרקיות ואדמים קטנים. ברשימה היה כתוב מספר המכבנות המוזמנות – מאתים, והמועד לגמור המלאכה. בן כרמי חתם על שובר ומסרו לעלם ואחר נגש אל אחת קבוצות הפועלים, מסר להם הכל בהוספת מאורים אחדים.

בבית העבודה – אור, נקיון ושקט. אחדים זמרו יחד, הכל עבדו את עבודתם ברצינות ובחשק רב. אין כאן לא משגיח ולא פקיד.

בקרנו בתים אחדים. ראיתי בתי עבודה רבים שמהם תצאנה כל המלאכות היפות אשר ראיתי באפדני “בצלאל”. בכל אלה לא ראיתי אפילו צל של בתי-החרשת שלנו המלאים עשן, רעש, שאון, מהומה כגיהנום, שהפועלים מכוסים זעה, מלוכלכים, מזוהמים כשדי-שחת, מסתובבים מסביב למכונות הנוראות המיבשות את ליח עצמותיהם ומקצרות את ימיהם. כאן עובד האדם החושב והמכונה אינה באה אלא להגדיל את כחו ואת מהירותו וזריזותו. אולם אני לא הבינותי את המשטר העקרי של בתי העבודה: מי מזמין הזמנות? מי המוכר? מי מספק חמרים חיים, דוגמאות, כלי מלאכה? מי קובע שכר הפועל? מי מחלק את ההזמנות לפי כשרונם של הפועלים? מאין לוקח ההון העצום הדרוש למחזור ענקי כזה? ולמי שייך כל זה שעיני רואות כאן? מי הראש? מי בעל הבית? מורי אמר:

– נרדה נא אל הגן של המחסן המרכזי ואבאר לך הכל. והבנת איך סדרנו הכל בפשטות גאונית, וידעת את התועלת הגדולה של משטר כזה.

בצל התאנה ישבנו נוכח ברכת מים, צפרים עליזות צפצפו ורחצו בה אגב טיסה. בגן שלוה ושקט, אף-על-פי שעל העמודים מסביב לבתים נסעה המדרכה ובאויר נשמעה הלמות פטיש. הרגשתי את עצמי כיושב באניה המהלכת על פני הים. הים החי המתנועע אינו מפריעך מחשוב את מחשבותיך, להפך, הוא מחדש את רוחך, שם כנפים למחשבותיך, מראה לעיניך אופקים רחבים ורחוקים יותר…

דברי המורה חדרו לעמקי לבי. הוא אמר:

– עוד לפני המלחמה העולמית עמדה התרבות במדרגה גבוהה מאד, ועלילה היתה להביא אושר לכל יושבי תבל, אפס כי בני אדם לא השכילו להשתמש באמצעי התרבות לאשר נוצרה לשם אהבת האדם, כי אם להפך להרע לו. המלחמה העולמית היתה פשיטת הרגל של כל האנושיות כולה! תקופה חדשה החלה אחר כך. בטלו את הסדרים של המשטר הישן, העריכו מחדש את כל קניניו. על החרבות הישנות קם עולם חדש של אנשים חדשים שידעו להשתמש לטובה בירושה העשירה שהנחילום אבותיהם האומללים… כחנו היה בזה שכל העמים הכירו, כי רק אנחנו יכולים להחיות את המזרח, אנחנו ולא אחרים. אני היינו לשלשלת המחברת את אסיה לאירופה התרבותית. וגם לאירופה עצמה למדנו תורה לא מעט. בין כל העמים נמצאים אנו במעמד מוצלח שלא היה לנו מה לשבר או להרס, לכן השתמשנו בכל כחותינו אך לבנות. ואנחנו היינו מוכשרים יותר מהן לבנות את עולמנו הקטן החדש. פזורינו בכל קצוי תבל הביא תועלת מרובה למרכזנו המחודש. חוץ מזה התקיים בנו החק של “הבירור הטבעי”. רק טובי העם ובחיריו, רק אנשים בעלי אידיאלים באו אלינו. מתחלה באו אך יהודים ואחר כך גם נכרים. כל אלה המבקשים רק הנאת עצמם ותועלת גופם, מצאו להם די מקום באירופה, כי שם נעדרו אנשים רבים. הגלות הארוכה למדה אותנו מדת הסבלנות. יש בנו הסבלנות הגדולה שבכחה משיגים גדולות. מובן מאליו שאנחנו בנינו את עולמנו החדש על היסודות הדימוקרטיים החדשים ביותר, שהרי הםה הם גם האמתיות העתיקות שלנו, שקבלנו מתורתנו הקדושה, מנביאינו ומחכמינו. כבר ר' הלל הזקן שלנו אמר לנו, כי יסודה של היהדות היוא המצוה “ואהבת לרעך כמוך”. עוד אמר: “אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני?”… את האמתיות הישנות חדשנו על-פי תנאי הזמן ההוה. עוד לפני המלחמה החלה ה“קרן הלאומית” לקנות אדמה בשביל העם העברי, כי לפי התורה אין האדמה יכולה להיות לקנין פרטי. עכשיו שייכת אדמת כל ארץ ישראל לכל עם ישראל. היא נחכרת לאנשים פרטיים רק עד שנת היובל. ואחר היא חוזרת שוב לכל העם. אמנם לכל חוכר יש זכות-חזקה: אין מחכירים נחלה לאחר, אם הראשון שקד לעבדה ולשמרה כראוי. וכשהוא מת עוברת נחלתו לרשות העם כולו, עוד טרם תבוא שנת היובל והוא עדין לכל נכסיו שהשאיר אחריו. אצלנו העם הוא היורש של כל אזרח ואזרח.

– איני מבין זאת, כיצד יכולים ליטול מאת האדם, ואפילו לאחר מותו, את אשר רכש לו בעמלו וביגיע כפיו? ולמה זה איפוא יעמול האדם, יבנה, יטעה ויאסף אם שוללים מאתו את הזכות להנחיל את רכושו לבניו אחריו ועזב לאחרים חילו?

– ומפני מה הבנת ולא השתוממת על המעשה שיצירותיהם של החכמים הגדולים, המשוררים והאמנים שיכים אפילו לכל העולם כלו? כלום אינך יודע כמה עמלו וכמה השקיעו אלה ביצירותיהם? רבים מהם לא קבלו מאומה בחייהם בשכר עבודתם הקשה. ולא זו בלבד, אלא שרבים מהם היו נענים ונרדפים כל ימי חייהם. כלום פחותה היא עבודתו של גאון מעבודתו של בעל אחוזה, של פבריקאי וכיוצא בהם?

יכול כל אדם להשתמש בחייו ברכושו שרכש לו בעמלו ככל אות נפשו. יכול הוא גם לתתו במתנה למוסד החביב עליו. אולם אדם מת “לא במותו יקח הכל” ואין לו צורך בכל דבר. אלא מאי – בניו? אלה יש דואגים להם. כל הילדים ילדי העם כולו הם, והעם מספק להם, כאשר ראו עיניך, חנוך טוב עד שיוכלו לפרנס את עצמם. פסו אצלנו יחסנים, יורשים עשירים. חדל אצלנו מין האדם אשר כל מזלם הוא, שהם נולדו אחרי אביהם. לו נולדו במקרה לפני אביהם לא היו עשירים. אף-על-פי-כן אין אצלנו הולכי בטל: הכל עובדים, עמלים, בונים, נוטעים, יוצרים ועושים הון רב, כי המתרפה במלאכתו שכרו פחות אצלנו משהיה אצלכם, ואין לו במה להחיות את נפשו. הרוצה לחיות חיים טובים עליו לעבוד הרבה. יותר מאשר לפנים שוקד עתה כל אדם על מלאכתו כי על-ידי החנוך המתוקן נתפתח אצלו המעשה וגם עצם העבודה מביא לו קורת רוח שאין למעלה הימנו והרי הוא כאמן היוצר את יצירותיו… וגם בטול חק הירושה הועיל לכך, כי בשים האדם אל לבו שאחרי מותו לא יאבד חילו ולא יקרע לקרעים אצל יורשיו, אלא נעשה נחלת העם כולו שדאג לו ודאג לבניו אחריו – רעיון זה מגביר את מרצו לעבודה.

– אבל, מורי ורבי, הן מטבעו של האדם שהוא שואף להיות גדול, מושל, מכובד על הבריות. ורגש זה היה מוסיף מרץ לאדם לעבוד, למעט במנוחה, לאסוף הון כדי להצטין בין האנשים אשר סביביו. אולם אם הכל עובר לידי העם – מי זה ירצה לעמול? מי יחלק כבוד לבעל נכסים מדומה כזה?

– השאיפה לגדולה והצטינות, והרדיפה אחרי הכבוד אינם רגשות “טבעיים” כל-כך, כפי שאתה חושב, ויותר מזו, אצלכם למי שהכסף והזהב, לו הכבוד, אפילו אם לא עשה מעשים “טובים” כל כך לטובת העם המכבד אותו… אבל ישנו רגש טבעי באדם שהוא רוצה להצטיין, להשתלם כדי שהבריות יאהבוהו אף יעריצוהו, ועכשיו יכול כל אדם להשיג את כל אלה קל יותר וביתר יושר מאשר לפנים, כי אז היו אוהבי העשיר – מלחכי-פנכא אשר את כספו אהבו וכבדו, ואותו עצמו שנאו או יראו מפניו, עכשיו מכבדים הכל את המכובד באמת ובלב תמים, אוהבים אותו אהבה שאינה תלויה בדבר, אך בגלל כשרונו, חריצותו, אהבתו את העבודה וכח היצירה, בגלל התועלת המרובה שהוא מביא לעם כולו.

– כל אדם מארץ ישראל, מבלי הבט על דתו או צבע עורו – הוסיף מורי לספר – יכול להיות לאזרח בארץ, לחבר לצבורנו הכולל את כל תושבי ארץ ישראל. עליו רק להתחיב שיקיים את חוקינו ולהיות חבר ב“קבוצה” בני אומנותו. בטלנים, רנטירים חשלו מקרבנו וכל ה“קבוצות” שבארץ מאוחדות ל“חברה” אחת גדולה – כל העם העברי – השולטת על-ידי המנהלים שלה: הסנהדרין והנשיא. והואיל ואין אצלנו קונים ומוכרים פרטיים אי אפשר שיצטבר הון רב בידי אנשים פרטיים. רועי רוח, הולכי בטל אינם יכולים להתקים כאן ולפיכך גם רעבים אין כאן. ה“חברה העברית” שהיא בעלת הון עצום, שבידה נתון כל המסחר של העם כולו, יכולה לסדר היטב את כלכלת העם, לפתח כשרונותיו של כל אחד מבניה לתועלת החברה, לדאוג לבריאותו ולהתפתחותו הגופנית והרוחנית של כל העם, ולנצל ברציונליות את כל הקרקעות שבארץ ואת כל כחותיה הטמונים בה. בקצור: החברה הזאת הצליחה לברוא את אותו גן עדן שאך את אפס קצהו ריאת עד עתה, ועוד זאת: החיים הטובים עולים לכל אחד בסך הכל הרב יותר בזול מאשר החיים הרעים לפנים בימי המשטר הרע, בשעה שכל אחד בקש אך לחיות על חשבון זולתו ושמלאכתו תעשה על-ידי אחרים. “וכשאני לעצמי מה אני”?

– רבי, עדין לא השיבות על כל שאלותי.

– ידעתי גם ידעתי, בני, אולם קודם כל חפצתי להבינך קצת את סדרינו. עכשיו יקל לך להבין את תשובתי ולא ידמה בעיניך לדבר אשר לא יאומן. אתה שואלני: מי הוא הראש, בעל הבית של עיר-הפועלים? – כל אחד ואחד מהפועלים הוא חבר ל“קבוצה” שלו ומתוך כך הוא חבר לכל ה“חברה העברית”. מובן מאליו שכל העסק מתנהל על-ידי מנהלים ופקידים שהוא עצמו בוחרם מתוך בחירי העם הראוים לכך. – למי שיך כל זה? – לעם, כלומר גם כן לאותו הפועל. – מאין לוקח כל ההון-החוזר העצום? – מהעם עצמו כלומר: ממנו. – מי מזמין את ההזמנות? מי מוכר? מי דואג להספקה? מי קובע את שכר העבודה? – העם, כלומר כל פועל בעצמו על-ידי נבחריו המנהלים, הפקידים, הסוכנים שהם המבקשים הזמנות, המוכרים והקונים חמרים חיים. בקיצור אלה עושים הכל לטובתו, יען כי בזה כרוכה גם טובתם הם, טובת כל העם. הכל יוצא מהעם בשביל העם.

ומאחר שהכל מסור לידי אחת והכל צפוי מראש אין אצלנו לא מתחרים ולא פרודוקציה עודפת, כי חסכון מסודר בכל המעשים. ולפיכך מתעשר עם ישראל. שטרות מדינתנו יש להם מהלכים בכל העולם. “כנסית השלום העולמי” מרשה לנו להוציא שטרות חדשים בכל פעם שאנו ממציאים לה את הסטטיסטיקה שלנו על אודות תוצרת ארצנו בהשואתה להוצאותינו, הוצאת ששטרות מדינה – הלואה היא עכשיו, וגם אין צורך לשלם רבית. אנחנו משתמשים בכספנו לשם כבוש הטבע, להיטיב את מצב הבריאות, לרבות את יבול האדמה, לתקן את ערינו, את הדרכים ואת אמצעי ההובלה וביחיד לשכלל את האדם עצמו שהוא הוא העשר האמתי של כל עם ועם.

האמנות הועילה לנו בהרבה מאד: בעזרתה הגדלנו את עשרנו על-ידי התעשיה האמנותית המפוארה שלנו, היא, לא רק שגרמה לנו עונג, בפתחה בנו את הבנת יפי-עולמו של הקדוש ברוך-הוא ואת דמיונותיו של הגאון, אלא שעוד סיעה לנו להשתחרר מקללת הלוקסוס שהנשים העבריות היו שוגות בה יותר מאשר נשי כל העמים. מתוך הבנת היפי האמתי נעשו חיינו פשוטים יותר, בריאים ומאושרים יותר.

נניח כי בפנים המדינה יכולים אתם על ידי בקרת מסודרת להזהר מפני פרודוקציה עודפת, אבל מה תעשו בסחורותיהם ובחפציכם המוצאים לשוקי חוץ לארץ אם שוקי מדינה אחרת יתחילו פתאום להוציא תוצרת זו ויתחרו בכם? הן אז תבואי לידי משבר.

– עתה אין עוד מקום לאסונות כאלה. כנסית השלום העולמי דואגת לכך שלא תהיה פרודוקציה עודפת בכל העולם. כבר בטלו את הגבולות ואת בתי המכס אשר היו אצלכם: אין גבולים בפני בני האדם חוץ מגיאוגרפיים. כל הסחורות פטורות ממכס ולפיכך לא כדאי לשום ממשלה להנהיג בארצה באפן מלאכותי אותה התעשיה או אותה תוצרת שיושביה או אדמתה אינם מסוגלים לה ביותר. ארצנו מצטינת בפירותיה הטובים, בצמחי רפואה, בבשמים ובנטיעות-הצבעים שלה. לפיכך אנו מספקים לעולם יינות משובחים, אשישים, בשמים וצבעים. אנחנו סגלנו לנו חוש יפה בצבעים, סבלנות רבה והשתלמות אמנותית, לפיכך יכולים אנו לעשות מלאכת תעשיה אמנותית מן המובחר ולמכרה בזול. לעומת זה קונים אנו הרבה חמרים חיים מאירופה ומאמריקה, אין עוד “קונסולים” שהיו “מגינים” על נתיניהם ועושים “פוליטיקה”. אין “נתינים” ואין “נכלי פוליטיקה”. לכל ממשלה יש רק סוכני-מסחר שלה וגם לנו יש סוכנים כאלה בכל מדינה ומדינה. תפקידם הוא להראות לממשלתם את מצב השוק העולמי. אלה מבקשים מקומות למכור את העודף בארצם, ולקנות בשבילה את החסר בה. לכנסית השלום העולמי המתאספת בכל שנה במדינה אחרת להועץ בכל הענינים הנוגעים לכל העולם. שולחים אנחנו את באי-כחנו. פזורנו בכל קצוי תבל הועיל לנו הרבה, לתפוס מקום חשוב בשוק העולמי.

– קשה לי בכל זאת להבין כיצד אתם יכולים ליטול עליכם הוצאה עצומה כזאת שאתם מוציאים על כל ילד לכלכלו, ללמדו ולספק לו הכל עד מלאת לו שמונה עשה שנה?

כל אדם נורמלי, אחרי צאתו מבית החנוך שלנו, יש לו ערך גדול כערכו של עץ-תפוח-הזהב, המתחיל לתת את פריו גם הוא, רק אחרי שבע שנים, בטוחים אנו כי השב ישיב לנו את כל אשר הוצאנו עליו, ועוד יוסיף, עד כדי שנוכל לקבוע לו פנסיה שנתית אחרי מלאת לו חמש וחמשים שנה. הפנסיה שלו היא אחוז ידוע משכר-פעלו במשך שנות עבודתו. ואם יקרה אסון לאחד מאתנו, מחלה או מות בלא עת – אין הדבר גורם כל הפסד לצבור. אנחנו מובטחים באחריות איש אצל רעהו. הסטטיסטיקה שלנו מוכיחה, כי הון העם הולך וגדל במהירות גדולה ועולה על הוצאותיו. אנחנו יכולים איפוא לשבת בטח.

– ואיך נוהג הדבר בשאר הפועלים אשר בערי השדה?

– אותו דבר, כל איש יכול לעבוד באשר יבחר לו ואפילו בבית-הגן שלו, אם ירצה בכך. אין עליו, אלא להיות חבר לקבוצה והרי הוא מקבל שכר לפי ערך עבודתו.

– ומה אתם עושים לעובדי האדמה שלכם?

– כמוהם ככל הפועלים. אף להם ישנם “קבוצה” שלהם, ולה הם מוסרים את יבולם. כלומר, חלק ממנו שהם יכולים למכור. הקבוצה דואגת למכרו בפנים המדינה או מחוץ לה. ומשיגה כל מה שנחוץ לו לאותו חבר.

– איך אתם גרים עם השכנים שלכם? וביחוד מעין לדעת מה היחס שבין הבידואים והאכרים? הגם עתה הבידואים גנבים וגזלנים, כשם שהיו בזמני?

– שלום-אמת בינינו ובין שכנינו, גם להם ישנם באי-כח בכנסית-השלום, כי גם הם קבלו עליהם את “משפט העמים” המאושר על-ידי כל העמים שיסדו את “כנסית השלום העולמי” גם עם הבידואים השלמנו. מתחלה סבלנו מהם רעות רבות לא מפני שהם אנשים רעים, להיפך, מצוינים הם על כל העמים במדות טובות ונעלות כגון: הכנסת אורחים, שמירת מוצא פיהם, אהבת החרות, אלא שהם היו מרשים לעצמם לעשות את אשר עושים עמים אחרים בשעת המלחמה. והבידואים, הלא תמיד היתה מלחמה ביניהם ובין שכניהם. המהנדסים האירופאים שהיו זורקים כדורי מות מאוירוניהם והורגים אלפי בני אדם, חטאם גדול מחטאו של הבידואי ההורג נפש מעל גבי סוסו. ואת גבורתו של הבידואי לא פרסמו בעולם על-ידי הטלגרף כאשר עשו לחברו המהנדס… תיכף אחרי מלחמת העולם, לאחר שהחליט קונגרס השלום לאבד ולהשמיד כל כלי זין מהעולם, לקחו אז בעזרת המעצמות הגדולות מאת הבידואים את נשקם. זאת היתה עבודה קשה וכבדה מאד. לסוף עלתה בידינו לקחת מהם את רוב נשקם. ומאחר שלא יכלו להשיג נשק חדש, חדלו לחיות על חרבם ולעסוק בליסטות. ואם נמצא נשק ביד מי מהם, היינו קונסים אותו שיעבוד בחוות שיסדנו לתכלית זאת. בידואים רבים שברחו משם היו שבים אחרי כך ברצונם הטוב, כי נתחבבה עליהם העבודה אצלנו. אנחנו פלסנו מסלות דרך ארצם, ופסי הברזל עוררו בקרבם כח-חיים חדש. עכשיו עוסקים הם בעבודת השדה ובגדול צאן ובקר. קצתם גרים בעיר ועוסקים במלאכות שונות. רבים מהם התגירו אף-על-פי שאנחנו לא השתדלנו ליהדם ולקרבם תחת כנפי השכינה. אנחנו למדנום אך חוקי היושר והצדק.

– הנוהגים אצלכם ימי פגרה לפועלים, כשם שהיו לפנים אצלנו לפקידים?

– בודאי הכל שוים אצלנו. אולם הפגרה אינה קבועה באותם ימי השנה לכל יושבי הארץ. מלבד שבתות וימים טובים חפשי כל אזרח ואזרח מעבודתו שני חדשים בשנה. ראשי “הקבוצות” קובעים בינם לבין עצמם את עונת הפגרה לכל קבוצה, באפן ששבתון זה לא יגרום נזק לכל העם. בימי החופש מבקרים הפועלים השובתים תערוכות שונות, קורסים מעשיים, שומעים שעורים במכללה העממית, נבחנים, משתתפים בקונגרסים שונים, ובתחרויות של אגודות-התעמלות. חודשי החופש מביאים לכל העם תועלת, לא פחותה מזו של חדשי העבודה. אבל רב לי לספר לך: עליך לראות בעיניך את אורח חיינו בזמן הזה ואז תתחזק בלבך האמונה בעתידו של עם ישראל בארצו. ועתה הגידה נא לי, היש את נפשך ללכת אתי אל “מנורה” לראות את “חרבן בית המקדש?”

– פשיטא. דבר זה מענין אותי עד מאד, ביחוד מפני שאצלנו ב“בצלאל” יזמנו ליצור חרושת של סרטים לראי-נע, ואני בעצמי היתה לי תכנית של דרמה בשביל ראי-נע “חרבן בית המקדש” בסים “שיבת ציון”.

– הלכך הנני רוצה להראותך זאת למען תראה, כי כל עבודה הנעשית בשביל העם אינה אובדת וסופה להתקיים… הקבוצה “מנורה” קימת זה כמאה שנים, ומוצאה מהמוסדה בת אותו השם, אשר יסדתם בעת ההיא. והמחזה אשר תראה היום בתיאטרון אף הוא כבן מאה שנים, הלא זאת היא הדרמה שלך.

יג

אל התיאטרון “מנורה” הלכנו רגלי. נפשי חשקה לראות מקרוב את ירושלם הבנויה. חצינו את כל קרית הפועלים, שנשמעה בה המיה נעימה כמו בכורת. בכל בית עסקו בעבודה. איש לא נראה ולא נמצא בחוץ. רק מזמן לזמן רץ ועבר אוטומוביל או רוכב על אפנים לעבר המחסן המרכזי. נפלאה היתה הקריה בלי ילדים, בלי חנויות ובלי נשים דברניות ליד השערים. לא פגשנו אף בשוטר אחד. חצינו את “שדרת הגאולה” אשר לפנים היתה פה דרך יפו, עברנו “רחוב ישעיהו” העולה אל ראש ההר, באנו אל “מגרש מנורה” אשר שם עמד הראי-נע ומאחוריו, במורד ההר נמצא “בית חרשת לסרטים מנורה” המפורסם, בתוך מגרש גדור, אשר בו יציגו את המחזות הנקלטים בסרטים.

היום פנה לערוב. האויר נעשה קריר. לא יכלתי לגרע את עיני מהמראה המקסים אשר לבשה ירושלם בעת שקיעת החמה. מעל ראש ההר אשר עמדנו עליו, ברגע זה חזיתי את מראה הכללי של ירושלם וסביבותיה. השדרות הרחבות אפשרו להשקיף על המחזה הפרספקטיבי הנהדר של ירושלם. נזכרתי כי לפני שנים רבות בשעה ש“בצלאל” רקנ נפתח, עמדתי עם “כל בצלאל” הכולל רק עשרה – שנים-עשר תלמידים ממש במקום הזה, ואני הראיתי לתלמידי את המגרש, אשר רציתי לקנות כדי לבנות עליו את בית הספר “בצלאל”. המעשה היה בשעה מאוחרת בלילה ועלטה היתה; נזהרנו לבל יודע לאיש, שאנחנו היהודים זוממים על מגרש… אז ערכנו תכנית שלמה פה יעמוד בית הספר, פה יבנו בתי המלאכה, פה – בית הנכאת ושם – מושבת אמנים. רוסית דברנו, איש מאתנו לא ידע עוד לדבר עברית. אז יחל אחד מאתנו לשיר את “השבועה” ואחריו החרו החזיקו כל בני החבורה הקטנה בקולותיהם הצעירים, הבריאים. זמן רב נשמעו הקולות העזים על פני ההרים השוממים עד ירושלם הישנה. שכח שכחנו כי עלינו לפחד… אל אלהי ישראל, כמה רחוקים אנו מזמן ההוא! יותר רחוקים מאותו הזמן, שאני רואה כעת מרחוק בערפל ורוד.

החשך הלך וגבר. זר היה בעיני לראות עיר גדולה שרויה באפלה. רק מתוך בתים מועטים מאד בקע שביב אור דרך החלונות, ופנסים אחדים נתנו אור כהה להאיר את הרחוב. אין רואים כאן מודעות כתובות באש לוהט על הבתים הרמים. הבתים אינם קוראים לכל עובר בחלונותיהם המגיהים אור בהיר, אין כאן בתי קפה, שנטנים ו“היכלים” אשר בהם מבקשים לשלהב מלאכותית את הדם, בכדי לכבותו אחר כך בחלאה וזוהמה…

אין כאן הומיות אשר שמה ירוצו למכור ולקנות, אין כאן עשירים-שבעים קוני הכל ורעבות מקושטות ומפורכסות המוכרות הכל… שקטה ושאננה היא ירושלם שלנו הטהורה, היפה. שלוה קדושה בת-הזיות חופפת עליה; והרי היא דומה בשעה זו לאם טובה הצועדת בלאט על בהונות רגליה, למען ישנו ילדיה במנוחה. היא רק תשיר להם לפני שנתם ב“בית האופירה” שלה, בקונצרט ב“מגדל דוד” או תספר להם מעשיות פלאים בתיאטרון שלה.

החלו מופיעים רגלים, נוסעים באוטומובילים, רוכבי אופנים – הכל נהרו אל ארמון גדול אשר מנורה בת שבעת קנים דלקה עליו. גם אנחנו נגשנו אל שער רחב, המבוא הראשי, הפתוח לרוחה. איש לא ראנו, ומבלי לעמוד על-יד הקפה עלינו במדרגה הרחבה אל התאים.

בכל התיאטרון למעלה לא נראה אף מאור אחד, רק למטה ליד הכסאות דלקו מנורות חשמל קטנות, ואלה האירו את השטיח הרך שהיה פרוש על כל הרצפה וכל הבא ראה היטב את הדרך לפניו. הפסיעות הרכות לא הפריעו את הדומיה אשר שלטה פה כמו בהיכל. שם נקהל כבר קהל רב. כאשר התרגלו עיני לאפלולית ראיתי את שלשת האמנים הגדולים: רבי מנשה, רבי יהודה ורבי אפרים יושבים לא רחוק ממקום מושבי. הפסל הגדול ישב באמצע, האדריכל והציר מימינו ומשמאלו והם מספרים לו בלחש דבר מה. למטה ליד הבימה כונה התזמורת את כליה. המנגנים ישבו עמוק מהרצפה וינגנו “פתיחה” של אופירה בלתי ידועה לי. בכי, תחנונים ותפלה נשמעו ממנה. מלמעלה כאלו מן השמים, נתכו קולות אלהים מתוך העוגב שבהם נשמעו געש-ים זועף, סערת רוחות רעות, רעש רעמים מאוימים וקול תאנית-דממה דקה… התזמורת הפסיקה בבת אחת את התפלה בזעקת שבר, קורעת לב, והעוגב הוסיף לצקת מלמעלה את קול הקינה החשאית, קולות געגועים המזעזעים את הלב…

האפלה רבתה באולם. המנגנים יצאו דרך הפתח הקטן מתחת לבימה והעוגב עודנו בוכה. המסך נגלל לאט לאט. על הבד אשר מאחורי המסך הופיעה מנורה בת שבעה קנים דולקת. נרותיה הלכו הלוך והבזק ואורם התאחד למעלה, ויהי כמראה הקשת אשר בשמים. מתוך צבאי תכלת סגולה כהה בצבצו המלים: “חרבן בית המקדש” באותיות אש אדומה. אחר נטשטשו האותיות לאט לאט ואתן גם המנורה. ותראה על הבד ערבוביה של צבעים אשר התנועעו ואשר התהפכו לצורות שונות ולהרמונית צבעים מפליאה כמו בקלידוסקופ. מעט מעט נתבלטה מתוך הצבעים צללית של גויה.

זאת היתה תבנית איש גובה קומה, רזה, לבוש אבעיה ארוכה, נשען על מטהו הגדול. על פני הקרקעית הבהירה של ירושלם המתנוצצת מהאשים הרבים היוקדים על המזבחות אשר על כל ההרים ועל גגות-הבתים הרמים: עם אדוני מקריב קרבנות לאלילים שונים. זמן רב הביט האיש בכעס ובצער על ירושלם. הוא נטה את ידו הכחושה בכאב נעכר אל מול ירושלם וקול חזק מלא תוכחה ותחנונים נשמע בתיאטרון הדומם:

“שמעו דבר אדני בית יעקב וכל משפחת בית ישראל. כה אמר אדני: מה מצאו אבותיכם עול בי כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויבהלו?”

“הנני מביא אליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה וזעקו אלי ולא אשמע אליהם”.

“והלכו עיר יהודה ויושבי ירושלם וזעקו אל האלהים אשר הם מקטרים להם והושע לא יושיעו להם בעת רעתם. כי מספר עריך היו אלהיך יהודה, ומספר חוצות ירושלם שמתם מזבחות לבשת, מזבחות לקטר לבעל”.

“הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל, נאום אדני. גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא. גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר. אשפתו כקבר פתוח. כלם גבורים. ואכל קצירך ולחמך, יאכלו בניך ובנותיך, יאכל צאנך ובקרך, יאכל גפנך ותאנתך. ירשש ערי בבצרך אשר אתה בטח בהנה בחרב”.

“כה אמר אדני: עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק, וגר יתום ואלמנה אל תנו אל תחמסו. ודם נקי אל תשפכו במקום הזה”.

“ובקשתם אותי ומצאתם, כי תדרשוני בכל לבבכם, והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים”.

כה דבר הנביא ירמיהו ויכף ראשו וירד אל ההר, הוא פנה לצדה של ירושלם.

על פני הבד מתהוה שוב אנדרולומוסיה של צבעים, נשמעת נגינת נבלים צלצלי מצלתים, תקיעת חצוצרות וקשקוש תפים. מעט מעט מתבהרת הערבוביה ולעין הרואים נראית תהלוכה ארוכה יוצאת דרך השער הגדול של ירושלם, בראש הולכות נשים פורטות על פני נבל ותקועות בחצוצרות כסף, אחריהן תלכנה קדשות ערומות למחצה, תופים בידיהן המורמות והן מחוללות מחול-חשק. אחריהן צועדת תחת אפריון אדום מכשפה זקנה ערומה עד מתניה שערותיה הלבנות פרועות והיא נושאת על זרועותיה שני תינוקות להעביר אותם באש למלך אלהי הדמים. אחריה פוסע כהן אדום, בעל בשר, מקושט עדיים נוצצים, בידו האחת המאכלת ובידו השניה לפיד ביער. אחריו נוהרת להקת נביאים מפזזים, מכרכרים בכל עוז ומכים באגרופיהם היבשים על חזיהם השעירות והחשופות. אחריהם שורה ססגונית ארוכה של אנשים, נשים וילדים. התהלוכה הולכת בדרך שמאלה ויורדת עד גיא-בן-הנום ושם עומד אליל-אבן נורא, גדול ועב-הכרס, כולו מוזה דם וממתניו למטה מפוחם ולרגליו עומד מזבח. התהלוכה הקיפה את האליל שבע פעמים בשירה ובמחול פראי. הכהן הכרסתני עלה במעלות המזבח, תקע את לפיד האש ביד האליל, כרע בכך לפניו, השתחוה ונשק את רגליו המגואלות בדם ויעמוד ויחכה במאכלת אשר בידו לקרבנות, אשר המכשפה הזקנה הניפה בידיה האיומות מעל לראשה כעופות מובלות לטבח. מה נתעבה היתה הזקנה הנאלחה בשדיה המשוקצות הסרוחות על בשרה הכחוש, בפיה הפרוע, הצורח והשחור, בעיניה התועות, במחלפותיה הפרועות המתפתלות כנחשים מסביב לראשה והיא מחזיקה בידיה הפרושות כמו בכפות לטאה שחורה את שני הילדים הרכים הבוכים! הכהן המסורבל עמד לו במנוחה על מעלות המזבח ובדק באצבעו את חודה של המאכלת, ובת צחוק של תנין רחפה על חלב-פניו העגולים והנוצצים.

מבין הקהל הצפוף הבקיע לוח דרך איש גבה קומה ובידו בקבוק-חרס וימהר ויעל על המעלות וידחף בידו החזקה את הכהן, ויזדקף מלא קומתו, וישקף על כל הקהל בעינים בוערות כאש וינף בעוז את ידו הימנית.

– ירמיהו הענתותי! ירמיהו הענתותי! קראו קולות שונים מכל עבר, אולם קולו של הנביא גבר על כולם.

– “שמעו דבר אדני מלכי יהודה ויושבי ירושלם. כה אמר אדני צבאות, אלהי ישראל. הנני מביא רעה על המקום הזה, אשר כל שומעה תצלנה אזניו. יען אשר עזבני וינכרו את המקום הזה ויקטרו בו לאלהים אחרים, ומלאו את המקום הזה דם נקיים. ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם כאש, עולות לבעל. לכן הנה ימים באים נאום אדני, ולא יאמר עוד התפת וגיא בן הנום כי אם גיא ההרגה. וקברו בתפת מאין מקום. והיתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד. והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי לחרבה תהיה הארץ”.

וירם את הבקבוק מעל לראשו וישליכהו בכל כחו על המזבח. הבקבוק נפץ לרסיסים והנביא קרא בקול:

“ככה אשבר את העם הזה ואת העיר הזאת, כאשר ישבר את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפא עוד”.

כסער מתחולל עבר על ראש כל ההמון. אלפי ידים הורמו ברגזה למעלה. הכל נדחקו אל המרכז, אל המקום אשר עמד שם הנביא מלא עצב וראשו מורד ארצה התנפלו עליו, הכהו, פצעוהו, כפתו את ידיו לאחוריו ויסחבוהו…

התמונה נטשטשה ושוב היתה ערבוביה מוזרה. צבעים מצבעים שונים, צעקניים, חריפים נתערבבו. התזמורת נאנחה מרה מתחת לבימה והעוגב בכה למעלה. על הבד נראתה תמונה חדשה.

בבור אפל מתחת לאדמה יושב עצוב ירמיהו הנביא. מבעד לחור אשר למעלה קולח זרם אור צהוב המשתקף על רצפת האבנים המלכלכה ומסמן בה כתם בהיר חד ועגול… הנביא מרים לפעמים את ראשו כאלו ישמע דבר מה, קופץ ברגזה ממקומו, עיניו פקוחות לרוחה, ידיו הרזות לחוצות אל חזהו הכחוש והחשוף והוא רץ מסביב לעגול הבהיר אשר על הרצפה.

חבל משתלשל ויורד בתוך עמוד האור. קול קורא:

“ירמיהו! ירמיהו! המלך צדקיהו קורא לך. שים נא בלואי הסחבות והמוכיס תחת אצילות ידיך מתחת לחבלים ונוציאך”.

הנביא עושה כאשר צווה. מוציאים אותו. מוליכים אותו בלוית שוטרים בחוצות ירושלם אל בית המקדש. המלך מחכה לו שם. הרחובות הומים מאדם, אלה מביטים במורא על הנביא האסור, אלה מתקלסים בו בחוצפה בעיניו, זורקים בו אבנים. הנביא הולך ישר, נושא בגאות את ראש שיבתו, מביט בעיניו הגדולות והעמוקות המפיקות יגון אין חקר.

ויביאוהו אל המבוא השלישי אשר בבית המקדש. המלך צדקיהו יושב על כסאו, מאחוריו אומדים חילים מזוינים שומרי ראשו, ולרגליו ישובים שריו. הנביא נגש בפסיעות בטוחות אל הכסא, השתחוה ויזדקף ויבט בעיניו החדות אל המלך החור והנבהל. המלך נתן אות בידו והכל קמו, השתחוו ויצאו אחורנית מאת פני המלך. אך צדקיהו והנביא נשארו באולם.

– ירמיהו, שואל אני אותך דבר – נשמע באולם קולו הרועד של מלך. – אל תכחד ממני דבר. – וינהו הנביא במנוחה: כי אגד לך הלא המת תמיתני וכי איעצך לא תשמע אלי.

המלך הרים את ידו הרועדת השמימה ויען בקול דממה, חנוק:

– חי אדני אשר נתן לנו את הנפש הזאת אם אמיתך, או אם אמסרך לאדם להמיתך.

ויען הנביא ויאמר: “כה אמר אדני אלהי ישראל: אם יצא תצא אל שרי מלך בבל והיתה נפשך והעיר הזאת לא תשרף באש. וחיית אתה וביתך. ואם לא תצא אל שרי מלך בבל ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש ואתה לא תמלט מידם”.

עננה שחורה כסתה את פי המלך. הוא הכה כף אל כף. נכנסו שני חילים מזוינים. המלך נתן אות בידו והחילים הוציאו את הנביא.

התמונה הלכה הלך והתעלם לאט לאט. צבעיה הסתובבו במהירות, התערבבו, התמזגו, התהפכו על הבד כאקורדי אש איומים. קוים עקלקלים מקוטעים בקעו כבזקים את התכלת הסגולה הכהה. האודם נשפך כזרמי דם, כאש לוהטת… פתאם היתה חשכה. אז החלו להראות על הבד צללי אנשים מתאבקים שהלכו והתבלטו יותר ויותר אלה הם בני יהודה הרעבים הנלחמים את מלחמתם האחרונה להגן על חומות ירושלם.

אחר נראו חילים כשהם רודפים אחרי צבי והם תופשים את צדקיהו המלך ואת שריו הבורחים על-יד יריחו. נבוכדנצר מלך בבל שחט את בני צדקיהו ואת שריו לעיניו. ואת עיני צדקיהו סגור ויאסרהו בנחשתים.

ירושלם הוצתה באש! אחר רואים בית המקדש בוער, האש אחזה בארבע פנות הבית. הכהנים והלויים רצים נחפזים לכבות את השרפה. והאש הולכת הלוך וגבור. שלהבת זדונית שטפה את הכל קרבה אל ההיכל אל קדש הקדשים ולשון אש אחזה בפרכת…

מתוך נהר די-נור, על גג ההיכל הבוער הופיע הכהן הגדול לבוש בגדי הקדש ועמו כתות, כתות של פרחי-כהונה ומפתחות בית המקדש בידיהם, הכהן הגדול, הרים את ראשו השמימה ויפרוש את כפיו ויקרא בקול מר:

“רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך – הרי מפתחות של ביתך מסורים לך”.

ויזרוק את המתפחות השמימה. יצאה פסת-יד אש ותקחם.

והשלהבת הולכת ומשתפכת. לשונות אש נעקרות בכל עבר. עבי עננים אדומים ונצי-אש נשאים אל השמים האדומים, צבע דם הוצק על כל. על גגות המקדש באים כהנים ולויים לבושים-לבנים, כנורות וחצוצרות בידיהם, נגה אדם יצוק עליהם, כמלאכים מזהירים הם מתנפלים לתוך האש…

כל הזמן נשמעו יבבות התזמרת. ויהי רעש, כרעש ים-האש אשר ראוי עינינו, רעם, קול נפילת מגדלים, הרס, נפץ כחרבן הגדול אשר ראו עינינו.

והעוגב מלמעלה בכה בכי תמרורים…

אחר נראתה תמונה: ירמיהו הנביא עגום, כפוף, בגדיו פרומים, שערו פרוע הוא מתהלך על ההרים מסביב לירושלם העשנה עוד. מתוך חוצן אדרתו לוקח הנביא מלא חפניו אפר בית המקדש השרוף, זורה אותו לארבע רוחות השמים ואומר בקול רם:

“אבנים ערומות תגדלנה עליהם הרי ירושלם עד אשר ישובו בנים לגבולם ויטעוכם”!…

ושוב נראתה תמונה: לילה. ליל ירח יפה של ירושלם. בדרך בית לחם על-יד קבר רחל חונה מחנה השבויים המובלים מירושלם. כל השדה מלא בני אדם עיפים ויגעים, זקנים – פניהם כבושים בקרקע, שלשלאות כבדים על ידיהם, צעירים – שורות שורות, מוטות ברזל על צואריהם. נשים חצי ערומות יושבות על הארץ ועולליהן בחיקן. ערמות שלל צבורות על פני השדה. כלי בית המקדש מבהיקים לאור הלבנה. שורות גמלים כקברים קודרים רובצים לצד המחנה, מתנוצצים השריונות וכלי הזין שעל חיל המשמר של האויב.

על-יד מצבה שחורה גדולה נראים צללים אפורים של השבוים. הם פורשים את ידיהם האסורות באזיקים על הקבר השחור, כבשו את ראשיהם העיפים באבן הקרה, גויותיהם רועדות. רחמים הם מבקשים אצל רחל אמנו!…

מופיעה תבנית זכה וברה של אשה. רקומת רשת כסף של הירח. היא מרחפת על הקבר, ראשה מורד ביגון, בידיה הרכות מכסה את פניה… נהי תמרורים נשמע בכל רחבי האולם, בכי אשה…

ככה מבכה רחל על בניה, מאנה הנחם…

השלך הס… יושבים אנו כאחוזי קסם. הנני מתאפק בכל כחי, מתאמץ לעצור את דמעותי… לא אוכל לשאוף רוח…

ממעל נשמע קול ערב, מלא רחמים ואהבה.

– “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם”…

צבעי הלילה נמוגו על הבד ותחתם באו צבעים ורודים יפים מורכבים להרמוניה נפלאה, התזמורת מנגנת נגינות ידועות לי, שירי ארץ ישראל, אשר שמעתים לא אחת, הבד מתבהר ומתוך הצבעים הבהירים נראתה לי תמונה חדשה. חוצות ירושלם מלאים בני אדם מקושטים לבושים בגדי שבת. תינוקות של בית רבן הולכים שורות שורות, דגלי תכלת-לבן בידיהם. הם שרים ועוברים רחוב יפו. הם מתיצבים על יד שער יפו בשתי שורות שוות לאורך כל הרחוב משני עבריו. “המכבים” במדיהם תכלת-לבן שומרים על הסדר. על יד שער יפו עומדת סוכה עשויה מפרכות רקומות מעוטרות ירק ופרחים. שני “מכבים” נצבים משני עבריה. מרחוק לאורך כל הדרך מתחנת מסלת הברזל, עוברת בסך תהלוכה ארוכה, ליד הברכה העליונה דגלים מנפנפים, תזמורת מנגנת, תהלוכה ענקית. כקרוב התהלוכה אל השער יוצאים מתוך הסוכה זקני ירושלם לקראתה…

שיבת ציון! שיבת ציון! – נשמעים קולות שמחה מכל צד. שירה חדשה של שיבת ציון משמיעים אלפי ילדי בתי הספר.

התהלוכה הולכת וקרבה. כבר נראו על הדגלים שמות הערים אשר מהן באו החוגגים. באמצע התהלוכה צועדים בני אדם מוקפים דגלים שונים שהם נושאים דבר מה מכוסה צחורים. הם קרבו. ראיתי שלש ארונות מכוסים טליתות, הבנים השבים הביאו מתנה לציון אמם הזקנה: שלשת טובי עם ישראל. את עצמות הרצל וולפסון וצ’לינוב הביאו אתם מהגלות לקברם בארץ ישראל משאת נפשם אשר מסרו את נפשם עליה…

– “אל מלא רחמים!”… נשמע קול עצוב על יד הארונות. הכל קמו, שמעו בדומית עצב את התפלה החמה בעד נשמות שלשת נשיאינו שמתו מחוץ לארץ…

– אמן! ענו כולם פה אחד. “אמן” ענה הד הרי ירושלם, וכולם כאיש אחד שרו את שיר התקוה שלנו.

"עוד לא אבדה תקותנו,

התקוה שנות אלפים:

להיות עם חפשי בארצנו,

ארץ ציון ויורשלם".

כל הקהל אשר בתיאטרון קם על רגליו. וישר את “התקוה” עם המקהלה אשר חזינו על הבמה. עיני זלגו דמעות גיל. ואחל גם אני לשיר בכל מאמצי קולי, ו…איקץ מחלומי המתוק…

בבית האמן האפל אשר לי ישבתי. צנה חזקה שלטה בחדר שלא הוסק זה ימים רבים. אולם אני לא חשתי זאת. אושר אין קץ הלהיבני, חום נעים מלא אל לבי ולנוכח עיני הלחות עמדה עוד התמונה הנהדרת. בעדו שירת “התקוה” בפי יצאתי מבית האמן שלי.

##סֵפֶר שֵנִי.

אֵין מַרְאִין לוֹ לָאָדָם אֶלָא מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ.

[בּראשית רבּה]

א.

… ועוד שנה תמימה עברה…

כסיוט איום שמה השנה את אותותיה בזכרוני. דומני כי באותה שנה חדל הזמן להתקדם. במהירות נוראה הסתובב הזמן סחור סחור, מסביב לנקודה המתה – הרעב….

כל המחלה, החלי-רע, טיף הבהרות, בורדם, קדחת ושאר מלאכי-החבלה נשכחו מפניה הרעב, ורק הרעב הוא שהביא על ירושלם האומללה את כל המחלות האלה. המלחמה הנוראה, “מושלינו”, “ההתאחדויות”, “הגירות”, “עמליה” וכל מיני חוקים מחוכמים שהיו בעוכרינו להביא עלינו את הרעב – כל אלה נשכחו גם הם… “רעב, רעב!” אלה המלים שנקרו במח בלי-הרף, מררו את פת הלחם המוגשה לפה. כל ירושלם נחלקה לשני ראשים: החלק הקטן ביותר – של נותנים, והגדול ביותר – של מקבלים. בינונים לא היו. בכחותיה האחרונים נלחמה ירושלם נגד הרעב – אולם הכחות האחרונים פסו אף הם… כולם מכרו את הכי דרוש להם, וגם את הכי-קדוש להם על פת לחם… בבתי הכנסיות הורידו את כתרי התורה, העטרות, והרמונים מספרי התורה, בכדי למכרם לפי המשקל – מכספם עשו קתים לשוטרים בשביל אלה המרובים, שהיו מתהלכים אצלנו ושוטם בידם… את טליותנו חבשו הערביות לראשן, בספרינו הקדושים השתמשו החנונים לאריזת כל דבר, רצועות התפלין וספרי התורה שמשו עור לסנדלרים… את הכל קנו מירושלם הגוועת ברעב בעד פת לחם, את הכל הכרחה ירושלם למכור, ואפילו את בנותיה הטהורות… לא היה עשב, לא היה מרעה לבהמה, אשר לא אכלו בירושלם. אולם זה לא הקל אף במשהו את הרעב, לפיכך הבורדם התפשט כמגפה. רבים, רבים בחרו במות, אלה התנפלו מהגג, הטביעו את עצמם בבורות, למען אשר לא יראו את ילדיהם גוועים מרעב… אבל הילדים מתו בכל זאת מרעב. טובים היו חללי הרב מחללי רעב. בין “אורחינו” בעלי התרבות הגבוהה לא חסרו הקונים את נפשותיהן של אמהות, שמכרו את עצמן בכדי להציל את ילדיהן ממות-רעב…

אלפי אלפים מתו ברעב. הם מתו ממחלות שונות, אבל זו היתה רק אמתלא בשביל מלאך-המות, הרעב הוא הוא שהוציא את נפשם, כל מחלה קלה נטפלה לגופם והם לא עצרו כח לשאת אותה. אף פעם לא נדע בדיוק את מספר הקרבנות שגועו בירושלם. – מי מנה להם מספר? מי ידאג למתים, בשעה שאי-אפשר לדאוג בשביל אלה החיים עדנה? האם “החברה קדישא” – אלה “צידי-הכלבים”, כמו שהיה ההמון קורא להם? – הרי אצלם היה הדבר למקור פרנסה, הם, הרי לא יכלו למסור סטטיסטיקה מפורטת, בכדי שלא תשלוט בהם עין-רעה… החוקים והסדרים שהונהגו בארצות אחרות לרגלי המלחמה, בכדי להקל את הסבל העולמי במשהו, היו לנו פה לרועץ על-ידי חבר-הפקידים החמסנים שהכבידו אצלנו את הרעב. את החוקים נצלו אלה רק לטובתם בכדי למצוץ, כעלוקות, את טפת דמנו האחרונה…

בתהו ובהו זה, באויר המרעל צפו ועלו פתאום השרצים שלנו, שירושלם האומללה היתה ברוכה בהם מכבר בכל שכבות חברתה. הם קמו לתחיה מחרבננו. עשו פרקמטיה בדם ישראל, הם גם חדרו לועדי העזרה שלנו ויטמאום. המעציב ביותר שבדבר, היתה האדישות, הכל התרגלו לדבר, אין מוחה כבר, בשויון נפש הביטו על הכל, הרעב המית גם את הלבבות. לא הנורא-ביותר הוא הדבר, כשאתה רואה לב-אדם המתפקע מרוב יסורים, לכך לב-אנוש הוא: הדבר הנורא ביותר בראותך את לב האדם המתאבן!…

המעולים שבנו סגרו על עצמם בחדרם ויחכו עד יעבור זעם.

אולם לא לכל אחד חדרו שלו, לא לכל אדם נתנה הזכות להסגר… בין אלה האחרונים נמניתי גם אנכי, להותי.

… הזמן חדל להתקדם. במהירות מבחילה הסתובב סחור סחור, מסביב לנקודה המתה – הרעב…

כל יום מתים חדשים. ואים הדבר נוגע ללב. רק עמק בלב, מבלי שידעו בני-ביתי את הדבר – קנאתי ביורדי-בור…

ויבוא המורה, ויאמר אלי בדברים האלה:

– ראה, כוכבי הזהב נוצצים, הברוש מתפלל בלחש, החבצלת ישנה שנת תם. רב לך שבת בעמק הבכא! נער את האבק מעל רגליך, הרחיקה מהמקום אשר בו ישמע אך קשקוש קופסת הצדקה, אשר בו שרים בקול מאוב, והמתים אוכלים את החיים: יקברו המתים את מתיהם, ואתה לך לך אל עולמותיך היפים, ירחפו נא רעיונותיך שם במרומים. מי אשר חונן ברוח אמן, ליצור עולמות חדשים, אל יסגר בארבע אמותיו.

– מורי ורבי, עיף אני ויגע. קשה לי להעפיל ברגלי אל הצוקים הנשאים אשר שם ירחף רוחי ברגעי אושר. מחשבותי לא תדענה גבול וזמן, אבל אני עצמי משרך את דרכי לאטי, לפי מהלך הזמן, בתוך החוג הקטן והמוגבל, שמזלי המר הטילני בו בחזקת היד. איני יכול עוד לחיות בדד, נלאיתי נשוא!

– רעיונות נעלים ורגשות עמוקים נולדים בלב הבודד.

– אבל בגדי להוציאם לפועל דרושים מסיעים טובים.

– הם יבואו אליך בעתם… כפלגי מים חיים ינהרו אליך מארבע כנפות הארץ, חכה עד יעבור זעם.

– הוי מורי, ישנני נא, הפל עלי תרדמה לעת עתה ואישן שנת קפאון עד בוא עת האושר ההיא.

– אחרי שנת קפאון יקום האדם בלב קר… עבודתך עומדת עוד בראשיתה עוד רבות מאד עליך לעשות. ומה נורא יהיה הדבר, אם לעת כזאת תרפינה ידיך ויתקרר לבך לעבודתך. כל רעיון אין בו ממשות עד שילבש את צורתו הראויה והבולטת. עליך מוטלת חובה לתת ל“בצלאל” את הצורה הנאותה לו. ועתה בוא ואגלה לך סוד, את הסוד הגדול, הנותן כח לעמנו לשאת עול הגלות במשך אלפים שנה, הסגולה הנפלאה שבאה לנו בירושה מחכמינו הקדמונים – זהו הספר, הספר הקדוש הזה. הספר משכיח ליהודי את צרותיו. הספר חי על פני כולם. הספר ותכנו יכולים להשתנות אבל כח סגולתו קים לעולם. והיה כאשר תלאינה עיניך מהביט און, ואזניך משמע צעקות מרות ולבך יפקע לגזרים מצער, על כי אזלת ידך מהושיע, תפרש לקרן זוית והספר בידך. והספר ישכיחך את כל הרעה וישאך אל עולמות אחרים, הוא יראך את העולמות הממלאים את חדרי לבך… יכול אדם לחיות בעולם הדמיון באפן טבעי יותר מאשר בעולם המציאות. אבל אסור לו לאדם לחיות בשני העולמות גם יחד בבת אחת. מוחו של אדם ועצביו המרגישים אינם יכולים לסבול זאת.

ובדבר המורה את הדברים האלה הוציא ספר מתוך אדרתו הרחבה ויתנהו לי ויאמר:

– קרא בו ושכחת את הזמן הנוכחי.

ב

ישבתי והגיתי בספר.

… רעיונות נשאוני הרחק, הרחק. לא ידעתי גבו וזמן…

… הייתי מהלך לאט, לאט בשדרת “שער הזהב”. הדבר היה בבקר השכם. הורגשה צנה נעימה של הרחובות, שהרבצו לפני שעה קלה. בין השדרות אשר משני עברי הבולור הלכו אנשים בסך, כלם לבושים לבנים. הגברים לולבים בידיהם והנשים נושאות צרורות פרחים. הכל משוחחים בחדוה ומגמת פני כלם אל חומת העיר העתיקה שהכחילה מרחוק.

לארך כל הבולור עד כמה שהעין משיגה, עמדו נסים גבוהים צבועים לבן ותכלת מקושטים בדגלים צבעוניים של שנים עשר שבטי ישראל ולויות ירק וציצי פרחים מחברים את הנסים. על כל הבתים התנפנפו דגלי לבן ותכלת, אשר נסכו רוח-חג על כל ההולכים. על רבים מהם התנוססה הכתבת העשויה פרחים: “בואכם לשלום”. ברחוב עברו אוטומובילים מקושטים פרחים וליד המכונן תקועים דגלי לבן-תכלת קטנים. אני נשאתי בזרם ההמום הרב. רציתי לראות לאן ילכו ולמי יחכו, הגענו אל מגרש עגל. ליד מזרקת-מצבה עמדה סוכה גבוהה של ירק ופרחים, סכוכה כפה ירקה. וגם על הסוכה כתובות המלים: “בואכם לשלום!” משמאלי, מאחורי גדר נמוכה הכרתי את הארמון העגול של הסנהדרין. ליד מדרגת הכבוד הרחבה היה תלוי לוח ועליו מודעה רבה, ואגש לקראה. זאת היתה תכנית לכל ימי חג הסכות: פגישת עולי הרגל, אשר טנאיהם מלאים מפרי יקבם, וחג שמחת בית השואבה. אילו חזנים יתפלו בכל יום בבתי תפלה שונים ואילו נואמים ינאמו, אילו חזיונות יציגו בתיאטרונות בכל יום ואילו מנגינות ינגנו בבתי הקונצרט. “בערב סוכות, באחת עשרה שעות לפני הצהרים, יצא הנשיא עם חברי הסנהדרין אל גשר “שער הזהב” לקבל פני האורחים הבאים מגליל העליון”. למטה היה כתוב לאמר: “בכל בתי מסחר הספרים של “מוריה” אפשר להשיג חנם תכניות מפורטות ו”מורי-דרך".

שני ילדים עמדו אף הם ליד המודעה. הגדול שבהם החזיק לולב בידו והקטן – כדור אויר קשור ללואה על כתבת: “אחינו, אנשי גליל העליון, בואכם לשלום!” הקטן הביט אלי בעינים פקוחות לרוחה, מפיקות תמהון.

– “רואים אותי” אמרתי בלבי, ואשמח על הדבר ואפן אל הגדול בשאלה:

– הגידה נא לי, ילד חביב, איפה כאן בית מסחר ספרים של “מוריה”?

– לא הרחק מזה. הרואה אדוני את הבנין הגדול והיפה הלזה, המוקף עמודים שעליהם כתבת גדולה: “בואכם לשלום” – זאת היא חנות “מוריה”.

– היכול אתה להגיד לי מתי חל חג הסוכות? גר אנכי פה ואיני ידוע – הוספתי כמצטדק. הוא התבונן בי בתמהון ויאמר:

– רואים כי אדוני זר פה ואיננו יודע. אילו ידע לא היה שואל. אבל אני חשבתיו ליהודי. הן היום ערב סוכות.

– הבעתי לו תודה ואלך לחנות “מוריה”. מתחת לקשתות היו מונחות חבילות של עתונים והעוברים לקחו מהם. עליהם היה כתוב לאמר: “לכבוד אורחינו היקרים ולכבוד יום טוב הננו נותנים את העתונים לכל הרוצה, חנם אין כסף, בואו וקחו!” שורה שלמה של עתונים גדולים שונים היתה שם ושמותיהם ידועים לי: “העולם”, “הצפירה”, “השחר”, “המליץ”, “הצבי”, “היום”, “הזמן”, “הצופה”, “ארץ-ישראל”, “המגיד”, “הלבנון”, “האמת” ושלשה עתונים התוליים בלתי ידועים לי: “לעזאזל”, דבורה", “הצחוק”. ואקח לי מכל עתון ועתון. עוד היה מונח שם קונטרס עבה ועליו כתוב: “תכנית חג הסוכות” ומודעות רבות בתוכו וגם ספר עבה מצויר “מורה דרך בירושלם וסביבותיה” על אלה היה רשום, כמו על העתונים, כי לכבוד החג והאורחים הם נתנים לכל איש חנם אין כסף. בכדי שלא לקחת הכל חנם, נכנסתי לתוך החנות לקנות דבר מה בכסף. מיד נגלו לעיני ספרים רבים ועליהם כתוב לאמר: חדש, עתה יצא מבית הדפוס. בחרתי לי אחדים מהם ונתתים לארזם.

– שמונה עשר שקל ושבע גרות ישלם אדני מחירם – אמר המוכר ויוליכני אל הקפה.

– כשהוצאתי את חפיסתי נזכרתי בחלום ישן משכבר הימים: נירות… כסף… זהב… מטבעות… קנס… גרוש.. ולא יכלתי לזכור בדיוק מה זאת. הגזבר ראה אצלי מטבעות זהב, תמה ואמר:

– יש לאדוני מטבעות עתיקות?

נתתי לו אחד מהם. הוא בחן אותו היטב.

– מטבע צרפתי ישן של עשרים פרנק, מחירו עשרים שקל שלנו. אולם עכשיו אין מקבלים מטבעות זהב. היש לאדוני כסף-ניר?

הוצאתי לו חבילת שטרותי. הוא התבונן ויאמר:

אין אלה כסף עובר לסוחר. כמדומני, שאלה הם שטרות-כסף המעציבים, שהביאו רעות רבות על יושבי ארץ ישראל בימים הקדמונים, בזמן המלחמה העולמית. את אלה יכול אדוני לתת לילדים לשחק בהם – אמר אלי בבת צחוק. ובראותו את מבוכתי הוסיף ואמר:

– את זהבך, אדוני, יכול אני לקבל במשקל ולחשב לך מטבע זהב בשני שקלים. נתתי לו את עשרת הנפוליאונים שלי והוא נתן לי חזרה שקל אחד ושלש עשרה גרה ניר.

– יגיד נא לי, אדוני, את שמו ואת מענו ואשלח לו את חבילת הספרים. אמר אלי המוכר:

– עמדתי כאיש נדהם ולא ידעתי מה לענות. דבר מה חלף בזכרוני כברק ושוב כסה הכל בערפל… ואהי כאילו אבד זכרוני מתוך מחלה אנושה. שאלתי את נפשי: מי אני? מאין באתי? המוכר אמר לי בנחת:

– אדוני זר פה, עתה בא הנה ועוד לא לקח לו מעון? יהיו הספרים מונחים אצלנו עד אשר יקח לו מעון. אחר כך יודיענו את מענו על ידי הטלפון ואנחנו נמציאם לידו. באיזו שפה ארשם לו את מעננו?

– מה שהאלה הזאת? פשיטא שתרשמו בעברית, הן יהודי אנכי ועברית אנכי מדבר אתכם.

– סליחה אדוני, אנכי לא ידעתי. אדוני מדבר עברית כגר, על כן חשבתי לרשום את המען בלשון אמו. אגב איעצך לקחת לך מעון תיכף ומיד. הן ערב חג היום, פנה לך אל תחנת המשטרה הראשונה אצל גשר שער הזהב, ושם ימציאו לך את כל הדרוש לך.

אמרתי לו תודה ואלך לבקש את תחנת המשטרה.

הלכתי לאט לאט. לא התבוננתי אל כל דבר. התאמצתי להזכר מאין באתי, איפה אני גר, מה שמי. שכחתי הכל… זכרתי אך את אשר ראיתי אות אשר שמעתי, בשעה שהמורה התהלך אתי. ואף גם זאת ידעתי אל נכון כי כל זה היה מאה שנים לפנים, אחרי הזמן שחייתי באמת… כל עמלי היה לריק!… נכנסתי אל תחנת המשטרה, בקשתי למצוא לי מעון. איש צעיר לימים נחפז מאד, שאלני במהירות:

– מה שמך, אדוני! נבוכותי מאד, נזכרתי כי שכחתי את שמי. החלותי מגמגם:

– אנכי…

– טוב, האדון אנכי. עוד איזה כנוי יש לך? מה שם אביך? או איזה כנוי אחר יש לך? נתבלבלתי עוד יותר. חפצתי לספר לו על דבר הפלא שקרני, הוספתי לגמגם:

– אדון אנכי… פלא…

– טוב, טוב, האדון אנכי בן פלא. אני אשאל מיד על-ידי הטלפון בבתי-המלון. שב נא אדוני. כרגע ימצא לך מעון.

– יהא אנכי בן פלא, חשבתי בלבי, במחותי את הזעה מעל מצחי. הייתי מרוצה שכאן יכולים להפטר על נקלה מהמשטרה. כעבור דקים אחדים הושיט לי השוטר את מענו של בית המלון ויאמר אלי בחפזון, בנשימה אחת.

– שכר המעון חמש עשרה גרה. אכל תמצא בבית-המחיה הקרוב לך. בודאי תשוטט כל היום בעיר, אדוני בן פלא. במה עוד אוכל לשרתך?

בהבעת תודה מהרתי לצאת לבל אשמע את השם המשונה אשר קרא לי. ובאמת, מה שמי? החלה שוב שאלה זו לנקר במוחי. התאמצי, התלבטתי לזכור, אבל לשוא! כאילו מסך שחור חוצץ ביני ובין העבר שלי. הנני זוכר את עצמי אך בחברת מורי הגדול וזה קרא לי “בני”.

הגשר היה מקושט בדגלים צבעוניים שונים ובפנסים. ומכל עבר מנצנצת הכתבת: “בואכם לשלום”. הבטתי למטה וארא בכל עמק יהושפט אפדני זכוכית גדולים, יפים. ברור היה כי גם זאת קרית-פועלים היא. איזו מלאכה עושים פה? שאלתי את נפשי. – רחוב גוטנברג ראית מרחוק כתוב על עמוד הפנה. נזכרתי דברי המורה על דבר בתי הדפוס שלהם. כך נאה לעם הספר שתהא לו תעשית ספרים גדולה כל כך. רציתי לרדת למטה להתבונן מקרוב אל מלאכת התעשיה הזאת. אבל שעון הגשר הראה על תשע שעות פחות רבע, חזרתי בי מדעתי, כי יראתי פן אתמהמה ואחרתי את קבלת הפנים שתהיה באחת עשרה שעות. בינתים, אמרתי בלבי, אגש נא אל בית-המקדש, הלא קרוב הוא ל“שער הזהב”! ואמשיך ללכת.

מעל לגשר לשני עבריו עד שער הזהב היו נטויים אהלים עראיים שכבר היו מלאי אדם. רק הגדול שעליו היה כתוב: “אחינו אנשי גליל העליון, בואכם לשלום” עדיין היה ריק. הבינותי כי פה ישב הנשיא עם הסנהדרין. לבי רחב משמחה לכל הגדולה שאזכה לראות בעוד שתי שעות. רק אחרי שעתים! כמה ארוך לי הזמן! נכנסתי לשער הזהב בדרך לבית-המקדש, בכדי לחכות שם. עברתי דרך שער הזהב, עליתי על המדרגה והנה רגלי עמדו בחצר בית-המקדש. ההוד וההדר אשר נגלו לפני פתאם הכהו את עיני. על פני מישור מרוצף יפה התנוסס נגדי בנין שיש כליל-יפי. משני עברי החזית התנשאו שני מגדלים רמים, מקושטים שיש מכל מיני צבעים. באמצע החזית בין העמודים נמצא שער נהדר ודלתותיו מקושטות בנוי עשיר של גלופים מזהבים. משני צדיו עמדו שני עמודי נחושת מעשה מקשה וכתרות יקרות בראשיהם. מסביב לחצר עמדו שני טורי עמודים עם כותרות ונדבכים מזהבים ועליהם נשען גג ארוך עשוי שורה של כפות מזהבות. על שנים עשר בקר עמד ים נחושת מקושט ומים נגרים ממנו תמיד בלי הרף. רבים שתו את המים לרויה אף רחצו את פניהם וידיהם. משני עברי ההיכל נמצאו חמש, חמש מזרקות קטנות. מאחורי שורות העמודים נראה כותל ובו דלתות רבות וכתבות עליהן. אני אמרתי לגשת אליהן. והנה פתאם הגיעה לאזני שירת ילדים. הפניתי את פני ואראה מאחורי ילדים הולכים זוגות זוגות שרים ועולים על המעלות, כולם מלובשים בגדי לבן, חגורים אזורי-תכלת ולולבים בידיהם. הם עברו לפני בצעדי און, ובהתאמה לנעימה אשר בפיהם. אחריהם הלכה אשה יפת-תאר ויפת-מראה, כנראה היתה זאת מורתם של הילדים. הם נגשו אל המזרקה ויטבלו את לולביהם במים לאבבם ובינתים השתובבו ויזרקו מים זה על זה ויצחקו בכל לבם, עד כי לא יכולתי להתאפק ואקרב אליהם.

– רב לכם ילדים, – אמרה המורה: נערו את לולביכם ונכנס אל בית-הנכאת. שם תראו בתמונות את כל אשר ספרתי לכם מחיי משה רבנו.

ברק בקע את הצעיף השחור אשר עטה את זכרוני… כאלו נזכרתי דבר-מה ושוב שכחתיו. בשום אפן לא יכלתי לתפוס את אשר נזכרתי. ברור, שמורי אמר לי כי סדרה שלמה של מעשה-ידי בשם “חיי משה רבנו” נמצאת בבית נכאתו של בית-המקדש. ובכן מוליכה המורה את התינוקות להראותם את מלאכתי? אם כן פסל אנכי? הבה אלך אחריהם. אולי אזכר אימתי ואיפה עשיתי את המלאכה הזאת ואולי אדע גם את שמי האמיתי. ואלך אחריהם.

הם נגשו אל אחת הדלתות אשר מתחת לקשתות ועליה כתוב “פסול” ויכנסו. הם עברו שורה שלמה של מלאכות-חטוב ואחר נכנסו לתוך אולם עגול אשר שם עמדו חמש אנדרטאות גדולות על כנים מחוטבים ומקושטים. הם קרבו אל אחד הפסלים ויקיפוהו.

“גשו אלי, ילדים”, אמרה המורה: “אני אבאר לכם”. הילדים נגשו כבני צאן אל מורתם, וילדה קטנה הרימה את פניה העגולים והרכים ובעיניה הקורנות הביטה אל המורה הגבוהה ותקרא בשמחה:

– גבירתי, אני יודעת, אני יודעת. זאת יוכבד המנשקת את משה בנה הקטן. היא בוכה, אינה רוצה שישליכו אותו המימה. את המלים האחרונות אמרה בעצב, עיניה מלאו דמעות, שפתותיה התעותו כמבקשת לבכות אף היא.

בת צחוק חביבה נראתה על פניה הרציניים של המורה. היא גחנה ולטפה את הילדה ותאמר בקול-אם ערב:

– כן דברת, נחמה בתי. חכמה את. הבנת מאליך. אבל לא צריך לבכות: לא נאה לילדים גדולים לבכות, ואת כבר גדלת. ובכן, ילדים – פנתה אל כלם – הרואים אתם? האם בוכה, אבל סוף, סוף היתה מוכרחה לשים אותו במים. היא שמה אותו בתיבה והעמידה אותו בסוף הנהר נילוס. היא אהבה את בנה ולא שמעה בקול פרעה הרשע. הילד נשאר חי, וכאשר גדל הציל את כל בני ישראל מיד פרעה הרע, והוציא אותם ממצרים… ראו ילדים, מתחת לפסל על הכן ישנם תבליטים, מי הכם יספר לנו מה הוצג שם.

הרבה ידי-ילדים הורמו למעלה. ותפן אל אחד הילדים ותאמר:

– ספר אתה, יחיאל, אבל אל תחפז. התבונן היטב ואחר תספר מה שעיניך רואות.

מקרב התלמידים יצא ילד בריא כבן שבע שנים נגש בצעדים מהירים, השתחוה לפני המורה, זרק מבט שובב לחבריו, התבונן אל התבליט הורה בלולבו וידבר את דבריו בקול צלול ובנחת, כמונה את מלתו:

– הנה התיבה צפה על פני המים… משה הקטן שוכב לו במנוחה… פה עומדת מרים אחותו, חבויה בעשב, שומרת עליו… שם מרחוק רואים את יוכבד אמו הולכת ובוכה. – הילד גמר את דריו, קרץ בעינו האחת לחבריו ונשתתק.

– יפה ענית, יחיאל, ככה תענה תמיד ואהבתיך, ואתה, שושנה, ספרי את, מה תראי בתבליט השני, אמרה המורה בפנותה אל ילדה תמירה ועדינה. הילדה קרבה לאט לאט, הסתכלה היטב בעיניה הפקוחות לרוחה, ותען בקול חלש כמדברת לנפשה:

– הנה באה הבת היפה של פרעה המלך עם נערותיה לרחוץ בנהר… ראתה את התיבה ושלחה אחת מנערותיה לקחתה. פתחה את התבה: והנה ילד יפה. בוכה, המסכן, בת המלך רחמה עליו. מלטפת אותו, שרה לו, מחבקת, מנשקת והוא השוטה הקטן, בוכה, בוכה, המסכן! רוצה את אמא. האחות הפקחית מרים נגשה. אומרת, כי היא תביא מינקת להניקו. היא רצה להביא את אמם – גמרה הילדה בשמחה.

– טוב, שושנה, אבל אל תספרי מה שאינך רואה. פה עדין מרים עומדת אצל בת-המלך ושואלת אותה: “האלך וקראתי לך אשה מינקת?” ולא יותר. הגידי את, שפרה, מה תראי בתבליט השלישי?

ילדה כבת שש קרבה שמחה בקפיצה, הפשילה בבת אחת בידה הקטנה את שערה המפוזר מעל עיניה, הורידה את לולבה, הרכינה את ראשה, התבוננה והתחילה תיכף מספרת:

– יוכבד יושבת בפתח ביתה ובוכה. שכנות מנחמות אותה. והנה מרים רצה חיש כאילה לקרא לה. מה מאד תשמח האם! – גמרה ועיניה נוצצות.

– טוב, שפרה. עתה יאמר לנו צהר מה מתאר התבליט הרביעי. צהר, התבונן היטב וספר לנו. בני, מה אתה רואה?

– נגש ילד כבן חמש, הביט ברצינות אל התבליט, פער במקצת את פיו. שם את ידו למו פיו ובקול דק פתח:

– הנה האם מחזיקה את הילדה, מנשקת אותו ובוכה. בת פרעה ועוד גברות מביטות אליה למה היא בוכה. – גברתי מדוע היא בוכה? שאל את המורה.

– מרב שמחה, צהר. שמחה היאם כי משה הקטן שלה שב אליה. היא תשחק אתו, תנשק, תאכיל אותו. המבין אתה?

– גברתי, מי הם האנשים המזרים האלה בפנות, אצל התבליטים? הם אינם עשוים כראוי. איני רואה היטב, דומה שהם בוכים, מיה הם? הגם אלה אנדרטאות הן או תבליטים? שאל ילד אחר מאת המורה בהראותו על ארבע הקריאטידות46 אשר בפנות הבסיס.

– לא אנדרטאות ולא תבליטים הם, כי אם קשוטים. לקשוטים האלה קוראים קריאטידות.

– גברתי, אני כבר גדלתי. – אמרה נחמה הקטנה ברצינות. ותשק לה המורה ותאמר בהתפעלות:

– את חכמה גדולה, קטנתי. גם את תגדלי והיית גדולה ככה! – ותרם אותה למעלה. כל הילדים צחקו. הם נגשו אל התמונה השניה.

– גברתי, מי היא הזקנה הלוחשת סוד באזניו של בחור יפה זה? למה תבכה? והעלם למה נבהל? – שאל אחד התלמידים בהביטו על התמונה השניה.

– העלם היפה משה הוא. היא כבר גדל. בת פרעה אמצה אותו לבן לה. הוא חי כבן מלך. ויוכבד זקנה, באה בימים ויראה היא פן תמות, ומשה בנה לא ידע מי היא אמו האמתית. עתה תספר לו בדמעות את סודה: לא אך מניקתו היא, כי אם גם אמו, והוא אינו בן מלך כי אם בן לעם משועבד, העובד עבודת פרך. משה הצעיר והיפה נרגש מאש. ידו החזקה תפסה בחרבו. האם המסכנה לוחצת את ידו אל לבה. היא משתדלת להשקיט אותו לבל יקרה אסון… הביטו הנה ילדים למטה אל התבליט. משה הלך לראות אל אחיו בסבלותם… הם בונים ערים. הם בונים את הפירמידות הרמות. העובדים עירמים ממתניהם ולמטה, ובשארית כחם נושאים על גבם אבנים כבדות. נוגשים מצרים מאיצים בהם בשוטים, מכים אותם בלי חמלה. מצרי אחד התנפל על יהודי זקן אשר נפל תחת משאו הכבד להכותו. משה הצעיר לא יכול להתאפק, ויך את המצרי… הביטו אל התבליט השני, ילדים: משה הולך לבדו על פני הרים וגבעות, הוא בורח מפני פרעה… עתה הביטו אל התבליט שלישי: משה רץ לארץ מדין, הוא יושב על באר. שבע בנותיו של יתרו כהן מדין הביאו את צאנן להשקותו. באו הרועים וגירשון. משה לא יכול לראות עול ולהחריש. הוא רב את ריב הנערות ויגרש את הרועים… הנה התבליט הרביעי: ליד אהל יתרו יושבים יתרו ומשה. הם אוכלים ומדברים בידידות. יתרו קרא למשה שיבוא אל ביתו, כי ראה שהוא איש טוב. הוא נתן לו את צפורה בתו לאשה. משה רועה את צאן יתרו. עתה בואו, ילדים, אל הפסל השלישי, הרואים אתם תמונת איש זקן גבה הקומה, וחציו ערום? זהו משה, רועה יתרו, הוא ישוב ועל ברכיו מוטלת כילד קטן כבשה חולה. לרגליו רובץ כלבו ומנמנם. משה יושב במנוחה, אבל הסתכלו בפניו, בעיניו הגדולות, וראיתם כי ראשו לא ישקוט, לא ינוח. לבו כואב, דואג ומיצר על אחיו העברים האומללים לפרעה הרשע. הוא חושב מחשבות איך להוציאם מעבדות לחרות… הביטו למטה על התבליט: משה עומד יחף, מסתיר את פניו בכפות ידו, ראשו כפוף והוא שומע ביראה ופחד את קול האלהים היוצא מתוך הסנה הבוער באש ואינו אכל: “לך והוצאת את בני ישראל ממצרים”… ראו התבליט השני: משה ואהרון אחיו מדברים אל בני ישראל כי אדני שלח אותם להוציא אותם מתחת ידי פרעה ולהביאם לארץ ישראל. כולם עיפים, יגעים מדוכאים. מקשיבים, אבל על פניהם תכירו כי אך מעטים מהם מאמינים לדברי משה… הנה התבליט השלישי: משה ואהרון מבקשים מאת פרעה כי יתן לעם ישראל ללכת דרך שלשת ימים במדבר לזבח לאדני אלהיהם. פרעה לועג להם ואינו רוצה לשלח את בני ישראל… על הזר מוצגות עשר המכות שלקו המצרים… התבליט הרביע: משה וכל ישראל עברו את הים ומאחריהם – הרואים אתם, ילדים? – פרעה וחילו ופרשיו טובעים בים… ועתה, ילדים, בואו אל הפסל הרביעי. הנה זקן יפה תואר, זקן ארוך יורד על-פי מדותיו, עומד נשען על סלע, בידו האחת לוחות ובשניה – מקבת. הלא זה משה רבנו על הר סיני. היא פסל לוחות חדשים, כראשונים אשר שבר. הגידו, ילדים מדוע זה שבר את הלוחות הראשונים? – שאלה המורה את הילדים.

– ברדת משה מן ההר ראה, כי בני ישראל עשו להם עגל זהב והם רוקדים מסביב לו, וישלך את הלוחות מידיו וישברם. – ענה אחד התלמידים הבכירים.

– נכון. פה על התבליט מימין יכולים אתם לראות את כל התמונה. ראו, הנה עגל הזהב, הכל רוקדים כפראים מסביב לו. ראו, הנה משה ויהושע יורדים מן ההר. משה רואה את עגל הזהב ואת המחולות, הוא קוצף ומשבר את הלוחות… הנה התבליט השני: משה רבנו והאמן בצלאל בן אורי. משה מתבונן אל המלאכה אשר עשה בצלאל למשכן: ארון הקדש, המנורה, השלחן ויתר הכלים… התבליט השלישי מציג את משה כשהוא מכה בסלע, מים זבים, הכל רצים לשבר צמאונם, נושאים כדים אל אהליהם… הנה התבליט הרביעי. ראו: נס ארוך באמצע המחנה ועליו נחש נחושת. כל אשר נשך אותו נחש והביט אל נחש-הנחושת וחי. עתה בואו, ילדים, ונראה את הפסל החמישי והוא האחרון. הנה משה רבנו. הוא זקן מאד, בן מאה ועשרים שנה. על ראש הר נבו הוא עומד, כפוף מזוקן, נשען אל מטהו הארוך. הרוח מנפנפת את שערו, את זקנו הארוך ואת מעילו, הוא מצל בידו על עיניו מפני השמש, מביט בעינים חולמות אל הארץ אשר אדיר חפצו היה להביא את בני ישראל אליה. על התבליט הראשון למטה רואים את משה יושב על אבן, ידיו מורמות למעלה. אהרון וחור תומכים בידיו מזה אחד ומזה אחד. משה מתפלל בעד בני ישראל הנלחמים בעמלק בתחתית ההר… התבליט השני מציג: משה רבנו מגלה לבני ישראל כי הוא זקן ושבע ימים והוא בוחר בתלמידו יהושע שיביא אותם אל הארץ… התמונה השלישית מציגה את משה ויהושע, כשהם מלמדים לבני ישראל את שירת “האזינו”, לבל ישכח מלבם לעולם את אשר עשה להם אלהים… התבליט הרביעי מציג: משה רבנו מת בדד על ההר בנשיקת פיו של הקדוש-ברוך-הוא. ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ההבינותם הכל, ילדים? – שאלה המורה, ואחר כך אמרה כמדברת אל נפשה: אין דבר – רק זכרו היטב את אשר ראיתם. כאשר תגדלו תבינו היטב… ואתה בואו הסתדרו שנים שנים. עוד מעט והתחילה קבלת פני האורחים.

הילדים התיצבו בשורה. האחד שאל:

– גברתי, איפה עושים את הפסלים? הב“מוריה” במקום שמדפיסים ספרים?

– לא, פסלים כאלה מכיירים כמו שאתם מכיירים אנשים קטנים, ואת התמונות הגדולות עושים אמנים-פסלים.

– ומי עושה את התמונות של משה רבנו?

– הדוד שץ.

– איהו – הדוד שץ? האם ירושלמי הוא?

– כן, הוא ישב לפנים בירושלם, אבל הוא מת כבר לפני שנים רבות.

– גברתי, מפני מה תקראי לו הדוד שץ? האם היה דודך?

– לא, בני, בחייו קראו לו דוד, יען כי הוא היה דוד לכל הילדים הטובים. אבל די לדבר. עלינו ללכת, שירו ילדים את השירה החדשה.

– “שמחתי באומרים לי בית אדני נלך” שרו כל הילדים במקהלה.

זוגות זוגות, לולבים בידיהם, פסעו הילדים בשמחה בחצר בית המקדש.

ג

– ברור הדבר כי שמי שץ – אמרתי בלבי, בלכתי אחרי הילדים: שץ,שץ…. הפעם הראשונה שומע אני שם כזה, מילא, יהא שץ. וגם אין ספק כי פסל אנכי. הלא מורי אמר לי בפיו כי אני עשיתי את הפסלים האלה. אבל איפה? מתי? איני יכול להזכר זאת. דבר אחד אני זוכר היטב: המורה אמר לי כי אני חייתי לפני מאה שנים. כל אשר הראה לי פה, נעשה במשך מאה שנים לאחר זמני… היינו אחרי מותי ובכן מת אני? לא! חי, חי אני! הנני מרגיש בכל אברי כי חי הנני. אולי נטרפה דעתי עלי, משוגע אני?–חשבתי באימה – לא! הן אני חושב את מחשבותי בדרך הגיוני. הן זה שעה רצופה שמעתי את המורה מספרת לתלמידיה על תמונותי אשר עשיתי. והרי איש משוגע איננו מסוגל לעשות כאלה… אבל מה היה לי? זכרוני נטל ממני כמו בכח כשפים… אבל מוכרח אני לזכור הכל, ויעבור עלי מה. כי איככה אוכל ואחיה בלי זכרונות? הבה אלך אחרי המורה הזאת, אתקרב אליה: על ידה נודע לי שמי, אולי תוכל עזרני לזכור הכל.– כך חשבתי בלבי ואלך בעקבותיה פסיעה אחרי פסיעה. המורה הפנתה את ראשה פעמים אחדות ותמהה שאני הולך אחריהם. גם הילדים הרגישו בדבר. הם התחילו מתלחשים, נותנים עיניהם בי, צוחקים בחשאי. נמצאתי במצב בלתי-נעים, ואגש אל המורה ואומר: – סליחה, גברתי, כי הרשיתי לעצמי ללכת אחריכם. גר אנכי אין לי פה אף מכיר אחד, אשר יורני את הדרך. הרשיני ללכת עם ילדיך הטובים לראות את העולים לרגל. היא הביטה אלי בעיניה הטובות, הרצינות והפקחות, העמיקה להסתכל בעיני ותאמר במנוחה: –בכבוד, אדוני: היה אורחנו. אולם עליך ללכת לידי. עוד מעט וירבה הדחק ולי ולילדי מפנים דרך. עצתה באה בזמנה. כרגע באו המונים המונים, כזרם מים כבירים ולולא הלכתי סמוך לה, כי עתה גרפוני מי יודע לאן. נגשנו אל מדרגה רחבה מסתובבת אשר העלתה אותנו אל יציע אשר נבנה ליד החומה הישנה. שם כבר היו אלפי ילדים עם מוריהם ומורותיהם, יושבים על הרצפה וגם הילדים שלנו ומורתם ישבו אצלם. אני נשארתי עומד. לא יכלתי לגרע עיני מהמחזה הנהדר אשר נגלה פתאום לעיני… ראיתי את ירושלם כולה מקושטת בדגלים, פרחים ופנסי ניר צבעוניים… בין העצים אשר על ההרים מסביב הבהיקו אהלים לבנים עם דגלים מתנפנפים. זרם בלתי-פוסק של בני אדם נהר מכל עבר, כולם לבושים בגדים בהירים, מקושטים תכלת, לולבים ופרחים בידיהם.. ביחוד נפלאו המדרכות המסיטוֹת עם הנוסעים המקושטים אשר נדמו מרחוק לזר פרחים הולך ונמשך, ומוארי שמש נוצצו כלויות חיות ליד הבתים הנאים… ירושלם הנאוה חגגה את חגה, לבשה בגדי יום טוב שלה, ושמי התכלת אשר מעליה, חופת יום טוב היו לה. אורת שמחה שטפתני. פתאום הרגשתי חמימות נעימה בלבי. מי שהוא נגע בי, חיש הפניתי את ראשי… שתי עינים לוהטות הציצו אלי בסקרנות וכשנפגשו במבטי– הורדו… זאת היתה המורה, היא ישבה בין הילדים, וכמוהם לבושה שמלה לבנה עם סרט תכלת. היא היתה שטופה זהב-שמש. כובעה המרוקם, הלבן, רחב השולים, נתן צל שקוף על פניה הדהים ומתוך כך עמקו וגדלו עור עיניה היפות הגדולות ותאמר אלי בלאט: – שב נא, אדוני. הלא תיעף בעמדך על רגליך כל העת. אני אגיד לך אימתי תחל קבלת-הפנים. התינוקות הצטפפו בשמחה ויפנו לי מקום ליד המורה. כל החבריא נעשתה פתאם קרובה ללבי. הרגשתי את עצמי כאילו יושב אני בין קרובי, חביבי, כאילו ידעתי אותם מזמן רב. ישבתי שמח ביניהם והחלקתי את ראשה של הילדה אשר ישבה על ידי. הילדה תפסה בידי, שחקה באצבעותי. היא התבוננה אל טבעתי ותשאל: – דודי, למה אתה נושא טבעת חלקה כחשוק? הלא היא אינה יפה. המורה זרקה עין על טבעתי, נדמה, לי כי צר לה על הדבר, ותאמר אלי בשקט: – בארצות הנכריות נוהגים, שאדם הנושא אשה, שם טבעת חלקה על אצבעו הלא כן?—פנתה אלי בשאלה. לא מצאתי מענה, גם אני הבטתי בתמהון על הטבעת. – “מאין באה אלי טבעת זו? מעין אני? היא אומרת: בארצות נכריות. אילו “ארצות נכריות?” התחלתי שוב לחשוב. והמחשבות הללו צערוני מאד. המורה הרגישה בזה והפסיקה את מחשבותי. – “חג היום. אסור להתעצב. רצונך, נשמח אותך. –אמרה בשובבות ילדותית: “ילדים”… תרועת שופר השתיקה אותה באמצע דבורה. מכל עבר נשמעו קולות מבשרים של שופרות. תזמורת התחילה מנגנת. הילדים קפצו פתאם על רגליהם ואתם גם המורה. היא הושיטה לי את ידה ותאמר: – קום נא, אדוני. החלה החגיגה. רצונך, אבאר לך הכל. דבריה האחרונים נבלעו בקולות התזמורת! לחצתי את ידה בתודה, היא ענתה לי בלחיצת-יד חמה. פתאם קראו כל הילדים בצהלה פה אחד: “אחינו אנשי גליל העליון, בואכם לשלום! בואכם לשלום!” מלמטה עלו רעם התזמורת ושאון ים האנשים המניפים בדגלים ובלולבים. המורה כפפה את ראשה אלי ותקרא באזני: – ראה נא, הנה באים עולי הרגל מגליל העליון. הם הביאו בכורים, השומע אתה? איני יוכלה להגביה קולי כנגדם – קראה בצחוק לתוך אזני, ונשימתה החמה כסתני. לאורך כל שדרת “שער הזהב” מראש הר הזיתים, כשהוא חוצה את שכונת “יבנה” ועד שער הזהב נהר זרם אנשים, על-יד גשר שער הזהב ראיתי פר גדול מקושט בפרחים וקרניו המצופות זהב נוצצות בשמש, שני עלמים חזקים ודגלים בידיהם הוליכוהו בחבל מעולף פרחים, מסביב להם הלכו עלמות שרות וסלי ענבים ושאר מיני פרות על ראשיהן. ואחריהם נוסעים פרשים, דגלים בידיהם, רוכבי סוסים לבנים, גמלים מקושטים, אהלי-משי צבעוניים ואוכפים רקומים על גביהם ואחריהם נמשכה שורת אוטומובילים מקושטים בלי קץ. כל התהלוכה הזאת נהרה כזרם מים כבירים, התנועעה, הבהיקה בשמש, רעשה, המתה כהמות ים סוער. על המגרש פגשה אותה התזמרת במנגינת לכת עליזה, מעל המדרכות המלאות והגדושות קראו אליהם: “בואכם לשלום” וזרקו פרחים עליהם. כאשר קרבו אל אפדן הנשיא עמדו שותקים. התזמרת נשתתקה. השלך הס. הנשיא דבר אליהם, אבל אני לא שמעתי את דבריו. המורה לחשה לי באזני, כי הנשיא מברך אותם בשם העם. – “הידד!” – נשמע בקול רעם מאלפי פיות. – “הידד!” ענו כל הרי ירושלם… הילדים אשר מסביב לי, הניפו בלולביהם וקולותיהם הצלולים צלצלו כפעמוני כסף תחת שמי התכלת. התזמרת נגנה “התקוה”. הקהל החל מתפזר. המורה סדרה את ילדיה זוגות זוגות, ותאמר אלי: – שלום, אדני. עלי לשוב עם הילדים לביתנו, ואתה לך לך ימינה אל שער ציון, ומשם תסע במדרכה המסיטה ב. אל “כל דכפין”. אלה הם בתי האכל לאורחים. זכור אל תשכח: מדרכה ב. שלום! וכנזכרה בדבר מה הוסיפה: מחר שמחת בית השואבה. בלילה תהיינה “הדלקות” יפות. אם יש את נפשך להיות אורחי, בוא אל המקום הזה בשבע שעות בדיוק. אני אחכה לך, מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. הודיתי לה פעמים רבות. הלכתי לבקש את שער ציון. בדרך תקפני שוב הרעיון המעציב: מי אני? מאין באתי? איך באתי הנה?… עלי לדרוש ברופאים, עלה במחשבתי פתאם. תמהתי על עצמי, מפני מה לא עלה על לבי הרעיון הזה קודם. אין זאת, כי אם אבד זכרוני מסבת מחלה קשה. יצאתי מביתי ושכחתי את מקום נוי. בודאי מחפשים אותי… אבל הדבר לא יתכן. הן זוכר אני הכל. זוכר אני איך התהלך אתי מורי בכל חוצות ירושלם. זוכר אני את כל אשר ספר לי, את כל האנשים אשר ראיתי… אז הייתי רואה ואינו נראה. מה זאת? ראשי החל כואב מרוב שרעפי בקרבי. בצאתי מ”כל דכפין” שבע, והמיה קלה בראשי מהקהוה הטוב והסיגרה המבושמת חדלו הרעיונות של: “מי אני?” להציקני כל כך. “למה זה אדאג?” שאלתי את נפשי למה לא אהיה בעיני כתינוק שנולד עתה? כאילו התחלתי עכשיו לחיות?.. הן פה עולם שכולו טוב, טוב להיות פה. נזכרתי שהמורה הזמינה אותי למחר ללכת אתה לראות את שמחת בית השואבה… שמח וטוב לב עליתי על המדרכה המסיטה. חפצתי ללכת לבית המקדש לראות שוב את סדרת הפסלים שלי חיי משה רבנו“. יותר משעה שהיתי שם. כשרציתי לצאת משם ראיתי מימיני מסך תלוי ועליו רקומה כתבת: “קבר רחל”, פסול של ב. שץ 1920”. מן הצד היה קבוע כפתור וכתבת עליו: “לחוץ בחזקה”. לחצתי את הכפתור ביד רועדת. המסך העתק לאט לאט. מאחריו נראה חלון קטן, עגול, חשוך. כאשר נגשתי אל החלון להשקיף בעדו היה שם אור. וזאת היא קבוצת הפסלים אשר ראיתי שם: מסביב לאבן גדולה עומדים במצבי גוף שונים הרבה ילדים ונשים בוכים. זקנות אחדות, משקפים על חטמן, ספרים בידיהם מוטים לצד האור הכהה ועיניהן זולגות דמעות-תחנה. נשים רבות בלי ספרים שופכות את לבן המר לפני הקבר הקדוש, מנשקות באהבה את האבן הקרה, שוטחות עליה את כפיהן מניחות בעצב את ראשיהן עליה, כאילו על משהו חי. אחת שוכבת עיפה בתחתית האבן כמו לרגלי אם… החדר אשר בו עמדה הקבוצה היה אפלולי למחצה, מואר רק באור נרות-נשמה שעל יד העמוד ומנורת שמן אדומה, התלויה על הספון, קירות החדר מצופים פרכיות שונות. על אבן שיש כתוב באותיות שחורות כעל גבי מצבה: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו”. מעל לחדר כפה עגולה וחלונות קבועים בה למעלה. מימין נשפכים קוי תכלת ירקרק של הירח. קוי האור עוברים דרך הקבוצה משליכים קרני-אור על צורות אחדות ומשתקפים למטה בזוית החדר…. כל הקבוצה החלה מסתובבת לאט לאט. מתוך האפלולית צפו צורות חדשות לאור קרני הירח… נראו צורות אנשים מסביב לאבן, כל הצורות האלה הציגו קבוץ קטן מכל קצוי תבל תרבושים, שטרימלים, כפות, כובעים מכובעים שונים, קרטוזים ומטפחות כסו את ראשיהם: הכל כמנהג המדינה שבגלות שבאו משם ורק צער אחד הביעו פני כולם, תחנה אחת הפיקו עיני כולם, הזולגות דמעות ותפלה אחת יצאה מפיות כולם, תפלה ל“רחל אמנו” שתבקש רחמים עליהם מלפני רבונו של עולם שיביא את הקץ לגלות המרה, שיחיש את הגאולה. הקבוצה הסתובבה לאט לאט. הירח יצק את אורו הכחלחל המרפרף עליה והצורות המוארות נראו אדמדמות ויתנועעו כצללים חיים מתחת לכפה האפלולית למחצה… לאזני הגיעה נגינת חרש, נוגה כקול בוכים, מלאה געגועים אשר חדרה עמוק לתוך לבי. לא יכולתי למוש ממקומי עד שחשך החדר והמסך שב למקומו. עיף ישבתי בין פסלי. אינני נזכר מתי עשיתי את כל אלה. איפה עשיתים? אבל הפסלים מעשה ידי הם – דבר זה הנני מרגיש בכל לבי, ולא רק מפני שהמורה אמר לי זאת. אני הכרתי בצורות הללו את חלום רוחי… התמונות היו מונחות עמוק בנשמתי, אך דבר זה לא ידעתי, כי כבר עשיתין!… חרדה עצבנית תקפתני פתאם, לבי החל דופק בחזקה, נשימתי קצרה. אצבעותי החלו מפרכסות ומתנועעות כאילו הייתי מגבל בהן חמר. נוכח עיני רחפו מאות צורות, נשאו באויר, הסתובבו במחול פראים, בניצוצות אש מגוונים המפזזים בעינים, שנתעצמו בראותן פתאם אור גדול… לא יכולתי לשבת עוד על יד הפסלים. קפצתי ממקומי רצתי ויצאתי מהאולם, תקפני חשק נמרץ לכייר, לכייר… – מה איכפת לי, מה הייתי לפנים, מה עשיתי עד הנה, מאין אני בא? אומן הנני! יכול אני ליצור צורת כאלה! אשאר פה בירושלם היפה, פה אשב, בין האמנים הגדולים של “בצלאל”! – קראתי לנפשי כמעט בקול גדול הנשמע למרחוק, ברוצי בחצר בית המקדש המלא אורה. אחדים מהעוברים והשבים עמדו תחתיהם, הביטו, התבוננו בי בתמהון. מתוך כך נתישבה דעתי עלי, חדלתי לרוץ. ישבתי על ספסל בצל, ואחל לחשוב במנוחה את דרכי, מה עלי לעשות עתה. – ברור הדבר – אמרתי לנפשי. – עלי להספח אל קבוצת-האמנים אם ישנה כזאת. אלכה נא אל אקדמית-“בצלאל” ושם יאמרו לי מה עלי לעשות. אמרתי ללכת שמה תיכף ומיד, אבל נזכרתי כי ערב חג היום ו“בצלאל” סגור בודאי. בכלל, עד עבור החגים לא אוכל לעשות כלום. באין ברירה צריך להמתין. הוצאתי את ארנקי הקרוע לראות כמה כסף נשאר בידי. ראיתי ונבהלתי: מלבד גרות ניר אחדות, העודף שקבלתי אחרי סעודת הצהרים, יש לי עוד “גירות” תורקיים אחדים ועליהם כבר אמרו לי שלא יצלחו אלא לילדים, לשחק בהם… התחלתי ממשש בכיסי אולי נשארו שם במקרה מטבעות זהב. ואמצא בחיקי קופסת-כסף כבדה לסיגרות. מוכרח אני למכור את הקופסה. – אמרתי לנפשי– ועלי למהר פן יסגרו את החנויות לכבוד החג הממשמש ובא. ואפן ואלך אל שער-הזהב. כאשר ירדתי מהמעלות פגשתי את אבי-שחר הזקן. נזכרתי שהוא המבקר על מלאכת הכסף ואפן אליו אולי יקנה את קופסתי. הוא התבונן אל הקופסה מכל עבר פתח אותה, קרא את הכתבת אשר לא שמתי לה לב בראשונה. אחר פתח ואמר ברצינות: – זהו חפץ יקר המציאות של מעשה “בצלאל” הישן. יש לה לקופסה זו ערך גדול. מתנה היא שנתנה למיסדו של “בצלאל” מאת פועלי חרושת-הכסף. פה חרותות חתימות ידיהם. מקומו של חפץ זה בבית-נכאת. אפשר שיקנו אותו בשביל בית הנכאת של בית המקדש. רצונך, אלך אתך אל המנהל. אני חפץ לשמחהו בבשורה הזאת. משרד בית הנכאת היה קרוב. המנהל הביאני אל חדר-העבודה שלו. הוא היה זקן מלא חיים ותנועה. הוא התבונן לקופסה מכל עבריה, הסתכל בה דרך זכוכית מגדלת ובאותה שעה דבר אל נפשו: כסף ישן אמתי של “בצלאל”. חפץ יקר המציאות, יחיד בעולם, מתנה לשץ מאת הפועלים. מי יודע איפה התגולל עד עתה. מה שמך, אדוני?– פנה אלי פתאם. – שמי? – התחלתי מגמגם במבוכה – אנכי… ויפסיקני ויאמר: הנני מבין… אין צורך… אנחנו נרשום: מתנה מאת פלוני בן פלוני. מבוכתי גדלה עוד. חפצתי ללכת, אבל נזכרתי, כי כלתה הפרוטה מכיסי ואומר אליו בלחש כשפני כבושות בקרקע: – סליחה… לצערי הגדול… שעת דחק… גר בארץ… נשארתי בלי פרוטה… חג… אי אפשר להכתב בקבוצה… “הבנתי”,– הפסיקני שוב: “בודאי בודאי, שלם נשלם. תיכף ומיד”. שוב בחן את הקופסה בזכוכית המגדלת. אלף שקל! – קרא האיש מבלי הסיר עיניו מעל הקופסה כאילו קרא מעליה את המספר הזה. אבל עלי להכניס את שמו ברשימה. המספר הזה הפתיעני. עניתי לו בלב שמח: – תודה. אמנם זהו מחיר יקר יותר מדי. אבל גר אנכי פה. אין לי כאן קרוב וגואל. שמי אנכי בן פלא! אמרתי בבטחה, כי נזכרתי את השם אשר קראה לי המשטרה. קבלתי את כספי ואצא שמח וטוב לב. מהרתי ללכת בעוד החנויות פתוחות, כי היה עלי לקנות דברים רבים. נכנסתי אל המחסן הראשון, קניתי לי לבוש חדש ללבוש כמנהג המקום, לבל יכירו בי, כי זר אנכי ושבתי מיד אל בית מלוני הקרוב לסיטון. חדרי שנתנו לי במלון נמצא בקומה השמינית. החדר היפה מלא אור ושני חלונות בו, אשר בעדם ראיתי את חצר בית המקדש ואת ההרים אשר מאחריו המכוסים נטיעות יפות, ארמונות ואהלים מקושטים וביניהם הלך המון חוגג. גם בלבי קפצה שמחת חג. הנס שאירע לי בקופסת הכסף, החייני והניס את יגוני. החלטתי בלבי לבלי לצאת עוד היום מהבית. חפצתי לנוח ולקרא את העתונים שקבלתי, בינתים לבשתי את בגדי החדשים לראות אם יהלמו אותי בגדים אלה. פתאם נשמעו שלש דפיקות בדלת חדרי נבהלתי ואקרא: – יבוא! נכנס איש צעיר וישתחוה ויאמר: שלום, אדוני, סלח נא לי כי הבהלתיך, אני סוכן המלון. יכול אני למלא את כל משאלותיך, אם יש לך צורך בדבר-מה, הגידה נא לי ואמציא לך, אבל עליך למהר כי עוד מעט ותסגרנה כל החנויות מפני קדושת החג. חן חן – אמרתי לו – לא חסר לי כלום. אבל בהפנותו שכמו ללכת נזכרתי בספרי אשר קניתי. היכול אתה לטלפן אל בית-מסחר-הספרים שישלחו לי את ספרי?– שאלתי אותו ואתן לו את מעוני. כדברך אדני כן אעשה. מיד אטלפן – ענה האיש ובהתבוננו אל בגדי החדשים הוסיף ואמר: רצונך, אדוני, לרחוץ במרחץ לכבוד החג? למטה במרתף יש לנו מרחצאות שחיה. שם ימצא גם ספר אשר יסדר את שערך. במעליה ט‘. אשר על מרפסתך מימין יכול אתה לרדת שמה. והמרתף הוא אולם רחב-ידים, מלא אור, בנין הקשת נשען על עמודים לבנים עבים, רבים, הרצפה אבני שיש לבן, ושוליה – שיש צהוב ואדום. הקשת והקירות נוצצו מאור החשמל הנשקף בחרסינה הלבנה המקושטת בציורי-תכלת. ושם שתי ברכות מים, ומימיהן הומים מרוב אדם. רבים התרחצו על יד הברזים והמזרקות המרובים, אחרים שכבו סרוחים על ספסלי שיש כשסכים אותם. אלה מתעמלים ואלה גומעים במנוחה משקאות שונים אשר אחד המשרתים היה חוזר ומגיש על מגש. כולם מכנסי-רחיצה קצרים על בשרם. בשכבי על גבי ספסל השיש, אמר אלי המסז’יסטן במששו באצבעו את בטני בלי-טקס: – אדוני, עליך להתהלך הרבה ולהזהר באכילה, כי בטנך הולכת ומתעבה. נעלבתי מדבריו ומאופן משושו באצבעו, ועניתי בתרעומת: – בבקשה, בלי אצבעות. עשה את מלאכתך מבלי יעוץ עצות. אתה, לא עליך לשאת את בטני אני. הוא הביט עלי בתמהון ויען בצער: צר לי, אדוני. שדברי העליבוך. חובתי היא, בתור מסז’יסטן, להגיד לדורשי ולהעיר את אזנם כשגופם מפסיד את קצביו הטבעיים היפים, או יותר נכון: הבריאים; שהרי היפי והבריאות כרוכים זה בזה. אני רק מלאתי את חובתי. אחרי המרוח הגישו לי כוס יין-פרות קר והראוני את הכניסה אל הספר מאחורי הפרגוד. זה התבונן בי מכף רגלי ועד ראשי ויאמר אלי: – אדוני עליך לשאל בעצת רופא. גופך מתפתח לא כשורה וצורתו הטבעית הולכת ונפסדת. לזה לא עניתי דבר ואשב על הכסא הגדול והמתנתי לסדר שיעשה את שערי. הסדר לחץ את יד הכסא. מיד הפשל הכסא לאחור ונמצאתי שכוב במצב אפקי. הסדר שם תחבשות חמות על פני ואחרי דקים אחדים החל לעשות לי מסז’, מתחלה לאט לאט ואחר כך מהר יותר ובחזקה יותר. לשמחתי גמר את עבודתו והשיב את הכסא למצבו הראשון והתחיל מספר את שער ראשי ואת זקני, לבסוף שאלני: – רצונך, אצבע קצת את זקנך. – לא ולא – עניתיו בהחלט – איני חפץ להתחפש לצעיר. – לא צבע השער מעיד על זקנותו של האדם. לפניך נאה יותר ששערך יהא לו צבע אחד, כמו בגדיך, או שחור כולו או לבן. הרוצה אתה לנסות? – – “טוב” – עניתי. כשהסתכלתי במראה אחרי לבשי את בגדי, לא הכרתי את עצמי. הבגדים הלבנים הארוכים הגבירו את הדמיון שאני גבוה יותר וחזק יותר, וזקני השחור המקיף את פני הדהים הוסיף לעיני זיו חי ומפיק. פני הפיקו מרץ ורצון חזק. בראותי את פני, הרגשתי את עצמי מלא מרץ, מחודש כולי, מוכן ומזומן להתחיל לחיות חיים חדשים יפים בירושלם העיר היפה…

ד

קול בסים של שופר העירני בבקר ממחרת. הספרים החדשים והעתונים הרבים שהיו מפוזרים סביבי ועל הרצפה, הזכירוני את אשר עבר עלי ביום אתמול. חדות-אור מלאה את נפשי. נזכרתי כי הלילה שמחת בית השואבה, כי המורה הזמינתני להיות אורחה, היא תראני את השמחה… היא עמדה כמו חיה נכח עיני. עיניה הגדולות והרעננות מביטות עלי בסקרנות מתחת לשולי כובעה הרחב, פיה הטהור כפי ילד תמים פתוח קצת והיא כמתבישת, אודם קל כסה את פניה השזופים-הדהים. נזדרזתי ואלבש את בגדי. החלטתי, לבלי חכות עד הלילה, כי אם ללכת אל “גן-עדן-הילדים” ושם בודאי אמצאנה. היתה עוד שעת בוקר כשבאתי במדרכה המסיטה אל ברכות המים. משם הלכתי רגלי. ואחרי רגעי מספר באתי אל גדר ארוכה מכוסה ירק מטפס. מימיני נמצא שער יפה פתוח וממעל לו נוצצו אותיות זהב: “גן עדן לילדים”. השוער הראני את המשרד, שאליו עלי להכנס מתחלה. נכנסתי אל המשרד, המשרת בקשני לשבת ולהמתין עד שיבוא המשגיח. שלשה אנשים ואשה אחת כבר ישבו וחכו. ישבתי אצלם. הזקן שבהם הציג את עצמו: – שמי אריאל בן אוריה. הנני שליח הסנהדרין ומושבי בקיוב. – נעים לי מאד להכירך, אדוני. בכל העולם התגוררתי, נע ונד הייתי, תיר הייתי, עכשיו השתקעתי בירושלם. פסל הנני. הכברתי עליו מלים, בכדי שלא אצטרך להגיד את שמי. הזקן הטה בידו את אזנו אלי ויאמר: – סליחה, אדוני. לא היטבתי לשמוע, מה שמך? – אנכי בן פלא! קראתי כבר בקול רם. הכל נתנו עיניהם בי, כדי להסיח את דעתם משמי מהרתי ואשאל אותו: – למה אתה שליח בקיוב? לענינים מדיניים או מסחריים? – לא הא ולא הא. מטרת שליחותי היא להביא את היהודים היושבים שם לארץ-ישראל. – ומה אתה עושה לכך? מחלק כרטיסי-נסיעה באניה או נותן הוצאות לדרך? – לא. הרוצה לנסוע לא יחסר לו כסף. תעודתי היא לעורר את החשק לנסוע לארץ-ישראל. אני מוכר את הספרים ואת היצירות האמנותיות שלנו. מציע להם את מורינו לבתי הספר שלהם, משתדל שישלחו את ילדיהם לבתי הספר שלנו, וביחוד לוקח אני מהם את כל היתומים. בזה השגנו הרבה מאד, עוד לפני מאה שנים, אחרי מלחמת העולם שולחו אלינו אלפי יתומים, בני אלה שנפלו חללים במלחמה. אנחנו השבנום לבני העם כולו, ונתנו להם את החנוך הטוב ביותר. מאז נהגו לשלוח אלינו יתומי ישראל מכל קצוי תבל. – כלום חסרים אתם אזרחים בארץ ישראל או רוצים אתם למשוך הנה רק יהודים? – לפי המשטר שלנו, יכולה ארצנו להכיל כפלים מאשר נמצא בה כעת. מובן מאליו כי כרבות היושבים, תרבה הטובה לכל. באים אלינו גם לא-יהודים והם מקבלים אצלנו כל הזכויות כיהודים, אולם, כמובן, רצוי יותר שהיהודים יבואו הנה, להם קל יותר להתאחד אתנו ולהבלע בתוכנו, להיות לגוף אחד אתנו. המשגיח בא ושאל לחפצנו. האיש והאשה אמרו שיש להם פה שני ילדים והם באו לראותם, ואנחנו שלשתנו בקשנו רשות לראות את גן-העדן. הוא נעתר לבקשתנו וישלח אתנו משרת ללוותנו. – ירושלמים אתם? שאלתי את הזוג. – לא. מבאר שבע אנחנו– ענה האיש; כרמים יש לנו שם. לכבוד החג עלינו ירושלמה ורוצים אנו לראות את ילדינו המתחנכים בגן. – אם לא נפריעכם נלך אתכם לראות את ילדיכם – אמרתי להם בשמי ובשם בני-לויתי. חפצתי לראות איך יפגשו הילדים את הוריהם. הם הסכימו, ונלך אתם יחד. המורה אשר המשרת הביא אותנו אליה, אמרה להורים כי ילדיהם משתתפים עתה בחגיגת כל הילדים. המורה הזמינה אותנו לראות בחגיגה זו, היא הביאה אותנו אל אולם גדול והושיבתנו על היציע, אשר בו ישבו כבר אנשים אחדים. על ידינו ישבה גברת אחת. היא הגידה לנו שהיא מורה ב“גן עדן הילדים” ותספר לנו בגאות של אושר כדברים האלה: – כל אשר עיניכם רואות פה עשוי על ידי הילדים עצמם. כל התמונות אשר על הקירות, הילדים צירום, כיורי החמר– ידי הילדים כירום. התבוננו נא אל הקומפוזיציות הגדולות בעפרונות מגוונים, אלה הן רשומים ל“אישונים החדשים” של אחיטוב, מעשה ידי ילדה בת שמונה שנים. אחר החג תכנס ל“בצלאל”. והקריקטורות האלה אף הן ילדינו צירום. כל הקשוטים אשר באולם, כל פנסי הניר הצבעוניים, השרשרות ושאר הדברים– הילדות הקטנות עשו אותם. הכל עשו על דעת עצמם בלי התערבות המורים, החגיגה עצמה הפתעה היא לנו. אנחנו עכשיו הקרואים שלהם. התחלתי להביט בהתענינות יתרה למטה אל האולם, אשר שם ערכו הילדים בעצמם את חגיגתם, איך יחזיקו סדר בלי עזרת המורים. כחמש מאות ילדים היו שם, מבני ארבע עד בני שתים-עשרה. הקטנים ישבו בשורות הראשונות, נדברו בלחש והניעו את רגליהם הקטנות הערומות. נראה היה שלא קל להם לשבת במנוחה: יש חשק לרוץ, לקפוץ מעט, אבל לא נאה עכשיו… הגדולים מהם התבוננו אל התמונות המוצגות וחוו את דעתם, בפנה אחת עמד ילד עליז, וספר בפנים שוחקים דבר-מה מגוחך. מפי הילדים שומעיו פרץ צחוק גיל… אבל מבט-מוסר של חברם הגדול מהם ההסה אותם. וישמע קול שופר מאחורי הבמה. כל הילדים נשתתקו ונעצו עיניהם במסך אשר נפרש לאט לאט. על הבמה עמדה קבוצת ילדים אשר שרו במקהלה שירת הודיה, והשירה השתפכה כרנת-צפרים בבקר בהיר וכתפלה זכה על ראשי הרים לאור הירח… קולותיהם הצעירים צלצלו כקולות העדינים של החליל והעוגב, הילדים אשר באולם החלו אחד אחד לשיר אתם ולבסוף השתתפו כל הילדים במקהלה הרמונית נאדרה כמו בהיכל-קדש. כתום השירה עשתה קבוצת ילדים התעמלות. ואחר כך החלו הילדים, לתמהוני, יורים וקולעים אל המטרה. הם ירו חצים על נרות דולקים, פרות תלויים בחוט ולא החטיאו את המטרה. ילדים רבים מהיושבים עלו על הבמה וישתתפו ביריה. אחר כך הביאו על הבמה עמודי-ציור ושלחנות-כיור וכעשרים ילדים ציירו פני אנשי-שם, נופים, קריקטורות, כירו כל מיני חיות ובהמות. וכל אשר צירו וכירו תלו תיכף על כתלי הבמה. תערוכה שלמה סדרו. אחרי כן החלו מדקלמים. ילד וילדה הציגו מחזה-התולים באמנות רבה. אחדים מהילדים היושבים באולם לא התאפקו ועזרו להם. הדבר הזה שמח את הקהל עוד יותר. הזוג מבאר שבע הכירו בילדה המטעימה, כי בתם היא. האב מחא כף בהתלהבות רבה, והאם בכתה מרוב שמחה. אחרי כן יצאה הילדה על הבמה ותכרז: – ילדים, מי מכם הרוצה להשתתף במחולות, יקח לו את זוגו ועלו על הבמה! ילדים רבים רצו בריצה ועלו על הבמה. מאחורי הקלעים נשמעה נגינה והמחול החל. זאת היתה כעין פנטומימה שהציגה מחזות שלמים על ידי תנועות ומעוגים שונים, אלה היו תמונות חיות של אגדות דמיוניות. הילדים היושבים באולם קראו תדיר שמות שונים. נראה היה, שהאגדה ידועה להם. הם הרבו למחוא כף, דרשו לחזור עוד פעם על המחול ורבים עלו על הבמה ותפסו את מקומם של העיפים. ככלות המחול התחילו שוב לקרא: “הדרן! הדרן”! אולם יצאה פתקה ועליה כתוב לאמר: “הפסקה לחצי שעה”! המורה אשר ישבה אתנו אמרה באהבת אם? הילדים כגדיי עזים הם: לא ילאו לפזז כל היום“. למטה הגישו הסדרנים תופינים, פירות ומיני משקה, מתחלה לקטנים ואחר כך לגדולים ולבסוף הביאו גם לנו תקרבת. לי הגישה ילדה קטנה אשכלת ענבים ותאמר בחן: דודי, קח נא ענבי. מתוקים הם. מחברון שלנו שלחו לנו את אלה. בקחתי מידה את הענבים שאלתיה: – שמעי נא קטנה, כמדומני כי אתמול הלכתי אתכם ואת מורתכם לראות את עולי-הרגל? – לא דודי. זאת לא היתה קבוצתנו ולא מורתנו. אנחנו ראינו את העולים לרגל לפני יומים. המורה אשר ישבה אתנו שאלתני לשם המורה שהלכתי אתה לראות את העולים לרגל. – את שמה איני יודע, אבל את מראה אני זוכר; רמת-קומה היא, צעירה ועינים שחורות יפות לה. חפצתי למצא אותה פה. בין אלף וחמש מאות המורות, אשר בגן העדן תמצאנה צעירות בעלות עינים שחורות ויפות לא מעט. סימנך, אדוני, אינו סימן מובהק. אם אינך יודע את שמה, יכבד ממך למצא אותה. אנכי הבעתי לה את תמהוני על רבוי המורות בגן. – בגננו נמצאים יותר ממאת אלף ילדים. מספר המורים יותר מאלפים. רבים מהם גרים בגן, ומספר כל נושאי משרה פה קרוב לשלשת אלפים. – הן זאת עיר גדולה, צבא רב ועצום, שהחזקתו עולה בהון רב! – תקציבנו השנתי עולה לסך של חמשים מיליון שקל בערך, אבל זה לא הרבה, חנוכו של כל אזרח בעתיד, עולה לנו בסך של חמש מאות שקל בשנה. היינו: שבעת אלפים שקל, במשך ארבע עשרה שנה. כל אחד מבן שמונה-עשרה עד עשרים שנה, כלומר: במשך שתי שנים, חובה עליו לעבוד חנם. ועל-ידי כך הוא פורע בערך כשלשת אלפים שקל, ואת שאר ארבעת האלפים יש לו לכל אחד אשראי אצל העם שיפרע אותו במשך שלשים שנה, מאה ושלשים וחמשה שקל שהם משכרתו במשך עשרה ימים בשנה. – אבל לא הכל יכולים לגמור את למודיהם עד שנת השמונה-עשרה, ולא עבודתו של כל איש בעשרה ימים שוה מאה ושלשים וחמשה שקל? – אצלנו אין איש לומד יותר מאשר עד מלאת לו שמונה עשרה שנה. בלי סבה יוצאת מהכלל אין התלמיד נשאר שתי שנים במחלקה אחת. אם מישהו מחוסר-כשרונות הנהו, מלמדים אותו למודים קלים לפי הבנתו: מלאכה או עבודת אדמה. אז הוא עולה לנו בפחות הוצאות ועליו גם לפרוע פחות. חוץ מזה הן כל אחד ואחד יוצר דבר-מה במשך שלשים שנות עבודתו. והרי הוא מכניס רוחים לאוצר העם: הן הכל עובר דרך ידינו. ועוד זאת במלאת לו חמשים שנה ורכש לו נסיון עשיר בשנות עבודתו. הוא נותן עוד חמש שנים לעבודת הצבור. ואחרי מותו יורש העם את נחלתו. רבוי האזרחים אינו מביא לנו עניות, כי אם עושר. – התבוננתי ואראה, שכל הילדים שרים נכון. האם מלמדים פה את כל הילדים לשיר? – לשיר אפשר ללמד כל ילד נורמלי כשם שמלמדים אותם לדבר נכון. מובן מאליו, שלא הכל אמנים בשירה, כשם, שלא הכל יכולים להיות לנואמים. – אבל לשירה דרושים קול ושמיעה טובה? – גם לדבור דרוש שיהיו לו לאדם שני הכשרונות הללו מלידה, ואחר מפתחים אותם. אנחנו עמלים הרבה לפתח, עד כמה שאפשר, את החושים הטבעיים של האדם. אנו מלמדים את כל הילדים לשיר. לדקלם, להתעמל, לרקוד, לרשום, לציר ואפילו לירות אל המטרה בכלי זין. אמנם בכלי-זין אסור להשתמש בהחלט, אבל אנחנו משתמשים בהם להרגיל את האדם למשול ברוחו, לשלוט בעצביו ולפתח חוש ראיה נכון ומיושב. כל אלה מועילים, לא רק לפתח גוף בריא, אלא גם נפש בריאה. כל אלה מרגילים את הילד להרגיש עמוק, לחשוב במנוחה ובהגיון ומקרבים אותו, על-ידי כך, אל המטרה העקרית – החיים. – אבל הלמודים הללו גוזלים מאת הילד זמן רב? וההתפתחות הגופנית היתרה, הרי היא מחלישה את כשרונותיו הרוחניים, את ההרגשה הרכה של עצביו? – דעה כזו קראתי בספרי הפדגוגים הישנים מהמאה שעברה. דעה זו נכונה היתה לפי מטרתם, מטרת ממשלת העריצות, יען כי הם בקשו לפתח רק את הזכרון את התחבלנות המחודדת, את הרגשנות ואת הסבלנות, ולפי הכרתנו אנו, אין הזכרון אלא שכלם של שוטים, הערמומיות המחודדת – יושר עקום וחולני; הרגשנות– עצבים הרוסים והסבלנות – רגש שפל של עבדות… אנחנו מבקשים שאזרחנו בעתיד יהיו לו שכל ישר ובריא, שיחשוב בהגיון ובישוב הדעת, שירגיש הכל עמוק בלבו, כאלו הוא עצמו חי בזה, שיראה בעמיתו את עצמו הוא, ושיהא בעל רצון חזק… הילדים שלנו פטורים מכל ה”חכמות" וה“מדעים” כביכול, שטמטמו בהם את מוחו ואת לבו של הילד; אצלנו אין לומדים את הכרונולוגיה של אותם העריצים “אנשי השם” ולא את החשבון המדויק כמה אנשים הרגו וכמה ערים החריבו ושרפו… ילדינו לומדים את התוך של ההסטוריה, את נפשה, את הנותן לאדם השקפה היסטורית על מאורעות החיים… אין אנו לומדים גם את פרטי הגיאוגרפיה של כל כדור הארץ, לא את המטמטיקה הגבוהה אף לא את ידיעות הטבע לפי התכנית הישנה. חדלנו מלמד גם את הספרות כמנהג הקדמונים ושאר מדעים כאלה אשר גזלו את רוב הזמן של בני הנעורים ושנשכחו מלבם מהר אחרי צאתם מבית הספר… כל הלמודים הללו השארנו למומחים. אנחנו לומדים להבין את צורת כדור הארץ ואת התפתחותו… לחשוב בהגיון מטמטי, להבין את הטבע ולהתבונן אליו, כדי לאהב אותו, אנחנו לומדים ספרות, רק כדי להבין על ידה את נשמת האדם, את רגשות לבו העמוקים ולאהב את האדם. “ואהבת לרעך כמוך” למדה אותנו תורתנו הקדושה, ולפיכך קל לנו להשריש בלבות ילדינו את הרגש הנעלה – אשר בלעדיו לא יכון כל צבור צדיק – רגש הכרת הטובה… ויען אשר הרגש הזה משרש עמק בלבות אזרחינו, כאלו ינקוהו עם חלב אמם. הגענו לידי כך, שמעטים בקרבנו פושעים. רופאינו הוכיחו כי הפושע אינו אלא חולה ושלח ישלחוהו אל “ערי המקלט” לרפאהו ממחלתו: אדם בריא, אומרים הם, אינו יכול לעשות עול. ומתוך הרגש הנעלה של הכרת טובה, מתפתחות אצלנו המדות התרומיות של כבוד אב ואם, כבוד זקנים ומורים וכל אלה אשר זכו להקרא בשם הנכבד “רבי”. הבטתי בהתפעלות על האשה הנבונה והיפה שדברה בהכרה כה עמוקה על רעיונות כה נעלים, לא יכלתי להבליג על סקרנותי ואשאל: – סליחה, גברתי, על הרשותי לעצמי לשאלך: המזמן רב את מורה בגן? ואל נא ירע בעיניך אם אשאלך: הנשואה את ואם יש לך ילדים? – היתכן, כי אשה בגילי לא תנשא? וכלום נאה לאשה בריאה שלא תלד בנים? כבר יש לנו בן, גם הוא מורה בגן העדן. ארבעה ילדים יש לנו. אישי גם כן מורה כאן. אהבה לפדגוגיה באה לי בירושה מאת אבי עליו השלום. הוא היה פרופיסור ב“יבנה”. זה לי כבר שש ועשרים שנה שאני מורה ב“גן-העדן”. ואני הייתי אז בת שבע עשרה. השתוממתי שאשה בת שלש וארבעים נראית כה צעירה. אולם התאפקתי ולא אמרתי דבר, פן תחשב זאת למחמאה. אבל היא קראה בעיני את תמהוני ותאמר לי בבת צחוק: – רואה אני, אדוני, שהנך תמה על שאני נראית כה צעירה לא לפי גילי. על זאת עלי להודות את ילדי הגן; בחברת ילדים נשאר האדם צעיר לעולם. הלא כן? ילדים חביבים, נעימים! – הוסיפה בגאות אם בהראותה בידה על הילדים אשר באולם. ושם למטה ראיתי משפחה אחת גדולה. המורים והמורות, כאחים ואחיות גדולים לילדים. הילדים דברו ברגש, צחקו משמחה, הניעו רגליהם בקוצר רוח, ילדה בת שבע וילד בריא בן חמש רצו וקרבו אלינו ונפלו על צוארי האשה מבאר-שבע. האם בכתה ונישקה את הילדים חליפות, והאב חיך ברצון, ולסוף אמר מטוב לב: – רב לך, אמא, תניני גם אני לנשק את התינוקות! ילדים, את אבא שכחתם? – הוא הושיב אותם על ברכיו וינשקם, וישאל: – ילדים, הרוצים אתם לנסוע אלינו לביתנו? – הלא אנחנו בביתנו! אמרה הילדה. – האינך רוצה, עדה, לבא אלינו לבאר-שבע? הלא שם אבא, אמא ויריב אחיך הקטן. – לא, אבא: פה בגן העדן טוב יותר. בואי את, אמא, עם יריב אלינו. אנחנו נשחק יחד עם הגברת שלנו. – אמרה הקטנה בהתרפקה על אביה ובידיה הקטנות שחקה בזקנו. – ואתה, נתן, מה תאמר? רוצה אתה ללכת עם אמא שלך שמה לבאר שבע, אל ביתנו? – הילד הניח את שעון אבא, אשר שחק בו, ויען ברצינות: – אמא, בואי אלינו. שבי אתנו, גם את תהיי גברת טובה. – חכם אתה, בני! – אמר האב בצחוק. השמעת, אמא, את עצת בנך הגדול. רואה אני, שהם אינם מתגעגעים לנו ביותר. – אבל אני מתגעגעת להם,– ענתה האם בעצב. – האנכיות מדברת מתוך גרונך–ענה האב. הילדים אינם כלי-שעשועים. עלינו לדרוש רק את טובתם הם. פה יקבלו חנוך טוב, יגדלו והיו לאנשים מהוגנים. – אני אדאג להם ואטפל בהם – ענתה האם בתרעומת כנעלבה – מי עוד קרוב לילד כאמו? – יען כי את קרובה להם תפנקי אותם ותשחיתי את אפים. “האהבה מקלקלת את השורה” אמרו חכמינו. אל נא תשעני על אהבתך לילדינו. אסור לך ליטול עליך אחריות גדולה כזאת, לחנך ילדים, לגדל ולפתח את איש העתיד, לקחת את אשרם בידיך. הלא על כרחך יהיו אצלך לאגואיסטים, בראותם כי את דואגת להם ומטפלת בהם יותר מאשר בילדים אחרים. ואם רפת-רוח את, ולא תוכלי להבליג על געגועיך– עשי מה שאמר נתן הקטן שלנו: היי למורה בגן-העדן. בעוד ששה חדשים נכניס גם את יריב לגן-העדן. השארי גם את שם, לזמן-מה, עד אשר תוכחי כאחותך, כי מוטב להם לילדים להתחנך בגן. נשמעה תקיעת שופר. הילדים מהרו וינשקו להוריהם וירוצו וירדו למטה. המסך הורם לאט לאט. כר עטוף-דשא ליד ברכה, שהעלתה צמחים, בתוך יער עבות שטוף נגה-ירח הוצג במערכה הראשונה. מחזות מחיי החיות, העופות, הנטיעות והפרחים הציגו האמנים הקטנים… חלום דמיוני חזו עיני… כשפת מלאכים צלצלו חרוזי העברית היפים… ליצירי גן-עדן, לפרחי גן-עדן דמו הילדים… ככה שרים, ככה רוקדים, ככה חיים, ככה אוהבים רק בגן-העדן! הייתי כאיש אשר הקיץ מתרדמה בשמעי פתאם סערה של מחיאות כפים, נבוכותי, נדהמתי, ואשכח למחוא כף עם כל הקהל… אריאל בן אוריה אשר ישב אצלי אמר לי בקול רועד: – האגדה הנפלאה היא יצירתו החדשה של בן-תמר, זהו כוכב חדש העולה ומזהיר על שמי ארץ ישראל שלנו. עודנו צעיר לימים, אך כבן שלשים. לא יכולתי לענות אותו דבר. כמעט לא יכולתי להתאפק מבכות מתוך התפעלות… בן אוריה הציץ עלי בעיניו החכמות והטובות ויאמר אלי רכות: – הבה נצא החוצה, נשאף אויר חפשי, פה חם יותר מדי–ונצא שנינו. – שב נא, אדוני. – אמר בהראותו לי ספסל עומד בצל. אף הוא ישב לידי ויוסף דבר אלי: – הגידה נא לי, אדוני, לפי דבריך היית נע ונד בכל העולם כולו. אמור נא לי, כלום ראית מימיך עיר מענינת כירושלם שלנו? ומבלי חכות לתשובתי הוסיף ויאמר: – “אוירא דירושלם מחכים” אמרו חכמינו. האין בדברים האלה אמת? איפה תמצא ילדים פקחים כאלה? איפה תשמע מפי מורה רעיונות נשגבים ונעלים כאלה? איפה תמצא אכר או כורם בעל שכל בריא כזה? דר אנכי בקיוב שהיא מרכז ההשכלה של הקהליות הסלביות המאוחדות, יושב אני תמיד בחוג אנשים נאורים, משכילים, למדתי ב“יבנה”, את שעות הפנאי שלי הנני מקדיש לקריאה, ואף-על-פי-כן בכל פעם שאני בא ירושלמה, הנני מרגיש בנפשי כאילו בן כפר אני… ברוכים אלה היכולים לשבת בתוככי ירושלם קדשנו! גמר את דבריו בקול תפלה. ואני עודני נאלם, לא יכולתי להוציא הגה מפי. הכח האלהי של היופי האמתי הקסימני, אבנני, נטל כל חושי. לבי נמשך אחרי העולמות היפים שרק לפני רגע רחפו נוכח עיני… הזקן הטוב הביט אלי בדאגה, בלי דברים אחזני בידו ויביאני אל המזרקה וירחץ את פני במי המזרקה וישקני מים קרים. דעתי נתישבה עלי. הבטתי אליו כאשם ואבקש סליחה מאתו על אשר הטרחתיו. – אין דבר– ענני בשמחה,– עכשיו טוב. נלך לאכול. איפה אתה אוכל? איפה סעדת בבקר? עכשיו נזכרתי כי עדיין לא סעדתי היום. אמרתי לו בצחוק כי שכחתי מאכול פת שחרית? הוא הביט אלי בדאגה ויאמר בקול אב חרד לשלום בנו: לא טוב הדבר אשר עשית, לא טוב. הטרם תדע כי בירושלם צריך כל אדם לסעוד את לבו תיכף לקומו משנתו? פת-שחרית, זאת היא ראשית כל מעשה. אויר ההרים מחליש את האדם כשקיבתו ריקה. עתה נסע לאכול סעודת הצהרים. ואחר כך אם תרצה אוליכך אל עמק בנימין אשר שם תהיה היום ההתחרות של המתעמלים. שני בני משתתפים אף הם בהתחרות זו, בני הבכור, רבי אלישיב שהוא מלומד מפורסם מ“יבנה” ואב לבנים, אף הוא רוצה להיות ל“שמשון”. בירושלם אין מזקינים לעולם.– כלה שמח את דבריו, חבק את זרועי ויביאני אל המדרכה המסיטה.

ה

בדרך בית-לחם נסעתי עם בן אוריה. הוא נהג בעצמו את המכונית שלו. – בחגים – אמר בן אוריה – ינתן חופש לנהג למען ינוח מעבודתו. לי לא תחשב זאת למלאכה, כי אם לעונג לכבוד החג. עברנו את השכונה היפה “תלפיות”. בראש ההר העמיד בן אוריה את המכונית והראה בידו, ימינה. – הביטה נא מר בן פלא וראה את האפדנים הנהדרים אשר על ההר הלז. זאת היא תערוכתנו החקלאית השנתית, הנה מביאים את הבכורים של כל ארץ ישראל מדן ועד באר-שבע. הממשלה קונה את מיטב הבהמות, העופות, הנטיעות והזרעים ומחלקת אותם לכל חקלאי ארץ ישראל. ולפיכך עומדת אצלנו החקלאות במדרגה גבוהה מאד. במשך ימי התערוכה ישנן כנסיות של קבוצות שונות לגדול סוסים, בקר, צאן, דבורים ועופות. ושאר קבוצות חקלאיות כמו: “כרמל”, פרדס“, “משביר”, “שקד” וכיוצא בהן. באותו זמן מסתדרים גם שעורים לכל המקצועות הללו. שלש פעמים בשנה תערך התערוכה, בשלשת החגים שבהם עולי רגל באים ירושלמה. בחג הפסח ובחג השבועות שבהם מביאים פרחים רבים לתעשית הבשמים, מתמלאת ירושלם ריחות הניחוח כגן עדן. בעוד ארבע שנים תהא לנו תערוכה עברית-עולמית, למלאת מאה שנים לשחרורה של ירושלם. ועדת התערוכה התחילה עובדת את עבודתה עוד מהשנה שעברה. זאת היה תערוכה אשר עין לא ראתה כמוה. אנו מחכים לאורחים מכל קצוי תבל. – אבל איפה יגורו כל אותם האנשים בימי שבתם בירושלם? – עוד בימים הקדמונים פרשו חכמינו מפני מה נקראת ארץ ישראל “ארץ-הצבי”. כי כשם שהצבי עורו מתפשט ומתרחב, כשבשרו גדל, כך ירושלם מתרחבת ומתפשטת כשמתרבים אוכלוסיה… היודע אתה כי בימי החגים יש לנו בירושלם יותר משלשת מיליון אורחים, מלבד מיליון תושביה הקבועים? אל נא תשכח גם זאת, כי יש לנו עתה אמצעי-מסע כה טובים, שאדם יכול לשבת בכל מקום שהוא בארץ ישראל ולבוא יום יום אל התערוכה בירושלם… ואף גם זאת: הרי לפי תנאי אקלימה של הארץ יכולים לשבת במשך ששה, שבעה חדשים בשנה באהלים. כאותם אלפי האהלים שהוקמו בן-לילה ויהיו לערים שלמות. ובדברו נופף ידו אל ההרים אשר מסביב המכוסים אהלים ססגוניים שונים. – התראה את המודעות הגדולות ואת הדגלים השונים? עליהם רשומים שמות האורחים ועריהם, ועל פיהם יכול נושא המכתבים למצוא על נקלה כל איש ואיש, כבעיר מושבו. – ומה זה שם למטה? – זהו “עמק בנימין” לשם אנו נוסעים. אולם רציתי להראותך קדם ממקום גבוה את כל הסביבה, את אורחינו ואת אהליהם למען תוכל לאמר בכונה את הפסוק: “מה טובו אהליך, יעקב”! אמר אלי בבת צחוק טובה, וירץ את המכונית הלאה. הדרך הרחבה והחלקה, אשר עברנו בה, הומיה כים, מרב המכוניות, המרכבות והאופנים. משני עברי הדרך בשדרות נהרו שורות רוכבים על סוסי ערב יפים, נשים על גבי גמלים מקושטים וילדים על גבי חמורים. בכל מקום פרחים וירק. הגברים החזיקו לולבים בידיהם כנהוג. מעל לראשינו רעשו אוירונים אשר טסו באור השמש כמחנה יונים צחורות וירדו ב”עמק בנימין“. באמצע העמק ראיתי מגרש חלק גדור נסים גבוהים, צבועים תכלת ולבן. דגלים בראשיהם ומאוחדים לויות ירק. במקומות אחרים נטו אפדנים מיופים ודקות למשתתפים לשופטים ולחברי האגודות. ארבעה דגלים גדולים התנפנפו על כלונסאות גבוהים. על האחד היה מצויר שמשון, המשסע את כפיר האריות ומתחת כתוב: “שמשון”. על השני – מתתיהו הזקן עומד בגאון על האויב המומת, חרבו בידו והוא קורא: “מי לאדני אלי!” ולמטה כתוב: “מכבי”. על השלישי – פרש מזוין והכתבת: “השומר”. ועל הרביעי – עלם חסון ודגל בידו ולמטה כתוב: “החלוץ”. ומתחת לכלונסאות עמדו וישבו אנשים לבושים בגדי התעמלות. מסביב לכל המגרש, ליד הלויות, עמד קהל רב ומאחוריו עמדו מכוניות, מרכבות וקרונות. המכונית שלנו עמדת ליד דגל “שמשון”. – “פה תראה את “הרבי” שלי”. – אמר אלי בן אוריה בצחוק: אבל עלינו לעמוד על רגלינו כי בישיבה לא נראה כלום. בעמדי ראיתי, כי במקומות אחדים כבר החלה ההתחרות. על יד דגל “החלוץ” עמדו גברים ונשים וירו למטרה. על יד “השומר” הסתובבו רוכבים ורוכבות על סוסיהם הקלים, נכר היה, כי עוד מעט ויתחילו אף הם. ה”מכבים" עמדו ברבוע רחב ובאמצע שחקו בכדור גדול. אך על יד דגל “שמשון” עדין היה שקט. והחול הצהוב אשר זורה שם, הבהיק לאור השמש. מהאפדן הסמוך יצאה שורת מתעמלים שנים, שנים. הראשון נשא דגל “שמשון”, בן אוריה עמד על הספסל וישען על כתפי. כולם לבשו טריקו על בשרם, אזורי תכלת רחבים במתניהם, כומתות לבנות בראשיהם וסנדלים לבנות ברגליהם. ידיהם ורגליהם היו חשופות. הם נגשו בצעדי און ויתיצבו בשורה ישרה על יד דגלם. בן אוריה גחן אלי ויאמר בקורת רוח: הנהו פה. זה החמשי מימין… לא, לא זה… דומני זה, השני… לא לא הוא זה, איהו? איפה? שאל לנפשו בדאגה. – את מי תבקש, אדוני?– שאל עלם אחד, אשר עמד על יד המכונית שלנו. – את בני, רבי אלישיב. היודע אתה אותו? – פשיטא, רבי אלישיב מ“יבנה”, הבקטריולוג. הלא הוא המורה שלי. איננו פה. הלא הוא בקבוצה ג. בשנה שעברה זכה בפרס השלישי. הרי הוא אחד מגבורינו. הזקן נרגע. ירד מעל הספסל ויאמר אלי בבת צחוק: מגבורינו. ואני מתירא הייתי, פן לא יתנוהו להשתתף השנה בהתחרות. ראה, אך אלה גבורים הם! כיצד זה יכול בני להדמות אליהם? – סליחה, אדוני, טועה אתה – ענה שנית העלם: רבי אלישיב הוא אחד האנשים החזקים בכל עם ישראל. מובטחני בו, שיזכה עוד ל“אזור-הזהב-שמשון” כשתמלאנה לו ארבעים שנה. בינתיים נגמרה הטלת הגורלות על יד הדגל. נקבעו הזוגות ויעמדו בשתי שורות ארוכות מדובללות. תקעו בשופר והקרב החל. בן אוריה ישב. הוא התענין רק בבנו. אני לא יכולתי לגרוע את עיני מאת המתגוששים… כמאה זוגות היו שם. השופטים התפזרו לכל ארכה של השורה. כעבור חמישה דקים שוב נתקע בשופר וההתגוששות פסקה כרגע, יותר משבעים יצאו מנצחים והנשארים נמצאו שווי-כח: איש לא גבר על רעהו. הם ישבו מסביב לדגל, המנצחים לבדם, ענפי הדס ירוקים קטנים הוגשו להם והם רכסום אל כומתותיהם. שוב נתן השופט אות, ושורה חדשה באה. הזקן שלי קפץ ועמד שוב על הספסל והתחיל מחפש בעיניו את בנו והעלם אמר: – רבי אלישיב יבוא בכתה השלישית: אני אודיעך. – בן אוריה חזר וישב בקוצר רוח. עתה היה מספר המתגוששים פחות– לא יותר משלשים זוג. הם עמדו בשורה אחת. המנצחים כמעט כולם התאחדו אתם וגם אחדים מאלה, שיצאו ב“לא כלום” מההתגוששות הקודמת, נספחו אליהם. הפילו גורל, שוב התיצבו בשני טורים ההתגוששות החלה… הגויות החזקות והחומות הבהיקו באור השמש. עיני תעו בין הקבוצות הגאות של המתגוששים… לא יכולתי להשהות את עיני באחת מהן: כלן יפות, כלן נהדרות! רק לבי החיש את דפיקותיו. לא יכולתי לעמוד במנוחה על רגלי, כאילו שמעתי תזמורת, המנגנת שיר-לכת עליז… כחמישים זוגות התגוששו. ארבעים מהם גמרו בנצחונו של האחד על בן זוגו ושאר הזוגות גמרו ב“לא כלום”. גם אלה ישבו תחת הדגל ולמנצחים הגישו ענפי הדס. לקול השופר באה כתה שלשית. הפעם יצאו אך שמונה זוגות. העלם קרא בחפזון: – הנה רבי אלישיב הולך! הנה בנך הולך! נזדרז בן אוריה ועמד על הספסל. ידו אחזה בכתפי ויאמר בקול רועד: – כן, הנהו, מימין, בזוג השני! – ידו רעדה על כתפי. רק ארבעה מהמנצחים נלוו אל הבאים החדשים אשר התיצבו בשורה אחת. נעצתי עיני רק ברבי אלישיב. גם אני התעניינתי אך בו, כאביו, ואל אחרים לא התבוננתי. מרחוק לא יכולתי לראות את קלסתר פניו היטב, אך זאת ראיתי, כי קומתו ממוצעת, מבנה גופו איתן, וזקן גדול שחור לו. בן זוגו היה גבוה ממנו בקומתו. העלם אמר: – הוא יאבק עם בן-עתליה. זה אינו חזק ביותר, אבל זריז הוא ומהיר כשד בעצמו. בעל-דבר קשה, קשה מאד, זוגו לו, אבל קבעו להם זמן של עשרה דקים ולא יותר. בן-עתליה לא יחזיק מעמד. רבי אלישיב יכריענו תחתיו כעגל קטן. ראה תראו! ידו של בן אוריה הוסיפה לרעוד בעצבנות על כתפי. גם לבי נסער מאד. לא יכולתי להסיר עיני מאת הזוג הזה. נתן אות והנפתולים החלו. הם נענעו ראשיהם זה לזה, כאילו אך עתה התראו פנים, ברכו איש את רעהו, קרבו זה לזה, תקעו כף ואת ידם השניה קפצו לאגרוף מוצג ויניחוהו איש על גבו. הציצו זה בעיני זה במנוחה ויעמדו כמאובנים… על פי השרירים המתוחים שעל זרועותיהם והאגרופים המכווצים בחזקה, הכרתי, מה רב הכח הטמון בלחיצת היד… הגבוה לא עצר כח ויתכופף בזריזות כחתול ויכבוש את ראשו בצלעו הרחבה של איש ריבו, וילפות בכח את מתניו… רבי אלישיב התמתח בכבדות לאט לאט, שם את זקנו המגודל על שכמו של בן-עתליה וחבקו ביד חזקה, פשק את רגליו וילחצהו בכל כחו ארצה… הרגשתי כי גויתו הדקה של בן-עתליה לא תעצור כח לעמוד, עוד מעט ויפול על ברכיו ולוחמו הכבד יהפכו על גבו בכח משאו. במהירות הברק התרוממו רגליו הגמישות של בן-עתליה מעל הארץ, עגו כחצי עגול מעל ראשו של רבי אלישיב, הסתובב חיש וילפוף בשתי ידיו בחזקה את חזהו הרחב, וירכב על גבו הכפוף ויסמוך ברגליו הארוכות על הארץ… הכל מחאו כף לתנועתו המהירה של בן-עתליה ויאמינו, כי רבי אלישיב לא יוכל נשוא זמן רב את המשא הכבד ויפול ארצה. ואף אמנם הוא חפש בידיו את ידיו של בן-עתליה אשר לחצו את חזהו ויפול ארצה כעץ כרות, אבל התגולל כרגע ונמצא גוהר עליו… אולם בן-עתליה הצליח לכופף את מרפקו ואת רגלו האחת תחתיו, ויהי כמוטל באויר וגם אני ראיתי מרחוק כי עדיין כל גבו דבק לארץ… העלם החל קורא אלינו בהתלהבות: הנה, הנה הגיע רגע הנצחון לרבי אלישיב! מובטחני, כי בן-עתליה לא יעצור כח לעמוד זמן רב. התראו? הוי, בכור-שטן… הריהו מתכופף, שוחה… –אבל באותו רגע התפתל בן-עתליה כנחש נשמט מתחת לוחמו הכבד ויקפוץ עליו… זמן רב נלחמו עוד. רבי אלישיב התנועע בכבדות כדוב, אבל תנועותיו היו חזקות ומתונות בשעה שאיש ריבו המהיר והגמיש כנחש, התפתל ויגהר על רבי אלישיב… אבל לבסוף הושמט ארצה ונשאר סרוח פרקדן, נושם בכבדות… כל הזוגות גמרו כבר ואלה היו האחרונים. כל הקהל מחא להם כף. שני הלוחמים עמדו שלובי-יד ויקודו. בן אוריה ירד מעל הספסל מלא חדוה, פניו מסמיקים ומלאים זעה כאילו הוא הוא, שהתאבק. העלם לחץ את ידו: – הרואים אתם! מי צדק? – אמר אלינו בגאות כאילו היתה קודם מחלוקת בינינו בנידון זה. יצאו רק שבעה מנצחים. שאר חמשת הזוגות נפטרו ב“לא כלום”. ויגישו למנצחים ענפי הדס ויחגרום באזורים רחבים. – זהו אזור “שמשון”, אזור כסף, ממדרגה שניה. – אמר העלם: יש עוד אזור זהב, מדרגה ראשונה. בזה זכה לפני שש שנים אי-מנוצח, ועד היום עוד לא נמצא איש אשר ינצח אותו. פתאם נשמע רעש מחיאות כפים. העלם היודע כל, אמר מיד: – הקהל מוחא כף לכבוד אי-מנוצח. הנהו הולך… האיש הלז מימין. ויור במקלו עליו. לא היה צריך להראות עליו. אני הכרתיו תיכף ומיד, “גבוה מכל העם משכמו ומעלה” היה הענק. אזור זהב התנוצץ על גופו החסון. הוא עמד שקט ונענע ראשו המקורזל בנחת כלפי הקהל המוחא כף. – מי חפץ להאבק עמי? – קרא האיש בגאות. איש לא זז ממקומו. הוא פנה כה וכה כמבקש את מי שהוא. ויקרא שנית: – מי חפץ להתאבק עמי! אם יוכל לי, וחגר את אזור שמשון הזהב. ויור בידו על אזורו. שוב לא נענה איש לקול קריאתו. בקבוצת המנצחים התלחשו על דבר מה, אבל איש לא יצא. בשלישית קרא הענק: הנני שואל בפעם האחרונה: מי יאבק עמי? – בראותו כי אין עונה, אמר בשביעות רצון: עוד שנה אחת אהיה הגבור בישראל. תודה! מי יתן ובשנה הבאה יקומו חזקים ממני בישראל. ככלותו לדבר רמז בידו. ארבעה אנשים הגישו בכבדות ברזל גדול. המטיל הכבד נפל מידיהם לרגליו וישקע עמוק בחול. הענק שחה, וידו השרירנית והעצומה אחזה במטיל הברזל העבה, ואת ידו השניה הקפוצה שם מאחור על אזורו. הוא הזדקף לאט לאט, והניף את המטיל עד אזורו, ואחר הטה את גבו לאחור, וירם את המשא לאט לאט, והניף את המטיל עד אזורו, ואחר הטה את גבו לאחור, וירם את המשא לאט לאט, עד כי פשט את ידו לרמה. אז ישר את גוו ויכף את ראשו וילחץ את זקנו המסולסל אל חזהו החזק מצור… מחיאות כפים סוערות נשמעו בכל עבר. הוא השליך את המטיל, קפץ חיש לאחוריו ויקוד לקהל. שלשה אנשים הגישו לו משקלות כבדות. וישחק בהן כילד זריז בכדורים, הוא הפליא לעשות: זרקן כלפי מעלה, זרק אחת וקבל אחת ואין אחת מהן נוגעת בחברתה, הריץ אותן מסביב לראשו, בין רגליו ומסביב לגופו, ובשעת מעשה עבדו ידיו במהירות ובחוזק כקפיצי-פלדה, וגופו התכופף בקלות ובגמישות מפליאה כגופו של נמר צעיר. – הידד! הידד! קראו מכל עבר. הענק השליך מידו את המשקלות אחת אחת ותשקענה בחול כפצצות. ויביאו לוח עגול, גדול. חמשה אנשים החזיקו בו כבשלחן, וחמשה אנשים אחרים קפצו ועלו עליו ויתיצבו בעגול, אוחזים איש ביד רעהו וגביהם מפנים פנימה. הענק נגש במנוחה, כרע על ברך אחת סמך את ערפו ואת כתפיו הרחבות והעצומות על הלוח מתחתיו, ויחזק בו בידיו הפרושות. חמשת האנשים, שהחזיקו בלוח, קפצו אחורנית וכל המשא הכבד נטען עליו לבדו. עיני כל הקהל ננעצו באי-מנוצח, שכל גופו נתעקם ויהי, כאילו הוא הולך ושוקע בחול. נדמה היה כי עוד רגע ושריריו תפקענה, כי ישקע כולו או ימעך תחת משאו… והענק עודנו כורע, לא קם ולא זע. פתאם נראה לי כי החול שאצל ברכו זע ונזח… הוא שוקע… הוא נתכופף עוד… נשימתי נעצרה. באותו רגע החלה קומתו להזדקף בגמישות כקפיץ של פלדה. הברך החלה מתרוממת לאט לאט מעל הארץ, הרגלים נתישרו כשהן מפושקות לרוחה. רגע נשאר עומד במצב זה, ואחר הטה את הגוף לפנים, כנחש, הידים נשתרבבו מעלה, מעלה ותרמנה את כל המשא מעל ראשו. הוא עמד הכן. חזהו הרחב מובלט לפנים, וראשו מורד קצת; עמד כמאובן… –,הידד! הידד! אי-מנוצח!" – פרץ מלב הקהל. הקריאה נשאה על פני כל העמק כרעם, והד ההרים ענה לעמתה: “יחי אי-מנוצח!” – “יחי שמשון הגבור!” נשמע מכל צד. אשה אחת זרקה לו פרח. ומיד נתך עליו זרם פרחים ולולבים כמבול מים מכל קצות העמק. הענק החל מסתובב עם המשא הכבד שבידיו. גופו החום, הסגיא ושרירי הפלד שלו הבולטים נוצצו באור השמש כברונזה מצרית, גופו היה מתוח כמיתר, השרירים הסגיאים שעל זרועותיו הענקיות נתקשו כשוהם ורגליו המחוטבות פזזו ברוך כעל גבי קפיצים. כשחדל להסתובב, הכרנו בין חמשת האנשים את רבי אלישיב בעל הזקן השחור. אף הוא הכיר את אביו ופניו הוארו בבת צחוק. די! די! נשמעו קולות נשים. חמשת האנשים קפצו בגמישות מעל הלוח ארצה. עוד רגע אחד עמד הענק באותה עמידה, אחר נזדרז והוריד את הלוח ארצה ליד ימינו, וישען עליו בזרועו הענקית, כשראשו מוטה קצת הצדה ויעמד כמתבייש… לא היה קץ למחיאות הכפים ולקריאות: אי-מנוצח! שמשון! נדמה, כי כל העמק מלא בני אדם, רותח כים גועש ועל ההרים, אשר מסביב, רוקדת בת-הקול. רבי אלישיב נגש אל אביו. מקרוב, בשעה שיכלתי להתבונן אל עיניו הפקחיות, קצרות-הראיה תחת משקפי-זהב, הכרתי בו מיד שאיש מלומד הוא, “רבי” הוא, אבל אך הסב את עיניו, קשה היה להאמין שאדם-אטליט זה, אשר צוארו קצר וחזק, אזניו קטנות ופחוסות, עצמות-השכם רחבות ומעוקלות קצת, ושרירי זרועותיו מפותחים מאד– שאותו אדם יהא עוסק בחידקים. אדם כזה לכאורה חוצב אבנים הוא, עוקר הרים. האב הציגנו איש לפני רעהו: – מר בן-פלא, תיר,–בני. רבי אלישיב השתחוה בכבדות, הושיט לי את ידו, יד גדולה, אבל חמה ורכה ובבת-צחוק תמימה של תינוק מתבייש אמר: – הרואה אתה, במה בני אדם עוסקים אצלנו? משתטים כילדים קטנים. – בגוף בריא נפש בריאה – עניתי. – אמור: נפש שלוה. לפנים, כשהיינו חלשים כזבובים היינו פורחים חסרי-מנוחה בכל מקום, נעים ונדים, היינו לטרח על הכל, נטרדים ומטרידים אחרים. עכשיו חזקים אנו כסלעים, כמוהם יושבים אנו בטח ואיתנים בארצנו. אנו עצמנו מאושרים ונותנים דבר-מה גם לאחרים. פעם נתנו לאנושות את אידיאל האלהים, ועתה נתן את אידיאל האדם… עלם אדמוני, עדין וגבוה כתמר, לבוש מדי-התעמלות וענף קטן בכובעו הלבן משולשל-השולים, רץ ובא אלינו מתנשם ויקרא בקול שמחה: – אבא! אלישיב! זכיתי בפרס! ויראה באצבעו על כומתתו הקטנה, שבו תקוע ענף הדס קטן רכוס בצבי זהב. – ודאי בעבור קפיצה – אמר האב בצחוק – הן אתה קופץ תמיד אצלי. – בעבור קפיצה וריצה. אני השני בהתחרות, – ענה הצעיר בשמחת אושר האב הציגהו לפני: – בני השני, עמרם, גמר את חק הלמודים ב“בצלאל”. אף הוא פסל. עמרם השתחוה בחן. הושיט לי את ידו החזקה, בחנני בעיניו הבהירות והמאירות, ותקן בתנועת יד עצבנית את שער משיו הארוך. השתאיתי לשני האחים: מה רב ההבדל ביניהם! ואת תמהוני בטאתי גם בפי. פני האב השמחים קדרו פתאם ויאמר אלי בעצב: עמרם כולו כמוה, כאמא עליה השלום… אף היא… הוא לא כלה את דבריו ויסב את פניו. הבנים הורידו את עיניהם. הכל נשתתקו. פתאם אמר עמרם בשמחה: – אבא, שכחתי לספר לך. עתה ראני רבי מנשה, ואמר לי כי אחר החג יקחני אליו לעבוד בבית-האמן הפרטי אשר לו. אהיה עוזרו. – הוי, תינוק! רבי מנשה בן יהושפט שלנו קבל אותך להיות עוזרו בעבודתו, ואתה שוכח לספר זאת לאביך? הוי, פזזני, קפצני, גשה אלי, בני ואשקך. ויפול על צוארו וישקהו ועיניו זולגות דמעות. – למה תבכה, אבא?– שאלהו בנו בכורו. – אמא מסכנה לא זכתה לראות את עולמה בחייה: בן זקוניה, חביב שלה… – שוב התעצבו הבנים ויחרישו. לסוף אמר הבכור: – די, אבא, חג היום. עלינו לשכח. חג היום. – לא, בני, יען כי חג היום עלינו להזכירה. העלם, היודע הכל, נגש ויברך את האב המאושר ששני בניו זכו לפרסים, ואחר ברך את הבנים ויפן אל הבכור ויאמר: – רבי, למה לא נענית לקריאתו של אי-מנוצח? הלא צריך לנסות. הוא חושב שאין גבור כמוהו בכל הארץ. – אמנם כן הוא, בני: אי-מנוצח הוא הגבור בכל ארץ ישראל. לא לחנם קראו לו אי-מנוצח. רק מלאך המות יכול לו. לשמחתנו יהיה עליו לחכות עוד ימים רבים, לגבורנו: אי-מנוצח בריא וחזק. נגש אלינו איש ואות תכלת-לבן על כובעו ויקוד ויאמר: – אדוני, אוריאל בן אוריה! אדוננו הנשיא מבקש, כי אתה, בניך ואורחך תואילו לגשת אליו. רק עתה הכרתי בין המכוניות את זו של הנשיא אשר דגל תכלת-לבן מתנפנף עליה. הנשיא ישב במכוניתו עם אותו הזקן, אשר ראיתיו אצל הציר רבי שמואל בן יואש, וילדה בת שש אתם. אצל המכונית עמדו שלשת האמנים הגדולים: רבי אפרים, רבי מנשה ורבי יהודה, שכבר ראיתים בבתי-האמן שלהם. הנשיא קבל אותנו בסבר פנים יפות, ברך את בן אוריה באשרו הגדול ששני בניו זכו היום לפרסום, לחץ את ידי רבי אלישיב ועמרם ויברכם, כי בשנה הבאה יזכו לקבל את הפרס הראשון. בשמעו, כי אני משתקע בירושלם וכי פסל אנכי, הציג לפני את שלשת האמנים. הם הזמינוני לבוא אליהם, ורבי מנשה שאל: – הראית את “בצלאל” שלנו? אתה, בתור פסל, תראה שם דברים מענינים. איעצך לבקר אחר החגים את בתי הנכאת של “בצלאל”. הנשיא דבר עם רבי אלישיב וספר לו שקרא את ספרו: “המלחמה במלאך המות”, וישאלהו אם בטוח הוא באפשרות הדבר. הן גופנו אינו בנוי מחמר חזק כזה, שיוכל להיות קים ושלם לעולם, אפילו אם נמית את האויבים הפנימיים המהרסים את הגוף ומביאים עליו זקנה ומות. – אדוני הנשיא, ודאי שאי אפשר לו לגוף שיהא קים לנצח, פשוטו כמשמעו, אמנם גם זה ברור, שהשרירים שלנו אינם חלשים מעץ הזית. שיכול לחיות אלף שנים. ולולא האויבים הפנימיים יכול, היה בן אדם כאי-מנוצח להגיע לשנות מתושלח. כשמוע הילדה הקטנה את השם אי-מנוצח גחנה אל אזן הנשיא ותאמר בקול רם למדי: – אבא, קרא לאי-מנוצח הנה, קרא נא, אבא. אני רוצה לראותו. הלא הבטחתני. הנשיא לחש דבר מה לאיש אשר קראנו. אחרי רגעי מספר פנה הקהל מעבר לאי-מנוצח, שנגש בפסיעות מהירות אל מכונית הנשיא. הענק השתחוה ביראת הכבוד ויעמוד, ראשו כפוף וידיו מורדות, בלי נוע כאנדרטא. זאת היתה תמונה נהדרה, ענק כביר-כח, בעל שרירי-פלדה עומד ביראת הכבוד בפני אדם חלש, אשר ראשו ראש נביא… הנשיא רמז לו, אי-מנוצח צעד צעדים אחדים, עד גשתו אל הנשיא ויזדקף מלא קומתו ויבט בהכנעה ישר לתוך עיני הנשיא. – מה שמך? שאל הנשיא. – עוזי בן עלם, אדוני הנשיא. – מאימתי נקראת בשם אי-מנוצח? – לפני אחת עשרה שנה. אז הייתי בן שמונה עשרה. – מה מעשך? – פועל אני בנמל “קדימה”. – המשלמים לך שכר על כל אשר הראיתנו? – הענק כבש את פניו בקרקע כמבויש ויחרש. רבי אלישיב ענה במקומו: – לא, אדוני הנשיא, אי-מנוצח עושה את מעשהו שלא על מנת לקבל פרס. אינו מקבל מאתנו כל תשלום. אלה הם הבכורים שלו, שהוא מעלה ירושלמה מדי שנה בשנה. ורבי יאיר אשר ישב במכונית הסמוכה ספר: – אי-מנוצח עזרני לציר את "שמשון שלי, ולא רצה לקבל שכר מאתי, הוא טען: “הן אני לא עבדתי כלל”, ולא עוד אלא שהודה לי, על אשר ראה אצלי תמונות; הוא אוהב לחזות בתמונות. הנשיא הביט בחבה אל פני הענק המפיקות תמימות ושפתיו מללו בנחת: – תבורך הארץ המגדלת בנים כאלה! אחר פנה אל רבי אלישיב ויאמר אליו בבת-צחוק טובה: – ואתה, רבי, אימתי תהיה לשמשון כמותו? – אין לי כל תקוה, אדוני הנשיא. עסקי אינו כה מבריא את הגוף, כשל זה “יליד הטבע”. חידקי מתישים את כחי. – אבא, מדוע גדל האדון הזה גבוה כל כך? האוכל הוא את שירי הקערה הנותנים כח? שאלה הילדה בתמימות, בהביטה בעיניה הגדולות על הגבור. הכל צחקו. הקטנה נתבישה, ותאמר בתרעומת לנשיא: – אבא, למה זה תצחק? הגברת אמרה, כי אסור ללעוג לילדים קטנים. הנשיא גחן אליה, נשק לה ויאמר: – אין אנו שוחקים לך, בתי הקטנה: אנחנו שמחים שאת ילדה חכמה. מאושרים נפטרנו מאת הנשיא, ובן אוריה קרא בחדוה: – הבה, ילדים, לבשו גלימותיכם ונלך לאכול. אחר כך נלך כולנו לראות את שמחת בית השואבה. בוא לאכול אתנו– אמר הזקן אלי.

ו

סעודת הצהרים היתה חג נצחון למשפחת בן אוריה, וביחוד לזקן עצמו. פניו הסמיקו משמחה כאילו הוא בעצמו הצטין. המטירו פרחים עליהם, לחצו את ידיהם בחבה. את עמרם היפה נשקו אפילו עלמות צעירות בישניות, כאילו קרובים היו להן. בלכתנו יחד, דבר בן אוריה המאושר בהתלהבות רבה, על אודות טפוס האדם החדש, שאנחנו יהודי ארץ-ישראל נותנים לעולם כולו. – דמנו לא היה כל כך מרעל בכהל, בעגבת ובשאר מדוים רעים, אשר הוכו בהם כל העמים הנאורים אחרי המלחמה העולמית. העובדה שצבורנו הרכב מיהודים שנקבצו מכל קצוי תבל, שהתגוררו בכל מיני אקלימים, ואפילו צבעי עורם היו שונים, הועילה הרבה להשבחת דמנו ולשפר את הטפוס שלנו בחמר וברוח גם יחד. במשך מאה השנים שאנחנו חיים חיים עצמיים בארץ-ישראל, החזרנו ליושנה את טהרת המשפחה אצלנו, שהחלה מתמוטטת אצל היהודים, בשבתם בגלות ובהמצאם תחת השפעתם הרעה של העמים הנאורים… כאשר הבאנו אתנו מאירופה לפני מאה שנים את המובחר שבתרבותם, לא לקחנו אתנו את “העבדות הלבנה” שלהם בצורותיה השונות, שהעמים התרבותיים “סבלו” אצלם… אנחנו הנהגנו להשיא את בנינו ואת בנותינו בצעירותם, תיכף להתפתחותו הגמורה של גוף האדם. באקלים שלנו ולפי מזגו של עמנו, נגמרת התפתחות הגוף אצל נשים בנות שש-עשרה—שבע עשרה ואצל הגברים בני עשרים ואחת—עשרים ושתים שנה. ועל ידי חנוך טוב, קל לבני הנעורים להשאר בטהרתם עד נשואיהם. – אף-על-פי-כן איני מאמין שעל ידי בטול “העבדות-הלבנה” נשמרת יותר “טהרת המשפחה”… לא כל הגופים מפותחים באופן שוה, ולא כל האנשים שווים במזגם, שיוכלו להשאר תמיד בטהרתם… אם אלה אין להם מוצא על-ידי,העבדות הלבנה“, אין להם הכרח, שיקפידו כל כך על “טהרת המשפחה”. – מובן מאליו, שלא די בבטול “העבדות הלבנה” בלבד, בכדי להשיג את המבוקש, אין זה אלא אחד האמצעים המרובים. אולם האמצעי העקרי הוא: החנוך הטוב לילדינו, לתת להם בריאות הגוף והרוח. ב”גנים" ובבתי הספר שלנו מתעמלים הילדים הרבה באויר חפשי, מאכלם ומשקם אינם מכילים חמרים מרגיזים, מלבושם ומנוחתם– לפי חוקי תורת הבריאות. אצלנו לומדות הנערות יחד עם הנערים, בכדי שלא יראו באשה את הנקבה, אלא את האשה-האדם. בנינו ובנותינו מתרגלים מילדותם לראות תמונות של בני אדם ערומים, למצוא בהם יופי מבלי להרהר בדבר אחר. המורים מבארים להם באופן מדעי את ענין “המין”, החל בצמחים, בחיות וכלה באדם. כל אלה יחד פועלים על הילד שלא יראה באשה איזה דבר מיוחד, סודי, המגרה את סקרנותו; גוף האדם הערום אינו מעורר בו הזיות דמיוניות… בהזדוגות המינים אין בשבילו כח-מושך בלתי טבעי, אדרבא, הוא מוצא כאן חוק טבע רגיל: רבוי המין האנושי, וגם דבר לא אסטיטי ביותר… – סבורני, – כי דבר זה אפשרי הוא רק אצל ילדים בריאים נורמליים, אבל ישנם, ולדאבוננו רבים מאד, יוצאים מן הכלל, בעלי דם רותח ודמיונות נלהבים: לאלה לא יועילו כל התרופות הללו. – סליחה, מר בן פלא, ענה רבי אלישיב ההולך אתנו: כל אלה “היוצאים מן הכלל” בעלי הדם הרותח והדמיונות “הנלהבים”, שאתה מדבר על אודותם אינם אלא בני אדם חולים, בלתי נורמליים… לפנים היה מספרם רב מאד. המחלה הזו אצל הנשים היתה נקראת “נימפומניה” ואצל הגברים – “סטיריזם”. המחלות הללו באו אליהם מתוך חנוך רע וחיים בלתי נורמלייים, שלא לפי חקי הטבע. הנשים לא היו פרוצות ושטופות בזמה כל כך, על כן מעטו אצלן המחלות הללו באו אליהם מתוך חנוך רע וחיים בלתי נורמליים, שלא לפי חקי הטבע. הנשים לא היו פרוצות ושטופות בזמה כל כך, על כן מעטו אצלן המחלות. לגברים, “הורשה” יותר, על כן רבו החולים ביניהם. היו עמים שכמעט כל הגברים שלהם לקו ב“סטוריזם”. לאשרנו לא היה חלקנו בתוך העמים הללו ואחרי מאת שנות חנוך נורמלי רחקו מעלינו המחלות הללו. ואם ימצא בקרבנו בעל אופי כזה, מרפאים אותו ככל חולה מחלה אחרת. – אולם בנידון זה מתנהג ה“טבע” עצמו ב“אי-טבעיות”? ראשית, רב מספר הנשים מהאנשים בעולם, והשנית, הטבע עשה את האשה מצוננת יותר מהאיש, והשלישית על-פי הטבע חולה האשה לפרקים תדירים ולפעמים גם חדשים רבים, ויש, אשר עליה לחיות תמיד עם בעלה באופן בלתי טבעי, וברביעית, יכולה האשה למות באופן “טבעי” ואדם הגון אינו יכול לרוץ תיכף לישא אשה אחרת לחיות חיים “טבעיים”. למרות רצונו מוכרח האדם החלש לעבור על חקי הטבע האלהי ב“נמוסי” בני אדם טובים. – בן פלא, חביבי. הן אתה מדבר כאדם, שבא מעולם אחר! לפני מאה שנים האמינו לדברים כאלה… אני אשיבך על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון. ראשית, לא נכון הדבר, שהנולדות מרובות על הנולדים. אמת, לפנים היו הנשים מרובות על הגברים מפני שהגברים היו מרבים למות משכרות, במחלות מיניות, נהרגים לרוב בבתי החרשת הרעים ובמלחמות: מכל ה“מחמדים” האלה שמרנו האל, והשנית, אין האשה מצוננת יותר מהאיש. להפך, כל גופה נוצר ונועד למלא את חובתה הגדולה להיות לאם. לפנים המציאו הגברים שהאשה “מצוננת”, כדי להצדיק את המעשים אשר הם “מרשים לעצמם” וכדי ל“אסור” על נשיהם אסור גמור, את אשר הם מתירים לעצמם. וכשהנשים אנסו את עצמן מפני “פחד”, לחיות באופן בלתי טבעי, ומתוך כך נעשו “מצוננות”, הרי לא היתה “צנה” זו טבען כי אם “מחלתן”… בשלישית וברביעית, אענה בבת אחת לשתיהן: האשה יכולה למות לפני זמנה וגם האיש עלול לכך, לא פחות מהאשה, הגם שהמחלות אצלו אינן תכופות. זהו אסון שיכול לקרות לשניהם, ושניהם עושים מה שיעצו חכמינו הקדמונים: “אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, יעטוף שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו, ויעשה מה שלבו חפץ”… ההבינות? – איני מבין – עניתי בתמהון: ללכת אל אחרים?… כלומר לנסוע לחוץ לארץ אל מעינות הרחצה… להרוס את טהרת המשפחה של אחרים… הלא זאת שפלות מאין כמוה. רבי אלישיב עמד מלכת, התבונן בי בעיניו קצרי-הראות מעל למשקפיו ויענני במנוחה: – סליחה, אני שכחתי לגמרי שאתה גר בארצנו וזרים לך מנהגנו ומדותינו. ואינך יודע כלום על דבר “גן-האהבה” שלנו. אבל אין פלא ששכחתי זאת: הן אתה דומה כל כך אלינו ופניך כה ידועים לי. – לחנם אתה מצטדק לפני, רבי אלישיב. שלכם אני בכל נפשי ובכל מאודי, אבל בא אני מרחוק, מארץ רחוקה מאד: איני יודע כלום. הנני כתינוק שיצא רק עכשיו לאויר העולם. רוצה אני להתחיל בחיים חדשים ולדעת הכל… הגידה נא לי, רבי חביבי, מה טיבו של “גן-אהבה” זה? את שמעו שמעתי, אבל איני יודע מהו. לא פה המקום ולא עתה הזמן לדבר אודות זה. על “גן-האהבה” אין מדברים בשעה שעוברים בחפזון את רחוב העיר… ישנם דברים העומדים ברומו של עולם, דברים נשגבים שאסור לדבר בהם דרך-אגב, סתם, לפטרם במלים מספר… גן-האהבה" הוא אחד המוסדות המוסריים הגדולים שאנחנו יצרנו פה. זהו פתרון גאוני של הקושיות החמורות והמעציבות, שהאנושיות לא יכלה לפתרם לפנים. כמו כל יצירה גאונית, אין היא רחוקה מ…אי-טבעיות, בשעה שאין מתעמקים להבינה. לפיכך אדחה את תשובתי עד אשר נבוא למגדל שעל יד ים כנרת. שם ב“גן-עדן” שלנו, אוכל לספר לך ואתה תוכל לשמוע; אני מאמין כי שם תוכל להבין ולהרגיש את ערכו הנעלה של “גן-האהבה” הטהור שלנו. בן אוריה נגש אלינו, נושם בכבדות ויאמר: – אל תאוצו, ילדים. למה תרוצו ככה? עודכם מספרים בעניני נשים? אין צורך להתוכח. מר בן-פלא, כשיאריכו ימי שבתך אתנו, תראה בעיניך ותוכח, כי בנותינו מהוללות ביפין ובמדותיהן הנעלות. כל בני ישראל בכל הארצות, משתוקקים עתה לשאת אשה מבנות ציון, רוב המשפחות האלה, עליהן להשתקע ולהתאזרח פה, לעתים מאד רחוקות תעזוב אחותנו את ארצנו היפה ואת חוקינו הטובים, המיוסדים על אהבת האדם. בינתים באנו אל חצר בית המקדש. עוד מרחוק הכרתי את המורה הנצבת על-יד המדרכה המסיטה, על פי קומתה התמירה וכובעה רחב השולים. היא הביטה אלינו, אבל כנראה לא הכרתני, כאשר קרבנו אליה ברכתי אותה, והיא הביטה עלי תמהה, בעינים פקוחות לרוחה… גץ אש הוצת בעיניה, פניה הסמיקו ותאמר אלי בבת-צחוק: – שלום, נכרי. לא הכרתיך. איך נהפכת והיית לאיש אחר ביום אחד? הן אתה כאחד “מאתנו” ממש. הצגתיה לפני רעי החדשים, ומבלי דעתי את שמה, קראתיה בשם שולמית, מורה בגן עדן. היא זרקה עלי מבט שובב-ילדותי ולא אמרה דבר. המדרגה המסיטה העלתה את כלנו אל היציא שעל החומה העתיקה. מכאן ראינו את העיר המוארה. כנציבי שיש נעמדנו מרב התפעלות. עיר דמיונית נגלתה לעינינו. בכל הרחובות, על כל הבתים והגשרים נמשכו לויות של אורים ססגוניים שונים. כל קוי-ההיקף של “היכל-השלום” השגיא, היו משובצים מנורות חשמל זעירות בחרוזי מרגליות מבהיקות… הכפה הגבוהה של “הסנהדרין” הפיצה זיקים כאבן יקרה. הקונטורים המרובים של אלפי ההיכלים. המגדלים והכפות סומנו כברקי-זהב על-יד האורים. מעל המגדלים הגבוהים של תחנת ההארה, זרקו הרפלקטורים המתהפכים את קרני התכלת הארוכים שלהם, ויניחו בכל פעם אחד הארמונים, אשר נראה אז, כאילו היה עשוי דר… הרחובות נוצצו מרבבות פנסי הניר המגוון שההולכים נשאו בידיהם. והמדרכות המסיטות המוארות נהרו נזלו בחרוזי אלמוגים מגוונים בהמטירם מטר אש של אבנים יקרות… וקולות המוסיקה נמשכו מירושלם החוגגת עד השמים, כריח הבשמים מעל מזבח הקטרת. מי-שהוא נגע בי נגיעה קלה… זאת היתה המורה, היא רמזה לי בעיניה, כי אפנה לראות את בית המקדש. נדהמתי למראה עיני ואוחז בידה לבל אפול על ברכי. על פני שמי תכלת-אמאיל47-כהה הזהיר בנין בית המקדש בצבעי-קסם, כאילו היה עשוי כולו אזמרגדין משובצים כתם פז… שני העמודים שעל יד הדלת, הבהיקו כלפידים ובעד הפתח הפתוח, נראו כל ההיכל המזהב, הכרובים, התימורות והקישוטים על הקירות, הפרוכת הרקומה, והכנפים הגדולות הפרושות של כרובי הזהב המוארות באור המנורה בעלת שבעת הקנים אשר עמדה שם… עשר המזרקות הקבועות משני עברי בית המקדש החלו פתאם קולחות ניצוצות אש שונים, שהחליפו לרגעים את גוניהם להרמונית-צבעים נפלאה. כזר פרחים סגיאים מקסימים ומבהיקים נראו המזרקות! פרחים, אשר אך בגן עדן יצמחו, ואשר יד אלהים בכבודו ובעצמו נטעתם…. ים הנחושת העומד על שנים עשר בקר החל להכות אל על. את גלי מימיו המבהיקים לזרים צבעוניים, מוארים דרך פיות הבקר… זה היה המנון נהדר של צבעים… אקורדי-צבעים נהפכו זה אחר זה להרמוניה נפלאה. צבע צבע וצלילו… הנה עיני רואות אש תפתה נוראה: משתרבבות לשונות אש אדומה, נשפכות ורותחות למטה אשי תכלת-כהה כזפת רותחת, יוקדת אש ירוקה-צהובה כגפרית בוערה… האש מגיעה עד מרום המעלה ואחר כך תשפך לאחור כמטר הר שרפה… הבקרים אדומים-כחולים כרשעים באשה הנצחית והאיומה של הגיהנם… הנה הולכת האש ושוככת, מחוירה, כחלחלת בהירה, מגיהה הכל… מתוך המרכז תוצק הרמוניה עליזה… הבקרים נעשים בהירים כדר, שקופים כעננים זכים, כרוחות שקופים, בהירים…. ידה רעדה בתוך ידי. היא גחנה אלי, ותשאלני בקול רפה כרחש השפתים: – למה זה תקרא לי שולמית? כלום שחורה אני כל כך? כל גופי נזדעזע… קולה הערב כאילו העירני משנתי. הבטתי אליה מתפלא… נדמה לי, כי בעיניה החולמות, השקטות תמיד, הגיחה פתאם אש קטנה, ככה יואר לרגע חלון בבית ישנים.. לבי נתחדש בקרבי… חשתי, כי נגה עלי אור-יקרות. חמימות נעימה עברה את כל גופי… לחצתי בחזקה את ידה, עניתי לה אף אני בלחש, אבל מעמקי לבי: – יען כי נאוה את, שולמית שלי. היא לא ענתני דבר. אך ידה רעדה בתוך ידי… חדלתי להביט אל מזרקות האור. ראיתי אך אותה, את קומתה התמירה, הטבולה באור סגול ומתוך כך נראו פניה רעננים כפני ילד. פתאם פנתה אלי ותאמר: – אתה צוחק לי. יש לי תרעומת עליך. לא אגיד לך את שמי האמתי,– אמרה לי בשובבות-ילדותית ועל פניה החביבים נראתה העויה מצחיקה של רוגז מעושה. – לדידי אין שם יותר נאה לך, שולמית השחורה והנאוה שלי. – ומה שמך? – אגידה לך את שמי, אם תגידי לי את שמך האמתי. – טוב, עין תחת עין, אני אקרא לך “גר”, גרי החביב… אולם הן אתה יודע מאין אני, ועליך, איפה, להגיד לי מאיזו ארץ באת? פתאם נזכרתי באסוני, כי גם אני עצמי איני יכול להזכר מאין באתי… עצבות נפלה עלי. כל חשק לדבר לא היה לי עוד. היא הביטה עלי ברצינות דקים אחדים. – לא צריך,– אמרה לי בעצב: אולם דבר אחד חיב אתה להגיד לי: כמה יארכו ימי הנסיעה מפה לארצך: היקל לך לברוח מאתנו? – לא ולא, אין אני רוצה לברוח מפה בשום אופן… וגם לא קל הדבר לעשותו… ארצי נמצאת במרחק של נסיעת מאה שנים מפה… היא התבוננה בי בתמהון. בת-צחוק יפה הופיעה על פניה ותאמר: – גרי, חביבי… החלות לנסוע בהיותך צעיר מאד,–חמשים-שישים שנה לפני שאמך ילדתך. – לצרתי עברו עלי חמשים שנה, עד שהבינותי איך לבקש את ירושלם היפה שלכם, ואז בא רבי ומורי הטוב וילמדני לעשות קפיצת הדרך, ובאתי אליכם ברגע אחד. – אם כן יכול אתה ללכת מאתנו בקפיצת הדרך ברגע אחד. לא, איני רוצה בכך. שכח נא את אשר למדך מורך. שבה נא אתנו ואל תטשנו,– אמרה בבושת פנים, ותורד את ראשה. – שכחתי זה כבר. הזקן בא אלינו במרוצה ויקרא בששון: – רב לכם, ילדים. השעה מאוחרת, איש לביתו, הגיעה שעת השנה. מחר נסע מגדלה. רעיון טוב עלה על לבי, סעו שניכם אתנו. אותך איני שואל– אמר אלי– אתה, אדוני, גר פה, ובשבילך ודאי שמענין לראות הכל. ואת, גברת, התוכלי לנסוע אתנו? הן לא ראית עוד את חג האורים על ים כנרת. לכי אתנו, הלא חג עכשיו. – לדאבוני אי אפשר לי הדבר. איני יכולה לעזוב את הגן. מורות רבות נטלו להן חופש בימים האלה, ואך מעטות מהן נשארו בגן. מאד מאד חפצתי לנסוע אתכם. תודה רבה לך, אדוני. – חבל. ואתה, אדוני, איפה אתה מתאכסן? – פנה אלי – מחר בבקר אבוא אליך, עתה לך לוה את הגברת. ואתם, ילדים, הביתה! נתתי לו את מעני, הודיתי לו מקרב לבי, ונפטרתי מהם בברכת שלום. – שלום! ענו שלשתם קול אחד, ויעלמו בתוך הקהל הצפוף השב לביתו. – ניחא לך שנלך ברגלינו? – שאלה אותי בת לויתי – התאורה כה יפה, קריר… היא רתתה כאילו תקפתה הצנה. הושטתי לה את זרועי ואומר אליה כמתנצל: – המון רב עובר עתה. מתירא אני פן תאבדי לי בתוך הקהל. שעה קלה הלכנו שותקים. הגה לא יצא מפיה. רק אמצה יותר ויותר את זרועי ונשענה עלי כעיפה. השתיקה העיקה לי ואומר: – הלילות כבר נעשו קרים. – הן! –ענתה בשפה רפה, כאילו לא שמעה את דברי. ותהי שקועה במחשבותיה. עלינו אל השדרות אשר אצל ברכות המים. שם מעטו העוברים והשבים. שתיקתה כבדה עליה ועלי. חפצתי לשמוע את קולה, להוכח אם אינה כועסת עלי באמת, שלא יכולתי להגיד לה את שמי ומאין באתי. החלטתי בלבי, לספר לה את כל האמת… אבל לא מצאתי מלים בפי כיצד להתחיל בשיחה. היא הוסיפה ללכת על ידי, כשהיא נצמדת אלי יותר ויותר, רועדת קצת וראשה מורד ארצה, כאילו יראה להביט בפני. פתאם חשתי בלבי כאב חדש אשר לא ידעתי עוד את שמו… חשקתי לראות את עיניה הקורנות, לקרא בהן את מחשבותיה שהיא מהרהרת עלי… מבלי משים רחשו שפתי מתוך לחש הלב: – הרימי עיניך אלי שולמית יקירתי. כאלו נתעוררה משנתה, רעדה כלה וזוג עינים טובות, חביבות, מלאות שביבי-נור חדרו לתוך נשמתי… שפתיה הטהורות והתמימות כשפתי ילד רחשו רחש קל, כאלו אמרה דבר-מה. אבל לא שמעתי מאומה…. נגשנו אל השער המואר של הגן. קהל רב עמד על יד השער, והשקיף אל העיר המוארה, כי מהמקום הזה מראה נהדר מאד, היא נתנה לי את ידה הענוגה אשר רתתה בתוך ידי ודלקה כבקדחת, האירה עלי את עיניה הגדולות מתחת שולי כובעה הרחבים. הגעתי את שפתי על ידה ונכויתי. – נשקני על פי, הלא אני אוהבת אותך – אמרה בלחש. ולעיני כל חבקה אותי בחזקה ותשקני על שפתי נשיקה חמה, ארוכה, עזה. ופתאם נעתקה מזרועותי ומבלי אמור לי “שלום”, רצה ובאה השערה.

ז

כל הלילה ההוא נדדה שנתי. סיוט-שגעוני כבד ואיום לחצני בחלומי… כל אשר עבר עלי לפני מאה שנים, ראיתי בחלומי… נתעוררתי מדי פעם בפעם ברתת ובזיע, מכוסה זעה קרה, ואך התעוררתי שכחתי מיד, את כל אשר חלמתי…נשארה בקרבי רק הרגשה של דבר-מה כבד, קודר ונורא, אשר לא אוכל להחלץ ממנו… שוב נרדמתי, שוב אותו החלום, ועוד פעם הקיצותי תש ורפה-כח… ככה עבר עלי כל הלילה. לסוף התחלתי מרגיש בחלום, כי אין זה אלא חלום… ותוך כדי שנה חשבתי, כי עלי להשתדל לזכור את הדברים האלה בהקיצי… הקיצותי והכל גז, נמס בטל… עלה השחר. חדרי הבהיר מאור תכלת הבקר, שחדר דרך החלונות. נשמעה אושת מכונית: כנראה מרביצים את הרחובות, נשמע צליל אפנים חסר-מנוחה. מעל ההרים נשמעת צפירה ממושכה של הרכבת. – “לא אוכל עוד לישון”–אמרתי אל לבי. אספתי אל מטתי את חבילת העתונים שלא גמרתי לקראם אתמול. ניסיתי לקרוא ולא יכולתי. נזכרתי יום אתמול ואת כל אשר ראו עיני: ההתחרות… הנשיא… שמחת בית השואבה… המזרקות… והמורה!… חשתי את נשיקתה החמה על שפתי… חדות אור, מהולה רעיון בלתי נעים מלאה את נפשי: לא טוב התנהגתי אתה. למה לא הגדתי את האמת על אודות עברי? אבל מה יכולתי להגיד לה? צדקתי את נפשי בעיני. הלא זה דבר משונה כל כך. איש לא יבינני, איש לא יאמין לי, הלא אני עצמי, כשאני מתחיל חושב על הדבר כמעט שדעתי נטרפת עלי. רב לי! הלא פעם החלטתי בנפשי לבל אחשב עוד על אודות עברי, אסור לי לחשוב על הדבר הזה!… וכמה זר הדבר! גם את עברה היא, איני יודע. מי היא? בת כמה שנים היא? בת עשרים וכמה? ואולי בת שלשים?… לפרקים, עיניה כחולמות, עצובות. כנראה, כבר עברו עליה הרבה הרפתקאות בחייה. אבל שפתיה רעננות, תמימות-ילדותיות… הנשואה היא? אולי אם לבנים היא? הן המורה אמר לי, כי פה נשואות הנערות כשהן בנות שש עשרה—שבע עשרה. מוזר, על הכל שאלתי את מורי, ידועים לי כבר כל ארחות חייהם ונימוסיהם. אולם יודע אני אך מעט מן המעט, אודות היחס, שבין איש לאשתו אצלם. מה הם חיי המשפחה אצלם? כיצד פתרו את הפרובלימה הקשה הזאת?… בודאי שגם בנדון זה סדרו אצלם בחכמה על-פי האמת הטהורה ועל-פי הטבע האנושי, כאשר סודרו אצלם כל הענינים– נזכרתי בשיחתי עם רבי אלישיב…. אין אף שמץ של שקר ברגשותי ביחס אל המורה,– הוספתי לחשוב– היא ממלאה את כל נפשי, לבי נתון לה… הנני רואה אך בה את חיי, את אשרי. למה זה איפוא אחטט, אחקור מה הייתי, ומה היה לי לפנים ומה יהיה אחר כך… כלום לא די לי בזה, שעתה היא היא היקרה לי מכל, היחידה לי בחיים?… והיא?… שוב חשתי את נשיקת שפתיה על שפתי… תמונת מזהירות החלו מרחפות לנגד עיני. לא הרגשתי כי נרדמתי. – מר בן-פלא! מר בן-פלא! שמעתי קול קורא, ואיקץ. מהרתי ואשב על משכבי, ואבט לצדדים בחדר הריק. ואין איש, דממה, חשבתי כי אין זה, אלא חלום ואומר לשוב לשכוב. באותו רגע שמעתי מאחורי קול מפורש: – מר בן-פלא! העודך ישן? נחפזתי ואפן אל המקום, שממנו הגיע הקול, וארא מעל לראשי שפופרת פליז נוצצת. נזכרתי, כי פה יקרא שמי בן-פלא ואענה בקול רם לתוך השפופרת. – כבר הקיצותי. מי שם? – עמרם. יכול אני להכנס אליו? – בכבוד. מחכה אני לך. ואמהר ואלבש. נכנס עמרם קורן, רענן וזר פרחים גדול בידו. – שלום הערבה שנתך? הוי, כמה עתונים מונחים על משכבך, אדוני, נראה שקראת כל הלילה ולכן אחרת לקום. עתה דברתי עם אבא בטיליפון – הפסיק את עצמו – אנחנו לא נסע עכשיו, כי אם אולי אחר הצהרים. אשמה בזה החבריה של אלישיב, הלכתי אל הגן לקחתם, והנה שלשתם, כלם כאילו עשו קנוניא, ממאנים לנסוע: הם בוחרים להשאר בגן, ולהשתתף בחגיגה שלהם… אחי יהא דוקא מרוצה מזה, הוא אומר: ההורים משחיתים את הילדים הקטנים. אבל גיסתי ודאי שתצטער… היא אוהבת את ילדיה אהבה עזה. היא כבר ישבה שם “זמן” שלם אתם, היתה מורה שם. היודע אתה? – אמר אלי בלחש כמגלה סוד– המורים והמורות אינם מרוצים, שההורים לוקחים את הילדים לבתיהם לימי החג. הם אומרים שבבית מחליפים את הילדים. הם שבים אגואיסטים ממרים, המחנכים עצמם, עושים כל מה שבכחם, בכדי, שהילדים לא ירצו לעזוב את הגן לימי החגים. – למי אתה נושא את הפרחים היפים האלה? ודאי לאיזו גברת יפה? – ודאי. הם מוכנים בידי בשביל המורה היפה, שהתהלכת אתה אתמול. האוכל להשאיר אותם אצלך בשבילה? בגן לא מצאתיה, כמדומני שקראת לה שולמית? במשרד אמרו לי, כי אין אצלם עכשיו מורה בשם שולמית. אמנם ישנן בגן שתים בשם שולמית אבל אלה נטלו להן חפשה לחג ונסעו מפה לפני שלשה ימים. מה שם המורה שלך? – כמדומני, שולמית. ואפשר יש כאן טעות– אך שלשם התודענו במקרה. – כן? ואני חשבתי שאתם מכירים מזמן רב. אבא אומר שאתם בודאי קרובים, הוא מוצא, שקלסטר פניכם דומה אחד לשניה. החרשתי ולא עניתי דבר. הוא עמד רגעים מספר, ואחר כך אמר: – אנחנו נתראה בשעת הצהרים. אבא יאמר לך מתי נסע. שלום! רחצתי ואמהר אל “כל דכפין”. נזכרתי כי בירושלם צריכים להיות זהירים בפת שחרית. משם הלכתי אל השדרות המצלות שעל יד ברכות המים. אולי אראה את שולמית שלי… לא מצאתיה בין המטילים. זמן רב הלכתי הנה והנה… אף ישבתי על ספסל והתבוננתי אל כל אשה עדינה שעברה לפני. ואת אשר בקשה נפשי לא מצאתי… עיף ויגע הייתי בלכתי ברגלי לאט לאט לאכול סעודת הצהרים ולהפגש עם משפחת בן אוריה. בדרך לא חדלתי מחשוב על אודות זר הפרחים הפעוט… הם אך עתה הכירו אותה, דברו אתה אך מלים אחדות… ולי היתה כה טובה, בארה לי הכל בשעת “קבלת הפנים”, הזמינה אותי בחביבות כה רבה להיות אורחה בשמחת בית השואבה, ואני, לא עלה אפילו על דעתי, להביא לה פרחים. עיני טחו מראות, שנשי המקום אוהבות פרחים, איך זה לא הבינותי זאת מאלי? ודאי שהיא חושבת אותי לאדם שלא מן הישוב. – נזכרתי בנמוסיהם העדינים, בשלותם האצילית באמת. לכאורה הכל פשוט, בלי כל טכסים. אולם כמה עדינות עמוקה מונחת במנהגם איש ברעהו! כמה הם מכבדים כל אדם. כמה מוקירים הם את חרותו של כל איש. וכמה הם נזהרים בזה, מה מאד ישמחו לגרום נחת-רוח לזולתם… טוב לשבת בין אנשים כאלה! ושוב חשתי את נשיקתה החמה והטהורה על שפתי… אלי, כמה יפה היא! לא תשבע העין מראותה. הנני עוטה אור יפיה כשלמה. הנני טובע בים של יופי, הנני נמוג, איני מרגיש יותר בקיומי… לבי נתמלא חמימות, חיים חדשים פעמוני… נשאתי את רגלי במרץ ואלך לדרכי. חשבתי על חיי החדישים, שהנני אומר להתחיל בהם. מר בן פלא! – שמעתי מאחורי קול ידוע לי. הפניתי חיש את ראשי וארא את משפחת בן אוריה יושבים במכונית על יד “כל דכפין”, ואקרב אליהם. – לאן מהרת לרוץ ככה? שאלני הזקן: אתכבד להציג לפניך את מרים כלתי– אמר בהורותו על אשה רכה וחורת– וזה בנה מתתיהו קטון-נכדי. ובדברו הורה באצבעו על ילד בן שנתים, מגודל ואדום לחיים. – ובכן מתתיהו אמור שלום לדוד. הילד הביט אלי בבושת פנים. בעיניו הפקוחות מתחת למצח הבולט, בושש הושיט לי את ידו הקטנה והמלאה. לקחתי אותו על זרועותי, נשקתי על שערו המשי ואמרתי אל אמו: – אני אוהב תינוקות כאלה. יש מה לתפס ביד: פסלות. בת צחוק חלשה נראתה על שפתיה החורות של האם. – דומה ממש אל אביו, אבל הוא מהפך את הבית על פיו. – אל נא תדאגי, בתי, – אמר הסב המאושר: הוא יטול את הפרס הראשון וגם רבי יקרא, כאביו. – טוב, טוב אבל אל יהיה לבקטריולוג, כי אם, פסל כעמרם דודו. – מתתיהו, מה אתה רוצה להיות לכשתגדל? שאל האב ברצינות מגוכחה את בנו. – דוד חיים. אני רוצה לרכוב על חמור. – ענה הקטן אף הוא ברצינות. הכל נתנו קולם בצחוק. הם בארו לי, כי הדוד חיים שכנם הוא, גנן זקן, המביא להם ירקות על גבי חמורו…– במצב רוח טוב ישבנו על יד השלחן. בשעת האכל תאר הזקן את תכנית-הנסיעה. מירושלם ליפו נסע במכונית. אתם תראו את פלאי חקלאינו. ביפו נלון ונתעכב שם ביום המחרת עד ארבע שעות אחרי הצהרים ונראה את הנמל לבנין ספינות, את האקוריון את מקוה ישראל ושאר מקומות, אחר נסע בספינה עד חיפה. מרחוק נראה את הנמלים אטליט, קדימה ועוד. נלון בחיפה, ונשהה שם עד יום המחרת בצהרים, ונראה את אשר יש לראות. משם נסע ברכבת דרך כל עמק יזרעאל, עד העיר צמח. שם נלון, וכל יום המחרת נסיר את בתי-החרושת המפורסמים של הכבושים והטבק, ואם ישאר עוד זמן, נבקר את הסביבה. בלילה עם אור הלבנה נסע באנית קיטור על פני ים כנרת עד מגדל. בכדי לראות מעל האניה את טבריה העיר היפה, עם חמיה המהוללים, את נוותיה ואת אכסניותיה, כדאי להתעכב יום תמים. במגדל נלך לראות את צפרירה, הילדה שלהם– ובדברו הראה על בנו ואשתו– שם נשב עד שמיני עצרת, נראה את חג האורים המהולל על ים כנרת. ממחרת החג השכם, נשוב ברכבת המהירה ירושלמה ובאותו יום בצהרים נשב פה יחדיו. מובן, כי הודיתי לו מכל לבי. אחרי חצי שעה ישבנו במכונית ונסע דרך שדרת-גאולה הארוכה. כאשר עברנו אל “קרית-העובדים”, ראיתי משמאלי, על ההר, ארמונות-הזכוכית של “אשל אברהם” ומימיני, מרחוק על האפק, את המנורה המזהבת בת שבעת הקנים של “תיאטרון-מנורה” בכל מקום מסביב, התנוססו בנינים יפים מוקפים עצים. ככל אשר הוספנו לנסוע מעטו הבנינים ורבו הנטיעות. צלעות ההרים הגבוהים עשויות מדרגות מדרגות, כמעלות ענקיות המובילות השמימה. למטה נטועים כרמים, עצי מאכל, גנות ירק, ולמעלה עצי זית וחרוב. מזמן לזמן פגשנו קבוצות או שורות של ברושים, אשר השרו על הגוף הלך-נפש הזיתי ושלו… עברנו את מוצא עיר-הגנים והתעשיה. היא טבלה כולה בנטיעות. בן אוריה הורה לי בידו: – ראה מימין על ההר נמצאים “בתי ההבראה הקיטניים של “תחנת הבריאות”, ובשביל החרף ישנם בתים כאלה ביריחו ואצל ים כנרת, פה נמצא הגן ההסטורי המפורסם, כל עץ בו נטוע על-ידי גדולי עמנו בתקופת התחיה שלנו. גם הדוקטור הרצל, בן האלמות, נטע פה ברוש זה, ובעצו פעל, שנטיעת העצים היתה אצלנו לפולחן לעבודת הקדש, כל ילד נוטע פה בחג הנטיעות, בחמשה עשר בשבט, במשך ימי למודו בבית-הספר לא פחות מעץ אחד בשנה. הקטנים האלה הועילו לא במעט, לכסות עצים את ההרים האלה. – הוא נופף בידו מסביב. – תמה אני, מפני מה אין הגשמים סוחפים את המדרגות? – ראה נא, מראש כל הר נמשכות כעין קרנים עד תחתיתו. אלה הן תעלות עשויות לכתחלה, כדי להגיר את מי הגשמים השוטפים למטה. את נחלי העמק נקינו, ובמקומות רבים, עשינו ברכות לעצור את המים, כדי להשתמש בהם ולא ישטפו אל הים לבטלה. הנטיעות הרבות והמדרגות, גרמו לגשמים בעתם. והמים נשארים במקומם ומתוך כך, בא גם שנוי לטובה באקלים הארץ. המכונית שלנו רצה בדרך המלך, הנטועה עצים משני עבריה על פני הרי יהודה. הדרך הלכה עקלקלות, ובכל רגע נגלה לעיני נוף חדש נהדר, נראו ערים ויערות עבותים. רק ראשי ההרים עודם חשופים. בן אוריה אמר לי: – זוהי עבודה לבני בנינו. ארצנו כולה מסוגלת לנטיעות ואפילו החולות שעל שפת הים. עוד מעט ותראה בעיניך, כי עלה בידינו להפוך חלק מהחולות ליערים יפים. עוד מעט ונעלה על ראש ההר ונגלה לפנינו כל עמק השרון עד הים, וראית גם את היערים. הרואה אתה? החוה לי בידו ויעמיד את המכונית. קפצתי ממקומי כאילו מי שהוא הבהילני פתאם. ובאמת: התמונה אשר ראו עיני היתה לי הפתעה שאין כמוה… לפני נגלה מחזה נהדר: לרוחב כל האפק, בהיר, שקוף כשרב במדבר… זאת היתה תמונה אשר האלהים בכבודו ובעצמו יצר אותה באויר ובאור, ואת עדיני-צבעי-הקשת מזג בתמונה זו. הכל ישבו דוממים, לא חפצו להפריעני. לסוף שאלני עמרם: – מר בן פלא, היודע אתה את תמונותיו של רבי יהודי הזרחי? רק אצל הזרחי הננו רואים אפקים כה רחבים, אויר ואור כה הרבה. “קולורייט48 מצויר בלי צבעים”, אם אפשר לאמר כך. אשתקד היתה אצלנו התערוכה של טורנר, זה הציר האנגלי המפורסם. הציגו את הנבחרות שבתמונותיו, אשר במוזיאום הלונדוני. לפי דעתי עולה הזרחי שלנו עליו הרבה. אמנם, טורנר ציר את תמונותיו לפני יותר ממאה שנים, ואפשר שהם כהו מרב שנים, אבל הרוח, מבטו של הציר על הטבע לא נשתנו. טורנר ציר את תמונות ויניציה שלו כאנגלי רציני, המשתאה למראה בת ויניציה יפה-פיה: בעיני אמן אין הוא רואה לפניו אלא יופי זר ובלתי ידוע לו… אולם הזרחי שלנו רואה את מחזותיו בירושלם, את תמונות כנרת בעיני לבו. ירושלם אינה נכריה לו, היא אהובתו היקרה, הוא נושק כל אבר מאבריה. תמונותיו הן “שיר-השירים” שלו, היוצא מתוך הלב, ולפיכך שמח לבנו בהסתכלנו בהן. אולם זאת היא לא רק דעתי: כדברים האלה שמעתי מפי רבי מנשה עצמו. כך אמר רבי מנשה בן יהושפט, בבקרו את תערוכת טורנר. – ביראת כבוד מיוחדת הזכיר העלם את השם רבי מנשה. המכונית הוסיפה לרוץ על פני הדרך הישרה, עברה את הרי יהודה ותרד אל עמק השרון. – הביטה נא לימין אל אפק ההרים. זהו יער הרצל המהולל, – אמר אלי בן אוריה בהראותו על ההרים, שנראו ורודים-סגולים עם שקיעת החמה. הם התחברו עם יער התכלת שעל החולות אשר ראיתי ממולי על האפק. מאחוריהם נמתחה רצועת ים תכולה. הערים והיערים הקיפו כמו זר נהדר את עמק השרון, אשר מראהו כשטיח נחמד למראה: טורי עצים חלקו כערבסקות את כל המישור השטוח לקוים שונים, וקבוצות הבתים המוקפים נטעים מנטעים שונים, דמו לצרורות פרחים דמיוניים… וביניהם נמשכה שלשלת של עגלות הרכבת. מרחוק, על פני הדרכים אשר מראה צהוב-אדמדם להם נראו כצעצועי ילדים, מכוניות, עגלות, רוכבים על סוסים ועל אופנים נוצצים. אצים, רצים, על המשעולים הצרים שבין הגנים והכרמים הבהיקו הצניפים הבהירים של הפועלים והפועלות, השבים לבתיהם אחרי עבודת היום. מעל לראשינו עפו אוירונים כיונים צחורות, ומזמן לזמן הבהיקו ככוכבים, חלקי המתכת שבהם. – מנוחה ושלוה: כל אחד הולך לביתו אחרי עבודת היום, – אמר אלי רבי אלישיב אשר ישב ממולי. תקפוני געגועים חזקים לביתי…. אוירון אחד השפיל עוף ויעבור עלינו. המעופף נפנף בדגל צבעוני, כנותן אות למי שהוא… נדמה לי, כי אני הוא המעופף; עף אנכי מירושלם, אשר שם עבדתי כל היום, עף אני לביתי. כנשר אשקיף מלמעלה על כל הסביבה, אחפש את ביתי, את קני החם והשקט. הכרתי אותו: הנה מבריקה המנורה המזהבת שעל מגדלו… מישהו לבוש לבנים, עומד על הגג השטוח, אני יורד: זאת אשה צעירה עם שני ילדים. האחד על זרועה. אני מניף בדגל אליהם. הם רואים אותי, האשה מרימה את הילד לעומתי וקוראת: שלום, אבא! וקולות הילדים עונים אחריה. קולותיהם הצוהלים נמשכים למרום אלי, חודרים לתוך לבי… הכרתי את האשה. הלא זאת המורה אשר בגן העדן… לבי נתמלא געגועים אין סוף, געגועים לדבר נשגב בלתי-מושג, דבר המושך אליו תדיר ואין להשיגו… דבר-מה יפה, מזהיר, אבל רחוק… דבר שאי אפשר לבטאו… – הנה רמלה העיר היפה, – הפסיק בן אוריה את מחשבותי… שוב החלותי מביט סביבי, שוב לא יכולתי לגרוע את עיני מהמראות היפים, אשר נגלו לעיני לרגעים – רמלה שוכנת בין כרמי זיתים, הזית—עצה הוא. פה תוכל לראות זיתים עתיקים. שארית הפליטה למלחמה העולמית, באותו זמן כרתו כמעט את כל העצים בארץ ישראל, כדי להסיק את קטרי-הרכבות אשר הוליכו בני אדם לטבח. ואחר מתחילים פרדסי יפו המהוללים בתפוחי הזהב והאתרוגים שלהם. עתה היא העת שמשתמשים באתרוגים לשם מצוה. מלקטים אותם בעודם ירוקים, לשלחם למדינות הים, לארצות רחוקות, לכל קצוי תבל. הם נשלחים מפה למיליונים, בתוך קופסות קטנות מהודרות, עשויות לדבר, בשביל יהודי כל העולם לחג הסוכות. זאת היא הברכה החביבה שאמם שולחת להם מארץ האבות. ב”הרצליה" ישנה “קבוצת בצלאל” גדולה, למעשה מתכת. אלה מכינים קופסות, בכל שנה על-פי תכנית חדשה. בקיוב ראיתי אצל אחד ממיודעי קבוצת קופסות כשלשים במספר. עוד אביו החל לקבץ אותן. על פיהן אפשר לראות כיצד מתפתחת אצלנו התעשיה: משנה לשנה הן יפות יותר וזולות יותר. במחיר שנים-שלשה שקלים, מקבל עתה כל יהודי בכל מקום שהוא נמצא בעולם, אתרוג מהודר בקופסה יפה מעשה ידי אמן. המכונית שלנו נטתה קצת שמאלה, רוח קריר החל נושב מן הים ויביא אתו ריח בסים להפליא. – הנני חש ריח נעים, הוא מזכיר לי ריח בשמים. מאין הוא בא? שאלתי את בן אוריה. – זהו ריחם של פרדסי תפוחי-הזהב. אולם את ריחם האמתי מרגישים בסוף החורף מפורים עד חג הפסח. לעתים מזומנות בהיותי נוסע באניה מרוסיה הייתי מרגיש בריח גן עדן זה עוד במרחק פרסאות רבות לפני יפו, בשעה שמהעיר עצמה לא נראה כל סימן. תמיד אברך על ספון האניה את הברכה “בורא מיני בשמים”… תיכף אחרי רמלה החלו פרדסי תפוחי-הזהב. המכונית שלנו כאילו נכנסה לתוך גן-עדן: מכל עבר עדי הגיעה העין הקיפוני עצי פרי, טעונים פירות למכביר, עד שהעצים חשבו לנפול מכובד משאם לולא השעינו את ענפיהם על מסוכות. במקום גדרות, צמחו משני עברי הדרך עצי רמון דחוסים, בעליהם הקטנים, הרעננים והנוצצים, כאילו נמשחו בלכה ומביניהם הבהיקו אלפי רבבות רמונים אדומים כדם, הלמונים, תפוחי-הזהב והמנדרינות עוד היו ירוקים. אולם האתרוגים הנהדרים נוצצו בכתם פז בין העלים הירוקים והרעננים. פה ושם נראה עץ התפוח עטוף פרי חכלילי. מבין האילנות הבהיקו הנוות הלבנות וחלונותיהם הגדולים, טורי עמודים דקים. מרפסות וגזוזטראות. מתחת לעמודים הכחילו האכסדראות, ועל יד הנוות התנשאו אל על תמרים אשר כפותיהם הנאות דמו לשמשיות, ועליהם המפורדים עם המכבדות המשולשלות למטה הבלטו בברור על פני שמי דר. קבוצות של ברושים תמירים, ירוקים-כהים, נהרו השמימה. נענעו בנחת בראשיהם כמתפללים, כמודים ומשבחים לאל, שברא אותם כל כך נאים. כמעט על כל גג שטוח ראיתי בני אדם, אולם בגנים עצמם לא נמצא איש. – גן-עדן אמתי! – קראתי בהתפעלות. – אבל אין איש שומר את כל הטוב הזה, הרי יכולים לגנוב? אינני רואה כאן שומרים. – שומרים? – ענה רבי אלישיב. בכל ארץ ישראל מעטים מאד השומרים. וכמעט שלא תמצאם אלא בספורים מחיי השומרים הקדמונים, אלה גבורי ישראל אשר חרפו את נפשם, והקריבו קרבנות עצומים לשמור את חלוצינו האומללים… עכשיו חדלו הגנבות בארץ. אמנם יש לנו אגודת “השומר”, אבל אין זאת אלא אגודת מתעמלים, שנקראה על שם “השומר” לזכר הגבורים ההם. אתה, מר בן פלא. אמרת כי זהו גן-עדן אמתי, – פנה אלי בן אוריה – עליך לבוא הנה בפורים: אז כל העצים מכוסים פרות-זהב בשלים ועטופים פרחים בעלי נצנים לבנים, רכים, נותני ריח ניחוח… והשקדים! והאגסים! ושאר פרות? מי שלא ראה את כל זה, אינו יכול לשער זאת בנפשו. אל תשכח כי הדבר נמשך כל השנה בלי הפסק. כל ימות השנה ירוקים הגנים נותנים צל, מלאים רעננות, אורה, פרות מתוקים ונוזלים בשמים! לא לחנם נוצרה בארצנו האגדה הנפלאה, על דבר גן-העדן, המלא אור והרענן לעד. מימין, מעל לים הגנים והפרדסים, על ההר במרחקי האפק נראו כצלליות בתים ומגדלים מוארים באור ורוד-כחול של אחרוני הקרנים לשמש השוקעת. – מה זאת? עיר? – זאת היא עיר הפועלים “הרצליה”, אשר בה מכינים את הקופסות לאתרוגים. זה אך כמאה שנים מיום הבנותה, וכבר גדלה, רחבה ותהי לאחת הערים היפות שבארצנו, הודות למקום מושבה הנאה והמבריא ותעשיתה הרחבה. הראשון, אשר החל בבנינה, היה שץ המיסד של “בצלאל”, שהיה פסל כמוך, אדוני. הוא בנה שם חמשה בתים קטנים וגם בית-עבודה בשביל התימנים שלו חרשי הכסף. עוד עתה אפשר לראות בחצר בית-הנכאת את בית-העבודה העתיק. שם נמצאת קבוצה של עתיקות היסטוריות. עד היום מוציאה “הרצליה”, אחרי ירושלם, את המספר היותר גדול של עבודות “בצלאל”: מתכת, רהיטים קלועים וכלי עץ-זית. כמו כן נמצאים שם בתי החרושת המפורסמים שלנו, להכנת אשישים מכל מיני פרות הגדלים בכל הסביבה. והודות ל“יער הרצל” הרחב והעצום, ההולך ונמשך מהרצליה עד ירושלם, ואשר בו יגדלו אלפי רבבות עצי זית, נוסדו פה בתי חרושת ענקיים שלנו למעשה השמן והסבון. חוץ מזה יש בהרצליה מחצב של אבן לבנה ורכה, הטובה לבנין ולקשוטים, ובו עובדים אלפי בני אדם ומספקים חמרי-בנין ליפו ולכל הערים אשר סביבותיה. בן אוריה הרבה לספר על אודות הרצליה, אבל אני לא שמעתי כלום. שוב נזכרתי: שץ שלפני מאה שנים… הלא אנכי שץ… האפשר הדבר? הבה אשאל אותם על אודות שץ בפרוטרוט, אולי אציל מפיהם דבר ברור. – סליחה, אדוני בן אוריה, שאני מפסיק את דבריך. אתה אמרת, כי שץ בנה את הבתים הראשונים בהרצליה, הואילה נא להגיד לי מי היה האיש הזה? איפה חי? מתי מת? שמעתי עליו רבות: ראיתי את מלאכתו בבית נכאת “בצלאל”, בבית המקדש. חפץ אני לדעת עליו משהו ברור. – כיצד? אינך יודע מי היה שץ שלנו? הלא הוא יסד את “בצלאל”, ב“בצלאל” תמצא ספרות שלמה על אודותיו. בכל מקום תוכל לקרא עליו. – האדון בן פלא – ענה עמרם, אשר ישב מאחורי – הרוצה אתה לקרא על דבר שץ? קח את הספר: “מאה שנים–”בצלאל“, שחובר על ידי קבוצת חכמים לכבוד חג היובל השני של “בצלאל”. שם תמצא ידיעות מדויקות על אודותיו, לספר הזה שלשה כרכים. הכרך הראשון מוקדש כולו לו. שם מודפסים אגרות, תעודות ותמונות יקרות-המציאות. – הבקר– אמר רבי אלישיב – שמעתי, שמנהל בית-הנכאת של בית המקדש הצליח לגלות חפץ יקר-המציאות, זכר לשץ: זוהי קופסת כסף לסיגרות שאומני חרושת הכסף עשו לו למתנה. ויש עליה כתבת חשובה, וחתימות ידי כל האמנים והפועלים. שמעתי ורעדתי כאחוז-קדחת… – קופסת סיגרות, אתה אומר, עם חתימות-יד?… כיצד נמצא חפץ כזה, לאחר מאה שנים?–מללו שפתי בכבדות. – בודאי עבר בירושה לאחד הקרובים… מראה הנוף השתנה: נראו שדות חרושים, ונטיעות אחרות. בן-אוריה, האוהב לדבר, פנה אלי ויאמר: – ראה נא. פה יחלו שדות מקוה-ישראל. זהו בית-הספר לחקלאות, הראשון שלנו בארץ, וכבר מלאו מאה וחמשים שנה ליסודו. נטר, יסד את בית-הספר הזה, והוא הגדול בבתי-ספר לחקלאות שביהודה. – הישנם עוד בתי-ספר כאלה בארץ? – יש לנו בתי-ספר רבים כאלה, ביהודה וגם בגליל. הגדולים שבהם, הם: “ורבורג”, “אופנהימר”, “מרגלית”. אולם הגדול שבכולם הוא “בנימינה”. זהו בית-ספר עליון לתורת הצמחים. שמה באים תלמידים מהרבה ארצות נכריות. חוץ מאלה, ישנם עוד בתי ספר קטנים מיוחדים, לנטיעות, כגון: “גן שמואל”, “כרם מונטיפיורי”, וכיוצא בהם. – את “מזרקת נטר” תראה, מר בן פלא, מיד כשנכנס ליפו על “מגרש-נטר”. זאת היא היצירה הגדולה הראשונה, של רבי מנשה בן יהושפט. בגללה נתפרסם שמו. ביצירה זו, הראה בפעם הראשונה, שהאבנים יכולות לדבר… חבל, שאנו באים ליפו בשעה מאוחרת הלילה, ולא תוכל לראות עכשיו את המזרקה. אולם מחר אוליכך אליה. עונג יהיה לנפשי בראותי את התפעלותך. כבר היה חושך כשבאנו העירה. גם יפו, אפלה ושקטה בלילה, כמו ירושלם, רק בשדרות “מהגרים” היה אור. כל הבתים המפוארים נוצצו בחלונותיהם הגדולים, הזהירו כתבות האש, בשפות שונות, על מעקי הגגות. – זהו הרחוב הבין-לאומי שלנו – אמר בן אוריה, בראותו את תמהוני. – פה נמצאים המשרדים של כל החברות לספנות. פה, הוא מקום המסחר העולמי. ביום תפגוש בשדרות האלה, באנשים מכל קצוי תבל. כאן יעבדו עד עשר שעות בלילה. על אחד הבנינים הראה השעון המזהיר, שמונה שעות וחמשה דקים. בן אוריה אמר אלי: – עלינו למהר, פן יסגרו את בית האוכל. נסע ישר לבית האוכל “תלפיות”. אני הזמנתי שם על-ידי הטלפון סעודת ערב בשבילנו, ויפן ימינה. אחרי רגעי מספר באנו אל גן, על-יד אפדן-זכוכית גדול. בית האוכל היה מסודר ב”אשל אברהם“, אשר בירושלם. בשעת האוכל נראו על הכותל תמונות אור שונות. אלה היו מודעות מיפו וערים אחרות. המודעות היו כתובות בחמש לשונות שונות: עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית. “מחר, באחת עשרה שעות לפני הצהרים, יורידו מנמל תל-אביב אל הים, את האניה החדשה “אחוה”. בואו לראות”. אחר כך, נראתה שורה שלמה של תמונות אור: מלאכת האניה במשך כל ימי הבנותה, ומראה מבפנים ומבחוץ. “מחר, בתשע שעות לפני הצהרים, באקוריום, בתיאטרון שמתחת למי הים, תציג השחינית המפורסמת עליזה, המכונה בשם “אשת הים”, את המחזה: “מרגלית וחוקר הים,– מחזה-ים דמיוני בשבע תמונות-תהום”. “באקוריום, אפשר לראות את הדגים המשומרים, החדשים, של “קבוצת הדיגים היפואים”. “אשישי אתרוג חדשים, אפשר להשיג במחסן המכולת העירוני”. “יין-כרמל”, שורת תמונות אור של כרמים ויקבים. “קופסות חדשות לאתרוגים, אפשר להשיגן במחסן-”בצלאל”. ואחר-כך, תמונת קופסה מקושטת בתמונות בולטות של ארץ ישראל. “בבית הקונצרט “הזמיר” ינגן הקורטט המפורסם מ”מגדל דוד”. “בתיאטרון העירוני “צחוק ודמעות”, יציגו את הטרגדיה ההסטורית הידועה,השומר”. “בבית האופירה “הלוי”, יציגו את האופירה החדשה “בליל אביב”, של חננאל הגתי”. בראי-נוע ב”מחזה", יציגו את הסרטים החדשים של “מנורה”: “והיה באחרית הימים”, חלום דמיוני, מאת בן שחר. “אחרי הצהרים, תהיה במקום הרחיצה, התחרות של חברי האגודה “ילדי-הים”, בשחיה ושיטה”. “תמונות של תערוכת בכורים בירושלם”. “חג האורים על ים הכנרת”. מודעות על דבר בתי מלון, על הר עצמון ועל הר הכרמל. מודעות, על דבר האניות שתכנסנה מחר לנמלים, תל-אביב-יפו, קדימה, עטלית, חיפה, בירות, אשכלון וכו'. תמונות של מקומות רחצה, ולבסוף, מודעות על דבר התערוכה העברית העולמית, אשר תערך לאחר ארבע שנים, ועם זה תכניות שונות. זמן רב שעשעו אותנו תמונות-האור היפות. קראנו את כל המודעות האלה, ובעשר בלילה באנו אל המלון “יפה-נוף”, אשר בקצה העיר תל אביב.

ח

המלון “יפה-נוף” היה מלא אורחים שבאו ליפו, לשם רחיצה בים. עונת הרחיצה הגיעה לקצה, אלא לרגלי החג באו רבים מירושלם. קול השופר העיר את כולם בבקר השכם. הכל מהרו אל הים לרחוץ עם צנת הבקר. הממונה מסר למרים סל גדול מלא כל טוב: זוהי סעודת שחרית שהזמינה בשבילנו. עמרם לקח את הסל לשאתו, אבל רבי אלישיב לקחהו בידו. אני הצעתי שיבקשו אחד המשרתים לשאת את הסל אחרינו, רבי אלישיב ענני ברצינות: – אצלנו משמשים רק את הילדים, את הזקנים ואת החולים. ואני עוד כחי רב לי, לשאת את הסל בעצמי, אף-על-פי שלא נצחתי את אי-מנוצח. בבואנו אל מקום הרחצה כבר יצא השמש על הארץ. הבהיקו אהלי-הרחצה הלבנים אשר להם פסי תכלת ודגלים צבעוניים. החול הצהוב נוצץ כזהב, כסאות-אהלים קלועים עמדו שורות שורות כחילים ומספרים גדולים כתובים עליהם. הים השתרע לפנינו שקט ושלו. השמים הזכים השתקפו בו כמו במראה בהירה עד קצה האפק, אשר שם התלכדו שמים וים בגונים עדינים. פה ושם שטו דוגיות ומפרשיהם הלבנים והמזהבים נראו כעופות הים. הנה אנו מתרחצים, הים הזך זרוע רוחצים ושוחים. פנים וידים חשופות של נשים וגברים האדימו הבהיקו בשמש וכתנות הרחצה הצבעוניות התנוצצו ויראו בפרחים צפים על פני המים. הקהל שעל מגרש הרחצה החל בבגדיו הבהירים, רבים היו לבושים גלימות לבנות, כאנשים כנשים, ומתוך כך נראתה קומתם הגבוהה והתמירה על קרקעית הים התכלכל. רוח משובב נשב מהמים ויבא אתו את הריח המיוחד של הים המשיב נפש ומרחיב את הנשימה. שחיתי עם עמרם בשובה. הוא ספר לי על אודות תמר יפתו אשר הפכה את את עולמו לגן-עדן, המים הצוננים חזקו את שרירינו. הים המאיר והשקט משך אליו. הוספנו לשחות הלאה הלאה. והנה מישהו בריא ועבה כדולפין אץ וישחה ברדפו אחרינו. בלי משקפים לא יכלתי לראות היטב את פניו. – הלא זה אלי אחי. רבי אלישיב. אמר אלי עמרם. הדולפין קרב אלינו,בדברו בקול. – עמדו, עמודו! למה זה תרחיקו לשחות בבקר על לב ריק. שובו נא, בנים, מרים ואבא מחכים לנו לפת שחרית. מצאנו אותם יושבים ומחכים ליד שלחן ערוך כל טוב. חמשה כסאות-אהלים עמדו מסביב לשלחן ויצרו פנה מרווחה. זה כבר לא סעדתי בתיאבון כזה. נדמה לי, כי מימי לא אכלתי מאכלים ערבים כאלה. מרים מלאה שנית את קערתי ותאמר אלי בבת-צחוק חביבה: – אכול, מר בן פלא, ויבוסם לך. למד את הלכות האכילה מאישי, ועשה כמוהו. אני,לדאבוני, התיאבון עזבני זה כמה. אל תלמוד ממני לאכול. נשאתי את עיני אליה. נזכרתי במורה מגן-העדן. נשתתקתי ושקעתי ברעיונותי בעוד מזלגי בידי. בן אוריה הביט עלי ויאמר: – חבל מאד, כי שולמית שלך לא נסעה אתנו.– אמר בצער, כאילו קרא את עשתנות לבי.– היא היתה רואה אתנו כיצד מורידים את האניה החדשה הימה. שתקתי. אולם כל היום הגיתי בה… – ואת עליזה שכחת? הפסיק עמרם את השתיקה. – הן רק בשבילה לבד כדאי היה לבוא לתל-אביב. הן היא יפה כחמה, ואמנה גדולה. היא מרגישה את עצמה מתחת למים, חפשית לגמרי, כדגת-זהב, כנימפה אמתית. היא עושה את מעשיה באמנות נפלאה, ואין איש מרגיש שבכל שני דקים היא מוציאה את ראשה מן המים, לשאוף אויר. בן-תמר חבר, ביחוד בשבילה, את הפנטסיה: “פנינה, וחוקר הים”. זהו חלום מקסים של משורר שובב. רק בחלום אפשר לראות תמונות דמיוניות כאלה בהארה כזאת, לראותן בצבעים לא-ארציים כאלה. בהארה כזאת, לראותן בצבעים לא ארצייים כאלה. רק משורר צעיר נלהב, יעיז לרצות דבר כזה: להציג תמונות כאלה. אין די מלים בשפה, לתאר את יפי-הצבעים הלזה. בשמונה שעות בדיוק, עמדו רגלינו במגרש האקוריום. בין עצים רמים ונטיעות שונות, ראיתי מזרקה, אשר לא יכולתי לגרוע עיני ממנה: ברכה גדולה עשויה סלעים טבעיים פראים. בתוך הברכה רובץ תנין, ראשו וגבו בולטים מעל פני המים. מפיו הענקי אשר זה עתה הקיא את יונה, קולח זרם מים. יונה הנביא כורע על אבני הברכה, מודה ומשבח את אדני, על הנס שעשה לו, אשר הקיאו הדג אל חוף יפו… תמונה כה פיוטית, ועם זה כה ריאלית-חיה לא ראיתי מימי במלאכת הפסול! ברונזת הדג הלחה אשר מראה כחול-ירוק לה נוצץ בשמש כעורה של חית-ים. השיש השחום של קומת הנביא נראה מבין הסלעים העתיקים האפורים-הכהים – כגויה שזופת שמש. עמוד המים המזנק מפי הדג אל על, נתך ארצה כמראה-הקשת ורסיסיו נתפזרו ברוח כיהלומים מזהירים. – רב לך, אדוני בן פלא, עלינו למהר. הנני חפץ להראותך לפני ההצגה את תערוכת הדוגמאות ואת האקוריום עצמו. על כרחי עזבתי את המזרקה ואלך עם בן אוריה המחכה לי. בנין האקוריום לא היה בנין כמשמעו. על קבוצת סלעים אפורים נושנים עמדה אניה אפורה-כהה. על הספון בנויים אפדנים כאהלים צבעוניים וכתבות גדולות עליהם. בן אוריה ספר לי, כי לפני מאה שנים משו מים יפו אנית-מלחמה גדולה, ויען, אשר מאז חדלו להשתמש באניות מלחמה ולהפכה לאנית-מסחר לא היה כדאי, נתנה מתנה לעיר יפו. יותר משבעים שנה עמדה האניה בנמל יפו בתור קוריוז. לפני כעשרים שנה, כשסדרנו בתל-אביב תערוכה של תעשית דגים עלה ברעיונו של האדריכל הגאוני שלנו, רבי אביה, להפיק תועלת מהאניה. מיד תראה את אשר בה. מהתערוכה ההיא נשארו לנו האקוריום המהולל שלנו, אשר מתחת לסלעים ומזרקת-יונה. עמרם, מי עשה את המזרקה? הן עליך לדעת זאת שהרי אומנותך היא. – האמנם שכחת, אבא, כי זאת היא יצירתו של גאוננו רבי מנשה בן יהושפט? מי זולתו יוכל ליצור יצירה נפלאה כזאת? במדרגות לוליניות חצובות בסלע עלינו למעלה. על פני דקה חלקה עמדה האניה קבועה עמוק בחגוי הסלע. עלינו בכבש התלוי על ספון האניה. בכל האפדנים אשר למעלה, ואשר בפנים האניה, היו מוצגות דוגמאות של דגים משומרים שונים, על הקירות היו מצוירות תמונות מחיי הדיגים והכשרתם בבתי החרשת שלהם, וכמו כן תמונות הגמלים השונים בארץ ישראל. על הקירות היו כתובים תאורים שונים ומספרים סטטיסטיים. ראיתי כי תעשית הדגים מפותחה כאן מאד מאד. מלבד הדגים בים התיכון, ים-כנרת, מי-מרום, הירדן ושאר הנהרים, ישנן אצלם ברכות עשויות לגדול דגים. שאר שלש הדיוטות של האניה היו בית-נכאת לידיעת טבע-הים. פה הוצג כל הנמצא בים: דגים שונים, חיות קטנות עם גדולות עד החי המיקרוסקופי. צדפים, חלזונות צמחים וכל מיני מינרלים. ירדנו אל תחתית האניה המוארה באור חשמלי אדם-כהה, צד אחד היה כאילו נבקע על ידי פצצות. משם נשמע שאון המים, לבי נזדעזע, חשבתי, כי בעוד רגע ושבלת מים תשטפני… בן אוריה שחה ועבר דרך הפרצה… משם נשמע קול חנוק: – בואו! למה זה נשארתם עומדים שם? אל תיראו. הלא פה האקוריום. אחד אחד נכנסנו דרך הפרצה. הדברים אשר ראו עיני, לא שערתים מעולם… אני נזכר רק במבוא הראשון ועצמותי תרחפנה… נדחקתי הראשון דרך הפרצה, והנה לעיני עומדות אבנים גדולות, מימיני בקע קו אור דרך נקרת אחת האבנים. נדחקתי… ואכנס אל תהום רבה… מגרש רחב ידים, יער-ים של עצי אלמוגים שונים. מסביב לי, שטו דגים וחיות שונות בין העצים והאבנים… ומלמעלה בקע אור ירוק בעד המים… ראיתי צללי דגים, תנינים נוראים, כוכבי ים ופוליפוסים. ממש באמצע המגרש נכח עיני עמדה אניה שבורה, תחתיתה תקועה בחול עמוק. חלקה העליון מוקף מים. חלחלה אחזתני כשראיתי דרך הבקעים את הנמצא בתוך האניה: מכונות ותותחים שבורים שהעלו חלודה, בגדים, ספרים חביות מפוזרות. מתוך החביות השבורות נשפכות מטבעות זהב, וביניהן עצמות אדם. שם שלד שלם, חציו יושב: הוא הביט בי מתוך חורי עיניו החלולים והנוראים, ויצחק צחוק איום בשניו הלבנות והבריאות… ושן אחת היתה זהב… עמדתי כנציב אבן, ידי ורגלי יבשו, חשתי כי הכל מתנודד מסביב לי, הארץ החלה מתמוטטת. וכאילו צעיף גדול נפרש על הכל… – בן פלא! בן פלא! איך? בוא הנה! –שמעתי קול חנוק כקול היוצא מתוך קבר. לא יכלתי למוש ממקומי. ביד רועדת אחזתי בדופן הספינה להשען לבל אפול. תמונת אשה ירקרקת נגלתה מאחורי האניה. פניה כחושים, עור ועצמות, עיניה גדולות שחורות דהות. היא התבוננה בי בתמהון, עותה את פניה ותצחק צחוק איום… האדמה נתקה מתחתי… צעיף נמתח על עיני… התחלתי שוחה וקל לי, ונעים לי, ופתאם נתז עלי זרם מים קרים… פקחתי את עיני בבהלה ואמהר ואשב… בני ביתו של בן אוריה נצבו עלי. מרים זרקה עלי מי-בשמים. כולם שאלו בבת אחת לשלומי… בשבתי על הקרקע, הכרתי שהכתלים היו של זכוכית. הכרתי, כי באקוריום אני, כי פחדי היה פחד שוא, ואצחק בקול גדול, ואקום על רגלי. הכל צחקו אתי יחד. מרים שחרדה לשלומי, אחזתני בזרועי ולא נתנתני להתהלך בדד, כל הזמן ששהינו באקוריום. ותאמר אלי בלחש: – היודע אתה, מר בן פלא, כי פחדך זה, מעיד על כשרונו הגדול של האדריכל. להוליך שולל את האמן–אטו מילתא זוטרתא היא! אם אתה האמן, נפתית להאמין, כי הנך במים, הלא זה כבוד גדול לאמנות שלנו. אף-על-פי-כן, לא פללתי לראותך במצב כזה! אנכי חשבתיך שאתה איש מטפוסו של אלי שלי, ולבסוף, אדם חלש אתה כאחת הנשים. – לא,גברתי, איני מהחלשים. אולם בזמן האחרון עברו עלי צרות רבות. עיף אני ויגע, עצבי מתוחים יותר מדי. ביחוד החרידני מראה האניה שצללה במים, והשלד הנורא. הלא זהו סמל אמתי של המלחמה העולמית. המראה הזה, הזכירתי פתאום את מלחמת העולם הנוראה, עם כל אימותיה שהציקוני ומררו את חיי. – בודאי קראת הרבה בספרים על דבר מלחמת-העולם.– לא טוב הדבר. האנושיות צריכה לשכח זאת. מוטב לך לחשוב, על הטובה שהביאה המלחמה הזאת. לולא המלחמה הזאת, לא היו עמים חיים בשלום-אחוה השורר בימינו, וביחוד אנחנו היהודים, היינו רחוקים עתה מגן-העדן, אשר כוננו לנו בארצנו. יראתי לדבר אתה עוד על נושא זה. הראיתי לה על אישה, שעמד על יד מזכוכית אשר בה הוצגו סוסוני-ים, ובאר דבר-מה לאביו ולאחיו. – ראי נא, גברתי: פני רבי אלישיב, כפני אדם שטבע במים. זאת באה לו מפני האור הבוקע מלמעלה, שמראהו ירק-עז. האור הזה הרגיז את עצבי, ביחוד פעל עלי המעבר מאור אדום-כהה, לאור ירוק-עז. הצבעים פועלים פעולה חזקה על האדם, כמו צלילי קולות. הגיע לאזני קול חנוק של שופר, אשר יצא כאילו מתחת לאדמה. ומבלי משים, החזיקני רטט. – הרגע נא. אין זאת אלא, אות של תיאטרון האקוריום. מיד יחל המחזה. בוא! – ותוליכני דרך גחר ארוך וצר, ותביאני אל אולם רחב ידים. כל המקומות כבר היו תפוסים. אנחנו היינו האחרונים, ונעמוד על רגלינו. אחד הציע למרים את מקום מושבו. היא השיבה תודה, אבל לא קבלה, ותעמוד לידי ותחזק בזרועי. פה היה האור כהה מאד, כי התקרה היתה כעין גחר עם סטלקטיטים49 וינשופים תלויים. כל האור בא מהכתלים-המזכוכיות, מסגרותיהן דמו לצמחי-ים, לסלעים פראים עם משקעות מאירות. הבמה, או הקיר העליון, היה כולו זכוכית אחת, והמים אשר עליו היו עמוקים כשלשה מטרים. מעל למים, בין צוקי-סלעים, נראתה פרספקטיבה עמוקה של ים, משמאל – קבוצות אבנים, כחורבה עתיקה. על האפק נראתה צללית-עיר יפה. במעמקי המים שעל הבמה נפל אור. דגים שונים התנועעו ברגזה. למטה בחול, אצל הסלעים המכוסים צמחי-ים, זחלו רמשים נוראים. מתחת לגחר המים, יצאה אשת-ים קלה כדג. ותקרב בשחיה אל המזכוכית. הביטה עלינו בעינים גדולות בתמהון, כנבהלה. אחר התהפכה ותך בחזקה בזנב הדג שלה על החול. ותעל חיש כברק על פני המים… בראשה זר-פרחי-מים, בשערה הארוך והמפוזר צמחי-ים, ואזור פרחים במתניה. זאת היתה מזיגה הרמונית נפלאה של שני יצירים: ממתניה ומעלה ילידת-אנוש, גוית בהט לה, וממתניה ולמטה–דג-הים, ולו צבעי הקשת בצדף. על האפק הוגשה זריחת השמש. הסלעים התבלטו היטב, כחורבה עתיקה מתחת לשמים הורודים. על הסלעים ישבו שלש נשי-ים ותשרנה בקול נעים, בלוית הנבלים אשר בידיהן:

יַלְדֵי-יָם נִשָּׂאֵר נֶצַח. שָׁדַיִם לָנוּ – קֶצֶף מֵי תְהוֹם,

תְּהוֹם רַבָּה-מוֹלַדְתֵּנוּ, וְרוּדִים לְחָיֵינוּ—וְגַם זַכִּים,

כּוֹכְבֵי-רָקִיעַ – עֵינֵינוּ, קְוֻצוֹתֵינוּ – נְחָשִים רַכִּים

וּכְסוּתֵנוּ – נֹגַה סַהַר צַח, אַשְׁרֵי אָדָם מְנַשְׁקֵהוּ בְּחֹם.

לִבּוֹ הַחַם לֹא עוֹד יִכָּסֵף, יָפָה פִּי שֶׁבַע אֲחוֹתֵנוּ

בַּתְהוֹם יִשְׁקוֹט הַכֹּל, יִדֹּם; פְּנִינָה, פְּנִינַת עִמְקֵי תְהוֹם

לֹא עוֹד יִזְרוֹם דָמוֹ אָדֹם, פִּיהָ מָתוֹק – אַלְמוֹג אָדֹם;

רֹאשׁוֹ – לַהַט חְשֹׁב לֹא יוֹסַף הַנוֹשְׁקָהּ – הוּא אֲדוֹנֵינוּ.

אַיֵּכִי, אַיֵּכִי? בּוֹאִי, שְׂחִי אֵלֵינוּ!

אַתְּ אֲחוֹתֵנוּ, אַת פְּנִינָתֵנוּ;

אַת אֲחוֹתֵנוּ אַת פְּנִינָתֵנוּ;

הַיְפֵה-פִיָה? הַקְּטֶנְטַנָּה!

כקול עוגב נשא ברוח צלצלו קולותיהם. זאת היתה שירת-לחש, אבל כל מלה נשמעה מפורש באולם אשר מתחת למי הים. עם הצליל האחרון התנפלו לתוך המים. גם אשת-הים הכתה בזנב על פני המים, צללה ותעלם בתוך גחר-המים. האפק הלך והתבהר. נראתה מרחוק סירה קטנה ושני גברים בתוכה. האחד פשט את מעילו הלבן, הסיר את הצניף מעל ראשו, לבש בגדי אמודאים, צעד צעדים כבדים וירד בכבש לתוך המים. עברו דקים אחדים, והנהו נראה על הבמה עמוק מתחת למים, בצאתו מהגחר החזיק בידו האחת תבת-עשביה ומכונת צלום. על חזהו היתה תלויה מנורת חשמל ואל אזורו הרחב היה קשור חבל. מראשו נמשכו שתי שפופרות ארוכות כצמחי הים. שתי עיני זכוכית גדולות התבלטו מתוך מסכת-ראשו העגולה ומתוך כך היתה דמותו כדמות חית-ים משונה. הוא צעד לאט לאט בבגדיו הכבדים ובסוליות העופרת אשר בנעליו ויצלם, אף אסף צמחים וקונכיות וישימם בתיבתו. פתאם נגלתה אשת-הים בגחר… האיש עמד משתומם, האיר אותה במנורת חשמל, ויכונן את המצלמה למולה… היא פרשה את זרועותיה ותתנפל עליו, המצלמה והעשביה נשמטו מידיו… הוא התחלחל, קרס וירתע לאחוריו בפחד, ויגע בחזקה אה החבל אשר באזורו. אשת-הים שחתה בחפזון מסביב לו, עלתה תדיר על פני המים ופניה קרנו משמחה פראית. הוא לא גרע ממנה את עיניו, עיני הזכוכית הבולטות ויפסע בכבדות אחורנית אל הגחר. ופתאם משך אותו החבל לגחר ויעלם שם… היא עמדה רגע כנואשה, אחר נתנה קול פחדים, ותמהר אל תוך הגחר… מרחוק על פני המים נראה האיש, כשהוא מתנפל לתוך הסירה. כל הקיר הקדמי של הבמה חשך. באולם שררה דממת-מות. איש לא מחא כף כאילו לא מעשה-משחקים, אלא תמונה, חיה אמתית ונפלאה היתה נוכח עיני הקהל. איש לא זז ממקומו, כאילו התירא פן יחסיר או יאחר דבר-מה מהחזיון. שוב הוארה הבמה. לבוש בגדי צלילה, ישב החוקר עצוב, על אבן בתוך המים. מסביביו שחו להם במנוחה דגים שונים. סרטנים ענקיים טפסו, זחלו לאט לאט על מכונת הצלום שהתגוללה על חול הים, אף נאחז בו במלקחיהם הארוכות. והחוקר, כאילו לא שם לבו לזאת. הוא הוריד את ראשו הכבד, ראש הברזל, ויתמכהו בידיו השחורות העטופות גומי. אחר כך קם לאט לאט, ויקח בידו את מנורת החשמל ויחל לחפש בכל חגוי הסלעים… הגחר אשר בתוך המים הואר, וימהר האיש ויפן שמה… אשת-הים הגיחה משם בצהלת שמחה. היא פרשה את זרועותיה הלבנות ותפול על צואריו ותחבקהו. רגע אחד נראו מעל פני מים קומתו השחורה, ראש-ברזלו המאוים ועיני זכוכיתו הבולטות מלופף בזרועות אשה לבנה כבהט, אשר ממתניה ומטה נוצץ זנב דג. אחר כך צללו במים ויחמקו ויעלמו בתוך הגחר. ושוב היה חושך על הבמה… השמים אשר על פני המים החלו מתבהרים לאט לאט. הירח החל עולה. נראה נתיב-כסף נוצץ. הסלעים והחורבה העתיקה הסתמנו היטב על הים המואר. מרחוק נראתה סירה, ועל האפק הבהיקו נגהות אור של העיר המוארה… אשת-הים והחוקר נראו ליד החורבה. גויתה הזכה כבהט, הבהיקה באור ירוק-כחלחל מנוגה הלבנה, ונימי-הזהב של נבלה העשוי משריון הצב הבריקו. הוא לבוש לבנים, שכוב חציו, ראשו נתמך בשתי ידיו, מביט אל האפק המבהיק, והרוח מנענעת את שערו הארוך. אשת הים גחנה אליו, פרטה באצבעותיה על הנבל, ותשר בקול ערב:

בִּמְצוּלַת–יָם בִּמְקוֹם סַרְטְנֵי-הַיָם יִזְחָלוּ

בְּצִנַת תְּהוֹם, וּמְדוּזוֹת שׁוֹחוֹת בְּנַחַת:

לְיָד הַגַּהַר פִּנָה שָׁם בַּעַדְךָ הַכִינוֹתִי,

חוּרְשַׁת אַלְמוֹג. פִּנָה שְׁלֵוָה, תִּרְוֶה בָּהּ נַחַת

שָׁם לֹא ילְהַט תִּמְצָא לְךָ שָׁם מְנוּחָה שְׁלֵמָה,

שֶׁמֶשׁ בּוֹעֵר, יִשְׁקֹט הָרֹאשׁ, יִשְׁבֹּת הַמֹּחַ,

שׁוֹתְקִים כּוֹכָבִים, לִבְּךָ יָנוּם שָׁקֵט שָׁלֵו,

סַהַר לֹא יְגָרֶה. דָמְךָ הַחַם יֶחֱדָל לִרְתֹּחַ.

שָם אֲחַבֶּקְךָ וּבֵין שָׁדַי הַקְרִירוֹת

בִּזְרוֹעוֹת שַׁיִש, תָּנִיחַ בֶּטַח אֶת רֹאשֶׁךָ,

שָׁם אַעֲנֶגְךָ גֵוְךָ אֶעֱטֹף שֵׂעָר שָׁחוֹר,

בְּאֹדֶם פִּי. צְדָפִים אָשִׂימָה עַל עֵינֶיךָ…

היא השליכה מידה את הנבל ותפול על צואריו ותחבקהו ותנשקהו, ותור בידה אל המים ותמשכהו אחריה לתוך המצולה… הוא לחץ אותה אל לבו, לטף אותה, שחק במחלפותיה הארוכות, עד שנרדמה במנוחה על ברכיו. ויהי חשך. הירח לא יגיה אורו, השמים חורו, כל האויר מלא חורון שקוף, למטה בזוית הרקיע נראתה אדמומית, הסירה שטה חרש ונגשה אל הסלע. הוא נעתק מאתה בחשאי, גם לאט לאט, ויזדקר בקפיצה אחת לתוך הסירה. וחשך אפלה היתה על הבימה. מרחוק נשמעה המית גלי הים. רעש הרוח המנשבת הלך הלוך וקרב, הלוך וחזק. הים התגעש וירתח, ורוחות רעות יללו, שרקו פראית… מתוך העלטה ראו עינינו על פני הים הסוער והקודר גלי קצף לבן אצים רצים זה אחר זה כעדר כבשים צחורים. פרץ רעם ויתגלגל למרחקים, הבריק ברק בזגזגים חדים על פני השמים. ויאר לרגע אחד את הסלע ואת החרבה… שם עמד איש עטוף מעיל, במים מלאי-התנועה התנודדה סירה, ועוד הפעם סונורו עינינו. החשך גבר… לאט לאט שקט הים מזעפו, ויהי אור. אז הובלט לעינינו הסלע, והאדם העטוף נשען על החרבה, וכאשר גדל האור נראתה אשת-הים ליד הסלע. והיא עמדת כנציב אבן דמיוני על זנב הדג אשר לה, ופורשת את זרועותיה אליו בערגה. האיש רעד כאחוז-צנה, הוציא טלית לבנה בעלת פסי-תכלת מתחת מעילו ויזרקנה עליה… מיד צנחו ידיה מטה, ראשה שח וכאשר נשתלשלה הטלית ונפלה לרגליה, ראינו אשה יפה ערומה עומדת מבוישת, עיניה מושפלות ארצה וידיה משולבות על לבה… רגע עמד האיש כמאובן, עיניו פעורות לרוחה, מביטות אליה בהתפעלות. הוא נפל לרגליה, עטף אותה במעילו הרחב ויקחנה על זרועותיו כילדה קטנה וימהר להבחינה אל הסירה. אט אט השתרר חשך על הבמה. ובאותה שעה התחיל הירח זורח שלל-צבעים בעמק בין הסלעים, כבתאורת שמחה הולכים ומתוספים אורים קטנים, אשר להם כל הקשת. זאת היתה חגיגה נהדרה במצולת הים. דגים שונים מוארים בצבעי הקשת שטו בחרדה אנה ואנה, כאילו נחפזו להכין הכל לאורחים החביבים, אשר לכבודם נערך החג הזה… ותופע נהרה מהנהר, אשר מתחת למים: שני צלמי אדם, גדול וקטן, לבושים בגדי צלילה נראו באור הבהיר, חבוקי ידים כחתן וכלה התהלכו והתהום זרחה באלפי אוריה הצבעוניים כתזמרת נהדרה. כל הקהל מחא כף בעוז, וקראו בקול אדיר “עליזה!”, וימהרו אל המוצא. אני עמדתי כמכושף מהתמונות הנפלאות וצבעי הקסם אשר להן. מרים תפסה את זרועי, ותאמר בדאגה: – פניך חורו מאד, בוא נצא החוצה ושאפת אויר זך. ותוליכני אל המוצא. עברנו דרך נהר ארוך. בין עצי האלמוגים נראו לי בריות-ים חיות. מתחת בלטו תותחים שבורים ושאר כלי זין של אניות, שירדו תהומה. שוב התחלחלתי: זכרתי את המלחמה העולמית. האמנם חייתי אז? או אולי קראתי הרבה על המלחמה הזאת, כאשר אמרה מרים? מרים מהרה להוציאני מהגחר. נסענו במכונית אל הנמל. בבואנו שמה כבר היה המגרש מלא בני אדם. נשארנו יושבים במכונית, למען אשר ניטיב לראות את המחזה. האניה הענקית נראתה כעשויה מחרסינה טהורה, כולה לבנה, ועליה ציורי תכלת בהירה, וקשוטי-פסול מזהבים. “אחוה” היה כתוב עליה בשפות שונות. האניה כולה היתה מוטלת באויר על עמודים גבוהים והבהיקה בזיו חגיגי בקרקעית התכלת-הכהה של הרקיע. אנשים רבים לבושי צחורים עמדו על ספון האניה שעליו לא נראתה כל ארובה. חצוצרות התזמורת, שעמדה בראש האניה נוצצו כזהב. בראש התורן העליון התנפנף דגל גדול תכלת-לבן ובכל מקום פרכסו ברוח דגלי שבטי ישראל. על גשר רב-החובל עמד מאן דהוא ונאם. אולם אנחנו עמדנו מרחוק ולא שמענו את דבריו. נשמעו מחיאות כפים סוערות ורעם התזמורת. האניה החלה מחליקה לאט לאט. החלק הקדמי בעל הפסלים המזהבים החל משתלשל וירד אט מטה מטה, נוגע במים עד כי כל ספונו שקע בים. וינוע הים ויחרד ויכה את גליו עד החול.

ט

אל הנמל באנו בשלש שעות וחצי אחר הצהרים, והאניה מפליגה מחוף תל-אביב בארבע שעות בדיוק. חפצתי לראות בחצי השעה הפנויה את הנמל הגדול. בן אוריה הציע לפני בחביבות ללוותני. שאר בני לויתנו נשארו בתחנה והמתינו לנו. הוא הביאני אל חוף השחם הגבוה, ויעבירני את גשר הברזל הארוך והצר, ונבוא אל אפדן ברזל-לבן, אשר עמד על עמודי ברזל גבוהים מעל פני המים. בן אוריה צוה להגיש לנו שני קובעות בירה קרה. ישבנו בפנה והדלקנו סיגרות ונעשן. כל חלונות האפדן היו פתוחים ומן הים נשבה רוח צוננת. מקום יותר נוח, בשעת חם גדול כזה, מאשר המקום הזה, לא היה נחוץ. בן אוריה גמע גמיעה אחת מקובעתו ויאמר: – כשאתה רואה את הנמל היפה הזה עם כל האניות השונות, שבאו ממדינות שונות, את המשרדים הרבים עם מאות המחסנים הגדולים, המלאים כל מיני סחורות, את המחסנים הענקיים של “פרדס”, “כרמל”, “השקד”, של בתי החרושת ל“משומרים”, את החוף המלא אנשים בני אומות שונות – קשה לך להאמין כי אך לפני מאה שנים עמדה לא רחוק מפה על ההר עירה ערבית מזוהמת. גשר קטן רעוע – זה היה הנמל שלהם. אשר רק בדרך נס היה אפשר לגשת אליו דרך הצורים העזובים בסירות מגושמות של הערבים הפראים. הפנה הנקיה היחידה בעירה זו היתה באותו המקום, שהיום בנוי שם המלון “יפה-נוף”; שם בנו ה“נחשונים” שלנו שכונה קטנה על החול ויקראו לה בשם “תל-אביב”. זאת היתה פנת “אירופה” קטנה יחידה בעיר יפו האסיתית המלאה חלאה. שם היו רחובות רחבים ומדרכות בצדיהם. שם התנוסס הבנין היפה של הגמנסיה העברית, שם נטע “גן-בנימין” הראשון. קטן היה הגן, אבל עליו כתוב באותיות עבריות גדולות,: “שדרות-בנימין”. וכל אלה היו רשומים על שם איש פרטי נתין חוץ לארץ. לולא זאת לא היה בטחון לבעלים בקניתם… ברוך משנה העתים! ראה נא את תל-אביב-יפו, עיר המסחר היפה בזמננו! שים נא עין בנמל השקט רחב הידים! ומה יפה עתה כל ארץ ישראל שלנו! לא רק אנחנו קנינו לנו שוב ארץ מולדת, אלא כל העולם הנאור רכש לו פנה יפה חדשה בארץ, ועם זה, גם עם מצוין בכשרונותיו – עם ישראל. הבטתי סביבי, ועיני לא שבעו מראות את המראה היפה שנגלה לפני… כל הנמל הגדול היה מלא שורות של אניות, שעליהם התנפנפו דגלים שונים, מובדלות מהים על ידי סכר-אבנים ארוך. ממולי נראה מרחוק כל ההר ועליו בנויים בנינים נאים, כפות ומגדלים בין ברושים רמים וצריחים. הבנינים הגדולים אשר לרגלי ההר, עמדו בתוך המים ומקירותיהם בלטו גלגלי-תנופה, שבהם הורידו ושלשלו חבילות גדולות לתוך ספינות. משמאל, עד מלוא העין, התנוססה עיר יפה טובלת כולה בירק. לאורך החוף נמשכה שדרה ארוכה נטועת עצים, למעלה על גבי קשתות נאות, התגלגלה מדרכה מסיטה כמו בירושלם, ולמטה השתקשקו מכוניות ואופנים למאות. – מפליא! הן האניות באות ממדינות שונות, ודגליהן שונים, ומפני מה כולן משוחות בצבע לבן? שאלתי את בן אוריה. – הצבע הלבן מתאים יותר למראה הים, והעיקר, כדי שתראינה היטב מרחוק. לפנים כשהיו עוד מלחמות בארץ, היו מושחים את האניות, וביחוד אניות המלחמה, בצבע אפור, בכדי שלא ירגישו בהן בימים מעוננים, והמלחים יוכלו להתגנב כגנבים, לבצע את מזמות הרצח שלהם. עכשיו, ברוך השם, הננו רחוקים מכל אלה. כבנות-שחף לבנות, חפשיות, שטות האניות של כל האומות על כל הימים באין מפריע. כל הימים נעשו רשות הרבים למסע האניות, כאויר למעופפים. מרחוק נראתה אניה לבנה נמוכה. על המכסה עמד קהל רב, רובו לבוש לבנים. נשמעה תקיעה מיוחדת במינה. בן אוריה קם מעל מושבו, ויאמר: – קום, מר בן-פלא! עלינו למהר. הננו נוסעים באניה זו. היא מתעכבת פה רק חמשה עשר דק. מהרנו לצאת. בגשתנו אל החוף, כבר עמדה משפחת בן אוריה על מכסה האניה. מרים נופפה אלינו במטפחתה. מהרנו ונרד באניה. – אדוני בן אוריה, הלא שכחנו לקנות כרטיסים?–אמרתי אליו בבהלה. – באניות-פנים, כמו ברכבות, נוסעים בלי כרטיסים. יכול אתה לשבת בטח. בדרך תאר לי בן אוריה, את מהלך האניה. – יום יום נוסעת האניה מסוכות עד צידון, זהו כל ארכה של ארץ ישראל. האניה נותנת את שרותה לכל החוף. יש לנו שבעה עשר ערי נמלים: סוכות, עזה, אשקלון, יבנה, תל-אביב-יפו, אפולוניה, קדימה, קסריה, עטלית, חיפה, עכו, עכזיב, בנימינה, צור, הרצליה, צרפת וצידון האחרונה. בכל נמל עומדת האניה דקים אחדים, רק בתל-אביב-יפו, בחיפה ובנימינה, תעמוד חמשה עשר דק, בכל אחד מהם. כל הנסיעה תארך עשר שעות. תאים אין באניה, יען כי היא הולכת רק ביום. למטה נמצא אולם האכילה. אינך רואה פה, לא עשן ולא מעשנות. האניה הולכת בכח החשמל, שהיא מקבלת בתחנות אחדות. היא אינה מוליכה אלא נוסעים ודואר בשביל ערי החוף. הדואר הפנימי משתמש באוירונים. באניות וברכבות ישנה אך מחלקה אחת. כפי שעיניך רואות, נמצא המבשל על המכסה. זה יותר נוח גם לפרסונל וגם לנוסעים. אין מרגישים כל ריח רע. מדי יום ביומו, יוצאת בשעה אחת אניה מצידון ואניה מסוכות, וכשיש צורך בדבר יוצאות רבות. האניה שטה במנוחה ובלי כל רעש, אבל במהירות מספיקה. כל הזמן ראינו את החוף. מראות הנוף נתחלפו תמיד: זה יפה מזה. בתחנות עלו וירדו רבים. רוח-ים קרירה היתה מנשבת כל הזמן. לאחר כשלש שעות, הגענו לחיפה. הצטערנו, כי הנסיעה נהדרה זו נגמרה כה מהרה. עוד היה אור כשנכנסנו לחיפה. אולם על הר הכרמל שהיה מכוסה אילנות ונוות החלו נראים אורים קטנים נוצצים. מעט מעט הלכו ונוספו, ויהיו כמחרוזת מרגליות מבהיקה. גם על הרבה מהאכסדראות והגגות השטוחים של הנוות נראתה אש. עלינו על הכרמל ברכבת-החבלים ונסור אל המלון “אליהו”. בן אוריה ושני בניו, התעתדו ללכת מיד אחר סעודת הערב אל אחד התיאטרונות, מרים מאנה ללכת אתם, כי היתה עיפה מאד. היא יעצתני גם אותי להשאר בבית ולהנפש בחדרי. גם אני עיפתי מאד מכל אשר ראו עיני בכל היום ההוא. חפצתי להזכר כל זאת במנוחה, להחיות שוב את כל המחוזות בלבי. אחרי הסעודה נכנסתי מיד אל חדרי ושכבתי על המטה, אבל לא יכולתי לישון: טבעי בכך, שאיני יכול לישון כשאני עיף ביותר. התחלתי להזכר בכל אשר ראו עיני היום: מזרקת-יונה… מה טוב היות כמנשה זה! אשרי העם שאמנים גאונים כאלה לו. נזכרתי באקוריום, וצמרמרת עברתני. גם זו יצירה גאונית. אבל נוראה! מה נוראות הן מצולות הים! כמה אניות הטביעו בימי המלחמה העולמית, ובאיזו שמחה וגאוה היו מודיעים זאת; בכל שבוע על-ידי הטלגרף בכל העולם, היו ממהרים לבשר את הבשורה הזאת.. מאין אדע על דבר הטלגרמות הללו? האמנם הייתי בזמן ההוא?… או אולי קראתי הרבה על אודות זאת, כפי דברי מרים?.. מה טובה מרים זו… חשתי את חום זרועה, ובו בזמן ראיתי את פני המורה. הרגשתי את נשיקתה החמה על שפתי… “נשקני על שפתי; הן אני אוהבת אותך”, אמרה לי באותה שעה. מה ערב אז קולה, מה לבבי! יש אשר יחונן האלהים את האדם בקול נפשי כזה נמנמתי קצת. היא נראתה אלי בחלום. היא גחנה למראשותי ותלחש: “יקירי, גרי חביבי, נשקני על שפתי, כי אהב אהבך”. הקיצותי משנתי, ושעה ארוכה אחר כך, נדמה לי, כי חש אנכי את ריחה הבסים אשר השאירה בחדרי… הנני שוכב בעינים פקוחות, איני יכול לישון. בעד החלון הרחב הפתוח נראים שמי התכלת עם כוכביהם הנוצצים, המושכים אליהם בכח טמיר, מעוררים בקרבי זכרונות מעורפלים נוגים, לא אדע על מי ועל מה… הנני משליך מעלי את שמיכתי, מתהפך מצד אל צד… הליל נדוד-השנה נמשך עד אין סוף. נדמה לי, כי לעולם לא ישבות הלילה, השמש לא תזרח על הארץ… שפכתי את כל כד המים הקרים על ראשי החם. שובבתי את נפשי, כאילו ראש חדש צמח לי. צנה אחזה את כל בשרי, התעטפתי בשמיכה ואישן שנה חזקה. ממחרת בבקר העירני עמרם בדי-עמל. כל בני המשפחה המתינו לי למטה לסעודת הבקר. והנה בא אוירון וירד בקלות על מגרש המלון. אשה צעירה קפצה מתוכו ואחריה איש, וסודר משי גדול על כובעו רחב-השולים. פני האיש היו ידועים לי מתמול שלשום. אבל לא זכרתיו איפה ראיתיו. כולם ברכוהו בכבוד, ואשאל: – מי הוא האיש הזה? האחד ממכריכם הוא? – לא. הוא אינו מכיר אותנו, אבל כולנו מכירים אותו. הלא זהו צירנו הגדול, הזרחי, כל בני ארץ ישראל יודעים אותו ואפילו תינוקות. עד הצהרים הוליכני עמרם ויראני את כל המקומות בחיפה שכדאי לראותם. בניני הממשלה, מחסני סחורות, בתי חרשת, בתי נכאת והמזרקות, ובתוכם גם את מזרקת-בנימין. מזרקות בנימין כאלה, נמצאות בכל הערים הגדולות בארץ ישראל, כמו שדרות הרצל. יותר מכל מצאה חן בעיני הבניה הנהדרה של הנוות הלבנות המקושטות בקרמיקה. אשר על פני הכרמל, והמוקפות ביתנים קטנים ונפלאים. מבעל לאילנות ולנטעים השונים נראו ים התכלת, יער התמרים על יד “עתיד”, והכפות עם הצריחים הגבוהים והדקים אשר בעכו. כל הזמן נסענו ממקום למקום באופנים שונים: במכונית, במדרכה מסיטה, במסלת-החבלים עד ראש הכרמל, ומשם עפנו באוירון עד עכו. עמרם היה מומחה גדול למלאכת התעופה, ובשעת מעופנו הראני את אומנותו לנהג באוירון. מעכו שבנו בסירת-חשמל. באתי אל אולם האכילה בראש מלא מחזות ובתיאבון של זאב. אחרי הסעודה האיץ בנו בן אוריה, לנסוע אל תחנת מסלת-הברזל: ברכבת אין מחלקות, וכל הקודם זוכה למושב נוח יותר, ואנחנו חפצנו לשבת יחד. המרכבות היו נוחות מאד. הרכבת הלכה, בכח החשמל, במהירות גדולה, וכמעט בלי כל טלטלה. אפשר היה לקרא בספר במנוחה, אבל אני לא יכלתי למוש מהחלון: עיני לא שבעו מראות את הנופים הנאים שהשתנו בכל רגע. זה הוא עמק יזרעאל, – אמר אלי בן אוריה: פה תצמח מבחר חטתנו. אנו מתקרבים עוד מעט אל הירדן וראית דבר אשר לא ראית מימך, בודאי כבר שמעת כי נקינו את הירדן ופנינו את האבנים אשר נתקעו בתוכו. עתה מהלכות בו סירות מים כנרת עד ים המלח, במקומות רבים משכנו אמות מים מהירדן. במים האלה אנו משתמשים להוציא כח חשמלי רב מאד, להשקות בהם שטחי אדמה רחבים שבהם אנו מגדלים ירקות, טבק, פרחים שונים לתעשית הבשמים וצמחי רפואה. עוד מעט וראית גני הפרחים שלנו. קשה לתאר בדברים את אשר ראיתי בערבות הירדן, בגנים, אין סוף צמחו צמחים צבעוניים שונים. כל ניואנסי-הצבעים היו שם. הם הבהיקו כשמש בהרמונית-צבעים מפליאה. כל פני האדמה נראו כשטיח עשיר ענקי. הבטתי ועיני לא שבעו מראות. – בהולנדיה נמצאים גנים כאלה. אנו למדנו מהם הלכות גדול פרחים, אבל שם אינם מוארים באור שמש כשלנו, – אמר בן אוריה בגאון. הלאה ראינו שדות פרג לצבעיו השונים: לבן, אדום, ירוק, כחול וסגול. הרוח נענעה בקלות את קלחיהם הגבוהים. וזיו-חשמל הוצק עליהם. לכל נייר היתה הרמוניה אחרת של צבעים. – כלום עוסקים אצלכם בתעשית האפיון? הלא זה סם נורא ומרעיל את שותהו. – חלילה לנו מזאת! אין אנו עוסקים בתעשית אפיון. אסור לנו אפילו להכניס לארצנו אפיון מחוץ לארץ. אנו משתמשים בפרג לתכלית אחרת, אולי גם זה לתעשית הבשמים. אין אני יודע אל נכון. נשאל נא את רבי אלישיב. הוא יודע הכל. רבי אלישיב ישן שנה מתוקה על מושבו הרך, ולא חפצנו להעירו. – ישנו אצלנו עוד מקום נחמד כזה, – אמר עמרם, זהו עמק השושנים ביהודה, הייתי שם פעם אחת. צריך להשקים קום לפני הנץ החמה, בטרם יעלה הטל. אז קוטפים את השושנים, ונשים נושאות אותן בסלים על ראשיהן. ומה נהדרה התמונה הזאת: בשדה שושנים, הולכות נשים שורות שורות ברנה, וסלי שושנים רעננות על ראשיהן. בתחנת צמח ירדנו. ובן אוריה אמר: – אפשר לנסע במסלת הברזל עד מגדל. הרכבת הולכת עד התחנה המרכזית של הגליל. הלא היא “כפר-נחום” התחנה השניה אחרי המגדל. אולם רוצה אני להראותך את ים כנרת בלילה. בינתים יכול אתה גם פה לראות דבר מה. בצמח נמצאים הרבה בתי חרושת של בשמים, של טבק, של סיגרות, של דגים משומרים, של צבעי צמחים, של רהיטי חזרה וגם מלאכת-חמר מפורסמה. נקנה פה דבר מה לכל אחד מאתנו רצונו. אני בוחר בסיגרות טובות. ומה תאוה נפשכם ילדים? – פנה אלינו בטוב לבב. – רוצה אני בתפוחים מתוקים – אמרה מרים בצחוק. – גם חוה אמנו בחרה בתפוחים, וכאן הרי הם גדלים התפוחים המתוקים. – עוד בשנים קדמוניות צמחו פירות מתוקים על יד ים כנרת, פירות גינוסר קראו להם. – אמר רבי אלישיב שהקיץ משנתו. במספר השעות הפנויות שבלינו פה, ראינו הרבה וקנינו הרבה. הסיגרות נתנו ריח ניחוח בקטרת הסמים והתפוחים היו מתוקים וערבים לחיך. טעמתי מאלה ומאלה. ועמרם היה מאושר בחפצים אשר קנה בבית החרושת לטרקוטה, הוא הוציא את כל הונו כשלש מאות שקל לקנית העתקים שונים של מבלטים ופסלים ויבקש שישלחו את אלה ישר לירושלם, אל בית האמן של רבי מנשה בן יהושפט. התחרטתי שלא הלכתי אתו. יכולתי גם אני לקנות חפצים אחדים, אבל לאן הייתי שולח אותם? היכן ביתי? אחרי סעודת הערב נסענו באנית חשמל על פני ים כנרת. הנסיעה עד מגדל ארכה כשעה. וכדאי היה להמתין עד הלילה בשביל נסיעה זו. ים כנרת הבהיק לאור הלבנה המלאה ככסף מותך, רעד בחשאי, לחש מעשיות נפלאות מימי קדם, על ימי הילדות האורים, חלומות הנער ורטט הנשיקה הראשונה… משני עברי הים נוצצו אורים קטנים, רובם מצד שמאל, אשר שם שוכנת טבריה עם חמיה. – ראה נא מר בן פלא, כמה מיושבים הם חופי כנרת. משמאל נמצאת דגניה ואחריה, במקום שהירדן יוצא מים כנרת, עומדת עיר גנים הרצליה. פה בגן אשר על ההר ליד החוף, נמצאת אנדרטת-הרצל המפורסם. הוא עומד ידיו שלובות על לבו, מביט על ים כנרת המזהיר וחולם על תחיתו, אשר תאר כה יפה בספרו: “תל-אביב”. הלאה, הרחק קצת מזה נראים פרורי טבריה. ראשונה – בית הכנסת של רבי מאיר בעל הנס. ראה נא את הבנינים העתיקים המדבקים כקן אל ההר. למעלה כפה לבנה, חלון קטן אחד מאיר שם. זה הוא בית הכנסת שלו וקברו. והאור הוא אור נר התמיד שלו. שם “מושב זקנים”. הלאה ליד זה, בביתן הבט וראה את הבנינים הרבים בעלי העמודים היפים והכפות הגאות: אלה הם “חמי טבריה” שלנו, המפורסמים בכל העולם. עוד התלמוד מספר בשבחם של חמי טבריה. את המרחצאות התקנו לפי הדרישות החדישות ועתה באים הנה אורחים מכל ארצות אירופה ואמריקא. כל הנוות שאתה רואה מסביב, בתי מלון הם עושים עסקים טובים לא רק בבתי המלון בלבד אלא גם בבתי המסחר שבהם נמכרים מלאכות “בצלאל”, סיגריות ירדן, בשמים ושאר סחורות, המיוחדות לנו. הנוות נמשכות עד העיר טבריה, הבנויה שם על ההר. את העיר הישנה שעמדה מתחת, הרסנו, תיכף לאחר המלחמה העולמית. זה היה קן מזוהם ומנוגע. השארנו רק את המבצר העתיק ובתים עתיקים מענינים אחדים, על חרבות העיר נטענו גן גדול, רחב ידים ובו נמצא בית נכאת היסטורי-אטנוגרפי שבו גנוזים כל החפצים העתיקים שנמצאו בחפירות טבריה הישנה ובסביבות ים כנרת. שם נמצאים גם בית-הנכאת לידיעות הטבע, אולם-התמונות, תיאטרון, אופירה "כנור ציון, ראי-נוע “מנורה”, אפדני-קפה, בתי-ועד לאגודות-התעמלות והתגוששות, ומחסן גדול אשר בו ימצא הקונה לא רק תוצרות ארצנו אלא גם כלים יקרים המובאים מערי אירופה ויפן. למעלה בעיר אין החם חזק ביותר, ואפשר לשבת שם גם בקיץ. אולם האורחים העשירים, הבאים מחוץ לארץ, נוסעים לתקופת הקיץ דרך כפר נחום במסלת הברזל לראש פנה. לצפת, למירון, להר כנען וביחוד לגבוה בין הרי ארץ ישראל, ההר עצמון, שעליו נמצאים נוות-מלונות לרב. ההר עצמון הוא מקום – הרפאות, החביב ביותר על עשירי העולם כולו. אויר ההר מבריא ונוה להפליא, וחוץ מזה נגלה מראשו המראה הכי מקסים, שאין כמוהו בכל הארץ ליפי הרמונית צבעיו המשתנים תמיד. כשהייתי שם בפעם הראשונה, כמעט שנטרפה דעתי עלי מרב התפעלות!… האויר שם כה זך, רואים משם כמעט את כל ארץ ישראל, עריה היפות והלבנות, הריה ועמקיה הנטועים והזרועים. מעליהם טסים אוירונים כיונים צחורות, בכל פנה שאתה פונה הנך רואה גנים פורחים ושדות קמה, שביניהם מפוזרים בתים קטנים כחלחלים, והכל משובץ במסגרת-קסם בהירה: ים התכלת הבהיר, הרי הכרמל, ים כנרת הנפלא, הרובץ בין עמק הרים מזהירים כבגביע של אזמרגדין. והירדן נוהר בסרט-תכלת בהירה מקצה מזה ומקצה מזה לים כנרת ומתחבר עם מי-מרום… ומשם והלאה ינשא החרמון הרם עם השלג המזהב שעל ראשו וכל הקו שעל מול הלבנון הנראה משם כגלים קפואים תכולים-סגולים בהירים של ים-קסם אין סוף… אין בכל העולם ארץ יפה כארצנו החביבה, ארץ-ישראל! גמר הזקן את דבריו בהתלהבות עצומה. לחש תפלה זכה, הנובעת מעמק לב רגש נזל: – וארץ אלהים יפה זו, היתה שממה, עזובה אלפי שנים, מדבר לכל האנושיות עד אשר שבנו אליה,… ברוך שמך האל הטוב, אלהי עמך ישראל! הבטתי אל מרים, הדברים האלה יצאו מפיה… היא ישבה שטופת אור ירקרק-תכול של הירח לבושה לבנים. תינוקה התרפק עליה כצפור, וישן במנוחה על ברכיה. ראשה הנאה היה מורם קצת, עטוף צניף טהור אשר הצל קצת את פניה, שמתוך כך נראו חורים וזכים יותר. רק עיניה הגדולות הזהירו שביבי-חיים והביטו אל שמי-התכלת. – קדושה –אמרתי בלבי – זאת היא ארץ אשר בה קדושים יולדו, ארץ נביאי-אל… השלך הס. איש מאתנו לא הוציא הגה מפיו. כל אחד נשתקע בחלומותיו. מרחוק נשמעה נגינה מתוקה של “כנור ציון” ותשאני הנגינה ותביאני השמימה… חדלתי לחוש את ישותי, שכחתי מי אני, ואיפה אני ולא הרגשתי בכל אשר יעשה סביבי. “מגדל”! נשמע קול קורא מעל הגשר העליון. האניה עמדה. הקיצותי מחלומי הערב…

י

בית יחיאל – זהו שם המלון אשר סרנו אליו. זאת היתה נוה ישנה ויפה, ולה מרפסת רחבה ומגדל גבוה. היא היתה בנויה על גבעה, מוקפת גן ישן, ומעליה נגלה מחזה יפה על ים כנרת. אורחים רבים ישבו על המרפסת. ישבנו מסביב לשלחן ובקשנו להגיש לנו תה. פתאם נגש אלי עמרם והביט עלי במבט סודי, משכני בשרוולי וירמז לי בעיניו, כי אלך אתו. הלכתי אחריו אל אולם-האכילה הגדול, מבלי דבר דבר הורני באצבעו תמונת איש אחד. לתמהוני הגדול, ראיתי תלויה על הקיר מסגרת ישנה מזהבה, ובה קבועה תמונתי… – זהו בלי ספק אחד מאבות אבותיך: פניו כפניך ממש, אלא שהוא זקן יותר, – אמרה מרים שהלכה אחרינו, ואנחנו לא הרגשנו בה. לשמע המקרה הנפלא הזה, נקהלו כל האורחים באולם-האכילה, הביטו חליפות על התמונה הישנה ועלי וישתוממו על הדמיון המתמיה. שאלו על התמונה אצל סבא זקן חי וזריז, אשר כומתה לבנה רקומה על קדקדו. הוא בא לקול ההמולה. זה היה בעל המלון. – כיצד? אינם יודעים? הלא זאת היא תמונת שץ. הן הוא הכין את התכנית לבנין “בית-יחיאל”, ולפיכך נמצאת פה תמונתו… הדבר היה משכבר הימים, לפני כמאה שנים בימי המלחמה העולמית. ימים מועטים לפני שהאנגלים כבשו את ירושלם, גרשו אותו התורקים מהעיר. הוא היה אז נע ונד בכל הגליל. אבי הזקן, עליו השלום, ספר לי זאת בפיו, בהיותי עוד ילד קטן, בר-בי-רב. אבי הזקן ראה אותו בעיניו. אבי הזקן היה עוד נער עובד בקבוצת פועלים במגדל, אצל גליקין. הנה הוא – אמר הזקן, בהורותו על תמונה אחרת, התלויה על הקיר השני של האולם: איש בא בימים מגולח זקן ושפם ושער ראשו ארוך, מתולתל ופרוע. אז לא היתה מגדל עיר, כי אם חוה קטנה, אשר רק חצר אחת לה והרבה קדחת… הפועלים נטעו פה את הנטיעות הראשונות בחלבם ודמם. ידיהם נטעו את הגנים הנאים, אשר אתם רואים על שפת ים כנרת. שץ וגליקין היו חברים מעולם. ולפיכך, היה שץ בא תדיר למגדל. בימים ההם נפטר הציוני הידוע דר. יחיאל צ’לנוב שהיה לו חלק במגדל, והיה אחד ממיסדיה. אז הציע שץ הצעה וחבר תכנית לבנין “בית-יחיאל” לזכר המת. – בודאי היה זה סבא שלך–אמרו אלי אחדים מהאורחים: ואתה לא ידעת זאת עד היום? – זה מכבר הרגשתי בדבר,– אמר עמרם: אצלנו ב“בצלאל” נמצא פרוטומי של שץ ממש כדמותך, אדוני בן פלא. – שתקתי, ואמרתי בלבי: מה היו אומרים האנשים האלה, אלמלא צבע הספר את זקני?… חום מחניק. לא אוכל לישון, שוב ליל נדודים… הרעיון הארור לא יתן דמי לי, איני יכול לשכח… השטן הקרה לפני את התמונה!… לא, לא אמצא מנוחה לעולם… קפצתי ממשכבי. התעטפתי חיש בגלימתי, והתחלתי מתהלך יחף אנה ואנה על הגג, שעליו ישנו כל האורחים. הלכתי לחפש מים קרים. אנסה, אולי יועילו המים. ברדתי במדרגה מצאתי שם את הזקנון בעל הכומתה המחודדה, אף הוא שוכב גלוי עינים, ואינו יכול לישון. – גם אתה, אדוני, אינך יכול לישון לאור הלבנה המלאה? כנראה, גם אתה, אינך רגיל לשכב בשעה מוקדמת כזו. שמא רוצה אתה לקרוא בספר, הכנס דרך הפתח הזה, אל המגדל. שם בית הכנסת שלנו, ועל היציע נמצאת הספריה שלנו. כבר דרכתי על מפתן הפתח, והזקן קרא לי, וימהר ויוציא מתחת מראשותיו קופסה שחורה ויתננה לי, ויאמר: – הא לך, פנס-החשמל שלי. בלעדיו, לא תראה את הספרים למעלה על היציע. למטה בבית הכנסת דולק נר-תמיד. שם תשב לך, אדוני, וקראת לאורו כמה שלבך חפץ. נכנסתי אל המגדל. צנה. אפלולית. בעד החלון העליון מציצה הלבנה לתוך החדר, היא שולחת קו אור כחלחל באלכסון עד שפולי הקיר השני, שם הוא יוצר בבואה של כתם ירוק, בהיר-כחלחל שבור למטה על הקיר ועל הרצפה, ומתחלק לרבועים בקוים דקים שחורים… על העמוד דולקת מנורה, הנותנת אור אדמדם, ומאירה את התיבה ואת רקמת הזהב שעל הפרכת… הס, דממת מות כבמרתף. איני שומע את קול צעדי רגלי היחפות על השטיח… במדרגות לוליניות עליתי על היציע הגבוה. מסביב לכל הקיר העגול עמדו ארונות ספרים. ראיתי את הכרכים הגדולים על דבר האמנות בכריכות עשירות, הוצאת הממשלה. לא נגעתי בהם. תפשתי פשוט איזה רומן. חפצתי להתבדר, לשכח את נפשי, שלא אחשוב על אודות עצמי. “בצלאל”– הבריקו לעיני אותיות זהב גדולות, על שלשה כרכים נהדרים. נזכרתי בדבריו של עמרם. קפצתי, ולקחתי בידים רועדות את הכרך הראשון. ירדתי למטה בלב דופק, ואגש אל העמוד לקרוא. מתחת לנר-התמיד ראיתי פתקא בתוך מסגרת. קראתי: “לזכר השומר זרבבל בן שמריהו הקדוש, נפל חלל, קרבן טהור בעד עמו וארצו. נהרג על ידי ערביים, ביום ג' באב, בשנת תרע”ט, במגדל. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, בגן-עדן מנוחתו, עם נשמות קדושינו הטהורים“. עיני זלגו דמעות. לא בכיתי לשומר, שמת לפני מאה שנים. בכיתי לרגש החם של הכרת טובה, הפועם עתה בלב בני עמנו בדור הזה, שאינם שוכחים את אלה שעבדו לטובתם, אפילו לאחר מאה שנים… האפשר שבאחת הפנות בארצנו, מדליקים נר לזכר נשמתי אף אני? אפשר שיזדמן לי, לראות עוד את הנר הדולק לזכר נשמתי ביום פטירתי– נתקע בראשי רעיון שגעוני. אימתי מתי? האמנם כבר מתי?… ראשי סחרחר, מחשבותי מתבלבלות… עוד מעט ואשתגע!… מוכרח אני לקרוא בספר זה. מתוכו אודע הכל, אזכור הכל, עלי לאמץ את זכרוני, עלי להזכר!… לאור האדמדם של הנר, כולי מטורף, פתחתי בידים רועדות את הספר. ארבעה חלקים היו בכרך הזה: “חיים”, “אמנות”, “בצלאל”, “עבודה חברתית”. כל חלק כתוב על ידי סופר אחר. התחלתי מראש. מאתים עמודים היו בחלק הראשון, הכל היה שם: לא נשכח אף פרט קטן. הובא ארכיון שלם של מכתבים: שלו ושל אחרים שכתבו עליו. תמונות רבות, מעשי ידיו של בן-דוב הצלם ב”בצלאל" – מסופרות עובדות מחייו הכי אינטימיים. הסופר גלה הכל כמנתח אמתי באזמלו החד. כחוקר הנפש חטט במעמקי נשמתו וכאמן תאר הכל מפורש ובולט באור פלא. ככה כותבים על אודות איש, שהוא ואנשי חוקו כבר מתו לפני מאה שנים, על אודות איש, שאין הסופר מתירא להראות גם את פגמיו. ומתוך כך יוצאת תמונה בולטת, נכונה. הנני מוסר בקצור את התוכן: הוריו: סבו, אבי-אמו, רב בעירת מולדתו: צדיק גדול, איש אמת, כל ימיו הגה בגמרא, לא פסק פומיה מגירסא. לא ידע צורת מטבע. בימי זקנתו למד קבלה. היה בידו כתב-יחש מכמה וכמה דורות של גאונים ורבנים, נפטר ליד הגמרא זקן ושבע ימים, ויחי מאה שנים. הסבא השני – חזן ושוחט. חובב נגינה. חבר נגונים חדשים לתפלות, מבלי שידע תוי-זמרה. היה אומן-יד גדול, ציר “מזרחים” נאים. היה מתפלל ברגש עמוק ובעינים דומעות. “יהודי בעל בכי” קראו לו… אביו: למדן גדול, וחסיד מופלג. עסק בפרקמטיא אבד כספו, נעשה מלמד-גמרא, מת כבן ששים…. אמו: טובת לב, צדקנית, עושה צדקה בכל עת. אם רחמניה מסורה לילדיה, כל ימיה נשאה בעול הפרנסה יחד עם בעלה. את כל נפשה נתנה לילדיה, אהבה לקרא תחינות וספורי מעשיות. כשהיה קטן היתה מנשקת ומחבקת אותו, מלטפת ומפנקת אותו, מכינה לו מאכלים מיוחדים. לפני שנתו שרה לו שירים ומספרת מעשיות נפלאות. מולדתו: רוסיה. עירה קטנה, מוקפת שדות וגנים, נחל שוטף, יערים מרחוק. הוא היה אוהב את הטבע, מטיל תדיר מחוץ לעיריה מתבונן מעל הגג אל הנוף היפה. היה שואל שאלות על דבר השמש, הלבנה, הכוכבים, הלידה, המות, האלהים. על כל אלה ענהו: “אל תדרוש במופלא ממך”. בדה בלבו תשובות לשאלותיו… העירה – כולה יהודים: הרב, הסבא-המלך, הוא עצמו נכדו של המלך, מתגאה בזה, מיוחס בעיניו, גופו בריא, ילד טוב, נבון… עודנו ילד פעוט ולומד,בחדר“. מרגיש בפיוט כתבי-הקדש, בצער חרבן בית-המקדש, בוכה על גלות העם מארץ ישראל, על הגלות המרה. התקוה לשוב לארץ-ישראל, מחכה למשיח באמונה שלמה… אוהב את חבריו, נלחם ב”שקצים" ובכלבים… בחדרו של מלמד גמרא: חדר אפל כבור שחת, מלמד פרא, אכזרי, שטת למוד ברברית, הגמרא היבשה. התפתחות האיבה למעשה אלמות. מתרגל לעמוד ברשות עצמו להגן על נפשו, מלחמה באכזרים, סבלנות, החזקת מעמד… האידיאל שלו: סבא – הרב. רוצה להיות צדיק בעל-תשובה. משתוקק ללמד חכמת הקבלה. להביא את המשיח… מגלה בעצמו את האמנות: מציר את אביו הזקן… בבית המדרש: לומד בעצמו; הפיטנות שבחיי בית המדרש, הטפוסים שבו. מעשיות נפלאות על-דבר צדיקים, נסתרים, למד-ווים ושדים… ספרי השכלה. קורא בערבוביה: פילוסופיה, ספורי איז’ין-סיו, מורה נבוכים, שירים על הלבנה, חקירות דתיות וספורי-עגבים. הרומנים מוצאים חן בעיניו יותר מכל, אלא שאינו מבין מה לו ולה… האמונה מתרופפת; מתחיל כופר במציאות השדים ובקדושת הכפרות. וגומר באדני ובתורתו הקדושה… אמונתו הנלהבה במדע, בהשכלה. בורח לוילנא לבקש שם את אלה. גלמוד, רעב תמיד. עובד כל עבודות פרך, מבלה לילות בעיון בספרים. מבקש את האמת, חדל להאמין בהשכלת הדור, מואס בעולם ובסדריו הרעים… מתיאש, אינו מאמין באנושיות. אינו רואה תכלית בחיי האדם. רוצה להשתחרר מהחיים… מתחבר אל “מתקני-העולם” מתמסר אליהם בכל לבו ובכל נפשו, מזלזל בכל קדש, אינו מתירא מפני איש, אינו מכיר בכל בר-סמך, “חיה, כל זמן שהנשמה בקרבך”. חיים אמתיים יהיו הדורות הבאים לעתיד לבוא. הוא עובד רק בשבילם… אולם בכל זאת לבו ריק, רוחו אינו מוצא לו ספוק… מתחיל לומד אמנות. מאמין בכח האמנות, שתורה דרך לאמת הטהורה… מתאהב בנערות בכל יום שני וחמשי. אינו מצליח באהבה. לבו הומה…. מוצא ב“דורשי החרות” בקשת שלטון. אינו רוצה להיות להם עבד. חפץ לעבוד בעד עמו, אינו יודע כיצד… מתיאש ומסתלק מכל. אנוס לברוח מרוסיה, נושא אשה בן שלש ועשרים. נוסע אתה פריזה. שש שנות אושר. הלב מלא אהבה, הנשמה—אמנות יפה. שקוע כולו בעולם האמנות. לסוף קנה את עולמו. מקוה לגדולות, מאמין בכחו… עננים עולים על שמי חיי המשפחה… תולה את הקולר בעניותו; אשה אינה יכולה לסבול ולחכות, עד שהאמנות תתן “עולם הזה”. משתדל להחיש השגת “עולם הזה”. נוסע לבולגריה… פעולתו שם: מיסד בית ספר לאמנות בעזרת רעים. פרופיסור לפסול, עמל לממשלה, למלך בולגריה למחלקה הבולגרית, בתערוכה העולמית בפריז ובסן-לואי… יצירותיו האמנויות. אותות הכבוד מפריז מאמריקה ומלייז'… עולם הזה וכבוד-מלא ביתו. אבל אושר בית לא מצא… הטרגדיה שבחייו… נשאר לבדו, גלמוד. געגועיו לילדו היחיד. ריקנות בלב. מרגיש עצמו זר בחברת רעיו הנכרים. אלה לא יבינוהו… מואס “בעולם הזה”. געגועים לעם– עמו ולארץ– ארצו. רוצה לעמול רק להם… נעשה ציוני. נספח למחנם. מוצא שעבודתם פעוטה. רוצה להוציא לפועל את מחשבותיו לטובת עמו וארצו. דר. הרצל נותן את הסכמתו. נוסע לארץ ישראל ליסד את “בצלאל”… את תולדות שאר ימי חייו, אומר הסופר, תמצא בשלשת החלקים: “אמנות”, “בצלאל”, “עבודה תרבותית”. לא רציתי לקרוא להלן. די לי בזה שקראתי. נזכרתי הכל. ראיתי הכל כמו חי נוכח עיני, כאילו קרוני אתמול כל הדברים האלה… אפשר שהספר פעל עלי פעולה כזאת?… אולי השפיע הספור האמנותי על דמיוני העיף?……ישבתי כשראשי לחוץ בין כפות ידי, כל עצבי רתתו כמיתרי כנור בנגוע בהם אצבעות המנגן. הרגשתי, כי דמעות חמות מחניקות את גרוני… הרגשתי, כאילו עומד אני על יד קברי וקורא את מצבתי… לך, קרא בגרון, כי חי וקים אתה, כי חש אתה הכל וחפץ-חיים, בשעה שעל האבן חרותות אותיות גדולות עמוקות: פה נקבר… נפטר לפני מאה שנים… מהומה בראשי… הנני שומע הלמות רקותי… עיף אנכי… עיף מאד. – אדוני, אינך ישן כלל,– נשמע דרך הפתח הפתוח קול צרוד של אדם שטוף שנה. רעד אחזני… קמתי בחפזון, אצא דרך הפתח, ואתנפל על משכבי. – לך,אדוני, רחץ במקלחת, – יעצני הזקן: הכל בא לך מהלבנה המלאה. אף עלי פעלה ככה הלבנה, כשהייתי צעיר: רחצתי במים קרים. לך אדוני, רחץ במקלחת. – שכבתי כחולם. איני מבין מה סח הזקן. איני מתענין בשום דבר בעולם. נדמה לי כי לא אני שוכב, אלא איש אחר. כל אשר קרני, לא לי קרה, אלא לאיש זולתי. עיף אנכי…. עיפתי מאד…

יא

  • אדוני, אל תאחר לשכב בשמש: אחר כך תחוש בראשך, – העירני הזקן– מפני מה לא שמעת לעצתי, ולא רצית להשטף במי המקלחת? כשהייתי צעיר לימים הייתי רוחץ במים צוננים בלילות שנדדה שנתי, ואחר כך הייתי ישן במנוחה. נזכרתי ליל אתמול, ואשכב עיף ומדוכא. שוב החל ראשי המבולבל חושב ומהרהר בצער. – ברור הדבר, כי אני ואותו שץ, איש אחד אנחנו… כיצד יכולתי לחיות בשני דורות?… האמנם אנכי הגלגול שלו?… כלום אמת הדבר, שהנשמה תגולגל בגוף שני… מפני מה איני זוכר כלום מימי נעורי, בגלגולי זה? איני יודע אפילו מה היה לי, לפני שבוע ימים. מאין באתי אל שדרות שער-הזהב?… מה גדול היום עתה? אקומה נא, אשמע בקול הזקן, אשטף במים צוננים… הבה אשאל את רבי אלישיב. אביו אומר עליו: “הוא יודע הכל”. נחפזתי, קמתי ורחצתי במי המקלחת. מצאתי את רבי אלישיב יושב לבדו, וקורא בעתון גדול. – שלום, אדוני, איפה הם אנשי שלומנו? הערבה עליך שנתך? שאלתיו. – וברכה. ואתה כיצד ישנת? – שאלני, בשימו בי מבט קצר-ראי. שמא חולה אתה. פניך רעים מאד. לא ישנת במנוחה. לא רציתי להעירך משנתך בבקר. אנשינו הלכו מהבית בלעדיך. הם עלו על ההר הזה לראות את המערות העתיקות, עוד מזמן הבית השני. חבל שלא הלכת אתם. אני כבר בקרתי את המערות הללו פעמים רבות. – לא ישנתי כל הלילה. אך לפנות בקר נרדמתי, על כן אחרתי קום. חבל! – אל תצטער. מוטב לך לנוח יום אחד. אתה רגשני יותר מדי. זאת ראיתי באקוריום. אבא ספר לי, כי בגן-עדן כמעט שהתעלפת אחרי המחזה שהציגו הילדים. – תודה. אעשה כדברך, אדוני, היום אשב בבית. באמת, תמיד הייתי בריא וחזק. רק בימים האחרונים נחלשתי… הייתי לא כשורה… רצוני לשאול אותך על דבר… – על דבר “גן-האהבה”? – הפסיקני רבי אלישיב: אני הבטחתיך לספר לך, על אודות זאת. טוב איפה. עתה יש לי פנאי ורצון לכך. נרדה נא למטה. נשב, בצל אצל המזרקה. פה חם מאד. באותה שעה, היה לבי רלוק מ“גן-האהבה” שלו. בכל זאת הלכתי אחריו, כי לא מצאתי און בנפשי לסרב לו. הוא ישב. הדליק סיגרה, ויפתח ויאמר: טרם אחל לספר לך על גן-האהבה, עלי להקדים דברים אחדים, על המוסד שלנו “אם ישראל”. הבקרת את המוסד הזה? – לצערי, עדיין לא הייתי שם, ואף לא שמעתי על אודות מוסד זה, ולא כלום.

שחת, מלמד פרא, אכזרי שטת למוד ברברית הגמרא היבשה. התפתחות האיבה למעשה אלמות. מתרגל לעמוד ברשות עצמו להגן על נפשו, מלחמה באכזרים, סבלנות, החזקת מעמד… האידיאל שלו: סבא – הרב. רוצה להיות צדיק בעל-תשובה. משתוקק ללמד חכמת הקבלה. להביא את המשיח… מגלה בעצמו את האמנות: מציר את אביו הזקן… בבית המדרש: לומד בעצמו; הפיטנות שבחיי בית המדרש, הטפוסים שבו. מעשיות נפלאות על-דבר צדיקים, נסתרים, למד-ווים ושדים… ספרי השכלה. קרוא בערבוביה: פילוסופיה, ספורי איז’ן-סיו, מורה נבוכים, שירים על הלבנה, חקירות דתיות וספורי-עגבים. הרומנים מוצאים חן בעיניו יותר מכל, אלא שאינו מבין מה לו ולה… האמונה מתרופפת; מתחיל כופר במציאות השדים ובקדושת הכפרות. וגומר באדני ובתורתו הקדושה… אמנותו הנלהבה במדע, בהשכלה. בורח לוילנא לבקש שם את אלה. גלמוד, רעב תמיד. עובד כל עבודות פרך, מבלה לילות בעיון בספרים. מבקש את האמת, הדל להאמין בהשכלת הדור, מואס בעולם ובסדריו הרעים… מתיאש, אינו מאמין באנושיות. אינו רואה תכלית בחיי האדם. רוצה להשתחרר מהחיים… מתחבר את “מתקני-העולם” מתמסר אליהם בכל לבו ובכל נפשו, מזלזל בכל קדש, אינו מתירא מפני איש, אינו מכיר בכל בר-סמך. “חיה, כל זמן שהנשמה בקרבך”. חיים אמתיים יחיו הדורות הבאים לעתיד לבוא. הוא עובד רק בשבילם… אולם בכל זאת לבו ריק, רוחו אינו מוצא לו ספוק… מתחיל לומד אמנות. מאמין בכל האמנות, שתורת דרך לאמת הטהורה… מתאהב בנערות בכל יום שני וחמשי. אינו מצליח באהבה. לבו הומה… מוצא ב“דורשי החרות” בקשת שלטון. אינו רוצה להיות להם עבד. חפץ לעבוד בעד עמו, אינו יודע כיצד… מתיאש ומסתלק מכל. אנוס לברוח מרוסיה, נושא אשה בן שלש ועשרים. נוסע אתה פריזה. שש שנות אושר. הלב מלא אהבה, הנשמה – אמנות יפה. שקוע כולו בעולם האמנות. לסוף קנה את עולמו. מקוה לגדולות, מאמין בכחו… עננים עולים על שמי חיי המשפחה… תולה את הקולר בעניותו: אשה אינה יכולה לסבול ולחכות, עד שהאמנות תתן “עולם הזה”. משתדל להחיש השגת “עולם הזה”. נוסע לבולגריה… פעולותו שם: מיסד בית ספר לאמנות בעזרת רעים. פרופיסור לפסול, עמל לממשלה, למלך בולגריה למחלקה הבולגרית, בתערוכה העולמים בפריז ובסן-לואי… עולם הזה וכבוד-מלא ביתו. אבל אושר ביתו לא מצא… הטרגדיה שבחייו… נשאר לבדו, גלמוד. געגועיו לילדו היחיד. ריקנות בלב. מרגיש עצמו זר בחברת רעיו הנכרים. אלה לא יבינוהו… מואס “בעולם הזה”. געגועים לעם – עמו ולארץ – ארצו. רוצה לעמול רק להם… נעשה ציוני. נספח למחנם. מוצא שעבודתם פעוטה. רוצה להוציא לפועל את מחשבותיו לטובת עמו וארצו. דר. הרצל נותן את הסכמתו. נוסע לארץ ישראל ליסד את “בצלאל”…

לא רציתי לקרוא להלן. די לי בזה שקראתי. נזכרתי הכל כמו חי נוכח עיני, כאילו קרוני אתמול כל הדברים האלה…

אפשר שהספר פעל עלי פעולה כזאת?… אולי השפיע הספור האמנותי על דמיוני העייף?…

… ישבתי, כשראשי לחוץ בין כפות ידי, על עצבי רתתו כמיתרי כנור בנגוע בהם אצבעות המנגן. הרגשתי, כי דמעות חמות מחניקות את גרוני… הרגשתי, כאילו עומד אני על יד קברי וקורא את מצבתי… לך, קרא בגרון, כי חי וקים אתה, כי חש אתה הכל וחפץ חיים, בשעה שעל האבן חרותות אותיות גדולות עמוקות: פה נקבר… נפטר לפני מאה שנים… מהומה בראשי… הנני שומע הלמות רקותי… עיף אנכי… עיף מאד.

  • אדוני, אינך ישן כלל, – נשמע דרך הפתח הפתוח קול צרוד של אדם שטוף שנה. רעד אחזני… קמתי בחפזון, ואצא דרך הפתח, ואתנפל על משכבי.

  • שכבתי כחולם, אינו מבין מה סח הזקן. איני מתענין בשום דבר בעולם. נדמה לי, כי לא אני שוכב, אלא איש אחר. כל אשר קרני, לי לא קרה, אלא לאיש זולתי. עיף אנכי…עיפתי מאד…

יא50

  • אדוני, אל תאחר לשכב בשמש: אחר כך תחוש בראשך, – העירני הזקן – מפני מה לא שמעת לעצתי, ולא רצית להשטף במי המקלחת? כשהייתי צעיר לימים הייתי רוחץ במים צוננים בלילות שנדדה שנתי, ואחר כך הייתי ישן במנוחה.

נזכרתי ליל אתמול, ואשכב עיף ומדוכא. שוב החל ראשי המבולבל חושב ומהרהר בצער.

  • ברור הדבר, כי אני ואותו שץ, איש אחד אנחנו… כיצד יכולתי לחיות בשני דורות?… האמנם אנכי הגלגול שלו? כלום אמת הדבר, שהנשמה תגולגל בגוף שני… מפני מה איני זוכר כלום מימי נעורי, בגלגולי זה? איני יודע אפילו מה היה לי, לפני שבוע ימים. מאין באתי את שדרות שער-הזהב?… מה גדול היום עתה! אקומה נא, אשמע בקול הזקן, אשטף במים צוננים… הבה אשאל את רבי אלישיב. אביו אומר עליו: “הוא יודע הכל”. נחפזתי קמתי ורחצתי במי המקלחת.

מצאתי את רבי אלישיב יושב לבדו, וקורא בעתון גדול.

  • שלום, אדוני, איפה הם אנשי שלומנו? הערבה עליך שנתך? שאלתיו.

  • שלום וברכה. ואתה כיצד ישנת? – שאלני, בשימו בי מבט קצר-ראי. שמא

חולה אתה. פניך רעים מאד. לא ישת במנוחה. לא רציתי להעירך משנתך בבקר. אנשינו הלכו מהבית בלעדיך. הם עלו על ההר הזה לראות את המערות העתיקות, עוד מזמן הבית השני. חבל שלא הלכת אתם. אני כבר בקרתי את המערות הללו פעמים רבות.

  • תודה. אעשה כדברך, אדוני, היום אשב בבית. באמת, הייתי תמיד בריא

וחזק. רק בימים האחרונים נחלשתי… חייתי לא כשורה… רצוני לשאול אותך על דבר…

  • על דבר “גן-האהבה”? – הפסיקני רבי אלישיב: אני הבטחתיך לספר לך,

על אודות זאת. טוב איפה. עתה יש לי פנאי ורצון לכך. נרדה נא למטה. נשב בצל, אצל המזרקה. פה חם האד.

באותה שעה, היה לבי רחוק מ“גן-האהבה” שלו. בכל זאת הלכתי אחריו, כי לא מצאתי און בנפשי לסרב לו.

הוא ישב, הדליק סיגרה, ויפתח ויאמר: טרם אחל לספר לך על גן-האהבה, עלי להקדים דברים אחדים, על המוסד שלנו “אם ישראל”. הבקרת את המוסד הזה?

  • לצערי, עדיין לא הייתי שם, ואף לא שמעתי על אודות המוסד הזה, ולא כלום.

  • חבל. מוסד זה, עליך לראותו בעיניך. רק מקצת אספר לך אחר כך. התזכור

את שיחתנו על “העבדות הלבנה”? בכדי לפתור את השאלה החמורה הזאת, נתנו אל לבנו קודם כל להיטיב את החנוך של בנותינו. אלפי השנים שבהם נמצאה האשה במצב של עבדות, פעלו לרעה על דמותה הגופנית והרוחנית. והרי האשה אמנו היא. הילדים בשר מבשרה הם. הלא האם, היא היא המשפיעה על הילדים בימי ילדותם, שרשומם נטבע בנפש האדם, לכל ימי חייו. אם טובה, אינה רק מלאך-מגן בלבד לכל אדם בימי ילדותו, אלא גם מקור עמוק של אהבה ומסירות נפש, עד שיבה… אצלנו נהוג, שהבנות גומרות את בית ספרן עד היותן בנות שש עשרה, לכל היותר. אנחנו משחררים אותן משלש השנים של עבודת-העם. החובה הזאת מוטלת רק על הנערים. והבנות מחויבות להכנס ל“אם ישראל”. שם הן לומדות להיות לאם. אשה, שהיא אם טובה, ממלאה את החובה החשבוה ביותר לטובת העם. שם היא לומדת את תורת הבריאות של האשה, של האם ושל הילד, שומעת הרצאות מועילות על אודות תפקידה הגדול, משוחחת פה-אל-פה עם הפדגוגים של “אם” – אלה הן נשים משכילות מאד, שהן יכולות להבין את הלב הטהור והסוער של הנערה. ובאותו זמן היא מתאמנת ב“גנים” וב“קנים” שלנו, שבהם מתחנכים תינוקות בלי אם, עד היותם בני ארבע, ומתלמדת מתוך הנסיון, כיצד מתנהגים עם הילדים. זהו למוד של חובה אצלנו, המוטל על כל אשה ואשה, ואפילו על נשואה. הנערה יכולה להנשא כשהיא בת שש עשרה, אבל בלי למוד זה אסור לה ללדת ילדים. לא קשה להעשות לאם, קשה להיות אם… בזה השגנו את הדבר החשוב, שלכל ילד יש לו אם טובה, נבונה ומנוסה. ולא זו בלבד, אלא שבנותינו אינן עושות מעשי שטות, מתוך בערות וקלות דעת…כל אשה מבינה את תפקידה הגדול, ולא תעשה מתוך פחזות מעשה, שיכול לגרור אחריו תוצאות נוראות ביחס לאמהותה… שבח לאל, עכשיו אין נשינו זקוקות למכור את כבודן מתוך דחק… הלא תבין,כי מאחרי שאנו חיים חיים נורמליים, אין הגבר זקוק “לכבות את הבערה” ולקרר את דעתו לפני נשואיו, והאשה אינה יכולה כלל לעשות שטות כזאת… יש לי עוד להשיבך על שאלתך: מה עושים האיש והאשה, אם מישהו מהם אינו יכול לחיות חיי אישות? או אם הוא, או היא נתאלמנו, והנשאר בחיים אינו יכול להכנס לאלתר בברית נשואים חדשים? – הוא שתק רגע, בת-צחוק של בינה נראתה על שפתיו, ויוסף ויאמר:

  • איני יודע את השקפתך על ענין זה: הן גר אתה בתוכנו, וקשה לך להבין

אותנו. וישנם דברים, אל נא ירע בעיניך, שדעתך עליהם, כדעתו של תינוק קטן. אולם דע לך, שאנו מביטים על הפעולה עצמה לא כעל “דבר שבקדושה”, ואף לא כעל “דבר שבטומאה”. זהו צורך טבעי של כל בשר ודם, כאכילה וכשנה. גם אלה יכולים לגרום לנו רעה, אם לא נעשם לפי חוקי הבריאות, או נשתמש בהם לרעה. אולם תוצאותיהם של חיי האישות, פעולתן יותר חזקה על מצב הבריאות של האדם ועל הדורות הבאים. זאת אומרת: על העם כולו. לפיכך, מצאנו לחובה לדאוג לכך, לקדם את פני הרעה: איש ואשה, הרוצים להכנס בברית הנשואין, או לבוא אל גן-האהבה נבדקים מתחלה על-ידי רופא, אם אין להם מחלה מינית, וכיוצא בהן. נכפים, או חולי העצבים, דרים אצלנו בערי מקלט.

  • רואה אנכי – עניתי – כי אצלכם מסודר הענין טוב יותר מאשר אצלנו. בכל

זאת, אינני מוצא בזה פתרון גמור ונכון לשאלתי. כיצד מרגישים את עצמם האיש החולה, או האשה החולה, כשהם יודעים שבן-זוגם בקש לו קורת-רוח, מאחורי גבם ב“גן האהבה”?… חוץ מזה: המעשה כשהוא לעצמו, בלי אהבה, אינו אסטטי, ואדם הגון ודאי שהוא מרגיש את עצמו בלתי-טהור, אחרי טיול כזה.

  • לבי הגיד לי, שלא אוכל לבאר לך את הענין בדר עיונית, פסיכולוגית, אני

עצמי אינני “בעל נסיון, ומעולם לא הייתי שם. מכאן אתה לומד, ש”גן-האהבה" לא נוסד, אלא בשביל אותם בני אדם, שהם זקוקים לו מתוך אונס. מי שאינו מוכרח לכך, אינו נפנה לשם. אולם אנכי, כבן-אדם וכחוקר הטבע, מרגיש זאת, ומבין את מצב-הנפש של ההולך שמה. רק ה“בוגד” יכול “לחטוא”, או “לזהם” את חיי המשפחה שלו. לכך עלי או עליה, – אחת היא, – “לגנוב את הלב” של האיש או של האשה, ולהטמא במחלות מדבקות. אולם אלו, כפי שספרתי לך, מן הנמנעות הן ב“גן-האהבה” שלנו. וגם “לגנוב את הלב”, אינם יכולים האיש והאשה הנפנים לשם, יען כי שם אין נותנים את הלב למי שהוא. אין איש יודע, למי הוא נותן את לבו; לא הוא ולא היא, אינם יודעים אפילו את שמותיהם. האיש והאשה הנפגשים שמה, אינם נקשרים בקשר לבבי, אלא מסיעים פלוני לפלונית, להשתחרר מצורך טבעי, להשקיט את דמם ואת עצביהם, שפעולתם היתה לא בכוון הנכון, מפני אי-יכלתם למלאות את החק הטבעי. בלי זה, יהיו לקיים בגופם וברוחם… כאן אין מקום למכירת ולקנית אדם לרעהו לשם תענוג בעלמא, כמו שהיה לפנים. שניהם אנשים בני חורין, שניהם באו שמה למלא את צרכם הטבעי, ויעזרו זה לזאת, מתוך נדבת הלב, להשיג זאת… הוא או היא, שבים לביתם שוב שקטים, בריאים ונכונים, לתת את לבם הטהור ואת אהבהם הטהורה לחוליהם, ואינם נרגזים עוד… ובנוגע לצד האסטטי? כפי שספרו לי, אין לדרוש יותר מהקים: “גן-האהבה” כולו, גן נפלא, מלא צמחים, פרחים וברכות מים. התיאטרון שבו, אולם-התמונות, האהלים היפים, הסוכות הירוקות, המצלות והמזרקות המלאכותיות, מעוררות בלב האדם אהבה לטבע, לאמנות ולכ יפי, אהבה טבעית כזו, של הפרחים ויצירי הבורא… מתוך כך, שאין איש מכיר את רעהו, ואפשר שלא יפגשו עוד כל ימי חייהם, נעשית אהבתם טהורה, מופשטת: אהבה לשם אהבה, בלי כל כונות או פניות צדדיות, חשבונות והשפעות זרות. מבלי שיצטרך אדם לכסות מחברו את רגשותיו, ואין איש מפריע את חברו. הכל אוהבים שם. כל מחשבה אחרת, לא תמצא במושבה הנפלאה הזאת. שם עולם האהבה.

  • אני לא הייתי שם – הוסיף לדבר אחרי הפסקה קצרה. – לאשרי נסתדרו חיי

הפרטיים באופן מוצלח ולא נצטרכתי להשתמש בתרופה שהמציאה הקהליה שלנו נגד המחלה העולמית הנושנה והנוראה, אבל חבר היה לי אף הוא פרופיסור ביבנה. אנחנו כתבנו יחד ספר גדול. אולי ראית אותו – שם הספר: “קן הנשמה” – הוא היה גאון, מלומד, עמקן בעל אפקים רחבים. הפיזיאולוגיה היתה המקצוע העקרי שלו. הוא היה רחוק מהחיים הפעוטים של יום יום, היה חי רק בעולמות העליונים, התאמץ לגלות עולמות חדשים. זה היה גאון אמתי וצדיק, שלא טעם טעם חטא מימיו. מתחלה הלכה עבודתנו הלוך והצלח. הרגשתי את עצמי מאושר בעבדי אתו. והנה נסע בימי החפש לאירופה. שם נשא אשה ומאז נטלה ההצלחה מעבדתנו. פסקה הדיקנות שלו. ירחים שלמים לא בא כלל לעבוד. ולעיתים תכופות מאד היה האיש מפוזר הרעיונות, נעשה שכחן, קצר-רוח ועצבני. אבדו שלות רוחו ובהירות מהו, אין התלהבות, אין אמונה, אין חשק! בקצור הוא היה אך מפריע אותי מעבודתי, חוץ מזה היה נרגז תמיד, אי אפשר היה לדבר אתו במנוחה. ככה נמשכה עבודתנו שלש שנים תמימות. והעבודה היתה גרועה ואטית מאד. לסוף אני מקבל ממנו פתק בן שתי שורות שהוא מוכרח להתפטר לגמרי מעבוד אתי, ואינו יכול אפילו לבוא לראותי. היטב חרה לי על הדבר הזה. כיצד? הוא עוד מתאנף בי, אינו רוצה אפילו לבוא אלי? אינו מרגיש כלל, כי בגללו, עכבתי את חתימת הספר, זה שלש שנים, אם לא חפץ לעבוד אתי יחד יכול היה להתפטר מתחלה. הייתי מוצא חבר אחר לעבודה? אולם מרים אשתי שככה את חמתי. יש אשר האשה מבינה דבר מתוך הרגשתה הדקה, יתר נכון מהאיש בשכלו!… היא נסעה אליו, דברה אליו בחכמה והביאתו לידי כך, שהגיד לה את כל לבו, וספר לה את אסון ביתו: כשנסע לפני שלש שנים לחוץ לארץ הכיר שם עלמה מלומדת, לא צעירה לימים, אבל מלאת חן ומשכלת בת למשפחה הגונה, אשר פעלה עליו פעולה עזה באפיה השקט, בצניעותה ובהשקפתה הרצינית עלה עולם. אף היא נהגה בו כבוד בגלל חכמתו ואצילות-רוחו. ובזה משכה את לבו אליה עוד יותר. וכאשר טפה בו בחבה בהיותו חולה ימים אחדים, התהאבה בה באהבת איש גלמוד, לא צעיר לימים. הוא הציע לפניה להנשא לו. היא לא מאנה אבל גם לא הסכימהמיד כמפקפקת בדבר, שרגשותיו כה עמקו בזמן קצר כזה, או כמתבישת להגיד לו בגלוי את רגשותיה היא. גם הדבר הזה משך אותו אליה יותר ויותר. הוא אהב לבלות את הערבים בחדרה הנקי, שהיה מלא ספרים, העתקות של תמונות מובחרות ופרחים, אהב לשמוע את קולה הערב והשקט בדברה על המדעים, על הספרות ועל האמנות; על ענינים אחרים לא היתה מדברת. לבו היה מלא געגועים לפנה שקטה, חמה, לרעיה משכלת כלבו, אשר בחברתה ימצא מנוחה לנפשו אחרי המלחמה הכבדה העוברת על כל יוצר. נכסוף נכסף ללב מלא אהבה חמה ובטחון, לחברה, אשר תנחמהו ותעוררהו, בזמן שעבודתו אינה מצליחה, בשעה שהספק מציק לו. נפשו חשקה באשה משכלת, שיוכל לשוחח אתה על רעיונותיו הנעלין, שיוכל לגלות לפניה את עולמותיו הנאורים, שיהיה אתה לנפש אחת, אשר תבין אותו, תאמין בו, תעזרהו לחיות בעולמות העליונים, לפרש את כנפיו החזקות… היא, רק היא, האשה המשכלת הזאת יכולה לתת את כל זאת! לסוף נעשה המאושר בעולם כולו: היא הסכימה!… היא אמנם לא אמרה לו בפירוש אפילו דבר אחד, אבל עיניה השחורות והגדולות דברו בעדה, ואף גם זאת: אשה חשובה ורצינית כזאת לא תאבה לנשק איש. בשעה שאינה אוהבת אותו אהבה שלמה… הוא נסע אתה אל הוריה בכדי להכנס אתה תחופה בביתם. היא כבר כתבה להם על אודות הדבר הזה. הדרך היתה רחוקה, שניהם נתיגעו מאד, לפיכך לא שם לב לעצבנות הבלתי-שכיחה שנגלתה בה, בהמתינם בחצי-הלילה באחת התחנות: היא התגוללה עליו לחינם, העליבה אותו. בכל זאת מצא לחובה לבקש את סליחתה על לא עון בכפו, בכדי להרגיעה. הוא ראה שהיא שבורה ורצוצה מעמל הדרך, ולפיכך אינה אחראית לדבריה. אבל היא לא נרגעה על נקלה. גם בשבתם בעגלת הרכבת, לא נחה מרגזה ותדבר, ותוסף ותדבר דברים קשים מהרה ובלי הרף. קולה היה קשה, רוגז, צורח. לפעמים השמיעה שעול צרוד, חנוק ועצבני, אשר הרגיזהו בעצבנותו. היא לא פסק לשפוך עליו כל חמתה, לחפות עליו תוכחות על דברים, שלא היו ולא נבראו ולהאשימו בחטאים, שלא עלו על לבו אפילו בחלום. לסוף שמע מפיה מאמר נורא מאד: “אלמלא אמא, שאיני רוצה לצער אותה לא הייתי מתחתנת אתך, אני אך אכנס לחופה בשביל אמא ואחר כך…” היא לא גמרה את המאמר ותוסף להוכיחו ולהאשימו בלי כל סוף ובלי קץ… מתחלה עלה בדעתו לשוב מיד מהתחנה הראשונה. היא הפחידה אותו בקולה המלא רעל, וגם הודוי הזה, שהיא נשאת לו רק בכדי שלא לצער את אמא, לא היה יכול לשמח אותו ביותר. אבל הוא נמלך מיראה מדבר: היא רמזה לו על-דבר אבוד עצמה לדעת, אף נזכר, כי פעם אמרה לו בפירוש שהיא היתה קרובה לעשות מעשה כזה. הלא הוא אהב אותה סוף סוף. חוץ מזה נתירא פן יהיה לבוז בעיני הבריות: הוא אמר לכל, כי היא ארוסתו, והכל יודעים, שהם נסעו בכדי להכנס לחופה. המעשה נעשה ואין להשיבו. הוא לא יכול לענות על דבריה: היא היתה מדברת ומדברת בלי הרף, כאילו נגד רצונה. הוא הרגיש כי דבריו לא יועילו, ולפיכך שתק ולא ענה דבר. למחרת באו לבית הוריה. היא שבה ותהי כבראשונה: אשה טובה, שקטה ורצינית. עם זה היה מלא התפעלות, בראותו את אהבתה העזה להוריה, לאחותיה ולתינוקות. הוא נרגע ושמח בלבו, שלא עשה את השערוריה. לאחרי כמה שבועות הוחג חג כלולותיהם למזל טוב. אצלם מרשים להנשא בלי תעודת רופא, הוא לא יכול להעליב אותה ולדרוש זאת מאתה, כשם שעושים את הדבר אצלנו. כמעט תיכף אחרי החופה נגלו בה סימנים רעים… הוא מהר לנסוע אתה מבית הוריה בהאמינו, כי בנסעה בארצות אירופה ובהיותה אתו לבדו, רחוקה מהוריה, תתרגל מעט מעט לחייה החדשים ותשתנה לטובה, תהיה לאחרת… אולם גם זה לא היה טיול של ימי הכלולות, כי אם יסורי גיהנום! זה היה משהו נורא בלתי אנושי, שיש בכחו להעביר את האדם על דעתו עד שהוא נכון להרוג או ליהרג!… כל פעם אחרי מקרה כזה היתה מרגישה את עצמה אשמה: היתה חביבה, חלשה כתינוק, מתאוננת על עצבנותה. פעם הודתה לפניו, כי כבר התרפאה בבית מרפא לחולי עצבים. הוא חמל עליה באמת ובלב תמים, ומתוך כך חזקה עוד אהבתו אליה ואף היא השיבה לו אהבה, עד כי הוא חשב רק כיצד לרפא אותה. פעם רמז לה שהיא צריכה להרפא, אבל היא, ככל הנשים העצבניות, לא חפצה לשמע זאת… מפעם לפעם התגברה עצבנותה. די היה דבר פעוט שבפעוטים, שגרמה לה שלא עשה כהוגן, לא חשב כראוי, לא הביט כדבעי – אז התחילה מדברת ומדברת קשות, מעליבה, צורחת, משתעלת וצועקת בקולי-קולות שהקפיאו את דמו בעורקיו. פעמים אחדות נגמרו צוחותיה בקונבולסיות, חרוק שנים ובקצף על השפתים כנכפה. אז פחד פחד גדול להשאר אתה בבית בלילה והתעורר גם גועל… לפעמים נדמה לו שהויא האשה בכל אלה, כי היא אינה רוצה להתאפק, היא עושה זאת בכונה, היא בעלת נפש פעוטה ומתנפלת עליו כדי להרעימו. נדמה לו, כי אפיה האמתי מתגלה בשעה שחליה תוקף אותה, ולרגש-הרחמנות שלו, נצטרף גם רגש של כעס, לסוף פקעה סבלנותו והיה עונה לה קשות על האשמות שגוללה עליו חנם… מתוך כך נתרגשה יותר והתחילו בינו ובינה דברים כה נוראים ומתועבים, עד שהיה כמטורף ונפשו קצה בחייו… אבל אחר כך שבה למנוחתה, כאילו שכחה הכל, כאילו לא קרה כלום. היא חדלה אפילו לבקש סליחתו, כי אם הראתה לו חבה יתרה. חבה זאת לא נעמה לו ביותר, אבל הוא התירא להראות לה זאת. הוא חזה בה שתי נשים; האחת אשה טובה, שקטה, חביבה, שאהב בכל נפשו ובכל לבו, והשניה – אשה גסה, רעה, פתיה, המונית, אשר שנא תכלית שאנה, לא יכול נשא את קולה הרגזני, את אפיה הפעוט. מי משתי אלה האמתית?… מי יכול לבחון לב אשה?

הוא מהר להביא אותה לביתו, וביחוד לאחרי שהרגיע אותו רופא אחד ממיודעיו על סבת עצבנותה שגברה, כי הרתה, והיא היתה עלמה לא צעירה בהנשאה – כאשר תלד תחלים ותבריא. בשבתם באני סבל ממנה יסורים נוראים ועד היום יאחזהו רטט בזכרו אותם: בזמן האחרון חדלה אפיל להתביש בפני אחרים, והאניה היתה מלאה אנשים זרים… הוא נלאה נשוא את הבושה ואת הפחד, היא התאכזרה אליו באופן בלתי-אנושי על כל דבר פעוט. הוא פחד פן תתחיל לצווח, כמנהגה תמיד ויותר מכל היה מתירא פן תפיל עצמה לתוך הים…

גם בביתו לא הונח לו. ההתקפות נתחדשו תדיר. היא לא התאמצה כלל להתאפק, הוא לא ידע מה לעשות שלא ירגיז אותה, התירא לדבר דבר. היה אנוס להרחק ולהבדל מרעיו, בעיניה היו כולם רעים. אסור היה לו לספר לה על אודות עבודתו, כי היא היתה מבקרת אותו בבקרת זעומה. וכאשר שתק, היתה כועסת על שאינו מספר לה הכל. אסור היה לו להביט על אשה אחרת ולהגיד דבר עליה, וכשעשה זאת היתה מחרפת ומגדפת אותו ומבזה אותו במלים הגסות ביותר, היא היתה מתעבת אף את עבודתו ב“יבנה” והיתה מוכיחה אותו ש“יבנה” יקרה לו מאשתו. ביחוד קשה היה לו לסבול את צוחותיה האיומות והיא חדלה אפילו להתבייש בפני השכנים… לא היו קשים בעיניה הדברים הכי שפלים ומעליבים, שהשתמשה בהם כנגדו, וכשחלפה התרגזותה ושככה חמתה, נעשתה שוב טובה, שכחה הכל והשתוממה עליו על שאינו שוכח… לא הועיל בקשותיו, הפצרותיו ואזהרותיו, כי בכל שערוריה היא עוקרת חלק מלבו ולבסוף לא ישאר כלום?… – “לא איכפת לי” – היתה עונה מגורה, ושוב נפתח מקורה העכור של חרפות וגדופים ותוכחות הבל ושטות. כמה פעמים היה חושב בלבו מתוך עגמת נפש: כמה רחוקה היא זו מאותה ריבה שקטה צנועה ורצינית, שאהבה כל כך! האמנם גרמה לזה הנטיה הטבעית, הרצון להיות לאם, שאלה הם שהכריחוה לגלות לפניו רק את הצדדים הטובים שבאפיה והסתירה את הנטיות הרעות כדי למצוא חן בעיניו?… הלא אין היא אשת מרמה, הלא פיה ולבה שוים תמיד, ומפני מה אין נטיתה הטבעית מגידה לה, כיא הוא שונא תכלית שנאה אשה רעה? הוא אינו יכול לסבול באפן פיזי צוחות המוניות גסות! נפשו בוחלת בה, כשהוא רואה פניה מתעותים בכעס על כדי כעור, היא מעוררת בו אך גועל נפש ושנאה, עד כי יתעב אותה. הוא מתרגז ומתקצף למרות רצונו, אף הוא מתחיל צווח וסובל אחר כך יסורי גיהנום. הטחו עיניה מראות זאת? אשה זו שלמדה פסיכולוגיה, איך לא תראה שהוא בעל עצבים רגשים, וכי עלול הוא שעצבנותה תדבק בו? מדוע לא תשים לב שכשרונותיו העצומים הולכים ומתנונים, שסבלנותו פוקעת, שאבד לו ששון-החיים, שהוא מרגיש את עצמו אומלל מכל האדם, מפני שאין לו מנוחה, ושומע תמיד קול צוחה בביתו, רק רע אל כל איש ועל כל דבר? איך לא תרגיש, שאדם כמוהו מאס ימאס באשה כזו, היושבת אתו ומאימת עליו בכל שני וחמשי, כי עזב תעזבהו? מפני מה לאתדע אשה מלומדת זו, “שכל אדם אחראי לדבריו”, שדבור רע לא ישכח לעולם? וגם “העצבים” אינם תירוץ מספיק, וביחוד אחרי שהיא התחילה מכחשת את מחלתה, ואומרת שחלתה לפנים, ועכשיו היא בריאה לגמרי?…

הוא קלל את הארץ, שבה מרשים לחולי-עצבים להכנס בברית הנשואין.

אף תקותו האחרונה נכזבה! היא כבר היתה לאם, ובכל זאת, היא שופכת עליו את כל חמתה מזמן לזמן, וצועקת בקולי-קולות. הוא הרגיש בעצמו, שהוא הולך ויורד מיום ליום, ועצביו נהרסים. הוא אינו יכול עוד למשול ברוחו, ומוכרח לענות לה בצעקות גדולות, ומתוך כך רבו יסוריו. הוא חש בנפשו, כי צפוי הוא לאחרית נוראה… מובן מאליו, כי דבר זה פעל לרעה על בריאותו, ויותר, על בריאותה ועל בריאות היונק שלה. פעם אחת, כשסרה מעליה הרוח הרעה, והוא ראה שאפשר לדבר אתה במנוחה, דבר על לבה, שלא תעצרהו, בשעה שעצבנותה תוקפת אותה, והיא רוצה לצווח שתתנהו לצאת מהבית, שלא יתרגז ויצעק אף הוא. היא הבינה לדבריו, והסכימה, אבל במקרה הראשון, שרצה לברוח מהבית החזיקה בכח בדלת ולא הניחתהו לצאת, ותענהו עד כדי שגעון, עד מות, בצוחותיה האיומות וחרפותיה בבתי כל השכנים. חמתו בערה בו, על להשחית. אלו היה נשק בידו, היה הורג אותה ואת עצמו… בשארית כחותיו סחב אותה מעל הדלת, שהחזיקה בה בכח נורא של מטורפת, ויברח…

עכשיו – אמר למרים – כשהוא אך רואה, שהרוח הרעה תוקפת אותה, רק תגביה את קולה, מיד הוא בורח. אמנם לה יורע מזה: היא מאבדת עוד יותר את כחה. כשאינה שופכת את חמתה בפעם אחת, נמשכת מחלתה ימים אחדים. בימים האלה, נהפך הבית לגיהנום: הכל סובלים, נענים, והיא והילד – יותר מכולם. אבל אינו יכול עוד נשוא. כאשר אבד, אבד. לא יצלח עוד לכל. “צר לי מאד רק על התינוק התמים!”, גמר את דבריו בדמעות.

מרים לא יכלה נשוא את בכי האיש החסון הזה, אדם חזק כאריה, ועתה הוא אין-איל, ובוכה כילד קטן, לא יכלה אף היא להתאפק, ותבך עמו… בכיתה הרגיעה אותו מיד. הוא בקש אותה, לבל תספר זאת לאחרים, ובפרט לאשתו: היא תצטער מאד, בהודע לה, שהוא ספר על אודות זאת לאחרים, ובפרט לאשה אחרת. אמנם, היא עצמה אינה נזהרת בפני זרים. אבל צר עליה, שהרי סוף סוף סובלת היא יותר מכל – אמר בחמלה. – מה עליה לעשות, היא חולה, ואינה יודעת אפילו שחולה היא? זהו אסונם של חולי-העצבים. לפיכך, אין מרשים אצלנו לנשים כאלה להנשא. אלה יכולות להרפא, רק כשהן עצמן רוצות בכך, ודבר זה אפשרי הוא, רק בעודן בבתוליהן. הנטיה הטבעית להנשא לאיש ולהיות לאם, מסיעה להן לחזק את רצונן להתרפא, ונותנת להן כח לכבוש את כעסן. אז אין היא מכלה את עצמה, ואת כל אלה אשר מסביב לה, אינה מחלה אותם, כשם שאני כבר נהפכתי לאיש חולה וכואב…

הוא שתק רגעים אחדים, ואחר כך אמר במרירות:

  • מחלת העצבים, היא הנוראה שבכל המחלותף עורון, חרשות, שתוק, שחפת,

ואפילו חולי הכפיה הנוראה, או הצרעת, או העגבת, כולם יכולים להרעיל את הדם של זולתם, להכביד את חייו, לאמלל את ילדיו, אבללבו ונשמתו נשארים טהורים. הם יכולים אפילו לרחם על החולה, או גם לאהוב אותו. לא כן מחלת העצבים, היא יכולה להרעיל גם את הלב ואת הנשמה… אין הלב יכול להשאר נקי משנאה, לאותו המעליב אותך בכעס ובגסות. אי אפשר לך לרחם על זה, שהוא אוכל אותך בכל פה, ואפילו כשאתה רואה שהוא מאבד את עצמו! אי אפשר לך להרגיש רגש כבוד לזה, שהוא מכזב ומשקר, שהוא גס ורע, אפילו כשאתה יודע שאדם זה חולני הוא, ואינו חושב מה שהוא עושה, לא הוא, כי אים מחלתו עושה זאת, יען כי לקוי-עצבים עומד וצווח תמיד, שאתה הנך החולה, והוא הבריא… ביחוד נוראה מחלת העצבים בזאת, שכל מי שמזלו הרע זוג אותו באשה לקויית עצבים, מרגיש שמעט מעט, נעשה חולה באמת כמוה, המצערת אותו תמיד, והוא מתמלא מפני כן שנאה אליה.

מרים בקשה אותו לבקר אותנו כקדם. הוא מאן, כי קשה לו לראות אותי עובד, והוא אינו יכול, גם מתירא היה, שמא אוכיח אותו בדברים, שהוא מתרפה בעבודתו.

מהיום ההוא, עברו עוד חמש שנים. במשך הזמן הזה חדל רעי לעבוד לגמרי, והתפטר אפילו מ“יבנה”. מרים היתה מבקרת אותם מזמן לזמן. הוא התאונן תמיד על מצבו הרע, ואמר לה, כי אפיל בתקופת המנוחה של שבועות או גם חדשים אחדים, שבין התקפה להתקפה, אינו שב לאיתנו, כי הוא שרוי תמיד בפחד, מפני השנות מחלתה. הוא מרגיש, כי גם עצביו רופפו, אינו יכול נשוא אפילו צעקה קטנה, אינו יכול לשכוח את אשר עבר עליו, וחושש הוא, שלא יסלח לה לזאת לעולם… הדבר היחדי המקשר אותו אליה, זהו הילד, ומירא הוא, שיהא אומלל כאמו. כבר נתגלו בו סמני עצבנות, ואם אמו תחנכהו לפי דרכה, לא יבריא לעולם… הוא נתפטר מ“יבנה”, מפניי שהוא מרגיש בעצמו שאינו מתקדם במדעים, להפך הוא נסוג אחרונית ואין לו זכות ללמד לאחרים…

מרים החלה להוקיר רגליה מביתו, כי נואשה ממנו. תמיד היה חוזר על אותם הדברים, שהיו מביאים אותה לידי שעמום. היא לא יכלה לראות בקלקלתו של אדם המעלה. אני לא הייתי רואה אותו, אלא בספריתנו. זה היה המקום היחידי שנראה שם לפעמים. כדי שלא לצערו, הייתו מחליף אתו דבורים אחדים והייתי ממהר לצאת משם. לבי כאב מאדף בראותי אותו נענה ונדכא, תש-כח, הזקנה קופצת עליו והוא רחוק מהמדע החביב עליו. “כוכב-נופל” היינו קוראים לו בינינו לבין עצמנו.

באותו זמן נודע לנו, כי ילד חדש יולד להם. השתוממנו מאד על הדבר: הלא ידענו שהוא מתירא מפני הילד האחד, ופתאם נולד שני אח לצרה? מרים לא יכלה להתאפק, ונכנסה אליהם. היא מצאה אותו במצב רוח יותר נוח: שוב נתחדשה תקותו שהיא תבריא סוף סוף. הכל יגמר בכי טוב, והוא ישוב לעבודתו. בכל-זאת התנצל: “היא רצתה בזה מאד, מיראה פן תשכל את הראשון, שהוא חלש מאד. אף אמנם, הרגישה את עצמה זמן רב יותר טוב. גם מוטב לו, לילד, שלא יהיה יחיד לאם חולנית”… אחר כך, בקרה אותה מרים עוד פעמים אחדות. שוב פניו זועפים, וכאשר שאלתו על סבת הדבר, לא ענה כלום, כי אם הניף ידו ביאוש… מאז, חדלה מרים לבוא אליהם, עד שכמעט שכחנו אותו.

פתאם נכנס אלינו. לא האמנתי למראה עיני! שוב אותו אדם, כמו שהיה לפני שמונה-תשע שנים, רק זקנו הלבין קצת. פלאי-פלאים! ברכתי בלבי: ברוך מחיה המתים! אולם נתיראתי לשאלו דבר, והנה הוא עצמו פותח את פיו, ומספר לי בקול אמיץ, ומגלה את הכל. קודם כל הודני, על שהתנהגתי אתו ברחמים ונדיבות, ולא הזכרתי לפניו כל הזמן את עבודתנו המשותפת, ונזהרתי מהציק לו בדברים, ואחר כך ברך את מרים, על שהתיחסה אליו בחביבות, והשתתפה בצערו. הוא חזק והיה לאיש, וכבר שב לעבודתו, רוצה שוב להכנס ל“יבנה”. ועכשיו הוא מבקשני, שאשתדל בשבילו, שיזמינו אותו משם, כי קשה לו להציע את עצמו. נכספתי לשאול אותו, כיצד התרחש נס זה, אבל יראתי, לסוף אמר לי:

עלי, ידידי, לספר לכם אתכל אשר עברני, אתם ידעתם גם את הרע, דעו נא, גם את הטוב. הן יודעים אתם את סבלי הגדול. נמאסתי בעיני, נואשתי מחיי ומעל טוב. דמיתי: העולם חשך בעדי. אפסה כל תקוה, ולא נשאר לי, אלא לבלות ביגון ובאנחה את שאר ימי, עד בוא קצי… נכנעתי לגורלי, אבל בלב היה מנקר יתוש תמיד: התגעגתי לעבודתי, לשוא הרביתי ללמוד, עמלתי כל כך, אם איני יכול לתת לאחרים את ידיעותי, להפיץ מעינותי חוצה, ותורתי אשר בתוך מעי, תרד עמי שאולה. היו תוקפים אותי געגועים לבית שקט, לאושר-משפחה, לחברים, להגים שנעדרו ממני, וגם לאהבה. אנחנו המלומדים, לא נדע נוער, אבל גם זקנה אין לנו! אולם התגברתי על הגעגועים הללו, והחרשתי, כי מי יוכל לעזור לי? פתאם קמה האשה ונסעה באמת, ושבה לבית הוריה בחוץ לארץ. היא לקחה אתה את הילדים, ולא חפצה להשאירם ב“גן”, אשר שם יכולתי לראותם לפעמים. בודאי, היא עשתה בזה עול גדול, אבל אני התרגלתי משכבר הימים ברעיון, שילדי אבודים לי, שהיא תגזלם ממני. היא היתה אומרת תדיר מאד, שהיא תקח ממני את הילדים, ותסע אתם אל אמה, כאילו יש רשות לאשה, להרחיק את האב מעל ילדיו הקטנים, כאילו היתה בטוחה, שהיא תוכל להיות להם במקום אב. אמנם ידעתי, כי גם לי יש זכות על הילדים כמוה, אבל לפי “חיי-המשפחה” כשלנו, אין משגיחים ב“קטנות” כאלה: כדאי לאבד הכל, ובלבד שהתינוקות לא ישמעו את האם מחרפת ומקללת בקולי קולות את אביהם. הסכמתי לזה, ביחוד אחרי ראותי שהיא התחילה לדבר בי רעות, באזני הילד הקטן, שהיה כבן שש, ולהשניאני עליו… ומה יהיה אחר כך כשיגדלו הילדים? מוטב להם, לילדים, שלא יגדלו בבית כזה, שתמיד תשמענה בו מריבה וקטטה… אף-על-פי-כן, אחרי נסעם היתה עלי יד הבדידות, נפלה עלי עצבות, התגעגעתי אפילו ל“חיי המשפחה” העצובים שלנו. לא אוכל להתגבר על אפיי החלש… לא אוכל היות לבדי…השממון אכלני. בכדי להתבדר, התחלתי נוסע אל “גן האהבה”. מתחלה הייתי מבקרהו לעתים רחוקות, ועתה אני מוצא שם מנוחה וקורת-רוח. שם, שבו לבי ונשמתי לתחיה, שם המקור, אשר אשאב ממנו ששון החיים ועצמה. העננים השחורים התפזרו… ושוב אני רואה את עולם האור ועולם הרעיונות הנאורים. – גמר את דבריו בעליצות.

אז שבנו אל עבודתנו המשותפת ובמהרה גמרנו את ספרנו הגדול ורב-הענין, ועתה מה תגיד אתה, אדוני, על “גן האהבה” שלנו? מה הוא בעיניך?

כל עת דבורו הקשבתי בהתענינות רבה לספורו הארוך. סופו הפתיעני. באמת לא פללתי, כי יש לו לאדם זה לבביות כה רבה, רכות עדינה ורגש אמנותי, שנתגלו לפני בשעת ספרו על אודות חברו האומלל ועל אודות “גן האהבה”. מתחלה דמיתי, כי אין לו אלא גוף איתן ומח חריף, ועתה ראיתי, איז לב חם ורגש יש לו לאטליט זה!… הוא כאילו נכנס פתאם לתוך לבי ונתחבב עלי מאד מאד.

  • מה אגיד על “גן-האהבה” שלכם? אין זה כי אם מקדש: המתים שבים בו לתחיה – עניתי בצחוק.

  • אל נא תצחק. אצל היונים הקדמונים היה מעין זה והם באמת קראו לו “מקדש” הלא זה הוא מקדש וינוס וכהנותיה. אבל אפילו בימים הטובים לא היתה שרויה אצלם הטהרה כמו ב“גן אהבה” שלנו. לסוף נהפך מקדשם זה למקור תאוות גסות. אל נא תשכח, שאנו רחוקים מהם בזמן של יותר מאלפים שנים. ועוד זאת: מאת השנים האחרונות לבדן, חשובות אצלנו יותר מאלף שנים.

נזכרתי בדברי מורי: “מאת השנים האחרונות, חשובות אצלנו מאלפי שני לפנים”. נזכרתי בכל… ואשאל בקול חלוש:

  • רבי אלישיב, סלח לי, שאני מפסיקך ושואלך בענין אחר לגמרי. אבל שאלה זו מציקה לי ומטרידה אותי מאד… משתוקק אני לדעת, אם אפשר הדבר לפי הטבע, שאדם יהא ישן שנים רבות רצופות, נאמר: מאה שנים, ואחר יקיץ משנתו ויוסיף לחיות?

הוא השתומם על שאלה זו, ששאלתי פתאם שלא מענין שיחתנו, בכל זאת ענני במנוחה:

  • יש מחלה כזאת, הנקראת בפי החכמים בשם ליטרגיה: אדם ישן במשך שנים רצופות מבלי להתעורר. בספרי הרפואה נזכרים מקרים כאלה, שהחולה ישן בלי בלי הפסק כעשרים שנה. אבל שנת מאה שנים רצופות אי-אפשרית היא. לא יועיל אפילו אם יתנו לישן מעט אוכל מזמן לזמן, ואפילו אם כחו החיוני גדול, עד כדי לחיות מאה שנים, אבל גופו ירקב פשוט משכיבה ארוכה כזו. עובדה כזאת אינה בנמצא בספרות הרפואה, אך בתלמוד מסופר, שרבי חוני המעגל היה ישן שבעים שנה, וכשהקיץ היה כאילו לא אירע לו דבר, לא ידע אפילו שהוא ישן זמן רב כזה.

  • ספר נא לי, רבי, כיצד קרהו הדבר הזה, ספר נא הכל בפרוטרוט: אני מבקשך מאד מאד.

הוא זרק עלי מבט של תמהון ואחר החל מספר לי במנוחה, כדרכו:

  • בגמרא, במסכת תענית מסופר על הצדיק חוני המעגל מעשה זה: "פעם אחת

היה מהלך בדרך, ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו: זה לכמה שנים טוען פרות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? – אמר לו: כשנולדתי מצאתי כבר חרובין בעולם, כשם שנטעו אבותי לי, כך אטע אני לבני. ישב חוני לאכול. נפלה עליו תרדמה וישן. עלו אבנים והקיפוהו ונתכסה מעינים, וישן שבעים שנה. כשהקיץ, ראהו לאדם אחד כשהוא מלקט מאותו חרוב. אמר לו: אתה הוא שנטעתו? – אמר לו: אבי אבא. אמר: ודאי שמנמנם הייתי שבעים שנה. הלך לביתו, אמר להם: בנו של חוני המעגל היכן? אמרו לו: בנו אינו בעולם, אבל יש בן בנו. אמר להם: “אני חוני המעגל”. – ולא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע החכמים אומרים: ברורה לנו שמועה זו עכשיו, כבימיו של חוני המעגל, שכשהיה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם, לחכמים, היה מיושבה. אמר להם: אני חוני. ולא האמינו לו ולא נהגו בו כבוד כראוי, חלשה דעתו ובקש רחמים ומת"…

זאת היתה האגדה היפה שהגמרא מספרת. אולם אין זאת אלא אגדה הבאה ללמד מוסר, שאדם חיב לעבוד, לא רק בשביל עצמו בלבד, אלא גם בשביל הדורות הבאים, מתוך אגדה זו, אנו לומדים עוד, שבימים ההם כבר היו ידועים מקרים של “ליטרגיה”. והאגדה נוצרה על יסוד המציאות.

הקשבתי לדבריו בהתענינות מרובה. אבל לא הייתי מסופק, שחוני ישן באמת.

  • תמה אני, מפני מה בקש רחמים שימות? הוא יכול היה להאריך ימים ולישב בשלוה. ולא עוד אלא שיכול היה, להיות מאושר, בראותו ששותים את מימיו ומוקירים עוד את תורתו.

  • להלן בגמרא מפורש התירוץ על שאלתך: אמר רבא: “היינו דאמרי אינשי: או חברות או מיתותא”. קשה לו לאדם לחיות חיי בדידות, בשעה שהוא יודע, שכל חבריו כבר הלכו לעולמם ורק הוא לבדו חי עודנו. ואפילו כשהוא רואה שעדין מוקירים את עבודתו.

זעה קרה שטפתני כולי, בשמעי את הדברים האלה, רעדתי כאיל אחזתני הקדחת… בקול נמוך, בלחש, עד שכמעט לא שמעתי את דברי היוצאים מפי, אמרתי בגמגום:

  • רבי, אתה אמרת, שזאת היא אך אגדה יפה. לא, זאת אמת… בדידי הוא עובדא… לרעי הקרוב לי… לאחד ממכירי קרה הדבר… חי הוא… מרגיש את עצמו בריא… יכול לחיות חיי אושר… אבל הוא זוכר… מתחלה לא ידע דבר, אבל עכשיו… יש לו דאגות רבות, ונדמה כי הוא זוכר זאת, שהוא חי… עוד לפני מאה שנים…

רבי אלישיב מהר והמפסיק את דברי. החזיק את ידי הרועדות והקרות בכפות ידיו החמות והרכות ולחצן בחזקה. הביט בעד משקפיו עמוק לתוך עיני ויאמר:

  • חולה אתה אדוני בן פלא. מוטב לנו לחדול מדבר אודות זה…ולמכירך

תאמר, כי יסיר מלבו את המעשיות הללו… ואתה שמע נא בקולי לאשר איעצך – אמר אלי, מבלי השמט את ידי, ובהביטו עמוק לתוך עיני – נוחה מעט. אתה צריך למנוחה… הנה לא הרחק מפה, בין צפת וראש פנה על הר כנען ישנה פנה שקטה… עיר מקלט… המקום הזה טוב לך: אויר הרים לא חם ביותר, שקט. שם תעבוד בגן. יכול אתה גם לעסוק קצת בפסלות שלך. הרבה להמצא באויר חפשי. יכול אתה גם לקרא קצת בספרים, אבל הזהר מהתאמץ יותר מדי. במשך זמן קצר ירוח לך ושבת לאיתנך. או… יודע אתה מה טוב לך? סע לשבוע ימים ל“גן האהבה” זה ירוה אותך ויחלימך, תבריא, תתחדש, תחליף כח. שם תשכח את עצבך ואת רגזך. קח לך אוירון ועוף שמה. היודע אתה לעוף? עמרם ילמדך. אסור לבוא שמה בלוית מכונן. אל תשכח לקחת אתך צידה. שם אין קונים ואין מוכרים דבר. הכסף לא יראה ולא ימצא שם… אינך צריך למהר שמה; עוד יש לך שהות, אולם סכר תזכר: אנחנו אוהבים נאמנים לך. עוד נשוב ותראה….

ברגע זה נכנסה מרים. היא זרקה בנו מבט בוחן, וחזרה על דברי אישה האחרונים.

  • ודאי שאינך צריך למהר לנסוע מפה: הן אנחנו אוהבים נאמנים לך.

הבטתי אל הזוג החביב, התבנוננתי51 אל הנאהבים והנעימים האלה, והרגשתי, כי אינני עוד גלמוד בעולם.

חמימות נעימה מלאה את לבי.

יב

“אתמול נחתי כל היום. מרגיש אני עצמי בטוב. רבי אלישיב צדק: אני צריך לנוח. ראשי כבד עלי בעת האחרונה, כאלו לא שלי הוא. אני אעשה הכל כאשר צוני: לא ארבה חשוב, לא אתאמץ לחקור במופלא ממני, אחיה מבלי בקש חשבונות רבים. לא אחסיר נפשי מטובה, אהנה מעולמו של הקדוש-ברוך-הוא… אדם יקר-רוח הוא, רבי אלישיב זה: רוח חזקה בגוף חזק. כמה רך וכמה רגש לבו! מרים למדה את לבו להרגיש רגש עמוק, מרים – לבו היא… מה נחמד זוג זה: הוא נאה לה, והיא נאה לו. איש אחד, אדם עליון אחד הם יחד… בכמה חבה הרגיעוני אמש, הפיסו את דעתי, השקיטו את נשמתי. כילד קטן נרדמתי אתמול. בכמה חביבות אחז בידי, הביט עמוק לתוך עיני ואמר אלי ברצינות: “שכב נא, ישן במנוחה כל הלילה”. – כה דבר אלי בקול של אב רחמן. אשמע בקולו, כשומע לאביו הטוב”.

ככה הרהרתי בלבי בבקר בשכבי על הגג השטוח, אשר שם ישנו כלנו. הרגשתי בכל גופי מנוחה רכה, עצלות מתוקה. לנכח עיני התנוססו באור בוקר בהיר, דקלים רמים, ברושים, מוזים ירוקים-בהירים ועצי הדר עגולים. מביניהם נשקפו נוות לבנות, אשר עמודיהן דקים ומאחוריהן שתרע בשקט ים כנרת, כמראה מתנוצצת, מוקף הרים כחולים-סגולים. מאחורי ההר, למטה במורד ומעל מרום ההר, האדימו השמים באודם בהיר, אשר השתפך מעל, בגמה בהירה-קלילה של צבעי הקשת… לא היה לי חשק לקום: כה טוב נעים וחם היה לי בשכבי על יצועי.

רבי אלישיב ירד מעל המגדל כשהוא עטוף באדרת לבנה ראשו מגולה וסדין רך תחת זרועו.

  • הכבר הקיצות משנתך אדוני בן פלא? טבו מאד. הנעמה שנתך? שמחתני מאד. טוב לו לאדם לישון במנוחה. ועתה קום! אל שכב! בא ונרחץ במעין הרומאי העתיק פה למטה. המים קרים שם בבקר כקרח… לא צריך להתלבש, רק את אדרתך שים עליך… אל תהא חושש מפני האויר הקר. אוירו של הקדוש-ברוך-הוא לא ירע… קח אתך מגבת. אין צורך בסבון. הדבים חיים בלי סבון. תרחץ וחיתה נפשך כדג במים.

כל היום ההוא הרגשתי את עצמי בריא ורענן.

לסעודת הערב, נסענו כולנו לטבריה במסלת החשמל. אחרי הסעודה מתחיל חג-האורים. בגין רבי אלישיב ועמרם, שזכו בפרסים ב“שמשון” וב“החלוץ”, נתנו לנו מקום-כבוד בבית הועד של חובבי הספורט. האפדן שלהם היה סמוך לחומה העתיקה, שם תעמוד התהלוכה. בשמונה שעות בדיוק, נמצאנו על המרפסת הרחבה, התלויה על פני המים. משם נראה כל ים כנרת, והערים וההרים אשר מסביביו. הירח היה מלא, אבל כמעט שלא נראה מפני האשים הצבעוניים המרובבים שהתנוצצו בכל מקום. האורים הצפים, נפוצו על פני הים, כאלפי כוכבים בין פרחים מזהירים, קשתות וסירות, שעליהן תלויים אלפי פנסים, בעלי צבעים מצבעים שונים, הסירות אשר דמו לאורים צפים, רצו מהרה, והשאירו בבואה נעה וקורנת על פני המים: ועל שמי התכלת-כהה, עפו אוירונים כפרפרי קיץ ססגוניים. הכל נהר למטרה אחת, ימינה לעבר השני של הים.

  • לאן ילכו כולם? שאלתי את רבי אלישיב.

  • אל קרית-דגון, עיר הדיגים. משם תצא התהלוכה בשמונה וחצי בדיוק. הם יעברו את תחנות מסלת הברזל המרכזית כפר-נחום, מגדל, טבריה, כנרת, על הרצליה. שם יעמדו. שם מקומה האמתי של החגיגה הראשית. היא מתחילה בחצות הלילה: רוקדים, שרים, ושמחים עד הבקר. שמחה וששון, חדוה, גילה, רנה, דיצה, כנהוג אצלנו היהודים, בחגים בארץ ישראל.

  • אילו ערים ממולנו שם, מעבר ים כנרת מזרחה?

  • אך שתי ערים ישנן שם: גמלה ובני-יהודה. שם, באשר אתה רואה, משואות רבות. אול הרבה בתים בודדים, מפוזרים על כל החוף, בין גנים לאין מספר, המפורסמים בפרותיהם המתוקים. ישנם בתים רבים גם על ההרים הנטועים, כולם גפנים ועצי מאכל לרוב.

על יד קרית-דגון, ראיתי משואות רבות, הן התנועעו כחיות. מכפר נחום הטיל מחזיר אור גדול את גרני אורו על סירות ואוירונים, אשר הבהיקו בקרני זהרו כאבני חפץ. מעופף אחד המטיר מטר זהב מעל אוירונו.

  • החלה התהלוכה, – אמר רבי אלישיב: המעופף נתן את האות. הכל קמו על רגליהם, והביטו על קרית-דגון. מסע התהלוכה נראה מרחוק, כחרוז ארוך של אבנים טובות. אולם ממקומנו אי-אפשר היה לראות כל דבר לפרטיו.

  • עוד יש לנו שהות, – אמר בן אוריה – אך כעובר שעה יגיעו הנה. הם אינם מתעכבים בשום מקום,, רק פה בטבריה יעמדו. לעת עתה, נסעד את לבנו בצונן, אמר, והזמין משקאות ופרות.

נער קטן, שפניו מביעים עליזות ובינה, הביא לנו בקבוקים אחדים וכוסות. ונערה צעירה ויפת-תאר, נשאה אחריו בחן, סל פרות על ראשה. היא העמידה את הסל על שלחננו, ותאמר בבת צחוק:

  • ששה שקלים ושמונה עשרה גרה, הואילו נא, רבותי, ושלמו תיכף – עלולה אני לשכח.

כשאלה נפטרו מאתנו, שאלתי:

  • כיצד נהיתה זאת, שפה בטבריה, המלצרים נוחים כל כך? מאין באו מלצרים ומלצרות כל כך הרבה? בבתי האוכל בירושלם לא ראיתי כמעט מלצר אחד.

  • אלה, אינם משרתים, כי אם תלמידים ותלמידות של בתי-הספר המקומיים. מתנדבים הם, לכבוד החג. אצלנו משמשים הקטנים את הגדולים, מתרגליםלתת כבוד לגדולים מהם. לכשיגדלו ישמשו אחרים אותם. אפיל המנגנים של התזמורת מתנדבים הם, מתוך האגודה המוסיקלית שבטבריה. מנגנים הם חנם אין כסף: זאת היא "הכנסת האורחים שלהם.

התזמורת שלנו התחילה מנגנת. נשמעה נגינה ושירה גם מתוך שאר האפדנים. נדמה, כי האויר מלא שירה ואורה, וכל זה התמזג להרמוניה נפלאה, אשר מלאה את הבקעה המקסמת, אשר בה חוגג ים כנרת את חגו: “חג האורים”.

יין צונן שתיתי, פרות מתוקים אכלתי, סיגרת-ירדן רוחנית עשנתי, ואת הכל אשר מסביב לי ראיתי כבחלום מאיר…

  • הנה היא באה, הנה היא! התהלוכה באה! – שמעתי פתאם קולות קוראים מכל עבר. התזמורת הפסיקה כרגע את נגינתה. הכל נשתתקו, הביטו על הים.

  • סירה קטנה הלכה וקרבה אלינו. עליה היתה תלויה משקופית מרובעת גדולה כתובה מכל עבריה באותיות מאירות: “קבוצת הדיגים, שלום!”, הסירה עמדה לא רחוק ממקום מושבנו. מיד אחרי זה, ראיתי דבר מפליא צף וקרב. ברגע הראשון לא האמנתי למראה עיני, ועמדתי למחות את משקפי… זה היה דג ענקי, לויתן ממש. הוא צף במנוחה אלינו, בעינים איומות, קורנות, בפה רחב, פעור, שמתוכו נשמעה מנגינת תזמורת שלמה… הוא הסתובב, והעמיד למולנו את פיו הפעור האדום, בעל שנים חדות מאוימות, בחלל פיו הפתוח נראו אותיות אש: “מדיגי ארץ ישראל, לעם ישראל! צדנו… דגים בים הגדול… בים כנרת… במי-מרום… בירדן…בנחלים קטנים…בברכות מים. מספרים גדולים עד מאד היו כתובים שם, לא יכולתי לזכרם. אחר כך היתה ספירת משלוח הדגים המשומרים שנשלחו לחוץ לארץ. את השאר אכלו “בלי עין רעה” בארץ ישראל עצמה. יערב לכם, יבוסם לכם!”.

  • הידד! הידד! יחיו דיגינו! – פרצו קולות מאלפי פיות. קולות-רעמים התפשטו על פני ים כנרת, והד הרי חורן ענה לעומתם: “דיגינו!”.

האותיות נעלמו, ונראו תמונות אור מעבודת הדיגים הקשה, המלאה רוח גבורה ופיוט, נראו גם שתי תמונות של דיגים, שטבעו בשנה הזאת. באותו השעה נשמע קול חזק מפי הדג, קול משורר את התפלה העצובה: “אל מלא רחמים”.

הדג פנה, וישחה במהירות הלאה.

סירה שניה נגשה, ומשקופית תלויה עליה. “קבוצת עבודת אדמה” היה כתוב עליה באותיות אש. מיד צף, ובא גוש אדמה גדול, בצורת חצי עגול. עליו עמדה קבוצה גדולה: “עבודת-האדמה”. היא הציגה אדם חזק, כפוף על מחרשתו, ונועץ אותה באדמת הטרשים. גמל גאה מושך את המחרשה בכל כחותיו. למטה היתה כתובה באותיות אש, בחצי עגול, כתבת זו: “לא בשפיכת דמי האחרים, רכשנו לנו שוב את ארצנו, כי אם בזעת אפינו”. מחזיר האור האיר את הקבוצה. היא נדמתה כחצובה מסלעי ירושלם. עמרם אמר:

  • זאת היא העתקה מהקבוצה הידועה, מעשה ידי רבן, הנמצאת אצלנו בבית נכאת “בצלאל”, קבוצה זו וגם אלה שתראו אחר כך נעשו מעיסת-ניר על-ידי חבורת אומני-“בצלאל”.

הקבוצה הגדולה הזאת, שהאירה כאחד המזלות היתה מוקפת מלוות: תמונות מציגות כל מיני עבודות האדמה. עץ הדר עם תפוחי זהב מזהירים סמל את ה“פרדס”. שני אנשים נושאים במוט אשכול ענבים-גדול – “כרמל”, עץ שקד פורח – “שקד”, עץ זית – “זית”, מזבח וענן הקטרת – “בשמים”, סיגרה ענקית, איש רוכב עליה ובפיו סיגרה מעלה עשן – “סיגרות הירדן”, פסולי תבנית כל בהמה אשר בארץ-ישראל – “גדול בהמה”, ביצה ענקית אשר מתוכה הציץ בן אדם ותרנגול בידו – “גדול עופות”, דבורה גדולה מזהירה – “גדול דבורים”, בקבוק גדול של זכוכית בהירה מלא שמן-קיק זך – “צמחי רפואה”, כדור זכוכית גדול שהכליף בכל רגע את צבעיו – “צמחי צבעים”, סל מלא ירקות שונים – “גדול ירקות”, עץ המוז שפירותיו היו מנורות חשמל קטנות – “מוז”, ולבסוף תמונה: האב מלמד את בנו נטיעה – “אגודת נטעים”.

גם אותם קבל הקהל בקריאות “הידד” שנשמעו עד למרחוק ובברכה חמה: “יחיו עובדי אדמתינו מפרנסינו!”.

שוב נגשה סירה ועליה הכתבת: “בצלאל”, אמנות ותעשיה-אמנותית". אחר צף וקרב אורן זהב וכרובים עליו. בצלאל עמד על יד ארון הקדש כאשר ראיתיו בירושלם על המזרקה של מגרש “בצלאל”. למטה היה כתבו באותיות זהב: “אני לעמי ועמי לי”. מחזיר-האור זרק עליו את קרני האור החזקות. ארון הקדש הבהיק כשמש. ומכל עבריו הקיפוהו מלויו: סמלים שונים שהציגו יותר מארבעים מלאכות-מחשבת שהנהיג “בצלאל” בארץ ישראל. הראשונה: “האמנות היפה” נסתמלה באופן פשוט. זאת היתה קבוצה של גדולי האמנים: האדריכל רבי אפרים בן חרמונה, הפסל רבי מנשה בן יהושפט והציר רבי יהודה הזרחי.

“הידד, הידד!” הרעימו אלפי קולות: “יחי בצלאל” נהורא! יזרח אורו לעולמי ועד!" הריע הקהל עד שנתרחקו.

שוב נגשה סירה חדשה. “יבנה” היה כתוב על משקופיתה. צף וקרב ספר גדול פתוח ובו היו כתובים באותיות זהב כל הדברים שנעשו ב“יבנה” בשנה הזאת: תגליות, ספרים חדשים, ושמותיהם של כל אלה שנסמכו בשנה הזאת וזכו לתאר “רבי”. מסביב לספר צפו מלויו: סמלי כל המחלקות הנמצאות ב“יבנה”.

בית-המדרש לנגינה “כנור דוד” נסתמל על ידי נבל זהב גדול, אשר נגן מאליו. את הנבל לוו סירות רבות כשמותיהם של כל בתי-הספר לנגינה, בית-הספר “שולמית”, אולמי קונצרטים ואגודות-נגינה ושירה.

“תחנת הבריאות” הוצגה על ידי תמונה מזהבת גדולה: פרש רזה רכוב על גבי סוס כחוש, בידו האחת יאחז, במקום צנה, זכוכית מגדלת גדולה ובידו השניה החזיק מזה גדול ככידון אשר בו יתנפל על יציר נורא: חידק מגודל. כשהאיר מחזיר האור את פני הפרש, התפרץ צחוק גדול מפיות הקהל ותשמענה קריאות “יחי רבי אלנתן”, “הידד!” בני לויתי בארו לי, כי בשנה הזאת גלה חכם אחד מ“תחנת הבריאות” חידק חדש וגם מצא תרופה להמיתו, ופני הפרש דומים באופן מצחיק עד להפלאי, לפני החכם ההוא… על הסירות הרבו, אשר לוו את התמונה המבדחת היאו כל השמות של מוסדות הבריאות, ערי המקלט ובתי הרפואה.

את “גן העדן לילדים” הציגה תמונת גן עדן קטן אמתי: על העצים צמחו פרות זהב, פרחו פרחים נהדרים; ילדים יפים עד להפליא, זרי פרחים בראשיהם, שחקו שמחים על העשב הירוק, רקדו, שרו כצפרי גן-עדן ואתם מורות אחדות. לבי התחיל דופק בחזקה: נדמה לי כי האשה העומדת בראש השורה עם הילדים, היא מכירתי, המורה מגן-העדן, אך זאת נראית קטנה יותר וצעירה יותר. היא דמתה לאלת-האביב בתלתלי שערה הפזורים והמקושטים בפרחים. היא הביטה אלי כל הזמן וכאילו שרה לפני ולמעני. לבי התמוגג משירתה. בן אוריה לחש לי על אזני: דומה היא לשולמית שלך, אולם בלי כובע, נדמית היא קטנה יותר.

הילדים שרו שיר הודיה לאל הטוב אשר ברא עולם יפה כזה, שהשיב את ישראל עמו לארץ ישראל. הם ברכו את הנשיא, את הסנהדרין, את הוריהם ואת מוריהם, שהתקינו גן-עדן לילדים. קולותיהם הדקים והזכים צלצלו כפעמוני כסף קטנים, נשאו אל על, אל שמי התכלה-הכהה. הם הכניסו לתוך השירה נעימות מיוחדת, לבביות ותקוה מזהירה. הם שרו את שירתם כתפלה קדושה, פניהם הרכים מלאים התפעלות ועיניהם מזהירות.

לא היה קץ למחיאות כפים ולקריאות הידד. נשמעו אלפי קולות: “יחיו ילדינו!” מטר-פרחים נתך על הילדים, אף כי הכל ראו שהפרחים לא ישיגו עוד את הסירות המתרחקות. נכר היה, כי הכל אוהבים את הילדים אהבה עזה.

סירות רבות לוו את גן-העדן" ועליהן הוצגו באופן סמלי: “אם עבריה”, “קן”, ושמות רבים של “גנים” שונים היו כתובים על משקופותיהן. אחר באו אגודות ההתעמלות “שמשון”, “החלוץ”, “השומר” ו“המכבי”, כל אותם המחזות אשר ראיתי ב“עמק-בנימין” ועל דגליהם היה כתוב באותיות זהב: “נפש בריאה – בגוף בריא”. יותר ממליון חברים היו להן.

מעופפים עברו ביעף. מחזיר האור זרק עליהם את קרני אורו וידמו כיונים צחורות עפות. כאשר קרבו אלינו זרקו למטה זיקי-אש, אשר נתכו מלמעלה כמטר אבנים יקרות נוצצות. מבינות לזיקים ירד כדור גדול שמתחתיו היה קשור חבל ארוך ואבן כבדה בקצה. הכדור נשאר עומד באויר מעל למים קשור בחבלו. עליו היה כתוב לאמר: “השמים לאדני, הארץ לבני אדם, והאויר לצפרים וקבוצת המעופפים”. אחד המעופפים ירד ממרום בשמשית מחסה לאט לאט, על המים, קרוב למקום עמדתנו. מתחת לרגליו היתה תבה רחבה ויעמוד עליה. מיד קרבה סירה וקלטה אותו, ויפתחו את התבה, ויוציאו מקרבה קונטרסים רבים ויחלקות לכל הקהל. בהם היו תאורים מדויקים של עבודת המעופפים, ציורים וספירות, כמה אוירונים נעשים בארץ ישראל.

אחרי כן קרבה ספינה טיול יפה ותעמוד. למעלה נפרשה יריעה, ותמונות אור נראו עליה: תמונות הצי, הנמלים, נמל יפו-תל-אביב ומספרים סטטיסטיים, קבוצות של מסלות ברזל ומכוניות. נפלא היה המחזה של קבוצת תעשית הסרטים “מנורה”: צפה וקרבה מנורת-זהב בעלת שבעה קנים. סירה אחת הוציאה מרחוק ענן-עשן גדול, ומיד הופיעה עליו כתבת אש: מספר בתי החזיון של ראי-נוע, אשר בכל ארץ ישראל, שמות הסרטים החדשים, אשר נוצרו בשנה הזאת, ותמונות אור מתנועעות אחדות, אשר נראו כמחזות דמיוניים באויר.

אחר באו סירות רבות בשורה ארוכה ועליהן תמונות-סמל של קבוצות עבודה שונות: תעשית ברזל, עץ, חמר, זכוכית, אריגה, חיטות, סנדלרות, רצענות, בנאות, דפוס, כריכת ספרים. סופרים, מלאכת ניר. עבודות כימאים, חשמל, חוצבי מכרות, מתיכי ברזל, משקאות, אפטיקונים, עתונאים, משחקים, קשטים, צלמים, סדרים, טבחים ומשרתים. כל התהלוכה הארוכה הזאת נגמרה בתמונת איש גדול הנושא מאזני “צדק” עם כתבת: “חוקה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ”.

עמדתי כאיש נדהם… ראיתי את הפנים המאירים של עם ישראל המשוחרר…

יג

ממחרת בבקר כשבא רבי אלישיב לקרוא לי לרחוץ, כבר עליתי מן הרחצה, הוא שמח מאד על הדבר הזה, וגם על שישנתי כל הלילה במנוחה.

  • אויר צח, שנת מנוחה, מרחצאות קרים, מזון מבריא וביחוד אל לחיות בעבר.

  • אמר אלי בקול מצוה כרופא. עודך צעיר לימים, כל העולם לפניך. אל תוסף לקרוא על דבר המלחמה העולמית. מרים ספרה לי זאת… המלחמה היא הכתם הנורא ביותר על האנושיות ומה לנו לזכור ישנות? נחיה נא בשביל העתיד. אבותינו הנחילונו ירושה כה גדולה ונאה. נשתדל נא גם אנו להנחיל יש את הדור הבא, את בנינו אחרינו, רק האיש הנותן לאחרים יש לו הזכות לקחת לעצמו מטוב העולם.

אכלנו יחד פת שחרית. בן אוריה נחפז, לבל יאחר את הרכבת המהירה, ההולכת ישר ירושלמה. הוא חשב, שאני נוסע אתו. איככה אומר לו שאינני נוסע? עלי להגיד זאת מיד. הנני חש כי נעתקו מלים מפי… בעמל רב דובבתי:

  • אני אשאר פה… רוצה אני להנפש… רק שמונה ימים… אשובה ירושלמה.

  • טוב, טוב. אחר תבוא אלי ל“יבנה”. הן עוד לא ראית את “יבנה”. – מהר רבי אלישיב להצילני ממבוכתי.

מרים נתנ בי מבט עמוק, ושקועה במחשבות אמרה:

  • אל נא תשכחנו, אדוני בן פלא. אלי, הבא תביאהו לביתנו כשיבוא ל“יבנה”.

  • הוא ספר לה הכל, יודעת היא, לאן אני נוסע" אמרתי בלבי, בהרגישי שפני מסמיקים. לא העזתי לשאת אליה פני ולהביט בפניה… וככה נשארתי לבדי במגדל.

ביער עבה בין ההרים התהלכתי. עליתי על ראש הר חשוף, ישבתי בצל סלע לנוח… נשמתי מתמלאת מנוחה בפנה הבודדה בארץ מתחת השמים. השמים מרכינים עצמם ויורדים ארצה וההר לעומתם מעפיל לעלות השמימה. אני מרגיש את עצמי קרוב גם לשמים וגם לארץ… ראשי ולבי מזדככים… למה זה אשים כבלים על נפשי? ראה את העולם היפה שברא אלהים… הכל פורח, הכל חי, ואת כל אלה ברא להחיות בהם נפש כל חי ולענגם, וגם בשבילך הם… חיה, התענג, אהב! אין זה חטא, אסור לאדם לענות את האחרים וגם לסגף את עצמו…

הלכתי אל תחנת המעופפים, לקחתי לי אוירון ועפתי אל “גן-האהבה”.

אוירונים רבים הגביהו עוף מהרה תחת השמים הזכים. אני נהלתי את אוירוני לאט לאט כמאתים מטר מעל לאדמה, כי יראתי פן ארוצץ. תחתי נמשך הירדן עקלקלות והשקה את הגנים הפוריים אשר משני עבריו. אני לא פניתי את לבי לשום דבר. נמסרתי כולי להגה. מתירא הייתי שמא אשגה. לא בטחתי בידיעת התעופה שעמרם למדני על רגל אחת… לא הרחק מים המלח ראיתי שתי ערים מסויגות, האחת נראתה מלמעלה כחלחלת מרב ברושיה וארזיה הרמים. נזכרתי כי זהו “עמק רפאים”. העיר השניה מעבר לירדן היתה ירוקה כולה מרבבות פרחיה. ירדתי שם על המגרש ישר ליד מבוא העיר. זאת היתה פנה שקטה. כל מסלת ברזל, אף כל דרך לא פנו שמה. המבוא היה עשוי קשת יפה, גדולה, מעולפת צמחים מטפסים ומעל לה באותיות-פרחים בולטות: “גן-האהבה”. השטח החצי-עגול היה ממולא תמונת קרמיקה שהציגה “אדם וחוה בגן-העדן”. מעל לשער הרחב היא52 כתוב באותיות זהב: “זה השער לטבע, בני אדם יבואו בו”. מבלי להוציא הגה, לקח אדם אחד לבוש מדים את אוירוני, והביא אותו אל זירה גדולה משמאל, אשר שם עמדו הרבה אוירונים ואפנים ויראני דלת אחת. שם שאלני המזכיר בן כמה שנים אני, מה מצב משפחתי. איפה מקום מגורי ומה מעשי, באמרו כי הדבר נחוץ בשביל הספירה. לשמי לא שאל ויורני דלת ועליה הכתובת: “רופא”, ואכנס שמה. הרופא, איש בא בימים, בקש סליחה, אבל צוני בלי טכסים מיוחדים לפשוט את בגדי. אני התחרטתי על כל הענין. אבל הוא אמר אלי ברצינות גמורה: “אחא, עשה את חובתך לאחיותנו”. ומיד עשיתי ככל אשר דרש ממני. בדקני ומצאני בריא בגופי אחר צלמני על לוח מתכת קטן, כתב עליו את המספר ואת היום ומסרהו לי יחד עם ספר כחל קטן. על שער קטן, אשר דרכו נכנסים אל הגן, היה כתוב באותיות זהב: “לטהורים הכל טהור”. הראיתי את תמונתי ויפתחו לי את השער בלי אומר ודברים. ישבתי מיד על הספסל הראשון. הייתי נרגש מאד מדברי הרופא הרציניים, חפצתי להשקיט את המית רוחי ולקרוא את הספר, כדי להבין את העולם הקטן שנזדמנתי לתוכו. קצרים ומעטים היו הדברים הכתובים בו, אבל בהבעה רצינית ואחותית, כרופא נאמן הנותן עצה טובה לחולה. ואלה הם דבריו הראשונים: " אחא, שתה מכוס התענוגות שנתן לך הבורא, אבל דע לך, כי התענוג פוסק, כשהוא גורם צער לאחר".

“האדם החפשי באמת, הוא אותו האדם, החושב גם את חברו לחפשי”.

“כל הנמצאים פה יהיו בעיניך כאחים וכאחיות, וככה תקראם, וגם את עצמך. בשם אחר אל תקראם”.

“אינך צריך להכיר פה איש. וגם אחר כך אל תכיר איש, אשר נפגשת בו במקום הזה”.

“יכול אתה להשאר פה כמה שתאוה נפשך. אבל דע לך, כי מלבד חובתך לגופך, מוטלות עליך חובות יותר קשות לרוחך. מהר למלאן”.

“אל תבקש להשביע את נפשך פן תהיה רעב”.

“אל תבקש להיות לאב, אם אין דורשים זאת מאתך. ואם יקרה דבר כזה, אל תבקש אחר-כך “זכות-אב”… וכיוצא בהם”. ואחר כך היו כתובים חוקות הגן:

“כל הדברים הנמצאים הם שלך, של אחיך, של אחיותיך ושל ילדיכם. יכול אתה ליהנות מכל כאות נפשך, אבל אל כליך לא תתן ולא תקח אתך”.

“כל הנמצא כאן עשו אבותיך. עבוד פה גם אתה בשביל ילדיך”.

“אל תקח דבר שהקדים אחיך ולקח אותו”.

"אל תכנס לתוך פתח סגור, וכו'. לסוף היו שם תכניות הגן, התיאטרון, בית-הועד, מגרשי-המשחקים, הברכה לרחיצה ולציד-דגים, מגרשי-התעמלות, האהלים, הסוכות הירוקותוהמזרקות.

הסגנון הרציני, שהיה מתאים לבית-מרפא השרה עלי עצבות, חפצתי לחזור מיד. נוסף על זה הרגשתי את עצמי במצב מגוחך מאד, מפני שנשאתי חבילה כבדה למדי, שבה היתה צרורה צידה לשני אנשים לשבוע ימים. אבל סקרנותי עצרתני. טענתי את חבילתי ואלך אט הלאה, אבל וחפוי ראש.

באתי אל נחל קטן המתפתל בין שיחי-הרדוף. מעבר לנחל ראיתי בני אדם מסביב לגבעה נטועה עצים עבותים. עברתי על גשר עץ קטן ואגש אליהם. אלה היו אנשים צעירים ונשים צעירות. הם עבדו יחד בשמחה מסביב לשיחי-פרחים, עזקו אותם והשקו אותם.

אחד ישב מן הצד ליד הנחל, וחכה ארוכה בידו. נשארתי עומד וחבילתי בידי. אשה צעירה פנתה אלי.

  • אחי, למה זה תשא את חבילתך אתך? לך להניחנה באשר תמצא. אחר תבוא אלינו ותעזרנו לעזק את ההדסים.

  • איפה אניח את חבילתי, גברת… אחות? כאן האוכל שלי, מתירא אני שמא יאבד.

הכל הביטו אלי והשתוממו. הגדול שבהם יצא להורות לי הדרך.

עברנו על התיאטרון ונכנסנו לתוך משעול רחב, אשר מזה ומזה צומחים עצים רמים, אביניהם בתוך הפרחים, נטויים אהלים מסומנים במספרים. הוא הביאני אל אהל אחד, אשר מסכו היה מורם.

  • אהל זה פנוי הוא, יהא לך כל ימי השארך פה. אולם, אחי, עליך להוריד את המסך. אם האהל יהיה פתוח רשות לאחר לקחתו.

באהל עמד שלחן קלוע, היה תלוי ערסול, בצד היו מונחים שטיח עבה וכרים עליו. עמד סל עם פרות אחדים וכד, גם כדורים למשחק הטניס.

  • כל החפצים הנמצאים פה לך הם, אבל אל תקח אתך מאומה בלכתך מזה. יכול אתה להשאיר משלך כשתלך מפה. שלום אח! התבוא אלינו? עתה שעת סעודת הצהרים. לך רחץ בנחל, ואחר תבוא לאכול אתנו יחד, – אמר האיש בחבה ולחץ את ידי.

נשארתי לבדי. קמתי לסדר את מעוני החדש. מצאתיו נוח ומיוחד במינו.דפני האהל מבפנים היו מכוסים אריגים שונים, פרחים וצלליות-אנשים וחיות. זה השרה עלי רוח שמחה. למעלה היו קבועים מסביב חלונות קטנים, שנשקפו ישר אל שמי התכלת ומלאו את האהל אור עליון מלאכותי, נערתי את מטתי, הצעתי את השטיח הרך ואת הכסתות. תחת כסת קטנה מצאתי ספר קטן ורוד, כספר אשר נתן לי הרופא. הספר היה שיך לאשה אחת, שם התחיל הדבור במלה “אחות”… איזו אשה גרה פה לפני?… כמדומני שריח בשמים עולה באפי.

דפדפתי את הספר. אותם הדברים אשר בספרי: אותן הזכיות רק שנוי זה: “אחות אל תבקשי פה להיות לאם, אם ככה תעשי (פה היתה כתובה תרופה), תמצאי ענגך בלי תוצאה בלתי-רצויה. אם לא עלתה בגורלך אפשרות אחרת להיות לאם, אהבי את אשר תאהבי, אולם, זכרי: אין יפי בלי גוף בריא. יפי הגוף ויפי הרוח קשורים זה בזה, כגוף בנשמה”.

“אחות, אל תשכחי, כי את נוטלת עליך את החובה להיות גם אב לילדך, אשר תלדי. האיש איננו יותר “האויב הטבעי של האשה”. אולם בכדי שיהיה עזר כנגדה, עליו לשאת אתה את עול אמהותה… אל תתני את ילדך לאב, אשר לא בקש להיות לאב לילדו”.

תמונת אשה נשרה מהספר: אשה צעירה, יפה, בעלת פנים מענינים ונבונים. מי הביא אותה הנה? נטית אשה לאמהות? היצר הטבעי, האנושי? מוחי לא יכול לחלק בין שני אלה, אבל לבי הרגיש אחרת.

קרבתי אל הנחל. רבים רחצו בו מרחוק, שחו והתיזו מים זה אל זה כילדים שובבים. המים היו עמוקים אבל זכים: נראים היו החול הבהיר בקרקע הנחל והגבות הירוקים-הכהים של הדגים הקטנים השוחים אנה ואנה. המים משכו אליהם בטריותם הצוננת. פשטתי את בגדי בין שיחי-ההרדפנה, כסיתי את בשרי ואקפץ המימה. אחד הרוחצים אמר לי:

  • אח, אתה מתביש בגופך, כאילו גנוב הוא אתך. הן לכל גוף ערום תחת בגדינו; אל תתביש בטבע הבורא.

מיד צפה וקרבה אלינו אשה ומצנפת קטנה, לבנה, בראשה.

  • ילדים הבה נתחרה בשחיה. – שחינו אחריה ולא יכולנו להשיגה.

  • “שובי, אחותי, שובי!” – קרא אליה האיש, – גלויי ראש אנחנו, והשמש לוהטת". הוא שחה אל החוף יצא, וישב בצל ההרדפנים, אני שחיתי אליו וגם האשה קרבה אלינו עליזה ושמחה.

  • די לי: רעבתי מאד, עוד מעט ואוכל אותך – אמרה בצחוק אל האיש,

  • בואו, אחים אלי: יש אתי מאכלים טובים. נעשה סעודה בשותפות.

היא יצאה מהמים ורצה על החוף בקלות ובחן. גופה הרטוב, שהיה לבן-ורדרד הבהיק בשמש. היא דמתה לפסל נפלא על העשב הירוק. היא התעטפה באדרת רחבה, רעדה רעידה מתוך צנה ותקרא:

  • איכם ילדים? אוצו נא!

ברב עמל מצאתי את בגדי, לבשתים ונגשתי אליהם מבויש.

  • איפה שהית, אח, שעה ארוכה כזאת. כבר אכלנו כמעט הכל בלעדיך. הא לך, זאת שמרתי לך. ובדברה הושיטה לי בזרועה החשוף פרוסת פת גדולה בחמאה ופירות.

שניהם ישבו חצים ערומים, רק אדרותיהם על גויותיהם הערומות. רעננים, עליזים, כילדים קטנים אכלו בתיאבון תפוחים גדולים. פתאם תקפתני שמחה. ישבתי על ידם על העשב הירוק, והתחלתי אוכל את פתי בתיאבון.

  • מה יש לך פה, אחות? אמרתי אליה בחדוה בהראותי על הבקבוק אשר אצלה: “תני גם לי כוס יין”.

  • יין? יין בגן-האהבה? כאן אין שותים יין. היודע אתה את אשר אמרה שולמית שלנו היפה? “ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין”. כה דברה ונשקה לחברה על שפתיו. זכרתי את שולמית שלי… הייתי כחוטא בעיני. תוגה העיקה על לבי.

  • את תתעצב, אחי: בנות יפות רבות יש לנו בזה. לך בקש אותן בין הפרחים צא וראה באשר תצאנה במחול לאור הירח במקום מי הירדן הזכים יפכו בין פרחים. שם תמצא את שאהבה נפשך, שם תשתה מיין-הרקח, ככה! גמרה בצחוק ונשקה לחברה.

הם קראוני לצוד דגים. הודיתים, ולא הלכתי אתם… חשתי על שפתי את נשיקת השולמית שלי… געגועים מתוקים תקפוני. לא יכולתי להשאר במקום אחד… רגלי הובילוני לבקש, לחפש… בעצמי לא ידעתי את מי ומה…

תחת כל עץ רענן, בכל מקום צל, בכל סוכת-פרחים ראיתי זוגות, או קבוצות, אנשים ונשים. צעירים, רכים בשנים, לא נראו ביניהם. הצעיר ביותר, לא פחותמבן עשרים ומעלה. אולם מבני חמשים ומעלה, היו מעטים מאד. הנשים, היו מרובות על האנשים. על יד זוג אחד, ראיתי הרבה יונים וצפרים שונות. בני הזוג זרקו להן פתותי לחם, והצפרים, נתרו ונקרו בליפחד על ידם. יונה אחת, היתה מנקרת מתוך ידה של האשה. אז הבינותי, מפני מה רבו כה הצפרים בגן-האהבה… בפנה שקטה אחת, בין שיחי שושנים, ישב איש, חציו שכוב, וקרא מתוך מחברת. אנשים ונשים שכבו על ידו, במצבי-גוף שונים, והקשיבו בשים לב לקריאתו. אחת שכבה אצלו, ראשה מונח על ברכיו, והביטה מלמטה ישר לתוך פיו. לא הרחק מהם ישב אחד, כובע רחב על ראשו וציר במהירות לפנקסו… על גבעה קטנה מעל למים, ליד המסלה, שהלכתי בה לאט לאט, תפוס במחשבתי, ראיתי פתאם איש בא בימים, מנמנם, כשהוא נשען על עץ, ואליו מתרפקת כחתלתולה אשה צעירה מאד, הישנה שנה מתוקה. פני האיש מביעות רצינות ובינה. גבותיו המכווצות קצת, מצחו הרם והפתוח, בעל המטים העמוקים, שערותיו הארוכות והמסולסלות קצת, שכבר זרקה בהן שיבה, זקנו הארוך והשב כמעט, מוסיפים לו הדרת פנים של איש הרוח, של מעונה, של אחד מאותם הטפוסים הנפגשים בחיים לעתים רחוקות, רק בתמונותיהם של האמנים הגדולים… היא נראתה לגביו כילדה, אף-על-פי-כן היה מורגש, שהיא תומכת בו, שהיא המלאך הגואל שלו. מי יודע? אולי היא היא, הנותנת לו כח ועצמה בידה הרכה, יד ילדה, לעשות את דרכו הקשה? הספר שהיה מונח אצלם פתוח, היה ספר שירים.

נשארתי עומד על מקומי כנטוע מסמרים, מתירא הייתי פן אעירם משנתם. שפתי לחשו ברכה להם:

“ברוך תהיה, זקן, שיכול אתה לשמור את בחרותך בזקנותך, וברוכה תהיי, תינוקת צעירה, שהנך מרגישה בלב חם וצעיר, תחת המראה הקר החיצוני”.

הלכתי משם על קצות אצבעות רגלי.

מעבר למים, על גבעה קטנה, בין מוזים ירוקים, ברושים רמים, דקלים תמורים, ושיחי פרחים רבים, עמד היכל עגול, מעשה לוטש אבנים טובות. טור עמודי שיש אדום-כהה בעלי כותרות מזהבות, הקיף את מרפסתו הרחבה, ומתוכו נשקפו ציורי-קיר. הכפה הגבוהה והעגולה, העשויה זכוכית צבעונית, היתה כחצי-כדור מאיר. על ראשה התנשקו שתי יוני-זהב, הרבה פסלי-יונים עמדו כמו חיות, על המעקה של המרפסת העליונה. מעלות השיש הרחבות, כאילו קראו לכל עובר, שיכנס אל הדלת הפתוחה… עברתי את הגשר המתעגל, והלכתי אל ההיכל. סבותי את ההיכל מאחורי העמודים, התבוננתי אל ציורי הקיר. שם היו מצוירות ערי ארץ ישראל, בין קשוטי זרים שונים, בין הזרים הכרתי צלמי פני גדולי עמנו. לב המביט מתמלא גאוה, בראותו את הערים היפות, אשר בנינו, ואת גאונות הרוח של עמנו. חשתי בלבי, כי בן לעם גדול כזה, אינו יכול לשכח את מעלתו, ועת ערכו האנושי, אינו יכול להשפיל את רעהו…

נכנסתי אל ההיכל.

מסביבי לקירות נמשכו מושבים רחבים, רכים, ועליהם, פה ושם, כסתות מרוקמות. למעלה מהם, היו הקירות הגבוהים מכוסים ציורי-פריסקאות53. הרצפה המשובצת הבריקה כמראה. למעלה, מסביב, היה יציע מוזהב, מחולק לתאים. האולם היה מואר מלמעלה, דרך הזכוכיות הצבעוניות, אשר נראו כחופת משי, והאולם היה מלא אור קסם. על הקירות היה מצויר בצבעים בהירים, “שיר השירים” בתמונות. התמונות נתונות בתוך מקלעות של גפנים, רמונים, תאנים וענפי עץ הדר. מתחת לכל תמונה, היה כתוב פסוק מ“שיר השירים”, המתאים לתוכן התמונה.

“ישקני מנשיקות פיהו” – היה כתוב תחת התמונה הראשונה. וזה תכנה: תחת שמי ירושלם התכולים, בין גפנים ועצי תאנה, עמד המלך שלמה, לבוש בגדי משי מרוקמים, נוצצים, צניף זהב מרוקם על ראשו, אשר משני צדיו יורדות קוצותיו תלתלים, שחורות כעורב עם חוטי כסף, על פניו החורים והמאירים, שוכן הוד מלכות, עיניו הגדולות, השחורות, מביטות באש לוהטת אל רועה קטנה, שזופת שמש, הנוהרת אליו בזרועותיה החטובות, הפרושות, בפניה המאירים, המלאים אהבה עזה, וחמדה יוקדת… פניה השחומים מתאדמים, עיניה סגורות למחצה, שפתותיה התמימות החטובות, אדומות כשני, פתוחות קצת… מבריקות שניה כעדר הקצובות, שעלו מן הרחצה. היא נמשכה אל שפתותיו המתוקות מיין עין-גדי…

“הנשיקה”, היא הרוח החיה בכל שורת התמונות, המציגות את עתיק שירי-האהבה שלנו, שיר השירים, קדש הקדשים, שיר הנצחון של האהבה התמה, שנצחה את החכם מכל האדם… טבעיותוטהורות היו התמונות, מלאות חיים פורחים, שלהבת אהבה, כטבע עצמו, בלי הסתר דבר, טהורות כריח בשמים, ככל אשר ברא האלהים מחכמתו, בעולמו היפה…

כמו בתוך ערפל ורוד מבושם, הלכתי מתמונה לתמונה, לא יכולתו לגרוע את עיני המקסמות, בשעה שירדה קרן-השמש בעד הזכוכית הצבעונית, על תמונה אחת… שולמית! שולמית! לחשו שפתי, שיבשו כחרס. יצאתי מתנודד כשכור, מהיכל “שיר השירים”.

מעל למדרגה הרחבה, מבין צללי האילנות הכהים, ראיתי את ים המלח השקט. הירח יצא, וצף במנוחה מעל להרי התכלת, הרחוקים מעבר לים. כל הטבע נשתתק, שקע במחשבות, נתמלא געגועים. ובקרבי מתרוצצים שרעפים שלא מרצוני, נפשי כמהה… למה? אלהים יודע!… למה שהוא רחוק, לא ברור, אי-אפשרי, מאיר, שהיה לפנים, ולא ישוב עוד…

הנני מהלך לאט לאט, מפזם לי איזה נגון עצוב. הלבנה המלאה מקשיבה ומתאבלת אתי יחד… וגם הכוכבים נוגים.

על פני הנחל שטה סירה קטנה עם הזרם, לאט לאט. פנס ניר אדום שופך את אורו על שתי דמויות אדם לבנות, מתרפקות זו על זו כשתי יונים… מבין העצים האפלים צלילי האנחה העדינים של מנדולינה. קול בריטון רך כקטיפה, של גבר משורר בלוית המנדולינה, שיר על תינוקת חביבה שפתחה לפניו שערי שמים… אי-שם מעל לראשי ירון הזמיר את שירו, שיר האהבה הנצחי. הלב הומה… כמה אני לחמם את נשמתי בחומו וברוכו54 של אדם קרוב… הנני חש על שפתי את נשיקתה החמה. ואשמע לחש ברור: “נשקני על שפתי: הלא אהב אהבך”…

בהיסח הדעת נגשתי את התיאטרון.

ליד המבוא ראיתי מודעה זאת: “שיר השירים אשר לשלמה”. מעובד בשביל הבמה על ידי בן-תמר, התפאורה של עתניאל, יוצג על ידי קבוצת אורחים". נכנסתי באמצע ההצגה, אפל בתיאטרון. האור בא אך מעל הבמה ואף היא לא היתה מוארה אלא באור הלבנה… פסעתי בחשאי לבל אפריע את הדממה ואשב על המושב הפנוי הראשון, שנזדמן לי.

על הבמה נראה חדר שפנימו קטן ודל, והוא בנוי כקשת. מבעד לחלון הקטן נמשכו קוי הלבנה שיצרו על הקרקע כתם מרובע, ארכרך, מבהיק שנתחלק על-ידי רבעים כהים, בפנה דלקה מנורת שמן קטנה של חרס, שהאירה באורה האדמדם, משכב נמוך, מכוסה שטיח צבעוני, ועליו ישנה שולמית ערומה… ותהי דממה על הבמה. זרקתי מבטי לימיני והנה גברת עדינה בעלת שער ארוך, שחור, מסולסל יושבת לידי. זרועותיה החשופות נשענות על מסעד הכסא אשר לפניה, שקועה כולה במחזה אשר על הבמה. שערותיה המפוזרות בחן-פרא מכסות את פניה.

צל אדם נראה ליד החלון שעל הבמה, נשמע קול מתוק, רועד:

  • “פתחי לי, אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי! שראשי נמלא טל, קוצותי רסיסי לילה”.

שולמית נעה קצת על משכבה, ותען כמו מתוך שנה:

“פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?”

הצל עמד עוד רגע ליד החלון ואחר חמק בחשאי.

האשה היושבת לימיני הרימה את ידה הלבנה וסלקה בעצבנות את שערותיה מעל פניה, אבל הממרות שבו ירדו על פניה.

… למה זה רעד לבי בקרבי?

יד גבר חזקה בצמיד רחב ובטבעת נוצצת, נשלחה מחור הדלת, ותבקש להסיע את הבריח… שולמית התרוממה קצת מעל משכבה, הביטה על הדלת ועל היד המבקשת לשוא את הבריח, עד שנעלמה היד השלוחה… אנחה עמוקה פרצה מקרב לבה. ותקפוץ מעל משכבה ותמהר ללבוש את בגדיה.

האשה היושבת לידי רתתה כאחוזת-צנה ותזדקף ותתעטף היטב ברדידה הלבן עם נקודות-הכסף, וארא את פניה… חדוה בלתי כבושה קלחה לתוך נשמתי ושתטפה כלה. קפצתי ממקומי, שוב ישבתי. ותחי רוחי, לבי נתר, פעם בחזקה… בעמל רב התאפקתי לבל אפול על צואריה.

שולמית שלי ישבה לידי!…

ברגלים יחפות, בפסיעות מהירות, עטופה בשמיכתה, מהרה שולמית, ותפתח את הדלת בידה הרועדת, הביטה בדאגה כה וכה. – “איך, דודי, איך?” נשמע קולה הערב, הנואש ותמהר החוצה לבקשו.

ולא עצרתי עוד כח להתאפק. חפשתי את ידה של השולמית שלי… היא נרתעה לאחור, פנתה אלי, נתאבנה רגע ואחר נפלה על צוארי…

… אנחנו יושבים שנינו על כסא אחד חבוקים איש ברעותו. שותקים. אי-אפשר לדבר כשנשמה צוללת בים של אושר. איני יודע כמה זמן ישבנו ככה בדממה: הזמן עמד מלכת… היינו למעלה מן הזמן…

המחזה נשתנה על הבמה. חוץ. ליל-ירח, שולמית אצה רצה עטופה מחדרה הקטן. מרחוק מאירה העיר ירושלם. נראית החומה הכהה. שומרים מזוינים כידונים, ולפידים בידיהם הולכים לקראתה…

שולמית שלי קפצה ממושבה, ותפן ותלך ישר אל הדלת. אני הלכתי אחריה כאילו הייתי קשור בחבל אליה… גם בחוץ זרחה הלבנה… נדמה לי כי אותה השולמית שעל הבמה נחפזת לפני…

ברב עמל השגתיה. היא תפשתני בידי.

  • “משכני אחריך, ארוצה”, אמרה אלי כאותה השולמית.

מספר אהלי נזרק לעיני. הבאתי אותה על האהל.

  • ידידי, הן המסך מורד: אין להכנס.

  • האהל אהלי, לך יונתי, הכינותיו. באתי הבקר. כל היום בקשתיך. נפשי ערגה אליך. בקשתיך ולא מצאתיך. פתאם הופעת אלי מן השמים… אמרתי, בנשקי את ידיה הקטנות, ואביאה האהלה.

היא העיפה עיניה בי, ותיפול על צוארי, נשקתני על שפתי ותחבקני ותסובב אתי באהל, עד שראשי סחרחר, ותתנפל על השטיח ותמשכני אחריה…

… היא שכבה בזרועותי כתינוקת קטנה ותלחש לי:

  • עוד אתמול ראיתיך… לא יכלתי להתאפק. התחננתי כי ישלחוני עם הילדים לחזות בחג האורים… הפצרתי, עד כי נעתרו לי. בחג האורים בטבריה ראיתיך… שרתי… חשתי, כי הגר שלי… לא! לא גר עוד כי אם אחי, נמצא פה. פתאם ראיתיך, הכרתיך שרתי לך. כלום לא הרגשת?… חפצתי לרוץ אליך. אבל עלי היה להשאר עם הילדים. כל הלילה לא יכלתי לישון… כבר עלה השחר כשנרדמתי. אחרתי קום, נסעתי למגדל לבקשך. שמעתי, כי כבר שבתם ירושלמה. אצתי אחריך ירושלמה. חפשתי ומצאתי את משפחת בן אוריה. אשה טובת לב שלחתני הנה. עפתי כמטורפת על אופנים הנה. עיפה אין אונים באתי לכאן… אלהים ראה בעניי, רחם עלי, וינחני ישר אל התיאטרון.

…נשקתיה על שפתיה… נשיקה ארוכה, ארוכה, אמיצה… עיני שנינו עצומות…

  • יונתי, כמה יגעת, עיפת! הכל בשבילי, הבה אשק את כל אבריך… זאת ידי… אלה אצבעותי… אצבע קטנה זו עוד לא נשקתי… היא צוחקת, מלבבת אותי. היא צוחקת, מלבבת אותי בעיניה. אה! העינים! הן מענגות ומכאיבות כאחד… אין כח, אין די מלים לספר כמה יפות הן! תביט אליהן, תטבע בעמקן המושך אותך, תשרף בלבת אשן…

חבוקים ודבוקים ישנו קצת… לא ישנו רק רחפנו בעולם הדמיון טווי-זהב, של אוהבים ונאהבים…

  • יקירי, סמכני באשישה, רפדני בתפוח, כי חולת אהבה אנכי.

קפצתי ממקומי פתחתי את אמתחתי לפניה.

  • אכלי, יונתי. הרואה את כמה מעדנים הכינותי לך.

  • הו, כל כך הרבה! כמה ימים נשאר פה?

  • שמונה ימים נשב פה יחד, יקירתי. לא, לנצח נשאר! אני לא ארפך עוד. לא אמוש ממך. באשר תהיי אהיה, יונתי.

היא שלחה בי מבט רציני ולא ענתה דבר. אחר נשקתני נשיקה עזה ותאמר בצחוק:

  • הוי, ילד פותה! והרי זקנך כבר גדל… ותמשך את זקני בשובבות. – ועתה רב לי… כבר שבעתי. הסר מפה את אמתחתך הרחבה, כבה את המנורה ושכב, נישן, הוי, תרדמה נופלת עלי. בוא אלי יקירי קר באהל בלילה.

… נרדמתי. ישנתי שנה חזקה וערבה, כילד בריא על שדי אמו…

—— ——— ——– ———- ———– ——— ———– —– —- —- — — —- -

  • עת לקום!… כבר עלה השחר, – העירתני בנשיקה על עיני…

  • יונתי, תמתי! מה יפית ומה נעמת! הסבי עיניך ממני שהם ירהיבוני.

  • עת לקום, עת לקום… החלום הולך וכלה. הבוקר אור. הבט על החלון, השמים רוטטים, הכוכבים הולכים וכבים… נשקני על הנינים, על השפתים… נשק!… הס, השקט, חנק תחנקני עור…תנני ללבוש… השמש כבר זרח.

קו אור-זהב-ורוד קפץ ונכנס שמח לתוך חלוננו הקטן, והאיר אתפניה השוחקים ומביעים אושר אין קץ.

מה טוב! שוב נתחזקה בי האמונה באשרי… אמרתי בהציצי לתוך עיניה.

כל השעות שלפני הצהרים חיינו כמו בחלום. חלום מתוק, שהכל אפשרי בו, ושאין בו זמן, שברגע אחד אתה מרגיש אושר נצחי, ורגע אחד נותן נצחיות מאושרה… בצל עבה על דשא רך, אכלנו את סעודת הצהרים לתיאבון, אחר רחצנו בנחל.

שם שכבנו לנוח ובעינים סגורות למחצה הבטתי אל שולמית שלי, על ידיה היפות בשימה הכל בתוך הסל.

  • נומה, נומה ילדי, – אמרה אלי בצחוק, בהביטה בי.

עיפות נעימה השתפכה בכל אברי. לא אביתי לדבר, לזוז, אף לחשוב. כה טוב היה לי, כה נעים. ויהי כאילו שבתי לילדותי, עולל אני, מוטל בעריסה, ואמי שחה אלי ומצותני לישון במנוחה…

כאשר הקיצותי כבר רד היום, והחמה עמדה על ראש ההר. שולמית לא היתה אצלי. קפצתי ממקומי ורצתי אל אהלינו ושולמית איננה. לבי נסער ואתעצב מאד… הלכתי לבקשה. לא הלכתי כי אם רצתי… בקשתיה ולא מצאתיה… איה? למה עזבתני לבדי? האמנם לא יגיד לה לבה כי מבקש אני אותה? איככה תוכל היא להפרד מעלי זמן רב כזה? שולמית, שולמית! איך?…

השמש שקע ואפלה היתה. הלכתי אל התיאטרון: אולי אמצאנה שם, אולי אף היא מבקשת אותי, הלכה אל התיאטרון להפגש אתי שם, כאשר היה אמש.

בדרך על יד המים ראיתי מדורת אש וצללי בני אדם רוקדים. משם נשמעו קולות רנה וצחוק עליז, “אולי שם היא, מחוללת ולא תדע ולא תרגיש, כי אני מתענה בלעדיה, מבקש אותה?… אי אפשר! הן אהוב תאהבני ולא תעזבני לבקש תענוגים בחברת אחרים”. אף על פי כן נגשתי אל הרוקדים.

מסביב למדורת אש צוהלת רקדו בשמחה ושרו גברים ונשים שלובי-ידים. צללים שחורים, ארוכים היו על פני הקרקע של האש הלוהטת, רק אלה הרוקדים אשר מעבר לאש, היו מוארים באור אדמדם-בהיר…ביניהם הכרתי את שולמית שלי, מאושרה, מחזיקה בידי שני גברים. היא שרה בששון ונהלה את המחול… שם רחוק במסתרי נפשי פרכס הצפעוני הרע של קנאה בוערת… טפת-מרה הוצקב לתוך לבי… צנה וחום תקפוני כאחד. לא יכולתי לראות במנוחה את ששונה הילדותי, את שובבותה, כשהיא מושכת אחריה את הגברים, מדושני-העונג… היא נמאסה עלי עם כל אלה הסכלים, אשר בגן-האהבה שלהם…

היא לא יכלה לראותני מעבר לאש. אולם כשחזר הגלגל ראתני מיד, ותקרא אלי בצהלה:

  • אח, אחי, חביבי! כבר הקיצות? בוא, רקוד אתנו! – ולא הניחה את ידי הגברים ותדאה הלאה עם כל הגלגל של המחוללים.

עמדתי בלי נוע כנציב אבן.

שוב חזר הגלגל ותקרב שוב אלי, ותקרא אלי בקול מצוה:

  • למה תעמוד כנרדם? בוא איפוא לרקד אתנו. הן אני קוראת לך!

לא זזתי ממקומי. לבי נתמלא רוגז על זו המאושרה והעליזה אשר שכחתני כליל. לסוף משכה את ידיה מידי הרוקדים ותמהר ותקרב אלי.

  • למה, אחי, תעמוד כועס ועצב?

  • איני כועס ואיני עצב, – עניתי בתרעומת – אלא סתם שקעתי במחשבות. היא שמה בי עינים תמהות וחודרות, הביטה עלי ברצינות ותאמר:

  • במקום הזה אין חושבים מחשבות: פה חיים, בוא, ילדי הרע, ונלך האהלה.

  • אולי נלך אל התיטרון?

  • לא: עיפה אני. בוא האהלה לישון.

  • אלמלא באתי, היית רוקדת עוד עם ידידיך. וכשאני רוצה ללכת אתך אל התיאטרון – אינך רוצה: עיפה את?

התינוקת החלשה, הבישנית והעליזה גדלה ברגע אחד לעיני, ולפני עמדה אשה נאה, חזקה ומלאת מרץ. היא הזדקפה מלא קומתה, שלחה בי מבט לוהט אשר שפך עלי בוז, ותאמר ברצינות ובהכרת ערך עצמה:

  • גר, עצלנו אין מדברים ככה אל אשה! ותלך מאתי לאט לאט בצעדי-און.

הרגשתי כי לבי פג, חדל לדפוק; הארץ התנועעה תחת רגלי. הזדקרתי אחריה… הלכתי אחריה בברכים כושלות, נתקלתי בכל דבר כשכור, ראשי חשב להתפוצץ מרב מחשבות שהתרוצצו בקרבי, נלאיתי מצוא עצה להחלץ מהצרה הגדולה שהבאתי על נפשי… לבי פעם בחזקה. פתאם עמדה מלכת… זעה קרה הציפה את מצחי. הרגשתי כי הנני נוטה לנפול…

היא עמדה ליד הפנס, הביטה עלי שעה ארוכה, שלא מדעת פרשתי אליה את ידי. היא נזדעזעה כלה, הזדקרה אלי, החזיקה בזרועי ותתמכני, כאשר יתמכו את החולה ותדבר אלי רכות:

  • אה, ילד מסכן! לא בך האשמה. הנני דנה אותך לכף זכות: ודאי אצלכם הכל כמוך. בוא אתי: פניך חורו, רועד אתה, עוד תצטנן חלילה. בוא אני אחמם אותך, – ותשקני על מצחי.

הרגשתי מחנק בגרוני. דמעות רותחות פרצו מעיני. נפלתי על צוארה, נשקתיה, חבקתיה, הרטבתיה בדמעותי… אף היא נשקתני, צחקה ובכתה אתי. ברב עמל השקיטה אותי, לפתה את זרועי בחזקה, כמעט נשאתני על ידיה ותביאני אל אהלנו…

היא טפלה בי כאם רחמניה בתינוקה הקטן: נתנה לי לאכל, נחמה אותי, לטפה, נשקה, היא עזרתני לפשט את בגדי, התרפקה עלי, אבל חשתי, כי איננה עמי כיום אתמול, אשר בו שכחנו תבל ומלואה, היינו לבשר אחד ולנפש אחת…. עתה התנהגה עמי כעם ילד חולה…

… היא ישנה אצלי שנת מנוחה, ואני שנתי נדדה… הלבנה מאירה עליה דרך החלון הקטן, שערה השחור והמסולסל נפל על פניה היפים. לאט, לאט בזהירות רבה לבל אעירנה הנני מסלק את קוצותיה מעל פניה, מביט אליה בתוגה… יפה היא, אהובה וזרה!… כאילו אבדה לי שולמית האמתית שלי… זאת לא היא, כי אם אחרת…

לבי דופק מתוך עצב ויראה… מי את? כה קרובה וכה רחוקה?… באת אלי בחשכת לילה, שטפת אותי באור ששון, הצת את לבי בשלהבת-יה, במוקדת-שאול, ותלכי לך… כן, הרגשתי, כי לא לי היא עוד… רואה אני, כי אך רחם תרחם אותי… עיניה יוצקות לתוך לבי תקוה טובה, חמה, מהולה בפחד… היא העירה בלבי את פתן-הקנאה… הלזאת תקרא אהבה?… זאת לא תוכל להביא לנו אושר…

ככה שכבתי שעות רבות, לא יכלתי לישון, חם וצנה תקפוני חליפות, ראשי נדהם. התאמצתי לשכב במנוחה לבל אעירנה… בחלון כבר נראה זהרור חור, ועדין איני יכול לישון… היא, כאילו הרגישה בדבר, ובעינים עצומות פשטה את זרועותיה הלבנות. חבקה את צוארי, הניחה את ראשי על שדיה החמות נשקה בשפתותיה על ראשי, לחשה לי: “ישן”….

נרדמתי כגבר אשר עברו יין…

פוקח אני את עיני: אור בהיר של בקר שמח… איני זוכר אם זה אותו היום או יום אחר… פניתי כה וכה: הנני שוכב לבדי… שולמית אינה אתי… על כסתה המקומטת מונח מכתב קטן… תפשתיו בידים רועדות ואקראהו:

"גרי החביב והטוב!

“אל נא תבקשני! אני הלכתי מאתך. לא יכלתי להשאר עוד אתך. יותר מדי זר “אתה לי. הנני רואה כי לא במהרה תהיה כאחד מ”אתנו”. זאת היתה טעות… "זרים לך דרכנו, זרה לך נשמתנו… אינך יכול להביננו כראוי. חפצתי להקדיש לך "ימים אחדים מימי-חיי ואתה לי משלך… ואתה לא יכלת לקבל מאתי את מנחתי… "היית צריך לשכח את העבר, אך לא לחשוב על העתיד. לאהבה רק זמן אחד – "ההוה…. אתה דמית, היה אהיה לך כשפחה, בלי כל רצון בלי כל דרישה, כי חשוב "אחשוב רק על אודותיך… אולי ישנן עוד כאלו בארצך – אצלנו אין כאלו. אני "אוהבת אותך אבל לא אוכל לשעבד לך את נשמתי, אך נפש חפשית יכולה לאהב "באמת. אל נא תבקשני – לשוא יהי עמלך. השתדל בעצמך להיות כאחד מאתנו: "בן חורין אמתי, שאינו מבקש לגזול את חרות זולתו. אז תוכל לחיות אצלנו חיי- “אושר מי שהיתה שלך שולמית.”

P..S" תינוקי חביבי, מסכני! אל נא תבכה. כך טוב יותר. מה יכלה לתת לנו שבתנו יחד? אלה היו יסורי גיהנום לשנינו. אשקך. היה “שלנו”. שולמית השחרחורת שלך".

קראתי וקראתי את המכתב. שעה ארוכה הייתי משתומם, לא הבנתיו היטב. לבסוף, כאשר הבנתי את דבריה, אמרתי לרוץ מיד אחריה, להשיבה אלי, לנפול לרגליה להבטיחה, כי היה אהיה לה לעבד עולמית… נפלתי באין אונים על משכבי. אין היא צריכה לעבד…. “בן חורין אמתי אינו מבקש לגזול את חרות זולתו” ככה מבינה היא את האהבה… לא שהיא ברחה עתה מפני – אלא אני לא הגעתי אליה מעולם!… בשכלי אני מבין אותה, אבל לבי ונשמתי אינם יודעים חרות כזאת, לבי דורש, כי האהובים ימסרו זה לזה כליל ובאהבתם אל יתערב זר… “עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה”, אין אני יכול להשתחרר מהשאול. הגיהנום מבהילני…

קמתי לסדר את האהל, כדי לצאת ממנו. כל דבר ודבר הזכירני את שולמית… פה נתנה לי לאכול… היא לעסה מהתפוח ותתן גם לי לאכול ממנו, לאכלו עד תמו. מדוע לא אכלתיו? הלא היא בקשתני?… נתתניו אל פי והרגשתי את טעם שפתותיה המתוק…

מתי קרה כל זה? אתמול? כן, אתמול. נדמה לי שכל זה היה בשכבר הימים, באשר לא היתה עוד תוגה כי אם שמחה ואושר… “השתדל בעצמך להיות כאחד מאתנו, אז תוכל אצלנו לחיות חיי אושר”. מה אעשה ואהיה כמוהם?… בואי, הביניני! דמעות חנקו את גרוני. נפלתי על כסתה ואבך מר…

מורי הופיע עלי, שם את ידו החמה על ראשי וידבר אלי בעצב:

  • בן אדם! אתה בקשת לשכח את ההוה ולחיות בעולמות האור העתידים לבוא, אבל גוך טמא, בתוך עם טמא-שפתים אתה יושב, ונשמתך איננה מסוגלה עוד לכך… בוכה אתה? מאשים את האחרים? אתה מאמין כי עון נעשה נגדך?… אולם היודע אתה “הצדק” מה הוא? היודע אתה להבחין בין טוב לרע? חיית בחלאה בת אלפי שנים, ישבת בין בני אדם אשר האנכיות הגסה חקקה להם חקים, למדה אותם מוסר, נתנה להם תורת היפי…. הם אנשים בלתי-טבעיים, רחוקים מהטבע האלהית ומבקשים להתאים את הטבע אל עצמם… אנשים הרוצים לחיות כמלאכי מרום וארחות חייהם גרועים משל בהמה טמאה. הנך דומה להם. עוד תחלפנה מאה שנות שלום, עוד מאה שנים צריכה האנושיות לעבוד עד אשר תרחץ את החלאה של אלפי שנים שדבקה בה, עד אשר תשרש מלבך את החפץ שישלוט האדם באדם. את התאוה “לאגור” הון לא-יועיל כעכברים, את “טהרת” הצבועים, את “תומת” השועלים את “האמונה התפלה” הפראית, את ה“אפנה” הברברית, את ה“גבורה” האכזריה, את ה“רחמנות” הרגשנית את ה“עצבים” ההרוסים! אז, רק אז, יוכלו לבנות עולם כזה, אשר ראית, ויוכלו לחיות בו ולהיות מאושרים…

ועתה קום ולך! שובה אל אשר רצית לברוח משם… קשים ומרים שם חייך, אבל על כרחך תחיה שם! כי לכך נוצרת… התמונות המזהירות תלכנה לפניך תמיד, תמשכנה אחריהן, תתנה לך כח לעבוד וללמד, שאחרים ילכו תמיד קדימה. ראה, אל תאבד אמונתך בעולם שכלו טוב, בימי האור. דע, כי בוא יבואו בעתם ואפילו רם יתמהמו…

…. ואשרי המחכים!…

הוא נגע בידו החמה על עיני. הכל גז, נעלם כצל.

—- —– —- —– —– —– —– —– —- —- —- —– —–

  • איפה היית? לשעה שלמה נעלמת. בני אדם באים אליך, ואתה משתמט מהם והולך לך.

  • שעה? – שאלתי בתמיה.

  • ואם חצי שעה – כלום טוב הדבר?

  • שתקתי… השתוממתי מאד. חצי שעה?…

אח, כמה מצער הוא הזמן, הדרוש לו לאדם, בכדי שיחיה ויראה הרבה!…

יד

… זה לי שבעה ימים שאני חבוש בבית-הסהר…

שבעה הימים הללו, הם בעיני כשבע שנים, ופעם כשבע שעות: בשעה שאני נזכר חיי חרותי, נדמה לי, כי הדבר היה לפני זמן רב. וכשאני חושב על חיי בבית-הסהר, איני מרגיש כלל, שימים עברו, חלפו יום דומה ליום. במצב כזה, אובד לך מושג הזמן, הנך שוכח אפילו באיזה יום מימות השבוע, באיזו שעה, אתה עומד.

והלילה יארך לך עד מאד, בלי קץ ובלי גבול. דומה אתה, שאי-מזה מגיעה אנחה, מי שהוא בוכה בחשאי… השנה נודדת מהעינים, הרעיונות משוטטים במרחב, מתרוצצים הם מסביב לאהובי נפשי, מסביב לעבודתי… נים ולא נים, תיר ולא תיר, אני שוכב רגע קטן על מצעי הקשה, ושוב הקיצותי… הנני מקשיב לשנת הגדודים של חברי, השוכבים צפופים על ידי, וכאילו חדרנו נעשה מטה אחת. נשמעת האנחה היהודית האמיתית…

הירח מגיה דרך החלון הפתוח, ושבכות הברזל, הנראים עתה שחורים וזועמים ביותר. קרניו הכחלחלות, נופלות ישר על כסא-השנה, אשר עליו ישן בשכיבה בלתי-טבעית רב זקן, לבוש מעיל קטיפה. הוא שוכב כמת, ראשו מופשל לאחוריו, וידו האחת תלויה כידו של הרוג, משולשלת עד הקרקע; פניו החורים היפים, חורו ביותר. עיניו משוקעות עמוק עמוק, מתחת למצחו הרם והבולט. לחייו כחושות, פיו פתוח קצת, זקנו המועקץ בולט ביותר, ומתחתיו נראה צואה עדין, חשוף. הוא מזכירני מאד את “האנחה האחרונה” של אנטוקולסקי… חלחלה אחזתני: החי הוא?… קפצתי ממשכבי, קרבתי אליו, והסתכלתי בו. שפתיו החורות לחשו לאט בלחש, כמעט בלי קול, דובב איזה דבור בעצב. ואנחה, כאנחת ילד חולה, התמלטה מבין שפתיו היבשות…

איני יכול לישון, איני יכול להסיר את עיני מהפנים המוארים, המעונים והמסוגפים.

אל אלהים, למה השלכת גם מסכן ונכה רוח זה בינינו? האם, יען אשר התפלל אליך שלש פעמים ביום, שפך דמעותיו לפניך, בקש רחמים מאתך, כי תשוב תבנה את ירושלם החרבה, ואתה לא חסת ולא חמלת?!… מדוע? למה?…

קרן הלבנה נעתקה מבלי משים, ותזרח על “אסיר” שני. הוא שכב למרגלותי, וחצי גוו היה תלוי בנס על כסא שני. הוא ישן שנת מנוחה. הקרן האירה את שערו ואת מצחו הרם. באותה שעה דמו פניו, לפני ניצשה. אדם זה איננו מהנאנחים והנאנקים, גם לפני-כן לא בכה. הוא עזר בנחת לבנין חרבות ירושלם. וגן עתה, יושב הוא אתנו יחד, ונושא במנוחת נפש, כפילוסוף אמתי, את עולו הכבד. אותו אי-אפשר לאסור במאסר, ראשו הנאור חושב את מחשבותיו החפשיות בכל מקום. גם בבור שבי זה, יושב הוא וספר “בקרת התבונה הטהורה” בידו, ואינו מרגיש, כי הגיהנום בוער סביבותינו…

הירח מאיר ישר לתוך עיני. אני מביט אליו ומרגיש, כי ברגע זה מביט אליה אי-שם, גם מי שהוא מחברינו החפשיים… רעש כבד עולה מהרחוב. האדמה רועדת. בית-הסהר ומשכבי מתנודדים: אוטומובילי-המשא רצים. אני מונה: אחד, שנים, שלשה. עד עשרים וששה. לאן הם רצים הגרמנים?… רעם עמום נשמע מרחוק, ואחריו – יריות תותחים חזקות בזו אחר זו… הלב מחיש את דפיקותיו. נשימתי נעצרת… מי יודע? אולי?… אפשר?…. איני יכול לשכב במנוחה. פתאם השלך הס. ותהי דממה איומה, דממת מות…

הוי, כמה יארך הלילה, אצלנו, בבית האסורים!

שוב חטפתני תנומה קלה, ושוב נתעוררתי, כאילו מי שהוא קורא לי בשמי…

אקשיב, דממה, דממה איומה… לא טוב כך… עלי לישון, ויהי מה! ביום אי-אפשר לישון כה. עלי לשמור את נפשי לבל אחלה. לא אמות כי אחיה…. התחלתי מונה עד אלף. מניתי לאט לאט. על כל מאה, כפפתי אצבע אחת, לבל אטע “חס ושלום” במנין. גמרתי את האלף, והשנה לא תקפתני. להפך, נדמה לי, כי נעשיתי ער, יותר מבראשונה. – לא כי, אמנה שוב, ועד עשרת אלפים… איני זוכר עד כמה הספקתי למנות…

בהקיצי, לא יכולתי לזכור בשום אופן איפה אני, ומה אירע לי אתמול… הנעימה הביכנית של תפלת שחרית שהתפללו רבנינו, הוכוחים האין-סופיים והמשעממים, של הפילוסופים שבתוכנו, והצחוק העצבני הטביב שלנו, השיבו לי את הכרתי, ואדע היכן אנכי. ברק חלף בזכרוני, ואזכר את כל אשר עבר עלי בזמן האחרון…

עת כזאת! דומני, כי מעודי לא ראיתי מיני פורעניות כאלה, פרפור בין יאוש ותקוה, כמו בימים הנוראים האחרונים, לפני עבור ירושלם לידי האנגלים… כל היסורים של חבלי משיח, תקפו אותנו, בני ירושלם: כלתה פרוטה מן הכיס, גברו בעלי זרוע ובעלי לשון, מעטו התלמידים, החוצפה סגיאה, כל הקדוש – מחולל, בא יאוש לאמונת הגאולה, פני הדור היו כפני הכלב. ביחוד רבתה הדלטוריה, אחרי שנתפשו שנים שהיו בגודים אמתיים. כל איש ואיש מאתנו, חייו היו תלויים לו מנגד. הדלטורים שלטו בירושלם בשותפות עם המשטרה “החביבה”. הם רדפו באכזריות, כל מי שידו לא השיגה לתת להם שחד. החק החדש בדבר ה“בדל” (כפר נפש מעבודת הצבא) הרע את המצב שבעתים. אוי לך, אם תשלם, ואוי לך, אם לא תשלם. לשלם אינך יכול, כי לכך היה דרוש הון רב, ואם לא תשלם – תוקח לעבודת ה“עמליה”. ואז הנך הולך למות מרעב, או במחלה מדבקת. נשארה רק התקוה היחידה להיות לחוטב עצים בשביל מסלת הברזל, או לעבוד בסלילת כבישים, שסללו בכל מקום. אולם לשתי העבודות הללו לא היו לוקחים אלא “פררים” (בורחים מהצבא). וכל מי שרצה לזכות באחת העבודות הללו, הוכרח להעשות קודם כל “פרר”, או להשיג “ויסיקה” (מין תעודה), שאחד עובד במקומו. אולם לעבודות ההן, לא היה סדר קבוע, וכל אחד היה נמצא תמיד בסכנה, פן יתפסוהו, בשעה שנגמרה עבודה אחת, ואחרת לא החלה עדין. רק ה“בקשיש” הקדוש, יכול היה להציל את האדם, שלא יפול בידי החילים-“הפחחים” (על שם חצי-הירח של פח, שנשאו על צואריהם(, שהיו חוזרים על הבתים לתפוס “פררים”. ראשי הממשלה ידעו כל זאת, ולא שתו לבם, כלצרה55 שהיא חזיון טבעי שאין לשנותו. הם “התחדדו” לאמר: הצבא התורקי מורכב משני חלקים. החלק האחד – “פררים”, (הגרמנים קראו להם: מתנדבים), והשני – “אסקרים”, (שכירים – והגרמנים קראו להם: אמני-הרעב) המחפשים וחוטפים את הפררים ההם. כלומר, מתפרנסים בזה, שהם חוטפים מהם בקשישים. ולפיכך, כמעט שלא שמים כל עונש, על החטופים והנחפשים. אולם יש אשר פתאם התאוו תאוה, להנהיג סדר. אז יצא “סדר” בנוסח תורקי לכל משפּטיו: היו חוטפים על ימין ועל שמאל, מי שיש לו “ויסיקה” ומי שאין לו “ויסיקה”: אין נקי; הכל נתפסים והכל נאסרים בתוך חורים מזוהמים, מטונפים ומקוטבים, ולאסירים אין אוכל נתן (לפי מנהג תורקיה אין נותנים לו לאסיר כלום, מלבד מכות ומלקות עד שיגמר משפטו(. ומי שאין לו כסף לקנו לו לחם, או שלא עלה בידו לגנוב לחם מחבריו, הרי הוא מת מרעב. “פרר” שלא הצליח לברוח על-ידי בקשיש מבית האסורים, היה מובטח שלא יצא משם חי. אחדים שנתפסו ביום עברה וזעם, תלו אותם אצל שער יפו, אבל רק לשעות אחדות עד כדי שהשוטרים יספיקו להצטלם עם התלויים ל“זכרון נצח”….

והאמת נתנה להאמר: מה שעלה במקצת להציל את ארץ ישראל, בא רק הודות לחק השני, הטוב, שבצבא התורקי – הודות ל“פיררים”. ואלמלא הם, כי אז היו רעבים גם ללחם השחור והקלוקל, וחסרות היו המגפים המטולאות לא רק לאזרחים-הבשיבוז’וקים, אלא גם לחלק הראשון של הצבא והגרמנים הגבורים… להוציא לפועל את החוק בדבר חובת עבודת הצבא על כל גבר מבן שמונה עשרה עד חמשים שנה, כפי שנהוג אצל הגרמנים, היה אפשר רק אז, לפי תנאי החיים בארץ ישראל, לו היו תולם באותו זמן את הנשים, הזקנים והעוללים ולהביא לם לצבא מגרמניה. אולם, מכיון שהממשלה לא מצאה לנחוץ, איני יודע מדוע, להמית את כל התושבים בבת-אחת, וגם רצונה של גרמניה לשלוח את לחמה לארץ ישראל לא גדל ביותר – מן ההכרח היה, שיצאו פררים.

אשה אחת, מכירה, מכפר מוצא, ספרה לי עוד בשנה הראשונה למלחמה, כדברים האלה: היא התבוננה, כי אצל שכנתה הערביה, נובח הכלב בלי הרף זה ימים אחדים. מכירתי ידעה, כי בעלה של הערביה ובנה היחיד לוקחו לעבודת הצבא והאשה הערביה נשארה עם ילדיה. הלכה היהודיה לראות מה יעשה שם. כשפתחה את הדלת ראתה והנה שלשת הילדים מוטלים מתים על הארץ, והאם ובתה הגדולה יושבות חבוקות על סמרטוטים בפנת הבית. היא נגשה אליהן ותבהל, כי גם הן היו מתות. נחפזה האשה ותנס מהבית, ותקרא בקול פחדים לאנשים ואת הדלת לא סגרה אחריה. כשנזעקו האנשים מצאו, כשכלב הרעב הספיק כבר לאכול את אחד הילדים… והדבר הזה קרה בכפר שהוא רחוק אך מהכך שעה אחת מירושלם, אשר שמה יכולות הנשים הערביות להביא למכור דבר-מה שהן זוכות בו מן ההפקר, ולקנות לחם לביתה. מה נעשה אז בכפרים הבודדים, הנשכחים מני רגל, הרחוקים מן העיר? לעולם לא נדע את כל הנוראות אשר קרו שם! כפרים שלמים חרבו מפני הרעב והדבר. תדיר מאד נמצאו מתים מוטלים בדרך המלך… אולם לא ארכו הימים, והערביאים חכמו השכילו והתחילו לברוח מן הצבא אל כפריהם ונעשו “פררים” וכשבאו חילים מהחלק “השני” של הצבא לתפשם היה “המוכתר” של הכפר מאסף בשבילם שחד, בשליק לגלגלת, ובזה היו נפטרים והולכים להם בשלום.

לאחר זמן עלה המחיר, אבל תמיד הועיל הבקשיש… ה“פררים” הראשונים היו בטח הערביאים, וההכרח הוא שהביאם לידי כך. רק לאחר זמן רב, באחרית השנה הזניה למלחמה החלו להראות גם יהודים “פררים” בודדים. אלה היו מתוך הנתינים החדשים, שלא קבלו אותם לתוך הצבא הקבוע, אלא שלחום לעבוד פרך בגדודי ה“עמליה”. לאלה לא נתנו אפילו בגדים ללבש, ואם חילי הצבא הקבוע היו “אמני-הרעב” היו העובדים בעמליה סמל הרעב עצמו. לרוב שולחו המדברה לסלול שם דרכים למטרה צבאית ולטעת שם גנים. התורקים רצו להראות לאירופה, שהם הפכו את המדבר לגן-עדן. אי אפשר לציר בדמיון גיהנום נורא מזה. העובדים האומללים – ביום אכלם החרב וחנקם האבק הנורא, ובלילה קפאו מקרח באהלים הדלים, עירומים בלי בגדים להחם את בשרם. כל מיני חליים רעים באו עליהם. מלריה, חלירע, טיפוס הבהרות ובורדם. ויעבדו את עבודתם הקשה ברעב ובצמא מתמידים. ונוגשיהם התעמרו בהם באכזריות נוראה ולא בושו לגזול מהם את פרוסת הלחם האחרונה ויעניקום מכות ומהלומות ביד רחבה. ולא די היה להם בצרות הללו, והנה קפצה עליהם פורענות חדשה אשר לא שערוה. האופיצירים התורקים חוננו בדם רותח, ובשבתם במדבר החם ובסבאם יין-כרמל הטוב, התעוררו בהם התאוות הבהמיות, תועבת בני הקדם… תלמידינו האמללים לא ידעו לאן לברוח מפני נוגשיהם פראי-האדם… רבים מבני ציון היקרים מתו במדבר, כפגרי כלבים, טמנו את גויותיהם בחול ולא נודע איפה נפזרו עצמותיהם. הנשארים נסו אל אשר נשאם הרוח, להמלט על נפשם ויגדילו את חיל ה“פררים” הרב והעצום. רק אלה שעבדו בבתי-החולים או אצל הגרמנים בתור תורגמנים, משגיחים, רשמים, משרתים וכיוצא בהם, נשארו כולם על משמרתם, ורבים מהם קבלו אות הצטינות בגלל עבודתם המועילה וחרוף נפשם.

ה“פררים” היהודים לא עשו שטות כחבריהם הערביאים, ולא ברחו לבתיהם. הם הלכו אל ערים אחרות או אל המושבות השתדלו לקנות “ויסיקה” או השיגו איזה “צרור על פי צלוחית” אחר, שהרי לא ה“ויסיקה” היא העיקר אלא ה“בקשיש” שצריך היה לשלם לכל שוטר, העוצר אותך בדרך. כל ה“פררים” שלנו, שבכל ארץ ישראל היו עסוקים באיזו עבודה, והביאו תועלת מרובה לתושבים ולצבא: עבדו את השדות ואת גני הירק במושבות, מהם היו מורים, בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חנונים, קבלנים לצבא וכדומה מקצועות חפשיים. קצורו של דבר: הם היו נושאי התרבות בארצנו החרבה, ובלעדיהם היה עוד יותר קשה להמשיך את המלחמה זמן רב כל כך. הם היו מקור נאמן לפרנסת הפקידים התורקיים שלא יכל להתקיים במשכרתם הדלה שהיו משלמים להם בניר תורקי…

שטרות-הכסף או ה“נירות” היו “מכת-המדינה” השניה. זה היה “גשר הניר” שכל אחד ואחד היה מחויב לעבור עליו. הממשלה גזרה גזרה חמורה ומחוכמה, כי כל איש מחויב להחליף את הניר בזהב בערכו המלא. ואם לאו – שניהם יענשו קשה, המחליף והנותן. אולם הערביאים, שהם היו המוכרים היחידים של חטים, בהמות, שמן, פחמים, ירקות ושאר צרכי אוכל לא חפצו בשום אופן לקבל כסף-ניר במחיר סחורתם. הם זוכרים את “ערכם” של שטרות תורקיה מימי המלחמה ברוסיה… הממשלה עצמה היתה הראשונה שותרה להם ושלמה להם הכל בזהב, ובאותה שעה היתה עונשת אותנו קשה, בהחליפנו את ה“נירות” במחיר זול יותר. הם לא בושו אפילו לדרוש מאתנו דמי עונשים ב“מטבעות כסף” דוקא, ולא בכסף נירות שלהם. זאת היתה גזרה, שאין הצבור יכול לעמוד בה. אפיל בעל מיליונים יכול היה למות ברעב, אילו היה מקיים את “הגזרה” בדיוק, כי בכל ארץ תורקיה, לא נמצא אפילו שוטה אחד, שירצה לתת לירה זהב בלירה ניר. והרי בפחות מזה אסור היה להחליף. כל אחד היה אנוס לעבור על החק הזה. ואם כל האזרחים באו לידי כך, הרי אין אסון גדול מזה. מעט מעט חדלו לשים לב לפקודות הממשלה, ביחוד מפני שהכל היו רואים בעיניהם מעשים בכל יום, שלא רק השוטרים הבזים לכל חק, אלא אפילו הפקידים האזרחיים והצבאיים עשו עסקים טובים ב“ניר”, ובאותה שעה תפסו רוכל יהודי זקן ומסכן ויוליכוהו בלוית שוטרים בכל חוצות ירושלם ועל צוארו היה תלוי גליון גדול שעליו היה כתוב, גזר דינו להשלח לארץ גזרה. ויהי אנוס להכריז בפיו בשתי לשונות: “ככה יעשה לאיש, שלא חפץ להחליף ניר בזהב”…

בטרם נכבשו יהודה וירושלם על-ידי האנגלים, כבר אבדה הארץ לתורקים, על-ידי ה“גזרות” המחוכמות, שיצאו כל שני וחמשי מטעם הרשות הרקובה, ואנשים שלא ידעו כלל את הארץ. הכבה לתורקיה שפעמה אותנו לפנים, כבר כבתה על-ידי המים הרעים והמלוכלכים שזרקו עלינו כל הזמן. עוד טרם נשמעה היריה הראשונה בירושלם, כבר אבדה אמונתנו בגבורת הצבא העצום והמצביאים האדירים. ידענו, כי כל הקרבנות שהקרבנו – לשוא הם. הרגשנו, כי ממשלה כזאת סופה לנפול, שאין לה זכות הקיום, ומכל שכן זכות השלטון על לאומים אחרים… לבנו דוה, בראותנו את התורקים מתבצרים בתוך העיר, ולא איכפת להם כלל, כי בזאת יחריבו את ירושלם העתיקה והקדושה, ללא תועלת להם! שהרי גם להם עצמם, אבדה התקוה להגן על ירושלם בפני האויב העצום מהם. ודוקא האויב חמל על ירושלם: ולא ירה עליה אף ירית תותח אחת, ולא ענה על מטר היריות שנתכו עליו משם, במשך שבועות רבים… כמה גדלה “חכמתם” של התורקים, מוכיחה העובדה הזאת: חדש ימים לפני בוא האנגלים, הניחו התורקים חמרים מפוצצים בטחנות, כדי להרסן. לולא המצביא פלקנהים, אשר צוה להוציאם משם, כי עתה היו גועים מרעב, לא רק כל החיים שנשארו בירושלם, אלא גם כל הצבא הנמצא שם.

אמת הדבר, כלנו הרגשנו, כי סוף סוף תפול ירושלם בידי האנגלים, וימיה לא ימשכו, על כן חפצנו בכל לבנו, כי ימהר הקץ לבוא, כי יהיה סוף לצרותנו. חכינו בקוצר רוח לביאתם של מצילנו, אבל אף איש אחד מבני ישראל לא היה בוגד! הבגידה נחשבת אצלנו לעון פלילי. כל הצבור העברי התרגז, לרגלי המצאם של אילו בוגדים ערביים. ולבסוף, כאשר נמצאו שני יהודים מרגלים, התמרמרנו כולנו על הדבר, ונחשבהו לאסון שאין כמוהו. ומה רע ומר לנו היה בשמענו, כי בגלל שני אנשים, יצא הקצף על כל עדת ישראל. ועד כמה היה כל אחד מאתנו מרגיש את עצמו נעלב בשמעו, כי פקיד אחד תורקי, שהמלחמה הנוראה העשירה אותו עושר רב, והוא מוכן ומזומן בכל שעה, למכור עקב שחד את הממשלה התורקית ואת כל עסקיה – זה העול שלא ידע בושת, היה מביט עלינו כעל בוגדים! אז אבדה לנו גם החסות המעטה שמצאנו אצל הפקידים העליונים, מפני השוטרים, הגנבים, והמלשינים משלנו… נתקימו בנו דברי התוכחה: “ונתן לך אדני לב רגז וכליון עינים ודאבן נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר: מי יתן ערב, ובערב תאמר: מי יתן בקר, מפחד לבבך אשר תפחד, וממראה עיניך אשר תראה”.

זכרתי את אשר עבר על נפשי בשבועות האחרונים. ירושלם דמתה למת. חדלנו להתענין כבר במלחמה, ולו גם חפצנו לדעתן, לא יכולנו. עתוננו היחידי חדל להופיע. עתוני חוץ לארץ, אין הדואר מוסרם לבעליהם, אפילו השקרנים נלאו לבדות חדשות. צרות חדשות באו עלינו ושכחו את הישנות. חדשות נוראות מבהילות, מבעיתות אותנו: “היהודים בוגדים הם”, מספרים לנו כל הפקידים, שאבדו את ארץ-ישראל בבקשיש. “בוגדים נתפסו בידינו. לעת עתה הם מכחדים. אבל אנחנו נחקרם. יכולים אנו לפתוח פיות”. – ובדברם כדברים האלה, צחקו צחוק רצח, שהקפיא את דמינו בעורקינו. ידענו את אכזריותם, כי אינם נופלים מבעלי האינקויזציה הישנה, שאף הם יכולים להכריח להודות בכל דבר שהם רוצים… ושמועות נוראות נתפשטו בעיר: קוראים שמות רבים ושלמים, ביחוד שמות של טובי עדתנו. אוסרים ומענים את הנקראים, את מכיריהם ואת מכירי מכיריהם, בלי סוף. אין איש בטוח, כי גם שמו לא ירותק אל השלשלת הארוכה…

בכל יום הובאו אסירים חדשים אל בתי הכלא שבירושלם. הכל הסתתרו, פחדו לצאת, להראות בחוץ…

בתוך המהפכה הזאת, נודע לי בדרך נס, כי עלי נגזר לעבוד בגדוד ה“עמליה”, אם לא אכניס למחסן הממשלה 2500 קילו חטים. מהרתי את “ידידי”, “מלאך המות של ירושלם”, הממונה על חיל ה“עמליה”, ועל ה“פררים”, ואשאלהו בבהלה:

  • האמת הדבר?

  • אמת.

  • אבל אני יותר מבן חמשים שנה?

  • בתחלת המלחמה, היית בן תשע וארבעים שנה, ולפי ה“דין” שלנו אין אדם מזקין בימי המלחמה, ומי שהוא פחות מבן חמשים שנה, יש לו כח לעבוד.

  • הן בכל ירושלם, אי-אפשר לקנות 2500 קילו חטים!

  • קנה לך על-ידי הטלגרף מצמח. יכול אתה למסור את החטה למחסן הממשלה הנמצא שם.

  • כמה זמן יש לי לכך?

  • חמשה ימים.

  • זה מעט מדי. כלום אפשר בזמן קצר כזה?

  • הנני נותן לך זמן של חמשה ימים. הנה המודעה שלי. – ובדברו, הראני פסת ניר שעליה כתובות איזו שורות עקומות בתורקית. – צויתי להדביק מודעה כזו על שער יפו. האם לא ראית אותה?

הריצותי טלגרם לצמח. מניתי את הימים. חמשת הימים עברו, ואין קול ואין עונה. ברוך השם, הנני נחבא בבית אחד ממכירי. לביתי באים אורחים – הדלטורים ושותפיהם השוטרים. אחרי שני ימים נתקבלה תשובה: “הטלגרם נתקבל אחרי ארבע ימים. בצמח אין מחסן צבאי. נסעתי לטבריה. שם לא קבלו”. שוב רצתי אל “הידיד”, להראותו את הטלגרם, ולבקשהו שיתן לי ארכה, עוד לחמשה ימים.

  • זה נגד החק.

  • מה יהיה עכשיו?

  • את חיל זה שני ימים.

  • איזו עבודה תתנו עלי?

  • סחוב אבנים, עפר, סלול דרכים.

  • ?…

  • נו, היה ל“פירר”.

אחרי עמל ויגיעה רבה, וריצה הנה והנה, במשך שני ימים, והודות להקונסול הגרמני ושר צבא אוסטרי מכירי, שהלכו פעמים רבות להפציר ולהתחנן עלי, נתנה לי ארכה, עוד לחמשה ימים, להמציא את החטים, שעלו לי ביותר משמונת אלפים פרנק. ולכך נאנסתי למכור את כל כלי ביתי, ולאחר ימים אחדים, קם אות ה“ידיד”, ולעיני גרש, פשוטו כמשמעו, בשוט שבידו, חבורה גדולה של “פיררים” ערביים חנם אין כופר… אני נרדפתי ונעניתי, רק בעטים של שני הבוגדים…

פתאם הגיעו הפליטים הראשונים, של המפלה על יד באר-שבע. כנהוג היו הראשונים למנוסה, הגרמנים באוטומוביליהם הקלים לברוח. אחריהם באו האופיצירים התורקים, רוכבים על סוסיהם. ואחריהם נמשכה שלשלת ארוכה, עד אין סוף, של חילים תורקים, דלים ורזים, תשישי כח, קרועי בגדים, יחפים ורעבים. ותהי בירושלם מהומה, מבוכה, ומבוסה, תהו ובהו: בכל מקום נראו בני אדם צוררים חבילו ובורחים על נפשם. בראשונה נסו הגרמנים והאוסטרים באוטומובילים קלי-המרוץ. אלה היחידים, שהפקידים התורקים התביישו קצת מפניהם, גם אלה הלכו להם, ואנחנו נשארנו תחת חסות המשטרה התורקית, המפורסמת בישרה… אמנם הפליטים ספרו, שאין רואים את האנגלים, כי באמת אין רודף אחריהם, כי אך משגה היה כאן: צבא גרמנים, נדמה להם כצבא אנגלי, ורק תחלת המנוסה היתה למפלה… אבל הכל הודו, כי הצבא שלנו כבר נהרס: אין חיל יודע איפה נמצא השר שלו, פחד האנגלים נפל על כל החילים, כל אחד בורח לאשר ישאהו הרוח, כל אחד משליך מעליו הכל, כדי להקל את המנוסה, להציל את נפשו.

מכל עבר ופנה נהרו אנשי הצבא דרך ירושלם ולא נתעכבו בעיר, כי אם הלכו בדרך שכמה, כל רגע חכו לביאת האנגלים ובינתים נעשה הכל הפקר… עברו ימים אחדים במצב של צפיה, והאנגלים – אין רואה ואין שומע אותם. הדבר הזה עודד קצת את התורקים ויעמידו תותחים במקומות אחדים בעיר. אחרי ימים אחדים התחילה ירית התותחים. אנחנו לא ידענו מאומה מכל הנעשה סביבותינו, רק ראה ראינו, כי תותחינו קולעים אל ההר נביא-שמואל כשעה וחצי מירושלם. ומשם עפו פצצות לסביבת ירושלם, כי על העיר עצמה חס “האויב” ולא ירה לתוכה אף יריה אחת. את “האויב” לא ראינו בעינינו כל הזמן, רק אוירוניו השחורים טסו בשמי ירושלם. אולם האויבים האמתיים הצוררים את ירושלם נשארו בתוך העיר, הלא הם השוטרים, גבורי-תורקיה, אשר שלטו בה כאות נפשם… כעופות טרף פשטו על ירושלם האומללה, הרעבה, טרפו שדדו ובזזו ככל אשר השיגה ידם… אז חדלו לקחת “בקשיש” בניר תורקי– כסף וזהב דרשו. ויוציאו את הפרוטה האחרונה מכיסי הרעבים והגוועים מרעב, וינצלו את היהודים. מובן, כי כל אחד חכה לאנגלים כמו לגאולה… במוצא שהיתה נתונה בין שני המחנות הלוחמים, היו השוטרים התורקים גונבים וגוזלים מאת התושבים, מכל הבא בידם. בקושי נמלטו הנשים מידיהם ירושלימה. והאנגלים החלו לשלם חצי פונט בשכר עבודת יום, כל הערבים שבמוצא הלכו לעבוד אצלם, ולעזרם להתבצר נגד ירושלם…

והשלטון המחוכם שלנו, נזכר פתאם בנתינים האמריקאים היושבים בירושלם, וישסה בהם את המשטרה החביבה, לתפשם. ומאחר שהותרה הרצועה, התחילו תופשים דרך אגב, את כל מי שאפשר להוציא בקשיש מכיסו… איש לא האמין בחייו. בבקר אמרו: “מי יתן ערב, ובערב – מי יתן בקר”. העיינים כלו מיחל, מתי יבוא הקץ ליסורי גיהנום אלה… שמועות מחרידות נתפשטו: ירושלם תותץ, הטחנות תהרסנה, הבורות ירעלו, ואוכלי-הקורצא עורכים רשימה… השמועה האחרונה נתאשרה: מי שלא נזדרז לתת בקשיש בזמנו, הובא לתוך הרשימה… וישליכו אותו לכלא.

כשבאו לקראני אל הפחה, כבר ידעתי את פרושה של “קריאה” זו. יכל יכלתי אמנם להשתמש בכח הבקשיש הקדוש, ולהסתר ימים אחדים, עד יעבור זעם. אבל אני וחברי החלטנו להשאר נאמנים לממשלה עד הרגע האחרון, ולשתות עד היסוד את כוס התרעלה של שלטוננו העריץ. חלקתי את הלחם האחרון לתלמידי, יעצתו את המורים, איך לשמור על “בצלאל”, ושלחתי לביתי להביא לי אוכל ושמיכה, אל בית האסורים.

מובן מאליו, כי לא הביאוני לפני הפחה, כי אם לחברי לצרה, ואת הדלת סגרו אחרי… שם כבר ישבו רבים מ“טובי ירושלם”, וחכו עוד לאורחים חדשים… כל אחד מאתנו עזב, חוץ מביתו, גם את עבודתו אשר עסק בה. רבים מאתנו, היו מאלה, שהיו דואגים לפרנסת רעבי ירושלם, כל אחד ידע, כי שלח ישולח, ואם גם ינצל מהמחלות המדבקות שבכלא המקוטב, במקום מנוחתו, אשר שמה ישולח, ימצא שאול פעור לו… אף-על-פי-כן השתדל כל אחד מאתנו להסתיר את עצבונו בחבו, הראה פנים שוחקות, התבדח, התחדד. ומה נורא היה שחוק מעושה זה… גם אצלי לא היה הכל כשורה: אשתי חלתה זה שבועות אחדים במחלת הבורדם, ותהי מסוכנה מאד. היא שכבה על ערש דוי, בבית איש פרטי, כי בית החולים עמד בין שתי מדורות אש. את הילדים הוצאתי מביתי, ומסרתים על יד אחד מידידי. מסביב לביתי התבצרו הגרמנים: הם חשבו, כי שם תתלקח האש הנוראה. את ביתי ואת בית היוצר שלי וכל מלאכתי, עזבתי תלויים בנס. והרי את בתי “בצלאל” הייתי צריך “להציל” יום יום, שלא יהפכום לבית חולים, כי אז היו הולכים לאבוד בית-הנכאת שלנו והספריה, ויתר רכושנו, המעט שהסתרתי בבור. ומה תהי אחריתם עכשיו? ומה יעשו התלמידים המסכנים, שלא מתו עד עתה ברעב, רק הודות למעט הלחם, שהייתי מבקש בשבילם כעני בפתח, אצל הועד האמריקאי. ומה יהא בסופם של המורים, שהרי גם הם אינם בטוחים מ“עין הרע”? ולדידי כולנו, כבר באו עקבות המשיח, כי כלתה הפרוטה מן הכיס. ואני “עצמי”, אין שלום בעצמותי, אחרי ההסתפקות במועט, זה כשלש שנים. קצורו של הדבר: הייתי “ככל המון בית ישראל”, אשר בירושלם הקדושה. בכל-זאת לא הפרעתי את חברי, ממצב הרוח של שמחה אשר תקפתם, כי כולנו שמענו את פעמי המשיח. הנה הוא בא, הוא בא! רחף הקול המבשר באויר. אבל אנחנו לא זכינו לצאת לקראתו, לקבל את פניו…

גברים לא נתנו לגשת אלינו, רק את נשותינו הרשו להביא לנו אוכל. והן השתמשו בזכות זאת בשקידה רבה, כדי לראותנו תדיר ולהביא לנו חדשות, אשר צמאנו להם בזמן הראשון. ואני הייתי שרוי תמיד בפחד, פן אשמע חלילה בשורה רעה בדבר “בצלאל”, ואף אמנם, ראה ראיתי בידי כל השוטרים, מכל מיני מלאכת “בצלאל”: טבעות, שרשרות, מקטרות וכדומה. בשוטים של כסף, מעשה ידינו, היינו מוכים… רק לא היה מי שיאבב את ידידותנו – בכל רגע הביאו לנו חבילות של חדשות, אבל החדשות היו ישנות, מעציבות מאד: זה נתפס, זה שלם בקשיש, אלה מתו ברעב, התותחים אינם פוסקים לירות, מעופפים באו, אוטומובילים רצים, וחדשות בל נעשו עוד בארץ…

שלשה מאסירינו עלתה בידם להשיג רשיון, לצאת לחפשי לימים אחדים, ולסדר את עסקיהם. אז החלו יתר הנשים לרוץ על פתחי ה“שרים”, להתחנן על בעליהן, שגם להם יתנו רשות כזאת. בכל רגע באו וחדשות בפיהן: זה לא רצה לקבל אותן, זה הבטיח ולא עמד בדבורו. לזה צריך להגיש אשכר, צריך לחלות פני פלוני, וכן עד אין סוף, עד שכולנו גזרנו על נשותינו, שתחדלנה לרוץ הנה והנה, ויעבור עלינו מה. די לבקש ולהתחנן… מעט מעט, הנהגנו סדרים בבית-הסהר, כמו בדירת קבע: הרשונו לנקות את החדרים על חשבוננו, להביא מים, חדלו לנעול את דלתות החדרים ביום. כל הימים ישבנו בחצר הפנימית, וספרים בידינו. רק ליד דלת החצר, עמדו שומרי ראשינו מזוינים. כל החדרים אשר מסביב לחצר היו לבתי-כלא, ואחד מהם מעון לשוטרים. בשני בתי-כלא אוסרו “משלנו”, ובשאר החדרים אוסרו האמריקאים, גם שניהם וטפם וגם עוללים, שלוקחו לערבון, עד שיודו, איפה מתחבאים בעליהן ובניהן. כל אחד ישב על חבילתו, הגה בספריו בעיון רב, ויחל. חיינו רק על התוחלת. והימים נמשכו עד לאין קץ, ימים של תוחלת ממשכה. בשכבך בלילה, הנך חושב: ברוך אדני, עבר יום, ובהקיצך בבקר בלב דואב, תנקר במחך שאלה ארורה: מה יהיה היום? הנך מתאמץ להרבות בשנה, אבל לשוא – אין שנה…

  • “מה לך שוכב סרוח על ערשך, עד שעה מאוחרת כל כך, כמו פחה? – אמר אלי חברי, בהכנסו אל מטת-המשפחה שלנו”.

  • מה יש לי לאחר? – עניתיו – הן גם בלעדי, מגינים יפה מאד על ירושלם שלנו.

  • רואה אני, כי אינך יודע דבר. לכן שמע, ואבשרך: היום אנו עושים סוף סוף את טיול השעשועים שלנו. ויש סברה, כי ירשונו ללכת לחצי שעה לבתינו, אחרי שהשוטרים אשר ילוונו בדרך יגמרו את חטיפותיהם.

והמשטרה לא גמרה אפילו לחטוף את כל האמריקאים, ולא הועילה אפילו המודעה היפה, בתור “עצה טובה”, אשר נתפרסמה לפני ימים אחדים, מטעם הרשות: “כל הבא מעצמו, ברצונו הטוב, אל המשטרה, אשריו וטוב לו, וכל אשר יתפס, יתלו אותו על יד שער יפו”. איש לא בא בעצמו, והשוטרים המסכנים הוכרחו להטריח את עצמם, לשוטט בחוצות ירושלם ולחטוף… את הבקשישים שלהם. אף-על-פי-כן נמצא שוטר בן חיל, שנתרצה ללוות אותי ואת חברי, ולחת את בקשישו, כדי שנוכל להתמהמה יותר מחצי שעה (ההליכה עד ביתנו, ארכה יותר מחצי שעה). בחפזון נתתי פקודות בדבר בית הספר, בדבר “הלואה” ושאר דברים “משמחי-לב”, ואפרד מילדי. לגדול הבטחתי להביא אפנים וחמור, וירגע, אבל הקטנה לא נתפיסה בעד כל הון, פשטה את זרועותיה הקטנות, ותקרא: אבא, אבא! בקושי רב נעתקתי מבין זרועותיה, שחבקוני בחזקה, ואני ואשתי, שכמעט לא עצרה כח לעמוד על רגליה, רצנו כמשוגעים אל ה“חדר”. ריצתנו זו היתה ל“טובה”: לולא רצנו כך, היו עוזבים אותי, ונוסעים חס וחלילה בלעדי… בקושי רב נדחקתי לתוך האוטומוביל. הגרמנים ה“רחמנים”, נתנו בשבילנו רכבת שלמה של אוטומובילי-משא, וימלאום ויגדשום אסירים צפופים, כדגים מלוחים בחבית.

— — — — — — — — — — — —- — —- — —

האוטומובילים הוציאונו חיש מהרה, אל מחוץ לעיר. הבטתי אל ירושלם, אולם עיני הרוויות דמעות, כהו מראות את המראה הנהדר של עיר קדשנו… פתאם נגלה לעיני המון בני אדם, עומדים משני עברי הדרך, וקוראים לנו: “שלום!”…

אחד רץ בכל חכ אחרי האוטומוביל, והושיט לי את ידו: זה היה השמש של “בצלאל”, הספקתי לקרוא לו: "שמור על “בצלאל”! ולא עלתה על לבי המחשבה: הן אני לא יכלתי לשמור את “בצלאל”, מה יוכל לעשות המסכן הזה?

והאוטומובילם אצים רצים, מוסיפים לשאת אותנו הרחק מירושלם… “אה, אל נא תמהר לרוץ ככה, אל נא תחיש לשאת אותי מירושלם, אל נא תרחיקני מאהובי, מחביבי!” והאוטומוביל רץ, רץ… אי-אפשר לעצרהו… מה יהיה? מה לעשות? מה לעשות?…

זמן רב נסענו לקול יריות תותחים. פעמים אחדות ירו לעברנו. לסוף שקטה הדרך. מזמן לזמן פגשנו בחילים תורקיים קרועי-בגדים, עגלות אחדות רתומות לסוסים, דלי-בשר, דווים וסחופים, כחילים, הנוהגים בהם ברפיון ידים, קליל-קליל…

השעה היתה כבר מאוחרת בלילה, כאשר הגענו אל תחנת מסלת הברזל. ובית אין שם. נטלנו את חבילותינו, ושכבנו לנוח על הגבעה הקרובה. הכל היו שבורים ורצוצים מטלטול האוטומובילים, מזוהמים מהאבק הנוראה. כל אחד שאף לשכב איך שהוא, לתת שנה לעיניו. בלילה התגברה הצנה, כל אד התעטף באשר נתן לו אלהים, וירדם. גם אני התעטפתי בפרותי, שמתי את צרורי מראשותי, והשטתחתי על האדמה בתוך בני חברתי. הייתי עיף מאד. אבל הכאב אשר חשתי בכל גופי, לא נתנני לישון. במשך שבוע הימים, אשר זכיתי להתאכסן “בפונדקו של השולטן” לפני נסיעתי, הרגשתי, כי שב אלי מכאובי הישן, אשר עוניתי בו לפני שנים רבות, פה תחת שמי אדני, על האדמה הקשה והקרה, אחזני מכאובי בכל תקפו. ונוסף על זה, תקפתני הקדחת, אשר טעמה ידוע לי מכבר, ותוחלתי לישון ולנוח מעט, נכזבה. נכספתי אך להתחמם קצת, אולי ירוח לי… שקט ושלוה שוררו במחננו, שנדמה בשעה זו לבית-קברות, שנתמלא קברים חדשים. לא נמצא אף ער אחד בכל המחנה. מלאכי-מגננו שכחונו. היתה עלטה, רק כוכבי הזהב התנוצצו שם במרום, בשמי התכלת. רוח קרה נשבה בגבי, אין מחבוא ואין סתר מפניה.

נעויתי, נתכווצתי מכאב וצנה. פתאם עלו על לבי הרהורים על דבר המות… דבר רגיל אצל אסירים… ומה יקרו לי החיים בשעה זו! תשוקה עזה נתגברה בי לחיות, לשאת את חבלי המשיח, לזכות ולהגיע לימי האורה… כמה אכזרי נראה לי עתה המות!….

צל אפל הופיע בין הישנים…רעד אחזני, פחד עברני, הבטתי בעינים פקוחות לרוחה על הצל המרחף לאט לאט… הוא נגש אל כל תינוק נאנק, ומכסהו, עומד על יד כל נאנח ומסעד את משכבו… בכל מקום שבא, באה מנוחה… זעה קרה בצבצה ממצחי. לבי פג מפחד. לא יכולתי להתרומם, להניע את שפתי, שיבשו כחרס. הארץ התחילה מתנודדת תחתי, לאט לאט… הוא נגש אלי, גחן על ראשי, לטפני בידו, וילחש בחשאי, כרוח קלילה:

  • אל תירא בני: אנכי מורך, בא אליך.

  • מורי, מורי היקר! – לחשו שפתי היבשות, לחש של אנחה – האתה זה מורי ורבי? ואני אמרתי, כי המות בא אלי.

  • אל תירא מפני המות, ירא מפני החיים.

  • איני חפץ למות עתה! אסור לי למות: אני עזבתי הכל באמצע העבודה, עדיין לא חייתי.

  • השקט בני: לא תמות כי תחיה. חיה תחיה, ועוד תראה בנחמה.

פתאם הציפה חמימות את כל אברי. פרותי כבדה עלי, העיקה עלי, חפצתי להשליכנה מעלי, לקום לחדש כחי.

  • שכב, בני, במנוחה – אמר אלי ברוך, וישם את ידו החמה על מצחי. – הנך מזיע. זה טוב לך: אתה תרא מהרה, אך שכב במנוחה.

  • למות, למות…סוף כל אדם למות. מה נורא המות!

  • נורא המות אך לבני אדם המתיראים מפניו. אלה חייהם אינם חיים… האיש היודע לחיות “טוב”, ימות “יפה”… למד לחיות “טוב.”

  • מורי ורבי, אתה הראית לי, איך יחיו בני אדם חיים טובים לעתיד לבוא. הראני נא גם זאת, איך ימותו “יפה”.

  • ניחא, בני. אנכי אראך כיצד מתים בנשיקה. זאת היא מתנת אלהים, שהוא מחונן בה לפעמים את האדם החי… אבל, אל נא תבקש להשיג בחזקה מתנה גנוזה זו: אסור לבקש זאת… מתנה זו, נתן האלהים לנביאיו הקדושים, ויתן אתה לבני הדור הנאור, אשר עליהם נבאו הנביאים… ואתם כלכם, על כרחכם אתם חיים, ועל כרחכם אתם מתים…בוא!

  • האדמה הקרה נשמטה מתחתי. פרותי נפלה מעל כתפי, וארה עם מורי מעל פני הקברים הנרדמים…

טו

אנו עולים הרים, יורדים בקעות, איני מרגיש באדמה אשר מתחת לרגלי, כאילו אין אנו הולכים, כי אם טסים. אני מחזיק בידי מורי בחזקה, נחפז ללכת לפנים. איני מרגיש אלא את הרוח המנשבת בפני, כמו בימים עברו ברכבי על גבי אפנים במורד הר. נשימתי נעצרת.

  • איפה אנחנו?

  • על הרי יהודה. הרואה אתה? שם ים המלח.

  • הן קרובים אנו לירושלם, מפני מה אין שומעים את קול היריות? הכבר נלכדה ירושלם?

  • ירושלם נשתחררה עוד לפני אלף שנים. מימי מלחמת העולם כבר עברו אלף שנים.

  • אלף שנים? הלא זהו משך זמן מבהיל לגבי אדם בן חלוף! עיני לא תוכלנה להבחין זאת, מוחי – להבין ולבי לא יוכל להרגיש כזאת.

  • אתה תראה ותבין ותרגיש, אם תשליך מעליך את בגדיך הצואים של ימות החול. אם תביט בעינים פקוחות על עולמו של הקדוש-ברוך-הוא. תטהר את מוחך מחלאת אלף שנים, שזהמו אותו בה, תשכך את לבך… כשהאמן מביט על נוף נהדר, איננו מרגיש על כמה ירחק המקום ממנו. הוא רואה לפניו אך את עולמו של הקדוש-ברוך-הוא… אלף שנים בעיני היוצר כיום אחד הם…

  • מורים ורבי, הגידה נא לי מי הם היושבים עתה בארץ ישראל? יהודים?

  • בני ישראל. הם נקראים אדם. כל האנשים בני אל אחד הם.

  • והארץ נקראת גם עתה ארץ ישראל?

  • זה שמה ההיסטורי. עתה יקראו לה ארץ הפרחים בגלל שפעת פרחיה וגניה, בגלל האמנות והמדע הפורחים בה. זאת היא הארץ שהכל שב בה לתחיה, ארץ הפלאות.

  • לאן תוליכני?

  • אל “קדש הקדשים” שלה, אשר שם ישבו קדושי-בניה, המניחים ברצונם את מקומם לחבריהם המועילים הצעירים מהם, – אל “עמק רפאים”.

  • הן לא הרחק מפה נמצא “גן-האהבה”?

  • מ“גן-האהבה” עד “עמק הרפאים” פסיעה אחת.

  • מורי, לבי חרד, ירא אני מפני “עמק הרפאים”. מוטב לי שתראני את חייהם ההוים.

  • אור חייהם “הטובים” יכהה את עיניך, שראו אך חשך ואפלה, הן לא תוכלנה נשוא את האור הבהיר… את מיתתם “היפה” תבין יותר… אם לבך הנבעת לא ירגיש במתיקותה של מיתת-נשיקה בשלמותה, אולם מוחך ישיג היטב את חסר-פחדם בפני המות… אנחנו בני ישראל הבינונו זאת משנים קדמוניות; מיתת נשיקה נחשבה אצלנו לזכיה מיוחדת. השמעת את האגדה העממית היפה?… הרחק הרחק מעבר להרי חשך. במקום שהסמבטיון זורק את אבניו, עיר יפה יש ולוז שמה. ובני משה יושבים בה. בעיר זו אין בני אדם מתים, כשאחד קץ בחייו ומבקש למות הריהו יוצא מחוץ לעיר, ישוב על אבן אחת, שמלאך המות יש לו שליטה עליה ומת… הם מתים כשהם עצמם מבקשים למות… אבל אין אף אחד, אשר לא יבקש זאת פעם.

  • ובני הדור הזה אימתי הם מבקשים למות? האינם מתים על כרחם כמו אצלנו?

  • אצלכם מתו רבבות אנשים על כרחם במלחמותיכם האכזריות. במוקשי-מות, בבתי-החרשת, ברדיפה אחרי העשר, במגפות הנוראות

שבאו עליכם במסת בערותכם, במחלות שונות ומשונות שלא יכלתם להגן על עצמכם בפניהן… רק החלק הרביעי של המתים, מתו אצלכם מיתה טבעית מחמת זקנה. אבל אתם לא ידעתם להגן על עצמכם בפני הזקנה. הזקנה היתה קופצת עליכם לפני עתה. בימיכם החל המות אצל רוב בני האדם מרגע הולדתם, מחמת המדוים הרעים שהנחילום אבותיהם מדורי דורות… עתה יכול אדם לחיות ולהאריך ימים כימי מתושלח, עד שהוא כבה כמנורה שכלה השמן שבה… אולם אין איש מבקש להיות מהבהב ודועך זמן רב. כשהמנורה פוסקת לתת אור בהיר הרי אין בה תועלת וגם ריחה נודף… לפיכך מכבה אותה כל אחד בעמק רפאים, בטרם תבאיש את האויר… אולם התור להפטר מעולם הזה לא יבוא אצל כלם בעת אחת: אצל בני אדם פשוטים – לאחר כמה מאות שנות חיים. הגדולים שלנו, בני העליה שרוחם חזק מאד יאריכו ימים הרבה יותר, לפי חזק רוחם. לסוף מניחים הכל את מקומם לכחות חדשים – הצעירים.

  • אני משער כי בני האדם פרו וירבו במאד מאד. והארץ לא תוכל לספק לכלם די-פרנסתם? בזה מצאנו טעם למגפות שאלהים שלח בנו, ולמלחמות שעשינו מזמן לזמן.

  • לא נכון הדבר! כשם שלא נכון שהאלהים שלח בכם את מגפותיו, ואתם שחטתם איש את רעהו לטובת האנושיות. כל אלה היו תוצאות בערותכם. האדמה יכלה תמיד לספק את צרכי בני האדם, אבל אתם לא ידעתם לעבדה אף לא עבדתם את חלקה היותר גדול. ואף גם זאת: אתם לא ידעתם להכין באופן חימי מפרי הארץ מזונות לאדם ולכל החי. עתה נמצאים על פני האדמה בעלי חיים פי-מאה מאשר בימיכם ואף-על-פי-כן יש מזון לכולם די והותר. אף עמלים עתה פי-מאה, מאשר בימיכם, כדי להשיג את צרכי המזון הדרושים לחיים טבעיים.

  • אבל סוף סוף הלא בוא תבוא העת שהאדמה לא תספיק?

  • אין פח! כי זה מכבר חדלו בני האדם לרוב על פני האדמה ומספרם ילך הלוך ופחות וכעבור עוד אלפי שנים ימציאו בני האדם הללו עצה שלא יחסר להם מזון.

  • כלום אפשר הדבר? אם המתים מעטו והחיים מאריכים ימים, ודאי שבני האדם פרים ורבים במאד מאד.

  • לא כל אדם מחויב ורוצה להעמיד דור “בדמותו ובצלמו”. חובה זו מוטלת רק על בחירי האנושות, רק על אלה שאנחנו רוצים, כי כל בני האדם יהיו כמותם. מתחילה היו רק חולי הגוף והרוח נמנעים מחונן את העולם בבנים כמותם. פרישות דרך ארץ זו, הועילה הרבה לבער את המחלות עד שתמו כליל מן הארץ. אחר כך חדלו להקים זרע גם בני אדם חלשים, מחוסרי כשרונות ולא-יפים. עכשיו יולדו בנים רק ליחידי סגולה, אשר דמם טהור בהחלט ואשר גופם ורוחם הגיעו לתכלית השלמות.

  • באשר היו עושים אצלנו לפנים לסוסים ולבקר?

  • משנים קדמוניות היו בני האדם מתנהגים עם הבהמה ביתר חכמה בויתר רחמים מאשר עם בני אדם אחיהם. בשעה שהיו הורגים רבוא רבבות אנשים באכזריות נוראה, כבר היו להם בכל מקום חברות של “צצער בעלי חיים” ואלפי מוסדות לשכלל ולשפר את הגזע של הבהמות. אז כבר עלתה בידם ליצור טפוסים שונים של סוסים ושאר בעלי חיים ולפי האידיאל המסחרי שלהם.

  • היתכן הדבר שהאדם יהא נמשל כבהמה? הן מלבד הצורך לשבח את הגזע ישנו לכל אדם רגז טבעי של אבהות.

  • גם עכשיו לא נטל רגש האבהות מבני האדם. אדרבּה הם מוצאים קורת רוח שאין דוגמתה בזה, שהם אבות לרבבות ילדים בריאים, יפים ומחונני כשרונות שונים והילדים אף הם מתענגים על אהבת רבבות הורים חכמים, בלתי אנכיים… העובדה הידועה, שאף עלוי אחד לא היה בן יחיד להוריו, מוכיחה עד כמה היתה מזיקה אהבת-ההורים הנפרזה אצלכם בעכבה את יצירת טפוס עליון של האדם.

  • אבל כל אשה נוצרה להיות אם, והטבע עצמו התאים את גוה לכך?

  • הטבע העניק ביד רחבה כח לאדם לרבוי מינו. אולם מעולם לא יכלו האיש והאשה להוציא את כל עשרם רק לרבוי מינם; אף-על-פי-כן לא הזיק הדבר לא לבריאותם ולא לאנושיות. להפך: הם היו אנוסים להוציא אך מעט מעשרם למטרה העיקרית – רבוי המין… גם עכשיו אין היחיד סובל מזה שהוא עצמו אינו מחויב להשתמש במתנתו להקים זרע להרבות את מינו… כיוצא בזה אנו מוצאים, שאדם לא ניזוק מזה שלא השתמש למלחמת הקיום בצפרניו החדות ובשניו השנונות, שהטבע העניקה לו פעם… האנושיות, המין, מפיקים אך תועלת מזה, שאת החובה של רבוי המין נטלו עליהם יחידי סגולה, בחירי האנושות, אשר מן הרצוי הוא שירבו כמותם. בני הדור הזה אינם מקללים עוד את אביהם ואת אמם.

  • רואה אנכי, כי אצלכם חי כל אחד בשביל הכלל. האפשר הדבר?

  • זהו החק הטבעי. כל עשב חייו טובים יותר, כשסביבו חיים עוד רבים כמוהו. עשב בודד הצומח על פני החול החשוף, נובל מהרה.

  • אם כן איפוא אבדה לכל אחד האינדיבידואליות שלו, האחד דומה לשני כעשב השדה? הלא זאת היא נסיגה לאחור, האנושות לא תוכל ללכת לפנים, להתקדם. ודאי שהחיים בקרב בני האדם כאלה עצובים, משעממים וקרים.

  • טועה אתה בני: ישנם ביניהם אינדיבידואליסטים גדולים, ומספרם רב מאשר בזמנך. בכלל אז לא היו, אלא “בני אדם בעלי שגעונות”… גם העשבים אינם כולם חזקים ויפים במדה שוה, לא כל הפרחים שוים בגדלם ובריחם. עכשיו כל אדם יציר הוא בפני עצמו, עול קטן ויפה מיוחד עם טעמו הוא, וצרכיו הוא. אולם הוא אינו צריך לחשוב על עולמו הוא, אם מתוך כך יזיק לעולמות אחרים. רק באופן זה יכול האדם להיות בטוח, שאחרים לא ישביתו את עולמו…

  • מה הוא הכח המכריח אותם, שיחיו “בטוב”? שהאדם ימנע את עצמו מתענוגיו, כשהם גורמים תקלה לזולתו? היש לכם חוקים כתובים, ושוטרים המשגיחים על שמירת החוקים?

  • חוקיהם אינם “כתובים על ספר”, ולפיכך, אינם צריכים למשטרה, שתשגיח עליהם, ו?תטרח" בשבילם. עוד עם חלב אמם, יונקים הם את חוקיהם הטובים, המצטינים ברוח אנושי עליון, כשם שבימיך לא היה עוד צורך לאסור בחק ובדין, לאכול בשר אדם, ולגבי רבים היו מותרים החוקים: “לא תגנוב, לא תרצח”… חנוכם, וביחוד כל הסביבה שלהם, משרישים את חוקיהם עמוק עמוק, בלבו של כל אחד מהם, עד שנעשו להם לנטיה טבעית, לטבע שני, שכבר אינם יכולים לחיות אחרת. ועוד זאת: האמונה בעולם הבא, ובשכר ועונש, קבועה כה עמוק בנשמתם, עד שלא ימצא אף אדם חלש אחד, שיאבה לאבד בגלל תענוג פרטי, את יקרת סגולות נשמתו.

  • עולם הבא? שכר ועונש? באלה אין חכמינו מאמינים כלל, הם אומרים, כי את הדברים האלה בדו רק בשביל ההמון החשוך.

  • אם מבארים את המושגים “עולם הבא”, ו“שכר ועונש”, לפי המובן ההמוני כמו שהבינום רוב בני האדם בזמנך, ודאי שצדקו חכמיכם בדבריהם. כשחושבים ש“עולם הבא” פירושו, שאחרי המות יקום הגוף שוב לתחיה, אפילו בבגדיו, והוא יתגלגל גלגול מחלות עד ארץ-ישראל“, אין זאת אלא, נחמה בדויה ויפה בשביל ההמון החשוך, שלא יתירא מפני המות ושלא יתיאש משוב לארץ ישראל… אם מאמינים ש”שכרו" של הצדיק הוא, שהקדוש-ברוך-הוא ינחילו שלש מאות ועשרה עולמות, שיקבל שבע חופות, שמונה שמלות, שני כתרים, ארבעה נהרות של חלב, יין, אפרסמון ודבש, שיאכל חתיכה הראויה להתכבד מ“הלויתן”, נתח מבשר “שור-הבר” הרי “עולם הבא” שמן כזה, בדה לו האדם הרעב והשפל, שגזלו מאתו את מולדתו ואת ממשלתו; בני אדם החיים חיים מרים בגלות החשכה ומתענים עד יום מותם… ואם את ה“ענש” מבינים באופן כזה: “חמשה מיני אש שונים, בשולו של הגוף בגפרית וזפת, תליה באברים שהשתתפו בחטא”, ושאר ענשי רצח כאלה – הרי גם זה בדוי בשביל ההמון החשוך, שדעתו קצרה מהשיג, כי החטא עצמו רע ומר… אולם גם בימיך כבר נמצאו יחידי סגולה, בני דעת רחבה, שהבינו את הרעיונות הנעלים על בורין.

  • כיצד מכינים עכשיו “עולם הבא” ו“שכר וענש”?

  • כל אחד יודע ומכיר, כי מעשיו הטובים והרעים קימים גם אחרי מותו, כי שכר מצוה – מצוה, ושכר עברה – עברה, ועוד בחיים ירגיש עונש עליון, בעשותו מעשים טובים, שפרים שמור לדור הבא, וסובל הוא יסורי גיהנום, בעשותו מעשים רעים, שמן ההכרח גורמים רעה רבה לדור הבא…

  • היינו, כל איש נותן לנפשו שכר וענש?

  • כדבריך. אין איש יכול להביא אושר או אסון לרעהו. כל אדם גומל לנפשו, אם “אדם” הוא.

  • כיצד מתים הם ב“עמק רפאים”? הדומה המקום הזה ל“מושב זקנים” שלנו, והזקנים באים שמה לבלות במנוחה את שארית ימיהם?

  • אין מאריכים ימים ב“עמק רפאים”. לשם הולכים לא לחיות, כי אם למות. שמה באים אלה, שהחיים חדלו לתת להם כל ענין חדש לענות בו, ואינם חיים אלא בזכרונות ימי נעוריהם… שני קצותיה של שלשלת החיים התאחדו, תמה שלשלת החיים. הגיעו שנים, אשר אין בהם חפץ, אין עוד מקום ללכת הלאה: הגוף נחלש, מתקשה למלא את תפקידיו, אובדת לו חמדת החיים, הגוף מבקש מנוחה: המות הוא המנוחה.

  • אבל מה הם עושים ב“עמק רפאים” בבימיםה מעטים56 לפני מותם? כיצד הם שואלים את נפשם למות? מה זאת מיתת נשיקה?

  • אדם זקן כח זכרונו תושש. אבל הוא שומר היטב את זכרונותיו ממבחר שנותיו. לפיכך חביבים ביותר על הזקן אותם הדברים, אשר העלוהו בשנותיו הטובות למעלה עליונה, רגשו את נשמתו, כגון: רעיון נעלה אשר הגה, ספר שכתב, תמונה, יצירה נגינתית, אהבת אשה וכיוצא באלה. את הזכרונות האלה יביא אתו אל עמק רפאים, והם הם, המלוים אותו על דרכו האחרונה. הוא מעביר את כולם בזכרונו וחי בהם בשעותיו האחרונות. הריקוים הוא משאיר בבתי-הנכאת או בספריות של עמק רפאים ואחר ילך אל אי-המות אשר בתוך עמק רפאים, מאסף אגודת פרחים ריחניים מיוחדים, שנטעו שם לכך, שוכב לו על מצע אבן שחורה “המנוחה האחרונה” אשר על שפת הנחל, ועוטר את עצמו פרחים. הבשמים העזים הנודפים מהפרחים, כמו מעל מזבח-הקטרת, מעלים את מחשבותיו ואת נשמתו אל עולמות עליונים, מאירים, אשר לא ישובו עוד משם עד נצח. על האבן השחורה תותר אך גויה קרה ובת צחוק של אשר נצחי על שפתיה. –

  • ומה יעשה לגויה המתה? מי מטפל בקבורתה? הישנה שם חברה קדישא? או אולי הזקנים המחכים שם למות מקברים אותו?

  • החיים אינם מקברים את המתים. בכלל לא יצאו אנשים חיים ב“עמק רפאים”. שעה קלה אחרי המות, נהפך הגוף לאפר על-ידי זרם חשמלי חזק. והרוח זורה את האפר על פני האדמה, אשר ממנה לוקח הגוף.

  • וקרוביו אינם יודעים כלל את יום מותו? הם אינם יכולים אפילו להפרד מאתו ולהברכהו ב“שלום” האחרון.

  • כל ההולך לעמק רפאים, כבר נחשב למת בעיני כל החיים. הוא נפטר מידידו וקרוביו לפני לכתו שמה.

הבקר אור ואנחנו באנו על כתל רחב, רם ואפור, בנוי מאבני גזית גדולות. שיחים ירוקים קטנים, רטובים מרסיסי טל-כסף צמחו כאזוב, אשר על פני מצבה עתיקה, מבין סדקי הכתל. עלעלים לבנים נשרו כדמעות בגעת בהם רוח הבקר… סוד איום נשב מהכתל המלא רזי-עולם, מהברושים הרמים, הקודרים, אשר מאחורי הכתל, המתנשאים אל על, אל שמי הבקר, שמראם אדם-צהבהב. הם עמדו מחרישים ביראת הכבוד, אך נענעו את צמרותיהם לאט לאט, כמתפללים. הארזים הענקיים התלחשו בענפיהם הרחבים, המתפשטים למעלה כעננים. סוד לחשו גם האקליפטוסים בענפיהם המשולשלים העצובים ובעליהם הארוכים, הרועדים כעלי דפנה נובלים… על הגזעים היבשים והחסונים של העצים הרמים, נמשכו כשלשלת, צמחי-“צער” דקים רכים, אשר פרחיהם הגדולים הכחלחלים הביטו אלי בעינים חולמות… גם פה, כמו ב“גן האהבה”, לא היה בכל הכתל הארוך, כי אם מבוא אחד: פילון גדול רחב למטה, וצר למעלה ועליו כרכב רחב ובולט עם אותיות אבן כבדות: “עמק רפאים”, למעלה על השער עמדה קבוצת ינשופים מעשה פסל. הן נלחצו בפחד, אשה אל רעותה כמו חיות, ותשקפנה מלמעלה בעיניהן האיומות, עיני אדם.

בשער היה כוך גדול. למעלה כתובת חצובה בחצי עגול: “הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל ישוב אל העפר” תבחתית הכוך היתה קבועה דלת קטנה כבדה וכתובת עליה: “האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו”. בשלבים אחדים יורדים למטה אל הדלת. ליד הדלת, סמוך לכותל שמראה קשת לו עמד ספסל עמוך עשוי מאבן-בזלת שחורה ואצנח עליו. בתמהון התחלתי מתבונן אל כל אשר מסביב לי. הכוך כולו היה מרוצף אבני פספסים כהות. למעלה – שמי תכלת כהה וכוכבי זהב נוצצים. הזר עשוי אותיות זהב: “דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת”. למטה חולקו חקירות בזרים מקושטים, שהקיפו תמונות ארוכות וצרות. בקשוט של הזר התחתון נוצצו אותיות זהב: “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים”. בתמונות הסתמלו כל העתים, ולמטה מזה היה כתוב תכנה של כל תמונה: “עת ללדת”, “עת למות”, “עת לבכות”, “עת לשחוק”, “עת לחבוק”, “עת לרחק מחבק”, “עת לחשות”, “עת לדבר”, “עת לאהוב”, “עת לשנוא”. ישבתי על הספסל הקר והבטתי על צורות האבן, שהציגו בפשטות גאונית ובקוים איתנים את הטרגדיה הגדולה של חיי האדם עלי אדמות…

ממעלה נשמעו, כמו מתוך השמים, קולות נגינה נאדרה, מפכה מתוך עוגב… הקולות רוו את כל האויר, חזרו ונמשכו אל על, לתוך שמי הבקר הזכים… נגון של געגועים, טווי-מחשבות עמוקות, וחלומות זהב נשמע, קול נהי של נשמה הגוועת בבדידותה… צלילי בכיה נפלאים, עדינים, של אושר נצחי, אושר המביא לידי בכי של התפעלות… והאקורדים הולכי וחזקים, מלאים תקוה ובטחון, ובבת אחת נפסקו.

ישבתי ורעדתי כולי כאחוז-צנה. לבי נתכוץ מהנעימה הנשמתית, החודרת לתוך-תוכה של הנפש.

  • זאת היא נגינת בן-זהרה, הוא נגן את שירו האחרון… ברוך דין האמת! אמר המורה בלחש.

הבטתי אל הדלת הנמוכה, בעלת הכתבת השחורה, אשר משכתני אליה בחזקה, אימת מות נפלה עלי… חרדתי חרדה גדולה.

  • אל תירא, בני: עדיין לא באה שעתך להפרד מהעולם. עוד תשוב למקומך. גוך עם חושיו לא יוכלו לעבור דרך הדלת הקטנה. רק רוחך החפשי ילד אתי שמה, ואראהו, כמה “יפה” היא מיתתם של אלה, אשר ידעו לחיות “היטב”.

ירדנו במעלות הנמוכות, עברנו דרך הדלת השחורה, אשר נסגרה אחרינו לאט לאט, באנחה עצובה…

ראיתי כיצד בני אדם קונים עולמם בשעה אחת…


…סוד הוא… רז הרזים לכל החיים…

אל תשאלו!…

טז

… אחרי נסיעה ארוכה וקשה, מצאנו סוף סוף מנוחה בדמשק. בבית-הכלא העומד בחלק האירופאי של העיר, על יד מצבת הזכרון הגדולה, אשר שם הנך רואה בקר בקר תליות, טעונות “אזרחים” תלויים. בית כלאנו החדש לא קבל אותנו בחביבות יתרה: לא הספקנו להכנס לתוך החצר המזוהמת, ושוטר אדיב כבד אותנו יפה יפה, במקל חובלים, זרז אותנו, שנדחק חיש מהרה לתוך חור אפל ולח. שם עמדנו צפופים, לחוצים כדגים מלוחים, פשוטו כמשמעו. אבל אלהים לא נטשנו, וישב את חרון אפו של “שר בית הסהר” שלנו. ויתן את חננו בעיניו תיכף, אחרי ששאלנוהו, אם אפשר לקנות דבר-מה לאכול. כמשרת שלוח, רץ השר בכבודו ובעצמו, לקנות לנו אוכל. ושבכר הליכה זו לא התרפה לרבות במחיר האוכל, שבעתים מאשר משלמים בטוב שבמלונות דמשק.

אחרי אשר שתינו את התה שלנו, וסעדנו את לבנו בלחם טרי, ראינו את עצמנו כ“בעלי בתים” גמורים בדירתנו החדשה. ערכנו “אספה”, פתחנו “ישיבה”, נדברנו על אודות עסקינו, וטכסנו עצה איך להפטר מה“שר” הטוב שלנו והמלון שלו. כתבנו פתקא לאחד ממכירנו, הודענוהו את בואנו לשלום, והזמנו אותו אלינו. פנינו אל משרתנו החדש, שר בית-הסהר, בבקשה להמציא את הפתקא לבעליה, מתחלה העמיד השר פנים זועפות, אטם אזניו ולא אבה לשמוע, דבר אלינו קשות, הזהירנו, כי לפי הדין, כתיבת פתקאות אסורה לנו. אבל אחרי ש“תחבנו” לו שטר תורקי, נעשה המחמיר – מקל, הפה שאסר, התיר תיכף. נזדרז, ונטל את שני הנירות, וימהר את מכירנו אלינו. אחריו באו עוד רבים לבקרנו. מובן מאליו, כי לא נראו פנינו ריקם, כי כל מבקר ומבקר תגע לידו של שר בית-הסהר, שכר בקור הגון… כעבור שעה קלה, הביאו לנו אוכל מכל טוב דמשק, כיד המלך, ואנחנו לא היינו סרבנים באותה שעה, אף לא החמרנו ביותר בהלכות דרך ארץ, ונבלע את המעדנים בעודם בכפנו, כהרף עין. אחרי התענית הארוכה, לא חסר לנו תיאבון, בלי עין רעה. בזכות זוג שטרות, הוציאונו מהחור הלח שבמדור התחתון, וקבעו לנו דירה במדור העליון, אף הרשונו לקנות מחצלאות לישיבה, ולא נצטרך לישב על הרצפה מזוהמה. את האמריקאים הוציאו לחפשי, כי הקונסול ערבם. רק “משלנו” נשארו בחדר, ועוד איזה בני אדם חשודים. (לא יכולנו לדרוש שיוציאום מהחדר, כי הם ישבו בו מכבר, והיתה להם חזקה). עתה הוקל לנו קצת: יכלנו לשבת ברוחה על הרצפה, ואפילו להשתרע כמעט מלא קומתנו. אף-על-פי-כן, לא מצאנו כל “תכלית”, בהשארנו פה ימים רבים. לפיכך, בקשנו מאת ידידינו, שישתדלו להוציאנו לחפשי בערבות. בשעה מאוחרת בלילה הביאו לנו את הבשורה הטובה, כי מחר יקרא לנו דרוד, בערבותם של ידידינו.

חפשים, בני-חורין! רק מי שטעם טעם בית-כלא תורקי, יכול להבין ולהרגיש את האושר הגדול, להיות בן-חורין!…

הלילה עוד מקבלים אנו באהבה את יסורינו: מחר, בני-חורין! מחר, מחר יהיה האות הזה! אולם, כמה ארך הלילה הזה! לא יכלתי לשבת במנוחה אף רגע.

לכל זר אסרו כבר את הכניסה אלינו. את הדלת נעלו אחרינו, הבטיחו לנו בנדיבות יתרה: מי מכם שיהא לו צורך נחוץ מאד, יפתחו לו את הדלת, אבל רק פעם אחת עד הבקר. זכורים יהיו לטובה בגלל זה! שהרי לרע אין גבול, כי מי יכול למחות בידם שלא יתעללו באסירים כרצונם?

ומעוננו החדש ריק, אין בו רהיטים, רק ארבע קירות ערומים, הסימן היחיד, שהוא נועד לבני-תמותה. – מנורת החשמל שהאירה פה, אף היא לא התאימה ביותר “לחדר”. היא היתה אמנם מלוכלכה מאד מאד, גלתה היתה מכוסה כולה זבובים מתים, שכסו עין האור, בכל-זאת היתה מנורה זו, כעין משהו עגום של תרבות אירופאית, בתוך הפראות האסיתית. הקירות המזוהמים היו מכוסים רשומים וכתבות של האסירים, שישבו פה, דבר שנוהגים בו כל האסירים שבעולם. נראה היה, שלא נהגו לסיד את החדר כלל, או פעם ביובל, לפיכך, היו הקירות מלאים תוכן ואילוסטרציות מקדמת דנא. את התוכן לא יכלתי קרוא, שהוא כתוב בלשון תורקית בשורות עקומות, אולם את הרשומים בחנתי בעיון רב. הטוב שבהם היה שלד של בן אדם, שרושם על-ידי איש בקי במלאכה זו, ומתחת היה כתוב שיר ארוך בתורקית. צר היה ל באותה שעה, שאיני יודע תורקית. בודאי שזה מעשה אדם מענין, שהוא יודע לרשם כל כך טוב. זיהו האומלל הזה עכשיו. מה אחריתו? אולי כבר נעשה הוא עצמו שלד כזה? שאר הצורות היו רשומים של כל מיני כלי מות: רובים, אקדחים, חניתות, סכינים, חרבות, ושאר כלים “נחמדים ומועילים” כאלה, גם אי-אלה ספינות היו שם. צורות בני אדם לא מצאתי שם, רק בזוית אחת ראיתי צורת פרופיל57 של אשה, לא יפת תאר ביותר: ראש גדול בעל שער פרוע ומסובך, העין היתה מצוירת, כמו אצל המצרים En face58. למטה, מסביב לכל הקירות, נמשך מין זר משונה, במשוח בששר. כשהתבוננתי מקרוב, אחזתני חלחלה, התעוררה בי בחילה… אלה היו עקבות דם של המלחמות הנוראות, שנלחמים פה עם הפשפשים… מה רב הדם, אשר מצצו רבבות הטפילים הללו, אצל האומללים!

כל חברי כבר שכבו, ישנו זה אצל זה. אלה מתגרדים בעצבנות מתוך שנה, ואלה נאנחים. “שלנו” תפסו כמעט את כל החדר, וה“בעלים " הישנים, נצטמצמו בזוית אחת. משכבי היה מיועד בשבילי: רוח בין שני חברים טובים, אבל הזר המוזר הבהילני, ולא נחפזתי להקריב את דמי לפשפשים… אמרתי, אעמוד על יד החלון, כל עוד אעצור כח. לקרוא בספר אי-אפשר היה, כי המנורה החשמלית היתה תלויה בגבה גדול, כנהוג בדמשק. אין הדמשקאים רוצים לסבול את ההרגל המגונה, של קריאת ספרים בלילות; לכך יש להם די פנאי כל היום, וגם אז אין להם צורך בקריאה. באין ברירה אחרת, התחלתי להשקיף בעד שבכות החלון… הבטתי השמימה, ולא יכולתי לראות מהם הרבה, רק מבין הגגות השטוחים הגבוהים נראתה רצועת שמים, זרועה כוכבי זהב נוצצים. לעומת זאת ראיתי את כל החצר הצרה ושלשת כתליה, אף הם בתי-כלא לאסירים. מימיני עמד ה”הרמון" או בית נשים, שחלונותיו היו מכוסים וילונות. הצצתי שמה בסקרנות חפצתי להכיר על פי הצללים המתנועעים על הוילונות מה יעשה שם בפנים… הצללים יצאו במחול, ידים התנופפו ואחר נשמעה מתוך דממת-הלילה צריחה קורעת לב, זעקת שבר, ושוב השלך הס… רטט אחזני ואתעטף בפרותי. כאחוז צנה לא יכולתי לגרוע את עיני מהוילון, שעליו התנועעו והסתובבו צללים מוזרים ומשונים. שוב נשמעו קולות איומים, חנוקים, כאילו שור מובל שם לטבח… אנקות מיבבות… פתאם נעלמו, נמוגו הצללים. אבל עוד זמן רב נשמעה בכיה חרישית של נפש חוטאת המעונה בגיהנם שלנו…. סמר בשרי מקפאון בתוך פרותי, צנה עברתני, צנה פנימית… חשתי שתקפתני הקדחת “החביבה” ששמה אותותיה בי בימים האחרונים, אבל יראתי לשכב בתוך עדת הפשפשים. התחלתי להביט אל רצועת השמים השתדלתי להסיח את דעתי, לשכח, “לעשות את עצמי כלא-יודע”… הרגשתי, כי הלבנה כבר הופיעה על חוג השמים, אך פלח גג הבית חוצץ ביני ובינה. עמדתי מחכה, עד שתראה מאחורי הגג. בקרן הזוית הלוך וגבר, נראה פלח ירח, כלבנת הפליז המצוחצחת שעל צוארי ה“פחחים” המפורסמים שלנו. הפלח הלך הלוך והתמלא, לסוף צפה לבנה שלמה, בלי כל פגימה על פני השמים הזכים. היא הגיהה שלוה, שקטה במנוחה לאט לאט, כאילו אין מענים פה נשים אומללות… היא השקיפה בעד שבכות הברזל לתוך חלוני, וערבבה את אורה הכחלכל באור האדמדם של מנורת החשמל המזוהמה. מה זר נדמה לי הרעיון, שאותה הלבנה זורחת עתה גם בירושלם, מאירה את גננו הקטן, הגאה, שולחת את נגהה לתוך החדרים השלוים, בעד החלונות הגדולים…

  • הנה, האר נא ירח יקר, שלח אורך אל חדר יקירי, אהובי, יצוק את אור כספך על עריסותיהם הקטנות, לחשה חרש באזניהם, כי אביהם מתגעגע להם, נפשו כלתה לראותם, לחבקם, לנשקם. הוא מביט עתה אליך דרך סורגי הברזל. מחר ישתחרר, מחר יתהלך בן-חורין. רחוק יהיה מכם, אבל חפשי.

ליל ירח על מגדל “בצלאל” צף פתאם נכח עיני… אורחים יקרים באו אלי, אורחים שחכיתי להם זה כמה: קבוצת סטודנטים יהודים תלמידי אוניברסטאות רוסיות. לא ידעתי אף אחד מהם פנים אל פנים, עד הלילה ההוא. ושני מכירי שבאו אתם, לא היו סטודנטים: האחד בעל ראש נלהב, ולב יהודי חם, אשר שמו ידוע לכל עם ישראל. הוא היה היהודי היחידי, שקנא לעמו והתנקם בסכין נוקמת בצורר היהודים, אשר חולל את הפרעות בקישינוב. זה עתה יצא מבת האסירים הרוסי אשר שם שבו שערות ראשו הנלהב. כבן שבעים שנה, אבל עודנו צעיר ברוחו, מלא כח עלומים כקדם. והשניה – אשה צעירה שפגשתיה קודם בחוץ לארץ. שמעתי, כי היא עזבה את בעלה ואת ילדה ותלך “לשוט בארץ להעיר את עמנו מתרדמתו”… היא עצמה אשה רפת כח, רכה וענגה, נושאת מחלת-מות בקרבה, סועדת את נפשה בסם מסוכן, חיה היא רק על הבמה, כשהיא שופכת אל לבה החם בדברים יוקדים. מלבד שני אלה לא ידעתי איש מאורחי, אולם זה ימים רבים חכיתי להם כי בוא יבואו. חכיתי ליום הגדול, שהסטודנטים שלנו, אשר הקריבו קרבנות כל כך הרבה בשביל רוסיה, יבואו לעזרנו בעבודתנו הקשה… ישבנו על שטיח רך מעשה “בצלאל” על מגדל “בצלאל” הרם. באמצע המסבה עמד מגש פליז גדול מלא שקינו המתוקים, מעוטר ביינותינו הטובים. הכל היו במצב של התרוממות הרוח, של איתערותא דלעילא וביחוד מפני שאנו נמצאים בארץ ישראל, בירושלם עיר קשנו ב“בצלאל” שלנו. נאומים נלהבים נזלו מן היין האדום. כל אחד שפך את לבו, כל אחד הביע את קדושי רעיונתיו, אשר נשא בעמקי לבו הצעיר. האשה היחידה, אשר היתה אתנו, לא שתתה יין אף לא ישבה עמנו על השטיח. כל הזמן עמדה נשענת על כן המנורה הגדולה בעלת שבעת הקנים, ותבט למרחוק על הרי מואב המתנשאים מעבר לים המלח, אשר נראה היטב מעל מגדל “בצלאל”… היא עמדה שקטה בלי נוע, כאלו אין חיים צעירים סוערים רותחים סביבה. כאלו אין היא רואה אותנו. גם אנחנו שכחנוה… פתאם נזדעזענו, כאלו זרם חשמל עברנו… כולנו הבטנו אליה בבת אחת, הפסקנו את וכוחנו החם, ידינו אוחזות בכוסות היין מבלי שתותן… היא היתה נצבת ליד המנורה, על קרקעית שמי התכלת של ירושלם, הזרועים כוכבי זהב, בלי נע, פניה החורים והענוגים ככוכבים בשמים. ותט את ידה מבעד לשרוול הרחב אל ההרים, בהביטה מעל ראשינו למרחק, ותשא את קולה החזק, הלבבי, הנגיני, ותקרא:

  • ":ההרים השוממים האלה, ישובו יחיו!… ארצנו העתיקה תחדש את נעוריה "בידי נעורינו… ארצנו הקדושה והיפה, עזובה, שוממה, היא מחכה לשיבת "בניה הנאמנים… אף בימי גלותנו הארוכה, האפלה לא שכחנוה… ארץ "ישראל נשמתנו היא; אין חיים בלי נשמה. "אם אשכחך ירושלם תשכח “ימיני!” נשבעו אבותינו אשר הגלו מארצנו לפני אלפי שנים. את השבועה "הזאת נשבעים גם אנחנו טובי-נכדיהם, המפוזרים בכל ארצות תבל, בכל "תפוצות הגולה המרה. נשבענו משכח את ארץ ישראל, נשבענו לחיות יחד "עם עמנו הנרדף והמעונה!… קים נקים את שבועתנו הקדושה! יסורינו "הנוראים במשך אלפי שנות גלותנו, נתנו לנו הזכות להתקיים, לחיות כעם. "סבלנו מכל עם. נהרי נחלי דם אפפונו בכל דור, לוונו בדרכנו הארוכה. למה "נשאנו כל אלה, אם לא בגלל התקוה, לשוב להיות עם חפשי ועומד ברשות "עצמו? סבלנו ויחלנו, כי יבוא משיח ויגאלנו, אבל אל איש אחד יגאל עם. "הגאולה תבוא רק כאשר יעבוד כל העם כאיש אחד… הבה נתאחד כולנו! "כל יהודי תבל, בכל תפוצות הגולה – התאחדו! העשו אגודה אחת, התאחזו "אז יבוא הגואל!… בנדבות עשירינו בלבד, לא יושע העם כולו! יקומו כל בני "העם, וילחמו בכל מקום שהם נמצאים בו, ילחמו בעד זכויותיהם המדיניות "באשר הם יושבים. וישיג נא רק את זכויותיו, אז יהיה עם, אשר ידו תושיע "לו, להשיב לו את ארץ מולדתו הישנה… יבוא יום והארץ תהיה לו "לצמיתות, כי לו היא!… האנושיות לא תניח, שהארץ היפה הזאת, שהיתה "לפנים “ארץ זבת חלב ודבש”, שבה נולדו הנביאים הקדושים, תשאה "שממה, תחת שלטון עם לועז ועריץ… על ידי זה שכל העמים חומדים את "ארץ ישראל, על כן חרבה עוד יותר, מחמת קנאתם הבוערת… רק אנחנו, "בניה הנאמנים, יכולים להחיותה. רק אנחנו נרצה את אבניה, נחונן את "עפרה, ניבש את בצותיה, נעבד בזעת אפנו את אדמת סלעיה, עד אשר תפרח "הארץ, כבשנים קדמוניות. והיתה לנו לאם חביבה. ונקבצו אליה כל בניה "האובדים והנדחים מארבע כנפות הארץ, ולא נהיה עוד נעים ונדים, ולא "נהיה עוד לשכים בעיני הגויים ולצנינים בצדיהם. חיה נחיה על אדמת "אבותינו חיים שלמים, חיי עם לבטח ישכון. ושוב נהיה לאור גויים, הכוכב “המזהיר של המזרח!”…

ותדם. ושוב תלתה עיניה במרחק, ותשקף אי-שמה, כאילו לא קרה דבר. ותהי דממת אלהים. ואנחנו ישבנו כמקסמים מיפי קולה הערב, ומברק דבריה הלוהטים, שנכנסו אל לבנו עמק עמק…

מי היתה האשה הזאת? נביאה? או מטורפת?… ומי אנו כלנו? הלא מטורפים אנו, שעוד לא פסה האמנוה מלבנו כי עם ישראל חי, כי עם דל וחלש זה הנושא עוד בלבו את הרעיון הנעלה של אהבת האדם לחברו, ישוב לתחיה, בין העמים החזקים, צמאי-הדם?… או אולי מפני שבני הנביאים אנו, לכן נשא לעיני כל העמים את התורה הקדושה של נביאינו חוזי-יה?…

אינני יכול לזכור את שמה ואת שם משפחתה של האשה החלשה-הגבורה הזאת… רק זאת אני זוכר עוד, כי שמה היה שם רוסי אמתי, אבל היא היתה בת נאמנה לעמה אשר אין רבות כמוה!… העודנה חיה? שמעתי, כמדומני, שכבר מתה. כן, כן, היא מתה בשוטה במרחבי הגולה, בעמלה להחיות את עם ישראל מתרדמתו… ולא זכתה אפילו להגיע לחבלי המשיח… מאושרים אנו ממנה: הגענו לזמן הזה של חבלי המשיח, הננו מרגישים אותם היטב בנפשותינו… מי מאתנו יזכה להגיע על הקץ?… נזכרתי את אשר ספרו לנו היום: מהסיעה הראשונה מתו ששה בדרך לדמשק ויותר משלישיתה – בשבתם בבית הסהר המנוגע שבדמשק. רבים מהם חולים מסוכנים. יום יום מתים חדשים… שוב תקפתני צנה עזה. פחד המות בעתני… לא מיתת נשיקה מתים בבתי-הכלא התורקים. כשם שהחיים “טובים”, כן, המות “יפה” שם…

פתאם כבתה המנורה. נשאר רק חוט אש אדום ואף הוא דעך מהרה. נחפזתי להדחק עם אדרתי בין חברי הישנים. התכנסתי איך שהוא, רק את רגלי לא יכולתי לפשט מאפס מקום. שכבתי ודוממתי לבל אעיר את חברי. אבל שנתי נדדה, לא יכולתי לישון. מחר, מחר אצא לחפשי! אימתי יבוא יום מחר? הוי כמה ארך הלילה הזה!…

הס, הכל ישנים. שכבתי ואאזין לדממת המות… מה זאת? מישהו מיבב? מי זה מתיפח? בכיה חשאית כשל תינוק חולה… הבכיה באה מ“בית הנשים” אשר בבית כלאנו.

מזמן לזמן הנני שומע אנחות עמוקות מתפרצות מפיות חברי, ואחריהן התגרדות בחשק נמרץ… הוי, הפשפשים! עוד מעט ויתנפלו גם עלי… שוב החל מכאובי הישן לענותנו… שוב טעמתי טעם הקדחת… חם לי, מחניק. זעה קרה מכסה את מצחי. מתי יכלה הלילה הארוך הזה? בדרתי את הדרתי, שטפתני רוח צוננת, שנשבה משמשיות החלון השבורות. הגב בוער. איני יכול להתהפך על צדי. ראשי מבולבל, כאלו נתרוקן, נדמה לי, כי לא ראשי שלי הוא זה. ראש זר, רע, הושיבו על כתפי… מתי יתם ליל-פחדים זה?

לסוף נעצמו עיני. נמנמתי קצת. פתאם הקיצותי: חשתי משא כבד מוטל על רגלי, שהסתבכו ברגלי חברי הישנים. בעמל רב שחררתי את רגלי, ואספתין לאי בחזקה…

אור כהה וצנת שחרית נשפכים דרך החלון החדרה. קר לי מאד, הנני חש שברון-גב, כאב קהה אינו פוסק מענותנו, אינו מרפני אף לרגע. הנני מתעטף בפרותי, מכסה בה את כל גופי. כחי עזבני, עוד מעט ואתעלף. הרצפה אשר תחתי וכל אשר סביבי. ינועו, יתנודדו… והונה תמונה בהירה כענן מזהיר, נכנסה דרך השבכות אלינו, ותדא כעב קל מעל לישנים. ותגש אלי, ותגחן על ראשי, ותצק חם נעים בכל אברי… ואשמע את קולו הערב של מורי המדבר אלי:

  • קומה, בני. רחץ ידיך וברך “שהחיינו”… בשעה זו נשתחררה ירושלם!… רוצה אני לקום, ואיני יכול להזיז אבר….צועק אני, ואין קול יוצא מבין שפתי הנחרות…

  • קום, לך אל עמך! וספרת לאחיך את חלומות אור אשר חזית. עתה יבינוך!… “בשוב אדני את שיבת ציון יהיו כחולמים”… קומה בני, ולכה!…

וישלח את ידו החמימה, ויגע במצחי הרטוב. הכל התנודד תחתי. בקושי דובבו שפתי: “ירושלם”. ואדה בקלילות…

ביום השני בערב, כאשר יצאנו לחפשי, ספרו לנו סוד מפה לאזן: אמש נכנסו האנגלים לירושלם…

צפת, אב, תרע"ח. אוגוסט 1918.

מִקְשֶׁה – Treiben – עבודה אמנותית בכסף, בנחשת, ברזל וכו', המתקבלת בשקיעות ובליטות על-ידי


  1. הדפסה לקויה – הערת פב"י.  ↩

  2. נְיוּאַנְס – בצרפתית Nuance – הפרש, הבדל קטן בצבעים.  ↩

  3. מַיּוִֹליקָה – מן המלה הספרדית Majorca, ככה קראו באיטליה לכל כלי חרסינה מצוירים ומלובנים, בעלי ברק של מתכת. תעשיה זו התפתחה ביותר באיטליה במאה החמש–עשרה. נקראה גם–כן בשם פַיַנְס Fayence (על שם העיר Faenza שבאיטליה) עיין קרמיקה.  ↩

  4. קַרְקָעִית – בצרפתית Fonde – הקרקע המצויר של איזה שטח.  ↩

  5. פִילִיגְרַן – מן המלה הרומית filum – חוט, granum– דגן, (על שם אחוי החוטים בגרעינים קטנים, הדומים לדגן.) – שזירה אמנותית של חוטי זהב או כסף; עבודה זו משמשת קשוט עדין בשביל כל מיני תכשיטים או עבודות אחרות במתכת יקרה. העבודות האלה מזמן המאה העשירית והאחת–עשרה, שבתקופה הביזנטית והרומנית מצטינות ביפין. לארץ ישראל הוכנסה עבודתה זו על–ידי “בצלאל”. אחינו התימנים התעסקו בה באפן פרימיטיבי.  ↩

  6. זַ'נְר – בצרפתית Genre – מין; צירות המתארת מאורעות–חיים בתפיסה מיוחדת של כל ההבדלים המעמדיים והמיניים, מבלי שתגע באינדיבידואום.  ↩

  7. הַקָשָה וְרִדוּד במקומות הדורשים את זה, בפטיש או באמצעות כלי מיוחד מְרַקֵעַ Punze. עבודה זו ידועה אצלנו מהתנך: המנורה היתה כולה מקשה.  ↩

  8. פְּלִיז – Messing – תרכבת של צינק (30 אחוז) ונחשת (70 אחוז). תעשיה עתיקה, שנכנסה בשמוש בחיי היהודים, המנורה, הנברשת וכל כלי הקדושה נעשו מחמר זה.  ↩

  9. תַּחֲרִים – בגרמנית Spitzen – רקמה וטויה בתוך כל מיני אריגים, היוצרים במקומות שונים נקבים שונים. עבודה זו נודעת עוד מזמן בנין המשכן במדבר עד ימינו אלה; והיא משמשת אמצעי לקשוט הבגד על–ידי צוארון וכו'.  ↩

  10. שִבּוּץ גם תַּשְבֵּץ – Inkrustation – בשם זה נקראת העבודה של קביעת חלקי חמרים זרים שונים בעץ, באבן או במתכת עדינה וגסה, לשם קשוט ויפי החפץ. תעשיה זו ידועה כבר מזמנים עתיקים. יש בה אותו עקרון של עבודת פספסים.  ↩

  11. פַּטִּינָה – חלודה, קומנית, על–פי–רוב ירוקה או גם בעלת צבעים אחרים, שמקבל כל חפץ עתיק בהשפעת האטמוספירה או רטיבות האדמה, בתור חמצן של נחשת על גבי הנחשת והברונזה. חלודה זו שומרת על המתכת שלא תפסד כולה.  ↩

  12. בַּטִּיק – Batik – אריגים הודיים, הנטבלים בקלחות של צבעים, בבדי לתת לאריג רבוי–גונים. לפני הטבלים נמשחים כל המקומות, הצריכים להשאר חפשיים מהצבע הנתון, בשעוה, השומרת עליהם לבל יקבלו את הצבע הנמצא בקלחת. פעולה זו מזכירה את הצרבת (עיין שם).  ↩

  13. חַרְסִינָה – Porzellan – חמר המרכב מקואלינה (אדמה לבנה) וחמרים אחרים; אלה מלובנים באש של C20000 נותנים את החרסינה, כלי חרס לבנים, שהנם שקופים במדה ידועה.  ↩

  14. טֶרַקּוֹטָה – חומר–קלוי, מן המלים האטלקיות terra – אדמה cotta – קלויה. בחמר זה היו עושים הפסלים בזמן העתיק גם פסלים קטנים, צלמי–אדם. (עיין טנגרו).  ↩

  15. כִּיּוּר, לְכַיֵּר – פעולת העבודה בחומר או פלסטלינה, לשם יצירת פסל או עבודה פלסטית אחרת.  ↩

  16. תבליט – Bas–relief – ברליף בצרפתית – תמונה מכוירת, הבולטת באפן נמוך מתוך שטח שקוע, בנגוד להורליף (עיין שם)  ↩

  17. עַרַבֵּסְקָאוֹת – קשוטי–בניה בצורות גיאומטריות מטימטיות, המחוברים אחד לשני ומתפתלים בנטיעות, מבלי שיזכירו באותו זמן איזו צורה של הטבע. קשוטים אלה נעשו בעיקר על–ידיד הערבים בתקופת פריחת הבניה הערבית.  ↩

  18. פְרִיז – זר, קשוט מסביב לספון, על הקירות מלמעלה או בשפוליהם, המחובר ממוטיבים שונים כגון חי, צומח וכו'.  ↩

  19. פְּרוֹטוֹמֵי – Buste– פסול, חצי גוף.  ↩

  20. פְּסִפָּסִים – מוזאיקה – גזרי שיש צבעוניים שונים או זכוכית וגם אבן מחוברים יחד, לשם יצירת תמונה או כתבת על גבי רצפה קיר וכדומה.  ↩

  21. טוּשׁ – מצרפתית Toucher – על–פי–רוב צבע שחור, שהשתמשו בו לפנים, לשם כתיבה והדפסה. עד עכשיו משתמשים בו הסינים לשם בתיבה במכחול. האמנים מצירים בטוש זה ציורים בטכניקה שחור–לבן.  ↩

  22. פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה – תורת תאור העצמים בציור, לפי שהם מתקטנים במרחק ומתגדלים מקרוב.  ↩

  23. אֵנְגְר – Ingres – ציר התמונות ההסטוריות והפורטרטיסטן הצרפתי הידוע (1780–1867) מתלמידיו של דוד. על שמו נקרא ניר מחוספס, המיוחד לציור בפחם.  ↩

  24. טוֹן – צבע כללי שעל גבי כל תמונה, ציור או פסול.  ↩

  25. קוֹנְטוּר, – קו–היקף – קו המקיף שטח ידוע או ציור כל עצם.  ↩

  26. אֵסְקִיז – ציור דרך–ארעי, הכנה לשם ציור.  ↩

  27. פַּנּוֹ – Panneau – גם Paneele – מלוי שטח תפאורתי בתוך מסגרת–עץ, המתמלאת באופן אמנותי על–ידי חמרים שונים, כמו מיוליקה, מתכת, ציור על גבי בד וכדומה.  ↩

  28. מִינְיַטוּרָה – מן המלה הרומית minus – קטן. זעיר–אנפין; ציור זעיר של פורטרט על גבי שנהב או קלף. מלה זו שמשה גם הגדרה לכתבי–היד הקטנים שבזמנים העתיקים.  ↩

  29. אַפְּלִיקַצִּיָה – Application אחוי טלאים צבעוניים שונים, לשם מסירת תמונה או גוף ידוע, על–ידי חלקי הטלאים צבעוניים שונים, לשם מסירת תמונה או נוף ידוע, על–ידי חלקי הטלאים.  ↩

  30. אַנְדַרְטָא – פסל, גוף שלם.  ↩

  31. כְרוֹמוֹ – Chromo– על–פי–רוב צבע חום בהיר, המשפיע על החפץ שידמה לעתיק; צבע–חמצן חימי שנמצא בשנת 1797, מעובד גם לצבעים אחרים בתרכבת של השפעות חימיות שונות.  ↩

  32. טַנַּגְרוֹ– עיר יונית במזרח בֵּאוֹצִיָה, שבה נעשו פסלים קטנטנים של חמר–קלוי, המצטינים ביפים העדין. הם מתארים לרוב את חיי האלים – ביחוד חיי אפרודיטה אלילת היופי, וארוס אליל האהבה. פסלים אלה נעשו בזמן, שבין המאה הרביעית והשלישית, שלפני ספירת הנוצרים ונמצאו בחפירות של שנת 1874. חוץ מזה היו פסלי–טנגרו סמלים לאפנה, על–פיהם למדה האשה כיצד להלביש את לבושה – הַטוֹגָה וכו'.  ↩

  33. סְקִיצָה – עיין אסקיז.  ↩

  34. מוֹזַאִיקָה – עיין פספסים.  ↩

  35. שְׁטַנְץ – באיטלקית Stanza – פלח של פלדה שחורתים בתוכו שקיעה של איזה גוף או עצם, בכדי להדפיס את זה אחר–כך על גבי רקוע פח מתכת. עליו מתקבלת הבליטה.  ↩

  36. אוֹפוֹרְט – גם אַקְוַפוֹרְטָה – צרפתית – מים–עזים. אפן של חריטה על גבי נחשת, על ידי צרבת בחמצן. פעולה דומה לצרבת (עיין שם).  ↩

  37. צָרֶבֶת – Aetzung, Etching– פעולת הצריבה; זו נעשית על–ידי חמצן ידוע, האוכל מתוך החומר הנמצא בחמצן, את כל המקומות הצריכים להיות שקועים. על המקומות הבולטים מעבירים בּלַכָּה שחורה, שאינה נותנת לחמצן לנגוע בחמר. את הצרבת עושים בכל מיני חמרים, מתכת עץ וגם אריגים. בכל מקום יש לה לפעולה זו שם אחר.  ↩

  38. מֵצֵינַט – חובב, תומך. על שם מֵצֵנַס הרומי, חברם העשיר של שני המשוררים וירגיל ואובידיוס, שתמך בהם בעשירותו; עכשיו נקראים בשם זה, כל התומכים באמנים וקונים חפצי–אמנות.  ↩

  39. אַקְוַרֵיל– איטלקית Aquarello – צבע מים. אמצעי למסור תמונות–נוף ופורטרטים בצבע מים על גבי ניר, בנגוד לציור בצבעי–שמן על גבי בד.  ↩

  40. הוֹרֶלְיֵף – בצרפתית – Haut–relief haut – גבוה, relief – בולט. תבליט גבוה. כלומר: פסול או כיור, המוסר חלק גדול של הגוף המכויר בבליטה פחות מהטבע, לעומת זה התבליט – ברליף – יותר נמוך מן ההורליף (עיין שם).  ↩

  41. מַקֵּט – התבנית הקטנה הראשונה לעבודת פסול או כיור.  ↩

  42. פלסטילינה – שעוה; חמר פלסטי רך, שאיננו מתיבש לעולם. הפסלים משתמשים בו במקום החמר הרטוב.  ↩

  43. צְלָלִית – Silhouette – רשום הצל, כלומר הגוף או העצם מצויר בקוי היקף מבלי שימצאו בתוכו כל פרטים.  ↩

  44. אֶטְיוּד – ציור ארעי לשם למוד או הרגל.  ↩

  45. מִבְלָט – עיין תבליט.  ↩

  46. קַרְיאַטִידָה – (יונית) גם קַנֶּפוֹר – אמצעי תפאורתי בבניה היונית: אשה או גבר בתור נושאי קורה על גבם ותומכים בראשם או בגופם את המשא. הקריאטידות הידועות ביותר, הן הקריאטידות שעל גבי הָאֵרֵכְטֵיוֹן באתונה.  ↩

  47. אֵמַאִיל – Email גם למוז' – יציקה. חמר זכוכית צבוע שקוף או בלתי–שקוף, הממורס הדק היטב על גבי קרקעית של מתכת. הוא מותך על–ידי לבון באש ומכסה אחר–כך את המתכת זגוגית צבועה. עבודה זו עתיקה היא, והתפתחה אחר–כך בעיר Limoges בתחלת המאה השש–עשרה.  ↩

  48. קוֹלוֹרִיט – יחס הצבעים שבתמונה, והאמנות למצוא את הצבעים ולהביאם לידי בטוי והשפעה אמנותיים.  ↩

  49. סְטָלַקְטִיט – לשונות אבן–סיד ארוכים, שנוצרו בתקופות החדשות באופן גיאולוגי בתוך מערות וגהרים ותלויים מתוך הספון.  ↩

  50. כך במקור, שני פרקים רצופים מסומנים “יא”. (הערת פרויקט בן–יהודה)  ↩

  51. התבנוננתי – כך כתוב בטכסט. (הערת פרויקט בן–יהודה)  ↩

  52. כנראה טעות דפוס, והיה צ“ל ”היה". (הערת פרויקט בן–יהודה)  ↩

  53. פְרִיסְקָאוֹת – Al fresco באיטלקית, טָרִי: ציור על גבי טיח טרי, הסופג לתוכו את הצבעים ונותן להם את האפשרות להתקיים זמן רב. ידועות ביותר מזמן הריניסנס הפריסקאות של מיכאל אנג'ילו.  ↩

  54. אפשר שזוהי טעות דפוס, וצ"ל: ברוחו. (הערת פרויקט בן–יהודה)  ↩

  55. צ"ל כנראה: כל צרה (הערת פרויקט בן–יהודה)  ↩

  56. כאן, טעות דפוס, צ"ל: בימים המעטים  ↩

  57. פְּרוֹפִיל – הפנים מהצד.  ↩

  58. En Face, Face – חזית הפנים.  ↩

ברוך שץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מרדכי אזרחי (קרישבסקי) (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן

מאת אורי ניסן גנסין (שירה)

אֲנִי שָׁכַבְתִּי בָּדָד, אֲנִי שָׁכַבְתִּי דֹם,

וּנְכָאִים הָגְתָה דְמָמָה בַּסְּתָו בְּעֶרֶב יוֹם,

וְנַפְשִׁי כְּבֵדָה נִבְּאָה לִי לַיְלָה בְּלִי חֲלוֹם.


וְחֶרֶשׁ גָּוַע יוֹמִי וְחַלּוֹנִי עָטָה צֵל,

וְכָתְלֵי חַדְרִי קָדְרוּ וְעָטוּ חֶשְׁכַת לֵיל.

וּלְבָבִי לֹא הֶחֱרִידָה אַף נַהֲמַת יְלֵל.


וּפִתְאֹם חָרְדָה נַפְשִׁי וְעַד מַעֲמַקֵּי תְּהוֹם,

וַתַּחֲלֹם רֶגַע אַהֲבָה וְרֶגַע חָלְמָה תֹּם,

מַלְאָכִי שָׁב אֵלֶיהָ וַיֶּאֱרֹג לָהּ חֲלוֹם…


וַיְהִי הַחֲלוֹם כֹּה חָמִים בַּסְּתָו לַלֵּב הַזָּר,

וַיֵּדַע אָז גַּם דֶּמַע, אֲשֶׁר לֹא יָדַע כְּבָר,

וְקוֹל מַלְאָכִי נוֹזֵל וְחֶרֶשׁ שָׁר וָשָׁר…


לֹא שִׁיר-עֲלוּמִים אַדִּיר – מַלְאָכִי אֵינוֹ תָּם:

לֹא נִלְחַם עוֹד עִם אֵלִים, לֹא בָּא אֵלַי בַּעְיָם –

מַלְאָכִי לָאַט פָּנָיו וְהֵקֵר אַט שִׁיר חָם…


וְעֵינַי מָלְאוּ אֵדִים בַּסְּתָו בִּגְווֹעַ יוֹם,

וְרַצֵּי אוֹרָה נוּגִים נִגְּרוּ, נִגְּרוּ דֹם –

וַיָּשַׁר לִי מַלְאָכִי: אֱמֹר לָזֶה חֲלוֹם…


אַךְ רֶגַע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, רֶגַע בִּימֵי סְתָו –

אַחַר יֵרֵד לַיְלָה, יָמֵשׁ חֹשֶׁךְ עָב,

וְרַצֵּי אוֹרָה נוּגִים עוֹבְרִים אָז לַשָּׁוְא…


וּבָדָד אֲנִי שׁוֹכֵב וּפָנַי אֶל הַקִּיר,

וּסְבִיבִי קוֹדְרָה דְמָמָה וְקִרְבִּי אָפֵס שִׁיר:

עֲלוּמִים וַחֲלוֹמוֹת כְּבָר אָבַד לָמוֹ נִיר…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.