מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שמעון-סביבון

מאת: קדיש יהודה סילמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: [דפוס שושני]; תרצ"ו

סוגה:

שפת מקור: עברית

סִפּוּר

א

“חֲנֻכָּה”, “חֲנֻכָּה” – מָה אָהַב שִׁמְעוֹן הַקָּטוֹן אֶת הַחַג הַזֵּה.

כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי הַחַג הֵבִיא לוֹ אָבִיו סְבִיבוֹן גָּדוֹל, וְשִׁמְעוֹן הַקָּטוֹן סוֹבֵב בּוֹ כָּל הַיָּמִים. הָיָה מַקְפִּיץ אֶת הַסְּבִיבוֹן עַל הַשֻּׁלְחָן, עַל הַכִּסֵּא וְעַל הָרִצְפָּה הַחֲלָקָה. נ‘, ג’, ה‘, פ’, – אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת אֵלֶּה בּוֹלְטוֹת עַל אַרְבַּע צַלְעוֹת הַסְּבִיבוֹן, לֵאמֹר: נ'נֵס, ג'גָּדוֹל, ה' - הָיָה, פ'פֹּה, וְשִׁמְעוֹן אהַב מִכָּל הַאוֹתִיוֹת אֶת הַפּ‘, וְרוֹצֶה, שֶׁהֵפּ’ יִפֹּל תָּמִיד לְמַעְלָה, שֶׁיִהְיֶה הַכֹּל פֹּה, לְעֵינָיו.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יַעֲמֹד שִׁמְעוֹן וְיִסְתֵּכֵּל יָפֶה בַּסְּבִיבוֹן, וְרוֹאֶה עַד כַּמָה הַסְבִיבוֹן קוֹפֵץ, עַד כַּמָּה הוּא רָץ בְּכֹחֵ, וְעַד כַּמָּה הוּא עוֹמֵד דּוּמָם, קָפוּא עַל מְקוֹמוֹ, כְּמִתְפַּלֵּל.

כַּמָּה פְּעָמִים חָשַׁב שִׁמְעוֹן:

– עַל מַה מִתְפַּלֵּל הַסְּבִיבוֹן? מָה הוּא מְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהִים?

וְלֹא יָדַע שִׁמְעוֹן מַעֲנֶה.

וּפַעַם נִגַּשׁ אֶל אִמּוֹ וְשָׁאָל:

– אִמָּא, אִמָּא, עַל מַה מִתְפַּלֵּל הַסְּבִיבוֹן? מַדּוּעַ הוּא מַנִיעַ רֹאשׁוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה, וְאַחַר כָּךְ הוּא עוֹמֵד דּוּמָם עַל מְקוֹמוֹ כַּמָּה וְכַמָּה רְגָעִים?

חָשְׁבָה אִמּוֹ וְחָשְׁבָה וְאַחַר כָּךְ אָמָרָה:

– הַסְּבִיבוֹן מִתְפַּלֵּל, שֶׁיְמַהֵר לָבוֹא חַג הַחֲנֻכָּה…

– וּבֵחֲנֻכָּה עַל מַה יִתְפַּלֵּל? – שָׁאל שִׁמְעוֹן שׁוּב.

– בַּחֲנֻכָּה… בַּחֲנֻכָּה… יִתְפַּלֵּל – אָמְרָה אִמּוֹ מִתּוֹךְ מַחֲשָׁבָה – שֶׁיָּקוּמוּ עוֹד פַּעַם הַחַשְׁמוֹנָאִים, מַתַּתְיָהוּ וַחֲמֵשֶׁת בָּנָיו, וְיִגְאֲלוּ אֶת עַמֵּנוּ מִן הַגָּלוּת, וְיִבְנוּ אֶת אַרְצֵנוּ…

מֵאָז הָיָה שִׁמְעוֹן מַקְּפִּיץ כָּל רֶגַע אֶת הַסְּבִיבוֹן, מַקְפִּיץ בְּכֹחַ וּבְשִׂמְחָה, לֵאמֹר:

– הִתְפַּלֵּל, הִתְפַּלֵּל, סְבִיבוֹן! שֶׁיָקוּמוּ עוֹד פַּעַם הַחַשְׁמוֹנָאִים הַגִּבּוֹרִים, וְיִגְאֲלוּ אֶת עַמֵּנוּ מִן הַגָּלוּת, וְיִבְנוּ וְיִטְּעוּ אֶת אַרְצֵנוּ **פֹּה, פֹּה! **

וּבְכָל הָעֵת שֶׁחָשַׁב שִׁמְעוֹן אֶת הַמִּילִּים הָאֵלֶּה, הָיָה עוֹמֵד הַסְּבִיבוֹן בִּתְפִלָּה, דּוּמָם, כְּמוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים.

וְכַאֲשֶׁר גָּמַר שִׁמְעוֹן אֶת הַתְּפִלָּה בַמִּלָּה >>פֹּה <<, וְאִם נָפַל הַסְּבִיבוֹן עַל הַפּ' גַּם הוּא, וְיָדַע שִׁמְעוֹן, כִּי הֵחַשְׁמוֹנֶאִים הַגִּבּוֹרִים יָקוּמוּ עוֹד פַּעַם וְיִבְנוּ וְיִטְּעוּ אֶת אַרְצֵנוּ פֹּה, פֹּה; אִם לֹא נָפַל הַסְּביבוֹן עַל הַפּ' – וְהִתְעַצֵּב שִׁמְעוֹן אָל לִבּוֹ.

ב

חַג הַחֲנֻכָּה מִתְקָרֵב לָבוֹא, וְשִׁמְעוֹן מְלֵמֵּד אֶת יָדָיו יוֹם יוֹם, אֵיךְ לְהַקְפִּיץ אֶת הַסְּבִיבוֹן, שֶׁיִפֹּל עַל פֹּה

וְהִנֵּה בָּא יוֹם עֶרֶב חֲנֻכָּה.

וְעִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר הִתְעוֹרֵר שִׁמְעוֹן מִשְׁנָתוֹ וְנִגַּשׁ אֶל אָבִיו:

– אַבָּא, תֵּיכֶף תַּדְלִיק אֶת נֵר הַחֲנֻכָּה? בְּעוֹד שָׁעָה? בְּעוֹד שְׁתֵּי שָׁעוֹת? בְּעוֹד חֲצִי שָׁעָה?

– אַבָּא, אַבָּא, אֲנִי רוֹצֶה כְּבָר לִרְאוֹת אֶת נֵר הַחֲנֻכָּה. תֵּיכֶף תַּדְלִיק?

אָמַר אָבִיו:

– שִׁמְעוֹן בְּנִי, מַה לְךָ? רַק עַתָּה הֵאִיר הַיּוֹם, וְאֵין מַדְלִיקִים נֵר חֲנֻכָּה בַּיּוֹם…

וְאוּלָם כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא נָתַן שִׁמְעוֹן מְנוּחָה לְאָבִיו, וְהָלַךְ אַחֲרָיו אֶל כָּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ, וְשָאָל:

– אַבָּא, תֵּיכֶף תַּדְלִיק? בְּעוֹד שָׁעָה? בְּעוֹד שְׁתֵּי שׁעוֹת? בְּעוֹד חֲצִי שָׁעָה? הַאִם אֵין הַיּוֹם נוֹטֶה כְּבָר לַעֲרֹב? הִנֵּה שָׁם עֲנָנִים, וּפֹה עֲנָנִים… מָתַי תַּדְלִיק?

וְכַאֲשֶׁר הָיָה אָבִיו טָרוּד בְּעִנְיָנָיו וְסָח עִם אֲנָשִׁים שׁוֹנִים דָחַק שִׁמְעוֹן אֶת עַצְמוֹ בֵינֵיהֶם, וְהֵבִין, כִּי לֹא עֵת לוֹ לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת בְּפִיו, וְנָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל אָבִיו, וְעֵינָיו שָׁאָלוּ:

– אַבָּא, מָתַי? מָתַי תִּגְמֹר אֶת עֲסָקֶיךָ הַשּׁוֹנִים וְתַדְלִיק אֶת נֵר הַחֲנֻכָּה?

וְהָיָה שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ דוֹמֶה לִסְבִיבוֹן…

כִּי כָּל הַיָמִים סָבַב שִׁמְעוֹן. סָבַב אֶת הַסְּבִיבוֹן וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ מִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה, וְאַף אֶת אָבִיו סָבַב כָּל רֶגַע, סוֹבֵב-סוֹבֵב מִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה, וְעֵינָיו שׁוֹאֲלוֹת:

– אַבָּא, אַבָּא, מָתַי תַּדְלִיק אֶת נֵר הַחֲנֻכָּה?

ג

לִפְנוֹת עֶרֶב לָקְחָה שׁוּלַמִּית אֲחוֹתוֹ אֶת מְנוֹרַת הַכֶּסֶף שֶׁל חֲנֻכָּה מֵעַל הָאָרוֹן, מַרְקָה אוֹתָה יָפֶה יָפֶה, עַד שֶׁהִבְרִיקָה כַּמַּרְאָה וְנָתְנָה לְשִׁמְעוֹן לִרְאוֹת בָּה אֶת פָּנָיו.

וְאַחַר כָּךְ בָּא אָבִיו וְשָׂם פְּתִילָה שֶׁל צֶמֶר בְּכָל שְׁפוֹפֶרֶת, וְיָצַק שֶׁמֶן בְּכָל קַעֲרוּרִית שֶׁל הַמְּנוֹרָה, יָצַק טִפִּין, טִפִּין, וּבִזְהִירוּת, שֶׁלֹּא יִשָּׁפֵךְ הַשֶּׁמֶן אָרְצָה.

שִׁמְעוֹן סָבַב-סָבַב אֶת אֲחוֹתוֹ וְאֶת אָבִיו בְּמֵעֲשֵׂיהֶם. פַּעַם עָמַד לְיָמִין פַּעַם לִשְׂמֹאל, וּפַעַם בְּאֶמְצָע, וְהוּא מְחֵכֶּה בְּקֹצֶר-רוּחַ לָאוֹר.

עוֹמֵד אַבָּא וְסוֹגר אֶת עֵינָיו מֵרֹב עֹנֶג וְהִתְרַגְּשׁוּת, וּפוֹתֵחַ פִּיו בִּבְרָכָה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוֶּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה!

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה.

הוּדְלַק הַנֵּר הָרִאשׁוֹן.

וְשִׁמְעוֹן עוֹמֵד כֻּלּוֹ נִרְגָּשׁ, כֻּלּוֹ חוֹלֵם.

וְכָאוֹר הַיּוֹצֵא מִן הַמֶּנוֹרָה כֵּן הָאוֹר הַנִּשְׁקָף מֵעֵינָיו שֶׁל שִׁמְעוֹן.

ד

וּבְכָל עֶרֶב שֶׁל חֲנֻכָּה יָשְׁבוּ אַבָּא וְאִמָּא וְשׁוּלַמִּית וְשִׁמְעוֹן מוּל מְנוֹרַת הַחֲנֻכָּה, וְאַבָּא סִפֵּר עַל יָמִים קַדְמוֹנִים, עַל מִלְחָמוֹת וְנִסִּים וְנִפְלָאוֹת.

בְּכָל עֶרֶב הָיָה לְאַבָּא מַה לְסַפֵּר.

פַּעַם סִפֵּר, אֵיךְ פָּרְעוּ הַיְוָנִים פְּרָעוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵיךְ שָׁדְדוּ וּבָזְזוּ אֶת מֵיטַב הַשָּׂדוֹת, אֵיךְ גָּדְעוּ עֲצֵי הַגַּנִּים, אֵיךְ הִבְעִירוּ אֵשׁ בַּקָּמוֹת, אֵיךְ הִתְנַפְּלוּ מִמַּאֲרָב עַל אֲנָשִׁים, אֵיךְ אָמְרוּ לְהַשְׁמִיד אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ, אֵיךְ הֵקִימוּ פִּסְלֵי עֵץ וְאֶבֶן וְאָנְסוּ אֶת הַיְהוּדִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהֶם.

וּפַעַם סִפֵּר לֹא עַל פְּרָעוֹת, כִּי אִם עַל נִסִּים וְנִפְלָאוֹת. אֵיךְ זָרַח לְיִשְׂרָאֵל אוֹר בָּאֲפֵלָה, אֵיךְ הִתְעוֹרְרוּ אַנְשֵׁי הַכְּפָר מוֹדִיעִים לְהָשִׁיב מִלְחָמָה לַיְוָנִים לוֹחֲצֵיהֶם וְשׁוֹסֵיהֶם, אֵיךְ מִשְׁפָּחָה אַחַת, מַתַּתְיָהוּ וַחֲמֵשֶׁת בָּנָיו הֵרִימוּ אֶת דֶּגֶל הַמֶּרֶד וְהִרְחִיקוּ אֶת הַמִּתְנַפְּלִים עֲלֵיהֶם, אֵיךְ נִכְנְסוּ הַכֹּהֲנִים שׁוּב אֶל הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּטְמָא בִּיְדֵי הַיְוָנִים, וְטִהֲרוּהוּ וְהַאִירוּהוּ, וְאֵיךְ נִמְצָא פַּךְ שֶׁמֶן קָטָן, שֶׁהֵאִיר שְׁמוֹנָה לֵילוֹת…

שִׁמְעוֹן נִלְחַץ אֶל בִּרְכֵּי אָבִיו, סָבַב בְּמֶבָּטוֹ פַּעַם אֶת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה, וּפַעַם אֶת עֵינֵי אָבִיו הַמְּאִירוֹת, וְנַפְשׁוֹ לֹא יָדְעָה שָׂבְעָה וְאָזְנָיו לֹא מָלְאוּ מִשְּׁמוֹעַ.

– נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה – הָיָה גוֹמֵר אַבָּא אֶת שִׂיחָתוֹ, וְשִׁמְעוֹן הָיָה לוֹחֵשׁ אַחֲרָיו בִּדְמָמָה:

– נֵס – – גָּ–דוֹל – – הָ–יָה – – פֹּה פֹּה פֹּה…

ה

וְרַק בַּלַּיְלָה הַשְׁמִינִי שֶׁל חֲנֻכָּה – שִׁמְעוֹן לֹא סָבַב וְלֹא הִסְתּוֹבֵב.

אַחֲרֵי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת יָצְאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֲחוֹתוֹ אֶל חֶדֶר אַחֵר, וְשִׁמְעוֹן נִשְׁאַר לְבַדּוֹ, מוּל מְנוֹרַת הַחֲנֻכָּה.

מָשְׁכוּ אוֹתוֹ אוֹרוֹת הַמְּנוֹרָה וְלֹא יָכֹל לָלֶכֶת אֶל חֶדֶר אַחֵר.

יָשַב מוּל הַמְּנוֹרָה וְסָמוּךְ לָהּ וְהִשְׁקִיעַ אֶת מָבָּטוֹ בָּאוֹרִים הָרֵכְרֵכִּים.

– שְׁמוֹנָה נֵרוֹת! – חָשָׁב. – שְׁמוֹנָה לֵילוֹת חֲשֵׁכִים, וּבְכָל לַיְלָה אָנוּ מַדְלִיקִים נֵר… – שְׁמוֹנָה נֵרוֹת, הַאֵין אֵלֶּה שְׁמוֹנֶה נְשָׁמוֹת? – מִי הֵן שְׁמוֹנֶה הַנְּשָׁמוֹת?

הָאָב מַתֵּתְיָהוּ הַחַשְׁמוֹנָאִי, וְהָאֵם הַחַשְׁמוֹנָאִית, חֲמֵשֶׁת הַבָּנִים: יוֹחָנָן, שִׁמְעוֹן, יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי, אֶלְעָזָר, יוֹנָתָן. – שֶׁבַע נְשָׁמוֹת.

שִׁמְעוֹן חוֹשֵׁב שׁוּב, וּמָבַּט עֵינָיו בְּכָל נֵר וָנֵר:

– זֹאת נִשְׁמַת הָאָב, זֹאת נִשְׁמַת הָאֵם, זֹאת נִשְׁמַת יוֹחָנָן, זֹאת נִשְׁמַת שִׁמְעוֹן, זֹאת נִשְׁמַת יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי, זֹאת נִשְׁמַת אֶלְעָזָר, זֹאת נִשְׁמַת יוֹנָתָן…

שֶׁבַע נְשָׁמוֹת.

לִכְבוֹד מִי הַנֵּר הַשְׁמִינִי? בִּשְׁבִיל מִי הַנֵּר הַשְׁמִינִי?

אוּלַי לִכְבוֹד שִׁמְעוֹן? – חוֹשֵב שִׁמְעוֹן.

אוּלַי נֵר אֶחָד הוּא בִּשְׁבִילִי, שֶׁגַּם אֲנִי אָאִיר בְּאוֹר הַחַשְׁמוֹנָאִים? שֶׁגַּם אֲנִי הַקָּטֹן אֶהְיֶה כְּמוֹ הַחַשְׁמוֹנָאִים הַגְּדוֹלִים שְׁהָיוּ לְפָנִים? שֶׁגַּם אֲנִי אֶבְנֶה וְאֶטַּע אֶת אַרְצֵנוּ פֹּה, פֹּה, פֹּה?

וְשִׁמְעוֹן יוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב וְחוֹלֵם אֶת חֲלוֹמוֹ וּמַזְקִיף אֶת אֶצְבָּעוֹ מוּל כָּל נֵר וָנֵר, וְאוֹמֵר בַּחֲשָׁאי:

– נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה…

– נֵס גָּדוֹל יִהְיֶה פֹּה…

– שְׁמוֹנֶה מִלִּים – שְׁמוֹנָה נֵרוֹת.

– שִׁבְעַת בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַחַשְׁמוֹנָאִית עִם שִׁמְעוֹן – שְׁמוֹנָה… שְׁמוֹנָה…

וְעֵינֵי שִׁמְעוֹן כְּבָר עָצוּמוֹת לְמָחֱצָה, וְהוּא לוֹחֵשׁ כְּמוֹ מִתּוֹךְ חָלוֹם:

– גַּם אֲנִי, פֹּה, פֹּה… כִּסְבִיבוֹן אֲנִי… מִתְפַּלֵּל לַאלֹהִים… אֲנִי הַיֶלֶד עִם הַחַשְׁמוֹנָאִים הַגְּדוֹלִים… אָרִים דֶגֶל פֹּה, פֹּה… פֹּה אֶבְנֶה פֹּה אֶטַּע… כָּל הַנֵּרוֹת יִהְיוּ לְשַׁלְהֶבֶת גְּדוֹלָה אַחַת – פֹּה, פֹּה…

הַלַּיְלָה הַאַחַרוֹן שֶׁל חֲנֻכָּה, וְשִׁמְעוֹן יוֹשֵׁב, חוֹשֵׁב, חוֹלֵם – חֲלוֹם יָפֶה מָלֵא אוֹר…

קדיש יהודה סילמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של קדיש יהודה סילמן
יצירה בהפתעה
רקע

יצחק ארטר

מאת ראובן ברינין (מאמרים ומסות)

(תולדותיו וצורתו הספרותית)

א.

יצחק ערטער נואלר בשנת תקנ״ב, באחד הכפרים הקטנים שבמחוז פּשמיסל, במדינת גליציה. אביו, שלמה, היה מחזיק מלון אורחים באותו הכפר וחוכר אחוזת-ארץ לעבדה. הוא היה איש ישר ויהודי פשוט וביחד עם זה גם איש עני, למרות עבודתו בתור בעל-אכסניה וחוכר קרקעות. מלמדיו של הנער יצחק לא היו מצוינים לא בתורה ולא בדעת. הטובים שבהם, שהיו באותם הימים בגליציה, לא חפצו ללכת לפנה נדחת, באחד הכפרים, בעד זהובים אחדים ל״זמן״. אולם הנער יצחק הצטיין בחריפות שכלו, בתפיסתו המהירה, בכח זכרונו החזק ובהתמדתו העצומה. יותר מאשר למדוהו מלמדיו האומללים למד הנער בעצמו. ובהיותו בן שלש-עשרה שנה היה כבר בקי בכל ה״בבות" ובמסכתות אחרות של ה״תלמוד" בבלי הגדול. הנער השנון ידע גם לפלפל ולהתחדד ״בענייני איסור והיתר, נזק ומזיק, הלכות אישות ויבמות“, — דבר, שלא ידעו גם מלמדיו. כתבי הקודש לא למדוהו, אלא מעט חומש ומעט נביאים ראשונים, וגם זאת באופן משונה ובפירושים מוזרים ונבערים. את השם ״דקדוק” גם לא שמע. גם ממלאכת הכתב העברי ידע רק מעט, —רק אותיות בודדות אחדות, שלמדן במקרה, ולא ידע לצרפן למלים שלמות. ואף כי הנער יצחק היה קרוב, בשבתו בכפר, אל הטבע ומחמדיה, לא התענג עליהם, כי שם את כל מעינו בתלמוד ונושאי כליו. מוחו החד היה צמא תמיד למזון רוחני, שלא מצא אלא בגמרא ומפרשיה; חושיו היו עדיין נרדמים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.