– הדין הוא: הכול שוחטין – אומר אני לבן-בקר – על-פי דין הכל יכולין לשחוט; אין צריכין סמיכה מגאונים, ולא מכתבים מרבנים, אין צריכים ולא כלום, – כל הרוצה יבוא וישחט.
– שקר – משיב לי בן-הבקר – צריכין להיות לשם כך יהודי למדן, צריכין לידע היטב הלכות שחיטה, וצריכין לידע לבדוק את החלף על חודה של לשון… אף חייבין להיות יהודי ירא-שמים, שרוי במקווה ונוטף מי-טבילה, וגם לברך ברכה בכונה ולהזגיג את העינים.
– טעות היא בידך, בן-בקר, משנה מפורשת היא: הכול שוחטין!
– לא, – עומד בן-הבקר על דעתו, – רק שוחט אמיתי, וגם – דוקא רק בבית-המטבחַים!
ואין זה פלא, הדבר הזה שהוא אומרו; הוא ירשוֹ מאמו שלו, עם חלב דדיה ינק אותו. אני הכרתי אותה, את אמו הצנועה; בריה חיננית היתה, ויראת-שמים; היא האמינה מאד בהשגחה פרטית… ראיתיה כיצד עלתה, בלכתה ברחוב, ישר על יצוּל של עגלה, וכיצד היצוּל הוציא לה את בני-מעיה דרך הגב; ראיתי כיצד היתה גוססת בהיותה תלויה על היצול, ושמעתי היאך אמרה בשעת יציאת נשמה:
– כלונס מסכן! כלום אינך יודע, שאסור לחבול?!
אלא שהעגל המחוכם שלה מוסיף ואומר עוד, שיש לו בזה קל-וחומר, ודבר זה שוב איני יודע, ממי קבּל אותו; והוא חושב בכובד-ראש על הקל-וחומר הזה:
– מה – אומר הוא – כלב זה, שאין יכולים לשחוט אותו שחיטה כשרה, ועל בשׂרו אין מברכין ברכה, ומעצמותיו אין עושׂין מרק-זהב, ומשומנו אין עושׂין קוּגי"ל, ומעורו אין עושין יריעות לספר-תורה, ובפרט תפילין מעור אחד… מה – אומר הוא – כלב, שכל כולו אין בו צורך אלא לשמן-קיק, אין רשאי לפגוע בו אלא קוטל-הכלבים בלבד, ודוקא לפנות בוקר, בשעה שהעולם ישן עדיין, אני – לא כל שכן?!