עַל סוּסוֹ יִרְכַּב פָּרָשׁ דֹּם
וְנוּגֶה בְמוֹרַד הָר:
"לְאָן? הַלְחֵיק חֶמְדָּתִי תֹם,
אוֹ אֱלֵי קֶבֶר צָר?"
הֵד הָרִים יַעַן זָר:
“אֱלֵי קֶבֶר צָר!”
וְהָלְאָה יִרְכַּב רְכֹב וַעֲבר
וְנֶאֱנָח בַּלָּט:
"אִם שׂוּמָה עָלַי לָרֶדֶת בּוֹר, —
הִנֵּנִי, שָׁם מְנוּחַת־עַד!"
הֵד הָרִים יַעַן חַד:
“מְנוּחַת־עַד!”
דִּמְעָה מִתְגַּלְגְּלָה דֹם מִלְּחִי
הַפָּרָשׁ בִּיגוֹן אֵין־סוֹף:
"וְאִם רַק בַּקֶּבֶר מְנוּחָה לִי, —
לִי גַם בַּקֶּבֶר טוֹב".
הֵד הָרִים יַעַן כְּאוֹב:
“בַּקֶּבֶר טוֹב”.