רקע
ישראל כהן
שלוש מתנות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עקד; תשמ"ב 1982

1

נוטריקון של פרס הוא פנאי, רווחה, סיכוי.

כי אמנם שלוש מתנות אלו נותן הפר לסופר. מתנה ראשונה: הוא זוכה לפנאי בשני מובניו: המובן האחד הוא מתן זמן פנוי מעבודות צדדיות, חיצוניות, הנעשות לשם פרנסה וכלכלה. מה מצער הדבר, שסופרים מחוננים, שכבר הוכיחו כשרונם ביצירות של ממש, נותנים את ראשית אונם ואת מבחר שעותיהם ביום לעיסוקים המפרכים את הנפש, המוצצים את רוב זמנם ומרצם. ודאי, צריך הסופר להיות מעורב בחיי הציבור והמדינה ולתרום מזמן לזמן לעיתונות, לפובליציסטיקה, לבירור בעיות חיוניות. ביחוד מצווה על כך הסופר בתקופה סוערת זו. אולם מעורבות זו צריכה להיות מרצון, במשורה, שאם לא כן, היא נהפכת למבוטלוּת. לא פעם הסופר שבו בטל, בתכלית הפשטות, בתוכה. סופר חייב להיות סופר כ"ד שעות ביממה. רק בני-עליה מועטים יוצאים בשלום כסופרים מן המעורבות היתרה. על-פי-הרוב היא מכרסמת את חיותו וייחודו היציריים. ובאמת, מעטים הסופרים, הנוטלים עליהם מרצון עול משרה קבועה בעיתון או בבית-הספר או במשרד. בדרך-כלל הם אנוסים לעשות זאת, על פי המציאות.

פרס זה בא איפוא לתת לסופר שטר-שחרור לשנה ולתת סיפק בידו להיפנות לעבודה של יצירה, הכל לפי כוחו וכשרונו.

אולם, לפנאי של הסופר יש גם משמעות אחרת, שאינה גלויה לכל עין, ואף על פי כן, צורך ראשוני הוא לו. כדי לכתוב שיר, רומאן, או מונוגראפיה, או מסת-בקורת, על הסופר להכין חומר, לקרוא, לבקר בספריות, להעתיק וכיוצא באלו העבודות הטכניות. שלבי הכנה אלה דורשים זמן פנוי. אולם זהו פנאי טכני, החשוב כשלעצמו. אלא שלסופר דרוש גם פנאי של בטלה, שאין בה לא קריאה ולא כתיבה ולא עשייה, כי אם שקט לחשבון נפש ולתהייה על עצמו. זוהי בטלה נעלה, שהיא יסוד לכל פעילות של יצירה. בשעות פנאי אלו מתמלאת נפש הסופר דמדומים, מחשבות, רשמים, מתיחות וגירויים. כל אלה מתגבשים אחר-כך ביצירה ספרותית.

מתנה שניה: רווחה. השתחררות פורתא משעבוד לעבודת-חובה ובחירה בעבודה של שמחה. הסופר מרגיש בשנת הפרס הקלת-מה, בטחון-מה. הוא פטור מדאגת פרנסה. אמנם אין לו שפע, אבל יש לו מינימום, המאפשר לו להסיח את הדעת מן הצד החמרי הטורדני. בדיבור אחד: הפוגה.

והמתנה השלישית: סיכוי. ענין זה הוא חשוב וטעון הבהרה. קבלת הפרס אינה מבטיחה יצירה. כשנכנס פרס עדין אין יוצאת יצירה. הפרס לא יענה את הכל. מצויים גורמי-מיסתורין להבשלת היצירה, שאין לנו מושג ומכל שכן שליטה עליהם. אחד מהם היא ההשראה, שקיומה מורגש אך לא מושכל ולא מוסבר. ישנו גם יסוד ההפתעה. יש נסים ונפלאות ביצירה. מבחינה זו “מסכנת” הממשלה, הנותנת את הפרס. זאת היא השקעה, שפירותיה אינם ודאיים. אבל הסיכון הוא מחובתה של החברה, כי יש סיכוי לנותן הפרס ולמקבלו כאחד. וההשקעה כדאית. וכי מי יודע את דרך הרוח והיצירה? מכל מקום, הסופר רוצה בכל נפשו ומאודו להפוך את הסיכוי להישג של ממש. הוא נוטש את עיסוקו הרגיל, המפרנס אותו, ומתקין עצמו לעבודתו האמיתית. הוא מצפה לחסד היצירה. הוא זקוק לא רק לפנאי, לאמצעים ולתנאי-עבודה, אלא הצלחתו תלויה גם בחירות גמורה מהתחייבות פורמאלית. מצפונו הוא בית דינו. הבטחה אחת בפי מקבל הפרס: לרכז את כוחותיו בסוד הייחוד הגמור בנקודת היצירה. ומה שיצא – יצא. בסופו של חשבון תהא האומה נשכרת. תרבותה תיף ותגדל, ספרותה תפרח וסופריה יוסיפו לה תפארת-חיים ודעת, דעת עצמה.


  1. דברים בחלוקה השמינית של פרסי–יצירה ביום 23.5.76. נתפרסם ב“על המשמר”, 28.5.76.  ↩

המלצות קוראים
תגיות