ליל התקדש שבת …
לשואב-המים הזקן לא היה בשׂר. לא דגים, גם לא יין-שׂרף וחלה …ברוב עמל מצאה ידו לקנות נרות להדלקה, ולחם-שיפון לאכול ולקדש עליו …גם כותונת מכובסת לשבּת לא נתּנה לו …ובכל זאת קרא לשבת עונג – ואחרי אכלו עלה על מיטתו, וַיישן שנת תמימים, שנת עובד …
גם לאשתו היה רק העונג הזה, גם היא ישנה במיטתה. גם היא עייפה מרוב עבודה, בכל ימי השבוע תרה בסביבות העיר ההיא בכפרים – לקנות ביצים, שׂערות חזיר, בלויי-סחבות …והשבוע שעבר לא היה לה שבוע של מזל …מן העיר יצאה בלי כסף, האכּרים לא חפצו לתת בהקפה, בגפּה יצאה וריקם שבה להכין ולקדש את השבת …
בני הבית הקטנים שוכבים בכל לילה עם אבותיהם; שלושה עם אביהם, ושנַים עם אמם במיטה אחת, – היום ישנים הילדים בפינות החדר, כי לא חפצו להעיר את האב והאם.
אך בנחרת הישנים נתערבבו דפיקות לב של נפש ערה; היא הבת הבכירה.
עוד נר אחד מהבהב, והיא יושבת לאורו וקוראת בספר …שׂערותיה האדומות פרועות ומפוזרות על שכמה, ומשני עברי פניה הירוקים, המעידים כי רוב מזונותיה תפוחי-אדמה, אך ידיה רועדות, הלב פועם, העינים הגדולות לוהטות והחזה מתרומם ונופל כגל ….
נורא הוא הספּוּר שהיא קוראת …
הנאהבים והנעימים נפרדו …שודדים באו …וגם השפיפון נראה …
הנר אך מהבהב, עוד מעט ויכבה הנר, והיא לא תדע מה יהא בסופו של השפיפון.