רקע
ישראל כהן
הצייר צבי שור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עקד; תשמ"ב 1982

1

לפני שש שנים, בסופו של ערב חגיגי, שמועדון “מלוא” הקדיש ליום-הולדתו השבעים-וחמישה של הצייר צבי שור, היינו מסובים יחד לשולחן-התה, והנה פנה אלי צבי שור ואמר: הייתי רוצה לצייר אותך. השבתי לו: ברצון רב. אשמח מאד להיות מצוייר על-ידך. ואומנם חיבבתי מאוד את ציוריו המציאותיים-החלומיים של צבי שור. קבענו יום ושעה אחר הצהרים, ואני באתי לביתו בתל-אביב ברחוב גזר 4, כדי לשבת לפניו כדגם לציור. שור, בעל השערות המכסיפות, הגולשות לו על עורפו בקירזול-מה, קיבלני בעיניו הכחולות והשוחקות ובמשקפיים שעליהן. הוא סינן ברכת שלום מתוך שפתים קמוצות, והראני את הכסא לשבת עליו. שבע פעמים במשך שבעה שבועות הייתי יושב על כסא מוגבה בתוך חדר-מלאכתו. החדר היה עירוב של פינת-עבודה ומחסן ולא היה מסודר ביותר, כדרך חדרי מלאכה של ציירים ותיקים בארץ. אף-על-פי שהרגשתי שעשה מאמץ-מה להכניס בו קצת סדר לכבודי. מימיני ומשמאלי, מלפני ומאחרי, היו תמונות גמורות ובלתי-גמורות, אביזרי ציור שונים, כגון מטליות, צבעים, קופסאות, מברשות, בדים וארגז שעמד עליו שעון. מצדי בד-הציור המתוח, ולידו צבי שור, שמכחול וצבעים בידו, והוא מישיר את פניו אלי, מחדד את ראייתו ולאחר שהיית-מה מתחל לצייר.

ואף-על-פי שלא היתה זאת הפעם הראשונה, שאני יושב לפני צייר, הריני נבוך כל פעם שאני עושה זאת. שכן כמה וכמה אימות עלי: אימת הישיבה לפני צייר מעולה, הבודק כל תנועה וכל עווייה שלי כמו בקרני רנטגן; אימת אי-הידיעה איך להתנהג; אימת ההכשלה בישיבה לא-נכונה; אימת השתיקה בשעת הציור ואימת הדיבור עם הצייר. הכרתי את צבי שור שנים רבות, אך לעתים רחוקות נפגשתי עמו ביחידות כזאת, המחייבת גם להחריש וגם לדבר, גם להיות בודד וגם להיות חברתי. אימצתי את כל כושר ההתמצאות שלי, כדי לכוון את השיחה כראוי.

לאחר ששור היה מוכן, התייצב מולי ופתח בשיחה, תחילה במלים בודדות, ואחר-כך במישפטים קצרים ותוהים. כדי לעשות לי נחת-רוח, נגע בספרות ובסופרים. אמר, שקרא מסות שלי, ושל סופרים אחרים; הבטחתי לתת לו ספרי החדש, ואף הבאתי אותו לו בישיבה השניה. אולם אני, שהתרגלתי בינתיים למצבי כדוגמה יושבת, הרגשתי את עצמי חופשי יותר, רציתי דווקא להפנות את שיחתו על עצמו. דבריו המעטים גירו אותי להפליג עמו בשיחה, אך היססתי שמא אפריע לו בתנועת יד או גוף בשעת דיבורי, ושאלתי אותו לאורח התנהגותי. הוא ענה לי בנעימה של שובבות: אתה תוכל לדבר ולעשות תנועות בפעמים הבאות. עכשיו אני עושה סקיצה וכדאי למעט בתנועות. אבל לדבר אתה יכול בלי תנועות. בתוך כך שאלתי אותו אם הוא שייך לאיזו אסכולה או זרם בציור. הירהר קצת והשיב לי: אני אסכולה בפני עצמי. ההגדרה היא ענין של מבקרי ציור. אני מצייר והם מגדירים. לפי הגדרתו של אחד מהם, אני אכספרסיוניסט ולפי דעתו של אחר – אני אימפרסיוניסט. ויש מי שכינה אותי “ריאליסט אימפרסיוניסטי”. ואילו אני מצייר בסיגנוני. קולט את המציאות ואת הטבע – ומצייר. רואה ומסתכל – ומצייר. אני נאמן לעצמי. איני זוכר שום תיאוריה בשעת הציור. ציורי הוא ספונטאני. אני אוהב למסור בדיוק את גוני-הנוף, ואף-על-פי-כן, אין לי ספק שלא פעם אני מוסיף או משכלל מן הזכרון, או מן החווייה הקודמת, אם בשעת המעשה או לאחר המעשה. להתרשמותי מצטרף גם יסוד הכרתי. איני גרוס אופנה. היא אינה משפיעה עלי. האופנה היא מתוחכמת, ויש בה מן המלאכותי. אינני פוסל אותה. אם היא עוזרת למישהו, אדרבה, יצייר לפי האופנה. אני איני מקבל התעוררות ממנה. כל ציור אמיתי הוא בן הדור, והצייר מצייר מתוך הלך-הנפש שלו ושל הדור. כלומר: הוא מודרני. וגם אני מודרני. כך לא ציירו בדור הקודם.

צבי שור לא הביע את דעתו באותה בהירות, שאני מתאר כאן. הוא צייר והחריש. בחש את הצבע והחריש, ריכז מבטו בפני והחריש, ובין שתיקה לשתיקה אמר מה שאמר, ואני מוסר את דעתו בנאמנות.

ב“ישיבה” אחרת שאלתי אותו, אם נכון הרושם שלי, כי בציוריו מרובים הפרחים והאילנות. והשיב לי: צדקת. אני רואה בהם חיוּת מרובה, ולא עוד אלא שלפי טבעם הם מחייבים צירופי צבעים וגוונים לאין שיעור, ואני נהנה מאוד מצירופים אלה בטבע, ויותר מזה ממה שאני מעלה על הבד. ואף-על-פי שציירתי הרבה פרחים ואילנות בסביבות הרבה, רב השוני בהם, וכל תמונה היא חטיבה בפני עצמה.

בינתיים הלכה תמונתי ולבשה צורה, אך היא לא הניחה את דעתו, ולאחר שירדתי מעל כסאי וראיתי ראייה ראשונה את הרישום שלי, הוא לא הניח גם את דעתי. סברי היה שלא כשורה, שלא כהווייתי. אם כי לא רמזתי לו על כך. ב“ישיבות” האחרונות היה עסוק בתיקון התמונה ובשיכלולה, ובין תיקון לתיקון שאלתי אותו, אם צייר גם נשים בעירום ואם אין מעמד-עירום זה מפריע לריכוז היצירה. הוא הסביר לי, שדווקא כוח-משיכה זה שבאשה, שהוא טבעי לאדם, גורם אצלו לאכסטאזה ביצירה. הוא צייר פעם אשה נאה, וציור דמותה הצליח בידו למעלה מכל השערה. הדבר תלוי גם באשה ובהתנהגותה. כל צייר, אמר, צריך להתנסות גם בנסיון זה, אם כי אין להרבות בו, כי הצייר היוצר שואף לבדידות ולריכוז מוחלטים. ואם הדוגמנית העירומה מפריעה לכך – אין להשתמש בה. יש גם הרבה סנוביזם בבירת דרך זו של ציור.

בשבע ישיבות אלו התקרבנו מאוד, והיינו מספרים זה לזה אפיזודות שונות מחיינו. שור הירבה לספר לי על פרופ' שטרוק, שממנו למד, על ידידיו ועל נדודיו, אף-על-פי שהוא מתקשר מהר לסביבה חדשה ואוהב לציירה בכל דקותה ורבגוניותה.

אלה היו בשבילי פגישות רבות ענין. בהן הכרתי לדעת אדם יוצר, שאמנותו היא נשמת חייו. עיניו הכחולות, בת-שחוקו, התבוננותו, מגעו עם המכחול, אופן הכנת הצבעים, טפטופי שיחתו ודרך ביצועו – נעשו בעדינות, בשקט מופלא ובהתרכזות כל כוחותיו. משהו חלומי היה באותן שעות שלאחר הצהריים, כשם שאני חש חלומיות בתמונות-הנוף שלו ובדיוקנאות שצייר. במועדון “מלוא” ראיתי אותו בימי גבורתו וגם בימי רפיונו. תמיד היה אדם מאוזן ונפלא. הוא ויצירתו לא יישכחו אצלנו. בכל אופן, אני נושא עמי את דמותו המלבבת, שנחקקה בי בפגישות רבות וב“ישיבות” ההן.


  1. הדברים הושמעו במועדון “מלוא” בעצרת התייחדות עם זכרו של צבי שור ב–5.6.1979. נתפרסמו ב“ידיעות אחרונות” ב–14.3.80.  ↩

המלצות קוראים
תגיות