מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הִמְנוֹן אֶל הַנֹּחַם

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

עַרְפִלֵּי נַפְשִׁי קָרִים, אַךְ חֶמְדַּת הַשַּׁלֶּכֶת

תְּכַס בְּשָׂרִיגֶיהָ עֲזוּבַת-לֵב נִשְׂגָּבָה;

כִּשְׁאֵרִית כָּל גַּל-עַד אַחֲרִיתִי עוֹד סוֹכֶכֶת

עַל בְּרִית שֶׁזִּכְרָהּ נִשְׁכַּח וְחַי רַק חַלְמִישׁ כְּתָבָהּ.

נִתַּקְתִּי חוֹתַם יָמַי כִּנְעֹרֶת-רֵיקִים רָפֶה,

וַאֲנָךְ עֲתִידִי יָנוּד כְּמִשְׁזַר פְּתִיל-יְלָדִים;

אַךְ עָצוּר עוֹד בּוֹ בְּקִרְבִּי צַו-חַיַּי לְלֹא שָׂפָה,

וּלְעֶרְגַּת-אֵלֶם אֶחָת גַּעְגּוּעַי עוֹד נִצְמָדִים.

אִישׁוֹנֵי עֵינַי קָמוּ מִצְּרֹף כָּל רִיק וּכְזָבָיו,

וְאֵמוּן-בְּדֹלַח פָּג בִּמְכִתַּת כָּל יְקָרוֹת;

אַךְ כַּחַשׁ-חֵן עוֹד סוֹבֵב אֶת רוּחִי כַּאֲשֶׁר סָבָב

וּבְקֶצֶב-רָז תִּנְהַרְנָה חִידוֹתַי הַנִּפְתָּרוֹת.

כִּמְטַחֲזֵי דִמְיוֹן רַב הִתְרַחַקְתִּי כְבָר כְּאַחַת

מֵעָרְמַת-יוֹם הוֹמִיָּה וְקִנְאַת-לֵיל יוֹקֶשֶׁת;

אַף נוֹדֵף צְרִי הַזִּקְנָה וּמְנוּחָה עוֹד בּוֹרַחַת,

הַתַּאֲוָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ וְנֹחַם אֵין לָרֶשֶׁת.

הָהּ, אֵיפֹה אֶמְצָאֶךָ, הַנֹּחַם פְּרִי-הַמְּרוֹרִים,

אֲשֶׁר עֲסִיסְךָ רִפְאוּת וּמִחְיַת-לֵב חֲדָשָׁה?

זֶה אַרְסְךָ מִסְתַּנֵּן כְּנִטְפֵי-שְׂרָף טְהוֹרִים,

וְשׂוֹרֵף גְּלִימַת צַדִּיק וְנוֹקֵב שִׁרְיוֹן רָשָׁע.

בִּרְקַב עֲלִילוֹת-גֶּבֶר שָׁרַצְתָּ, נְחַשׁ-הַבִּינָה,

וְטַבְּעוֹת-הוֹד חָגַרְתָּ כְּגוֹרַל הַבַּלָּהוֹת;

כְּקִלְלַת יוֹם-אַחֲרוֹן בְּלַחְשְׁךָ נַאֲזִינָה,

אַךְ בְּכוֹר הֶעָתִיד עַתָּה וַאֲבִי כָל סְעָרוֹת בָּאוֹת.

מֵעִיֵּי כָּל חֲלוֹף עֵינֶיךָ מְזָרוֹת אֵימָה,

וּגְחוֹנְךָ יֵלֵךְ שֶׁפִי עַל עֶרְיַת לֵב-נוֹאָשִׁים:

אַךְ עַד-תְּהוֹם בּוֹקַעַת לְשׁוֹנְךָ הַזּוֹעֵמָה,

וּפְתֹר כָּל-סָתוּם תָּבִין כְּקוֹסֵם נְבוֹן-לְחָשִׁים.

בֵּין יִצְרֵי-אִישׁ חֲנֵפִים רַק אַתָּה תֵשְׂטְ מֵרְמִיָּה,

וְתֵדַע שְׁפֹט נְדִיבִים וְאַהֲבָה גְאֵיוֹנָה;

מִקּוֹלְךָ יַעֲרֹץ גִּבּוֹר, וְעֵינְךָ הַצּוֹפִיָּה

תְּתַו בְּעֵינֵי נִקְלִים אֶת נַפְשָׁם וְאֶת קְלוֹנָהּ.

בְּהָמִיר מוֹשַׁב-לֵצִים וּבְהַחֲלִיף סוֹד-חֲכָמִים —

כִּמְחִתַּת קֶטֶב יַעֲבֹר הֵד רַגְלְךָ בַּלְּבָבוֹת;

בְּמִשְׁתֵּה גִּיל וּמְנוּחוֹת פָּנֶיךָ הַנִּזְעָמִים

לְרֶגַע קַל נִשְׁקָפִים בְּאוֹר נִבְרָשׁוֹת כָּבוֹת.

עַל כֵּן מִקּוֹל גַּעֲרָתְךָ יָנוּסוּ יַחַד תְּמִימִים,

וֶאֱוִיל לְךָ יִתְכַּחֵשׁ וּבְתִקְווֹת יָלִיט פָּנָיו;

וְזֵד מֵרָחוֹק צָרַר חֲטָאָיו הַמַּאְדִּימִים,

וְרָן לְךָ בִּתְחִנָּה: “אָנֹכִי רַךְ וְעָנָו!”

“עָשִׂינוּ טוֹב, הִצְלַחְנוּ” — חֲנֻפָּה זוֹ מְבִישָׁה

כְּגִשְׁתְּךָ כֵּן תַּעַל כַּלְּבוֹנָה הַמְקֻטֶּרֶת;

תְּהוֹם-עֵינֶיךָ רַבָּה לְנֶגְדָּם תַּז אֶת אִשָׁהּ,

וְעֵינָם לְמוּל עֵינְךָ אֲטוּמָה כְּבַהֶרֶת.

וַאֲנִי מֵאָז אֶת קוֹלְךָ חָמַדְתִּי לִשְׁמֹעַ

כְּסַעַר מְבַשֵּׂר יַחַד גַּם רַע גַם הוֹד לֹא-נוֹדָע;

מִגֵּיא יְמֵי-אֵין-חֵפֶץ אֶל שִׂיא-חֲלוֹם גָּבֹהַּ

הָלַכְתִּי שְׁבִי אַחֲרֶיךָ וּבְנַפְשִׁי חִיל וְתוֹדָה.

כְּעָב בְּשַׁחַר חַיַּי עַל שָׁמַי כְּבָר עָלִיתָ,

וּבְמִשְׂחַק-צֵל הִפְלֵאתָ יְצָרַי הַנִּלְהָבִים;

כִּצְמֹחַ תְּנוּבַת נְעוּרַי הִקְדַּרְתָּ אֶת רֵאשִׁיתָהּ,

וּבְלוּלִים עָלַי יָרְדוּ רְבִיבִים וְרַעֲמֵי-עָבִים.

עֵת זְדוֹן-דִּמְיוֹנִי נִתְעָה כְּחֵץ לְלֹא-מַטָּרָה, —

עַל-שְׁבִיל כָּל אַהֲבַת-שָׁוְא נִצַּבְתָּ לִי לְשָׂטָן;

עֵת רוּחִי עִשָּׂה חִנָּם כָּל-חִידָה לֹא-נִפְתָּרָה —

אֶת קְלוֹנִי, אִישׁ לֹא יָדַע, עַל-אָזְנִי פִיךָ רָטָן.

עֵת טוֹב וּגְמוּל הִשְׂתָּרְגוּ כְקוּרֵי שְׂמָמִית קַלָּה,

קָרָעתָּ חִישׁ אֶת שִׁבְיִי וּכְנִכְלָם שְׁלַחְתָּנִי: —

"לֵך בַּקֵּשׁ אָח לָאשֶׁר וּלְטוֹבָה — אָחוֹת נַעֲלָה,

מֵאֲשֶׁר יִיף בְּיָדְךָ הִוָּאֵשׁ, גֵּא וְעָנִי!"

עַל זְהַב רְקַב-עֲלוּמַי אֶת צְעָדַי הַנִּשְׁכָּחִים

עָקַבְתָּ דֹּם כְּצַיָּד אֶת צֵידוֹ הַיָּגֵעַ;

וּרְחוֹקִים עוֹד נִדְבַּרְנוּ וַנָּקֶם רִיב בַּדְּרָכִים:

“הֲכִי מְצָאתַנִי, אוֹיְבִי?” — מְצָאֲךָ אָח וָרֵעַ!

וּבְעוֹד אֲנִי מִשְׁתָּאֶה לָגֶשֶׁת אוֹ לִבְרֹחַ —

כְּבָר פִּיךָ שָׁת בַּחֲלָקוֹת אֶת כָּל חִידָתְךָ כֻלָּהּ:

"אָנֹכִי זֶה הַדּוֹבֵב בְּפִי יְגִיעֵי-כֹחַ,

וּגְרוֹן הַנְּעוּרִים צוֹהֵל בְּקֶרֶן-פָּז שְׁאוּלָה!" —

אָז נַסְתִּי בָאַחְרוֹנָה אֶל שְׂרִיד כָּל-גִּיל וּרְמָזָיו,

וָאֶרְדֶּה שְׁאֵרִית אַהֲבָה וַיֵּמַר לִי בִּגְלָלָהּ:

וְעַתָּה הוֹלֵךְ נָמוֹג גַּם שְׁאָר זֶה אֲשֶׁר כָּזַב,

בֵּינִי וּבֵין אַחֲרִיתִי כְּפֶשַׂע הַבַּטָּלָה.

וְהִנֵּה אֶחָד בָּא מְדַלֵּג קַל-מְהֵרָה

עַל תְּהוֹם זִכְרוֹנוֹת גֶּבֶר וּמְצוּלַת-לֵב נִסְעָרָה;

בְּפָנָיו נֶפֶשׁ-רִמָּה בַּצַּר-לָהּ לֹא שִׁקֵּרָה,

וְאַחֲרָיו גַּבְהוּת-אִישׁ לֹא חָפְצָה עוֹד בִּיקָרָהּ.

וַאֲנִי בְּטֶרֶם יָבוֹא אֶת דְּמוּתוֹ כְּבָר חָזִיתִי:

כָּל יוֹם לִי כְּיִדְעוֹנִי וּכְבַעֲלַת-אוֹב הַחֲשֵׁכָה;

כְּחוֹגֵר לְיוֹם קְרָב כֵּן אֶחְגֹּר אֶל אַחֲרִיתִי

כָּל מְרִי וְלַהַט-עֹז זוּ רוּחִי לִי טִפֵּחָה.

כֵּן אֵשֵׁב דֹּם וַאֲצַפֶּה, וּסְבִיבִי עֵדָה גְדוֹלָה:

יְשִׁישֵׁי עָמָל נְבוֹנִים וִיצוּרֵי דִמְיוֹן רַכִּים;

וְדִמְעַת אַהֲבָה נוּגָה בְּפָנַי עֵינָהּ תּוֹלָה:

“גַּם אוֹתִי תוֹלִיךְ, אָבִי? מַה צָּפוּן בַּמֶּרְחַקִּים?”

הָהּ, מַהֵר בּוֹא, הַנֹּחַם, וּבְרוּחֲךָ עוֹד פַּעַם

כָּל יַלְדֵי רוּחִי אֵלֶּה לָרִיק וּשְׁאוֹל תַּצִּיעַ!

לוּ יִזְעַם לוֹ הַמָּוֶת רַק לִי אֵת אֲשֶׁר זָעַם —

וּבְעָנְיָם אַל-נָא אֵרֶא וּבְיָדִי אֵין לְהוֹשִׁיעַ.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

סכנות מבפנים

מאת אברהם שמואל שטיין (מאמרים ומסות)

כמה וכמה משפטים מתנהלים עתה לפני בתי הדין בישראל.

אשר לאחד מהם הטעים זה מקרוב נציגו של היועץ המשפטי של הממשלה, כי “נתגלה ארגון טרוריסטי, החותר תחת בטחון המדינה, וכתוצאה מכך נעצרו אנשים מספר. המשטרה מנהלת חקירה רצינית, יסודית וסודית ביותר… משנתפס הארגון נמצא גם חומר רב”. ובעיתונים ניתן תיאור של אחד החשודים בארגון המחתרת הנוקמנית ובעמידה בראשה – “ציני, אכזרי, נטול-סייגים, אויב המדינה, רב כשרון להרע…” – בערך בזה הלשון.

במשפט שני עומדים לדין צעירים חשודים בנסיון התנקשות במשרד החינוך. ובמשפט שלישי – האחראים לעיתון מסויים – ולא על מתן ביטוי לאמונות ודעות, אלא על נסיון לפגוע באורחה של ממשלה ידידותית במגמה מפורשת להפר קשרי-ידידות אלה. הבולטינים היום-יומיים של משטרת ישראל מלאים וגדושים מעשים – ונסיונות לביצוע מעשים שאין הדעת סובלתם – לחבל, לפרוע, לפגוע באשיות המדינה, החברה והמשק, במכוון ובהיסח הדעת, בזדון ובשגגה, באמתלאות וצידוקים לאין ספור – שום עיתון לא יכילם.

אפס, אויביה של המדינה הזאת, שהם אויבי גאולת ישראל, גם אם לפרקים רוממותה בפיהם, שהם עויני הפועל היהודי – נשקם אינו עשוי דוקא ברזל ואינו מנוגד תמיד פלדה ותחמושתם לא תמיד בצורת חמרי-נפץ וכדורים. אילו היה זה בלבד נשקם או אז היתה סכנתם מועטת יחסית ומוגבלת, וודאי שכוחה של המדינה, היינו של הרוב הגדול, לגבור אותם ולעקרם. אולם נשקם הוא, בעיקר, עלום ומופשט, הוא יונק מאוירת הזמן, מיחסי החברה, ממורשת פגומה – היאך ייעקר באקט חד-פעמי, במשפט וברצוי פסק-דין?


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.