רקע
יעקב שטיינברג
ישישים מלידה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

זקנה ושיבה, כשהן כרוכות יחד בחוט שיש בו ממש, עושות את שביל האדם מושלם וכליל‑דמוּת מתחילתו. מאריכי‑ימים נוהגים באורך‑עמל לא רק לקראת זקנתם; דומה הדבר, כי מי שנוחל זכות יתרה ורואה מנפשו את כל מופתי הגלגולים אשר לחיי אדם – חש את הגזירה הטובה בעוד מועד, בזמן הבחירה של ימי הנעורים, והוא עושה שלא מדעת לפי הצו הנעלם, מאַלף את יצריו לדרך ארוכה ומדריך את כשרונותיו לפי הקצב הכבוש של המרחקים הגדולים. נאד הרוח, אשר האחד ישאנו במו זרועותיו החרדות כמלוא כברת גורל קטנה, והשני יעמיסנו על שכמו מדי צאתו לנוע בכל האפיקים הגדולים והקטנים אשר ליובל שנים – נאד הרוח הזה נעשה אולי לפי מתכונת קבועה מראש; הצפויים לאחרית נמהרה עושים את פיו כעין המשׁרקה, כביכול, ומי שנטל עליו לרעות את נפשו עד זקנה ושיבה – חס על כליו ועל הנמצא בו, ואינו מתופף אפילו על דפנות הנאד המתוח.

הטבע מתכּן את הכל יחד מראשית מעשהו, אפילו מבחינת דברים הנחתכים על –נקלה לפי המקרה. מידת החיים של האדם התחלואים עלולים לכאורה לשמש לה מספריים חותכים, אף היא מקבלת מראשית ברייתה את כל סימניה המיוחדים. היוצרים, לכל סוגיהם, מטביעים בעל‑כרחם על יצירותיהם את חותם החפזון או המתינות; כל שגר‑ספרים גדול, וכמו כן כל החטיבות רבות‑ההיקף אשר לאמנות ולחכמה ולפעולה, מגלים כמעט תמיד סימן נאה של שלוות‑סליחה, מין התחסדות של יצורים עשׁירי ימים; לעומת זאת אתה מבחין בכל יצירה מצומצמת, זו שיוצרה הטיל בה כוח למעלה מן השיעור, כעין תסיסה לשמה, כעין כפירה מתאוה כלפי יסודות החיים. אומרים: מיכאל אנג’לו יצר במזל הנשגב, את רפאל ליווה כל ימיו המעטים מלאך החן; האין השנים האלה עדים נאצלים: האחד לשעבוד‑עתיד, ארוך ורחוק, והשני – לחרות החסד של האדם הנכרת בחצי ימיו והוא חייב לעולם הזה רק את חובת התפארת אשר לרוח? אמנם מעגל היוצרים הוא כאחד ממעגלות החיים לערב רב של מקרי סנוורים; בונה העולם משליך את חוקיו והוראותיו כפתים, ואלה נרמסים לפעמים עד‑תום גם ברגלי היצור שאליו הם שלוחים. אבל האין עיננו רואה מין הבדל בראשית בין המלאים והקטועים בזמן? גיטה נהל את עטו, עט החלמיש, ובכל כתביו אפילו הגעגועים כבושים כדברי בינה; שקספיר, הדומה לו מבחינת ההסתכלות שאין לה שיעור, זו הרואה בכל גילוי וגילוי קטן כדי פתרון לעולם מלא – הגביר את שאר רוחו בין השיטין וכרך בכל שורה רמז ותאור למעלה מן התכלית כמעט. מנדלי שלנו, שרוח הבדיחה דחקה לכאורה אפילו את מפסלת השמיר שבידו, וסגולת הסבלנות שלו – סבלנות של יהודי – מהולה היתה בהתאפקות שמדעת – רשם את סיפוריו מתוך אורך‑עשיה המקהה כמעט את עינו של הקורא; ולעומתו היו היינה וברנה נרתחים כל ימיהם בחריפות עצמם, ועסקי‑החן שלהם היו מרובים אפילו מכדי מידת ההתיפּות המצויה – מימי מנדלסון ואילך – אצל כל ישראלי המשרת לפני קדשי עכו"ם.

הכשרון, המכריע אצל בעליו מבחינת כל התכונות, אין לו שליטה על סגולת הנחת של ישישים מלידה. הללו העומדים לזקוֹן בגזירה עילאית, רואים את עצמם על סף הנעורים כמפויסים בידי שמים, משולים בעיני עצמם בימי העמידה לאנשי המאסף הצועד ביתר רווחה בקצה המחנה; הם הולכים את דרך המערכות ביחידות, הרחק מאספסוף הזקנים הבטלים, אלה שנשארו בעולם הזה מתוך שכחת גורל; כל האדם קצר‑הימים נוהג בשגעון החפזון, והם דרכם כבושה מעט מתוך בושה חשאית, כדרך הילדים הקשובים אשר אמם תבדילם בעין טובה מאחיהם; והם משלמים בסתר ובגלוי גמול‑סליחה לאחיהם המקופחים.

המלצות קוראים
תגיות