מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על הדבקות בזמן

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

בתורתם כתוב: ודבק סופר בזמנו. אפילו לתינוקות של הספרות אין הללו מתירים להשתעשע אלא בצעצועי מליצה שנשרו אך תמול ושלשום מאילן המתנות של הפיוט; על אחת כמה וכמה לבחורי הסיפור או השיר שהגיעו למצות פריה ורביה ספרותית. את אלה הם משדלים כשדכנים, לאמר: כמה נאה כלה זו ששמה מציאות בת‑הווה; מצחה הגלוי ללא קמט רעיון, שפתיה ארגמן בראשית, תלתליה ינעמו מעברים ללא צמות, זה מבנה‑בתולים עיקש אשר למראהו תסוג לפעמים מאליה גם יד גבר חושק; מי פתי ולא ייפּתה? קחנה לך – ונערים שוקקים יתמכו את מוֹטות החופה כמנהג, ורב נכבד מטעם דת‑התקופה ישא את ברכת הקידושין; ואף בחותן איתן תזכה ששמו קהל, ובחותנת שומרת‑בנים אשר שמה בקורת.

רבים הם הזוגות הכשרים האלה, שניתן להם גם מוהר גם ברכה ליום כלולותיהם, וחוצות מגוריהם ישתרעו באין מכלים לאורך ולרוחב של פני נוף הספרות; אך זר כי יעבור במושבתם ביום לא‑חג, יום שניכרים בו אותות – וננעצו בו המון עינים מבעד החלונות, עינים מקנאות‑מרחוק אשר ליושבי‑בית, עינים חושקות‑מרחוק אשר לבעלים צמודים‑אל‑רעיונותיהם. זאת אחריתם, אחרית רגילה של ברית‑נישואין מתוך חשבון; זה גמולם, גמול ישרים לא‑נבונים אשר האמינו למפתי הבל ועשו את הזמן לסוכנת‑בית רוקחת ואופה ומרבה‑שיחה והוא, הזמן האמיץ ועושה‑כל‑ראשית, לא נתגלגל מעולם בתואר של אשת חיל השואפת נכונות לימין בחירה. רק רֵעַ‑לעיתים יש אשר יהיה הזמן לאיש יוצר או לכל חרוץ ועושה תכונה בחיים; פה כנאצלים שני הרעים גם יחד, והדיבור ביניהם לא יסוב גם לעת מצוא על התועלת הנשקפת לאחד מאת רעהו. כי מיטב הרעות היא גם בברית היקרה הזאת רק אותה הציפּיה הנאלמה לקרבת לבבות גמורה שאינה עתידה להתקיים במלואה; ואף ציפּית‑אמונים זו אינה מפורשת ואינה יודעת לעולם את כוונת עצמה. אנחנו כולנו נאמנים כל ימי חיינו לשר העתים, ולפי הלבוש וסבר הפנים ומערכת מעשינו אנו נראים תמיד כמחכים לאורח יקר, הוא הזמן – שיבוא וימצאנו שמחים וערים לבואו; אבל רק ריקות שבין נשים ולאים שבין סופרים מחליפים את חמודות החיבה האלה בעבודה גסה של התרפּסות‑אָפנה. זו האשה הטורחת למען אָפנת השמלה וזה הסופר המדקדק בנושא החיבור – שניהם יחדו מצמצמים את מושג הזמן האדיר כדי מושג נלעג של זמניות; הלזו, הזמניות הבשׂרית, כביכול, הנובלת וצומחת כאחת כבשר גופנו, הכפופה לפי טבעה החולף לרוב יצר ולרוב מחלה – היא היא הניתנת בכל התקופות לסופרים אוהבי‑עזר ככלת‑נועם בנעוריה וכאשת‑פתיוֹת ואשת‑רש לכל שארית‑ימיהּ. את הסופר האחד מרבבה היא מעשירה במוֹהר‑נושׂאים, מתרפקת עליו יום‑יום בחן לא‑נובל למען יעשה בלי הרף הון‑יצירה שכולו טוב בעולם הזה; אבל את האחרים בכל הרבבה היא עושה בלי כל נפלאות של יסורים לבעלי‑נשים חדלי חליפות, לגברים נדכאים היושבים בנויהם על אשפתות‑הנישואין והוזים לשוא על נאפופי סתרים. רבים הם לאין ספור בכל תקופה, סופרי הזמניוּת האלה שראשיתם צהלת‑כלולות, בעוד שעת מציאות מסוימת בבתוליה וכל עלם לכשרון‑סופרים נראה בעיניה כגבור כתיבה ראשון בעולם – ואחריתם תפלות‑מדנים, לאחר שאותה מציאות תשׂבע במהרה את היד העושה בהיתר במערומיה, והיא מתחילה לשאת עין אל כל זר. מי לא יכיר את האשה ערמוּמית‑המאויים, זו שמגע יד טרזן ינעם לה לפעמים מחשקי בעל מלאים? כזאת תהיה המציאות בימי ביכוריה: שוטמת בגלוי את סופריה הסובבים אותה בתאוריהם הכשרים, שנודף מהם שעמום‑חזרה, בוחלת בסתר בכל הגברים הנלעגים האלה אשר לא ידעו את סוד האשה, ואם סוד זה ידוע לכאורה מימות עולם, לאמר: טובים לאשה רק מעשי האהבה הבאים מרחוק – ממרחק הדמיון, מנבכי הרגש, ממצוּלת הדמויות. אז מתחילים המדנים. הזמניות מתנכרת, מראה לבחירה פנים מגושמים משממון; הסופר מאריך בפיתויים שאין בהם עיקר. מנסה את כוחו בחדשות לא תצלחנה, סוטה כה וכה מאחרי המציאות למען הוָשע בקנאת נשים. הספרות אֵם כל משפחות הסופרים, מתמלאה ספרים וחלקי ספרים שניכּרת בהם קודם לכל המבוכה, מבוכת בעלים שאשמו לרעיותיהם על לא דבר, רק בעטיה של המארה הטבועה בכל הרגל. והספרות, היא הסבתא מימות‑קדומים אשר בחיקה ימצאו כפּרה ושכחה כל הבל וכל שגיון היוצאים מדמיון אדם, מטילה אגב בת‑צחוק נוגה דור סופרים שלם לחדר גנזיה, ותם החזיון. אך עוד מעט וחזיון מתחיל מחדש: בא אביב‑מציאות חדש למדינה, וזוגות סופרים פרים ורבים, ואֵם הספרות מברכת ובת‑צחוק של נצוּרות שפוך במלוא פניה. כי זה העולם, בכל שפעת חייו המהבילה ופזורה לאין הכיל, אינו עומד על אהבת מרחקים המולידה נצורות ויקרות, אלא על משטר לידה רגיל ומצוי לכל דורש.

ואולם יש תקופה נבחרת מתקופות, חלקת‑עתים עידית שמיעוטה בור ובטלה ורובה תנובת‑חליפות, תקופת זריחה או שקיעה שכולה אותות כמועד אלוהי; הזמן יעמוד במילואו, כאב החיים הגדול והגלוי, וגוי ואדם ישכחו את הזמניות הענוגה כשכוח איש את שוכבת חיקו ביום חרדה; הענוה והכסילות והזקנה כאילו מתבטלות בעולם, אין שמח בנועם זמנו כענו, אין מתפאר על ערך‑זמנו ככסיל, ואין מפרש את הבל זמנו כזקן; כולם גאיונים וצעירים ונבונים למען העתיד – אז יאָמר לפעמים גם על סופר כי דבק בזמנו. לא רוח היצירה ולא הנושאים ולא תארי הדמיון יתחלחלו בבית יוצר איתן בתקופה חרדה כזאת, כשם שחלל הבית ומערכת הכלים לא יתפלצו עם היות סער בחוץ ויש אשר גם יהיה להם מראה קופא שבעתים; רק הכל יחדו יהיה לאחר – כאילו צפוי בבת‑אחת מכל העברים, כהיות הדברים עם מאור הברק. זה מעוף העין האדיר, המתגלה חליפות עם ברקים ועין הרואה תופסת אותו בנס מתוך הרחבת‑ראיה – גם נער בשחרותו ינחש את פליאותו בשעת סופה וגם ידע להבין כי אין כוח לגנוז את תארו של הפלא הזה, מין תואר של זמן גדול האצור במעוף עין אחד; והוא הדבר המתרחש לפעמים ביצירת סופר בתקופה גדולה: הכל על מקומו, כל כלי היצירה כתומם, ומעוף‑העין המבוטא נראה אדיר ומשומר שלא כדרך שאר החליפות שבעולם. מי לא מצא בספרים רגעי‑נצח שקופים כאלה? רבים הם עד מאד בכתבי הקודש, והמונה אותם בחרדת גיל ימנה כאחת גם את כל התקופות החרדות אשר עברו על שבטי ישראל הנספּים ועל עם יהודה הקיים לעד.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

לִפְלַגּוֹת עִיר אוֹ יחיד ורבים

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

רזוֹנה לא היתה עיר ואם בישראל, אבל גם בין הקטנות לא נמנתה. עיר בינונית היתה, כל מה שיש לערי ישראל הבינוניות היה גם בתוכה. – לא! דבר אחד היה חסר לה: חסר לרזוֹנה חזן. בשורת “כלי הקודש” אשר בה חסרה חוליה אחת: חסר חזן תמידי, יודע נגן, שיעבור לפני התיבה וינעים לעם בקולו. –

אמנם היה בעיר חצי-חזן ושוטה, שקולו כתוקע לסיר נפוח, והוא גם הוא היה אומר את “מי שברך” לנולדים ו“אל מלא רחמים” למתים, באין מכלים; אבל לבוא לפני העמוד לא נועז כי אז היו המתפללים בורחים מבית-התפילה באמצע “קדושה” ו“ברכו” והיו מניחים אותו לבדו. –

ושני בתי-תפילה היו ברזוֹנה: בית-מדרש לחסידים ולנגידי העיר ותוֹרניה ובית-כנסת לבעלי-בתים. אוּמנים והמון העם. וזה היה גם נימוק הקהל, שלא להעמיד להם חזן, כי לשלם “שׂכירות” אף מעט לשני חזנים לא הספיקה ידם; ואם חזן אחד מנו היו מושכים אותו אנשי בית-המדרש לכאן ואנשי בית-הכנסת לכאן; ונוספה עוד צרת-עין בין שני בתי-אל אלה, שמלבד זאת היו עוֹינים זה את זה כל הימים.

“שלוחי-הציבור” ברזוֹנה היו בימות החול ה“אבלים” וחבריהם; ובראשי-חודשים ובימי השבת היו מפצירים בכל אלה מן אנשי הקהל, שהיו יודעי-נגן קצת, כי יעמדו לפני התיבה וישמחו את המתפללים בקולם; ובימי החג, וביותר ב“ימים נוראים”, היו כל התפילות של הש“צים נחלקות בין מיטיבי-נגן בעלי-חזקה. לאחד היתה “חזקה” על תפילת-ערבית ולשני על תפילת-שחרית. ומנה אחת אפים היתה זו של תפילת מוספים ונעילה, ותהינה ה”חזקות" האלה לכבוד יותר גדול מעליה לתורה; ועמדו עליהם בעליהם בכל מאמצי כוחם, ולא נקל היה כי יפני את מקומם לחזן.

והנה קרה כי בא חזן לעיר חזוֹנה, ואחריו חזן שני; ותהי העיר, היתומה משירה ומזמרה אמיתית ימים רבים, הומיה משני קולות.

ימי קיץ היו, ימי שׂובע וברכה, וליהודי רזוֹנה הרוָחה. ויראו בני בית-המדרש את בית-תפילתם כי נופל הוא, קירותיו שחורים וגגו שבור, ויאמרו להקים את הריסות הבית, וינדבו איש איש מתת-ידו, וישׂכרו אוּמנים ובונים לטוח בטיט ונגרים לתקן את בדקי בית-המדרש בכל צדדיו ולהעמיד אותו על תלו. גג חדש הוקם, הכתלים טוּחוּ בסיד לבן. את הרצפה עשו לבנים שרופות, תקנו את המעלות, חידשו את זכוכית החלונות וגם ספסלים בפנים משחו בששר.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.