מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אוקראינה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

הארץ היא רבת‑טוב ורבת‑נוף, ואנשיה נמהרים. כל דבר‑שפתים אשר רגש אדם יתגלע בו במהירות או בחן, הזמר והריב וסיפורי‑בדים מצודד בארץ הזאת את הלבבות ומזעזע בנקל את אנשי הערבה, אלה צאצאי ההידמאקים הערומים והעזים למראית‑עין. בלב שדות, בערוב היום בקיץ, תזמרנה שם עלמות קוצרות בקולי‑קולות ערבים; האיש אשר ישמע את שיר‑הקציר המהולל הזה, השולח תאנית‑אושר עד לאפסי מרחקים, ידע בעליל, כי אין במלוא‑עולם דבר אשר ייטב כשיר הזה להיות משל להתגלות‑עם מהירה, מפליאה וחמודה. המריבה היא באוקראינה כעין תשוקת‑עם, ביום חג מחוללים אותה במקום מחולות רגלים, היא מתלקחת על פי רוב לא מזיק שנאה או מחפץ נקמה, כי אם מתוך שממון של אנשים השמחים להצריח את רגשם איש לעומת אחיו; ללא תמהון ובעינים צוחקות אפשר להסתכל בעב‑ענן כזה של אנשים נצים בתוך אספסוף פרוע, נרהב וצוהל – כי באחרונה ירד מטר המהלומות עליז ומהיר כגשם קיץ, נשיקות‑שונאים, כאור שמש על עלים רטובים, נופלות לבסוף כל פנים רטובים מפצעים ומזעה, ומחזה השעשועים הנה הוא תם. להג החן הוא דבר‑חפץ בכל הארץ הרחבה הזאת; הערמה, הגעגועים ואף שיחות‑רוכלים – הכל בא בלוית דיבור‑פה נרחב, נפתל ומאריך משלים; עוורים הדיוטים כתינוקות ישיחו שם במקהלות‑עם דברים לאין‑שחר, שירי‑עם, אשר יציצו באוקראינה כעשב השדה, יגידו באפס עלילה המון געגועים והמון תמהון‑לבב; בשירים הנבוכים האלה נזכרים תמיד ה“קוזיקינה” וה“קרוצ’ינה”, סמלים לגבורה ולשפלות החיים אבל שני אלה הם חדלי‑שם, סתומים כזכרונות העבר. דומה, כי לעם הזה הובטח בראשית גורלו דבר‑גבורה אשר לא נתקיים; זה מאות בשנים הנהו כעין עם ממזר, אשר גבולותיו לא הוצגו ועלילות‑לאום לא הכבידו את נפשו.

העם באוקראינה הוא סנטימנטלי, כדרך עמים הבטלים במשך דורות רבים מכל יגיע לאומי. ה“חוחול” רוקד ומרקיד את רגשותיו, עושה קישורי‑חן לאזור הצבעונין אשר על מתניו, מוביל את שור המחרשה חליפות מתוך רוגז או חנינה, סובב בשווקים של יהודים כשעיניו משוטטות בערמה וכשפיו, מתחת לשפם המשוּרבּב, מוכן בכל רגע להיות פולט שיחה ומהתלות. הוא הוא ה“ערל” האוהב לעמוד מאחורי חלונות של בתי‑מדרשות, בשעה שהומיה בתוכם תפילה של יהודים, הוא העושה את ענין ישראליו לצחוק ולקלס ולשעשועים, ובנותיו השפחות הן הן המלמדות את לשונן לדבר יהודית ומפקירות בלילות על מפתנם של בתי יהודים אהבה הומיה, הצורחת כילל חתולים ולואטת עדנים בשירי‑רוך. אך למראה העם הזה, המרגיל את עצמו בצחוק ובשעשועים ובמהתלות, אל נדמה לחשוב, כי בימי מבוכה תרחק נפשו מאכזריות רבה; הדבר יהיה להפך. הרגשנות, במקום להתגלגל ביום אכזרי במדת הרחמים, דרכה לכסות בקצפה על כל המידות הבודדות של נפש האדם – על הכלימה, על החרטה, על הדאגה. תקופות הזוועה אשר עברו על היהודים באוקראינה הראו לדעת, כי את מדורת הענויים הלוהטת ביותר העלו האנשים הרגשנים, אלה הקובלים בשירי‑עם על האושר אשר איננו מלא ועל העדנה אשר תכמה אליה הנפש. האיש הנמהר באוקראינה הוא נמהר לשוד ולרצח, צריחת השלום שבשעת ריקוד הופכת להיות הידד היום ביום פרעות; הסנטימנטליות, כשהיא מלוה את התועבה, היא דומה לאותו הילל הערב שהחתול לואט בשעה שהוא טורף. ה“חוחול” הוא רך‑לבב יותר מאשר איש‑העם ברוסיה, אך המיתה המשונה של היהודי איננה עלולה להיתאר בנפשו כדבר שיש בו ממש; הנפש ההומה – היא היא הסנטימנטליות – מוצאת תמיד חפץ בדברים המעוררים לבכי ולהתפעלות, המרמזים לקץ כל הקצין, וכל טבח יהודים הוא עולם מלא של חידושי‑חיים נוראים כאלה. האיש הפיכח הוא רק איום בשעת נקמתו; בעל‑השדה ובעל‑הבית באוקראינה, בשעה שנפשו שכּוֹרה, מבטל ביעף‑ידים של התלהבות כל עולמו, ועל כן נעשים בטלים ומבוטלים לפניו בן‑רגע כל המוראים אשר ידו תחולל באנשים חיים. יתר על כן: כשהוא מרבה שוד הוא מגיע לבסוף לשכרון אחרון של סנטימנטליות נתעבת: הוא רואה את עצמו כמעונה, ככפוי בידי הגורל, כטובח בהכרח יצורי ארורים. ואז הוא מתהולל, מלהיב את אפו עד‑בלי‑די; ברגעים כאלה הוא – המענה, הרוצח, הרומס ברגלים, הנורא בכל נורא, הוא האדם הסנטימנטלי – רוצה לבוא על שכרו; ההרג לא נחשב בעיניו. זהו גבול הרע בשביל הנוקם, בשביל הקנאי, בשביל השונא; האיש באוקראינה עובר קל‑מהרה את גבול כל הנקמות, הוא חומס וחונק ומענה ומרים תאנית‑צהלה ביחד עם אנקות המעונים. זהו חיבּוּק‑התופת של תלין וקרבנו, זהו חיבוק‑התענוגים האיום אשר העם באוקראינה, איום החיבוקים, קונה לעצמו מתקופה לתקופה במחיר ענות‑לא‑ניקמת של יהודים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

על מות כרמיה

מאת יהודה ליב גורדון (שירה)

כֶּרֶם יָהּ נֶחְרַב, כָּל עֹבְרֵי דֶּרֶךְ שֻׁסֻּהוּ

וּנְטִישוֹתָיו נִטְּשׁוּ עַד אַפְסֵי כָל הָאָרֶץ,

מִיֵּינוֹ שָׁתוּ וּבְרֶגֶל זָדוֹן יִרְמְסוּהוּ

וּמְשֻׂכָּתוֹ אֵין מֵקִים, אֵין עוֹמֵד בַּפָּ רֶץ;

וַתִּרָב הָעֲזוּבָה בֵּין מַטָּעַי כֶרֶם יָהּ

עַד כִּכְרוּב הַסּוֹכֵךְ לוֹ שַׁקַמְתָּ כֶּרֶמְיָה.

יָצַ רְתָּ חֶ בְרַת קֹ דֶשׁ וּבְרֹאשָׁהּ עָמַדְתָּ,

,,כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים!" עָלֶיהָ הַדֶּגֶל,

וּמִסָּבִיב שׁוֹמְרִים עַל הַכֶּרֶם הִפְקַדְתָּ

וְתִּשְׁמֹר הַשְּׁאֵרִית לִבְלִי תִרְמְסֶנָּה רֶגֶל; –

וּבְהֵאָסֶפְךָ עַתָּה אֶל עַמֶּיךָ כֶּרֶמְיָה

הָהּ, הָחְרַב נֶחְרַב שֵׁנִית עַמֶּךָ כֶּרֶם יָהּ! …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.