מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

סמל ה"דבוק"

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

חזיון “הדיבוק”, שנכנסו בו עלילה מעטה והמון בּדים, אוצר בקרבו גם שתים שלוש תעלומות-חפץ; אחת מהן היא האגדה בדבר ה“דיבוק” עצמו, זו ששימשה לפנים ברחוב היהודי סמל לאהבת גבר ואשה. מחבר החזיון, איש תמים ונועז מעט, לקח גם מזה אשר יבוא לפעמים מאליו ביד תמימה – מעצם המזל של החיים.

לא רק הנוטר שלוש-הראשים – דת-משה והתלמוד וספרי היראים – גרם לכך, כי איש ואשה יכלו להתראות פנים רק בנתיב הטהרה של המסורת; בבנין הנושנות של היהודים היו הנערים תאי-חיים צרים ואטומים, שנכפרו כולם מבית ומחוץ בכופר אחד. רוח החדשות, הנושבת לקראת פניו של כל בן שבע-עשרה, התגנבה כמעט לתוך נפשו של בחור יהודי רק בהפּתח אשנב קטן לחובות הנועם של המסורת: ביום בר-מצוה, בליל-התנאים, בשבוע של שבע-ברכות. לעומת זה דמתה הנערה במושב הקינים של אבותינו לעליית גג או לעזובת מרתף; בנפשה נשבו באין-רואים רוחות קלות, לעתים שררה שם עלטה הרת געגועים. שטח נעוריה של בתולה קטנה בת-יהודים דמה לחצר הטובה והדלה שמאחורי בית-עיירה, במקום שיש מעט הפקר וגידולי-ארץ לא-צפויים; בתוך מדור הנערות הזה, שספרי המוסר השכיחו אותו מלבם הקשה, חיכתה הנערה עד בוא עתה להיארס ולהשתאות ערב אחד לבחור מיועד ומוזר, עד בוא לה מועד להנשא ולצלול בבת-אחת לתוך מקוה צר ומסוגר של תעלומות בשרים. איזה קסם מסורת מפליא לעשות: ליצור לכל נערה ונערה, מדור למשנהו, תואר אחד של גבר הבא כשליח מצוה, ללא עצת אהבים וללא תחבולות דודים; האהבה השכיחה, זו המשיחה בנקל את סודה בין נשיקה לנשיקה, התרגשה פה לבוא במחבואי-מחבואים של אחד מרבבה, ולא באה במספר בין היצרים של העם. גם האהבה הקוסמת. העוטה יקר לאחד נבחר, כל כוחה היה במקום הזה לעשות נפש של בן-ישיבה לנוכח זוהר-הפנים של בת-מלמד, ואף הנפש הבודדה הזאת נחלצה חיש-מהר מתוך ידיה הרפות. ואולם יש אשר יצור אדם בן-עיירה טורַף בצפרני האהבה הנצחת, זו הטורפת כה וכה בכל מרחבי תבל; היא, אשר קורָא לה אהבה גדולה או אהבת עולם, עשתה לפעמים בין יהודי עיירה מעשה זר ומשחית: היא הקריבה נפש אל נפש. בארץ החיים הלזו, אשר לא היו בה מבואות-סתרים לנאהבים, הערימה האהבה הגדולה ללכת בדרך תחתיות, זו המובילה מן המתים אל החיים.

בין יהודי העיירה, כמו בקרב כל גזע אנשים ירוד, נטל בעיקר על הגברים לשאת את אות הדראון; מנפשם נכרתה הגבורה, תאות הנקמה לא היתה להם עוד, רגש המרד חדל להיות לו שֵׁם ביניהם. אמנם גזירה היא מלפני שר החיים, כי כל מידות הכוח האלה לא יחלפו כליל מקרב אנשים חיים; אבל יהודי האלף הששי הפנו את כל אומץ לבם האחרון כלפי בורא העולם, כביכול. גבורתם השלימה את חוקה בעבודת אלהים, המורד ביניהם היה האחד מרבבה אשר נער את ידיו מדתי אל, המתנקם ברחוב היהודי הלך ועשה בנפשו מעשה שמד. את חייהם חיו אבותינו, עם הגברים, בלב דל וברוח נכאה; על האהבה הם לא ידעו עד-מה. בספריהם לא נשאר לזכרה כל הגוּת וכל דמות. לעומת זה היה חן הגזע שמור בבנות ישראל עד-בלי-די; מעיניהן הרחבות, השקטות יותר מאשר עיני אחים ואבות, נשקף זוהר ענו וחם ונחמד כאחד. נועם גֵוָן כאילו מלל כבוד לגזע, בשרן הזך הרחיף זוהר כל שהוא על מלוא כל החיים התפלים. כי יש אשר תשא בלי משים משל על חיי עם אשר לבוז: שמש האנשים ירד, ירח הנשים עלה. עלמות הכבוד בעיירה נשאו בחובן טוהר מאוויים מלא ורענן, זה המצפה ליד אמיצה של גבר למען היפּתח וזנק בזרמי חיים עזים; הגבר, יוצא התא היהודי, היה בא תמיד בתואר אחד, דומה בכל לתואר האחרים, על כן נָשַמו כל כך פני האהבה בעיירה; אבל העלמה יש אשר ידעה אהבה גדולה – מעולם אחר, נעלם, מעולם שאין בו ממש, כשם שהעלם ידע גבורה רבה ביחס על העולם העליון אשר שם האלהים. נפשה דבקה בנפש אדם, אולם ללא אהבים וללא דודים; הרואים השתאו אל האהבה הגאיוֹנה הזאת, כנו אותה בשם פלצות ודיבוק.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

שני המלמדים

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

בנוגע לפרנסה לא היו צריכים להיות שונאים זה לזה, מפני שלא היה זה נדחק בגדרו של חברו. תלמידיו של זנביל אינם יכולים להיות תלמידיו של חיים-יונה, וכן להיפך. איש איש מצטיין במקצוע שלו.

ולבד זה, אין זנביל וחיים-יונה בני אדם גסים, חס ושלום, שיעמידו את יחוסיהם על פרנסה, כעל דבר עיקרי. וכלום מה צריך להם? מזונות הם מוצאים מן המוכן על שולחן הבעלים. נשותיהם בביתם עוסקות באיזה מעמד-פרנסה ארעי או קבוע. נישואי בנות, ששניהם נתברכו בהן, לא במזלא תליא אלא בזכותא. כשתגיע ה“שעה טובה ומוצלחת,” בוודאי לא יתעצלו ויסעו לביתם להיות מחותנים. כל צרכיהם מצטמצמים בטבק לעישון, אבל גם דבר זה אינו שווה להיות טרוד בו. כשכלה הטבק לאחד מהם הוא פושט יד ולוקח מקופסת חברו ואפילו בלי נטילת רשות.

זנביל מצטיין בידיעתו העמוקה בחכמת הדקדוק. וכשמוסרים לו תלמידים אינם מוסרים לו אלא בזכות ביאוריו הרחבים על פסוקי רש“י, שיש בהם מחכמת הדקדוק. על כל “מצאתי” שב”שפתי-חכמים" הוא מניע ביד ולוחש: “שרי ליה מריה.” ולפעמים הוא מתריס ואומר: “מציאה שאין בה פחות משווה פרוטה.”

חיים-יונה מצטיין בחכמת ההגיון. וכשמוסרים לו תלמידים אינם מוסרים לו אלא בזכות ביאוריו על המקומות הקשים שב“מזרחי.” על פסוק רש"י של “אותו – אתו עמו, כלומר אליו” יש לו חמישה פשטים, וכולם הם על-פי כללי ההגיון.

אבל כל אלו הם טפלים אצלם, פרפראות לחכמה, שבשעת הדחק מותר ליהנות מהם ולעשותם סגולה לפרנסת המלמדות. בעיקרו של דבר הם בעלי-קבלה ויודעי-חן1.

אצל החסידים חשודים הם שני המלמדים במקצת, אף-על-פי שלכאורה שניהם חסידים מובהקים ומאמינים נלהבים. יש לחסידים אמיתיים איזה חוש נעלם, שעל פיהו הם מריחים ומכירים בבני אדם את תוך תוכה של הנשמה החסידית ופגמיה.

הצד השוה שבשניהם הוא, שהם חסידים לרביים זצ“לים ונבג”מים,2 כלומר, מאמינים הם, שהדורות שעברו היו צדיקים, לא כהפעוטות שבימינו.


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.