מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

סמל ה"דבוק"

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

חזיון “הדיבוק”, שנכנסו בו עלילה מעטה והמון בּדים, אוצר בקרבו גם שתים שלוש תעלומות-חפץ; אחת מהן היא האגדה בדבר ה“דיבוק” עצמו, זו ששימשה לפנים ברחוב היהודי סמל לאהבת גבר ואשה. מחבר החזיון, איש תמים ונועז מעט, לקח גם מזה אשר יבוא לפעמים מאליו ביד תמימה – מעצם המזל של החיים.

לא רק הנוטר שלוש-הראשים – דת-משה והתלמוד וספרי היראים – גרם לכך, כי איש ואשה יכלו להתראות פנים רק בנתיב הטהרה של המסורת; בבנין הנושנות של היהודים היו הנערים תאי-חיים צרים ואטומים, שנכפרו כולם מבית ומחוץ בכופר אחד. רוח החדשות, הנושבת לקראת פניו של כל בן שבע-עשרה, התגנבה כמעט לתוך נפשו של בחור יהודי רק בהפּתח אשנב קטן לחובות הנועם של המסורת: ביום בר-מצוה, בליל-התנאים, בשבוע של שבע-ברכות. לעומת זה דמתה הנערה במושב הקינים של אבותינו לעליית גג או לעזובת מרתף; בנפשה נשבו באין-רואים רוחות קלות, לעתים שררה שם עלטה הרת געגועים. שטח נעוריה של בתולה קטנה בת-יהודים דמה לחצר הטובה והדלה שמאחורי בית-עיירה, במקום שיש מעט הפקר וגידולי-ארץ לא-צפויים; בתוך מדור הנערות הזה, שספרי המוסר השכיחו אותו מלבם הקשה, חיכתה הנערה עד בוא עתה להיארס ולהשתאות ערב אחד לבחור מיועד ומוזר, עד בוא לה מועד להנשא ולצלול בבת-אחת לתוך מקוה צר ומסוגר של תעלומות בשרים. איזה קסם מסורת מפליא לעשות: ליצור לכל נערה ונערה, מדור למשנהו, תואר אחד של גבר הבא כשליח מצוה, ללא עצת אהבים וללא תחבולות דודים; האהבה השכיחה, זו המשיחה בנקל את סודה בין נשיקה לנשיקה, התרגשה פה לבוא במחבואי-מחבואים של אחד מרבבה, ולא באה במספר בין היצרים של העם. גם האהבה הקוסמת. העוטה יקר לאחד נבחר, כל כוחה היה במקום הזה לעשות נפש של בן-ישיבה לנוכח זוהר-הפנים של בת-מלמד, ואף הנפש הבודדה הזאת נחלצה חיש-מהר מתוך ידיה הרפות. ואולם יש אשר יצור אדם בן-עיירה טורַף בצפרני האהבה הנצחת, זו הטורפת כה וכה בכל מרחבי תבל; היא, אשר קורָא לה אהבה גדולה או אהבת עולם, עשתה לפעמים בין יהודי עיירה מעשה זר ומשחית: היא הקריבה נפש אל נפש. בארץ החיים הלזו, אשר לא היו בה מבואות-סתרים לנאהבים, הערימה האהבה הגדולה ללכת בדרך תחתיות, זו המובילה מן המתים אל החיים.

בין יהודי העיירה, כמו בקרב כל גזע אנשים ירוד, נטל בעיקר על הגברים לשאת את אות הדראון; מנפשם נכרתה הגבורה, תאות הנקמה לא היתה להם עוד, רגש המרד חדל להיות לו שֵׁם ביניהם. אמנם גזירה היא מלפני שר החיים, כי כל מידות הכוח האלה לא יחלפו כליל מקרב אנשים חיים; אבל יהודי האלף הששי הפנו את כל אומץ לבם האחרון כלפי בורא העולם, כביכול. גבורתם השלימה את חוקה בעבודת אלהים, המורד ביניהם היה האחד מרבבה אשר נער את ידיו מדתי אל, המתנקם ברחוב היהודי הלך ועשה בנפשו מעשה שמד. את חייהם חיו אבותינו, עם הגברים, בלב דל וברוח נכאה; על האהבה הם לא ידעו עד-מה. בספריהם לא נשאר לזכרה כל הגוּת וכל דמות. לעומת זה היה חן הגזע שמור בבנות ישראל עד-בלי-די; מעיניהן הרחבות, השקטות יותר מאשר עיני אחים ואבות, נשקף זוהר ענו וחם ונחמד כאחד. נועם גֵוָן כאילו מלל כבוד לגזע, בשרן הזך הרחיף זוהר כל שהוא על מלוא כל החיים התפלים. כי יש אשר תשא בלי משים משל על חיי עם אשר לבוז: שמש האנשים ירד, ירח הנשים עלה. עלמות הכבוד בעיירה נשאו בחובן טוהר מאוויים מלא ורענן, זה המצפה ליד אמיצה של גבר למען היפּתח וזנק בזרמי חיים עזים; הגבר, יוצא התא היהודי, היה בא תמיד בתואר אחד, דומה בכל לתואר האחרים, על כן נָשַמו כל כך פני האהבה בעיירה; אבל העלמה יש אשר ידעה אהבה גדולה – מעולם אחר, נעלם, מעולם שאין בו ממש, כשם שהעלם ידע גבורה רבה ביחס על העולם העליון אשר שם האלהים. נפשה דבקה בנפש אדם, אולם ללא אהבים וללא דודים; הרואים השתאו אל האהבה הגאיוֹנה הזאת, כנו אותה בשם פלצות ודיבוק.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

הדימוי, זאת אומרת השוואת דבר לדבר, הוא אחד הדברים הטבעיים הנפוצים מאד בסגנון הפיוטי בכל השפות. המליץ חפץ להפליג בתכונות מי שהוא מדבר עליו לטובה או לרעה או בהערכת איזה דבר שהוא, והנה עולה על דעתו זכר עצמים שבהם נמצאת אותה תכונה במידה יותר גדולה והם מפורסמים בה, והוא מדמה אליהם את מי או את מה שהוא מדבר עליו. באמור יהודה בן תימא (באבות מ“ה פ”ג) להפליג בתכונות שצריכות להיות במי שאומר לעשות רצונו של ה', הוא מרבה בדימויים לבעלי חיים שונים והוא אומר: “הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי – לעשות רצון אביך שבשמים 1”.

ישנם דימויים שהם משותפים לכל העמים השונים, והם עולים על לב כל מליץ או משורר באופן טבעי והוא משתמש בהם. הארי, למשל, מפורסם בגבורתו, וברצות מי שהוא לדמות גבורתו של איזה גיבור ידמהו לארי. וגם בלעם קורא: “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא” (במד' כג 24), או: “כרע שכב כארי, וכלביא – מי יקימנו” (שם, כד 9).

אך ישנם דימויים שהם תוצאות תנאי החיים של כל עם בפני עצמו והם מיוחדים על פי רוב לו לבדו.

בחיות ישראל בתקופת התנך חיי עובדי אדמה בעיקר, צפו הדימויים שיש להם קשר עם החיים האלה. ומאלף דימויים בערך הנמצאים בתנ"ך הננו מוצאים יותר ממאתים וחמישים מעולם הצומח והקרקע בכל צורותיהם. ואחרי הצומח בא החי, החיות הביתיות בראשונה והמדבריות והעופות אחריהן. העם הוא כזית רענן (ירמיה יא 16) או כברוש רענן (הושע יד 9), ואשת ירא ה' היא כגפן פוריה, ובניו כשתילי זיתים (תהלים קכח 3). שערות היפיפיה הן כעדר העזים שגלשו מהר גלעד (שה"ש ד 1), ושיניה כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה (שם ו 6), ועיני הדוד כיונים על אפיקי מים (שם, ה 12).


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.