מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מורשת הגלות

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

אילו תמו כל הגלויות ואחרוני הנקלים שבישראל היו עוברים בנס את הגשר הצר והארוך של שיבת ציון, הלוֹך ועבוֹר מן התהום האחרונה של היהדות עד הגיעם אל האושר הקדמון של הגזע – כי אז נשארו מדוֹרי הגלות הריקים מאדם על סחבותיהם ועל גויליהם הבלים, ויד מחפשת עד-בּוֹש לא היתה חופנת שם אלא מעט נשכחות-חיים ענוגות. כל שטיחי-הבחירה הקדומים, שארגו בהם אצבעות שחוּמות בנהרדעא ובפוּמבדיתא; כל עטרות המעונים, עם פעמוני-ההזיה וגדילי-האמונה, אשר ליהודי ווֹרמיזא וקוֹרדובה; כל המטלטלים המסולאים בדמעות-העופרת ובקדושה הנקשה אשר ליהודי פּוגרומים וירידים – כל אלה גם יחד לא היו מצטרפים לקרן ירושה הקיימת בעולם הזה; על אחת כמה וכמה שלא היה בהם כדי לעכור בחרטה כבדה את רוחם התמימה של הנינים הרחוקים אשר ייאָחזו בארץ יהודה בחיים חדשים.

יתאר לו הדמיון רוח אנוֹש מיטיבה-ראות העוברת בחזון את כל דרך הפזרון של היהודים וגדר לה מזה ומזה ערימות ראוה של יצירות הגלות: כבר המחזה הראשון – התלמוד – יעורר תמהון משומם. הרוח הרואה בו תנוד מחידת זעוה אחת למשנֶהָ: האם כל המון אמוראים אלה, חכימי מזרח הבטלים ולא-מבוטלים, רק עשנו בעצם נרגילה עצומה אחת של תורה, שעברה מפה לפה במשך דורות, והיא עצמה לא באה לעולם אלא להתוות באוויר סלסולי עשן נמוֹגים? או אורגים חרוצים אלה ארגו מפי הגבורה בד נקשה לאין קצה ולאין מידה והלבישו את העדה הדלה, היושבת על נהרות בבל, המון תכריכי לצים? אם כה ואם כה – וכל הפּרוּר הגדול והנורא הזה, אשר יאָמר עליו כי מבשליו נתכוונו להרתיח בו צרי אחד נאדר לשדוּדי מולדת, יעלה באף ריח תפל של סמי רפואה עבשים מיוֹשן; אמנם הרוח תנסה לראות עד-ארגיעה בצרוף אחד את הגמרות החמרמרות, את המדרשים הרנים ואת התוֹספתא הענוגה – וכל אלה יתוארו פתאום כבנין גדול ולא נשׂגב, אשר ללבניו לוקח כל תבן ההלכה ומעט עפרות זהב של האגדה; אבל הנכנס פנימה נפשו נעשית בעל כרחו חידודין מפחד בושה, כמי שמתהלך בחדרים אפלים מלאי אנשים ומדמה לחוּש מסביבו תעתועי גופות וכל מיני תנועות הבל של משתטים ושולחי לשון. רגע ומשנהו – וכל הבנין ישקע תחתיו והיה להר-תורה אחד גבוה שאינו מגדל עשׂבים אלא בתחתיתו, מקום לו כמזח המשנה השטוחה והתמה, וכל כותרתו העליונה, הזורקת ללא הרף לבּה מתה, אינה מכוסה אלא באבנים עקרות.

התלמוד נמנה על הגידולים המטפסים ולא על המפעלים הנשגבים. התנ"ך נגמר בתכלית הגמר, ככל דבר של קדושה או מעשה גורל; ההוספות האחרונות אבדו על לשונן העברית, ואיש מחכמי החזון בישראל לא חיקה אחרי כן את רות או את ספר דברים. לעומת זה לא נסתתמו מעינותיו של התלמוד, כאילו היו פצעים נוזלים בקרקע האומה, ובמשך דורות היה כל העם מושך לכל פינות החיים את שוּליה של היריעה המטורפת הזאת: – אות לאי-סיפוק, לתמהון לב של יורשים שנפל בחלקם גולם ירושה לא-יוצלח. גם הקדושה, זו בחינת הערך המתמידה של יצירות עם עתיקות, אינה בחינת אמת גמורה לגבי התלמוד; היהודים העריצו אותו בלב ולב, לא מתוך נחת שבדעת צלולה; דבקותם שדבקו בו היתה עקשנית מדי, משתעיד על חיבּה שקטה ובוטחת; משנת התלמוד, על נעימתה השוקקה והתפלה גם יחד, היה בה, כביכול, אחד מששים שבמחיתת שגעון. היחוּד, שקנה לו לימוד זה, גדול היה מדי מהיות כוח שבחובה או בהתמסרות. כל המון גלגלי הפלפולים, שהסתובבו במהירות עכורה על צירי דינים זעירים ועתיקי ימים, לא היתה להם דמות-משנה בטבע הדברים אלא אחת ויחידה: הלא הם ציורי התעתועים העצומים שבמוח החולה, הסובבים נקודת זכרון רחוקה מימי הילדות.

למה יאָמר נכס או יצירה? הנכס עלול לעורר קנאה, היצירה הגדולה יש שהיא מנחילה לבעליה גם תהילת גאוה. התנ“ך נתן לעם העברי את הגמולות השתים גם יחד, התלמוד חי כל ימיו, מחוץ למכלאות היהודים, כאשם-עולמים והיה אנוס להטהר מתקופה לתקופה. הגויים העלו אותו על מוקדי אש: הם היו בוערים ואכזרים, אבל מעט מזער מחוק הטבע היה אתם; היהודים גרמו יומם ולילה את חרשׂיו: הם היו קנאים רק לו, הפכו אותו בהבל פיהם לערך לוהט, שמו את עצמם מרצונם במצור עולמים מתחת ליריעות התחשׁים הללו של המזרח, שכוחן לא היה עומד בפני חבטה אחת של מקל הגיון – אבל הם חיו במזל חסר טעם. מעבר מזה מלומדי עכו”ם משתטים, הקורעים מידי עדה אומללה את צעצועה השסוע והעטוף סחבות; ומעבר מזה יהודים דחוקי גיטו המשננים שינון עולמי, מבלי להרגיש אפילו את טעם הגרעינים המתוקים היורדים פעם בפעם דרך גרונם עם הגרה הגדולה. – פיו של יהודי בן זמננו ילא מרחמים ומחסד-בנים להביע כמו את פתשגן התמונה הזאת. כאילו רופא אליל נצב כאן לנוכח חולה עיקש, מחוכם ומיואש; כאילו התלמוד – זה שׂיג בן אלף לילה ולילה, שריחו לא נמר אלא מרוב ימים – הכה בשממון לבב לא רק את היהודים, כי אם הפיל פחדים גם בין הגויים. צל של דבר תקיף וזר סרוח ברחוב היהודים ושוליו יורדים אל השווקים וחנויות הממכר, מקום שם נפגשים אזרחים עם ישראלים; מעין זכר של מגפה שחורה בזעיר-אנפין, המטרידה את מוחם של נזירים וכמרים; מין בּוֹרות רעל ברחובות זרים, שמגרשים משם מתוך חמלה אווילית גם את היהודים האומללים. אבל גם חוסן הצללים התחיל חולף מאירופה; צמקו המגפות, נסתתמו בורות הרעל ותלייני התלמוד נבלעו בתוך יריבי הריפוֹרמציה. היהודים, מוכי כל האנושיות, נשארו לנפשם עם מזלם המדולדל, ובידם החרשׂ הגדול להתגרד בו – התלמוד.

ב

מן התנ“ך אל המשנה שלב-מוֹרד; מן המשנה אל התלמוד – שלב חלקלקות. המשנה היקפה גדול, אבל היא עשויה בצבת אחת של שלימות; חלקיה הם מצומצמים ובהירים, ואינם רועצים ברוב דברים את סמוּכותיהם, את פסוקי החוקים שבכתבי הקודש; אמנם במשנה נותן כבר את אותותיו הראשונים החטא האחרון של היהודים, זה הפלפול שלשונו קלה ונלהגת ואפיו קשה וגוזר גזירות; אבל כל סעיפיה הפעוטים של משנה מוקפים בסכר של דמות, וגם נהר המוֹר של האגדה אינו מתיז אל מעבר לסכר גבוה זה אלא שברי גלים. פנימה, בתוך המשבצות הקטנות האלה, שׂוֹרר כעין צמצום של שעת חרום; הלשון שקופה וחוסכת מאליה שברירי ספקות וויכוחים; הדיבּוּר הוא כאן רע נאמן להגיון ולזמן – לראשון הוא מיטיב ככל יכולתו על ידי זה שהוא תמיד ברור ותמיד גומר, לשני הוא מסביר פנים על ידי קיצור; “הלכה כפלוני” – ואין סרח עודף לשם נחת התלמידים; “וחכמים אומרין” – ואין שם ואין זכר, קיצוּר נעלה שיש בו אחת מששים מדמות-הסיום הרגילה בתנ”ך: נאום יהוה. לעומת זה מצויה על פני כל התלמוד אריכות אטומה, שאינה מבחינה בשעטת הזמן; כל המוטה הגדולה של דיני התלמוּד לא היה בכוחה לשוות על היהודי תכונה של אסיר עולמים, זה שעד יום מותו אינו מוליד כל שינויים; את הפלא המהביל הזה עשה הפלפול האחד והמיוחד במינו, פלפול השולל, כביכול, את הזמן. יקר הזמן הוא יקר החיים; התלמוד שלל מאת היהודים את היקר הזה, הרגיל אותם לחיות אלף שנה כמו יום אחד. מזמן היהודים ניטל כוח השׂררה; זאת היתה מידה חדשה בעולם: זמן שטוח היורד אל תחתית החיים, כאותו האוויר הנרפש השוקע למטה אל פני האדמה. הזמן היהודי צפן את חינו האחרון אצל הטף והנשים; עקרת-הבית חישבה עמל ומנוחה וחידושים, כדרך יצורי אנוש; הילדים התחמקו מיראת הוריהם ולמדו בחטיפה, מתוך משחקים גנובים, את הכושר המתוק של הזמן, אב שראה את בנו משחק היה בא לידי כעס תעתועים: מחזה נסיון זה העיד במשך דורות, כי כל אב ובוגר בישראל דומה לחולה פרוע שמתקצף למראה יצור אדם המתנהל לתומו בשביל הבריאות.

כל הדורות, מרב אשי עד הרמבמ“ן מדסוֹי, אינם שונים כמעט אחד מן השני בגון ובדמות. הגזע הזקן, זה שנשא מנעוריו על גבו את מטען אלהים הכבד, נעשה חלוש וכחוש; עורו נתכסה פצעים משׁוֹט החוּמרות, עיניו מלאו לפלוף ממוֹץ הפלפולים, והוא – כסוס לא-ירוחם לעת זקנה – לא ראה לפניו עבודת חיים אחרת אלא לסובב במחזור-תמיד את הגלגל הגדול של התלמוד. כל התקופות האלה, אף על פי שידי עשיו עמלו לצבוא אותן בארגמן-דמים ובשחור-זוועות, לא ניכּרו אחת על פני השניה; הן ארוכות וקצרות כאחת, ואין כלי-בחינה למדוד על ידו את עתּן, את ערכן, את גורלן. גאון מפומבדיתא ורב מלובלין אינם אחים לתולדה אחת כי אם תאומים לכרס אחת של גלות; אפשר למנות אותם בשמות, אבל לא להקים ביניהם חציצה עשויה מראות ומעשים. גבורים ופושעים לא התהלכו כמעט על פני השטח הגדול הזה, וכל המון בית ישראל בימים לא-ימים אלה לא נכתם בשום סם היסטוריה אחר חוץ מצרות. בגדרות כאלה, שעל דבר מציאותן יודעים רק פגעים ופורעניות ולא שחצי הגורל הטורפים, אין ההיסטוריה רועה צאן-אדם; קורות היהודים, מאביי עד חיבת-ציון, הן חוט לוהט מאש או לח מדמעות, אבל אין בהן גבישי עלילה המשמשים עושר-ירושה לבנים. וכעין סימן לכך: – “מגילות” הגלויות לעומת “שופטים” או “מלכים” של ימי התנ”ך; דברים כנגד דמויות, צרות שאין בהן ממש כנגד עינויי גורל נשגבים.

המרגלית הטהורה בת-הגלות – מסירות הנפש של היהודים – מזהירה בשלל רמזים קדושים; לאורה אנחנו רואים את נשמת הגזע והנה היא משליכה מעליה ביום נמהר את בגדי העידים מימי דלותה ונשארת בכתונת אמונה קדומה. ביום המות נתקפלה כל הגלות לאבן עקידה חצובה מנחלת יהוה; הספר הנאור, אשר העם את ברק המאכלת, היה ספר התורה – זו מתנת אלהים הקלה, אשר ניתן לאדם לשאת אותה בחיק נשמתו – ולא מסכת המסכות של הש“ס, זו הקדוּשה הכבדה של בתי מדרשות; וידוּי-הגבורה היה הפסוק שמע ישראל, הקצר והמתוק כחלום הנצח, פסוק לקוח כלשונו הטהורה מספר דברים – ולא ברכה או תחינה או תפילה מתחתיות הדת של התלמוד; ואף צידוּק הדין שלאחרי הנסיון נתכנס כולו לתוך התפילה הנוטפת רוֹך ונקם אשר קוֹרָא לה “אב הרחמים”; זו נערכה בלשון צחה ושקופה, נאמרה עברית נאמנה ותמימה, כללה בחובה פסוקי תנ”ך היצוקים קנאה ותלונה ותאות צדק – והיא לא נמהלה בניבים שטוחים או מתעקלים מן הארמית, לא גררה אתה שׂיח-קדושה לשם הנאת מצוה ולא קלטה כל תחנון או סליחה לפי נוסח הדורות המאוחרים. הגלות ארכה עד מאוד, אבל היא לא הכתה שורש-בראשית; היא כאילו לא רצתה ליצור מתוך עצמה דבר שיהיה שקול כנגד סוד החיים של אומה; כל הגלויות כולן כאחת מוכנות היו להקריב לשם עת נעלה – לשם ימוֹת-המשיח – את כל מצוותיהן וחומרותיהן, המסוּרבלות והדקות גם יחד; הן נתנו ליהודי שלום-בית יקר, קדושת משפחה טמירה, חיבת דת מתוקה – אבל הן לא עצרו כוח, כמו מתוך גזירה עילאית, ליצוק מתוך הררי תורתן שלשלת קטנה של תולדה. כאלפּים שנה – זמן כבד הניתן להישקל רק במאזני אלהים – דיברה הגלות בכל הלשונות, ראתה תמורות חיים, חיקתה פרצופי עמים, האזינה לחוקות טבע חדשים – ומכל נסיונותיה לא הוגה צרוף חדש לשם הכבוד או לסוד התמיד של הגזע. מכל ימי התלמודים ומתוך כל חכמת המזימה של יהודי הגלות אין אתה דולה אף רמז אחד לעיקר מתחיל; הגלות היתה רק מוסיפה והולכת – על עבודת אלהים, על חריפות המוח של היהודי; היא התחפּשה כל ימיה – לפני אל האומה, לפני עכו"ם, לפני הטבע הזר, אבל אין אנו מוצאים אותה בשום מקום ובשום זמן שכחת נפש כיוצרת.

ג

מיום חתימת התלמוד ואילך נדד היהודי בארצות נכר ושכמו עמוס תעצומות המסורת; אבל הלך יגע זה לא הרגיש כי נפתח שׂק-מזלו וכל מטלטליו, הגדולים עם הקטנים, נפזרו על אם הדרך כבליל חוץ שאין לו תקנה; ומאותה שעה הוא נבדל מכל הגויים ונדון לעקרוּת. עם מן העמים, כל זמן שאינו בא לידי אפיסת-יצירה גמורה, אוצר את מרבית תרבותו כחומר היולי ואינו מוציא לעולמו אלא דמויות דמויות, כדי שימוּש וכדי מראות חיים; אולם האומה הישראלית, מיום שהיתה בכל ארץ גלות לעדה חשוּכת-עושר ושומרת הון, נכסיה נעשו מקובצים וגלויים וניטל מהם סוד עתידם. אדם מישראל עטף את עצמו בכמה וכמה לבושי דת ומוסר, ומלפניו ומאחריו היה סרוח עד קצה כל הגלויות שוֹבל הקדשים; הוא ביזה את הנכרי, את האיש הנבער והמסוגר של ימי הבינים, חשבו לעובד-אלילים אובד עדי-עד; אבל הוא לא ידע כי הוא עצמו אינו מתקדש אלא מן המוכן.

מושג העם, לפי הכרח שאין אנו יודעים את פתרונו, שולל את החשיבות היתרה מן הבצרון, מן החוקים המתקיימים, מן הסדר הישר. דור פלוני או אלמוני שולט בשטח זמנו על ממגוּרות דת מלאות או על מכמני תרבות גדולים – לו ההצלחה ולו הדרת הפנים; אבל אמת המידה, הנלקחת באחרית הדורות, היא דבר-מה בלתי נתפס כמעט, שאפשר לכנותו בשם הלך הנפש או גבורת הלב של האומה. חוק נעלם, הנובע אולי מתוך השארוּת החיים הקיימת בעולם הזה, כופה אותנו לראות את התעלוּת החיים לא בהתמדת הקיום ובכל תחבולותיה הנערצות, כי אם בתעודת הקיום התולה את עצמה בדברים רחוקים או נעלים. את תהילת הנצח ישׂאו לא עמים מאריכי ימים, כי אם עמים שהרחיקו את חייהם, אלה שחרגו לעתים אל בחינות הנצח – ואם גם הביאה אותה הערגה הזרה הזאת לידי משטר הפכפך, לידי מדנים רעים ולידי שיתוּק גורל. החופש, שדמיון החי דבק בו בגלל היותו כעין דרך פתוחה למרחקים ולחידושים; השירה והבניה, חכמות הדמיון הבוראות ניב לעצמים; כיבוש הטבע, המגדיל את בחינות החיים – כל אלה הם דמויות לגורל עמים וסכר בפני שטף השממון של חליפות אדם. והנה כל התבלין החריף הזה אינו עולה בשפע על שולחנם של יורשים שבעים: – הגיטו, אף-על-פי שלא נוצר מתחילה אלא במזימת רשע של זרים, נעשה במרוצת הימים למדוֹר שׂבעים שאין כמוהו בכל העולם. היהודים, שראו את עצמם כנעלים מכל האדם, לא היו אווילי-דת, כביכול; הקל מביניהם, שינק חלב-אם המתוק מאמונת אל-יחיד, נכנס מעל סף בגרותו אל היכל-הצדקות של חיי אדם. נוצרי ימי הבינים ישבו בחוצות-זמן אטוּמים ועבדו בבתי יראה לאלהים חדשים, אשר חמדו עוד את הזמרה ואת התהלוכות ואת הקטורת המשכּרת; היהודים התהלכו לפני אלהיהם בצעדי אנוש רגילים ומתוך מחשבה צלולה, כבנים המתהלכים בחדר אביהם; כאן שלטה רק מידה של דרך-ארץ ומידת היחס הזאת, כשהיא רצופה על שטח של מאות שנים, היא משווה על פרצוף ההיסטוריה כעין אווילות-תמיד.

אבותינו שבגלות הנחילו לנו המון כלי-שימוש, ועל כולם טבוע יקר הזכרונות; יהודים תמימים שבכל דור ודור עתידים להתפאר בירושת-כלים זו – כלי דת, כלי מוסר, כלי דרך-ארץ – אשר ייאָמר עליה בצדק ובגאוה, כי היא המטען הגדול ביותר שעבר מעולם אבות לעולם בנים. החשבון יהיה רווּי עוד יותר אם ייזכר כי התלמידים לא השליכו לתוך אש חדשה את חרשׂי הקודש של רבותיהם, למען גלום אותם מחדש, ותלמידי התלמידים לא גרעו אף הם והיו מביישים מדור לדור את חוק הטבע, זה המשנה בלי-הפוגות את צורות החומר. מה רב משטח הראוה, מה רבים הכלים; מזווית נפש של יהודי תמים אחד אתה יכול לאסוף מהם מנין צפוף שיכסה, כסוֹת והוֹתר, את כל שטח הצווּיים והמשפטים שבכתבי הקודש! אבל חן הזכרונות, המעוור עיני יורשים, אינו יכול לדון עם מרדוּת בנים שתקיפה ממנו. זו מעבירה עין זעומה על שׂדה הדמים של כנסת ישראל ומחפּשׂת על פניו לשוא שרטון פלאים, כאחד משרטוני הנצח שבתורה ובנביאים; היא מעלעלת ביד חרדה בספרים קדושי-כרס ורואה רק שׂיח מובן שאין להציל מפיו אלא מוּדעוֹת בלבד; היא מטה אוזן שוקקה לנבכי הדורות ושומעת הדי בכי טרופים והדי נחמה מדודים, אבל לא קול-כּלאַים אחד, ערבוב יגון וגורל, אשר יספר סיפורו-תכלית על עולם הגלויות אשר כמוהו לא היה ולא יקום. והיא שואלת את נפשה: מי פתי ויאמין כי תוגת אבות, כשהיא באה ערטילאית ולא מזוגה בדמויות, יש בה משום תכונה או סגולה או ברכה?

קיום ישראל בפזרונו הוא נס אלוהי, אבל נס זה, כברק רחוק, מאיר רק את שולי הגלות – את הזמן שבו נדחו גולי יהודה לאספּמיא ולרומא והם מהגרים גבורים לפני אלהים, נודדים ראשונים שלא פחדו לשׂאת אתם בשבילי העולם את צרורם היקר – את שם היחוד; הם הלכו, נאורים ונכנעים, לקראת הזוהר הגוֹוע של היוונוּת, והמאור שבנפשם היה חידה, כמנורה המאירה ללא חפץ בעוד-יום, והכנעתם נראתה לעיני נכרים קצובה ושקולה, כאלו היתה מידת חיים חדשה; הם באו כיצורי אדם מוזרים, ומזרוּתם נדף עדיין ריח חריף של פרי מרחקים. ואולם רק הדורות הראשונים חיו בישימון הגלות כאנשי מדבר, כשהם בוזי-ישוב ושזופי שמש דמיון; הבאים אחריהם התערו בחול וקבלו עליהם עול של טבע שני. הם סחרו והולידו ונדדו לקראת טבּוּרה ומזרחה של אירופה; מפרצי ים-התיכון רחקו מתת באזניהם שריד הד של מולדת, העמים הסובבים אותם לא היו עוד גויי רומא, יורשיהם של מחריבי המקדש, אלה שבמסיבתם ישב יהודי הגולה כששלום על פניו ובקרבו חרון וקנאה וגדלוּת אין אונים: – שם, באחת מארצות הקנאות, נשמע עוד כאלף שנה אחרי גלות ירושלים שיר לויים, זה אשר קוֹרָא לו “ציון הלא תשאלי”, והוא כליל סגולות כדמות הנוצרת על אדמת מולדת, והוא ערב מאין כמוהו בשל געגועי מולדת רחוקים; הללו, אדוני היהודים החדשים, היו סלוים וגרמנים, גויים עוּלי-מזל אשר לא חלק להם בריב האֵלים הגדול. שׂנאת אדום, זו שהיתה לפנים כפגיון מתחת למדי היהודי, נדונה כאן לפירושים ולסמוּכות של מקראות; הקנאה לא מצאה כאן יהירות תרבות שכנגד וקהתה עד-ארגיעה; ואחרון אחרון – גדלות הנפש הזעומה של היהודים נתביישה כאן מאליה בפני פרצופי הערלים התמימים ונדחקה בעל כרחה לתוך בתי-מדרשות. אותה ישיבה-במארב של בחירי הגלות הקדמונים, זו שכגמול לה היה הולם לב עז ונמהר, עבר זמנה ובטלה חידתה; במקומה באה הדירה היהודית, הקבועה ובדלה כמאורת-עבדים; הסחר והמלאכה חדלו להיות מעשה עזר של נודדים ונעשו עיקרי פרנסה. הגעגועים הגדולים, אלה שמתכונתם לקיים בנפש רק מידות גדולות וספורות, עברו ובטלו מן העולם היהודי יחד עם הגיטו שבאלכסנדריה וברומא, מקום שם חתרו תחת כסאה הנאדר של האלילות והכניסו גרים תחת כנפי השכינה הקרובה; ולא לאט כיסה את עין הגלות, כארבה המכסה את עין השמים, המון מידות חיים – קטנות וטובות, חריפות וערמומיות, אך ביניהן מעטו מאוד מידות נפש גדולות שאין להן תיקון בעולם הזה אלא ביצירה.

ד

בסוף המאה השמונה עשרה, בשעת גילויים לעולם, נתגלה באירופה גם סוד הגבורה האחרון של היהודים: החריפות הישראלית, זו חומץ בן-יין שתוסס ואינו משכר, התחילה נשפכת כמים לרוב על פני שדות החיים של הגויים, וטפּין טפּין ממנה נתזו פעם בפעם גם לתוך בבת העין של האנושיות.

צנורות הגזע הם מן הדברים שאין להם שיעור, וגם החריפות היהודית – זו מידת הנפש שטוב ורע משמשים בה תוך כדי גילוי אחד של אופי – היא אולי בת-זקונים, מחוצפת ויצאנית, לתכונה רחוקה אחרת, נעלה וקצובה יותר. עוד המספר הקדמון של החומש היה מרדף, כביכול, בערבות מואב את החידה המתחמקת הזאת, חידת עדה אשר הקימה המון נצורות אלהים ולא רבצה לאחרי ימי יצירה ככפיר שלאנן ורודם, רק הוליכה מסביב לבמותיה הגדולות תאנית תנים. על פני מרחקי תקופותינו הוצגו למידת כלאים זו ציוני שמות רבים: איש האלהים בספר דברים קבב אותה מתוך חימה עצורה בשם נצח: קשי עורף; הנביאים הפכו והפכו בה ורוממו למענה על לשונם המון נשגבות והמון תוכחה; הפרושים, הסולת היבשה של העם, קבעו לעצמם מתוך גזירה עילאית שם נרדף לתכונת הגורל הזאת של האומה; בדור החורבן, כשמחנות עצומים של עברים-יהודים התגרו מלחמה באויביהם והתגרו אותה שעה גם ביצר מלחמתם, נתקפלו כל מוראותיה של עווית העדה במלה אחת שכולה זכות וכולה חובה; קנאים. ורק לאחר כך, כשהגיעה הגלות והתחילו משתכחים מישראל שמות המזלות של האומה, נטשטשה גם מידה זו, סבלה חיבּוּט ארוך של גלגולים והיתה בת-בלי-שם; ולאט לאט, כאותו גביש מלח נמס שצורתו נפסדת ומהותו נשארת, היא נתמזגה בחשאי במלוא השם יהודי, והערימה לקדש על עצמה – לעיני בן-ברית – ולתעב על עצמה – לעיני הנכרי – את השם הכולל הזה.

חריפות הנפש של העברים הקדמונים היתה מידת-מזרח טהורה ומצומצמת: בה חוּבּרו יחד תאות אלהים וערמה כלפי שמים. בראשיתה, בהיות לה עדנה, הוגה על ידה האלהים האחד והיחיד – בצרוף המון דמיונות כהונה ונכאי מוסר; לעת אחריתה, כשהסוד הגדול בדבר אחדות העולם נעשה שגור בכל ארץ יהודה הקטנה, היא התחילה מהבילה מזקנה, כביכול, ופוררה ללא תכלית-אנוש את האמונה הגדולה אשר יצרה בנעוריה. אולם החריפות היהודית הפכה להיות באירופה תאות ערמה כלפי דברים. האלהים, האל הנאצל שבא לעולם בזכות האבות האצילים, היה השרטון; מסביבו היה ים חיים מלא גלי ערמה קטנים. לא ערמה קלילה כרמאוּת, זו שאינה אלא ספיח בחיי היחיד, כי אם הערמה הדבקה בלב שראשיתה תמיד זכות וסופה תמיד חובה, תחליתה תאות-עשיה נמהרה והמשכה תהפוכות והזיה, קלסתר פניה מקרין מהתמסרות ותוכה חמרמר מעשתונות חשבון. העברי, שצפה לפנים עד לאחדות האין-סוף של העולם, הפך להיות יהודי הצופה אל סבך הדברים, אל טובם ואל כחשם. הוא תפשׂ הרבה, בן הגיטו התמים מדעת וערום מתוכו, ובכל עניני העולם הזה – במסחר, ברעוּת ואפילו בתפילה – היה עושה הרבה על חשבון עצמו ומעט מאד על דעת העולם; התמימות, זו אשר הלך-חייה הוא כעין בריח קדמוני שלא ינתק, לא היתה מצויה אצלו כלל; הוא רחק גם מן הסכלות הישרה, זו שתאבה כל ימיה בגלוי ומבקשת תשעה קבּים של שכר. היהודי, גם בתקופה החשוכה והרעה של ימי הבינים, היה בעצם בהיר דמיון ומסור לנפשו; משום כך הוא נעדר כל ימיו ממקום המידות הקשות וגם לא יצר בכוונה חדשות מהבילות, אבל לעומת זה אחז במהירות בדברים קיימים הנותנים כבר ריח של הנאה, והיה רואה בכל רובד גלוי שבחיים כעין מצע למזל עצמו. – ולאחרונה, כשחכמת התפיסה של היהודי התחילה מתגלה בספרות הגויים, התחיל המעוּות הזה מציץ בשבע עינים: כתביהם של אחינו, הלועזים שירה בלשונות הבחירה של אירופה, נוצצים תמיד בראוה יתרה, חריפותם צפה על השטח העליון כשפך של שמן, אמיתם וכחשם גם יחד אינם בני יצירה כבודים החבויים פנימה בתוך רקמת החיבורים.

בכתבים נכרים של יהודים נמצא תמיד דבר אחד יקר ועודף, והוא הוא הגורם להם כי ירבו גם יחד קוראיהם, חונפיכם ואורריהם. זהו כליון הנפש שגם פושעי אופי מישראל אינם נקיים ממנו. הוא טבוע כחותם יחשׂ אחרון על פני דפים טפלים, צובט את הלב הנכרי באמיתו – האמת האחרונה אולי שנשארה לבני יעקב מאבותיהם ולא נתחמצה מן השמרים של הגלות; בגללו זוכה לפעמים מחבר יהודי, שאינו אלא שכיר חרוץ של התקופה, להגיע אל גבול ההצלחה לפני כמה וכמה אבּירי יצירה; כליון נפש זה שובה את הלבבות באירופה ככל דבר יקר-מציאות האוצר בקרבו את חינוֹ של גזע זר. הגמולות הגדולים, הנלקחים בלי הפוגות בכל דור מספר תהלים, מאיוב, מישעיהו ומספר שיר השירים – אינם אלא אחים גדולים לאין שיעור לאותו מס הדבקוּת שמשלמים רבבות קוראים לספרי תערובת של יהודים, ספרי שירה ורוֹמנים הבנויים ללא תכלית, מגודלים בלשד זרים, מבושׂמים בוידויי ערמה מלוקטים ואין בהם תוקף אמת אחר חוץ מאותו החשק השוקק לכלל עולם ומלואו, לחשוף תיקון לא-ישוער, לפרוט בנשימה לוהטת אחת את שם השמות של המציאות. נַחַש ישראלי זה הוא ערב ומופלא לגויים; אבל חוץ ממנו כל היוצא מפי יהודים בספרות העמים הוא לכל היותר משוח לשעה אחת טרופה; כל מעשה בן-ערך, שאדם מודד לו אריכות ימים משוערת, הוא בעיקר הבעה של בטחון חיים; האמנות על אחת כמה וכמה. והנה בטחון החיים של יהודי הגלות אינו בשום מקום ובשום זמן הרגשה סתומה ועודפת ואינה תובעת מבעלה תיקון על ידי מעשים מאריכי ימים. אין יהודי מסוגל להשיח ביצירה קצובה ודבקה אל עצמה את הרגש הפלאי של בטחון החיים, את היתר הנעלה של בטחון החיים הזה הרומז לנו לפעמים מפרצופיהן של חיות הבר וממעשי האמנות של גאונים; להפך, היהודי אמיץ החושים ביותר משרה בעל כרחו עם כתיבתו חשד ומוּטה ומבוקה. גזענו, לפי קיומו בעולם הזה, לוֹוה ואינו מלוה לאחרים מן הקנין היקר אשר קוֹרָא לו הויה; העדות הקיימת בדבר נצח ישראל – סותמת את דבריה ואינה מפרשת את העווית המשחיתה כל פרצוף-נפש מישראל מתחת לאפר של חריצות או פּיקחות.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

גלגל חוזר

מאת יחיאל יוסף לבונטין (פרוזה)

א.

עוד ישנם בעיר הבירה רחובות קטנים, אשר כל הבא אליהם מן הרחובות הגדולים וההומים ידמה, כי לפתע פתאום נישא והובא אל אחת הערים הקטנות, הרחוקות משאון תבל והמולתה והיושבות שוקטות בפנותיהן הנשכחות. שמה סואנים החיים הרועשים; שמה כל איש אץ ורץ לדרכו שקוע בדאגותיו, ממהר בלי הרף ללכת פן יעבור המועד ויאחר את גורלי הצפון במסתרי-המסיבות המתהפכות לשבט או לחסד; ופה – אך שקט ושלווה; פה מעטים ההולכים ברחוב, אין איש נחפז במרוצתו. שמה – הבתים הגדולים והגבוהים, הסמוכים אחד לשני עד אפס מקום והמתרוממים עד לגבהי העננים, המכסים את אופק השמים הצר והמוגבל; ופה – בתי-עץ, בני קומה אחת או שתי קומות, ומגרשים רחבים מפרידים בין בית לבית, ויש שיימצאו גם אילנות וגינות על המגרשים סביב הבית. שמה עוברות מרכבות ועגלות-משא בלי הפסק, באין מנוחה, והשאון יגדל בכל פנה ובכל עבר; ופה – דממת שקט, ויש שאיזו עגלה בודדה תעבור ותפריע את הדממה, תעבור ותעלם, וגם כל הרחוב נאלם…

באחד הבתים הקטנים, העומד בחצר גדולה המכוסה שיחים ואילנות, שרידי גן גדול, אוויתי גם אני לשבת מפני נימוקים שונים, ראשית, כי מחיר הדירות פה בזול לעומת הדירות בטבורה של העיר, ובשבילי היה אז הדבר הזה חשוב מאד; ושנית – אבל הפרוש הראשון כבר מספיק, ואין צורך בפרושים אחרים.

העבודה היתה רבה עלי בימים ההם: בשנה ההיא צריך הייתי לעמוד לפני המורים לבחינות האחרונות בבית-המדרש למהנדסים, ולכן הוצרכתי לבלות רובי-השעות, ביום וגם בלילה, בשקידה על גליונות שעורי-הפרופסורים; כל העולם ומלואו כאילו נשכח מזכרוני, חוץ מן הכתבים של הלמודים אשר לפני.

היתה שעת ערב מאוחרה. בחוץ הומה הרוח ומכה בתריסי-החלון שבחדרי. על שולחני עומד המיחם עם קומקום-התה שכבר נצטנן; גליונות הכתבים, צבורים ומופרדים, מכסים את כל השולחן באי-סדרים. דפיקה קלה על דלת חדרי הרגיזתני והפריעתני פתאום מעבודתי, שהייתי שקוע בה, עד שכמעט עברה רעדה בכל גופי. עוד לא הספקתי לענות, והנה נפתחה הדלת ואל החדר נכנס איש זר.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.