מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תפילה על הנצחון

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

כמאמין-באלהים כן גם אנכי, האלמוני המאמין-בעתיד: את איד החיים לא אראה כציר שלוח-מקרוב, ולתשועה אצפה תמיד כי תבוא מרחוק. כהבט המאמין אל רקיע השמים כן אביט אנכי אל נד העתידות, וכאשר יקרב איש אל אלהיו בשארית נפשו הזכה – כן אעשה לי אנכי מתמצית האדם הצלולה ראי-רחוקות; והתפילה אף היא תעלה על שפתי לעת-מצוא, כי זאת אילת המצרים אשר לאדם תרוץ מכל לב אם ישלחוה לדרך רחוקה.

ובאיד המלחמה התפללתי גם אנכי על הנצחון; וכערמת כל המתפללים, המאדירים את שם אלהיהם למען עורר חמלה, עשיתי גם אנכי לראשית תפילתי, ובמתק שפתים הגדתי את צפונות דמיוני, לאמר: ידעתי, העתיד, כי כל דרך אשר תבחר תצדק באחריתה; ואחת לך אם תועים ירחיבו חנם את המסילה כהרחב מעגל, או אם אומללים יעמיקו נדוד בגיא צלמות, או אם גאיונים בלא-עת יתורו להם סביב הר וגבעה לרומם את מעגלותיהם; ואף בדל הדרך הזה אשר בימי אימותינו ירוץ נכחו אל אחת מצומות דרכיך הקרובות, ואתה – העתיד-עתידנו, – לא תכלימהו אם ישקה עדיך בדם ודמעות שוד גויים רבים, אשר יטנף ימים רבים את פעמי רגליך, ולא תחשוב לו למותר אם יביא לך שי חרות עמים חדשה, – הדבר האחד מן האדם אשר נעם תמיד לכל צלמי העתיד למיניהם, הקדומים אשר האריכו ימים בארץ והחדשים אשר נמחו עד מהרה עם כל נצורותיהם. על כן גם לא אתפלל אליך על דבר עמים רבים, כי תכלית מעשיך תדלג בלא-יודעים מעם אלי עם, ואשר יכונה היום באזנינו בשם-תאומים, לאמר: נצחון-ותבוסה, – אולי יתלכד מחר לשם-בראשית אחד, וזכר לא יהיה עוד למכורותיו השתים, המעליבה והנעלבה; גם פלס המנצחים יהיה לאבק, גם הסד אשר ברגלי המנוצחים ירקב בלי-משים – ואתה לבדך תחפון לעת-מצוא מן המכיתה הנשארת הזאת ותזרנו בשויון נפשך לעיני דורות באים: היא היא פרוכת התולדה המבריקה, המתחדשת מתקופת-עתים לתקופת-עתים, אשר יסופר עליה לעמים כי היא רקומה קורים קורים של משלי אבות וכי מאחוריה יסתופף קודש-הקדשים של העבר; הוא הוא קטב החידה של מתי הנצחון והתבוסה המפתה מחדש מנצחים ומנוצחים. – אך יש עם אחד בארץ אשר ענוּתו לא תצלח ולא תיבש לאבק תולדה, ורק רסיסיה-אלף מתגעלים כתומם על-פני חלקת כל מסילה העולה אל העתיד; הוא העם אשר הלמות-התמיד לסד רגליו תשוה הד נושנות על כל תקופה חדשה. שאל את זקניך, אבירי העתיד אשר היו לפניך, ויגידו לך כי זה קול הפגולים האחד השבית תמיד את פזמון ההבדלה שבין דור למשנהו וכי תקופה רעננה הוכתה לפעמים גם בתמהון הנורא, הנודע בתולדה, רק בגלל הקול הנחר הזה, קול זקונים אשר בהיותו לנפשו כמו אטום ועבש מכל רגש – ימיט על השומעים הזרים אימת רמזים ובלהות שממון. התאבה גם אתה להיות אביר עתים כזה, כי תשבר בראשונה חרב רשעים גדולה ותמגר רוח גאיונים עזה ואת פלס הענקים הנורא אשר בידם תשים בין עיי ראוה – והסנדל המסומר אשר לעבדות הישראלית ידפוק אחרי-כן בעקבותיך לאמר: הבל הבלים, כבר היה לעולמים? ואתה אל תדמה לך, כי בעתך הנאורה ימוג בלי-משים קהל השמורים הזה ושרידי אנשיו, אשר נכרת מעליהם צל פחדם, יפיקו את צלמם באפס קול, – דמיון לשברי לאומים רבים המתעלמים מן העין בזוהר תקופה נצחת. רבים מאחיך, מציבי עתים כמוך, נפתו להאמין בהפשרת השלום של הצלם הישראלי, אך בנטותם כמעט במעגלותיהם לימין או לשמאל – והנה מסביבם בכורי התקופה הנעוים והחריפים, יהודי הכלאים המובהקים אשר עלפון מאויים בעיניהם הקודחות והסד אשר ברגליהם יתאר מתחת את לשון העועים של העבד הקדמוני; ומן המרחק הציצו תמיד לנגד אחיך האורבים הישראליים, רוצחי-עתים לתאוה אשר בדמם אולי רתחה ונסתמאה הנקמה היהודית והיתה לבחילת תעתועים המקיאה וזוללת בלי הפוגות. וכזאת יקרך גם אתה, העתיד-עתידנו; אשר בטרם תנדוף מאפך קטורת העמים העליזים – וחבל עדות מעדות ישראל הנדפות ישיתו עליך בהמולת מחנים, ישוטטו סביבך בגיל אשר לא תבין או ברעדה אשר לא תוכל שאת, והאחת המריעה חלקות על מבוא אזניך תחלוף ותוריש את מקומה לזאת האחרת המושכת את כנף גלימתך בתחינה אלמת; ובעוד האיש היהודי האחד נושא עליך מרחוק את כל הקללות הנמרצות אשר לאוררי-עתים, מן הנביאים זועמי-זמנם ועד חדל-האומללים מקלל יומו – ישרוק אליך האחד מקרוב לאמר: הבל-הבלים, כבר היה לעולמים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

מן המיצר

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

מגילות חתוכות

מגילה א: כסליו. חנוכה.

בבית-המזון של “מיאַסה” יש שהוא עולה ומאיר לי.

“עולה ומאיר” – סלקא דעתך?.. מליצות לעת זקנה?.. לא נאה!

וביחוד שאכתי לא ידענא דבר, אכתי לא ידענא… בריה משונה, יחידה, בריה משונה, יחידה, בריה בפני עצמה, יציר שאינו נפגש בכל שעה… אבל כלום סומכין על רושם ראשון?

ואני הלא ראיתיהו פעמים, רק פעמים ראיתיו…

ביום אֵד, ביום “פוגה”, ב“ערב נר ראשון”, באפילה בצהרים נגלה לי לראשונה…

נגלה לי…

מתוך המון ששת המיליונים, אשר בכרך גדול זה, נזקר הוא, זר בא מקרוב. פתח את הדלת ונכנס.

קומה רמה, חזקה, כתפים רחבות, מכונסות קצת לתוך עצמן, סבר פנים בריאים, קשים, מושחרים…

– חשמונאי!.. לגמרי לא יוצא ירך יהודים!.. – חלפה מחשבה.

מסביב ישבו עוד מנינים אחדים, יהודים בלתי מוטלים בספק. דיברו על העונה של חוסר-עבודה, על האֶכּספלואַטאַציה, על האֶמיגראַציה. “יש הבדל גדול – ביאר שלום ליברמאן לעלם אחד – בין אֶמיגראַציה ואימיגראַציה. שמע-נא: “אמיגראציה” – פירושה…” דיברו, קראו את ה“יומן”, אשר הכנסתי, התווכחו שלא לצורך, מתוך הרגל, הוכיחו איש לרעהו איזה דבר, ואכלו מרק ולחם. הוא ישב אל השולחן אשר בפינה רגעי מספר, אחר-כך קם, ניגש למיאַסה, בעל בית המזון, וביקש גם הוא מאתו פנכה של מרק. המרק היה כהה, של דוחן, הפנכה קטנה, אבל הוא אכל לחם הרבה. –

הוא קם בכל מלוא קומתו הרמה, הרמה מאד – נתבלטו מגבעתו הפרומה ומדי אדרתו המטולאה, אשר מתחתיהם הוציא ושילם שלוש פרוטות בעד המרק, שמונה בעד הלחם הרב – ושוב ישב נשען אל השולחן.

האופל התגבר ונתעבה. היה שתי שעות לאחר חצות היום. העלו אור – והוא עודנו יושב ושותק ופניו עיפים וגלויים.

איני יודע… ירא אני מפני הבדותה… אבל זו, כמדומני, אמת היתה, אמת. –

כשנפל על פניו המלאים והמשופעים הנוגה הפתאומי של הגאַז, כשהוא שוחק ונתלה ברפרופי האֵד ובזהרוריו, אשר על הפנים ההמה ואשר על שערות הזקן המסובך, השחור-אדמדם, המוּרם בקצהו – הוארה באותו רגע בזכרוני בעין עליית שחר בארץ-מולדתי שם, במולדת-שמשי אשר בספרה של שחרות-חיי – ב“חומש”…

זה היה לפני ארבעה ימים. עוד פעם ראיתיהו אתמול, בעמדי בזוית שלי – והוא עבר…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.