רקע
יעקב שטיינברג
בין לבני הכסף
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

 

א

הגורם לדבר היתה אמירה סתומה, שאחד משני החברים פלט שלא בכוונה; זאת היתה אחת מפליטות הדמיון היגע, שפי אדם מביא אותן לפעמים לידי ביטוי עם גמר שיחה ארוכה, שאינן לכאורה בכדי צירוף עם מה שקדם להן. ואולם הפעם קלט השומע, זה שהיה אורחו של חברו, את החידוש שבדברים וחזר עליהם כשואל:

“לבני-כסף? מה פירושם?”

בעל הבית, בחור למטה משלשים, שנשתקע בעיירה האוקראינית לשם הוראה ושהשתוקק עכשו להניא את חברו מנסוע למחרת, גחן קצת אגב ישיבה, ועיניו, אשר הישירו לנוכח הירח, נראו כמזהירות מהתעוררות:

“אלה הם עצי-לבנה בלתי שכיחים ביותר, שעליהם עין ירק אפלולי להם מצד אחד ועין הכסף החיוור – מהצד השני. יש דבר-מה מוזר ומושך בעצים כאלה, הם משרים מסביבם אור וצל בבת אחת.”

“אני רק עצי ליבנה רגילים ידעתי,” הפליט האורח במנוחה. ואולם בעל הבית נאחז בדמיונו, והמשיך:

“יש לנו פה, כלומר, אם תסע בסירה על הנהר שבמקומנו ותשוט שעה ויותר, אז ישאוך המים מאליהם, אם רק תניד כל שהוא את המשוט, אל המקום אשר שם יפול הנהר הקטן הזה לתוך הסיים. ושם תקח בידך את המשוט ותחתור על פני נהר רחב, נהר כהלכה. אתה הן לא ראית את הסיים! ואולם גם הנוסע בסירה לא יראה כמעט את החורשה – חופי הסיים גבוהים הם במקום הזה. אלא שקושרים את הסירה אל אחת הקורות הבולטות מתוך המים במקום המעברה, ומשם יכולים לטפס עד החורשה: שם המה לבני הכסף, בוריס בוריסוביץ!”

צלצול שמו, השם שגרם לו מתחילת ימי נערותו כעין תוספת של הכרת-ערך מצד חבריו, נסך עכשיו על השומע כעין חפץ בלתי ברור לקבל עונג כל שהוא מידי אחרים. אף הוא גחן כלפי חברו ואמר בקול רם כמתחטא:

“תובילני שמה, מחר בבוקר?”

“תקע לי כף, רחימאי!”

ובעל הבית, שחיזק עכשיו בלבו את התקוה, כי יכניס את אורחו ליום נוסף, ניתר ממקומו וצפצף בשפתיו מתוך נחת רוח. אולם כשחברו הוסיף לשבת כפוף ראש על הספסל שלפני בית האכרים הנמוך, ודממת הלילה כאילו גברה פתאום, כשהיא נתונה בתוך קרקור צפרדעים בלתי פוסק, אז נתרופף לרגע הענין המקוּוה במוחו של המורה, והוא הרגיש צורך בדבר לסיים את המדובר בהחלטה שיש בה משום חידוש:

ושם אביאך אל נערה אשר עין לא ראתה כמוה! עצלנית ויפהפיה, שתקנית – היא אוהבת רק להקשיב! ונבונה… בכלל – נערה בלתי רגילה."

זה, שאליו היו מכוונים הדברים, לא נפטר כלל עדיין, כפי שחשש חברו, מהלך הנפש של בן-כרך הצופה בפני ליל ירח נאלם ונתון במסגרת של מרחקי שדות. ולכן לא זע ממקומו גם אחר כך, כשהטיל המורה יד על שכמו ועורר אותו כשואל:

“ובכן, בוריס בוריסוביץ?”

ורק אחרי רגע אמר אף הוא:

“ובכן – מחר בסירה?”

 

ב

למחרת, כשצעדו שני הרעים על פני כרים רטובי טל, אפפה את שניהם רוח אחת, רוח נחת של בוקר. בשעת שחרית, כשהאדמומית אשר עם הנץ החמה תלך הלוך וחסור לפני עלות השמש, יבוא לעולם רגע פלאים של יקיצה, עת האורות החיוורים, העוברים בטיסה חשאית על פני מרחבי ארץ, יעטו את כל החיים הגלויים אז בשדות כלפי שמים רועפים צללי טוהר ירקרקים, וכעין שוויון לא יכונה ישתף אז את הכל, מן החי עד הדומם. וכשנח שוויון זה גם בשני ההולכים, הגביה המורה את שק הצידה למרום שכמו, הרחיב את צעדיו עד כדי צעדי ההלך השני, והביט כבן-לוויתו בעינים חוקרות ונהנות כאחת אל קרעי האדים, שחנו עדיין פה ושם על השדות ונראו כמעלימים מתחתם נאות חיים מופלאים. רק אחר כך, כשדמות השמש התחילה מאדימה בקצה האופק, היה המורה מפגר כבר מתוך הבטה כלפי מזרח, ובמוחו נסתמן הרהור של תמיהה בדבר חברו שהלך במהירות ובבטחון, כאילו, בטיול זה של בוקר, לא היה תלוי כלל במנהל-דרך ולא היה זקוק להסתכלות יתרה. מתוך הרהור זה נעצב המורה כל שהוא אל לבו. דומה היה כי המורה, שטעם כבר טעם של חיי אונס בעיירה נידחת, כיוון פתאום לצמצום הנפש הנותן עוז אשר לחברו, ווֹיאַז’וֹר1 כחול עינים ורחב שכם, אחד מהמון הבחורים היהודים ילידי העוני, שהעיירות מקיאות אותם למרכזים של מסחר הפכפך ומסובך, והם סובבים מרחקי ארץ זרים מתוך גודל לב של אנשים בטוחי הבנה שעינם רחבה רק בנכר. לרגע הרגיש המורה את עצמו כנבדל מחברו וכפסול לדבר-מה, וכמתכוון לבלבל את שקט הנפש של הווֹיאז’ור, קרא אליו:

“הבט קצת לצדדין, רחימאי. הנה השמש עולה…”

הלז נענה לו בהבטה חטופה כלפי מזרח, ואחר כך פירש בהלצה:

“הווֹיאז’ורים אינם מביטים לצדדין. האם לא ידעת את זה?”

זה היה אחד ממאמרי החכמה של אחד מבני אומנותו, שהמזקינים שבהם רגילים לתבל בכגון אלה שיחת מרעים מעל גבי ספסלים עליונים שברכבת. ואולם בוריס בוריסוביץ', שככל הוויאז’ורים, היה בז קצת גם לתורת אנשי סוגו, הוסיף הפעם דברים מנפשו:

“רצוני להיות כבר אצל הנהר. זה ימים ושנים לא ירדתי לסירה”.

והם הלכו הלאה, כשהמורה משתף את עצמו בכפיה להליכה המהירה כלפי רצועת הנהר, שהבהבה עכשיו לעיניהם מבין קני הסוף העבותים הכפופים על גבי רוחב המים מתוך צמיחה של אמצע קיץ. עכשיו, כשכל כך נעם להם ללכת לאור האדמדם של רגעי הבוקר הראשונים, זה האור שהיה כרועד וזולף על פני השדות המשחירים עדיין ברטיבותם, הביט המורה כמעט בדאגה אל הנהר הצר, החבוי בסבך גידולי החופים; הוא כאילו חשש משהו לחברו, שלא ייפגע בשממון למראה המים השוקטים והשחורים, שגבעולי חבצלות לבנות היו פורשים עליהם במנוחה את ראשיהם פרועי העלים והיו משווים על המקום מראה משונה של שחור ולבן המצורפים לקפאון אחד. ואולם כשהתחילו ההולכים לרדת במדרון החוף, הכריז הוויאז’ור בראשונה על הסירות:

“הנה שם סירות; ומי שהוא עומד על גבן.”

והוא, מבלי הימלך בחברו אפילו אגב הבטה, סייר בעיניו את הסירות ואת הערלים שעמדו שם בקירוב מקום. המורה, שכיוון לדעתו של הוויאז’ור, המתכונן לשכור בעצמו את אחת הסירות, ניסה לעצור בעד חברו:

“עמוד, בן אדם שכמותך! צריך לדעת –”

ותיכף, כשהלז לא נשמע לו, הוסיף בתמיה ומתוך רגש כל שהוא של עלבון:

“לא לשם עסק אתה הולך – ובכן חכה עד שיורידוך לתוך הסירה.”

וכשישבו בסירה העגולה מלמטה והמתנדנדת, הקדים המורה בלי משים לרכוש לו את המשוט, אף על פי שהוויאז’ור התכונן מעצמו לישיבה של מנוחה. ואולם כשהתחיל המורה מניע את המשוט ורשרוש המים נלוה אל הסירה המחליקה, ירדה עליו מנוחה של הזיה קלה, זו שיש בה תמיד כעין קורטוב ביטול כלפי אחרים. הם שטו כך ועברו האחת אחרי השניה את לשונות המים העמוקות של נהר צר זה, שככל קטן-הנהרות התפתל ונטה מדי פעם מדרך הילוכו. שני הרעים לא צירפו את קטעי דבריהם לשיחה ממושכה; המורה היה שרוי בשקט לב של אדם המסוגל להזיה באור היום, והלז, הוויאז’ור, אחרי שהתבונן מתחילה על סביבו, הביט עכשיו בעינים שוקטות של נוסע הרגיל למחזות חולפים. ורק כשגדלה מהירות הסירה והחופים רחקו וגבהו משני עברי המים, התחיל הוויאַז’ור, מפנה פעם בפעם את ראשו והביט כשוקק אל שפעת המים הרבה, הכלואה בין החופים התלולים. דומה היה, כי בן יהודים עז ומטומטם זה, שנתרגל להעז את עיניו כלפי בני אדם נכרים, בא רגע לידי היסוס לב כשסגר עליו את עולמו נוף טבע פרא וריק מאדם. ואולם רק רגע הביט לצדדין כנבוך נפש. הוא תלה מיד את מבטו ברשת הקורות של מקום המעברה, שהסתמנה מרחוק, מתוך טוב לב היה טובל ומנדנד במים הצלולים את כף ידו הארוכה והאמיצה – כף יד חשופה וצנומה של בן כרך מרוכז וחפשי. וכשהתחילו, אחרי שנקשרה הסירה, מתרוממים במעלה החוף, היו שני הרעים מטפסים ביחידות, כשהם מגששים למצוא מסילה על פני צלעות המדרון התלולות וכשהם מתרחקים בלי משים, כמו מתוך בושה, האחד מן השני. דומה היה, כי גם שניהם – שני בני יהודים שונים במזגם ובצירופי חייהם – נתאחדו להרגיש לרגע טעם של קלקול בעליה שלא לצורך זו, שהיו יכולים להמנע ממנה לו הרחיקו ללכת בדרך הכבושה. ורק שעמדו כבר למעלה ורשרוש החורשה ספק את אנחתם, אנחת העיפות הראשונה, חזר המורה להתעוררות ההזיה שבנפשו, ועמד, כשהוא נמנע מלכת הלאה, ואמר: "הנה הם, לבני הכסף! שים עין: אם תרצה בזמן מן הזמנים להבין מה זה שני הפכים ביחד, לתאר לך את השקוף בתוך העכור, וזכרת את החורשה הזאת. האינך רואה את האור המוזר אשר מסביב? חכה עוד מעט – הנה רוח: העלים מתנועעים ומרעיפים שחור וזוהר. האינך רואה?

“לא איכפת לי”, ענה הוויאז’ור, “חורשה יפה,”

“לעזאזל!” ניתר המורה בזעף ממקומו. ואולם בעוד רגע שקט והכריז בניגון:

“לנוח, רחימאי, תחת לבני הכסף.”

הוא התמתח על הארץ, כשהוא עוצם את עיניו ומתכונן לקראת שעה ארוכה של מנוחת יער יקרה, הספוגה כולה רשרוש אילנות חי וסודי, שמדי פעם הוא בא ונמוג, רשרוש זה, כלחש עדנה שלא ניתן להישמע בבית אחת. ואולם הוויאז’ור, אחרי שהסתובב רגעי מספר בין העצים, שלח פתאום מרחוק את קול דבריו:

“הן שם הכפר, קרוב מאד… קום ונלך, עוד לנו לראות את היפה אשר אמרת.”

המורה לא ענה, כאדם החושש להיכנס בדברים ברגעי מנוחה ראשונים. ואולם עוד מעט והלז עמד על גבו ותבע אותו לקום:

“בוא! הן באנו לשם איזה דבר.”

“ובכן, הנה לך החורשה!” נסה המורה להשתמט, אבל מיד גנח ואגב קימה באר לחברו:

“זהו כפר גדול ליד תחנת הרכבת. פה גרים כמה משפחות של יהודים.”

 

ג

בחדר הראשון של הבית, שלתוכו נכנסו שני הרעים, לא היה עדיין השולחן פנוי משיירי סעודת הבוקר. הוויאז’ור המנוסה באנשים כיוון להכיר ברגע הראשון את המזג הטוב והשקט של בעל הבית, שקם לקראתם והתיצב גבה קמה ורחב כתפים; הוא הצטחק לקראת האורחים מתוך סבר פנים בלתי מצוי, זה סבר הפנים שאין בו שמץ של חשד לגבי הזר, והרגיל לפעמים, סבר פנים יפות זה, אצל אנשי כפר מאושרים ואמיצים. הוויאז’ור נענה לבעל הבית בלחיצת יד, שהמשיכה קצת כמו בכוונה; אבל מיד רפתה ידו והוא הסב את ראשו לעבר הקול הצלול שנשמע מפנת החדר:

“שלום, מר פסקין! הוא בא בסירה?”

ליד הנערה, שהיתה שוכבת למחצה על גב ספת העץ הנמוכה שאצל הקיר, עמד המורה כפוף ראש והיה שוהה בעל כרחו בעונג הפגישה הראשון, מבלי לשקוט עדיין עד כדי לקרוא לחברו. ואולם עיני הנערה נמשכו בינתים אל האורח הזר, וזה, הוויאז’ור, ניגש מבלי היקרא, והושיט לה את ידו. הנערה התוודעה אל הזר מבלי התרומם מעל הספה, ורק את כפות רגליה היטיבה לאסוף אל תחת שמלתה. כל גופה, המתכווץ בגלימת הבוקר הרחבה, היה מוטל מתוך רשלנות מפונקת של ילדות, ורק עיניה החומות, שנשקפו כגדולות מאד מעל פניה השחרחרים והצנומים, הביטו בבינה גלויה ועצובה. הוויאז’ור, גם כתום לחיצת היד של שלום, לא הסיע רגע את מבטו מנגד העינים האלה היוצקות ישר את אורן מבלי לעטות כל הבעה חולפת של תמימות או מזימת נוער. הוא, שבגר בכרך, לא היה רגיל לגבי עינים כאלה, שכמותן אפשר לראות לפעמים אצל בת יהודים נדחת, העולה כפורחת וכנוגה באחת מן העיירות הקטנות. בהעיף בך עיניה נערה מסוג זה, המחכימה מתוך עצב בעיר השדה, אז ידמה לך תמיד, כי כל תמצית החיים של קיבוץ יהודים רמאים ומרומים, החותרים במחשך ובעצב לקראת איזה מקור נעלם – נצטמצמה ונאספה לתוך מבט מזוקק זה של נערה רכת גו ויושבת בית. הוויאז’ור, בעוד הוא מגשש בנפשו, שלא כרגיל אצלו, למען הגיד דבר-מה, הקדימו המורה ואמר:

“ידידי, אורח עובר דרך – בן-כרך!”

והוסיף עוד:

“וויאז’ור!”

הבעת עיניה של הנערה נשתנתה פתאום. היא הביטה רגע אל הוויאז’ור כמעט בלעג גלוי, ואחר כך הושיטה את ידה לעבר הכסא שעל יד הספה, כמתכוננת, מתוך שכחה של הרגל, לקחת את אחד הספרים פרומי הכריכה שהיו מונחים שם. ואולם דוקא מבט לועג זה השיב לוויאז’ור את מנוחתו, כאותם מבטי הביטול של סוחרים בני נכר, ערומים וחשדנים, שהוא היה רגיל לעמוד בפניהם מתוך מזימת לב מסותרת. הוא רק השתומם עדיין כל שהוא, וברגש זה של תמהון פנה לבקשת אבי הנערה וישב אל השולחן. ושלא במתכוון, על פי הרגל קבוע של וויאז’ור פיקח, המשתמש בהופעת רגע של בת סוחרים המזדמנת לחנות אביה, התאמץ עכשיו, להפך, להכיר את הנערה על פי דמות אביה. כך עברו עליהם רגעים אחדים בשיחה, שהוויאז’ור ידע להוסיף לה מתחילה נופף של התקרבות. ואולם בעודנו שומע ומשיב לבן-שיחתו, הפנה הוויאז’ור פתאום את ראשו לעבר הנערה. הוא פגש בעיניה, שהלעג הקודם לא התנדף עדיין מתוכן לגמרי, ואמר בפנותו אל הנערה בבת צחוק:

“הגברת הכירה מימיה וויאז’ורים?”

פני הנערה, שעמדה על התוכחה שבדברים, נתאדמו פתאום מבושה עזה, בושה שיש בה לפעמים לגבי נערה מעין זקוק הלב. היא שהתה רגע בשתיקה, ואחר כך אמרה, בהתאמצה בכל יכולתה להביט בפני הוויאז’ור:

“הכרתי אחדים, כשהייתי בעיירה.”

האב מלא אחרי דבריה:

“היא התאכסנה בביתו של בעל חנות; היא למדה בפרו-גימנסיה, בעיר הסמוכה.”

והוא הוסיף לדבר בבתו, כשהוא משפיל מתוך התאמצות יתרה את קולו הרווּי של איש גדול קומה ובן כפר. ומבלי לשקול את תוכן שיחתו על פי דברי המענה המקוטעים, שהוויאז’ור היה מטיל נגדו מדי הפנותו את פניו פעם בפעם כלפי הנערה, שב בעל הבית לספר עם בן-שיחתו בגילוי לב של בן-כפר; הוא לא התאפק גם מהגיד, כי אשתו מתה עליו לפני שנים וכי בתו היחידה נתרגלה מאז לעצלות של בדידות ולשכיבה תדירה על גבי הספה. ובמשך השיחה, כשהוויאז’ור פלט, בלווית רמז משלו, אמירה קצרה: “נערה חמודה!” הזהירו פתאום איני האב והביטו לנוכח האיש הצעיר באמון לב לא רגיל של איש יהודי בעל מזג טוב, שמתוך בדידות כבר גידל בלבו שלא מדעת ומאז הימים את רגש האחוה לגבי יהודים אחים, שהיה מתגעגע עליהם ומקרבם בדמיונו. הוויאז’ור, שבת-הצחוק הנדיבה של איש שיחתו הביאה אותו לידי הרהור מסוים על דבר הנערה, השתמש בהפסק שנפל בשיחת הדברים, ובהוציאו מלבו כעין אנחה-לא-אנחה של איש שבע כוח, אמר:

אצלכם כה שקט ונעים, ואני נע ונד כל הימים."

וכיוון שאיש-שיחתו לא נענה לרמז הדברים ורק בת-צחוקו כאילו נדבה עוז יותר, ניסה הוויאז’ור לגלות את אשר בלבבו:

“בחפץ לב הייתי נשאר פה יום אחד למצער!”

האיש המצטחק גחן למול הוויאז’ור ומלמל כמעט בהתרגשות:

“אין טוב מזה! מה מר חושב – לא פעם נשאר המורה אצלנו ללון. הישארו אתנו ליום, ותחיו אותנו. באמונה! אין אנחנו רואים פני אדם…”

ואחרי רגע אמר בגאוה כל שהיא של תושב קבוע במקומו משכבר הימים:

"ומובטחני שלא יתחרט… כאן בחורשה עכשיו בקיץ – "

“עברנו כבר בחורשה,” העיר הוויאז’ור.

“הן באתם לא בדרך הכבושה – בכל הסביבה אין חורשה כזאת.”

הוויאז’ור העיר שוב:

“היא לא רחוקה מביתכם – בשביל בתו זה נוח מאד.”

הפעם השפיל האב את קולו והפליט, מתוך זהירות כלפי בתו:

"הרגלתי אותה לבלי ללכת שמה… והיא בעצמה מבינה. איזה כפר! פה הם תגרנים ברובם, הבחורים – יצאנים, ובאים מחזור בערים. אי אפשר כאן להחזיק משרתת – מכניסה אורחים גם הביתה… ולגזור עליהן – צחוק. ואשה אין בבית… והכל בחורשה. בערב שומעים כאן בבית מה שנעשה שם, כל הלילה – "

הוויאז’ור שיתף את עצמו להתאוננותו של בעל הבית:

"ובתו גמרה פרוגימנסיה – "

“ובכן – מר מבין!”

הוויאז’ור חשב ברגע זה לנכון לקום מתוך ריטון של “כן, כן…” כמשתתף בצערו של איש-השיחה. הוא נגש אל הנערה, וכאדם הבטוח למפרע במעשיו, נתן למורה להמשיך את דבריו עם הנערה; ואולם אחר כך, כשהתחיל אף הוא נכנס בשיחה, היה הולך ומביא את חילופי דבריו לידי מהירות מענגת ובלתי פזיזה, מין שטף שיחה חי ובלתי טורד, שהיה רגיל בו בזמן שקווה להצליח בדבר-מה ושידע לתבל אותו בלי משים בחיבה מרומזת כלפי השומע. הנערה, שמתחילה הוסיפה להיות שוכבת למחצה כמו בעת שישב על ידה המורה לבדו, התנערה לאט לאט ולסוף קפצה מתוך התעוררות מעל הספה ואמרה בקול צלול, שהיה אף הוא רווי טוב לב כקול אביה:

“אני מוכרחת לצאת לרגע לראות במעשה המשרתת – הן אתם תשארו אצלנו לארוחת הצהרים?”

הנערה, אף על פי שהביטה ברגע זה בפני המורה, נסתלקה בחדוה מתוך החדר מיד כשהשיב הוויאז’ור:

" אחרת לא יתכן, גברתי!"

וכשיצא לעסקיו גם בעל הבית ושני הרעים נשארו לבדם, שררה ביניהם שתיקה ארוכה. הוויאז’ור ישב במנוחה על הספה, כמעט באותו המקום שישבה שם הנערה לפני צאתה, והמורה הסתובב הנה והנה בחדר, כשהוא מונע את עצמו משום-מה מהביט אל חברו. ולסוף שאל אגב הליכה:

“מה אתה אומר?”

“בדבר הנערה?” שאל הוויאז’ור אף הוא, בשללו מאת דבריו כל שמץ כוונה.

המורה נעצר מלכת.

“בכלל… נערה חמודה, כלומר, נערה טובה, הלא כן? אני בא לעתים קרובות… לוּ ידעת!”

הוא לא פירש יותר, והוויאז’ור אף הוא הרים את עיניו רק כששבה הנערה החדרה. היא נתנה אגב בת-צחוק תודה לוויאז’ור, שפינה לה את מקומו, והתכווצנה שוב על הספה מתחת לגלימתה הרחבה, ופניה הזעירים, שעמדה בהם עדיין אדמומית של התעוררות, הסתמנה נחת רוח גלויה, זו המצויה רק אצל אנשים טובי לב שנפטרו פתאום מבדידות ממושכה. אולם רגעים אחדים עברו על שלשתם מבלי שיחה שוטפת, עד שעמד המורה כלפי הנערה ואמר:

“מוטב שנצא לטייל בין הלבנים.”

הנערה הניעה בראשה כממאנת:

“נשאר בבית… ימים על ימים יעברו וביתנו ריק מאדם אבל –” הוסיפה הנערה בצחוק ערמה, שהיה בו משהו מלעגה הראשון שברגע הפגישה – “אפשר שאתם משתעממים בבית…”

אז התקרב הוויאז’ור אף הוא אל הנערה, וענה לה בהבטחת-נימוס רגילה של בן-כרך מטושטש:

“חלילה וחס, גברתי!…,” והוא הוסיף, בראותו את פני ידידו שהועמו לשמע הדברים האלה, “מה אתה מביט בי, פסקין? לא כך אמרתי? מה לעשות – וויאז’ור!” הוא הפסיק בצחוק וחזר לשוחח עם הנערה, כשהוא מטיל בשיחתו את קלות הבינה של גבר הבטוח בהקשבת חיבה של אשה; וכששב אחרי שעה ארוכה בעל הבית והושיב מתוך נחת רוח את האורחים אל השולחן, מצא כבר הוויאז’ור להגיד לנערה בכעין לחש, ברגע שנשארו שניהם לבדם על יד הספה:

“אנחנו עוד נטייל היום בחורשה – אחר כך?”

הנערה התאדמה, וכמעלימה דבר-מה סובבה רגע את המורה ושאלה:

“לשעורים אמרת היום, מר פסקין – לא ידעתיכם?”

המורה ענה, מבלי הביט בפני איש:

“אני עוד אספיק אחרי הצהרים… אולי.”

בעל הבית, שישב כבר אל שולחן, הזדקף לשמע הדברים האלה, ואמר כמוכיח:

“וחברו הן הבטיח לשהות עוד אצלנו!”

הוויאז’ור מסר בעיניו רמז של הסכמה, וכעוצר בעד שיחה לא רצויה, אמר:

“פסקין בטוח, כי וויאז’ור לא יעמוד בין כך ובין כך בדיבורו… אבל נחדל מן המחקר לפני הסעודה – אני למצער, רעב אחרי נסיעה בסירה ואחרי חצי יום בכפר…”

“הנה זה נכון – אתם רעבים!” הזדרז בעל הבית וישב שוב על מקומו – אבל הבטחתו שמורה אתנו, יידע זה למפרע, מר –"

“שמי מאירסון”, נענה הוויאז’ור וחייך כלפי בעל הבית.

על המסובים השתררה לרגע כעין רחקות לב. ואולם המורה, כאיש רך ונתון אל נפשו המתרשם עד לכאב בושה לכל תקלת נפש המתרגשה בגלוי, מהר הפעם לטשטש את הרושם בדברים, שהוא הסב אותם בכוונה על שבחו של חברו:

“לי הוא – בוריס בוריסוביץ‘, מילדותו – השם הזה היה כל כך מוזר בעיירה, כמעט הפחיד את הנערים! משונה לי הדבר ששואלים לשמו… בוריס בוריסוביץ’!” חייך המורה כלפי ידידו. “התזכור? כבן עשר הייתי אז כשצוית אותנו לקרוא אותך בשם זה. ‘פריץ’ אחד קרא אותו בשם זה, בחנותה של אמו…,” הפנה המדבר את חיוכו כלפי בני הבית, “הוא היה מכה אותנו, שמו הטיל אימה על הנערים…”

“בוריס בוריסוביץ'!” תמהה הנערה.

“אבי מת טרם שנולדתי,” באר הוויאז’ור במנוחה.

המסובים נשתתקו, ושתיקה זו שיתפה את האב ואת הבת ברגש כל שהוא של רוך לגבי אורחם הצעיר, שבגורלו היה כעין רמז לגורל הנערה; האב התחיל משדל את הוויאז’ור לסעודה, מתוך כוונה יתרה, הנערה היתה פעם בפעם תולה את עיניה בפניו. ורק המורה, שהרגיש מיד ברגש הרוך שזיכה בו את חברו, נתבייש לרחש לב לא ברור ודומה במקצת לקנאה. והפעם, כשנגעה הרעה אל נפשו, גם לא ביקש מלים לשחרר את עצמו על ידן מהתקלה. הוא שתק כמעט עד לאחר גמר הסעודה, ורק בקומו ללכת אל הסירה והנערה התבוששה רגע בחדר השני, אמר המורה אל חברו, מדי התכוננו להשמיע את דבריו גם באזני בעל הבית, שהיה עומד ומתכונן לתת לאורחו את ברכת הפרידה:

“אולי לא תימצא לפנות ערב סירה ליד המעברה – אם תאחר… בכל אופן – מתי תשוב?”

הוויאז’ור, שעל פי הרגל נובע מתוך מעשה חייו, לא היה משער כלל ברגע זה לבטל ברצונו את ההתחלה הטובה, שעלתה בידו בבית זרים – השתמט מענות לעצם הענין, ורק התלוצץ:

“לשוב על עקבו – את זה יודע תמיד כל וויאז’ור.”

ובעל הבית, היהודי בעל המזג הטוב, צחק בהנאה להלצה זו, שהיה בה רמז לעולם אחר, עולם של יהודים חביבים, זריזים ופיקחים. ומתוך המשך של הנאה זו לחץ לפרידה את יד המורה וזרז את בתו ששבה ברגע זה החדרה:

“לכי, בתי, ותלווי את מר פסקין עד הסירה.”

וכשיצאו אחר כך שלשתם, בחרו מאליהם את הדרך הכבושה, שעברה מחוץ לחורשת הלבנים. המורה, שנתן מכבר את האמתלה ליציאתו המהירה, נחפז הפעם ללכת עד כדי למנוע בעד שיחה משותפת לשלשתם, ואף ברדתו אל הסירה הרים את עיניו על המלווים רק לרגע קצר, ואת ברכתו האחרונה כיוון משום-מה לחברו יותר מאשר לנערה. ואולם מאירסון, כשנשאר לבדו עם הנערה, לא דרש אף מעט את חזות פניו של ידידו, זו שנשקפה לנגדם מתוך הסירה המתנדנדת לפני ההפלגה. הוא הלך במנוחה עם הנערה, כשהוא צועד לאט ונתון כולו לעיפות הקלה שלאחרי הצהרים, שאפפה אותו בדרך חזרה. מתוך עיפות זו, כאדם הנושא מאליו את עיניו, בחום קיץ, לעבר אילנות, הפנה מאירסון את מהלכו לצד החורשה, ושניהם הלכו אחר כך, כשנכנסו לתחום הצל של העצים הראשונים, רגעים מרובים על גבול החורשה, מבלי להעמיק אל בין הלבנים. הם שתקו כל הזמן, והנערה שנחשה את השקט של בן-לוויתה כמסוה נפש, פתחה ראשונה בדברים, שהיא צירפה אותם בדמיונה מתוך ביטול קל ביחס למוצא שפתיו של וויאז’ור מגוהץ ומנומס, כעין זה שהלך על ידה:

“ספר לי דבר-מה על-אודות חייך, מר מאירסון.”

ובדבריה, שלא מרצונה, נשמע כעין קבלת יחוד.

מאירסון אשר חייו המטולטלים, שלא היה להם היקף אחד, לא שימשו לו מעולם כחומר לשיחת אמת לפני זרים, התאפק רגע מענות והציץ מתוך מבוכה קלה בפני הנערה. זו נבוכה עד כדי אדמומית של בושה, והמליצה מיד על שאלתה:

“האין רשות לשאול כזאת כשמטיילים טיול ראשון? אני הלא הערה פותה כבת-כפר”.

ובצחקה בקול רם התרחקה במרוצה קלה מבן-לוויתה, וכשהשיגה מאירסון ותפסה בידה בכדי לעצור אותה, עקרה הנערה בחרדה את זרועה מתוך ידו של האיש הצעיר, והתחילה צועדת במהירות, כשהיא מחוירה חליפות וכשעיניה מושפלות. מאירסון הלך לצדה ולא ידע מה להגיד לשם פיוס לבת-כפר זו, שיחס לה תמימות אווילית ושדמותה אף על פי כן – מדי לכתה חיוורת פנים ופיה הקט מסוגר מתוך פרישות גמורה, שאין בה זעף כלפי מי שהוא – עוררה בקרבו רגש מוזר, המצוי לפעמים אצל אנשים נזקקים לחשבונות נפש: דומה היה לו רגע אחד, כי הוא רואה את הנערה, את הכל, את כל החיים, מתוך צירוף-הבנה חדש, הנידון למפרע למיתה חטופה, ושצריך על כן למהר לסלקו מתוך הנפש. ובעוד רגע מאירסון כבר מצא מלים ואמר, כשהוא משתמש בשם הנערה, שהיה רגיל בפי המורה והיה שמור מן הבוקר בזכרונו של מאירסון:

“מה לך, גברת אנושקה? תסלחי לי שקראתיך בשם זה… בואי נכנס אל החורשה.”

היא העיפה בו עינים מבוהלות וענתה חרש:

“לא, איני אוהבת את החורשה… אולי נטייל אחר כך – נלך עכשיו הביתה.”

הם הלכו דוממים, כשמאירסון מהרהר במנוחה ובתמהון על הנעשה. ובבית, שתריסיו היו מוגפים בפני החום ומבחוץ סגרה עליו הדממה הלאה של גמר צהרים ארוכים, היתה הנערה שוכבת שוב על הספה, כשהיא מתכווצת מתחת לשמלת הקיץ הרחבה וכשפניה נטויים מתוך לעג קל של הכנעה כלפי מאירסון, המדבר אליה דברים על דברים, שלא היתה בהם בקשת חן מסותרת ושהיה משולב ביניהם אף על פי כן אותו צווי הרמזים, השולל לפעמים למפרע מן האשה כל הרהור של סרוב. הוא קרא לה בשמה: אנושקה, מבלי לצרף למלה הזאת כל יתרון של ביטוי, וסיפר לה עכשיו גם מחייו, והנערה, שהיתה רגילה לדברי שיחתו של המורה – דברים תובעים, הנרתעים וחוזרים, היא שמעה עכשיו בפעם הראשונה דברי גבר מיושבים וקלים גם יחד, המסויגים במסגרת כל שהיא של פרישות גברים; והם היו נראים, הדברים האלה, כמיועדים למענה, בחדר אפלולי ושקט זה, הסוגר עליה ועל בן זוגה, הבא מעולם רחוק. וכשארכה השיחה והאיש המדבר אליה לא הכשיל אותה בגילוי של קרבת לב נוספת, התעצבה פתאום הנערה מבלי אשר ידעה בעצמה את פירושו של עצבון זה, הנקנה בנקל לכל נערה בוגרת במחיר שעת יחוד המעולפת בדברי חול. היא שמה את זרועות ידיה מתחת לראשה והביטה כלפי מעלה כשקועה במחשבות, ופעם בפעם, כנטרדת מרגע ציפיה, או מהרהור של אי סיפוק כלפי וויאזור גבור וזר לה, היתה מרעידה מתחת לשמלתה את כף רגלה הקטנה. ופתאום גחן אליה מאירסון ושאל, כשהוא צוחק הפעם הראשונה בבת-צחוק של רוך שהעלה אותו בכוונה:

“ככלות הכל – הן טוב עשיתי שנשארתי פה. הלא כן, גברת אנושקה?”

היא ענתה בתמימות של אדם שדבר-מה נגע אל לבו:

“הלואי שהיית נעשה גם אתה, בוריס בוריסוביץ', בן-כפר! הן אנחנו כמעט יחידים במקום הזה.”

ואז אמר מאירסון, כשהוא מטיל בקולו חנינה יתרה:

"אם לא גרמתי לך שממון – נבלה את הערב בטיול. שמעתי עליך, כי ממעטת את לצאת מן הבית, ולי יהיה נעים מאוד אם תעשי את חפצי. אנחנו נלך אל החורשה – "

היא נלחצה כמו מפחד אל הקיר. ולחשה:

“אני לא הורגלתי ללכת בערב אל החורשה.”

מאירסון התרומם ממקומו במבוכה קלה, והיה פוסע רגעים אחדים על פני החדר. אחר כך, מתוך הרהור ראשון של תוכחה לפי עצמו, ניגש אל החלון המוגף והתחיל מסתכל דרך חרכי התריס אל רחוב הכפר, במקום שחרקו עכשיו ראשוני הקרונות השבים לפנות ערב מן השדה. ובעמדו כך, מבלי מצוא ענין במראה עיניו וכשהוא מתאפק מדרוש בנפשו את סרובה הראשון של הנערה, הגיעה לאזניו פתאום לחישת שפתים מלאת חנינה:

“בוא הנה, מר מאירסון – אל תעמוד כך.”

הוא מיהר למלא את חפצה, מבלי להפגע מיד ברגש חדש. אבל כשניגש אליה אחז אותו בלי משים תמהון למראה פניה, שהחווירו עד כדי הבעת מצוקה, כמו אז, כשאחז בידה ליד החורשה. הוא ישב כשהוא עוצר את עצמו מהטות יד אל הגוף המקופל שנלחץ אל הקיר, והנערה אמרה ברגע זה בשפתים חרדות:

“אנחנו נלך אל החורשה – אם רצונך בכך, מר מאירסון.”

והיא השהתה עליו את מבט עיניה החומות – מבט פלאים רך ומזוקק, היוצא מעינים נוגות שטרם נאספו לתוכן דמעות. ושוב, כמו ברגע שהנערה החוירה ליד החורשה, נעורה בלבו של מאירסון אותה ההבנה החולפת שהציקה לו ותבעה ממנו דבר-מה. מפיו נעתקו מלים, עיניו תעו בתוך האור האדמדם שמילא את החדר ברגע השקיעה, ודומה היה, כי באור השותת והנלהב של בין הערבים מחפשות עיניו של בחור בן יהודים זה, האמיץ וחדל המקורות, פתרון כל שהוא לאותו כליון המאוויים הדבק ללב כל אדם. ואולם הבית היה מוקף כבר מבחוץ בצעקות, בשעטת סוסים ושריקות אופנים – בכל אותו שאון הערב שבכפר, שמאירסון לא היה רגיל אליו, ומתוך שאון זה יכלה גם הנערה להימלט עם מבוכת נפשה, והיא, בהפנותה את האיש הצעיר מאצל הספה בתנועת יד רכה, התרוממה לאט ממקומה ואמרה:

“לוּ תלך עתה, מר מאירסון, לראות בכפר; אנכי אפנה קצת לצרכי הבית וגם אחליף את בגדי.”

ובצחוק שך רוך הוסיפה:

“הן ימים שלמים עוברים עלי מבלי אשר אחליף את שמלתי! אנכי שוכבת כל היום על הספה!”

ומאירסון אמר, בפנותו לצאת:

“אני כל כך שמח לקראת טיול-ערב זה. ועתה שלום רב לך, גברת אנושקה!”

והנערה נשארה עוד רגעים אחדים על עמדה, והיתה זוקפת את הדברים האחרונים על חשבונות נוער רבים.

 

ד

בדרך אל החורשה הלכו מאירסון והנערה יד אל יד, ובאפלת הערב – אחד מן הערבים העמומים אשר בסוף הקיץ, עת אור הזהב של כוכבים לאין ספורות נישא במרחקי רום, מבלי להגיע אל הארץ – לא השגיח האיש הצעיר בהבעת פניה של בת-לוויתו, שהיתה לבושה שמלת טיול מצומדת ונראתה לו עכשיו כנערה קלה ודקת גזרה, שהלב נתבע לחינה. ואולם במרחק של צעדים אחדים מן החורשה פיגרה הנערה מלכת, ומאירסון, שהגיע ראשונה אל עצי הלבנה, עמד רגע וחיכה, וברגע זה של ציפיה, מדי צעוד הנערה לקראתו, תלש מאירסון מקצה ענף עלה יחידי, הגיש אותו סמוך לעיניו, ומתוך סקירה מהירה התבונן אל השחור ואל חיוורת הכסף אשר משני צדי העלה; ואולם עוד מעט השיב את ידו והתחיל ממעך את העלה בין אצבעותיו. ואחר כך, בקרוב אליו הנערה, הושיט למולה את ידו, הרטובה עדיין ממיץ העלה, וחיבק את גזרתה מתוך תנועה מוחלטת ומהירה. רגע אחד נבעת מאירסון לקול הצעקה אשר פרץ מחזה הנערה, ואולם כשזו כפפה אחורנית מתוך התאמצות נואשה את חצי גופה והיתה כתפושה ותלויה בידו, אפפה אותו פתאום תאוות הסנוורים שלאחר סרוב ראשון של אשה, תאוה נואשה, המסכנת את הגבר למעשה כפיה מתוך פחד ובושה מפני האשה הנמלטת. הוא אימץ את ידו והצמיד בבת אחת את גו הנערה אל גזרת גופו הרחבה, כשהוא כובש את ראשה על חזהו ומכווץ את גופה הרך מתוך גיפוף אילם ומהיר. אך לאט לאט, מדי הדביקו את פניו אל פני הנערה ובנשקו אותה נשיקות סנוורים כבדות, התחיל חודר לתוך ערפילי מוחו כעין לחש מוזר ודומה לאנחה רווּית דמעות. הוא הפסיק מתחילה את הלחש הזה, בסתמו את פי הנערה בנשיקה ממושכת ומיגעת, אבל מיד התחיל שוב יוצא מפי הנערה אותו ערבוב דברים מרוסקים וחרישים, שאזנו של מאירסון קלטה סוף סוף מתוכם מלים בודדות, אטומות מחיבה ודומות לכינויי רוך. הוא סילק כל שהוא מלפניו את ראשה, ובלב תוסס, כחרד על דבר-מה מפחיד ובלתי מובן, לאט על אזנה:

“מה את מדברת, אנושקה, מה את מדברת?”

לקולו הרך נלחצה הנערה אליו מעצמה, ולחשה:

“החביאני בין זרועותיך, יקירי, תּן לי לנוח מעט, אני עיפתי, כה עיפתי.”

הוא נאנח, כאילו סר פחדו, פחד התאוה הראשון, וישב על הארץ כשהוא אוחז עדיין את קצות ידיה של הנערה. ואחר כך, כשכרעה הנערה מאליה לרגליו ותמכה את ראשה אל ברכיו, היה מאירסון מלטף אותה בחשאי ואת מוחו התחיל טורד הרהור של פחד חדש, פחד ברור ומכוּון כלפי המעשה של כל אותו היום, שעבר עליו בציפיה ושעשועי תאוה, ושעכשיו היה הכל עלול להיגמר בישיבת מנוחה עם הנערה הנפחדת והיגעה. הוא הרך את קולו ואמר:

"התאהביני… מעט, אנושקא? עוד תוסיפי לאהוב אותי?

היא מלמלה:

“אינני יודעת – – אני חפצה כל כך לשמוע ממך איזה דבר! הן כל היום לא ידעתי את נפשי.”

הוא לא ידע מה לענות לה, ואמר לה דברי פיוס רגילים:

“הן לא תכעסי עלי?”

היא שילבה את ידיה מסביב לצווארו ולחשה מתוך התרגשות קרובה לבכי:

“למה לי לכעוס עליך? הן אנכי אשמה בכל! אבל אל תחשוב”, עבר פתאום לחשה לקול צרוד, שהסב שוב למאירסון אי-מנוחה, "הן אנכי בכל זאת נערה יהודית. מעולם – לוּ ידעת! אף דבר דומה לזה – אך חשבתי, כל כך הרבה חשבתי, בכל יום – – "

הוא אחז בדבריה, כאלו היה בהם דבר-מה מרומז לטובתו, ושאל:

“על מה, אנושקא?”

רוחה הקשה כאילו סרה פתאום מעליה. היא הניחה את ידה הקטנה בתוך כף ידו, ולחשה לו על אזנו אגב נגיעת שפתים צורבות:

“על האהבה.”

היא נאלמה מרוך, גחונה על גבו, כמתעלפת מכליון גו ממושך ומתוק; ופתאום חרדה בכל גופה וכבשה את פניה על חזהו:

“הה, שמע, הן הולכים, הן הולכים ובאים הנה!”

היא נחלצה מבין זרועותיו, כחפצה להמלט; ואולם הוא תפסה והושיבה על ידו בלחיצת יד גורמת כאב, כשהוא מאזין אף הוא בחרדה לקול צעדים מתקרבים, בזהירות הפנה את ראשו והבחין בזוג של הולכים, שגששו רגע באפלה שבקצה החורשה ופנו מיד ללכת מתוך צחוק משותף לבחור ולבחורה. הנערה ישבה עכשיו כמוכת קפאון וידיה היו שלובות מסביב לברכיה. מאירסון גחן אליה והבחין באפלה את עיניה הפקוחות לרווחה ומביטות נכחן בלי הניד עפעף. הוא חשש ללטפה עכשיו יותר מלטוף קל, ושאל אותה:

“מה זה נבהלת ככה?”

היא לא ענתה. והוא, בהרגישו כי דבר-מה עמד לו שוב לשטן, הבליג על זהירותו מתוך כעס גלוי, שגרם לו להגיד בקול רם, כמעט זועף:

“מה זה אתך? מה להם ולנו?”

והוא חטף אותה לבין זרועותיו והתחיל דורס את פניה בנשיקות גלויות ומכניעות, כשהוא ממלמל בלי קץ, בתאוה מהולה עדיין בזעף:

“בואי! בואי!”

ושוב – בעוד ידיו מפרכות את גופה בחשק של גבר קשה לב ואמיץ נעורים – נשמעו לו אותן המלים הבודדות, המביעות כאב של חיבה ודומות לכינויי רוך. והוא, הבחור הערום ואמיץ הידים, כאלו נטרפה פתאום תאותו למחזה תעתועים זה של לב אשה המפרפר ביסורי הכנעה. והוא לחש לה לחישה תוססת, מתוך ויתור של יאוש:

“מה לך, מה לך, אנושקא! עשי איך שאת רוצה.”

וכשהיא לא נענתה לו והוסיפה לצרף את המלים לאמרי אהבה עמומים ובלתי רגילים, שהוא לא שמע כמוהם מעולם, אמר, קצת חושד ומתפלא, כשהוא מביא לידי גילוי את חשקו וגודר לו, שלא בכוונה, גם סייג:

“שכבי כה על ברכי אם אהבת אותי קצת, אנושקא, שכבי כך, ואני אלטף אותך לאט לאט, בחשאי –”

ואולם היא היתה פתאום כאחוזת רגשות עזים וסוערים, ובהלחצה אליו העתירה עליו נשיקות ודברים:

“אל תרחיקני, יקירי! חבקני בכל כוחך, אמצני היטב, היטב, רק אמור איזה דבר. התדע, מלפני שנים כבר חשבתי על זה… אל תחריש! אתה הבאת אותי אל החורשה, אתה צריך להגיד לי. התדע, הן אנכי נערה יהודית, נערה יהודית ויפה –”

הוא, מבוהל ומתגאה, אימץ אותה אל לבו מתוך משנה ליטוף, ואולם היא לא חדלה מהזדעזע בין זרועותיו:

"התדע, הן אנכי כמעט יחידה בכפר, אין פה נערה יהודית כמוני. כל כך הרבה בחורות בכפר, ואני ראיתי תמיד את הכל – "

והיא הוסיפה להילחץ אליו בגופה הלוהט וקולה עבר ללחש:

“אמור, כי אתה אוהב אותי כאשר חשבתי – כל כך הרבה, כל כך הרבה חשבתי – אנכי חפצתי כל כך לאהוב!”

והוא רק יכול להוציא מפיו הגה אחד, שהוציא בו את כל היסורים הבלתי צפויים של לב מרותח בעל כרחו:

“אנושקא!”

והיא, בעבור אליה הקול הנואש והרך דרך ערפילי מוחה, צנחה על צווארו ונאלמה בלהט כל יצורי גופה. הוא נגע בה נגיעה קלה, כמתוך חשד כלפי עצמו, ומיד אחר כך, כשרעד הקור הראשון עבר בחזה הנערה החשוף, התרומם האיש הצעיר, כשהוא נוטל את הנערה לבין זרועותיו, והתחיל סובב בין העצים, כששפתיו מצומדות כמו מתוך זעף ורגליו תועות ללכת לימין ולשמאל, וכשהוא פונה פעם בפעם לסור לתוך חביון החורשה ושב מיד אחורנית. ופתאום עמד מלכת: מרחוק, מעומק החורשה, נשמעה צהלה עמוקה, צהלת לילה פוסקת ומתחדשת, שהיתה דומה לתרועת צחוק נודדת ממקום למקום. אז נעקר האיש הצעיר בבת אחת ממקום עמדו וברגלים כושלות התחיל פוסע במהירות אל מחוץ לחורשה, כשהוא נושא בין זרועותיו את הגוויה הנאלמה והלוהטת.

 

ה

ולפנות בוקר, אחרי שבתו אמש עד שעה מאוחרת עם בעל הבית, יצא מאירסון בגנבה מן הבית, כשהוא משבח בלבו את הנערה שהתחלתה אמש ושהתה כל הערב בחדר השני, וכשהוא מתכוון אף על פי כן מתוך געגועים גלויים לעשות קפנדריה וללכת דך החורשה. מתחילה, בעברו לאיטו את דרך השדה אשר עד החורשה, היה מפנה מרגע לרגע את ראשו כלפי הבית שיצא משם, ואולם בהיכנסו לבין העצים השפיל את ראשו והיה פוסע פסיעות קטנות, כשהוא תולש מעל העצים עלה אחרי עלה ומלטף אותו בין אצבעותיו מתוך בת-צחוק עיפה. ופתאום ניתר אחורנית, תמה ומבוהל: כנגדו עמדה הנערה כשהיא עטופה עד חצי גופה במטפחת צמר דקה ורחבה, שכיסתה גם על רוב מצחה ועל סנטרה. היא עמדה בלי נוע, זקופת קומה ודוממה, ורק עיניה, שנשקפו מעל פניה החיוורים כגדולות עד מאד, הביטו במבט סולד, שקשה היה להבין אם הוא מביע תוכחה או צער. מאירסון עמד אף הוא כנגדה אחוז קפאון, ולסוף הפליט:

“אנושקא!”

היא לא ענתה מיד, רק גופה נרתע מבעד למטפחת הצמר. אחר כך התחילו שפתיה מתנועעות כמעט בלי קול:

“אתה הולך?”

ואחרי רגע, בהשפילה את פניה:

“אני יצאתי לפניך – שמעתי איך שקמת – מכאם הייתי יכולה לראות את הדרך אשר תלך.”

הוא לא יכול לשלוט בלבו שנלחץ פתאום מכאב. ברכיו כשלו תחתיו לרגע, ובעמדו עיף-לילה בחורשה השקטה והחמודה, שעכשיו, בשעה שלפנות בוקר, רחפה בתוכה דממה זכה – הושיט מאירסון את ידו למול הנערה החיוורת והקיף את גזרתה.

והוא מלמל:

“אנושקא, אל תחשבי כזאת! אני אשוב אליך – רק אסדר שם מה שהוא, רק ארד ואשוב.”

עיניה, אשר לא נגרעו ממנו אף כמלוא נדנוד עפעף אחד, נתמלאו דמעות, והיא נלחצה אליו מבלי להוציא את ידיה מתחת למטפחתה. והוא נשקה פעם אחת על שפתיה, נשיקה ארוכה של אהבה ופרידה, ואחר כך, בהשאירו על לחיה החיוורת את קצה ידו, אמר בקול רפה:

“שובי הביתה, אנושקא.”

ואולם הוא שהה עוד זמן-מה מבלי למוש ממקומו. ואחר הלך, כשהוא שומע ואינו שומע את לחש הפרידה של הנערה.


  1. סוכן מסחרי נוסע.  ↩

המלצות קוראים
תגיות