רקע
מרדכי בן הלל הכהן
מערב עד ערב: הקדמת המחבר

מאת המחבר.

כי נתתי את לבי לקבץ את נִדָחַי אלה מן הספרים ומן כתבי העתים אשר שמתים שמה במועדם, אני עושה זאת למלא רצון הקוראים, המוצאים חפץ וענין גם בדברים אשר נתישנו אמנם מעט, אבל יש בהם חומר לתולדות העם והספרות. בלבבי תקוה, כי קורא הדורות וסופר ימי דברי ספרותנו ימצא ברשימותי, זעיר שם זעיר שם, מקרים והערות אשר יוציא מהם כלי למעשהו. ולמענו, למען הָקל מעליו את העבודה, אני מְחַסֵר עתה את נפשי ממנוחה והשתדלתי לאסוף יחד את מאמרי וכתבי ולשימם בחוברת. ולבד זה, למה אכחד, אני עושה את עבודתי זאת גם להנאתי אני, להחיות בזכרוני את רגעי ארחי וריבי, את כעס עניני ואת ריב שרעפי, את הֶמְיַת רוחי ואת נדודי לבבי, בכל עת אשר היה עלי הרוח לכתוב בשנים הרבות שעברו עלי, “מערב עד ערב”…

בָערב החילותי לכתוב עברית, ערב תקופה חדשה. תקופת “ההשכלה” החלה אז לַערוב, והערב – ערב רב, ערב גדול ונכבד מאד, ערב אשר הלך ונתמשך ימים רבים. אך מצער מאד היה מספר האנשים, אשר ראו את הנולד, את הנכון לבוא, את ההולך וקרוב. בַּחֲצִי שנות השבעים למאה שעברה כבר החלונו להרגיש, כי חזיונות נביאי ההשכלה שוא וכי תקותנו הבל. כי הזכיות אשר אמרנו כי תהיינה לנו “מחיר” ההשכלה – ממנו והלאה; כי עד אשר תרד אלינו החסידה מן השמים, הנה בזבזנו את אשר היה בידנו. החג עוד טרם בא, אנחנו היינו רק מכינים את עצמנו “לעתיד לבוא”, – וכבר כמעט כלינו את כל רכושנו שהיה לנו, אשר אספנו בעמל רב וּבַחֲרָף נפש. בימים הרבים אשר התהלכנו בגלותנו, היה היו לנו גם תורה גם שפה, גם חיים לאומים, גם מוסר גם מדות. חיי בני ישראל היו אבן שלמה אחת, מֻצָקִים ומלאים מכל צד, כחיי כל לאום, החי על אדמה באין מנוח לכף רגליו ואשר מדון ומשטמה נשקפים אליו כל היום. ויהיו לנו כלי נשק, וַנִהיה תמיד חמושים מכף רגל ועד ראש, וַנַקִיף עלינו חומה וָחֵיל. אמנם כלי הנשק היו כבֵדים מנשוא, נחושתם הכבידה על צוארנו, לא קלות היו תנועותינו, מֵרוֹב נשק, והחומות הגבוהות סביבנו סככו בעד אור ואויר לנו. אבל תחת זאת היינו בטוחים כי אומתנו לעולם תחיה, כי דגלנו אשר למענו אנו חיים לא יפול מידינו. רַבָה היתה אמונתנו בצדקתנו, ואנחנו קוינו כי יבוא יום – ואת אשר לנו יִנָתֵן לנו. והנה קמנו ביום בהיר אחד, ונסיר את כלי נשקנו, וַנִתֵן את כל מעוזנו, ונפרוץ את כל חומותינו, ובימי דור אחד הרסנו את אשר בנינו שנות מאות רבות. זאת היתה תקופת “ההשכלה” משנות החמשים עד סוף שנות השבעים למאה התשע-עשרה.

ואולם באחרית התקופה ההיא, תיכף אחר המלחמה בין תוגרמה ורוסיא, כבר ראינו את אשר היה לנו, את אשר הפסדנו מרכושנו הלאומי, מכל אשר אצרנו מדור דור, וכי כמעט מאומה לא נשאנו במחיר ההפסד הנורא הזה. קהלת ישראל בארצות המערב, בית המרי הזה, אשר כמנו הלך לפני יובל שנים לקראת האורות המתעים אשר הִתעו עתה את ישראל בארצנו, – קהלת ישראל המערבית היתה למשל ולמופת לנו, בני ישראל המזרחים, וַנִתֵן לב להתבונן, וגם מנביאי “ההשכלה” נמצאו אנשים אשר ראו את הדבר כמו שהוא. יהודה ליב גארדאן גלה סוד זה לאחד מן הכותבים אליו, וינבא לימים הרעים, עת אשר “ההשכלה”, “אשר אנחנו נותנים את נפשנו עליה תשקנו מי ראש, ותביא לנו נעצוץ תחת ברוש” (אגרותיו חלק שני, צד תל"ח). היו כאלה אשר חשבו מחשבות, שנים אחדות לפני זה, להחזיק מעמד, בהסירם את החלודה מעל כלי הנשק הישנים וּבְתֵּת להם ברק חדש. האנשים האלה ידעו את כח גבורתם של הדינים והסְיָגים והמנהגים ויתר ילדי הדת, אשר בעזרתם עברו בני ישראל את התקופה הארוכה אשר עברו, והמה גם הכירו וידעו, כי עתה עלתה חלודה בכל אלה; ותהי איפוא עצתם לחדש את פני הדינים והחקים ולתקנם למען יהיו מתאימים אל הימים החדשים ואל תנאי הזמן. ואולם זאת היתה רק מחשבה, שהרעישה את הלבבות אך תקופה קצרה. הרעיון היה לא נכון ביסודו, כי “הבנים” עטו אלי חיים חדשים, חיים שאין בהם בושה וכלמה של חיי הגלות ויבעטו בחיים הדתיים של “האבות” לא מפני כי חיים דתיים המה, אך ורק מפני כי חיי גלות המה, חיי הגלות היו לסחי ולמאוס לבני הנעורים, לו גם פסקו הרבנים להיתר תרתי לרעותא בטריפות ולו גם לא היה פסול בגט “הלל” חסר יו"ד. הקשר של הדורות החדשים היה אמיץ נגד החיים הישנים, אשר שמו מחנק לנפש אנשים חדשים, אנשים צעירים, אשר הרגישו את האור ואת הרוח אשר מחוץ לתחומם הסגור, ואשר כנפים צמחו להם להתרומם מעל עמק הבכא אשר ישבו שמה המה ואבותיהם דורות אין מספר. האם יקל לאיש אסור בנחושתים כי תצפו את ברזל אסוריו כסף וזהב, או אם תשבע לה נחת הצפור הדרור, ביפותכם את כלובה שהיא אסורה שמה בצעצועים!? ותהי איפוא כל המלחמה הגדולה, כל המרד אשר מרדו “מתקני הדת”, אך עבודת דון-קישוט, ויהי ליליענבלום כמעט בודד בשדה המלחמה, ויהי ערב…

ובערב התקופה הזאת נמצאו אנשים מן הסופרים אשר נתנו לב אל הסגולות אשר לעמנו מבלעדי הדינים והמנהגים והסיגים. הן יש גם תוכן לעם הזה, הן גם נפש לו, מלבד הבגדים אשר הוא לובש ומתעטף בהם לפי המקום והזמן ומצב הרוחות. ואם בימי הקור הגדול היה עליו לשום לב רק אל הבגדים המכסים מערומיו, אל השמיכה העבה אשר בה התכסה, אבל כאשר הפיח היום וחם השמש ונמס הקרח, – מדוע לא ישוב אליו רוחו אשר בתוכו, מדוע לא יֵרָאוּ אלינו סגולותיו אשר בקרבו? כי הואיל ד' לעשות אותנו לגוי ולשמור אותנו בכל המדבר הנורא אשר עברנו ואנחנו חושבים מחשבות וחיים על פני האדמה ויתן לנו עבר והוה, – למה לא תהיה לנו גם אחרית ותקוה טובה לימים הבאים לקראתנו, למה לא יהיה גם עתיד לעם הזה?

והאנשים האלה לא הרבו לדאוג לכל הבגדים המוסרים מעל בני ישראל, באשר בגדים צואים המה, בגדי עם גולה לעולם. המה נתנו לב להחיות את רוח עמנו בקרבו ולחדש את פניו ולהלבישו בגדים חדשים, מתאימים אל מצבו החדש ואל גורלו המחכה לו לקץ הימין. והמה האמינו כי הקץ הזה יבוא. המה שאלו: אם בני עם הוא ישראל, או שומרי דת המה? ואחרי אשר היו בטוחים כי קיום לאום ישראל אינו תלוי בסכום הדינים והמנהגים ורק בתוכנם הפנימי של סגולות עמנו מעולם, וטבעו של התוכו הזה הלא מתפתח ומשתכלל ברבות הימים, – ולכן אמרו: נתנה ראש להאיר נתיב לעמנו על סגולותיו ולחדש את רוחו בקרבו; נָשִיב לו את שפתו וּנְשַנֵן לו את דברי ימיו ונעיר בקרבו את ההכרה, כי עוד טרם חדל להיות לעם, כי עוד סגולותיו בו, וכי כל התקות הגדולות אשר אליהן נשא את נפשו מיום היותו לא בשוא יסודן ולא מחזיוני לילה הנה. מני אז התעוררה ספרותנו ותחדש נעוריה. החלל הריק התמלא. הַדִבּר היה בסופרנו לשאת משא וחזון ולהטיף לחיים מלאים טל שמים ומשמני ארץ. התוים של לאומיות ישראל נראים ובולטים בכל אשר יִכָתב ואשר ידֻובר בספרותנו. והפנים מלאים עלומים, הומים רגש, וצחקם מלא חיים וחן, ורוח אביב מרחפת… עוד הענין מלא תהו ובהו, עוד לא עלה הָאֵד מן הארץ, עוד טרם מוּבָן המראה ועוד סָתום הֶחָזוֹן, ורוח אלהים עוד טרם היה לרוח אדיר וחזק לפחת בכל עצמותינו המון חיים רבים. אבל את קול פעמי התחיה של עמנו אנו שומעים, אנו מרגישים. כנפי התחיה משיקות מעל כל מחנות ישראל, מעל כל גבעות יהודה ועמקיה. עתה, היום הזה, אין לנו אמנם עוד דבר, וראשית דְבַר כל נביאי תחיתנו הוא: “הנה ימים באים…”; אבל בבנינו ובבנותינו, בכל צעירינו המלאים תקוה וגבורה ואומץ רוח, אנו מרגישים, כי אמנם “הימים יבואו”, – יבואו, יבואו הימים הטובים האלה, יבואו ימי תחיתנו. וגם עתה, בעוד טרם באו, בעוד אנחנו רק מקוים אליהם, עתה רק לעֵת-עֶרב היום הגדול ההוא, – היה אור לנו…

וזמן עבודתי, אשר רשומיה נשארו בשני חלקי הקובץ הזה, היה מן הערב האחד עד הערב השני “מֵעֶרֶב עַד עָרֶב”. במולדות שונים אשר בתקופה ההיא נסיתי גם אני להשמיע דברים בקהל. ומן הדברים האלה אני בוחר היום לשימם בקובץ הזה לי לזכרון. ומאת הקורא רק אבקש, כי בטרם ישפוט ממרומיו על הענינים, הממלאים את קובצי זה, אל נא ישכח את הימים, אשר בהם דברתי את דברי, יזכור תמיד את השעה ואת המקום, את התקופות ואת הסביבות. ואז אולי יזכור, כי בשנות השבעים למאה העברה אך מעט היה מספר הסופרים העברים, אשר השתדלו להקיף שאלות מצבנו בארצנו מצדדים שונים, ובגלל זאת היה אז מקום למאמרי “דור הולך ודור בא”; יזכור, כי ציורים מחיי החברה והספרות, במתכונתי אשר עשיתי במאמַרי “מאחורי הפרגוד”, “זכרונות נשכחים” וכדומה, היו לפנים מחזיונות הספרותים הבלתי נפוצים בשפתנו; כי לפני עשרים שנה היתה גם לעבודתי “פרץ בן משה סמאלענסקין” טוב טעם ודעת; כי אמנם עתה, בימינו אלה, ציורֵי מסעות כציורִי “על אדמת ישראל”, כמהו כאַין אולי, – אבל הן אז הלא הראשון הייתי בין הסופרים העברים אשר בקרו את ארץ ישראל, במאמרים מעין “ישראל וארצו בחזון הסופרים” רבה אמנם אולי המלאכה על החכמה; אבל גם כאלה דרושים לכל ספרות מתפתחת, המשתדלת להביא אל קרבה את כל הנותן לה ענין וחפץ. נשארים, איפוא, הענינים הקטנים: בקֹרת ופולימיקה. אבל מה יקרו לאיש מלחמה זכרונות התגרות אשר התגרה פעם בכה ופעם בכה בימי מלחמתו, – ואני איש, אשר סֵבֶל מלחמת שלשים שנה על שכמו!.. הבו נא לאיש אשר כזה ואל תמחו מעל פניו את זֵכר התגרות היקר לו, יְסַדֵר לו את כלי נִשקו, בעלי בריתו בימי מסע מלחמותיו, והיו לו לשעשועים ולמשיב נפש. וגם תסלחו לו את הבליו ואת צעצועיו, אשר השתעשע בהם, – את הספורים הקטנים האחדים אשר כתבתי. העל כל הַקְטַנוֹת האלה תביאוני במשפט?!

ובזה תַמו דברי.

_________

בחלוקת הענינם וסִדורם בשׁני חלקי הקובץ הזה היה לי לעינים רֵעי היקר רבי שמעון דובנוב. בשבתי רחוק מווילנא, הואיל ידידי זה הקרוב ללבי זה כחצי היובל שנה, לעשות עמדי חסד, ויקח מעלי גם את ההשגחה על מעשה הדפוס, הנעשה בעיר מושבו, והנני מביא לו בזה את תודתי מקרב לב.

הוֹמִיָה, זה הוֹמֶל, תרס"ד.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47623 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!