מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
שטיינברג, י'. (1959). בת-ישראל. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-07-20. http://bybe.benyehuda.org/read/10316
MLA:
שטיינברג, יעקב. "בת-ישראל". פרויקט בן-יהודה. 1959. 2018-07-20. <http://bybe.benyehuda.org/read/10316>
ASA:
שטיינברג, יעקב. 1959. "בת-ישראל". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-07-20. (http://bybe.benyehuda.org/read/10316)

בת-ישראל

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

ביום קור לוהט, למועד שבת של חנוכה, הביא זליג אל העיירה את אשתו אשר נשא – בת ישראל מאירה, אשר עיניה היו אפורות ועל לחייה היה שפוך אודם רך. זליג, שיש לו חנות של מכולת בטבור השוק, קרא אליו רבים מבני-עדתו לקידוש של קבלת-פנים, ועוד בשבת הראשונה לא מצאה האשה הצעירה חן בעיני נשי המקום – בגלל חיוך שפתיה ובגלל הצחוק אשר בעיניה.

מסביבות חרסון היתה האשה, והיא לא ידעה להדמות אל הנשים שבעיירה, אל בנות ווהלין הצנועות, המחייכות אשה לקראת רעותה ועיניהן כאילו נשארות תחת דוק של קור ושעמום. צפורה, זוגתו של זליג, הראתה עוד בשבת הראשונה, כי עיניה מדברות וצוחקות יותר מדי. הכל שמו לב לזה: גם הגברים, אשר תבעו את זליג שיביא לפניהם את ה“קרן,” למען יחזו בה ויגידו לה “לחיים,” וגם הנשים, אשר צפורה כינסה את כולן לחדר-המיטות הקטן. אחרי-כן נסבה בפי הכל השיחה על אודות האשה הבאה מחדש, כי הדיבר בעיניה יותר מאשר בפיה.

האשה הרכה בשנים אמנם החזיקה מעמד של בעלת-בית בתוך קהל-האנשים הזר; אולם הנשים, בשובן אחרי הקידוש קבוצות קבוצות מביתו של זליג, לא יכלו להגיד, אם בעלת-הבית הצעירה הראתה למי-שהיא סבר-פנים מיוחד, ומשונה היה בעיני הנשים הדבר, שזו באה לכאן לזמן ארוך, להשתקע חרפים ארוכים בחנות של דגים מלוחים, ועיניה היו מצחקות כל זמן הקידוש והיא סבבה במידה אחת של סבר-דברים את כל מיני הנשים, כאילו לא ביקשה כלל לעצמה בעיירה קן של אנשים מסורים. וכל אותם האנשים והנשים, מכובדיו של זליג, מדי שבתם אחר-כך אל שולחן-השבת, לא דברו כלל על-אודות צפורה, אולם לכולם נשאר בראשם כעין שאון קל, כאילו חלף עליהם דבר-מה זורח.

שבת ראשונה זו, שהיו סמוכים על שולחן עצמם, לא עברה על זליג ואשתו בשלום: צפורה הגישה לבעלה ראש קר של דג, ובלכתה מן הארון אל השולחן חייכה לקראת בעלה ועיניה הביטו אליו ישר. זליג לא ראה מימיו בן-אדם, שיהא הולך ומביט כך בלי-הפוגות, ומתוך רוגז בלתי-ברור, שתקף אותו פתאום, לא נתן שהות לאשתו והוציא מידה את הצלחת.

“מה תביטי עלי ככה?”

האשה ענתה לו דבר-מה בעיניה, אולם שפתיה, שלא דיברו דבר, נתקפלו מתוך גילוי-תרעומת של בת-חרסון שהלכה למרחקים אחרי בעל, חנוני, שיש לו שיעור אמידות בעיירה רחוקה שבווֹהלין המדינה. ואף זליג לא יכול עוד במשך כל סעודת-השבת להשיב לנפשו את המנוחה הקהה והמיישנת, המרווה אותו בכל שבת ושבת. הוא התחקה אחרי אשתו בעיניו השחורות וקטנות-הדמות, ומדי פעם בפעם, כשהושיטה צפורה, למשל, את ידה, למען קחת פרוסת-חלה, נדמה היה לזליג, כי היא נועצת תחילה את עיניה, כי הנה שולחת את עיניה ללא-צורך… לכל אשר פנתה צפורה היתה מצליפה קודם קרן-אור מעיניה, ולזליג היה כל-הזמן הרצון להגיד לאשתו: “למה אינך יושבת במקום אחד?” אף כי צפורה לא קמה ממקומה כלל ועיניה היו מזרזות את המשרתת הקטנה שבבית.

אחרי גמר הסעודה הקדים זליג להתמתח במיטתו. צפורה עשתה את שערותיה לשתי מחלפות וישבה בקצה המיטה ליד בעלה, עיניה עברו כהלכה בחדר-המיטות, והיה דומה, כאילו רצתה להתרגל לבית החדש. זליג כבר היה מנמנם למחצה, ומרט בלי-דעת את זקנו הקלוש והשחור כפחם. אך כעבור רגע נפקחו שוב עיניו, והוא פיהק אל מול זרועותיה החשופות והבהירות של אשתו. זליג נתפכח בן-רגע, כאילו הואר פתאום החדר באור-משנה, אולם מיד משך את השמיכה והעבירה מעל לראשו, ומתחתיה השמיע כלפי אשתו נהימה:

“למה אינך הולכת לשכב?”

ב

חנותו של זליג עמדה במקום הרפש שבשוק, בין חנויות-העץ “השחורות,” המשמשות לסחורת-מכולת של ערלים, בעיקר למיני דגים חנוטים, אשר עינו של יהודי פשוט, שלא מזרע החנונים האלה, נקוטה מהביט בהם. לחנות היו שתי דלתות, מפנים ומאחור, והיו פתוחות כל היום, ואף-על-פי-כן לא היה האור מרובה שם, בין החביות הנוזלות מיץ-דגים עכור, מתחת לתקרה הנמוכה והמפוחמה, שמקורותיה היו תלויות ויורדות חבילות של דגים מעושנים וצהובים. זליג היה רגיל בחצי-האופל הזה, עיניו כאילו נעשו בתוך החנות עוד יותר צרות, ורק לעתים רחוקות, כשאיזה פריץ מדולדל היה נתעה לתוך חנות “שחורה” זו, הגדולה משכנותיה, היו העינים נפתחות לרווחה אצל זליג; עיניו היו דומות אז לעיני יתר האנשים, ורק בתוך האישונים היה נדלק אור של שביעת-רצון.

הימים, שצפורה התחילה משמשת בחנות השחורה, חלו לפני החגים של הגויים. במלוא תחום החנות, מחוץ ומבפנים, היו חורקות תחת הרגלים עצמות-דגים כתותות, כשהן שרויות ברפש ובבליל-שפכין של כל מיני חביות; קשקשות לחות היו נושרות מן התקרה, ניתזות כלפי פניו של זליג וניתלות בזקנו, באותו קצה הזקן שהיה מבצבץ מתחת לסודר-הצואר הסרוג. וזליג היה כולו מזוהם, אזניו האדומות נראו כקטנות ביותר, עיניו אף הן היו אדומות מקור, והוא, יתר על-כן, מבלי להשגיח בהמולה שבחנות, היה מלמד את צפורה כיצד לסחור עם האכרים. מדי עמדו כפוף על חבית של דגים מלוחים, היה ראשו מתרומם לרגע כלפי צפורה, שהעלתה דבר-מה על המאזנים בשביל אחד הקונים. – “למה היא מרבה כל-כך להסתכל?” היה זליג חושב מתוך תרעומת. בעיני-האור שלה השוקטות הסתכלה צפורה במאזנים, וכמו במעשה-משחק הביטה בכף העולה ויורדת. כעבור זמן-מה ראה זליג עוד פעם מעשה-בטלה כזה, וחנק את רוגזו בשיעול. אולם כשראה את אשתו בוררת לימון בשביל איזו יהודיה, והיא מוציאה לאט לאט את הפרי העבש והירוק למחצה ומסתכלת בו היטב היטב מכל-צד, לא יכול זליג יותר לשלוט בנפשו ונתן את קולו:

“אולי קצת יותר מהר, צפורה?”

ובעוד רגע נער מעל שפמו פליטת קשקשות והוסיף:

“כאן נחוצות ידים ולא עינים.”

צפורה נעלבה במקצת בפני היהודיה ולא ענתה כלום לבעלה. כשריסיה מורדים למחצה הושיטה את הלימון לקונה, ובלי-משים עלו בזכרונה ספורי-הגזמה של אמה בדבר החנות שכולה שלה, הצפויה לה לאחרי חתונתה. מבלי להתרעם החלה לטפל בקונה אחר; אולם זליג היה רגיל, שאפילו הנער משרתו יענה לו דבר-מה על כל הערה של תוכחה, ולכן לא קיבל בטוב את שתיקת אשתו. באותו יום היה מצר לאשתו כמה וכמה פעמים: “אל תסתכלי כל-כך הרבה! מוטב שתעשי בידים מאשר בעינים! לאיזה צורך את עומדת ומביטה?” ובשעת-מעשה היה לבו נוקף אותו – הוא ראה סימן רע בשתיקת אשתו, אך האשה הצעירה הורידה את ריסיה הארוכים ונטלה לעצמה שתיקה יפה. היא עדיין מרגישה את עצמה בחנות כזרה, זליג בעלה הוא כאן בבית, מותר לו להיות שרוי קצת ברוגז.

ואולם גם בבית הגנה האשה על-עצמה נגד טענותיו של בעלה רק בנקיון, שהשרתה בכל פינה, ובמבטה המאיר והשוקט. זליג התחיל להיות כמרוחק קצת מאשתו, התרגל להסתכל בה מן הצד, מבלי שתרגיש במבטו, והגיע הדבר לידי-כך שבשעת הטיול של שבת היה זליג רואה את-עצמו כאילו הוא קטן-קומה מאשתו, או כאילו היא משאירה אותו מדי רגע מאחריה: צפורה היתה מראה במין גבהות-נשים צנועה את צווארה הלבן מתוך אדרת-הקטיפה היורדת על כתפיה, עיניה הזכות חייכו באיזו רחבות ועדינות כלפי נשים ממכרותיה – עד שברכת “שבת שלום” של זליג ירדה כמדולדלת מעל שפתיו הדקות, הדבקות מתוך רוגז גלוי. פעם אחת, במוצאי שבת שאחרי טיול כזה, סעד זליג את סעודת “מלוה-מלכה” מתוך סבר-פנים של שורר ביתו, כשהוא שותק או מנעים נהימות בלי-דברים. לבו היה מלא על אשתו, אולם לא העז להתגרות בה. כשפשט את בגדיו, נתן, באופן בלתי-צפוי לעצמו, צו לאשתו: “העמידי את נעלי-הבית שלי ליד המיטה.” הנערה הקטנה, משרתת-הבית, טיפלה אותה שעה ליד מיטתו של זליג, אולם צפורה התרוממה ממקומה ומאצל פינה חבויה המציאה לבעלה את סנדלי-הבית. ותיכף אחרי-זה, מבלי תת שהות גמורה למשרתת שתצא מחדר-המיטות, התחילה האשה הצעירה להתפשט, ובשרה הלבן והרענן שפע זיו שקט, מעיניה המלאות תכלת השתפך אור רך וחי. ולמראה בשרה הלבן של אשתו התחילו ריסי-עיניו של זליג נעים הנה והנה, והוא כאילו רצה בשני דברים כאחד: גם לקחת לעצמו את הבשר הצח הזה, וגם להפוך אותו למגושם, להעימו ולהכניע אותו.

הוא הוסיף להביט כך אל אשתו, עד שלבסוף התפרץ מגרונו אגב-שכיבה קול חנוק במקצת:

“אל תתגלי ככה!”

בכותנתה האחת לבשרה ובמחלפותיה הקלועות הרגישה צפורה את-עצמה כמו אצל אמא בבית, לפני משכב הנערות. לקול-נהימתו של בעלה רק הרימה מעט את שכם השיש שלה, סובבה בחצי היקף את כפות רגליה היחפות, ושלחה לזליג מבט חרישי מתוך עינים פקוחות לרווחה. זליג עצם תיכף את עיניו ועשה את-עצמו ישן, ואולם כעבור רגע נאלץ להטיל בגנבה מבט באשתו – ושתי עינים גדולות, מלאות תכלת מזהירה מתוך דמעות, נסכו עליו אור קר, כאור עינים של אדם זר. זליג התרומם פתאום למחצה והתחיל לשדל בדברים רכים את אשתו, אך האשה לא ניתנה להתפייס. כאשר מחתה צפורה את עיניה בידה הלבנה – ערג זליג לנגוע בה בלי-שהות, למול האור אשר בחדר-המיטות. אך בחדר, במקום שדלקה מנורה קטנה ולהבה היה מורד, היה רב יותר מדי האור השופע מעיני האשה. וזליג, אף כי הסכין מימי-נערותו לישון באור המנורה הדולקת, הוכרח לשאול את צפורה בקול חנף:

“האם לא איכפת לך לכבות את המנורה? האינך מתיראה?”

ג

צפורה ילדה ילד ושכבה במיטה. הגיע יום הברית, והיא עדיין לא ירדה ממשכב-היולדת. מן החדר הסמוך נשמעה המולה מעורבת של צעדים ודברים, הגברים היו מכניסים אחד אחד את ראשיהם לחדר היולדת, פניהם המאדימים היו שוהים רגע בחלל-הדלת ושפתיהם ביטאו ברכה של “מזל-טוב,” ברכה חטופה וספוגה כל-שהוא בושה, שהיתה מעלה מדי פעם בת-צחוק על שפתי היולדת. לסוף חדלה צפורה לראות בפתח את הזקנים השחורים והצהובים ואת כובעי-השבת שעל ראשי הגברים, וליד מטתה עמדו עכשיו כחומה נשים שונות. ממצחה הלבן והחלק של צפורה, מלחייה החוורות ומעיניה העייפות נשפך על קהל הנשים כעין אור חגיגי, והנשים שלחו בלי-הפוגות את ידיהן, ואגב-גיפּוף החליקו באצבעותיהן על לבני המיטה, שהיה הולך ונאצל מהם כעין טוהר של לידה ראשונה… אשה צעירה אחת, חנונית, שפניה הפיקו דאגת-חנינה של אם ילדים רבים, חזרה ואמרה כמה פעמים, שכך נאה לה לצפורה’לי, שלא תרד ביום-הברית מן המיטה, ואגב-דיבור היתה מתקנת מזמן לזמן את מטפחת-המשי אשר על שערותיה הבהירות של היולדת. בינתים מעט קצת השאון בחדר השני, במקום שהאנשים כבר נתנו פוגה לרגליהם, וישבו כה וכה על כסאות וספסלים, כדרך גברים המבקשים קביעות-מקום בשעה של ציפיה רבה, ועכשיו נשמעו משם על-פי-רוב קולות רווּיים של בעלי-בתים, וצפורה, בהשיבה לנשים דברים, היתה נהנית מן ההמולה הבלתי-מבולבלת שבחדר הגברים. לפעמים היה זליג שולח את קולו, פעם מן המטבח, כשהוא טוען וצורח כלפי האשה המגישה לפני האורחים, ופעם מבינות למוזמנים, כשהוא עונה בקול דק לאיזה בעל-בית על ברכה של “מזל-טוב” – וצפורה היתה בלי-משים עוצמת את עיניה מדי שמעה את קול בעלה.

בין-כה וצפורה הכירה לפי קול-הצעדים את חברתה רחל, אשה שזה עשר שנים היא נשואה ולבעלה אין עדיין עסק-פרנסה קבוע, ובכל יום שני וחמישי הוא שוכר עגלה, בכדי להביא ריווח ממקומות-נכר. רחל, יונה שוקטה וטובה, אשר מעולם לא התמרמרה על בעלה, ברכה את היולדת ב“מזל טוב” רך וצנוע, וצפורה נהנתה כל-כך מן ה“מזל-טוב” של רחל, שהורידה את ריסיה. אולם תיכף חדר לתוך החדר קול של גבר, חזק ומצלצל. צפורה פקחה את עיניה וראתה, איך שרחל מושכת בשרוולו של איש טוב-מראה, גבוה וזקוף, בעל עינים שחורות וחמות מאוד: “צא מזה, ברוך…” צפורה הבינה, שזהו בעלה של רחל, שלא הכירה אותו עד היום, והיא העמידה בלי-משים את עיניה הבהירות בפני רחל חברתה… רחל טרם חדלה למשוך בשרוולו של בעלה, והוא ניגש קרוב ליולדת, ובקול עצור התחיל לדבר אליה דבר-מה. הוא השתוחח רגע אחד לצד המיטה, ועל לחייה החיוורות של צפורה נמתח כעין אודם קל. תוך-כדי-זה נראה זליג על הסף ונטה את ידו על בעלה של רחל: “בוא, מה אתה עושה פה אצל הנשים!” זליג עמד מאחרי הזר, וצפורה הגביהה להביט מעל הכר ולא ראתה את ראשו של בעלה…

ופתאום תקף את צפורה מיחוש רע – נדמה היה לה, כי מסביב אין כלום, ורק מרחוק הומים ורצים אנשים. היא עצמה את עיניה, לבה דפק ושפתיה יבשו. בעמל רב חזרה ופקחה את עיניה, וראשה נמשך קצת לצד רחל; היא פתחה גם את שפתיה ורצתה ללחוש באזני חברתה: “אני שונאת אותו!” אולם על-יד המיטה עמדו נשים, ומן החדר השני קראו וחזרו: “זמן הברית – את הילד!”

ד

אחרי הלידה נשארה צפורה רפת-כוח ונמנעה מלכת אל החנות. זליג היה בא במרוצה הביתה למלא חובת אכילה, ובשעה שהיה סועד, היה נוהם בין מאכל למאכל, כי “מזלנו אינו כמזל כל-היהודים; אחרים מתחתנים ונפטרים מכל הדאגות.” אשתו שותקת והוא משער, כי היא איננה משיגה את המובן שבדבריו, ולכן הוא הולך ומוסיף, כי גונבים אצלו בחנות ולוקחים בהקפה. צפורה מגישה לו מנה אחרי מנה, עיניה הגדולות והשוקטות מביטות מעל לשולחן, מעל לראשו הקטן והשחור של בעלה. פתאום מפסיק זליג באמצע ברכת-המזון ומטיל כעין תוכחה כלפי אשתו:

“רחל שלך אף היא חושבת, שלעולם ועד אתן לה בהקפה!”

בעיני צפורה חולף רגע ברק, והיא שואלת:

“וכי היא מוסיפה לקחת בהקפה?”

“התכשיט שלה נתיישב כאן לגמרי ואינו נוסע יותר לשום מקום!” מגנה זליג את בעלה של רחל, המקובל לבעל-שכל והשרוי תמיד בלי פרנסה. הוא רואה את צפורה עומדת והצלחת בידה והיא אינה זזה ממקומה, כאילו תחכה שיגיד עוד דבר-מה.

“שמעי, מה שאגיד לך,” הוא פוצר בה פתאום, “גשי-נא את אל רחל, אולי תגבי דבר-מה מן ההולך בטל.”

אחרי גמר הארוחה קובעת לה צפורה מקום להיניק את הילד, והלב אשר מתחת לחזה הלבן והמלא דופק במקצת. היא חושבת על הביקור, אשר בדעתה לבקר בלי-שהות בבית רחל. היא חושבת הרבה, הילד ישן בין זרועותיה והיא מוסיפה לשבת ואינה זזה ממקומה. מדי פעם בפעם מעלה לה דמיונה את דמותה של רחל חברתה – איך שזו מושכת בשרוול בעלה, זקוף-הקומה ורחב-הכתפים, ושפתיה מחייכות אגב שביעת-רצון. פתאום מתעוררת צפורה ממחשבותיה, מכסה בתנועה מהירה את חזה החשוף ומשכיבה את הילד בעריסה. היא מתלבשת במהירות בשמלה רגילה ופשוטה, כאילו יש בדעתה ללכת אל החנות, ויוצאת ללכת אל רחל.

היא מוצאת את רחל ואת בעלה כשהם יושבים על יד המיחם המשותק של אחרי-הצהרים. צפורה שוהה אצלם כאילו אגב-ישיבה של אונס, כשהסודר על כתפיה, וכפות-ידיה הלבנות מונחות על ברכיה ונעות רק לרגעים מזומנים. היא מסרבת אפילו לשתות כוס תה; אבל בעל-הבית מדבר לעומתה בבת-צחוק של בטחון: “היא תשתה, היא תשתה,” והוא מתרומם ממקומו במתינות וברעש של אדם בעל-כוח, ניגש בצעדי-און אל המיחם ומוזג כוס תה בשביל צפורה. לאט לאט נשמט הסודר מעל שכם צפורה, שתי הנשים נכנסות בשיחה קלה ומקרבת-לבבות, בעל-הבית מתהלך אותה שעה על-פני החדר בצעדים רחבים, מעשן ומזעזע פעם בפעם את חזהו בשיעול קצר וחזק הבא אגב-מחשבה. זמן רב הוא מתהלך כך אחת הנה ואחת הנה, מצחו הרחב מקומט, הוא חושב, הוא עסוק, כנראה, בדבר-מה… בכל פעם, כשבעל-הבית רחב-הכתפים עובר על יד צפורה, עוברת עליה גם נשיבת-רוח חמה והסודר אשר על כתפיה הולך ונשמט מטה מטה… דומה לה, שהיא רוצה להחפז, לקום וללכת. והיא פונה לרחל:

“שמעיני, רחל, ‘שלי’ הוא שפצר בי; לולי זאת הייתי דוחה לזמן אחר את הביקור שלי.”

שתי הנשים משתוחחות אחת כלפי השניה ומדברות ביניהן בלחש, אך בעל-הבית, שגמר בינתים לערוך את מחשבותיו, תופס איזו מלים מדברי הנשים ומתערב אגב-עמידה בשיחה. צפורה מוכרחה עכשיו להסתכל בו, הוא מדבר אליה בדבר איזה ענין… היא רואה, איך שהאיש הגבוה עומד לפניה במיטב דמותו ומשתדל להביע דבר-מה בעיניו השחורות והחמות מאוד; הוא כמעט לוחש את דבריו, ופניו מכוסים צל של בושה. מתיקות משונה מרתיחה את לבה, המתיקות נמוגה כרגע ושבה בחזרה למבוא הלב, והיא אינה יכולה לעצור בנפשה, מרימה אחת מידיה מעל הברכים ונוגע בבעלה של רחל:

“ילך נא, דוחפת אותו צפורה לאט לאט בידה הלבנה, הרי אנחנו מדברות פה בינינו לבין עצמנו. אני משוחחת סתם עם רחל.”

מדי דברה מביטה צפורה כלפי רחל, אך עיניה המאירות מבחינות בדבר – איך שבעלה של רחל רואה את-עצמו נכלם על-ידי כל הענין, והוא נעזר עכשיו בדבריה ויוצא כמתחפש מן החדר. רוח טובה של חג יורדת על צפורה, כל איבריה נעשים קלים עליה, קלים מכדי שתוכל לשבת עוד במקומה, והיא נפרדת ויוצאת מבית חברתה. עיניה קורנות מדי עברה את רחוב-הגויים השוקט, היא קלה כל כך בלכתה, עד שלא קשה לה גם לעבור את מגרש השוק, הזרוע בימי-הקור האלה תלמים וחריצים, ולהיכנס אחר-כך לרגע אל חנותה. בחנות כבר דולקת עששית, זליג לבוש אדרת משומנת וחגור באזור. הוא עומד גחון על חבית של דגים מלוחים, ומתוך החבית הריקה למחצה נוהם קולו החנוק:

“היית שם? התכשיט נותן דבר-מה, או לאו?”

צפורה עומדת על יד הקופה. ידיה משולבות ומבטיה תוהים. זליג מרים את ראשו מתוך החבית. פניו הקפואים מקור מסמיקים עוד יותר מכעס, והוא שואל פעם שניה:

“למה אינך עונה – וכי נתנו לך שם דבר-מה או לא?”

ואולם לשוא הוא מחכה לתשובה. הוא גוחן עוד פעם לתוך החבית וממלמל לעצמו בלעג:

“בודאי לאשה כזאת הייתי צריך!…”

ובקול עוד יותר נמוך, מתוך זהירות כלפי הנער המשרת:

“חתיכת בשר ועינים!”

ה

באמצע החורף נתכנסה העיירה לתוך ערפל עכור, שהיה תלוי יומם ולילה. מקפא הרפש שעל מגרש השוק היה הולך ונמס לעין כל כדבר חי שאחז בו רקבון. החביות הגדולות, המשוחות בזפת, התגוללו מסביב לחנויות ונזדקרו מתוך הערפל כגלמי-בלהות תפלים. האד לא מש ימים רבים מעל העיירה, האויר הלח והכבד כאילו בוסס את בתי-החומר, את השלג, אשר ברחובות הגויים היה עדיין רובץ בשארית של לובן, ואת האנשים אשר עמדו מצוננים בחנויותיהם. הקור הלח נגף עוללים בעיירה, וגם אצל צפורה חלה הילד ועיניה בכו הרבה בכי. אך עכשיו היא יכולה שוב להשכים קום בבוקר ולצאת לפעמים לפתיחת החנות.

הבוקר הוא קר ולח. הנער המשרת עומד ליד דלת החנות, כפות-ידיו מכונסות בתוך השרוולים, והוא מביט במבט תוהה על-פני מגרש השוק, במקום אשר בערפל הקר חורקות עגלות אחדות של איכרים, עגלות ראשונות, שפני האיכרים אשר לצדן זועפים ומביעים אי-אמון כלפי השוק הריק של היהודים… צפורה מסתובבת בחנות, הקור הלח חודר לתוך עצמותיה, ובעברה ליד הנער היא תמהה בכל פעם עליו על שהוא עומד שוקט וסבלן כלפי השוק. פתאום היא רואה כעין תנועה על פניו הקפואים של הנער המשרת, ועיניה הגדולות והכחולות של צפורה נותנות בנער מבט של שאלה: מה הוא רואה שם בשוק?

“כבר הולכים, השכם בבוקר!” עונה המשרת על שאלתה האילמת של צפורה ובשפתיו תנועת-בוז.

“מי?” שואלת צפורה, אף כי כבר הכירה בעצמה מי ההולך.

“מרחל,” עונה המשרת, “בפנקס כבר רשום רכוש שלם.”

צפורה מתיצבת על-יד הקופה ושולחת דיבור מהיר אל הנער המשרת:

“אמור לילדה, כי זליג בחנות.”

מיד נשמעים צעדים קלים, וצפורה מבחינה מתוך הלמות-לב, איך שהמשרת נותן בידו אות לילדה, שלא תיכנס אל החנות. רגע ארוך עוד עומדת צפורה על-יד הקופה, ואינה יכולה להוריד את ידה מעל לוח-לבה. וכמו להכעיס מתחיל הנער לספר דברים, כשהוא רוקד מחמת הקור מסביב לבעלת-הבית:

“בעלה של רחל חולה ברגלו. הרופא אמר, כי התקרר בעת הנסיעה, וזה עסק ביש. שוב אין מקיפים להם בשום מקום; בעל-הבית פקד לבלתי תת להם כלום, אפילו דגים מלוחים.”

בין-כה נכנס איכר אל החנות. צפורה מקבלת את אגורת הפדיון ושולחת את הנער, שיקנה כעכים בשביל בעל-הבית וישא אותם הביתה. האשה סוחרת בינתים לבדה, גוחנת פעם בפעם על החביות, ומדי עמדה כך כפופה, ראשה שטוף דם ואזניה כחרשות – היא שומעת פתאום מעל גבה קול אומר “בוקר טוב.”

צפורה מזדקפת, נותנת לאיכר את הדג המלוח ועל פניה מופיע חיוך קל:

“האת זאת, רחל?”

ומיד היא מוסיפה בנעימות יוצאת מן הלב:

“בוקר טוב לך!”

“הנך לבדך?” שואלת רחל.

“עדיין אני לבדי” עונה צפורה ומתיצבת על-יד חברתה, “הוא בוודאי יבוא תיכף.”

שתי הנשים שותקות רגע. צפורה מורידה ומרימה חליפות את ריסי עיניה ורחל מנסה להתחיל סוף-סוף:

“היתה כאן הקטנה?”

“מה אוכל לעשות…” עוזרת לה צפורה.

אחרי דממה קצרה מתחילה רחל ללחוש כמו לנפשה:

“סוכר אין, קמח אין… אלהים יודע – ”

שתי הנשים שותקות ומביטות לצד השוק. צפורה מבחינה קול צעדים ומתיראת בלבה, שמא יכנס ברגע זה זליג אל החנות.

“אלכה-לי,” מתקנת רחל את הסודר וצועדת צעד לעבר הדלת.

“לכי לשלום,” מפטירה צפורה אחריה בשפה רפה.

צפורה נשארת רגע לבדה ושוהה ליד הדלת. היא רואה את בעלה מתקרב מן העבר השני של השוק ופותח בשביל מי-שהוא את הדלת שמנגד. צפורה, כדרכה תמיד, זזה ממקומה בתנועה ישרה ונגשת לשקול את הסחורה בשביל הקונה; מדי התנועע כף-המאזנים היא מעסיקה את מחשבתה ומבררת לעצמה, אם תוכל להוציא איזה חפץ מן הבית באופן שלא יהיה ניכר. מיד אחרי זה נתקע זליג לתוך החנות, וצפורה חובשת בדממה לראשה את מטפחת הצמר ומתכוננת לצאת…

זליג עוצר אותה בדיבור קצר:

“היו כאן שליחים?”

“לא נתתי כלום,” עונה צפורה מבלי הביט אליו ופותחת את הדלת.

“לא כך, היית צריכה לתת!” פולט זליג בלעג של כעס לתוך חלל-החנות… “את כל חנותי היו זוללים, לו נתתי!”

ו

צפורה גמרה את הבישול, סידרה את הבית והיתה לבושה, בכדי ללכת אל החנות ולשלוח את בעלה לארוחת-הצהרים. צפורה היא בעלת-בית זריזה ועשתה את הכל במהירות; השעה עוד מוקדמת, וצפורה יודעת, כי בבואה עכשיו אל החנות לא ילך זליג תיכף הביתה. היא מוציאה מתוך הארון את הקסת ואת הדיו וכותבת כרטיס-דואר לאבא ולאמא:

"הורים יקרים,

ראשית-כל הנני מודיעה לכם, שאני ב"ה בריאה ושלמה. זליג גם-כן במצב הבריאות. הילד לא היה בקו הבריאות, ועתה תודה לאל הוא בריא ונחמד. דעי לך, אמא, שאני קובלת עליך בעד זה שאינך באה. מה שהנך כותבת, שמסביבות חרסון לכאן מרחק רב מאוד – על זה הנני כותבת לך, כי בכל זאת יכולת להשיא אותי למרחקים, ואת חושבת, שאני פה מאושרת מאד. בואי הנה, אמא, ואראה לך פה זוג, שהיא לי כמו חברה. בעלה שרוי בלי פרנסה, ובכל-זאת לאשתו טוב יותר מאשר לי, שבעלי מרויח גם למשרתת. הלואי היה מזלי גורם לי זיווג כבעלה של חברתי זו, שחסר לה הרבה והרבה. נקל לך להבין, אמא, אדם זר הוא בשבילי ולא יותר, אבל העינים רואות ומבדילות בין טוב לרע. לאחרים יש מזל, אף כי אין לקנא בהם כלל, הוא נפל למשכב, כי חלה ברגלו והם גוועים ברעב. אלהים ישלח לו רפואה שלמה. אני מבקשת אותך, אמא, שתבואי בכל-זאת ותחיי את נפשי. תסלחי לי על ששפכתי את מרי לבי לפניכם, אני פורשת בשלום כל בני הבית.

ממני בתכם המברכת אתכם בכל-טוב

צפורה

זליג דורש בשלומכם הטוב."

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

העבודה

מאת נפתלי הרץ אימבר (שירה)

איזו עבודה שצריכה עבודה,

הוי אומר זו שירה.

(חז"ל)

כֹּהֵן אֲנִי בְּמִקְדַּשׁ הַשִּׁיר,

מִנְּעוּרַי שָׁם אֶעֱבֹד עֲבוֹדָה.

קָרְבָּנוֹת אַקְרִיב בְּמִזְבֵּחַ וּדְבִיר,

וּבְהֵיכַל-יָהּ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶקֹּדָה.

אַקְרִיב – לֹא מֵאֵלֵי נְבָיוֹת

אֶבְחַר עוֹלָתִי עִם אֲשָׁמִי;

כָּלִיל יַעֲלוּ עֲצָמוֹת וּכְלָיוֹת,

עַצְמוֹתַי, כִּלְיוֹתַי, חֶלְבִּי וְדָמִי…

מִיֵּין חֶלְבּוֹנִי אַסִּיךְ נֶסֶךְ

עַל מִזְבַּח יָהּ צְבָאוֹת,

נִסְכֵּי – כּוֹס מָלֵא מֶסֶךְ

יַחַד מָהוּל מִדָּמִים וּדְמָעוֹת…

לָאֵל אֲפַלֵּל, אַחַי יָבִינוּ,

בַּעֲדָם אֲבַקֵּשׁ סְלִיחָה וְכַפָּרָה,

חַטֹּאתֵיהֶם כַּשָּׁנִי מִשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ,

הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל אֶשְׁלַח מִדְבָּרָה.

הַנֵּרוֹת אֵיטִיב שָׁם בַּמְּנוֹרָה,

הָאִיר לָמוֹ בְּלִבּוֹת מַחֲשַׁכִּים

שִׂפְתֵי כֹּהֵן יַבִּיעוּ תּוֹרָה,

וּלְמוֹצָא פִי כֻּלָּם מְחַכִּים.

בַּחֲצוֹצְרָה אָרִיעַ לְמִקְרָא הָעֵדָה,

הַקְהֵל הָעָם אֶתְקַע, אָרִיעַ,

מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת נַפְשִׁי רוֹעֲדָה

וּמַה מִלֵיל? לָמוֹ אַשְׁמִיעַ.

מֵהַר הַמּוֹר מִגִּבְעַת הַלְּבוֹנָה

אַקְטִיר קְטֹרֶת רֵיחַ נִיחוֹחַ,

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְעַמִּי אָרֹנָּה,

יְקַוּוּ, יְצַפּוּ וְיַחֲלִיפוּ כֹח.

עַתָּה עַמִּי יְהוּדָה וּבִנְיָמִין,

חֵלֶף עֲבוֹדָתִי בְּיָדִי אֵין מְאוּמָה,

אַיֵּה חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְשׁוֹק הַיָּמִין,

אַיֵּה הַמַּעֲשֵׂר וְאַיֵּה הַתְּרוּמָה?

אַיֵּה שַׁדְּמוֹת יְהוּדָה וְהַגְּרָנוֹת

בַּמֶּרְחָב רָעוּ כֶּבֶשׁ וָעֵז?

אָז הַכֹּהֵן לָקַח מַתָּנוֹת

פֶּטֶר חֲמוֹר וְרֵאשִׁית הַגֵּז?..

מַה לִי מִכְנְסֵי הַבַּד

עֵת בַּמִּקְדָשׁ אֲכַהֵן פְּאֵר;

הָאוּכַל לֶאֱכֹל בִּגְדֵי הַשְּׂרָד,

אוֹ לִשְׁבֹּעַ מִמִּצְנֶפֶת וָזֵר?..

זָקַנְתִּי, וְעוֹד כְּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל

עֲלֵי עֲבוֹדָתִי אֲנִי אֲנַצֵּחַ;

עַד גֵּוִי יַעֲלֶה כָּלִיל

וְדָמִּי יִשָּׁפַךְ עַל קַרְנוֹת מִזְבֵּחַ – –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.