מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שלהי קיץ

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

שממון-לב אשר אין לו שחר מלוה את אחרית הקיץ בארצנו; זה שרב-הבוקר ואלה חרבוני-הצהרים החוזרים כסדרם, דבר יום-יומו, הנם גם היום, כמו לפני אלפי שנים, מקור הדמיונות הקצרים, הקצובים והברורים, אשר בארצות המזרח, שם, בארצות אירופה המעולפות, במקום אשר הערפל יקיף בשולים את כל תקופות השנה, ייגע גם האדם להדמות אל הטבע: בשלכת, בצבעים, באדי-דמיון כבדים; אצלנו, לנוכח תאומי-הימים הרבים אשר בסוף הקיץ, הולך וגמל בחיר הרעיונות של ארץ-השמש: כי הכל צפוי מראש, ואין לשנות. שם, עם קורי הקיץ האחרונים, מתחילה מתגנבת אל הלב עצבות ללא תואר ודמות, אשר מקורה, כמובן, באותו חוסר-הדמות של העולם המתעלם בערפלי הסתיו; פה, בתוך הזוהר, מתנדפת המלנכוליה בנפש היגעה כמים הנזרקים על פני פרחי-קיץ אחרונים; אין אדם מתכונן פה לעשות חשבונות רבים; את כל אמיתו הוא כולל באמירה אחת על-דבר אחדות בעולם, רוצה-לומר: על-דבר הגורל הכל-יכול אשר ברוחו לעשות פרצוף אחר לכל קיץ וקיץ.

כמה הם הימים הנכללים בשלהי-הקיץ? נדמה לך, כי אין להם מספר, יען כי הם דומים מאוד אחד אל השני. רוח זלעפות לא ינשב בכל העונה המוזרה הזאת, הים ער מן הבוקר ועד הערב וקרתו מתהלכת בלי הפוגות, היום ימהר לערוב והלילה יחיש את בואו – לילה משיב נפש, רב-טוהר וגדל-חקר. ואולם יש עצב ללא-פתרון באגודות הימים האלה, ימי העמידה הריקה אשר לטבע; נגמר סדר התנובה הגדול, מן הבכורים ועד הקציר. פה ושם עוד יראה גן עמוס, המבשיל את הפירות הכמוסים, אלה היונקים לשד עד אחרית השנה, ואולם פני האדמה הרחבים, הגלויים לעין כל, נקשו וחרבו והם נראים כמכוסים באבק-נושנות. עוד צאצאי העץ והאדמה, הקטנים עם הגדולים, מאוספים בממגורות ובאסמים, התבואה המלאה, אשר ממנה ילקח לכל מחיה, עודנה מזומנת בגרנות וחן של שפע מרחף עליה בטרם דיש – ואולם כל אלה כבר היו לעולמים: גם החוסן המשומר, גם העמל הגומר, גם גיל האחרית. באביב אין כוח הזכרון שולט בעולם; כל הבשורה אשר לטבע רשום בימים ההם בכתב ירוק – זה הצבע העמוק, הכמוס, אשר אין להשקיף מבעדו והלאה, צבע הים והשמים; עם קץ כל קיץ תשפך במלוא-תבל החלודה הצהובה, העושה כל דבר נקבים נקבים, לאמר: הבט וראה לפנים ולאחור.

אין כארצנו לאחרית הקיץ: לכוח המדמה הנולד בימים הברורים האלה. המרחקים והלבושים כאילו נמוגים, והכוח החושב של כל ילוד-אשה עלול לכלול את כל שלום הלב במשל אחד של תבונה. פה היא הארץ וזאת היא תקופת השנה אשר בהן נולדו חצאי-הפסוקים, אשר ידובר בהם על עולם ומלואו. הקל כנכבד, כולם דובבו פה את ההשואה אשר אין לה קץ; הדמיון לא שימש בארץ הזאת למען הרחיב את הנראה לעינים, כי אם למען צמצם את המשל, לקרב אליו את כל הרחוקים. איך יתכן לבקש בימים האלה מושכל-חיים נוסף, בימים הריקים האלה של אחרית הקיץ, עת אשר באויר ועל- פני האדמה ימצא רק אור-שמש, והוא לבדו מהווה את מעט החליפות אשר מן הבוקר ועד הלילה? איזה מחזור ימים איום ומציב-גורל; כל עתות השנה האחרות לא ישוו לו אף מעט בהשפעה על רוח האדם. החורף, עם ירחיו הרטובים והרעננים, יחלוף מדי שנה בחלום, כחיי טבע שיש בהם ממש והם ענוגים יותר מדי מהשאיר שארית; האדם יבלע אותם כבכּורה ולא ידע כי באו אל קרבו. האביב, עם ימיו הספורים, היקרים, אשר מקצתם מעולפים ברוח המדבר, הוא עת לכל חפץ; הכל ניתן בבת אחת, מתכלת השמים עד ירק האדמה, בּן-לילה יכוסה במשאון-הצמיחה מקום-הסתרים האחרון אשר שם יָפְיָפוּ רמזים, יפתה תחילת-דבר. קום ראה, חשוק, מלא את נפשך, אבל מה שתשאיר יהיה כלא היה; כל האביב הנערץ הזה, המגדל בחפזון, בגלוי, למראית-עין כמעט, הוא כעין אביב בציבור, ימי-משתה אשר יקיפו אותם מבלי שים הרבה אל לב. רק הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, אל אחרית תמיד – רק לו שהות ליצור תואר-נפש לגזע האדם אשר בארץ הזאת, הוא הוא אשר ימיו נראים כרבים מספור, כנתונים מבראשית; מבחוץ לא תכבד עליו העבודה, ורוב ימיו הברורים הוא כאילו הוזה לבטלה תחת שמים עמוקים וחשׂוּפים. אז, רק אז, יתחילו בארצנו המסתורין; באוויר מרחפים כעין להבי-רז, מיגעים את לב העצל ורוקמים מסכת זוהר לפני עיני האיש הנלבב.

הנה באים הימים הנאורים, הבטלים, הנכונים לעשות דבר-מה נשגב ונסתר. כדמותם, אשר אין לה חליפות, כן גם התועלת היוצאת מהם; ברוב-דמיון לא תתפוש אותה, עליך לָהֵקר מלבך משל-אמת צרוף, יחיד-תבונה. זאת היא תועלת נעלה, אחרונה, אחרית כל ישע הניתן מאת הטבע – אחרי אשר יתן לאדם את הלחם ואת עומק השמים ואת נועם הרוח. אין איש בארץ אשר לא ידע את זאת. הכסיל ירגיש כי קורָא צום לנפש – ולא ידע להגיד פשר דבר; ואולם רבים יבינו לימים הצנומים האלה ולא ישאו אותם כמעמסה. יום יום הם סופגים אל קרבם דעה נעלמה, מחכימה, הממלאה אותם שממון ומרגוע. היא באה כלהב לא-אש אל הדם, עוברת כחידת-חיים נפתרת ממבט-אב אל מבט-בן, חוגרת בטבעת-גורל נוספת את גזע העם אשר בארץ. היא אשר קורא לה חכמת בני קדם, מסורת המזרח, המשל הקדמוני; צנומה ובטלה כמעט ממעש, מסורת חוזרת על עצמה כתאומי ימי קיץ, משל ענוים המוליך אחריו מלות ספורות ותמימות. הה, אבותינו ידעו את כל אלה, אף העלו אותם על הספרים שהנחילו לנו; הם שזרו את הפסוקים הקצרים האלה לבין המקראות הגדולים אשר חיברו – של מוסר, תורה ושירה. אבל זה היה לפנים, לפני הרבה דורות; עם יהודה ישב בארץ הזאת, בהריה ובעמקיה, ידע אביב וידע את החורף. אבל הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, עשה אותו ברוב הימים לעם נבון מיוחד ההוגה ביום קדים גדולה אחת נאדרה.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

סיפור יצירת העולם

מאת שלמה רובין (עיון)

אל הקורא.

בין סופרי עמנו היה החכם נפתלי הלוי הראשון, אשר ערב לבו בספרו “וזה תולדות אדם” (הנדפס במ“ע העברי הירחוני בשם ה”שחר") להראות כי שיטת לאמארק, לומברוזה, ספנסר, דרוין והאֶקל וסיעתם (על היות המין האנושי יוצא ירך מיני בעח"י בהשתלשלותם עד מין הקוף שהיה אביו של האדם הראשון) ברשומיה הכלליים נרמזת בספר בראשית תורתנו, המזכרת יצירת בהמה חיה ועוף לפני יצירת האדם; ואני מלאתי את דבריו בספרי “אדם ובהמה” ששם הראיתי לדעת, כי בספרותנו הקדומה באגדות ובמדרשים נמצא כה וכה רמזים במסורת הקדמונים על ההשערה הזאת, כי כשהם שהרבה עמים קדמונים בספוריהם ובהגדותיהם על ימי קדם שמבראשית משוחחים, איך אבותיהם הראשונים היו מיני בעח“י, כמו הגדות הכשדים אצל בירוסי, וספורי עמים אחרים, כי אביהם הראשון היה דג או צב וכדומה, כך נמצא במדרשים שלנו הגדות שונות ברמזים על תמונת אדם הראשון1 בצלם בעח”י: פעם היה בתבנית דג מכוסה בקשקשים, שע“ז רומזים דברי המדרש (ב"ר כ') כי בגדי אדם הראשון “היו חלקים כצפורן”; פעם הוא בדמות צב או חומט או חגב, שע”ז רומזים דברי המדרש שם עה“כ הן האדם היה כאחד ממנו “כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה” ופי' במ”כ שם “בריה שלבושו גדל עמו”; ופעם היה בצלם קוף לפי דברי המ“ר שם עה”כ ויהי האדם לנפש חיה “ר' יהודה אמר מלמד שעשה לו עוקץ כחיה וחזר ולקחו ממנו מפני כבודו” (ב“ר י”ד) ופ“י במ”כ שם: “עוקץ זנב ודייק מדכתיב חיה דמשמע כמו חיה ממש וזהו זנב”, ועל רמז כזה מוסבה אגדתם (ברכות ס“א ועירובין י”ח) על ויבן את הצלע “וחד אמר זנב” וברש“י שם: “זנב היה לו לאדם הראשון”; וזהו כונת ר”א עה"כ “תוציא הארץ נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון” (ב"ר ז').

על מצב החכמות והמדעים אצל העמים הקדמונים בכלל, ועל חכמת מצרים בפרט, וחכמת משה מחוקקנו הנעלה בפרוטרוט, דברתי ברחבה בספרי “עץ הדעת”.


  1. ftn1א  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.