מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יוֹם אֶתְמוֹל כִּי עָבַר...

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

יוֹם אֶתְמוֹל כִּי עָבַר –

וּשְׁכוֹל עַל לֹא-דָּבָר

יְצַו לְךָ אֵבֶל וּמְרִי לְלֹא-בִינוֹת;

כַּאֲסַפְסוּף שֶׁל מֵתִים אֶל פְּנֵי הָרוֹצֵחַ –

הָרְגָעִים מְבַכִּים, הַשָּׁעוֹת מַלִּינוֹת: –

אֲבוֹי לְךָ, גֶּבֶר, הַנָּס וְשׁוֹכֵחַ:

יוֹם אֶתְמוֹל זֶה עָבַר

כִּגְמוּל עַל לֹא-דָבָר.

יוֹם אֶתְמוֹל כִּי כָלָה –

וְגַאֲוָה נִבְהָלָה

תְּגַשֵּׁשׁ לַשָּׁוְא בֵּין נִשְׁכָּחוֹת פָּעַלְתָּ;

שְׂפַת עִוְעִים לֹא-תִשְׁמַע תַּעַנְךָ הַמְּזִמָּה,

הַקִּנְאָה לֹא תַעַן עַד-מָה בְּאִוַּלְתָּהּ,

וְחֶרֶשׁ רַק תֵּבְךְּ הָעֲלִילָה הַתְּמִימָה: –

יוֹם אֶתְמוֹל זֶה כָלָה

כְּתַאֲוָה נִבְהָלָה.

יוֹם אֶתְמוֹל כִּי זָכַר

תַּעֲלוּלֵי יוֹם-מָחָר,

וְצָרַר אֲמִתּוֹ בָאוֹן וּבְמַחֲשָׁבָה: –

עֲמָלוֹ הַגָּנוּז לֹא יָסוּף בִּמְהֵרָה,

וְדָבֵק כְּחֹק אֱלֵי חֻקֵּי רְבָבָה,

עַד אִם שְׂפַת מוֹרָשָׁה אֶת טוּבוֹ סִפֵּרָה:

יוֹם אֶתְמוֹל זֶה זָכַר

תַּעֲלוּמוֹת יוֹם-מָחָר.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

יוחנן הסנדלר לפנים ועתה

מאת אלחנן ליב לוינסקי (מאמרים ומסות)

(להרחבת הזשארגון)

אל שלחן הסופרים ישבתי לערוך תשובה לה' ראבניצקי על מאמרו: “האם יש צורך בספרות הזשארגונית?” (המליץ נומר 86) והנני חושב מחשבות איך לכתוב? יראתי בפצותי שיח להשחיל, פן ואולי חלילה גם הפעם אכשל בלשוני ואפגום בכבוד איזה סופר, באמרי דבר שלא לפי כבודו הרם, וחטאתי לספרות כל הימים. ואני האוסיף עוד חטא על פשע, ועונותי גם עתה כבדים מנשוא? מודה אנכי ומתודה על חטא שחטאתי בדבר-שפתים; אבל מה אעשה, ובארץ סינים לא הייתי, ולא למדתי דעת דרכיהם ומנהגיהם. לשמע אוזן שמעתי, מפי ספרים וסופרים, כי בארץ-הפלאות ההיא תרבות, דרך-ארץ, קדמה לכל… שם לא יאמר איש “סופר סתם”, רק סופר נפלא, סופר נשגב, סופר חכם כמלאך אלהים, שכל דבריו כדברי האורים, ורעיונותיו כעצם השמים לטוהר… ואם יבוא האחד לבקר את דברי רעהו, לא יאמר כי שגיאה מצא, כי טעה הסופר, כמו שאנחנו, המגושמים, אנשים בלתי בעלי תרבות נאמר; חלילה וחלילה, הס מלהזכיר דברים מגושמים כאלה בארץ סינים! המבקר ה“סיני” ידבר בלשון נקיה כסולת, בדמיונות, במשלים… וגם זאת, כי אלף פעמים יבקש סליחה ומחילה מאת הסופר הנפלא, הנשגב והמרומם, אשר כל דבריו אמת וצדק ורעיונותיו מזהירים ככוכבים, וחכמתו גלויה וידועה לכל באי עולם, ובינתו ממעל לבינת אנוש ועוד ועוד… שימחל ויסלח ברוב טובו וחסדו לשוטה, לבור, לגס-הרוח, שאינו מבין אף שיחת-חולין שלו, שאינו ראוי אף להתיר שרוך-נעליו – על אשר נועז בסכלותו הגדולה, בטפשותו הרבה, בבערותו הנוראה, לבקר אחר דבריו ולבקש בשמש דברים, שהם לעיני העור נראים ככתמים ח“ו… כן ידברו, וכן יכתבו בארץ-הפלאות ההיא. בעלי נימוס הם מאין כמוהם, כל אחד יחוה קידה לפני רעהו ויקרא לפניו את ההלל. הארץ ההיא כגן-עדן לפני סופרינו, האחד יקרא לרעהו: סופר חכם, והשני ישיב לו: סופר נשגב, והשלישי יענה לעומתם: סופרים נאדרים; אין פרץ ואין יוצאת צוחה בספרותם. אשרי העם שככה לו, אשרי הספרות שהגיעה למדרגה גבוהה כזו ואשרי להסופרים שזכו לזה… ואני, אללי לי, שלא הייתי בארץ הטובה ההיא, בנמוסיהם לא הלכתי, ודרך-ארץ לא למדתי. ביחוד ארגיש את החסרון הזה עתה, ברגע הזה, בעת כתבי תשובתי לה' ראבניצקי. הנה התחיל הסופר הזה את מאמרו בהפרופיסור גראֶטץ וסיים בהגראף טולסטוי, ודרך אגב, בכדי לאיים עלי, הביא מאמר המלך “פיררוס” ו”פתגם צרפתי". אל אלהים, אנא אני בא?! מפני השמות הגדולים והנוראים האלה זחלתי ואירא; אדם פשוא הנני, אין לי עסק עם “אדונים גדולים”, בחברת גראפים ומלכים לא באתי, לשונם לא למדתי, מנהגיהם, שיבתם וקימתם לא אדע. ולמה לי כל הצרה ההיא, להכניס את ראשי בין אריות כאלה? מנהגי סינים! מנהגי סינים הבו לי! עד חצי מלכות הזשארגון בעד מנהגי סינים! אנא, למדוני, הורוני איך ומה לדבר, איך לקום, לשבת להשתחוות בחברת אנשים כאלה. מרגיש אנכי כי בלי המנהגים ההם, בלי “הדרך-ארץ הצרופה”, אבדתי אבָדתי. הנה הפרופיסור גראֶטץ עומד בשער המאמר… אולי הוא יחוס, אולי ירחם עלי, הלא איש יהודי הוא ולא ידקדק עמדי כחוט-השערה. – אף הגראף טולסטוי, המלך פיררוס, ועל כלם הפתגם הצרפתי בכבודו ובעצמו… אוי, מי יעמוד לפניהם! חמסי על ה' ראבניצקי, שהביא אותו בחברתם, בכדי לעטות עלי כלימה; הגראף טולסטוי והמלך פיררוס בודאי ידברו צרפתית ואנכי איש עברי הנני, ומבלעדי הזשארגון לא אדבר בשפה אחרת. הלא די היה לו לאמר רק, כי אינני בעל “נמוס” ובזה הייתי בטל ומבוטל, ודברי שדברתי על סופרי זשארגון בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין; אבל להביא בחזקה, בעל-כרחו, איש פשוט בעל נמוס כמוני, בחברת אנשים גדולים כאלה, בכדי להתענג על שממותו ולהתכבד בקלונו, יסלח לי אלף אלפי ורבוא רבבות פעמים, אם אומר לו, אם ארהיב בנפשי עז להגיד לו בעניות דעתי וכו' וכו' (עיין למעלה) כי גם זה אינו מן הנימוס. וכי כך עושין בארץ סינים?…

רק באחת עוד אלמד זכות עליו: שלא היתה כונתו להכלים אותו, להתכבד בקלוני ולעבור על מנהגי הסינים. אולם אחרי כי יחשוב אותי לאציל עברי (אריסטוקרט בלע“ז ר”ל), הנה אמר בלבו כי מסתמא צריך אנכי לדעת גם צרפתית, גם לדבר את האדונים הגדולים, גם לעמוד ולשבת בחברתם. עוד הפעם יסלח לי ה' ראבניצקי אם אומר, כי אף אם הוא תושב אָדעסא, ואדעסא העיר מלאה אריסטוקרטים כילק, ובאשר תשליך אבן תפגע באריסטוקרט, בכל זאת נעלמו ממנו דרכי “האצילות” בימים ההם ובזמן הזה. האם אינו יודע, שכל ענין האריסטוקרטיזמוס נמצא כעת רק בקרב ה“בורים” ו“עמי-הארץ”, שמוחם ריק מכל שפה, רק כיסם מלא, או שידמו שהוא “מלא”… המה האצילים, המה הגדולים, להם הדעה, להם הדבור, והמה יתנשאו לכל ראש. המה יבאו בחברת “גדולים”, המה ידברו “בשבעים לשון”, יצפצפו, ימללו ויהגו צרפתית בלשונם, ואנחנו מה? – כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את תורתנו ושפתנו. בינינו, תודה לאל, אין כתות-כתות מיוחדות, אין “עם” ו“אצילים”, כלנו “עם”, כלנו “אצילים”, כלנו גם “ההמון”… ו“אנכי” – אנכי, בודאי אדם פשוט הנני, עברי מארץ העברים, ממדינת “צאינה וראינה”… אמי ואחיותי עוד עתה קוראות בספר הזה ובתחנות שרה בת-טובים ומדברות בלשון הזאת, ודודותי שתחי' עוד עתה שולחות אלי את פרישת-שלומן בלשון זשארגון. וגם “יוחנן הסנדלר”, שה' ראבניצקי היה לסנגור בעדו, בעד “ספרותו”, שכן קרוב אלי, גם ש"ב רחוק: שלישי ברביעי מצד אמי. ר' יוחנן זה, מלבד שהוא סנדלר טוב, עוד הוא גם איש טוב, מעורב עם הבריות ובעל-דברים, ותמיד יספר לי מה שקרא “במעשה-ביכלעך”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.