מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חֲרוּזִים

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

מִנְּעוּרַי קַצְתִּי דוּמָם בֶּאֱמֶת זוֹ שַׁכּוּלָה

הַטּוֹרְפָה גוּר חָכְמָתָהּ בְּפֶתַח כָּל מַטָּרָה;

כִּקְרֹא בַסֵּתֶר גּוֹרָל קְרָאַתְנִי לִקְרַאת גְּבוּלָהּ

מְזִמַּת-חַיִּים פּוֹתָה, חֲמוּדָה וַעֲקָרָה.

אֶת עָמָל לִי לֹא יָלְדָה, הַבְּכוֹר בְּטַף-הַחַיִּים,

וְאַחֲרָיו שַׁד לֹא חָלְצָה לַקִּנְאָה הַזּוֹלֵלָה;

מָלֵאתִי חֶמְדַּת יָחִיד בְּחָסְרִי אֶת הַשְּׁנַיִם,

כִּקְטֹן עֲלִילוֹת חֻקִּי חוֹבָתִי בִי גָדֵלָה.

ב

בְּגָדְלִי דָבְקָה בִּי עֲנָוָה זוֹ נִלְעָגָה

הָרוֹאָה גְמוּל בֶּעָבָר וְצֵל הֶעָתִיד טוּבָהּ;

הַגֵּא מִסֻּבְּכוֹ יֶחֱרַד אִם הוֹוֶה דָבָר הָגָה,

וְלֹא יֹאבֶה שְׂפַת-רְחוֹקוֹת וַאֲמִתָּן הָעֲזוּבָה.

וְגַם אֲנִי יֵשׁ אֶחֱרַד לִמְנָת הָעֵת הַחַיָּה,

וּשְׁבֹר רַעֲבוֹנִי בָהּ וּצְהֹל וּלְחשׁ בְּחֵיקָהּ: –

אַתְּ נַחֲלַת אִישׁ, אַתְּ אֵם כָּל-גְּמוּלוֹת, אַתְּ הָרַעְיָה –

וְהֵן כְּצֵל וַחֲלוֹם וְחַסְדָּן תִּקְוָה רֵיקָה.

ג

שְׂדֵה-קְבָרוֹת כְּכַף-אִישׁ, וּבְתַכְרִיךְ נְיָר רָעוּעַ

כָּל מֵתַי פְדוּיִים יַחַד מִתְּמוֹל זֶה לֹא הִכִּירָם;

הַיּוֹם בְּעַיִן דְּשֵׁנָה מִתְמוֹדֵד עַל צַעֲצוּעַ,

גַּלְגִלֵּי מָחָר קַלִּים יָסֹבּוּ כְבָר עַל צִירָם.

מֵחֵיק הַיּוֹם גֹּרַשְׁתֶּם, הָהּ שִׁירַי הַנִּגְנָזִים,

וּבְאוֹר תָּגוּרוּ שׁוּט – כְּחֹק לְחוֹבְקֵי-רִמָּה;

וּבְרֶדֶת לֵיל עַל עָם תָּקוּמוּ עוֹד לִרְמָזִים

וּבְנִיב-רְפָאִים תֶּהְגֶּה לְשׁוֹנְכֶם הַמַּחְכִּימָה.

ד

הֵם אָהֲבוּ הֱיוֹת טְעוּנִים כָּעֲנָפִים,

וּתְלוֹת הֲמוֹן כָּל פִּרְיָם עִם גֹּבַהּ מַבַּט-עָיִן;

מְשַׁל חַיֵּיהֶם רַךְ כְּשִׂיחַ עָלִים רָפִים,

כְּיָרֹק רַעֲנָן נַפְשָׁם וּקְלִפָּה לְבשׁ לֹא תָהִין.

וְתַחְתָּם עוֹמֵד גֶּזַע, וְעֵדוּת יָמָיו שְׁפוּנָה

בְּטַבְּעוֹת-שִׁרְיוֹן נִקְשׁוֹת כְּעֵין הַחוּם הַנּוֹבֵל;

לְשַׁד כִּלְיוֹתָיו מַחֲרִישׁ וּבְפָנָיו שֵׂיבַת-תְּלוּנָה,

וּזְבוּל שָׁרָשָׁיו יַחַד בְּמַחְשַׁךְ אֶרֶץ טוֹבֵל.

ה

הַשַּׁלִּיט, הוֹוֶה שְׁמוֹ, שְׁכֵחַנִי בֵין עֲבָדָיו,

עַל כֵּן יָשַׁבְתִּי פְרָזוֹת, לֹא אִישׁ בַּחֲצַר הַמְּלוּכָה;

וָאֵרֶא אוֹכְלֵי-לַחְמוֹ, וָאֵרֶא אֲשֶׁר נָדָב –

וָאֵלֵךְ סְחוֹר וּסְחוֹר לַסְּעֻדָּה הָעֲרוּכָה.

תָּעִיתִי כֹה וָכֹה מֵאַחֲרֵי גְבוּל וְחוֹמָה,

וּלְעִתִּים צֵאת הִרְחַקְתִּי וְשׁוּט עַד שְׂדֵה-עֲתִידוֹת;

מֵרָחוֹק קוֹל שָׁמַעְתִּי כַּעֲדַת סָרִיסִים הוֹמָה –

וּבְלִבִּי קִנְאוֹת עָתִיד, מְתוּקוֹת וּמַחֲרִידוֹת.

ו

פָּרָשַׁת דַּרְכֵי-אִישׁ, הַקְּצָרָה וְהַסְּתוּמָה,

לַשֶּׁקֶר רַק נִכְתֶּבֶת בְּעֵט-שְׂכִירִים מָהִיר;

חֲנֻפָּה, נוֹצָה קַלָּה, תְּסַלְסֵל תָּג לְתֻמָּהּ,

מִדְּיוֹ-צְדָקוֹת שְׁמֵנָה הַכְּתָב מֵאֵלָיו יָאִיר.

וּבְבוֹא הַזְּמַן לִשְׁפֹּט – לֹא יוּכַל לַתַּעֲלוּלִים,

כִּי רַב מִסְּפֹר הֲמוֹנָם וְתֹאַם רַב בִּכְזָבָם;

בַּסֵּפֶר הַקַּדְמוֹנִי נִבְלָעִים גְּוִילִים פְּסוּלִים,

וְשַׂר-הַזְּמַן בְּחָפְזוֹ לֹא רָאָם וְלֹא קְבָבָם.

ז

בְּעָנְיִי וּבְשִׁפְלִי בִּמְקוֹמִי שָׁם צָנַחְתִּי,

וְדִבַּת לֵץ מְצָאַתְנִי עַל עִיַּי הַנִּכְלָמִים;

יָגֹרְתִּי שְׁכוֹל וְחֶרְפָּה עַד כְּלוֹת הֲבֵל-מְלַאכְתִּי,

וְלֹא חָטְאוּ שְׂפָתַי לֵאמֹר: כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים.

וּבְשׁוּב כָּל נִדְּחֵי רוּחִי – מְצָאוּנִי בְּמִשְׁכָּנִי,

לְרַגְלַי סִיגִים בְּלוּלִים וּבְאֵשׁ הַכּוּר הַיָּשָׁן;

וַיְהִי הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה: הַצּוֹרֵף תָּם וְעָנִי,

וּסְבִיבוֹ דְמִי-אַשָּׁפִים וְנֵד מֵאֵשׁ וְעָשָׁן.

ח

בִּצְבַת הַכְּאֵב עֲשׂוּיָה הַמְּלִיצָה הַנִּצְרָפָה,

הַפּוֹדָה אִישׁ וָעָם מִשְּׁבִי שִׁגְיוֹנוֹת בָּלִים;

מְשַׁל-הַחֵן כִּסְלִיחָה, וּמְעַט נִיחוֹחַ שָׂפָה

כַּאֲפֵר-חֲרָטָה דַק יְשַׁו עַל זְדוֹן הֲבָלִים.

בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה תִּיף הַשָּׂפָה הַָאַמִּיצָה,

וְדִבְּרָה תֹם וּנְכֹחָה כְּאֵשֶׁת אִישׁ מַצְלִיחַ;

וּמַזָּל רַע וְשׁוֹקֵק יְגַל עֲדִי הַמְּלִיצָה,

וְהֵנִיס יוֹם בְּחִידוֹת וְהִרְנִין לֵיל בְּשִׂיחַ.

ט

הַיֵּאוּשׁ מִצְפֶּה רָם, וּצְרִיחָיו הַנִּזְעָמִים

נִפְתָּחִים לְעֵת מְצֹא לְאֶחָד זָר וּפֶלִאי;

מִסָּבִיב חַרְשֵׂי חַיִּים וּמוֹץ וּמְכִתַּת גְּלָמִים –

וְעֵין הַזָּר בּוֹחֶנֶת וְשִׂים וֶאֱצֹר בַּכֶּלִי.

מַה שִּׁמְךָ, צִיר וָהֵלֶךְ, וְאַמְתַּחְתְּךָ מַה פִּתְרוֹנָהּ?

– הַנּׂחַם שְׁמִי, וְכִלְיִי – כּוּר אַחֲרוֹן לָאַמִּיצִים;

הִצַּלְתִּי מְעַט מִזְעָר, דֵּי-צְרֹף בְּאֵשׁ אַחֲרוֹנָה –

עֲרֹךְ וּשְׂפֹת הַכּוּר, וְעָלוּ תִימְרוֹת גִּצִּים.

י

הַזִּקְנָה שָׁלְחָה רָץ… אֵיךְ אֶפְתַּח לְךָ, הַמְבַשֵּׂר –

וְאַגַּן הַדִּמְיוֹן רַב בְּיָדַי הַנִּמְהָרוֹת?

– זְרֵה כָל רַצֵּי קֶצֶף וְחֵן לֹא-עַז תְּחַסֵּר,

וְהָיוּ חֹפֶן-יָד עֲנֻגּוֹת וִיקָרוֹת.

זֶה סָר וְאָחִיו בָּא… אֵיךְ אֶפְתַּח לְךָ, הַמַּלְאָךְ –

וּזְעֵיר מִיִּקְרוֹת דּוֹר בְּכַפִּי הַחֲרֵדָה?

– נְטשׁ תַּחְתֶּיךָ כֹּל כִּגְבוּרַת אִישׁ וְסַלָּח,

וְיַצְאוּ כוֹרֵי-עָם וְחִפְּשׂוּ הָאֲבֵדָה.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

נִסִים וְנִפְלָאוֹת

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

מֵאַגָּדוֹת הָאֲרִ"י וְתַלְמִידָיו

א. הָלֵּדָה

איש היה בארץ הצבי, ושמו רבי שלמה, והיה האיש הזה תם וישר ועובד את אלהיו באמונה ולא מש מן התורה. ויהי היום והוא נשאר בבית הכנסת לבדו, ואיש אין אתו. ויגָלה אליו אליהו התשבי ויגש אליו ויאמר: דע לך, כי שלוח אני מאלהי צבאות לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק; והוא יחל להושיע את ישראל ממערכת הקליפות הסובבות את העולם מקדמת דנה. – והיה כי יוָלד אבוא ביום השמיני, ביום הימולו, ואהיה עמו. ויהי ככלות אליהו לדבּר את דבריו נעלם וסר המראה. ויפול רבי שלמה על פניו ויתפלל לפני קונו, כי ימלא אחרי מצות הנביא ולא יגרמו עוונותיו.

וישב בלילה ההוא אל ביתו וידע את אשתן ותהר ותלד בן. ונמלא כל הבית אורה. וישמח האיש, כי יצא כזה מחלציו, ויפרוש כפיו ויודה לה‘. ויהי ביום השמיני ויובא הילד לבית הכנסת, להכניסו בבריתו של אברהם. ואבי הילד הסתכל לכל עבר לראות, אם יבוא התשבי, כאשר דבר, ולא בא. וימתן שעה או שתים, אצים כל הקרובים, לאמור: גש קח את בנך למולו, והוא דחה אותם. ויתפלאו מאד על אשר לא ימהר לקיים את המצוה אשר ציוה אלהים ויאמרו: דברים בגו, עוד העם יושב ומחכה, והנה נגלה אליהו שנית ויגש אל האב ויאמר: קרב, עבד ה’ אל המזבח ועשה את עולתך; שב על כסאי ואני אמול את הילד לה', כי כן ציוותי. ויעש אליהו כן, ואיש לא ראה אותו. ותהי מאז עם יצחק ברכת אליהו.

ב. הֶעָנָן בּצָּהֳרים

הרב המקובל רבי יצחק לוריא היה בעיני בני דורו כאחד ממלאכי מעלה, אשר התגלה בין יושבי מטה; בו היו ניצוצות מהגואל, ואורו האיר ימים רבים הארץ-ישראל ובחוצה לארץ לרבים, לטובים וישרים, אשר יראת ה' בלבותיהם ובדרכיו ילכו.

אומרים: כשהיו זיקוקין דנורא ובעורין דאשא יוצאים מפיו, בעוסקו עם תלמידיו בסודות התורה, היה עמוד אש סובב את הבית ומשרתי-רום היו באים ומקיפים אותו ואת תלמידיו והיו ניצבים בהמית-קודש. נתקנא בו השטן פעם אחת ובא בענן קודר באור צהרים ובקש לכבות את האש. התחילו התלמידים להסתכל זה בזה; קם הרב על רגליו וקרא ואמר: יגער ה' בך, השטן! יגער ה' בך, השטן! יגער ה' בך, השטן! מיד חלף הענן וחדל לו ונראתה פאת-אודם בשמים!

ג. בֶּן-יוֹסֵף

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.