מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חֲרוּזִים

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

מִנְּעוּרַי קַצְתִּי דוּמָם בֶּאֱמֶת זוֹ שַׁכּוּלָה

הַטּוֹרְפָה גוּר חָכְמָתָהּ בְּפֶתַח כָּל מַטָּרָה;

כִּקְרֹא בַסֵּתֶר גּוֹרָל קְרָאַתְנִי לִקְרַאת גְּבוּלָהּ

מְזִמַּת-חַיִּים פּוֹתָה, חֲמוּדָה וַעֲקָרָה.

אֶת עָמָל לִי לֹא יָלְדָה, הַבְּכוֹר בְּטַף-הַחַיִּים,

וְאַחֲרָיו שַׁד לֹא חָלְצָה לַקִּנְאָה הַזּוֹלֵלָה;

מָלֵאתִי חֶמְדַּת יָחִיד בְּחָסְרִי אֶת הַשְּׁנַיִם,

כִּקְטֹן עֲלִילוֹת חֻקִּי חוֹבָתִי בִי גָדֵלָה.

ב

בְּגָדְלִי דָבְקָה בִּי עֲנָוָה זוֹ נִלְעָגָה

הָרוֹאָה גְמוּל בֶּעָבָר וְצֵל הֶעָתִיד טוּבָהּ;

הַגֵּא מִסֻּבְּכוֹ יֶחֱרַד אִם הוֹוֶה דָבָר הָגָה,

וְלֹא יֹאבֶה שְׂפַת-רְחוֹקוֹת וַאֲמִתָּן הָעֲזוּבָה.

וְגַם אֲנִי יֵשׁ אֶחֱרַד לִמְנָת הָעֵת הַחַיָּה,

וּשְׁבֹר רַעֲבוֹנִי בָהּ וּצְהֹל וּלְחשׁ בְּחֵיקָהּ: –

אַתְּ נַחֲלַת אִישׁ, אַתְּ אֵם כָּל-גְּמוּלוֹת, אַתְּ הָרַעְיָה –

וְהֵן כְּצֵל וַחֲלוֹם וְחַסְדָּן תִּקְוָה רֵיקָה.

ג

שְׂדֵה-קְבָרוֹת כְּכַף-אִישׁ, וּבְתַכְרִיךְ נְיָר רָעוּעַ

כָּל מֵתַי פְדוּיִים יַחַד מִתְּמוֹל זֶה לֹא הִכִּירָם;

הַיּוֹם בְּעַיִן דְּשֵׁנָה מִתְמוֹדֵד עַל צַעֲצוּעַ,

גַּלְגִלֵּי מָחָר קַלִּים יָסֹבּוּ כְבָר עַל צִירָם.

מֵחֵיק הַיּוֹם גֹּרַשְׁתֶּם, הָהּ שִׁירַי הַנִּגְנָזִים,

וּבְאוֹר תָּגוּרוּ שׁוּט – כְּחֹק לְחוֹבְקֵי-רִמָּה;

וּבְרֶדֶת לֵיל עַל עָם תָּקוּמוּ עוֹד לִרְמָזִים

וּבְנִיב-רְפָאִים תֶּהְגֶּה לְשׁוֹנְכֶם הַמַּחְכִּימָה.

ד

הֵם אָהֲבוּ הֱיוֹת טְעוּנִים כָּעֲנָפִים,

וּתְלוֹת הֲמוֹן כָּל פִּרְיָם עִם גֹּבַהּ מַבַּט-עָיִן;

מְשַׁל חַיֵּיהֶם רַךְ כְּשִׂיחַ עָלִים רָפִים,

כְּיָרֹק רַעֲנָן נַפְשָׁם וּקְלִפָּה לְבשׁ לֹא תָהִין.

וְתַחְתָּם עוֹמֵד גֶּזַע, וְעֵדוּת יָמָיו שְׁפוּנָה

בְּטַבְּעוֹת-שִׁרְיוֹן נִקְשׁוֹת כְּעֵין הַחוּם הַנּוֹבֵל;

לְשַׁד כִּלְיוֹתָיו מַחֲרִישׁ וּבְפָנָיו שֵׂיבַת-תְּלוּנָה,

וּזְבוּל שָׁרָשָׁיו יַחַד בְּמַחְשַׁךְ אֶרֶץ טוֹבֵל.

ה

הַשַּׁלִּיט, הוֹוֶה שְׁמוֹ, שְׁכֵחַנִי בֵין עֲבָדָיו,

עַל כֵּן יָשַׁבְתִּי פְרָזוֹת, לֹא אִישׁ בַּחֲצַר הַמְּלוּכָה;

וָאֵרֶא אוֹכְלֵי-לַחְמוֹ, וָאֵרֶא אֲשֶׁר נָדָב –

וָאֵלֵךְ סְחוֹר וּסְחוֹר לַסְּעֻדָּה הָעֲרוּכָה.

תָּעִיתִי כֹה וָכֹה מֵאַחֲרֵי גְבוּל וְחוֹמָה,

וּלְעִתִּים צֵאת הִרְחַקְתִּי וְשׁוּט עַד שְׂדֵה-עֲתִידוֹת;

מֵרָחוֹק קוֹל שָׁמַעְתִּי כַּעֲדַת סָרִיסִים הוֹמָה –

וּבְלִבִּי קִנְאוֹת עָתִיד, מְתוּקוֹת וּמַחֲרִידוֹת.

ו

פָּרָשַׁת דַּרְכֵי-אִישׁ, הַקְּצָרָה וְהַסְּתוּמָה,

לַשֶּׁקֶר רַק נִכְתֶּבֶת בְּעֵט-שְׂכִירִים מָהִיר;

חֲנֻפָּה, נוֹצָה קַלָּה, תְּסַלְסֵל תָּג לְתֻמָּהּ,

מִדְּיוֹ-צְדָקוֹת שְׁמֵנָה הַכְּתָב מֵאֵלָיו יָאִיר.

וּבְבוֹא הַזְּמַן לִשְׁפֹּט – לֹא יוּכַל לַתַּעֲלוּלִים,

כִּי רַב מִסְּפֹר הֲמוֹנָם וְתֹאַם רַב בִּכְזָבָם;

בַּסֵּפֶר הַקַּדְמוֹנִי נִבְלָעִים גְּוִילִים פְּסוּלִים,

וְשַׂר-הַזְּמַן בְּחָפְזוֹ לֹא רָאָם וְלֹא קְבָבָם.

ז

בְּעָנְיִי וּבְשִׁפְלִי בִּמְקוֹמִי שָׁם צָנַחְתִּי,

וְדִבַּת לֵץ מְצָאַתְנִי עַל עִיַּי הַנִּכְלָמִים;

יָגֹרְתִּי שְׁכוֹל וְחֶרְפָּה עַד כְּלוֹת הֲבֵל-מְלַאכְתִּי,

וְלֹא חָטְאוּ שְׂפָתַי לֵאמֹר: כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים.

וּבְשׁוּב כָּל נִדְּחֵי רוּחִי – מְצָאוּנִי בְּמִשְׁכָּנִי,

לְרַגְלַי סִיגִים בְּלוּלִים וּבְאֵשׁ הַכּוּר הַיָּשָׁן;

וַיְהִי הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה: הַצּוֹרֵף תָּם וְעָנִי,

וּסְבִיבוֹ דְמִי-אַשָּׁפִים וְנֵד מֵאֵשׁ וְעָשָׁן.

ח

בִּצְבַת הַכְּאֵב עֲשׂוּיָה הַמְּלִיצָה הַנִּצְרָפָה,

הַפּוֹדָה אִישׁ וָעָם מִשְּׁבִי שִׁגְיוֹנוֹת בָּלִים;

מְשַׁל-הַחֵן כִּסְלִיחָה, וּמְעַט נִיחוֹחַ שָׂפָה

כַּאֲפֵר-חֲרָטָה דַק יְשַׁו עַל זְדוֹן הֲבָלִים.

בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה תִּיף הַשָּׂפָה הַָאַמִּיצָה,

וְדִבְּרָה תֹם וּנְכֹחָה כְּאֵשֶׁת אִישׁ מַצְלִיחַ;

וּמַזָּל רַע וְשׁוֹקֵק יְגַל עֲדִי הַמְּלִיצָה,

וְהֵנִיס יוֹם בְּחִידוֹת וְהִרְנִין לֵיל בְּשִׂיחַ.

ט

הַיֵּאוּשׁ מִצְפֶּה רָם, וּצְרִיחָיו הַנִּזְעָמִים

נִפְתָּחִים לְעֵת מְצֹא לְאֶחָד זָר וּפֶלִאי;

מִסָּבִיב חַרְשֵׂי חַיִּים וּמוֹץ וּמְכִתַּת גְּלָמִים –

וְעֵין הַזָּר בּוֹחֶנֶת וְשִׂים וֶאֱצֹר בַּכֶּלִי.

מַה שִּׁמְךָ, צִיר וָהֵלֶךְ, וְאַמְתַּחְתְּךָ מַה פִּתְרוֹנָהּ?

– הַנּׂחַם שְׁמִי, וְכִלְיִי – כּוּר אַחֲרוֹן לָאַמִּיצִים;

הִצַּלְתִּי מְעַט מִזְעָר, דֵּי-צְרֹף בְּאֵשׁ אַחֲרוֹנָה –

עֲרֹךְ וּשְׂפֹת הַכּוּר, וְעָלוּ תִימְרוֹת גִּצִּים.

י

הַזִּקְנָה שָׁלְחָה רָץ… אֵיךְ אֶפְתַּח לְךָ, הַמְבַשֵּׂר –

וְאַגַּן הַדִּמְיוֹן רַב בְּיָדַי הַנִּמְהָרוֹת?

– זְרֵה כָל רַצֵּי קֶצֶף וְחֵן לֹא-עַז תְּחַסֵּר,

וְהָיוּ חֹפֶן-יָד עֲנֻגּוֹת וִיקָרוֹת.

זֶה סָר וְאָחִיו בָּא… אֵיךְ אֶפְתַּח לְךָ, הַמַּלְאָךְ –

וּזְעֵיר מִיִּקְרוֹת דּוֹר בְּכַפִּי הַחֲרֵדָה?

– נְטשׁ תַּחְתֶּיךָ כֹּל כִּגְבוּרַת אִישׁ וְסַלָּח,

וְיַצְאוּ כוֹרֵי-עָם וְחִפְּשׂוּ הָאֲבֵדָה.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

ז. החובה לאמר בלשון הרב ותוצאותיה

במשנה עדיות (א. נ.) נאמר:

הלל אומר מלא הין מים שאובין פּוטרין את המקוה אלא שאָדם חייב לאמר בּלשון רבּו.

בפירוש כונת הערה זו יש מקום לפקפּק ונחלקו בו המפרשים. אבל, על כל פּנים, לפי כל הפּרושים אָנו רואים, כי מה שאמר הלל בלשון זו אין בו שום תועלת לעצם ההלכה ולכל הפּחות היה מיותר, ואַף על פּי כן שמר לאמר מלה זו כדי לאמר בלשון רבּו.

וכך אָנו רואים במקום אחר, שרב מרדכי אמר לרב אַשי: אַתם שונים הלכה זו כך ואָנו שונים אותה להיפך, אלא שכונת הדברים הם כך וכך. ושאלו שם אם כן, הלא זהו בעצם הדבר כמו שאָנו שנינו, והשיבו הוא משמיענו חייב אָדם לאמר בלשון רבּו, ופירש רש“י וז”ל: אף על גב דתרוייהו כי הדדי הוי פירושייהו אפילו הכי קאמר ליה בלשון שלמדתיה. ע"כ (בכו' ה.). ואם קרה שמוסר הדברים שינה קצת הלשון, אם היה מי ששמע מפּי האומר בקצת שנוי לשון, תקן את טעות של המוסר אפילו; אבל אם השנוי היה בדבר שאין בּו שום הבדל לדין, אלא מפּני החובה לאמר בלשון רבו. כך קרה לו לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת שאמר בשם רב: אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעם הבוצע. וישב שם רב ספרא ויקרא: לטעום נאמר, ושאלו שם מהו ההבדל אם נאמר רשאי לאכול או רשאי לטעום, וענו: שחייב אָדם לאמר בלשון רבו 1.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.