מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
שטיינברג, י'. (1959). בת הרב. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-04-21. http://bybe.benyehuda.org/read/10468
MLA:
שטיינברג, יעקב. "בת הרב". פרויקט בן-יהודה. 1959. 2018-04-21. <http://bybe.benyehuda.org/read/10468>
ASA:
שטיינברג, יעקב. 1959. "בת הרב". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-04-21. (http://bybe.benyehuda.org/read/10468)

בת הרב

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

כשהגיעה שרה בת הרב לעשרים ושלש שנים, היתה כבר יגעת-נפש מהתראות עם חתנים, ומזוויות שפתיה התחילה להציץ בת-צחוק קלושה של רוגז, המצויה אצל בני אדם שחשו ימים רבים בשיניהם. בשביל שאילו ספרים רוסיים היו גנוזים לה בנרתיק-מגבעתה לקריאה ובגלל קומת גוה הנאוה ושערות-הזהב הארוכות שלה, שהיא היתה מטפלת בהן בכל בוקר לפני ראי-הקיר הירוק עד לכאב-ידים – ניטלה ממנה היכולת להיארס לאברך מגודל פאות ואוזר אבנט-משי בשעת תפילה. ואולם גם צעיר מבני הסוחרים, השואל בשלום ברוסית, לא היה משתדך עם בת-הרב, שעמדה להינשא בלי נדוניה, ושאביה, שהזקין מתוך עניות ויהירות-לב של למדן נשוא-פנים, התימר עוד בתמימותו, כי בחיר בתו ישקול על ידו כסף כופר, שיספיק למוהר-הכלה.

ובין כה – ושנים היו חולפות ובאות: שרה התחילה לחוש לעתים קרובות בשיניה, בעצם היום היה תוקף אותה לפעמים כאב-ראש. דברי-קטטות לא חדלו כל הימים בינה ובין אמה, ובית הרב נרעש תמיד מקול צעקותיה של שרה, שלא חדלה להמטיר את גערותיה על הילדים, עד שהיתה מתיגעת ומתנפלת על המיטה מתוך כאב-שינים, כובשת את ראשה בכר ושוכבת בלי נוע שעה ארוכה. היום נוטה לבוא, ואופל הערב מתקרב ומטיח בפני שרה, השוכבת עוד עצומת-עינים ומקשיבה מתוך לב נזעף וכבד לריבם של שני בעלי-הדין, שנכנסו עם הרב אחרי תפילת ערבית ומרעישים עכשיו את כסאותיהם בשבתם ובקומם חליפות. זה כבר כבדה על שרה השכיבה הנמאסת. ואולם כעין רגש של רחמנות לעצמה תוסס בלבה כשהיא חושבת לקום ולעבור לפני שני הסוחרים בעלי-הדין כשפניה קמוטים משכיבה ושערותיה הפרועות מלאות סימני-נוצות. מן הילדים אין שומע בקולה, כשהיא מצוה להביא לה מארון-הבגדים אשר באולם את שמלת הצמר, שהיא לובשת לפרקים ליציאת ערב; היא מוסיפה לשכב מתוך עצבת כבדה. ואולם פתאום נדמה לה, כי אחד מבעלי-הדין, המתקוטטים בחדר השני, צעיר לימים הוא. שרה מתחילה אז לחוד בלבה ולנחש אם היא מכירה אותו, עד שהיא מתרוממת לאט מן המיטה, קושרת מטפחת צחורה מסביב ללחייה והולכת בצעדי-חרש אל האולם להתלבש.

פעם אחת, כשישב הרב עם משפחתו לארוחת-הצהרים, נכנס יודל השמש וישב בקצה הספה מתוך נעיצת עינים ממושכה בפניה של שרה. הנערה לא התאדמה ואף לא עזבה את מקומה ליד השולחן, משום ששמש זה היה מצוי בבית הרב לא רק לרגלי אומנות-השדכנות שלו, וחוץ מזה גם מפנ י שביקורי-שדכנים היו שכיחים לפנים בבית ונעשו רגילים כל כך, עד שגם קטני האחים והאחיות לא היו מגורשים בשעת-שיחה שכזו, והרב, שלבו נעשה גס בעניני שידוכים, היה שואל ומשיב בקול רם של אדם, שנתרגל להשמיע גם בהשכמת-בוקר את קול לימודו על פני כל הבית ולהשתיק בעלי-דין בגערת רב שאין שמה גערה.

הפעם הזאת הציע יודל, אחרי ישיבה קצרה מתוך שתיקה, כי יש לו שידוך הגון בשביל שרה, – הלא הוא ברל בן משפחתו של הרב, שיש לו חנות שלו פה בעיר ושהיה גם מתבקש לפעמים ביום חג לסור אחרי התפילה לבית הרב ולברך שם על היין… רגע אחד שתקו כל המסובים, וכל אחד היה תמה בפני עצמו על זה ששכלו הכשילהו עד עכשיו ולא חננו במחשבה פשוטה וישרה כזו: ברל! רק אחרי שהתחילה הרבנית שיחה אורכה בהסכמה גלויה: “ידוע הוא מה שמשיחים הבריות בברל – בן משפחתנו הוא…” וגמרה מתוך אנחה: “הלואי שיהיה זה מידי שמים,” התחיל גם הרב מנענע בראשו: “קשה קצת… ואולי הגון הדבר באמת…” אדם מתון קצת היה הזקן. ואולם אחרי שעזב השמש את הבית בברכת-שלום ממושכה ומבטיחה: “סוף הדבר לבוא,…” פנה הרב אל בתו (רגילים היו כבר לשאול את פי הכלה, משום שבגללה נתפרדו ענינים הגונים אחדים) וישאל: “ובעיניך לא רע הדבר, שרה?” – והנערה הנשאלת עיקמה רגע את שפתיה החיוורות והשיבה: “במה גרוע הוא מבחור חסיד?…” ואולם לבה עלץ בקרבה: ברל זה היה כאחד הסוחרים ויפה-תואר; וחוץ מזה היה הבחור יתום מאביו, אדון לחנות, שפתחה פתוח לשוק החדש, ואמו נישאה זה ימים רבים לאיש.

מיד אחרי זה התחילו בני הבית לדרוש מן הרב, כי יכתוב לברל הזמנה לאמר: “מבקשים אנחנו אותך, כי תבוא לשתות תה עם משפחתנו…” העולם דורש עכשיו סדר כזה! – המליצה הרבנית לפני אישה. ושרה הסתירה מעין אביה ואמה את הדבר ותכתוב אף היא לברל מכתב קטן ברוסית. ובאחד הערבים, כשמנורת-הברק התלויה היתה בוערת באולם הגדול, בא ברל לבית הרב, ברך את כל אחד מבני הבית בפני עצמו ויושט לשרה את ידו. הרבנית נענתה בראשה והרב עשה את עצמו כאינו רואה.

השידוך נגמר בימי החורף, והחתן התחיל להיות יוצא ונכנס בבית הרב. הוא בא מדי ערב, אחרי סגירת החנויות. את הרב מוצא הוא תמיד כשהוא מסב בראש השולחן ומי שהוא מ“בעלי הבתים” או מ“כלי-הקדש” שומע מתוך שתיית-חמים מתונה את דברותיו הנאמרות, כדרך הרב, בקול רם. מתוך שפשוף ידים מבליג ברל על מבוכתו הקלה ולוקח לו את מקומו ליד השולחן. המחותן מפנה אליו מיד את ראשו, בשביל שלא תהיה שתיקתו של החתן מעידה עליו כי בן-שוק הוא לשיחה, והוא מאיר את פניו לברל בשאלה, אם גדול עכשיו הקור בחוץ, אם אפשר כבר לעבור בערדלים את הרפש שבשוק החדש – עד חנותו, למשל, ואם באמת נתפס היום גנב בשוק? ברל עונה מתוך חיוך קל ועיניו מסתכלות באותה שעה במיחם האדום, המהבהב ורומז אליו ומעודדו קצת במבוכתו… הרב מסיים את שאלותיו, נמלך רגע בדעתו וגומר באמירה חטופה: “מזוג לך בעצמך כוס תה,” וסיום-שיחה זה אומר, כי הרב יתחיל שוב בדברותיו, הנאמרות בקול רם, וברל ישב וישתוק אם יבין ואם לא יבין. גם מאורחי הרב מקבל ברל לפרקים רק מבט מתוך שתיקה – לא איש כמשמעו הוא עדיין החתן, לצבא עליו להיבחן עוד פעם שלישית. אמנם בחנותו הוא יושב, גם שם טוב יצא לו בשוק, נחכה, במטותא, אולי עתיד זה להיות לסוחר בעירו… רק השמש לבדו גוחן לפעמים לברל מקצה השולחן ונכנס עמו בשיחה חשאית, לבלי לבלבל את שיחת הרב עם אורחיו: יודע הוא השמש, כי ברל, אף על פי שחתנו של הרב הוא, כלומר: צמוד לכלי-קודש, איש מן השוק הוא בכל זאת ויש תקוה ליהנות ממנו לפרקים, בעונת חנוכה או פורים, למשל. בינתים יש אשר תיכנס שרה החדרה לאיזה צורך ותנעץ דרך-העברה את מבטה בפני ברל, המזיעים ממבוכה ומקוצר-רוח; הנערה יוצאת לה, כשהיא מפנה בעמדה בפתח את ראשה לאחוריה, וברל יושב לו הלאה ישיבת צער, תוהה ורוצה פעם בפעם לקום וגומר רק בשפשוף ידים, עד שהרב מתלהב פתאום בדיבורו וגוחן לבעל שיחתו בקול נמהר ורועש ומתוך תנועת ידים מהירות – אז יקום לו ברל בחשאי מעל השולחן ויוצא לחדר השני, כשהוא נושא עמו את כוס החמים שנתקררה.

בחדר השני מרובה השאון מתעלולי הילדים, הנדחקים לכבוש כל אחד את מקומו ליד התנור המוסק; גם שרה, הכלה בעצמה, מריבה עם קטני הילדים, רוכשת לה מקום ישיבה לאמצע התנור, החם ביותר, ומחדשת פעם בפעם את מלחמתה בקטנים, הדוחקים את כסאה משני קצות התנור. נכנס ברל, והילדים משתתקים פתאום לחזיון הזה, כשהם רואים את ברל לוחץ את יד אחותם; שרה מתרוממת ממקומה ומוליכה את חתנה אל השולחן, והלז הולך אחריה, כשהוא נושא את כוס-התה הקרה בידו וכשעיניו נעוצות בערפה הצח של הנערה. ומיד נהפך הוא, ברל, לאיש אחר, מחלק הוא בין הילדים את המקומות ליד התנור החם, אוחז פעם בפעם את יד כלתו (שרה יודעת בשביל מה הוא עושה כך) ומיסר את האחד מן הטף, שהגדיל את ההמולה, גומא בין מעשה למעשה מכוס-התה הקר, מעלה במבטיו אדמומית על פני הכלה, מכוון את שכמו לשכמה ועושה עצמו שוגג כשהוא מושך מעל כתפה את מטפחת-הצמר השחורה. ואולם כששרה גוחנת להרים את המטפחת מעל הרצפה – גוחן אחריה גם ברל וצובט לה בזדון בלובן-זרועה. שרה מיסרת אותו בתוכחת-עינים, אבל בינתים נשמעת מן האולם גערת הרב: “הסו, שם, הטף!” ברל נרתע גם הוא לקול הגערה, אך בעוד רגע הוא נעשה שוב שותף לתעלולי הילדים ולשאונם.

חנותו של החתן, שסחורתו היתה כולה טבק, הרהיבה את שרה בנקיונה ובסידור תיבותיה, שהיו מאדימות, מוריקות ומכתימות אלו על גבי אלו, והנערה היתה שוהה שעות שלימות במקום נוח זה ביחד עם אחיה הקטן, שהיה נלוה אליה, על פי פקודת האם, בכל פעם ששרה היתה לובשת ליציאה את שמלת-הצמר. ואולם האח הקטן היה מעסיק את עצמו בתיבות ריקות של פפירוסים, והיה שוכח את דברי אמו, שנאמרו בלחש על אוזן-הקטן ודרך יציאה במסדרון הבית (כדי שלא תשמע שרה): “אל תסור משרה בזמן שתעמוד ביחד עם ברל…” וברל קורא לה לשרה: “הביטי נא, הנה מין סחורה זה, הנה מין סחורה אחר,” מזמין הוא אותה להיכנס לבין שולחן-המכירה ושורות-הסחורה ומצטחק: “למה אַת פוחדת? שלך היא החנות והרשות בידך לגשת גם הנה…” שרה מכירה בפניו המתחוורים ובעיניו, הנעוצות בצווארה, כי רק בעל-כרחו הוא מצטחק כדי לחפות על דבר-מה, אבל היא נשמעת בכל זאת לקולו וניגשת עד לקרן-הזווית, ששם נשען ברל על הקופה; אולם צעדיה כבדים ומרושלים, כאלו הוצקה ברגליה עופרת, ורק רגע אחד היא שוהה אצל חתנה, המטיח את נשימת-שפתיו החמה במערומי צווארה. היא מתרחקת כרגע ממנו ומתיצבת ליד הפתח הנשקף אל השוק החדש; שעה ארוכה אחר כך אין שרה יכולה להבליג על שתיקתה. וברל, המסתכל בה מתוך עצבון קל, מנחש בלבבו, אם שרויה היא כלתו בכעס או לאו.

באחד הלילות שבעצם החורף איחר ברל לשבת עד שתקפה שינה את הילדים ורק ילדה אחת נשארה עם ספרה יושבת ליד השולחן, כשעיניה נעצמות לרגעים מתנומה וראשה נשמט פעם בפעם על זרועה הדקה. הרב נדרש בעוד יום לברית-מילה אצל “בעל-גוף” שבכפר, ועגלת-החורף הבהילה אותו מיד אחרי תפילת מנחה לעבר הנהר מתוך צלילי פעמונים ושריקות שוט הומיות, שנשמעו מסביב לבית הקטן כרמז לפריצות ולחיי-רז רחוקים; הרבנית נרדמה בבגדיה למרגלותן של שתי הילדות, שישנו על ספת-העץ שבאולם, ובחר-האוכל, ששם התחממו שכם אל שכם ליד התנור המוסק החתן והכלה, היה מקשקש בדממה רק השעון העתיק והעגול, שהיה נראה באפלולית שבחדר כפני ישיש-משפחה חביב, הנשקף מתוך ערפל של זיקנה מופלגת. שרה ישבה על הכיסא, נשענת לאמצע התנור, החם ביותר, ונהנתה מצריבת כתפים, וברל עמד על גבה וחצי קומתו מתנועעת לפרקים; שניהם היו מסתכלים בזגוגיות החלון, שנתאחרה בלילה הזה הגפת-תריסו בגלל נסיעת הרב, ומראה ציצי הכפור שעל הזגוגית, שנצצו לאור הלבנה שבחוץ, השרה עליהם איזו עצבת מתוקה, עד שלחי הנערה, שנתאדמה מחום, היתה נוגעת לפרקים מאליה בזרועו החשופה של חתנה, שהיה מתחלחל למגע זה עד לקפאון-לבו והיה כובש את עיניו בקרקע וממלמל: “כבר עת ללכת!…” ואולם כהד לדבריו נשמעה מיד אמירת הנערה הכבושה: “בחוץ כה קר!” ושוב היתה דממה. וברל, שהתחיל מתוך הלמות לב לשפשף בחשאי יד ביד, הניח, בפעם הראשונה מיום שנתארסה לו שרה, את ידו החמה על צוואר הנערה. שרה היתה שקועה ברגע זה בתנומה קלה והיא התעוררה למגע יד חתנה ונדמה לה, כי איזה נטל חם וכבד מעיק על לבה. היא הרימה את ראשה והתכוונה להשמיט מעל לצווארה את היד, שאצבעותיה היו כל אחת בפני עצמה מטילות בעורה איזה חום כבד ומפעפע, ואולם היא נשארה יושבת בלי נוע ורק ברכיה רעדו ונשימתה כבדה עליה. ברל גחן אליה, כמו בכוונה לראות אם ישנה היא, ידו העיקה עכשיו על לבה עד לכאב מתוק ופלאי, והיא חפצה לפנות אליו בדברים: “חדל!” ואולם אף הגה קל לא יצא מפיה. ברל הסתכל עכשיו לתוך עיניה, מבט הנערה נפגש במבטו של ברל ונדמה לה לשרה, כי עיני חתנה מביטות בה מתוך ערפל לח ומזהיר, וברגע זה זכרה הנערה את הדבר שעבר עליה ביום קיץ אחד לפני הרבה שנים, כשהיתה בת שמונה עשרה. היא שבה אז מרחיצה בנהר; ספל-הפח, הנועד לרחיצת-רגלים, נשאה אז בידה, סדינה התלבט על כתפה ושערותיה הרטובות הזילו לרגעים טיפות מים על שכמה. כותנתה נדבקה לעורה הלח, רגליה נתעייפו בדרך הגבעה שעל חוף הנהר, ואחרי רגעי-הליכה מעטים התחיל לפעפע בכל גוה חום לח וכבד. ובראש הגבעה, במקום שמתפרדות המסילות לשני מורדי הנהר – מקומות הרחצה של גברים ושל נשים – נפגשה בעלם השב מן הרחצה: מגבתו התלבטה על כתפו, כובעו נישא בידו ושערותיו המסולסלות והרטובות הזהירו לאור השמש; שפתיו האדומות השמיעו צפצוף דק ועיניו הצוחקות היו טבולות בזוהר. הוא נפגש בנערה שלא במתכון ובעברו נצמד מבטו הלח לפני הנערה, ובעיני שרה נחרתו בראשונה שפתי העלם האדומות וקצה צווארו הלבן, שהציץ מתחת לכותונת לא מרוכסה עדיין. הנערה הרגישה פתאום כעין חולשת-לב ונשימתה קצרה עליה. היא עצמה את עיניה לרגע, וכאשר פקחה אותן שוב, נתרחק כבר העלם במורד הגבעה, ולה היתה ההליכה קשה מרפיון ברכים. רגע שהתה במקומה והרגישה בלבה כעין תשוקה לשוב על עקבה ולהתרחץ עוד הפעם, ואולם ספל-הפח, שהיה תלוי במנוחה על זרוע-היד, עורר בה כעין רגש של בושה, והיא נעקרה בחפזון ממקומה ותפנה ללכת הביתה. – – ועכשיו, כשהעיקה ידו של ברל על לבה, הרגישה שרה את עצמה, בפעם השניה בחייה, כאלו כפתו אותה בחבלים. היא חגרה את כוחה, נשמה נשימה ארוכה וכבדה ומפיה התפרצה צעקה כבושה: “נחמה!” – הילדה הפנתה את ראשה לעבר התנור – וברל הסיר בחפזון את ידו מעל צוואר הנערה.

ימות החורף הלכו הלוך וקורב אל קיצם; אחרי הקור הגדול, שהיה נועץ את כפותיו גם בקירות הבית והכפות הללו היו מתגלות מתחת לסיפי החלונות של בית הרב ברצועות שלג עכור, נכנס קור עז ומתאפק, והיה חי יומם בשלוה עם השמש, שהיה נראה באלו הימים כמפליט את חומו למעלה מאדם וחיים, ובלילה היה מתמזג עם אור הלבנה, ושניהם היו כובשים את העולם לרשת של דממה צלולה, שהיתה באה בעצמות כמנוחת חדלון. לילה אחר לילה היתה שרה מתעטפת, לשעת יציאתו של ברל, במטפחת הצמר העבה של אמה, ובאפלת המסדרון היו לחייה סופגות נשיקות-פרידתו של ברל, שהיה חושש בכל פעם לצלצולן והיה מאהיל על שניהם במטפחת הצמר. ואולם כשהתחיל השלג מפשיר והתנור לא היה מוסק בערבים, נכנסה לבית הרב רוח של אי-מנוחה: התחילו לשוחח בצרכי חג והרבנית התכוננה ליום הגדול, המתרחש בכל שנה לפני הפסח – הלא הוא היום שמסיירים את חנויות-המנופקטורה. ביית לא חדל אז שאון הדברים, קטני האחים והאחיות היו מתפייסים שבע ביום להבטחת האֵם, כי יקבלו חליפה שלימה חדשה, הילדות דרשו רק שמלת-צמר והנערים השמיעו גם הם התראה. ופעם אחת שב הרב מן השוק ונתן לסינרה של הרבנית מטפחת מלאה מטבעות-כסף. מיד נקהלו הילדים מסביב לשולחן, שעליו הניחה הרבנית לספירה את צרור-הכסף, יד קטנה וזהירה היתה מושטת לרגעים ונוגעת בציבור של כסף והיתה נרתעת לאחוריה מצביטה פתאומית של יד האֵם הקשה. קול הרבנית, שהיה מתון בשעת-ספירה: “שבעה זוזים, שמונה, תשעה…” היה פתאום מתרומם לגערת נזיפה: “סורו מעל השולחן, בגללכם לא אגמור אפילו עד הערב!” ואולם הילדים נעצו עינים נוצצות בכסף וטענותיהם המהירות התערבו זו בזו: “אמא, מתרה אני, שלא אלך בחג לתפילה, אם לא יתפרו לי חליפת ארג” – “אני יודע, אותי יפטרו בלא כלום…” נשמע פתאום מתוך המבוכה קול בכי של ילדה. הרבנית חדלה כבר להשיב על טענותיהם של הילדים ורק שפתיה היו נעות: “רובל אחד, שנים, שלשה… שוב טעיתי, מרא דעלמא.” – הרבנית לא חדלה להקים ולהרוס תלי-תלים של כסף כשידיה עסוקות מתוך כך בהברחת הקטנים, המציקים כזבובים; והיום נטה בין כה לערוב; הרבנית אספה שוב את כל הכסף למטפחת-הכיס הכתומה של הרב, וההליכה לחנות נדחתה ליום השני. שרה, שעמדה כבר לבושה ונכונה להילוות אל הרבנית לשם סיור החנויות, התחילה להתפשט כשפניה זועפים וסרים. וכנוספות למרי רוחה של שרה, נזרקו עוד מפי הרבנית דברי אמת:

“הן גם מחר נקנה לעת עתה רק בשביל הילדים. שמלת-הצמר בשבילך, גם ארג המשי בשביל קפּוטה לאבא – את קניית אלו בעל כרחנו נדחה לאילו ימים.”

ואולם הבת הביטה בפני אמה בתוכחת יאוש ומבלי דבר דבר, ולא יכלה הרבנית לגמור את הענין בשתיקה והוסיפה בנחמה: “בוודאי יהיה עוד לאבא כסף בשבוע זה.” שרה היתה מכירה כבר במובנם של דברים כאלה, ורגע אחד נדמה לה, כי עוד מעט ותקף אותה כאב-שינים, כזה שהיה רגיל אצלה בשנות נערותה. אם כן לא תהיה לה שמלת-צמר לחג הפסח! וביקורי החג מה תהא עליהם, וטיולי-ערב יד אל יד עם ברל, מבלי אשר יוודע זה לאבא ולאמא – כי זה הן לא יבוא לעולם אם לא יתפרו לה שמלת-צמר חדשה! ובפעם הראשונה, מיום שנארסה לברל, התנפלה שרה שוב לפנות ערב על המיטה ומתוך יגון קודר כבשה את פניה בכר ושכבה כשעה ארוכה. ברל בא בשעה מאוחרת בלילה – עסוק היה בטרדות שלפני החג בחנות – ואולם מיד כשנכנס נטפלה אליו הרבנית ולחשה לו דבר-מה בקרן-זווית; שרה לא שמעה את דבריהם, ואולם ללבה כמו הוקל קצת, וכשניגש אליה אחרי כן חתנה ומסר לה בלחישה, כי למחר כעת חיה תשתעשע כבר בארג-צמר מן המובחר – התרוממה שרה מעל המיטה ויגונה חלף מעליה. היא לא שאלה מאת חתנה יותר על דבר ארג-הצמר, הנכון לה למחר, ואולם כשיצאה ללוות אותו למסדרון האפל וברל הכניס פתאום את ראשה לבין זרועותיו ומבלי נשק לה חבק אותה עד לכאב – לא נשמטה הנערה מבין זרועותיו ומסרה את עצמה כולה ברשות חתנה, עד שנשמע פתאום קשקוש הדלת בהיפתחה, וברל השמיט בעצמו את הנערה מבין זרועותיו.

לחג הפסח נתבקש ברל להיות אורחו של הרב, ובליל הסדר ישב וקרא את ההגדה בשפה רפה, כשהיו ידיו חבויות במבוכה תחת השולחן ושפתיו נעות גם בשעה שזמרת-ההגדה הנוגה היתה נפסקת בין מזמור למזמור והרב היה מוריד את ראשו הלבן על כף ידו, הזקופה על השולחן, והיה הוגה בדממה ובעינים חולמות בפירושי נפלאות מצרים. דברים בעלמא כמעט לא דיבר ברל כל הערב וביד רועדת היה מטפטף מן הכוס כשהיה הרב סופר בנצחון “דם ואש בתמרות עשן” – ושרה היתה מסתכלת לרגעים בשפתיו, שהתנועעו בלחש כשפתי ילד, ורגש של רחמנות ורוך לחתנה לא פסק כל הערב מלהיות תוסס בלבה. פעם בפעם, כשהיה הרב מפסיק את זמרתו, היתה שרה מנקה את קערת-כוסו של ברל, מעמידה את הכוס כתיקונו ומישרת את המפה הלבנה על ידו של ברל וגומרת במבט נוח ועדין, שהיה נצמד למצחו הלבן של חתנה, אותו המצח שהעיד על ברל, כי מזרע-משפחתו של הרב הוא, אף על פי שנידון בילדותו לשמש בחנויות. ובין כה ופרקי ההגדה הולכים ונאמרים. הרב מנסה פעם בפעם את החריף שבנעריו, שלא הגיע עוד לשלש עשרה, בפירושי-הכוונות, היודע הוא איך פסוק זה נדרש? עיני הרבנית, הצמודות לפני בנה, מצליפות רגע גם על הדר פני אישה ומלבה מתפרצת פתאום אנחה שיש בה ממתיקות חג ושהיא נשמעת כאות הנאה שהיא נהנית, הרבנית, מזיו אישה ומתבונת בנה. ואולם יש בה באנחה זו גם משהו של עצבון, כיון שנטפלה פתאום לרבנית מחשבת-נוחם שלאחר זמן, כי בתה בת-ישראל זו שפניה צחו מחלב ושדומה היא בישיבתה הנאוה לבת צדיקים או לסגולת-משפחה של רוזני-ארץ, היתה זוכה בוודאי לבן-זווג אחר, לולא, לולא – – ואולם בין כה והרב מכריז “רחצה”, מרמז בעיניו לשרה ומבאר מיד ביהודית: “מים!” הרבנית מפסיקה את הרהוריה וקמה מעל השולחן. בשעת הסעודה מקבל ברל בכל פעם מנות יפות מיד הרבנית ושרה מסיירת בכל פעם בגנבה את קערת חתנה.

לגמר ההגדה, בשעת אמירת שיר השירים, מתרומם קולו של ברל לזמרה מתונה וישרה, שאין בה משיפולי הקול המביעים יגון וכוונה. הרבנית מצטחקת מתוך נדנוד ראש של הנאה והרב מהרהר: “לאוו בר אוריין הוא זה.” ככלות הסדר ממשיך עוד הרב רגעים אחדים את ניגונו כשהוא פושט דרך הליכה על פני החדר את ה“קיטל,” ואחר כך הוא יוצא בלווית שני נעריו אל החצר שלפני הבית. ברל יוצא גם הוא אחריהם וכולם עומדים נשענים לגדר ומסתכלים בלבנה הטהורה המאירה באמצע השמים. ברל מרגיש רצון לפנות אל הרב בדברים ואינו מוצא ענין לשיחה; אולם כשמתעורר פתאום גל של רוח-משי וזקנו הארוך של הרב מתחיל רוטט ונוגע בקצות אצבעותיו של ברל, המצומדים לראש הגדר, אז ממלמל ברל, כשהוא גוזר על עצמו חרדה כל שהיא: “קר!” הרב נעקר ממקומו ומשיב: “נשוב הביתה.” בפתח הבית נפגש ברל ברבנית וזו, כשהיא רואה את ברל העושה את עצמו מתכווץ מקור, משהה רגע מבט של רחמים בפני חתן-בתה ואומרת: “אין רע בזה אם לא תלך עכשיו הביתה. אציע לך מיטה באולם, שם ישן גם אפרים.” שרה שומעת את דברי אמה ויוצאת אל החדר השני, אף על פי שאין לה כוונה ביציאה זו, הרב מנדנד בראשו בהסכמה: “מוטב שלא תלך עכשיו.” ברל נשאר ללינה, הרבנית מציעה לו בעצמה את מיטתו, ואולם שרה מעלה כיסוי נקי על הכר ומעמידה כיסא ליד משכבו של ברל. נפרדים הם זה מזו, החתן והכלה, מבלי דבר דבר, ואולם מעל מפתן החדר, ששם מיטתה של שרה ומשכבם של שני קטני אחיה, מטה הכלּה את חסדה האחרון לחתנה: “היחם לך תחת השמיכה?” ברל עונה לה בבת-צחוק קלה ושרה סוגרת אחריה את הדלת מתוך אדמימות של בושה. את בגדה היא פושטת באפלה, אף על פי שהילדים כבר נרדמים, והיא נזהרת עכשיו מלעורר אף שאון קל בשמלותיה: היא מרגישה, כי שינה לא תתקוף אותה והיא מקפלת את ידיה מתחת לראשה ושוכבת שעה ארוכה בעינים פקוחות. במוחה אין כל מחשבה, אבל פעם בפעם מחריד אותה קול חריקה, הבא מן האולם, והיא מנחשת בלבה, אם ברל הוא זה, המתהפך על משכבו, והיא נזכרת מתוך רגש של בושה, כי הועידו לו לברל למשכב את ספת-העץ הרעועה. לאט לאט חדלות גם החריקות לבוא מן האולם והכל מצטרף בבית לשתיקת לילה גמורה ושרה נרדמת. פתאום היא מתעוררת, עיניה נפקחות לרווחה והיא מבחינה באפלה את דמותו של ברל, הלבוש למחצה, כשהוא מוצב על בהונות רגליו ומתנודד באור הלבנה. שרה מתרוממת קצת מעל משכבה, כותנתה נשמטת מעל כתפה וברל רואה לאור-התכלת שבחדר את יפעת כלתו, שהיתה רומזת לו עד עכשיו רק מלובן צווארה ומתלתלי-הרוך שמאחורי ערפה. בעינים עצומות למחצה ומתוך רטט לב הוא עושה הלאה את דרכו עד שהוא ניגש למיטתה של שרה, וזו, כשהיא רואה את חתנה עומד על גבה, היא גוחנת בחצי גופה מעל המיטה, אוחזת בשתי ידיו של ברל ולוחצת אותן בחזקה, עד שברל כורע בעל-כרחו לרגלי המיטה ועומד כך שעה ארוכה, כשידיו לחוצות וראשו כבוש בין המיטה ובין כיסא-הבגדים. בחדר אפלולית כחולה מאור הלבנה, הבוקע דרך חורי התריס. השעון העגול משמיע מן העולם את קול תקתוקו הצרוד; הילדים, הישנים ליד הקיר מנגד, נרתעים לפרקים בשנתם, ושרה לוחצת אז בעוז משנה את ידי חתנה והוא אינו מבחין בלחיצה זו, אם מצוה היא עליו לצאת מן החדר. לאט לאט מתיגעת שרה מללחוץ את ידיו של ברל. הלבנה עומדת כבר בשיפולי רקיע ובחדר כבר יתר אפלה. שרה מכניסה את ידיה מתחת לשמיכה ועוצמת את עיניה.

ולמחרת בבוקר, בשעת שתיית תה של חג, היתה שרה מוזגת בעינים מורדות את הכוסות וברל היה מצטחק ונוטל את כוס-התה בתנועת-יד של הרחבה, המצויה אצל אברכים מיד לאחר חתונתם. כששב אחרי כן עם הרב מן התפילה השמיע כבר ברל את ברכת-החג בקול רם, קידש בלי מבוכה על היין וסטר לה בחיבה – מבוסם קצת מלגימת היי"ש החזק – לשרה על לחיה, מבלי לחשוש לעיני האח הקטן, שהסתכלו בחזיון זה בתמהון ובחדוה. בשעת הסעודה נדמה לה לשרה, כי חתנה מרבה דברים עם אביה ואינו מסתלק מן השיחה אפילו בשעה שהרב מתחיל לדרוש לפני בנו החריף בעיני דיומא.

ובין כה עברו ימי החג. השמש היתה מחממת כבר את זגוגיות החלונות וקטני הילדים היו נהנים להצמיד כף ידם לזכוכית החמימה והמזהירה. דלת-האולם, הפונה אל הרחוב שהיתה נסגרת לימי החורף, נפתחה מתוך רעש אלומות קש הנופלות ומטילות אבק בפני הטף, המתקבץ לראות בהיכחד הסימן האחרון לחורף. האביב בא ושרה עסוקה עכשיו בעבודות-בית, שתחילתן בחדר וקיצן בחצר ושיש בהן משהו מחדות קיץ. ואולם כשזרחה שמש-האביב בפניה החיוורים של הנערה, נראתּה עליהם פתאום עננת יגון כבד, שלא היה דומה כלל לאותו עצב הערפל, שהיה תוסס בלב שרה בשנות בחרותה. רק סמוך לל“ג בעומר התיר הרב, שהיה חושש תמיד להצטננות, להוציא את החלונות הפנימיים. ושרה, שהצטרפה גם היא לנגב את זגוגיותיהם של חלונות החוץ, היתה שוהה ומתמידה שעה יתרה על סיפו של חלון אחד, ראשה היה נוטה באותה שעה כלפי הרחוב ועיניה היו שוקקות לערפילי הזוהר שבמרחק, רק קולו של אחד מן הילדים שמשך פתאום בסינרה והכריז: ”הכל כבר גמרו, ואת מנגבת עוד!“ הרתיע את שרה מעל הסף ושיתף אותה שוב לעבודה הזריזה, המרובה בבית לרגלי סעודת ל”ג בעומר, שהיתה קבועה מדורות בבית הרב. וביום ל“ג בעומר היה ברל יושב בשעת הסעודה לשולחן הגברים, והרבנית הנחפזת והטרחנית נתקלה בחדר-הילדים בבתה, שהיתה מתיפחת בקרן-זווית בחשאי, ולא שאלה אותה כלום, מכיון שהיו משוחחים בבוקר זה על בחינת הצבא, העתידה לברל בשנה זו בפעם השלישית, ואולם דרך העברה הבליטה הרבנית דברי נחמה: ”אל תבכי בתי, המקום יעזור." הרבנית נחפזה לצאת, ורק אז פרצה שרה בבכי ותתיפח לתוך פינת האופל שבין הקיר וארון-הבגדים.

וכשקרבו ימי השבועות לא קיבלה שרה תנחומים משמלת המוסלין החדשה, שתפרו לה לרגלי כלולותיה של אחת מחברותיה. אמנם תנאי התנו עמה, כי יכניסו שמלתה זו בחשבון המוהר, שיתפרו לה לחתונתה, אבל דיה היתה שמלה זו לשמוח בה כמו שהיא – כל כך יפה ומקושטה יצאה השמלה מתוך התפירה! אולם דוממה וחיוורת עמדה שרה בשעת לבישת הבחינה ופניה נתאדמו, שלא כדרך הבתולות, כשהכניס החיט את ידיה החשופות לתוך שרוולי הבלוסה. והחיט היה תמה על זה.

בבוקר אחד סמוך לחג נכנסה ילדה מן השכנות לבית הרב ובפיה דברי-שליחות מקוטעים: “הבבית היא שרה? אחותי ביקשה ממנה, כי תסור אלינו.” ושרה, שהיתה חשה בראשה מאז הבוקר, עשתה מתוך עצלות את בגדיה ותלך לבית חברתה. החיט כבר היה נמצא שם ובגדי-החתונה היו נערמים על השולחן הארוך שבאולם, הכלה לבשה שמלה אחרי שמלה לבחינה ותבעה פעם בפעם את חוות-דעתה של שרה, אך זו היתה מקמצת בהסתכלות ובדברים, עד שנשתתקה גם הכלה מתוך עיקום-שפתים והרהור של חשד, כי יש טעם של קנאה בהתנהגות רעותה המוזרה. ואולם כשצנחה פתאום שרה על אחד הכיסאות, ששמלה חדשה היתה פרושה עליו, ועצמה את עיניה – נשלחה שוב אותה הילדה, שהביאה בבוקר לשרה את שליחות הכלה, וצו ניתן לה להגיד לרבנית, כי שרה מתעלפת. שרה הובאה לביתה, אלונטיות שרויות במים היו מצננות לרפואה את מצחה והילדים הוזהרו שלא להרבות שאון בבית. וכשבא ברל בערב לבית הרב ונתבשר עוד בעמדו בפתח כי חלתה שרה, לא הביע בקול, כדרך החתנים, את צערו ותמהונו, ורק פניו קדרו מרוגז.

למחרתו של אותו יום היה ברל מעיין מתוך זעף דומם בספר החשבונות, שהיה מונח על גב ארון-הקופה, ושרה היתה נשענת לקיר והיתה מדברת ובוכיה, מדברת ובוכיה. ברל אל ידע במה להפיג את צערה ושתק, אף על פי שלדברי כלתו היה לבו נלחץ עד להרים קול צעקה ולחרוק שינים. וכל פעם כשהיתה שרה מוחה את הדמעות מעיניה ונוגעת בשרוול-בגדו של חתנה בלחש של יאוש: “מה לי סוף כל סוף לעשות, הגד!” היה נעור בלבו של ברל חפץ עז להפיל את ספר החשבונות מעל גב הקופה, להשליך את הסחורה החוצה ולהתאבק בעפר ולצעוק – לו רק ישוב הכל להיות כשהיה. ואולם יום שמש ומנוחה היה היום, השוק היה ריק, ברל היה שומע לפרקים מן החנות הסמוכה את קול פיהוקו של שכנו ושרה לא חדלה לבכות ולשאול פעם בפעם, כשעיניה לוהטות מיאוש וידה הקטנה לוחצת עד לכאב עז את ידו של ברל: “מדוע אתה שותק, מדוע אתה שותק!” ואולם ברל, שלא ידע להבליג על שתיקתו ועל צערו, נתכרכמו פתאום פניו מכעס וצעקה צרודה התפרצה מפיו:

“מה את רוצה ממני? איני יודע כלום – עשי מה שלבך חפץ! עכשיו את בוכיה, ואולם רק את אשמה בכל. לולא את ––”

עיני הנערה חשכו לגזר-יאוש זה והיא נשענת על הקיר מפחד פן תפול. אחרי רגע היא מרימה את ראשה ומוחה את דמעותיה, ואולם כשעיניה מצליפות מבט תועה וקר על פניו של ברל, נדמה לו להלז, כי בודאי קשה לה עכשיו לשרה השעה כל כך, עד שלו היה הוא במקומה היה נלאה מנשוא והיה טורף את נפשו. מרגיש הוא, כי עתיד הוא עוד מעט להפיל את ראשו על גב ספר-החשבונות ולפרוץ בבכי מר, אבל בינתים פרשה שרה מן הקיר ונתעתדה לצאת. ברל משהה אותה:

“חכי מעט.”

שרה עומדת מלכת ונועצת בו מבט אילם. ברל נעשה נבוך ממבט זה. הוא מנסה להבליג על הצער שבשתיקה על ידי דברים של מה בכך, ואולם כשהוא בא לידי מחשבה, מתחדש פתאום במוחו ענין חשוב.

“שמעי, מה שעלתה על דעתי,” מתחיל הוא באומץ-לב, "אין טוב בשבילך מלספר הכל לאמך. זהו מן הדברים השכיחים עכשיו, ואמך, אף על פי שרבנית היא, תמחול לך. בחודש אחד אפשר להכין כל צרכי החתונה. הנגזרה גזרה לחכות עד אחרי בחינת הצבא? ובאמת אין הדבר רע כל כך! –מתלהב ברל מדברי הנחמה, שנבראו לכתחילה רק בכדי להפיג את היאוש, לוקח הוא את כף ידה של כלתו לתוך ידו וסח עוד שעה ארוכה בענין זה, עד שלבו נעשה עליו קל. שרה מוציאה לאט את כף ידה מתוך יד חתנה ויוצאת לה בשתיקה מן החנות. ברל נשאר לבדו ומעיין מתוך הרחבה בספר-החשבונות. הן הדבר מצא לו כמעט את תיקונו. הוא, ברל, יפסיק רק לימים אחדים את ביקוריו בבית המחותן, כך מתנחם לו ברל. פעם בפעם צפה ועולה לנגד עיניו דמותה של שרה, כמו שנראתה לו לפני צאתה דוממה וחפויית-ראש מן החנות, ויגון מר מהול בכעס מתחיל שוב תוסס בלבו.

ושרה, בשובה הביתה, מטילה את עצמה על המיטה ושוכבת בלי נוע שעות רצופות. פעם בפעם גוחנת על גבה הרבנית בשאלת-אֵם: “החשה את בשיניך בתי?” – “לא!” – עונה שרה קצרות. “הגידי לי, אולי כואב עליך הראש?” שרה איננה עונה כלום והרבנית מסתלקת מעל בתה מתוך אנחה כבושה. המיטה, שעליה שוכבת שרה, ניצבת ליד החלון הנשקף על פני החצר הרחבה שמאחורי הבית, ושרה משקיפה בעד החלון ורואה את אוליאנא העודרת לזריעה את אדמת החצר. אוליאנא זו, המצויה בבית הרב לעבודת-הגן ולכיבוס לבנים ושלשון היהודים רגילה בפיה משנות ילדותה, שעברו עליה בבתי יהודים, גחונה עכשיו על גב המעדר, כשפניה המאדמים נטויים בהבעת מנוחה גמורה כלפי רגבי-האדמה התחוחים. שרה מסתכלת לרגעים אחדים בתנופות המעדר, העולה ויורד, וכאילו התנדף פתאום צערה מלבה, היא מראה אפילו פנים צוחקים לאוליאנא, כשזו מרימה את ראשה בכוונה לנוח. למראה בת הרב מתחילה גם הערלית להצטחק, ושרה סוקרת מתוך רגש מוזר את פני בת-כפר זו האמיצה והגמישה, ונזכרת היא פתאום שרה, שאוליאנא זו חשוכת-בנים היא. מתוך הרהור זה היא באה לידי עצבות ולרחמים כלפי עצמה וזרם של דמעות פורץ מעיניה. כמה גדולה עכשיו בלבה תשוקת-החיים! מה טוב היה לצאת עכשיו החצרה, לשבת בחמה ולהסתכל בעבודת-העידור של אוליאנא! היא מפנה פתאום את פניה כלפי החדר וצועקת:

“אמא!”

הרבנית באה במרוצה מן המטבח ושואלת:

“מה לך, בתי, כי קראת לי?”

שרה מתחילה מתיפחת ודבריה יוצאים מקוטעים מפיה:

“אמא, הגידי לאבא, שלא יאחר כל כך את זמן החתונה.”

הרבנית מחרישה ומנחשת בלבה, שבוודאי הצילה שרה דבר-מה מפי חתנה. שמא מבקש ברל פתח-חרטה? – האם גוחנת על גב בתה ושואלת בקול חרדה:

“האירע דבר-מה, בתי? אפשר סוברת את שצריך לגלות לאבא?”

עיני שרה נפקחות לרווחה מתמהון וגל חם שוטף את לבה. איך נהיה כזאת כי מראשית דבריה כיוונה אמה לחפצה? שרה בוכיה עוד, אך הדמעות מפיגות עכשיו את צערה.

“איני אשמה בזה, אמא, אל תגלי לאבא.”

שרה כובשת שוב את פניה בכר ומוסיפה בקול נחנק מדמעות:

“הגדתי לך, אמא, הניחי לי עכשיו – רק יקדימו נא את זמן החתונה.”

גניחה – ודממה; שרה מבינה כי אמה עזבה מתוך צער את החדר, ואולם רגש הרווחה איננו מסתלק מלב הנערה. היא שוכבת בלי נוע, עיניה, הפקוחות למחצה, מביטות על פני החצר העדורה כבר ברובה, מבטה תועה על פני רגבי העפר, המעוררים בקרבה – כשהם נעוצים זה בצד זה, עקומים, תחוחים ומשחירים – רגש מתוק של מנוחה ומרחק, עובר הוא מבטה לדמותה של אוליאנא הכפופה עוד על המעדר וננעץ לסוף בספל הפח השבור, התלוי ומזהיר על ראש אחד הכלונסאות של הגדר. ללב הנערה באה שוב כעין מנוחה: לאמא כבר הוגד, זמן-מה היא תיזהר, שרה, שלא יהיה נתקל בה אבא. החמה שבחוץ, ספל הפח ודמותה של אוליאנא התאחדו שוב לעולם מלא והנערה חפצה בחיים. אחת מאחיותיה הקטנות עוברת ברגע זה לפני החלון. בקול רך וספוג למחצה דמעות קוראת לה שרה לקטנה, עושה את שערותיה ושולחת אותה בנשיקה קלה. סימני הדמעות נמחו כבר מעל פניה, אור עיניה שב אליה והיא מתרוממת למחצה מעל המיטה ומתכוונת לרדת. פתאום מציף גל של דם חם את לבה ושער ראשה סומר מחרדה; היא נופלת שוב על המיטה, מתכווצת ומקוננת: “היא לא הבינה כלום, אמא לא הבינה כלום.” היא קמה מקוצר-נשימה מעל המיטה וממהרת לצאת אל החצר; כשהיא עוברת על פני הרבנית העסוקה במטבח. היא משהה רגע את מבטה בפני אמה העגומים וכאב של יאוש גמור מיבש את שפתיה: “היא לא הבינה כלום!” שרה שומעת מאחריה את קול אמה, שאין בו אף רמז לרחמים לא רגילים: “לאן את הולכת? מדוע אינך מוזגת לך כוס תה?” ואולם היא איננה חוזרת מדרכה ואינה משיבה כלום לאמא. מתוך רפיון ברכים היא צועדת ונכשלת ברגבי עפר המחודדים והעמוקים עד שיהא צונחת על פליטת החבית הרקובה, הנטועה מימים קדמונים בפינת החצר.

אוליאנא מעדרת עכשיו את האדמה סמוך למקום מושבה של שרה, והיא אומרת לה ביהודית שתסתלק אל הצד. ואולם שרה שקועה בצערה ואינה מבחינה כלל בדוברת. אוליאנא חוזרת על דבריה, כשהיא גוחנת קצת אל שרה ועיניה בוחנות את פניה של בת הרב:

“סורי מכאן, שרה, אני צריכה לעדור פה.”

שרה מתיצבת ליד הגדר ומסתכלת באוליאנה העודרת. אוליאנה מעיפה פעם בפעם מבט מהיר בבת הרב ולסוף, כשהיא מזדקפת להנפש, היא פונה לשרה ושואלת:

“על מה בכית, שרה?”

שרה מחרישה ואוליאנה מתחילה שוב לעדור, אולם אחרי רגע היא מרימה שוב את ראשה ושואלת:

“בוודאי נפלה קטטה בינך ובין החתן? לפני מותר לך לספר, גם אנכי הייתי מתקוטטת כשהייתי ארוסה.”

שרה מחרישה גם הפעם, ואוליאנא אומרת בכעס:

“האינך מבינה כשמדברים אליך יהודית?”

על שפתי שרה מופיעה בת-צחוק קלה: אוליאנא זו, המדברת יהודית, נראית לה עכשיו כנפש קרובה וחביבה, ושרה מתנה לה את צערה:

“רע לי מאוד, אוליאנא, אבל אין בידך לעזור לי.”

ודמעות נראות בעיני הנערה לזכר אסונה, שהיא מהרהרת בו כל הימים בלבה ואי אפשר לה לגלותו אפילו לאוליאנא. ואוליאנא זו, אחרי שהיא מסתכלת רגע היטב היטב בפני הנערה, היא ניגשת אל שרה ומשפילה את קולה:

“אפשר שאירע אצלך דבר-מה, שרה? לאמך הרבנית אסור לך לספר, אבל אני יכולה לעזור לך.”

שרה מסיבה את ראשה לראות, אם אין איש מסביב. ופחד זה סימן מובהק הוא לה לאוליאנא, כי אכן נכשלה בת הרב, והיא מתחילה לפתות את שרה:

“שמעי בקולי, שרה, גלי לי מה שאירע ואיש לא ידע מזה. כשהייתי ארוסה קרה גם אותי דבר כזה, אבל אצלכם מחמירים בזה, אני יודעת.”

שרה מבינה, שסודה גלוי כבר לפני אוליאנה, והיא גומרת בדעתה לתנות לפניה את קשי לבה. שעה ארוכה מספרות ביניהן שרה ואוליאנה כשתי חברות מנוער, עיניה של בת הרב צמודות לפני הערלית, כמו סופגות הן נחמה מעיני התכלת של אוליאנא, ואולם זו גוחנת פתאום על המעדר, נועצת אותו באדמה ומסיימת את השיחה בהוראה קצרה:

“ביום השבת תבואי אלי, כשישכבו לישון אחרי הצהרים.”

ויותר אין אוליאנא נכנסת בשיחה עם בת הרב, אף על פי ששרה מוסיפה עוד לעמוד ליד הגדר, כשהיא נהנית מזיו החמה השוקעת ומראה החצר העדורה, שהשרה עליה משהו מרוח המנוחה של שדות נחרשים.

באמצע השבוע היה הדבר, כששיתפה בת הרב את אוליאנא לסוד-צערה, ומאז ועד יום השבת – יום ביקורו של ברל בבית המחותן – היתה שרה נכנסת ובאה לחנות חתנה, מטפלת מתוך שתיקה ושיעמום בתיבות של טבק ועיניה האמוצות היו מסתכלות לפרקים שלא בכוונה בפניו של ברל. ונדמה לו לברל, שכל מה שנעשה מסביב לשרה אינו נרשם כלל במוחה וגם מבטה אינו תופס כלום; יום אחרי יום עובר וברל מתיירא להיכנס אתה בשיחה, דוחה הוא משעה לשעה גם את הרמזים שבענין זה, עד שהוא מבחין פעם אחת בת-צחוק על שפתיה של שרה, והוא שואל ברמיזה:

“מה נשמע, שרה?”

שרה לא חדלה מלהצטחק וענתה:

“ביום השבת תהיה מיתתי, בוא אלינו בשבת אחרי סעודת-הצהרים, יחד נלכה למקום אחד.”

“לאן?”

“התבוא? אם לא תבוא ללוות אותי, אלך לבדי, הכלבים יקרעוני בדרך לגזרים. אני צריכה לעבור את רחוב הגויים.”

ברל איננו מרבה לשאול ומשתתק מתוך הרהור של נחמה: “היא בעצמה מצאה כבר בוודאי עצה לדבר.” כשהוא מתרגז משיעמום החום של אחרי הצהרים ובחנות אין איש, אז יש אשר יהרהר ברל בפני עצמו, שמוטב לו להיעלם עד אחרי השבת ולשוב העירה ביום השני, למשל, כשיהיה כבר הדבר תם ונשלם. בערב שבת לעת ארוחת-הצהרים נכנס לבית הרב הנער המשרת בחנותו של ברל ומסר מודעה, כי בעל-הבית שלו נסע לשבת לעיירה הסמוכה וביקש להודיע זאת בבית המחותן. “נו”, מנדנד הרב לבשורה זו בראשו לאות הסכמה, שיש בה קצת ביטול, ונוטל את אצבעותיו לפני ברכת המזון. שרה, שהיתה עסוקה אז באכילה מתוך עצלות ושוויון-נפש, השמיטה מיד את הכף והתחילה מביטה דרך החלון אל החצר ועיניה היו צמודות, עד לאחר שגמר הרב את ברכת-המזון, לשבר של זכוכית, שהיה נעוץ ברגב אדמה שחור והיה נוצץ בשמש של צהרים. היא התעוררה רק לקול אחותה, שהתחילה להסיר בזריזות של ערב שבת את המפה מעל השולחן, ושרה, שהסבה ברגע זה את מבטה מתל-הזוהר שבחוץ, עמדה כתוהה מעל השולחן ונדמה לה שנד ערפל מתיצב בינה ובין העולם וכל הזוהר שמבחוץ הולך ומתרחק, הולך ונעלם.

בבוקר יום השבת מאחרת שרה לישון והיא מתלבשת וקמה רק כשהרב מתעטף בקפּוטת-המשי הבלויה וחוגר עליה את החגורה הרחבה. היא מרגישה טעם של פגם בשתיית החמים של אתמול, ואחרי טעמה כף קטנה אחת מן הכוס היא קמה ויוצאת לצל שבחצר ובידה רומן לקריאה. ואולם החצר, שנזרעה לפני יומים, מזכירה לה את השיחה, שהיתה בינה ובין אוליאנא. הטוב לה ללכת לערלית זו אחרי הצהרים? ביתה של אוליאנא הוא מעבר לנהר, אף יהודי אחד איננו גר שם, ואין שם חצר, אשר אין בה כלב, ויש לפחד גם מפני השקצים. אלמלא נסע ברל – למה נסע דווקא לשבת זו? ואולם שרה מפסיקה מיד את הרהורה זה על דבר חתנה, כאילו היה ברל אדם זר לה לגמרי. היא מורידה את ראשה, פניה נטויים שעה ארוכה מתוך הסתכלות של מנוחה כלפי האדמה התחוחה. יצור קטן אדמדם, הזוחל לרגליה, מעורר את תשומת לבה, היא מרימה ושמה אותו על כף ידה ומשתעשעת בו, עד שהיא נרתעת ממקומה לקול אחותה, המבשרת לה בעד החלון: “כבר שבו מבית-הכנסת.” שרה נכנסת הביתה ועוזרת לה לרבנית, המסירה את דף התנור ומוציאה את קדירות-השבת כשמטפחת המשי, הזרועה פרחים קטנים וגדולים, חבושה עוד לראשה, והמנוחה האצילה של תפילת שבת משתמרת עוד בחריצי פניה.

אחרי הארוחה, כששרה מגישה לאביה זרעוני-שמשיות, שדרך הרב לפצח אותם בשעה זו מתוך עיון קל ומרפרף בפרשה של השבוע – היא מרגישה פתאום גועל עד לידי הקאה והיא ממהרת לצאת אל המסדרון, שוהה שם רגע כשהיא נשענת בקרן-זוית אל הקיר ומוחה ביד רועדת את הזעה הקרה מעל מצחה. שרה נבוכה ומדוכאה מפחד פן יפתח איש את הדלת. פתאום מנצנצת מחשבה במוחה, כי יכולה היא לטפס בסולם ולעלות לעליית הגג. היא נשמעת מיד למחשבה זו וכשהיא מטפסת בסולם מתחיל ראשה סובב עליה ומגרונה פורצת צעקה טרופה: “אמא!” אולם בעוד רגע היא מתאוששת ומטפסת למעלה, וכשהיא מציגה את רגלה על עליית-הגג היא נרתעת רגע לאחוריה למראה הלבנים התלויים ומתיבשים על גבי הקורות. שרה נשענת בראשה אל אחת הקורות ושוהה כך שעה ארוכה, בינתים היא שומעת את קול אמה, שיצאה אל המסדרון וקוראת לה חזור וקרוא: “שרה! שרה!” – שרה מרגישה שוב, כי גועל של הקאה מחלחל בקרבה, והיא אוחזת בקצות אלונטית רטובה, התלויה על גבי קורה; מלמטה במסדרון נשתתק הקול. שרה מסירה את האלונטית, תולה אותה על קורה גבוהה מן הראשונה. היא עושה עניבה וידיה רועדות…

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

הנאום

מאת זאב אלבלינגר (מחזות)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

(מערכון)

חגיגת הנחת אבן הפנה לעיר העתידה “שלום ושלוה”, שבמשולש הקטן. על הבמה – שלחן ארוך, מכוסה ניר, עם כורסאות, ועל הקיר ציור סמל העיר העתידה – שני יהודים בעלי זקן, שביד אחת לוחצים איש את יד חברו ובשניה מחזיקים איש בזקן חברו.

מסבים לשולחן הנשיאות: מר יחזקאל שארית, ראש העיר העתידה.

אשתו,

שר הפנים,

שר הפתוח,

חבר “אגד”,

רב העיר העתידה,

הקהל – קהל המבקרים בהצגה.

ראש העיר –

(קם, מישר את משקפיו ואת כפתו), גבירותי!

האשה – (מפסיקתו) גבירתי! גבירתי! גבירתי! אני היחידה ואין זולתי! מתחשק לך חצקיל, להיות בחברת גבירות נכבדות, הא? אני כבר לא מספיקה לך, הא? כשהייתי צעירה, לא העזת לפנות לאשה אחרת, ועתה, משנעשית לאיש גדול, אתה חושב ש…

ראש העיר – טוב, טוב, גבירתי! ואדוני שר הפתוח ושר הפנים…

שר הפנים – שר הפנים ושר הפתוח!

שר הפתוח – דוקא שר הפתוח ושר הפנים. המשיך חצקיל!

שר הפנים – כשהפנים היה ותיק, עדיין לא היית קַיָם, לי הבכורה, חצקיל!

שר הפתוח – בלי פתוח שלי, היה הפנים שלך מצטמק כגרוגרת דרבי צדוק…

שר הפנים – כידוע שיכות הערים והאדמיניסטרציע מאז ומתמיד למשרדי…

שר הפתוח – זה היה לפני אלפיים שנה, כעת הדגש על הפתוח…

האשה – (לוחשת בקול רם לבעלה) כבוד השרים…

ראש העיר – כבוד השרים וקהל מאוד נכבד (

משתחוה) יש לי הכבוד הגדול להניח אבן פינה לעיר העתידה “שלום ושלוה” שבמשולש הקטן…

שר הפתוח – בעזרת משרדי יהפך למשולש גדול…

שר הפנים – אין צורך! יש כבר משולש גדול…

שר הפתוח – למה אתה מתכון?

שר הפנים – יש. די להתבונן במפות.

שר הפתוח – (בלעג) במפות… מלפני משה רבנו. ללא תכנון, ללא נקודות תעשיה, ללא אוטוסטרדות…

האשה – מה אתם רבים על שטויות ומפריעים לבעלי בצֶרֶמוניע? תמשיך חצקיל!

ראש העיר – העיר הזאת תהיה שונה מכל ערי הארץ. יהיו בה…

(מוציא מכיסו המון ניירות ומחפש בקדחתנות ביניהן את פתק הנאום, מתעצבן)

האשה – אולי השארת במכנסים הכחולים?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.