מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יללה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

בקצה הרחוב, הנעוץ בגלי חולות היורדים אל שפת הים, עמדנו, למול חרמש הירח הצר והאדמדם, ארבעה אנשים, שגמר הטיול שיתף אותם להליכה מתונה דרך רחוב אחד שקט, ואשר לאט לאט, מדי התקרבם אל פרשת הדרכים, ירדה עליהם הזיית אימה מוזרה שכפתה אותם לבסוף לעמידה ממושכה מתוך שתיקה. וכך עמדנו נאלמים והוזים גם יחד, כשאנו קולטים פעם בפעם מפי אחד מן החבורה דיבור לואט ומרוסק, המרמז למעשי האימה המתחוללים מעבר לים, וכשאנו שרויים באיזה מין צער-מסתורין רך ומוצץ את הלב, למול אותו חרמש הירח האדמדם, שדמותו נשקפה נגדנו כצלם של דם התלוי בתוך עדנת הערב אשר בארץ המזרח. ופתאום התחיל אחד מן החבורה מדבר בקול ישר, והיה דומה כמעט כי הקול יוצא מבין שפתים אשר נחה עליהן בת-צחוק.

“כל אחד מאתנו מבקש פתרון לחידת המוראים המיוחדת, הצמודה לכל מעשה שוד הנעשה ביהודים. אב ואם, אח ואחות, כי נחשוב עליהם בצירוף הדברים הנעשים עכשיו במרחקים ובא הדמיון ותאר לנו דבר-מה נוסף על עינויי מות; לבנו המתכווץ ינחש חרדה מוזרה, שבני אומות העולם לא ידעוה מדי שמעם על-אודות אסון אחים. כולנו אולי יודעים במסתרים את פשר הדבר המוזר הזה, האיום שבעתים; כי כולנו, הניצבים פה, בנים אנחנו לאותם בתי-האבות הנאהבים והנעימים הניתנים עכשיו להרג ולמשיסה. ובזכרנו את כל האנשים אשר היו קרובים לנו בילדותנו, ועלה לפנינו גם זכרון אנשים רכי-לב, הנאלמים מתמהון-פחד לכל מעשה-עינוי אשר יעשה לעיניהם אדם באדם. אם תאבו ואספר לכם מקרה אחד מימי ילדותי, מאורע-חיים קל ערך, המצורף כולו מרמזי עינויים, ואשר בכל זאת כרוך בו כעין שמץ של פתרון.”

המדבר התחיל לספר:

“אנכי לא ידעתי בית הורים, כי גוּדלתי בבית-משפחות משותף, בית ירושה בן דורות, שהיה מכונה בפי בני העיירה בשם בשם בית ר' ליב, על שם אבי-אבי, זקן השו”בים שבעיר מולדתי. בבית המרוּוח הזה היה משמש מקום-יחוד לכל משפחה רק חדר אחד בלבד, ומשפחת הורי ואף זו של דודי, ששתיהן לא היו חדלות-צאצאים, לא זכו ביחד אלא לשני חדרים תאומים, שהיו פונים לצד החצר. דלתותיהם של שני חדרי-המשכב הללו היו פתוחות לחדר אמצעי גדול, שתפס את כל רוחב הבית והיה משמש מקום קבע לשלשה שולחנות-משפחה; כאן היתה כל משפחה סועדת ביחידות אל שולחנה, ורק אל השולחן שעמד ליד החלון ושנקרא בפי הילדים בחצי שם: “של הזקן”, רק אל שולחן-הכבוד הזה נטפל מקץ שנים פלג-משפחה: בת זקוניו של הזקן עם בן זוגה האברך ועם הילד בן השלש, זה אשר גדל לשעשועים לנו, לכל בני-הבית, ולמחמד-לב לזקן. בחלקו של פעוט הבית הזה לא נפל מאומה מן האימה שהזקן היה מטיל בין הילדים, ויש שהפעוט היודע-להג והאדמוני הזה היה מדדה אחרי הזקן גם אל “האולם”, אותו חדר-הרווחה שבבית שהיה סמוך אל חדר-האוכל, ושעל אחד מקירותיו היה קבוע ראי-ירושה מעורפל-חלודה, ומתקרתו היתה משתלשלת ויורדת מנורת-ברק רחבת כרס שהאהיל עליה ציפוי רב-מידה עשוי מפח נוצץ. בחדר האולם הזה, ששנים מחלונותיו היו פונים אל הרחוב, נקבעו, לאחר נשואיה של בת הזקונים, מיטות-המשכב של הזקנים, והאב הזקן, שיום-יום לפנות ערב היה מתקן שם את החלפים, היה מעמיק לשבת בתוך הכסא המרופד, שרפידתו שקעה מרוב ימים, והיה מוליך את עיניו עם חוד החלף הגדול העולה ויורד על פני אבן-השחיזה; ועם מלאכת-הדומיה הזאת היה הזקן מטה פעם בפעם את גבותיו הכבדות אל פני נכד-השעשועים הקטן, שעמד, על פי רוב, נשען בלחיו אל קצה השולחן והיה מביט בעיני חידה אל להב המאכלת הגדולה. בשעה כעין זו היינו אנחנו, צעירי הצאצאים שבבית, נדבקים מתוך נשימה עצורה אל שני חצאי הדלת הסגורה של האולם, והיינו מביטים כתוהים דרך הסדק ורואים תאומי-חידה, את הזקן ונכדו הפעוט. וזאת אזכור, כי אנכי, חניך החדר ובן תשע, יצאתי פעם לפנות ערב מחדר הורתי, שהעניקה לי פת בשומן, ובטרם אצא את חדר-האוכל, בכדי לסובב את הבית ולהגיע אל הרחוב, נמשכתי להציץ רגע במפולש הצר שבין שני חצאי הדלת של האולם. שפתי המשוחות בשומן דבקו אל חלקת הדלת, עפעפי נתכנסו לתוך הסדק, ועיני הילכו את מבטן בתוך האולם הגדול שהיה מלא דממה וזוהר ערבים. הפעוט עמד הפעם בקרבת מקום אל הזקן, ידו הקטנה אחזה בכפתור של הבגד הארוך אשר לזקנו, ועל פניו המורמים קצת נחה כעין בהרת אור קלה, שנאצלה מעל מאכלת העשת הגדולה. פתאום הורמה יד הילד, ועל פני כל הבית, שהיה ריק מאנשים בשעה זו שלפנות ערב בקיץ, צלצל קול צח, קול מזמר ושוקק, אשר כמוהו יתנו ילדים מפונקים ומתחכמים, הגדלים בבתי רבנים:

“זקני, תן לי את החלף!”

הזקן מוריד בזהירות את זרוע ידו האוחזת במאכלת, וזקנו הלבן מרטט מתוך בת-צחוק של נחת גלויה, גלויה עד כדי להבחין בה ממקום הצפיה שלי, ואני מזומן כמעט לקחת לי בגללה היתר כניסה לתוך האולם.

“אחוז פה, יוסילי, ותשחיז אתי את החלף!”

הזקן מצמיד בידו את כף הילד הקטנה אל ניצב-העץ של החלף, וכך, כשראשו נטוי למטה ועל פני שפוכה כעין דחילה של אהבה, משתף הזקן את נכדו פעור-הפה להובלת החלף… ואני, ממקום המארב, קופא רגע לבלי נוע כשאני משתומם למעשה הזקן המסכן, לכאורה, את החלף שיקבל פגימה, ובעוד רגע אני שוכח את נפשי מתוך תמהון אין-קץ זה וידי מבדרת כמו מאליה את שני חצאי הדלת ואני מתכנס בחשאי לתוך האולם. אני צועד בסתר על בהונות הרגלים היחפות, ומדי הדחקי אל הקיר אני ממשיך את דרכי הלאה, עד לארון הזכוכית השומר את כלי הפסח, זה הקרוב למקום הכסא של הזקן. ופתאום מרתיע אותי לאחור קולו של הפעוט:

“ברוך! לי יש חלף!”

אנכי מתגלה גם לעיני הזקן, אך הוא איננו אומר לי מיד כלום; הוא מסלק בלאט את יד הילד, מעביר העברה אחת את החלף על פני אבן השחיזה, והדבר נעשה דומה כאילו לא היה כאן כלום. ורק כהרף עין אחרי זה הוא שם בי עיני תוכחה ומשלחני בגערה קלה:

“מה לך פה?”

החלף הנטוי בידי הזקן כשהוא מורם למעלה מן הרגיל מגלה לי דבר מה המצוי ברגע זה אצל הזקן; ואנכי, יליד בית מרובה משפחות ומגודל בתוך בליל צאצאים מתחכמים, מתחכם הפעם גם אל זקני. אני אומר בצהלה המבטלת את אימת הזקן:

“ראיתי – יוסילי אחז את החלף!”

“הסתלק מכאן!” צועק הזקן בכעס – ואני בורח.

אני נמלט – ולא בדרך שבאתי; אני גומא ברגלי הקלות את רצפת האולם ויוצא דרך דלת של זכוכית הפונה אל חצר הגינה הקטנה אשר על פני הרחוב, ואחרי רץ גם הפעוט – ושנינו נדחקים בזדון אל בין הקהל הצפוף היושב ישיבת מנוחה לנוכח הרחוב, על פני מעקה העץ הנמוך שמאחרי דלת הזכוכית. הפעוט נלכד מיד בזרועות אהבה, וכשהוא נקלע מבנות-משפחה לבנות משפחה – כי כל נשי הבית נזדמנו פה ביחד בשעת הקרירות שלפנות ערב, ליד עץ הדובדבנים היחידי אשר מצד המעקה הזה וליד שלש הצפצפות מצד השני. אני פוסע ועובר על רגלי היושבים, יוצא מתוך תחום החצר, ובהישעני אל הגדר מבחוץ אני שב ללעוס את שארית הפת בשומן, כשלבי עדיין דופק ומתרומם ועל שפתי תועה בת-צחוק עמומה של ילד שראה את אבי-אביו במבוכה… ולאט לאט מתנדפת בת-צחוק זו מעל שפתי ואני עומד לי עמידה של בטלה כשאינני מצפה לילדים, ילדי-הרחוב, כי כעשרים בית מביתנו והלאה אינם בתים של יהודים; וכשאני פונה להביט לעבר הרחוב אשר על פני מסגד הקתולים, אראה רק את הבתים הלבנים והדוממים של פריצים בני עיירה, ובין הבתים האלה, אשר למראית-עין אין יוצא ואין בא בהם, אני מבדיל להבטה ממושכה את בית הלבנים האדום של הפּוליציה – הכל יודעים בביתנו, כי תקלה היא לגור ברחוב הפוליציה, ואף אנכי נמשך ומביט רק מתוך הכרח של הרגל-אימה אל הבית המוזר הזה, הסתום לרוב ארכו בגדר קרשים גבוהה וחזקה… וכשאני נעקר ממקומי, עם גמר לעיסה, ומחפש לי מקום ישיבה בחול, לשם משחק ביחידות, מגיע אלי קול אמי, שגם היא בין היושבות על המעקה:

"לאן אתה מרחיק ללכת? דרוש לך להיות קרוב אל הפוליציה?

וכשאמי מזהירה בי אני צונח בחול במקום עמדי, ומדי אספי את החול לערמה, בכדי לבנות ממנו סוללה, אני מרים פעם בפעם את עיני ומביט בלי משים אל בית הפוליציה, העומד בצד הרחוב שמנגד, מרוחק מביתנו רק מרחק של שלשה בתים… שקט. לבדי אני סותר ובונה חליפות בחול-קיץ הדק, הניגר מאליו ומטשטש את מעשה ידי. מרחוק, ממקום ששם צפופים בתי יהודים, מגיעה המיה קלושה שלפנות ערב, ואולם אנכי אינני נפנה משום מה לעבר הרחוב ההוא, שמשם אני יכול לזכות בחבר למשחק, אצבעותי מטפלות באין מפריע בבנין של חול, ומבלי כוונה אני צר אותו כדמות כל-שהיא של בית הפוליציה… ופתאום, מבלי הרים את ראשי, אני מטה את אזני לשמוע: ממעלה הרחוב, אשר שם בתי יהודים, בא ונישא ברוח הערב הקלה כעין שאון בלתי רגיל, הפוסק כרגע. ואולם עוד מעט ואני מרים את ראשי לקול המיה בלולה שאני מבחין מתוכה כעין שאון המון אנשים. ובעוד אני יושב בתוך סוללת החול, הגודרת בעדי מקום בן-רגע, אני מאהיל על עיני להיטיב לראות מבעד אד הערבים השקוף, הנותן גם בלי זה להביט למרחוק. ובטרם אאמין למראה עיני, כי קהל המון רב הולך הלוך ורדת במורד הרחוב, והנה אני משותף בן-רגע לבהלה אשר קמה על מעקה הבית ואשר משם תבעיתני אמי בקול הפולח את קצה הרחוב השקט על יד ביתנו:

“בוא הנה, ברוך, בוא הנה כרגע!”

אני משׂתער מתוך סוללת החול, ובטרם אקפוץ על מדרגת המעקה אני שם עוז בנפשי להפנות עוד פעם את עיני, ואני נשאר עומד מוכה תמהון ופחד, כשרגלי האחת על המדרגה והשניה נעוצה עדיין באדמת החצר. ויוסילי הפעוט הומה בינתים ותובע:

“רוצה לראות, רוצה לראות!”

הקטן נתון בחיק האם הזקנה, וכל הנאספים על המעקה צפופים עכשיו מתוך עמידה ועיניהם נטויות אל הערבוביה הסואנת הזורמת בדמות צבא אנשים פורע, ששוליו נגררים ללא-סדר משני צדי הרחוב. באמצע, בתוך פקעת האנשים העבותה, מתאבך אבק רב המכסה את מחזה הבהלה, ומדי קרוב אלינו שעטת המון הרגלים, נשמעים בערבוביה על גב המעקה דברי-באורים למחזה החידה:

“ערלים נשתכרו!”

“תפסו את מי שהוא!”

“תפסו!” מפרפר הקטן בשמחה בחיק הזקנה.

“חכו, חכו,” אומרת מתוך עליצות גלויה הצעירה בנשים, אם הפעוט, “עוד מעט נראה: הם רצים כבר הנה.”

“סוחבים את מי שהוא אל הפוליציה!” מסיימת האם הזקנה את הרהורן של כל הנשים הניצבות; ותוך כדי אמירה זו היא מאמצת את הפעוט אל לבה ומשדלת אותו:

“אוי, אוי, יוסילי, אל הפוליציה! נכנס הביתה.”

“אמא!” מסרב הילד ומושיט את זרועותיו כלפי האם הצעירה. והזקנה, המטילה את הילד בעל כרחה לתוך זרועות אמו, מתרעמת בקול מרוסק, האובד בשאון הרב הממלא כבר את פני כל הרחוב:

“הכנסי נא הביתה. ראי בקשתיך – למה יביט הילד…”

“התיצב על המעקה!” מזהירה בי בינתים אמי שלי; ואנכי, כשאני נטפל אל סינרה, מכריז פתאום בקול:

“ראו, ראו! סוחבים גנב!”

“גנב! גנב!” צוהל הילד בתוך זרועות אמו.

“למה אתה מפחיד את הילד!” מתרעמת עלי הזקנה, והיא מתחננת כלפי הפעוט:

“יוסילי, אין גנב, בוא נכנס אל הזקן, יתן לך צעצוע!” ואולם קולה נחבא בתוך הרעש, וכולן, הניצבות על המעקה, רואות כבר היטב את שני השוטרים, הניכרים מתוך מסגרת המון האנשים, כשהם סוחבים איש, חתור וסחוב אותו בעמל רב בשתי ידיו, מזה ומזה. על המעקה אין תנועה ואין קול, כל העינים צמודות אל דמות האיש הנסחב, ואף אנכי, הרגיל להתפאר לפני חברים, כי אני מרחוב הפוליציה ורואה יום יום גנבים, הנני כנדהם למראה הזועה של איש נלכד, המפרכס בכל כוחו בידי שני שוטרים, כשזוג שוטרים אחר אוחז בערפו מאחור והמון אדם רב צוהל מכל העברים לאידו של בן גנבים. מבלי חדול אף רגע הולך ונרתע הנתפס לפנים או לאחור, לימין או לשמאל, כחוגר מדי פעם כוח להימלט, ומדי פעם, בהרקידו בכוח לא-יתואר את המחזיקים בו, נרתעים הצדה גם בני ההמון הרצים עם המחזה ומעפילים אלה על אלה מתוך אימה.

“הזה גנב?” אני פולט לתוך סינר אמי, כשואל פתרון לחידה. ולעומתי אומרת פייגה, אשת דודי, זו מגודלת הקומה שבנשי הבית, שהובאה מנוף חרסון ויצא לה שם בביתנו כסוררה ועזת לב:

“סגור את פשפש החצר, ברוך!”

"אני צועד צעד לעשות את המצווה, וקול מהלך עלי פתאום אימה:

“לאן?”

אני מפנה את ראשי ורואה את הזקן העומד על המעקה והחלף נטוי בידו… ואולם אף הוא נשאר עומד בלי נוע, כשעיניו מביעות חרדה מוזרה, חרדת אדם זקן, שזה חצי יובל שנים לא היה עד לדבר שאינו בגדר סבל הדעת. וכאחד מאתנו הוא עומד רגעים אחדים אחוז תמהון, וממרום המעקה הוא מביט אל דמות יצור האדם הפלאי המכה גלי בהלה בתוך המון אדם רב מספור. ולאט לאט והחלף אשר בידי הזקן הולך ויורד ונשקע, שלא כדרך זהירות השובי"ם, בקפלי הקפּוטה הארוכה, והזקן מוסיף להביט אל הגנב, הנסחב כאילם מבלי לפתוח את פיו, כשהוא חורג בלי הרף מידי השוטרים, מרקיד מעל גופו את בלויי הסחבות, דורס כמטורף ברגליו היחפות וזורה בעיניו הלוהטות חרון יוקד על ראש האספסוף המתרוצץ מסביבו. ורק כשהלוויה ממלאה מתוך רעש ואבק את מלוא הרחוב שליד ביתנו, מתנער הזקן לשם גערה:

“שרה, הכניסי את הילד הביתה!”

בת הזקונים אינה עונה, אינה שמה לב… שערי החצר הגדולה של בית הפוליציה נפתחים בינתים, שוטרים חדשים מגיחים מבפנים לקראת הלוויה וזנב האספסוף, המתרוצץ לאחור לקול שריקת שוטים, נדחק גם לעבר ביתנו ונסרי הגדר שלנו חורקים כחושבים להישבר… מתוך מבוכת הבהלה, המתרחשה עלינו מקרוב, אנחנו מחכים לראות בגמר המחזה, שמקומו עכשיו ליד הכניסה של חצר הפוליציה, ורק אנכי, שטיפסתי ונתליתי בראש הגדר, רואה במבוא החצר של הפוליציה את נענועי ראש-הפרע של הגנב ואת ארכובות שתי ידיו הנאבקות כמו מאליהן עם הגפת השער… וכרגע, עם סגירת השערים של חצר המשטרה, נעשה הרחוב שקט שבעתים, דמדומי הערב האחרונים מכניסים לתוכם את אבק האספסוף, וכשיוצא שוטר דרך בן-שער של חצר הפוליציה ומתחיל מגרש את האנשים בשוט, נמלטים אלה לאחור, רצים ומסיבים את פניהם אל השוטר, הצוחק משום-מה בערמה ובטוב-לב מדי הניפו את השוט. וכשמחזה זה הולך ונשנה חליפות, תוקף לאט לאט את בני האספסוף כעין רוח-שעשועים, עזי הלב עושים להם צחוק להתקרב ולהיגרש פעם אחרי פעם, ומבני הערלים מקדמים את פני בעל השוט בדברי התולים, המשמשים להם אמתלא לגשת עד הגדר של הפוליציה ולהציץ לבין החרכים… בין הנשים, אשר על המעקה, שיח ודברים נמהרים, כאילו הוקל עליהן פתאום הלב; ופייגה, אשת הדוד, זו המשלחת תמיד את לשונה חפשי, לא תדע בוש גם עכשיו, והיא מגלה בדברים את הנאת-הרגע שכל הנשים, אשר על המעקה, משותפות בה:

“הא לך! כשגרים ברחוב הפוליציה, רואים קומדיה כזו – חינם אין כסף!”

ואפילו הזקן כאילו נעשה משותף במקצת לאותה ערבובית האנשים המשונה, המריעה עדיין בהנאה בתוך אבק הקיץ של הרחוב המעולף בדמדומי ערב רכים, וכשהוא מחנן עכשיו את קולו כלפי בת זקוניו, מטפלת אחת מידיו (השניה אוחזת כל הזמן בחלף) בזקנו הלבן והרחב מתוךש מינית שבשמינית של בדיחות הדעת:

"שרה, אולי כבר די, הכנסי עם הילד – "

ואני עודני תלוי בראש הגדר… ופתאום חודר את האוויר, ההולך ומאפיל על הרחוב, קול יללה פולח אזנים, המטיל אותי כרגע ממרום מקומי ומבריחני כלפי ציבור המשפחה המכונס על גב המעקה. רגע – והקול נפסק, וברחוב מהלכת רק שריקת שוטים של שני שוטרים חדשים, שהגיחו מתוך פשפש השער של חצר הפוליציה והתחילו מגרשים את האנשים באימה רבה, המתעלמת בחשכת הערב. ובעוד האוויר מלא קול שעטת צעדים של אנשים, הנמלטים לבלי שוב אל מבואות הצדדים, מתעוררת שוב ונמשכת היללה הקודמת והיא מכסה כרגע את שרידי ההמולה האחרונים שברחוב. ורק על המעקה תוסס קולו של הזקן, המנענע בכעס את החלף שבידו:

“אולי תכנסו עכשיו! שם מכים אותו מכות רצח – ואתם צריכים לשמוע!”

רטט עובר בבשרי כשהזקן אומר: “מכים אותו”… וחפויי-ראש אנחנו נכנסים כולנו ביחד, והאם הזקנה ממלמלת:

“רשעים – יהודי אינו יכול אפילו לשמוע צעקות כאלה…”

כאילמים אנחנו עוברים בצעדים כבושים את האולם האפל, והזקן, המטפל בסגירת הדלת הכפולה, שברגע זה נכנסנו בה, שולח דברים אחרי הזקנה:

“הכיני את השולחן – רק אתפלל מעריב ונאכל את ארוחת הערב. צריך להשכיב את הילד.”

בחדר האוכל פורשת הזקנה את המפה על השולחן, וכשהיא מסרסת משום-מה את מעשה תוך כדי הנחת הכפות, היא ממלמלת לנפשה כדרך בנות-שיבה:

“איך הוא צועק שם, רבונו של עולם!…”

אני נמלט לחדר הורי. אמי הדליקה שם את המנורה, ואנכי, שקול היללה החודר בעד הקירות מעמידני ליד שלהבת המנורה הנראית לי כאילמת ומתעלפת, אנכי אומר לאמי, במנוּסה:

“אמי, תראי, אנכי אגיף את התריסים.”

“התוכל, ילד שכמותך?” עונה לי אמי בקול רך שאני דורש אותו כהסכמה. ואולם מדי הרימי את התריס הראשון אל אחד משני החלונות, מנקש מקלו של אבי על מפתן החדר; לדברי הגערה היוצאים מפיו רועד בידי התריס המורם, ואולם אמי מלמדת מיד עלי זכות:

“מכים גנב במשטרה, אי אפשר לשמוע –”

“אפשר היה לחכות רגע, עד שאכנס,” יוצא אבי ידי חובת גערה, כשהוא מסיים להגיף את התריסים זה אחרי זה.

ועוד מעט ושלש המשפחות יושבות אל שלשת השולחנות אשר בחדר-האוכל הגדול, והנשים סחות ביניהן בדממה על דבר המאורע, ואוטמות את אזניהן פעם בפעם מדי הישמע ברור קול הצעקה החודר מן הרחוב. הזקן מחזיק על ברכיו את הפעוט ומאכילו מבלי דבר דָבָר… הילד, הרגיל להתפנק בשעת אכילה, משתער פעם בפעם מזרועות האחד אל תוך זרועות השני, והאם הזקנה, כסבתא המתענגת לפרש כל דאגה קלה בדבר הנכד, מטילה דברים כלפי השולחנות של משפחות בניה:

“הביטו נא, גם הפעוט אין לו מנוח, כי מי יכול לשמוע את זה…”

ועם גמר דבריה משתררת דממה, המוקפה גם בדממה מן החוץ, קול היללה חדל לרגע, וליל קיץ נאלם כאילו לוחץ את הבית מכל עבריו. בחדר-האוכל, שכל תריסיו מוגפים, שורר חום עד למחנק. האוכלים מוליכים כל אחד את כף התבשיל ומוחים בחשאי את הזיעה מעל הפנים… ורק אשת דודי, זו הבת המגודלת מחרסון, האוהבת תמיד להנאות את גופה, היא משיחה פתאום בקול רם לתוך חלל החדר:

“אולי יפתחו קצת את הדלת – יכנס מעט רוח.”

ומיד נוסף בה הזקן:

“אל תדברי בקול רם כל כך… לא צריך לפתוח את הדלת!”

ואמי הצנועה מתחסדה כדרכה, ואומרת בלשון רכה של בת רבנים:

“תאמיני לי, חמותי, איני יכולה לאכול, מה שאכלתי תקוע עדיין כאן.”

והיא מניחה את ידה על החזה.

“הביטו נא,” רוצה הבת מחרסון להכשיל את צרתה, "וכי כבר אי-אפשר לאכול? מילא, כשתופסים גנב – "

ואולם כהרף עין והד היללה בוקע לתוך החדר ומטיל אלם כבד על כל המסובים אל שלושת השולחנות; וגם זו, הכלה הצעירה שעמדה באמצע דיבורה, צונחת על מקום מושבה ליד בעלה, ודומה כאילו היא מתכווצה בצל… הסעודה הולכת ונמשכת מתוך קטעי דברים נאמרים בלחש, עד שהילד מתחיל פתאום גועה בבכי מרוסק, הצובט את הלב.

הזקן אומר, כשהוא מרכין משום-מה לפנים את חצי גופו, וקמטי מצחו נראים לאור המנורה כעמוקים:

“השכיבי אותו, שרה, למה את מחכה! –”

בת הזקונים קמה ללכת עם הילד, ובעלה נטפל אליה מתוך שאלה חשאית:

“את בוודאי יראה ללכת יחידה?”

היא רומזת לו מתוך בת צחוק של בושה: “כן…”

הם יוצאים שניהם דרך האולם, בשביל ללכת אל חדרם, והאברך מכנס אחריו לסגירה את שני חצאי הדלת של האולם. בינתים ותבשיל הערב נגמר להיאכל, ואשת הדוד מאספת מפני דרך שלום את הקערות מעל כל השולחנות…

“אל תנקשי כך בקערות!” אומר הזקן.

ואמי, אשר לבה רך להימוג, ממלאה אחרי חמיה מדי פנותה אל אבי:

“שלמה, העלה קצת את השלהבת, גם בבית אימה.”

ובחדר שוב דממת רגע, ומדי צאת אשת דודי עם הכלים אל המטבח, נשארים כולם משותפים שבעתים באיזה אבל של פחד. ואף דודי, זה צעיר השו"בים גבה הקומה ודל הגוף, שנסתגף לשלוש בחינות של עבודת הצבא, קם פתאום מאצל השולחן לפני ברכת המזון, עובר את החדר וניגש אל החלון אשר ליד כסא הזקן. הוא מציץ דרך חור התריס, אף על פי שהחלון פונה למבוא צר שבין שני בתים, ואחר כך הוא עוצם את עיניו ומטה אוזן…

“שומעים?” שואלים אותו.

“לא כמו קודם,” עונה הוא בקול חרישי, “מי יודע מה שעשו בו – רמסו ברגלים.”

וכשהוא שב אל שולחנו, הוא תומך את ראשו בידו הדקה ושואל סתם, מבלי לפנות לאחד מן המסובים:

"זה לא יתכן? השכל אינו סובל את זה – – "

והוא גומר בשעול… כולם בבית יודעים, כי חשש של סכנה כרוך אחרי שעול זה של דודי, שנטפל אליו בזמן שנסתגף, והזקן מסיחו בגלל זה מן הענין, כשהוא מתחיל את דיבורו בכנוי השם של בנו.

“אפרים, נברך במזומן.”

וכהרף עין הוא נחפז לשאול את חתנו האברך, שזה אך יצא מן האולם וגחן בחשאי לשבת על הכסא:

“שרה יושבת ליד הילד?”

“יוסילי נרדם כבר, שרה יצאה לרגע החוצה,” עונה האברך כמבויש.

“יקראו לה תיכף לשוב הביתה!” אומר הזקן בקול זועף.

האברך איננו זע – הוא נזהר מלקבל שררה מאת חותנו… ופתאום אני אומר:

“זקני, אני אקרא לה, אני אצא דרך המטבח, לא דרך האולם.”

הזקן נוטל את הצנצנת הקטנה עם מים אחרונים, ואני לומד מזה הודאה ונמלט ברגלי היחפות דרך המטבח. ומדי הוציאי את ראשי אל החצר הגדולה שמאחרי הבית, פולח את אזני קול דק וצווח המבלבל אותי מלפנות ימינה או שמאלה. אני עומד רגע אבוד לנפשי, מתאמץ לתפוס את מהלך היללה היוצאת מבית הפוליציה, ואולם קול הצווחה כאילו הולך וסובב מעברים ומשנה מקום: אני זע לרגע ממקומי והולך ומתחמק ליד קיר הבית, אבל מדי הגיעי אל קצה הקיר אשר ממנו והלאה עלי לסוב לעבר הרחוב, מסתבכות פתאום רגלי בעשבים הגבוהים, הגדלים במקום סתרים זה שבחצרנו, ולרשרוש הלילה, אשר רגלי הקימו בתוך העשב, נופלת עלי אימה גדולה, ואני משתער ממקומי ודוהר לשוב בחזרה, כשעיני עצומות למחצה וידי נטויות לפני בלי יודעים… וכשאני נתקל תוך כדי ריצה בחבית המים הגדולה העומדת במסדרון האפל, אני נשאר עומד כמסומר במקום היכשלי ומצוקת נפשי עוברת על גדותיה. ופתאום – ואני פורץ בבכי, גרוני גועה ביללה אל דופן החבית הגבוהה ועיני נוזלות דמעות עזות, דמעות-תמרורים הניגרות באין רואים. אני בוכה ומאזין, כדרכו של ילד, לקול בכיתי, ופתאום אני כובש במקצת את געייתי, כשאני מאמץ את אזני לשמוע את רעש האופנים העובר ברחוב: הנה עגלה לא-נחפזת משרכת שם את דרכה, מתגלגלת ברעש במדרון הרחוב ומשתקשקת מתוך ריצה עצורה לעבר ביתנו, הנה אני מבחין הנפת-שוט כבושה ומתונה, ובטרם עוד תעמוד העגלה ליד ביתנו, ואני יודע כבר ברור, כי זה בא הערל לקחת את הזקן אל בית-השחיטה אשר בקצה העיר. קול בכיתי כבר נעשה חרישי עד לבלי הישמע, פחדי סר ממני ולבי רק תובע אותי להתכנס הביתה ולהסתופף באור החדר אשר כל תריסיו מוגפים…מתוך מזימת ילד אני מוחה את דמעותי באגרוף ידי, מטפס ונתלה על גב דופן החבית, וכשאני שואב מים בכף ידי, בכדי לרחוץ את עיני מן הדמעות, תוקפני פתאום פחד, הגדול עוד מפחדי הראשון – שמא ימצאני פה הערל הנכנס… וכשאני נסער בלב הולם לתוך חדר האוכל, אני פולט לעבר השולחן של זקני:

“בא הערל לקחת אל בית-השחיטה!”

הזקן מסיים ברגע זה פסוק אחרון של ברכת-המזון, ואף על פי כן הוא מנענע את ראשו בחשאי, כלומר: ידעתי – – אני נזכר, כי נשלחתי לקרוא לשרה, ואני מסובב את עיני בחדר ורואה כשזו מנערת בפינה את מפת השולחן. לקול רשרוש המפה אומרת אמי בקול תובע:

“משליכה את פתותי הלחם – אינני יכולה עכשיו לשמוע איך שהמפה –”

וגמר דבריה נחבא בבת צחוק המופיעה על פניה, בת צחוק כמושה של בת רבנים עדינת פנים. וברגע הדומיה שלאחרי זה שומעים כולם בדפוק דלת המסדרון ובנקש מגפי הערל ההולך ונכנס…

“ערבא טבא,” מברך הערל בהיכנסו את השו"בים ועומד, כדרכו, נשען על מזוזת הדלת; רצועת השוט אשר בידו נגררת כצל על פני רצפת החדר.

“מי יסע?” פולט אבי כלפי השולחן של הזקן.

רגע – והזקן אינו זע. הערל, הרגיל למסורת-חיבה ביחס אל עצמו – בבית זה של שלשת השו"בים, שהוא מוביל אותם מדי ערב בעגלה – תמה עכשיו על פרישות האנשים שבבית, והוא שואל כמתרעם:

“וכי לא זמן עוד לנסוע?”

הזקן מאהיל על עינו, כשוקע במחשבות… ואשת דודי, זו הבת מחרסון שדרכה להיכנס בדברים גם עם ערלים, היא מצרפת פתאום את הערל לדבר החרדה אשר נהיה בערב זה שאינו רגיל:

“שמעת, סטיפן, איך שצועקים בבית הפוליציה?”

“טוֹ זלוֹדי (זה גנב),” אומר הערל ומצטחק; ובעוד רגע הוא מוסיף:

“טוב שמכים כך! חיבא וין ני זלודי? (האם הוא איננו גנב?)”

הזקן מתנער פתאום ואומר כלפי אבי:

“תסע אתה יחידי… אנכי מרגיש במקצת חולשה.”

אבי מתלבש, מסיר את החלף ממרום המקום שהוא תלוי שם, ויוצא מן הבית ברוב תנועה, כאדם באמצע שנותיו… ובעוד רגע וליד השולחנות אין כבר איש, מבני המשפחות עוברים עדיין בחדר-האוכל מתוך הליכה שלפני שינה, הזקן עומד לפני ארון הספרים, העומד בחדר זה בפינה, ובוחר לו ספר לעיין בו, כדרכו בטרם עלותו על משכבו. וכשהוא סר עם הספר מאצל הארון, הוא שוהה רגע אחד במקומו ואומר אל הזקנה:

“יציעו משכב בשביל ברוך.”

אנכי ישן בחדר האוכל, לפי שאינני תופס מקום בחדר המשכב הצר של הורי. בשמעי את מצוות הזקן אני הולך להביא את הכר; ובשובי לחדר האוכל אני שומע את זקנה מגידה:

“הפה אתה מעיין בספר?”

הזקן עונה בקול זועף קצת:

“אחר כך אכנס אל האולם.”

הסבתא פושת לעסקי בית שלפני שינה, הזקן סוכך בשתי ידיו מסביב לראשו ומעיין בספר…

אנכי, שאיני רגיל להתפשט בפני זקני, מסיר בלאט את בגדי. וכשאני מכנס את עצמי מתוך רגש של בושה אל תחת השמיכה, נעשה לי פתאום כל כך טוב לשכב, כשאני יכול להציץ פעם בפעם אל דמות זקני היושב בלי נוע אל השולחן, ומתוך רפיון-לב נעים, שנטפל אלי אחרי שבכיתי, אני עוצם את עיני ומוסר את עצמי לנדודי דמיון קלים שלפני תרדמת לילה ופתאום קורע דבר-מה את סגור עיני, אני מתנער מראשית תרדמתי ושומע את בכי הפעוט הבוקע דרך האולם הסגור.

“חיה!” קורא הזקן לסבתא, "חיה! היכנסי וראי מה לילד. איננו ישן הלילה – – "

הסבתא פורשת אל האולם, ובעוד רגע ודממה משתררת שוב מסביב; ושוב אני עוצם עיני ומתהפך על צדי אל פני הקיר. אך בעוד רגע אני שומע את קול הזקן:

“אפרים!”

מבעד צעיף השינה, אשר כבר כיסני, אני מבחין עדיין בהרהור חולף שבראשי: הזקן קרא לדודי להגיד לו דבר-מה. אני נאבק עם התנומה האופפת אותי, ומתוך שיחת הדברים הנשמעת באולם אני קולט את מלים לסירוגין:

“אילו מותר היה למכור – בית כזה, ברחוב הפוליציה.”

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

משא דומה או שיר של פגעים

מאת נפתלי הרץ אימבר (שירה)

לראש הדף

וחלומות השוא ידברו (זכריה)

חָלַמְתִּי צְלָלַי נִטָּיוּ

כָּעָב עָבְרָה חַיָּתִי;

בָּנַי וְאִשְׁתִּי יִבְכָּיו

כִּי מָרוֹם עָלְתָה נִשְׁמָתִי,

תְּפִלּוֹת קָרְאוּ בְּגָרוֹן,

וַאֲנָשִׁים רְחָצוּנִי,

אַחַר שָׂמוּנִי בָּאָרוֹן

וְאַחֲרַי הֲמוֹנִים לִוּוּנִי.

לְבֵית-מוֹעֵד-הַחַיִּים

עֲלֵי כָּתֵף נְשָׂאוּנִי,

וּבַקֶּבֶר – אָרְכּוֹ אַמָּתַיִם

עָמוֹק, קָבֹר קְבָרוִּני.

פֶּתַע מַלְאָךְ דּוּמָה

בָּא וַיַךְ בְּמַטֵּהוּ,

קִבְרִי בָּקַע בִּמְהוּמָה

וּבְרֹגֶז נָתַן קוֹלֵהוּ:

"שִׁמְךָ הַגֵּד, גֶבֶר!

הִנְּנִי שֹׁועֵר דּוּמָה;

חַיִל בָּלַע הַקֶּבֶר

יָקִיא מִקִּרְבּוֹ פְּנִימָה".

עָנִיתִי מִלֵּב מַעֲמַקִּים:

"אֱמֹר לִי: סָלַחְתִּי;

מִפַּחַד קִבְרֵי מַחֲשַׁכִּים

אֶת שְׁמִי שָׁכַחְתִּי".

"פוֹשֵׁעַ – קָרָא – בְּלִיַעַל,

לָמָּה אַתָּה תְּרַמֵּנִי?"

לִפְנֵי כֵס-יָהּ, מַעַל,

בְּצִיצִית רֹאשִׁי הֱבִיאָנִי.

הַשּׁוֹפְטִים בְּעֵינֵיהֶם קָרָצוּ

עֲלֵי חֲטָאוֹת וּפְשָׁעִים;

וּמִשְׁפָּט יַחַד חָרָצוּ

כִּי אָדוּר בְּגֵיא-רְפָאִים…

מַהֵר דְּחָפוּנִי לְמַדְחֵפוֹת,

עָלַי כַּפֵּימוֹ סָפָקוּ;

גַּם שְׂעִירוֹת תּוֹפֵפוֹת

עָלַי שִׁנֵּימוֹ חָרָקוּ.

מַלְאֲכֵי זַעַם וְחֵמָה

בְּצִפָּרְנָם בְּשָׂרִי שָׂרָטוּ,

וְתַרְשִׁישִׁים – אַנְשֵׁי אֵימָה

עַצְמוֹתַי לָאֵשׁ לִקֵּטוּ.

דָּמִי נָזַל כַּמַּיִם

וּמִבְּשָׂרִי לֹא שָׂבָעוּ;

וּבְקוֹל תְּרוּעַת שְׂפָתַיִם

הֵידָד עָלַי קָרָאוּ,

הֱקִיצוֹתִי – וַאֲנִי בְמִטָּתִי,

וְעִם רוּחִי – גַּם גְוִיָתִי… …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.