מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שכולה

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך הביבליותיקה לנערים; כרך 5; ורשה: תושיה; 1930

סוגה:

שפת מקור: עברית

בְּעֵדֶר אחד גדול היתה רחל אחת, אשר שִׁכְּלָה מִדֵּי שנה בשנה את יְלָדֶיהָ, ועל כן קראו לה בשם “שַׁכּוּלָה”.

וַתְּקַנֵּא שכולה בְּרֵעוֹתֶיהָ קנאה גדולה מאד. הנה כלן מֵינִיקוֹת את פְּרִי בִּטְנָן, ויש מהן אִמּוֹת מְאֻשָּׁרוֹת היולדות שנים וגם שלשה שֵׂיוֹת יפים, המדלגים וּמְקַפְּצִים כַּחֲגָבִים וּמִתְחַבְּאִים כפעם בפעם תחת בטן אמם… “מָה!” – תֵּאָנַח אז שכולה האמללה, זאת אומרת: “מה טוב לָאֵם, בשעה שֶׁיְלָדֶיהָ הרכים מרקדים סביבה!”

וחמל עליה הרועה, ושר לה שיר גַּעְגּוּעים בחלילו; וְחָמְלוּ עליה הכבשים-האמות, ונדו עליה וקראו: “מֶה-מֶה”, וחמל עליה גם כלב הָעֵדֶר ולא נשך אותה מעולם ברגליה, עת פִּגְּרָה1 מִלֶּכֶת אחרי העדר.

הָאָבִיב בא וּבִרְכַּת אלהים היתה בעדר: כל הָרְחֵלִים ילדו שנים, שנים, וְרַבּוֹת היו, אשר ילדו שלשה, שלשה. וגם שכולה ילדה הפעם שה בן-קַיָּמָה2; ויהי השה יפה מאד: שְׂעָרוֹ מְסֻלְסָל ונוצץ מִשְּׁחוֹר; עיניו בהירות; רגליו דקות; כְּרָעָיו בְּרֻדּוֹת3! ובשעה שקרא: “מֶה!” לא יכלו כל הַשֵּׂיוֹת להתאפק מִקְּרֹא אחריו גם המה: “מֶה-מָה!”. ותשמח שכולה מאד, וַתְּחַבֵּק תמיד את שֵׂיָהּ, ותחבק באהבה וָרֶגֶשׁ גם את יתר השיות, גם את כל האמות. וַתִּתְאוֹנֵן על הָרוֹעֶה, אשר לא חדל גם עתה מִקְּרֹא לה בשם: “שַׁכּוּלָה”.

שכולה אני?! – התאוננה באזני רֵעוֹתֶיהָ: – האמנם שׁכולה אני, אם ילדתי לעדר שה יפה, שה נפלא כזה?

אבל שׁוֹבָב היה השה, שובב שאין דֻּגְמָתוֹ בכל העדר: לא יָכֹל לשבת רֶגַע במנוחה.

הֵרָגַע נא, בני! – מִתְחַנֶּנֶת אליו האם: – הִשָּׁקֵט, מסֻלְסָלִי! פה אל תקפץ, פן יִשָּׁכְךָ הכלב! שמה אל תְּדַלֵּג – שם יער! ביער יש זאבים! לזאבים יש צפרנים חדות! שִׁנַּיִם-חֲרָבוֹת! גָּרוֹן פּתוח כַּקָּבֶר!

אבל אל כל מקום, אשר אָסְרָה עליו אמו לָבֹא, שָׁמָּה נִכְסַף השובב ללכת: “חפץ אני לראות מה הוא יער? מה זה זאב? אֲמַשֵּׁשׁ בצפרניו, אגע בְּשִׁנָּיו, אביט אל תוך גרונו ואשובה!” – כה אמר השובב בלבו.

וַיִּתְגַּנֵּב מעין אמו, וַיִּסָּתֵר גם מעין הכלב ומעין הרועה, ויבא אל היער. שם פּגש את הזאב וַיְמַשֵּׁשׁ בצפרניו, ויגע בשניו, וַיַּבֵּט אל תוך גרונו, אך לא שב עוד אל תחת בטן אמו. הזאב אכלהו. –

ביום המחרת מצא הכלב שְׁיָרֵי עור השה וְהַטְּלָפִים ביער, ויביאם אל העדר; וַתַּכֵּר האם האמללה את שְׂעַר בנה ואת טלפיו, ותצעק ותילל וַתְּמָרֵר בבכי: " מֶה-מָה-מֶה!". ובלשון בני אדם אין די מלים של צער וְתוּגַת נפש לְבָאֵר בהן את פרושו של “מה-מה” זה.

ויש אשר מֵרב צער לא חפצה להאמין, כי טֹרַף בנה יחידה, וַתָּחֶל לרוץ בין השיות, וַתְּמַשֵּׁשׁ, וַתָּרַח וַתְּלַקֵּק את כל שה ושה, בְּתִקְוָתָהּ למצא את שִׂיָהּ הַמְּסֻלְסָל והנוצץ מִשְּׁחוֹר.

ויתר האמות לא מָצְאוּ אֶת לְבָבָן4 למנע אותה מֵהָרִיחַ את ילדיהן, וכלן יחד נָדוּ לה וַתֵּאָנַחְנָה לְשִׁבְרָהּ: “מָה-מֶה!” לאמר: אם אמללה בָאֻמְלָלוֹת!

והכבשים העליזים הביטו איש אל רעהו נִפְעָמִים, ולא היה עֹז בלבבם לְשַׂחֵק וּלְקַפֵּץ – וימהרו להחבא תחת בטן אמותיהם.

ו“שכולה” האמללה תלך הלוך וזעוק, הלוך ובכה עד קצה העדר, וכפעם בפעם היא נושאה את עיניה השמימה וצועקת: “מַה…מֶה!…”

– מה גרועה… מה חַטָּאָה אני מכל הָאִמּוֹת?… – חפצה האמללה לשאל.

והיא הולכת וצועֶקֶת “מֶה-מָה”, והנה קול עולה באזניה מקצה העדר שם בַּבִּקְעָה “מַה-מֶה!”; ותפן האמללה אל הבקעה לראות מי הוא הקורא. והנה שה קטן, קטן מאד ואמלל מאד, עומד לפניה. הוא היה שה בן-יומו, נולד לאחת הָרְחֵלוֹת הַזְּקֵנוֹת, אשר ילדה שְׁנַיִם שנים מדי שנה בשנה, זה עשר שנים; אבל בשנה זו, היא השנה האחת עשרה, ילדה רק שה אחד, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ וַתָּמֹת. והשה הקטן רואה את אמו שוכבת סרוחה על הארץ וְדַדֶּיהָ קָרִים וִיבֵשִׁים – ולא הבין פֵּשֶׁר הדבר; הוא ראה, כי הרועה מפשיט את עור אמו מעליה, ותהי בעיניו לְחִידָה סְתוּמָה: מדוע עושה הרועה ככה רק לאמו? הוא רואה את הכלבים אוכלים את בשר אמו, ומבין, כי זה הבשר, אשר בפי הכלבים, לא יוכל עוד להיות לו לאֵם. וילך בין הָעֵדֶר ויסובב את הכבשים לבקש את אמו, אבל תחת כל רָחֵל וְרָחֵל מצא שֵׂיוֹת עליזים יונקים חָלָב ומקפצים מטוב לב; אין גם דד אחד פנוי.

אז הבין השה כי אין לו אֵם, ויתרחק מן העדר הֶעָלֵז, וישב אל המקום אשר מָצַץ שם דדי אמו בפעם האחרונה, וַיְמָרֵר בבכי “מֶה-מֶה!”

זאת אומרת בלשון השיות: “יתום אני! אין לי אם!”

ותעמד עליו שכולה וַתָּנָד לו ותקרא “מֶה-מָה! מֶה-מָה!”. והשה היתום הבין את דבריה: “מה אמלל אתה! אני, רק אני יודעת זאת; אך אני אמללה ממך; אתּה תוכל עוד למצא אם; הנה דַּדַּי פנוים וְחֶמְלָתִי גדולה; אני יכולה להיות לך לאם; אבל אני, אמללה, אני לא אמצא עוד בן!”

“מַה-מֶה!” – עונה השה: – אני אמלל מִמֵּךְ! אַתְּ תוכלי למצוא לך בן; הן רבים פה השיות! גם אני אוכל להיות לך לבן! יכול אני לקפץ לפניך, לְלַקֵּק את דַּדַּיִךְ, לְהָרִיחַ אוֹתָךְ – אבל אני, אויה לי! איה אמצא לי אם?

ככה עמדו שניהם עומדים וצועקים, בוכים וּמִתְוַכְּחִים. זה אומר: “מַה-מֶה!” – אני אמלל ממך, וזאת אומרת: “מֶה-מַה!” – אני אמללה ממך".

ויעבור עליהם הרועה, ויעמֹד וַיָּנָד להם בראשו: “יתום אמלל! שכולה אמללה!”

וַתִּשְׁמַעְנָה הָרְחֵלוֹת את קול זעקתן, וַתְּעוֹרַרְנָה תַּאֲנִיָה5 קורעת לבבות, והשיות השובבים חדלו לשחק ולקפץ – וַיֵּאָנֵחוּ.

ויקח הרועה את היתום, וַיַּגִּישֵׁהוּ אל דדי שכולה; ויינק היתום מדדי שכולה.

וַתָּרַח שכולה את היתום באהבה וחמלה; וַיָרַח היתום את שכולה בתודה ואהבה, וישקטו וישכבו יחד.

אז שבו השיות אל מִשְׂחָקָם ואל קפיצותיהם וַיַעַלְזוּ ויקראו “מַה-מַה!”

וַתְּאַמֵּץ שכולה את היתום לה לבן; ויאהב היתום את שכולה כאם.

וכפעם בפעם זוכרת שכולה את בנה, אשר טֹרַף, והיא נאנחה מרה ואומרת: “אכן טוב ויפה היה בני! אין דומה לו! אבל גם בני זה הוא טוב ויפה!”

והיתום זוכר את אמו, אשר אֲכָלוּהָ הכלבים, והוא נאנח מרה ואומר: "אכן מה טובה, מה נעימה, מה אהובה היתה האם ההיא!… אין כָּמֹהָ בכל העדר!… אבל גם אם זו טובה ונעימה!


  1. עמדה.  ↩

  2. חַי, בָּרִיא.  ↩

  3. מְנֻקָּדוֹת.  ↩

  4. לֹא יָכְלוּ מֵרֹב חֶמְלָה.  ↩

  5. בְּכִי גָדוֹל.  ↩

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. מתוך וידוי (פרוזה)
  5. אב ובנו [ב] (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

בית-החולים

מאת רחל המשוררת (שירה)

אִי מְיֻשָּׁב בִּיצוּרִים מְשֻנִּים

בְּבִגְדֵי שְׂרָד…

אִי הַנִּשְׁכָּח מִלֵּב אֱלֹהִים

לְעוֹלְמֵי עַד.

זְמַנָּם שׁוֹנֶה הוּא מֵהַזְמַנִּים

בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת;

בְּשָׁעָה פֹּה מֵאָה וְעֶשְׁרִים רְגָעִים

לְכָל הַפָּחוֹת…

וְאִם תְּנַסֶּה לְדַבֵּר בְּאָזְנָם

עַל חַיִּים אֲחֵרִים,

יִצְחֲקוּ בְּעָרְמָה וְאָמְרוּ בְּלִבָּם:

“בְּדוּתַת בְּרִיאִים!…” …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.