מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ספור המעשה על הכהן הצעיר

מאת: רוברט לואיס סטיבנסון , תרגום: משה בן-אליעזר (מאנגלית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: משרד הבטחון; תשמ"ג 1982

סוגה:

שפת מקור: אנגלית

האדון המכובד סימון רולֶס הצטין במדעי המוסר ועשה חיל רב בלמודיו את תורת אלהים. מאמרו “על התורה הנוצרית בדבר חובת האדם לחברו” הקנה לו בשעת הופעתו פרסום ידוע באוניברסיטה של אוכספורד, ןבחוגי הכהנים והמלומדים ידעו הכל, כי רולס הצעיר אומר לכתוב חבור – אמרו: בכמה כרכים – על אבות הכנסיה. אך השאיפות והתכניות הללו לקנות כבוד לא הועילו לו לרכוש מצב בחיים; והוא עודנו עמל להשיג את משרתו הראשונה בתור כהן. והנה בטילו במקרה בקצה החלק המערבי של לונדון ובראותו אח השקט והמנוחה בגן, עלה בלבו רעיון – גם משום שנפשו חשקה בבדידותצ ובתורה וגם מפני הזול של הדירות, לתקוע אהלו אצל האדון רבורן הגנן אשר בשטוקדו-לַן.

ממנהגו היה, בכל יום אחרי הצהרים, לאחר שהגה שבע או שמונה שעות בחיי אמברוזיוס הקדוש או כריזוסטומוס הקדוש, לצאת לשוח בין שיחי השושנים בגן ולחשוב מחשבות על עבודתו. בשעות אלו נולדו על פי רוב בלבו הרעיונןת המוצלחים ביותר על יצירות חדשות. אבל גם השמחה האמתית של מחשבה ושל פתרון שאלות העומדות ברומו של עולם אינה מספיקה תמיד לשמור על לבו של פילוסוף מפני ההשפעות של הבלי העולם הזה. וכאשר ראה רולס הצעיר את מזכירו של הגנרל ונדלר קרוע בגדים ושותת דם חברתו של בעל דירתו; כאשר ראה, איך שחורו פני שניהם והשתמטו משאלותיו, ועל הכל–כאשר עמד האיש הצעיר 1החיש בקֹר-רוח את שמו, שכח הכהן תכף ומיד את הקדושים ואת אבות הכנסיה בשל סקרנות פשוטה, מעשה בכל יום.

"אי אפשר שטעיתי, " אמר אל נפשו, “בלי שום ספק הוא הוא מר הרטלי. כיצד נפל הלה במצוקה כזו? מדוע הכחיש את שמו? ואיזה עסק יש לו עם בר-נש זה, שפרצופו מטיל אימה, הוא בעל דירתי?”

ובעוד הוא טרוד במחשבות כאלה, עורר את תשומת לבו פרט מופלא חדש. פניו של האדון רבורן נראו באחד החלונות בקומה התחתונה ליד הדלת, והמקרה גרם, כי עיניו נפגשו עם עיני הכהן הצעיר. הגנן כנראה, רגז על הדבר ואפילו חרד, ותכף אחרי כן הורד הוילון על גבי החלון ביד מהירה.

אולי הכל כשורה, הרהר רולס; אולי הכל טוב ויפה; אבל מודה אני ומתודה: סבור אני, שלא כן הוא. חששָנים הם, לא-כנים, מבקשים תחבולוה שלא יראם איש – אכן מאמין אני, ששני האנשים האלה עוסקים במעשה פשע.

הבלש, המנמנם בקרב כלנו, התעורר בלבו של מר רולס, ובצעדים מהירים וזריזים, שהיו שונים ממהלכו הרגיל, סבב את הגן. כאשר בא עד המקום אשר שם טפס ועלה הַרי מעל החומה, ראו עיניו מיד, כי שיח-שושנים אחד שבור וכי הקרקע רמוס שם. הוא נשא עיניו למעלה וראה על הלבֵנים של החומה שריטות שונות, בעוד אשר על חרס של בקבוק היתה תלויה סחבה, שמוצאה ברור, ממכנסים. הנה כי כן, בדרך זו נכנס לגן האיש הצעיר, שהאדון רבורן קרא לו בשם ידידו הטוב! זו היא הדרך, שמזכירו של הגנרל ונדלר בא להתענג על מראה גן-פרחים! הכהן הצעיר צפצף לעצמו בחשאי, אחרי כן גחן, כדי לבדוק את הקרקע. הוא ראה ברור, באיזה מקום נגעו רגליו של הרי אחרי הקפיצה המסוכנה; הוא הכיר את רגלו הרחבה של רבורן, אשר שם שקע המגף בקרקע, בשעה שהגנן הרים את המזכיר בצוארונו. לאחר בדיקה מעולה נדמה לו, כי ראה סמנים, כאילו אצבעות ממששות אספו בחפזון דברים שהיו מפוזרים על פני האדמה.

בחיי, הרהר בלבו, הן הענין. מעורר לב!

ודוקא ברגע זה הציץ וראה דבר שהיה כמעט כלו כבוש בקרקע. כהרף עין חפר והוציא נרתיק עור נאה, מקושט בקשוטי זהב ובאַבזֵם. על ידי רגל גסה נדחק לתוך הקרקע הרך של הגן ובדרך זו נעלם מעיני האדון רבורן בשעה שחפש בחפזון.

רולס פתח את הנרתיק ומרוב תמהון ובהלה כמעט שפרחה נשמתו; כי לעיניו נגלה על רפידה של קטיפה ירוקה יהלום נפלא בגדלו וכעצם השמים לטֹהַר. גדלו היה כביצת ברוז, צורתו נאה ושום פגם אין בו. וכאשר זרחה עליו השמש, הזהיר כאור החשמל ונראה בתוך ידו כאילו אלפי אורים לוהטים בתוכו.

רולס הבין מעט באבנים טובות; אבל יהלום הרג’ה היה פלא בולט לעין כל רואה, אילו מצא אותו ילד בן-כפר, היה רץ בצעקת התפעלות אל האהל הסמוך, ואיש פרא היה כורע ומשתחוה לפני אליל כביר כזה.

תפארתה של האבן-הטובה שעשעה את עיני הכהן הצעיר. הרעיון, כי מחירה של זו אין ערוך לו, מלא את כל נפשו. הוא ידע, כי הדבר הזה שהוא אוחו בידו ערכו רב יותר מהכנסתו של ארכיבישוף אנגלי במשך שנים רבות; כי בכסף מחירו אפשר לבנות בית-כנסיה שיעלה בתפארתו וגדל1 על ה“דוֹם” אשר בקֶלן ובאֶלֵי; כי האיש אשר לו היהלום פטור עד עולם מענשו של החטא הקדמוני ויכול לחיות בלי שום דאגה וללכת בטח אחרי נטיות לבו. וכאשר הפך פתאם את האבן-הטובה, הזהירה בזהר חדש לא נראה כמוהו, אשר חדר לתוך תוכה של נפשו.

פעמים שמעשים מכריעים נעשים כהרף-עין, בלי אשר בינת האדם תגיד לו דבר. כך קרה עתה את רולס הצעיר. הוא הביט חיש סביבותיו ולא ראה דבר, כמו רבורן לפניו, מלבד גן הפרחים המוצף שמש, את צמרות העצים הרמים ואת הבית עם תריסיו המוגפים; וכרגע סגר את הנרתיק ושלשל אותו לתוך כיסו ומהר בצעדי חפזון, כאדם המכיר בחטאו, אל חדר-עבודתו. סימון רולס המכובד גנוב גנב את יהלום הרג’ה.

*

עוד ממחרת היום אחרי הצהרים הופיעה המשטרה, על פי הוראת הרי הרטלי. הגנן, שֶׁרפו ידיו מפחד, החזיר מרצונו הטוב את האוצר; והתכשיטים הורשמו במעמדו של המזכיר. רולֶס הראה את עצמו נכון בכל לב לעזור למשטרה, ומרצונו הטוב ספר את כל אשר ידע בענין זה. ורק הביע את צערו, כי יותר אין בידו לעשות, כדי לסיֵע לפקידים במלוי חובתם.

“אולם סבור אני,” הוסיף ואמר, “כי תפקידכם כבר נמלא כלו.”

“זאת לא זאת!” ענה האדון מסקוטלנד-יַרד. והוא ספר על מעשה השוד השני, שהַרי היה לו לקרבן; עם זה תאר לפני הכהן הצעיר את התכשיטים החשובים יותר אשר לא נמצאו עדין, וביניהם ביחוד את היהלום של הרג’ה.

“זה ודאי שוה אוצר שלם,” העיר רולס,

“עשרה אוצרות! עשרים אוצרות!” קרא פקיד המשטרה.

“ככל אשר יגדל שויוֹ של היהלום,” אמר סימון רולס בכונת ערמה, “כן יקשה לגנב למכרו. אבן כזאת יש לה במדה ידועה פרצוף שאי אפשר להעלימו, ולפי דעתי, הרי זה כאילו יאמר אדם למכור את בית-הכנסיה פאולוס שלנו.”

“הה, ודאי שכן הוא!” אמר הפקיד, “אבל אם הגנב הוא בן-בינה קצת, יהפוך את היהלום הגדול לשלשה או ארבעה קטנים, ואף בדרך זו יוכל עוד להיות עשיר גדול.”

“יישר כחך!” אמר הכהן הצעיר. “אי אפשר לך לתאר, כמה מענינים הדברים שאמרת לי.”

ועל זה הוסיף הבלש, כי אומנותו מקנה לאדם ידיעות מופלאות. אחרי כן נפטר והלך לו.

סימון רולס שב אל חדרו, החדר נראה בעיניו קטן ושמם יותר משנראה לו תמיד; ספרי-העזר, שהשתמש בהם לשם חבורו הגדול. לא נראו לו מימיו חסרי-ענין כמו היום, והוא הביט במבט של זלזול על ספריו. הוא לקת ספרים שוגים של אבות-הכנסיה ועבר על הכרכים בזה אחרי זה, אבל הם לא הכילו דבר שיוכל לשמש למטרתו.

האדונים הזקנים האלה, הרהר בלבו, הם בלי ספק סופרים נעלים, אבל נראה לי, שבעניני החיים אין הם מבינים כלום. הרי אני יושב כאן, כרסי מלאה תורה, עד כדי להיות בישוף, ואיני יודע דבר פשוט, כיצד להפיק תועלת מיהלום גנוב. מפי שוטר פשוט שמעתי דבר של טעם ואילו כל הכרכים הגדולים של ספרי אינם מורים לי, כיצד להשתמש בו למעשה. אוי לי אם אֹמַר, כי הנה אני נוטה לזלזל בהשכלה עליונה זו של בתי-המדרש שלנו.

אחרי כן הפיל את הכוננית של ספריו, חבש את מגבעתו, יצא מן הבית ומהר אל הקלוב, שהוא נמנה על חבריו. במקום כזה, שבו נכנסים ויוצאים אנשים רבים, אנשי מעשה, קוה למצוא מי שהוא בקי בהויות העולם, אשר יוכל לעוץ לו עצה טובה.

בחדר-הקריאה ראה הרבה כהני-כפר וארכידיאקון אחד; שלשה עתונאים ופילוסוף אחד, מחבר ספר על מיתפיסיקה עליונה, עמדו ושחקו בביליַרד; ובאולם הסעודה ראה רק את הפנים השכיחים של החברים המצויים בכל יום בקלוב. אף איש מאלה לא יבין בדברים שיש בהם סכנה יותר ממנו, ובכן אין בהם מי שיוכל לתת לו הטראה קלה, שהוא זקוק לה ברגע זה. לבסוף מצא בחדר העשון אדון בעל צורה שהיה לבוש בפשטות שמתוך כונה; הלה עשן סיגרה וקרא אתת “הריוויו”. בפניו היתה הבעה נעימה מיוחדה במינה, הבעת נעורים, ובכל הליכותיו היה משהו שעורר אמון ויחד עם זה דרש יראת-כבוד. ויותר שהתבונן הכהן הצעיר אל הפנים האלה, יותר הכיר וידע בלבו, כי מצא איש, שיוכל לתת לו את העצה הנכונה.

“אדוני,” אמר, “הלא תסלח לי, אם אפנה בדברים אליך ואנכי זר לך, אבל תאר פניך מעיד עליך, כי תופס אתה בעולם מקום חשוב ביותר.”

“על כל פנים, רואה אני את עצמי כדאי וראוי למעלה זו,” ענה האיש הזר, שסלק הצדה את העתון חציו מתוך הפתעה וחציו מתוך בדיחות הדעח.

“אנכי, אדוני,” המשיך הכהן, “הריני פָרוּש, מלומד, אדם שימיו עוברים עליו בתוך בקבוק דיו וכרכי ספרים. בימים האחרונים גרם לי מקרה ידוע להכיר, כי אורח חיים כזה אולת היא, ובכן אני רוצה כעת ללמוד מעט מן החיים ממש. בשם ‘חיים’ אני מכנה לא את הרומנים של טֶקֶרִי, כי אם את החטאים והיצרים בתוך חברתנו ואת הכללים, אשר לפיהם יתנהג האדם בחכמה הראויה לנוכח מאורעות בלתי רגילים. אני קורא סבלן;! האם אפשר ללמוד דברים כעין אלה מתוך ספרים?”

“שאלה קשה שאלתני,” ענה האיש הזר, “אני מודה, כי לא השתמשתי הרבה בספרים, מלבד אולי במסעי במסלת הברזל, כדי לגרש את השעמום. ובכל ואח סבור אני, כי יש כמה חבורים של מומחים באסטרונומיה, בחקלאות ועשית פרחים מלאכותיים. על שאר מקצועות החיים, שבולטים פחות לעין חוששני, לא תמצא חבור שאפשר לסמוך עליו. ובכל זאת, שמָעני נא, הקראת את גַבּוֹריוֹ?”

רולס הודה, כי מימיו לא שמע אף את השם הזה.

“גַבוריו יוכל אולי לתת לך מושגים אחדים,” אמר הזר, “לפחות, הוא מעורר בלב הקורא קצת מחשבות, ומאחר שזהו סופר, אשר הנסיך ביסמרק אותו ברצון, הרי תבלה את זמנך, באופן הגרוע ביותר, בחברה הגונה.”

“אדוני, אני מכיר לך טובה לאין קץ על הוראותיך החביבות,” קרא הכהן הצעיר.

“כבר שלמת לי במחירן ביד נדיבה.”

“כיצד?”

“על ידי שאלותיך שאינן רגילות,” ענה האיש הזר, אחרי כן עשה תנועה בידו, כאילו נטל רשות, וחזר לקריאתו ב“ריוויו” שלו.

*

בדרכו לביתו קנה רולס ספק על דבר אבנים טובות וכמה רומנים מאת גַבוריו. את אלה האחרונים קרא בשקידה עד חצות הלילה; אבל אף כי הם עוררו בלבו קצת מחשבות חדשות, לא יכול בכל זאת לגלות, מה יעשה אדם ביהלום גנוב שיש ברשותו.

מלבד זאת הרגיז אותו ידבר, כי דברי המוסר והלמוד לוּטים בכל מיני ספורי מעשיות רומנטיות, תחת לדבר דברים פשוטים וברורים, כדרך שמוצאים בספרים מדעיים. הוא הסיק מזה את המסקנה, כי סופר זה, אף אם גם חשב הרבה על הענינים האלה, אינו מבין דבר כל שהוא בשיטות של חנוך. על כל פנים, היה מלא התפעלות מתכונתו וכשרונותיו של לֶקוֹק1.

אכן אדם גדול היה באמת, הרהר רולס בלבו. הוא ידע את העולם, כמו שאני יודע את מראי המקומות בספרי. לא היה דבר, שלא ידע להוציא לפועל בעצם ידיו ובתוך התנאים הגרועים ביותר. “כן, אלי שבשמים!” קרא פתאם בקול רם: “האין זו תורת אמת בשבילי? האם איני צריך, פשוט, ללמוד בעצמי את המלאכה לגזור יהלומים?”.

נדמה לו, כאילו בבת אחת גזו כל ספקותיו; הוא נזכר, כי מכיר הוא צורף אחד, מַקוּלָק שמו, בעיר אדינבורג, שיהיה נכון ברצון רב לאַמן את ידיו במלאכה זו. עבודה לא נעימה ימשך חדשים אחדים, ואולי גם שנים אחדות – והוא יקנה לו שלמות ויֵדע לגזור את יהלום הרג’ה וילמד את תחבולות המסחר, כדי למכור את חלקי האבן-הטובה ברֶוח רב. אחרי אשר יעָשה הדבר הזה, יוכל לשוב שנית אל תלמודו, ולקים אח תורתו מחוך עושר ותענוגות החיים, הכל יקנאו בו ויחולקו לו כבוד. חלומות זהב מלאו את נפשו בתנומתו, ובעלות שמש הבקר הקיץ משנתו וכחו חדש עמו ולבו טוב עליו.

ביתו של רבורן נסגר על ידי המשטרה באותו היום. על ידי כך מצא לו אמתלה יפה לעזוב את לונדון. בלב שמח ארז את חבילותיו והוביל אותן לבית-הנתיבות קינגס-ברוס, שם מסר אותן לחדר-המטען, ואחרי כן שב אל הקלוב, כדי לבלות שם את זמן אחרי הצהרים ולסעוד סעודת הערב.

“אם תסעד פה היום, רולס,” אמר לו מודע אחד, “תוכל לראות שני אנשים מן המפוארים ביותר באנגליה: את הנסיך פלוֹריצֶל מביהם ואת הזקן י’וֹהן וַנדלר.”

“על הנסיך שמעתי,” עגה רולֶס, “ואת הגנרל ונדלר פגשתי גם בחברה.”

“הגנרל ונדלר הוא חמור. אבל י’1ה1ן ונדלר, אחיו הוא האבנטוריסטן הגדול ביוהר, המומחה שבמומחים לאבנים טובות ואחד הדיפלומטים הערומים ביותר של אירופה. האם לא שמעת מעולם על הדו-קרב שלו עם ההרצוג די-אַל-ד’אורג'? על מעשי הגבורה ועל מעשי האכזריות שעשה בהיותו דיקטַטור בפַרַגוַאי? על חריצותו שבה החזיר למקומם את התכשיטים של סיר סמואל לֶויס? אף לא שמעת על שרותו בזמן המרד הגדול בהודו – שֵרות, שהממשלה הפיקה ממנה תועלת אך לא העזה להכירה בפרהסיה? מה אנו מכנים בשם תהלה? ומה מכונה בפינו בשם נִווּל? י’והן ונדלר יש לו זכות גדולה מאד על שני הדברים! רד למטה רולֶס, וישבת אל שלחן בקֵרוב מקום להם ופקחת את אזניך. לא אטעה אם אבטיחך, כי תשמע כמה דברים מופלאים.”

“אבל במה אכיר את האנשים האלה?” שאל הכהן הצעיר.

“במה תכירם? הנסיך הוא הג’נטלמן הנהדר ביותר באירופה – האיש היחידי בחיים, אשר פניו כפני מלך; ואם תוכל לתאר לך את אודיסֵאוס בגיל של שבעים שנה עם צלקת-חרב לרוחב פניו, הרי לעיניך י’והן ונדלר בכבודו ובעצמו! על פי איזה סמנים תכיר אותם? חייך, שתבדיל את פרצופם בטביעת עין אחת מתוך רבבות עם.”

רולס מהר ללכת אל חדר-הסעודה. אמת דבר ידידו: אי אפשר היה שלא להכיר במבט ראשון את שני האדונים אשר אמר. הזקן י’והן ונדלר היה, כפי הנראה, איש בעל כח גופני עצום, אמן בכל התרגילים הגופניים. אין לזמר, כי מנהגו היה כמנהג סַיָּף או מלח או פָרָש, אבל היה בו מקצת מכל השלשה יחד, ובמבט ראשון אפשר היה לראות, כי הוא מומחה ומנוסה במיני אומניות אלה. תוי פניו היו חדים ואפו אף נשר; פניו הביעו גאוה ומראה עוף טורף להם; בכל מראהו החיצוני היה איש המעשה, זריז, תקיף, חפשי מכל פקפוקים וחששות. ושפע שערותיו הלבנות עם צלקת-החרב העמוקה, אשר עברה יל פני רקתו השמאלית ואפו, שוו לראשו, המופלא והמאוים כשהוא לעצמו, ציון מיוחד של פראות.

בפני המסב לשלחנו, הנסיך מביהם, הכיר רולס, להשתוממותו הרבה, את האדון שיעץ לו לקרוא את ספורי גַבוריו. בלי ספק, חכה הנסיך פלוריצל לבוא י’והן ונדלר, בשעה שסימון פנה אליו אמש בדברים. ואולם הנסיך היה בא רק לעתים רחוקות אל הקלוב, שבו היה חבר הכבוד, כמו ברוב הקלובים הגדולים.

שאר באי חדר-הסעודה הלכו להם בחשאי. איש אל פנתו, עד כי הזוג המפואר ישב במדה ידועה בָּדֵל; ובכל זאת לא נרתע הכהן הצעיר מחמת רגש של יראת-כבוד, אלא הלך בעוז אל אמצע האולם וישב אל השלחן הסמוך.

השיחה של שני האדונים היתה על כל פנים דבר חדש לאזניו של הכהן הצעיר. מי שהיה דיקטטור בפרגואי סח על מאורעות יוצאים מן הכלל בכל חלקי הארץ השונים, והנסיך הוסיף עליהם באורים והארות, שבשביל אדם הוגה מחשבות היו רבי-ערך יותר מן המאורעות עצמם. כאן חוברו יחדו והוצגו לעיני הכהן הצעיר שתי צורות של נסיון החיים: איש המעשה הבז למות ואמן ולחיים החרוץ; האיש המספר בלי שום פקפוק על מעשי עצמו וסכנותיו, והאיש שנראהכאלהים יודע הכל ומאומה לא ראה רעה.

הליכותיו של כל אחד משני האדונים התאימו עם תכונתו. הדיקטטור היה גס בדבוריו ובתנועותיו; אגרופו נפתח ונקפץ והורד בחבטה קשה על לוח השלחן; וקולו היה רם ורועש. כנגד זה נראה הנסיך כסמל אמתי של בן-עליה נוהג בכבוד ובנחת. התנועה הקלה, ההטעמה החשאית, בדבריו היו להן ערך בעל משקל יותר מכל הצעקות והנענועים של חברו לסעודה; ובשעה שתאר דבר שעבר עליו עצמו, מה שקרה, כמובן, לעתים קרובות, היה עושה זאת בבינה יתרה, עד שלא היה מעורר תמהון אפילו במשהו.

סוף סוף נתגלגלה השיחה על הגנבה הגדולה בימים האחרונים ועל יהלום הרג’ה. “מוטב היה. אילו היה היהלום הזה מוטל בקרקעיתו של ים!” העיר הנסיך פלוריצל.

“מאחר שאני בן למשפחת ונדלר,” אמר הדיקטטור, “הלא יוכל הוד מעלתו להבין, כי בדבר הזה אין דעתי כדעתו.”

“אני מדבר מבחינה זו של טובת תכלל,” הוסיף הנסיך, “אבנים טובות ויקרוה כאלה טוב להן שתהיינה גנוזות באסף של נסיך או בתוך אוצר המדינה של אומה גדולה. כשמניחים אותן בידי בני-אדם פשוטים, הרי קוצבים בזה פרס לאדם שיעבור על חוק; ואם הרג’ה מקַשגר – שהוא, כפי ששמעתי, נסיך רב-תכונות – רוצה להנקם בנו, בבני אירופה, כי אז לא יכול להמציא דבר מכן11 יותר למטרה זו, מאשר לשלוח אלינו את “תפוח-המחלקת” הזה. שוס כבוד ויושר לא יספיק לאדם, כדי לעמוד בפני נסיון כזה. אני עצמי, הנושא עלי כמה חובות מיוחדות ומחונן כנגדן גם כמה זכויות מיוחדות – אני עצמי, אדון ונדלר, לא הייתי יכול זמן רב לאחוז בידי בגביש הזה, בלי להביא רעה לעולם. ואשר לך, שעל פי אומנותך ונטיתך ציַד יהלומים אתה, אין אני מאמין, כי בלוח החטאים והפשעים יש אחד שלא היית עושה בגללו – איני מאמין, כי יש לך בעולם ידיד כזה, שלא היית בוגד בו בלי חשוב הרבה. איני יודע, אם יש לך משפחה, אבל אם יש לך, אני אומר: את בניך ובנותיך תקריב קרבן! וכל זה – על מה? לא כדי להרבות עושר, כדי ליהנות יותר מתענוגי העולם הזה או כדי לזכות לכבוד רב מצד הבריות, אלא פשוט, כדי שבמשך שנים אחדות, עד בוא יום פקודתך, תוכל להגיד: ‘היהלום הזה שלי הוא,’ וכדי שמזמן לזמן תוכל לפתוח את ארון הכסף ולהתבונן אל האבן, כדרך שמתבוננים אל ציור.”

“נכון הדבר,” ענה ונדלר, “אני הציד רדפתי אחרי רוב הדברים הקימים בעולם: מן אנשים ונשים עד ויתושים; צללתי להעלות אלמוגים; רדפתי אחרי תנינים ונמרים; ויהלום הוא השלל הגדול ביותר שיש בעולס. יהלום כזה יש בו יופי ויש לו ערך; הוא עצמו יכול לתת גמול חלף כל העמל הרב לרדוף אחריו. ברגע הזה אגי מתחקה על עקבות היהלום, כפי שהוד מעלתו יכול לתאר לו. יש לי עין שאינה מחטיאה את המטרה, גם נסיין רב מאד; מכיר אני כל אבן יקרת-ערך באוצר אחי, כאשר יכיר רועה אה צאנו; ותמות נפשי אם לא אחזיר כל אחת מן האבנים הטובות האלה למקומה!”

“סיר תומם ימצא לו סבה להיות אסיר תודה לך,” קרא הנסיך.

“את זה איני יודע בודאות,” עגה הדיקטטור בצחוק רם, “אחד ממשפחת ונדלר, על כל פנים, יהא אסיר תודה. תומס או י’והן-–פטרוס או פאולום– כלנו קדושים!”

“אנכי לא הבינותי פשר הערתך,” אמר הנסיך, שנפגע קצת, כפי הנראה.

ברגע זה נכנס המלצר ואמר למר ונדלר, כי הכרכרה מחכה לו לפני הבית.

רולס הביט על שעונו וראה, כי גם לו הגיעה השעה לקום ולצאת; פגישה זו עשתה עליו רושם לא נעים, כי נפשו שאלה לבלי ראות דבר עוד מיד ציד היהלומים.

*

הכהן הצעיר נעשה על ידי רוב תלמודו עצבני קצת ולפיכך היה רגיל לנסוע בדרך מתוך רחבות רבה; גם הפעם שכר לו תא בקרון-המשכב.

“המקום יהא נוח לך מאד,” אמר לו המשגיח, “הנה יש לך תא לך לבדך ובקצה השני יש רק אדון זקן אחד.”

סמוך לצאת הרכבת, לאחר שכבר נקרו את הכרטיסים, ראה סימון רולס את בן-הלוַי שלו, שכמה סבלים הלכו אחריו אל תאו; ודאי לא היה בכל העולם איש, שהוא לא היה שמח לראותו יותר מאשר את זה – כי בן-הלוי היה י’והן ונדלר, הדיקטטור לשעבר.

חדרי-השֵׁנה של המסלה הצפונית יש להם שלשה תאים – אחד בכל קצה בשביל הנוסעים ובאמצע אחד, המשמש חדר-רחצה.

דלת מֻזַּחַת הפרידה את שני התאים משני עברי

חדר-הרחצה; ואולם יען כי לא היה שם לא מנעול ולא בריח, הרי היו למעשה שני התאים עם חדר-הרחצה דבר אחד שלם.

אחר אשר בדק רולס את כל ואת, נתברר לו, כי חסר-מגן הוא. אם יעלה על לבו של הדיקטטור לסור אליו, לא תהיה לו בררה אחרת אלא לקבלו; בידו אין שום אמצעי מגן וקל להתנפל עליו כאילו היה שוכב ביער. המצב הזה מלא את לבו קצת דאגה. הוא העלה בזכרונו את ספורי ההתפארות, שבן-הלוי שלו ספר ליד השלחן בשעת הסעודה, וביחוד זכר בחרדה את הערתו על המוסר, שהיתה למורת רוח גם לנסיך. ועוד נזכר שקרא בספרים, כי אנשים ידועים ישי להם חוש מיוחד להרגיש את קרבתן של מתכות יקרות או אבנים טובות; אומרים, כי על כל פנים יש בכחם להריח מציאות זהב בעד חומות עבות וממרחק רב. האם אי אפשר שכך הוא גם בנוגע ליהלומים? ואם כן, ודאי אין לשער על שום איש, שישתמש בכחות אלה שלמעלה מן החושים, יותר מאשר על איש זה, הרואה את הכנוי “ציד היהלומים” כשם-תפארה מיוחד. ברור היה לו, כי מפני איש אשר כזה יש לו לפחד, ולכן צפה בעינים כלות לעלות השחר.

בינתים לא הזניח ש1ם אמצעי זהירות: הוא הצפין את יהלומו בכיס הפנימי של מעילו, שלבש אותו מתחת לכמה בגדים עליונים, והפקיד את רוחו ביראת-שמים ובתפלה בידי ההשגחה.

הרכבת טסה במהירותה הרגילה, וכבר עברו חצי הדרך, כאשר נצחה סוף סוף התנומה את החרדה בלבו של הכהן הצעיר. זמן רב עוד עמד בפני עיפותו, אבל זו הלכה וגברה, וקרוב לתחנת יוֹרְק התיר לעצמו את התענוג להתמודד על אחד הספסלים; הוא עצם את עיניו 1ב1 ברגע שקע בתרדמה. מחשבתו האחרונה היתה על שכנו המסוכן.

כאשר הקיץ, עוד היה לילה ואפלה; המנורה הלוּטה אשר בתקרה הפיצה רק אור כהה מאד; על פי הרעש, ההלמות והטלטלה של הקרון הכיר, כי הרכבת נוסעת במהירות שאינה מתמעטת. הוא קפץ ממקומ1, כי פחד פתאמי תקף אותו; חלומות רעים בעתוה1, וכמה רגעים עברו, עד אשר שבה אליו הכרתו בהקיץ. גם אחרי אשר התמודד שוב, נדדה שנתו ממנו. כך שכב ער, מחו קודח מזעזועים ועיניו דבֵקות בדלת של חדר-הרחצה. הוא הוריד את מגבעתו רחבת השולים, אות כהונתו, למטה על פניו, כדי להאפיל גם על האור המעט של המנורה, ונטה כל שאר התחבולות, כדי להרדם חיש: הוא מנה עד אלף, התאמץ להבריח כל מחשבה, וכדומה. אבל כל התחבולות האלה לא הועילו: תריסר רגשות פחד הציקו לו לרולס. הדיקטטור הזקן בקצה השני של הקרון נראה לו בצורות נוראות שונות, ובכל הנסיונות שנסה לשכב גרמה לו האבן אשר בכיסו אי-נעימות גופנית. האבן צרבה, היתה גדולה יותר מדי, העיקה על חזהו, עד כי כאבו צלעותיו; וכמה פעמים נתעורר בו רצון, שחלף חיש כברק, להשליך את האבן בעד החלון.

ובעודנו שוכב ככה, ארע דבר מופלא.

הדלת המוזחת אל חדר-הרחצה זזה לאט, ואחרי כן עוד חלק קטן, ולבסוף הוזחה עד כדי כך, שנעשה סדק ברוחב כעשרים אצבעות. המנורה בחדר-הרחצה היתה מחוסרת סוכך, ובחור הבהיר שנתהוה על ידי כך יכול רולס לראות את ראשו של הזקן ונדלר, שהציץ לתוך תאו בתשומת-לב מתוחה. הוא הרגיש את מבטו של הדיקטטור שרוי על פניו, 1הרגש העמום של יצר-הקיום הביא אותו לעצור את נשימתו, לעצום את עיניו בלי שום תנועה, כדי להתבונן בעד העפעפים אל האיש הבא. אחרי רגע קל הושב הראש אחור והדלת נסגרה.

הדיקטטור לא בא בכונה לעשות התקפה, כי אם להתבונן; ברור היה, כי כונתו לא היתה לאַים על איש אחר, אלא שהרגיש בסכנה לו לעצמו: אם רול6 פחד מפניו, היתה, כפי הנראה, גם בלבו דאגה בנוגע לרולס, וכנראה בא רק כדי לראת בעיניו כי בן-הלוי שלו ישן, ולאחר שמצא כי כן הוא, חזר למקומו.

הכהן הצעיר קפץ ממקומו. במקום הפחד תקף אותו עוז להשליך נפשו מנגד. הוא חשב ומצא, כי הקשקוש של הרכבת המהירה משתיק את כל שאר הקולות והחליט בלבו, בלי דאוג למה שיהיה, להחזיר בקור תחת בקור.

הוא פשט את אדרתו, שהיתה יכולה להפריעו בתנועותיו, הלך אל חדר-הרחצה ונשאר עומד שם, כדי להאזין. וכמו ששער, לא נשקע כל קול אחר מלבד קשקוש הרכבת. הוא אחו בכפתור הדלת. המוזחת השניה והסיע אותה בזהירות כמלוא שש אצבעות הצדה. ואז יצאה מלבו שלא ברצונו קריאה של השתוממות.

לראשו של י’והן ונדלר היתה חבושה מצנפת-פרוה עם מטליות יורדות על האזנים; זו, יחד עם הקשקוש הרועש של הרכבת, מנעה אולי בעדו מהרגיש משהו בבקורו של האדון רולס. על כל פנים, לא הרים עין, אלא הוסיף לעשות את עבודתו המוזרה. לפניו עמדה קפסת-מגבעת; והוא, בידו האחת החזיק שרוול של אדרת-שֵׂער, ובידו השניה סכין, ארוכה, שבה פרם זה עתה את השרוול הזה.

רולם קרא בספרים, כי יש בני-אדם הטומנים זהב בחגורה; ואולם מאחר שבחייו לא ראה אלא חגורה מצויה, לא יכול היה מימיו לתאר לעצמו כראוי מראה פונדה כזו. אולם עתה ראו עיניו עוד דבר מופלא יותר: י’והן ונדלר גנז, כפי הנראה, אבנים טובות בפרוה של שרוולו, כי הכהן הצעיר ראה יהלומים נוצצים נופלים אחד אחרי אחד לתוך קפסת-המגבעת.

מבלתי יכולת לעשות תנועה נשאר עומד על מקומו והתבונן אל הדיקטטור ואל מעשהו המוזר. היהלומים היו ברובם קטנים ולא היו בולטים לעין לא בגדלם אף לא בזהרם. פתאם נראה כאילו פגע הדיקטטור במכשול, והוא הוכרח להחיש את שתי ידיו לעֵזר לו ובשעת מעשה גחן לפגים; ובכל זאת נמשך הדבר זמן-מה עד אשר עלה בידי האיש להוציא נזר-יהלומים מתוך שרוול הפרוה. הוא הרים את הנזר והתבונן אליו רגעים אחדים קודם שהשיב אותו אל שאר האבנים הטובות אשר בקפסת-המגבעת.

הנזר היה בשביל רולס כנוגה אור: הוא הכיר בו מיד חלק מן האוצר, שהפרחח גזל מידי הרטלי העלוב. בזה לא.היה שום ספק: מראהו היה כזה שתאר לו הבלש! כאן היו כוכבי-האודם, באמצע-הברקת, וכאן השרון העשוי יהלומים והיהלומים בדמות אגסים תלויים, שהוסיפו לנזר של הגברת ונדלר ערך מיוחד.

רולס הרגיש בנפשו הקלה מרובה: הדיקטטור סבוך ומסובך בגנבה הגדולה כמוהו – אסור להם לבגוד איש ברעהו! מתוך רגש רוָחה זה נאנח הכהן הצעיר אנחה עמוקה; ויען כי בשעות הקודמות של הפחד נחר גרונו, בא אחרי האנחה שעול.

י’והן ונדלר הרים עיניו; רגש פרוע עִוה את פניו; עיניו היו לטושות, ומתוך השתוממות קרובה לקצף השפיל לחיו התחתונה.

מתוך תנועה פנימית פרש את האדרת על הקפסה. משך חצי רגע הביטו שני הגברים דומם זה בפני זה. הזמן הזה לא ארך, אך היה מספיק לאיש הצעיר. הוא היה אחד מן האנשים המסוגלים לחשוב במהירות ברגעים של סכנה, והוא גמר בלבו לפעול בעוז רוח עד כמה שאפשר; ואף כי הרגיש, כי הוא שם נפשו בכפו, היה הוא הראשון שהפסיק את השתיקה.

“סליחה,” פתח הכהן.

הדיקטטור התכוץ ובקול צרוד שאל:

“מה לך פה?”

“יש לי ענין רב מאד ביהלומים,” ענה רולס במנוחה שלמה, בכבשו את עצמו, “שני מבינים צריכים להתודע זה אל זה. אני עצמן יש לי כאן דבר של מה בכך, שאולי ישמש סרסור להתודעותנ1.”

בדברים האלה הוציא במנוחה גמורה את הנרתיק מכיסו, הראה לדיקטטור הגע אחד את היהלום והחזירו שוב לתוך כיסו ואמר:

“הוא היה לפנים קנינו של אחיך.”

ונדלר הוסיף להתבונן אליו כמעט מתוך השתוממות מכאיבה, אבל לא הוציא מפיו מלה ולא עשה שום תנועה.

“רואה אני בעונג,” פתח שוב הכהן הצעיר, “כי שנינו רכשנו לנו יהלומים מאוצר אחד.”

ההפתעה היתה חזקה מאד בשביל הדיקטטור והוא אמר:

“סליחה,– רואה אני, כי אני הולך ומזקין! אין אני מוכן ומזומן עוד באמת לקראת מאורעות קטנים כאלה. אבל הלא תרגיע את נפשי, לפחות. בדבר אחד: האם עיני הטעוני או כי באמת כהן אתה?”

“אני ממעמד הכהונה,” ענה רולס.

“ובכן!” קרא האיש, “מעתה כל ימי חיי, לא אעיז שוב דבר סָרה בעוֹטֵי מעיל כהנים!”

“חֹנף אתה עושה לי.” אמר רולס.

“סליחה,” המשיך ונדלר, “סלח לי, איש צעיר! אין אתה פחדן; אבל עלינו לראות תחלה, אם אינך אולי שוטה גדול. אולי,” הוסיף בהשענו על מקום מושבו, “אולי תואיל בטובך להגיד לי עוד דבר אחד. מוכרח אני לשער, כי במעשך המחוצף, המעורר השתוממות, כִּונת לאיזה מטרה, ואני מודה, כי תאב אני לדעת, מה היא מטרה זו.”

“הדבר פשוט מאד,” ענה הכהן, “יש לבאר אותו על ידי חוסר הנסיון שלי בהויות העולם.”

“ישמח לבי מאד, אם תוכיח לי כי כן הוא,” ענה ונדלר.

אחרי החברים האלה ספר לו רולס את כל הספור,

כיצד הגיע עד היהלומים של הרג’ה. למן הרגע

אשר מצא אותו בגנו של רבורן ועד הרגע אשר עזב את לונדון. בדברים קצרים תאר את רגשותיו ומחשבותיו בשעת הנסיעה 1עם הסיום אמר:

“כאשר הכרתי את הנזר, ידעתי, כי שנינו נמצאים במצב אחד לגבי הצבור, והדבר מלא את לבי תקוה, שלא תראה אותה – אני מאמין בכך – למחוסרת יסוד: כי אתה תהיה במדה ידועה שותפי בקְשָיים, וכמובן גם ביתרונות של מצבי. בשביל איש כאדוני, בעל ידיעות מיוחדות ונסיון הגדול, הרי להפיק הועלת מן היהלום דבר לא קשה הוא, בעוד אשר בשבילי הרי זה לפי שעה דבר אפשרי. מן הצד השני, אני משער, כי על ידי חלוקת היהלום לחלקים, שאנכי אעשה זאת בידים לא אמונות, אפסיד, בערך, הון כזה, שהייתי יכול לשלם לך בדרך הוגנת בשכר סיועך. זה היה ענין מסובך לפתוח בנושא זה, ואולי חטאתי משהו נגד דקות הרגש, שיש לצפות מג’נטלמן. אבל עלי לבקשך, כי תעלה על לבך, שהמצב הזה היה חדש לגמרי בשבילי, ושאני לא ידעתי כלל נמוסין הנהוגים בדברים אלו. סובר אני, בלי הכשל 1בחטא של יהירות, כי הייתי יודע לסדר לך יפה מאד חתונה או סדר טבילה, אבל כל איש יש לו כשרונות מיוחדים לו, ועסק אשר כזה לא נמצא ברשימת כשרונותי.”

“איני רוצה לדבר לך חלקות,” עגה ונדלר, אבל בחיי; יש לך נטיות יוצאות מן הכלל לחיי פושע. יש לך כשרונות מרובים]מרובים יותר מכפי שאתה משער; ואף כי מצאתי בחלקי עולם שונים המון בני-בליעל, לא ראיתי מימי חצוף כמוך. שְמח, מר רולס, סוף סוף מצאת את יעודך! יכול אתה להשתמש בסיועי ככל אשר יעלה על לבך. באדינבורג יש לי לבלות רק יום אחד בעסקים קטנים של אחי; מיד לאחר שאגמור אותם, אני חוזר לפריס, כי שם מושבי בקביעות. אם רצונך בכך, תוכל לנסוע עמי שמה. ואני מאמין, כי לא יעבור חודש ימים ואנכי אביא את עסקך הקטן לידי סיום שיהיה בו כדי להניח את דעתך."

*

במקום הזה, בנגוד לכללי האמנות שלו, מפסיק מחברנו הערבי את “הספור על הכהן הצעיר” פתאם. אני מצטער ודן לכף חובה מעשה אשר כזה; אבל מוכרח אני לנקוט את המקור שלי, ובנוגע לסוף המאורעות של האדון רולס אני שולח את הקורא אל הספור הסמוך “ספור המעשה על הבית עם תריסי-החלונות הירוקים”.


  1. אחד מגבורי הרומן של גַבּוֹריו.  ↩

רוברט לואיס סטיבנסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של רוברט לואיס סטיבנסון (מחבר)
יצירה בהפתעה
רקע

לענייננו

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

אם חטא חטאה הציוניות הדיקלאראציונית במבטחה ובהבטחותיה, אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, עומדים הכן לשאת את עווֹנה. –

והציוניות חטאה. את האמת מארץ-ישראל מן העם העלימה. את כוחות-העם לא חיזקה, את עבודת-הישוב לא הרבתה, לסגירת השערים הרכינה ראש; אפילו מאה חלוצים, אשר יעבדו פה לרווחת צרכיהם ההכרחיים במשקים חקלאיים או עירוניים בנויים בכספי-הלאום, וממילא יהיו משען והגנה לעוללינו ביום אשר יקום עליהם צר, לא העבירה במשך כל הזמן; ולעומת כל זאת ותחת כל זאת הרבתה בהטלת אבק בעינים, בדימונסטראציות עתונאיות, בקשקוש-קופסאות ובאגיטאציה לבעלי-כסף, בשיחות חשאיות עם פוליטיקנים, בנענוע במנדט שתקבל אנגליה בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש… ובינתים והמנדט לאנגליה כובשת העולם נתקבל מאליו – והסימפאטיה של ישרי-הלב בעם האנגלי לרעיון שיבת חלק מישראל לארצו, עד כמה שזה לא יזיק לתושבים האחרים, נשארה רק סימפאטיה לוקאלית, המעוררת יחס אחר לגמרי אצל השליטים העיקריים – הסוחרים הגראנדיוזיים, היודעים לעשות כל מיני קומבינאציות. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בפרטיות עוד נעמוד, ודאי, על כל הערפל הזה של איגרת-בלפור לפנים וכיום. עכשיו, כשבירושלים קרה כל מה שקרה, ועוד היד נטויה, ואימת-הפרעות ואפשרות-הפרעות, בכל הארץ, בכל הנקודות; עכשיו כשבלהת-לילה זו הכתה אותנו בתמהון, נוכל רק לומר: יהיו פשעי הציוניות הדיקלאראציונית מה שיהיו, אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, עומדים הכן לשאתם.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.