מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

המלמד מחלם

מאת: יצחק ליבוש פרץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

המלמד מחלם / יצחק ליבוש פרץ

ויהי היום, וכל העולם כולו היה שטוף בתאווֹת רעות ובכל עבירות שבעולם. והיו מתייראים, שהקב“ה ישכח את שבועתו ויפתח את ארובות השמים, ויביא מבול לעולם שנית, מבול בלי נח ובלי תיבה… כי באמת כבר באו מים עד נפש, והיה הכול שרוי בצער. ויתאספו ל”ו הצדיקים בבּראטקוֹב, עיר ואם בישׂראל, להוָעץ כדת מה לעשׂות, להציל את העולם, שלא יחזור, חס וחלילה, לתוהו ובוהו. וישבו שבעה ימים ושבעה לילות, עד שבאו לידי מסקנה, שאי אפשר עוד לתקן את העולם, וצריך לעשׂותו כולו חייב, למלא את הסאה ויבוא משיח צדקנו, ויעביר זדון מן הארץ. בעצה הזאת היו ל"ה צדיקים, אך השלושים וששה, שואב-מים פשוט, התעקש ויאמר, שבשום אופן וצד לא יעבור עבירה.

גוזרים עליו משום “אחרי רבים להטות”, והוא עומד על דעתו; בת-קול ירדה ממרומים, בת-קול מנהמת כיונה: זהו רצונו יתברך; המלאך גבריאל נראה בכבודו ובעצמו, והעיד שכן גזרו במרומים, אך השואב-מים שלנו לא קם ולא זע, והוא באחת שלא יעבור אף עבירה קלה, שלא יטול גם את צפורניו כסדרן – והקב"ה יעשׂה את שלו. והתוַכּחו, והתקוטטו ימים רבים, עד שבאו לידי החלטה אחרת, לחטוף את היצר-הרע ולהשמידו.

הל"ו צדיקים היו כולם עניים ואביונים. מלבד שואב-המים היו ביניהם סנדלרים, חוטבי-עצים, עודרים בהרים וכדומה, אך לאחד מהם נפלה פתאום ירושה מצד דודתו, שמתה באלכסנדריה של מצרים, ולא הספיקה לו עוד השעה להכּשל בעגל הזהב, ובכסף הירושה הזאת הביאו מארץ מצרים סריס אחד, וילבישוהו לבנים, ויעשׂו לו זקן נכרי ופאה נכריה, ויושיבוהו על כסא, ויתראה כיהודי טוב לכל משפטיו וחוקותיו.

ול"ו הצדיקים עמדו עליו סביב כדוּר ויתגרו ביצר-הרע ויקראו: פה נַס את כוחך, הראה את גבורתך! גירא בעיניך, שׂטן!

והשׂטן – הוא יצר-הרע – אשר לא ידע מכל הנעשׂה, בא וירא את אשר לפניו, ויתפרץ בצחוק אדיר: הדבר גדול הוא להכשיל יהודי-טוב בעבירה?

ולא עלה על דעתו כי סריס לפניו, ויחל להתלוצץ ולנבּל פה, ויאמר לקחת את לבו בחונף, בשׂחוק ובהוללות.

והסריס כעץ יבש, גם צחוק קל לא חלף על פניו.

והיצר-הרע כבר נחר גרונו. זו לו הפעם הראשונה אשר יתמוללו חִציו כקש כנגד יהודי-טוב. ויזעם, וישרוק, ומכל קצוי ארץ עפו ובאו כל מיני נקבות, רחמנא ליצלן – זקנות וצעירות, לבנות ושחורות ואמוצות; לבושות מכלול וערומות, מכוסות צעיף ומכוסות שׂער; ושונות הנשים גם במזגן, אלה צוחקות ואלה בוכות, אלה נאנחות ואלה מחוללות, והיו גם פורטות ומנגנות, וסתם נשים – וכולן הקיפו את היהודי-הטוב, רצוני לומר, את הסריס שהיה ליהודי-טוב, לתנוֹת אהבה וגעגועים. והסריס – עץ יבש, לא קם ולא זע, ולא העיף גם עפעף, וזיעה קרה כיסתה את פני השׂטן, עיף הוא ויגע, כאילו חטב עצים שבוע תמים, ובחרון אפו שרק שנית, ותבוא רחב הזונה בכבודה ובעצמה, והסריס רואה אותה ומתנמנם…

ויתחלחל השׂטן מאד על דבר חלוּל שמו, וינַס את נסיונו האחרון: ויגש אל הסריס, ויעסה את אבריו למשמש את כל גווֹ ולהבריאו, ולהחלימו, ולתקנו לעבודת היצר-הרע! אך כל עמלו עלה בתוהו. וכבר עיפה נפש השׂטן, ועוד מעט והתעלף. ואך לזה חיכו הצדיקים. השׂטן התחיל להתעלף, וימהרו הזקנים הצדיקים, ויתנפלו על היצר-הרע, ויפילוהו ארצה, ויאסרוהו בעשׂרים חבילות של ציציות כשרות כפולות שמונה, וישחטוהו בסכין של מוהל, וישׂימוהו בשׂק, וימשכוהו אל האופה אשר בעיר, ויתנוהו אל תוך התנור, וישׂרפוהו באש; ואת אפרו לקחו, ויפזרו ברוח מצויה לכל ארבע רוחות השמים – והשׂטן איננו.

ובשמים שׂמחה וגיל, ושׂמחה וגיל על הארץ מתחת; נגאלו החיים ונקרא דרור לבני האדם. ואומות-העולם כתּתו חרבותם לאתּים וחניתותיהם למזמרות, כדבר הנביא; וגם הבעלים ונשותיהם חדלו מריב, וישתמשו במקל ומגרפה אך לאפית חלה. ומלכי מזרח ומערב שילחו את חילותיהם הביתה, וכלי-הזין נמסרו לילדים טובים ומתמידים, לצחק בהם בל"ג בעומר, ואת כלי-התותח לקחו הכפריים להעמידם לתוך שׂדותיהם, להפחיד את הצפרים… וגם להקטן שבילדים מותר היה להורות באצבע על כלי-תותח, ואין מכלים דבר. ותמלא הארץ שלום ושלוָה, השקט ובטחה… וכהפּגש אנשים בחוץ וקרא זה אל זה ואמר: החולמים אנחנו? וענה רעהו: מה יפה הוא החלום!

אך פתאום נגלה גם הצד הרע.

החופה, שעמדה בקרן-זוית בבית-הכנסת, נשארה שוממה ועזובה. את כלונסאותיה אכלה הרימה, את המסך מלמעלה – העש. הגברים נעשׂו פרושים, הנשים – גבאיות כשרות וצנועות, ונהפכו כל ימי השנה לימי הגבּלה, והולך בטל הרח"ש, מגהקים ומפהקים השדכנים, אין דואג להוצאת חתונה, לכרים וכסתות ומלבושים, כמנהג הגבירים. והעולם יושב ועוסק בתורה, או רודף אחרי מצווֹת. ויהי אחרי ימים מועטים, ויתעצבו בני האדם אל לבם ויאמרו: אין תקוָה ושארית לנו; החיים ימותו, ובנים לא יוָלדו – דור אחרון אנחנו! הלא לא לתוהו בראה!

ומי יודע מה היה סוף דבר, לולא המקרה במלמד מחלם. עוד טרם יתאספו ל“ו הצדיקים, עוד העולם מלא תאווֹת כרימון, והמלמד מחלם הרגיש לפתע-פתאום, כי היצר-הרע התגנב גם אליו ומנקר הוא במוחו כיתוש. הוא מושך את המנוּוָל לבית-המדרש, וזה הולך אחריו, ואינו מתיירא כלל מן התפילה בצבּור והספרים הקדושים; הוא נוסע אל אחד הקדושים, והיצר-הרע מסב אצלו בעגלה; הוא מוליכו אל המקווה, וה”יִמַח-שמו" סותם את נחיריו באצבעותיו וטובל עמו. וַירא המלמד, כי ברע הוא, וישלך אחרי גווֹ את המלמדות, ויעזוב את הישוב, ויברח, להציל את נפשו, אל היער, הרחק מאד מאדם העיר.

ושבע שנים התבודד ביער. על האדמה שכב, וכמהין ופטריות היו לו למאכל. ויעסוק כל היום וכל הלילה באמירת תהלים וזוהר, עד כי נפל עליו בשׂרו וידל מאד ויקטן, ונקל היה להעביר את המלמד הגדול בעד גופה של מחט… ואז, ככלות שארו ובשׂרו, אמר בלבו: נרפאתי מחליי – ויודה לה', וישב על עקבו ללכת העירה, ובלכתו, אך יצא את היער, והנה השיב הרוח אל עינו השׂמאלית גרגיר אבק…

והוא היום, ששׂרפו ל"ו הצדיקים את היצר-הרע באש, ויפזרו את אפרו לארבע רוחות העולם; ומאפרו זה נזרק גרגיר אבק לעינו השׂמאלית של המלמד מחלם. ולפתע פתאום ראתה עינו השׂמאלית של המלמד מחלם דברים נוראים, אשר עין לא ראתה, ולא נגלו גם בחלום… מהעין השׂמאלית עברה המחלה אל הימנית, חיש נפגעו גם המוח, גם הלב…

איני חפץ להאריך בזה. די לכם, שחזר וניעור היצר-הרע בעינו של המלמד, וחזר העולם למה שהיה…

ואבי זקני, עליו השלום, שספר לי את המעשׂה הזה, היה אומר, שלולא המלמד מחלם, כבר חזר העולם לתוהו ובוהו. וכשהיה אבי זקני מסב בסעודת-מצוָה של נישׂואין, ברית-מילה או פדיון-הבן, היה אומר: תיתי לו להמלמד מחלם!… בכל אחד מאתנו, אמר, יש אחד מששים מהמלמד מחלם.

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. הַמִּתְיָאֵשׁ (פרוזה)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

דרך לעבור גאולים

מאת פרץ בן משה סמולנסקין (מאמרים ומסות)

א.

נפש האיש אשר ימאן להיטיב את דרכו תקוץ בתוכחה וכלהג הרבה היא בעיניו אם ישנה וישלש המוכיח בדבריו. הן כבר שמעתי זאת, יאמר, ומה תוסיף לדבר? אך לוּ שמע בפעם הראשונה ועזב דרך רע כי אז חדל המוכיח מדבר, ואם המוכיח יוסיף בתוכחה אות הוא, כי דבריו לא היו נשמעים. מוכיחים רבים היו לישראל מעת היותו, מוכיחים אחרי מוכיחים קמו וישנו וישלשו בדברי הראשונים, אך יען כי לא מצאו אזנים קשובות לכן קמו חדשים בכל דור ודור ועוד יקומו עד היום, וגם היום בלי ספק כזאת תהיה: המוכיחים יוכיחו והעם אשר ימאן לשמוע תקוץ נפשו בדבריהם ויאמר: רב לכם, כבר שמענו כאלה רבות! – עת רצון לתוכחה היא עת צרה, כי אז יקוה המוכיח למצוא אזנים קשובות, כי אז יראה האיש אשר הצרה באה עליו, כי העוה דרכו מבלי דעת ואולי ישוב ונחם וייטב לו. עת רצון היא העת הזאת למוסר ותוכחה על פשע עמנו אשר פשע וחטא בנפשו, עת היא להראות לו משוגתו כי תעה כצאן אובדות אחרי מורים מתעים, אשר אמרו לנהלם אל מקום מרעה ומנוחה והמה אל בור שחת הצעידום, אשר לאחד אחד כשלו ונפלו בה וירבו פצעיהם וחלליהם, ועתה כאשר מלאה סאת הרעה והכושלים רבו כמו רבו, באה העת לקרוא באזני יתר המכוננים צעדיהם אל הפחת כי ישובו אחור ואל ירבו כושל.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.