מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יצחק עדוארד זלקינסון

מאת: שמואל ליב ציטרון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

הוצאת צבי מץ, וילנה; 1925

סוגה:

שפת מקור: עברית

בּאמצע שנות השבעים למאה שעברה היה מפורסם מאד בּספרות העברית סופר-מתרגם, שחתם תּמיד על ספריו לא בּשמו המפורש, כי אם בּעילום שמו יע"ס. עורך הירחון העברי “השחר”, פּרץ בּן משה סמולנסקין, חוה לא פּעם אחת את דעתּו בּקהל, כי בּין הסופרים העברים לא היה מעולם אמן-הלשון כיע“ס, וכי מסופּק הוא אם יקום כמותו בּאיזה מן הזמנים. כן היתה גם דעתּם של יתר גדולי הספרות העברית בּימים ההם. עם זה כמו שכחו כולם לגמרי, כי אותו יע”ס, שהם מתגאים כל-כּך בּסגנונו העברי, כּבר היה בּעת ההיא ענף תּלוש מעץ-ישראל, מומר וגם מיסיונֶר, ששם לו למטרת-חייו להרבּות יהודים בּוגדים כמותו. ההתפּעלות הכללית מספריו גדלה כל-כּך, עד כּי השתּדלו מלמפרע לראות בּו רק את האמן הגדול של המלה העברית ולהעלים עין מן הבּגד, אשר בּגד בּעמו העברי.

לאלה, אשר ידעו את יע“ס מקרוב, היה תּמיד חידה סתומה, אדם, שהיה בּקי בּש”ס ופּוסקים, שכל הספרות העברית העתּיקה, של ימי-הבּינים והחדשה היתה שגורה לו, ממש, על פּיו, שדִבּר תּמיד על האוצרות הרוחניים-תּרבּותיים של עם ישראל בּהתלהבות כל-כּך מרובּה, ואשר בּכל הזדמנות שבּאה לידו הראה חבָּה יתרה ליהודים וליהדות – אדם זה פּנה עורף בּעצמו לאמונת-ישראל ושאף להשפּיע בּרוח זה גם על יהודים אחרים. היו בּין מקורביו כאלה, שהתאמצו למצוא את המפתּח אל החידה הפּסיכולוגית הזאת, אבל לא מצאו אותו. פּחות מכּל אהב יע“ס לדבּר על עצמו ועל עברו. וזוהי הסבּה, שנתפּשטו על אודותיו בּעתּונות העברית ידיעות שלוטות מן האויר. כן, למשל, האמינו רבּים במשך זמן רב, כי יע”ס הוא יליד וילנה ובּנו של שלמה זאַלקינד, מחבּר ספר “קול שלמה”, שהיה מפורסם בּשנות הששים למשורר עברי,1 – דברים שלא היו מעולם. בּאמת נולד יע"ס בּעיירה קטנה אצל שקלאָוו, ואביו היה לא משורר, כי אם דיין, כמו שיראה הקורא להלן.

בּידי כותב הטורים האלה עלתה להשיג בּנוגע ליע"ס חֹמר בּיאוגראַפי רב-הענין, המפיץ אור מיוחד על קורות ימי חיי האדם הזה, שהיה אישיות גדולה ומצוינת לכל הדעות.


א.

בּמלאת ליע"ס שלש שנים – זה היה בּשנת 1823 – בּא עם אבותיו לגור בּשקלאָוו. אביו היה בּנעוריו אברך פּרוש, שהתגולל בּישיבות ובּבתּי-מדרשות בּערים ועיירות שונות והתכּונן לרבּנות. אבל עברו שנים, והוא לא קבּל משרה של רבּנות, אף כי נסמך להוראה מאת גדולי גאוני-הדור והיה מפורסם ללמדן מופלג, גרם לכך מה שלא הצטיין בּהדרת-פּנים. הוא היה שפל-קומה ודל-בּשר, וגם כּמעט בּלי חתימת זקן. מלבד זאת לא היה חתּוך הדבּור שלו בּרור, ויש אשר גמגם בּלשונו. את תּקותו האחרונה תּלה בּשקלאָוו, שראש-הקהל שם היה קרוב לאשתּו ממשפּחתּה. אבל תּקותו נתקיימה רק למחצה: שקלאָוו לקחה אותו לא למורה-בוראה, כי אם לדיין. אולם גם בּמשרתו זו לא האריך ימים, כי היתה לשונו בּעוכריו. בּשבתּו לדין לא נשמעו דבריו מתּוך הגמגום ויש אשר לא יכלו בּעלי-הצדדים להתאפּק מצחוק. בּמקרים כּאלה היה הדיין חלוש-העצבים מזדעזע מכעס ומתנפּל על בּעלי-הדין. בּגלל זה התרעמו עליו תּושבי העיר מאד, ולבּסוף העבירו אותו מכּהונת-הדיינות לאחר שהחליטו לתת לו מקופּת מכס-הבּשר עשרה זהובים בּשבוע לפרנסתו. מצבו זה הביא אותו לידי זעזוע-עצבים ותּמיד התהלך בּרוח נסערת ומלא חמה על העולם כּלו ועל עצמו. את חמתו כִּלה בּיחוד בּבני-ביתו, בּאשתּו השניה ובחמשת ילדיו, ששלשה מהם ילדה לו אשתּו הראשונה, שנתגרשה מאתּו. תּמיד היה מסתּער מקצף ומתנפּל בּזלזולים וגדופים, ולפעמים גם בּמהלֻמות, פּעם על אשתו ופעם על הילדים. וכן החשיך לכולם יחד את עולמם.

יותר מכּל סבל יע“ס, שהיה לאביו הבּן הצעיר מאשתּו הראשונה. בּשעה שפּטרו את אביו מן הדיינות היה יע”ס נער בּן שמונה שנים וכּבר למד בּחדר ונתפּרסם בּעיר ל“עילוי”. מאז נעשה אביו עצמו לו למלמד, וכמו חפץ להלעיט אותו את התּורה כֻּלה בּפּעם אחת, יִגַּע וְעִנָּה אותו בּלי-חמלה. בּשעה הרביעית לפנות בֹּקר, כּשכל בּני-העיר נמצאו עדיין בּמטותיהם, היה מעורר את יצחק משנתו הערֵבה ומושך אותו אתּו בּימי קור וקרח כבימי-סגריר ומטרות-עֹז אל בּית-המדרש, ששם היה מיַגע אותו בּגמרא ובּתּוספתות שעות שלמות רצופות, עד שנתחלש לבּו הרך וחשכו עיניו. בּעד השגיאה היותר קטנה, בּעד טעות בּפּשט, אם לא יכל לעמוד בּסקירה ראשונה על כּוונתו של רבּינו תּם או על “ודו”ק" של המהרש“א, היה מכּה את הנער מכּות נמרצות, סוטר לו סטירות רבּות וגדולות על לחייו ותּולש את אזניו. כשהיה שב יע”ס רָעֵב ומֻכֶּה לביתו, היה מקבּל שם “מנה אחת אפים” מאמו החורגת, שבּאה עליו תּמיד בּטענה, כי הוא גוזל מפּי ילדיה את פּת-הלחם האחרונה, ויש שהיתה מכבּדת אותו בּנחת זרועה ומחַלקת לו חבלים בּאפּה. כך שבע יע"ס הקטן צרות ומכאובים מכל צד, והוא הרגיש את עצמו בּבית-אביו כבתוך גיהנום.

בּעת ההיא הוכנס אל חייו הקודרים של יע“ס קו-אור על-ידי התודעותו אל עלם אחד ממוהליב, שלמד בּישיבת שקלאָוו והיה עלוי כמהו. בּרגעיו הקשים היה יע”ס בּא אל העלם הזה ושופך לפניו את מרי-שיחו ונפרד ממנו מעוֹדָד ומנֻחָם קצת. אולם בּרבות הימים הורע מצבו יותר ויותר. אביו בּבית-המדרש ואמו החורגת בּבית הוסיפו למָרר את חייו עד לבלתּי-נשוא, בּמדה לא מעטה הֵסבּה בדבר גם הדלות הנוראה, אשר שררה בּבּית ותַּסער את רוח הוריו ותמלאֵם מרֵרות. בּיום אחד בּא יע“ס אל חברו עצוב ועגום מאֹד ומתּוך בּכי אמר לו, כי לא יוכל לסבּול עוד, כּי טוב לו המות משוב אל בּיתו. שתּי שעות בּלו שני הצעירים בּשיחת-רעים נלבבת, ולבּסוף החליטו, כי אין ליע”ס כל עצה אחרת בּלתּי אם לברוח מבּית אבותיו ולעזוב את שקלאָוו. יע"ס היה אז בּן שש-עשרה או שבע-עשרה שנים.


ב.

עירום, כמעט בּכסותו לעורו, עזב יע“ס בּיום בּקר אחד את שקלאָוו. חברו, העלוי המוהליבי, לִוָה אותו מהלך שתּי וירסטאות מן העיר, ושם נפרדו. בּעצת חברו שם יע”ס את פּניו בּדרך העולה למוהליב.

מבּלי היות לו אף פּרוטה בּכיס הוצרך יע“ס להתעכּב כמעט בּכל כּפר, ששם נתנו לו המוזגים היהודים לאכול ולשתּות, ויש אשר גם פּרוטות אחדות להוצאות הדרך. כבֹאו למוהליב – וזה היה בּשעה שבּין מנחה למעריב – נכנס את בּית-המדרש, ששם ישבו חברי חברת-ש”ס לפני שֻלחן ארוך וישמעו בּתשומת-לב אל השעור בּגמרא, שקרא לפניהם יהודי בּא בּשנים. גם יע“ס קרב אל השלחן, ומַהֵר בּקש ומצא לו הזדמנות להתערב בּענין הנלמד ולהראות כֹּח כּ”כּ גדול בּתּורה, עד שהפליא את השומעים. אחרי תּפלת-המעריב הזמין אותו הרבּי אליו לארוחת-הערב. שם הוסיף עוד יותר לשוחח אתּו בּדברי-תּורה והוא נרעש מאד לראות לפניו איש צעיר, כמעט נער עדיין, שהוא חריף ובּקי כאחד מגדולי-הרבּנים. הרבּי התעניין מאד בּיע“ס ויעכּבהו אצלו למשכּב-הלילה וישאלהו בּפרֹטרֹט למצבו ולאיזו מטרה בּא למוהליב ולמה הוא שואף ונושא את נפשו. בּשמעו מפּי יע”ס, כי רוצה הוא להתישב פּה על מנת לעסוק בּתּורה וכי שואף הוא אל המטרה, אשר סמנו הוריו לפניו – להִסָמך להוראה, הכניס אותו למחר אל הישיבה היותר גדולה שבּמוהליב והשיג בּשבילו ארוחת,ימים" אצל חשובי-בּעלי-הבּתּים שבּעיר וידאג לכל יתר מחסוריו. יע"ס חשב את עצמו מאושר מאד והתמכּר אל למודו מתּוך התמדה מרובּה.

פּעם אחת – זה היה בּליל-חורף – כשישב יע“ס שקוע בּגמרא המונחת לפניו, נכנס אליו אל הישיבה הרבּי של חברה ש”ס כשפניו חורות כסיד והוא רועד כֻּלו כמקדחת, וירמוז לו לצאת אחריו החוצה. שם לפני שער אחד הבּתּים ספּר לו בּרוח נסערת, כי כפי ששמע חסֵרים בּשנה זו להקהל המוהלובי כעשרים צעירים מן המספּר שהוא מחויב להעמיד לצבא, ולפיכך החליטו תּקיפי-העיר להשלים את החסרון בּבּחורים ילידי ערים אחרות, שאין להם פּה קרובים וגואלים, ואפשר כי עוד בּלילה זה יתנפּלו החוטפים על בּתּי העיר “לצוד את הדגים הנחוצים”, וּודאי שילכו ראשונה אל הישיבות ובתּי-המדרש, שלומדים בּהם על פּי הרֹב בּחורים עניים מן החוץ. ובכן עצתו, כי הוא, יע"ס, יציל את נפשו מן הסכּנה בּעוד מועד ויסתּתּר בּמקום בּטוח בּסביבות מוהליב, עד אשר יתמלא מספּר הקרואים לצבא ויעבור זעם. עם זה אמר, כי בּאחד הכפרים הנמצא מהלך ארבּעים וירסטאות מן העיר ורחוק מדרך-המלך, יש לו מודע משכבר הימים והוא מוזג עשיר ומוקיר ורחים רבּנן, ולפניו ימליץ עליו בּמכתּב, ואז וודאי שיקבּל אותו בּסבר פּנים יפות ויחזיקהו בּביתו כל העת שיהיה צֹרֶך בּכך.

בּאותו הערב לא שב עוד יע“ס אל הישיבה וילן בּבית הרבּי. והזדמנות היתה בּדבר, כי למחר בּא המוזג עצמו העירה, וכאשר נפגש אתּו הרבּי ויספּר לו על-דבר יע”ס, אשר הרים אותו עד לשמים, לא חשב הרבּה והסכּים תּיכּף לקחתו אתּו אל הכּפר, ועוד בּאותו היום בּשעה מאוחרת בּלילה עזב יע"ס את מוהליב.

המוזג כּבר היה איש בּא בּשנים, והיו לו בּנים ובנות נשואים ונשואות, שגרו בּמקומות שונים. בּביתו גִדל נֶכדה, יתומה, עלמה כבת שמונה עשרה, שהיתה חביבה עליו “כבבת עינו”. בּכפר מושבו היה היהודי היחידי, שהחזיק בּחכירה את בּית-המרזח ויסחר כּל ימיו עם האכּרים, והתפּרנס מזה בּרוָחה ובכּבוד גדול.

כבואם אל הכּפר העלה המוזג את יע“ס לעלית-גג יפה ומרֻווחת ויאמר אליו: פּה תוכל לשבת ולעסוק בּתּורה בּמנוחה, איש לא יפריעך. בּביתי תמצא ש”ס וגם ספרים אחרים. אני עצמי אינני, אמנם, מן הלומדים, אבל מימי אני מוקיר ורחים רבּנן ומקרב אותם עד היכן שידי מגעת. אם יתעורר בּך אולי החפץ לשוחח עם איש בּדברי-לומדות, יש בּמרחק חצי וירסטה מכאן יהודי אחר, המפורסם ללמדן מופלג, ושגם הוא מבקש לו תּמיד בּני-תּורה להתפּלפּל עמהם. בּימי-השבּתות אנחנו הולכים לשם להתפּלל בּ“מנין”, ובּשבּת הבּאה אציגך לפניו.

יפה מאד הרגיש יע“ס את עצמו במצבו החדש. המוזג ובני משפּחתּו קרבו אותו כבן להם וינהלו אותו בכל מחסורו, והוא חי בּביתם חיי-רחבות אשר גם לא חלם מימיו על אודותם. מאז הבּקר עד שעה מאוחרת בּלילה יש בּחדרו ולמד בּהתמדה מרובּה. לפעמים היה המוזג עולה אליו אל עליתו, או שעצר אותו אחר הסעודה, ומבלה אתּו על-דבר הויות-עולם. בּשיחות הללו היה יע”ס מתַבּל מהֶרגל את דבריו בּמאמרי-חז"ל, והשומעים היו מתפּעלים מהם ונהנים הנאה מרובּה.

בּשבּת הראשונה בּבּקר הלך המוזג עם יע“ס להתפּלל בּמנין בּאחוזה הקרובה. את האחוזה הזאת החזיק בּחכּירה יהודי עשיר, שבּנה שם בּית-משרפות-י”ש. העשיר עצמו ישב כל ימיו בּעיר וויטבּסק, ואת הנהלת האחוזה ובית-המשרפות מסר בּידי אנשים עושי-רצונו עם “נאמן” בּראש. ה“נאמן”, שהביא אותו הגביר מווילנה, היה בּר-אורין, ועם זה מצוין גם בּהרבּה ידיעות כּלליות, ובּיחוד בּמאַתּימאַתּיקה, ופּקֵח גדול בּמילי-דעלמא. בּעתּותיו הפּנויות יש ולמד והגה בּספרים, ויש אשר גם כּתב את מעלות-רוחו בּספר. מן היום אשר בּא לשרת בּפקודתו בּבית-המשרפות הנהיג שם “מנין”, ובני הישובים הקרובים היו הולכים אליו בּכל ימי השבּתות והחגים בּבּקר להתפּלל בּצבּור. הנאמן היה גם החזן גם הקורא בּתּורה, ומלבד זה היה בּכל שבּת אחר התּפלה מבאר לפני המתפּללים את פּרשת-השבוע על פּי פּירושו של האבן-עזרא.

באותה השבּת שבּא יע“ס אל המנין, הציג אותו המוזג לאחר התּפלה לפני הנאמן. הנאמן נכנס אתּו תּיכּף בּדברי-תּורה והדברים התגלגלו ובאו בּיניהם לידי ויכּוח על אדות הנחות ועיקרים שונים של בּעלי-התּלמוד, והוא נרעש מאד למראה הבּקיאות והחריפות, שנתגלו לו מתּוך תּשובותיו של יע”ס, ויבקש ממנו, כי יבקר אותו לעתּים קרובות גם בּימי-השבוע. יע“ס מִלא את בּקשתו בּחֵפץ-לב והתחיל לבֹא לפעמים אל הנאמן ולבלות אתּו בּכל פּעם שעה ארוכה בּדברי-תּורה. כעבור איזה זמן החל הנאמן למשוך את תשומת-לבּו של יע”ס גם אל כּתבי-הקֹדש, שהיו זרים לו כמעט עד כֹּה וגם אל הלשון העברית, שידע אותה ידיעה רפויה וקלושה. הוא העמיד אותו על הפּיוט הנעלה שבּדברי-הנביאים ועל היסוד המוסרי שבּיצירותיהם, ויש אשר האיר לפניו תּקופות שונות בּתּולדות עם ישראל, ועוד כמה ענינים עיוניים, שהיו לו כל ימיו כספר החתום. כמו שמים חדשה וארץ חדשה נגלו לפני יע“ס בּדברי הנאמן, והוא בּלע את הדברים “כבּכּורה טרם קיץ”. בּכל פעם שהיה יע”ס הולך מעם הנאמן, מצא את עצמו עשיר בּרעיונות חדשים, אשר לא שערם מעולם, ובחמר להגות-לֵב בּמשך ימים ולילות שלֵמים. כשהתבּונן הנאמן, כּי יע“ס הוא בּור סיד שאינו מאבּד טפּה, התחיל לעניין אותו בּיצירות ספרות ימי-הבּינים כמו “מורה נבוכים”, “כּוזרי” וכיוצא בּהם. את הפּרקים הראשונים של הספרים הנזכּרים שִנֵּן לו הנאמן למען הרגיל אותו לעיין בּהפּרובּלימות הפילוסופיות החדשות לו, ואת המותר למד יע”ס עצמו בּעליתו אשר בּכּפר. הרושם אשר עשו עליו הספרים האלה, היה כּל-כּך כּבּיר, עד כּי נבהל קצת הנאמן בּתּחלה והוא מצא לנחוץ ליעץ אותו, כּי לא ירבּה להגות יותר מדי בּעניני-מחקר, יען כי הוא צעיר עדיין ויש לו צֹרֶך בּהרבּה למודים אחרים. מעת לעת נעשו השיחות בּין הנאמן ובין יע“ס נלבבות וידידותיות יותר ויותר. יע”ס ספּר להנאמן את כל המוצאות אותו ויתיעץ אתּו על-דבר עתידותיו. הנאמן, אף כּי היה מן החרֵדים, מצא בּכל זה, כי אפילו רב בּישראל צריך שתּהא לו ידיעה הגונה בּלמודי-חול. הוא חִזק את דעתּו זו בּראיות ובּדוגמאות מתּנאים ידועים ומגדולי אנשי-השם שבּדורות המאוחרים כמו הרמבּ“ם והגר”א, שהיו בּקיאים בּכל שבע החכמות. הדברים האלה נכנסו אל לב יע“ס וירב להגות בּהם, ובאחרונה החליט, כי אך ישוב למוהליב יבקש לו את האפשרות לעסוק גם בּלמודי-חול עד כמה שלא יפריעו אותו, כמובן, מלמוד הגמרא והפּוסקים. בּין-כּך בּחר לו למקרא מתּוך הבּיבּליאותּיקה הקטנה של הנאמן ספרים אחדים כמו “צמח דוד”, “שלשלת הקבּלה” ו”ספר-הבּרית", אשר התנפּל עליהם בּתּשוקה נמרצת ואשר חִזקו בּלבּו את החלטתו לזווג בּו, לפי מבטאו של הנאמן, “תּורה עם השכּלה”…

ג.

את כל ימי החרף בּלה יע“ס בּכּפר בּבית-המוזג, ותּיכּף כעבור הפּסח התחיל לעשות הכנות לשובו מוהליבה. אולם בּין-כּך אירע כי נתן המוזג עינו בּיע”ס ויאמר בּלבּו, כי מן השמים הוכיחו את “בּן-פּורת” זה לחתן לנכדתו, ולא חפץ בּשום אופן לתתּו ללכת ממנו. אך שמע מפּי יע“ס, כי רוצה הוא לעזוב את הכפר, התחיל להרבות עליו רֵעים ולפתּותו ולשדלו בּכל מיני שדולים שיחזור בו מחפצו זה. בּתּחלה נסה להוכיח לו, כי לצעיר חלוש-הגוף שכּמותו מסוכּן לבלות את ימי-הקיץ בּעיר גדולה, וכי בּשבתּו בּכפר ישאף אויר צח ויתחזקו כחותיו ויוכל לשקוד יותר על למודו. לאחר שענהו יע”ס, כי הוא מרגיש את עצמו בּריא וחזק ואין לו צֹרֶך בּחלוץ-עצמות וכי הלמוד מחוץ לישיבה כּמֹהו כאין, השתּמש המוזג בּתּחבּולה אחרת ויספּר לו, כי בּמוהלוב לא נתמלא עדיין מספּר הצעירים הנועדים להלקח אל החיל וכי החוטפים אורבים בּראש דרכים לכל עֶלם עובר ושב, ומי שנופל בּידיהם נמסר מיד לצבא. הנימוק האחרון קלע אל מטרתו ויע"ס דחה את נסיעתו. אבל הוא לא חדל לדבּר בּה, והמוזג מצדו לא פּסק מבקש לו אמצעים איך ובמה לעצרו בּביתו.

בּיום אחד אחר הצהרים – זה היה כעבור עת מועטת – כשישב יע"ס בּחדרו ולמד, קרבה עגלה ותתיצב לפני בּית-המרזח, וממנה ירדו שני יהודים בּעלי פּנים גסים, אשר עלו אליו אל עלית-הגג. האחד מהם שאלהו:

– מהיכן אתּה, בּחור?

– משקלאָוו – ענה יע"ס מתּוך גמגום ושניו דא לדא נשקן.

– תּעודת-מסעך היכן היא?

יע"ס, אשר בּהמלטו מבּיתו גם לא חשב על דבר תּעודת-מסע, בּא בּמבוכה. פּניו הלבּינו כסיד ויורֶד את ראשו לארץ.

– הנה כי כן! תּעודה אָיִן! – קרא בּקול גס השני שבּין היהודים בּעלי הפּנים האדומות – לבַש את בּגדיך ולכה אתּנו!

בּאותו רגע נכנס המוזג. בּהעמידו את פּניו כלא יודע וכלא מבין את הנעשה פּה, נתן בּקולו על היהודים:

– מה לכם פּה? פּה אין לכם מה לחפּש.

– שלוחים אנחנו מאת הקהל… חסרים עדיין כעשרים איש אל מספּר הקרואים לצבא. שר-הפּלך מרעיש עולמות וגוזר על הקהל למלא את המספּר בּדִיוק, ואם אין, יטיל עליו עונש קשה מאד.

– אבל מה שייך זה אלי? – שאל המוזג בּקצף – מה אתּם מבקשים פּה?

– מה שאנו מחפּשים, כבר מצאנו – ענה אחד החוטפים – הבּחור הזה פּליט הוא, ובפּליטים שכמותו יש לנו צֹרֶך.

– כמו שאני רואה – אמר המוזג בּקול רך – בּאתם הפּעם לכּאן על-פּי טעות. הבּחור הזה אינו פּליט, כּי אם מבּני-משפּחתּי הוא, חתני…

– אם כן – קרא החוטף בּחיוך של ערמה – סלחה נא לנו; צוה להגש מן האדם האדֹם וכרגע נעבור מזה הלאה.

המוזג יצא עם החוטפים ויע"ס נשאר יושב על מקומו נבוך וכמעט נפשו בּו.

כּעבור רגעים אחדים שב המוזג. הוא ישב על-יד יע"ס ויאמר אליו בּקול אב רחמן:

– צריך אתּה, בּני, לברך את בּרכת “הגומל”! קרוב היית להמסר בּידי גוים. אני אמרתּי לך, כּי עוד לא תּמו ימי-המהומה וכי עוד גדולה הסכּנה. אתּה לא האמנתּ לי, כּנראה. עתּה הלא תּראה, כּי להציל את עצמו יכול רק מי שהוא נשוי.

יע"ס, אשר עוד לא שבה אליו רוחו מגודל פּחדו, שתק. המוזג הוסיף לדבּר:

– יקר וחביב אתּה, בּני, לכולנו וגורלך נגע אל לבּנו. בּכן היינו משיאים לך עצה, כּי למען אשר לא תּהא שרוי תּמיד בּפּחד וכדי שתּרגיש את עצמך בּטוח, עליך להקדים, ואולי גם למהר, ולבא בּבריתּ-אשה, ומה גם כשאין לך צורך ללכת ולבקש בּת-זוגך, כי הלא היא יושבת אתּך בּמחיצתך…

יע"ס נעץ בּמוזג שתּי עינים גדולות, מרוב תּמימותו לא יכל לעמוד על כּוונתו ולהבין אל מה ירמזו דבריו.

– כּמו שאני רואה, אינך מבין לי – הוסיף המוזג – ולכן אדבּר אתּך בּהתגלות-לב. רוצים אנחנו מאד לקחת אותך לנו לחתן. עומדים אנחנו להשיא את נכדתנו לאיש, ובּשביל מה, אפוא, נלך ונבקש בּשבילה חתן מרחוק, בּשעה ששלח לה ה' את בּן-זווגה אל בּיתה?…

רק עתּה התחיל יע“ס להבין את כּוונת המוזג, אשר הרעישה אותו מאד. פּחות מכל חשב על-דבר נשואים בּהיותו כּל-כּך צעיר, קודם שהשפּיק למצוא את נתיבותיו. הוא אינו בּקי עדיין בּכל הש”ס, חסֵרה לו עדיין ידיעה מרובּה בּ“יורה-דעה”, ועדיין כּל-כּך רחוק הוא מרבּנות…

– שותק אתּה – קרא המוזג – האחשוב את שתּיקתך זו כהודאה?

שותק אני – הוציא יע"ס מפּיו בּכבדות – יען כי לא אדע מה להשיבך. כּיצד אני יכול לחשוב על דבר נשואין? הלא הריני בּחור שלא התקין את עצמו עדיין בּשום דבר, עדיין אני צריך ללמוד וללמוד בּלי שעור עד שאבוא לאיזו תּכלית. בּשביל נכדתך אתּה זקוק לצעיר בּעל-מפרנס, ואני אינני מוכשר עדיין לכּך.

עלי פּרנסתך! – קרא המוזג – הריני לתת לך ארוחת תמיד על שֻׁלחני, ולאחר מאה ועשרים שנה תּקח נחלה בּין בּני. בּביתי תּוכל לשבת בּמנוחה על התּורה ועל העבודה ולחַדֵש בּתּורה יותר מאשר בּישיבה.

יע"ס שקע בּמחשבותיו והמוזג קם ממקומו ויאמר:

– התיעץ נא בּנפשך, אבל רוצה אני, כי תּמהר כּכל האפשר לתת לי את תּשובתך. שימה לב למצבך ואל תּשכּח מה שאמרתּי, כי נשוי אתּה. אל נא תתן פּתחון פּה לבּריות לחשבני לבּדאי, פּן יבולע מזה לכולנו.

הלילה ההיא היה ליע“ס “ליל-שמורים”. עד לפנות בּוקר נגזלה שנתו מעיניו. מחשבות, אשר לא שערן עד כּה, הפריעו את מנוחתו. בּמרכּז המחשבות המרגיזות האלה התיצבה נכדת-המוזג, אשר בּמשך כל העת, שהוא נמצא פּה, לא החליף אתּה גם שתּים, שלש מלים וגם לא הסתּכּל כּמעט בּפניה. הוא יודע על אודותיה רק זאת, כי מאז הבּקר ועד אשמורה בּלילה היא עומדת בּבית-המרזח לפני שלחן-המערכת ומוכרת יי”ש לאכּרים, ויש שהיא מתקוטטת בּהם, ואז היא מרעימה בקולה נפלאות, עד כי ינועו אמות הספים לצעקותיה. ואם לכּזו נאוה להיות רבּנית?… אולם הטוב מזה לנפּול בּידי החוטפים? ובּזכרונו צפו כל המעשיות המבהילות, ששמע עוד בּשבתּו בשקלאָוו על-דבר מעשי-החמס, שעושה הקהל לנערים ילידי ערים אחרות, שאין להם תּעודות-מסע, איך שמגלחים את שערות ראשם ומלבּישים אותם בּגדי-חילים ושולחים אותם לעבוד בּצבא בּירכּתי סיבּיריה…

ויע"ס ירד מעל מטתו בהחלטה לגלות את הדבר להנאמן ולבקש ממנו עצה מה לעשות.

ד.

למחר אחר הצהרים הלך יע“ס אל האחוזה ומצא שם את הנאמן בּשהוא יושב והוגה בספר. על-פי רשמי פניו החורות של יע”ס הבין הנאמן, כי דבר לאט עמו הפּעם, ויציע לפניו ללכת לטיל אתּו בּיער הקרוב. בּשעת הטיול ספּר יע“ס להנאמן את כל הקורות אותו בּימים האחרונים, ומתּוך דמעות בּקש ממנו כי ישיא לו עצה איך לחלץ את נפשו מן המצר. הנאמן שמע את דברי יע”ס בּתּשומת-לב מרובּה, ואחר אמר אליו:

– אלו בּא אלי איש אחר בּמקומך ובמצבך לדרוש לעצתי, כי אז לא חשבתּי הרבּה ואמרתּי לו: העת היא שעת-מבוכּה, כל צעיר שהוא מחוסר קרוב וגואל, אינו בטוח בחופשתו והוא עלול בכל רגע לנפול בּידי החוטפים. לפיכך כשבּא אדם כר' איטשה (כן היה שם המוזג) ורוצה לקחת אותך לחתן, אינך צריך לחשוב כלום כי אם להתרצות תּיכּף אל השידוך. אתּה וודאי שהנך חושב, כי ר' איטשה זה הוא יהודי ערום, החפץ להונות אותך. אני יודע את ר' איטשה זה שנים רבות והריני בּטוח, כי אם הוא משתּוקק כּל-כּך להשתּדך בּך ולצורך זה הוא משתּמש, לכאורה, בּאמצעים בּלתּי יפים כּלל, אין זאת אלא רק מאהבת התּורה. אדם זה, שבעצמו אינו בּר-אורין, מכבּד ומוקיר מאד בּני-תּורה. לפיכך אין התחתּנות כזו עסק בּיש כּלל. אולם בּמה דברים אמורים, בּבחור בּן-תּורה סתּם, שהיה בּא אלי להתיעץ בּי מה לעשות. אבל לך אין אני יכול לתת עצה כזו. אתּה אינך מבּני-תּורה השכיחים והמצוים, כי אם צעיר, שאפשר לתּלות בּו את התּקוות היותר מזהירות לעתיד לבוא והעלול להֵעָשות בּמשך הזמן צפירת-תּפארה לעם ישראל כֻּלו. לך לא הגיעה עדיין העת לבֹא בּברית הנשואין ולהשאר יושב בּכפר; פּה יעלו כּשרונותיך בּתֹּהו ולא תבֹא לשום תּכלית. עליך ללכת לעיר הגדולה של לומדים ומשכּילים ולהמשיך תּחת השגחתם את למודיך בּין בּתּורה ובין בּידיעות-חול. אולם מבין אני יפה, כי ר' איטשה לא יחפּוץ בּשום אופן להניח לך ללכת מאתּו, וכּאן נחוצה עצה כּיצד והוציאך מבּיתו. אולם אני אנסה תּחלה לדבּר אתּו בּענין זה ואז נֵדע את אשר לפנינו לעשות.

כעבור ימים אחדים, כשבּא המוזג אל בּית-המשרפות לקנות לו י“ש כפעם בּפעם, נכנס אתּו הנאמן בּשיחת סחור, סחור על אדות יע”ס. על פּי השיחה הזאת הבין הנאמן, כי אין כל תּקוה להשפּיע על המוזג, שיסלק את עצמו מיע“ס, שהוא חושב אותו זה כבר לבן-זווגה של נכדתו. עם זה נודע להנאמן מפיו, כּי כבר התחילו עושים בּביתו את ההכנות אל “התּנאים”… הנאמן מצא את המצב קשה מאֹד ויחלט בּנפשו להשתּמש בּכל האמצעים להוציא את יע”ס למרחב.

בּשבּת השניה, כשבּאו המוזג עם יע“ס אל המנין, קרא הנאמן אחר התּפלה את יע”ס לחדרו ויאמר אליו: השתּדל והוצא מן הבּית את צרור-חפציך, ובוא הלום בּיום השני לפנות ערב. מפה אשלחך הלאה עד הגיעך למקום, שבּו תּרגיש את עצמך בּטוח ושאנן מפּחד רע.

בּיום השני בּערב כבר נמצא יע“ס בּאחוזה. שם שהה אז בּמקרה איש אחד, יעקב דינין שמו, שהיה מראשוני משכּילי-קישינוב, תּלמודי מצוין ובּעל השכּלה חילונית מרובּה. לפני האיש הזה הציג הנאמן את יע”ס ויתָאֵר לו את מצבו. דינין השתּתּף בגורלו של יע“ס ואחרי שיחה מפורטת עם הנאמן החליט לקחת את יע”ס אתּו למינסק, מקום שבתּו בעת ההיא, ולשלחו משם לוילנה, שכבר נתפּרסמה אז למרכּז של תּורה וחכמה.

דינין השתּדל והשיג בּשביל יע“ס תּעודת-מסע, ומקץ שני שבועות כבר נמצא בּוילנה. בּקורו הראשון שם היה בּביתו של משכּיל מפורסם ושמו חיים זלמן אֶלְיאַשֶׁוִויץ, שהביא אליו מכתּב-המלצה מאת דינין. אֶלְיאַשֶׁוויץ זה, שהיה לפנים מוסמך להוראה ואחר-כּך נתמשכּל, הֶראה התקרבות מיוחדת לצעירים, שהתכּוננו מלכתּחילה לרבּנות ופּתאֹם תּקף אותם רוח ההשכּלה. לפני צעירים כאלה היו דלתות-בּיתו פּתוחות תּמיד לרוָחה וגם האכיל אותם על שֻלחנו, ולא מעטים מהם השיגו בּעזרתו את מטרת-חייהם. לאחר שהכּיר לדעת את יע”ס ואת כּשרונותיו הגאוניים, נתן לו מעון בּביתו, והשיג עבורו שעורי-הוראה לגמרא בּבתּי שנים, שלשה מעשירי-העיר וימן לו את כּל מחסוריו. תּחת השפּעתו של אֶלְיאַשֶׁוויץ התפּתחה אצל יע“ס נטיה נמרצה אל התּנ”ך. בּהתמדה מרובּה למד את כּתבי-הקֹדש עם “הבּאור” ובתּרגום הגרמאַני. בּמשך עת קצרה עשה בּלמודו חיל כּל-כּך רב, עד כּי נחשב בחוג בּאי-בּיתו של אליאַשֶׁוויץ לידען גדול בּתּנך ולמדקדק מצֻיָן. בּאותה עת התקדם הרבּה גם בּידיעת הלשון הגרמאַנית, אשר מצא אליה את המפתּח על-ידי תרגום התּנ"ך של בּן-מנחם. אז התחיל לשקוד על ספרי הקלסיקונים הגרמאַנים. בּלמוד זה עזרה לפעמים על ידו בּתּו של אליאַשוויץ, שהיתה עלמה משכֶּלת מאד לפי תּנאי הימים ההם. אל הלשון הרוסית, שהתחיל לומד אותה כדי להכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים, שנפתח אך זה עתה, לא הראה נטיה מיוחדת, ואחרי עבור זמן קצר הסתּלק ממנה לגמרי והתמכּר כּלו רק לשפת-גרמאַניה. זה גרם ממילא שיחזור בּו ממחשבתּו על-דבר הכּניסה אל בּית מדרש-הרבּנים ויתחיל לבקש לו מטרה אחרת. בּאחרונה החליט לעשות כעצת אליאַשֶוויץ, להשתּלם יותר ויותר בּלשון הגרמאַנית על-מנת לנסוע אחר-כּך לבקר בּבית-ספר גבוה בּחוץ לארץ.

בּינתּים אירע, כי התחיל יע“ס רוחש אהבה לבתּו של אליאַשוויץ, שהיתה מבארת לו בּעת הראשונה את המקומות הקשים בּיצירות הפּייטנים הגרמאַנים. ואהבתו אליה נעשתה עזה בּיחוד משעה שהחל עוגב עליה אחד מתּלמידי בּית מדרש-הרבּנים, שהיה מבּאי-בּיתו התּמידיים של אליאַשוויץ, והיא הראתה לו פּנים מסבּירות. מאז התהלך כאיש נִדהם אֲכוּל אֵש-הקנאה. הוא התבּונן, כי אותו תּלמיד שולח להעלמה לפעמים שירים עברים כתובים לכבודה, שהיא ואביה מתפּעלים מהם מאד, וידמה בּנפשו, כי אך השירים הללו הם הם שנותנים את חִנו בּעיני אליאַשוויץ ובתּו. בּלי חשוב הרבּה ישב ותּרגם כמו בּנשימה אחת את המערכה הראשונה מחזיונו של שִילֶר **”נכלים ואהבה“** (קאַבּאַלע אונד ליעבּע), ולמחר הראה את התּרגום לאליאַשוויץ. התּרגום הזה שנכתב בּסגנון עברי בּיבּלאי מעשה ידי-אָמן, הפליא מאד את אליאַשוויץ ועורר התפּעלות גם בּין המשכּילים הדורשים לשִכנו. עד מהרה עבר הכתב-יד בּין חובבי הלשון העברית בּוילנה מיד ליד, וגם גדולי הסופרים מִלאו פּיהם תּהלה לאמנות הלשון, שנתגלתה להם מתוך התּרגום. אחדים מהם מצאו, כי התּרגום העברי מצטין בּעוז ניביו ובצלצולם מן המקור הגרמאַני. אבל יע”ס לא השיג את מטרתו בּתרגומו. בּתו של אַליאַשוויץ הוסיפה להתיחס אליו יחס קר כמו שהיה. הדבר הזה הדאיב את לבּו מאד, עד אשר לא יכול עוד נשוא ובּבּקר אחד עזב את בּית אילאַשוויץ בּלי הפּרד בּבּרכה מאיש, ועוד בּאותו יום יצא מווילנה.

ה.

עם מעט כּסף, שחשך לו משעוריו, יצא יע“ס לדרך. הוא שם פניו לקאָוונה על מנת ללכת משם לגרמאַניה. בּלי היות לו תעודת-מסע לחוץ-לארץ, הוכרח לעבור את הגבול בּגנבה, בּעיירה האחרונה שעל-יד הגבול עשה חוזה בּאמצעות סרסר יהודי עם אחד האכרים, המבריח בּלילות סחורת-טֶבֶל לפּרוסיה, כי יקחהו אתּו. בּמקרה היה זה בּאחד מימי-הבּציר האחרונים. בּליל סגריר, קר ואָפֵל צָעַד יע”ס אט אחרי האכּר, אשר הוליכו בּמשעולים קטנים וצרים על פּני שדות-עבטיט. שתּי שעות בּערך הלך כֹּה ולכל אִושה קלה שנשמעה מרחוק, ובּיחוד לקול כּלבים נובחים, היה מזדעזע לבּו בקרבּו מפּחד. פּתאום צוה אותו האכּר לחלוץ את מגפיו, כי עליהם לעבור על פּני נחל קטן. כמעט נפשו בּו הגיע יע“ס אל הכפר הפּרוסי הקטן, עצמותיו רעדו מקֹר ושניו דא לדא נקשן. הוא לן בּלילה ההוא בּבית-מרזח ולמחר הלך בּרגל בּדרך המלך קניגסבּרגה. בּבֹאו לאחר עשרת ימים לקניגסבּרג, סר אל אכסניא יהודית על-פּי הכּתֹבת שלקח אתּו מקאָוונה. אבל בּיום השני תּקפהו קדחת חזה וחֻמו עלה בּמעלות. הרופא הרשמי אשר נקרא מהר אליו ומצא בּו סימני דלקת-הרֵאָה, נתן רשיונו להביא אותו, בּהיותו עלם גֵר ועלוב, אל בּית-החולים העירוני, שם שכב יע”ס כשלשה שבועות וישב לאיתנו.

מבּית-החולים יצא יע“ס בּאין פּרוטה בּכיסו וחסר-לחם גם למזון סעודה אחת. זה המריץ אותו להשתמש בּסגולה הישָנה, הבּדוקה והמנוסה, ויכנס בּבֹּקר לעת-התּפלה אל בּית-המדרש אשר לעדת יהודי-פּולין. שם נכנסו בּמקרה, לאחר התּפלה, שני יהודים לומדים בּויכּוח של פּלפּול על-דבר סימן ידוע בּספר “שאגת-אריה”. יע”ס, אשר עמד מרחוק ויקשב אל שיחתם, מהר להשתמש בּהזדמנות זו שבּאה לידו והתערב בּויכּוח שלהם ויחַוה את דעתּו, כי שניהם אינם אלא טועים. הוא הוכיח להם, כי כוונתו של בּעל “שאגת-אריה” היא אחרת לגמרי, וכדי לעמוד עליה עמידה נכונה צריך לשים לב למה שאומרים בּאותו ענין מפרשים אלו ואחרים. בּדבּרו התחיל יע“ס ממטיר, ממש, ציטאַטות ורשימות-דברים מן הספרות הגאונית-הרבּנית ולהבליט בּהשתּדלות מיוחדת את הארודיציה העשירה שלו, אשר הרעישה את לב הלומדים. מתּוך התעניינות מרובּה שאלו אותו לשמו ולמעשהו ולמטרת בֹאו לקניגסבּרג, בּמקום שאין חזון בּני-תּורה נפרץ. יע”ס, אשר הבין, כי דבר לו הפּעם עם יהודים קַנָּאים, אשר לא יחפּצו וודאי, לדעתּו אם יספּר להם הפּעם, כי נוסע הוא לברלין להשתּלם שם בּלימודים, כּחד מהם, עד כמה שהיה קשה לו הדבר, את האמת ויאמר, כי זה עת ידועה שהוא חש בּראשו, מה שמפריע אותו מלמודו, והרופאים הוילנאים (הוא אמר להם כי הנהו וילנאי) שלחו אותו לבּרלין להתרפּא שם. על זה הוסיף, כי נשאר בּלא אמצעי-כּסף, ולפיכך אינו יכול לזוז ממקומו. יע“ס עורר בּספּורו את לב הלומדים לחֻמלה אליו, ותּיכּף אספו בּשבילו בּין המתפּללים, שעוד נשארו בּבית-הכנסת, שקלים אחדים, והאחד מהם הבטיח לו, שישתּדל עבורו לפני גבּאי קופת-התּמיכה לטובת הנודדים היהודים העניים, שיתּנו לו אף הם איזה סכום. שבע-רצון עזב יע”ס את בּית-המדרש.

אולם בּהגותו בּלילה על משכּבו בּמצבו, צר לו מאד על אשר העלים מיהודי בּית-הכנסת את האמת ולא הגיד להם, כי הוא נוסע לבּרלין לרכוש לו השכּלה חילונית. האין זה מצדו מעשה של יֶזואיט מרַמה את הבּריות? בּאותה שעה נזכר בּשיחות הארוכות, שהיו לו עם הנאמן בּבית-המשרפות על-דבר מוסר-היהדות ועל מסירת-הנפש הישראלית לשם אידֶאַל, והוא מצא, כי המעשה אשר עשה היום, הוא נגד מוסר-היהדות ובּגידה בּעיקר של מסירת-הנפש הישראלית, ורעיון מחריד תּקף אותו, כי אם כך יהיה הדבר הולך ונוהג והוא יהיה צפוי לעזרת יהודים חרדים, הלא יוכרח לשים כל העת מסוה על פּניו ולהתחפּש למי ולמה שאיננו בּאמת…

ולמחר קם משנתו בּהחלטה גמורה ללכת לבית-המדרש ולהשיב להמנדבים את שקליהם ולאמר להם בּשעת מעשה: דעו לכם, יהודים, כי הולכתי אתכם שולל; אמנם נוסע אני לבּרלין, אבל לא לדרוש בּרופאים; בּריא וחזק אני. אני נוסע לשם ללמוד, אבל לא למוּדים שלנו, אותם אני יודע כבר למדי, די והותר, אבל עדיין חסר אני ידיעת הלמודים שלהם, של הגוים, ואותם תּתּן לי בּרלין…

בּדרכּו אל בּית-המדרש התיצב פתאום, הוא שם אל לב, כי כבר הוציא שני שקלים בּמשך היום האתמול לצרכי-מחיתו. בּחשבו מה לעשות עתּה, הבריק בּו הרעיון, לשוטט בּעיר ולבקש לו עבודה בתור שכיר-יום. שקוע בּמחשבותיו נגש אל הנהר פּרֶגֶל, ושם ראה אנשים עומדים ומטעינים תחת השגחתו של איש בּא בּימים על אניה גדולה תּבואה ושאר סחורות. הוא נגש תּיכּף אל האיש וישאלהו, אם יוכל להשיג איזו עבודה על החוף, והלה אמר לו, כי יבוא מחר לפנות בּקר. למחר כעלותּ השחר נגש יע"ס אל עבודתו, ובּקבּלו בּערב את שכרו, רץ תּיכּף אל בּית-המדרש, ובּלי מצוא שם את הלומדים, שמהם קבּל לפני שני ימים את השקלים, תּקע את הכּסף לידי השמש ויאמר: קח, בּטובך, את השקלים והשיבם להמתפּללים! אני אין לי עוד צורך בּהם. ומבּלי חכּות עד אשר ישמע איזה דבר מפּי השמש, יצא מבּית-המדרש.

עוד ימים אחדים עבד יע“ס עבודה קשה על החוף ויקבּוץ שקלים אחדים. הוא כבר היה נכון לנסוע לבּרלין, והנה פתאום היתה אחרת עם לבבו, והוא החליט לעשות את דרכּו לא לבּרלין, כי אם ללונדון. לשנוי מסע זה גרמה הזדמנות שבּאה לידו להתודע על החוף לרב-חובלים של אניה אנגלית, שהיה, כמו שנתבּרר בּמאוחר, יהודי-מומר. רב-החובלים הזה נדרש ללא נשאל לקחת אתו את יע”ס ללונדון חנם אין כּסף, ועם זה אמר לו, כי בּאנגליה החפשית יותר נקל יהיה לו לעסוק בּהשכּלה וגם למצוא אנשים, אשר יעזרו בידו להשיג את מטרתו. יע"ס שמע לדברי העצה ויסע אתּו לונדונה.

ו.

כבואם ללונדון הזמין רב-החובלים איש, אשר הוליך והביא את יע"ס אל רובע-היהודים ווייטשאֶפל, ושם הראה לו בּית אחד, שעמד כמו מובדל לעצמו בּתוך חצר גדולה. כשנכנס לבית זה, יצא לקראתו איש בּדמי-ימיו, מגולח-זקן, אבל חקוק על מצחו ישראל, אשר בּחן אותו מכּף רגלו עד קדקדו וישאלהו יהודית:

– מהיכן, אברך? וודאי מגאַליציה?

– לא – ענהו יע“ס – אני בּא מרוסיה. בּדבּרו נתן על-יד האיש מכתּב קטן חתום מאת רב-החובלים. האיש סקר את המכתּב בּסקירה אחת, ואחרי-כן הזמין את יע”ס להכּנס אחריו אל חדר שני, ושם אמר:

– וודאי שעיֵף אתּה מן הדרך וגם רעב. אני אשלח אתּך את אחד מאנשי להביאך לבית הקרוב לכאן, ושם אצוה בּשמי לתת לך לאכול ולשתּות וגם חדר לנוח. מחר בּבּקר תּשוב הלום, ואנחנו נשתּדל לכונן את מעמדך בּאופן היותר טוב.

בּדבּרו צלצל בּפעמון וכרגע נכנס עלם צעיר, אשר שוחח אתו האיש שיחה קצרה בּאנגלית. אחרי-כן לקח העלם את יע"ס וילך אתּו.

הבּית, אשר אליו הביא העלם את יע“ס, היה אכסניה יהודית. שם הגישו תּיכּף ליע”ס ארוחה טובה, ואחרי אָכלו פִּנה לו בּעל-הבּית חֵדר יפה לנוח בּו.

בּשכבו בּחדר החם והמלא אורב, נראו לו מאורעות הימים האחרונים כחלום. כמשמים הופיע אליו בּאופן בּלתּי-צפוי כלל רב-החובלים האַנגלי טוב-הלב, המדבּר גרמאַנית, אשר פִּתָּהו לנסוע ללונדון, אף לקח אותו לשם ותּיכּף משעה ראשונה ואילך הביאהו אל יהודים נדיבי-רוח, שהוא יכול לאמר להם את האמת הטהורה, כי בּא לכאן ללמוד למודי-חולץ כבר נִכּר, כי פּה היהודים שונים לגמרי…

למחר הלך יע“ס בּמעמד-רוח עליז אל האיש, שהביא אליו את המכתּב מאת רב-החובלים. בּכניסתו נתן יע”ס תּודה נלבבת להאיש על הידידות, אשר הראה לו, ועם זה הבּיע את תּקותו, כּי יהודי לונדון יעזרו לו להשיג את המטרה, אשר אליה הוא נושא את נפשו, ושאותה סִמנו לפניו כל אלה הרוצים, כי לא יעלו כשרונותיו בּתּהו.

על זה ענהו האיש:

– כּן, כּן, אצלנו אין מניחים אנשים בּעלי-כּשרון בּלי-עזרה, ומי שרוצה ללמוד והולך בּלמודו בּדרך שמוליכים אותו, מוצא את העזרה היותר גדולה.

בּעוד רגע הביא האיש את יע"ס אל חדר גדול, שבּו ישבו ועמדו כשתּי עשרות אנשים צעירים וגם בּאים בּימים והגו בּספרים. כמעט כֻּלם היו לבושים בּגדי יהודים חרֵדים, אחדים מהם היו בּעלי פּאות ארוכות ומתּחת למעיליהם נשקפו טליתות קטנות ורחבות. כראותם את האורח הזר הקיפו אותו מכל עברים ויברכוהו בּברכת “שלום עליכם”.

בּהתבּוננו אל החדר ואל האנשים נשאר יע“ס בּשני הרגעים הראשונים עומד על עמדו נבוך, בּתּחלה נדמה לו, כי הבּית הזה הוא בּית-מדרש, או בּית-תּפלה, ורק התפּלא על כי אין פּה לא ארון-קֹדש ולא בּימה. בּראותו כי הספרים, שהאנשים הוגים בּהם, הם כֻלם תּנכי”ם, ואין בּיניהם אפילו גמרא אחת, לא ידע מה לחשוב. בּאחרונה נראה לו, כי אין זה אלא מין בּית-ספר, שמלמדים בּו תּנ“ך לאנשים גדולים בּשנים, הוא הבּיט מתּוך תּמהון אל האיש הגלוח כשואל: על-מה הבאת אותי לכאן? האיש הבין היטיב לרֵעו ויאמר: לפי שעה יכול אתּה לשוחח בּכל יום עם האנשים האלה בּמילי דתּנ”ך. וודאי שיודע אתּה את כתבי הקֹדש יפה מאד?

– אני בּקי בּתּנ“ך, – ענה יע”ס.

– הכן? הנך בּקי בּתּנ"ך? – שאלוהו אחדים מן הצעירים פּה אחד.

– ואת פּשוטם של הדברים אתּה יודע בּכל מקום? – שאלו אותו אחרים.

– בּכל מקום…

– אם כּן – קרא האיש – הבה בּחנוהו.

בּדבּרו יצא האיש מן החדר בּהשאירו את יע“ס בּין לומדי-התּנ”ך.

בּאותו רגע התחילו ממטירים על יע"ס שאלות מכּל עברים.

– כיצד אתּה מפרש את דברי ישעיהו: “יועץ אל גבּור”? מי הוא “פּלא יועץ” זה? על אודות איזה ילד יֻלד מדֻבּר כּאן?

– כיצד פּשוטו של מקרא: “וכרתי את בּית-ישראל ואת בּית-יהודה בּרית-חדשה”? לאיזו ברית חדשה מכוון הנביא?

– ומה היא כוונת הנביא האומר: “גם אתּ בּדם בּריתך שלחתּי אסיריך”? אודות דמו של מי מדֻבר פּה?

ועוד ועוד שאלות כאלה. יע"ס ענה לכל שואל ויתּן לדברי הנביאים בּיאור בּרור ומבֻסס בּיסוס הגיוני. אבל תּשובותיו לא השבּיעו את השואלים רצון, והם נכנסו אתּו בּפולמוס של דברים, שנמשך שתּים, שלש שעות.

עודם מתווכּחים והנה בּא איש ויַגֵש ליע“ס כּרטיס, שנמצא כתוב בּה, כי ארוחתו ומשכּבו יִנָּתנו לו בּאכסניה של אתמול, וכי מחר בּשעה התּשיעית בבקר עליו לשוב ולבוא אל חדר-התּנ”ך.

כך עבר שבוע ימים. שתּי פּעמים נסה יע“ס לשאול את האיש המגולח, בּשביל מה מעסיקים אותו בּלי-הפסק בּלמוד התּנ”ך בּשעה שבּא לכאן למטרה אחרת לגמרי? אבל בּכל פּעם השיב לו תּשובת-דחִיה, כי עוד יש שהות, כי עוד ידאגו להביאו אל מטרתו. בּיום הראשון של השבוע השני ראה, כי בּמקום תּנ“ך הוגים עתּה כלם בּספר “בּרית חדשה”, וקודם שהשפּיק לפנות לאיש בּשאלה לפשר דבר, הגישו גם לו “בּרית חדשה”. יע”ס פּקפּק אם לקחת את הספר בּידו, אף כי היה לו מושג רופס על אודותיו, כמו אמר לו לבּו, כי דבר לאט יצוק בּזה. אבל הוא אִמץ את רוחות וישאל: איזה צֹרֶך יש בּכך? על זה ענוהו תשובה קצרה, כּי כדי להבין הבנה נכונה את התּנ“ך, צריך קוֹדם להיות בּקי “בבּרית החדשה”. אבל התּשובה הזאת לא הרגיעה את יע”ס. בּיום השני בּבּקר נעלם הספר “בּרית חדשה”, והלומדים שבו אל התּנ"ך…

מעט, מעט נעשתה סביבה זו ליע“ס תמוהה מאד. כמה שיִגע את מֹחו לא יכל להבין את הנעשה פה. כמה פעמים נסה לבקש בּירור דבר מאת הצעירים, אבל בּכל פּעם ענוהו בּקצרה: כך מלמדים אותנו את כּתבי-הקֹדש, בּשבתּו בּערב לבדו בּחדרו התרוצצו בּמֹחו תכופות פּסוקי התּנ”ך, וביחוד הפראַזות הבּודדות שדשים אותן תּמיד כדבֵלה בּחדר-הלמוד ההוא. פּתאום ראה ונתן אל לבּו, כי סובבות את כֻלן על ציר ענין אחד: על בּרית חדשה בּין אלהים ובין היהודים תּחת הבּרית הישָנה, והרעיון הזה נשנה וחוזר ונשנה בּלי סוף, והוא נזכּר, כי אחדים העלו על שפתם בּשעת למוד התּנ"ך את שם ישו הנוצרי… וכּכל שהרבּה להגות בּדבר, כך נעשה יותר מופלא בּעיניו וכך הוסיף להסתּבּך בּרעיונותיו.

פעם אחת נמלך עליו לבּו ויגש אל בּעל-האכסניא וישאלהו:

– הגידה נא לי בּטובך מי המה אלה, המשלמים לך את מחיר ארוחתי ודירתי?

בּעל-האכסניא העמיד פּני-תּם ויענהו כמתפּלא:

– לא אבין לך; זה שני שבועות שאנשים מאכילים ומשקים אותך ומספּיקים לך את כל צרכיך, ואתּה אינך יודע עדיין מי הם.

– אבל הלא כּך הוא – אמר יע"ס – אינני מכּיר את האנשים האלה ואין אני יודע מי ומה הם.

– האנשים האלה – בֵּאֵר לו בּעל-האכסניא – הם יהודים בּעלי-צדקה מצוינים, השומרים לקיים את דברי הנביא: “הלא פּרֹס לרעֵב לחמך וכי תראֹה ערֹם וכסיתו”…

– הרק זה, ותו לא? – שאל יע"ס.

– כן; לא זהו העיקר עדיין; העיקר הוא, שהם דואגים לא רק לגופו, כי אם גם לנשמתו…

– מה רצונך לאמר?

רצוני לאמר, כי הם משתּדלים לעשות אותו לאיש, בּתפארת אדם המעלה…

תּשובתו של בּעל-האכסניא הרגיעה את רוח יע“ס. להשתּלם בּלמודים למען היות “לאיש” – הלא זוהי בּאמת המטרה, אשר בּשבילה בּא לכאן. הוא לא יכל רק להבין מפּני מה מעסיקים אותו כל-כּך הרבּה בּלמוד התּנ”ך ואין מתחילים תּיכף לשַנֵּן לו את למודי-הנֵכר. אולם ככל שהיה קשה עליו להבין את הדבר, התעכּב בּאחרונה על הרעיון, כי וודאי שכּך כּאן המנהג ואין לשגותו.

בּיום אחד כשנגש יע“ס אל “בּית-הספר לתּנ”ך” ראה עומדת על-יד השער אשה עבריה בּדמי ימיה ובוכה בּכי-תמרורים. על פּי חזות מראה האשה ותלבּשתּה הכּיר יע"ס תּיכּף, כי איננה מבּנות-המקום, וכי מוצאה מרוסיה או מגאַליציה, ובלי חשוב הרבּה שאל אותה יהודית:

– למה תבכּי, יהודיה חביבה! ומדוע תעמדי פּה?

– כּלום חפצה אני לעמוד פּה? – ענתה אותו האשה מתּוך דמע בּלשון היהודית-הפּולנית – הלואי שיחפּצו כך חיים! הלא המקום הזה טמא הוא, כי מוציאים פּה אנשים עברים לשמד, וגם את בּעלי הוציאו לשמד. עתּה נעשה אצלם אדם המעלה ואינו רוצה עוד לראות אתי חיים…

בּתּחלה לא הבין יע"ס אל מי היא מכוונת ומה אירע לה בּכלל. אולם לאחר שנכנס אתּה בּשיחה יותר מפורטת, נודעו לו מפּיה הפּרטים האלה:

האשה זאת, ילידת עיירה פּולנית קטנה, בּאה לפני שתּי שנים ללונדון עם אישה, שוליא דחיט. בּמשך שמונה-עשרה הירחים הראשונים בּקש אישה ומצא לו עבודה, אשר התפּרנסו ממנה אם לא בּרחבות יתרה, אבל גם לא בּדוחק. בּמחצית-השנה האחרונה נשאר יושב בּלי עבודה, ומצבם הורע מאד. בּבּקר היה אישה יוצא מבּיתו ומשוטט כל היום בּחוצות העיר, ולערב היה שב בּידים ריקות. צרותיהם הרחיבו יותר ויותר והגיעו מים עד נפש ממש… פּעם אחת לפנות ערב שב אישה לביתו שמֵח וטוב-לב: בּא הקץ לצרותינו! הוא נזדמן עם יהודים רחמנים, אשר השתּתּפו בּקשי יומו להבטיחו לו להשיג בּשבילו עבודה, ובין-כך נתנו לו מעט כּסף למחיתו. למחר בּבּקר השכּם בּא יהודי זר ויקרא את אישה אל העבודה. מאז היה אישה יוצא מבּיתו לפנות בּקר וחוזר בּשעה מאוחרת בּלילה, ומצבם שב והוטב כבּתּחלה. כעבור איזה זמן התחיל מוקיר רגליו מבּיתו, והדברים הגיעו לידי-כך, שהיה נראה אל אשתּו רק פּעם אחת בּשבוע, מוסר לה את דמי-פּרנסתה וממהר ללכת. מנהגו זה הפליא אותה מאד; היא הבינה, כי יש דברים בּגו ותחליט בּנפשה לחקור ולדרוש אחרי בּעלה למען דעת את אשר אתּו. בּשפכה פּעם אחת את מרי-שיחה לפני אשה צעירה ילידת פּולין כמותה, שגרה בּשכנותה, ספּרה לה אותה ריבה, כי כמו שידוע לה, ישנה בּלונדון חברה של מי שהיו יהודים, שעתה הם נקראים בּשם “מסיתים”, והאנשים ההם אין לפניהם בּלתּי אם מטרה אחת: למשוך אליהם בּמרמת-ערומים יהודים עניים מחוסרי לחם יוצאי ארצות אחרות ולהביאם בּברית אמונת-הנוצרים, ומי שנופל פעם בּידם, אינו יכול עוד בּשום אופן להחלץ מהם, כי יודעים הם להביא את קרבּנותיהם בּסבך של כל מיני רשתות. בּדבּרה העלה השכנה על לב החיטת את הרעיון, כי אפשר הדבר מאד, שגם אישה נפל למרות רצונו בּידי חבורת המרעים האלה. סוף דבר היה, כי הרבּתה האשה כּל-כּך לבקש ולחפּש אחרי בּעלה, עד אשר מצאה אותו בּ“חדר-התּנ”ך“. אבל תּיכּף בּשעת בּקורה הראשון העמיד אישה את פּניו כּלא יודע אותה, וכאשר הרימה את קולה ותּצעק מנהמת לבּה, גרש אותה ה”גלוח" מן הבּית.

כשמוע יע“ס מפי האשה את הדברים האלה, נתבּרר לו תּיכּף מצבו ויבן לאָן הוליכוהו רגליו. כרגע הבריק רעיון בּמחו לבלתּי שוב עוד אל אנשי-חסדו בּ”חדר-התּנ“ך”. אבל הוא לא ידע לאָן ללכת ולמי לפנות. הוא רץ וישג את האשה, אשר כבר הלכה משם מתוך בּכי, ויבקש ממנה להראות לו את הדרך אל בּית-המדרש. האשה עברה אתו בחוצות אחדות אשר ברבע ווייטשאֶפּל ותביאהו לבית-מדרש; אבל הוא היה סגור. כמו שנתבּרר, התפּללו בּבית-מדרש זה רק בּימי-השבּתות…

ז.

בּמעמד-רוח מדֻכּא מאד התהלך יע“ס בּרחובות ווייטשאֶפּל. על פּני בּית בּעל קומה אחת ראה מרחוק שֶלט קטן וכתוב עליו יהודית: “כּשר”, ונכנס אליו. זה היה בּית-מרזח דל של יהודי ליטאי. יע”ס, שעוד נמצאו בּכיסו שילינגים אחדים, סעד את לבּו קצת, וילן שם. בּהגותו בּמצבו החדש החליט לבלתּי פּנותּ עוד לעזרת מי-שהוא, כי אם לעשות תּיכּף מה שעשה בּקניגסבּרג: לבקש לו עבודת שכיר-יום, ואחרי-כן, כשיחשוך לו סכום כּסף ולא יצטָרך עוד לבּריות, יתחיל לעסוק בּהשכּלה. אבל ימים אחדים רצופים בּקש לו עבודה, ולא מצא. בּין כּך אזל השילינג האחרון מכּיסו ומצבו נעשה קשה מאד.

בּשוטטו יום אחד שעות אחדות רצופות בּחֻצות לונדון, נלאה יע“ס מאד ויכנס אל הגן הקרוב לנוח קצת על אחד הספסלים. בּחוץ כבר נודעו עקבות האביב, אבל האויר היה עדיין קר ולח. שקוע בּמחשבות נוגות יש יע”ס על הספסל, ובהיות בּגדיו קלים, רעד לרגעים מקור. והנה יצאה מתּוך אחת השדֵרות אשה זקנה לבושה הדר, ובהיותה, כנראה, עיֵפה מדרכּה, ישבה על ספסל שני ממול יע“ס. עיני האשה נמשכו כרגע אל יע”ס ותּבחנהו קצת, ואחרי-כן קמה ממקומה ותּגש אליו ותּשאלהו גרמאַנית מי הוא ומאין ומה מעשהו פּה. הזקנה, אשר הכּיר בּה יע“ס תּיכּף את מוצאה היהודי, עשתה עליו, אך פּתחה פּיה לדבּר אתּו, רושם יפה מאד, כמעט מקסים. מבּלי חשוב אף מחשבה כל שהוא סִפּר לה את כל המוצאות אותו ואת קורות ימי חייו מתּחלה ועד סוף. כּכלות יע”ס לדבּר הניחה האשה את ידיה על שכמו ותּאמר אליו בּשפת-חן: “אל נא תדאג, איש צעיר; כנראה עלה בּגורלך למצוא כאן את אָשרך. לכה אתּי”.

האשה יצאה עם יע“ס מן הגן. שם שכרה מרכּבה, אשר הביאה אותם אל מעונה שנמצא בּמרכּז העיר. כבֹא יע”ס אל הבּית התפּלא מאד למראה העשר, אשר נשקף שם מכּל פּנה. הוא לא ראה יקר תּפארת כזו מימיו. נדמה לו, כי בּבית הזה יושב מיליונר גדול, והוא השתּוקק לראותו ולהכָּנס אתּו בּדברים למען דעת אם הצליח הגורל את דרכּו בּאמת. אבל האשה הביאתהו אל חדר שני, ששם עמד שלחן ערוך בּכל מיני מטעמים, ותּאמר אליו: וודאי שרָעֵב אתּה, סעדה נא לבּך ואני אלך בּין-כּך ואודיע על אודותיך את בּעלי, המתעניין מאד בּצעירים אשר כמוך.

כמה שהיה רָעֵב בּאותה שעה, לא פּנה בּכל זאת בּרגעים ההם לבּוֹ אל המטעמים. בּהשארו לבדו כלו עיניו מיַחֵל לאשר יָבֹא, וכל מעייניו התרכּזו בּמשאלה האחת: לראות מהר פּני האיש, המתעניין בּצעירים כמותו ועוזר להם להגיע אל מטרתם.

כעבור שעה קלה שבה האשה ותּאמר אל יע"ס: בֹּאה אתּי ואני אציגך לפני בּעלי.

יע“ס הלך ויבא אחריה אל אולם גדול, שכֻּלו מן המסד עד הטפחות היה מלא ספרים, ושם לפני שלחן-כּתיבה ארוך, שנערמו גם עליו ספרים שונים, ישב איש ישיש, אשר שערות ראשו לבנות כשלג ופניו כפני אחד הפּאַטריאַרכים העברים הרקדמונים. כראותו את יע”ס התנשא הזקן ממקומו וילך לקראתו, ואחרי אשר בּרך אותו בּברכת “שלום עליכם”, אמר אליו בּיהודית ליטאית טהורה ובקול נעים:

– בּן-תּורה ליטאי ממש; אוהב אני בּני-תּורה כאלה.

בּדברו הושיב את יע“ס על ידו. יע”ס כבר הספּיק להתבּונן מרחוק, כי נמצאים בּין הספרים גם שסי"ם ומפרשים שונים, ראשונים ואחרונים, ושאר ספרי שאלות-ותּשובות, שלא היו זרים לו, הרגיש את עצמו תּיכף “כדג בּמים”, ויענהו כמו בּמצב-רוח מרומם: הרבּה, הרבּה תּורה כבר למדתּי.

– הרבּה תּורה ומעט תּועלת – קרא הזקן ותוך כדי דבּור הוסיף: למדתּ ולמדתּ, ואת העיקר חסרתּ.

– כּן, כּן – אמר יע"ס – עלי להודות: את העיקר אני חסר, חסר אני ידיעות חלוניות. יש לי צֹרֶך בּהשכּלה, ואליה אני נושא את נפשי.

– לא לזאת כּוונתי – הפסיק אותו הזקן בּדבּורו – כוונתי היא אחרת לגמרי. אומר אתּה, כי למדתּ תּורה הרבּה, ואני אומר, כי למודך היה מעשה-מכונה, מלאכותי; בּלמודך חסר המובן הטבעי, הפּנימי.

יע"ס הבּיט אליו מתוך תמהון מרובּה.

– אמור נא לי – שאל אותו פּתאֹם האיש – ובּספרים מלבד הגמרא ובפּוסקים לא הגית מעודך?

– בּאיזו ספרים, למשל?

– בּספרי-מחקר, למשל.

יע"ס חשב קצת ואחר אמר:

– כבר היתה לי פּעם ההזדמנות ללמוד את ספר “הכּוזרי” ואת ה“מורה-נבוכים”.

– האם עשו עליך הספרים האלה רושם? האם נגעו אל לבּך ועוררו אצלך מחשבות חדשות, אשר לא שערתן? האם לא הורוך, כי אין להאמין אמונה עוֶרת בּמה שאומרים אחרים וכי צריך להביא כל דבר בּכור הבקרת?

– מאחר שהצעת לפני שאלה זו – ענהו יע"ס – עלי להגיד לך, כּי הספרים ההם לא למדוני כּלום, כּי אם ענו אותי ענויים קשים מאד, ולפיכּך התרעמתי בּתּחלה בּסתר לבי על האיש, שנתן אותם לי למקרא, אבל אחרי-כן נוכחתּי לדעת, כּי גם מחבּרי הספרים ההם לא היו אלא בּני-אדם, שיכלו לטעות בּנקל. אולם הם הביאו אותי לידי הוכחה, כּי לא על התּורה לבדו יחיה האדם, וכי צריך שיזווג אליה גם השכּלה.

פּה התערבה בּשיחה אשת הזקן ותּאמר:

– הלא בּהגיון ידבּר הצעיר. הוא שואף להשכּלה, ולא רק לטובת עצמו. האידיאַל שלו הוא, להיות לרב בּעל השכּלה גבוהה, כּדי שיוכל אחרי-כן להשפּיע בכּח תּורתו והשכּלתו על מאות אלפי היהודים השקועים בּחשך ואין נוגה להם, ועלינו לתת לו את היכֹלֶת להגיע אל מטרתו.

על זה אמר הזקן כמדבּר אל אשתּו:

– על הצעיר לדעת, כּי איננו האובד הראשון, אשר אנחנו מושיטים לו ידנו לעזרה ומביאים אותו לחוף בּטוח. ואנחנו עושים זאת רק כּדי שהצעירים בּעלי-הכּשרון האלה יעבדו במאוחר לטובת עמנו, התועה במדבּר, ושצריך להשכּילו ולהביאו אל דרך האמת.

הדברים האלה נגעו עמק אל לב יע"ס. הוא נשא אל הזקן ואשתּו עינים מפיקות תּודה נלבבת ויאמר:

"אני מבטיח אתכם בּכל הקדוש לי, כּי אין לי שום מטרה אחרת בּחיים בּלתּי אם לעבוד בּהשכּלתי התּיאולוגית והחלונית רק לטובת העם העברי, וברוכות תּהיינה הידים, אשר תּהיינה לי לעזר לבא אל מטרתי, שכּבר הרבּיתי כּל כּך לסבול בּגללה.

הזקן אסף את יע“ס אל בּיתו. עוד בּיום המחר הזמינו לו מורים ללשון האנגלית וללמודים כּללים אחרים. יע”ס התמכּר אל הלמודים בּהתמדה ויעש בּהם חיל רב. בּעתּות-המנוחה שלו ישב בּהבּיבּליאותּיקה, אשר מצא בּה ספרים עברים עתּיקים, שעניינו אותו מאד, או שבלה עם הזקן ואשתּו בּשיחות שונות ורֻבּן בּענינים תּיאולוגיים. הזקן אהב תּמיד לדבּר על-דבר האמונות השונות, ובּכל פּעם הבּיע את הרעיון, כּי יותר טוב וישר היה לבני-האדם אלמלי התקיימה בּעולם רק אמונה אחת כּללית ומשותּפת לכֹּל. על-דבר מהותה של אמונה זו לא הוציא הזקן מפּיו אך מלה. לעֻמתו סננה אשתּו כמה פּעמים מבּין שניה, כּי מן הראוי היה לבקר את כּל האמונות ולבחור מהן את היותר טובה ויפה. בּעת הראשונה עשו השיחות האלה על יע“ס רושם מדכּא, ופעם אחת לא יכל להתאפּק והגיד בּפּה מלא, כּי לפי דעתּו האמונה היותר נכונה והיותר יפה היא רק אמונת-ישראל. כּשמעו את דבריו אלה התנשא הזקן ממקומו וכמו בּגערה רכּה קרא: את זאת אל תּאמר! אין להִגָרר גרָרה עִוֶרת; את הכּל צריך להוכיח. האשה מצדה, כּאלו חפצה להמתּיק את רושם גערת הזקן, אמרה: מה פּלא יש בּכּך? הלא עוד צעיר הוא. הוא יבא בּשנים ויקשב לפעמים לדברי-חכמים, ואז יבין בּעצמו איזה דרך תּשכּון האמת. מאז היה יע”ס מקשיב אל השיחות ושותק. אבל שום רעיון זר לא עלה על לבּו. הוא חשב, כּי הבּית הוא בּית אנשים הוגי דעות, פילוסופים, האוהבים לשוחח בּענינים מפשטים שונים ופּרובּלימות מדעיות. הוא נזכּר, כּי לפנים בּוילנה, בּביתו של אליאַשֶוויץ נזדמן לו לשמוע כּמה פּעמים דברים עוד יותר חריפים על-דבר אמונת-ישראל ואפילו תּורת-משה… אז היו הויכּוחים האלה נכנסים אל אזנו האחת ויוצאים מאזנו השניה מבּלי עשות עליו שום רושם, ובּוודאי יהיה כּך גם פּה…

בּמשך עת קצרה, בּערך, התקדם יע“ס כּל-כּך בּלמודיו, עד שנתבּחן בּיום אחד בּאחת הגימנאסיות הלונדוניות ונכנס אל המחלקה החמשית. זה היה בּעיניו כתּחנה הראשונה בּדרך אל מטרתו, ורגשות-תּודתו לנדיבים הזרים לו, שהופיעו אליו כמלאכים מושיעים בּאופן בּלתּי-צפוי כּלל, גברו בּו מיום ליום. היחוסים הנלבבים מצד הזקן והחִבָּה היתֵרה, חִבּת-אם, מצד הזקנה, משכו את לבּו אליהם בּעבותות-אהבה. מעט, מעט מצא בּהם, ובּיחוד בּאשה, סגולות יקרות, שלא התבּונן אליהן עד כּה. הוא ראה, כּי הבּית הזה הוא קן של צדקה וגמילות-חסדים. הוא התבּונן אל המחזות מעוררי-הלב, שנראים שם בּכל יום ראשון לשבוע, כּשדלתות חדר מיוחד פתוחות לרוָחה מאז הבּקר עד אשמורה בלילה לפני כּל איש מצוק ומר נפש וקשי-יום, יהודים ונוצרים אנשים ונשים, והזקנה לא תיעף ולא תיגע משמוע רצון כּל איש ולמלאותו תּיכּף בּאותו מעמד, או לשלוח את העזרה לנצרך אל בּיתו, כשעיניה נוצצות משמחה ואושר… הוא שם אל לב בּאיזו התלהבות הזקן מדבּר בּכל פּעם על חפצו להצליח את העם העברי האומלל והנרדף מכֹּל, ובּאיזו אהבה והתפּעלות נושאים הוא ואשתּו בּכל הזדמנות על שפתם את שם אלהי ישראל. כּל הדברים האלה יחד הביאו לבסוף לידי כך, שהתחיל יע”ס להעריץ את מיטיביו ולתתּם עליון לבּני-אדם, ולא לפּלא הוא אם מעט, מעט נעשה כֻּלו מושפּע מהם ומתּורתם.

והשפּעה זו לא אחרה מעשות פּרי. הזקנה התחילה לקחת אתּה את יע“ס לאספות שונות, שבּהן תּאולוגים נוצרים עושים תּעמולה נלהבת לדת נצרת ומבּיעים עם זה צער גדול ורגשי-חמלה אל האומה הישראלית, הסובלת כּל-כּך הרבּה רק בּשביל סמיות עיניה… בּשובו לביתו מאספות אלו, היה הזקן מקריא לפניו שעורים שלֵמים בּאותו ענין, ופעם אחת אמר לו בּשעת אחד השעורים האלה מפורש ובּפה מלא: דע לך, בּני, כּי אני ואשתּי נמנים זה זמן רב על אלה הסוברים, כי רק היהודים בּעצמם, ולא אחרים, אשֵמים בּאסונם הנצחי… ולפיכך צריך לפקוח את עיניהם על הדבר, ולתּכלית זו הקדשנו את כל רכושנו הגדול. אבל כּסף בּלבד אינו מספּיק. יש לנו צורך בּאנשים בּעלי אֶרודיציה גדולה בּהשכּלה ישראלית וחלונית, ואנשים בּעלי שאר-רוח, שישכּילו לעורר אליהם יחס של אמון מצד העם העברי. אתּה, אם רק תּחפּוץ, תּוכל להיות אחד מן האנשים האלה; הדרך סלולה לפניך. שעורים אחדים כאלה שמע יע”ס גם מפּי הזקנה, שהיתה, כמו שנתבּרר לו אחרי-כן, אדוקה בּאמונת-הנוצרים ותּשם לה את התּעודה המיסיונרית למטרת-חייה. בּהתיחסו אליה כאל אֵם, לא יכל בשום אופן לטעון נגדה דבר. הזקנה פּעלה עליו פּעולה מהַפְּנֶטֶת ממש ובלי שום סימן של מלחמה פּנימית נכנע לרצונה ויתנצר…

לאחר שגמר יע"ס את חוק למודו בּגימנאזיה, שלחו אותו אנשי-חסדו אל העיר עדינבּורג אשר בּשוטלנדיה, ושם נכנס לסמינאריון לכּהני-הדת. בּסימנאַריון בּלה ארבּע שנים ויצא ממנו מוכתּר בּתּאר כּהן ממדרגה ראשונה. אז שב ללונדון ונתמנה שם לראש המורים בּבית-הספר היותר גדול למיסיונרים.

לפני כּותב הטורים האלה מונחים מכתּבים אחדים, שכּתב יע"ס אל המשורר העברי המפורסם יהודה ליב גורדון. בּאחד המכתּבים הנזכּרים נמצאים שרטוטים אחדים קצרים, אבל מאד מעניינים, ממאורעות חייו בּלונדון:

“בּלאָנדאָן – כך כותב יע”ס – הקרה לפני אלהים אשה עשירה, זקנה וצנועה מאד, אשר ממעמקי לבבה אהבה את ה' ואת משיחו ואת עמו ישראל. האשה הזאת פּעלה עלי כי אלך ואשמע לדברי הבּרית החדשה. הלכתּי, שמעתּי ונֻצחתּי… מהגימנאסיה הלאָנדאָנית הלכתּי אל הסמינאַר לכּהנים אשר בּעדינבּורג, שם שקדתּי גם על דקדוק הלשון העברית, על כּתבי-הקדש ועל בּרית החדשה בּשפת יון. אבל גם למדתּי גמרא הרבּה עם המפרשים…"

ח.

בּהספירות המיסיונריות העליונות אשר בּלונדון תּלו בּיע“ס תּקוות מרובּות והוחלט לשלוח אותו אל המרכּזים היהודיים היותר גדולים. הוא, יע”ס עצמו, הבליט מצדו תּיכּף, משעה ראשונה, נטיה רפויה מאד אל העבודה המיסיונרית. בּהיותו מטבעו קר-מזג, היה מוכשר בּיותר לנִקור וחטוט של מלומד, מאשר לנהל תּעמולה לטובת איזו דעה. אבל הוא לא יכל להסתּלק ממנה; הוא כבר נמכּר… ספּרו, כּי הזקן והזקנה הניחו בצוואתם עזבון גדול מאד על מנת שיתעסק כּל ימיו במיסיונריות.

את נסיעתו הראשונה עשה יע“ס על-פּי הצעת האגודה לפּרסבּורג. ראשי האגודה קוו, כּי בּישיבה המפורסמת אשר שם הנקל יהיה לו “לצוד דגים הרבּה בּחרמו”. אולם אך דרכה רגל יע”ס על מפתּן הישיבה וירא את מאות הבּחורים היושבים לפני גמרות פּתוחות ולומדים בּקול בּנעימה הטראַדיציונית, נשאר עומד על מקומו נבוך וכמו נפלה עליו אימה. זרם שלֵם של רשמים שכּבר נשכּחו צפו פּתאום בּזכרונו. לנגד עיניו התחילו מרחפות תּמונות מישיבת שקלאָוו ולאחריה מישיבת מוהליב. הוא נזכּר בּאביו הדיין כּבד-הפּה, שבּעד כל קטע מן “התּוספות” היה סוטר לו על לחייו סטירות נמרצות, הוא נזכּר בּחברו הטוב, שהיה שופך לפניו תּמיד את מרי-שיחו, בּהרבּי של חברה ש"ס בּמוהליב, שקרבהו כל-כך, בּנאמן של בּית-המשרפות, שאהב כּל-כּך להתפּלפּל אתּו בּדברי-תּורה. הוא נזכּר מה גדולה ומה עזה היו התפּעלותו ונחת-רוח שלו בּכל פּעם שהיה מחדש בּלמודו איזה חדוש. כל האנשים והעובדות האלה עלו על זכרונו בּרגע זה, ובּשימו אל לב לשם איזו מטרה הוא, מי שהיה קאַנדידאַט וודאי לרבּנות, בּא עתּה לכאן, נזדעזעו כל אבריו וימהר ויצא מן הישיבה.

מפּרסבּורג בּא יע“ס לווינה ושם התישב. זה היה בּשנות-השבעים התּיכוניות. את מושבו אִוָה לו שם בּרחוב “זאַלצגריס” – מרכּז היהודים החרֵדים בּווינה. עוד בּשבתּו בּעדינבּורג התחיל יע”ס מתרגם לעברית שירים מאת גדולי משוררי העמים. בּאחד ממכתּביו ליהודה ליבּ גורדון אומר יע“ס, כי הוא נגש אל העבודה הזאת “לא מפּני שאהב ככה את ההעתּקות, אך, להפך, יען כי ההעתּקות העבריות שבּאו לידו, עשו עליו רושם מעיק”. בּעת ההיא תּרגם יע”ס לעברי את האפוס הנודע של מילטון “ויגרש את האדם”. תּרגום זה עורר התפּעלות מרובּה מאד בּין מביני-דבר. הראשון, אשר נמשכו עיניו אל התּרגום הנזכּר, היה פּרץ סמולנסקין, שהוציא אז בּווינה את הירחון ה“שחר”. בּהיותו חובב נלהב של הלשון העברית היה לו יום הופעת התּרגום לחג, ויעש לו פּרסום גדול בּקהל. אולם עם זה העיר, כי משתּקפות מתּוך הספר טנדנציות מיסיונריות ידועות, ועובדה זו הכניסה כעין דיסונאַנס אל מעמד-רוחו המרומם.

מן העת ההיא התחילה הכּירותו של סמולנסקין עם יע“ס, והכּירות זו נהפכה בּהמשך הזמן לידידות נלבבת, לאחר שהתבּונן יפה אל הליכות חייו ונוכח, כי הוא יהודי מסור לעם ממנו יצא וחובב נלהב של קניניו הלאומים הרוחניים, וכי פּעולתו המיסיונרית אינה אלא רק לפנים, כדי לצאת ידי חובתו להאגודה הלונדונית. רושם זה עשה יע”ס על כל אלה, אשר ידעו אותו מקרוב.

מעניינת מאד, ובכמה פּרטים גם אוריגינאַלית, היתה הנהגתו של יע“ס בּתּקופת ימי שבתו בּווינה. בּכל יום היה יוצא בּשעה קבועה מבּיתו, שנמצא, כמו שכבר ספּרתי למעלה – במרכּז היהודים החרדים, ובראותם איש יהודי, שפּניו מעידים על קשי יומו, היה ממהר לגשת אליו וחקר ודרש אותו בּפרוטרוט לשמו ולמשפּחתו ולעסקו ולמעמד פּרנסתו ועוד, ועוד. כשהיה היהודי מתחיל להתאונן על מצבו, היה יע”ס קודם כּל משלשל לתוך ידו כמה עשרות זהובים, ויש שסכום עוד יותר גדול, ואחרי-כן היה לוקח אותו תּחת זרועו ונכנס אתּו בּשיחה על התּורה ועל האמונה; עם זה היה שואלו פתאום: היודע אתּה דבר-מה אדות הנוצרי? ותוקע לו תּיכּף את הספר “ויגרש את האדם”, אשר נשא תמיד אתּו, והולך לו לדרכּו. כּך היה מנהגו יום יום, עד שקנה לו מעט, מעט פּרסום בּין ההמונים העניים של יהודי-גאַליציה, אשר קראו לו בּשם “המיסיונר הלא-יוצלח”. הדברים הגיעו לידי כּך, עד שנמצאו יהודים עניים, אשר בּחרו להם לעסק לעשות “עקספּלואַטאַציה” בּיע"ס. האנשים האלה היו בּאים אליו תכופות בּאמתלה, כי רוצים הם לשמוע מפּיו בּירורים ידועים על-דבר הנוצרי, ובכל פּעם היו מקבּלים מאתּו סך כּסף עם הספר “ויגרש את האדם” בּתור הוספה.

כמעט בּכל יום היה יע"ס בּא אל “בּית-הקהאַוה נאַציאָנאַל”, ששמש אז מרכּז לטובי השאַחמאַטיסטים הווינאים. שם היה לוקח לו מקום לפני שלחנו המיוחד והיה מעלה בּלי-הפסק עשן ממקטרתּו, שותה קהאַוה שחור ומשחק בּשאַחמאַט, או שהיה מבּיט מרחוק למשחקם של אחרים. עם זה היתה לו הרגילות להכּנס עם בּעלי-משחקו בּשיחות על-דבר “בּרית החדשה”.

לעתּים קרובות מאד היה סמולנסקין בּעל-משחקו של יע“ס, וגם אתּו אהב להכּנס בּשיחה על-דבר עשו הנוצרי. אבל סמולנסקין היה עושה את עצמו כלא שומע, וזה גרם לבסוף, כי שיחותיו של יע”ס עם סמולנסקין נסבּו רק על ענינים ספרותיים. לעֻמת זה יש שהיה סמולנסקין שואל את יע"ס בּשעת המשחק מתּוך אירוניה:

  • כמה נפשות צדתּ היום?

או:

– כמה יהודים העלו היום בּחכּתך?

ועל זה היה יע"ס עונה תּמיד.

– אף לא אחד!…

וסמולנסקין גומר אחריו:

– וכזה יהיה וודאי גם מחר!…

ויע"ס היה נושך את שפתו ומחייך…

אף-על-פּי-כּן לא מנע זה את יע"ס מפּעולתו המיסיונרית; הוא לא הניח גם אחד ממיודעיו, שלא שוחח אתו, אם הרבּה או מעט, על-דבר “דבּרית חדשה”. אבל הוא נזהר ממלה יתֵרה, שהיתה עלולה להֵרָאות כתעמולה. לעֻמת זאת לא נשמר מדבר בּהתלהבות מרובּה על העם העברי ועל הלשון העברית ועל הנכסים התּרבּותיים העבריים.

לפיכך אין כּל פּלא בּדבר אם התיחסו בּחוגי היהודים האינטליגנטים בּווינה ליע“ס לא כאל מומר ומסית, כּי אם כּאל בּעל-תּשובה בּלב ונפש, שנתעה ללכת בּדרך שוא על-ידי דחקות ורפיון-הרצון. יע”ס היה יוצא ונכנס בּבתּיהם של המטיף הווינאי המפורסם ד“ר יֶלינֶק ושל רב-העדה שם הד”ר גידֶמאן ושל כיוצא בּהם.

ט.

בהיות יע“ס חלוש-הרצון מטבעו, נקל הזה לאחרים להשפּיע עליו. בּיחוד השפּיע עליו סמולנסקין. תּחת השפּעתו של סמולנסקין תּרגם יע”ס את לעברית שתּים מיצירותיו הגדולות של שקספּיר “איתיאל הכּושי” ו“רם ויעל”. אל הספר הראשון כּתב סמולנסקין פּתח-דבר גדול, שבּו הוא אומר בּתוך שאר דברים, כּי יצירותיו של שקספּיר בּעברית צריכות להחשב כחג של נצחון גדול. תּרגומיו של יע“ס נתקבּלו בּזמנם מאת קהל-הקוראים העברי מתּוך שביעת-רצון, וגדולי המשוררים העברים של אותה עת כּמו גורדון וגוטלובּר פּזרו לו תּהלות ותּשבּחות ונכנסו אתּו בּחליפת-אגרות. סופרים עברים, וחובבי הלשון העברית בּכלל, שהיו עוברים דרך ווינה, היו רואים חובה לעצמם לבקר את יע”ס כדי להביע לו תּודתם על תּרגומיו.

באותו זמן – זה היה בּאמצע שנות השבעים למאה שעברה, ישבתי אני כותב הטורים האלה, עת ידועה בּווינה. כבר היתה לי ההזדמנות לספּר במקום אחר2 כיצד התודעתּי פּעם אחת בּבית סמולנסקין את יע“ס. פּה אני רוצה רק להוסיף, כי הייתי מבקר אז את יע”ס לעתּים קרובות, לא כל-כּך בּגללו, כי אם בּגלל הבּיבּליאותּיקה העשירה שלו, שהיתה פּתוחה לכּל. בּשעת הבּקורים האלה נזדמן לי פּעמים הרבּה לשמוע מפּיו כל אותם המאורעות המעניינים מקורות ימי חייו, שאהב לשוחח בּהם בּכל הזדמנות שבּאה לידו. בּשבתּו בּבּית סמולנסקין, שאף הוא בּלה את ימי-נעוריו בּשקלאָוו ובמוהליב, היה יע“ס מספּר לפּעמים את המוצאות אותו בּשתּי הערים האלה. מתּוך התפּעלות מיוחדת היה מדבּר בּכל פּעם על אודות הרבּי של חברה ש”ס בּמוהליב ועל “מוכסן הי”ש העברי", דינין, שנצל על-ידו מאת המוזג ונכדתו ובא לוילנה. על כל עובדה מקורות ימי חייו המעניינות היה חוזר ממש מאה פּעמים ואחת, ובּכל פּעם עם הוספת פּרטים חדשים. רק על פּרט אחד עבר בּשתּיקה ולא נגע בּו מעודו אפילו נגיעה כל שהיא. מעולם לא ספּר מי היו הזקן והזקנה הלונדונים, שהביאו אותו לידי שמד ושדבּר תּמיד על אודותם בּחבּה יתֵרה ומתוך יחס של כבוד המגיע עד להערצה. כנראה חשב את הדבר לסוד גדול, אשר לא גלה אותו מעודו לאיש מפּני כמה טעמים.

העסקן הצבּורי-הלאומי הידוע הסופר משה קאמיאנסקי מקיוב, שגר בּשנות השבים עת ידועה בּווינה והיה מבקר לעתּים קרובות בּבּית יע"ס מספּר על אודותיו3 את הפּרטים המעניינים האלה:

“בּמוצאי שבּת היה הדבר. יע”ס בּקשני להשאר אצלו מדי אכלו את ארוחת הערב ויביאני לחדר-האוכל ויציגני שם לפני אשתּו, שגם היא היתה יהודית, אשר המירה את דתה. אשתּו היתה צעירה ממנו שנים רבּות, כּבּת שלשים וחמש היתה, והיא אשה יפה עד מאד, ושני ילדים בּני שבע ושמונה שנים בּריאים ויפים ישבו על ידה.

השתּוממתי למראה עיני בּראותי על השלחן את לחם הפּנים מכוסה בּמכסה לבן וכּוס של זהב גדולה עומדת על השלחן, כּכּוס אליהו על שלחן הסדר בּליל הפסח.

אחרי שיחה קטנה ותּשובות קצרות של גברת הבּית על דבר ארץ מולדתּי ועיר מגורי ומה מעשי בּווינה, קם יע“ס ממקומו וימלא את הכּוס הגדולה יין. אחריו קמו גם אשתּו ושני ילדיו ויברך על היין בּשפת אנגלית וישתּ מן הכּוס ויתּן גם לאשתּו גם לילדיו לשתּות ממנה, וכולם נגשו אל הספר הגדול המונח על קצה השלחן, והוא בּיבּליאה גדולה ועבה, נהדרה ומוזהבה, וישקו אותה למו פּיהם. אחרי כן ישבו כולם על מקומם. יע”ס פּרס מן הלחם ועקרת הבית הגישה לכל אחד את קערת הדגים הממולאים ומבושלים בּטוב טעם, כאשר כן יכולות רק נשי היהודים בּתּחום המושב בּליטא. ולי נדמה, כאלו יושב אני בּבּית יהודי עשיר, כּשר וחסיד בּליל שבּת. איזו קדושה זרה היתה שפוכה על השלחן ועל פּני המסובים, כאלו פּגש המיסיונר האדון הזה את יום הראשון, יום המנוחה, בּנשמה יתרה.

בּעלת-הבּית חשבה, כנראה, כי בּעלה לכד בּרשתו את אחד מזרע היהודים להכניסו בּדת הנוצרית, ותּחפּוץ גם היא להשתּתּף בּמשלחתּה של בּעלה ובּחן שפתיה התחילה להתערב בשיחתנו, לשַבֵּח את הכנסיה האנגליקאַנית ויתרונותיה. אך יע"ס רמז אליה, כי תּחדל, ובזה הסב שיחתנו לענין אחר וישא משאו על הספרות העברית, כהניה ומשורריה ופּיו מלא תּהלות ליהודה ליבּ גורדון.

אחרי התפּללו בלחש תּפלה קצרה, בּרכת-המזון בּאנגלית, קמנו מעם השלחן ובאנו לחדר-הספרים. הביאו לנו ספלי קהאַוה שחורה. יע“ס הגיש לי סיגארה טובה ושיחתנו נתגלגלה על קדושת יום המנוחה”.

הפּרעות אשר פּרצו בּשנות השמונים הראשונות בּיהודים תּושבי נגב רוסיה, עשו על יע“ס רושם מדכּא מאד. כשמעו על-דבר התּעמולה הגדולה אשר התחילה בּין גדולי הנוצרים בּלונדון לטובת היהודים השדודים, מהר ויסע לשם, ובּהשתּמשו בּפרסומו הגדול בּחוגי הכּנסיה, השתּתּף בּמעשה-העזרה המרובּים, שנעשו שם בּעת ההיא. כדי שלא לעורר עליו מצד הקהל העברי שום חשד, נזהר לבלתּי הִזָכר שמו בּרשימת העסקנים. התפּשטו אז שמועות, שלא נתבּררו לאמתּן, כי יע”ס היה אותו האיש, שהציג את סמולנסקין לפני החובב ציון הנוצרי המפורסם לורֶנס אוליפאנט, וכי הוא שגרם, כי התחילו הבּריות חושדים את אוליפאנט בּכוונות מיסיונריות.

יע"ס מת בּווינה ביום החמשי בּיוני שנת 1883.


  1. בטעות זו נכשלו טביוב בּספרו “מבחר הספרות” וד“ר שלמה מאַנדלקרן בּמאמרו בּ”אוצר הספרות" שנה ראשונה.  ↩

  2. עיין בּספרי בּלשון היהודית “דריי ליטעראַרישע דורות” כרך ג' עמוד 131.  ↩

  3. “בּהבּקר” שנת 1909 הוצאת דוד פרישמאַן  ↩

שמואל ליב ציטרון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שמואל ליב ציטרון
יצירה בהפתעה
רקע

מאורה

מאת אברהם אבן עזרא (שירה)

מָלֵא כְבוֹדוֹ קַצְוֵי נְשִׁיָּה –

נַפְשִׁי, לְיִשְׁעוֹ צַפִּי וְדֹמִּי,

כִּי מֵחֲסָדָיו כּוֹסִי רְוָיָה.

אֶצְעַק לְעֻמָּתֶךָ וְאֶקְרָא

שִׁמְךָ, וּמָעוֹז שִׁמְךָ בְצָרָה:

הַטֵּה לְשַׁוְעִי אֹזֶן מְהֵרָה,

אֵלִי, וְהוֹסֵף יָדְךָ שְׁנִיָּה

לִבְנוֹת כְּמֵאָז מִקְדַּשׁ הֲדוֹמִי,

מֵאֵין רְצוֹנְךָ יֻכַּת שְׁאִיָּה.


בָּנִים אֲשֶׁר מִעוֹלָם אֲהַבְתָּם –

אֵיכָה בְתוֹךְ הַמַּאֲסָר שְׁכַחְתָּם?

הַאִם אֲיַבְתָּם, אוֹ אִם עֲזַבְתָּם

לָעַד – וְהֻכּוּ בְּלֹא צְדִיָּה?

גּוֹאֵל דְּמֵיהֶם אָפֵס, וְאֵין מִי

יִדְרֹש דְּמֵיהֶם כַּמָּה בְשִׁבְיָה.


רַחוּם, הֲדָרָךְ יָרְשׁוּ עֲרֵלִים,

בִּמְקוֹם כְּרוּבִים נָתְנוּ אֱלִילִים.

עַד אָן, אֱלֹהַי, תַּסְתִּיר וְתַעֲלִים,

עֵינָךְ – וְרָאוּ אַנְשֵׁי רְמִיָּה?

יָרְדוּ פְלָאִים דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמִי

נֶגְדָּם – וְאַיֵּה קִנְאָתְךָ, יָהּ?


מָרוֹם, לְמַעְנָךְ תִּזְכֹּר בְּרִיתָךְ,

יוֹם לַאֲסִירֵי תִקְוָה פְּדוּתָךְ

תִּשְׁלַח, וּבַשֵּׂר שְׁאָר עֲדָתָךְ:

'בָּאָה יְשׁוּעָה לָךְ, אֹם עֲנִיָּה!

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְקוּמִי

אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ, צְבִיָּה!'

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.