מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יחזקאל

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך הביבליותיקה לנערים; כרך 5; ורשה: תושיה; 1930

סוגה:

שפת מקור: עברית

(ספור).

בבית הורי יחזקאל היתה מְשָׁרֶתֶת זקנה ושמה שרה. הורי יחזקאל נָהֲגוּ בה כבוד1, כי הלא זקנה היא. ומלבד זאת אהבו אותה על אמונתה הָרַבָּה וְישֶׁר לבבה: היא שמרה את כלי בֵית אדוניה, ולא חָשְׂכָה נפשה מכל עמל וָטֹרַח למנֹע נזק והַפְסֵד מן הַבַּיִת ולהביא בו ברכה.

אך יחזקאל שְׂנֵאָהּ על קַפְדָּנוּתָהּ הַיְתֵרָה ועל תלונותיה עליו כפעם בפעם: אם נִשְׁעַן אל הַכֹּתֶל, וגערה בו, כי את כל הַסִּיד הוא מוחה בִכְתֵָפיו; אם רחץ את ידיו ושפך מעט מים על הארץ – והרימה קול צעקה, כי מַבּוּל הוא מביא על הבית. הוא שׁוֹכֵב על הסַּפָּה, ואיננו מִתְכַּוֵּן כלל לִקְמֹט את הַסָּדִין הפרוש עליה – והיא מִתְאַנָּה לו, כי את כל הסדין הוא קוֹמֵט! בכל אשר עמד היה לה לשטן: “פה אל תעמֹד, שם אל תשב, הֵנָּה אל תבא, שמה אל תשכב”.

–“קפדנית היא הַכְּרוּכִיָּה2 הזאת – התאונן יחזקאל, – תכלית שִׂנְאָה אֶשְׂנָאֶנָּה!”

ובֶחָצֵר היתה תרנגלת אחת, אשר מתה עליה אמה בעודנה אפרוח; ושרה חמלה על האפרוח הנעזב, ואספה אותו אל הַמִּטְבָּח והיתה מאכלת וּמְחַמֶּמֶת אותו יום יום, עד אשר גדל ויהי לתרנגלת יפה; ועל כן קראו לה “תרנגלתה של שרה”.

ויהי היום ויחזקאל ישב ושחק עם אחיו במשחק “הזאב והכבשים”. אחיו העמיד את הַגִיר-הַזְאֵב3 והוא הִצִּיג את הַזֵרְעוֹנִים-הַכְּבָשִׂים4 זוגות, זוגות לשמרם מִשִּׁנֵּי הזאב-הָאוֹרֵב; ובה בעת אָרַב לו להביאו בַמָּצוֹר באַחַד ה“כפרים”.

עוד שני צעדים היה ל“זאב” ללכת – וְנִלְכָּד.

אך פתאם קפצה עליהם עַזָּת-הַפָּנִים – תַּרְנְגָלְתָּהּ של שרה, ומבלי שִׂים-לֵב, כי הזרעונים אינם זרעונים כלל, כי אם כְּבָשִׂים, ומבלי הִתְבּוֹנֵן גם כי הַגִּיר הלבן איננו גיר פשוט, כי זאב טורף הוא, הָדְפָה את הזאב ממקומו, ותלקט לאחד אחד את כל “הזרעונים-הכבשים” העומדים על מִשְׁמַרְתָּם.

יחזקאל כעס מאוד על התרנגלת הַחֲצוּפָה הזאת וירץ אחריה לעשות בה נקמות. אבל גם הפעם התערבה שרה בדבר, וַתַּצֵּל את תרנגלתה מידו.

יחזקאל נשבע לְהִנָּקֵם הפעם מִשָּׂרָה, על כל הַכְּעָסִים שהיא מכעסת אותו.

הוא ידע, כי יש לשרה בן עובד בַּצָּבָא, שהיא מִתְגַּעְגַּעַת עליו תמיד, והוא שִׂיחָתָה בהקיץ ובחלום. “עתה אעשה לה דבר, אשר תִּזְכְּרֶנּוּ!” – החליט יחזקאל. ובקומו ביום השני בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, והיא עודנה יְשֵׁנָה, לקח את נַעֲלָהּ, ויכרת מעליה את הכפתורים, וישיבנה למקומה.

ובקומה משנתה, ספר לה לאמר: “הנה היה בזה בנך העובד בצבא… הוא שב מן הצבא עוד אתמול בלילה… ויען כי מצא אותך ישֵׁנה, הלך אל דודו; הוא אמר, כי יְחַכֶּה לך שם”.

שרה שמעה את הַבְּשׂוֹרָה הטובה הזאת ויִפָּעֶם רוחה משמחת פתאם, כי לא חִכְּתָה אז כי ישוב בנה אליה בעת ההיא. ותמהר ללבֹּש את בגדיה ולנעֹל את נעליה.

– מי זה כרת את כפתורי הנעל? – קראה שרה בכעס בקחתה את הנעל בידה.

– מי זה? הלא היא תַרְנְגָלְתֵּךְ החביבה, אשר אכלה אתמול את כבשי – ענה יחזקאל.

שרה לא ענתה דבר. היא הבינה, כי הנער השובב הוא אשר עשה לה את הדבר הזה, ותקשר את נעלה בִּשְׂרוֹךְ, ותרץ אל בית אחיה; ולדאבון לבה נודע לה שם, כי לא היו דברים מעולם.

שרה שבה הביתה בלב נִפְעָם ובעינים רְטֻבּוֹת מדמעה. הפעם לא קצפה ולא הקפידה, אך אמור אמרה באנחה לִגְבִרְתָּהּ, אֵם הנער: “הוא רִמָּנִי! בני לא בא!”

כל היום ההוא וגם מספר ימים אחרי כן היתה שרה עצובה מאד; לא הקפידה, לא גערה בילדים, אך גם בת-צחוק אחת לא נראתה על שפתיה, ורק אנחה חרישית פרצה מלבה כפעם בפעם.

יחזקאל ראה את פני שרה, שמע את אנחוֹתיה – וַיֵּצֶר לו מאד: ידוע ידע, כי הֶעֱצִיב את רוחה מאד; הוא רִמָּה אותה וַיַכְאִיבֶנָּה וַיְמָרְרֶנָּה מאד. “היא לא חכתה לבנה, – חשב הנער בלבבו, – היא היתה שְׂמֵחָה וּשְׁלֵוָה, ואני גזלתי ממנה את מנוּחַת-לבבה, את שְׂשֹון רוחה”.

“כן, אני גזלתי ממנה את כל אָשְׁרָהּ, מֵרַרְתִּי את כל חייה”.

וימִים רבים אחרי כן השתדל הנער לְפַיְסָהּ וּלהרגיעה בדברים טובים, בדברים נחומים. אך היא לא ענתה מאומה, וידע הנער כי נפשה מרה לה מאד.

והנער לא ידע מנוחה. הוא בִּקֵּשׁ עצה להשיב את לבבה אליו, ולסוף מצא את אשר בקש:

הוא ידע, כי קשה לה תמיד למצא איש שֶׁיִּכְתֹּב לה מכתב לבנה האהוב כלבבה; – וַיִּשְׁתַּדֵּל להיטיב את כְּתָב יָדוֹ, ובמשך ירח ימים לִמֵּד את ידו לכתב כתיבה יפה מאד.

– שרה! – אמר פעם אליה בלב דופֵק: ראי נא את כתב-ידי היפה! תְּנִינִי נא ואני אכתֹב מכתב לבנך!

שרה הביטה אליו בַּחֲשָׁד, ויחזקאל לא יכול לְהִתְאַפֵּק וַיֵבְךְּ.

– טוב אפוא! כְּתֹב ואראה! – אמרה שרה רכות.

יחזקאל לקח בשמחה גליון טהור ועט חדש, ויבחר לו דיו שחורה וְנוֹצֶצֶת, וַיֵּשֶב אל השלחן אשר במטבח, וַיֵּט אזנו לדברי שרה ויכתב.

וכאשר כִּלָּה לכתב את המכתב, שב וקרא אותו באזניה.

ושרה ישבה חֶרֶשׁ, ודמעות, דמעות חמות נזלו מעיניה, ובכלותו את קריאתו קמה ותקרב אליו וַתִּשַׁק לו על מצחו.

ויחזקאל יצא החוצה לְצַחֵק עם חֲבֵרָיו, וַיָּחָשׁ כְּאִלּוּ אבן גדולה וּכבֵדה נָגֹלָּה מעל לבבו.–

י. שטינברג


  1. כִּבְּדוּ אוֹתָהּ.  ↩

  2. מין עוף הקורא תמיד.  ↩

  3. גיר – קריידע.  ↩

  4. זרעונים – קאֶרנער.  ↩

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

ר' אברהם אבן-עזרא

מאת אברהם אבן עזרא (שירה)


לָנוּ כַטַּל תִּהְיֶה, נִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה,

יִמָּלֵא פִינוּ שְׂחוֹק וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.


אֵלִי, בְּךָ גַלְתִּי, / אוֹדְךָ בְשִׁירָתִי.

גּוֹאֵל הֲיֵשׁ בִּלְתִּי / שִׁמְךָ בְצָרָתִי?

הוֹאֵל וְצֵא אִתִּי / אַחֲרַי וְלִקְרָאתִי.

קוּמָה לְעֶזְרָתִי, / הַחְזֵק מָגֵן וְצִנָּה.


רוּחוֹת יְקָר רִחֲפוּ / עָלַי, וְרַעְיוֹנַי

לִימֵי אֱמֶת נִכְסְפוּ, / יוֹם יִכְלְיוּן שׂוֹטְנַי

שֵׁם קָדְשְׁךָ גִּדְּפוּ – / עַד נָפְלוּ פָנַי:

‘אֵיךְ תֹּאמַר: כִּי אֲדֹנָי / אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא?’


מֵאַרְצְךָ נָדוּ / אֶל כָּל גְּבוּל בָּנִים,

כִּמְעַט וְנִכְחָדוּ / בִּרְדוֹת יְדֵי מוֹנִים.

שׁוּבֵם וְיִפָּדוּ, / אָז יִהְיוּ עוֹנִים:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.