רקע
חגי אשד
הנצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

מה היה קורה, אילו היתה מלחמת יום-הכיפורים מסתיימת בקילומטר ה-101 מתל-אביב, בפיתחת רפיח, או במחסום ארז מדרום, ובקיבוץ עין-גב או בדגניות מצפון? מה היה קורה אילו צה“ל נאלץ היה לסגת כתוצאה מלחץ של טורי השריון המצריים והסוריים ובולם אותם על אדמת ישראל ולא על אדמת מצרים וסוריה, ואילו “תפסה” הפסקת-האש מטעם האו”ם והמעצמות הגדולות את צה“ל במצב זה, ולא במצב שבו הוא היה? ומה היה קורה אילו היו המטוסים והטילים של המצרים והסורים פוגעים במרכזי הערים הגדולות וגורמים לאלפי אבידות בנפש, להרס אלפי בתי-מגורים ורק אחרי כל אלה היו צבאות האויב נעצרים, כאמור, על-ידי מאמץ בלימה נואש והירואי של צה”ל?

כל זה יכול היה לקרות. כך קרה לאומות אחרות שהופתעו, או שלא התכוננו למלחמה די-הצורך. דברים כאלה ודומיהם קרו במלחמת-העולם השניה לבריטים ולרוסים ואף לישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העצמאות. הם לא קרו לישראל הפעם. להיפך – קרו למדינות ערב השכנות בכל מלחמותיהן נגד ישראל וגם במלחמת יום-הכיפורים, שנסתיימה בקילומטר ה-101 מקהיר, בלב אדמת מצרים, ובקילומטר ה-43 מדמשק, ובתוצאות מדיניות, שיש בהן משום ויתור ערבי מרחיק-לכת על העמדות הערביות הקודמות, כפי שיוסבר להלן.

ואף-על-פי-כן, אילו היה מבקר בישראל שלאחר מלחמת יום-הכיפורים אורח מכוכב-לכת אחר, יתכן מאד שהרושם שלו היה שהמלחמה הסתיימה לא כפי שהסתיימה אלא בתוצאות צבאיות ומדיניות הפוכות. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו אך היו הישראלים מכנים מלחמה שהיתה מסתיימת ברפיח או במחסום ארז, אם הם מגדירים כ“מחדל” את המלחמה שהסתיימה בנצחון צבאי ומדיני מכריע ואינם חדלים לקונן עליה, בעוד שהבריטים למשל הפכו לאפוס של גבורה את האקט של הבריחה בעור שיניהם, לאחר מפלה צבאית מבישה בדנקירק, בתחילת מלחמת-העולם השניה.

האורח מכוכב-לכת אחר היה מגיע ודאי למסקנה שמצב-הרוח בישראל בשנים 1973- 1974 דומה יותר למצב-הרוח שהיה בצרפת בשנת 1940, או אפילו בארץ ישראל של השנים 1947- 1949, אף כי המצב בפועל היה ההיפך הגמור.

אורח זה היה שואל את עצמו אם אין סכנה שהנצחון הצבאי והמדיני שנחלה ישראל יהפך לתבוסה מדינית ואולי גם צבאית בגלל המנצחים, המתעקשים להגדיר את נצחונם כאסון ומעודדים את אויביהם להתגרות בהם מחדש ולהציב לעצמם מטרות שלא היה עולה על דעתם לקוות להשיגן, לולא היו הישראלים המנצחים מתנהגים כמנוצחים.

האורח היה מוסיף ושואל מדוע מתנהגים הישראלים כך, והיה משיב, שאולי זה משום שהם מעריכים את המלחמה לא על-פי תוצאותיה אלא על-פי ההערכות והציפיות שקדמו לה ואשר לא כולן עמדו במבחן, אולי זה משום שהם מחטטים יותר מדי בעבר במקום לחשוב יותר על העתיד, ואולי זה משום שבכל כשלון צבאי, ולו גם חלקי ביותר, ולו גם כשלון שנהפך להצלחה ולנצחון, יש כאב ותחושת השפלה, וספק מנקר בלב אם לא היה אפשר להקטין את מספר הקרבנות ואם הקרבן המוכר והיקר לך לא היה בין הנותרים בחיים לולא הכשלון הצבאי.

בקצרה, האורח היה מגיע למסקנה, שהישראלים של שנת 1973- 1974 אינם הבריטים והרוסים, ושישראל אינה כרוב העמים, שיש להם עבר ממלכתי וצבאי בן מאות שנים. האורח היה מגיע למסקנה שכמו בכדורגל, גם במלחמות-של-ממש “אין הישראלים מסוגלים ליחס-ספורטיבי” – מאופק ושקול – כלפי הפסדים. שהם מפסידים גרועים" אם לתרגם מילולית את הביטוי האנגלי השגור.

מותר לנו לנחש שאילו יכולים היינו לעלעל בספרי ההיסטוריה שייכתבו על ימינו אלה, היינו רואים שמלחמת יום-הכיפורים מתוארת כנצחון ישראלי גדול אחרי מלחמה קשה וממושכת, שנפתחה במלחמת-ששת-הימים, נמשכה במלחמת-ההתשה, ההסתננות, החבלה והטרור בגבולות ישראל ומחוצה לה ונסתיימה במלחמת יום הכיפורים. תיאור זה יהיה נכון אם יאמר בהמשכו כי פירות הנצחון בוזבזו באשמת הישראלים, בלי כל סיבה אובייקטיבית או כורח חיצוני בלתי-נמנע. גם אם ייהפך הנצחון למפלה, חלילה, לא יהיה בכך כדי לבטל רטרואקטיבית את מה שקרה במציאות קודם-לכן, אלא רק כדי לקלקל אותו.

יש לתאר את המלחמה שהחלה ב-5 ליוני 1967 והסתיימה ב-24 באוקטובר 1973 כך: מה שישראל לא הצליחה להשיג במלחמת ששת הימים, היא השיגה כתוצאה ממלחמת יום-הכיפורים, והוא שבירת הקיפאון המדיני והתקדמות לקראת שלום על-פי תנאיה של ישראל ובניגוד לתנאים הערביים הקודמים.

במלחמת-ששת-הימים, שהיתה קרב הפתעה יזום בידי ישראל לאחר איום מצרי, ישראל נחלה נצחון מוחץ, צבאי וגאוגרפי. נצחון זה לא יצר מצב של הכרעה מדינית משום שלא אילץ את מדינות ערב לקבל את ההצעה הישראלית לסיום המלחמה. המלחמה נפסקה בלי להסתיים, התחדשה ונמשכה בצורות שונות לאחר שהערבים דחו את הצעת ישראל לפתוח איתה במשא-ומתן – בלי תנאים מוקדמים ובלי התחייבויות מוקדמות – על הסכם-שלום שלפיו יסוגו הישראלים לגבולות חדשים, ויחזירו למדינות ערב חלקים ניכרים מהשטחים שאיבדו במלחמה. המשא-ומתן הזה לא נפתח משום שהערבים עמדו בתוקף על נסיגת ישראל טוטאלית לגבולות 4 ביוני 1967, כתנאי מוקדם, כלומר, שישראל תתחייב קודם-כל ומראש על נסיגה כזאת, ורק אחר-כך יתנהל משא-ומתן על לוח זמנים לביצוע הנסיגה ועל סידורי בטחון שלא יכללו בהם שינויי גבול, ושינקטו לפי ההסכם רק לאחר הנסיגה הישראלית, או לפחות לאחר ההתחייבות העקרונית לנסיגה כזאת.

מצד הערבים היתה זאת עמדת מינימום התחלתית; במשך הזמן נוספה לה תביעה בלתי-מוגדרת של “החזרת זכויות הפלשתינאים”, שפירושה נסיגה נוספת לגבולות החלוקה משנת 1947 או פשרה בין שתי מפות ישנות שחלפו מן העולם. היתה זאת שוב עמדת מינימום ערבית, משום שהיו וקיימות תביעות ערביות קיצוניות יותר, השוללות כל משא-ומתן וכל הסכם עם ישראל גם לאחר שתתקבל התחייבות מוקדמת לנסיגה טוטאלית. בעמדה זו, לפיה נסיגה טוטאלית היא תנאי מוקדם למשא-ומתן כלשהו, תמכו רוב מדינות העולם. לא רק הסובייטים והמדינות הבלתי-מזדהות אלא גם האמריקנים, “בתכנית רוג’רס” מדצמבר 1969, שדרשה מישראל התחייבות מוקדמת לנסיגה מכל שטח סיני כתנאי מוקדם למשא-ומתן על הסכם שלום עם מצרים.

זה היה שורש הקיפאון המדיני שנמשך עד מלחמת יום-הכיפורים, ומנע כל משא-ומתן והסכם, מלבד הסכמי הפסקת-אש, והביא – במשך הזמן – לבידוד גובר של ישראל בעולם ולהתנכרות מדינית כלפיה, שהתבטאה בניתוק-יחסים ובהזדהויות עם הפירוש הערבי להחלטת מועצת הבטחון 242 בדבר נסיגה טוטאלית, “מכל השטחים”. על כל אלה נוסף “נשק הנפט”, שהופעל לפני מלחמת יום-הכיפורים ובמהלכה, ואשר איים על ישראל בצורה מעשית יותר של בידודה המדיני, ככל שנמשכה הלוחמה הערבית הפעילה נגד ישראל בטרור ובחבלה.

הקיפאון המדיני והבדידות המדינית הגוברת השתנו כליל אחרי מלחמת יום-הכיפורים, כתוצאה ישירה מהמצב הצבאי שבא בעקבותיה. מצב של איום מיידי בהכרעה מצד ישראל, שהתבטא בחציית התעלה ובהתקדמות צה“ל לעבר קהיר, שהצבא המצרי לא יכול היה לבלום אותה, ונשיא מצרים נאלץ בגללה לפנות בפעם הראשונה בקריאת “הצילו” לא רק לאו”ם ולברית-המועצות אלא גם לארצות-הברית. בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים נאלץ נשיא מצרים לקבל תכתיב אמריקני ששיקף את תביעת היסוד הישראלית, וגם הסובייטים נאלצו לקבלו כדי להציל את הצבא המצרי מידי צה"ל המתקדם לעבר קהיר.

בתכתיב זה בא לידי בטוי ההבדל המכריע בין החלטת מועצת הבטחון 338 ובין ההחלטה 242. היה זה הישגו של שר החוץ האמריקני ד“ר הנרי קיסינג’ר, בביקורו במוסקווה בין 19 ל-22 באוקטובר. הוא הגיע לכך בכוח אוגדות צה”ל שחנו ממערב לתעלה ובעזרת “רכבת האוויר” האמריקנית שאיפשרה זאת. היה זאת ברית אמריקנית-ישראלית מובהקת. התערובת של חולשה וכוח, של טעויות בהערכה וכשלונות בביצוע, פינתה מקום להתגברות מדינית וצבאית מזהירה על כשלונות העבר וטעויותיו; נוצרה “סיטואציה של תכתיב אמריקני-ישראלי לסובייטים ולמצרים”, ופריה היה ההסכם האמריקני-סובייטי שהושג במוסקווה ושהביא להחלטה 338 ולכינון ועידת השלום בז’נווה, לפי תנאים אשר הערבים והסובייטים לא הסכימו להם לפני כן מעולם. הטעויות הישראליות בניצול ההצלחה של ועידת ז’נווה אינן גורעות מערכה כהישג של הכרעה צבאית-מדינית שלא היה כמותו לפני-כן ואשר עדיין לא מוצו כל היתרונות הגלומים בו גם לעתיד.

מהו ההבדל המהותי בין שתי ההחלטות המפורסמות של מועצת הבטחון? החלטה 242 לא חייבה את ישראל לבצע שום דבר שהיא לא תסכים לו, ולא חייבה את הערבים לפתוח במשא-ומתן עם ישראל על הסכם כזה. החלק האופרטיבי שלה קבע רק שעל מזכיר האו"ם לשלוח לאיזור נציג שתפקידו “לקדם הסכם” בין הצדדים. ומה יקרה אם לא יושג הסכם? שום דבר. ומה יקרה אם יסרבו הערבים לשאת ולתת עם ישראל? שום דבר. כלומר – ההחלטה לא חייבה את ישראל ואת הערבים למשא-ומתן לקראת הסכם, ואף לא לביצוע הסכם. כך נולד הקיפאון המדיני, שלא הועיל לישראל משום שלא היה מבוסס על הכרעה צבאית העשויה להפסיק את הלוחמה הערבית, וזו אמנם נמשכה, בצורות שונות, כמעט בלי הרף.

החלטה 338 חייבה את ישראל ואת מדינות ערב לבצע את הסכם השלום שיושג במשא-ומתן ביניהן בוועידת שלום בז’נווה. בצדק טען אחר-כך הנשיא ניקסון בשדר אל ראש הממשלה גולדה מאיר, כי בכך השיגו ישראל וארצות-הברית את הדבר ששאפו להשיגו 25 שנה. במידה רבה של צדק טען קיסינג’ר מיד אחר-כך שההחלטה אשר נפלה במוסקווה היתה הזדמנות שאסור להחמיצה, ומשום כך לא דחה אותה עד להתייעצות עם ישראל. קיסינג’ר הוסיף גם תירוץ טכני, שמכשיר הקשר שלו, שבו דיווח לוושינגטון על שיחותיו, חדל לפעול דווקא בשש השעות שבהן נפלה ההכרעה במוסקווה וממילא לא יכול היה להתקשר עם ירושלים. גם אם יש בכך פגם אסתטי וגם אם יש מקום לדרוש ש“הסכם בלי התייעצות מוקדמת עם ישראל עד לרגע האחרון” לא יהיה תקדים, אין בכך כדי לגרוע מערכו של ההסכם שהושג במוסקווה.

למעשה, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים ואולי מתחילת הסכסוך בין מדינת ישראל לשכנותיה הערביות, החל תהליך של “משא-ומתן פתוח”. בלי התחייבויות מוקדמות ובלי תנאים מוקדמים, שנקודת-המוצא שלו איננה הסוף, כפי שדרשו הערבים, הסובייטים והאמריקנים, אלא ההתחלה, כלומר, המשא ומתן איננו מתחיל בגבולות הסופיים ובתנאים הסופיים של הסכם השלום אלא הוא מתקדם, שלב אחרי שלב, וכל שלב נוסף נפתח לאחר השלב הקודם, מושפע מאופיו של השלב הקודם ומדרכי כיבודו, בדיוק כפי שדרשה ישראל כל השנים ובניגוד למה שדרשו הערבים כל השנים.

אין זאת רק שאלה של יוקרה. יש כאן תהליך פסיכולוגי ופוליטי של משא-ומתן ושל הסכמים חלקיים, שממשלת מצרים מוכרחה להצדיקו בפני עמה ובפני עמי-ערב האחרים ואשר יש לה אינטרס בקיומו, בהמשכו ובמשיכת מדינות ערביות אחרות – ובראשן סוריה – לתוכו. קפיצה ודאית לתוך עידן השלום אין בתהליך זה, כשם שלא היתה אפשרית גם אילו היה הסכם שלום נחתם מיד. אבל תהליך זה נעשה אפשרי בגלל תוצאותיה הצבאיות של מלחמת יום-הכיפורים, והוא הסיכוי והפתח הראשונים להתקדמות לקראת הרפיית הלוחמה, ומעבר הדרגתי למצב של אי-לוחמה ואולי גם של שלום.

השיטה של “משא ומתן פתוח”, שלב אחרי שלב, מעניקה לישראל את כוח-המיקוח הגדול ביותר ומאפשרת לה לקבל את התמורה הרבה ביותר בעד כל וויתור. גם ארצות-הברית מעוניינת שישראל תקבל במהלך המו"מ תמורה טובה ככל האפשר ושיתגבשו יחסים של “תן וקח” בין הצדדים, משום שאם לא יתגבשו יחסים הדדיים כאלה לא תושג המטרה האמריקנית, שהיא הרפיית המתיחות הישראלית-ערבית. שהרי באמצעות מתיחות זאת מגבירה ברית-המועצות את חדירתה והתבססותה הצבאית והמדינית במזרח התיכון. לכן מופרז מאוד החשש שארצות-הברית מעוניינת לסייע למצרים לאלץ את ישראל לנסיגה טוטאלית בלי להרגיל את המצרים למחשבה שעליהם לתת לישראל ולא רק לקבל ממנה חזרה את פיסות הקרקע שהצליחה לכבוש. סביר יותר להניח שהאמריקנים מעוניינים בקיום התהליך ובזירוזו, אך לא יביאו לביטולו על-ידי תאוצה מופרזת. על ההתקדמות להיות הדרגתית, ועל תודעת הציבור – הן בישראל והן במדינות ערב, לעכל היטב את כל שלביה – אחרת לא ישיג התרגיל את מטרתו העיקרית. על כן, על האמריקנים להבטיח בלי הרף לא רק גמישות ישראלית שתספיק כדי למנוע את הקיפאון אלא גם עוצמה ישראלית צבאית שתספיק כדי להרתיע את הערבים מקטיעת התהליך ומפניה מחודשת לדרך המלחמה.

את תוצאות מלחמת יום-הכיפורים אפשר למדוד לא רק על-פי ההבדל שבין החלטת מועצת-הבטחון 338 ובין החלטה 242 וביתרון היסודי שיש לישראל בהחלטה 338 לעומת ההחלטה הקודמת. אפשר למדוד את הנצחון הישראלי גם לפי שינוי שחל בעמדת מצרים, ואשר התבטא בשתי ההופעות של הנשיא סאדאת, האחת בפני מועצת העם המצרית ב-16 באוקטובר 1973 והשניה במסיבת-עיתונאים ב-31 באוקטובר 1973. בהופעה הראשונה אמר סאדאת, שראה עצמו מנצח: “אנחנו נסכים להפסקת אש על בסיס נסיגה מיידית של הכוחות הישראלים מכל האדמות הכבושות, אל הקווים שמלפני ה-5 ביוני 1967, וזאת תחת פיקוח בין-לאומי. עם השלמת הנסיגה מול האדמות הללו נהיה מוכנים להשתתף מיד בוועידת שלום בין לאומית באו”ם".

אחרי כמה ימים נאלץ הנשיא סאדאת לבקש הפסקת-אש בלי שום תנאים מוקדמים, לפיה הכוחות של שני הצדדים נשארו במקומותיהם, והתחייב להסכים לוועידת שלום בז’נווה לפני כל התחייבות ישראלית על נסיגה לגבולות כלשהם. סאדאת ויתר איפוא על תנאיו להפסקת-אש, כיוון שהתברר לו כי צה“ל מתקדם במלוא הכוח לעבר קהיר ועומד לכתר את הארמיה השלישית, פאר הצבא המצרי שלא היה בכוחו לעצור את צה”ל. כך הסבירו לו גם הסובייטים. היה זה אקט של הצמדת קנה-אקדח ישראלי לרקה המצרית. המצרים פנו אל האמריקנים בקריאת “הצילו”, שיעצרו את ישראל מללחוץ על ההדק, ואלה אילצו את הסובייטים להצטרף אליהם בקבלת דרישות-היסוד הישראליות למשא-ומתן בלי התחייבות לנסיגה טוטאלית. כך הסתיימה מלחמת יום-הכיפורים בהכרעה צבאית ישראלית שלא היתה כמוה בכל המלחמות הקודמות, והמצרים קיבלו את התכתיב האמריקני-סובייטי-ישראלי בכוח פריצת צה"ל למערב התעלה.

צה"ל ניצל את המשך הירי מצד מצרים כדי להמשיך בתנופת התקדמותו עד שהושלמו כיתור הארמיה השלישית וניתוק הציר סואץ-קהיר. בכך הופרה למעשה הבטחת האמריקנים לסובייטים, שניתנה במוסקווה כמה ימים קודם לכן וקיבלה את הגושפנקה של החלטת מועצת הבטחון, ואשר מטרתה היתה למנוע את כיתור הארמיה השלישית ואת השמדתה.

האמריקנים הבטיחו לעצור את המשך התקדמות צה"ל ולמנוע את כיתור הארמיה השלישית והשמדתה תמורת הסכמת הסובייטים לוויתור על הדרישה שנמשכה שש שנים רצופות להתחייבות ישראלית לנסיגה טוטאלית והתניית כל משא-ומתן בהתחייבות מוקדמת כזאת. הבטחה אמריקנית זו קיבלה את הגושפנקה של החלטת מועצת הבטחון לאחר שגם ישראל הביעה את הסכמתה לכך. הסובייטים ראו את עצמם מרומים על-ידי האמריקנים, והישראלים. הם טענו כי המשך הירי הסטאטי מצד המצרים, שאפשר היה להשיב עליו בחילופי אש, אינו דומה להמשך התקדמות הצבא בשטח להשגת מטרה צבאית אשר לשם מניעתה הסכימו הסובייטים והמצרים להפסיק את האש ולוותר על תנאיהם המוקדמים.

זה היה הרקע לוויכוח האמריקני-ישראלי בעניין הסרת הכיתור מעל הארמיה השלישית. על-פי פשרה שהושגה, לא הוסר הכיתור, אך ישראל נתנה רשות להעביר שיירות אספקה תחת פיקוח ישראלי ותמורת הבטחות מצריות – לשחרר שבויים ולהסיר את הסגר הימי בבאב-אל-מנדב שבדרום ים-סוף. זה היה הרקע לעימות הצבאי “על הסף” בין ארצות-הברית וברית-המועצות, שבו איימו הסובייטים בהתערבות צבאית לשם הגשת סיוע לארמיה השלישית המכותרת, והאמריקנים הכריזו על כוננות צבאית עליונה כדי למנוע התערבות כזאת ולהגן בכך על ההישג הצבאי הישראלי. פעולותיה של ישראל בין 22 ל-24 באוקטובר היו מוצדקות. אבל יש לזכור את הרקע הבין-לאומי המתוח לוויכוח האמריקני-ישראלי, שהסתיים בפשרה אשר סיפקה את עיקר הדרישות הישראליות ולא החלישה את כוח המיקוח שלה כלפי מצרים. כך הושגה סדרת הסכמים של הפסקת-אש והפרדת-כוחות, ותוך כדי כך התכנסה ועידת שלום בז’נווה. כל אחד מהשלבים הללו במשא-והמתן הפתוח היה רצוף מיקוח ישראלי נוקשה, וניצול הקלפים הצבאיים והמדיניים שהשיגה ישראל במלחמת יום-הכיפורים. כך מולאו כמה דרישות ישראליות כגון שחרור השבויים במצריים, הסרת ההסגר הימי בבאב-אל-מנדב והבטחה לא לחדשו, דילול משמעותי של הכוחות המצריים ממזרח לתעלה והבטחה להתיר מעבר מטענים ישראליים בתעלת סואץ מיד לאחר פתיחתה, כחלק מהסכם הפרדת הכוחות.

ועידת השלום בז’נווה כונסה ונערכה בהרכב הבין-לאומי הנוח ביותר לישראל. הורחקו ממנה גורמים עוינים המהווים רוב יציב נגדה במסגרת האו“ם – הכולל את המדינות הבלתי-מזדהות ומדינות אירופה המערבית; צרפת, בריטניה, יוגוסלביה וגיניאה נעדרו מז’נווה. נוסף על כך ניתנה לוועידה גושפנקה יחסית של האו”ם. לא רק נעדר ממנה רוב אנטי-ישראלי יציב, אלא גם נקבע שהחלטותיה יתקבלו לא על-פי הצבעת רוב, כמו בכל אגפי האו"ם, אלא בקונצנסוס, כלומר בהסכמה כללית.

לקראת הועידה ובמהלכה חל שינוי לטובה בסגנון היחסים בין ברית-המועצות וישראל. ביטוי לכך היה בעצם הפגישה בין שר-החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, שהיה אחד מיושבי-הראש של הועידה, ובין שר החוץ הישראלי אבא אבן, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, בסגנון הדברים שנאמרו בפגישה זאת, וכן בנאום הפתיחה של גרומיקו במליאת הוועידה, שהיה מתון יחסית לעומת ההתבטאויות הסובייטיות לפני הוועידה ואחריה. את הסחף שחל אחרי הוועידה אפשר לזקוף בעיקר לחובת ארצות-הברית ובמעט לחובת ישראל, ששתיהן לא גמלו כראוי לסובייטים על מחוות המתינות היחסית. שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר היה סוליסט במשא-והמתן על הסכם ההפרדה בין מצרים וישראל, מעמדה של ברית-המועצות במזרח התיכון נחלש והיא לא קיבלה תמורה הולמת. ישראל לא יכלה לחרוג מן המסגרת שקבעו האמריקנים. יתר על כן – המצרים לא היו מעוניינים לשתף את הסובייטים בחתימה על הסכם הפרדת-הכוחות, ועמדו על כך שהחתימה תיעשה לא בז’נווה אלא בירושלים, באסואן ובקילומטר ה-101. כתוצאה מכך הקשיחו הסובייטים את יחסם כלפי המאמץ האמריקני לקידום הסכמים בין ישראל ובין מדינות ערב ואף כלפי ישראל.

יתכן שמשגה זה יתוקן לגבי הסכם-ההפרדה עם סוריה, ויתכן שהמחיר שידרשו הסובייטים תמורת שיתופם בהכנת ההסכם יהיה גדול מדי. מכל מקום משגה זה אינו מפחית את התועלת הפוטנציאלית של ועידת ז’נווה גם בתחום שיפור היחסים בין ברית-המועצות וישראל, בכיוון של נורמליזציה ביחסים אלה.

אחת התוצאות החיוביות ביותר של מלחמת יום-הכיפורים היא פנייתם של המצרים לעזרת ארצות-הברית, גם אם היו לכך כמה תוצאות לוואי בלתי-רצויות. צה"ל אילץ את המצרים לבקש מהאמריקנים לבלום את התקדמותו לעבר קהיר, ולאחר-מכן התרגלו המצרים לסמוך על הבטחות אמריקניות לגבי המשך הנסיגה הישראלית מאדמת מצרים, בידיעה שעליהם לשלם את התמורה לא רק לאמריקנים אלא גם לישראלים.

מלחמת יום-הכיפורים הכינה את התנאים לתהליך הרצוי לישראל, אשר התחיל במצרים. יתכן ותהליך זה יעלה בעתיד על שרטון, או יביא לריאקציה בכיוון הפוך. התהליך הוא חיובי ומתבטא בהפניית עיקר תשומת-הלב לשיקום ופיתוח כלכלי וחברתי, הקשור בסיוע אמריקני. המצרים מקווים שהאמריקנים יביאו ישועה לכלכלה המצרית המתפוררת ויסייעו להם במשיכת הון השקעות לא רק מארצות-הברית אלא גם משאר ארצות המערב, ומארצות הנפט הערביות, וכן בהכוונתו ובניצולו של הון זה.

אם יעלו המצרים מחדש על דרך המלחמה, הם יסתכנו בהרס מפעלי הפיתוח והתכניות שלהם באיזור התעלה, וכן בהרעת יחסיהם עם ארצות-הברית ובהפחתת הסיוע הכלכלי, המדעי והטכנולוגי שתכניותיהם להבראה כלכלית מתבססות עליו. ידיעת סיכון זה היא הערובה להמשך המדיניות המצרית הקיימת, שהאוריינטציה שלה היא על פיתוח כלכלי ועל סיוע אמריקני, ומתינות כלפי ישראל.

ישראל צריכה ויכולה להזין תהליך חיובי זה בעיקר בשלביו ההתחלתיים, עד שיתחילו להתממש תכניות הפיתוח במצרים, והזרימה של הסיוע האמריקני תגביר את התלות בהמשך סיוע זה וממילא את המשך הריסון כלפי ישראל, ותמנע את חידוש הלחימה. הזנה זאת פירושה משא-ומתן פתוח והסכמים שנכללת בהם נסיגה הדרגתית ישראלית, שלב אחרי שלב, וויתור הדרגתי על המלחמה כנגד ישראל.

גם הספקן הגדול ביותר יודה כי בתהליך זה קיים הסיכוי הטוב ביותר עד כה להפסקת המלחמה בין ישראל למצרים, ליצירת אינטרס מצרי וערבי בהימנעות ממלחמה, ולהתקדמות לקראת נורמליזציה ביחסי ישראל-ערב, שתתבטא בהסדרים מדיניים יציבים שיהיו שלב בדרך לשלום בעתיד הרחוק יותר.

הוויתורים שנדרשו עד כה מישראל כדי להזין תהליך חיובי זה לא היו בלתי-סבירים או בלתי-אפשריים. כל ויתור היה הדדי והבטיח את המשך התהליך הממשי, שבו מעוניינת ישראל: חיזוק הנטיה המצרית לפיתוח כלכלי בסיוע אמריקני. יש מקום לקוות להמשך התהליכים החיוביים במצרים ובעולם הערבי, שישראל תקטוף את פירותיהם, תוך הקפדה על חיזוקה הצבאי של ישראל ועל שמירת האופציות הצבאיות שלה למקרה שתהליכים אלה יעצרו או ישנו את כיוונם. בעניין זה יתכן שתימשך תמימות-דעים מלאה בין ישראל וארצות-הברית, שהתחשלה מאז מלחמת יום-הכיפורים כתוצאה מהנצחון הצבאי והמדיני שנחלה ישראל בסיוע צבאי, כלכלי ומדיני של ארצות-הברית. גם חישול הברית בין ארצות-הברית וישראל, יש לראות כאחד מפירות הנצחון הזה.

19.4.74

המלצות קוראים
תגיות