רקע
חגי אשד
שם המשחק: ירדניזציה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ב (1991)

משום מה מחפשים אצלנו כשלונות בהבנת הנקרא רק בקרב תלמידי כיתה ג' בבית הספר היסודי. למרבה הצער, יש כשלונות בהבנת הנקרא גם בקרב מבוגרים ואפילו בקרב אלה שמקצועם הוא כתיבה, כמו עיתונאים וחברי כנסת. זה לא שהם לא יודעים לקרוא. הם יודעים. והם גם מבינים בדרך-כלל את מה שהם עצמם כותבים. אבל, כשהם מנסים להבין מה שאחרים כותבים – הם נתקלים לא אחת בקשיי הבנה.

על-פי-רוב, זה קורה מסיבות פסיכולוגיות. עניין של מנטליות. זה מה שקורה, למשל, אצל רבנים אורתודוכסיים, או אנשי “נטורי קרתא”. לך תסביר להם את האור שביהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית. לך תשכנע רב אורתודוכסי ששני הזרמים האלו, כל אחד על-פי דרכו, יכולים להצליח יותר מהאורתודוכסים במניעת התבוללות ונישואי תערובת, ובקיום חלק מן המצוות.

בלתי אפשרי, הם לא יהיו מסוגלים לתפוס דבר כזה, אפילו אם הוא יהיה כתוב באותיות מאירות עיניים. אבל, כאמור לא רק הם. מסתבר שיש גם אורתודוכסים חילוניים. יש אפילו “נטורי קרתא” חילוניים. בחיים הפוליטיים. אפילו במפלגת העבודה שלנו. באגף “היוני” ובאגף “הנצי”.

גם אלה העומדים בראש “המכון הבין-לאומי לשלום”, הנוזפים בשר הבטחון יצחק רבין, על הכשלת כינוס אוניברסיטת סן-דייגו למען השלום. ולעומתם – אלה ששייכים ל“זרם המרכזי” במפלגת העבודה. כמו עמיתנו מאיר בראלי, שנוזף פעם בשמעון פרס ופעם אחרת בי, למשל. והכל מתוך קשיים בהבנת הנקרא. ואולי – וזה גרוע יותר – גם מתוך קשיים בהבנת הנעשה. גם לאלה וגם לאלה יש בעיה של הבנה, בעניין קידום השלום למעשה – עם מי כן, ועם מי לא. ושאלות אחרות הנובעות מן השאלה העיקרית.

כך, למשל, נוזף בראלי בשמעון פרס על שאמר, כביכול, ל“ניו-יורק טיימס” שיש זכות שווה ליהודים ולערבים בארץ-ישראל. בכך רואה בראלי ראייה נוספת ל“וותרנות המפליגה” של שמעון פרס בעת האחרונה. אבל, מה לעשות? שמעון פרס לא אמר, ו“ניו-יורק טיימס” לא הדפיס. בראלי תפס משהו, שצרם את אוזנו. זה הכל. האמת היא שפרס אמר שבירושלים יש לערבים וליהודים זכות שווה לבטחון, אבל האחריות לקיום הבטחון מוטלת עלינו. ועד אמר שבמדינת ישראל יש לערבים וליהודים זכויות שוות כאזרחים. מה פסול בשני אלה?

ומעניין לעניין באותו עניין. לפני תקופה מסוימת האשים אותי בראלי ב“דבר”, שלא קראתי את “האמנה הפלשתינאית”, משום שכביכול טענתי שאפשר לשנות אותה. וזו, לדעת בראלי, הוכחה ניצחת שלא קראתי אותה. אילו קראתי אותה הייתי יודע שאי-אפשר לשנותה, רק לבטלה. ברצוני להודיע כי קראתי גם קראתי אמנה זו. מי שלא קרא את שכתבתי הרי זה מוריק בראלי ידידי. הוא לא קרא את המלה “כביכול”, שאני כתבתי לפני המלים “לשנות אותה”.

הוא לא קרא, או לא הבין את מה שקרא, ומסתבר שלא תפס כלל שכל המשפט הזה במאמרי בא לציין את הטענות שאש“ף יכול לטעון בעניין “האמנה הפלשתינאית”, ולא את הטענות שלי. מה שאני טענתי הוא שוויכוח עם אש”ף על “האמנה הפלשתינאית” נמאס לכולם ומוטב שלא לאפשר לאש"ף להסיח את תשומת הלב ממעשיו – מעשי הטירור והרצח, הרמייה והכזב כלפי ישראלים ויהודים וגם כלפי ערבים מתונים – מעשים הזועקים לעין כל והפוסלים אותו כפארטנר למשא-ומתן ולתהליך השלום.

השאלה שבוויכוח היא לא אם לפסול את אש“ף, אלא איך לפסול אותו בצורה היעילה והמשכנעת ביותר, בעיני דעת-הקהל העולמית, הישראלית והיהודית. ואיך להחליש את כוחו והשפעתו באורח מעשי, בקרב התושבים הפלשתינאים בשטחים, ואיך לעשות זאת בשיתופו ותוך חיזוקו של המלך חוסיין, על חשבון כוחם והשפעתם של אש”ף ויאסר ערפאת. על כך נטושה המערכה.

שם המשחק הוא “ירדניזציה” של “הגדה המערבית” ורצועת עזה. זהו תהליך גלוי וסמוי שהתחיל לפני תקופה קצרה, אחרי עשר שנות מחדל ירדני בשטחים. הוא נעשה כיום באמצעים חיוביים ושליליים גם יחד. על-ידי השקעות הון ועידוד מפעלי פיתוח באמצעות אש"ף; באמצעים משטרתיים ובטחוניים שונים של לחץ בלתי נעים על-ידי ירדן ועל ידי ישראל.

אי אפשר להיות תמים בענין זה. מדובר בשיטת השימוש בשוט ובגזר. גירוש של ראשי אש“ף פעילים משטח הגדה ואיסור על יציאתם של תומכי אש”ף לכינוסים בין-לאומיים, כגון הכינוס באוניברסיטת סן-דייגו בארה“ב, יש בהם כדי לחזק את מעמד אש”ף בעולם. זו ברירה קשה ולא נעימה. מי שנושא באחריות חייב להחליט.

בפני כל שוחרי השלום והבטחון בישראלף במזרח התיכון ובעולם כולו – ניצבות לכאורה ארבע אפשרויות חלופיות לפתרון בעיית השטחים, או לפחות להתקדמות לקראת פתרון.

האחת – סיפוח השטחים לישראל, מעשה שיהיה אסון לאומי, בטחוני, דמוגרפי, דמוקרטי והסברתי. השניה – נסיגה טוטלית והקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש“ף של יאסר ערפאת בצד ישראל, בקשר כזה או אחר עם ירדן. אף זה יהיה אסון, משום שייווצרו שתי “מדינות לבנוניות”, שתנהלנה מלחמת אזרחים ושכנים באופן קבוע. שלישית – אוטונומיה בשטחים שתוקם על-פי הסכם קמפ-דייוויד, או באורח חד-צדדי, תוך שמירת האופציה לכיבוש ישראלי חוזר, אם אש”ף ישתלט עליה, או יצור שם תוהו ובוהו. וזה הרי מה שצפוי שיקרה, הכל יחזור למקומו בצורה גרועה יותר.

נשארת האפשרות הרביעית – והיא האפשרות המעשית היחידה לאמיתו של דבר – התקדמות לקראת חידוש השלטון הירדני בשטחים, בשיתוף עם ישראל, תוך קיום זכות ההתיישבות וההגנה על מדינת ישראל ותושביה בהסכם עם ירדן ועם נציגי התושבים. יצוג אותנטי של תושבי השטחים הוא חיוני להצלחת התהליך. כל הסכם שלום בעתיד יצטרך להיחתם בין ישראל לבין מדינה ירדנית-פלשתינאית ממזרח לה, שבמסגרתה ישמרו הזכויות של ישראל ותושביה. זהו המירב הניתן להשגה בעתיד הנראה לעין. לא אף אחת משלוש האפשרויות האחרות.

לכל אורך הדרך, מעכשיו ועד להסכם השלום המיוחל בעתיד, צריך לעודד את היווצרותו של ייצוג פלשתינאי אותנטי, שיוכל לשמש כפרטנר למשא-ומתן ולהסכם על-פי הקווים האמורים. ההרכב האישי-שמי של הייצוג הפלשתינאי הזה צריך להיות מקובל על ישראל ועל ירדן. זה חשוב לכולנו לדעת מי יהיו שכנינו ושותפינו.

כולנו נצטרך לחיות ביחד – בשלום, בבטחון, ביציבות פוליטית ובשגשוג כלכלי – משני צדי הגבול. לכולנו יש אינטרס שלא תוקם בתוכנו ובקרבתנו לבנון שניה, שבה פלגי אש"ף היריבים רוצחים זה את זה, כולם יחד נלחמים בתומכי ירדן והכל מתאחדים באיבתם להסכם שלום עם ישראל, על פי האמור לעיל.

כבר עכשיו צריך להחליש את מעמדם הציבורי והפוליטי של מתנגדי השיתוף הישראלי-ירדני ולחזק את מעמדם של אלה שירצו לחיות בשלום עם עצמם ואיתנו. מוכרחים לבחור ולהעדיף את אלה. גם באמצעים לא נעימים. זו הדרך היחידה להתקדמות לשלום ולבטחון.

ירדן מתנה השגת הסכם שלום בעתיד במשא-ומתן לקראתו בהווה – בשיתופה של ברית המועצות. ייתכן שלא יהיה מנוס מקבלת תנאי זה, בסופו של דבר. ירדן חלשה מדי מלעשות שלום בלי ”המטריה" הסובייטית. וגם אנחנו יכולים לצאת נשכרים מכך. אבל התנאי הזה יוכל להתקבל רק בתמורה להבטחה – שברית-המועצות תתמוך בהסדר ישראלי-ירדני, על-פי הקווים האמורים.

לאמיתו של דבר – כינון שלום בין ישראל לירדן ולעם הפלשתינאי תלוי בהסכמה אמריקנית-סובייטית. כשם שהקמת מדינת ישראל התאפשרה על-ידי הסכמה כזאת. יש לכך סיכוי לא מבוטל, אך כמו כינון העצמאות גם כינון השלום תלוי בהתקדמותנו אנו לקראתו – בשוט ובגזר, בטוב וברע, למרות הקשיים בהבנת הנקרא והנעשה מימין ומשמאל. נתקדם לבד, אנחנו והירדנים, עד שתגיע שעת הכושר הבין-לאומית, כפי שהגיעה בעבר.

16.1.87

המלצות קוראים
תגיות