מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עלומים

מאת: ישראל זרחי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מצפה; תרצ"ג

סוגה:

שפת מקור: עברית

פרק ראשון: הַיְצִיאָה

שתי פרדות חזקות אסורות היו לעגלה, ובכל‑זאת התקדמה לאטה. חול עמוק כסה את הדרך והחול נזל בינות לגלגלים החוזרים ואי‑אפשר היה להאיץ בבהמות.

ובעצם לא איכפת לו לאורי. לא היה צורך למהר כלל. את האוטו בודאי ישיגו עוד במושבה.

– אין דבר חביבי, – אמר לעגלון – אל תמהר, נספיק…

בעגלה היו שתי מזודות, שתי חבילות גדולות ואחת קטנה והעציץ. כן, הכל היה אתם, דבר לא נשכח. וטוב היה לשבת בעגלה כשהגב נשען אל קצה החבילה ולהרהר. רצונו – יעצום את העינים לרגע, ואין כלום: רק שריקת הגלגלים בחזרם ונדנוד העגלה. וכשיפקחן שוב אחרי רגע ויפנה לגבעה המתרחקת, יראה עוד ברור את כל המחנה על צריפיו הרבים ובניניו המעטים. המשקיף מרחוק לא יראה עוד את המתרחש בין הבתים. אבל הוא, אורי, ירגיש עוד בכל רמ"ח אבריו את דופק החיים שבמחנה, כאילו עודנו שם. הנה עולה עשן מארובת המאפיה: פייבל אופה לחם למחנה, קרשים ארוכים מלאי ככרות הוא מכניס לתנור הלוהט.

אורי הרגיש: הנה נסתיים פרק חשוב בחייהם. עוד היום יתחילו בחיים אחרים, חדשים, מפתים בפניהם המצועפים. איך זה כה מהר לבוא השנוי?

הוא לא עזב את הקבוצה, כרוב החברים היוצאים, מתוך מרירות וכעס, אף לא מחשבונות פעוטים. לא. אותו דחפה תמיד אי‑מנוחה להכיר את החיים לכל היקפם, לכל צורותיהם השונות. הוא נטה אמנם להאמין, כי צורת‑חיים זו הנהוגה בקבוצה, אולי היא הנבונה ביותר. אולם איך יכול הוא, אורי, הצעיר כל‑כך, וחסר‑הנסיון, להסתפק בפתרון זה שאין אחריו כלום?

– אולי זאת היא אי‑המנוחה המפעמת את כל עמי – חשב אורי לעתים. ופעם בהפכו ברעיון במשך ליל‑שמירה שלם ובהכנסו עם שחר לצריף, החליט לגלות את מחשבתו לזיוה.

היא שמחה להכנסו, שאלתהו איך עבר עליו ליל‑השמירה ואמרה:

– לך לישון, אורילי, – ובחיוך ערמומי הוסיפה: המטה עדיין חמה…

אורי הצטחק גם הוא, ישב בפאת המטה בבגדי‑העבודה ומשך את זיוה אליו. היא ישבה על ידו, כשכפיה נתונות בכפיו.

ואז התחיל אורי לדבר. לאט לאט דבר, מלה אחר מלה פלט, סחור‑סחור לעצם הדבר. התרחק ושב ושוב התרחק. לבסוף, כאילו קפץ לקראת המטרה, הציג את השאלה:

– מה היית אומרת, זיוה, לו עזבנו את הקבוצה?… ופתאום, כאילו נחרד מדברי עצמו, הוסיף:

– ככה… לשם נסיון… שנה, שנתים…

זיוה הביטה בו בתמהון, לחצה ביתר חוזק את ידיו ושאלה:

– מה היה לך, אורי?… אורילי…

אז גלה לה את כל מה שהעיק על לבו בזמן האחרון. יעזבו לזמן מה את הקבוצה, יכירו את החיים של שאר הפועלים בארץ, את חולם ואת חגם. ואחר‑כך, לכשירצו, הרי יוכלו בכל שעה ושעה לשוב לקבוצה מתוך הכרה ברורה ומבוגרת, כי זאת דרכם היחידה, הנכונה והנבונה מכל שאר הדרכים. על אחת הרי צריך להודות: אין צורת‑חיים זו בקבוצה יכולה לקלוט כרגע המונים גדולים, ולמה זה לא יכירו את חייהם של אלה הנמצאים מחוץ למסגרת, והלא הם הרבים?…

– שנינו עודנו כל‑כך צעירים, – הוסיף – ננסה, ונלמד מן החיים, ואז ניטיב לדעת את הנכון.

אחרי שתיקה קלה קמה זיוה מבוהלת במקצת, הציצה מבעד לחלון ואמרה:

– מאוחר כבר, אורי. עלי למהר לעבודה. עוד נחשוב בכל זה ונדבר. ועתה התפשט ולך לישון. עליך לנוח אחרי ליל‑שמירה. וכשתקום אתפנה גם אני לשעה ונדון על מה שאמרת לי.

– נכון, – הסכים אורי קצרות.

אז נשקה לו זיוה בחטיפה על מצחו ויצאה את החדר.

– הנערה היקרה שלי! – חשב אחרי צאתה – האמנם יקשה לה הדבר? לו אך מלת‑סירוב אחת השמיעה, כי‑אז היה הוא, אורי, מותר תיכף ומיד על רעיונו. אך לא כך דרכה של זיוה. מאז הכירו זה את זה (הדבר היה עוד בחוץ‑לארץ בקבוצת‑ההכשרה) אין אורי זוכר אף מקרה אחד של סירוב מוחלט מצדה. וגם לא מצדו. תמיד היו דנים יחד על כל דבר חשוב במתינות ובכובד‑ראש ולבסוף היו באים תמיד לכלל דעה אחת.

אורי התפשט ואסף רגליו למטה. – –

ומשהתחילו לדון בדבר, היה הרעיון הולך ולובש צורה, עד שיום אחד הודיעו בקבוצה שהם “עוזבים”. נסע אורי העירה, סדר כמה ענינים בלשכת העבודה ולבסוף החליטו לעבור לאחת המושבות הצעירות בשרון, אשר רבתה בה עתה העבודה. ועתה הם יושבים שניהם, הם ומטלטליהם, בתוך העגלה בדרכם אל האוטו.

זיוה ישבה על יד העגלון ושוחחה אתו על דא ועל הא. מדי פעם בפעם העיפה באורי מבט מן הצד. היא ידעה את המתרחש בנפשו. נזכרה פתאום, כי לא סגרה כראוי את המזודה שבקצה השני של העגלה, בקשה מן העגלון שיעצור וירדה לסגור היטב את מנעול המזודה.

ובשובה ישבה על אחת החבילות על יד אורי, תלתה בו מבט רך ושאלה:

– במה אתה מהרהר, אורי, ספר לי. רוצה אני לדעת את מחשבותיך. האין לי רשות לכך?

– המ… קטנטונת שלי… כמה קשה לפעמים להביע אף מחשבה פשוטה שבלב. הנה, למשל, קמות בזכרוני תמונות רבות מחיינו בקבוצה ואני מפחד לגלות לך את מחשבתי: אולי לא ישובו עוד בחיינו ימים בהירים כאשר היו לנו כאן, בין האהלים והצריפים של המחנה, ימים ולילות של עמל ואהבה תמימים…

נשתתק אורי, נבהל מהרושם שדבריו עשו על זיוה. אחר נסה להטות את השיחה לנושא אחר. ולאט לאט התחילו משוחחים על הידידים הרבים שהשאירו בקבוצה שעל הגבעה.

הנה אלישע בן עירו וידיד‑נעוריו של אורי. כמה מוזר היה להפרד ממנו ולעזבו בקבוצה, בעוד הם עוברים למושבה. כל כך הסכינו להיות יחד כמו אז, לפני שנים, בהיותם עוד תלמידי הגימנסיה. אורי שמח תמיד לראות את אלישע נעשה לידיד נאמן גם לזיוה. שלשתם, חשב לעתים, נתקשרו קשר בל ינתק לעולם… והנה עתה עליהם לעזבו. אלישע נשאר בקבוצה. כלום יתכן אחרת? נתחבבה עליו פנתו ולא יעזבנה. טוב לו לאלישע, מצא לו את מקומו בחיים!

בשעות האחרונות, לפני צאתם את המקום, לא היה אלישע במחנה. לא ידע אורי אם בשל הענינים הרבים, שהיו מוטלים עליו תמיד בקבוצה, נעדר מן המחנה, או מסבה אחרת. רק כשהעגלון בא לקחת את חפציהם, נראה אלישע ושתיל רך בידו – מתנת‑פרידה לעוזבים.

הוא לגלג במבוכה:

– הנה, יקירי, מתנת קבוצנ’יק לבורגנים שכמותכם. וכי מה יוכל לתת קבוצנ’יק במתנה, אם לא שתיל שוה פרוטה?

זיוה שמחה מאד על העציץ הקטן, כאילו לקחו אתם אבר חי מהקבוצה אל עולמם החדש.

והנה גם מרים, שארת‑בשרו של אורי, עם זוהר הקטן על זרועותיה. במרוצה באה אל העגלה. לא ידעה כי עוד לפני תום העבודה יסעו מכאן. והנה מנחתה הדלה לזיוה: מפית רקומת‑צבעים, קשוט קטן לחדרם.

שניהם היו נבוכים למראה אותות‑החבה אשר ידידיהם הראו להם. אבל עינו הבוחנת של אורי תפסה גם מבטי‑בטול מצד חברים אחדים. הנה שנים אלה עוזבים את הקבוצה! כך נאה להם?

וכשהמחנה היה כבר מאחריהם שאפו שניהם רוח.

– שונים היו הימים שעברו עלינו פה, – אמרה זיוה – על הרוב ימי רעב ומחסור וטלטולי אהלים, בטרם עברנו לגור בצריפים. אך גם שעות של קורת‑רוח היו לנו. אולם עתה, כשאביט לאחור, נראים לי כל הימים יפים, יפים מאד.

– נזכרתי במקרה מבדח, – ענה לעומתה אורי – בחורף לפני שנתים, עת רבו הגנבות בלילות ומחנה הבדוים הקרוב הפיל אימה על הישובים מסביב, התזכרי, היה אז תורי בשמירה?

– כן, אחרי שחלית בקדחת.

– ואת חרדת לי כל‑כך, שרצית לשמור אתי כל הלילה, ורק בעמל רב עלה לי לשדלך שתתניני לצאת לבדי… אף כי לבי היה רחוק משקט…

עכשיו צחקו שניהם. מה נעים היה לזכור ימים עברו…

– אז היה לי הרגל, – המשיך אורי – להתגנב מדי פעם בלילות השמירה אל צריפנו ולהציץ פנימה מבעד לחלון. לפעמים הייתי גם פותח חרש את הדלת, נכנס על בהונות רגלי, מנשק לך בחטיפה ומתחמק חזרה החוצה. קרה גם שהתעוררת נפחדת וכשהרגשת בי שאלת תמיד: אורילי, כמה השעה? הרבה נשאר לך עוד לשמור? ואז, אם כי לרוב היתה השעה מוקדמת, עוד לפני חצות, הייתי עונה: הנה הולך ומאיר היום. ישני זיווש, ישני. עוד מעט ואצלצל. והייתי ממהר לצאת. לא פעם רמיתיך כך.

– חכה! – קראה זיוה בעליזות – שלמתי לך מדה כנגד מדה! גם בידי עלה פעם לרמותך…

– אותי?… – תמה אורי בבת‑צחוק על שפתיו – אי‑אפשר!

– אפשר ואפשר! שמע ואספר לך. אך זה היה לפני זמן רב. בראשית בואנו לגבעה. היה אז חוסר‑עבודה מבהיל והמצב היה בכלל “מזופת”, כפי שהחברים התבטאו אז. לעתים לא היה לחם לאכול, וגם בשביל המעטים שיצאו לעבוד.

– כן, – הפסיקהּ אורי – מי לא יזכור את הימים ההם, ולו גם מאה שנה חיינו… מים סחבנו אז בפחים על גבי חמורים מברזי המושבה, וענפי‑השיטה הדוקרים שמשו לנו חומר‑הסקה, לבשל לא היה מה… וכי מה, בעצם, היה אז ההבדל בין חיינו אנו ובין חיי הבדוים שעל הגבעה ממולנו? רק שאהלינו הלבינו לעומת אהליהם השחורים. ובכן, איך רמית אותי?

– כן, זה היה בימי המחסור. הלא תזכור, לעתים הפסיק לנו האופה את ה“קרדיט” והלחם אזל לגמרי מן המחנה. אז, זכורה אני, עבדת בחריש, ובשובך הביתה, טרם היה לחם בחדר‑האוכל. העובדות במטבח היו נרגזות מאד. המחסנאית בכתה. אני זוכרת את פניה האדומות והרטובות מדמעות. אך כל זה לא הועיל, כמובן. המחסנאי שב מהמושבה ותשובה אחת בפיו: האופה ממאן לתת לחם, עד כי יכניסו לו לפחות חלק מהחוב. אין ביכלתו לתת יותר בהקפה. עליהם להתחשב גם עם מצבו. הוא בעצמו עני ואביון… הגזבר רכז את כל מרצו ונסה לקבל אצל נותני‑העבודה לפחות קצת מן השכר הזעום שהיה מגיע לנו, אך לשוא! היו לנו איזו סכויים לקבל מעט כסף בשעה מאוחרת בערב, אבל החברים היו כבר כל כך מיואשים, שלא האמינו גם באלה. באין ברירה הועלו על השולחן המלפפונים הכבושים, ובמטבח הכינו דיסה “בלי‑שם” מפליטת המחסן. אני הייתי שומרת בבית‑התינוקות ויצאתי לעבודה. לפנות ערב נודע לי כל המצב. רוב החברים התפזרו לאהליהם לישון ולנוח, מי עיף מיום העבודה ומי סתם לשכב ולהתפלסף על המצב.

– כן כן… – הפסיקהּ שוב אורי כמדבר אל עצמו – היטבת לתאר את המצב אז…

– בערב יצאתי רגע קט מבית‑התינוקות. ובמטבח אמרו לי, כי טרם הביאו לחם. הדיסה, כמובן, לא ספקה את החברים, וכולם הלכו לאהלים רעבים. באתי לאהלנו ומצאתיך ישן בבגדי‑העבודה, כי לא התפשטת. נתכווץ בי לבי. לא אכלת כלום אחרי יום של חריש… אבל מה אוכל לעשות? חשבתי. כזה מצב כל החברים. רק בשביל השומרת בבית‑התינוקות השאירו מעט אוכל. במרוצה שבתי לצריף הילדים. מרחתי פרוסת לחם ברִבה ויחד עם כוס תה הכנסתי לך לאוהל. וכשהתעוררת וראית את הלחם בידי, שאלת: – מאין? – הביאו מהמושבה – עניתי – שלחו לך מהמטבח ארוחת‑ערב, אכול! אחרי שגמרת לאכול, יראתי פן תצא למחנה ויודע לך מה עשיתי, ועל‑כן האצתי בך שתלך לישון, ורק לאחר שהתפשטת, שבתי לעבודתי. ובאמת לא נודע לך הדבר. את הלחם הביאו רק בבוקר השכם…

– רמאית שכמותך! – קרא אורי בצהלה – במה אענישך עתה, תינוקת רעה?!

− אין דבר, העוון הזה יסָלח לי – הן עשיתי גם מצוה… – אמרה זיוה מהתלות.

העגלה יצאה מהחול והתגלגלה קלות על רצועת הכביש החדש.

הם התקרבו במהירות לתחנת האוטומובילים. מחשבותיהם נתקו מחיי הקבוצה. עוד מעט ויכנסו לחים אחרים. מה צפון להם בחיים אלה?

העגלה עמדה מלכת.

פרק שני: בַּמּוֹשָׁבָה

המושבה הקטנה בשרון עמדה במזל נטיעה. אי‑שם במשרדי‑הממשלה הגבוהים הוחלט על סלילת כביש, שיחבר את המושבות הצעירות אל דרך המלך המובילה העירה. אין פירוש ההחלטה, כי הדרך תבנה מיד, אולם אך נתפרסם בעתונים הנוסח הקצר והיבש של החלטה, וסרסורים בעניני קרקעות הריחו כבר אפשרויות של ריוח. תיירים ומחפשי קרקעות שונים הובאו לכאן על‑ידי הסרסורים והוצעו להם חלקות שונות של אדמת‑מטעים למכירה. אמנם המחירים עלו קצת, אבל: הן פה יעבור הכביש!

ומי יעמוד בפני מלת‑קסם זו? יושבי החולות במרחק עשרות קילומטרים אחדים מן עיר ידעו להעריך יפה את הדבר.

כביש, פירושו: קפיצת‑דרך, חבור מהיר עם העולם הרחב, התגלות אפקים חדשים ואפשרויות גדולות של פעולה.

ואמנם נמצאו הרבה קופצים על אדמת המושבה וסביבתה. חברות קנו אלפי דונמים. בעלי הון יחידים קנו מאות ויהודים אמידים, אשר זה לא כבר מכרו את חנויותיהם בורשה או בוילנה, או שסגרו את משרדיהם בקראקא או בקובנה, הסתפקו בעשרות. פקידים זעירים מיושבי הארץ וגם פועלים, אשר הרבה שנות‑עמל הכבידו על גבם, שנים של מחסור וחסכון כדי לקבוץ על יד חלק מהסכום הדרוש לרכישת הקרקע, אלה קנו, בעזרת קרובים והלואות שונות, רק דונמים אחדים.

פרי‑הזהב קסם לא כל‑כך ביפיו כמו ברמזי הכנסתו. ההון מצא לו במטעים אפשרויות של השקעה בטוחה, ובעלי האמצעים הקטנים, אשר בבואם ארצה התרוצצו ברחובות כל ערי הארץ בחפשם אחרי עסקים מכניסים, חשבו אף הם למצוא את משאלתם: הנה ישבו הם ומשפחותיהם בעיר כאשר הסכינו מאז ומעולם, ואם יזדמן איזה עסק לא ימשכו ידיהם ממנו, ממש כמו שם בחוץ‑לארץ… ובינתים – אי"ה כעבור שנים אחדות – יגדל לו הפרדס, יעלה ויצמח ויהא נושא פרי, והפרי נושא רוחים…

גם הפועלים במושבה, שכוחותיהם נדלדלו ממחסור בעונות המתות ובמשברים שבין תקופת‑עבודה למשנהָ, אף הם נשאו את עיניהם לפרי‑הזהב. ביחוד בעלי המשפחות הגדולות, שהעמדו תכופות בפני שאלת הקיום. העבודות בפרדסים הצעירים לעונות הן, ורק מעטים מצליחים להסתדר בעבודה לכל ימות השנה. חוסר‑העבודה היה ביניהם חזיון נפרץ מאד, ועל‑כן בקשו גם הם להם משען בטוח באיזה מאות עצי‑הדר, לפחות.

לו רק השיגו את הקרקע, השאר כבר היה נעשה מאליו… גם השעות שלאחר העבודה אצל זרים, יפות הן לעבודה אצל עצמך…

אבל רובם התפכחו עד מהרה מחלומם המתוק והריחני; רק מעטים, אשר היו להם עוד קשרים עם משפחות אמידות בחוץ‑לארץ, שאפשר להעזר בהן בשעת הדחק, עשו את כל המאמצים כדי להשיג את חפצם.

הריצה אל פרי‑הזהב היתה בדרך ארוכה ועקלקלה. ריצה רבת מכשולים וסכנות, אך גם בעלת מטרה זורחת…

ואף היקף העבודה היה שונה אצל שונים. החברות ובעלי‑ההון, אשר להם שטחי עבודה גדולים, נגשו לפעולה ביד רחבה. קדיחת בארות ויציקת בריכות‑מים רבות היו ראשית מעשיהם. אחרי כן התחילו בבנין צריפי‑דירה לפועלים ובתי‑אבן לפקידים.

הובאו טרקטורים, אשר חרשו את הקרקע חרישה עמוקה וישרוה והכשירוה לנטיעה. הונחו אלפי מטרים של צנורות‑השקאה לארכם ורחבם של השטחים.

וכשבאו לנטוע, העמד כל המנגנון הפקידותי על רגליו. המהנדסים ועוזריהם, המנהלים והמשגיחים למיניהם, כולם התרוצצו רצוא ושוב ונצחו על מלאכת הפועלים. אוטומובילי‑המשא הביאו בלי הרף מאות ואלפי שתילים, ממשתלות שונות קרובות ורחוקות. עצים בני שלש שנים נעקרו מאדמת מטעם ונִטעו בעפר חדש, וזרמי‑המים לא פסקו מאז הבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה, ובכל זאת הספיקו בקושי להשקות את כל נטיעת היום. העבודה להטה שם.

נוטעי עשרות הדונמים נגשו לעבודה בפחות מעוף ורחבות. רובם הסתפקו רק במנהל אחד אשר השגיח על כמה פרדסים קטנים ביחד. סידור העבודה נתון היה בידי הפועל הותיק, אשר היה על‑פי‑רוב בעל נסיון של שנים בעבוד פרדסים על אדמת יהודה.

בעלי הפרדסים הקטנים לא קדחו להם בארות לעצמם. הם חברו את צנורות‑ההשקאה שלהם לאחת הבריכות הסמוכות ובכסף מלא שאבו את מי ההשקאה ממעינות השכנים העשירים.

בזמן הראשון, משרבתה עבודת ההכנה והנטיעה בחלקותיהם, היו בעלי הפרדסים באים לעתים תכופות מן העיר להזין עיניהם בשדה תקותם. חדלי‑אונים נראו עד לחמלה בהתהלכם על אדמת הפרדס הלוך ושוב, מבלי להבין את רוב העבודות הנעשות בו. אך הם רצו בכל עוז לחדור לכל פרט קטן שבקטנים והוגיעו את פועליהם בשאלות מגוחכות. ובנטות היום לערוב, כשעיפו מן הבקור הארוך ומן ההליכה על רגבי העפר, היו שבים העירה, על‑פי‑רוב שלמים בנפשם: הנה הכל מסודר על הצד היותר טוב; המנהל עושה את מלאכתו באמונה – עד שהדאגה תמלא שוב נפשם ויצאו לבקור חדש.

והנוטעים, אשר לא נזקקו למנהלים ולמשגיחים, מצבם היה קשה. אחרי יום של עבודה שכירה עבדו בידיהם הרצוצות את חלקותיהם הזעירות. משקיעת החמה ועד עשר ואחת‑עשרה בלילה עסקו אלה כפופים על אדמת נחלתם. לעתים קרובות עזרו גם האשה והילדים.

אכן, לא קל היה הדבר. אולם ברוב חבה ומסירות נעשה ערב ערב. כעין ברית‑אֵלם נכרתה בין העובד ועץ ההדר, שכונתה היתה:

– הנני ואעזור לך עתה בקליטתך, אטפל בך עד אם הכית שרשים – וברוב הימים תהיה אתה לי לעזר למען אוכל להחזיק מעמד בחיים.

שניהם, העץ והעמֵל באו במסורת הברית.

ובעקב הנטיעה הרבה הלך מראה הסביבה הלוך והשתנה. במקום שעוד אתמול היו שטחי בור גדולים עם סבכי אטד ושיחי בר, התנוססו עתה מטעים ירוקים ערוכים בשורות ישרות תאוה לעינים.

גם במושבה עצמה רב השנוי. צצו עשרות בתים חדשים, הוקמו אהלים, נפתחו חנויות ובתי‑אוכל. רוח‑חיים נשבה בכל. גם צלם בא מן העיר, נסה את מזלו והכריז, כי כל יושבי המקום חייבים להצטלם במקום. תעשית המושבה קודמת לתעשית העיר. ועוד סיסמאות נאות ומושכות את הלב.

וראה זה חדש. במרכז המושבה נפתח בית‑קפה בשם “גלי‑השרון”. אולם ערוך בטוב טעם, ואף תכשיר רדיו בתוכו. ערב ערב נהרו הפועלים לבית‑הקפה, כששערות ראשיהם רטובות עדיין מהמקלחות הפשוטות שבחצרות דירותיהם. איש כי יבנה בית ובהגיעו לסדורים הסניטריים תקצר ידו מלהשלים את כל התכנית. ובהגיע תור המקלחת כלתה הפרוטה מן ה“תקציב”, והכרח הוא להסתפק במועט. אך היות שיש צורך חיוני במוסד‑נקיון כגון זה, ואחרת גם לא ימצאו שוכרים לדירה, יש אשר יצמיד שלשה קירות מטר על מטר מרקועי‑פחים ישנים, נקובים לרוב, את תפקיד הדלת ממלא שק שאינו ראוי עוד לשמוש. ויש אשר הרוח, מעשה להכעיס, מטלטל את השק הנה והנה ומרימו דוקא כשאין המתקלח רוצה בכך…

יש גם מקלחות שהוקמו על גבעות ומקומות נשאים במושבה, אשר רק לעתים רחוקות יגיע אליהן זרם המים. ואז מתרחצים הפועלים, באין ברירה, על יד הברז שבחצר, ועליהם להזהר יפה שלא יתלכלכו על ידי המים הנתזים מן הקרקע.

איך שהוא, בבוא הערב יוצאים כולם לרחוב ובאים לבית הקפה מרוחצים ומגולחים למשעי, מתישבים בהרחבה בכורסאות, סועדים את לבם במה שיש ומקשיבים לרדיו, הפולט מקרבו בלוית קולות נפץ שירה ונגינה ודבור מכל קצוי תבל.

שומעים ונהנים: הנה הגיעה התרבות אף לפנה נדחת זו.

ראשית צעדיהם של אורי וזיוה בצאתם מהקבוצה מלווים היו מכשולים רבים. אחרי שנות חיים משותפים קשה היה להם להסתגל לחיים הבודדים במושבה. אך החדוש שבדבר נתן ענין לשניהם. אנשים עומדים ברשות עצמם לא היו מעודם; מבתי ההורים נסעו לקבוצה ועם הקבוצה עלו ארצה ובתוכה המשיכו את חייהם.

והקבוצה כמכונה זו על גלגליה וברגיה השונים, כל גלגל ותפקידו, כל בורג ותעודתו. כל הפעולות נעשו על‑ידי חברים שונים, שהתמסרו לעניני הצבור. חבר חבר ותפקידו, חבר חבר ועבודתו. ואף כי לעתים התחלפו האנשים בתפקידיהם, בכל‑זאת נשאר הרוב פחות פעיל בכל הנעשה בעניני המשק השונים.

רובם המשיכו את חייהם תוך כדי עבודתם היום‑יומית ובחוג חברים מצומצם. בזמן האחרון גדלה הקבוצה, התרבה מספר החברים ואי‑אפשר היה לשתף את כולם ולהביאם לידי ערוּת צבורית. נתהוו חוגים שונים, אשר בהם בלה החבר את זמנו החפשי – לפי רצונו ולפי נטיתו.

ומשום כך העמדו עכשיו אורי וזיוה במצב מוזר במקצת, כי הנה הוכרחו לנהל את חייהם בעצמם. מעתה לא דאג להם איש זולתם. הם הוכרחו להתמסר בעצמם בכל הערוּת לפעולות השונות, אשר בהן עסקה המכונה הקבוצית.

מעתה היה עליהם לעסוק בעניני עבודה והספקה, תשלומים ותרבות. ונוסף על זאת צריך היה לסדר כמה ענינים פעוטים, אשר לא שערו עד כה כי אמנם קיימים הם.

זאת להם הפעם הראשונה אשר העמדו בחזית החיים לכל מערכותיה.

ראשית כל החלו החפושים אחרי חדר לדירה. במושבה היה מורגש מחסור בדירות, לרגל בואם של הרבה פועלים חדשים לעונת העבודה. אמנם נבנו כמה בתים חדשים, אבל רובם ככולם לא הגיעו לגמר בנינם ואי‑אפשר היה להכנס לתוכם.

אמרה זיוה:

– די לנו בזמן הראשון בחדר פעוט ודל. אין דבר, ורגלנו בכך.

– ברצון רב! – ענה אורי– אבל דוקא חדר כזה קשה למצוא. כל הבתים גדושים דיירים.

– אולם מן ההכרח שנמצא עצה! היתכן שלא תמצא פה פנה בשבילנו?

ושוב התחילה ההליכה. נפרדו כל אחד לצד אחר של המושבה והעינים תרות אחרי כל ספק פתקה על קיר או על גדר.

לבסוף בא אורי במרוצה ועיניו מאירות:

– מצאתי! ודוקא בבנין חדש… מיום שבאנו ארצה לא גרנו בבית‑אבן…

שניהם מהרו אל הבית לראות את החדר והתפלאו כי עלה בידם למצוא לבסוף חדר יפה ובהיר, פונה אל ערוגת פרחים.

בעלת‑הבית, אשה זקנה וסקרנית, חשבה אותם לאח ואחות. וכשהעמידהּ אורי על טעותה, שכחה תוך התפעלותה לעמוד על המקח והסכימה גם לקבל למפרע רק מחצית שכר‑הדירה לחודש, באמרה:

– הלא צריך לעזור לכם במשהו, ילדים צעירים. כשתתחילו לעבוד תשלמו לי את השאר. נכר בכם שאתם בני טובים.

שניהם שמחו על אשר מראיהם כה צעיר; יותר מאשר על היותם בני טובים.

– נספיק עוד להזדקן, לא כך, אורי? – צחקה זיוה.

– כן, – ענה לה אורי בצחוק – כל החיים עוד לפנינו.

אולם עצם העבודה התחילה רק עכשיו. זיוה נשארה מיד לנקות את החדר, ואורי יצא למרכז להביא את החבילות.

כשאספו הכל החדרה, שאפו שניהם רוח. רכושם המטולטל כונס תחת צל קורה. שתי המזודות הגדולות (זכר עלייתם ארצה), שלש החבילות הכרוכות בשמיכות, ובפנת החדר העמיד אורי את העציץ היחידי – מתנת אלישע.

– אורי, החושב אתה לסדר עוד הערב את החפצים? מוטב שנקדיש את יום המחר לעבודה זו, שנינו עיפנו ולא נוכל לעשות הרבה הערב.

– צדקת, זיוה, נציע לנו משכב על הרצפה ונשכב לישון.

– טפשון שכמותך! שכחת, כי אין יותר צלצול לארוחת‑הערב? ומי ידאג לך אם לא אני? קודם כל ארוחה, אחר‑כך ננוח.

שוב חלקו ביניהם את התפקידים. אורי יצא לקנות צרכי‑אוכל וזיוה נכנסה למטבח בעלת‑הבית להרתיח תה.

נמצא פח ריק בחצר, הכניסתו זיוה לחדר וכסתו במפית והעמידה עליו שתי כוסות תה מהבילות. אחר‑כך פרשה שמיכה על הרצפה והיה להם מקום ישיבה. והנה נכנס אורי וידיו מלאות שקיקים.

– בזבזתי הון עצום, – צחק בהכנסו ובלחצו את ידיו המלאות אל חזהו – אבל הרי זאת ארוחתנו הראשונה מחוץ לקבוצה. עלינו לערוך לנו סעודה הגונה; האין זה יום היסטורי לנו?

התחיל להוציא מהשקיקים: לחם, חמאה, גבינה שויצרית וזיתים, וכשהגיע לאחרון, שהה רגע ושאל:

– נחשי, מה יש פה בתוך הנייר, זיוה?

מביטה בו זיוה ואינה יודעת מה לנחש. לבסוף שאלה:

– איך ארוז?

– בחבילה דקה.

– מתוק?

– כמוך!

– הבאת חלוַה!

פרצו שניהם בצחוק אדיר.

– טפשונת, האקנה חלוָה פשוטה לחגיגה כזו?

ומבלי יכולת לעצור בעד צחוקו המתפרץ, הוציא מתוך הנייר לוח שוקולד, ארוז סרט משי כחול.

– בזבזן שכמותך… – נסתה זיוה לנזוף בו. אבל באותו רגע משכה אורי אל תוך זרועותיו וסגרן בחבוק חזק. הטביע נשיקה בלחיה ולחש על אזנה:

– וכי מי ידאג לך עתה, אם לא אני, הגבר…

מעודם לא היו מלאי גיל וצהלה, כמו בערב הראשון במושבה.

יום המחרת הוקדש רובו לסדור פנתם. אחרי שהוציאו את רוב הפרוטות שבידיהם על דברים הכרחיים ביותר, לא נשאר להם אלא די קנות מטה אחת. מאד חשקו גם בספה, אבל דחו את מלוי חשקם זה עד שיקבלו את שכר עבודתם הראשון.

שולחן‑עץ לבן העמד באחת מפנות החדר. שני פחים של נפט רופדו בבד ערבי והיו להם לכסאות. זיוה דאגה עוד למקום בשביל העציץ, אבל גם לו נמצאה פנה הולמת. אמנם כוננית לא השיגה ידם לקנות, אבל אורי הביא מהחנות ארגז‑עץ צר, העמידו על דפנו ורפדו בנייר צבעוני, זיוה כיסתו במפית הרקומה. והנה מקום נאה בשביל מתנתו של אלישע!

לא עברו שעות מעטות והחדר, עם כל דלותו, לבש צורה של נוה נקי ונחמד למראה.

בערב יצאו לבקש עבודה. עונת הנטיעה היתה בעצם רתיחתה, ועל נקלה מצאו שניהם עבודה כחפצם.

עבר שבוע ימים, כולם מלאי ענין וחמדת רצון. בוקר בוקר היו שניהם יוצאים לעבודה כשמגבעות הקש בראשיהם וסלי‑הנצרים בידיהם. ברחוב היו נפרדים בלחיצת יד כל אחד למקומו. ולפנות ערב בצלצל פעמון העבודה היו שניהם ממהרים הביתה ומספרים זה לזה את קורות היום שעבר עליהם בפרדסים.

בימי החול היתה ארוחת‑הערב הארוחה היחידה שאכלו יחדו. שניהם היו עוסקים בהכנתה בשובם הביתה: זיוה בשלה ואורי עזר על ידה. דברי חבה ולצון לא חסרו.

מכרים טרם רכשו להם במקום החדש. וגם לא הרגישו בחסרונם. הם חיו חיי שלוה ונועם, משלימים איש את רעהו ללא פגם.

גם התשלום הראשון לא אחר לבוא. מלא שמחה שב אורי באחד הערבים הביתה, כששטר‑הכסף והמטבעות המעטים בידו. בתנועת‑מרץ מופרזת הניחם בפני זיוה ואמר:

– את תהיי לנו לגזברית, זיוה. נבחרת פה אחד!

התחילה עריכת התכניות, מה ומה לקנות בכסף הראשון, שהיה מונח לפניהם דומם על השולחן. רבו הדברים הדרושים להם, אך הספה העמדה בראש הרשימה, ועוד באותו הערב נקנתה בכסף מלא.

לאחר שבחרוה בחנות היחידה לרהיטים שבמושבה, הציע הסוחר לקרוא לסבל. אולם אורי וזיוה הביטו זה בפני זה בצחוק‑הבנה. “אין דבר, הענין יסודר תיכף ומיד!” והם נשאוה בעצם ידיהם אל חדרם. היה ערב, רחובות המושבה לא היו מוארים, ושניהם הולכים באמצע הרחוב ונושאים את הרהיט הארוך הביתה.

לא היה קץ לשמחתם. בדרך העמידו תכופות את הספה וישבו עליה רגע קט לנוח; אף כי לא עיפו כלל. כילדים קטנים השתובבו, האם אין זה פלא? בקבוצה שמש להם תחת ספה מזרן‑ברזל שבור מונח על ארבעה פחים מושכבים. עליו היו שמים שק‑תבן ומכסים אותו בשמיכה. ועתה, ראו עוברי‑דרך, ספה מרופדת לתפארת מקנת כספם של אורי וזיוה, מי ידמה להם!

ובכן, יִפו לאט לאט את נום, ככל אשר השיגה ידם לחסוך משכר עמלם יום יום.

פעם הכין אורי הפתעה קטנה לזיוה. בשובה ערב אחד מן העבודה, ראתה תמונת‑צבעים תלויה על הקיר מעל לספה.

קשוט לא יקר, אך רב‑טעם: נוף‑שלג בהרי הטטרה.

לא ארכו הימים וגם אלישע בא לבקרם. בקורו היה להם לחג גדול. מאד מאד התגעגעו עליו וגם נכספו להראות לו את דירתם החדשה.

– הרי זו דירה בורגנית לכל פרטיה! – קרא אלישע בהתפעלות, אך נכנס והעביר עיניו על הכל – חוששני להֵראות כאן במכנסים קצרות…

שניהם פרצו בצחוק.

– אין הדבר מסוכן ביותר! – קרא אורי בלחצו את ידו – בחור כהלכה אתה, שבאת לבקרנו. הרגשנו כבר בחסרונך.

ובעוד אלישע ואורי מפטפטים ומזכירים תמונות‑עבר חביבות, הכינה זיוה ארוחת‑ערב. אך ככלותה את עבודתה עמדה פתאום במבוכה: היו בחדר רק שני פחים לישיבה. אך עד מהרה נמצאה עצה: השולחן הוזז לעבר הספה והיו מקומות‑ישיבה נוחים לשלשתם.

אלישע נשאל בלי הרף לחדשות בקבוצה. מה אירע ומה התחדש שם? מי עזב, מי בא? והצריף החדש כבר נגמר בנינו? ומי תורו החודש בשמירה? ומצב‑הרוח בכלל?

אולם כששאלו לשלום מרים וילדה, קדרו במקצת פני אלישע והוא נסה להשתמט מתשובה ברורה. אבל בראותו ששניהם לא ירפו ממנו, אמר בקול שקט ומעושה:

– קרה מקרה: שלשום נסתה לאבד את עצמה לדעת. הצילוה ומצבה הוטב עתה הרבה.

הידיעה הזאת הסעירה את שניהם.

האמנם!? איך קרה הדבר? הניזוקה קשה? ורָז, דניאל רז, מה אומר הלה?… הדבר השפיע עליו לפחות?

לסבת המקרה לא שאלו. ידע ידעו את המתרחש בחיי מרים בעת האחרונה, אך למעשה כזה מצדה לא פללו.

אלישע לא רצה לצערם בספור‑מעשה ארוך ועל‑כן מסר להם בקיצור את המקרה והוסיף, כי מצבה הולך וטוב.

אורי החליט לבקרה בשבת הקרובה. חבל שאין זיוה יכולה ללכת מרחק כזה ברגל.

פרק שלישי: מִרְיָם גְּלִיקנֶר הַמַּשְׂכִּילָה

מרים גליקנר, שארת‑בשרו של אורי, עלתה לארץ זמן‑מה לפניו. בבואה ארצה הסתובבה בכל נקודות‑הישוב ונתנסתה בכל העבודות. נפצה חצץ בכבישי הגליל וכבסה לבנים בערי‑הנמל. לעונת קטיף תפוחי‑הזהב עברה למושב המטעים שביהודה, עד שלבסוף נתגלגלה לקבוצה שבגבעה.

מאד מצא המקום חן בעיניה. רוב החברים לבבוה ביחסיהם הגלויים והפשוטים. נשארה שם ועד מהרה נעשתה חברה קבועה וראתה את עצמה כאדם מרוצה.

מרים היתה אז כבת עשרים ואחת, יפת‑קומה אך לא יפת‑מראה ביותר. פניה לא חוננו בכל קו‑יופי מיוחד אשר אחריו נמשך הגבר. הם היו רגילים למדי, מאותם הפנים המצויים אצל בחורות צעירות בכל מקום, פנים שאינם מעוררים תשומת‑לב. בחורים לא חזרו אחריה. היא היתה שייכת לאותו סוג הנשים, אשר הגברים עוברים על פניהן, מסתפקים בברכת‑שלום נמוסית ובחלוף כמה מלים חסרות‑תוכן, ותו לא. והיא לא הצטערה על כך ביותר. מחשבתה לא היתה נטויה לצד זה. את זמנה הפנוי בלתה בקריאת ספרים, ובהם מצאה לה עולם מלא של מחשבות ורגשות.

אמנם פעם או פעמים אירעו גם לה, למרים, מקרים של התאהבות (היא לא ידעה אם נכון הוא לכנות בשם אהבה את הרגש המוזר הזה, אשר מהר לחלוף כלעומת שבא), אבל מקרים בודדים אלו עברו ולא השאירו כל רושם ניכר בחייה.

עתה הסיחה את דעתה לגמרי מעניני אהבה. בקבוצה מצאה לה כר נרחב לפעולה. היום העסיקה כולה בעבודה. כמה דאגות הוטלו על שכם החברה בקבוצה! הנה עניני המחסן הכללי, הספקה וכלכלה, כביסה וניקוי. מי ידאג לכל אלה אם לא החברה‑האחות?

לעומת זאת היה הערב שייך רק לה. אחרי יום‑עבודה קשה ואחרי הארוחה בחבורה מצאה לה מרים שהות להתיחד עם עצמה ולהגות בספר.

משום כך קראו לה: מרים המשכילה.

עברה עליה שנה של חיי‑קבוצה שקטים והיא כמעט לא הרגישה בעברה.

בשבועות האחרונים של החורף גדלה הקבוצה מאד. עלו ובאו שמה חברים חדשים, וגם מקבוצות אחרות שבארץ עברו לכאן חברים שונים מפני סבות שונות. בין האחרונים היה גם דניאל רז. הוא עזב את קבוצתו בעמק הירדן בפקודת הרופא. נטפלה אליו קדחת חזקה וממארת והרופא יעצו לעזוב את המקום. אם ישאר – סכנה צפויה לו. ככה בא רז לגבעה.

בקבוצה כבר מורגש היה מחסור במקומות. האהלים והצריפים היו גדושים במדה מרובה, ביחוד אלה של הבחורים, אשר מספרם עלה הרבה על מספר הבחורות. אצלן הורגשה הצפיפות רק במה מעטה.

אז התחילה ועדת‑הדירות להכניס גם לצריפי הבחורות דיירים נוספים. דניאל רז סודר בחדרן של מרים גליקנר וחברתה אורה. שתיהן, מרים ואורה, גרו כבר זמן רב יחדו והתרעמו במקצת על שמכניסים אליהן שכן שלישי, ונוסף לזאת – בחור. קשה לגור אתם בכפיפה אחת, עם הבחורים הללו! את החדר לא יטאטאו אף פעם, ויש גם בחורים, אשר לא ישכבו לישון בטרם יעמידו להם בפנה את הטוריה, למען לא יחליפוה החברים באחרת. תכשיט מפואר לחדר של בחורות.

אך החבר מועדת הדירות הרגיען: ברגע זה אין מקומות פנויים. לכשיושלם בנין הצריף החדש, יצא הבחור מחדרן, ושוב תוכלנה לגור שתיהן לבדן. אין זו אלא גזירת שעה.

בשובן אותו היום מן העבודה מצאו כבר מטה שלישית בחדרן, מזודה קטנה בפנה מאחורי הדלת, ושנים שלושה ספרים חדשים מונחים על השולחן ליד ספריהן.

כל זה העיד ברור על השכן השלישי שקנה לו שביתה אצלן.

אך כעבור רגעים אחדים, כשנכנס דניאל רז עצמו, הופתעו הבחורות הפתעה נעימה. בחור יפה היה רז, שזוף שמש ובהיר‑עינים. חזיון בלתי נפרץ בארץ. כולו אומר בריאות ורעננות. הוא נכנס בבת‑צחוק קלה על שפתיו, ברכן לשלום ואמר:

– תסלחנה לי שנכנסתי החדרה בשעת העדרכן. הייתן בעבודה, ואני מאד השתוקקתי כבר להסתדר. התרוצצתי דיי. אקוה, – גמר בחיוך – שלא תשלכנה אותי החוצה…

– וכי נוכל לך?… – צחקה מרים, בהביטה אל גופו החסון של רז. התגלגלה ביניהם שיחה ערה ושוטפת. מכרים משותפים נמצאו. נתקרבו מתוך שיחה. אז ספר חדשות ממקום בואו והחדשות מענינות. וכן נעשו עד מהרה לידידים.

הרושם שדניאל עשה על מרים הלך הלוך וחזק. הבחור הזה בעל ההתנהגות הפשוטה ויחד עם זה מלא הבטחון בדבורו ובכל מעשיו – היה בעיניה לסמל הגבר. נעור בה רגש חם ומציק. מתחלה חשבה גם את הרגש הזה לחולף, אבל עד מהרה נוכחה כי אכן דבר‑מה חדש יצוק בו, ברגש זה.

עבר זמן מה ומרים השתוממה על השנוי הרב שחל בה בעקב הרגש המוזר הזה. (גם עכשיו עוד התיראה מרים לכנותו בשם אהבה, אף כי בסתר לבה התחילה להאמין כי אמנם זאת היא הפעם…) לסֵפר לא היתה עוד אותה המשיכה שהיתה לו קודם לכן. היא הציצה לעתים קרובות אל הראי הקטן שבחדר, ובראותה את פניה הצטערה, אולי הפעם הראשונה בחייה, על שאין להם יופי מושך את העין. היא הרגישה את עצמה כנדחפת ממסלולה ומאבדת את שווי‑משקלה. אמנם, נבונה היתה דיה, שלא להראות את חולשתה לדניאל. אך לא בטחה בעצמה אם יעלה הדבר בידה לאורך ימים.

ובשביל דניאל רז היתה מרים גליקנר בחורה מענינת מאד. הוא התפלא על בקיאותה הרבה בעניני ספרות והויות‑עולם. נעים היה להתוכח עמה על זרמים חדשים בספרות ובחיים, להתנגד לה, להסכים לה בהגבלות ידועות ולשוב ולהתנגד.

ופעם הציע לה רז שיקראו יחד בערבים. לא בלי רטט פנימי הסכימה מרים להצעתו. האמנם מבכר דניאל את חברתה על זו של שאר הבחורות בקבוצה? והן יש ביניהן יפות, וגם לא מחוסרות‑השכלה. היא רצתה להאמין בכך, כי המחשבה עצמה הסבה לה אושר רב. רגשי‑אשה, שהיו צפונים ונמים בקרב נפשה התעוררו פתאום, אפפוה בכוח וכבשו את כל ישותה. עתה לא הסתירה עוד מרים מפני עצמה: היא אהבה את רז, אהבה עמוקה ורבת‑משקל.

מעתה בלעו את מרים לגמרי הערבים מלאי החדוה המשכרת. שניהם ישבו יחד בחדר צריפם, קוראים בספר ומתוכחים עליו. לפעמים היתה גם אורה מצטרפת לוכוח ולא הורגשה שום הפרעה בכך. וככה היו יושבים בחדרם עד שעה מאוחרת בלילה, ולא היה מורגש רצון לישון.

אך ברבות הימים לא מצאה עוד מרים ספוק בזה. היא לא עצרה עוד כוח לכבוש את אהבתה, וראתה, לתמהון עצמה, כי זו נותנת כבר את אותותיה בכל: בדבורה, במבטיה וגם בכל התנהגותה אתו.

ובעקבות האהבה בא גם מלוה התמידי והנאמן – הצער:

מה דעתו של דניאל עליה? מה הוא מרגיש בקרבתה, בהעדרה? האין לבו תפוש ברגש אחר? היא חשבה לדבר עמו גלויות, לגלות לפניו את לבה, לחרוץ בידיה את גורלה. אך גם פחדה פן תדחה אותו מעליה בעצם ידה. בדברים כאלה אסור להשתמש ביד חזקה. הרעיון כי יכולה היא לאבד את דניאל מלא את לבה פחד ויגון צורב.

לא! היא לא רצתה לכבות את שביב‑האהבה היחיד שבחייה. היא חשקה בדניאל עד לטירוף‑הדעת, ועז היה רצונה לשמרו לעצמה מתוך מאמצים שקטים עד בוא הרגע, אשר תראה גם בו נצני אהבה אליה. אבל איך לקיים את ההחלטה שבלב, לא ידעה מרים המשכילה.

המקרה בא לה לעזרה.

אורה, חברתה לחדר, נשלחה לקבוצה חדשה אשר נסתדרה זה לא כבר. היו אלה מבני הארץ והארצות השכנות אשר חשקו בחיי קומונה, ואחדות מן הקבוצות הישנות בארץ שלחו אליהם חברים ותיקים, להיות להם לעזר ולהדרכה. גם הקבוצה שעל הגבעה שלחה חבר וחברה. החברה היתה אורה.

עתה נשארו דניאל ומרים יחידים בחדר. הוא קבל את הדבר בשויון‑רוח, היא בחרדה.

בימים הראשונים לצאת אורה לא באו כל שנויים ביחסיהם. הם המשיכו, כמקודם, לקרוא בערבים בספרים, או שהיו יוצאים לטייל מעט אחרי העבודה.

באחד הערבים, בהתכוננם לקרוא בספר שהשיג דניאל, אמרה מרים:

– עיפתי היום מאד. עדרתי כל היום במשתלה ואין לי כוח לשאת את גופי. אולי נותר הפעם על הקריאה?

דניאל סגר תיכף את הספר ויעץ לה לשכב, אבל היא ענתה:

– לא, דניאל, אולי נשוחח קצת. אין ברצוני לישון. – ואחרי רגע הוסיפה: אולי תספר דבר‑מה מביתך, מימי ילדותך, דניאל…

השתררה שתיקה. מרים נגעה הפעם בנימה דקה. זכרונות מעולם אחר, רחוק, צפו ועלו על לבו.

בדניאל נעור חשק לספר. הוא התחיל בראשונה בפסוקים קטועים, מתנהלים בכבדות, אך אחרי זמן‑מה זרמו הספורים בשפע תמונות ומקרי ילדות עטורי זוהר. נוצצו עיני מרים בשמעה את ספוריו של דניאל ובראותה את פניו הנסוכים חלום. התקרבה אליו והעבירה ברוך את ידה על בלוריתו.

רז העיף בה מבט נדהם. אורות מסתוריים ראה משחקים בעיניה, והם בשרו לו אהבה. פתאום הבין, כי הערב עלול להתרחש פה דבר אשר לא היה מוכן לו. לשוא השתדל לשוב אל השיחה הקודמת, להעלות מלבו זכרונות נוספים. כעין ערפל חם עמד בראשו. המחשבות היו רודפות זו את זו, אף כי לכולן היה פרצוף אחד.

מבטו כאילו גלה בפעם הראשונה את פניה ואת גופה של הנערה היושבת על ידו, והוא לא יכול להסיר את עיניו מעליה.

והיא נבוכה ודבורה נעשה רך וחרישי.

וההתרפקות עברה עד מהרה לחבוק ארבע זרועות כמהות ונרגשות, ואנקת‑אושר נחנקה בכוח, אך לשניהם נדמה כי נשמעה בחדר…

ועתה באו להם ימים ולילות מלאי שכרון‑אהבה. דניאל דחה מעליו את כל הספקות. מרים העתירה עליו מרוך רגשותיה ומעוז אהבתה, עד כי שקע בתעתוע‑חושים כבד, מבלי יכולת לחשוב מחשבה בהירה אחת.

אולם יום אחד באה הריאקציה בכל כוחה המהרס. כעננים שחורים כבדו עליו המחשבות. רק מוצא אחד ראה: לדבר עם מרים ולהסביר לה הכל. אבל קשה היה לו להֵראות כמוג‑לב, ויחד עם זה הרגיש, כי אסור לו לשתוק. כל יום נוסף הגדיל את הסבך והרבה את הסכנה. לדבר אתה צריך בכל אופן.

הוא עבר את המחנה, בקש את מרים ולא מצאה; אז שב לחדר וישב על יד השולחן שקוע במחשבות התוססות בו ללא צורה מסוימת.

השמש התחילה לשקוע. הערב משמש ובא. מקצה המחנה הגיעו קריאות‑הזירוז של העגלונים, שאחרו לשוב מהעבודה. אחרי‑כן נדם הכל. ירד הערב.

אפלה שררה כבר כשנפתחה הדלת ומרים עמדה בחדר. היא התפלאה, למה זה לא העלה דניאל אור? מה היה לו? אולם הוא ענה בשפה רפה, כי נכנס החדרה עיף מעט ולא היה לו רצון להדליק את המנורה. הרגישה מרים איזה שנוי בקולו, כעין רעידה מוזרה. נגשה אליו ושאלה:

– מה לך, דניאל? ספר לי…

רצה דניאל לענות, בקש מלים ולא מצא. אחר נסה להשתמט, חשב לדחות את השיחה לזמן אחר, אולם מרים לא הרפתה ממנו. אף לה לגלות לדניאל כמה ממחשבותיה ודוקא הרגע הזה יפה לכך. כשראתה שאין דניאל מפרש לפניה את דאגותיו, אמרה:

– רצוני לברר לך דבר‑מה…

ואחרי רגע של הפסקה:

– ואולי ימצא בזה גם פתרון לדאגותיך.

תמה דניאל לשמע דברי מרים. בחדר השתררה דממה מעיקה לשניהם. לבסוף התאוששה מרים ואמרה:

– רצוני היה להסביר לך, כי כל מה שקרה בינינו אינו מחייב אותך לכלום. השומע אתה, דניאל? ללא כלום. והדרך הטובה בעיניך אותה תבור מתוך רצון חפשי לגמרי, ולא מתוך הכרח התנאים שנוצרו…

היא השתתקה לרגע, ואחרי‑כן שאלה עוד:

– הבנת אותי, דניאל? – – –

ידע דניאל כי מרים מחכה לתשובה אחרת מזו שיוכל להשמיעה כרגע. אולם היה מן ההכרח לדבר ולברר עתה הכל עד לסוף. מרים התחילה ועליו לסיים. כל פקפוק בנפש שניהם הוא! והוא התחיל בקצת גמגום:

– מרים, – – החשבת על התוצאות – – תוצאות חיינו – – – הן עלולות להכריח אותנו לדברים אשר אולי שנינו לא נרצה בהם?…

השאלה נשארה כרועדת באויר, כמחכה לתשובה. רגע עמדה מרים כנבוכה, אך מיד שבה אליה מנוחתה והשיבה:

– שום תוצאות לא תכרחנה אותנו לכלום. וגם לא תהיינה שום תוצאות: דאגתי לכך… אתה חפשי ברצונך…

דניאל לא הוסיף לשאול. כלום לא ענתה לו ברורות? לאט שבה אליו מנוחתו. דאגותיו שככו במקצת וראה הוא: מיד נפנו מחשבותיו לדברים אחרים.

עברו כמה שבועות. דניאל היה נראה כשלֵו ברוחו. לעומת זאת לא ידעה מרים מנוחה. מתוך פחד נסתר הביטה לתוך העתיד. עינה אותה מוסר‑כליות, שהלך וגבר מיום ליום. אולי צריכה היתה, להמרות הכל, לגלות את הדבר לדניאל? עתה התחרטה שלא ספרה לו הכל ולא שאלה לדעתו. פעמים אין מספר שקלה בלבה את השאלה, אם היתה לה הרשות להחליט בדבר על דעת עצמה או לא?

בעין פקוחה הביטה עכשיו על אהבתם וחרדה בפני קצה המהיר. המחשבה הזאת היתה מעבירה אותה על דעתה. בכל האמצעים רצתה להאריך את אהבתם, אך נוכחה לדעת, כי עם כל השתדלויותיה הקץ בוא יבוא. כגזירה שאין לשנותה.

ואז באה לה – כמעט באקראי – המחשבה על ילד. כל רגשי האשה התעוררו בה מחדש ובאו לתמוך במחשבה: זה יהא ההמשך הטבעי לאהבתה הראשונה והיחידה. נפשה חשקה בילד בהיר‑שער, שעיניו עיני דניאל היקרות, אשר יהיה כהד חי ופורח לאהבתה.

כלום איננה רשאית לגדל ילד בפני עצמה, אם גם לא תתקשר עם דניאל? הקבוצה התרוממה כבר על מושגי המוסר המקובל והטפל! איש לא יבוז לה משום כך.

את כל חייה ועתידה חשה עכשיו ביצור הזה, אשר דמותו נתרקמה בדמיונה. היא ראתה בו את דניאל בזעיר אנפין, את תמונת אהבתה הגדולה, והמחשבה עליו הציפה אותה בגל חדש של אהבה ושמחה אדירה.

אולם משהיה הדבר למציאות, תקפה את מרים חרדה גדולה. מה יאמר דניאל? היא יראה מפני הרושם שסודה יעשה עליו. אולם יותר אי‑אפשר היה לדחות עוד את גלוי הסוד. הן לא תחכה, שאחרים יגלוהו לו…

ופעם בערב, בשובו מהעבודה, ספרה לו את מצבה. כהלום‑רעם עמד דניאל בשמעו את דבריה. האם הבין דבריה כראוי? הוא שאלה עוד פעם, וכשנוכח, כי אמנם לא טעה, גדלה מבוכתו עוד יותר, הוציא מפיו איזה מלים בלתי ברורות ועזב את החדר בהתרגשות רבה.

עמד לבה של מרים מדפוק. היא רצתה לדבר אליו, להסביר לו, אבל הוא לא היה כבר בחדר. משום‑מה חשבה לשמוע מפיו את התוכחה: “ובכן, רמית אותי!…”

יחידה נשארה בחדר, לבה מכווץ בקרבה ועיניה מלאות דמע.

שעות קשות של צפיה עברו על מרים באותו לילה. נתונה בין תקוה ליאוש, חכתה לשובו של דניאל. אכן, רק אחרי חצות שב החדרה. הוא נכנס מרוגע, מתון ומתביש על התרגשותו הקודמת. איך זה לא עצר ברוחו, הוא השלו תמיד.

ישב רז אל השולחן וחכה לדברי מרים. והם גם לא אחרו לבוא.

עתה שבה גם למרים שלותה. היא נסתה לפרש הכל לדניאל. בל יבינה לרעה. לא לנסותו התכוונה, אף לא להוליכו שולל. – – תמיד היה וגם עכשיו עודנו חפשי לגמרי. חפשי כצפור‑השדה. בילד רצתה – למענה. היבין? ילד מאת הגבר האהוב עליה מכל. החטאה בזאת? – – אכן יראה לשאול את פיו, ואולי בזה טעתה. להן רוצה היא לשאת את עוונה והחליטה לפנות לרופא – – –

דברי מרים הכאיבו מאד לדניאל. גם התנהגותו הוא באותו ערב נראתה לו שפלה עד מאד. כמה נחפז היה הפעם. והחלטתה זו של מרים? הנה הדבר אשר בעצמו חשב עליו בשעות ההתרגשות, כשהידיעה הרעישתהו עד היסוד וברח החוצה נרדף מהרוגז שתקפו פתאום.

ואילו עכשיו נראה לו הדבר כחטא לא יכופר. איזו רשות יש לו, לדרוש זאת ממנה? הוא ראה את מרים, שכל ישותה היתה תלויה בתשובתו; אף כי הראתה עצמה נכונה לכל… ופתאום נראתה לו הנערה כה קרובה ללבו, כה יקרה, אשר מעולם לא ראה אותה ככה. היה בו רצון לנפול לרגליה ולבקש סליחתה.

הוא נגש אליה עד שנגע בה ולחץ את ראשה אל לבו. אחר‑כך העביר את ידו בלטיפה על שערותיה ואמר:

– סלחי לי, אנא סלחי לי, מרים…

אחר‑כך התכופף עוד יותר, הנמיך את קולו ואמר כמעט בלחישה:

– הילד צריך להולד, מרים… לשנינו – – –

העתיד עלה על כל תקוותיה של מרים גליקנר. הלידה עברה בקלות, כמו בחלום נעים. היא היתה אם לתינוק זהוב‑שער, חמוד ובריא. וכשהראתה לדניאל בפעם הראשונה את ילדם, אורו גם עיניו בשמחה גדלה, ומתוך רגש משונה התבונן ליצור הפעוט אשר כולו היה העתקה של קלסתר פניו.

– דניאל קטן… – לחשה לו מרים מאושרה, בהביטה על הפעוט שפניו נראו כבר כמחייכים. ודניאל אז עומד מול שניהם כחסר‑אונים באין מלה בפיו, גחן שוב ושוב ונשק ארוכות אחת לאם ואחת לילד… גם רסיס חם חש על לחיו…

את כל רגעי הפנאי, מחוץ לעבודתה, היתה מרים מבלה אצל ילדה בחדר‑התינוקות (זוהר קראו לו לתינוק). גם דניאל נמשך מאד ליצור הזעיר, אשר יום‑יום נוספו לו סגולות‑חן חדשות ונעשה לבן‑אדם בזעיר אנפין.

אבל תקופת האושר נפסקה עד מהרה, בטרם עבור חודש אחד לילד, ושוב נהדפה מרים משלותה האמהית לקראת ענויים חדשים, שלא שערתם בראשונה.

לאט הכירה מרים בשנוי המתהוה בדניאל. התענינותו בילד פחתה והלכה, ורק לעתים רחוקות היה בא לראותו בבית‑התינוקות. אף בבית לא האריך שבת, ויש שמרים ראתהו רק בבואו לישון בשעה מאוחרת בלילה.

הרבה יגון הסבה לה התנכרותו זו, אולם צערה גדל עוד יותר בחשבה שהיא מכירה את סבת השנוי.

וכך היה הדבר:

למחנה באה בחורה אחת, מכרתו של דניאל, מהקבוצה בעמק הירדן. במחנה נמסר מפה לאוזן, כי שם, בקבוצתם היו שני אלה נתונים ביחסים קרובים מאד, שנפסקו עם עברו של דניאל לגבעה.

כמה מן האמת היה בספורים האלה לא ידעה מרים. דניאל לא ספר לה מכל זה. והיא גם לא העיזה לשאלו. ועתה, כשהגיעו הלחישות גם לאזניה, נגזלה מנוחתה כליל והקנאה החלה לעשות שמות בנפשה. ובזכרה את הבטחתה לדניאל לתת לו חופש גמור, כאבה נפשה כאב משנה. היא חשבה, כי תוכל להסתפק בילדם בלבד, לראות בו את פרי אהבתה החי ולמצוא ספוק, והנה נכשלה. היא חשקה גם בגבר בהיר השער, בידיד ורע אשר כרתה עמו ברית בשר ורוח, אך כל זה הלך ונשמט מידיה.

עתה נוכחה מרים המשכילה, כמה אנוכיית היא אהבתה, ללא בושה וללא ותור. ולבה דאב על זאת, וכולה מלאה כעס וחמלה לעצמה.

כעבור ימים לא יכלה מרים להזכר, איך קרה הדבר לכל פרטיו. רק קוים בודדים מאותו היום נשארו חרותים בזכרונה. היא זכרה את המועקה הגדולה שהיתה שרויה בה. כתמים שחורים פזזו לפני עיניה. פתאום נעשה לה האויר צר ומחניק. כאב צרב את הלב לבלי נשוא.

אז עזבה את העבודה באמצע היום ויצאה אל מחוץ למחנה לבין הפרדסים. כאובדת‑עצות התהלכה במשעולים הצרים. עתה כמו שכחה את ילדה, את דניאל ואת סבת צערה הרב. נשאר לה רק רגש יאוש בלי מצרים ורעיונות‑פרא עִנו אותה עד אפיסת הכוח.

וכנדחפת מאיזה כוח זר התחילה לרוץ לפניה. לא ידה איך בא הדבר, אך הנה היא עולה בסולם הבריכה שמאחורי המחנה.

– למות! למות! – קראה בה מחשבתה – קץ לענויים, קץ!…

היא לא זכרה כמה זמן עבר עליה במלחמה פנימית, רק אחת זכרה: דחיפה איומה שהפילתה לתוך המים. איזה כח לא‑אנושי משכה, סחבה לתוך המעמקים, אך מעל לראשה נישא ילל תינוקה, קול זוהר מחמדה, קול קורע לב (ואולי היתה זו קריאת‑זועה שלה עצמה?… היא לא יכלה להבחין)… את ידיה הושיטה למעלה כרוצה לאחוז בילדה ולא השיגתהו. והכוח הפראי משך בלי חשך. נסתה להחלץ מכוחו האיום – לשוא. גל מים שטף את פניה. זעקת‑אימים יצאה מפיה, נקטעה ונפסקה…

יותר לא זכרה.

שני חברים, אשר עדרו בפרדס הקטן סמוך לבריכה הגדולה, שמעו קולות צעקה. בתחילה לא שמו את לבם לדבר, אבל משגברו הצעקות, הניחו את מעדריהם ופנו למקום הצעקה. גם אנשים שעבדו בריחוק מקום החלו לרוץ לעבר הבריכה. הידיעה הגיעה כבר גם למחנה:

– איש טבע בבריכה!

קמה בהלה. עבודות נעזבו. הכל רצו למקום האסון. עוד רצים אנשים מהמחנה, והנה הראשונים שבים כבר לעומתם ונושאים גוף אשה. פניה חוורים‑אפורים ורגליה יחפות. מלאי רעדה מסרו האנשים את השם מפה לפה:

– מרים גליקנר… מרים…

צריף המרפאה בקבוצה היה בן שני חדרים. האחד לחובשת ולהמתנה גם יחד. השני – לרופא. את מרים הכניסו לחדר הרופא והחובשת ניצחה על מעשה ההצלה. מדי פעם בפעם הציצה מבעד לחלון לראות, אם לא בא הרופא אשר נסעו להביאו.

החדר הסמוך נתמלא בינתים עד אפס מקום. בנשימה עצורה חכו לידיעות מעבר לקיר. פני כולם אמרו דאגה.

מישהו העלה את שמו של רז. כן, מה לעשות בו עתה? הוא לא היה אותה שעה במחנה, כי עבד במושבה. חבר אחד הציע לא להביאו כלל למחנה והנה נמצאה עצה.

באותם הימים קבלה הקבוצה עבודה חשובה: קדיחת באר בריחוק קילומטרים אחדים מהמחנה. נשלחו שמה כמה חברים, הקימו שני אהלים והקימו להם מטבח ארעי לימי העבודה. שמה החליטו החברים להעביר את דניאל בטרם יודע לו המקרה. מוטב לו לשהות שמה איזה ימים עד התברר כאן המצב. נשלח חבר למושבה אשר הוטל עליו לסדר את הענין בצורה כזו, שדניאל לא יסור למחנה.

והנה בא הרופא. הוא הזריק למרים סם‑הרגעה, נתן לחובשת את הוראות הטפול בחולה ובצאתו אמר:

– מצבה הפיסי אינו מעורר דאגה. אך יש לפחד בפני משבר פסיכי אחרי שתתעורר הכרתה. כמה סימנים נראים כבר עכשיו, אולם אין עוד לומר כל דבר ברור. נחכה, נראה בערב.

ובשוב הרופא בערב נענע בראשו לשמע דברי החובשת. מרים מאנה לקבל אוכל. זה שעות אחדות שהיא שוכבת בעינים פקוחות בלי להוציא הגה מפיה.

– גם לילדה לא שאלה? – תמה הרופא.

– לא. שאלתיה איזה פעמים. אך איננה עונה.

הרופא שקע במחשבות. הנה הדבר אשר אותו ירא יש להוציאה מתוך המצב הזה. אך יש לגשת לדבר בזהירות מרובה ובהבנה דקה מאד.

אולי דניאל? אך מיד סלק את המחשבה הזאת. לא. הלה יכול עוד להזיק. לבסוף מצא: הילד! כן, זה יועיל. התיעץ עם החובשת והענין סודר על נקלה.

לחדר הרופא, אשר בו נשארה מרים שוכבת על הספה, הוכנסה מטת ילדים. מרים שכבה אותה שעה ופניה מופנים לקיר. כבר שעות שלמות שכבה כך, מבלי להתענין בנעשה בחדר. גם כשהכניסו את זוהר והשכיבוהו במטה, לא הפנתה מרים את ראשה. את הילד העבירו ממטתו בבית‑התינוקות כשהוא אחוז‑שינה.

הכניסו גם שומרת‑לילה לחדר הסמוך הוטל עליה להשגיח על כל תנועותיה של מרים.

הלילה עבר בלי כל שנוי. מרים שכבה, ספק ערה ספק ישנה, ומגרונה נפלטו מדי פעם בפעם אנחות כבדות ומרוסקות. לא הבחינה השומרת, ההיו הקולות האלה מתוך שינה או לא.

עם אור הבוקר בא הדבר המקוּוה. התעורר הילד וכמשפטו מדי בוקר בהקיצו, התחיל תיכף למשמש על סביביו. רצונו הראשון: לקום. ואחרי כמה נסיונות לא מוצלחים נאחז אמנם ברשת המטה ועמד על רגליו.

אבל כאן לא ראו עיני הקטן מה שהסכינו לראות. משום מה נעלמו המטות המרובות מסביבו וגם פני הגננת לא נראו. היה הדבר למעלה מהשגתו וגעה בבכי גדול.

נזדעזעה מרים בשמעה בכי ילד. הגם כאן השליה? האם את קול ילדה שמעה? וכעבור רגע לא פקפקה עוד. כן, זה היה זוהר, ילד‑חמודות שלה! לא הספיקה השומרת לעצרה. בתנועה אחת קפצה מעל הספה והיתה על יד מטת הילד.

– זוהר, זוהרלי, מלאכי הקטן…

הילד הכיר את אמו. חדל לבכות והושיט את שתי ידיו אליה. עוד יורדות הדמעות הצלולות על פניו וכבר צוחקות עיניו הבהירות הגדולות. לקחה מרים את הילד על זרועותיה וכסתה את פניו בנשימות לוהטות.

הילד צהל משמחה. בשתי ידיו הקטנות תפש מלא קמצי שערות אמא ומרטן בחזקה.

ולמרים הסב כאב מתוק זה רגש‑גיל אשר לא ידעה כמוהו. כאילו שבו אליה החושים אשר היו אטומים זמן רב. נחשול של חיים הציף את לבה. היא שבה לחיות.

כאשר ספרו את הדבר למחרת לרופא, היה מצב רוחו מרומם מאד.

– עתה תשוב מהר לאיתנה.

וכך היה. שוב היתה מרים מטילת שעות תמימות עם ילדה, או יושבת על ידו בבית‑התינוקות כבתחילה.

לעתים חשבה על דניאל. גם בפני עצמה לא העיזה להודות עד כמה התגעגעה עליו. אולם בראותה כי נעדר כל הימים מן המחנה, הבינה כי יד החברים בדבר, אבל לא שאלתם על זאת. דכאה את הצער שבלבה וחכתה. ורק מדי קרבה לילד ובראותה בו את עיני דניאל התמימות, ידעה כי אך אותו מבקשת נפשה.

אורי בא לבקרה. הם שוחחו על דא ועל הא. הוא השתדל לא לנגוע בנקודת‑הכאב וחכה עד שמרים עצמה תגלה לו את לבה. אך משראה כמה קשה לה הדבר, הזניח את המחשבה והסתפק בשיחה על ענינים צדדיים.

בעזבו אותה אמרה מרים:

– סלח, אורי, שלא ספרתי לך כלום. לא יכלתי. יעבור זמן‑מה ונשוחח על הכל. יותר מדי טריים עוד הפצעים, הלואי שלא תדע כמותם, אורי…

היא לחצה את ידו ברגש והוסיפה חרש:

– סע לשלום, אורי.

דבריה נגעו ללבו, הוא רצה לנחמה ולא מצא מלים. לבסוף אמר:

– אין דבר, מרים. אומץ‑רוח! הכל יהיה לטובה. עוד תהיי מאושרה. תראי, הנה הולך וגדל ילדך…

אחר פנה והלך.

באחד הערבים נראה דניאל במחנה. רק לפני איזה שעות נודע לו המאורע. הידיעה זעזעה אותו עד היסוד. הוא ראה את עצמו אשם בכל הענין. רצון עז תקף אותו לראות תיכף את מרים והילד. לא עצר כח לחכות, ובאותו הערב בא ברגל ממקום עבודתו.

אך בעמדו כבר בתוך המחנה היה רגע נבוך. לא ידע לאן לפנות ואיפה לבקש את מרים.

כפושע נרדף הסתתר בצל הצריפים. לא רצה שיראוהו החברים. מבטיהם – נבא לו לבו – יסבו לו כאב צורב.

הוא נגש לצריפם. החדר היה ריק. “בודאי בבית‑התינוקות”, חלפה מחשבה במוחו. אולם איך זה יכנס שמה בשעה זו? ההורים משכיבים עתה את ילדיהם. איך תקבל אותו מרים?

בכל‑זאת התחיל צועד לצד בית‑התינוקות. כבר רצה לגשת לדלת ולפתחה, אך ברגע האחרון נסוג אחור. לא! עוד לא!

דניאל עבר לצד השני של הבית. ארגז‑עץ ישן עמד בפנה. טפס עליו והציץ בעד החלון. עיניו נפנו למטת זוהר ואמנם ראה את מרים מגבה כפופה על מטת הילד.

לבו הלם בו בחזקה. עתה לא חשב עוד על דבר. מה לו האנשים ומבטיהם.

קפץ מהארגז ובצעדים בטוחים ננס לחדר‑השינה של הילדים.

הוא לא הפנה את ראשו ימינה או שמאלה. ישר פנה למרים. אולם בגשתו אליה, עמד רגע כמהסס. כבר סופר לו על דכאונה הרב בימים שלאחרי המקרה. ומה יגיד לה עתה ולא יכאיב לה?

עוד שקל דניאל במוחו את המלים אשר ישמיע, והנה הישירה מרים את גבה מעל למטת הילד.

לפניה עמד דניאל.

הוא הושיט לה את ידו כנבוך:

– השלום לך, מרים?…

מרים נרעדה כולה. כמה הרבתה לחשוב על הרגע הזה. והנהו בא.

אך קול פנימי צעק בתוכה עזות: אסור לך לקבלו! הסתומות עיניך מראות, כי אך אהבת‑חסד אומר הוא להגיש למקום אהבת‑אמת? מתוך רחמים שב אליך, פתיה!

אבל הנימה הרכה שבברכת דניאל צלצלה בלי‑הרף באזניה. הנה עמד לפניה הגבר האהוב, כעמוד ילד חוטא בפני אמו, מחכה לגזר‑דינה…

נער קטן מבקש רחמים…

לבה זע בקרבה. היא משכה אליה את ידו המושטה לשלום ושפתיה לחשו:

– תודה, שלום לי… וגם לילדנו…

פרק רביעי: הַחֹרֶף

ימי הקיץ חלפו, בפרדסים הצעירים בשרון גמרו כבר את ההשקאה האחרונה, נזרע התורמוס – הזבל הירוק – ובעלי הפרדסים חכו לגשם הראשון. אות להפסקת העבודה.

והפועלים הביטו מתוך דאגה רבה אל האופק המערבי לקראת הגשמים העולים – סימן לחוסר עבודה. הרוקים שבהם, רובם עזבו את המושבות הצעירות עם זריעת התורמוס. מי הלך למושבות הישנות לקטיף תפוחי‑הזהב ומי יצא לנדוד בארץ, כדי לדלוג איך שהוא על ימי חוסר‑העבודה.

אצל “הכבדים” שבפועלים, כלומר הנשואים ובעלי המשפחות שעשעו עוד את נפשם בתקוה לקבל עבודה, במקום, ולו גם ימים אחדים בשבוע.

אולם משעלה התורמוס והפרדסים כוסו כבמרבד ירוק וגשמי‑הזעם היו ממושכים, רפתה גם תקותם.

לא כולם יכלו לעזוב את המקום לחפש אחרי עבודה, אבל רבים החליטו לעבור לחדשי החורף אל אזור הפרדסים הישנים נושאי‑הפרי.

גם אורי וזיוה חשבו על הדבר הזה. חסכונות מעונת העבודה היו להם מעטים מאד. כל סכום עודף הוציאו על קניות שונות, ועתה כשהגיעו ימות הגשמים עמדו גם הם לפני שאלת‑קיום.

אך עצם דבר העקירה לא הסב להם דאגות יתרות. הלא תשוקתם היחידה היתה לחיות ולהכיר את החיים, ומה איכפת להם, בעצם, אם ישארו כאן או אם יעברו למושבה הישנה ביהודה?

וכן שבו בשבועות הראשונים של החורף לאותה המושבה עצמה אשר מאחוריה התרוממה גבעת הקבוצה.

בבואם למושבה התפלאו בראותם גם כאן, בעצם עונת הקטיף, מובטלים רבים בחוצות.

בשנה זו התברכו פרדסי ספרד ביבול עצום. ובהיות ספרד קרובה לערי אירופה, הציפה את כל השווקים בפריה ותפוח‑הזהב הארצישראלי עמד במערכה עם מתחרה קשה.

בין שולחי הפרי קמה מבוכה. רבים פטרו את הפועלים שבמקום והביאו בדוים עם נשיהם וילדיהם לקטוף את פרים, בהיותם עובדים בזול ונתונים יותר לשעבוד מן הפועל העברי.

מחנות מחנות היו אלה נודדים במשעולים עם השחר בדרכם לפרדסי המושבה. כענן הולך על הארץ נראו נשיהם עטופות השחורים מקדקדן ועד כף רגלן, בלי יכולת להכיר בין זקנה לצעירה, נערה ואם. צלצול תכשיטי פניהן נשמע בלכתן כהד של שירת גמלים. וילדי הבדוים והפלחים מלאו אף הם את האויר צווחה ויללת‑חדוה. יד החיים הנוגשת טרם דכאה את גיל ילדותם.

ככה הושבתו הפועלים שבמקום והתהלכו קודרים במושבה ולא ידעו מאין תבוא הישועה.

– יתרבה הקטיף – התנחם אורי – ובעלי הפרדסים יעסיקו בעל‑כרחם גם את פועלי המקום.

אך לפי שעה היה המצב קשה מאד במושבה.

לגבי אורי לא קבלה עוד השאלה צורה חמורה ביותר. הואיל והחיים היו בזול אפשר היה להתפרנס עוד זמן מה בפרוטות המעטות שהביאו אתם מהשרון – עד שתמצא עבודה כל שהיא.

פעם העיר אורי לזיוה:

– לאמתו של הדבר, מיום שהננו יחד עוד לא היו לנו ימי בטלה ומנוחה…

– טוב, תהיה לנו מנוחה זו מאונס כעין “ירח הדבש” שלנו – ענתה זיוה – אך אסור ש“ירח” זה יארך לנו יותר משבוע…

אורי טפח לה בחבה על לחיה ושניהם צחקו.

כל עוד קשקשה הפרוטה בכיס, עברו הימים לא דאגות מציקות. אלישע, מרים, דניאל רז, ועוד אחדים מן הידידים שבקבוצה בקרו אצלם במושבה. ובהיותם עתה כה קרובים ושעתם פנויה, היו גם אורי וזיוה עולים לפעמים לגבעה. נעים היה לראות את כל הנעשה שם ממרחק חצי שנת‑חיים מחוץ לקבוצה. כמה דברים נתבהרו עכשיו בעיניהם, דברים אשר בהיותם בקבוצה שרויים בתוך סבך השאלות, התקשו בפתרונם. מחצית שנת חיי בודדים הקנתה להם נסיון רב.

פעם ברדתם חזרה מבקור בקבוצה שמעו מאחריהם תרועת חצוצרה של אוטו. הם הסתלקו לפאת הדרך והסתכלו במכונית הקרבה ובאה. היתה זאת מכונית קטנה, אשר כמוה רבו בזמן האחרון בכבישי הארץ. כחול היה צפוי הלכה אשר עליה וארבעת הגלגלים הקלים הבהירו בצבעם הצהוב. כולה הבריקה בשמש.

ספק מכונית – ספק צעצוע ילדים.

ובקרוב המכונית אליהם, נשמע מתוכה קול שואל:

– למושבה?

– כן, כן!

– שבו, איפוא, ואסיעכם!

– האם יקלוט אותנו צעצוע זה? – שאלה זיוה. אבל לא היה צריך לחכות לתשובה. המכונית נעצרה ושניהם נכנסו לתוכה. ואף כי המכונית נראתה כה פעוטה מבחוץ, היו בה בכל‑זאת ארבעה מקומות‑ישיבה מרווחים.

רק עתה התבוננו באיש שנהג את המכונית. הוא היה אדם צעיר כבן עשרים וחמש, לבוש בגדים יפים. “לא כבני המושבות”, חשב אורי בלבו. הלה הריץ מיד את המכונית, והתבונן בתוך הראי שמלמעלה לשני נוסעיו שנזדמנו לו בדרך.

הבין אורי, כי הלז מתכונן לפנות אליהם בשאלות, כנהוג, והקדימו:

– מאין אתה נוסע בדרך זו?

– מהגבעה.

– מהקבוצה?

– כן. בקבוצה הייתי. הם רוצים לקנות טרקטור. בקרתי אותם לרגל העסק. – ולשם באור הוסיף: אני בא‑כוחה של חברה צרפתית לטרקטורים ואוטומובילים. ואתם אינכם מן הקבוצה?

– לא, – ענתה הפעם זיוה – פעם היינו שם. עכשיו אנחנו במושבה. בודדים. – הסבירה.

– גם אני הייתי פעם בקבוצה. אך… לא יותר משלשה חדשים. דוד עשיר לי בעיר, והלה כמעט חלה מרוב דאגה ומחשבה, כי בן‑אחיו הוא פועל שחור בארץ… בקרתיו פעם, ולא שבתי עוד לקבוצה. תקפוני געגועים על העיר ולא עמדתי בנסיון, – הצטחק כלפי הראי.

אורי התפלא לזר, שספר בפשטות כזו את קורותיו. אף הוא גלה לו את מצבם. מהשרון באו, עתה הם מחוסרי‑עבודה. הזר שאל:

– מאין עליתם ארצה?

– אני מפולניה, אך חברתי, – מאוקראינה.

הזר קפץ ממקומו בשמחה. הציץ שוב לתוך הראי ואמר:

–גם אני מאוקראינה!

וכששמע את מקום מולדתה של זיוה, לא הרחק מעיר מולדתו הוא, לא היה קץ לשמחתו:

– מסביבה אחת הננו, איפוא! תני יד, חברה, אך חכי… הן תופסות בהגה… כשאעצור…

שלשתם צחקו בלב טוב.

הם שוחחו בידידות רבה, כאילו היו זה כבר מכרים טובים. הוא התודע אליהם בשמו: בנימין לובינסקי, פקיד החברה הצרפתית וכו'.

משעלתה המכונית על כביש האספלט, נקטעה השיחה באמצע. התנועה היתה שם רבה ודרשה מהנהג זהירות ורכוז החושים.

אורי וזיוה החליפו מבטים. אך זה תענוג! פני זיוה להטו מרוב השמחה. זה כבר לא הרגישה מעין זה.

בעל המכונית הרגיש, כנראה, בחדות נוסעיו, כי בהתקרבם למושבה אמר:

– חביבַי, אציע לכם טיול קטן על כנפי “הצפור הכחולה”. אגב, עליכם לדעת, כי זה שמה של המכונית שלי. היא מבחר חברי. בחברתה מבלה אני את רוב שעות היום. הנה, גם עכשיו יש לי איזו שעות פנויות מעבודה. רצונכם, נטוס למרחק! אין בשבילי תענוג גדול מזה. מסכימים?

מוזר היה הדבר בעיניהם. למה זה מתענין בהם הלז כל‑כך? והרי רק היום פגשם!… אולם ההצעה היתה יותר מדי לוקחת לב כדי לסרב.

במושבה נעצרה המכונית על יד אחת החנויות, בנימין לובינסקי ירד, נכנס לחנות ושהה שם איזו דקות ובשובו עם כיס‑נייר גדול ביד, אמר:

– כך אני נוהג. בלי צידה לדרך איני זז. גם עתון וספר מצויים אתי תמיד במכונית. וכך אפשר לבלות בתוכה שעות על שעות מבלי להשתעמם.

המכונית המשיכה עתה את מרוצה בדרך העירה. במהירות ברק התחלפו עכשיו התמונות משני צדי הדרך. עצי‑ההדר עם פרי‑זהבם, שטחים ישרים ומרובעים של שדות ירוקים, אוטובוסים ועגלות‑משא, הכל טס ונעלם מאחוריהם. “הצפור הכחולה” נישאה ביעף כצפור בשמים.

דומם ישבו שניהם ולא פצו פה. אכן זה היה טיול! משקרבו לעיר הוכרח לובינסקי למתֵּן את מרוצה. התנועה ברחובות העיר היתה מרובה והנסיעה המהירה אסורה.

הם עברו את הרחובות הרועשים, אחר‑כך יצאו שוב לאחורי העיר ונסעו לאורך הכביש החלקלק.

במקום הזה לא רבתה התנועה. בכל זאת המשיך לובינסקי את הנסיעה בטמפו אטי.

המכונה‑הצעצוע מתגלגלת לה כמתוך תנומה. דומה לך, די לתפוס בהגה, וגם מבלי שתדע לנהוג, תציית לך ותחליק הלאה. וכי לא כך? – הרהר לו אורי בנחת.

העיר כבר היתה רחוקה מאחוריהם. באופק נראתה חורשת ארנים. הוציא לובינסקי ידו והצביע:

– שמה נרד לנוח.

אחרי רגעים מספר עצר את המכונית בצד הכביש והובילם לחורשה.

– סעודה נערוך לנו פה – בחיק הטבע… – צחק – למה לנו שאון בתי‑האוכל?

שלשתם לבם היה טוב עליהם. מלב אורי נשכחה כליל דאגת העבודה. לאור יום בהיר כזה ומסע‑טיול במכונית, מי יזכור את דאגת היום?

את השמיכה פרשו בצל העצים. לובינסקי התחיל הראשון בסעודה, ואחריו החרו החזיקו אורי וזיוה. שיחה קלה ותוססת שטפה. גם זיוה הרבתה הפעם בדבור, שלא כדרכה בחברת אנשים זרים. “אדם נוח, אדם נחמד!” חשב אורי על לובינסקי.

ובהתגלגל השיחה על ימיו המועטים בקבוצה השמיע בנימין דברי‑תאור שונים שמשכו את לבם.

– לא רק הגעגועים על העיר בלבד הניעו אותי לעזוב את הקבוצה. לא. יש באופיי איזה קו מיוחד שאינו נותן לי מנוח. כל חדגונות ממיתה אותי, אוכלת אותי חי! הנה בזמן הראשון מצאתי ענין רב בקבוצה. סדר‑חיים חדש, יחסי אדם חדשים, וגם עצם חיי עבודה גופנית, אשר היו בשבילי חדוש גמור, משכו את לבי ונתנו לי ספוק. אולם משנעשה הכל רגיל ויום יומי, פג כל הקסם, ותחת למשכני הוגיעוני הדברים. לא יכלתי לתאר לעצמי, שאמשיך כך לחיות שנים על שנים ואולי גם כל ימי חיי. להציץ ערב ערב ברשימת העבודה כדי לראות אנה נשלחתי מדי בוקר, אחרי פת‑שחרית חטופה ותפלה, לצאת לעבודה מיגעת, מפרכת בלי למצוא בה כל ענין שהוא. לא! זה היה למעלה מכחותי. החיים נראו לי כה מיגעים, כה חסרי‑טעם – עד לאין חפץ בהם. ובבקרי פעם בבית דודי בעיר והוא הבטיח למצוא לי משרה – נשארתי אצלו בלי כל מוסר‑כליות.

לובינסקי הצית סיגרה והציע גם להם, ולאחר ששניהם סירבו לעשן, המשיך את ספורו.

– דודי, כמובן, שבע נחת מזה ששניתי את אורח חיי, וגם מצא לו הזדמנות יפה להזכיר לי, כי אכן כה נבא מראש. בני משפחת לובינסקי לא נוצרו להיות פועלים, ח"ו. הם, שנחנו בכשרונות מצוינים, עלולים לעלות בסולם החיים וההצלחה. אני לא חשבתי על עליה בסולם, אך גם “לזחול על ארבע” לא היה לי חשק.

דודי המציא לי משרת קורספונדנט לשפות זרות באחד מבתי‑המסחר הגדולים בעיר. אם כי לא הייתי בטוח שאאריך שם ימים, ובכל‑זאת בדעתי שפות אירופיות, קבלתי עלי את המשרה. וחששותי אמנם נתאמתו. עד מהרה תקפני שעמום נורא, מבלי יכולת להמשיך בעבודה. תקתוק השעון התמידי בחדר‑עבודתי הרגיזני. חוסר התנועה והחיים שבתוך כתלי המשרד, הסדר והחזרה התמידית על אותן הנוסחאות – היו לי לזרא יותר מן העבודה הגופנית. שלשים, ארבעים שנה לבוא כך יום‑יום, בשעה הקבועה, ולשבת במשרד שבאחד מרחובות העיר, שמונה שעות ביום… בודאי קראתם את הנובילה “טיול” של מופסן?…

ערב אחד, בשובי מהמשרד, נכנסתי לחדר עבודתו של דודי והודעתי לו ברורות: “דודי, אינני שב יותר למשרד!” הדבר היה למעלה מהשגתו. הוא נסה לשדלני: משרה כל‑כך טובה, ואפשרויות של עליה… וכשראה שאין תועלת בשדולים, הריק עלי זרם של דברי מוסר. הפעם כאילו שכח את כשרונותיהם ותעודתם הנעלה של בני משפחת לובינסקי. קץ כזה הן נבא לי מראש! ואם אנקוט הלאה בדרך זו, לא אגיע הרחק. זה הוא יכול להבטיחני. הוא בעל‑נסיון. ובגמרו: איש מוזר אתה, בנימין. כלל לא מן הישוב!… אך אני בשלי: אני נחנק באויר המשרד. לא אוכל, דודי…

נשארתי שוב בלי התעסקות. עתה חשבני דודי ללא‑יצלח מוחלט. כעבור ימים אחדים שאלני: נו, בנימין, מה יהא בסופך?" – בא לי הרצון להרגיזו מעט ועניתיו בשויון‑רוח מעושה: “המ… החלטתי לשוב לקבוצה…” המסכן קפץ כנשוך‑נחש: “לקבוצה?! נבאתי לך זאת מראש! בחור בעל כשרונות כמוך מקפח את עתידו בידים. הראיתם מימיכם קלות‑ראש כזו?”

מיום זה לא ידע דודי הטוב מנוחה. הוא נצל את כל קשריו עם אנשי‑המסחר. כדי למצוא לי עבודה לפי רוחי. וגם אני כשלעצמי נטיתי כבר לקבל אחת מהצעותיו. וכי מה יכלתי לעשות? לחם חסד לא רציתי לאכול אצל דודי, ולקבוצה – בצמד‑שורים לא תמשכוני שמה… צריך היה לחפש דבר‑מה חדש.

באותם הימים נפתחה בעיר סוכנות של חברה צרפתית למכירת טרקטורים ומכוניות, ובדעתי את השפה הצרפתית על בוריה ולדודי היו קשרים עם מנהלי הסוכנות החדשה – היה לי סכוי לקבל את המשרה. פעם שאלני כלאחר יד: “התסכים לעבוד אצל החברה הצרפתית וכו'? בעל כשרונות שכמותך, אם רק תניח רגע קט לשגעונותיך, תוכל לעלות מעלה מעלה… אולי גם יתנו לך אוטו לשרותך…” שוב גברה בו האמונה ביעודה הנעלה של משפחת לובינסקי…

וכן באתי לעבוד בסוכנות, שהנני עובד בה עד היום. אלא שאף כאן עברו עלי גלגולים שונים. התחלתי בתור מזכירו הפרטי של המנהל. ואף כי העבודה היתה יותר מגוונת מהקודמות, היה גם כאן תוקף אותי השעמום, אלא שהפעם התאמצתי בכל כחי לעמוד בנסיון. סוף‑סוף צריך היה להאחז באיזה מקום.

דודי שקבל ידיעות על עבודתי מן המנהל, היה מלא יהירות: בכל‑זאת בן למשפחת לובינסקי.

אולם העתיד הסב לו שוב דאגה– המשיך בנימין אחרי רגע של הפסקה – וכך היה הדבר: משהלכה הסוכנות והתפתחה, פתחה כמה סניפים בארץ, היה לה צורך בסוכן פקיד ראשי, שיהא נוסע ומחזק את הקשרים עם הסניפים והלקוחות משרה זו, אם כי היתה פחותה במקצת ממשרת מזכיר המנהל הראשי, לקחה את לבי. לזה התפללתי. מאז שאפתי לא להיות קשור למקום עבודה אחד. לא לשבת אל שולחן קבוע על כסא אחד יום יום. החברה הבטיחה גם מכונית לשרות הפקיד הזה. הצעתי את עצמי למשרה זו והיא נִתנה לי ברצון.

דודי לא היה מרוצה, אך אני הלכתי לטעמי…

– יפה עשית, – אמרה זיוה – גם אני הייתי מבכרת נדידה באוטו על פני ישיבה במשרד.

– כן – ענה לובינסקי. – עכשיו אין עבודתי למעמסה עלי כלל. יש ואני נמצא היום בעיר ומחר בעמק או בגליל, בכל מקום אשר רצועת הכביש תגיע. ועת “הצפור הכחולה” שלי תגמא ארץ, תצמיח גם נפשי כנפים, ואני מלא כוח ובטחון. נפשי מוצאת את שלותה רק במערבל התנועה, על כן היתה “הצפור הכחולה” לידידתי היחידה – גמר לובינסקי.

– האמנם היחידה? – שאלה זיוה מהתלות.

– כן, – ענה. – אמנם יש לי מכרים הרבה, אורח‑חיי מביאני בקשר עם אנשים רבים, אולם ידידים – מעט מאד. וידידות − כמעט לא כלום. התביני: נשי העיר כאן שבו להיות בובות‑טרקלין מפונקות כמו שם בערי אירופה, וביחוד בנות העשירים. אותו זיוף היופי, אותה העמדת‑פנים, אותה שקרות שבנפש… בעיני אני הן כולן רק הד רפה ומעוקם של האשה האמתית, הטבעית. לפעמים בהפגשי עם אחת ממכרותי יש לי הרושם, כאילו היא רואה תחתי תמיד את מכוניתי וזה העיקר אצלה. כולן אהבות לטוס בה! ואני, למען הרעימן מעט, מניח את המכונית ברחוב ופונה אליהן בחיוך תמים: אולי נטיל קצת ברחוב או בשדרות? ככה ברגל, זה יפה לבריאות…

זיוה ואורי מצטחקים: בחור עליז לובינסקי זה.

הם מתכוננים לשוב. קמים ומנערים בגדיהם. לאט הם צועדים לצד המכונית. שניהם יושבים בפנים ולובינסקי ליד ההגה. קול זמזום רך, ושלשתם נִשאו בדרכם חזרה.

בקצה המושבה הורידם לובינסקי. מאד מאד הודו לו על הטיול היפה ולחצו את ידו בחבה. הוא שאל למקום דירתם, והבטיח לבקרם. ואחר נענע להם בידו, הפך בתנועת חן את המכונית ושב העירה. –

חוסר העבודה הלך והחמיר במושבה, עד כי קבל צורה מחרידה. הדאגה הכבידה על ראשי הסובלים כיד עריצה אשר לא תדע רחם. מדוכאים, מלאי‑עלבון התהלכו המובטלים, אשר בביתם רעבו נשים וילדים ללחם. איך אפשר לעמוד בפני עינים תמימות של ילד‑טפוחים בדרשו אוכל? את כל אשר ביכלתם עשו ההורים, לפעמים גם למעלה מיכלתם, למען לא ידע הילד מחסור. אך הדלות הלכה וכבשה אותם כליל. הם למדו כבר להתפרנס במועט מן המועט, אך גם המועט הזה חסר היה לעתים לא רחוקות.

גם לאורי וזיוה הגיעו ימים רעים. הפרוטה אזלה מהכיס. החנויות נזהרו בימים אלה מתת בהקפה לאנשים חדשים; דים שהם מוכרחים להקיף ללקוחותיהם הקבועים.

אמנם את הלחם עוד יכול היה לקחת בהקפה אצל האופה, אולם את שאר הצרכים מן הנמנע היה להשיג. אילו היו רואים את הנולד, ובהיות עוד הפרוטה מצויה בכיסם היו מרכזים את קניותיהם בחנות אחת – היו רוכשים להם שם אשראי לעת הצורך. עתה הם זרים בכל חנות. ובכן עמדו פתאום בחושך ישימון המחסור.

אורי הלך לבקר את אלישע בקבוצה, וזיוה נשארה בבית, עסוקה בכתיבת מכתבים להוריה.

שוחח אורי עם אלישע על המצב במושבה בכלל, ואילו את מצבם הפרטי לא הזכיר. מה בצע בדבורים? הרי אין בידו של אלישע להושיע ולמה יצערו חנם? גם סעודה קלה לא יכול לבקש, אף כי הרעב הציק לו מאד.

בשובו הביתה ליוה אותו אלישע עד שער המחנה. בקש ממנו להמתין רגע קט, ומיד שב וחבילה בידו.

– קח את זה – אמר.

– מה זה?

אך אלישע אינו עונה ותוחב את החבילה תחת בית‑שחיו של אורי. אורי משתומם וממשמש את החבילה, מסיר את העתון מעליה, וצועק כמעט בזעף:

– ראש‑כרובית?! אלישע! מה לך, ההשתגעת?! לא אקח משום – – –

אך אלישע אינו נותנו לגמור:

– קח ואל תהא שוטה. אצלנו בכל‑זאת אין המצב חמור כל‑כך. אתה מבין: פרות, לול, גן‑ירקות… אל תסרב, אורי. אם לא למענך, אזי למען זיוה. דמה בנפשך שאתם בקבוצה. נו, היה שלום. ודרוש בשלום זיוה. לא לעולם חוסר!

הוא פונה לאחור וממהר לעבר הצריפים.

עומד אורי רגע כמהסס, אחר הוא פונה ללכת. החבילה כאילו צורבת אותו מתחת לזרועו. עד כדי כך הגיעו? אולם מה יכול היה לעשות? למען זיוה היה מוכן לקחת. ועתה צריך להעמיד פנים עליזים לכל הענין המעציב הזה. בל תכיר זיוה במה שסוער בלבו.

נכנס אורי החדרה. הניח את ראש‑הכרובית על השולחן ואמר:

– מתנת הקבוצה, זיוה, תרומה מתנובת אחים… התביני, – אין זאת סתם כרובית מן השוק, אלא פרי עמל הגבעה! מעשה ידי חלוצים להתפאר

זיוה מביטה בו במעין תמהון ואומרת מתוך נצנוץ עינים לח:

– האמנם?… נתנו לך?…

– כן, זיוה. אולם הגידי נא, מה אפשר להכין מירק חשוב זה, באין לנו “שאר ירקות?”

מקמטת זיוה רגע את מצחה ואחר מחשבה קלה היא מונה את שארית אוצרות מחסנה:

– נפט בפרימוס – דיו לבשל ארוחה. שמן – כף אחת בתחתית הבקבוק. ולעצם הארוחה – חכה רגע אחד – – – כן! סעודת שלמה ממש נערוך לנו היום! שמא תחשוב, רק מנה אחת? אינך אלא טועה. מכרובית זו נוכל להכין סלט‑כרובית, מרק‑כרובית, ובמקום בשר: כרובית מטוגנת! בנתָ בחור שלי? ועתה – לעבודה!!!

פרק חמישי: בַּמֵּצַר

פעמים ושלש בקרם לובינסקי במושבה. כידיד ישן היה בא אליהם, וכרע טוב נתקבל גם על‑ידי אורי וזיוה. מאד שמחו לקראתו, ובבקורו הראשון רצו לכבדו בדבר‑מה, אך מְזָוָם היה ריק מכל. בנימין הרגיש בדאגתם ודחה אותה בפשטות לבבית. הוא התפעל מחדרם הערוך בטוב‑טעם, ישב לו מתוך נוחות על הספה ומשכם לתוך שיחה נעימה.

באמצע השיחה יצאה זיוה לאיזה רגעים למטבח והביאה שלש כוסות מיץ תפוחי‑זב (בשק שבפנת המטבח שמורים היו תמיד תפוחים אחדים). בנימין הלל את המיץ:

– משקה טעים ומבריא! עומדים ליסד ליד תל‑אביב בית‑חרושת למיץ משומר. דבר חשוב מאד בשביל ענף תפוחי‑הזהב.

והשיחה נמשכה הלאה בנחת ובנעימים.

כשבא לובינסקי בפעם שניה, נכנס החדרה בבת‑צחוק רזית ואמר:

– טוב שמצאתיכם בבית. הפתעה שמורה אתי הפעם בתוך “הצפור הכחולה”. מי ינחש מה היא.

שניהם משכו בכתפיהם:

– איך נדע? בעל‑המצאות שכמותך!

הוא יצא לרגע למכונית ובשובו קרא:

– “הצפור הכחולה” שלי היא בבחינת כל‑בו. הפעם הבאתי דבר, אשר זיוה תעמוד בו במבחן – ובפנותו אליה הוסיף: הבה נראה אם אמנם בת אוקראינה אמיתית הנך…

שניהם הביטו בו תמהים, אך מיד נפתרה להם החידה. בנימין העמיד על השולחן פטיפון קטן ועל ידו הניח חפיסת לוחות. כוון את המנגנון, בחר באחד הלוחות ונתנו על הציר.

שלשתם ישבו בשתיקה של קשב.

והפטיפון השמיע נגון נוגה, צובט‑לב. המון צלילים מתוקים ורוחשים מלאו את חלל החדר. שניהם ישבו כמוקסמים ולא הוציאו הגה מפיהם, אף כי היה משהו פתוח. הלוח כבר עמד מהסתובב, אך הד המנגינה עוד רעד באויר.

פני זיוה קרנו אחוזי‑קסם:

– ידעתי את השיר בילדותי. אכרי אוקראינה היו שרים אותו בלילות‑קיץ בהירים… אמא, אמא!

בלי משים פתחו זיוה ובנימין לדבר רוסית, אבל זיוה חזרה בה מיד ואמרה:

– אורי שלי הרי פולני, לא יבין רוסית…

ושבו לדבר עברית.

עכשיו נוגנו שאר הלוחות, לוח אחר לוח. רובם ככולם שירי‑עם רוסיים ואוקראיניים. רוב השירים הכירה זיוה, אף ידעה לשירם. כאשר חם לבה בשירה, הוסיפה גם זיוה שירים משלה, מאלה שנשתמרו עוד יפה בזכרונה. קולה לא היה חזק ביותר, אבל מדויק ונעים‑צליל היה, ושירתה ערבה מאד לאוזן השומע מקרוב.

ימי ילדותה קמו לתחיה לעיני רוחה, כנשיבת רוח קלה משדמות אוקראינה נגעה בה. צליל‑נגון אחד דיו לפעמים להחיות בלב אדם פרק‑חיים שלם, אשר בו שמע וקלט אל קרבו את השיר.

זיוה שרה – ימי ילדותה שרו…

הבין אורי למתרחש בנפשה. הוא ראה כי נתונה היתה אותו הערב בשכרון עבר מתוק. עיניה הזהירו יותר מהרגיל: “מה יפות עיניה השחורות”, חשב אורי, “הן יכולות להוליך שבי כל גבר!” לנערה עליזה נהפכה, צוהלת ומשמיעה פטפוט‑חן לרוב. אכן, בפשטות לוקחת לב שרה ודברה, הוכרח אורי להודות בפני עצמו.

ההיתה השפעת האורח בכל זה? ובחלוף שאלה זו בנפשו חש אורי כדקירת מחט בלבו. רגש מוזר לבנימין, לזיוה, לבסוף גם לעצמו, – אולם משלא קבל הרגש צורה מסוימת, טמנו בסתר לבו ונתערב בשיחה כבתחילה.

באחד מביקוריו האחרונים הטיל לובינסקי סערה בנפש אורי. אמנם עצר ברוחו ולא הראה את רגשותיו כלפי חוץ, אבל מן הרגע ההוא נשבתה מנוחתו של אורי. וכך היה הדבר:

לובינסקי ראה את רוע המצב בו היו נתונים אורי וזיוה, ואם לבחורים קשה היה בימים אלה להשיג יום עבודה, לבחורות על אחת כמה וכמה; לכן יעץ לזיוה לחפש לה עבודה בעיר לשנים‑שלושה מחדשי החורף. הוא מצדו מבטיח לעזור לה במציאת מקום עבודה, כמובן באם שניהם יסכימו לכך. אורי בינתים ישתדל למצוא עבודה בקטיף וככה ישתפר מצבם, למרות חדשי החורף הקשים.

כן, הדברים נראים להם, אולם למעלה מיכולת החלטה הם. מוזר, מוזר לאין ערוך היה בעיניו של אורי ששניהם יפרדו יום אחד וכל אחד מהם יעבוד במקום אחר. במשך כל זמן היותם יחד לא עלה על דעתם רעיון כזה. על‑כן היה אורי אובד‑עצות ולא ידע מה להשיב ללובינסקי. לא כן זיוה. היא הסתגלה בו ברגע לרעיון וכבר ראתה את עצמה במצב החדש ונטתה להסכים להצעת בנימין. גם אורי הודה שמצבם דורש תקון, ואפילו שנוי תכוף. המצב במושבה הלך ורע. נוסף לכל היתה עצירת גשמים ובפרדסים נפסקה משום כך כל עבודת הקטיף. חכו לגשם שישטוף את הפרי ויוסיף לו עסיסיות וטעם, שאם לא כן לא יהיו עליו קופצים במדינות הים. ובינתים גדל מחנה המובטלים לאין שעור. גם היושבים במקום זה כמה שנים, התהלכו ללא עבודה, קודרים ומיואשים, ומה פועל דל‑הנסיון כאורי!

המצוקה גברה מיום ליום. חדלו כבר לחכות לשנוי לטובה.

ובכן נאלץ גם אורי להסכים להצעתו של לובינסקי, אך שעשע את נפשו בתקוה, כי בהחל הקטיף במושבה שוב תשוב זיוה מן העיר וימשיכו את חייהם בעבודה, כמו בימים היפים של הקיץ.

וכשבא אליהם לובינסקי בפעם הבאה בקשהו כבר אורי להשתדל בדבר עבודה בשביל זיוה, כמו שהבטיחם בפעם הקודמת. אך מחכמה עשו, אמר להם, שהסכימו להצעתו. בינתים גם במושבה תתחדש העבודה ואל‑נכון יוטב מצבם.

כעבור יומים שב לובינסקי ובשורה בפיו: מצוא מצא עבודה באחד הבנקים בעיר, אלא שהמשכורת קטנה היא, שלש לירות חודש. לעת עתה לא עלה בידו למצוא מקום טוב יותר.

זיוה לא דברה על המשכורת (לדידם היה זה סכום גדול מאד בימי המשבר האלה) והתעכבה על המשרה עצמה:

– בבנק? – ואני זה שנים עובדת רק בפרדסים…

בנימין צחק לעומתה ואמר:

– הביטו, כמה נבהלה הקטנה. אל תדאגי, זיוה, גם על זה חשבתי. לא רבה תהא עבודתך. תעבדי רק בסדור מכתבים. ידיעת השפה העברית מספיקה בהחלט.

הם הודו לו על טרחתו. בתחלת השבוע היה עליה לבוא לבנק.

לכאורה היה כבר הענין מסודר, אבל במדה שנתקרב יום נסיעתה, הקדירו פני אורי. לא נעלם הדבר מעיני זיוה, ופעם שאלתהו:

– על נסיעתי אתה חושב תמיד, אורי?

– כן. על נסיעתך ועל הפרידה.

אז נזפה בו זיוה:

– אל לנו להיות עוד ילדים. כבר בגרנו דיינו, אורי. ומה אם אעבוד חדשים אחדים בעיר? הן לכל שבת אבוא למושבה, אורילי, ושוב נהיה יחד. ואם לא תעבוד, תבקר אותי בעיר גם בימי החול. תהיה אצלי אורח, אורח יקר, אורילי חביבי…

עם כל דאגותיו מוכרח היה לחייך. כן, הילדה שלו, למרות צעירותה, היא מעשית יותר ממנו. הוא האשים את עצמו במדה מופרזת של רגשנות. האין זו שטות להתהלך קודר בגלל ענין קל‑ערך כזה? מתי יהיה כבר לגבר, גבר ממש? איך זה אמר פעם אלישע, בהיותם עוד בחוץ לארץ: ”אורי, רגשנותך תעביר אותך פעם על דעתך". ואף כי אלישע בודאי כבר שכח את אמרתו, הנה בזכרונו של אורי היא חרותה עד היום. כן, הרגשנות שלו, לעולם כנראה לא ירפא ממנה!

אבל זיוה לא הרפתה ממנו:

– אם תהיה עצוב כל‑כך, אורי, לא אסע כלל. אשאר כאן וחסל!

אורי קֵרבה אליו, הושיבה על ברכיו וכנסה לתוך זרועותיו:

– תסעי, חביבה, ודאי שתסעי.

– ולא תהיה עצוב?

– לא אהיה עצוב, – ענה אחריה כהד.

עתה נלחצה אליו זיוה ברוך ובחבה. ובהשיב לה אורי חבוק מלא אהבה, זע דבר מה גם בלבה.

למחרת יום נסיעתה של זיוה קם אורי משנתו בשעה מוקדמת מאד, שלא כרגיל בימי בטלה. ראשונה היה בדעתו לסדר את המטה והחדר, אבל כשנזכר, שבין כך וכך לא יבוא אליו איש בשעת הבוקר – דחה את הדבר. גם להכין תה לעצמו לא מצא סבלנות. התלבש ויצא לרחוב.

התנועה היתה עוד רפה. רק יחידים מבין הפועלים מהרו עם סליהם לעבודה. מובילי הלחם והחלב עברו ברחוב מי באופנים ומי על גבי חמור או בעגלה קטנה.

הוא עבר לאורך הרחוב.

לפניו הלך לו בחור, ההליכה המיוחדת לפועל המושבה, קצת מתוך רשול וכפוף קצת. על גבו השחיר ברזל הטוריה ככתם גדול ומבריק, והידית היתה בולטת לפניו כמורה לו דרכו.

הה, טורית אם המושבות! הרי מוניטין יצאו לה בכל הנקודות החדשות.

מה ידמה לה ומה ישוה לה לגודל ולכובד? אין כמוה לתפארת בעדור הגדול!

אף כי יש אשר בנַגב היד המתעלפת את זיעת המצח והפנים, יפלוט לפתע פי העמֵל: “ימח שמך, הטוריה!” – –

ואורי בהתבוננו לחולצת הפועל שלפניו מהרהר: ודאי עובד בזבול, באחד הפרדסים הצעירים.

כי חולצת פועל‑המושבה מעידה לרוב על עבודתו, הכל לפי העונה: אין חולצת המזבל דומה לחולצתו של החורש, ושל הגוזם לזו של המשקה.

חולצת מזַבֵּל מה מראה? מסחיבת שק‑הזבל הטרי והלח על השכם מן הבור אל העצים מקבלת החולצה מין צבע תערובת משונה, עד שקשה לעמוד על צבעה הראשון. כעין כתמים גדולים הנשארים על הבד הלבן מקליפתם הירוקה של אגוזים… הוסף על זה את זיעת הגוף וקבלת את מראה וצבעה של חולצת המזבל.

ומתי זה נעשים רוב הקרעים בחולצה? הוה אומר בעת הגזום. בשעת הסרת הענפים היבשים מעל עצי‑ההדר יעלה הגוזם על הסולם, יראה ענף יבש מהצד, ישלח את זרועו לקצצו, ולפתע: קרר… שרוול החולצה נאחז באחד הענפים היבשים ונעשה בו קרע בצורת דלת גדולה.

לא כן חולצתם של המטפלים. היא אחרת לגמרי. הקושרים את ענפי העצים הצעירים כדי לשוות להם צורה ראויה, אלה העושים במטעים כל מיני עבודות מקצועיות‑למחצה, “אצילי‑הפועלים במושבה” לה הנקראים בקצור: מטפלים – מדקדקים יותר בלבושם. חולצתם היא כבר ספק של חול ספק של שבת. בימינם הרָפִיָה לקשירת הבדים והענפים, ומשמאלם תלוי בחגורה נרתיק‑העור עם המזמרה והסרפד – מעשה מומחה להתפאר… חולצתם של אלה נקיה למדי. גם אל נשף אפשר לבוא בה.

כן, הפועל שהלך לפניו עבד בלי‑ספק בזבול באחד הפרדסים הצעירים (אין מזבלים בפרדסים הישנים בעצם עונת הקטיף). והנה נבלע הבחור בפתח אחת החנויות. ודאי לקנות צידה ליום העבודה. אשריו, שיש מטרה להליכתו!

אך מה בעצם היה לו, לאורי, לעשות עכשיו ברחוב? לגשת ללשכת‑העבודה היתה עוד השעה מוקדמת.

הוא רצה לחזור הביתה, אך הנה נזכר, שאין איש מחכה לו בחדר. לא שם ולא בכל מקום אחר. – ודבר זה נראה לו מוזר עד מאד. תמיד, מאז באו ארצה, היו שניהם יחד. ואם יצא פעם לדרך, היה ממהר תמיד לשוב, כי לא היתה מנוחה בלבו באין זיוה עמו.

ובדרך היה משתדל לשמור בזכרונו כל רושם וכל שיחה, למען מסרם לזיוה בשובו הביתה. וכשהפרוטה היתה מצויה בכיס היה קונה גם איזו מתנה, והיה מתפלל לקפיצת הדרך.

אבל עתה לא היה לאן למהר. אם גם ירוץ לא ימצאנה, כי איננה.

חייהם כאילו נתפלגו לשני פלגים, כל אחד זורם לעברו, כל אחד באפיקו המיוחד.

וצר היה לו על הדבר.

אולם נזכר, כי ספר חדש מונח אצלו בחדר ופנה הביתה. הכין לו תה, המתיקו בחתיכת סוכר ושתה אותו עם פרוסת לחם.

אך עד מהר מאס בקריאה. כי קשה היה לו לתפוס את הנקרא. התחיל להעלות בזכרונו את כל מכריו במושבה, אולי כדאי להכנס אל אחד מהם ולבלות שמה כמה משעות היום.

אחר שקול‑דעת במשך רגע, כונן אורי את צעדיו אל חדרו של חרמוני. עם הבחור הזה נפגש אורי פעם בעבודה בהיותו עוד בקבוצה, והלה מצא חן בעיניו עד מאד. בחור פקח ועליז היה וחולשה לו לוכוחים.

הוכוח היה לו כאויר לנשימה. והיה אם ישמיע איש דעה בפניו, וסתרה חרמוני תיכף ומיד. וק"ן טעמים לו לכך (יש להודות, כי בחור מפותח היה ומצוי אצל שאלות-חיים רבות). ואם נזדמן לו מתנגד דעתן, היו קולות הוכוח בוקעים שחקים.

אורי בחר בחרמוני לשם בקור, כי בחברתו קוה לשכוח את עצמו שעה קלה וירוח לו. חרמוני היה גר יחד עם כמה חברים באחד מחדרי “חצר החלוצים”. כך נקראה החצר הגדולה שבמושבה, אשר משני צדדיה עמדו בתי‑חומר וצריפי‑עץ רבים. אלה היו מחולקים לחדרים חדרים. מהם קטנים, להעמיד רק מטה ושולחן, ומהם גדולים לשלשה אנשים ויותר. החדרים היו אפלים ונמוכים ודומים יותר לרפתות מאשר למעונות בני‑אדם. אלא שמחמת “המחירים העממיים” (ככה הכריז בעל “חצר החלוצים” במודעה מעל הקיר שמצד הרחוב) בכרו האנשים לשכור שם את דירותיהם.

חדרו של חרמוני היה מהטובים שבדירות “חצר החלוצים”, כי חלונותיו פנו לעבר הרחוב ולא לחצר המזוהמה.

אורי נכנס למין פרוזדור שלפני החדר, עשוי מקרשים רקובים למחצה. בפינת הפרוזדור היו תלויים בגדי העבודה ומתחתם על הקרקע התגלגלו כמה זוגות נעלי‑עבודה מלוכלכות וקרועות. “גם אלה שובתים מעבודה”, חשב אורי ותיכף נפתחה הדלת וראש פרוע הציץ מן החדר:

– אורי בא, חבריא! נזכר סוף‑סוף בקיומנו. הכנס‑נא, יולְד!

הוא נכנס פנימה. שלשת החברים שכניו של חרמוני סרוחים היו על מטותיהם, כשרגליהם נחות על דפני המטות. חרמוני שב לטפל בפרימוס, שמלא את החדר זמזום רעשני. אורי ברכם לשלום, ישב בפאת אחת המטות ואמר:

– גם אתם נעשיתם בטלנים, חברים. העבדתם לפחות ימים אחדים בזמן האחרון?

אריה, “האופטימיסט שאין לו תקנה עולמית”, ענה:

– לא, בשבוע שעבר לא מצאנו עבודה. אבל הן תדע כי אין גשמים ועל‑כן מעטים הקוטפים במושבה. רק ירדו הגשמים ואז תמלאנה ידינו עבודה.

חרמוני, שעמד כפוף ונעץ את המחט בפרימוס, ענה לאחוריו:

– השלה את נפשך בתקוות! כלום אינך רואה, שזהו גורלו של הפועל במושבה לעולם ועד. חכית לעדוּר, ולא השגת יותר משלשה ימי‑עבודה לשבוע, כי הפרדסן מוצא לו פועלים זולים ממך. חכית לקטיף, ואתה יושב בבית. כשירדו הגשמים והעבודה תהיה בעצם רתיחתה, גם אז לא תשיג יותר משלשה ימים בשבוע – ופגה התקוה היפה…

ראה אורי את הלך‑רוחו של חרמוני וחשב: חבל שלא מצאתיו במצב רוח עליז יותר. עכשו ישפוך קיתון יאוש על כולנו.

אריה נסה לעמוד על דעתו.

– הרי את הפרי יצטרכו לקטוף מעל העצים, ואז תהיה עבודה לכולנו.

התישר חרמוני וקרא בזעף:

– את הפרי יצטרכו לקטוף? וכי אין ערבים, אנשים נשים וטף מבני חמש ומעלה? הם יעבדו בשליש המחיר ובפחות מזה. ידי העמל זולות כאן במזרח. הם רגילים בעוני, ומה צרכיהם? גם במחיר פרוטות ישמחו לעבוד. במה נחשב כוח האדם כאן? אין ואפס. כמצרים כארץ ישראל. כביצים עזובות תאספם בשכר פרוטות. אלה בנו גם את הפירמידות. אם לא יספיקו אלה המצויים פה, יבואו אחרים מעבר הירדן, מן המדבר, ממצרים. הרים אפשר לעקור בכוח הזול הזה, בקעות לסתום, נהרות להטות. רבים הם כחול הים. אם יבוא מולך הכסף, יבואו כולם לעבדו ולהקריב לו את חלבם ודמם. מי ישים לב לפועל העברי היקר? הקפיטל אינו יודע רגשות… בכלל, נמאס לי כבר לשבת שש שנים רצופות בחור הזה. צריך להחליף את האויר, לחפש שנוי בחיים… כך עולה חלודה על הבשר והנפש גם יחד.

אמר אריה:

– לא, לנדוד אסור בתכלית האסור. נהיה לצוענים? צריך לעבוד במקום אחד עד שנראה פרי עבודתנו. סבלנות, רק סבלנות! בכל זאת הסתדרו כאן הרבה פועלים, ומצבם – הלואי שגורלנו לא יהיה רע מגורלם!

כאן פגה כבר סבלנותו של חרמוני:

– הסתדרו, אתה אומר? כן, מי שהוריו שלחו לו מעט כסף, או מי שנשא בת‑עשירים, אפשר שהסתדר לא רע, אבל מי שהכניס את עלומיו בלבד, את כוח‑שריריו – גל של עצמות יוצא, חביבי. לא יותר. זאת הקרן וזאת הרבית של הפועל העברי…

כאבנים כבדות ירדו על אורי דברי חרמוני. הלשם כך בא הנה?

אבל חרמוני המשיך את הוכוח. עתה השתנה קולו ויהי כנושא חזון, חציו רציני וחציו מלגלג:

– בימים נשב בבית סרוחים על מטותינו, ובבוא הערב נצא לרחוב כחיות‑לילה משחרות לטרף – וטרף אין. בשר‑אדם נוציא לשוק – ואין קונה! האם לא עלתה בלבכם המחשבה הזאת מאליה, בהסתובבכם ברחוב המושבה לחפש יום עבודה?

ושוב נעשה קולו מתון, כקולו של אדם המספר בדיחה:

– בסין מברכים את הנפגש ברחוב באמרה שגורה: האכלת כבר אורז? ואילו אצלנו שואלים תמיד: העבדת היום? רבותי, כל זה נמאס עלי עד מות. צאו וחשבו, כמה מרץ וכמה זמן אנו מבזבזים בחפוש אחרי יום‑עבודה אחד.

יצחק מאירי, אשר שב זה לא כבר מטיולו בעמק ובגליל, נכנס לתוך דבריו:

– שמע, חרמוני, עשה כמוני ויקל לך! כל אדם נתקף לפעמים על‑ידי מחשבות נוגות כאלה. יש אשר לפתע יעשה לך צר המקום. אויר יחסר לנשימה, וכאילו אין בשבילך מקלט בעולם. אז, – הן ידעתם אותי, – את תרמילי אשים על השכם ואת שכר‑העבודה בעד שלשת הימים האחרונים – ולמרחב! רק תחליף את האויר, ונמוגו הדאגות ואין להן זכר. את העמק בדרך הגלילה עובר אני כמו דרך אגב, בחפזה, כמהר איש לקבל את פני אהובתו, שלא ראה אותה זמן רב. ובבואי לגליל כבר שככה רוחי לגמרי. שעות על שעות אטיל בדרכים, ועם הנץ השחר, יש אשר אעלה להרים ואקדם את זריחת החמה. הראיתם כבר, חברים, מחזה יפה כזריחת השמש בהרים? כל מרי‑הלב ימחה אז, ויש אשר יבוא לך פתאום רצון אדיר לאהוב כל חי באשר הוא חי ולחבק עולם ומלואו…

מאירי נשתתק. שעה קלה שררה דומיה בחדר, כאילו הועלו השומעים ההרה וחכו גם הם בנשימה עצורה לזריחת החמה.

– אולי צדקת, – הסכים חרמוני, שלא כדרכו – באביב אולי אצא גם אני לטיל בארץ.

– וכלה יפה, בת‑עשירים, אולי תמצא לך באחת המושבות! – הוסיף אחריו אביגדור, “הלץ” המובהק של הרביעיה.

צחוק אדיר פרץ מסביב.

אורי שמח, שהשיחה נטתה מן המסלול הרציני ואמר:

– לפי הוֶתֶק, חרמוני, מותר לך כבר להתחתן!

חרמוני חייך:

– עד חצי המלכות לנערה היפה אשר תאות להיות לאשתי.

– חצי מלכותך? – נחנק אביגדור בצחוקו – אפשר להתפקע ממנו! אך צדקת! שלשה ימי‑בטלה בשבוע לך ושלשה ימי‑בטלה – שי לבת הנסיכים! יום השבת יהיה לשניכם בשותפות!

חרמוני התחיל לפסוע בחדר פסוע ושוב בין ארבע המטות מן החלון עד לפנת המטבח וחוזר חלילה.

פתאום עמד מלכת, כאילו נזכר בדבר‑מה, וקרא:

– לא פעם אמרתי, כי כל דבר רציני מעורר בכם צחוק. לכל אתם מתיחסים בבטול ובלגלוג. במקום לחפש מוצא, במקום לגלות, לפחות, את המציאות לעיני כל, אתם מכסים עליה בדברים של מה בכך…

שוב התחיל צועד אנה ואנה כשוקל מה במוחו.

–כלומר – שאל אריה.

– כלומר? – חזר אחריו חרמוני, כרוצה לתפוס את כונת השואל – כלומר, אתה שואל? הנה אפילו בשאלה זו, בשאלת הנשים. האם אפשר לנו במצבנו זה להתחתן, להתקשר עם בחורה ולהקים משפחה כמקובל? לא, רבותי, בעצמכם תודו, כי מן הנמנע הוא הדבר. פשוט אי‑אפשר. והאם כבר הבינה זאת הבחורה, ואפילו אחותנו הפרוליטרית? לא, אנו נעוצים עוד כולנו במוסכם.

חרמוני התלהב מן הנושא המגרה:

– לא! לא הבינונו. כמה סיגים לטבע הקימו לנו החכמים ותלמידי‑החכמים למיניהם. במליצות אין מספר עטפו אותנו, בשקר זה שהם קוראים לו מוסר. כל ניצן חיי‑אמת נדרס ברגליהם המוסריות. קול דְמים ארורים קראו לקול החיים. למה הדם ארור, הגידו? להם, לאנשי המוסר עצמם, חכו בבתיהם נשים, ובניהם מצאו דרך לאהובות שנעשו אומללות על ידיהם. ואתם? למה לא תשמיעו את קולכם? למה תתביישו לגלות את האמת שבלבבכם. למה תשתיקו את קול החיים הקורא בעורקיכם? אלפי גברים צעירים מתנוונים פה על משכבם בלילות בשל השקר הזה; וכן גם הנשים! אלפי חיים צעירים ורעננים נחנקים ונובלים בשל המוסר המדומה, ששלל מהם את קוי‑האור המעטים. ולמה, איפוא, תחרישו עוד? למה תשקטו? הקץ לצביעות, לזיוף! לבשו עוז והשמיעו את המציאות לאזני כל, או כבשוה לפחות לעצמכם!

הוא פרש לחלון ונשאר עומד מסתכל לרחוב. בחדר היתה דממה. אחר קם אביגדור מעל המטה, נגש לפנת המטבח ואמר:

– חרמוני, מרוב התלהבות שכחת לראות את הפרימוס, והנה חצי המים כבר עלו בקיטור. קומו, חברה, תשתו תה וירגעו עצביכם. גם “קול הדמים” ימצא ספוקו. גש לשולחן, אורי, תשתה תה אתנו.

אך אורי בקש סליחה באמרו, כי עליו למהר הביתה. הבטיח לשוב ולבקרם לפעמים, אחר ברכם לשלום ויצא בחפזה.

ראשו המה. כמה מן האמת היה בדברי הלעג של חרמוני. ואף בלגלוגו של אביגדור נתחי מציאות פצועה היו אלה, אשר שתתו דם. הצעירים הללו באו הנה ואש‑בטחון בלבם, אשר כמוה ידע רק נוער שניתק מן העבר, מבית אבא‑אמא. שאיפות כבירות מלאו את רוחם, כהון‑יסוד של החיים, של מובן‑החיים הגדול והנצחי. והנה באה המציאות הקטנה ופרטה את ההון הזה לפרוטות‑סבל קטנות.

ועוד הרהר אורי: שחקו האנשים בגורל, והנה הפך אותם הגורל משחק לעצמו…

לפנות ערב, כשפסק אורי לקרוא בספר מפני החשכה ושכב על הספה שקוע הרהורים, נשמעה דפיקה על הדלת. נכנס אלישע.

הוא היה במושבה לרגל איזה ענין וסר אליו.

אורי שמח לבקור וגם בקש להדליק את המנורה, אך אלישע מנעו מכך:

– עזוב, אורי; נשב על הספה באפלה, כמו שהסכנו אז בנעורינו, בחדר הילדים אצלכם, התזכור עוד?

שב אורי ושכב על הספה ועל ידו אלישע, חציו יושב חציו שוכב ומעשן סיגרה. איש מהם לא פצה פה.

יש אשר יוקל לנפש בדבור, אך יש גם שיוקל בשתיקה.

אך משארכה השתיקה שעה רבה, פתח אורי ושאל, כמתוך שיחה שנפסקה:

– ומה אתה אומר לנסיעתה של זיוה?

קם אלישע ממקומו, נגש למאפרה וזרק לתוכה את זנב הסיגרה, אחר שב למקומו וענה:

– מה יש כאן לומר, אורי? הן לא היתה בידכם ברירה אחרת. ויש להודות, כי במצבכם אתם היה זה מוצא מוצלח למדי. אך, לפי דעתי, אין להאריך את הדבר יותר מהן ההכרח…

– למה התכונת?

– באם רק תמצא עבודה במושבה, על זיוה לשוב תיכף. אנשי‑הנסיון אומרים, כי יפה הפרידה לזמן מה בחיי הנישואים, אבל לזמן רב – אין בה כמדומני ברכה יתרה.

אורי חייך:

– כן, צדקת. אבל ביחס לזיוה אין הדבר חמור כל‑כך, אלישע… אפשר לסמוך עליה…

שוב נשתררה השתיקה כמקודם. אלישע הצית סיגרה שניה ואמר:

– ומה דעתך על לובינסקי זה? הוא היטיב עמכם.

– כן, הוא בחור טוב ופקח מאין כמוהו, אולם למה שאלתני לדעתי עליו?

– סתם, ככה… יש שתחלוף במוח מחשבה‑לא‑מחשבה… אי, שטויות! – נופף בידו כרוצה לגרש את המחשבה.

אך אורי הפציר בו:

– דבר, אלישע. רציתי לשמוע את מחשבותיך. הן אין איש זולתנו בחדר. דבר נא…

– למה תפציר בי? אין לזה חשיבות יתרה. גם לא אדע אם אוכל להביע את מחשבתי שתבינני כראוי. הן ידעת כי לשון צחה אין לי. לעתים אראה את מחשבתי כחמר גלמי, הטעון גבוש ועבוד בטרם אשמיענה.

– אין דבר, אלישע, אמור מה שבלבך. אשתדל להבין.

– אתה מבין, אורי, העיר, חשבתי, לא תשפיע לטובה על זיוה. כמובן, אם הדבר יארך זמן רב. אף לא ידידותו של לובינסקי… אין ברצוני להעלות כל שמץ חשד בלבך, חלילה, אך חפצתי להפנות את דעתך על ההשפעה של חיי‑העיר, של טיולים באוטו וכדומה – על הפסיכולוגיה של בחורה צעירה בת גילנו. אנחנו, שאיפתנו היא לחרוש ולזרוע, לעדור ולהשקות, אולם בחורה צעירה ויפה הן תמאס בכל אלה בראותה חיים יותר קלים, יותר מגוונים, אשר כמוהם אין בידנו לתת לה. כמובן, שאינו מרמז לשום דבר ממשי. דברתי רק על ההשפעה הפסיכולוגית בלבד, וכמו שאמרתי בתחלה, אין לזה חשיבות יתרה.

אלישע הפסיק לרגע וכאילו ירא פן ימשיך אורי באותו הנושא – הוסיף:

– הדבר בודאי לא ימשך זמן רב, זיוה תשוב בקרוב, והכל יבוא על מקומו בשלום.

ובקומו מהספה אמר:

– בוא אתי, אורי. נעלה יחד לקבוצה ותלון אצלי.

אבל אורי לא הסכים ללכת. עליו לגשת לכמה מקומות לשאול לעבודה. יש לו איזה הבטחות. אין ביכלתו לעזוב הערב את המושבה.

אז לחץ אלישע את ידו ויצא.

ואורי נשאר כל אותו הערב שוכב על הספה שקוע בהרהורים.

פרק ששי: קָטִיף

באו גשמי ברכה. שני ימים ושני לילות תמימים לא פסק הגשם. וכתום ימי הסגריר ושמש‑החורף הזכה האירה מבין העננים הרחוקים, חכו אנשי המושבה עוד יום נוסף, עד אם התיבש הפרי משפע הרטיבות, ואחר יצאו לקטפו.

ומספרד באה ידיעה: נחשול של כפור עבר על כל הארץ. הפרי ניזוק קשה, ורק מיעוטו ראוי להשלח לשווקים הגדולים. יד הטבע סלקה בתנופה עריצה את המתחרה ויד שולחי הפרי הארצישראלים היתה שוב על העליונה.

ומשרבתה העבודה במושבה, השיג גם אורי שנים שלשה ימי‑עבודה בשבוע. בימי חוסר העבודה היה יוצא לפעמים לכביש, מחכה לעגלות ריקות הנוסעות להביא משא מהעיר, קופץ על אחת מהן במרוצתה ונוסע העירה.

בהתקרב העגלה לרחובות העיר היה אורי יורד מעליה, משפשף את הברכים, מישר בידיו את בגדיו, שנקמטו בעת הנסיעה בעגלת‑הסולמות, ופונה בצעדים מתונים לרחוב הראשי.

לרוב היה בא בשעה מוקדמת מדי, אז התהלך הלוך ושוב על פני המדרכה שלפני הבנק ומחכה.

לפעמים היה גם נכנס פנימה. אז היה מתערב בין בעלי‑העסקים המרובים ומסתכל בזיוה, שישבה בפנה מעבר למחיצה שקועה בעבודתה. ובהרימה את עיניה העיפות מעל לגל המכתבים שעל שולחנה, היו מבטיהם נפגשים. אז היה אורי מחייך בחיוך ערמומי, קורץ לה עין עליזה ומרים את היד למצחת כובעו לאות שלום, ומסתלק עד מהרה מהאולם. יותר אסור להפריעה.

בבוא שעת סגירת הבנק, היה אורי נפגש עם זיוה ברחוב. יחדיו הלכו לסעוד באחד מבתי‑האוכל לפועלים, ואחרי צאתם מהמסעדה היו עוברים ברחובות העיר שלובי‑זרוע ופניהם קורנים כפני ילדים שובבים בבצעם מעשה‑תעתועים…

ברדת היום היתה זיוה מלוה את אורי למרכז המסחרי. שם חכה לאחד מאוטומובילי‑המשא, שהיו שבים ריקם למושבה אחרי שפרקו בנמל את מטען תפוחי‑הזהב.

(אמנם זיוה דרשה מאורי, שישוב הביתה באוטו של נוסעים, אבל הוא סירב. מעטה עוד העבודה לפי שעה ועליו לסלק הרבה חובות. יש לחסוך איפוא את דמי הנסיעה!).

באותם הימים סרה מלב אורי כל דאגה, כל חששותיו בטלו בפני השעות היפות שבילו יחד בטיולים בעיר, או בשוב זיוה לשבת אל המושבה. כחוט השערה לא נשתנתה. היא נשארה אותה הנערה החמודה שהיתה. אלישע זה אינו יודע אנשים!

והידידות עם לובינסקי נמשכה אף היא ללא שנוי. לעתים היו נפגשים אתו, לפעמים בקרו יחד בהצגות, ואורי אשר נסה כמה פעמים לבקר בלבו את התנהגותו, לא מצא בה כל שמץ דופי. ובכן הסיח דעתו לגמרי מהדבר. בנימין לובינסקי היה גלוי וישר במעשיו. ועליהם להודות למקרה שאנה להם ידיד טוב ונאמן.

ובמושבה קרה בינתים מקרה, שהוסיף דף בספר תורת‑החיים של אורי.

ריזמן ושות', בעלי פרדסים ושולחי‑פרי עשירים במושבה, קמו עם התחדשות הקטיף ופטרו את פועליהם העברים המעטים ובמקומם העסיקו נשים וילדים ערביים.

הדבר הרגיז את צבור הפועלים במקום ועשה רושם רע גם בשדרות הרחבות של התושבים. וכשפנו מנהיגי הפועלים אל הפרדסן ריזמן, השיב להם כי מחירי הפרי השנה אינם כדאשתקד, ועל כן אין ידו משגת לשלם שכר‑עבודה גבוה, ובעוד שאחרים מסכימים לעבוד בשליש המחיר ובפחות מזה. הוא איש‑עסקים ולא אידיאליסט. וכשהעירוהו על החובה האלמנטרית להעסיק את הפועלים הקבועים, שעבדו אצלו חדשים ושנים, השיב להם בקוצר‑רוח, כי יודע הוא בעצמו יפה את חובותיו ואין זה נוגע לאיש זולתו. ואם ירצה לקבל מפועלי המקום, אין בדעתו לקחת דוקא את אלה שעבדו אצלו מקודם. יש גם די פועלים עברים שיסכימו לעבוד בפחות ממחירי ההסתדרות. לבסוף התנצל שהוא עסוק מאד ואינו יכול להאריך בדברים.

ביחסו זה הביא ריזמן את הפועלים לידי התמרמרות רבה. הם החליטו להלחם על זכותם בעבודה, ועתה היה עליהם למצוא רק את תכסיסי‑המלחמה, מאחר שהכל רחשו להם אהדה.

הפועלים נסו להכניס את ריזמן ושות' למשא‑ומתן עם באי‑כוחם על דבר החזרת המפוטרים, ומשהנסיון לא הצליח, בשל סירובו המחלט לקבל את באי‑כוח הפועלים, לא היתה לפניהם דרך אלא להפסיק את הקטיף בפרדסים האלה.

מאז הבוקר נהרו מחוסרי‑העבודה אל המשעול שלארכו השתרעו פרדסיהם של ריזמן ושות'.

מתחילה לא אירע כל דבר מיוחד. רק השומר הערבי יצא לפני השער, נדהם קצת לראות את החוג’את באים אל פרדסם. אבל משראה, כי הם מתישבים במנוחה לאורך משוכת הצבר, משך בכתפיו ושב לתוך הפרדס.

לבסוף באו גם הקוטפים. מספר הערבים המבוגרים היה מועט, לעומת זה נגרר אחרי הגברים מחנה גדול של נשים וילדים. משהגיעו לשער, הודיעו להם הפועלים העברים כי הבוקר לא יתחילו לעבוד עד בוא בעל הפרדס. יש לסדר אתו איזה ענין, ורק אחרי שיסודר הענין יוכלו להכנס פנימה. הדבר היה נשגב מבינתם, בכל‑זאת נשמעו להם וישבו על יד עצי‑השטה אחוזי סקרנות.

הנשים ישבו להן לחוד, הרחק מעט מהגברים, כשה מטליאות את סחבות שמלותיהן.

הילדים, מהם התפרקדו לצדי הדרך או השתרכו בין הגברים. שקים מקופלי‑ארבע יש להם לילדים‑הסבלים האלה, או מיני סמרטוטים, תפורים בחבל או בחוט‑ברזל דק, והם מטפלים בהם בשקידה רבה. כרים אלה למה הם משמשים? הם תולים אותם על כתפיהם למען לא תלחץ מקלעת הסל מלא‑הפרי על עצמותיהם הרכות…

עברה כשעה. וכשהתחילה השמש מחממת ומיבשת את רסיסי‑הטל האחרונים, וכבר אפשר היה להתחיל בקטיפת הפרי, עלה שומר הפרדס על חמורו ורכב לו לעבר הכביש.

– הלך לקרא לאבו‑אליאס, – אמרו הנשארים.

(אבו‑אליאס, ערבי נוצרי, היה משגיח על הקטיף והאריזה, ובכלל היה יד ימינו של הפרדסן ריזמן).

לא עבר רבע שעה ובקצה המשעול נראה אבו‑אליאס רכוב על סוסו. לידו דהר השומר על‑גבי החמור. השומר היה, כנראה, מספר ומסביר דבר‑מה לרוכב הסוס, כי כן הראו תנועות ידיו, שהורמו והורדו בקצב.

אבו‑אליאס בא, צנח מן הסוס ובן רגע קמו כל הערבים ממקומותיהם. הוא פנה לשער ורמז להם ללכת אחריו.

את אבו‑אליאס לא מנעו הפועלים העברים מלהכנס לתוך הפרדס, אולם משרצו הערבים ללכת בעקבותיו, עמדו שני בחורים חסונים בפתח השער ואמרו:

– לָא!

הערבים לא התנגדו גם הפעם. תלו רק במבט‑שאלה בפני אבו‑אליאס וחכו. הלה בראותו, כי אכן אין הפועלים היהודים נותנים לקוטפים להכנס לתוך הפרדס, יצא מלא זעם ושאל ערבית:

– שו הַדָא? (מה זה?)

– תודיע לבעל הפרדס, כי הפועלים אשר עבדו אצלו עד כה, רוצים לדבר עמו, ובאם יסכים לקבל את באי‑כוחנו כדי לדון עמהם על הדבר הידוע לו, ניתן לקוטפים להכנס לעבודה. אחרת לא. חַלַס!

תמוה היה הדבר בעיני אבו‑אליאס, ומבלי להשיב דבר עלה על סוסו ונעלם. עתה התרכזו הפועלים במקום אחד. קצרה רוחם, כי בטוחים היו שריזמן יבוא עוד מעט. בקולות לחש התיעצו איך יפנו אל בעל הפרדס להסביר לו את המצב ואיך יתחילו במשא‑ומתן עמו.

בכל רגע נפנו הראשים באי‑מנוחה לעבר הכביש, לראות בבוא המכונית של ריזמן ושו'. אולם איש לא בא. למה זה אחר ריזמן לבוא? אולי ותרו על הקטיף, ולשוא, איפוא, המשמרת היום?

אבל עד מהרה התנדפו הספקות. מפנת המשעול נשמע קול רעש מכונה, ולתמהונם ראו שתי מכוניות קרבות אליהם. מעבר השני של המשעול הגיע קול דהרות סוסים.

הפועלים קמו בחפזה ממקומותיהם, הביטו לשני העברים וקריאה פרצה מפיהם:

– הם הבהילו את המשטרה!

ואמנם כן היה. כעבור רגע או שנים היו כולם על המקום. פתאום ראו הפועלים את עצמם מוקפים מכל צד במשעול הצר. מעבר מזה – המכונית, ומעבר מזה – הרוכבים. המכונית הראשונה היתה מלאה חיילים אנגלים, ובשניה ישב מפקד המשטרה המקומית, ועמו עוד שני סרג’נטים. הרוכבים, שבאו מן הצד השני של המשעול, היו שוטרים ארצישראליים, יהודים וערבים יחד.

ראשונה קפץ מתוך המכונית מפקד המשטרה, הראה למכונית‑הצבא את מקומה ואחר נגש אל הערבים ופקד עליהם להתרחק ולהמתין בעבר השני של הפרדס. לבסוף השמיע גם פקודה לשוטרים הרוכבים. הללו הסתדרו על גבי סוסיהם מול הפועלים, באופן שלא נשאר להם מקום לעמידה, אלא שנים או שלשה צעדים מרגלי הסוסים ועד משוכת‑הצבר.

הפועלים הביטו משתוממים על כל הנעשה פה, כאילו התכוננה המשטרה לקרב, כביכול. משנפסקו פקודות המפקד, נגש אל מול הפועלים ושאל עזות:

– מה רצונכם כאן, אנשים??

– עבודה! עבודה! – ענו הרבה קולות בערבוביה.

– אל ידברו כולם, יצא אחד ויענה!

יצא אחד הפועלים, שעבד לפנים אצל ריזמן ואמר:

– אני אדבר.

– טוב, איפוא, ובכן?…

הפועל התחיל:

– בכל העבודות הקשות עבדנו כאן, בעדור ובזבול. איש לא התאונן עלינו. והנה בא החורף. כל הזמן התרוצצנו מחוסרי‑עבודה. ידוע, עצירת גשמים עכבה בעד הקטיף. יש בינינו בעלי משפחות אשר זה חדשים לא עבדו כלל ורב העוני בביתם. עתה כשהתחדשה העבודה אין לנו דריסת‑רגל בפרדס.

הבחור הפסיק לרגע, כחושב במה להמשיך, והנה אמר המפקד:

– בעל הפרדס מצא לו אנשים אחרים לעבודה.

– זהו! לפועלים הערבים, אשר עבדו כאן מקודם שכם אחד אתנו, אין אנו מתנגדים. זכותם היא. אבל במקומנו הובאו ילדים קטנים, הכורתים את פרוסת הלחם מפינו…

– עד כמה שידוע לי, – שסע המפקד את דבריו – אין כל חוק האוסר העבדת ילדים בכפר.

– אם כן צריך ליצרו! – השיב הפועל לבלי חת.

– אין זה מעניני, תפנו למוסדות המוסמכים לכך. ועתה – גמר המפקד בקוצר‑רוח – אמרו בקצור מה דרישתכם!

– אנחנו דורשים מהאדון ריזמן, שיקבל את באי‑כוח הפועלים המפוטרים לדון על דבר החזרתם לעבודה.

באותו הרגע נשמע דרדור המכונית מעם הכביש. קרבה ובאה מכונית ריזמן ושות'. עמדה. השלך הס.

ריזמן ועמו ערבי חבוש תרבוש אדום נשארו יושבים במכונית הפתוחה ואבו‑אליאס, שישב על יד הנהג, ירד ממקומו, נגש למפקד והגיש לו מעטפה.

הלה פתחה, ואחרי עיון מה במכתב, פנה אל הפועלים: – ברגע זה קבלתי מכתב מחברת ריזמן ושות', שבו הם מודיעים, כי הפרי אינו שייך עוד להם. הוא נמכר לסוחר ערבי עזיז אפנדי, על‑כן אין להם עוד לשם מה לקבל את בא‑כוח הפועלים. ובכן – – –

וכאן הופסק דבורו של המפקד ברעם קולות:

– שקר ואמתלה!

– תרמית!

– תחבולת‑ערמה!

– רוצים להוליכנו שולל!!

– לא נתן לרמות את עצמנו!

הקולות לא חדלו. רעש רב קם בין הפועלים. כולם דברו. כולם התוכחו והניעו ידיהם. מעשה האונאה היה בולט למדי. המבוכה היתה רבה.

וריזמן רתח! פניו האדימו מכעס עצור. הוא קפץ מעל המכונית, נגש למפקד, הטהו, כמעט סחבו, לצד המכונית. שם לחש איזה דברים על אזנו ונמקם בתנועות‑יד עצבניות ורוגזות.

הדבר נגע, כנראה, ללבו של האדון ריזמן.

באותו הרגע קרבו מעבר השני של המשעול כמה עוברים מקריים. אחד רכב לו על חמור והחזיק בידו סלים אחדים. אחריו הלכו שני בחורים עם סליהם. הם בקשו מהשוטרים רשות מעבר, והשוטר, אחרי הסתכלו בהם, נתן להם את הסכמתו. בו ברגע נספח לעוברים גם אורי, שראה את כל הנעשה ממרחק כמה צעדים, ועתה היה לו הרצון להמצא בין הפעלים.

משנכנס למקום המסוגר, נגש אליו בחור וכונן את צעדיו אליו. הביט אורי: חרמוני! הוא לא הפנה את ראשו אל אורי, רק לחש מבלי שאחרים ירגישו בדבר:

– אורי… רוץ למושבה והודיעה, כי הביאו את המשטרה… – ואחר נשאר עומד במקום כאילו אינו מכיר את העובר.

אורי הבין. נטל עליו לצאת ולרוץ למושבה. הם הגיעו, בעקבות השוטר שהובילם, לקצה השני של ההסגר. הם עברו בין המכוניות ופנו אל הכביש.

ליד בית‑אריזה קטן, בקרן המשעול, עמד אורי מלכת. הוא הביט לאחוריו, חשק לראות את הנעשה שם עתה, למען יוכל להודיע במושבה דברים ברורים ממה שקרה למשמרת.

בינתים שב המפקד לבין הנאספים, הוציא משרוקית מכיסו ואחר השמיע שריקה ממושכת – השלך הס.

– אנשים! – פנה שנית לפועלים – אחת היא למי שייך פרי הפרדס (אגב, אין לי כל יסוד להטיל ספק באמתיות המכתב); בכל אופן נמשכתי כבר יותר מדי לתוך הוכוח. ואין זה תפקידי. אני נשלחתי הנה לשמור על הסדר והבטחון, ואת המצווה עלי עשה אעשה.

מתוך הקהל נפלה קריאה:

– תקבל רק החברה את באי‑כוחנו ונסתלק מכאן תיכף.

אולם כאן נמלא המפקד חימה:

– שקט! – צוח – בל ישמע הגה. שלש פעמים אצפצף ואחרי הצפצוף השלישי, בל ימצא איש במקום. הנשאר גם אחרי הצפצוף האחרון, יאסר ויועמד למשפט בעוון התקהלות בלתי‑חוקית והתנגדות למשטרה.

מיד נשמע צפצוף, אחריו שני ושלישי.

איש לא זז מהמקום. היתה שלוה איומה מסביב, כאילו עמדו הלבבות מלדפוק.

– לפזרם בכוח!! – רעם קולו של המפקד.

הסוסים זזו ממקומם והאנגלים ירדו מהמכונית. אורי ראה עוד איך נתערבו הסוסים בתוך ההמון ואיך הורדו האלות על ראשי הפועלים.

בקעו קריאות‑פרא, אנשים נרמסו תחת פרסות הסוסים, יללת‑זועה נשאה לכל עבר.

כמסומר עמד אורי במחבואו והביט לנעשה לעיניו, לפתע נזכר בחרמוני. צריך היה להודיע במושבה. תיכף ומיד. אולי כבר אחר. מתוך דחיפה פנימית חזקה נִתק מהמקום ורץ לעבר הכביש. ואחריו רודפת יללת המוכים.

הוא רץ כמטורף. אבל בבואו למושבה התבלבל: למי עליו, בעצם, להודיע? אבל תיכף החליט. היתה שעת הרשמת מחוסרי‑העבודה בלשכה, שמה ירוץ.

אך התפרץ פנימה קרא בקול:

– בפרדס ריזמן מכים את החברים! המשטרה באה באוטו… גם על סוסים… מכים, הורגים – – –

הלשכה היתה כמרקחה.

לא השגיחו במודיע אך התפרצו לרחוב, כולם כאחד פנו לעבר הכביש. אורי נגרר אחריהם לאט חסר‑כוח.

אך עברו על שלשה או ארבעה בתים, והנה עמד הראשון ועצר בשתי ידיו בעד הרצים אחריו.

– הביטו, – לחש – האין זה ריזמן?…

ובאמת, על יד אחד הבתים עמדה מכונית ובה ישב ריזמן, שהספיק כבר, כנראה, לבוא למושבה אחרי פזור המשמרת.

– כן, כן – ענו רבים בבת אחת – הנה ריזמן…

וכאן ראה אורי דבר מחריד. אחד מההמון התפרץ לעבר המכונית, עלה על מדרגתה וירק מלא פיו בפניו של ריזמן.

אורי הפנה את ראשו מבלי יכולת להבליג על רגש הגועל שהמחזה עורר בו. אולם תיכף שב להביט לנעשה. רגשנות? צעק בו איזה קול פנימי, שוב רגשנות? שם הכו ורמסו פועלים ואתה אינך יכול להביט איך יורקים בפני זה שגרם לכך… את החיים חפצת ללמוד. הנה אחד הפרקים היפים, הבט והֵהנה!

כמציית לאיזה כוח שממעל לו, השיב אורי את ראשו והביט, הביט.

– הבוז לך, הבוז! מנוול! – נשאו קולות רועמים.

– הבוז למביא המשטרה!

– הבוז למכה הפועלים!

– הבוז לשופך דם פועלים עברים!

– הבוז לך!

אנשים יצאו אל פתחי בתיהם. סוחרים עמדו בפתחי החנויות. היו ביניהם, אשר בראותם את המתרחש, חזרו ונכנסו כחוששים לעצמם, ואחרים נשארו עומדים ומביטים בעינים פקוחות מסקרנות.

שגעון יריקה אחז את כולם. איזה בולמוס פרא תקף את ההמון. כולם ירקו בפני ריזמן. הקרובים למכונית – ישר אל פניו, ואלה שלא יכלו להדחף, ירקו אף הם מבלי לקלוע למטרה.

אורי התבונן לקהל. היו ביניהם אנשים שהכירם מזמן, מכרים טובים, אנשים שקטים, היודעים לשאת סבלם בסתר. אך פה נמלאה הסאה, הכוס עברה על גדותיה. אחרי המתחיל יצאו גם הם מכליהם, רותחים מחימה.

פתאום נדחק מבין הקהל תימני צנום, הבקיע אל המכונית, אחז בשתי ידיו בדלתה וצעק:

– רשע! אבוי לך, רשע אתה!!

אורי ראה את עיני התימני, שנוצצו בכעס ויגון כאחד, וזקנו המדולדל רעד באלכסון מרוב התרגשות.

וריזמן ישב נבוך ונדהם, נסה לנגב את פניו בשרוול בגדו, כמו לא יכול לתפוס את המתרחש כאן. לפתע קם מעל מושבו, התרפק בשתי ידיו על כתפי הנהג, טלטלו בחזקה וצעק בקול לא‑אנוש:

– סע! זוז מהמקום, מהר!!

הנהג התמהמה משום‑מה, המאן הבנזין להדלק?

האנשים הוסיפו עוד לצעוק מסביב למכונית וריזמן לא ידע עוד את נפשו, נתכווץ ורעד כעכבר זה במלכודת.

לבסוף זזה המכונית מהמקום וההמון המשיך לרוץ לעבר פרדס ריזמן.

אורי נשאר עומד ברחוב. לפני עיניו רפרפו וקפצו תמונות רבות. הנה קלסתר פניו של ריזמן, בהשתדלו לנגב את הרוק מעל לחייו ואפו… והנה פניו של התימני בן השבט המעונה תמיד ביסורי החיים מבלי להשמיע תלונה קלה מפיו… והנה הנהג היושב ומחזיק בהגה כמאובן…

באזניו צלצלה מקהלה פראית של צעקות המוכים וקריאות הבוז.

כנושא נטל כבד התחיל אורי לפסוע לאטו באין מטרה.

פרק שביעי: צְלָלִים

לאט שבו החיים במושבה למסלולם הרגיל. הימים השכיחו גם את מאורע ריזמן. הקטיף היה עתה בכל תקפו. בעבור איש במשעולי הפרדסים טעוני‑הפרי היה מכל עבר נישא קשקוש עליז של מקטפות בעבודתן, והסבלים אצו רצו, מי נושא סל בוסס ומי רתום לאלונקה, מסיעים את הפרי הנקטף לבתי‑האריזה.

ובתי האריזה, אשר דמו למקור שפע אגדי, פלטו מקרבם יום יום נחל‑זהב של פרי, אשר מובילי המשא הזרימוהו למרחבי הים.

עתה משרבתה העבודה השיג גם אורי בנקל עבודה בקטיף, ורק בימי סגריר היה בטל. אבל גם בימים אלה אי‑אפשר היה לו לבקר את זיוה בעיר. ביום גשם מן הנמנע היה לנסוע בעגלה, ובאוטובוס הרשה לעצמו לנסוע רק לעתים רחוקות.

ככה עבר לפעמים שבוע שלם מבלי שהתראה עם זיוה, ורק בערב שבת חכה אורי לשובה למושבה.

בהתרבות העבודה בקטיף ואחרי שסלק חלק הגון מחובותיו, הציע אורי לזיוה שתעזוב את עבודתה בעיר ותשוב למושבה, אבל אחרי שהשמיעתו את דעתה חזר בו אורי מהצעתו. לאחר שלובינסקי המליץ עליה בפני מנהל הבנק, הוא ידידו הטוב, אי‑אפשר היה אחרי שבועות מספר של עבודה לעזוב את המשרה. זו תהיה כפית‑טובה כלפי לובינסקי. הם דחו את הדבר לחדשים אחדים, כאשר בראשית ימי האביב ירצו לשוב לעונת העבודה אל השרון.

וכן נשארה זיוה גם להבא בעיר. ואורי היה מבקרה רק לעתים רחוקות, כפי יכלתו.

באחד השבועות נזדמן לו להיות פעמַים בעיר. ביום שלישי לא מצא עבודה. קם ונסע באוטובוס העירה. הוא אמר להפתיע את זיוה הפתעה נעימה. אך היא נראתה לו עצבנית ונרגזת קצת, ומשום מה היתה ההרגשה המצערת, כי לא שמחה כלל לבואו; ולא עוד אלא ששיחתו מרגיזה אותה עוד יותר.

אורי פרש לעצמו את הדבר במעין רפיון עצבים שבא לה בשל עבודת המשרד, בלא אויר צח, שהסכינה לו בעבדה זמן רב בחקלאות. כן, המחנק בבנק בודאי השפיע לרעה על בריאותה.

אמנם זיוה דחתה את חששותיו לבריאותה, באמרה, שאין היא מרגישה בעצמה כל שנוי. אולם אורי עזב אותה הפעם מדוכא ועצוב‑רוח.

למחרת היום ירד גשם. רוח‑סערה פזרה בידה האחת את העננים ובידה השניה כנסתם שוב. והעננים שחורים וכבדים המבשרים גשם סוחף. אך הגשם לא היה רב.

ולעת הצהרים חדל לגמרי ולא הוסיף לרדת עוד. התפזרו העננים והשמש האירה וחממה מחדש.

אנשים יצאו מבתיהם ושאפו את האויר הרענן במלוא חזיהם. גם אורי יצא מחדרו, לאחר שבתו בו כמה שעות רצופות בחלונות סגורים. הוא שמח לקראת האויר היפה והחמים ויצא לטייל מעט.

רחובות המושבה היו מלאים בוץ. פה ושם, במקומות הרעועים של הכביש, עמדו שלוליות מים. אורי כונן את צעדיו לעבר הכביש הגדול המוביל העירה.

הכביש היה מזופת מחדש, חלק וישר, וכחצי שעה אחרי הגשם היה כבר יבש לגמרי.

שעה ארוכה טייל אורי לאורך הכביש, בספגו אל קרבו את אור השמש וחומה. כבר רצה לחזור הביתה, והנה עמד לפניו אוטו‑משא גדול. ירד הנהג ובקר את שני הגלגלים האחוריים, אם לא נפל בהם פגם. ולאחר שראה כי טעה, משך בכתפיו ועלה שוב על מושבו.

בו‑ברגע נגש אורי אל האוטו ושמע את הנעת המכונה. רעיון נצנץ בו פתאום לבקר גם היום את זיוה, מהר איפוא ושאל את הנהג:

– תקחני העירה?

– יַלְלָה, עלה!

בעוד רגע ישב אורי על יד הנהג. האוטו טס העירה על פני הכביש החלק.

בא אורי העירה. הציץ בעד חלון של בית‑מרקחת וראה את השעה. לבנק היה כבר מאוחר לגשת. הוא כבר היה סגור.

אז פנה לחדרה.

זיוה גרה באחד הרחובות הצדדיים, בדרום העיר, הרחק קצת מהמרכז, אבל במקום שקט ונקי. קשה היה לה למצוא מקום דירה: חדר לעצמה, אף ברחוק מהמרכז, עלה בהרבה כסף. וחדר עם בחורה אחרת יחד לא נזדמן לה בימים הראשונים. נאלצה איפוא ללון בזמן הראשון אצל מכרה מקרית, ואחרי שעות העבודה התרוצצה על פני העיר לחפש דירה. לבסוף ראתה פתקה על גדר‑קרשים שהקיפה מגרש חול: חצי חדר בשביל בחורה – להשכיר. – העיפה זיוה עין על הכתובת ומהרה לשם, פן תאחר ותקדמנה אחרת.

כעבור שעה קלה שבה לרחוב, נרגעה ושמחה: היא רכשה לה חצי חדר לדירה.

רחל, שכנתה לחדר, היתה בחורה פשוטה וטובה. עובדת בשרות‑בית ושמחה בחלקה. כמנהג נשים, היו שתי הבחורות מיד לידידות.

כשדפק אורי על דלת החדר ולא שמע מתוכו מענה גחן והציץ בעד חור המנעול. המפתח לא היה תקוע בו. הוא ידע את המקום שהבחורות מסתירות אותו, חטט מתחת למדרגת‑העץ ומצא את המפתח. נכנס לחדר וישב על כסא, דפדף בספר שמצא על השולחן וחכה.

עברו כמה רגעים. אורי הטה בכל פעם אוזן לצד הפרוזדור, לשמוע אם זיוה באה, אולם איש לא בא. היה הדבר לפלא בעיניו. בשעה זו בטוח היה, שימצא את זיוה בבית, או לפחות את רחל. אבל כשראה שהזמן עובר ואין איש בא, פתח שוב את הספר שבידו ושקע בקריאה.

עברה כשעה, והנה נשמעו צעדים בפרוזדור. חשב אורי לראות את זיוה, אבל רחל נכנסה לחדר. אחרי אמירת השלום ודברי‑נמוס, כנהוג, שאלה אורי, אם ראתה את זיוה. אבל רחל לא ראתה אותה. היא התמהמהה היום בעבודתה, רק עכשיו שבה ואת זיוה לא ראתה. בודאי תשוב עוד מעט החדרה. וכי איפה תשהה זמן רב?

התחילה רחל לספר לו על‑דבר איזה מקרה שקרה אותה אמש, ואורי ישב למולה, נענע לה בראשו כמקשיב בכוונה ובעצם לא שמע כלום.

לבסוף גמרה רחל את שיחתה, לשביעת רצונו הרב של אורי לפתע שאלתו:

– זיוה יודעת, כי תבוא ותחכה לה פה?

– לא, היא אינה יודעת, ולא חכתה לבואי. הן רק אתמול הייתי כאן. אלא שבמקרה נזדמן לי אוטו ובאתי.

במוחה נצנץ רעיון:

– שמע, אורי, אולי נסעה זיוה גם היום אחרי עבודתה אליך למושבה, כי לא ידעה שתבוא? זה היה דבר יפה!

– איך זה? – תמה אורי.

– פשוט מאוד. בזמן האחרון, כשאתה מרבה לעבוד, הלא נוסעת זיוה אליך לפעמים גם באמצע השבוע. יתכן שגם היום נסעה, ואתה באת הנה. חה‑חה‑חה, כמה מצחיק!

אורי ישב כנדהם, מביט אליה ואינו יודע המהתלת בו רחל או בתום‑לבב תדבר? זיוה לא בקרה אצלו אף פעם חוץ מימי השבת. האמנם היתה נוסעת לאיזה מקום מבלי לספר לו? הוא לא הבין כלום.

– לאן היתה נוסעת?… – שאל אורי כמפקפק.

– איך זה, אינך מבין אותי? – אמרה רחל צוחקת ומתרעמת כבר במקצת.

במהירות הברק התחיל אורי לצרף במוחו סימנים ורמזים, מלים וחצאי‑מלים, פתאום נתחוור לו, כי עליו לשקר, לשקר, עוד בטרם נודעה לו הסבה וטיב השקר. נפשו מזועזעת עד היסוד, ישב כאן למול הבחורה הזרה, אך ענה כאדם שנפשו שקטה לגמרי:

– כן, יתכן… אולי נסעה אלי ואני לא ידעתי. אולי היא באמת במושבה… איך זה לא עלה על דעתי!…

בלבו היתה סערה. הוא רצה להמצא לבדו, לבחון ולשקול היטב את כל מה שהתרוצץ והכה גלים במוחו, אבל רחל היתה עוד בחדר. היא השמיעה עוד איזה דברי להג, שאורי לא קלטם לגמרי. אחרי‑כן התלבשה, בקשה סליחה ממנו על שעליה לעזבו ובצאתה הוסיפה:

– מוטב שתשאר כאן, אורי, ותחכה לזיוה. כשתראה שאינך במושבה – בודאי תשוב מיד העירה.

עכשיו נשאר אורי יחידי בחדר. הוא חכה עוד כמה רגעים עד התרחק רחל, ואז נעל במהרה את החדר אחריו, השיב את המפתח למקומו, ויצא לרחוב כנרדף על ידי מישהו.

רגע עמד כנמלך בדעתו. פתאום נטה להאמין, כי אמנם נסעה זיוה אליו למושבה. מדוע לא? והתחיל פוסע לצד המרכז המסחרי, מקום תחנת האוטובוסים.

איך זה יכול להיות אחרת? כמעט כעס על עצמו, על שנתפס לחשד שאין לו יסוד. רחל בודאי בלבלה את הענינים…

אלם משהגיע לקצה הרחוב גבר במוחו רעיון אחר: איך זה נסעה פתאום אליו, בעוד שאף פעם אחת בימי החול לא באה עד עתה למושבה. וכמו קול חזק צעק בקרבו: אסור לך לזוז! חכה כאן וראה את הדבר עד הסוף! עליך לפתור את החידה ויהי מה! עמד אורי לפני חלון‑ראוה ונעץ עיניו במודעה גדולה. באותיות צעקניות קראה המודעה, כי אין כשמן‑שומשמין לטעם ולזוך. עמד אורי וקרא את המודעה פעם ופעמים ושלש פעמים, קרא בעצבנות וברוגז ולא ידע מה שקרא.

– האמנם… היא… ילדתו זו?… אחותו, רעיתו האהובה מכל?… האמנם?… לא, אין זה אלא פרי דמיונו, שנעשה חולני בזמן האחרון…

פתאום, כאילו אמר לבער כל חשד מלבו, נתק מהמקום והלך מהר אל חדרה. אולי שבה כבר זיוה והכל יהיה כלא היה? אבל החדר היה נעול כמקודם. זיוה לא היתה.

הוא יצא לפני הבית ועמד לחכות כאן לשובה, לחכות ולהודע הכל ויהי מה! אולם לפני הבית לא היה נוח לעמוד. רחל יכלה בכל רגע לשוב והוא לא רצה להפגש עמה עתה.

פנה לרחוב צדדי. משם אפשר היה להשקיף לעבר הבית בו גרו שתי הבחורות וגם לראות את הרחוב המוביל מן העיר.

התחיל אורי פוסע אחת הנה ואחת הנה. פעם בפעם היה נעצר לרגע, נדמה לו שהוא רואה מרחוק את דמותה של זיוה, אך משנוכח בטעותו, חזר לפסיעתו.

זיוה לא באה.

שלא מדעת זכר אורי, כי המדרכה אשר עליה פסע מונה עשרים ושלשה לוחות‑אבן לארכה. וזה האחרון, בקצה, שבור במקצת וכתום באיזה נוזל שמן.

אך זיוה לא נראתה עדיין.

היום רפה כבר לערוב. המכוניות האדומות של השרות הצבורי עברו ושבו על פניו, הראשונות בלי אור עדיין ואילו האחרונות מוארות כבר מבפנים, גדושות ומלאות נוסעים. קוה אורי להכיר ביניהם את פני זיוה ולא הכירם.

היא לא באה.

שוב נטה להאמין, כי אכן טעות היתה בכל המקרה המעציב. שטות היא לחכות לה כאן במתיחות כזו, בעוד היא יושבת בודאי בדירתם במושבה ומחכה לשובו.

הסס אורי הלשוב תיכף הביתה, או להמתין עוד מעט. מכונית קטנה נראתה בקצה הרחוב ונעצרה בפנה האפלה. הביט אורי אל המכונית מבלי לחשוב עליה. אבל אחרי רגע סקר אותה ביתר תשומת לב: האם לא היתה דומה המכונית הקטנה הזו “לצפור הכחולה?” אולם כעבור רגע האמין כי טעה. המכונית לא היתה מוארה מבפנים. בכל זאת ראה אורי דמות‑צל של גבר, החובק בחורה – לאות‑פרידה, כנראה. אחרי‑כן, בעמוד כבר הבחורה לפני המכונית היתה עוד ידה נתונה בשלו, עד שהלה נשק את כפה, הניע את המכונית ושב על עקבותיו.

לא, הוא טעה, כנראה.

בלי סקרנות יתרה עקב אחרי דמות הבחורה, שהחלה צועדת במהירות. סתם הביט – מאפס מעשה. אולם משהלכה האלמונית וקרבה לקצו השני של הרחוב, תמה אורי לראות שתנועות הלוכה דומות לאלו של זיוה. ומשקצר המרחק בינו לבין הדמות הלכה תמיהתו וגברה לאין שעור. הוא לא רצה להאמין, הוא חפץ להתכחש למראה עיניו… אבל משעברה הדמות ליד פנס‑הרחוב ואורו האיר את פניה – לא היה עוד מקום לפקפוק.

לבו עמד מדפוק – זאת היתה זיוה…

חשד רופף נהפך בן‑רגע לודאות מחרידה ומזעזעת: זיוה!… היא, האהובה מכל!… הוא בקש לרוץ להתנפל עליה בזעמו, שהתלקח בו פתאום, להכותה באגרופיו ולתבוע ממנה את עלבונו ויסוריו… האמנם?… היא?!…

ופתאום קמה בו תשוקה ואמונה עזה, כי זיוה תעמוד ותאמר לו, כי אך משגה שגה, אך לצון חמדה לה… כן, הוא נכסף בכל לבו, שהיא תכחיש את כל מה שראו עיניו לפני רגע… גדול וכבד מדי היה האסון, שיוכל להעמיסו על שכמו…

אולם הדמות עברה ונעלמה בשער הבית. אורי לא זע ממקומו. בצל הקיר התכווץ, כאילו נמס בתוכו. ובלבו נפתחה תהום, שבלעה את כל ישותו, את כל כושר מחשבתו.

אחרי רגע רץ ככלב מוכה לצד התחנה. מיד לנסוע הביתה! להיות בודד בחדרו! תיכף ומיד!

בא הביתה. לא העלה אור בחדר, רק צנח מלא קומתו במטה, והוא נושך את כפו כחיה פצועה וכואבת.

לא ידע אורי כמה שכב כך בוער בקדחת נפשו. וברצותו להעלות בזכרונו את כל אשר קרה, ראה רק כחלום‑זועה רחוק, נטול‑מציאות.

האמנם קרהו כדבר הזה ביום מן הימים?…

וקול פנימי, קול לועג לפצעיו קרא: אם קרה המקרה? ודאי שקרה! לפני שעות אחדות – לעיניך; למה תתכחש למציאות? רפה עצבים אתה? מוג‑לב? שוב אינך מאמין? הנה ספר‑החיים פתוח לפניך: קרא!!

תהום בוערת נפתחה לרגליו. וצללי לילה רוויי תוגה מרה, קפצו רקדו על‑פני הקירות ועטפו ביריעת חשכה את נפשו המתבוססת ביגונה.

למחר, אחרי שעות העבודה, באה זיוה למושבה. אורי ידע לבטח, כי בוא תבוא. ודאי ספרה לה רחל, כי היה בעיר ולא מצאה. הוא חכה לרגע בואה ברגשות סותרים זה את זה. בכעס עצור ובאהבה כבושה. והנה באה.

היא נכנסה לחדש שקטה ועצובה, ובעיניה ארשת צער עמוק. היו פניה כפני אדם הבא לבקר חולה אנוש. היא העיפה עליו מבט אחד והכל נעשה לה ברור לגמרי. אורי ידע הכל. ואולי חדש בה עוד יותר משהיה בה. עדים לכך עיניו שהאדימו מנדודי‑שנה, שערות ראשו הפרועות, כל גופו האומר צער ויאוש.

ברכתו זיוה לשלום. בשקט, כמעט בלחש. ואורי ענה לה חרש:

– שלום.

אחר פרש לחלון ועמד שם מביט לרחוב. זיוה השמיטה בתנועה מהירה ועצבנית את כובעה מעל ראשה וישבה בפנת הספה.

היתה דומיה. ואורי הרגיש בגבו את מבטה, אשר הסב לו יסורים גדולים.

למה היא מחרישה? למה היא שותקת? תבכה, תצעק, תרים קולה עליו, תנזוף בו ובלבד שתפסיק את השתיקה האכזרית!…

שני נערים עברו ברוב מתלחשים וקורצים זה לזה עין. בצהלה עברה חבורת ערבים רכובים על חמורים זריזי‑תנועה, ובעברם עוד נשמע מרחוק נקוש פרסותיהם על הכביש.

אחרי כן נדם שוב הכל.

והנה מבפנים, מעבר הספה, באו מלים, קטעי פסוקים כנחל זה הפוטר מימיו אי‑שם בין מצוקי הרים, ורק אחר כך, בצאתו למרחב, הוא הולך ומתגבר, שוטף והומה, קולט לתוכו פלגים ויבלים עד שהוא מעלה קצף וסערת גלים.

האם לא יאמין לה, הוא, אורי? האמנם יחשוד בה בדברים שלא עלו אפילו בדמיונה? חבר טוב הוא לה לובינסקי ולא יותר… ואם הוא, אורי, כה ידרוש, לא תוסיף לראותו ולבוא עוד בחברתו… אף כי רע וידיד לה בנימין…

לא כמבקשת חסד דברה זיוה, אלא כאדם הרוצה לגולל מעליו אשמה כבדה, מכוערת… אורי שמע יפה את קולה, בעמדו ליד החלון ובהביטו החוצה. כעלבון קשה היה בקולה, כעין תביעת צדק. יגיד, אורי, האמנם חשד בה בדברים שלא היו מעולם? היכלה לקוות למעין זה מאתו, מאורילי שלה?…

עמד אורי בלי נוע ולא הוציא הגה מפיו. חש היה כאילו נתון לבו בכף‑יד גדולה והיד לוחצת את הלב עד לדמעות, עוד מעט ויגעה בבכי.

לא רצה להֵראות בחולשתו ופרש מן החדר. כצל נודד התהלך מפנת המרפסת ועד לדלת מטבח וחוזר חלילה. כעבור זמן‑מה חזר לחדר.

וזיוה ישבה בפינת הספה, כשפניה כבושות בידיה. נכמר לבו של אורי, ודבר‑מה זע בקרבו: זיוה שלו… למה לא יפנה אליה וישים קץ לענויים? תשכח הכל ואף הוא כמוה ושב הכל להיות כשהיה! בא לו הרצון ליטול אותה בין זרועותיו, לשדלה ולכסותה בנשיקות חמות.

אולם משפסע שתי פסיעות כנגדה עמד שוב במקומו. שוב פלט דמיונו הזיות איומות. הנה ראה איך חבק אותה הלה, האחר, השנוא עליו מכל, חבק את זיוה, את הילדה שלו – לעיניו! התוכל להכחיש זאת?

והמחשבה הזאת הטרידתהו עד לטירוף הדעת. שבע גורשה ושבע שבה. התוכל עוד זיוה להיות לו מה שהיתה?

העיף אורי מבט על היושבת מכווצת בפנה, נרתע לאחור וכל ישותו צעקה: לא! לא!

ובכל‑זאת, מציאותה של זיוה כאן, על ידו, אתו יחד, כמקודם, כאילו דבר לא קרה – הרגיעה משהו את התולעת הכוססת בלב. – – –

ובלילה, כאשר שלבה זיוה את ידיה על צוארו וחבקתהו ולחצתהו באהבה, נמחה ונשכח הכל מן הלב. לא היה עוד אלא יצור יקר זה, הצמוד אליו, תוסס ולוהט כולו ומשמיע את דופק לבו מול חזהו.

כאבדה שהוחזרה לבעליה החזיקה בחבוק, יקרה שבעתים משהיתה. שוב שבה להיות הנערה שלו האוהבת האהובה אלף מונים.

ומשנצמדו בו שתי שפתיה בתשוקה סוערת, מלמל אורי ברוך כלתינוק:

– זיוה’לי, זיווש שלי…

הימים שבאו אחר‑כך נטלו מעט את עוקצו של המקרה ואורי התגבר מעט על המכשול שהחיים שמו לו. זיוה המשיכה את עבודתה בעיר ואורי עבד במקצת במושבה.

רק ביחס ללובינסקי בא שנוי‑מה. אורי לא דרש הפסקת היחסים עמו (אף זאת היתה חולשה מצדו, חשב לאחר זמן.) אלא, כמתוך הסכם חשאי, לא נזכר עוד שמו בביתם ובשיחתם. כאילו לא הכירוהו כלל, כאילו אינו קיים.

ומשעבר על אורי המשבר הפנימי והמחשבה על המקרה לא הוסיפה עוד לזעזע את לבו, עתה כעבור ימים ושבועות לא האשים יותר אורי את זיוה. וכי במה היה, בעצם, עוונה? חשוב חשבה למצוא בלובינסקי רע טוב, ידיד נאמן ותו לא. ואילו הוא לובינסקי? אותו שנא עכשיו תכלית שנאה. הוא ראהו כעכביש שארג את רשתו סביב אשרו, סביב חייו. בכל אחת מהצעותיו, בכל עזרה שהגיש להם, ראה אורי אמצעי פתוי ומרמה כדי להגיע למטרתו. אך לא, לא יעלה בידו הדבר! – התברך אורי בלבו – המקרה עזר לו להציץ אל כונותיו העכורות של הנבל. תם ונשלם. נקרעה המסכה מעל פני המפלצת והיא גלויה לעיניו…

אך לעתים התגנבה עוד ושבה ללבו תוגה חרישית אוכלת כעש. בימים אלה היה אורי מתרוצץ בין משעולי הפרדסים, מנסה להסיח את דעתו מכל זה, אך לשוא. לפעמים היה קם בו רגש של קנאה אוכלת, כרעל זה החודר ללבו של אדם. אז היה רוצה לרוץ העירה, לרגל את זיוה מהמארב, להוכח באמתיות מחזות שונים שדמיונו הולידם בשעות של קדחת‑הקנאה.

אולם לרוב עצר ברוחו, והוכיח את עצמו על רצונו לעשות מעשים כאלה. ובהפגשו עם זיוה, לא מצא און בנפשו לשאלה, אם נפגשת היא עם לובינסקי או לא.

ופעם בליל שבת, בשובה מהרצאה מדעית במושבה, אמרה זיוה בדרך:

– התדע, אורי, הייתי רוצה מאד להמשיך את למודי.

עמד אורי רגע תמה כולו.

המשיכה זיוה:

הנה יש לי הרבה זמן פנוי אחרי העבודה. את הזמן הזה אוכל להקדיש ללמודים. יש הרבה בתי‑ספר של ערב וגם שעורים להשתלמות. הדבר לא יעלה בהוצאות יתרות, הן כמעט כסינו את כל גרעוננו…

חשב אורי בלבו: שפיר! הדעת אינה מזיקה לעולם. תקדיש זיוה את שעות הפנאי ללמודים, בזה ידע לפחות איפה היא מבלה את שעות הערב. ואגב, חשב להצדקת עצמו, הרי יסב לה הדבר קורת‑רוח.

הסכים אורי לרצונה.

ומדי הפגשם יחד, מסרה לו זיוה הרבה רשמים משעוריה. הנה, יושבים התלמידים שורות‑שורות על הספסלים, כמו אז בבית‑הספר בימי הנוער. ויקרה גם בין הגדולים, שפלוני יתקשה לפתור איזו שאלה ויציץ בסתר לעבר מחברתו של אלמוני ואך הלב לא יפעם בהתרגשות כמו אז, בימי הנוער…

כהנה וכהנה השמיעה זיוה באזניו, עד כי קם פעם ועלה אתה יחד לשעורים.

ישב אורי על יד זיוה והקשיב לדברי המורה. הקשיב ולא שמע. תמונות ורשמים התעוררו בו מלפני שנים, עת הוא ואלישע, בהיותם עוד נערים, ישבו על ספסלי הגימנסיה שם בחוץ לארץ, ולבותיהם נשאו למרחבי עולם.

והנה עתה, אחרי כל‑כך שנים, יושב הוא, אורי, שוב בבית‑ספר, ועל ידו היא – זיוה. (היכן היתה אז, בראשית התבגרותו, עת חזר אחרי תלמידות בית הספר לנערות אשר מול בנין הגימנסיה?…)

העיף אורי מבט מסביבו; ישבו אנשים מבוגרים ומבוגרים למחצה ושמעו לקח: פועלים שהפסיקו את למודיהם בעלותם ארצה; נוער עובד שהחיים אכפו עליו להשתכר את פת לחמו, פקידים קטנים שלא הסתפקו במנת גורלם – כולם יחד ישבו כאן, אחרי יום עמל, כתינוקות של בית רבן, צמאי דעת, צמאי תורה. מה הכוח הגוזל מהם את שעות המנוחה ומרתקם לספסלים אלה!…

והנה צלצל הפעמון.

פרק שמיני: אָבִיב

הראה החורף את שארית כוחו בקולות וברקים, ברוח סערה וגשמי‑זעף וישקוט, כזקן זה שקרבו ימיו למות, אך משתוקק הוא להראות לכל, כי עוד כוחו אתו, והוא חוגר עוז וגבורה – והנה תש כוחו וישכב עם אבותיו.

לבשו עצי פרי‑הזהב טלית ירוקה רקומה פרחי‑לובן, וריחם המתוק רבץ על האדמה כבד וחמים כענן בלתי‑נראה.

עברו פעמי החיים גם בפרדסים הצעירים וגם עציהם הרכים התמתחו בהרגישם את הלשד המחודש בעורקיהם.

הנה יצא מחורו עכבר קטנטן מהיר‑תנועה, העיף מבט כה וכה ונעלם בחור השני שמעבר לתעלה ואיננו. קפצה צפור אפורה מענף לסמוכה, מן הסמוכה אל הענף וחוזר חלילה. שבעת אורה וחום קופצת הצפור ומשמיעה קול ציוץ של התפעלות:

– טְרְלְל… יפה העולם, יפה…

וחפושית‑פרעה, הבריה הנקלה הזאת, שחורת‑הקטיפה והאטית, הנה תגלגל ברגליה האחוריות פעם רגב אדמה ופעם גלל סוסים, נאבקת במשא הכבד ממנה פי כמה, נאבקת ואינה מרפה. כבד המשא, אך היא לא תכנע.

באה רוח חיה בנמלים ורבה התנועה מהכא להתם ומהתם להכא. מרגליהן חפרו את כל רחבי הפרדס למען מצוא מקום נוח בשביל המחנה.

אך על הכל עלה גילן של הלטאות הפזיזות. האפורות וגם בהירות‑העור, החדגוניות והססגוניות, כולן יצאו לשחק באור היום ובחום השמש.

הנה תשכב לה אחת במנוחה. דומה, רוח‑חיים אין בה. יעוף לו סביבה זבובון שכור‑אור וקל‑דעת, והנה: ססט!… הערמומית קפצה קפיצת‑ברק, וַי לו! הקץ לזבובון!

יצאו גם בנות‑הלטאות, ילדות רכות אשר טרם ידעו חיים. מצל הרגבים יצאו וממחבוא העלים המתגוללים לרגלי העצים.

הסתכלו הקטנות בתנועה הרבה, בקרני השמש המאירות, בצהלת החיים שמסביב וראו כי יפה הכל, יפה ואיום כאחד, פעמו לבותיהן הקטנים ביתר חזקה ושאלו נפחדות:

– מה זה?… מה זה?…

ענו הלטאות הזקנות, יודעות‑העולם, ואמרו:

– אביב, אביב בארץ!…

נסו הצעירות את כוחן בריצה וקפיצה והיה ראשן סחרחר מרוב שכרון.

עוד הרבה נשאר להן ללמוד. מרגב לרגב קפצו, מתעלה לתעלה החליקו ופתאום:

– ששט!…

כהרף‑עין שבו אל הזקנות והלבבות הקטנים מפרכסים מפחד. נורא! באו לפני הזקנות למודות‑החיים וספרו ברעדה:

– הנהו בא, איום וגדול, עד אין ראות את קצו, ואם גם נשא אל על את העינים. הולך הוא ובא. רגבים מתפוררים תחת רגליו, ענפים נשברים ועלים נרמסים בלכתו, מה הוא?…

ענו הלטאות הזקנות. יודעות‑הבינה, ענו ואמרו:

– אדם הוא…

ראו הקטנות כי הענק, אדם יקרא לו, הביא עמו בריה משונה וגדולה עוד ממנו, ראשה לשחק יגיע, הביאה והעמידה על יד העצים. לטשו הקטנות את עיניהן בתמיהה: מה זה?… ותענינה הזקנות חכמות‑הנסיון:

– סוס הוא…

ושוב ראו הצעירות, איך צועד זה אשר סוס יקרא לו ראשונה ואחריו ענק‑הפלאים – האדם, הולך בעקבות הסוס ונועץ דבר קר ומבריק באדמה והופך רגבים כהרים. עד קצה הפרדס ילכו וישובו, הלוך ושוב בלי‑הרף. הרחיבו הצעירות את עיניהן מרוב השתוממות ושאלו:

– אי, מה זה? מה זה?

בארו הלטאות הזקנות בטוב טעם ודעת, בארו ואמרו:

– מחרשה, האדם חורש…

הוי, מה יפה; מה מופלא היה כל זה!

בפרדסים הצעירים זרועי‑התורמוס נגשו לחרוש ולהפוך את הזבל הירוק. נעצו החורשים את המחרשה באדמה, פלחו בה ניר, דרכו בתוך התורמוס הירוק והשאירו אחריהם קוים משחירים.

הלכו פועלות אחרי החורשים, טמנו באדמה כל עלה וגבעול שהמחרשה לא כסתם, למען יהא התורמוס כולו בתוך האדמה, ירקב כהלכה ויהפך למקור מזון בשביל העצים.

תלשו הפועלות את התורמוס בשורות הצרות שבין העצים, במקום שהמחרשה לא יכלה להגיע, ואחריהן הלכו הפועלים ועדרו את השורות הצרות, איש איש ושורתו.

אך נגמר ברוב הפרדסים חריש התורמוס, והנה שבו הגשמים, והפעם ביתר עוז. בסערת‑זעם פרועה השתולל הרוח, התנפל על כל הנפגש בדרכו, טלטלהו בזעף וישט לו הלאה. זרמי גשם ירדו מהרקיע שהפך כולו אפור וכבד כעופרת.

ואחרי יומים נדם הרוח, העננים התפזרו כלא היו ובאו ימי האביב. החיים תססו, רגשות פרצו. כן, בא האביב.

והנה קדרו שוב השמים, אך קדרות אחרת, מרנינה. זלף גשם דק, ירד בשקט ובשלוה ובלי שמץ רוח.

ידעו האנשים: הנה בא המלקוש.

ירד לו המלקוש במתינות ובהרחבת‑הדעת. הרוה בשפע שדות וכרמים, גנים ופרדסים. ואחרי שעשה את תפקידו, פסק ולא יסף עוד.

סיום רב‑ברכה לימות הגשמים.

עם האביב, בהתחדש העבודה בפרדסים הצעירים בשרון, שבו ממקומותיהם השונים פועלי המקום שעזבוהו בעונה המתה.

עתה רבתה העבודה. כל הידים עסוקות בה. שבו גם אורי וזיוה לשרון. עתה לא היה עוד מקום לפקפוק. זיוה הודיעה בבנק, כי עתידה היא לעזוב את עבודתה בראשית האביב. צר היה לה רק על הלמודים שהתחבבו עליה מאד במשך החורף. לא אחת השמיעה זיוה את הדברים באזני אורי והוא עשה אמנם את עצמו כמבין לרגשותיה, אבל בסתר לבו שש לקראת שובה הביתה. עתה יחדלו כליל חלומות‑הזועה שטרפו בחורף את מנוחתו. לא יהיה עוד צלו של האחר נופל על זיו חייהם. שוב יהיו יחדו וישובו ימים בהירים כמקודם. וכאשר נשאם האוטו על‑פני הכביש החדש בחזרה לשרון, נשם אורי לרוחה, כנשום איש הפורק מעליו משא כבד.

אכן דמה אורי לראות את האושר שב למעונו. נשכחו מהלב העיר והשעשועים. שוב היתה זיוה חוזרת לעת ערב מהעבודה שזופה משמש ומרוח וברק‑אור בעיניה – כולה אומרת גיל. עובדה משרדית משעממת, אי‑שם בין כתלי בנק שבעיר, מה היא לעומת חדות פעולה מזורזת תחת כפת השמים באויר שקוי נבטי‑יצירה בלתי‑נראים אך מורגשים בכל!…

ומדי ראות אותה אורי קורנת ושמחה, היה קשה לו להתאפק מלחבקה ומלנשקה, – לו גם לעיני כל.

בין בעלי המטעים הצעירים ומנהליהם החלה מנשבת רוח חדשה, אשר לכאורה לא היתה פעולתה נכרת, כדבר‑הלכה בלבד, הרחוק עוד כרגע מהמעשה, מפני שהוא דורש עוד עיון ושקול רב. היו גם רבים שהתנגדו לרוח החדשה, בראותם בה אך תנועה עוברת, כדוגמת הרוחות המנשבות בקיץ וגשם אין בכנפיהן.

אבל כעבור זמן‑מה נוכחו רובם, כי מדעת או שלא מדעת נמשכו אחרי החדוש וההלכה נהפכה לאט לאט למעשה.

וזה הדבר: בזמן האחרון קמו קצת מאנשי‑הנסיון והמומחים למטעים בארץ, ואתם גם אנשי מדע מחוץ‑לארץ, אחרי שחפשו לסבת המחלות החדשות שנראו בשנים האחרונות בעצי‑ההדר, והודיעו ואמרו, כי מצאו לנכון את מקור הרעה, והוא: ההפרזה בטפול.

בעלי הפרדסים הצעירים, בשקידתם הרבה, השקו את העץ יותר מן הדרוש, הרבו בעדורים, טפלו יותר מדי בענפי הצעירים, בגזמם בדים ובני בדים לרוב. גם זבלו במדה גדושה, הן בזבלים חימיים והן באורגניים. וכל אלה יחד השפיעו לרעה על העצים ושללו מהם את תכונתם הטבעית. ולפי דעת המומחים, צריך לתת לעץ יותר חופש להתפתחות עצמית, לפי כוחותיו וסגולותיו הוא, בלי התערבות יתרה מבחוץ.

נשמעה קרואה חדשה: הניחו לו לאילן!

אמנם רב כוחו של ההרגל, ובעלי הפרדסים הצעירים הוסיפו עוד לעבד את חלקותיהם כמקודם. אולם משנוכחו, כי השיטה החדשה משחררת אותם מדאגה מרובה, והעיקר מהוצאות יתרות, נאחזו בה רבים והלכו לאורה.

רק פעם לעונה נפתחו בורות להשקאה ותוקנו רק לעת הצורך, מבלי לחרוש חרישה חדשה. רק לעתים רחוקות עדרו את העצים, והטפול נהפך לעבודה האחרונה בפרדסים.

כל מה שנחשב עד כה להזנחה, היה עתה לשיטה, ומה שנקרא לא מזמן קמוץ, נהפך לעבוד רציונלי.

השיטה החדשה הכתה שרשים.

אותו האביב מעטו גם הנוטעים החדשים. המשבר בעולם כולו היה גדול, ומעטו בעלי האמצעים שבאו להשתקע בארץ. רבים, שקודם לכן התכוננו לנטיעה, גם הכשירו כבר את הקרקע, משכו לעת‑עתה את ידם מן העבודה, כי פחד המשבר נפל עליהם.

ובמושבה נתן כבר המצב את אותותיו. בעצם עונת העבודה היה כבר מספר ניכר של מובטלים. עם הברכה שהטבע פזרה בשפע, היתה השנה שלא כתקונה. ראשונה הרגישו בזאת הפועלים.

אשתקד היה הקפה “גלי השרון” הומה רק לעת ערב, עת בוא הפועלים שמה אחרי יום העבודה, מגולחים למשעי ומלובשים, לבלות שעה באוירו העליז של בית‑ועד זה. ואילו השנה רבו בו גם ביום המבקרים. מחוסרי‑עבודה היו אלה, שקשתה עליהם הישיבה בחדריהם באפס מעשה והיו באים לקפה להציץ בעתון, או לשמוע נגינה ברדיו. שמא תאמר, כי צמחה מזה טובה לבעל הקפה, אינך אלא טועה. הבקיאים בדבר ידעו לספר, כי הקפה עומד בפני סכנת סגירה, כי מבין עשרה יושבי‑שולחן, היה רק אחד מזמין כוס תה, ורק לעתים רחוקות נכנס אחר לאכול ארוחה קלה.

המצב היה קשה. אחרי העונה המתה בא שוב חוסר‑עבודה.

כאן, במושבות הצעירות בשרון, נעשה נסיון, שלא כנהוג במושבות הישנות שביהודה, לחלק את העבודה לפי הסדר והיושר ככל האפשר. וכן לא נתנה לפי שעה עבודה לפועלות שבעליהן עבדו, אלא לעתים רחוקות. כי קדמו להן הפועלות הפנויות, שחיו רק על יגיעת כפיהן, וכן המשפחות המטופלות בילדים.

התחילה גם זיוה יושבת בית, עת אורי היה יוצא עם בוקר לעבודה – דבר שלא ידעתהו מאז בואה לארץ.

בתום עבודות האביב ומצב העבודה במושבה הורע, לא היה הדבר כה חמור בעיני זיוה. היא הקדישה את ימיה לסדור הדירה ולתקונים נחוצים, וחכתה להתחלת העבודה החדשה. אבל כשגם התקוה הזאת נכזבה, חל שנוי בהלך רוחה. שוב לא הצטחקה כמקודם, חדלה לשמוח, ברק‑האושר כבה בעיניה. התחילה זיוה מתאוננת על שעזבה את עבודתה בעיר, בטרם נחקר אם תמצא עבודה בפרדסים.

נסה אורי לשדלה בדברים: אין הדבר נורא ביותר, אם גם תעבור עונה אחת מבלי אשר תעבוד. דרושה לאדם מנוחה, אחרי שנות‑עמל. תנוח, איפוא, במקצת. והרי הוא, אורי עובד לעת‑עתה בכל יום. וגם זו לטובה בעת המצוקה.

אבל זיוה חשבה אחרת. במשך השנים הסכינה לעבודה שנתנה תוכן חדש לחייה, ועתה בהשלל ממנה הדבר, הרגישה את עצמה כצפור שקוצצו כנפיה והיא מתלבטת על הקרקע. לא רצתה זיוה להיות עקרת‑בית ככל הנשים המבשלות ארוחה לבעליהן ומתפרנסות על ידם. היא שאפה להיות שוה עם חברה, להלחם עמו שכם אחד במלחמת החיים. ועתה העיקה עליה הבדידות לאין נשוא וכבדה שבעתים בראותה, עי אין מפלט ממנה.

הבין אורי לרוחה. אך קצרה ידו מהושיע.

תכן תכניות וחבל תחבולות איך להמציא לה ספוק מה בחיים ותוכן למלא בו את ימיה, אך לא מצא דבר של ממש.

אז הכיר אורי את השונא האיום ביותר של חיי הנשואים – את השעמום.

קורי השעמום התחילו נארגים וזוחלים באויר מכל צד ומכל מפנה ועוטפים את חייהם ללא מוצא.

ומשדמה להכיר את השונא פנים אל פנים קם נגדו למלחמה עזה, להכותו ולגרשו כליל מכתלי דירתם.

אך מאד כבדה ממנו המלחמה. אורח‑חייהם לא היה עוד שוה בכל כמקודם. עת יצא אורי ליום שלם לעבודה, היתה זיוה לבדה בבית, טרף למחשבותיה.

ולעת ערב, כשהיתה מתעוררת לחיים מקפאון היום, היה אורי שב עיף ורצוץ. לשוא השתדל להסתיר את הדבר מפניה. בקש לצאת עמה בערבים לרחוב, להביאה לחברה ולהדק את הקשרים שביניהם, שלא כמו בשנה שעברה. אך זיוה התקוממה לו: הוא עבד כל‑כך קשה, הוא עיף מעמל היום ועליו לנוח. אין לו לצאת בגללה לרחוב. מוטב שגם היא תשאר בבית, בין כך ובין כך אין החברה מענינית אותה ביותר.

נסה אורי להסביר לה, כי לא רק בגללה הוא עושה זאת, וכי אין זה כל קרבן מצדו. הוא יש לו צורך בחברת בני‑אדם… לעתים היתה זיוה נאותה לבקשתו ושניהם היו יוצאים ופוגשים מכרים. אולם לרוב היה הדבר למחלוקת קלה בין שניהם, ואז התהלכו נרגזים וזועפים, כילדים שצעצועיהם נשברו.

למה כה קדרה זיוה? הן רק את טובתה בקש, ומה, איפוא, היה לה?… “היתכן –חשב – כי לא תמצא דרך להבנה? האמנם לא בגרו דים בשביל חיי‑נשואים? האם לא ישכילו להרחיק בכוחות משותפים את המכשולים מעל דרכם?”

לעתים נדמה לו לאורי, כי אכן עברה שעת המשבר וזיוה תשוב להיות כשהיתה. שוב היה האושר מראה לרגע קט את פניו, מביא אתו חופן שמחה, מעורר מחדש תקוות נרדמות, אך עד מהרה פנה הלך לו כלא היה.

במשנה מרץ היה אורי קם אחרי כל כשלון למלחמה חדשה באויב חייהם. בראותו את זיוה בימים האחרונים קודרת יותר מן הרגיל, חשב על איזו נחת‑רוח בשבילה, במדה שהאמצעים ירשו להם; לבסוף מצא. השיג גם את הסכמתה והענין נראה לו כמוצלח מאד.

הם החליטו לבקר בקבוצה שעל הגבעה. לבלות שם את ליל שבת ולמחרת יסעו העירה – לרחוץ בים (הרחיצה בים היתה חביבה מאד על זיוה). בערב, לסיום הטיול, אמרו עוד ללכת להצגה בתיאטרון – ולשוב הביתה.

בקובצה הלך הכל למישרים. אלישע, מרים ודניאל רז, ועוד כמה ידידים ישנים התכנסו יחד ובילו את הערב בנעימים. הראו את כוחם בספורים והלצות ואחר נתנו את קולם בשיר, ורק בשעה מאוחרת בלילה עלו על משכבם.

למחרת נסעו העירה. גם את אלישע רצו לקחת אתם, אבל דוקא בשבת זו היתה לו תורנות חשובה ולא יכול היה לעזוב את המחנה.

ובבואם העירה, אך ירדו ממדרגת המכונית והנה באה, לקראתם מהרחוב השני מכונית קטנטונת. הציצו בה – “הצפור הכחולה”. “איזה מקרה משונה”, חשב אורי. המכונית עברה מהר על פניהם ובעברם נעץ לובינסקי את מבטו בשניהם, נענע בראשו, ספק ברכה ספק לגלוג, ונעלם.

כענן ביום אור המכסה לפתע את עין השמש, כן פעלה עליהם הפגישה המשונה הזו. נאלמו שניהם, קמה פתאום מבוכה קלה, ואחר המשיכו את דרכם בדומיה מכבידה.

היתה אותו יום הרחיצה בים משוללת עונג וגיל. הבקור בהצגה כדבר אין חפץ בו, ובשובם הביתה היתה הרגשת מרירות משונה ממלאה את לבם.

קודם, בימים הטובים, לא היתה העבודה על אורי מעמסה יתרה, הוא קבלה כדבר טבעי, כחלק מובן מן החיים, אשר אין לדחותו בקוצר‑רוח; ובערב בשובו אל זיוה, היתה לו הפגישה עמה כסיום יפה ומלא‑תוכן ליום העמל.

ואילו עכשיו, משנשתבש אורח‑חייהם, ובשובו לפנות ערב אינו פוגש עוד פנים שמחים ומרוצים, עתה היתה עליו העבודה למשא כבד, ועתים חשב כי יכרע תחתיו. מחשבות מוזרות ענוהו כל היום כי שמה, בחדרם במשובה, נחרב כל אשרו, מתמוטטות ונופלות כל התקוות שמלאו את נפשו, ועליו להיות כאן בפרדס כבהמת עבודה מושכת בעול… עד מתי?

לפעמים, בשעת‑מנוחה, עת שאר הפועלים יוציאו סיגריות מכיסיהם, בודקים אותן בהנאה ומחלקים אותן בהלצה טובת‑לה, היה אורי מתבודד בצל עץ והופך במחשבותיו הטורדות. נחנק ביסורי‑נפש היה חוזר ושואל את עצמו: איך קרה ונהיה הדבר? האמנם עלולה נפש האדם להשתנות תכלית שנוי, עד לבלי הכירה עוד? אנה באה ונעלמה זיוה הקטנה, זו הנערה הנלבבת שלו, שנפשות שניהם היו קשורות כתאומות, היכן עיניה הקורנות, האוהבות, המוחות כל תוגה מן הלב? אנה נעלמו כלא היו?

כהלך זה, שהיה נודד בישימון, שלוב‑זרוע עם רע נאמן, והנה נתלתה הזרוע ריקה, הרע נעלם ואיננו, והישימון משתרע גדול ונורא… רגש כזה קנן בלבו של אורי.

ומדי הפכו ברעיונותיו, הפוך והפוך היה שב לאותה השאלה המטרידה: מה הסבה? הפרש הלז, האחר, הנמאס, השנוא, את רשתו גם הלאה מן העיר, גם עד ביתו כאן, במושבה?…

לא, הוא דחף מאליו את המחשבה המכוערת הזאת. לא יתכן! זיוה הסיחה דעתה ממנו לגמרי… ומה, איפוא, היה לה? הסר לבה ממנו ולא תאהבהו עוד? גם לזה לא יכול היה להסכים.

ידוע ידע אורי: אין בכוח האהבה כשלעצמה למלאות תוכן את כל חיי האדם. האהבה היא בבחינת פאר לרגשות האדם, גולת‑כותרת המאצילה מהודה על כל חיי המעשים, מבלי לתפוס את מקום המעשים עצמם. אך מהו התוכן הדרוש לאשה בחייה? האפשר לה לחיות באהבה בלבד?

התקשה אורי למצוא תשובה על השאלה הזאת. ובאין ברירה תלה את עיניו לעתיד, אולי יביא הוא את הפתרון.

בדומיה נשא את סבל שניהם.

הֶאֱבִיב כל היקום ובחייהם רחבו כתמי הצל.

פרק תשיעי: תִּסְבֹּכֶת

היתה השעה ארבע אחרי הצהרים. ככלות העבודה מהר אורי הביתה, וכמו בכל יום, עשה את דרכו למושבה במין חדוה חרדה ותקוה חבויה: אולי נמוגו כבר הצללים ושב והיה אור?… אולי רק כחלום רע היה כל זה המוצץ את דמו בסתר, הנה תבוא היקיצה ואתה המרפא והתחיה!?…

אבל כמה פעמים כבר שעשע את עצמו בתקוות וכמה פעמים הוכזב כבר? בקרבו לחדר היה מזרז את צעדיו ובבואו למרפסת תלה את סל האוכל על מסמר ונכנס הביתה.

הפעם ישבה זיוה מכווצת על הספה, רגליה מקופלות תחתיה, ראשה נשען על ימינה ושמאלה מחזיקה ספר. היא לא קראה בו כלל. ראה אורי כי פתוח היה מאותו הדף שעמדה בו אמש.

היו עיני זיוה הגדולות נעוצות בנכנס, נעוצות וכאילו אינן רואות מאומה. דומה, עידן ועידנים יושבת לה גויה זו באותו המקום ובאותו מצב, יושבת ותולה את מבטה בנקודה אחת ומאום אינה רואה.

האם היו עיניה כאספקלריה זו של נשמה כואבת, הנכספת לדבר‑מה בלתי נתפס, שאינו מובן גם לה עצמה?

כמה עצבו עיניך, זיוה!

קרב אורי לספה, כמעט על בהונות רגליו, וישב על ידה בדומיה. אחר הפנה אליה פניו וברכה לשלום וזיוה ענתה כהד: שלום.

היה שוב שקט. ישב אורי על ידה, ראשו מלא מחשבות ואינו פוצה פה. היתה אזנו נטויה לקלוט את כל צלילי התוגה המרחפים בחלל. היתה עינו פקוחה לראות את חוורון פני זיוה, את עצבון עיניה, שהעמיקו מאד. היה לבו מתוח ורועד לקראת דבר מה חדש ונסתר, מאיים ונושא‑תקוה כאחד.

ובכל‑זאת היתה הדומיה שולטת. איך יפתח את פיו לדבר והוא לא ידע מה לשאול, איך לכנות בשם את הבלתי נתפס, את שאינו מובן?…

המתה נפשו במסתרים: למה כה חורו פניך, זיוה?…

למעמסה כבדה היתה השתיקה. אורי רצה לקרעה בכוח ובחוצפה, כפרום איש את קורי‑העכביש שנארגו עליו מסביב. פלח אורי את הדומיה ושאל:

הנתחדש מה, זיוה?

הביטה בו זיוה רגע ושפתיה הדקות נפתחו בחיוך עצוב:

– וכי מה רצית כי יתחדש?

– לא ברצוני תלוי הדבר, זיוה. יש, כנראה, איזה כוח ממעל לי, המכוון את הדברים. ספרי, איפוא, מה חדש בפיך.

– אין חדש, אורי. אין כלום. לא כלום.

– ולמה נעצבת כה היום, זיוה? למה תשבי כה דוממת, כאילו לא פעמו סביבך החיים, כאילו עמד הזמן מלכת? מה היה לך, זיווש? מה, יקירה?

פתאום, כאילו נתרגש מדברי עצמו, תפס את ידה וטלטלה כמעט בכוח:

– אמרי לי, הגידי… אל נכון קרה דבר‑מה… ספרי לי!

קבלו עיני זיוה ארשת צער עמוק, קורע‑לב. ושפתיה דובבו חרש:

– אני הרה, אורי…

לא הבין אורי לצערה. אולי מפני שבבלי דעת חלפה כבר פעם מחשבה זאת במוחו, חלפה ולא התעכב עליה?… או אולי, מפני שפתאום האירו לו שתי המלים החרישות כאזור‑הצלה לטובע…

המה לבו מרוב התרגשות: אולי זה הנס, אשר צפה לו והאמין כי בוא יבוא?…

אולם לא כך חשבה זיוה:

– החשבת על העול הכבד והאחריות הגדולה אשר לוקחים עליהם האנשים, בהביאם לעולם יצור חי? – וכהוכיחה את עצמה המשיכה: האם תזכור עוד, אורי, כמה דברנו פעם על זאת, איך רצינו לחנך את ילדנו… איך רצינו לגדלו אחרת ממה שחונכנו אנו. רצינו שיהיה חזק כצור, איתן כסלע בפני סערות‑החיים., טהור‑הלב וישר‑המדות. אורי, הנוכל לקיים את כל זה. הבגרנו כבר דיינו לכך. היספיקו לנו הכוחות והאמצעים?

ענה אורי נרגש:

– ככל אשר נוכל נתאמץ וגם למעלה מיכלתנו. אין לראות את הדבר קשה ממה שהוא באמת. זיווש… יקרה…

וזיוה הפסיקתהו:

− כן, אורי, צדקת. יש לעשות כל מה שאפשר ולשאת באחריות המלאה – וכשאין עוד היכולת להמנע… אולם כאשר יתכן עוד להמנע –

– להמנע?

– כן, אורי…

השיחה נפסקה. אבד לאורי חוט מחשבתו. איך יוכיח לה? איך יסביר לה?

– זיוה – גמגם, כאיש שדבר יקר נשמט מידו – זיוה, כמה קשים היו החיים לשנינו בזמן האחרון… אולי יתוקנו על ידי כך… ודאי שיתוקנו… תוכן חדש יותן לנו בחיים… עול כבד, אבל יקר מאד… האם לא חשבת על זה, זיוה? הנה תראי את מרים, כמה שמחה היא שוב בחייה… זיוה… יקירה…

אך היא ענתה:

– לא, אין להטליא את החיים… לא יקום הדבר כתקון לחטא שלא חטאנו… מתוך גיל אין קץ עליו לקום, כשאגת החיים עליו להיות ולא כהד למחשבה עגומה. טרם הגיע הזמן, אורי, עוד לא…

הלך הדבר היקר הלוך והשמט מידו ואין עוצר. פנינה יקרת ערך נמצאה לפתע ואבדה שוב. האם העמיקה היא לראות? ההיטיבה לחשוב ולהבין ממנו?

טרם אפסה התקוה כולה. גחן אורי אליה, כאילו רצה להחדיר את דבריו עמוק, עמוק אל קרבה, אל עמקי לבה, אשר תחתיו נשאה את סוד הטבע הגדול:

– זיוה, מה הם החיים? כלום אינם צירוף מקרים של מאורעות ומעשים, המצטרפים יחד לדבר אשר גורל יקרא לו? הבה ונסייע לצירוף הזה. יותר נכון, אל נעמוד לו בדרך ובל נפריע לו. יעשה את מלאכתו כרצונו… ואולי נעזר על ידו, אולי נגאל? הבה ננסה – התחנן אורי – תני את ידך, זיווש…

אך היד לא הושטה. הדומיה צלצלה בחדר. דומיה הרת דעה מוצקה, שלילה מוחלטת…

לא יקום הדבר…

למחרת נסעה זיוה העירה. כתובת ידועה לקחה אתה מהרופא המקומי, ומעט כסף שעלה בידי אורי להשיג לפי שעה. רצה אורי לנסוע אתה, אבל זיוה מנעתו מכן. חבל לאבד יום עבודה. הלא היא נוסעת להועץ עם הרופאה ולא יותר. עוד היום תשוב, ואז ידאגו להשיג את שאר הכסף שבודאי ידרש עוד.

ככה נסעה זיוה לבדה לעיר עם הכתובת ומעט הכסף אשר בידה.

אותו היום היו לאורי שמונה שעות העבודה כשמונה ימים ארוכים לסבל ולקוצר‑רוח. בלי הפסקה צהרים עבד, כדי שיגמור במוקדם את העבודה, ובמרוצה שב הביתה.

אבל זיוה טרם שבה מהעיר.

בלי רצון החליף אורי את בגדיו, וישב לאכול ללא תיאבון את הארוחה אשר השאירה זיוה בשבילו על השולחן. עוד מעט ותשוב מהעיר, ומה תביא אתה? מה תאמר לה הרופאה? ושביב-תקוה רפה הבהב עוד בלבו: אולי?…

אבל זיוה לא חזרה עדיין.

אז יצא רואי למושבה וחכה לה על‑יד תחנת האוטובוסים.

אולם לשוא.

מכר עבר ברחוב, נספח אליו אורי והלך אתו לחדרו. חשבו לשחק בשח‑מת. השתקע אורי לכאורה במשחק אך לבו בל עמו. המחשבות רקדו וקפצו בלי‑הרף. לבסוף קם ושב הביתה. כבר החשיך היום. אורי החיש את צעדיו. בודאי ימצאנה כבר בחדר.

לא, איננה.

פנה אורי למטבח והנה הלבין לעיניו נייר תקוע בסדק הדלת. “מכתב!” חלפה מחשבה במוחו, ואכן היה זה מכתב. בתנועה עצבנית קרע אורי את המעטפה והוציא מתוכה פסת‑נייר. מזיוה היה המכתב, כתוב בעפרון ובחפזה, כפי הנראה. יצא אורי לפני פתח הבית, כי בחדר היתה כבר אפלה ולאור הפנס העביר את עיניו על הכתוב.

“אורי, לא שבתי היום, כי אסור לדחות עוד את הענין. כל שעה נוספת מגדילה את הסכנה שבנתוח. על‑כן החלטתי להשאר בעיר ולגמור עוד היום את הדבר. אגב, לא אצל הרופאה שפניתי אליה ראשונה. היא לא הסכימה למחיר שהצעתי לה. בקשתי ממנה כתובת לרופאה אחרת. נתנה לי, ואצל השניה סדרתי את התנאים בכי טוב. את קצת הכסף שלקחתי אתי נתתי לה תיכף, והשאר בשני תשלומים. טוב? אל תבוא אלי ואין לך גם לדאוג לכלום. עלי להשאר כאן גם מחר, ורק מחרתים לעת צהרים אוכל, דומני, לשוב. אל תצטער והיה שמח. אשוב בריאה. – זיוה”.

נשאר אורי עומד בחוץ והמכתב בידו. כל עוד החזיקו, דמה לשמוע את הד המלים הכתובות בו. כלה ונחרצה! נשאר לו רק לחכות לשובה.

אולם לפלא היה בעיניו, כי זיוה לא הודיעה את הכתובת של הרופאה השניה. ההעלימה זאת במתכוון, כדי שלא יבוא אליה? הפחדה פן יעמוד לה בדרך? אבל מיד פרש לעצמו אחרת את הדבר: זיוה היתה נרגשת ושכחה את הדבר בשעת כתיבת המכתב. ודאי היתה נרגשת מאד. מה הפלא?

בלילה הקימו הפחד משנתו. במוחו קמה ערבוביה איומה של מחשבות. היא עצמה כתבה במכתב: “כל שעה נוספת מגדילה את הסכנה”. משמע, כי אכן יש סכנה בדבר, ואולי גם סכנת מות? ישנם מקרים כאלה! היה עליו לנסוע אתה יחד העירה. איך זה נתנה לנסוע לבדה, מבלי לחשוב על הסכנה שהיא נתונה בה? איך יכול להיות עתה סרוח כאן על מטתו?1 ואולי לנסוע אליה כנגד רצונה? אבל, הרי לא ימצאנה, כי אין אתו הכתובת…

אבל – רגע! הוא יוכל לגשת לרופאה הראשונה (הכתובת שמורה יפה בזכרונו) ולבקש ממנה את הכתובת שנתנה לזיוה…

פעמה המחשבה במחו ונשנתה, פעמה ועצמה. עתה מנוי וגמור אצלו: אך יאור היום יקום לנסוע העירה. מצוא ימצאנה ויראה מה שלומה. ואם גם לא יוכל להועיל הרבה, יהא לפחות על ידה, ירגיענה וירגע בעצמו. כן, בלי כל ספק. אך יקום – ויסע.

ולא שקט עד שהדליק את המנורה ושוב עבר על המכתב מתחילתו ועד סופו, ועוד כמה רגעים ישב נועץ עיניו בכתב.

אחרי‑כן כבה א המנורה ושכב לישון.

עם הנץ השחר היה כבר אורי לבוש בבגדיו. רצה להשיג במושבה מעט כסף, למען יוכל לבוא לה לעזרה בעת הצורך, אבל השעה היתה עוד מוקדמת וצריך היה להמתין. וכשנראו הפועלים הראשונים עם סליהם בידיהם והטוריות על שכמם יצא אורי לרחוב.

אבל במקום שקווה לקבל את שכר‑העבודה – לא קבל. שוב היה צורך ללוות אצל מכרים. אבל הדבר היה קשה. מתי תמצא פרוטה “חיה” בכיסו של פועל? לבסוף עלה בידו להשיג כמה פרוטות, די הוצאות‑דרך בלבד.

בבואו העירה היו ראשית צעדיו – לרופאה. מצא את הבית, גם את שלט הרופאה ראה ליד הדלת, שלט עשוי מתכת. לחץ על כפתור הפעמון שעל ידו. הדלת נפתחה וראש הציץ מבפנים.

– לרופאה… רציתי לרופאה.

– הכנס!

נכנס אורי פנימה וראה את עצמו בתוך מסדרון ארוך ודלתות רבות משני צדדיו, סגורות רובן. רק מצד ימין היתה דלת אחת פתוחה ובעדה ראה אורי חדר אפלולי, שולחן‑כתיבה באמצעו וטלפון עליו. הרבה ניירות מפוזרים היו על השולחן ושני כסאות על ידו. “חדר‑הקבלה”, הרהר אורי.

מצד שמאל של המסדרון, מול חדר‑הקבלה, היה חדר אחר, ודלתו היתה פתוחה למחצה. ראה אורי מבעד לסדק הרחב: רהיטים לבנבנים, ספה מכוסה שמיכת‑צמר לבנה וכסא מתקפל על ידה. על יד ראי‑קיר גדול, בפנה, עמדו כלים ומכשירי‑נתוח שונים. “אל נכון חדר‑הבדיקה”, חשב אורי, וצמרמורת עברה בכל גופו. בכל זאת נסה ללבוש ארשת‑פנים שקטה ככל האפשר וחכה בפתח חדר הקבלה לבוא הרופאה.

והנה נפתחה דלת הקצה השני של הפרוזדור ואשה כבת ארבעים קרבה אליו. היא סקרתהו רגע קט בתשומת‑לב ועמדה למולו, מחכה לדבריו. תוי פניה היו חדים מאד ומבטה מבעד למשקפים חודר ללבו של בן‑שיחה.

לבש אורי עוז ואמר מקוטעות:

– דבר לי לל – רופאה…

– בבקשה אני שומעת.

– אתמול היתה כאן בחורה אחת מהשרון, זיוה שמה, שחרחורת… שחורת‑שער, כלומר…

ענתה הרופאה כרוצה להזכר בדבר:

– בחורה מהשרון? שחרחורת? אהה, כן. היתה כאן. ובכן?

– היא באה להתיעץ את הרופאה ולא סדרה אצלה מה שבקשה…

– מה אתה רוצה, איפוא? – שאלה מתוך קוצר‑רוח נסתר.

אורי חגר את כל אונו ופרש לפניה הכל:

– הבחורה כתבה לי, כי קבלה כאן כתובת לרופאה אחרת, אולי תוכל הרופאה לתת לי את הכתובת ההיא?

– והיא לא הודיעה לך את הכתובת?

– לא. לא הודיעה. שכחה, כפי הנראה. על‑כן באתי לבקש ממנה את דבר.

אולם הרופאה ענתה:

– אני לא נתתי לה כל כתובת. יתכן, כי קבלה כתובת אחרת במקום אחר. אצלי לא.

עמד אורי משתומם. לתשובה כזו לא חכה. ההיתה כאן אי‑הבנה? אנה יפנה עתה לחפשה ואיפה ימצאנה? לזה לא פלל כלל. מה קרה כאן? אולם מקץ רגע הבליג אורי על המחשבות הפרועות והרהר: “קודם כל, לצאת מכאן. צריך לשקול ולבחון הכל בחוץ”. בקש סליחה ופנה ללכת, והנה שלחה אחריו הרופאה שאלה:

– וכי מי לך הבחורה הזו?

ברק תקוה נצנץ בלבו. אולי תגלה לו בכל‑זאת את הכתובת, וענה כבר מן הפתח:

– זאת הבחורה שלי.

– והבחור, אשר בא אתה באוטו, מי הוא?

הביט בה אורי ולא הבין את שאלתה:

– בחור? איזה בחור?!

פתאום הציפו גל של חום וקדחת. ראשונה בסביבות המוח, ואחרי‑כן התפשט על הפנים, החזה וכבש את הגוף כולו. כל הגוף בער. הוא הבין. בן רגע נתברר לו הכל וחש כאילו נפלו עליו כל כתלי הבית, לחצו ורססו אותו תחתיהם.

לא היה מפלט. נטשטשו דמויות החפצים שבחדר. הרופאה, החלונות, הדלתות – כלום לא היה עוד. רק כאב צורב נשאר בכל גופו ושממון‑נפש כביר.

בעוד רגע שבה אליו הכרתו. הוא ראה את עיני הרופאה החודרות לעומק לבו וסוקרות אותו בהתענינות רבה. “היא בודאי תחשוב, ששקרתי לה, או כי טרגדיה משפחתית מתרחשת לעיניה” – הספיק אורי להרהר. בכל כוחו נסה להתגבר ואמר:

– כן… אמנם… הבחור הוא אחינו, כלומר אחיה… כן, אחיה – שנה וחזר כמפחד פן לא יאמינו לו. והוא לא זכר איך עזב את דירת הרופאה.

פתאום עמדו רגליו ברחוב בין המון עוברים ושבים.

התנועה שטפה לה, שטפה ולא נעצרה, ואורי עמד כך בתוך זרם האנשים והיה בעיניו כאותו שוטה‑העיר, שהכל סוחבים ודוחפים אותו, שהילדים מאריכים לו לשון. הוא פנה ללכת ואמץ את מוחו לחשוב:

– מה קרה כאן? האם גם זה היה רק מקרה פשוט ורגיל, או היתה בדבר יד‑גורל אכזריה ששמתהו ללעג ולקלס? הוא רבץ תחת נטל המחשבות, ולשוא נסה להציל מחשבה אחת שהגיונה נכון.

האם לא יסור מהם לעולם זה השנוא מכל, זה הנגרר כצל אחרי שניהם? הגם בענין פנימי זה, הנוגע רק לשניהם יתערב הארור הלזה? “הלכה לה זיוה בעיר”, חשב אורי ברוב כעסו, “נטפל אליה מנוול זה והציע לה את שרותו, כמנהגו תמיד, הנבזה!” עד מתי יתקלס בו, עד מתי ישפוך את דמו?…

על‑כן לא כתבה זיוה את הכתובת, על‑כן אסרה עליו לבוא העירה… אם כן גם היא סייעה לו, לאחר? הדם רתח בו. נשכח הנתוח, נשכחה הסכנה כלא היתה. רק אש‑קנאה יקדה בו, חפץ נקם על העלבון והענויים, על הצער והסבל שנשא לרוב.

פתאום עמד מלכת. הוא מוכרח למצאם! יהיה מה שיהיה! ואם גם הרופאה אינה יודעת, או אינה רוצה לגלות לו את הכתובת – הוא ימצאם! לא ישקוט ולא ינוח עד שימצאם!

התחיל להסתובב רחובות העיר, אולי יראה את “צפור הכחולה”, אחר‑כך פנה גם לרחוב משרדו של לובינסקי, אולם הכל לשוא. “הצפור הכחולה” לא נראתה בשום מקום.

אז גמר בלבו להכנס לבית‑מרקחת. בקש את רשימת הרופאים, וכשהוגשה לו, עמד בפנה, הוציא עפרון ונייר והתחיל עובר על הלוח מראשו.

אבל בעיר היו כל כך הרבה רופאים ורופאות למיניהם, ומאין ידע תחת איזה שם מסתתרת הרופאה, אשר אליה פנתה זיוה? ואיך מגדירה הרופאה את מקצועה: מומחית למחלות‑נשים? או אולי למחלות פנימיות? או ליולדות? תעו עיניו בין השמות הרבים ולא מצאו להן מנוח.

נוסף לקדחת נפשו נשבה למן הבוקר רוח קדים לוהטת כנשימת הגהינום. אגלי זיעה נטפו ממצחו ונפלו על זכוכית הלוח. נגב אורי בקצה שרוולו את הזיעה מעל הלוח, העביר בכף ידו על פניו הלוהטים והחליט:

הוא רשם כל שם וכתובת של רופאה, אשר במרכז וברחובות הראשיים של העיר. לפרברים בודאי לא פנתה. גמר אורי ברוב עמל את העתק הרשימה, החזירה לרוקח בתודה ויצא לרחוב.

עתה החלה הליכה רבת פגעים מרופאה אל רופאה, מקצה הרחוב ועד קצהו, ממרכז אחד למשנהו. היה אורי דופק על דלתות הרופאות ושואל, אם לא פנתה אליהן בחורה אחת מהשרון בלוית בחור; יתכן שבאו במכונית קטנה. (עם כל שלוותו העשויה, היה אורי מבליג בקושי על הזעם שתקפו בהשמיעו את המלים האחרונות.) אבל מכל הפתחים שב כלעומת שבא. בכל המקומות ענוהו בשלילה. איש לא ידע על‑אודותם.

משמים ועצוב‑רוח הלך אורי על פני המדרכות, מחזיק בידו את הרשימה. עתים נסחף עם זרם האנשים. לפתע תקפתו מחשבה אחרת: אולי פנתה דוקא לרופאה שבאחד הפרברים הרחוקים של העיר, למען לא ימצאנה? כן! אל נכון! איך זה לא הבין מראש את הדבר? הרי הוא כה מובן ופשוט. כן, עתה ימצאם!

שוב נכנס לבתי‑מרקחת והוציא מתוך הרשימה את כל הכתובות של הרופאות בפרברי העיר. רוח תקוה פעמתהו שוב. עתה יצליח!

ןאכן נדמה, כי ההצלחה האירה לו פנים. אך פנה לרופאה הראשונה לפי הרשימה החדשה, הסבירה לו זו פנים והמשיכה אתו בשיחה, שלא כדרכן של שאר הרופאות שפנה אליהן עד עתה. בלע אורי כל מלה היוצאת מפיה מתוך עצבנות וקוצר‑רוח.

אחרי שחזר על שאלתו, בדרך שגרה, אמרה הרופאה:

– ההודיעה לך הבחורה כי תפנה אלי?

הוכרח אורי לגלות לה חלק מן האמת:

– יש לי כמה כתבות, שלפיהן חשבתי למצאה. מתוך טעות שכחה הבחורה לכתוב לי את הכתובת. עתה אני מחפשה…

ראתה הרופאה את עיניו המעונות והשואלות, את להט פניו המשונה, הבינה מה שהבינה ובקשתו להכנס לחדר.

פעם לב אורי בחזקה: אולי?…

הוא ישב אל השולחן ומולו הרופאה. אשה באה בשנים היתה, ועיניה מלאות הבנה וטוב‑לב.

פתחה הרופאה ואמרה:

– לשוא עמלך, איש צעיר.

לטש אורי את עיניו, מופתע מדבריה אלה.

– איך זה?

המשיכה הרופאה בנימה של קרבה:

– שמע ותבינני. הרופאות דורשות מאת הנשים הפונות אליהן – שמירת‑סוד גמורה. הרי תדע, כי עזרה כגון זו היא נגד החוק הקיים בארץ. ובכן הרופאות דורשות את שמירת הסוד בכל תוקף, ועל אחת כמה וכמה שהן עצמן לא תגלינה אותו…

החריש אורי מתוך מבוכה ועצב. והרופאה המשיכה מתונות:

– גם בחור היה אתה, אמרת. לא אשאלך מיהו ומי לך הבחורה אשר תחפשנה, אבל תודה בעצמך, כי הדבר עלול לעורר חשד ידוע, ואם גם במקרה תהיה במקום שהבחורה נמצאת בו, מובטחתני שלא יגלו לך את הדבר.

ישב אורי כתקוע במקום ועיניו הביעו מבוכה ויאוש. הרופאה קמה מכסאה. קם גם הוא. אז נגשה אליו, לחצה את ידו בחבה אמהית ואמרה:

– התאושש, איש צעיר. סע הביתה והרגע. אם הבחורה פנתה לרופאה מומחית, כל רע לא יאונה לה.

אורי גמגם איזה דברי‑חן מקוטעים, לא ברורים אף לעצמו. דבר מה העיק על הלב. העינים צרבו.

שוב עמד ברחוב.

איך זה לא יכול להבין זאת? איך שלטו בו העצבים המתוחים, עד שלא ראה ולא הבין מה שילד יודע ומבין? מבטו נפל על שתי פסות‑הנייר שבידו, גזרן וקרען לקרעים קרעים. הרוח נשאה את פסות‑הנייר הרבות ופזרתן לכל עבר, ואחרי עופן רגע, נפלו בלי תנועה כתקוות חייו שהוכזבו. נפלו קרעי‑הנייר כצפרים פגועות‑חץ, הנופלות לפתע ארצה ורוח אין בהן.

אך הביתה לא שב.

מוטב לו להשאר כאן, להשתעשע בתקוה, כי ראה יראה את לובינסקי ברחוב, או כי מקרה אחר יבוא לו לעזרה. מטב לו לתעות כאן ברחובות העיר, מאשר לחכות בבית לשובה ולסבול ענויים אין קץ.

זמן רב התהלך עוד מאז יצא מאת הרופאה, אחר‑כך שב ובא לפני משרדו של לובינסקי. אבל המשרד היה כבר סגור. החליט אורי ללון בעיר ולחכות לו בבוקר בשעת פתיחת המשרד. בודאי יבוא הנה לעת בוקר.

פה ושם נצנצו כבר אורות הלילה. הערב החשיך. נזכר אורי, כי מהבוקר לא טעם כל אוכל. רק איזה כוסות גזוז בלע בעמידה, משגבר המחנק. מנה את הפרוטות בכיסו: היה לו די לשוב הביתה, לא יותר. אבל אם ישאר בעיר עד מחר, עליו לאכול דבר‑מה. בלי כל ספק. אז גמר בלבו, כי למחר בודאי ימצא את זיוה (מדי נזכר בה עתה, פחת כעסו מעט, ולעיני רוחו צפה שוב זיוה הקטנה שלו, הכואבת, המעוררת חמלה ואהבה לבלי מצרים…)

ודאי ישיגו להוצאות הדרך וישובו יחדו. ובאם גם לא ימצאנה (היתכן?…) ישוב באוטו‑משא הביתה, כמו שהסכין לעשות בחורף שעבר.

נכנס לבית‑אוכל, בלע דבר‑מה בחטיפה ושב לרחוב. אך בצאתו חש עיפות איומה שתקפה את כל גופו. צריך ללכת לישון, חשב. אבל אנה יפנה? אמנם יכול היה ללכת למכרי זיוה, אבל שמה ירבו לשאול לשלומה. לא, אי‑אפשר. אולי אל רחל? אבל היא בודאי החליפה כבר את דירתה ואין למצאה. החליט אורי לטייל ברחובות ולבקש פני מכרים. הן יש לו בעיר מכרים לרוב, אך את מעונם לא ידע.

שוב התחילה ההליכה. אך בפחות מרץ מבראשונה. הוא עיף מאד. הרבה אנשים עברו על פניו ואין אף פני מכר אחד. אף אחד. אין.

עד אפיסת הכוחות עיף. מהר ובא לשדרות העירוניות וישב על אחד הספסלים. כאן ישב כל הלילה, הרהר בלבו: הן איש לא יגרשו מהגן.

אך ישב על הספסל והנה קרב אליו בחור צעיר מצד הרחוב. העיף עליו מבט עיף. ספק מכר, ספק זר. מי הוא? אך משנכנס למקום של אור, הכירו אורי בלי קושי. הררי!

פעם עבד עמו בפרדס ביהודה, ומאז לא הוסיף לראותו. רק במקרה שמע, כי עבר לעבוד בעיר. כן, מקרה מוצלח, לבסוף… קם אורי לקראתו והושיט לו את ידו לשלום. הלה ענה שלום בסקרו ארוכות את המברך.

הזכיר לו אורי את שמו.

– אה, נכון. ומה שלומך, אורי? זמן רב לא ראיתיך.

הם טיילו לאורך השדרות והררי לא פסק מלדבר. הלה אהב לספר על עצמו, על מעשיו, על פקחותו והצלחתו אצל הבחורות. ומכיון שדמה למצוא אוזן קשבת, ספר הרבה.

ואורי פסע על ידו ומחשבה אחת במוחו: לנוח, איך אפשר לנוח?… אולם זרם הדבור של הררי לא פסק. לבסוף התחילו השאלות:

– ואתה עובד במקצת?

– עובד.

– ומה מעשיך בעיר?

– לרגל איזה ענין.

– אולי סתם ככה… לבלות קצת עם בחורות, חה‑חה!

הביט בו אורי כאילו אינו יכול לרדת לסוף דעתו.

– אה, פרדון! סליחה, אורי. הרי “בעל‑בעמיו” אתה, שלא כרווקים, הבאים העירה מדי פעם בפעם לשם מטרה ידועה…

שבע הררי נחת מדברי עצמו והוסיף:

– ומה שלום “העזר כנגדו?”

– טוב, תודה.

– הגם היא אתך בעיר?

– לא! – כמעט נזעק אורי.

טפח הררי על גבו ואמר:

– שמע, אורי, בוא אתי לקולנוע. גם אציגך בפני בחורות נאות ונבלה יפה את הערב. בחייך! אין היום בעלים נאמנים…

וכאן אמץ אורי את כל כוח רצונו:

– תודה, הררי, לא אוכל ללכת. מאד עיפתי. רוצה אני לנוח. אולי אוכל ללון אצלך בחדר?

הסס הררי רגע ואחרי‑כן אמר:

– טוב, בבקשה. תישן אתי במטה.

– יפה. תודה רבה. האוכל ללכת תיכף?

אמר לו הררי את כתובת חדרו ובאר לו את מקום המצא המפתח.

– עלי למהר להצגה. שלש מטות בחדרנו. שלי מצד שמאל בכניסה. על יד תיבת הפרימוס.

– טוב.

– ותשכב לצד הקיר, כי רגיל אני לישון מצד החדר.

– טוב.

נפרד ממנו הררי, ואורי מהר לחדרו. הוא שנן במוחו את כתובת החדר, כאילו היתה זאת סיסמת‑הצלה פלאית. הוא מצא את הבית, את החדר וגם את המפתח. לבסוף הכיר לפי התאור את מטת הררי ושכב תיכף לישון.

במוחו נתערבב ונטשטש הכל. תסבוכת משונה של רעיונות ורגשות, אשר לא ידע פשרם. אחר‑כך חדל הכל.

הוא נרדם.

טרם נעור שאון הבוקר הקיץ אורי משנתו. בו ברגע נזכר בכל התלאות שעברו עליו אמש אולם הכעס והרוגז לא שבו אליו בקומו. כאילו נשתכחה מלבו השנאה ללובינסקי. רק את זיוה ראה לעיני רוחו, כואבת וסובלת בין כתלי אחד הבתים; אולי הוא גם עובר על פניו ואינו יודע כי שם היא.

מה שלומה? הבאמת אין כל סכנה, כפי שהרופאה אמרה, או היא בקשה רק להרגיעו? שוב גברה בו התשוקה למצוא את זיוה. היאמן, כי היא נמצאת פה בעיר, והוא לא ימצאנה?

בטרם בא המשרת לפתוח את שער המשרד עמד כבר אורי וחכה. אבל גם כאן נכונה לו אכזבה.

חכה חצי שעה, שעה ויותר, ולובינסקי לא בא.

אורי התהלך עוד זמן‑מה ברחובות ואחר החליט לשוב למושבה. אי‑אפשר להשאר יותר בעיר. הרי כתבה, כי תשוב לעת הצהרים, ואם כל מאמציו למצאה עלו בתהו, עליו למהר, לפחות לזמן שובה.

חכה אורי בכביש לאוטו‑משא ההולך למושבות, אבל אותה שעה לא נזדמנו אוטומובילים ריקים. הוכרח אורי לעלות על עגלה עמוסה למחצה. אבל על יד המושבה הראשונה נטתה העגלה מהכביש, ואורי נשאר על אם‑הדרך מחכה להזדמנות חדשה. וכשלא ראה כל עגלה לצד המושבות, פנה ללכת ברגל.

כחצי שעה עבר עליו בהליכה מהירה, עד שהשיגתו עגלה טעונת‑משא. העגלון הזמינו לעלות ואורי עלה ברצון.

אבל תיכף שב אליו קוצר‑רוחו. העגלה התנהלה לאטה. בירידה – בזהירות, ובעליה – בקושי. על פניהם עברו מכוניות ואפני‑מוטור טסו כשדים, ואורי תלה בהם את מבטו המקנא.

מה נכסף עתה להיות חוליה אחת משרשרת התנועה המהירה הזאת, אחוז במרוץ השטן הזה. לטוס ולשכוח הכל בתוך המערבולת.

אבל הוא ישב על גבי שקים קשים, בעגלה שהתנהלה לאטה. לעתים עצר העגלון, ירד לראות, אם לא אבד לו בדרך חצי‑הפח, כלי להשקות את הפרדות. פעם ירד גם לתקן את רסן הפרדה שנשמט מפיה. העגלון צפצף לו נעימה מזויפת מתוך שלוה אלוהית, ואורי נשמתו פרחה מקוצר‑רוח ומכליון‑עינים.

הה, כמה תמשך עוד נסיעה ארוכה זו?…

יש שאורי הסתכל לתוך התנועה שבכביש, ומדי פעם דִמה לראות מרחוק את “הצפור הכחולה”, אך עד מהרה היה נוכח כי טעה. עצביו הנרגזים הם הם המלהיטים את דמיונו.

אבל הפעם פָעם לבו יותר:

האין זאת המכונית הקטנה בעלת צפוי‑הלכה הכחול? כן, אין כל ספק בדבר “הצפור הכחולה” טסה על הכביש!

באחת צנח מעל השקים והספיק לעמוד בכביש, בטרם תחלוף המכונית על פניו.

נשמע רעש‑מעצור, ואורי עמד מול פני לובינסקי. בן‑רגע נמחקו מן הזכרון כל האמרות והפסוקים ששנן והכין לעצמו לעת הפגישה אתו.

– זיוה… היכן זיוה?! – הספיק להוציא מפיו מתוך התרגשות רבה.

– שבה כבר הביתה, אורי. בריאה, אף כי חלשה מאד. הכל בסדר. אך מה חורו כה פניך? מה לך. בן‑אדם? הרגע!

אורי פלט מקרבו:

– איפה ראית אותה?

החל לובינסקי לספר כמתנצל, כאדם הרוצה לגולל מעליו אשמה לא‑לו:

– שלשום ישבתי במשרד. באה אלי זיוה וספרה לי הכל. הרופאה דרשה כסף. הרבה כסף. ובמזומן. ידעה זיוה, כי לא תשיג בבית את הכסף. הרופאה אמרה, שאין לדחות את הנתוח אף ליום אחד. אז הלויתי לכם מעט כסף. אין דבר, לכשירחיב – תשיבו לי. עזרתי לה גם במשא‑ומתן עם הרופאה.

– אצל איזו רופאה?

– הלא היתה בידי זיוה כתובת מהרופא במושבה, לפי הכתובת הזו הלכנו.

(“ובכן רמתה אותי הרופאה הראשונה!” – הרהר אורי ברוב מרירות) ולובינסקי המשיך:

– כבר אמרתי לך, הרופאה רצתה הרבה כסף. הוכרחתי לעמוד אתה על המקח. זיוה לא יכלה לעשות זאת, היא היתה נרגזת מאד וצריך היה להניח לה שתרגע. היא גם פחדה, פן תבוא לפתע ולא תרשה לה לעשות את הנתוח…

עמד אורי ולא השמיע הגה. רק לבו הלם בהתרגשות עזה. כן! אין כל ספק, שלובינסקי לא שקר גם הפעם. את האמת ספר. הוא עזר לזיוה, לילדה שלו, הוא עמד לה בשעת סבלה!…

והוא, אורי, זהם אותו בחשדים מכוערים בהרהורים טמאים.

וגל חדש של התרגשות עבר את כולו. בלי אומר תפס את שתי ידיו של בנימין לובינסקי ולחצן בחזקה.

פרק עשירי: הַפֵּרוּד

על פני שאיפות הרוסות, על תקוות שבורות למחצה, זרחה שוב השמש. כמו על פני גן, שעברתהו סערה, התחילו החיים מתרפאים מפצעיהם ושבים לאט למסלולם.

הגרמה לכך ישיבתו של אורי בבית בעת הבראתה? או היה זה מעין גמול ליסוריו הרבים בהיותו בעיר, מעשה אשר בשמוע עליו זיוה כה נגע ללבה?…

איך שהוא ובאורי קמה שוב התקוה, כחוּל הזה הקם לחיים מאפרו.

אולם הימים היפים ששבו אליו בהיסח‑הדעת רק הגבירו את המועקה שבלב לאחר שהועם הברק המדומה. אך שב אורי לעבודה וזיוה נשארה יחידה בבית, שבו הצללים וכסו את חייהם יותר מאשר קודם. ושוב נמשכו הימים הנטולים תשוקת‑חיים, כימי אבל על דבר‑מה יקר מכל, נכסף מכל, שאבד לבלי שוב.

ובעוד אשר אורי נשא את יסוריו בדומיה, מכונס בצערו בלי תלונה, היתה זיוה משיחה את לבה לרבים, ותלתה את עיקר הקולר בגילם הצעיר.

– לא בגרנו דיינו, – אמרה לפעמים גם לאורי – עלינו להפרד לזמן‑מה, להתבגר כל אחד בפני עצמו, ואחר כך נתחיל את החיים מחדש, כאנשים בעלי דעה וטעם קבועים.

אבל אורי ראה בדבריה רק אותות יאוש שלא מדעת. ואכן לרוב היה הדבר עובר ונשכח – עד התחדש המועקה.

נבצר ממנו לדעת, מה גרה כל כך את עצביה, מה עשה אותה לחטטנית כל‑כך. עתה נפלו ביניהם לעתים קרובות מחלוקות קלות, ותמיד על לא דבר. בשל דברים קלי‑ערך, אשר איש לא ראם מראש ועל‑כן לא יכול לקדמם בדעה נכונה.

ושוב חשב אורי על השפעת לובינסקי (השפעה ישרה או לא – את זאת לא ידע עדיין) והמחשבה גברה עוד, כשראה אותו פעם, בשובו מן העבודה, מתהלך לפנות ערב במושבה כמפוזר, והוא לא ראהו כך עד היום ההוא.

את זיוה לא העיז לשאול, אם היה אצלם לובינסקי באותו יום.

הוא לא ידע בברור מה שעתיד להתרחש, אך הרגש הרגיש כי עומד לבוא דבר‑מה איום, כסופה שעתידה להתחולל פתאום, לעקור עצים משרשיהם, להפיל בתים על יושביהם, להרוס ולהחריב כל אשר בדרכה.

והדבר אמנם בא.

אך לא בקולות וברקים, אף לא ברוח סערה, כי‑אם כהצעה צנועה ושקטה, אבל גם חותכת את גורלו.

פעם בערב, בשוב אורי מעבודתו, אמרה זיוה:

– אני רוצה להמשיך את הלמודים, אורי.

הוא הביט בה, כלא יורד לדעתה. אך היא פרשה לפניו עד מהרה את כל התכנית: בין כך ובין כך אין בשבילה עבודה במושבה ואין לה מה לאבד. בעיר תמצא עבודה, ולו גם בשרות‑בית, ובערבים – תלמד. עתה רוצה היא ללמוד למוד שיטתי כדי להגיע לאיזו עמדה בחיים. והדבר אינו נורא כלל. האם לא יוכלו להתראות בכל שבת כמו בחורף שעבר?

ומשהטיח אורי כנגדה והראה על ההרס שיגרם על ידי כך לחייהם, כי למוד לשם תכלית פירושו פירוד לשנים רבות, ואיך הם יכולים לקבל עליהם אחריות לתוצאות…

גם אז לא התבלבלה זיוה וענתה כמחכה לדבריו:

– אם רק תרצה להבין, תראה כי אך ברכה תצמח לנו מזה, אורי. ואם אמנם כדבריך יהיה, ולא נוכל להמשיך לחיות כך זמן רב, אזי נוָכח, שנינו נוכח אז, אתה מבין? כי יחד דרכנו, יחד לעולם. אתה מבין? ואז אשוב הביתה נרגעת ויודעת חיים ורוחי תשוב להיות כבראשונה. שוב אעסוק במשק‑בית, אתרכז בחיי‑משפחה, כי אדע, שזאת דרכי בחיים ולא אחרת. ואז ישובו לנו ימים טובים, אורי… צריך שתהיה לנו רק קצת סבלנות…

מה יכול היה לענות על כך? זיוה לא היתה ככל הנשים, ואולי משום כך היתה יקרה לו כל כך. אולם עתה העמידתהו מקוריותה במבחן קשה. ושבעתים צר היה לו לאורי להתנגד לה, כי הוא עצמו דרש תמיד את הכרת החיים לכל גלוייהם. האם עלה על דעתו, כי לא ביחד יעברו את אסכולת החיים?

אולם יש להביט נכוחות בעיני המציאות, ואם גם בצער הרבה יעלה לך הדבר. לא היה מוצא אחר. אורי הוכרח להסכים, והתכנית בוצעה עד מהרה.

נקפו שבועות והיו לחדשים. זיוה השיגה עבודה בעיר ובערבים היתה לומדת. לפעמים היה אורי נוסע לבקרה, אבל לרוב היה שב למושבה במפח‑נפש. היא היתה נחפזה תמיד מהעבודה לשעור ומהשעור להכנתו. הלמודים בלעו אותה כליל, עד כי לא נשארו בשביל אורי אלא רגעים חטופים.

ולעת הסתיו כשפחתה העבודה במושבה, היה אורי נודד לעתים על פני רחובות העיר, ככלב נדח זה המחפש את בעליו. לפעמים היה שב כלעומת שבא, גם מבלי להתראות עם זיוה. והרבה סבות היו לכך.

אך כל דבר לא הפתיעו עוד עכשיו. הוא ידע, כי זיוה נפגשת לעתים קרובות עם לובינסקי, אף כי לא ספרה לו מזה אף חצי דבר.

עכשיו, עם השנוי האחרון, נוצר מצב חדש לגמרי. אורי היה רחוק בשרון ואילו לובינסקי היה בעיר, בלתי נראה ובלתי‑נתפס.

הוי, הוא, הוא…

לפעמים היה אורי נאחז בצפרניו באחרית היש הקיים, כרוצה להציל שריד אושר, שביב אהבה שדעך לעיניו.

היאמן, כי כל בנין חייו הלך הלוך והתמוטט כבנין קלפים זה, שידי הילד המשחק רפו ממנו?… לא, אי‑אפשר… לא משחק היה זה… וכגחלת טמונה בתוך אפר, אשר רוח נשבה בה, כן נעורו שוב הרגשות הכואבים בלבו. ושוב החל לברר לעצמו כמה אפשרויות של תקון… ומה אם תרצה זיוה להמשיך את למודיה בחוץ‑לארץ, היסע עמה?… האם תהיה לו היכולת?

אך מה מועיל במחשבות אלו, אם מחשבותיה היא אינן ידועות לו, אף שמץ ממחשבותיה האמתיות?…

ובעוד אורי מתקומם ברוב מכאובים למזימת הגורל, כאבה עוד נפש אחת ליגונו.

אלישע.

אף כי אורי לא ספר לאלישע אף דבר וחצי‑דבר (וגם אלישע השתדל שלא לנגוע בנקודת המכאוב), בכל‑זאת ראה הלה יפה את פני אורי שרזו ונפלו פלאים בזמן האחרון. ראה את עיניו אשר עמקו מרוב צער, את הליכותיו המוזרות שהראו על משבר פנימי עצום. ודאב לבו לכאבו של ידיד הנעורים. אבל נבצר ממנו להושיעו. פעם נסה אלישע לדבר על כל זה עם זיוה. אבל היא לא ענתה ברורות. האם פסחה עוד על שתי השעפים?

גם היא, זיוה, רואה את הנעשה, וכאב אורי כאבה. אך אין לאל ידה להושיע כרגע. הידרש ממנה להעלות את שאיפותיה קרבן לחיי‑הנשואים? יחכו עוד, אולי ילמדום החיים בינה… כה דברה זיוה באזני אלישע.

בינתים נעשה אורי למחוסר עבודה תמידי. ככלות העבודה בשרון, לא היה גם מסוגל לחפש עבודה אחרת במקום אחר, כי הדאגות מצצו את כל לשדו, החלישו את כל מרצו ורצונו לפעולה.

ואז הביא המקרה מחשבת‑מוצא לאלישע. יערי, קרובו של אלישע, נעשה למנהל כללי של משק מטעים גדול, שעמד להבנות בקרוב על‑ידי איזה בעל‑הון חדש מחוץ‑לארץ. והנה צץ במוחו רעיון מלבב: לסדר שם את אורי בעבודה הרחק מן העיר. להבריחו מן המצב העלוב בו נתון היה עכשיו, לחלצו מצפרני היאוש הנורא.

במרץ נגש אלישע לבצע את תכניתו, ובזמן קצר סודר הכל על הצד היותר טוב. יערי הסכים ברצון, לאחר ששמע את חומר הסבה, וגם בלשכת‑העבודה הועבר הענין.

אורי לא התנגד. כילד קטן נתן להדריך את עצמו. תשוקת‑חיים לא פעמה בו, אך גם שלילה גמורה לא ידע. זמם לו המקרה עבודה, הרחק מהישוב – ויקחה. אבל האם מזה תבוא הישועה?

אורי לא האמין.

העבודה במשק החדש החלה. אורי לקח חלק עוד בעבודות ההכנה, ובאמצע החורף עבר למחנה הפועלים שבנקודה החדשה.

בשעות היום נצח אורי את העצב הנסתר בכוח העבודה, אך בלילה שבו המחשבות להטריד את מוחו. הדירו שינה מעפעפיו והתעללו בו, כמקודם. אבל באין איש קרוב לו, למי ישיח את דאגותיו למען יוקל לו? נאחז אורי במוצא אחר: מכתבים.

אולם גם במכתבים לא יכול היה לבטא את כל אשר עם לבו. לא רצה להראות כמגוחך, כאדם נכסף לדבר שעבר, המחפש הד קולן של תקוות שעברו. על‑כן בחר אורי לכתוב לזיוה על דברים צדדיים מחייו וסביבתו החדשה, ורק לעתים רחוקות התגנב לבין השורות הכאב שנשמר ברעננותו.

וזה מכתבו הראשון של אורי לזיוה:

”זיוה, בהיותי אצלך לפני שבוע ימים היית כה נחפזת, שלא הספקתי לספר לך הרבה על מקומי החדש, ומסופקני אם גם קלטת את המעט שהשמעתי באזניך, עת רצת מן העבודה לשעורים. אבל טינא אין בלבי עליך. אדרבה, אני אוסיף ואספר לך כהנה וכהנה. (הרי לקריאה אל‑נכון תמצאי לך שעה פנויה…) ואל יהא הדבר מוזר בעיניך. עת נמצא אדם בערבה, באין ידיד קרוב, קם בו לעתים רצון לשוחח מעט על דברים שונים, ולו גם על‑ידי מכתב. אולם הקדמתי ארכה יתר על המדה. הבה ואתחיל בעצם הענין.

השטח נמצא ברחוק קילומטרים אחדים מכל ישוב עברי. דרך כבושה עדיין אין לכאן, והאוטו המביא לנו מזון מדי יום ביומו, נאלץ היה לחרוץ בגלגליו חריצים עמוקים בחול. עתה אני מרגיש כאילו נקשרנו לעולם הגדול בשני החריצים הארוכים האלה.

וגם זאת נחמה…

ששה אהלים נטינו על אחת הגבעות, כמספר ימי העמל בשבוע. ושנים‑עשר גברים אנו כאן. שנים, שנים לאוהל. בתוך עגול האהלים הקימונו צריף‑עץ ויהי לנו למטבח וחדר‑האוכל, ואגפו השני – למחסן וחדר‑דירה לחברה היחידה שבמחנה, היא המבשלת לנו ומטפלת בנו כאם. יוצא, איפוא, שכולנו הגברים שומרים על שלום האשה היחידה בערבה, בהיות חדרה שבצריף מוקף מכל צד אהלינו.

את הבאר קדחו עוד לפני בואנו לכאן ולרגלי הגבעה מלבין הבנין הקטן שהוקם עליה – הוא בית‑המכונה.

ובצאתך אל פתח האוהל, תראי במרחק, כמתוך ערפל, עיר ערבית על גגותיה השטוחים ובניניה האפורים המוזרים, הנראים מרחוק כהרוסים למחצה. משמאל משחיר באופק מחנה אהלי הבדוים, המזכיר לי את מחנה הבדוים מלפני שנים, מול גבעת הקבוצה. רק על זה תנוח עין המביט, והשאר באשר תפנה, רק אדמת בור וחול, מצמיחת חילפה ויבלית.

ועוד יש לנו במחנה עמוד של אקליפטוס תקוע על יד צריף‑העץ, מוט‑ברזל תלוי עליו ומעדר שבור בצדו, – והיה לנו לפעמון. (האין זה מזכיר שוב את מחנה הקבוצה לכל פרטיו?)

כזה הוא מחנה העבודה בתל‑אברם. כך קראו למשק החדש על שם מיסדו, אברהם שליסקי, יהודי עשיר מפולין, אשר קנה לו נחלה בארץ אבותיו. וכדאי גם להשמיעך את עצם הספור, איך נעשה “הזקן” לבעל נחלה בארץ ישראל. וכך מספרים אנשי המחנה.

שנים עלו לפני שנים אחדות מעיירה אחת בפולין המדינה. שניהם בעלי‑גוף היו, האחד ראובן רָב והשני אברהם שליסקי. בבואם לארץ ישראל הובילום סרסורים למקומות שונים בארץ, זה בכה וזה בכה.

אחרי משא‑ומתן ארוך רכש לו כל אחד נחלה לפי חשבונותיו. ראובן רב קנה שטח הגון של אדמת פלחה בעמק יזרעאל. הראו לו שם את תכנית העיר הגדולה, שמתחילים להקימה בקרוב וראה כבר בעיני רוחו את השורות הארוכות של עגלות עמוסות תבואה המובילות את היבול הרב מהמשק הגדול למחסני‑התבואה שבעיר. ואילו אברהם שליסקי קנה שטח גדול, רובו אדמת חול, לא הרחק מהעיר החדשה שנבנתה על חוף הים. ואף כי חטה לא הצמיחה האדמה, הנה – חשב – לכשתתרחב העיר, יוכל בעזהש"י לחלק את הקרקע ולמכרה למגרשי‑בנין…

שניהם שבו הביתה לעיירתם שבפולין והתכוננו לעלות לארץ עם כל בני ביתם. ראובן רב, בשובו לביתו, מלא פיו שחוק: ר' אברהם קנה אדמה, שאינה מלכלכת את בעליה, בין לחה ובין יבשה…

ושליסקי שמע את חרפתו ושתק.

אברהם שליסקי נאלץ להתעכב עוד בעיירתו וראובן רב עלה לראשונה והתחיל תיכף בפעולה. העיר שהראו לו בתכנית שחור על גבי לבן טרם נבנתה ונסיון בהנהלת משק חקלאי טרם רכש לו הסוחר מפולין, ולאחר שנים מועטות של התאבקות עם הגורל כלתה פרוטה מכיסו ולא היה לו במה לנהל את משקו. בניו עזבוהו ועברו לעיר, מי למלאכה ומי לעבודה שחורה, וראובן רב נשאר גלמוד, טרף לשני המחסור. אך דוקא עתה קמה בו תחיה פנימית הוא ראה הרבה אכרים, אשר עבדו בעצם ידיהם חלקות לא גדולות והוציאו ממנה מחיה, אם כי בצמצום, ויתאוה גם הוא לעשות כמוהם.

הוא מכר את רוב אדמתו וסלק את חובותיו שהשתרגו על צוארו. לעצמו השאיר רק חלק קטן, שיוכל לעבדו בידיו הוא. זוג פרדות השאיר באורוה, שתי פרות ברפת, וכן התחיל בחיים חדשים.

ראובן רב הסוחר ובעל‑האחוזה נעשה לאכר זעיר בעמק.

ואברהם שליסקי, אשר בא ארצה רק מקץ שנים אחדות, ראה והנה מסביב לאדמתו נטועים פרדסים לרוב, מהם כבר נושאי‑פרי, ואף כי העיר לא הגיעה עדיין עד גבול אדמתו ואי‑אפשר היה לחלקה למגרשי בנין, אך מחיר אדמתו עלה פי כמה. וחושו המסחרי לחש לו למכור את חצי האדמה הזאת ולקנות במקומה שטח גדול מזה הרחק מעט מהישוב, אשר הקרקע עולה שם לעת עתה בזול – עד שהישוב יגיע שמה…

בינתים הקימונו את מחננו על אדמת אברהם שליסקי, הוא תל‑אברם.

לא אדע, זיוה, על שום מה אחשוב לעתים על הסוחר ראובן רב, שנעשה אכר בעמק. ואף כי מעודי לא ידעתיו, אראהו לפעמים בעיני רוחי, בצעד, על רגבי האדמה הלחה, נוהג צמד פרדות בניר, בחלבו בעצם ידיו את פרותיו המעטות ובהאכילו אותן מספוא. ולא אדע למה הטיפוס הזה כה קרוב ללבי, לעומת שליסקי, שהוא זר לי, עד כי לעתים אחשוב: אולי מוטב שאעזוב את העבודה השכירה בפרדסים ואפלח ניר באדמה שחורה ודשנה אי‑שם בעמק רחב‑ידים… זיוה, אולי נתחיל הכל מחדש, שמה בעמק?…

הנה אני כותב לך בלילה לאור המנורה ויעקב, חברי לאוהל, מתעורר ושולחני לישון. מחר צריך להשכים קום לעבוד.

צדקת, חברי יעקב. עוד מעט ואגמור.

כתבי לי מה נשמע אצלך, מה למודיך?

שלך, אורי"

ויש אשר יתחיל אורי לכתוב מכתב רגיל על החדש שבמחנה ועל אורח חייו, ופתאום, בבלי דעת כמעט, יעבור אל אשר יעיק על לבו כאבן מעמסה.

"זיוה, מאז שלחתי לך את מכתבי האחרון לא נתחדש הרבה אצלנו. מתחילים כאן בבנין בתים ורב מספר הפועלים במקום. עוד כמה אהלים הוקמו. גדל מחנה העמל.

היום בקר “הזקן” את העבודות. במכונית קטנה הגיע, שלא כדרכו, כי תמיד הוא בא באוטו‑המשא הרגיל. השפיעו עליו כנראה המנהלים, כי לא נאה ולא יאה לו, לבעל מטעים כמוהו, לבוא באוטו‑משא. והנה נענה להם.

גם כובע‑שעם חבש לראשו, כאלו לא ידע אחר מעודו.

זיוה, לו שמעת באיזה חדוה וקדחת ידבר הלה על קרקע, שתילים, מים ועבודה, כאילו היה בן‑בנו של פרדסן בארץ. והרי יהודי זה לא ידע עוד לפני חדשים מספר איך צומח עץ תפוח‑זהב.

זה כוחו של הכסף.

יש שאהרהר: לו מצאנו כוח מניע למול מניע הכסף בחיי האדם, אשר ישוה לזה בכוח הדוחף והמעורר את האדם לחיים ויצירה, כוח אדיר כזה לוא מצאנו, כי אז נצחנו את העושק שבחיים. כי אז הפסקנו את מרוץ‑השטן על גבי חלשים ונדכאים, הנשארים שבורים ורמוסים בצדי דרך‑החיים…

כן אבל די בהגיונות ובפילוסופיה, רוצה אני לשמוע קצת ממעשיך וממחשבותיך.

אגב, הגידי, האומנם נכונה הרגשתי בקראי את מכתבך האחרון, כי כעין קרע נתהוה בנפשך ונעשית תועה בדרך החיים?… ואולי משגה הוא עמדי, ואני רואה בדבריך מהרהורי לבי?…

הלא תאבי לספר לי את כל אשר עם לבבך, כמו אז בהיותנו יחד?

ומה בעצם כונת למודיך?

“יעברו ימים, אמרת, ונשכיל לפעול לפי רוח המציאות”. האם לא הגיעה עדיין השעה לדון בדבר? וכבר כלה הכוח לשאת עוד.. עתים יפרוץ הכאב כהר געש, כל מחשבה יכסה… אין מאומה זולת הכאב.

כמובן שאין תנאים חיצוניים יכולים לעכב בעדך מלשאוף למדע, שהוא לעצמו תכלית נאה עד מאד, אבל מדע כאמצעי קיום בשבילנו, אשר רק תמול החלפנו את בית הספר באוהל‑בד, בשאפנו לחיי עבודה – את זאת לא אבין.

החסרנו אנשים צעירים בעלי תואר אקדמי בעמנו? ההם יביאו לנו את הגאולה שחפשנו בשורות העמל?

הוריני, זיוה, אולי אשכיל להבין.

עוד רבות חפצתי לכתוב לך, אך חושש אני פן תחשבי את מכתבי לחיבור ספרותי. ואני הן את רחשי לבי אשיח לפניך, רק חלק קטן מהם. רסיס אחד.

המחכה בכליון לתשובתך, אורי"

בשעות הערב, בהכביד עליו הנטל מאד, יוצא אורי למחנה, מחכה שם לשומר, מבקש ממנו את סוסו לשעה קלה, קופץ על האוכף ודוהר לתוך האפלה כבורח ממקום סכנה, עד כלות הנשימה והתעופף שערות ראשו ברוח.

והחשכה מושכת במסתריה, מלבבת בשלותה. לא גבול לה לחשכה ולא קץ לשלותה. רק דהרות הסוס תצלצלנה בדומית הלילה.

פרק אחד‑עשר: הַנְּסִיעָה

עברו ימים, שבועות, חדשים.

בתל‑אברם חרשו, נטעו והשקו. טפלו ועדרו ושוב השקו. טובל האיש בזיעת עמל, מבלי לזכור יפה את האתמול, מבלי לחשוב בברור על המחר.

עם בוקר קום ועם לילה שכב. יריעה אחת אפורה של עמל וזיעה, אשר את תחילתה לא יזכור האיש ואת סופה לא יראה.

אבל יש אשר בין נשימה לנשימה יעמיק האיש חשוב, יעמיק חתור בנבכי נשמתו ויאבק מרה ברגשי סתר העולים מתהום העָבר, עם צללי‑האמש יאבק, המתפרצים ובולעים את הישות כולה.

בשלהי הקיץ קבל אורי מכתב קצר מזיוה, בפשטות מפליאה הודיעה לו, כי עוד השבוע עומדת היא לנסוע לפריז, להמשיך שם בלמודיה. הוריה באו לה לעזרה, ועכשיו, משעשתה כבר את כל ההכנות הדרושות, אין עוד כל עכוב ובעוד יומים תפליג מחוף יפו. הירצה להפרד ממנה? יבוא, איפוא, העירה, ליום נסיעתה, כי היא עצמה לא תוכל בשום אופן לבקרו, בהיותה טרודה מאד. יבוא, איפוא, לבטח, הלא‑כן? “כן, בוא תבוא, אורילי…”

כך כתבה זיוה.

כבחלום‑קדחת ארוך לאין קץ עברו שני הימים שלפני הנסיעה. האמנם שב הפצע לצרוב כמקודם והוא חשב כי כבר נרפא כליל? הלשוא היו כל ימי השכחה, כל שעות ההאֵבָקות העצומה עם הרגש הפרא?

בשקידה ובהקפדה בחן אורי את המחכה לו ביום נסיעתה. הוא חזר על הדברים שישמיע באזניה וחשב גם על הרבה דברים שאסור לו להשמיעה, לבל תראהו בחולשתו ולא תדע זאת לעולם…

אולם אורי לא אמר בזה די. איך יצעד על יד זה, האחר, אשר אל‑נכון יבוא ללוותה לאניה? (נודע לו, אגב שיחות חברים, כי רואים את שניהם לעתים קרובות בכפיפה אחת) איך יתהלך על יד הלז בעוד לבו עוד רותח כמו לפנים? היעמוד לו הכוח להֵראות בין שניהם רק כניצוץ של להבה שדעכה?…

אבל משקרבה השעה, הלכה ההחלטה הלוך וחזק. אין מפלט. עוד צעד אחד – האחרון…

אורי הודיע ליערי, למנהל הראשי בתל‑אברם, כי עליו לנסוע העירה בענין משפחתי תכוף, ועוד בשעות הבוקר ישב באוטו‑המשא ונסע.

מצא אורי את זיוה בחדרה בין חבילות ומלתחות לרוב נחפזה ופזורת‑נפש.

הוא נגש ועזר על ידה, כאח בוגר האורז את חפצי אחותו הקטנה לפני נסעה.

אחר‑כך נסע אורי לנמל, סדר שם את המטען ושב העירה. ברגל רצה ללכת אתה לאניה, טיול פרידה, ערב הפרידה.

הם צעדו זה על יד זו, ולא דברו מלה.

אך הרחוב לא שתק, סמטאות הנמל היו מלאות המולה. תגרנים ורוכלים הכריזו על סחורתם בזמרה וברנה מסולסלת. אנשים ישבו על מרצפות השוק מסביב לצולה דגים, שצָלם בשפע שמן, הוסיף למָנות מן הירק ומן הפלפל והכריז בשירה על מאכל התאוה! ילדים לבושי סחבות, סבלים חגורי חבלים ועוברים ושבים נחפזו ורצו ברחוב הצר. הכל היו כצועקים ושרים.

ובתוך המון ההומה הלכו רק שניהם בדומיה.

לב אורי היה ער. הוא ספג אל קרבו את כל הרעש וההמולה, את כל הדי הזמרה שבסמטא, והקולות התמזגו והיו באזניו למקהלת צער ויגון, וכאילו הספידה משאת‑נפש יקרה, אשר נבלה לעיניו, כפרח רך הנקטף בעודו באבו.

ככה צעדו ובאו אל חוף הים. אורי סדר עוד כמה ענינים קטנים, קנה בשביל זיוה איזה חפצים קלי‑ערך שאולי יהיו לה למועיל בדרך, ולבסוף ישבו שניהם בסירה.

כל טפיחת משוט קרבה אותם אל הפרידה ובעמדם על ספון האניה, בא הרגע האחרון.

עמד אורי כנגדה ולא ידע את המעשה אשר יעשה, אף לא את המלים אשר ישמיע. עמד כנגדה ועיניו נתערפלו.

נפלה זיוה על צוארו, הקריבה את ראשו אליה ולחצתו בהתרגשות אל לבה:

– אורילי!…

התפעם לב אורי. דמעות חמות הציפו את העינים, דבר מה נתלבה בקרבו: האמנם שב ויחי הפלא עתה בחבוק‑פרידה זה האחרון?…

אבל כרגע שבה אליו דעתו, שפויה, צלולה וחותכת: אך שביב‑אור אחרון הוא, בטרם תבלעהו האפלה.

הקץ, בא הקץ!

ברוך ובתנועת תוגה חרישית הרחיק את הגוף היקר מעליו. נשק בדומיה את הידים הצוננות ופנה לסירה מבלי הבט עוד לאחור.

לא ידע אורי כמה זמן עמד כך מאחורי המחסן הגדול והביט לים. שעה, שעתים או יותר. הוא הביט אל הים הסוער והגועש של יפו, אל האניה המתנודדת על עגנה ואל דמות נערה שעל ספון האניה, מבלי אשר ידע נכינה, כי זאת היא.

הוא עמד כך מבלי הרגיש בזמן ומבלי ראות את הנעשה מסביבו. פתאום פלחה שריקת קיטור את אויר החוף, הצטלצלה באזניו וחדרה לנבכי לבו.

עוד טפת דם אחת זלפה שם. ועתה בא הקץ.

אל נכון בא הקץ.

בצעדים מרושלים פנה אורי ללכת.

עיף ועצוב‑רוח תעה אורי ברחובות העיר ממדרכה למדרכה, מחלון ראוה למשנהו. רואה הכל, שומע הכל ואינו מרגיש כלום. היה כנושא בלבו הד יקר של נגון עילאי אשר קסם‑צליליו כבשו כליל, אך לו נתונים רחשי נפשו וזולתו לא ירגיש מאומה.

פתאום עמד מלכת. באיזה אורח‑פלא עמדו רגליו לפני שער משרדו של לובינסקי. מי הביאו הלום? האם בא לכאן ישר מסמטת הנמל? הוא נתק ממקומו ומהר לעבר הרחוב. איזה מעשה שטות! מה לו עוד וללובינסקי? תם ונשלם!

אבל בהחילו לטוות את חוט המחשבה, הלכו צעדיו הלוך ורפה: למה זה לא בא לובינסקי להפרד ממנה? האמנם בגללו לא בא לאניה? בגללו?… שוב הובילוהו רגליו עד לפני שער המשרד. ובטרם ידע את המעשה אשר יעשה, דחף את הדלת ונכנס פנימה. פקיד, ששולחנו קרוב היה לפתח, שאל לרצונו.

נתבלבל אורי מעט. לעזאזל, איזה רוח‑שטות נכנסה בו! למה בא הנה?

ואחר פלט בקושי:

– לובינסקי, בנימין לובינסקי… איננו?…

– לא. זה כמה שבועות שיצא לצרפת, בשליחות החברה.

רגלי אורי עמדו שוב ברחוב.

ללא קץ וללא לאות נמשכה שוב ההליכה ברחובות, כאילו היתה בסופה מטרת‑סתר נשגבה אך בלתי ברורה עדיין. ההליכה עצמה הפכה מין מטרה רחוקה. ומסביב לו רעשו החיים, פעמו כתמול שלשום, כאילו דבר אל קרה. העולם לא הרגיש ביגונו. העולם לא עמד מלכת בגלל משוגת‑חיים אחת, אשר חשבה להרוס חיי אדם צעיר עד היסוד. העולם לא הרגיש עד מה, כי‑אם רץ במסלולו.

מחשבת‑שגעון איומה הציפה פתאום את מחו: אין דרך אחרת מלבד דרך החדלון!

אין אלהים. אין תקון לעולם. אך לשוא מלחמת האנוש בשרירות החיים. באשר אין הטוב והרע אלא יליד המקרה. כל מרד האדם אך כאגרוף‑ילד קמוץ, כלפי השמש או הרוח.

גם האהבה איננה! רגש בדוי, שקר יסודו, תעתוע זדוני לפצוע בו את נשמת האדם!

אך שקר! אך מרמה! אך משגה‑חיים!

התהוות האדם אי‑שם במסתורין, בסוד הטבע הכביר והנורא. חייו אף הם לא בידו, לא ברצונו, אך המות בידי האדם הנהו. בזה מותר האדם מן הבהמה. בידו לקפד את הפתיל אשר חיים יקראו לו, ובהנתקו – אין עולם, אין מחשבה ואין סבל. רק מנוחה ואפסות.

בא לו הרצון לברוח כמו ממקום בערה, לרוץ ברחובות, הקף את העיר בלי הרף, בלי הרף, עד אפס כוח, עד כלות הנשימה, ואחר לנפול נטול‑חושים כשבר‑כלי מושלך בחוץ…

ניעור אורי משנתו והעיף על סביביו מבט תמה.

את כל כוח זכרונו אמץ ולאט שבה אליו ההכרה: לא חלום‑זועה היה כל זה. אתמול נסעה זיוה לפריז. שעות על שעות תעה ברחובות העיר, אכול‑יסורים ופרוע‑מחשבות. כך פגשתו רחל ברחוב. רחל, חברתה של זיוה.

היא אחזה בו והוא הלך אחריה, כלכת ילד אובד אחר יד אדם זר, בחפשו את אמו. בבית הציעה לו רחל את מטתה, ולעצמה הציעה משכב על הרצפה.

אורי הרגיש כעין כלימה קלה, על אשר ראתהו עין אדם ברגעי חולשה, באין לו שליטה על רוחו. למה הרשה לה להציע בשבילו את מטתה, בעוד אשר בעצמה שכבה על הרצפה?

חרה לו הדבר.

אבל מה בצע עתה לחשוב על זה. רחל הלכה כבר לעבודה, ועל הרצפה הלבין מצעה הריק.

אורי קם, הציע את המטה, השתדל לסדרה נאה, השאיר פתקת‑פרידה על השלחן ויצא לרחוב.

שעות על שעות התהלך שוב אורי בעיר, מן הפרורים הרחוקים ועד לשפת הים. הבריק הים בזהרורים חמים, בלי גל סוער, בלי קמט קל.

עמד אורי כמה רגעים ולא גרע עין מן הים, כאילו חפש בו איזו אבדה.

אחר התנודד ושב למרכז העיר, לרחובות ההומים מאדם ותנועה, ובמאסו ברעש יצא שוב לרחובות שקטים.

לפתע נזכר במחשבת הקץ, שמלאתהו אמש אושר רב.

אושר שבקץ? לא. עתה הרגיש אחרת. האין זאת התוגה שבכשלון החיים? ושוב צפו ועלו אל לבו תמונות ורשמים נוגים, רצוצים.

האמנם היה במקרהו רק מכשלון‑החיים בלבד? או אולי היתה האשמה גם בחנוכו, אשר לא ידע הכשירו להיות איתן במערכת החיים הקשה? אולי משגה החנוך הוא, אשר פתח בו את הרגש יתר על ההכרה, את הלב יתר על המוח?

אין זאת כי גם אשמתו היא, כי לא ידע לתלות את אשרו אלא בלב איש אחר, ובחדול הלב ההוא לפעם בשבילו, – פג האושר, כלתה מטרת החיים והם הפכו גל‑סחבות מעורר גועל נפש…

אולי היה עליו לחפש את האושר בלב עצמו, בנבכי נשמתו, אולי שם מקור האור ואהבת‑החיים…

ואולי אז לא ידל עוד מעין האושר, כי‑אם בחדול הלב מלדפוק, כי אם בחדלו מלהרגיש עוד.

ככל אשר הרבה אורי במחשבות אלו, כן זרם אל קרבו זרם של תקוה, של אמונה חדשה.

אולי עליו למתוח קו מתחת לכל מה שקרה ולנסות עוד פעם. הוא התבונן וראה, כי בהִכרת ראש שתיל האורן, ועשה ראש אחר.

וכי עליו לכרוע תחת פגעי הגורל כבר עתה, בשחר חייו? אכן שבע עמל ותלאות לרוב, אבל אולי היו עשרים ושלש שנות חיים אלו רק בית‑אולפן לדרך החיים הארוכה אשר לפניו?…

אולי יהפך לו הסבל למקור אושר, באשר הוא משפר ומעדן את נפש האדם. אולי מסבלו יתנער ויקום חדש…

באישון הלילה עמד אורי בגבעה.

הוא חשב למצוא כבר את אורות הקבוצה כבויים ואת חבריה שקועים בשינה, אבל הצריף הארוך של חדר‑האוכל עוד הפיץ אור צוהל מבעד לשמשותיו הקטנות ודלתותיו הפתוחות לרוחה.

היתה בגבעה אספה.

אנה יפנה עתה? אלישע אל‑נכון נמצא בחדר‑האוכל, שקוע בדיונים. פנה אנה ואנה ואחר נכנס לבית‑הילדים שבקצה המחנה.

ישבה אותה השעה שומרת הלילה בחדר המשחקים ותקנה לבניהם של הילדים.

– שלום, עדנה!

השומרת נפנתה כנבעתה מהקריאה הפתאמית:

– אה, אורי… מה מעשיך פה, בלילה?!

– מה לך כי נזעקת, עדנה? התפחדי מפני?

צחקה עדנה בטוב‑לב:

– לא ראיתי שנכנסת – ונפתעתי.

ואורי המשיך:

– באתי למחנה והנה כל החברים בחדר‑האוכל. אספה, כנראה. פניתי איפוא לרגע לבית‑הילדים.

– יפה עשית. גש הנה. שב.

השמיט אורי את הכובע מעל ראשו, ישב על יד השומרת ושתק. פתחה עדנה:

– מן העיר באת?

– כן.

– ודאי לא אכלת. תשתה חלב?

– אשתה.

קמה עדנה ממקומה ופנתה למטבח להביא כוס חלב. קם גם אורי ונכנס לחדר הסמוך, אשר היה בו אור רפה, כרגיל בלילות בבית‑הילדים.

מטות קטנות עמדו בשורה מלבינות ברשתותיהן ובנקיון מצעיהן. תינוקות קטנים ישנו בהן. הדור החדש. תקות הגבעה ופארה.

אורי עבר לחדרים אחרים. באגף השמאלי של הבנין היו חדרי ילדים בני שנתים ומעלה. כמה גדלו הילדים, עד לבלתי הכירם! תעה אורי בין שורות המטות, גחן על פני הילדים השקועים בשינה, עד שעמד ליד אחת המטות.

הזהיבו על לובן הכר תלתליו של ילד חמודות זוהר. ילדם של מרים ודניאל רז.

שכב הילד קמוץ אגרופים, כמוכן להתקפה. על מה חלם הילד? הראה בחלומו את שֵד החיים ויעמוד הכן לקראתו? מה הם הגלים העתידים להשתער על ראש‑זהב זה? היעמוד תמיד הכן? היכנע במהרה?

לא! הללו אולי ימצאו בעתיד את דרכם הנכונה, אולי ישכילו לחיות ממנו…

אולי יהיו ילדים אלה – אנשי‑המחר, דור‑הגאולה?…

שחה אורי ונשק קלות על פני הילד, העביר ברוך את ידו על הראש ולטף בחבה את תלתלי‑הזהב.

בלבו זעה נימת עצב:

– גם לנו היה פעם ילד… היה ולא היה…

פרק שנים‑עשר: הַחוּל

היה כבר אחרי חצות, כשנכנס אורי לצריפו של אלישע. האספה נגמרה זה כבר וכל החברים שכבו לישון. גופו של העמל דיו שירגיש במצע תחתיו, מיד נופלת עליו תרדמה.

ישב אורי בקצה הכסא והחריש. מעבר לקיר‑העץ הדק נשמעה נחרה ומקצה הצריף השני, מאחד החדרים שבאגף הימני, חרקה מטה ולחש שפתים רפה נשא מבעד לקרשי הקיר. זוג צעיר אֵחר שבת בשעות הלילה.

ספג אורי אל קרבו את הדומיה ואת הקולות היתומים של הלילה, ואחר החל להתפשט. כעבור רגע שכב ליד דופן מטת אלישע בשקט ובזהירות, למען לא יעירו משנתו.

כשפקח אורי את עיניו, היה יחידי במטה. השמש כבר עמדה במרום ואלישע בודאי עבד כבר מזמן.

הוא קפץ מהמטה, כאילו אֵחר מה ולא ידע מה אחר. כשהתחיל להתלבש, ראה פסת‑ניר מלבינה על השולחן.

אלישע השאיר לו פתקה:

"אורי, נהפכת, כנראה, לצפור‑לילה. יפה. אולם אל תתעופף עם השחר. לא רציתי להעירך. בוא, איפוא, בקומך אלי לעבודה. אני חורש היום במורד מאחורי החורשה.

אלישע".

אבל אורי לא הלך אליו. הוא לא רצה לראותו בטרם החליט דבר קבוע, בטרם השלים עם עצמו.

שוב התחילו הנפתולים. הגרעין שנזרע אמש היה, כנראה, חלש מלהכות שרשים. אורך רוח! עודד אורי את עצמו. אולם הזרע לא נבט.

רק בצאתו החוצה ובראותו את תנועת החיים סביב, את אור היום, את שמחת כל חי, רק אז התנערה רוחו.

עד מתי ירדפו אחריו רוחות נשכחות, הדי אתמול, וידריכוהו מנוחה?

הקץ!

למחוק הכל, להשליך אחרי הגו כל שברון‑רוח, כל מעמסת עבר! כי במה נחשבו עשרים ושלש שנות אדם, לעומת סרט‑חיים ארוך, ארוג סבל ועמל של אלפים ורבבות אנשים‑אחים, אשר רוחם לא תדע לאות בחפוש ארחות‑חיים חדשות. כגחלת לוחשת בנשוב בה רוח, כן תתלבה תמיד נשמתם ותחפש חומר‑שרפה חדש, אשר בלעדיו אין חיים…

בשוב אורי לצריפו של אלישע, הבריקו עיניו בשביבי מרץ ורוח נכונה, אולם בחשבו את דרכו נתקל שוב במכשולים.

הישוב תיכף לתל‑אברם, מבלי לשאוף רוח לרוחה? היעמוד לו כוחו ולא ישוב אליו הדכאון?

לא. עליו לדחות את שובו שמה לזמן‑מה, עד עבור המשבר כליל, עד המצא לו הדרך הסלולה.

נצנץ רעיון במוחו:

– להרים! למרחב! לתעות בנתיבות לא דרוכות, לטפס על סלעי‑עד!

הוא נזכר ביצחק מאירי, שכנו‑לחדר של חרמוני, איך זה אמר הלה: "יש אשר יחסר אויר לנשימה, ואז אשים את ילקוטי על שכמי – ולמרחב!

כן, למרחב! עתה אין עוד לאבד רגע.

אורי חזר למחנה. השיג אצל אחד החברים ילקוט‑גב וגם את החפצים הדרושים ביותר, אסף הכל לצריפו של אלישע וארז את הילקוט בנחת.

ובטפלו כה בילקוט, נכבש כולו מרגש התחיה וההתחדשות וגל של שמחה הציף את לבו.

הוא דמה לחול, לאותו עוף‑פלא אגדי, אשר בהזקינו ובתשוש בו כוח החיים – ישרף מתוכו, אחר‑כך יקום מאפרו צוהל ושכור מחדוש עלומיו.

הוא פלא-החיים הנצחי…

החוּל!

היה כבר קרוב לשעת הצהרים, כאשר אורי עמד בפאת החורשה, מסתכל אל השדה שמאחוריה. נהג אלישע צמד סוסים בניר, ולא ראה את הבא. פעמים עשה את דרכו הלוך ושוב בתלם ואת אורי לא ראה

אז פנה שמה אורי בצעד מתון, קלות דָרך על הרגבים התחוחים, שאף בנחיריו את ריח האדמה החרושה ובקרבו לאלישע קרא:

– שלום!

הפנה אלישע את מבטו, פניו התרחבו בבת‑צחוק של הנאה ויען:

– שלום!

הידים נלחצו ברוב ידידות.

– כבר נוסע? – רמז אלישע לילקוט.

– כן.

– מתל‑אברם או שמה?

– לא משם וגם לא שמה…

העמיד בו אלישע עינים שואלות:

תמיד הבינו איש את אחיו. מעודם לא היה להם צורך להרבות בדברים. אבל עתה לא הבין אלישע כלום.

– מה פירוש?

– סתם…

– וזיוה היכן היא?

– שלשום הפליגה לצרפת…

עתה הבין אלישע. הוא רצה לשאול, לשמוע דבר ברור יותר, אבל אורי שהרגיש בכוונתו השתמט משיחה.

– הבהמות רזו מעט…

הבין אלישע גם הפעם ובטל את רצונו:

– כמונו – כמוהן. הלא ידעת, עונת העבודה.

אחר שלב את זרועו בזרוע אורי והלך עמו אל צל החורשה. ישבו על שורש עץ ושתקו.

פתאום נשען אלישע בשתי כפות ידיו על ברך אורי ואמר קצרות:

– אל תסע, אורי!

אולם אורי ענה:

– אל תפחד, אלישע. כל רע לא יאונה לי. אטייל מעט בהרים, אשאף רוח, וכשאאסוף כח חדש – אשוב.

– חכה ימים אחדים. יגמר החריש, אקח אף אני חופשה ואלך אתך. עוד רחוקים הגשמים…

– לא אוכל, אלישע. אף רגע לא אוכל לחכות עוד. עלי לצאת לדרך. היא קוראה לי.

אחרי‑כן הוציא מכיסו פתקה ונתנה לאלישע:

– סור באחד הימים לתל‑אברם. תקבל את תשלומי האחרון ותסלק את חובותי לפי הרשימה הזאת. וליערי תאמר, כי מסבות משפחתיות אלצוני לעזוב את העבודה, וכי כעבור זמן לא רב אשוב. דרוש בשלום מרים ודניאל ובשלום שאר החברים.

הם קמו, חבקו איש את רעהו ונשארו עומדים חבוקים רגעים ממושכים.

אחר הישירו מבט איש בעיני רעהו ונפרדו בדומיה.

וכשהפך אורי את ראשו לאחר צעדו רגעים מספר, ראה את חברו עומד כפוף משהו ומביט אחרי ההולך.

אז התחיל אורי צועד ביתר עוז ולא הביט עוד לאחוריו.

ישראל זרחי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל זרחי
יצירה בהפתעה
רקע

רשימות ביבליוגרפיות

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

השם גלות – ובסוגריים: פואימה – אינו צריך להפחידנו ואף לא להרעיד את נפשנו בתקוות גדולות. אין זו פואימה מחיי-הגלות של כנסת-ישראל, אלא רשימות-מחמדים, פרוזה קלה, מחיי צעיר עברי, בעל נפש שירית ויפה, שנתחייב חובת-גלות: להימסר לעבודת-הצבא ברוסיה. אמנם, פטור בלי כלום אי-אפשר, ובודאי יש במחזה של ביקור-צעירינו ומומיהם וכל המסתעף מזה (בפרק “השׁלַמנו”) רמזים גלויים למצב בני-הגלות כמו שהוא, ובלי ספק יש בחיי אותה הנפש הישראלית הפרטית, ש“יצאה לגור עם חם” גם מעט מן הצער של אִמו-אומתו הנידחה, ואם להאמין לפייטן בכל, אז

בכל אשר אנכי בא –

שׁם שׁכינה טמירה עמי הולֵכה… –

(בפרק “עברי, רום-מעלתו!”)

ובכל אופן, זהו כבר למעלה מכל ספק, שלאחר ש“בא תחת גגם”, “יגון-עולמים תקף אותו ביום-חגם” – עובדה היא! ברם, כל זה הוא באגב-אורחא ובסוף-הפואימה וכל זה אינו העיקר. עיקרה של ה“פואימה” אשר לפנינו מונח לא רק במה שאינו, אולי, חומר לפואימה מעיקרא, אלא במה שבכלל אינו עיקר, לכאורה; היינו: ברשמים קלים, חולפים, שתענוג הוא לקרוא בהם…

כן, הספר שלפנינו אינו פואימה אלא יריעה נאה טוויה חוטים שונים. כאן שיר-ההקדמה הנפלא לפרק “בין היאטים והיאלדים”, זה הפרק המצויין, המזכיר לי את הציור הקטן “בין אַפּטוס ואינֶפטוס” שׁל ג. שׁופמן ועולה עליו; כאן התיאור הנחמד של “שעת הבוקר המוקדמת” וכאן הפילוסופיה הקלה של “משהו זקנה”…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.