מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בזמן הזה

מאת: ישראל זרחי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ראובן מס, ירושלים; ת"ש

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

על אם הדרך, אצל מאה-שערים, דבוקה בה צלע אל צלע, עומדת שכונת נחלת יעקב הקרויה בפי הבריות בתי ורשה. חזית הבתים בנויה על גבי אבן גסה, לא-מסותתת, שפניה אפורים, אבק הרחוב לן בה ימים על ימים. על יסוד האבן הלא עשויה מתרוממת חומת הבתים בלא פתחי כניסה, רק חלונות רבים קבועים בה בשורה אחת והם עשויים שבכות של ברזל עבה; על קומת הבתים התיכונה בנויה הקומה העילית, צעירה מאחותה, אבניה חלקות ומסותתות, שורת גזוזטרות יוצאת ממנה ומקיפה את חומת הבתים כחגורה של ברזל.

פני החזית אפורים ושקטים, כאילו אין החיים קולחים בין קירות הבתים, רק לפעמים נראית מאחורי רשת החלון דמות איש חבוש כיפה שפניו עטורים זקן; או פני אשה לבנת-עור מציצים רגע ונבלעים באפילת החדר; ופעמים שתינוק עומד במסגרת החלון, אוחז בידו את שבכת הברזל ומדבק בפליאה את עיניו לרשת הגסה, מבקש לראות מה נעשה בחוץ.

בין חומת מאה שערים וחומת בתי ורשה קבוע שער-כניסה, המתנשא על גבי מעלות של אבן, קשת מתוחה על עמודים הנבלעים בפינות הבתים מזה ומזה. בצדי אותו שער קבוע לוח לא-נראה, המספר באותיות מחוקות על גבי שיש מצהיב, שאחוזת הארץ הזאת קנה לפני ימי דור אחד הנדיב הגביר האדיר ר' יעקב, שבא מפולין לארץ הצבי, והוא שבנה את הבתים והקדישם לעניי הכולל, ובעבור זה יהיו לו יד ושם טוב, שם עולם אשר לא יכרת לזכרון דוד דור בהר הקודש בירושלים.

אך חיי האמת קולחים בבתים אלה, רועשים וגועשים ומעלים המולה רבה דוקא מצד החצר, שבה קבועות הדלתות לכל שמונים בתי האב הדבוקים זה לזה בלא חציצה, עד שהם מהווים מן החוץ חומה בצורה של אבן ירושלמית אפורה. החצר משובשת באבנים שעוד שרדו מימי בנין הבתים, וקצת סלעים יש באדמתה, זכר לדורות ראשונים. מרפסות גדולות, דחויות ופרוצות, מקיפות את הבתים מאחוריהם, ומדרגות רבות נטויות בהן כקשתות רפויות, תלויות בנס, וסככות כושלות וסוכות נופלות דבוקות אל אבן הקיר, מקדימות כל דלת מדלתות, עד שמרוב גגות משופעים ובני גגות קטנים, שאבד להם צבעם מרוב ימי חמה, אין הבתים נראים מאחורי המחיצות השבורות.

ועל הגגות נערמים לולבים יבשים של אשתקד וכסאות פיסחים ומטאטאים ששערותיהם נשרו מרוב ימים ודליים חלולים וסולמות פגומים ששלביהם שבורים ושחיפי עץ שמחברים מהם סוכות לימי החג וקומקומים חרומי אף וקדירות קצוצות ידים ובקבוקים חסרי צואר ותרוודים שבורים, וכל יתר בעלי מומים וזכרי דברים ושרידי חפצים שכבר נמחקה צורתם ודהה צבעם, ואפילו מי שהיו פעם בעליהם לא היו יכולים להכיר בהם מה היתה ראשיתם. והולכים שברי הכלים ונערמים אצל הקירות ערימות ערימות והם כאזור של גרוטאות על גבי חומת הבתים.

עשב השדה אינו מצמח בחצר הבתים ורק שני אילנות עולים באבניה, הרוח הביא לפני רבות בשנים את זרעי אבותיהם, הטילם במקום הזה, והכו שרשם וליבלבו עד שנעשו שתילים, ושתילים נעשו עצים, הגבירו חילים באדמת הטרשים ועתה הם עומדים כאן בטוחים וחזקים, ואפילו רוח שאינה מצויה לא תזיזם ממקומם. הגבוה באילנות הוא עץ הקלפת הזורק צל ארוך ומוזר על פני החצר כולה, ושני לו הוא איזדרכת קטן-קומה וכחוש ענפים. ואף שצילם של שני האילנות אינו מרובה בימי חמה של ירושלים, הם נותנים כל צרכם של אנשי הבתים, משמשים אותם באמונה בכל ימות השנה, וגם בימי חג ומועד אינם מונעים מהם טובם; בששת ימי מעשה קושרים בהם הבריות חבלים ליבוש כבסיהם, אוסרים אליהם בהמה דקה, או מאחזים אפסר חמורו של החלבן בטבעת מעלה חלודה, התקועה בגזע מששת ימי צמיחתו והפכה כאבר מגופו; ובבוא מועד הם מדביקים אל העצים את דפנות סוכותיהם, סומכים אותן בגזעיהם שלא תמעדנה, ואף מקצצים בענפיהם בשביל הסכך; ובלילות ל"ג בעומר באים התינוקות ומעלים מדורות אצל גזע האיזדרכת הנבוב, הבוער באש ואיננו אוכּל, ואך מעלה פיח העומד בו משנה לשנה; והעזים המצויות בחצר שולחות באילנות את שיניהן הכרסמניות בין בשבת ובין בחול, משעינות שתי רגלים דקות על גזעי העצים, מותחות גבן, מגביהות ראשיהן ומגיעות עד הענפים הירוקים; התיישים מנענעים בזקניהם התלויים להם באויר ואינם מָשים מן העץ, אפילו בבוא עליהם הילדים עם מקלות בידיהם. – ואחר כל אלה עוד שני האילנות חיים וקיימים, ונעשה להם נס והם מעלים עלה וניצה, מגדילים ומפריחים, ואפילו גזעם מצהיב, עטרתם ירוקה כמראשית ברייתם, עץ הקלפת מתקלף והולך, מתכסה בימי עונה פרחי כוכבים קטנים עם אבק של זהב בלבם, ועץ האיזדרכת עושה פריו כל שנה, תפוחים קטנים שלֶחיָם האחת ירוקה ואחת מצהיבה והולכת.

לפני הפתחים רוחשים תינוקות קטנים שעדיין לא הגיעו לבית רבם, בגדים מעטים מכסים את מערומיהם ובראשם כיפה קטנה, שם ירושלים רקום בה בחוטים דהים, והיא קשורה להם בשרוך על גבי שערם שעדיין לא גולח, שלא תיפול במשובותיהם ולא יהיו מהלכים בגלוי ראש. הילדים המגודלים, לבני הפנים וחיורי הלחיים, יושבים על הספסלים של בתי המדרשות, קול התורה עולה מפיהם והולך מסוף הבתים עד סופם, והאבות מהלכים על גזוזטרות בתי הכנסיות, צללים כהים, שחוחים וכפופים, מניחים אחר התפילה טליותיהם, ופנים לעסקי יומם.

שני בורות גדולים חצובים בצדה של החצר, מי הגשמים נקווים בהם בחורף בשביל ימי חמה, ופיותיהם סגורים על מנעול, רק לעתים מזומנות הם נפתחים ובעל החזקה עומד ומעלה בהם מים מן הבור ומוכרם במשורה; ונשי הבתים מניחות לשעה קדירותיהן, יוצאות אל הבור וקונות פחי מים, מהן נושאות בידיהן את הכלים המלאים למטבחיהן, מהן נותנות את כלי הפח לשואב מים מבני תימן, איש מצומק שרגליו כשני קנים הנעים תחת כובד המשא, ואף שנידמה שהן מטות לנפול אינן נופלות; והוא אוחז בכלי הפח, תולם באסל ישן, מתוקן ומדובק מחוטי ברזל, רץ להביא את המים בבתים, וכבר הוא שב לטעון מחדש את משאו.

ואיש קטן, צנום כזית, הנראה כילד מגודל שזקנו סתור לו, נעול נעליים גדולות שלא לפי מדתו ולבוש קפוטה שחורה שצבעה חום מרוב שמש, רצועת עור עם כיס בצדה תלויה לו על חזהו באלכסון, מעשה נהג, – מוביל להם לאנשי הבתים משאות על פני העיר. יש לו עגלה שלוחה שהיתה משמשת לפנים תינוקות בטיוליהם והוא מעביר בה סידורי תפילה מן הכורך שבבתים, בקבוקי יין מן המוזג, אתרוגים בעונתם ונרות בכל עונה, וכל סחורה שעוסקים בה אנשי החצר; פעמים שהוא נשלח להוביל קנמון וזנגביל ומינתא מבית הטחינה לבשמים, המפיץ ריח נפלא למרחוק, יושבי הבתים משתהים אצל פתחו, מביטים זה בזה בעינים מאירות, ומתעטשים. ברחובות העשויים כמין לוח חלק קל לו לסבל הקטן לגלגל את עגלתו, אך לפני שהוא בא אל הרחוב עוד לו גבעה קטנה בקצה הבתים, סמוך לאילנות, והיא זרועה צרורות ואבנים; ואף שהוא מפשיל חלוקו ותוקע קצותיו באבנט ומושך ברצועת הכיס שעל כתפו, אין כוחו מגיע להעלות את העגלה לרחוב; וכשהוא בא אצל בית המדרש, הוא עוצר בעגלתו, זוקף ראשו לחלונות, מחזיק בידיו את כובעו השחור, אכול השוליים, וקורא בקול נלבב:

– בואו, צאן קדשים, עושו, חושו!

שומעים התינוקות קריאתו של סבל קטן, מפסיקים מיד תלמודם, יוצאים במהומה גדולה כעדר עזים מבוהלות, דוחפים את בעל העגלה, כאילו אין לו שייכות לעגלתו, אוחזים בה אחד מכאן ואחד מכאן, ומעלים את העגלה בסערה עד לראש הגבעה; ועד שבעל העגלה בא אחריהם, ליטול מהם עגלתו, יגע ונטול נשימה, הם צוהלים ומקפצים וצועקים, מעשה גדיים:

– מֶה, מֶה…

יום בימים, החמה כבר הפסידה מחומה, עץ הקלפת זורק על פני החצר צל ארוך של שקיעה, וצילו של עץ האיזדרכת כמין עוגה מסביב לגזעו, נעצרה מכונית קטנה מול שער הבתים; איש ואשה יצאו מן המכונית הנאה, נכנסו בחצר ועמדו אצל בור המים, מביטים סביבם בעינים משׁתאות. האיש היה מגולח סנטר, חבוש מגבעת נאה, חליפתו עשויה צמר טוב, צוארון כותנתו קשׁוי, ועניבה כחולה ענודה לו על צואריו בהידור; מלבושי האשה מהודרים אף הם, כּובעה הקטן עשוי קישוטי חן, פניה משוחים בכחל וסרק וזרויים אבקה של פודרה; ואף שכבר נטו צללי ערב, החזיקה סוכך כנגד החמה, שעה ארוכה עמדו במקומם, תמהים למראה עיניהם, סוקרים את החצר ואת כל בתיה, מהססים לאן יפנו תחילה, כשעברה לפניהם אשה זקנה וסל גדול בידיה. האיש הצעיר פנה אליה ברוב נימוס ושאלה בהברה זרה:

– סליחה, איפה כאן הנהלת הבתים?

האשה נבהלה מן השאלה, ולא מצאה לשון מענה. עד שירדה לסוף דברי השואל כבר נתקבצו סביבם אנשים אחדים והקיפום בתמיהה גדולה. אף הסבל הקטן היה ביניהם, זה עתה חזר מן הרחובות בעגלתו הריקה, ראה אנשים מתגודדים, הניח את העגלה בקרן החצר ונצטרף לקהל. ילדים יצאו מבית רבם וראו אנשים סובבים איש ואשה זרים שלבושם משונה, נשתהו אף הם ונצטרפו לחבורה.

כשראה האיש את הבריות נקהלים סביבו, מיהר ושאל בלשון אחרת:

– מי כאן בעלי הבתים?

– איזו בעלי בתים? – מיהרו אחדים להשיב לו בבת אחת – אין כאן בעלי בתים.

– ומי משגיח על הרכוש?

– וכי מה יש כאן להשגיח, שלא יהרסו את הקירות? אם יהרסו יהא להם הגשם חודר והרוח נושבת…

– ואין כלל ממונה על הדיירים?

– אה, ממונה? בודאי שיש ממונה, – ועד הכולל; הנה כאן גר אחד גבאי, כאן, מול הבור, אצל המדרגות השבורות…

כששמע האיש את הדברים האלה, נטל את האשה בזרועה, משכה בקוצר רוח, כמי שדוחקת עליו השעה, יצא מן החבורה שהקיפתו ופנה בפסיעה מהירה למקום שהראו לו הבריות. כשהגיע אל המדרגות השבורות נפרח ילד חכמוני מן החבורה שהיתה עוד עומדת על מקומה ומדיינת בזוג האורחים, רץ ריצה משונה, קפץ כתיש שעקצוהו זבובים, פירכס ופירפר מסביב לזוג, ואחר זקף ראשו וקרא אל האיש בקול דק וגחכני:

– גלוח, גלוח…

ב

יעקב נכדו של ר' יעקב חי את חייו בוארשה, בירת פולין, ברוב טובה ונחת, ולא היה חסר כלום. אמנם עושר ונכסים וכבוד שהיו לו לסב בימיו לא עברו בירושה לנכד, שלא כל הנחלות נתקיימו בידי המשפחה מאז הניח הזקן את ביתו והלך לירושלים; שוב לא היו לו לנכד סוסים ומרכבות, ועסקיו לא היו בטוחים כבימים ההם, שופעי הטובה, כשהיה בעל נכסים יושב ומקבל פירותיו מן המוכן. בזמן הזה נתחלפו העתים, שוב לא היתה הפרנסה קלה כל כך, והיה אדם חייב לטרוח וליגע את מוחו שיהא עסקו פורח וכספו מוליד כסף. לפנים היו עסקי סבא בטוחים וקבועים, שעיקר רכושו אחוזות וקרקעות שאין בהן אונאה, אך בימים מבוהלים אלה היה סוחר חייב לבחון שבע בחינות כל רוח מצויה כדי להתאים לה עיסקו, ולעמוד כקברניט על המצפה, לראות האין בא נחשול על דרכו; והעסקים חייבים להיות רבים ושונים, שאין אדם יודע בימים רעים אלה איזה מהם יעלה יפה ואיזה יביא לו שכרו; היום ראוי להביא קרונות של דגים מלוחים מסקוטלנד ומחר רצוי לשלוח חיטים לגרמניה, ואחר זמן צריך לחזור ולבדוק את עסק הפחמים, אפשר יש בו הצלחה כלשהי. ימי השלוה של סבא חלפו בלא שוב, עכשיו היה הנכד חייב לכוון את מעשיו יפה, בשביל להחיות את ביתו.

ואמנם ידע יעקב הנכד לכוון מעשיו יפה, ואף שהיו חייו קשׁים משל סבו, היו כנגד זה הנאותיו מרובות משל הזקן, והוא מתענג על רוב טובה ונחת, וגם אשתו הצעירה אינה חסרה דבר. מלבושיהם יקרים, תפורים לפי אפנה של חוץ לארץ; שולחנם מלא טוב, אין פרגיות וברווזים צלויים יורדים ממנו כל עונת השנה; חברתם עריבה, אנשים מצליחים, שרוחם בדוחה עליהם תמיד, מאחרים כל לילה לשׁבת בביתם ומשחקים בקלפים, בשביל לבדר מעט את רוחם; בכל עונה נוסעים שניהם לחוץ לארץ לשתות ממעייני מרפא, מקצת בשביל בריאות הגוף והרבה בשביל תענוג של נסיעה, וימיהם עוברים עליהם בנעימות והם רואים טובה בחייהם.

אותה שנה הבטיח לה יעקב לאשתו ללכת עמה לניצה, על חוף הריביירה, בדרומה של צרפת, ולשהות שם בימי העונה. חברתה של אשתו הלכה לשם אשׁתקד עם בעלה, ופיה מלא תהילת המקום ונפלאותיו. לא הניחה לו אשתו ליעקב עד שהבטיח לה ללכת עמה בעוד שנה לאותו מקום נפלא, כיון שיש לו עסקים במדינה זאת, יוכל לכרוך את המהנה במועיל. כשהגיע זמן להכין את תעודות המסע, פישפש יעקב במגירותיו, מבקש תעודה שנעלמה ממנו. אותן שנים היתה מדינת פולין מקפידה מאד עם היוצאים לחוץ לארץ, והיא דורשת תעודות על גבי תעודות, אחת המעידה על ישרו של הנוסע ואחת המעידה על עסקיו, אחת על המסים ועל הארנוניות שחייב אדם להביא באוצר ואחת על שהוא פטור מן הצבא ומכל עבודת המדינה.

כשהיה יעקב מבקש את התעודה שנעלמה ממנו, מפתח חבילה שבארון הנירות ומתיר אפילו את הצרורות הישנים, מצאו ידיו מעטפה גדולה, עשויה ניר עבה, שוליה מצהיבים מרוב ימים והם הולכים ונפרכים. מתחלה נשתהתה ידו, שלא זכר טיבה של המעטפה, ואחר עלה על זכרו סבא, שהיה אביו של יעקב מספר לו עליו דברים משונים, כיצד קם לעת זקנה לפני ימי דור אחד, הניח יום בימים את עסקיו, השאיר בביתו את אשתו ואת בנו הקטן, והלך לירושלים, עשה שם מעשים שדעת האשה לא היתה נוחה מהם ואחר מת רחוק מביתו ונשתכח מן הלב.

באצבעות זהירות התיר את השרוך שעל גבי המעטפה, ושלה מן העטיפה העבה גליון גדול, ריח דק של ניר ישן עולה ממנו, והוא מכוסה בכתב זעיר ומסולסל, שצבעו דהה מרוב ימים. הוא שיקע ראשו על הגליון, שהיה זכרון דברים מן הירושה שהניח סבא בירושלים לפני מותו. רובי הדברים נשארו לפניו סתומים, כי היה הכתב בלשון הקודש ואין קריאתו בה רהוטה; השפיל את עיניו לשולי הגליון והשהה מבטו על החותם הגדול העשוי כמין טבעת, שמה של קופת ר' מאיר בעל הנס כתוב בו, ובטבורו ציור של חומה גדולה ומתחתיו בולטות אותיות מרובעות, ירושלים עיר הקודש כותל המערבי. כשארכה השעה ועודו מחזיק בידיו את גליון הניר, ננער כאילו מצא עצמו שוגה במעשה ילדות; חזר וקיפל את הגליון לפי קפליו, השיבו למעטפה המצהיבה וצרר את השרוך על פיה.

ואולם אותו לילה לא יכול לישון. בלא משים היתה דעתו חוזרת ונאחזת באותה מעטפה, דמיונו מפליג לירושלים והוא רואה שם את ירושת אביו זקנו מוזנחת ועזובה, והון שהשקיע שם לפני דור יורד לטמיון, ואין איש שם אליו לבו. בעינים לוהטות היה שוכב על משכבו וחושב בטיבם של ימים אלה. העסקים לא היו רעים, ואף שהיתה הממשלה מכבידה אכפה על הסוחרים היהודים, שמה מכשולים על דרכם ומעלה מסיהם עד אין קץ, עוד היה הגלגל סובב ושרדו מעט צנורות פרנסה שנמשך בהם השפע; אך לא נעלם מעיניו שהיתה הצמיחה צמיחתו של אילן חולה, שבגלל מחלתו האוכלת בשרשיו מבשילים ענפיו פרי גדול; החיים היו כמו שתולים על הר געש וכל שעה עלולה הקרקע להזדעזע, הלוע יפתח ואש הלהבה תפרוץ. הכסף שנצבר לא נחשב בעיניו הרבה, רבים מחבריו חיים עתה שלא לפי הכנסותיהם, כאילו היו חשים שבא יומם האחרון ושוב אינם צריכים לחשוש ליום מחר. ובאמת היה כאילו עמדה הבריאה כולה שעה קטנה בדממה גדולה, עוד מעט ויכה הרעם, ירעדו הסיפים, מבול יבוא על הארץ, וכל העולם ישקע בתהום רבה.

למחר, עוד לפני שאמר לאשתו דבר, נטל את המעטפה והלך אל שכנו הרב, קרא עמו את הכתב קרוא וחזור, ואחר הלך למשרדו בטבור העיר ונעל בעדו את הדלת. ענין זה לא נתן לו מנוח. כמה היה מתייגע יומם וליל, בהול תמיד על עסקיו, מחזר אחר גדולה, והגדולה מונחת במקום אחר והוא לא ידע. הנה נטל אביו זקנו אוצר גדול, הובילו הרחק לירושלים ואף שהניחו שם לקבצנים, עוד תיקן ברוב חכמתו תקנה גדולה וכתב בצוואתו שישולם מכל דירה נפוליון של זהב ליוצא חלציו, אם יבוא ויתבע זכותו בירושה, וגם חדרים יקבל בבתים שהקים. אמנם לא היה מחוור לו מה ערך אותו נפוליון זהב, ומה טיבה של הדירה המובטחת, מכל מקום יש כאן אחיזה כלשהי של בעלות, וכשיבוא וישיב לו זכותו, יוכל לפקח על הרכוש משמו של המנוח, ידע לקבוע שכר דירה הגון, לפי ערך הזמן, וינהיג סדרים חדשים.

נתלהב בו דמיונו והיה יושב בכורסתו ומחשב בלהיטות, כמה דירות יש שם ומה שוויה של כל דירה; הוא משוה לנגד עיניו את רחובות ורשה המפוארים, עם שורות בתיהם רמי הקומה, מעבירם בדמיונו לירושלים ומעמידם על קרקע הירושה. הוא מגחך מרוב הנאה ומהרהר בלבו, שאפילו יהא זהיר בהערכה ויתפוס את המועט, הרי מצא כאן חמדה גנוזה, אוצר גדול שהיה טמון באדמה הרחוקה דור שלם, ואיש לא נתן עליו את לבו.

כבר היתה השעה מאוחרת כששמע דפיקות על דלת חדרו. בלא חמדה קם ופתח את הדלת, תמה מי הפריעו בהרהוריו, כשראה את אשתו באה לשאול, מדוע איחר לשוב הביתה. הכניסה במבוכה, הושיבה מולו והיה חוכך בלשונו שעה ארוכה, אינו משיב לה דבר ברור. ראתה אשתו את מבוכתו ואמרה:

– מה לך, קובּה, הקרה דבר?

התחיל יעקב מגמגם בלשונו והשיב:

– לא, לא קרה כלום, אלא שבאו לי מחשבות שונות… – נשם לרווחה כאילו ביקש לחזק את לבו. והנה כופף עצמו אליה, נטל ידה בידו ושאל בלשון פינוק – ומה היית אומרת, פֶלה, אילו אמרתי לך, למשל, במקום לנסוע לניצה, הבה ונסע השנה לירושלים?

הביטה בו אשתו תמהה, חושבת שהוא משטה בה, צימצמה שפתיה כטבעת ואמרה:

– מה קרה פתאום, קובה, חלמת חלום?

– יהא חלום, אפשר באמת חלמתי חלום, ואולם אומר לך – עסק הוא, עסק שיעלה על כל עסקינו הקודמים, והרי את יודעת, לא פעם ספרתי לך מה מצב הדברים כאן בימים אלה…

– קובה, כבר אמרתי לך פעמים רבות שאינני רוצה לשמוע דבר על עסקי מסחר, ענינים אלה אינם שייכים לאשה צעירה. ולמה זה שינית פתאום את התכנית, והרי הבטחת לי שנסע השנה לריביירה?

– אין שעשועים דוחים עסק, ומה איכפת לך, הפעם נסע לארץ ישראל, כיון שיש לי שם ענין, ובמה היא גרועה מכל הארצות? אין סוחר מתעצל ללכת אחר עסקו, והרי שמעת על תל-אביב שהיא עיר חדשה ומודרנית כמו ורשה, כל הבתים נבנו שם בבת אחת ובמתכונת אחת, וים יש בה כמו בניצה, ואולם אני את הבטחתי לך איני מבטל, אם את רוצה, נסור בדרכנו הביתה, אחר שנישב את העסק בכי טוב, גם לריביירה, ונזכה השנה בשני מקומות.

– ומהו אותו עסק בירושלים, עדיין לא אמרת לי. – שאלה, נענית במקצת.

יעקב ישב מולה והסביר לה בחום לבו את ענין הירושה הגדולה, אבן טובה שנשכחה במקום נידח, שכל עוד היו עסקי המשפחה מרובים לא היו נותנים עליה דעתם, וזרים אכלו טובה; ואולם עתה, שנשתנו העתים ונתחלפו הזמנים, יבוא הוא וישיבנה לבעליה האמתיים, ושוב יתענגו על רוב טובה, ירושה כשרה של אביו זקנו, ככתוב וחתום בזכרון הדברים, שאין לו יורש אחר.

לא יצא חודש, ויעקב הושיב מנהל עסקים שיהא מפקח על מסחרו, ואף שקיוה לראות במהרה שכרה של הנסיעה, פקד על מנהלו שיהא דואג להעביר לו בכל חודש סכום הגון למחיה עד שישוב ממסעו, שלא הניחה המלכות להוציא בבת אחת כסף הרבה מגבולה. קנו להם בגדים חדשים וצרורות נאים, נסעו לעיר נמל וירדו בספינה מפוארת העשויה להנעים זמנם של הנוסעים, ומקץ ימים מעטים עלו בשער ציון של נמל תל אביב, משתאים לכל מראה עיניהם.

אף ששמעו יפיה של העיר, לא קיוו למצוא בה רווחה ואורה כאשר מצאו; בתי הקפה הומים מאדם ואולמות הרוקדים אינם פוסקים לא ביום ולא בלילה, ויש בה בתים נפלאים, מים קרים וחמים שוטפים בהם תמיד ומעליות של חשמל קופצות לו לאדם את מדרגותיהם, ואילנות רבים שתולים בשולי רחובותיה ומצילים מדרכותיה, ומזרקות מקירות מימיהן בימי חמה, והמון עם שוטף ועובר בראשי חוצות, כאילו היתה כל השנה מלאה שבתות.

כשהגיעו למלונם ביקש יעקב לנסוע מיד לירושלים, שכבר קצרה לו רוחו לראות את הנחלה הגדולה, מורשת האבות. להיטותו עלתה בו לאין שעור, תל-אביב עיר מעטירה ושופעת כל-כך הרבה טובה, בודאי נחלתו בירושלים אף היא חתיכה ראויה להתכבד בה, וכבר ארכה לו השעה לראותה ולבחון טיבה.

ואולם אשתו לא נזדרזה לעזוב את העיר החדשה שנשאה חן רב בעיניה. תחילה נחה מדרכה ואחר לבשה בגדי רחצה נפלאים שתפרתם בשביל חופה של ניצה, והיתה מפנקת אבריה בחול על שפת הים ומשזפת עורה בחמה נעימה של מזרח. ובערבים היא עוטה מיטב שמלותיה, שכמעט כבר נתיאשה מהן, כי היתה סבורה שלא יהא לה כאן מקום להראותן ברבים, והיא מרקדת באולם המפואר של מלונם עד אחר חצות; ורק מקץ ימים אחדים נעתרה לו לבעלה לילך עמו לראות את נחלתם. ישבו במכונית קטנה ומבהקת ואחר שעה מהירה של נסיעה, בדרך מתפתלת בהרים כנחש עקלתון, הגיעו למבואי ירושלים.

ג

את הדלת פתח להם יהודי במיטב שנותיו, מצומק פנים, לחייו מחוטטות לו בכל מקום שאין שער הזקן מגיע, קומתו רפויה ומרושלת ורק בעיניו מבליח מבט ער ופיקח, וחריץ עמוק עובר לו בין הגבות ומקמט את מצחו. זה עתה קם מסעודתו, פרוסות לחם עודן מונחות על השולחן, שעוונית דהויה ומתקלפת פרושה עליו, ופירורים נתלים בשער זקנו. האיש נתמה מעט למראה האורחים, ואף שביקש להסתיר את תמיהתו לא יכול להצניע את שאלת עיניו, שביקשו לדעת טיבו של הביקור.

ואף על פי כן הכניסם לביתו ברוח מתונה, סילק בשלוה את שיירי האוכל מעל המפה, החליק על שערות זקנו והשיר מהן פרורי הלחם, הקריב להם כסאות וניקה מושבם בכף יד, ואחר שסקר במבט צנוע את האשה הצעירה, נתעלם ממנה לחלוטין, והוא מפנה פניו אך כלפי האורח.

ישבו על הכסאות, ועוד היה נדמה שהאיש מחכה לשמוע שאך על פי טעות סרו האורחים לביתו, יעקב שוב לא יכול להשהות את דבריו ואמר במבוכה קלה, אינו יודע במה יפתח את שיחו.

– בבקשה ממך, רציתי לשאול, אמרו לי שאתה ממונה על הבתים, לא כך? אם כן, הייתי מבקש לדעת, כיצד מתנהלת כאן ההשגחה על הדיירים, ומי גובה מהם שכר דירה?

הגבאי זקף עיניו ופקחן לרווחה כהרף עין, אחר שוב השפילן והשיב באנחה ובקמיטת כתפיים:

– כיצד גובים? הרי זה הקדש והדירות ניתנות כמעט חינם, ואין הכולל בא על שכרו כלום, ואולם במחילה מכבודו, מה ענינו אצל בתים אלה?

נטל יעקב תוקף, השהה את מבטו על הגבאי ואמר בלשון סתומה:

– יש לי ענין רב אצל בתים אלה. קרוב אני לנדיב שבנה אותם בשעתו, ויש לי חלק בירושתו.

הקמט שבמצח הגבאי העמיק, עיניו נפקחו לשעה קטנה, והוא אמר בהתעוררות ששוב לא יכול להסתירה:

– אין יורש לנדיב ז"ל, עוד בימי המלחמה, כשבאו האנגלים לירושלים וקבלו את השלטון מן התורכי, נחתם מפי עדים ונרשם כחוק שכל קרוביו של ר' יעקב נספו בחוץ לארץ וכל זרעו נכרת, ולא נותר בחיים אפילו יורש אחד.

לשמע דברים אלה קפץ יעקב ממקומו, החימה נתלקחה בו ופניו האדימו; הוא הניח ידו על כיס חזהו שבו היו מונחות תעודותיו וקרא בקול רם:

– אני נכדו של הנדיב, בן בנו מאשתו השניה, ושמי כשם סבי וכל ירושתו שלי!

הגבאי ישב על מקומו נפתע מדברי יעקב, מהסס רגע מה להשיב, ואחר אמר בהשפלת הקול, כאילו היה טוען עם עצמו:

– נכד? הפלא ופלא… ואנו שמענו שאין לו צאצאים… הפלא ופלא… נו, ואפילו כן, למה טרח לבוא לכאן, הן עזבונו של ר' יעקב הקדש הוא, הקדש ולא ירושה, כך חקוק בפרוש על גבי הלוח בשער…

רוגזו של יעקב עדיין לא שקע, והוא קרא בקול גדול מן הראוי לו לאורח בבית זר:

– ואולם יש לי זכויות, יש לי זכויות! אני רוצה לבדוק כיצד ניהלתם את הבתים כל אותן השנים הארוכות ומי נטל את שכר-הדירה שהיה מגיע לי על פי כתב הצוואה, ובכלל רוצה אני לדעת, מי היה פה בעל-בית עד היום הזה!

עתה היה הגבאי משתמט ממבט עיניו, כחושש להראות לו ליעקב פנים שלא כהלכה, והשיב בעינים קמוצות:

– מה לנו להרבות דברים ומה בכלל כוחי בענין זה, מוטב שילך לר' חזקאל שעוד הוא זוכר את הנדיב והוא שבנה את הבתים האלה, וידבר עמו, ירצה ר' חזקאל – יקרא אסיפה ויכנס ישיבה, כי אני כשלעצמי אינני יודע כלום.

ראה יעקב ששוב אין לו מה לדבר עם האיש הזה והפטיר:

– מילא, עוד נדבר בעסק הזה.

קם ללכת ואשתו קמה אחריו. הגבאי זימן עצמו ללוותם, אך הם נטלו ממנו פרידה חטופה ומהרו לרדת במדרגות, והוא נשאר עומד על האכסדרה, בין תיבות ריקות שעמדו משני צידי הפתח, מלוום במבט עיניו.

כשירדו לחצר כבר דימדם הערב וצללי לילה התחילו בולעים את הבתים. בדירות הודלקו מנורות קטנות, מעלות אור צהוב, עצבובי; נשים נראו בחלונות, יגעות ותשושות כוח, משוטטות בבתיהן כצללים כהים. רק אנשים מעטים היו עתה בחצר; בכי תינוקות נישא מאצל הבורות; שואב המים שעצמותיו יבשות עבר על ידם, משרך ביגיעה את רגליו הדקות, אסל משופע תלוי לו על שכמו ברפיון; שני זקנִים יצאו מפתח אחד, עמדו שעה קטנה בחצר, מדברים זה עם זה ברוח נכאה, ואחר שבו ונכנסו בפתח אחר.

אחר שירדו מן המדרגות, עמדו יעקב ואשתו שעה קטנה במקומם, אינם יודעים לאן יפנו. עצבות ירדה עליהם פתאום. לבם נפל בקרבם למראה משכנות העוני של פשוטי עם אלה ומלונם המפואר בתל-אביב נראה להם עתה רחוק עד אין שיעור. זרות אפפה אותם כאילו נתגרשו עתה מבית מלא טובה, שאור בהיר ועליז שופע מכל פינותיו, ופתע הובאו למקום עלוב זה, שצללי ערב שוטטו בו ועגמה רבה תעתה בין חומותיו. רוחם היתה מדוכדכת כרוח אדם במקום נכר, ויתמות רבה ירדה עליהם.

ראשון ננער יעקב, אחז את אשתו בזרועה והתחיל פוסע עמה פסיעה גדולה. כשהגיעו לגבעה אצל שני העצים, שענפיהם כבר נבלעו באפילת הערב, היתה כל החצר פרוסה לפניהם. רוח אחרת היתה עכשיו עם יעקב. הוא שהה מעט ואמר לאשתו בביטחה, כמבקש לפזר את מצוקת לבם:

– אל תדאגי כלום, פֶלה, את רואה את החצר הגדולה? אל תראי שהכל כאן עני ומרוד כל כך, נפלאות אפשר לחולל כאן! רק אקבל את הבעלות על הרכוש ויהא כוחי מגיע, אגרש מפה את כל הקבצנים האלה, דלפונים פושטי יד, עד שלא יישאר להם זכר! דור שלם אכלו טובי, ועתה הם סבורים שהדבר יימשך עד אין סוף, אולם טעות מרה טעו. הקץ למעשי הפקר! עכשיו ישתנה הכל מן הקצה אל הקצה. את כל האשפה הזאת אטאטא, אהרוס את החורבות, אקעקע את כל הבתים עד היסוד, אבן על אבן לא אשאיר! רק אגיש את עצומותי ומיד אבנה בתים חדשים, מאה דירות אקים, דירות נפלאות, ואת החצר ארצף בשיש ואעשה בה שדרות ואבנה בה מזרקות כמו בגן הזכסי בורשה! את רואה את רחבות הידים? פלאים אפשר לחולל כאן, תל-אביב שניה אבנה פה!

אך כשראה שאשתו מחרשת, החשה פתאום גם הוא והציץ בפניה, מבקש לראות את עיניה באפילה. ואולם היא פנתה ממנו ואמרה לו בקול עייף, מלא פחד סתום:

– עשה מה שתעשה, ואולם אני רוצה מיד לשוב למלון…

לא עמדה לו הרוח להשיב לה דבר, כאילו נקצצו פתאום כנפיו, ומחרישים פנו שניהם לשער.

ד

מן היום שביקר בראשונה את הבתים בירושלים לא ידע יעקב מנוחה. הרוגז והעלבון היו למנת יומו ועסקי הירושה מררו חייו והיו מרתיחים את דמו. בשובם לתל-אביב חזרה אשתו לחיות את חייה כבימים הראשונים; רוחה הטובה נתחדשה עליה וגרשה את עצבותה והיא נשבעה ששוב לא תדרוך רגלה על אדמת ירושלים, שדיכדכה את רוחה והפילה עליה אותו ערב מורא גדול. במלון המהודר נתלקטו אנשים נעימים ובחברתם היא מבלה את ימיה, טובלת בים, מתענגת על בטלה מתוקה באור שמש ושוב טובלת גופה במים הכחולים; ובלילות היא לובשת את מיטב בגדיה ועונדת את עדייה היפים שהכינתם בשביל ניצה, ומרקדת עם ידידיה החדשים עד צלילה האחרון של התזמורת.

ואולם הוא לא יכול לשקוט ולהתענג על רוב טובה שהיו מגישים להם בבית המלון, כאילו בא לכאן בשביל מסע של שעשועים. תחילת כל היה חייב ליישב את העסק שלמענו בא, ואז רק אז יהא רשאי להתענג וליטול חלק בשמחת הנסיעה. אך התכניות לא נתקיימו כאשר טפחן ברוחו. כל חלומותיו הגדולים על הירושה שקעו מיד עם בואו במגע ראשון עם אנשי הכולל ונמוגו כענני בוקר, והמכשולים הלכו ונערמו לפניו כהר. ואלמלי תאוותו שהלכה ונתעצמה עם כל מכשול חדש, אפשר שהיה מתיאש וחוזר בו מאמצע הדרך.

אך לא אדם כמותו יסוג וחצי תאוותו בידיו. רוב ימי השבוע היה יושב בירושלים, סובב הולך מאדם לאדם, נועץ במחנה עורכי דין, בודק בספרים ישנים ומפשפש בנירות בלים, חוקר ודורש בחוקים ומשפטים, ועדיין לא נתקרב למטרתו כמלוא נימה. חֶבר אנשי הכולל היו משבשים כל דרכיו, מבטלים כל תחבולותיו וקושרים משקלות לרגליו, עד שלא יכול לעשות נגדם כלום.

אחד מהם, בעל הפנים המחוטטים, שאליו פנה יעקב באותו ערב ראשון, אף שחכמתו מבליחה בעיניו וניכר בו שהוא מושך בכל החוטים של הועד, – מעמיד פנים ועושה עצמו תם, חוסך דבריו ושומר לשונו, ממעט עצמו ואומר שאינו מבין בענין זה כלום ואין כוחו נחשב, אנשי הועד יכולים לעשות בלעדו הכל ואילו הוא בלעדיהם אינו יכול להניע אפילו באצבע קטנה; הוא עומד מן הצד כאילו אין כל המהומה הזאת נוגעת לו, ורק הקמט שבין גבות עיניו מעמיק והולך ועפעפיו מצומצמים.

גבאי אחר, שאין דעתו נשמעת והוא עושה רצונם של אחרים העומדים מאחורי גבו ומכוונים את מעשיו, דוקא הוא מרבה להג, קוצף וגועש כאיש שעברו יין. מחרף ומגדף ברוב דברים, יוצא מכליו על כל דבור קטן של יעקב, דרכו בסופה וסערה; אך באמת אין כוחו אלא בפיו ודעתו מבוטלת, ולא היה אלא שליחם של בעלי המזימות. כשהיה יעקב בא ומגיש עצומותיו, היו פניו של גבאי זה ניצתים באש, זוקף עינים בוערות, שומט כובעו רחב-השוליים על פדחתו ונכנס לתוך דבריו בלא להמתין לסופם:

– שמא כבר תאמר די?! כבר שבענו לשמוע את הדברים וכבר אנו יודעים את הפזמון בעל פה וטענותיך כבר יוצאות לנו מן האף! נכד, נכד, שמעתם חדשה? נכד! מצא לו יתד להתלות בה! שוא ושקר, אין כלל יורש לר' יעקב, בפרוש כתוב בספרי המקנה, ואין אחר ספר זה כלום! או אפשר אתה רוצה לילך לדין עם הממשלה, אדרבה ואדרבה, בכל הדרת הכבוד, לך ותוכיח לה צדקתך באותות ומופתים!

וכך הוא הולך ומתיז קצף עד שבא גבאי אחר, דבריו שקולים ומתונים וקולו עמום ולאה מעט, והוא מהסה את חברם הרתחן ומשתדל לפייס את יעקב בדברים של ישוב הדעת ואומר לו במתק שפתיים:

– מה לנו לריב, כלום יש לנו תרעומת עליך, חס ושלום? אלא שטעות בידך, הן לא ירושה היא זו, אלא הקדש, הקדש עולם, והכולל אין לו שום ריוח מן הבתים והוא עוסק עם הצבור על חינם. זכרון הדברים, אתה אומר? בודאי שנקיים את זכרון הדברים, כלום מסרבים אנו חלילה לקיים את דבר הצוואה של ר' יעקב ז"ל? חס ושלום! אלא מאי, אין הדבר שווה בכל הטרחה. דירה אתה רוצה? לכשתתפנה דירה ניתן לך דירה. בעלי הדירות יש להם חזקה על דירותיהם שנים על שנים, ואפילו הגבאים עצמם רוצים, אינם יכולים לקבל חדר שנתרוקן, ואין צורך לומר עד שנתרוקן, שמיד באים אנשים שתובעים לעצמם זכות של חזקה ותוקעים בו חפציהם, ולך ערוך עמם מלחמה! וכלום נצרך אתה לחדר מאותם חדרים עלובים שבבתים, דירה כזו יאה לאדם בערכך? ובאשר לנפוליון של זהב – כל אנשי הבתים קבצנים, עניים מרודים, לא עלינו, ואפילו אין כיום שום ערך לנפוליון ואינו עובר לסוחר, רק שמו עוד נשתייר מן הימים ההם, – אין ידם משגת לשלם כלום, והוצאות הכולל מרובות, מסים וארנוניות ובדק הבתים…

הגבאי הרתחן אינו יכול לשאת את דבריו הכבושים של חברו המתון, והוא קופץ על מקומו, שולח ידו כמין נחש מתפתל וטוען כלפיו בתרעומת רבה:

– אינני מבין מה אתה עומד ומפייס אותו, עומד ומלטף אותו?! אפילו מי שיש לו זכות אבות, אינה עומדת לו בשעה שיצא מארץ לחוצה לארץ, כך כתוב בפירוש, ונקיים אנחנו ממנו!

כאן אין יעקב יכול עוד להתאפק. הוא נכנס לדברי הגבאי, כולו לוהט מחימה, מכה באגרופו על השולחן וצועק:

– די! שקר וכזב ואחיזת עיניים! די חלבתם את פרתי ומצצתם את לשד עצמותי. לא אשא יותר את המעשים האלה, בזדון השכחתם מעל הבתים את השם נחלת יעקב, שלא יהיה שמו של הנדבן הגדול נישא עליהם, ולא יבואו אליכם בטענות ירושה, כך נאה וכך יאה לכם, זו ירושלים וזה שכרה! ואולם עכשיו לא אניח לכם עוד לסובב אותי בכחש, בשום פנים לא אניח לכם, ואפילו אדע להוציא כל כספי על עורכי דין, לא אנוח עד שאגרש אתכם מכאן, בשלשלאות של ברזל אתן אתכם, לבית המשפט אמסור אתכם, על פי דיני מלכות!…

ואז משתתקים פתאום כולם; הגבאי שפניו מחוטטים עומד לו מן הצד ועוצם את עיניו, כאילו לא שמע את איומיו של יעקב; הגבאי הרתחן מביט בו ביעקב בעיניים קרועות, כולו נחנק מחימה, כאינו מאמין למשמע דבריו החצופים; ודוקא הגבאי המתון, שקולו לאה, נותן בו מבט של נפגע ואומר בתרעומת:

– לערכאות של גויים אמרת? נא, שמעתם שפה ברורה, פה מפיק מרגליות? אנו מדברים עמו בכבוד ובדרך ארץ וזה בא עלינו בזלזולים: שלשלאות, ערכאות, אם כך אתה מדבר, שוב אין לנו עסק עמך, לך וזעק לשמיים!…

וכך הוא הולך ושב אליהם, פעם ממתיקים עמו שיח, כאילו היה בנם יחידם ואך את טובתו הם מבקשים, ופעם מראים לו פנים של אימה, ואינם רוצים לדון עמו; בין כך ובין כך ואינם שועים אל עצומותיו, וכל מאמציו עולים בתוהו.

ה

איש אחד ביקש לעמוד לו ליעקב בדחקו. זה היה ר' חזקאל, בן אחיו של ר' דויד, ידיד נפשו של ר' יעקב באחרוני ימיו בירושלים. ר' חזקאל היה בצעירותו מבוני הבתים של ר' יעקב, והוא זוכר את הישיש ואת פעלו. עתה היה אף הוא זקן מופלג, זה שנים שפרש ממלאכתו, יושב תמיד על מטתו, מעיין בקונטרס עתיק, משקפיו אחוזים לו בקצה אפו, או שראשו מוטה קצת לפניו ועיניו עצומות, כעוף זה שנרדם בלילה על כנו, וחושב מחשבותיו. רק בשעת רצון הוא פוקח פתאום עיניו, כאילו החזירן מעולם רחוק, ומבטו טוב ונבון דעת. כשראוֹ יעקב לראשונה נדמה לו הזקן עובר ובטל, אך כשאמר לו מיהו ומנין בא, מיד נפקחו עיני הישיש ואור חם נגה עליו כשלהבת בהירה; הושיט לקראתו שתי ידיים מרתיתות וקרא בקול ניחר:

– נכדו של ר' יעקב אמרת, נכדו של ר' יעקב? ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה, פלא מארץ הפלאים, פלא מארץ הפלאים, ואני חשבתי באיולתי שכבר נכרת חלילה זרעו של האדם היקר מן הארץ, ומשאת נפשו לא תתקיים… הפלא ופלא… נכדו של ר' יעקב, נכדו של ר' יעקב… מי פילל, מי פילל… בוא אלי, בוא, קרב נא הנה, עוד מעט, עוד מעט, בוא ואחזה פניך… כן, כן, זוכר אני את זקנך, זכרון צדיק לברכה, כאילו ראיתיו בעצם היום הזה, ואני אז צעיר, צעיר מאד, כן, כן, אותן עיניים עצמן, זכרתי, זכרתי…

הניח לו ליעקב, חזר וישב על מטתו, עצם את עיניו כאילו נרדם לרגע ושוב פקחן ואמר בתמיהה:

– אלא עיניו של סבא היו לוהטות באור אחר, בני, באור אחר. זוכר אני את אור עיניו, זוכר…

ואולם אף הוא הסיח דעתו מן הירושה שלמענה בא יעקב לפניו, והיה מקיפו ברוב שאלות שאינן שייכות לענין, כגון מה עלתה לה לסבתו, אלמנת ר' יעקב ז"ל, בסוף ימיה, ומי היה אביו ומה היו חייו, וכיצד נתעורר יעקב עצמו לבוא לכאן, והוא חוזר ומברכו שזכה לחזות בירושלים עיר הקודש ונתקיימה בו נבואתו של ר' יעקב סבו, ששמו נקרא עליו.

והנה הוא עוצם שוב עיניו כמו נרדם באמצע שיחו, ואין יעקב יודע כיצד להסב לבו לעיצומו של ענין, שכל חייו תלויים בו עכשיו; הוא מחזק בקרבו את לבו, טורדו מהזיתו ומגולל לפניו את הפרשה כולה; מספר וחוזר ומספר לו את מעשה הירושה ומתנה כל ענותו, כיצד טרח ובא ממרחקים לתבוע זכותו הכשרה, ואלו הגבאים מסובבים אותו בכחש, דוחים תביעתו בתירוצי מרמה ושופכים דמו כל יום, והעוול זועק עד לב השמיים. יום אחד פקח הזקן את עיניו, הביט בו שעה ארוכה, אין יעקב יודע אם הבין לחפצו ואם לא, ואמר לו בנחת זקנים:

– אקח דברים עם הגבאים ונראה, בני…

ואולם הגבאים לא הניחו לו לחברם הזקן לתת לנכד כל חפצו ולקיים רצונו האחרון של הסב. אמנם הודיעו לו שהם מוכנים לקיים את זכרון הדברים ככתבו וכלשונו, ואולם ראשית, מנין להם שאמנם נכד יחיד הוא, אפשר ויבוא לפניהם מחר אדם אחר ויאמר אף הוא כדבריו, ואין לדבר סוף, והרי כתוב וחתום בספרי הפקודים שאין לו לר' יעקב זרע קיים. ועוד ביקשו לגלות לבו של הזקן, שאין תוכו של יעקב זה כברו, וכל עצומותיו רק תואנה הן לו, ובאמת עיניו נשואות לרכוש כולו, כאילו היא לו ירשה מסבו, והשעה דחוקה לו לעשות בהקדש כבתוך שלו… כאן נתקצף הזקן ואמר להם לחבריו הצעירים שאין דבריהם אלא דברי הבל ורעות-רוח ואינו מאמין לחשדותיהם הגסים, אין הנכד תובע אלא מה שכתוב בכתב הצוואה, ואת הכתוב צריך לקיים בלב שמח.

תחילת כל יעץ לו ר' חזקאל ליעקב שילך לבית-דין צדק ויאשרו לו שם על פי נירות ועל פי עדים, שאכן נכד אמת הוא, בן בנו יחידו של ר' יעקב הנדבן ז"ל, והעתק כתב הצוואה שבידיו, העתק אמת הוא. מיד הלך יעקב ועשה מצוותו של הזקן, ואולם גם בזה לא הועיל הרבה. הוא נתקל בקיר אטום והיה נקלע בין הגבאים כמקודם, אינו מתקרב לחפצו כלום.

עד מהרה נתפרסם מעשה הירושה ברבים וכל אנשי הבתים היו מדיינים בחדשה הגדולה. בתחילה היו נוהגים בו ביעקב יראת כבוד, חוששים לגזרות חדשות ולביטול סדרי בראשית. ואולם כשראו שאין ועד הכולל מזדרז לעשות רצונו של היורש, אף על פי שהוא לוהט מתאווה לקבל חלקו בירושה, היו מגחכים, קצתם מטוב לב וקצתם משמחה לאיד, כמו אומרים: הגבאים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו… ואולם תינוקות החצר הבינו מיד שהותרה הרצועה ושוב אין לחשוש מפניו כלום, והם מסתתרים מאחורי אבן פינה וקוראים לו ליעקב מאחורי גבו:

– הנכד, הנכד, ומה מכוח הנחלה?

מקהלת התינוקות החבויה בסתר הבתים גועה בצחוק אדיר שהולך על פני כל החצר כולה. יעקב חומק בין הבתים ונעלם, כופף עצמו ועובר מתחת לקשת המעלות, ונעלם מאחורי מסך של כלי-לבן התלויים על חבל לייבוש.

שבע בזיונות ורוגז, מורתח עד היסוד בו, היה יעקב חוזר למלונו בתל-אביב כדי לבדר קצת רוחו הרעה ולהחליף כוח למלחמה הקשה. כשהיתה אשתו רואה אותו בדכדוכו הגדול, היתה מתפנה לשעה משעשועיה, יושבת אצלו ואומרת לו בנעימה של צער:

– ראה, קובה, למה לך כל עגמת הנפש הזאת, אילו ראית את פניך! הרי אינך כלל אותו אדם שהיית לפנים. ובשביל מה לך כל הצרה הזאת? הרי יש לנו, נדמה לי, בבית פרנסה יפה וחיים של כבוד, גם בלא אותם בתי הקבצנים! הנח לכל זה, יקירי, לכל החצר המאוסה הזאת עם אנשיה המנוולים, ובוא ונסע מכאן, כבר באים עכשיו הימים החמים ושוב אי אפשר לצאת ביום לרחוב וגם בלילה כבר מזיעים הרבה, כבר שבעתי מעט את תל-אביב, ועתה כבר אני מתגעגעת על הבית ועל ידידינו הטובים; הרבה אנשים במלון כבר חזרו לארצותיהם, בוא ונחזור גם אנחנו, ובדרך עוד נסור לניצה, כמו שהבטחת לי, ותנפש מעט…

אך הוא זכר את עלבונו הגדול ואת צערו בלכתו מגבאי לגבאי, ודמו רתח בקרבו וחמתו בערה בו. אפשר אילו ידע מראש עד היכן יגיעו הדברים, לא היה מתחיל במשא-ומתן נורא זה והיה מוותר להם על הכל. הפסד ממון לא נחשב לו עכשיו כלום, סוף סוף צדקה אשתו באמרה שגם עד עכשיו לא היו חייהם רעים; ואולם כיון שהתחיל בענין, שוב לא היה בן חורין להבטל ממנו, וכל מכשול על דרכו עוד היה מגביר את תאוותו. הוא לא יכול לסלוח להם, לאותם אביונים חסרי-כל, דלפונים ופושטי יד המחזרים על פתחי העולם כולו בשביל למלא קופתם שהם מערימים עליו וטומנים לו פח לרגליו ופוטרים אותו בלא כלום. עתה שוב לא ימשוך ידו מן הירושה, עד עולם לא! די נהנו מטובו, ימי דור שלם, אכלו פירותיה של הקרן שנפלה לו בירושה מאבותיו והחריבוה עד היסוד. הם שהיו בעלי הבתים היחידים של הדירות והמרתפים והמחסנים, סתרו ובנו וגבו שכר-דירה ועשו ברכוש כבתוך שלהם. עתה שוב לא יוותר להם, לא, אלף מונים לא! הוא מוכרח להשיג אפוטרופסות על הרכוש, עד שיהא ההקדש שלו, כולו שלו, מתהום ארץ עד רום רקיע, ואז ידע מה לעשות ברכוש הגדול הזה…

הוא נוטל יד אשתו, ריח דק של בושם עולה באפו, מגביהה לפיו ואומר לה בלשון של חיבה, עיניו לוהטות כגחלים:

– עוד מעט, פלה, רק עוד מעט, ונחזור. אבל תחילה עלי ליישב את ענין הירושה, ואחר נשוב הביתה ברכוש גדול, ועוד נספיק לסור לניצה לפני סיום העונה…

ו

עוד יעקב שקוד לגלות תרמיתם של הגבאים והוא בהול להוכיח ברבים צדקת זכותו על מורשת האבות, נפל דבר שזעזע את העולם כולו. בצהרי היום פשטה שמועה שקשה היה לתת בה אימון, אך עד מהרה נתגלתה אמתותה הנוראה והמבהילה: שלוחי חבלה של אותו רשע התקיפו את מדינת פולין מן האויר, מטוסיו הרעישו את בירותיה, פרצו להם דרך בגבולותיה, הציתו בתיה ורצחו יושביה, ובאבק השרפה שנצבר ימים ושנים הוטל פתאום הגץ ביד רשעים. בתחילה עוד היו מפקפקים, האם זו ראשיתה של מלחמה גדולה, אך לא יצאו ימים רבים וכבר היה גלוי וידוע שגדולה להבה זו מכל הלהבות, והיא עתידה לפשוט ולאכול את כל העולם כולו, ונהרי דם יהיו שוטפים בה ומסיתים את האש כשמן הבעירה, באין מכבה.

בשעת מבוכה גדולה, כשהיו הבריות חוטפים עתונים בעודם בכף המוכרים ועומדים חבורות חבורות מסביב לתיבות הרדיו, ואפילו נכנסים לרשותו של יחיד כדי לשמוע חדשות, באותם ימים רעים היתה צרתו של יעקב גדולה מצרת הרבים. עד כה היה כספו מתקבל בכל חודש, ואף שהיה הסכום הגון, לא היה בו אלא כדי צרכיהם בבית המלון המהודר ויתר יציאותיו של יעקב, שהיה עתה צריך הרבה כסף בשביל עורכי דין ויועצים, שהיו אוכלים כל פרוטה יתירה של קצבת החודש. עתה כשבא לבית הבנק במועד הקבוע שוב לא קבל שעורו, והמנהל הביע לו צערו, שעם התרגש הפורענות נשתבשו הדרכים והכסף עדיין לא נתקבל, וספק אם בכלל עוד יתקבל.

מנהל בית המלון נזדרז ובא בחדרם, שלא כדרכו בכל חודש, החוה קידה של נימוס ואמר בלשון של סליחה, כיון שהימים מבוהלים ואין איש יודע מה ילד יום, היוקר מאמיר והמזונות כלים מן השוק, הוא מבקש בכל לשון של בקשה שיקדים לו האורח הנכבד לשלם את דמי חדשם. אחר ששילם יעקב את הוצאות המלון לא נותרו לו בכיסו אלא מעות קטנות, שלא היה בהן כדי מחיה לשבוע. אימה חשכה נפלה עליו, חזות קשה חזה, ולפתע הרגיש בכל מוראו את השבר הגדול שהושבר.

עתה שוב לא היה צל של ספק שהכל הכל עלה בתוהו; צנורות הפרנסה נשברו במחי יד; ביתו נהרס; קשרי המסחר שטפח במשך שנים בחריצות רבה כל כך; עולמו הקטן שנראה לו כל כך טוב ונעים, – הכל הכל נקרע לגזרים ולא נשאר ממנו אלא זכר עגום ורחוק. בבת אחת הקיץ הקץ על חיי הנחת שלו, חלוף חלפו הזמנים של שולחן ערוך מכל טוב, מתוקן תמיד לסעודה, אווזים צלויים ודגים משובחים ופירות טובים, וגרגירי יער אדומים, שבנות אכרים לוקטות אותם בהשכמת הבוקר והם נאכלים בשמנת מתוקה בעודם טלולים; בטלה חברתם הנעימה ורבת החן, שהירבה כל כך לשבת עמה בלילות אל שולחן הקלפים; הכל הכל עלה בתוהו ושקע ללא שוב. והוא נשאר כאן גלמוד, רחוק ממקום חיותו, ככלי שנשבר בטרם נמלא, עוד מעט ויוותר בלא מזון אפילו לסעודה אחת. השבר בא כחטף והפורענות היתה גדולה כל כך, שלא יכול להתנער מדכדוך הנפש; רק אחר ששילם אחרית כספו לבעל המלון נזדעזע כחיה פצועה שנכרת טרפה מפיה, ואז קם במצוקת נפשו וחזר ועלה לירושלים.

עתה נגע שברו ללב כולם. אפילו הרע שבגבאים נתן דעתו לעזור לו. אחר דין ודברים נעתרו לתת לו דירה בבתים, אחר שתתפנה אחת מהן. ואולם דבר זה שלא נאמר על נקלה, לעשותו קשה היה שבעתיים. כל הדירות היו תפושות, וכל דייר שומר על חזקת דירתו מכל משמר, ואין כוחו של הכולל מגיע לבטל את החזקה. ואולם ניתנה לו תקוה, כיון שישיש אחד, אלמן וחשוך בנים, חלה למות, נתון תנתן דירתו ליעקב מיד אחר פטירתו. בעיניים מבוהלות היה יעקב שומע את דברי הגבאים, כאילו רוח תעתועים אחזה בו. אך מכיון שלא נמצא בצרתו דבר טוב מזה להאחז בו, הסכים בעל כרחו להמתין לקיום הבטחתם.

ובאמת בא הדבר שצפו לו. לא ארכו הימים והישיש החולה השיב את נשמתו וגווע בחצות לילה. אך עוד לפני שנשמע קול קורא להלוית המת, נתמלאה החצר מהומה גדולה. יללה וצווחה הרעישו את הבתים, וכל השכונה היתה לחרדה. ומעשה שהיה כך היה. אך גווע אותו ישיש גלמוד, באו אנשים שתבעו לעצמם חזקה על דירתו, וכבר היו מצפים שיעצום עיניו, הוציאו את מיטת המת לחצר והתחילו משליכים מדירתו את רהיטיו בחזקת היד, כלי בית עתיקי ימים, כרים וכסתות ושברי כלים לרוב. נתקבצו קרוביו של המנוח והיו רוגשים ברעש ומהומה, צועקים שיש כאן בזיון המת, שערוריה שאין משלה, ואם לחזקת הדירה – להם החזקה, ולא יתנו בשום פנים לאנשים זרים לבוא בדירת קרובם, והם רוצים להשיב את הכלים למקומם. בין כך ובין כך והמהומה גדולה מאוד. מיטת המת עומדת לפתח הבית, ואצלה נערמים הכרים והכסתות וכל כלי המטבח, ומסביב לכל הכלים מקפצים ומכרכרים אנשי המריבה, מרקדים כתרנגולים נצים, וכבר נתקבצה חבורה שלמה מיושבי הבתים, עומדים יחפים, אך בגדים קלים מכסים את מערומיהם כבקומם משנתם, קצתם מתרגשים וטורחים לשים שלום בין היריבים וקצתם עומדים והומים סתם.

כשלקחה אזנו של ר' חזקאל שמץ המהומה הזאת, ירד ממיטתו, לבש בגד של שבת, גלימה לבנה היורדת לו עד קרסוליו ואבנט של זהב על מתניו, נטל בידיו מקל הזקנים, רב הסיקוסים, התנהל לאטו ובא עד למקום המחלוקת. בריתחת המריבה לא השגיחו בו האנשים והוא עמד רגע בחצר, שוהה תחתיו וסוקר את המהומה הגדולה, ואחר פסע מאחורי גבם, ניגש לפתח הדירה וישב בחשאי על מפתנה. אז שלה מכיס גלימתו ספר קטן שכריכתו עור מצהיב, תלה ראשו על דפיו וכמו שקע בתנומה.

לא יצאה שעה ארוכה ואחד הקהל השגיח בזקן היושב על פתח דירת המריבה, כאילו אין לו חלק במהומה הרעה הזאת. האיש דחק את שכנו במרפק, ושכנו דחק את שכנו; עוד מעט וכל החבורה ראתה את הזקן הנכבד, המקובל על הרבים, יושב לפניהם מחריש, ראשו שקוע על ספר. מיד נשתתקו כולם, הפסיקו את ריבם בעוד דברי הרוגז בין שיניהם, ואז התחילו נפזרים לאטם, חומקים איש לעברו, תובעי החזקה ורואי המחזה, ולא נותרו במקום אלא קרובי המת ואנשי חברא קדישא, שבאו לגמול לו למת חסד של אמת ולטרוח עמו טרחו האחרון.

כששקטה המהומה זקף ר' חזקאל את עיניו, סגר את הספר והחזירו לכיס, קם ממקומו ודבר דברו עם יורשי המת. אז קרא לסבל הקטן, ציוה עליו להחזיר את כל המטלטלים למקומם, החפצים והכלים וכל הכרים והכסתות, לטהר את הבית כולו ולסגור את דלתו על מנעול. כשנעשתה מצוותו והסבל הקטן הביא לו לר' חזקאל את המפתח הכבד, חזר ושלחו ליעקב וצווה לומר לו, הנה מפתח הדירה לפניו, יבוא וישב בה בשעה טובה ומוצלחת.

הדירה היתה אצל הבור הגדול, והכניסה אליה על פני מרתף שחציו פתוח, דלתו השטוחה שבורה, ורק טלאי של קרשים מתוקן בו כמין גשר רעוע. תחילה באים לפרוזדור צר ואפל מעט, המשמש מטבח, ובו שולחן קטן, דל עץ, המכוסה שעוונית שלא נותר בה אלא הבד המצהיב; שני כסאות פיסחים, שעצָם דהוי ומשופשף מרוב ימים, עומדים מזה ומזה. מן המטבח מובילה הדלת לדירה, חדר גדול שתקרתו עשויה קימורים כבדים, קירות הבית עבים וחלון גדול קבוע בו, שבכת ברזל פרוסה עליו, והוא עשוי כמין דרגש למשכב בלילות חמים שאין בהם אויר לנשימה. אבני הרצפה פגומות, לא-קצובות, והן חלקות מרוב מרוק, עיקר צבען צהוב וורידים אדומים מתמשכים בהן שתי-וערב. אצל הקיר עומדות שתי מיטות קטנות של פח, דפנותיהן מעוגלים ועל לוחם ציורים ישנים ששוב אין להכיר בהם צורתם, על ראשם קבועות מקלעות של ברזל, כמין עטרה פגומה. בין המיטות עומד ארון לילה קטן ונמוך, ועליו שני פמוטות של נחושת, ריקים מנרות. בקיר מנגד עומדת שידה של עץ, תיבה עתיקה שמכסה העגול מצופה ברזל רקוע, וחיטובי עץ דקים נקלפים ממנו ונושרים קיסם אחר קיסם.

כשנכנסו יעקב ואשתו לשבת בדירתם החדשה ונשארו לבדם אחר המהומה הרבה, היו עיניהם משתמטות מפגישה, כאילו לא רצו להתפס על צערן. ואולם כשירדה עליהם שתיקה עצובה, בא פתאום באזנם תיקתוק קצוב של שעון; זקפו ראשיהם לקיר שממנו בא הקול וראו עליו כלי-שעות עתיק, נתון בתיבת עץ קטנה, שושנת דהה מקשטת את מצחה; מאחורי זגוגית הפתח נעה מטוטלת של נחושת אנה ואנה, אפשר עוד דחפה לתנועה בעל הדירה הקודם. ואז, כשהסירו מבטם מן השעון, נפגשו פתאום עיניהם, והם ראו איש בעיני רעהו את כל עוצר בדידותם, במקום הזר ובבית העוני הזה, רחוקים מבית ועמית, והיה להם כאילו אותו ערב ראשון, כשעמדו בעגמה כנגד הבתים האלה, השיב עליהם רוחו העצבה.

ביקש יעקב לגשת לאשתו ולנחמה בדברים טובים, להרגיע פחדה ולומר לה, שאך מקלט חולף הוא להם בית דירה זה, מחסה בעת צרה; ודוקא עתה, בשבתם בבתי החצר, יקל עליו להעמיד על שלו, שעוד לא נגוזו החלומות הגדולים; אדרבה, עכשיו יגש ביתר שאת לתבוע את זכויותיו ולא יניח להם עד אם יקבל ירושתו… אך הוא לא מצא לשונו בפיו ולא יכול לומר לה בשעה זו כלום; קרב אליה, הניח בחשאי ידו על כתפה, והחריש; תחת מגע ידו שקעו כתפיה ברעדה והיא געתה בבכי חרישי, כילד שעלבו בו על לא חטא.

אותה שעה נשמע בפרוזדור דישדוש רגליים והסבל הקטן נכנס בחדר, כנפי חלוקו מופשלות לו עד מתניו; הוא מחזיק בידיו טס של בדיל ובו פת לחם וקמיצת מלח ואומר בהשפלת הקול:

– ר' חזקאל שולח לכם זאת לסימן טוב בבואכם לגור במקומכם החדש, שתהיה הברכה פרוסה בביתכם, והוא מצווה לומר לכם, שלא תפול רוחכם, אין ירושלים נקנית בלא ייסורים…

ז

ימים אחרונים קשים היו מן הראשונים. עתה נותר להם רק מעט הכסף שקבלו בעד התכשיטים שמכרו מעליהם; רק בגדיהם הטובים וקצת כלי המסע שלקחו עמם עוד המתיקו להם מעט את חייהם. ואף על פי כן נתחוור לו ליעקב עד מהרה שלא יוכלו כך לחיות לאורך ימים. כאן, בעיצומה של חצר הבתים, שכל יושביה יראי שמים, שומרי דת ומצוה העושים סיג אפילו לדברים שרגילים לעשותם ברבים, הגודרים בעד כל גלוי של חרות, במחיצת אנשים אלה, שוב אי אפשר לו שיעשה בלורית ויגלח זקנו, ואשתו אי אפשר לה שתצא בסילסול שערותיה, מקושטת ומפורכסת כדרכה כל הימים, שפתיה משוחות אודם לוהט ועיניה קרועות בפוך. הוא עצמו לא בא לו הדבר בקושי, די לו שלא יצא בגלוי ראש, ואם לא ירבה לגלח את פניו וסנטרו, מיד חתימת זקנו מצמחת ועולה בלחייו כספיח, וכבר עשה הכל למען דרכי השלום; ואולם אשתו שקשתה רוחה עליה בימי מסה אלה, לא נותר לה בחיי העוני אלא מעט ההנאה שבפרכוס; היא אספה את תמרוקיה לארון הקטן המבדיל בין שתי המיטות, צינצנות שמן המשחה, בקבוקי בושם, צלוחיות ריקוח, כחל לעינים וסומק לשפתיים, וערכה אותם זה אצל זה כתינוקת שנותרה לבדה והיא משחקת בצעצועיה כדי להפיג את אימת בדידותה; ועוד היו לה מעט הבגדים היקרים, שמלות דקות וכובעים רבי חן וגרבים של משי, – רק אלה נותרו לה לזכרון יחיד מחייה הטובים, שבא פתאום נחשול והחריבם בבת אחת.

ואף על פי כן לא יכול יעקב להניח לדברים כמו שהם, אם חפץ חיים היה, ואף שיקשה עליה היא מוכרחה להעביר על מידותיה, שעוד היה מקווה לקיים את חלומו הגדול ולגמול לה שבעתיים על כל היסורים שנתייסרה בהם. בחשאי ניגש לאשתו והיה מבקש ברוח נמוכה ובלשון של פיוס רך, כמי שחייב דבר ואין בידו לפרוע:

– ראי, פלה, מזמן חשבתי לומר לך, מה איכפת לך, הרי כל חיינו עכשיו רק חיי ארעי, והכל מכוון לטובת הענין; על כן השתדלי שלא לעבור את החצר בשערות גלויות, שלא להרגיז את השכנים שלא לצורך; כמובן שאין את מוכרחה לכסות דוקא את הראש במטפחת, קחי כובע, לא זה עם התיתורה הרחבה, אלא את הקטן ששוליו עגולים, או טלי את צניף המשי הכחול וכרכי בו את הראש.

הוא שוהה רגע, קשה לו לומר את הכל, ואחר הוא מתחזק ואומר:

– ועוד רציתי לומר לך, למען הענין, אל תצבעי את השפתיים בבית, הרי את יכולה למשוח עליהן צבע בבואך לרחוב… אין כל אלה אלא הוראות שעה, כמובן, כי עכשיו, דוקא עכשיו, אסור לי לבוא בריב עם האנשים הפשוטים האלה, וכל זה הוא תנאי להצלחה, ואולם כשאגיע עד תכלית ואקבל לידי את הבעלות, – שוב תהיי גברת גדולה, אלגנטית ועתירת נכסים יותר מקודם, ושום אשה לא תשוה לך!…

לא יצאו ימים רבים ויעקב נתעורר לפעולה גדולה; בלילות ללא שינה חשב דרכו וערך תכניתו למלחמה בגבאים. קצף אין אונים הרתיח את דמו, עכשיו יותר מקודם, כשהוא יושב בבתים, ירושתו לנגד עיניו והוא רואה איך נהפכה נחלתו לנכרים, וזרים אוכלים טובה. ואולם עתה נדמה לו שכבר מצא את הדרך הנכונה להפיל אימתו על ועד הכולל ולהכריח את הגבאים לעשות את רצונו. בבקרו של יום אחד קרא לפניו את הסבל הקטן ושאל אותו אם הוא רוצה להרויח מידיו מטבע קטנה. גיחך הסבל הקטן, הגביה מעט את מגבעתו רחבת השוליים היורדת לו עד עיניו, והשיב:

– לא די שאני רוצה, – אני מוכרח.

נחה דעתו של יעקב מתשובת הסבל, אמר לו להניח את עגלתו הריקה בחוץ, הכניסו לביתו והמתיק עמו סוד שעה ארוכה. הוא פרש לפניו כל תכניתו ואמר לו שהוא רוצה לקרוא לאספה את כל יושבי הבתים ולהסביר לפניהם שדרכם של הגבאים מלאה תרמית ועושק, הם מעקמים את כתב צוואתו של הנדבן ואינם אלא מתגאים על הצבור, ואם יבוא הוא במקומם ייטיב עמהם ויעשה להם חסדים הרבה, ויקיים את צוואת סבו ככתבה וכלשונה, ותצמח להם מזה ישועה גדולה. וממנו, מן הסבל הקטן, הוא מבקש שילך מדירה לדירה ויסביר לפני כל יושבי הבתים את הדברים כפשוטם ויקרא להם לאספה שתתקיים בביתו במוצאי שבת אחר ההבדלה.

הקשיב הסבל הקטן לדברי יעקב קשב רב, ואחר סובב את כובעו על ראשו במבוכה והשיב:

– במחילה מכבודכם, אפילו אני צריך פרנסה, דבר זה אי אפשי לעשות…

לא מצא יעקב לפניו ברירה, הלך לבית-דפוס והדפיס כרוזים שקרא בהם לכל פליטי פולין בכלל וליושבי הבתים בפרט, לבוא לביתו במוצאי שבת קודש לאספה רבתי, שבה ידונו על הבתים שהגבאים שולטים בהם לבטח, ועושים צוואת סבו פלסתר, מעוותים את הדין ומפסעים על ראשי עם קדוש, יש יושבים בדירות שנים על שנים שלא כדין, ויש זועקים לדירות ואינם נענים.

אך יצאה השבת ונרות הבדלה עלו בחלונות הבתים, נכנס יעקב לשכן ושאל אצלו מנורת נפט והדליק אותה כנגד המנורה שלו, שיהיה יותר אור בחדר. את שולחן התמרוקים של אשתו כסה במגבת ופרש עליה שמיכה גדולה, שלא יעלה בחדר ריח שמן הורדים ויתר מיני הבשמים. הוא אסף כסאות אחדים ושני ספסלים ארוכים וערכם אצל הקירות. אחר עמד בפתח, סקר את החדר בעין בוחנת, וכשמצאו מתוקן לקבלת האסיפה, ישב במשקע החלון והמתין.

שעה ארוכה ישב כך, מטה אוזן לכל רחש הבא מן החצר, חושב שכבר מתחילים האנשים לבוא, – אך קול הפסיעות נמוג כלעומת שנשמע, ועדיין לא בא אדם. בתחילה היה יעקב מנחם עצמו וחושב שהשעה מוקדמת, זה עתה הבדילו על הנר ועדיין לא יכלו הקרואים לבוא. אך מעט מעט התחילה התקוה גוועת בלבו. עברה שעה, החצר קמה לחיים אחר מנוחת השבת, דלתות נפערות ונסגרות, קול הבריות הולך מבית לבית, צעירים חוזרים למשא ומתן של חול וזקנים מגבירים קול תורה, ולביתו אין אדם בא.

לבו קם לדממה, כאילו פסק העולם כולו לנשום. פלה יצאה מן החדר, אינה יכולה לראות בצער בעלה, ישבה חרש בקרן המטבח, אין קולה נשמע. יעקב כבר נתיאש מן הקרואים, כשנשמע דישדוש רגליים, מישהו חפש את כף המנעול באפילה, הדלת נפערה והסבל הקטן נכנס לחדר. הוא היה לבוש בגדי שבת, גלימת משי ישנה התלויה עליו חוטים חוטים מגביהה את קומתו הקטנה. הוא פסע בצניעות, כגונב צעדיו, מביט כה וכה ומבקש להסתיר את תמיהתו, ואחר ישב בקצה ספסל, דוחק עצמו על מושבו כאילו צר לו המקום מרוב יושבים ואמר ליעקב, מבקש להפיג את צערו:

– לא באו, לא באו, אין דבר, אינם רגילים לבוא לאספות ולא לכל מיני תיאטר, להבדיל, יותר טוב שתבוא בין מנחה למעריב לבית המדרש ושם תדבר אתם את דבריך.

יעקב לא אמר כלום; הסבל הקטן קם ממקומו, פנה כה וכה, אינו יודע אם נאה לו לפרוש בלא שהיות, תולה ביעקב מבט של צער ורחמים, ואחר נטל ברכת פרידה חטופה וחמק מן החדר בחשאי, כחוזר מניחום אבלים.

עוד שעה ארוכה ישב יעקב בלא ניע, לבו נשבר בקרבו, עד שבאה אשתו מן המטבח, עמדה בקצה החדר ואמרה:

– בוא, קובה, מה נחכה לשוא, השעה כבר מאוחרת, נחזיר את המנורה ואת הכסאות ונלך לישון…

ח

עדיין לא הצהיבו הכרוזים מחמה, רוחות הסתיו עוד לא קרעום מעל הקירות, ומהלומה חדשה ירדה על יעקב ממקום שלא צפה לו והפליאה מכותיה שבעתים מן הקודמות, עד שלא יכול להתנער ממנה ימים רבים. אנשי הבתים העניים לא די שניתנה להם דירתם חינם, עוד היו מקבלים חלוקה מקופת ר' מאיר בעל הנס, שיהודי העולם כולו מפרישים בשבילה מפרוטותיהם בערב שבת עם הדלקת הנרות. מדינות הרבה שהיו מקבצים בהן בשביל הקופה אסרו על הוצאת ממון מגבולן. והיו הגבאים קונים בכסף הקופה מזונות ומלבושים במקום אסוף התרומות ושולחים אותם לירושלים. מאז פרצה המלחמה נשתבשו הדרכים, הקופה נתרוקנה מתוכה ורק מעט מזונות שרדו בה בשביל עניי העיר. עתה שהאמיר היוקר והמזונות היו קשים על כל אדם, חלקו הגבאים מעט צרכי אוכל נפש לנצרכים, שהיו באים לקופה בצרורם וממתינים לקבל מנתם בחלוקה.

יום אחד בא הסבל הקטן ועמד בעגלתו לפני דירת יעקב, דפק על הדלת והניח בפרוזדור צרורות של שעועית ואורז וקמצוץ של סוכר ותה, ואמר בקול של עושה שליחות:

– ר' חזקאל שולח לכם את הצרורות האלה והוא מצוה לומר, אין דבר, הכרח לא יגונה, והמקום ימלא חסרונכם…

מעשה זה פגע ביעקב כחץ; דמו נתרתח בקרבו, חמתו בערה בו עד להשחית; הוא פרץ לפרוזדור, השתער על הסבל הקטן, אחזו בכתפיו הדקות, טלטלו לכאן ולכאן וצעק בקול רע:

– ר' חזקאל, ר' חזקאל, מה הוא רוצה מנפשי, מה הוא רוצה מנפשי, קבצן הוא מבקש לשים אותי כשאר קבצני הבתים! אותי, אותי, נכדו של ר' יעקב, שהיה עשיר אדיר, אותי הוא מבקש להשפיל ולדכא ולרמוס את כבודי, שיחזיר לי מה שמגיע לי ולא ישלח לי מזונות! איני רוצה, איני רוצה כלום, וטוב לי למות ברעב וכל מיתה משונה, ונדבות כאלה לא אקבל!…

הוא ביקש לדחוק את הסבל הקטן מפתח ביתו, צווה על אשתו להשליך את הצרורות החוצה והשתולל כחיה רעה. הסבל הקטן נחלץ מידי יעקב ונסתלק מן הבית בחשאי. אשת יעקב סילקה את הצרורות בחפזה והשיבה את בעלה לחדר. מעט מעט שככה סערת רוחו, העלבון הצורב קהה ורוגזו הפך למרה שחורה קשה ונכאה.

טימטום וקהות נשתררו בנפשו. בעצבונו הגדול איוה לו משכב על הדרגש שבמשקע החלון. עתה שהיה כמטיח ראשו בכותל אטום, אין ההצלחה מאירה לו פנים בשום מקום, שוב לא היה הוזה הזיות ואינו עורך תכניות למלחמה בגבאים, אלא שוכב במקומו כל היום, או יושב ישיבה בטלה, נשען אל הקיר העבה, סר וזועף, מובדל מן הבריות ופרוש מן העולם כולו; אפילו עם אשתו אינו מרבה שיחה, מביט בעד שבכת החלון ואינו שועה על כלום; בגדיו בלויים ומקומטים, פניו שחורים, שערו אינו עשוי וזקנו סביך כאילו עלו בו קוצים.

ואולם דוקא עכשיו נהפכו עליהם לבות כל בני החצר לטובה. איזו נשימה של חיבה נשבה מכולם והיו מבקשים להראות לשכניהם החדשים אותות של אהבה ומסירות, טורחים להקל עליהם חייהם במקום החדש. אבק הגיחוך סר מפניהם כשהיו פוגשים את יעקב ואשתו; הילדים שוב לא היו קוראים לו קריאות של צחוק, אינם עורכים לו מקהלות מאחורי גבו ואינם קוראים אותו נכד, ואינם שואלים מה מכוח נחלתו. אדרבה, פעמים שהם מבקשים לעשות שליחותו בחנות מכולת ועומדים בתור הארוך אצל הנחתום בשביל להשיג להם ככר לחם טרי; כשפוגשים אנשי החצר את יעקב בדרכם, הם נכנסים עמו בשיחה על המלחמה ועל עתידותיה, כאילו היה שכנם הטוב והותיק, מדברים עמו בזהירות, חרדים שלא לגעת במקום המכה; והנשים סרות לפעמים למטבחה של פלה ומורות אותה כיצד מבשלים חציל בעגבניות, ואיך מתקינים מרק מגיזרי קשואים, ותוך כדי ביקור הן שולחות עין משתוממת וחמדנית בתמרוקיה הנפלאים, הערוכים בארון המיטות הקטן, ומריחות בגניבה את ריח הבשמים הטוב. ויותר מכולם טורח למענם הסבל הקטן ומבקש להמתיק להם טרחם; הוא מביא את חלקם במזונות שהגבאים שולחים להם בלא שנתבקשו, הולך בשליחותם למקולין ומביא בעגלתו אומצה של בשר, או מכתת רגליו למשרדו של מפקח על המזונות, הקוצב מנתו לכל אדם, מחכה שם שעות רבות בשביל איזו תעודה על מיני מזונות של מלחמה. ושואב המים דק הבשר, שכל כולו כזית יבש, אף הוא זוכר אותם לטובה, ובבוא שעתה של חלוקת המים הוא מביא להם חלקם מן הבור אפילו לפני שנשאל, מרכין גבו, מעמיד להם במטבחם את כלי הפח מלאים עד פיהם, פני המים מרטטים ומפרכסים והאור הנשקף בהם מרקד בעליצות ככספית; הוא מרפה את האסל ומתיר את שתי פיסות ידיו הטובלות במים, סוחטן בשיפשוף חזק, ואומר להם לבעלי הבית בחיבה ובמאור פנים, בלא שישגיח בפניהם האדישים:

– מים של ירושלים ביוקר גדול, אבל הם מתוקים מאוד, מאד…

והוא מחזיר מעט ראשו לאחוריו, עוצם שתי עיניו המאירות כגחלת לוחשת, מקיש לשונו בקול רם, כאילו באה זה עתה בפיו כל מתיקותם של מי ירושלים, ומוסיף ואומר באנחת רווחה:

– הכל מתאוים לשתות מים של ירושלים, אבל בעוונותינו הרבים – לאו כל אדם זוכה…

ט

ר' חזקאל היה לפנים מאנשי מעשה של ירושלים. בעודו צעיר מסר לו דודו ר' דויד את ההשגחה על בנין הבתים שנבנו מירושתו של ר' יעקב, ומאז נכנסה בו אהבת בנין ירושלים שלא רפתה בלבו עד היום הזה, ועוד נתעצמה וגדלה והיתה כאש עצורה בעצמותיו. בשעתו לא היה אדם קונה שעל אדמה בירושלים שלא ימלך בדעתו של ר' חזקאל, ואבן לא נקבעה בקיר שלא בידיעתו. קנאה עזה היה מקנא לעיר הקודש, באבלותה הוא אבל ובצערה צר לו כל ימיו. כמה היו היהודים טורחים בכל ערי העולם, עושים בהן מגדלים ובונים בתי חומות, עד שכל עיר ועיר בנויה להפליא, ורק ירושלים חריבה ושוממה מדורות ואין בונה בה קיר. אהבה זו לירושלים חזקה באהבותיו היתה, וככל שהיה עוסק בבנינה היתה תאוותו הולכת וגדלה וכובשת כל לבו; ועם כל בית שנוסף בעיר הוא רואה חזונו קם, עיר הקודש ירושלים על תלה בנויה. הוד ותפארת קדומים לה, בתיה גבוהי קומה, דרכיה סלולות, ורחובותיה הומים מרוב אדם.

ואולם עד שראה חזונו מתגשם והולך אבן אחר אבן, בתי ירושלים עולים כבחלום טוב, קפצה עליו פתאום הזיקנה, ידיו שעשו בבנין ימי דור שלם רפו ועיניו שהיו מצפות לגאולה שנים על שנים נתכהו. עתה שוב לא יכול להשוות עצמו לאותם בנאים חדשים שבאו מקרוב מבירות העולם, מלומדי המדרשות, בכיסם תעודות סמיכה לבנין, השגותיהם אחרות ודרכיהם חדשות, והבנאי הזקן לא נחשב בעיניהם כלום.

אך ר' חזקאל לא העלה טינה עליהם. אדרבה, לא לכבודו ולעצמו היה מקנא כל ימיו את הקנאה הגדולה, ולא לביתו היה עושה כשהיו ידיו בונות את ירושלים דור שלם, אלא למען ירושלים עצמה, שתהא בירת ארץ-ישראל בנויה לתפארת, ויושביה המון עם. בענין זה לא היה מקפיד כרבים מחבריו, מי בונה את הבתים בירושלים ומי יושב בחומותיה; אדוק במצוות וחפשי בדעות, כולם נחשבו בעיניו עוסקים בעבודת הקודש, ואפילו חוצב בה אבן אחת או סתם יושב בגבוליה; מעט דורות היתה ירושלים מחכה לבוניה, מצפה שיסירו מעל פניה צעיף האבלות, – עתה ששבו בנים לגבולם והתחילו שואלים שלומה, ידיהם עושות בבנינה – אין בודקים מי ומי בבונים, וכל יד חרוצה נאמנה וכל כוונה טובה יקרה, ואהבת ירושלים תכסה על כל הפשעים. וכבר אמר רבה הגדול של ארץ-ישראל, כשבאו לפניו וצעקו על אלה הצעירים שאינם שומרים תורת השם, אינם הולכים בחוקותיה ומטמאים את הארץ: אין משגיחים בשעת בנין, והראייה – לקדשי הקדשים לא ניתנה רשות לבוא אלא לכהן גדול פעם אחת בשנה, ביום הקדוש והנורא, כשהוא לובש חושן ואפוד ומעיל וכל בגדי חמודות, ואף על פי כן, כשיש צורך בבדק הבית נכנסים לשם כל בעלי האומנות עם בגדיהם המלוכלכים ונעליהם המרופטות ואין ממחה.

מאז הניח למלאכתו ופרש מחיי מעשה, שבע נסיון וטורח, לא נתקררה דעתו של ר' חזקאל, ועיקר גדול היה לו בחייו, שמועה שמע על משכבו, עוף השמים הוליך את הקול, שכובשים בקצוי העיר דרך חדשה, או יורים שם אבן פינה לבית חדש, – הוא מפסיק עיונו, יורד ממיטתו, לובש ביום חול גלימת השבת שלו עם אבנט הזהב, והולך מתון מתון למקום מעשה, מקלו רב הסיקוסים תר לפניו את דרכו.

הגיע למקום, יושב על אם הדרך, סוקר בעין בוחנת את חלקת האדמה, ובודק את התכונה הרבה שלפניו; שומע טירטור המכונות הגדולות הסובבות על צירן ועושות מלאכת אלף ידיים, רואה פיגומים גבוהים התומכים כיפת רקיע בקורותיהם, צבורי חמרים נערמים מסביב כהרים גבוהים; אז הוא עוצם לרגע את עיניו, ספק שוקע בתרדמה, ספק מרחף בעולמות עליונים, אינו משגיח בהמולה הגדולה מסביב והוא רואה את ירושלים בשחרותו, כיצד היתה כעיר החרבה, לא בית נאה בה ולא ישוב, ורק הגויים קונים בה כל חלקה טובה ובונים על הגבעות הנישאות בתי יראה.

מעטים בין הולכי הרחוב מכירים בו בישיש את הבנאי הגדול של ירושלים, והם מקדימים לו שלום דרך כבוד והולכים לדרכם בלא שימתינו לתשובתו. אך רובם של הבריות, שבאו לעיר מקרוב, לא ידעו את הבנאי הזקן ואת שמעו לא שמעו מעולם, והם נחפזים והולכים לדרכם, עיניהם מחליקות על דמות הישיש הקטנה שבצדי הדרך, שישב לו לפוש מיגיעו, ומפליגות ממנה עד מהרה.

כשבא לפניו יעקב בראשונה היה הזקן מלא הודיה על שהביא המקום את זרעו של ר' יעקב לירושלים בשלום, ואולם כשהציץ יפה בעיניו, עורר הצעיר דאגה בלבו. ככל שביקש לפרוש לפניו תפארת ירושלים ולהטעימו טעמה של ארץ ישראל, היה הצעיר משתמט ממנו וחוזר לענין הירושה שתקע בה עצמו כשוטה. ואפילו השתדל אצל חבריו הצעירים בכולל שיעשו חפצו ככל שידם משגת – לא שמעו בקולו, ורק כשירדה הפורענות הגדולה הטו מעט אזנם לזעקתו. מאז היה ר' חזקאל טורח בחשאי להמתיק להם את חייהם, דואג לביתם מרחוק, שלא יסבול חלילה זרע ר' יעקב חרפת רעב בתוככי ירושלים, שיהא להם גג על ראשם ופת לחם לאכול, ושיהיו שכניהם עומדים להם בשעת דחקם; ועוד קיוה שיתעורר הצעיר, יחליף כוחו ויחלוץ עצמותיו, וסופו ישתול עצמו בירושלים ויכה בה שורש אמת.

ואולם כששמע שתקותו נכזבה וכל טרחו עלה בשוא, יעקב שקע במרה שחורה, נתכנס במקומו וחובק ידיים בלא מעשה – נצטער עמו צער גדול ודאגה עמוקה באה בלבו. יום אחד נעור הישיש מתנומתו, פקח עיניו וירד ממשכבו, לבש בגדי השבת שלו והלך שעון על מקלו לביתו של יעקב. מצאו יושב על דרגש החלון, מבטו קפוא, כאילו ניטלה ממנו בינתו, אינו משגיח בנכנס ואינו מקדים לו שלום. ישב אצלו ר' חזקאל והיה מדבר עמו שעה ארוכה, משדלו בדברים רכים, מספר לפניו בנחת על סבו ז"ל, כיצד היה ר' דויד דודו בא כל בוקר לחדרו של הנדבן, דופק על חלונו וקורא לו לקום לעבודת הבורא, שבוקר חדש כבר נולד בהרי ירושלים; יום אחד דפק על חלון חדרו ולא נענה שעה ארוכה, וכשנכנס מצא את הזקן בלא רוח חיים, ובשעתו האחרונה עוד זכר את זרעו אחריו באהבה וברחמים. ר' חזקאל שוהה מעט, כמבקש לזכור נשכחות, ואומר:

– בימים ההם צעיר הייתי ולא ידעתי מה כל הגדולה שבא יהודי זקן לירושלים ומניח בה כספו להרחיב את גבולה; ואולם היום, היום אני מבין כל גדולת המעשה, כמה כוח צריך שיניח גביר אדיר כר' יעקב את כל ביתו וכל רכושו הגדול ואת אשתו ואת בנו יחידו, ויעקור עצמו מן הגלות ויבוא לכאן בשביל לקיים בגופו את המאמר, מוטב ללון במדבריות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוץ לארץ… מעשה גדול, מן המעשים הגדולים שאין קולם הולך…

הוא שוקע רגע בחזון לבו, עוצם עיניו ושוב פוקחן, כשהן גדולות ושופעות חום:

– ובאמת, מה היתה ירושלים של אז, כשהיינו עוד כולנו יושבים בעיר שבין החומות, אי אתה יכול כלל לשוות בנפשך, בני; חורבה אחת גדולה, חומת אבן יתומה ופרוצה, שהרוח בוכה בסדקיה; לא כהיום הזה, בלא עין הרע, בתים ורחובות ושווקים, ואנשים יהודים לרוב, עיר גדולה לאלוהים… ואומר לך, דוקא בימי מלחמה רעה זאת, מלחמת גוג ומגוג, חש אני פעמי משיח, חבלו של משיח, ומאמין אני באמונה שלמה שאחר המלחמה יבוא קץ הפלאות, מוכרח שיבוא, כבר רבו הייסורים ועצמו כים גדול, ומוכרח שיבוא הקץ, ואני, אני עוד רוצה לחיות, רק למען זה אני מבקש על ימי, בשביל שאזכה לראות בנחמת ירושלים, לראותה בנויה על תלה. וכדאים החיים בשביל כך וכל יום יקר לי מקודמו, שהוא מקרבני לקץ הנכסף ומביאני קרוב יותר ויותר לאותה שעה גדולה העומדת מאחורי כתלנו…

שוב שוהה רגע, סוקר דמותו של יעקב, המכווץ בפינת החלון, ואומר כהוזה:

– עקבות המשיח, עקבות המשיח… הכתוב אומר: היום אם בקולו תשמעו. ובאמת אמירה עמוקה מתהום, ושבעים פנים לה. והיום בלכתי אליך חשתי בלבי מובן חדש למלים העתיקות, ואמרתי בנפשי: אפילו היום יוכל משיח לבוא אם תדעו להאזין לקול פעמיו, שהרי הוא קיים מאז חרב בית המקדש, ואם רק תרגילו אזניכם לשמוע בקול צעדיו, ותכוונו אליו לבכם יפה – בוא יבוא אפילו כיום הזה… ועל כן כל יום שאני נעור משנתי, לבי דופק מרוב מורא, ואני שואל את נפשי: אפשר היום, אפשר היום יהיה האות…

כאן ננער יעקב מקפאונו, מסב ראשו מן החלון ומטיח דבריו כלפי הזקן, כבן סורר ומורה:

– מה לי הדבורים האלה, מה זכיתי אני מירושלים שלכם?!

– זכית, בני, זכית. – משיב לו הזקן בנחת ועוצם מעט עיניו. – כבר אמרו חכמים, אין לך אדם שאין מתרחש לו נס בכל רגע ורגע, אלא שאין בעל הנס מכיר בנסו… לא תמיד באה רפואת הנפש עם רפואת ממון, אלא שאתה סובל ייסורים? אין לך אדם בלא ייסורים, ואולם יש ייסורים מנוולים את הנפש ויש ייסורים מטהרים את הנפש, עד שהיא יוצאת זכה וברה כביום בריאתה, וגדולים ייסורים הממרקים עוונותיו של אדם.

– מה אתם מדברים, אין אתם מבינים איזו חיים היו לנו שם, אין אתם יכולים להבין!

– ידענו, בני, ידענו… כבר היה דבר מעולם, מימי סיר הבשר והדגה של מצרים ועד ימי; הנשים שבאו לפנים היו קובלות מרה ומתאוננות שאין בירושלים דגים חיים לשבת והתרנגולות של ארץ-ישראל אין עליהן בשר, כאילו ירדה כביכול שבת מהר סיני כרוכה עם דגים חיים ותרנגולות מפוטמות…

אולם יעקב עדיין לא שב לקפאונו, והוא נכנס לדברי הזקן ואומר בתרעומת רבה:

– בושה, בושה לי חיים כאלה, מאסתי, מאסתי בהם…

חיוך רך מאיר את פניו של הזקן והוא אומר כמייסר את בנו הקטן:

– אי לך, יעקב, צעיר אתה ואינך מבין, שמע דעה מפי זקן, מוטב שתתבייש מעצמך ולא תתבייש מאחרים, אדם צריך תקון, ופעמים שבושה מתקנת את האדם הרבה ומורה לו דרכו, שאם אין בושה בלב אדם, שוב אין לו תקנה.

אך פניו של יעקב כבר כבו ולבשו קדרות כמקודם. מבט עיניו, כהה ומטומטם, נעוץ הרחק מכאן, מעבר לחלון. הזקן נוטל את מקלו, אומר לאשת יעקב דברים אחדים ופורש מהם בברכת שלום.

וכך היה ר' חזקאל בא עתה מפקידה לפקידה, לבוש בגדי השבת, משעין מקלו בקימור החלון, יושב לפני הצעיר ומדבר עמו דברים של חיבה ושל חזון. פלה מגישה לשולחן תה. ר' חזקאל שותה בנחת ואילו יעקב מניח את כוסו מלאה ואינו נוגע בה בשפתיו. אשתו מביטה בו בעיני דאגה, משהה עיניים תוהות על ר' חזקאל ופורשת מן החדר בחשאי. ר' חזקאל הולך ומספר לו מחלומות לבו, משתדל לצייר לפניו גורל ישראל בעולם מבוקה זה, שהפך עקידה נוראה לעם קדוש, שנעקדו בו חיים איש ואשה, זקן וטף שלא חטאו, וכבר מלאה הכוס ולא בדמעות אלא בנהרי נחלי דם קדושים; ואין כל אלה אלא חבלי משיח, שיבוא ויקים סוכת דוד הנופלת ויבנה מלכות ירושלים במהרה בימנו, בירושלים זו שלנו, שעל אבניה אנו דורכים ואת אוירה אנו נושמים. כל אותן השנים קיטרג השטן ובילבל את דעת העם וטרף עליו את תשוקתו לשיבת ציון ועכר את רוח הגאולה; עשירים אמרו: אלו הפועלים היהודים של ארץ-ישראל כל מעיינם לשדוד רכושם של עשירים ואין לבם אלא למהפכה; פועלים אמרו: אין ארץ-ישראל אלא לבעלי-בתים שאין לפניהם אלא טובת כיסם; חסידים אמרו: אין הארץ כשרה עתה לעליה, שבאו גויים מבין יהודים וטמאוה, אוכלים בה טרפות ונבלות, מחללים את השבת ועושים כל מעשי חטא; חפשים אמרו: אין ארץ-ישראל אלא בשביל אנשי פאות וזקן, שכל מקומותיה קברי קדושים; אנשים טענו שאין הלולבים יפים ופני האתרוגים נופלים מפניהם של אתרוגי יוון; ונשים טענו שאין הדגים של ארץ-ישראל מתוקים ודגי עיירותיהן יפים מהם שבעתים. וכך נתבלבלו הרצונות ונסתרסרו הדעות ונסתלפו הכוונות, כולם הולכים ומריבים זה עם זה, אינם עולים לארץ-ישראל ואינם בונים את חורבנה. אך עתה גמרה ההשגחה להשיב את ישראל לגבולו, אחד הבא לשמו ואחד שלא לשמו, ואפילו מי שבא באונס, סופו יושב ברצון, ואין הכוונה חשובה; פעמים שרצונו של היחיד אינו אלא רצון מדומה, ונצח ישראל הוא הנותן למעשיו טעם אחר, שיש בו מרצון ההשגחה, ואין רצון ההשגחה אלא שיבת ציון, ורק עיני בשר ודם טחו מראות. שר האומה גוזר ובני האומה מקיימים, אפילו אינם מבינים מה הם עושים. משולה ארץ-ישראל למצודה, וכל הבא בשעריה נדמה לו ברצותו בא וברצותו יוצא, והרשות נתונה; ואולם בבואו פנימה הוא רואה שהכל צפוי וערוך ומתוקן, ולא הוליכוהו רגליו אלא למקום שבו לבו אוהב, ואין אהבה אלא אהבת האומה; ואולם לא תמיד ניתן לו ליחיד לראות מה שמעבר לדברים. הנה ירושלים, ירושלם זו של אבן, לכאורה עיר ככל הערים, לא נאה ביותר ולא הדורה ביותר, אפשר היא מכוערת יותר מערים שבעולם ואפשר היא יפה יותר, פעמים שנדמה לך, מה עיר מערים היא. ואולם באמת יש נשמה באבן הזאת, נשמה יתרה, והנשמה הזאת היא נשמת האומה, היא שעושה את העיר שונה מכל הערים, היא שעושה אותה יקרה מכל הערים, היא שעושה אותה ראויה שתשכון בה מלכות בימינו ובזמן קרוב, ואותה נשמה יתרה היא שעושה אותה ירושלים של זהב, ירושלים של זהב…

עיני ר' חזקאל בוערות עתה כלפידים וכל נשמתו מאירה באור יקרות; אך מבטו של יעקב כהה ועכור, פניו אפלים ולבו מת, כאילו לא נותרה בו לחלוחית של חיים.

י

אותו יום פסק הגשם בין הערביים ושוב לא היה ניתך בחמת זעף כנגד זגוגית החלונות; העננים נתפזרו שעה טובה לפני השקיעה וקרני חמה היו שוב מאירות ונשקפות בסילוני המיים הקולחים בצידי הדרכים כמעיינות נובעים.

יעקב קם ממקומו שעל אדן החלון ויצא מפתח הבית. ימים אלה של גשמים אפלים מאד היו, העננים הסתירו את אור החמה ובדירה שררה חשכה; בעד החלון אי אפשר היה לראות כלום, כאילו ירדו העננים ונשתטחו על הארץ. וכשפסק הגשם והאור חזר ונשקף אל דירתו, ננער ויצא החוצה ונשתהה על מפתן הבית.

בחוץ חייכה שמש החורף חיוך רפה של ערב שקיעה, האויר היה צח וחריף אחר שנטהר בגשם. יעקב התחיל מפסיע והולך בלא שידע לאן הוא רוצה ללכת, מבקש להפטר מעצמו ומהרהוריו הכבדים שהיו באים וטורדים אותו וטורפים את לבו כעורבים שחורים. בכתפיים משופעות ובפסיעות של רישול יצא מן החצר הגדולה, גדושת האוכלוסים, אינו מפנה עיניו לשום צד, שלא לראות את הבריות. בימים אחרונים חזקה עליו הבדידות, נפשו מדוכדכת מאד, ימי הגשם עוד הוסיפו עגמה על עגמתו; עתה רצה לברוח ממקום שנוא זה וללכת למקום שיוליכוהו רגליו.

יצא ממקום של ישוב והגיע לגיא רחב ידים, כולו זרוע אבנים, הרים עומדים ומקיפים אותו מכל צד. החמה כבר נטתה להעריב והוא ישב על סלע ותלה מבטו במרחקי השקיעה. אחרוני עננים, לבנים ככנפי יונים, ירדו ונשקו להרים; החמה הציתה עתה את שיאי הגבעות שהלכו ודלקו באש ארגמן והטבילו את שולי העננים באודם שקיעה. עדת צפרים הגביהה עוף במרומי שמיים, כנפיהן מתלבטות למעלה כמרחפות מעל תבערה גדולה שהציתה את ההרים ואת העמק למרגלותיהם. עתה נגה האור על חומות העיר שמול השקיעה והזהיב את שוליהן, והיו הנדבכים מאירים כאבנים יקרות. השמש שקעה מעבר ההר ועוד משכה אחריה שובל לוהט כדם, שהחויר אף הוא ונבלע, וצעיפים כחולים-סגוליים באו ועטפו את השמים. דממת ההרים עמקה וכל העולם החריש בשעה הגדולה של שקיעה.

יעקב קם ממקומו והיה הולך ופוסע לקראת האור המעט שעוד היה תלוי כנגדו, אך כשהגיע אל חומת העיר כבר היו מבואיה אפלים ואורות קטנים נתלו בפתחי הבתים. נכנס בשער החומה והיה תועה כאילו נקלע לעולם של חלום. נקרתה לו על דרכו סימטה עקמומית, קמורת גג, נכנס בה והיה הולך והולך עד שראה מרחוק את פתחה האפל, אש קטנה עומדת בה, שאינה מאירה על סביביה אלא עוגה קטנה. כך היה הולך לאטו עד שהגיע לאותו אור מבליח בחשאי, ומשם בא פתאום לשולי החומה ונגלו לפניו שיפולי הרים שמעבר לעיר. אותה שעה כבר היה ירח מטפס ברקיע, זה עתה צף ועלה מבין ההרים, כולו אדום ולוהט, תלוי על החומות כמגן של אש.

שעה ארוכה עמד אצל העמק, כנגד הירח הגדול, מביט בצללים הארוכים המתמשכים מכל סלע בהר, רכים וטובים כקטיפה, ואז פנה ממקומו והתחיל חוזר בו והולך. הערב היה צח, ריחות טובים באים מן ההרים ומבשמים את מבואי העיר וקולות קדומים מרחשים בלילה כקולות ילדות רחוקים, נשכחים מדורות. כיפת הרקיע היתה גבוהה וזכה, כולה מאירה בכוכבים המבליחים במרחקים אור שליו, זרועה שטיח של אבק יהלומים.

כשהלך כך אחוז קסמים, זכר לפתע את סבו; תחילה כהרף עין ואחר חזרה מחשבתו ונאחזה בו, רואה את עיניו זוהרות באור גדול. הוא תמה שזכר פתאום את עיני סבו; הן מעולם לא ראה עינים אלה ואיש לא ספר לו עליהן כלום; אך עתה ראה את העינים בבהירות, אין זאת כי ר' חזקאל דיבר לפניו על עיני סבו; הוא זכר כיצד קיבל הישיש את פניו בראשונה, ועתה תמה לדבריו שבשעתו לא נתן עליהם לבו ולא הבין כוונתם, מה טעם אמר הזקן שעיניו דומות לעיני סבו, ורק אור עיניהם אחר…

הוא הגיע לשער, ולמראה החומה נעור בו מחזה השקיעה שראה היום. כיצד הזהיבה החמה השוקעת את האבנים עד שהיו מאירות באור בהיר. ירושלים של זהב. ירושלים של זהב, – השיב פתאום לבו הד רחוק של דברי ר' חזקאל. והדברים העלו על שפתיו חיוך מר הנוטל ממרירות הלב, – ירושלים של זהב… ההיה מקצת אמת בדברים שהיה הזקן לואט תמיד על אזנו, חוזר ושונה ואומר, שלא במקרה קרה מה שקרה ויש תכלית לכל דבר ושר האומה בורר לו דרכיו בכוונה עצומה, ויש כוונות שנסתרו מאדם והן עמוקות מתהום, ודברים שנראים לו נקלים, חשיבותם גדולה לאין שיעור…

תחת כובד מחשבותיו עמד ותמך גבו באבן כתף שבלטה מקיר והשיבה צינה של לילה. שהה במקום שעה ארוכה, ננער והמשיך דרכו. הבאמת היתה כוונה עמוקה גם בדרכיו הנפתלות, בחייו העליזים וחסרי הדאגה ובכל אותם המעשים הגדולים והקטנים, בכתב שמצא אחר סבו ובנסיעה שנסע למען הירושה ובשבר שהשבר לפתע ובפרכוסים שפרכס כדג שנתפס במצודה; האמנם אותה ירושה מדומה היא שהצילה את חייו וחיי אשתו מן המפולת הגדולה של ביתם, ואותו ארעי אומלל יש בו מידת קבע גדולה משהעלה על דעתו?…

בינתיים הגיע לחצר וכשראה את הבתים, חזרו ועלו בו שאט הרוח והמרירות, והוא משך בכתפו משיכה של רוגז; ואולם הפעם לא היתה פגיעתו קשה ממראה הבתים כתמיד. חריפות תרעומתו הומתקה מעט, טענותיו נתמעטו לו פתאום ועוקצן ניטל. אור הלבנה ריכך את עוני הבתים, גרש את עצבותם והעטה עליהם גלימת לילה שקטה. שני האילנות עמדו עטופים בצל חשאי, ראשיהם בלבד מאירים באור הלבנה. אפשר לא כִיוֵן סבו לבתים אלה דוקא, ולא לחדר זו דוקא כשכתב צוואתו לבניו, ומי ירד לעומקה של כוונתו האמיתית, אפשר אלמלא צואתו לא היה עומד עכשיו כאן, במקום הזה, נשימת לילה שליוה מסביבו; נחלת אבות, נחלת אבות, ההיה במלים אלה איזה טעם נסתר שנעלם מעיניו עד כה?

הוא מצא עצמו עומד מול דירתו של ר' חזקאל. כל חלונות הבתים היו אפלים ורק הזגוגיות הפונות ללבנה השיבו אור לילה חיור. אך בקיטון שבעלית הגג, שהיה הזקן רגיל לשכב בו על משכבו, מביט בספר עתיק והוזה הזיותיו, עוד הבליח אור קטן וצהוב. בלא משים הלך אחר האור הקלוש, עלה במדרגות ועמד בפרוזדור צר ואפל, שטיפת אור קטנה תלויה בו בחור המנעול. שעה ארוכה עמד שם בסתר המדרגות, שרוי באפילה, מביט בנקודת האור היתומה. אחר פנה משם וירד חרש מן המדרגות.

עתה פנה אל ביתו ונכנס בחשאי ובזהירות, שלא להעיר את אשתו. אור המנורה עוד דלק בפינת החדר, פתילתה שקועה והיא מאירה רק קרן זוית. כשסגר מאחוריו את הדלת, נעורה פלה בבהלה, הגביהה מעט ראשה על הכר ושאלה בקול נסוך-שינה:

– קובה?! מה קרה, מה קרה, השעה כל כך מאוחרת…

הוא השיב דברו כלאחר יד, מבקש לפטור עצמו מתשובה:

– לא קרה כלום, לא כלום.

רגע חשב לומר דבר שיגלה לה טפח מרחשי לבו, אך הוא ראה אותה צונחת, תומכת ראשה בכר, חוזרת ושוקעת בתרדמה. פנה ממנה, ניגש למנורה הקטנה וכיבה את שלהבתה הדקה. אור ירח בא עתה בחלון והכסיף כל פינות החדר. הוא ישב בקצה המיטה בלא שפשט את בגדיו, ותמך גבו בקיר. רוח אחרת היתה עתה עמו, ולא ידע טעמה. כוחות גדולים שהיו כבולים בקרבו ימים רבים ביקשו להם עתה מוצא, עלו ומלאו כל לבו וחממו את ידיו למעשה. הן צעיר היה, אדם במיטב שנותיו, לא הסכין מעולם לבטלה וכל החיים לפניו גדולים ורבי שפע; ואפשר באמת כל מה שקרה לטובה קרה, והירושה שנפלה לו מסבו אף היא אינה בטֵלה. איזה אור רחוק התחיל מדמדם בנפשו, חלום התחיל נארג בלבו שלא ידע שברו; והנה חשב, אפשר באמת דבר קרה היום, דבר גדול נפל היום בחייו, והוא לא ידע מה קרה, קריאה שמע שקרא אליו סבו לפני ימי דור, חץ סמוי שירה על פני תהום הימים פגע בו בהסח הדעת.

והנה נפתח סגור לבו והקרח שנצבר בו מימים זע פתאום ונשבר. נפשו המתה עליו והוא לא יכול עוד לעכב את הדמעות המשנקות את גרונו, מבקשות להן מוצא, והן ביצבצו בעיניו והיו שוטפות על פניו בחשאי, גדולות ולוהטות…

ישראל זרחי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל זרחי
יצירה בהפתעה
רקע

איכה יתאפק איש גלו גיליו

מאת משה בן יעקב אבן עזרא (שירה)

אֵיכָה יִתְאַפַּק / אִישׁ גָּלוּ גִילָיו / וּזְמַנּוֹ שָׁלַח / יָדוֹ בִּשְׁלֹמָיו

קַלּוּ מִנִּי־רָץ / לֵילוֹת חֶדְוָתוֹ / וּבְגֵרוּת כָּלוּ / בַהֶבֶל יָמָיו

מַכְמֹרֵי יָגוֹן / פָּרְשׂוּ־לוֹ יָמִים / גַּם־פַּחֵי פֵרוּד / טָמְנוּ לִפְעָמָיו

וּזְמָן אֵיךְ לֹא־חָס / עַל־מִפְרַד אַחִים / גַּם לֹא־נִכְמָרוּ / לָהֶם נִחוּמָיו. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.