רקע
פסח גינזבורג
אדמומיות

 

הנפשות הפועלות    🔗

אוּריאל

מרים, אחותו.

רות.

יצחק, אביה

חוה, אמה.

דינה

לבושת-האדומים.

בחורים ובחורות.

משרתות

המקום – כפר בדרומה של אנגליה; הזמן – ההוה.

 

א.    🔗

שעת הבוקר העשירית.

מול הרואים – דרך-כפר, גדורה משני עבריה, הולכת וצרה, עד שאובדת במרחק. מימין – בית אוריאל – גזוזטרה עטופה ירק עם מקלעת ציצים תכולים. בעד פתח הגזוזטרה ודרך החורים בסבכי הירק נראים כסאות-נדנדה ושלחן קטן. בכותל הסמוך נראים שני חלונות פתוחים עם חצאי וילונות לבנים. כל הבית מסויד לבן.

משמאל, מעבר לגדר הנמוכה – כר נרחב וירוק שוכן לחוף נהר מתפתל. פה ושם – אילנות בודדים ובתים לבנים.

בעשב הגבוה כחצי קומת איש באים וחולפים בחורים ובחורות במלבושי קיץ ומגבעות-קש רחבות, בידיהם כדים או דליים קטנים, מלקטים אדמומיות אחדים מהם – לא הרחק מן הגדר, למול בית אוריאל. ממקומם נשאים קולות בלתי-ברורים.

במשך כל המערכה הראשונה עננים קלים שטים ועוברים על פני שׁמי-התכלת ומשנים לרגעים גווני הירק כל פני הכּר, במשחק אורות וצללים.

הדלת בעומק הגזוזטרה נפתחת. יוצא אוריאל, אדם צעיר, ממוצע הקומה ובעל כתפים רחבות וקטועות. פניו שזופים ונקיים, ללא בהרת, ועיניו מביטות נכחן. בשערו השחור, המסֻפר, זרקה שיבה. הוא לבוש כתונת-מלחים לבנה.

אוריאל (עומד בפתח הגזוזטרה, מביט אל הכר הירוק שלמולו). גשם-ברכה ירד הלילה, וראה זה האדמומיות הנוהרות לאור החמה! ואני… חלום של אדמומיות חלמתי הלילה…

מרים (בת ט"ז, בתלבושת תלמידה, יוצאת מתוך הבית, קומקום-פחים בידה, עולצת לקראת האור). חלום חלמת, אחי, ולי לא הגדת!

אוריאל (נרתע, פונה אליה). אי שובבה, מה הבעתיני! ואני אמרתי כי עוד תישני.

מרים. לישון – בבוקר זה, שעה שכל בני הכפר פשטו בשדות, ללקט אדמומיות!

אוריאל. ותחת כל מדרך-כף-רגל נגר דם הגרגרים האדמונים…

מרים. רואה אתה קומקום זה שבידי? מלא אביאהו אליך בעד שעה. אך ספּר נא לי את חלומך טרם אלך.

אוריאל. ילדה שכמוך שמא לא תבין דברי חלומות?

מרים. ילדה שכמותי? (עומדת על בהונות רגליה). ראה, הן גבוהה אני ממך! (חובקת אותו). הלא תספר?

אוריאל (שוחק). ניחא. כלום אפשר לסרב לך? (רציני). בחלומי, והנה צמאתי מאד. ואבוא אל שדה נרחב; והשדה זרוע כולו אדמומיות, למאות ולאלפים – קטנות וגדולות, ירקרקות ואדומות…

מרים. כשדה אשר למולנו, ממש!

אוריאל. ואתנפל עליהן בצמאי הגדול, ואהי הולך וקוטף, הולך ומלקט אל תוך פי, עד כי אדמו שפתי מדם-עסיסן, ואיעף מלקט…

מרים. מִלקֻט עיפת! מִלקט אדמומיות!

אוריאל. ויהי עם בוא השמש, וצמאי לא חלף עוד, ואכרע על ברכי ואתפלל: אלהים, הנה עוד מעט וערב היום – והאדמומיות רבו עוד. איכה ארוה את צמאי הגדול?

ויהי בהתפללי, והנה קרבו האדמומיות מכל קצות השדה אחת אל אחת, עד כי קרבו מאד, ותבלע אחת את אחת, ולא נותרה בלתי אם אדמומיה אחת, גדולה ויפה, ככתר-מלכים.

מרים (מדלגת). אח, יודעת אנכי את הסוף: הכתר בודאי ששמת בראשך?

אוריאל (נוגה). לא… כאשר קרבתי אליה – ותמוג כענן.

מרים. (ברוגז). וזה מקלקל את כל החלום הנאה!

אוריאל. כן, אחותי. “זה מקלקל את כל החלום הנאה”.

מרים (נושקת לאחיה) אין דבר, אחא. מיד אביא לך הרבה-הרבה אדמומיות. והיו לרוות צמאך (קופצת ורצה אל הגדר, מטפסת עליה). רק חכה לי שעה קלה! (אוריאל שוחק, נכנס הביתה. מירכתי ביתו מתגלים יצחק וחוה, לבושים בגדים פשוטים ונקיים, המעידים על אמידות של אכרים).

יצחק (מרים מקלו כלפי הגזוזטרה, ואחר כך אל כר האדמומיות). מסופקני מאד, אם נמצא את אוריאל בביתו בשעה זו. כל בני-הנעורים הרי הם בכר, מלקטים אדמומיות.

חוה. טעית הפעם. יקירי. אין אוריאל מתרועע עם בחורי הכפר.

יצחק זאת ידעתי. אלא שבתנו גם היא במלקטים.

חוה. ואת מנין לו לדעת? רות לא הגידה לו מראש, ביישנית שכמותה. – ועוד עלינו לדבר בה אל אוריאל!

יצחק (משתעל). המ… נקל לי לדבר אל שוטר הכפר עשר פעמים. מאשר אליו אחת.

חוה. הן לא דוב שכול הוא – והוא אוהב את רות!

יצחק. בלחישה אגלה לך, חוה, כי אין נפשי נוחה מכל הענין.

חוה. מאיזה ענין?

יצחק. הוה אומר, מן השידוך. לא אכר הוא אוריאל ולא בן-אכרים. מן הכרך בא.

חוה. הרי לך חסרון חדש: מן הכרך בא! או אולי לא נאה לך להשתדך עם בן-עשירים?

יצחק. זאת לא זאת, אבל… (לתוך אזנה). לי נדמה, כי אין ברוחו נכונה.

חוה (נרתעת). הרחמן יצילנו! היודע אתה מה שאתה סח, יצחק? אם אין אני טועה, אין ברוחך אתה נכונה!

יצחק. הן ידעתי, כי לעולם לא אצדק בעיניך. אבל אמרי נא לי: את לא השגחת בזה, שאינו נוהג כדרך בני-אדם מן הישוב?

חוה. אלא כיצד הוא נוהג?

יצחק. שוי בנפשך: בחור בא מן הכרך, ענין אין לו בכל המקום הזה, והרי הוא קונה לו אחוזה בכפרנו, סתם. לשם גידול פרחים.

חוה. ומה בכך? מדוע לא יעשה כן?

יצחק. אבל התכלית! מה היא תכליתו של דבר? מה יעשה בפרחיו הרבים? אילו נטע, לפחות, עץ נושא פרי! ועוד אחת אגלה לך: אילו היה כאחד האדם, כי אז מצא לו בתולה נאה ומלומדת בכרך. בת-אכרים למה לו?

חוה (בשאט). אכן נדדה שנתך הלילה, יצחק. (נאנחת). בין כה וכה, אחרת המועד, בעלי הטוב רות שלנו הרי היא כצל נהלכת מיום שהכירה את אוריאל.

יצחק. הזמר הזה שמענו, גם שמענו! (בבטול). כל הבנות שבכפר מתאנחות אל אוריאל, פתיות שכמותן.

חוה (בשחוק קל, מתוך אהבה). התזכור, גם בנות כפרי, שם בצפון, היו מתאנחות מדי בואך להתארח בית-אבי. והן הן פתיות היו: כי כלום גבר אתה? אלא שתלתליך היו קונים את לבן…

יצחק (מעביר ידו על ראשו הקרח כמעט). מה שייך? תלתלים היו לי בימי עלומי את כה אהבת ללטפם, התזכורי? וכעת – (מפסיק פתאום, כשעיניו לטושות: בקצה דרך הכפר אשר למול הרואים מתגלית דמות אשה גבוהה בתגא אדומה וצעיף לבן מכסה את פניה. זו עומדת, כשכנפי צעיפה מתנפנפות ברוח, וכמו מבררת דרכה. עיני יצחק מלוות את תנועות הזרה בהתענינות מרובה). תמהני מי זאת, חוה?

חוה (לא ראתה את הזרה) מה לך, יצחק? באיזה עולם הנך? (צופה לצדו ותופסת בתנועה אינסטינקטיבית את ידו). ראה נא ראה. מה מציאה מצאת להתבונן בה! הרי זו עוברת-אורח בודאי, מן הצועניות. (באותו הרגע, הזרה כמו נחמה פתאום על דרכה, חוזרת במהירת על עקבה ונעלמת).

יצחק. מן הצועניות? (כחולם( כאֵלו אינן עוברות דרך כפרנו. (מעביר ידו על ראשו ומתבונן בגנבה אל אשתו. מתנער). מה זה עלה על דעתי! זוגתי. כמה שערות עוד נשארו בראשי? (קול צעדים מפנים הבית).

חוה. הס, הס! לו שמענו אדם, לחסרי דעת חשבנו. כתינוקות בני יומם, ממש! (מתקנת מטפחתה. יצחק מחליק דש מעילו ואינו יודע מה לעשות בגופו. דלת הבית נפתחת; אל הגזוזטרה יוצא אוריאל, בא ועומד בפתחה, אינו מרגיש בשני האורחים העומדים מן הצד, מתבונן בכר האדמומיות. יצחק משתעל).

אוריאל (פונה לעבר האורחים). אה, אבא ואמא של רות בוקר טוב, בוקר טוב! השלום? אך למה תעמדו מרחוק? עלו אתי אל הגזוזטרה! (חוה עולה ויצחק אחריה). ומה שלומה של רותי? שבו! (שניהם יושבים, אוריאל עומד עליהם). זה יומים לא ראיתי את רות הקטנה.

יצחק. שלום לה לקטנה. (אל אשתו). הבחורים בזמן הזה! אינם מתביישים כלל לשאול. (אל אוריאל). אני… כמה מיני תחבולות היה עלי לחבל כדי להסב את הדבור על כלתי. אשתי זו במשמעות.

אוריאל (בשחוק). בטוח אני כי גם דבר אהבתך לא גלית לפניה מעולם.

יצחק. המ… מה שייך? (מתקשה). העיקר הוא… לשון ארוכה יש לו לשור, ואינו יודע לדבר כן. (לאשתו). את יודעת למה אני מתכוין.

חוה (מסמיקה). אח, דברים בטלים שלך! (מושכת לבעלה בשרוולו. חרש). הן לא באת לדבר כאן דברי מליצות (מרימה קולה, מתקשית). היה בדעתנו… לדבר אתך. אוריאל,על… על… (מביטה בתחנונים אל בעלה).

יצחק. עוברים היינו זה עתה במשעול אשר בין שדך לחוף (מראה לעבר שבאו משם). שם מאחורי הבית. הגלים מתגלגלים להם, כנהוג! – ואמרתי אני לה, לאשתי במשמעות: הבה נכנס אל אוריאל ונשוחח שעה קלה. מה שייך? הן מחותנים אנו במקצת.

חוה. ודאי, מחותנים. (לבעלה, חרש). גמור, יש לקבוע יום החתונה…

אוריאל. ודאי, מחותנים אנו. ומה הוא איפוא הענין?

מרים (מתרוממת פתאום מאחורי הגדר שמנגד. אדמומיות מבצבצות מתוך קומקומה, סנטרה משוח אדום בעסיסן). קוּקו!

אוריאל. אי שובבה! גשי הנה. (יצחק נושם ברווחה).

מרים (מדלגת על הגדר, רצה אל הגזוזטרה). ראה כמה אדמומיות לקטתי – אמרתי לך קודם! (רואה את האורחים). אח, ראה מי כאן! (מעמידה את הקומקום על כסא וחובקת בבת-אחת את ידי יצחק וחוה, השמחים לקראתה). הן מיד תבוא גם רות הנה!

אוריאל (בהתעוררות). הראית אותה בכר? (יצחק וחוה מתלחשים).

מרים. כן, הרי היא מלקטת שם.

אוריאל. היכן?

מרים (מצביעה). רואה אתה שם, שם, שלש בחורות קטנטנות? האחת בשמלת-התכלת היא רות. שם גם דינה. דינה העליזה. אח, היא יודעת לשיר כה יפה!

אוריאל (מהרהר). דינה זו מי היא? (זוכר מה לפתע, בתמיהה). שמה דינה, את אומרת?

חוה. האמנם לא ספרה לך רות עדיין? בת אחי היא, שבאה מן הכרך לבקרנו.

מרים. ותשהה כאן עד יום חתונתה של רות (הזקנים מחליפים מבטים שמחים), אם לא יגרשנה דודה קודם, היא אומרת.

יצחק. מה שייך? פרא אדם שכמותה! (חוה לוחשת מה על אזנו). כן, במה איפוא היינו מסיחים, אוריאל?

אוריאל (מתעורר). כן, כמעט ששכחתי כי דברים לכם אלי. נבוא פנימה. את, מרים, תשארי כאן, ותקדמי פני האורחות (פותח הדלת לפנים הבית, מכניס את האורחים ונועל הדלת אחריו).

מרים. אתמהה, איזו ענינים יש להם שם? (מהרהרת רגע). והבחורות טרם באו (מתבוננת לעברים, מקשיבה. בדרך-הכפר מתגלית שוב הזרה לוטת-הפנים). זאת מי היא? (יורדת במרוצה מדרגות הגזוזטרה). מה נחמדה היא בתגא האדומה! (הזרה פושטת למול מרים זרועות חשופות למחצה, ואולם כאשר תקרב מרים לעברה, תתרחק היא. וכשמרים במרחק צעדים אחדים מן הגזוזטרה, הלזו פונה לה עורף, כשהיא מגלה מחלפות-זהב ארוכות, ונעלמת שוב. מרים עולה בלי חמדה שוב אל הגזוזטרה, כשהיא מחזירה לרגעים את פניה עם עינים נוהות למקום שם נעלמה הזרה. – מכר האדמומיות קולות שירה עמוּמים נשאים. אחד אחד מתגלים משם בחורים ובחורות; ככל שהם מוסיפים לבוא, קולותיהם מתחזקים והולכים. מרים שקועה במחשבותיה, כלא שומעת, נשענת אל אחד מעמודי הגזוזטרה ועיניה צופות למרחק, כשהיא עונה חרש לקטעי שירה הנשאים מן הכר):

שְׁלֹשִׁים יוֹם,

רַק שְׁלֹשִׁים יוֹם,

אַדְמוּמִיּוּת תִחְיֶינָה…

שְׁלֹשִׁים יוֹם,

רַק שְׁלֹשִׁים יוֹם –

אַחַר הֵן תִּכְלֶינָה!

(המלקטים מתקבצים ובאים אחד אחד אל הגדר).

בחור א'. הסו: מרים נרדמה על הגזוזטרה. (מרים מזדקפת). תסלחי נא, מרים, אמרי כי נרדמת, השלום לאוריאל אחיך?

מרים. שלום לו. הדבר לך אליו?

בחור ב'. מה לו, כי יחבא בחדרים? האדמומיות כה רבו!

בחורה א. אילו ידע אוריאל כי רות אתנו…

בחורה ב'. החרישי, פטפטנית.

בחורה ג' (בלחש). מה הקולות האלה? הלא רות מאחרינו.

בחורה א'. (בלחש). וכי מתביישת היא?

בחורה ד'. (בוררת אצבעותיה). אילו אני הייתי במקום רות! לא הייתי מתביישת… לא הייתי מעלימה את אשרי מאיש!

בחורה א'. (באנחה). אילו במקום רות היינו!

בחור א' מה לכן, בחורות, מתלחשות? עוד הדרך רב – עבורנה את הגדר! (הבחורות מטפסות ועולות. הבחורים באים לעזרתן. מיד כולם עומדים מעבר השני, מול פתח הבית. בתוך החצר נותרו שתים).

בחור א'. רות. דינה, למה תפגרנה?

דינה (כבת כ"ה, גבוהה, פניה סגלגלים עם עינים שחורות וצוחקות. מושכת בידה את רות, ממוצעת-הקומה, לה פני אפרסק, ונוגה עצב לעיניה השקטות). בואי, רות ונעבורה: נפשי יוצאת להכיר את אוריאל שלך!

רות (מתחננת), נלקטה נא עוד מעט, ראי, עוד לא מלאתי את כדי אף עד החצי…

בחורים ובחורות. חה-חה. ביישנית שכמוך! אנו לא נפריע בעדך, אל תיראי. הרי אנו מסתלקים. שלום רב! (יורדים בדרך בצחוק ושיר):

שְׁלֹשִׁים יוֹם,

רַק שְׁלֹשִׁים יוֹם,

אַדְמוּמִיּוּת תִחְיֶינָה…

שְׁלֹשִׁים יוֹם,

רַק שְׁלֹשִׁים יוֹם –

אַחַר הֵן תִּכְלֶינָה!

אוריאל (יוצא מתוך הבית עם הורי רות, שפניהם מאירות). מי שם, מרים? (נושא עיניו אל הגדר, רואה את השׁתים וממהר אליהן. באותה שעה יצחק וחוה מתחמקים והולכים בדרך שבאו. מרים נכנסת מתוך זמר חרישי לפנים הבית). שלום לך, רות שלי.. (מתבונן בדינה, לנפשו). אי אפשר! אבל שמה דינה! דינה… הכה נשתנתה דינה? (אל רות). הזאת בת-דודך אשר אמרת?

דינה. אני אני היא. ואתה – חתן דנן? (מושיטה לו ידה ומשיבה אותה אחור, הלומה). אתה זה!

רות. כן, זהו. למה כה חרדת? (צוחקת). האמנם כה נורא הוא בעיניך?

דינה (נבוכה). אין דבר… (מבליגה). ובכן אתה זה, אוריאל?

אוריאל (מביט לתוך עיניה). אני.

דינה. ואותך זה אהבה קרובתי הקטנה?

אוריאל (צוחק). כאשר תראינה עיניך.

דינה. כן… לי היה לבה של רות כל הימים, ועתה אתה באת וגזלת אותה כולה לעצמך. אף קרן-זוית קטנה לא הואלת להשאיר לי בלבבה?

רות (בתוכחה). למה תדברי כדברים האלה, דינה? זה עתה התודעת לאיש, וכבר את מתקוטטת עמו!

דינה. “זה עתה התודעתי לאיש”! ולוא יהי כן, כסבורה את, שאראה אדם זר בא וגוזל משלי, ואחרישה?

אוריאל. הגני על שלך, במטותא. אולם טרם תלחמי בי, תני לי ידך – וגם את, רות! – ואעבירכן את הגדר. הרי אחותי ודאי מכינה שם טה בשבילנו. (הוא מרים את השתים תנופה אחת ומעמידן מעבר לגדר).

דינה (בלחש). מה חזקת מאז, אוריאל! לא אוסיף לריב עמך עוד… נכרות ברית שלום, הלא? (מושיטה ידה, ללחיצת יד אוריאל. היא נרתעת לאחוריה). אל אלהים, הלחיצה – לחיצת יד נפח! (עיני רות נשאות מלאות אור, אל אוריאל). אלה הם חיי כפר…

מרים (מופיעה בפתח הגזוזטרה). רות, דינה, אוריאל! השלחן ערוך לטה. (אוריאל חובק בימינו גזרתה של רות, ובשמאלו יד דינה, מובילן אל הגזוזטרה). הן ידע אוריאל, שאני מכינה טה בשבילכם!

אוריאל (בצחוק). עמדתי למשפט, אחותי, ואחר עד עתה..

דינה (מבליגה). אנא, אל תמנה מספר לשטויותי! ואת אל תאזיני לו, מרים. הרי הבטחת לי להראות את ביתכם ואת הגן.

מרים. לאחר שתית הטה.

אוריאל. דרך אגב, היכן הם אבא ואמא של רותי?

דינה. שמא מתגעגע אתה על דודתי הזקנה! ברות לא די לך? (בתקיפות, למרים). אני הולכת לראות את הגן.

אוריאל (יושב עם רות על כסא-נדנדה). הלא תשובנה מיד?

דינה. לא נתמהמה, אדוני. בכל אופן נדפוק על הדלת, לכשנשוב… (בורחת בצחוק לפנים הבית, מרים אחריה).

אוריאל. הן יש חדשה, רותי.

רות (נושאת עיניה אליו). חדשה? (נבוכה). הורי היו כאן…

אוריאל. רצונם לקבוע יום חתונתנו – לחודש הבא.

רות (חרדה). לחודש הבא? (מורידה עיניה). הם מפחדים מפניך, אוריאל שלי.

אוריאל. יודע אני. על כן יש ברצונם לאסור את שנינו.

רות (נלחצת עליו. חרש). אני רוצה… להאסר, אורי.

אוריאל (מנשק את שערה). יונתי רוצה שובך, להשכין אשרה בתוכו. (מרים ראשה המורד אל מול פניו). מה זאת? מה הדמעות האלה בעיניך? (צלצול צחוקה של דינה בוקע מעבר לבית).

רות. דינה… היא כה עליזה!

אוריאל. ידעתי. דמה נסער תמיד.

רות. יש ואני מקנאה בה. תמיד שמחה, ללא דאגה. “כי מחר נמות”, היא מתלוצצת… הוי, אוריאל, האמנם היום הוא העיקר, ללא אתמול ולא מחר?

אוריאל. אינני יודע. אני אהבתי את היום, אולם נדמה לי, כי הוא אינו יפה בלא האתמול המאפיל עליו, ואיננו שלם בלי המחר הקורן מתוכו… ומי יציב גבולות זמנים לאמר: מכאן ועד כאן הוא ההוה? (מתעורר פתאום, מתבונן אל רות). ולמה תשאלי?

רות. אין דבר…

אוריאל. “אין דבר”? אין דרכך לענות כך… וגם לא לשאול כך!

רות. לבי חרד, אוריאל.

אוריאל (מלטף שערותיה). לבך חרד, רותי. – למה לבך חרד?

רות. אינני יודעת. אלא משבאה דינה מן הכרך, באו ספקות עמה. יודעת היא כה הרבה: חמש פעמים אהבה, והיתה אוהבת עוד פעם ששית. היא אומרת, אילו נקרא האיש לפניה. כלום אפשר לאהוב פעמַים, אוריאל?

אוריאל. (ברצינות). בחיי הכרך מצוי…מרוצת החיים בכרך היא מזורזת כל כך, והיא עושה את בני-האדם כה קטנים, וחייהם כה דלים: אם אין ברצונך לחיות את חייהם, להסחף עם הזרם, עליך לצאת מתוך הזרם… (מתוך הרהורים). על כן יצאתי גם אני מתוכו.

רות. ברחת, אוריאל?

אוריאל. כן, ברחתי; ובורחים גם אחרים. כי אין בימינו גבורים לשוט נגד הזרם בתוך הזרם. (בקדרות). ואני אהבתי בכרך – יודעת את, רותי ושמה היה… (לנפשו) אך למאי נפקא מינה?

רות (חרש). אה הגדת לי הכל.

אוריאל (במרירות). אבל ריח בית-החרושת היה נודף מאהבתי. ראשי היה סחרחר במחול האופנים. ומשעזבתי את הכרך, פג מלבי הכל, עד… עד שפגשתי אותך, רותי!

רות (נלחצת אליו). אוריאל שלי!

אוריאל. ולמה תחרדי, צפורי?

רות. איני יכולה לברר לעצמי… הן לא תכעס, אוריאל, אם אומר דבר הבאי?

אוריאל (צוחק). מובן.

רות. נדמה לי… לפעמים… הן אני נערה כפרית, פשוטה – ואתה, אתה כנשר אשר במרומים! יבוא יום, ואתה…

אוריאל (קם. אינו נותן לה לגמור). מי נתן רעיון זה בלבך?

רות. (מתחננת). אל תכעס, אוריאל, הן הבטחתני. אני פתיה! יודעת אני, כי אין לך מלבדי עוד. (נקישה בדלת, בלוית צחוק עצור).

אוריאל. לבוא! (מרים ודינה באות, שתיהן צוחקות).

דינה. אה, רות יקירתי, לו ראית מה שראינו אנחנו זה עתה! (מתבוננת ברות, רצינית). כאן נפל דבר בהעדרנו, מרים: אסור לעזוב ילדים לבדם! (מתבוננת באוריאל ורות חליפות). מה היה, מר אוריאל?

אוריאל. לא כלום. רות שלי מפחדת מפני הרוחות (חובק את רות). העוד תפחדי, רותי? (רות נלחצת אליו).

מרים (קופצת). ראו, ראו, הנה הופיעה שוב!

שלשתם. מי?

מרים. זו שהיתה כאן הבוקר. האשה בתגא האדומה! (מצביעה אל קצה הדרך). הראיתם דמות נחמדה כזו מימיכם? וראו פניה, לוטים בצעיף!

אוריאל (לאחר הסתכלות רגע). ברי, איננה מבנות הכפר.

רות. היא הולכת הנה.

דינה. לא, היא עומדת על מקום אחד

מרים. כמדומה אני, שהיא קוראת לנו… האם לא קראה לנו בתנועת-ידה?

רות. לא, זו כנף הצעיף, שמתנפנף ברוח.

אוריאל. ומה איפוא נבטל זמננו? נלך, רצוני לראותה מקרוב. (יורד ממדרגות הגזוזטרה).

מרים. שובה, אוריאל, הרי כבר נעלמה שוב.

אוריאל (עומד בחצי דרכו). נעלמה, ואני הן חפצתי לראותה!

מרים. היא כבר הופיעה פעם הבוקר. גם אז רק לרגע קל – ונעלמה…

אוריאל (כהד). ונעלמה…

מרים. צר לי כל כך! היא כה נהדרה בתגא האדומה – ואינה נותנת לנו לראותה קרוב. לעולם לא תקרב!

אוריאל (מתבונן ברות ודינה חליפות, עונה כהד). לעולם לא תקרב…

 

ב.    🔗

צהרים בהירים ושקטים.

גבע קטן בכר האדמומיות, זרוע מרגריתות וחמאניות – במרכז הבימה. ערמות אחדות לימין הכר והעשבים הנמוכים מעידים על קציר שחת, שחל לפני ימים אחדים. סמוך לאחת הערמות מוטל עץ צעיר עקור-סער עם צמרת מוריקה עוד. מרחוק, לצד ימין, בית אוריאל מלבין.

על מצבת העץ העקור יושבת מרים, ומחרוזת אלמוגים אדומים לצוארה, קולעת זר של מרגריתות. פניה לשמאל הבימה.

מרים. עוד מרגריתה אחת, והזר יהיה שלם. (מתבוננת סביבה). מה רבו הפרחים בכר! לכל בני הכפר הם יספיקו לזרים… הנה מרגריתות שתים עולות מול ידי ממש. – ולי הן די באחת. (קוטפת וקולעת המרגריתה האחת בזר, מרימה אותו מול עיניה). יפה! זה למי? אח, יודעת אני למי אתננו… (צופיה לעברים, מרימה את הפרח שנשאר. שרה חרש).

אַתְּ, מַרְָּגִרִתָּה לְבָָנה שֶׁלִי,

עִם לְבַב-הַזָּהָב!

הֲלֹא תוֹאִילִי תַגִּידִי לִי,

אִם הוּא אוֹתִי אָהָב?

(אותה שעה אוריאל בא במתינות מבין ערמות-השחת, גלוי-ראש וחשוף-חזה. פניו זועפים, וכולו אומר נדודי-לילה. שוכה ארוכה ולחה בידו, זוחלת על פני הקרקע לפניו. רואה את אחותו ועומד תמה מאחריה, פוסח על שתי הסעפים. האחות אינה משגחת בו. היא מוסיפה לזמר). אם הוא אותי אהב… אם הוא אותי אהב? (מרגשת באוריאל, קופצת בצווחה). אוריאל! (משוה רגליה לברוח).

אוריאל (חוסם את דרכה). חכי רגע..

מרים. אתה היית כאן!

אוריאל. זה עתה באתי..

מרים. אתה שמעת הכל!

אוריאל. הרגעי נא, אחותי! (ברצינות). הן מעולם לא הסתרת ממני דבר – ועתה! (מרים מורידה ראשה). כי אין לנו אב ואם אשר בחיקם נכבוש ראשינו, בשעה שהלב מלא. (מלטף שערותיה). הן לא ישא איש לבדו את משא לבו, ואף כי ילדה כמוך עתה. והאמנם גרוע אני בעיניך מן המרגריתה הקטנה הזאת, אשר לפניה שפכת את תפלתך?

מרים (חובקת ימינו בשתי ידיה). אחי! (אוריאל מורידה בזהירות על מצבת העץ, ויושב חציו שכוב על העשב אצלה). כה טוב אתה, אוריאל, ואני רעה – רעה!

אוריאל. רעה? את רעה? אל נא, אחותי, תדברי סרה באחותי. אין ילדות רעות בעולם.

מרים. חטאה אני, אריאל!

אוריאל. את – חטאה? אכן צחוק תעשי לי.

מרים. לא עת צחוק היא לי, אוריאל. (בתוכחה). ואתה מוסיף ללגלג עלי! עוד ילדה אני בעיניך, כמו לפני שנה ושנתים. ואם אספר לך עתה מאשר נעשה פה (מורה אל לבה), גם אז – רק תשק לי.. ותצחק.

אוריאל. (בוחן אותה בעיניו. לנפשו). לבדה, כתפוח-היער, גדלה לה; ועתה הנה עברה את גבול הילדות. (מתעורר). לך הצדקה, אחותי, ולי בושת-הפנים, כי אמנם ילדה ראיתיך לפני תמיד, ומסע הימים, ימיך, נסתר מנגד עיני… אזני קשובה, אחותי.

מרים. אני מתביישת לספר, אוריאל. כה מתביישת!

אוריאל. אל נא, אחותי! אף הן לקחה אזני שמץ מסודך זה עתה, ועתה יקל הספור עליך. מי הוא אותו המאושר, כי אדע?

מרים. לא זאת, לא זאת! את שמו אגיד לך פעם אחרת. (קמה מאצל אוריאל ועומדת עליו, שמה אצבעה הקטנה על שפתה התחתונה). אבל עתה…

אוריאל. מה מכביד על לבך, אחותי?

מרים. הן אתה מלומד, אוריאל, וקראת הרבה בספרי חכמה?

אוריאל. נניח כי כן הוא.

מרים. ובספרים יש תשובות על הכל, האם לא כן?

אוריאל. ואולם מה היא שאלתך?

מרים (מהססת). לא תצחק?

אוריאל. לא אצחק.

מרים. ראה: אם תצחק, לא אוסיף לספר לך עוד מאומה!

אוריאל. לא אצחק, אחותי. מעולם עוד לא הייתי רציני כמו בשעה זו.

מרים. מוטב. ובכן, אמור לי: למה ברא אלהים בחורים ובחורות? (אוריאל פורץ, למרות רצונו, בצחוק. פני מרים מסמיקות והיא מסיעה במבוכה את האלמוגים על צוארה. בדמעות). אין אני יודעת לומר את מחשבותי!

אוריאל. אני בנתי לרעך. אלא שבטוי הדברים היה כה בלתי-צפוי! שאלת המינים, כך קוראים לשאלתך “ספרי החכמה”.

מרים. שאלת… המינים? אל נא תשמש בלשון גבוהה, אחי, כי קשה לי להבין. שמע: האם אתה שונא בחורות?

אוריאל (תמה). לא. למה אשנאן?

מרים. והלא אני – שונאת את הבחורים!

אוריאל. האמנם? ואותי בכללם?

מרים. הן אתה – אוריאל! אין אתה כמוהם. כולם כה… שפלים! (אוריאל מתבונן אליה). ובכל זאת. הוי, אוריאל, למה אני – – – כרוכה אחריהם? וגם כל רעותי, אחת אחת הן עוזבות אותי ללכת אחריהם. בתחילה מתחבאות, משתמטות; ולכשהן חוזרות אלי אחר כך, והנה נשתנו לגמרי… כאילו נשמה אחרת נפחה בהן. והדבר מכאיב כל כך! (מורידה ראשה, מהרהרת רגע). אוריאל, אתה זוכר עוד את אמנו, עליה השלום?

אוריאל (חרש). כן.

מרים. האמת היא, כי פני דומים לפניה?

אוריאל (ברוך). אמת, וביחוד – העינים, כה תכולות ועמוקות, ורום המצח.

מרים. אני אינני זוכרת אותה כלל. הן היא היתה טהורה?

אוריאל. היא היתה חנונה כל כך!

מרים. ואני כה חפצתי היות כמוה. נדמה לי, כי מעשה רע שאני עושה, אני מחללת בזה את אמא שם במרומים. ואני כה רעה וחטאה! בערב בערב, כשאתה עוזב את חדרי, לאחר ברכת-נשיקה לליל-מנוח, אין אתה רואה את זרועותי השלוחות אחריך, אין אתה יודע כמה יראה אני להשאר לבדי בתוך החשכה. אני כה חלשה, אוריאל, ואינני יכולה להתנגד, אינני יכולה! (פורצת בבכי פתאום, שמרעיד את כל גופה. נופלת על ברכיה).

אוריאל. (נבהל. מקימה, משתדל להרגיעה). מה את סחה, אחותי? להתנגד – למה?

מרים (מתוך בכי). רוחות רעים מבעתים אותי כל הלילה. עם דעוך פתילת הנר הם נולדים בחשכה, והם הולכים וגדלים מרגע לרגע, סביב מטתי יועדו. אש מפיהם תלהט, ואני בוערת כולי באש. ובקומי ממטתי בבוקר –כמו מאגם נרפש, טמאה אצאה. ואת פני רוצה אני לשרוט עד שפך-דם, ובל ידמו עוד לפני אמא!

אוריאל. ומאימתי… הכרת את הרוחות הרעים?

מרים. האמינה לי, אחי, הן טהורה הייתי כל הימים, ולא ידעתי רע, עד שבאו הבחורים הללו ושללו ממני את מנוחת רוחי! (אוריאל מתרומם, נרגז). יום יום מנוחה הדריכוני ובאזני אמרו דברים להכלימני. ואני ברחתי מהם ומהמונם, ואולם לאחד מהם נקשרה נפשי, וכה אחרד מדי ראותי אותו. נער טוב הוא. אלא…

אוריאל. אלא?

מרים. שמע: פעם היינו יושבים שנינו ביער, ואני אז לא אדע עוד כי אהבתיהו. כה שוחחנו שנינו ונדברנו, סתם. פתאום, והנה נאלם הוא, לא יפתח פיו, ועיניו בערו. במורא התבוננתי בו וארא, כי לא ראני עוד, ומבטו בעד בית-צוארי תעה על חזי, שנחשף ברגע ההוא. ברחתי ממנו הביתה. ובלילה ההוא בעתוני הרוחות הרעים ראשונה. ובלילה ההוא ידעתי ראשונה, מה אהבתיהו! אני אהבתיהו, אוריאל! כאשר לא אהבתי אדם מעולם – ואף לא אותך – ואף לא את אמא!

אוריאל. והוא – אותך?

מרים. הוא – אותי? אם הוא לא יאהבני, אזי… (בחרדה). אזי אטבע בנהר, אוריאל! (כחולמת). לא! המרגריתה הלבנה אמרה כי אהבני. גם חלום הלילה הגיד לי זאת… האין יש ממש בחלומות, אחי?

אוריאל. האין יש ממש בחלומות? כל זמן שאדם חולם, ודאי יש ממש בחלומו.

מרים. כל זמן שהוא חולם…

אוריאל. רק אוי לו אם ייקץ וחדל לחלום!

מרים (נושאת אליו עינים חרדות). אינני מבינה…

אוריאל. אחותי, אחותי התמה! חלום ראשון הוא לך, חלום-שחרית אשר לא ישנה. (נושק לה). גם לרותי חלום-שחרית הוא… אתמול ראיתי את שתיכן עומדות וזורקות מים על ברכות-הבוקר הקטנות, המטפסות על עמודי גזוזטרתנו – וכברכות-בוקר מעולם רחוק ובהיר, הופעתן לי גם אתן, שתי אחיותי התמות.

מרים (מוחאת כף). אני ורות – אחיות! נפלא! (בצחוק ילדות). אי, כמה רות אוהבה אותך! (רצינית). גם היא תמות, אם לא תאהבנה, אוריאל!

אוריאל (קודר). אל תזכירי מות, תינוקת. מוטב, תני ואנשק לך על פיך הזעיר. (נושק לה נשיקה ארוכה ועזה).

מרים (פורצת מידו, מוחה פיה בשרוולה). אינני אוהבת כך! נשיקות כאלה לא טובות!

אוריאל. מדוע?

מרים. כי אתה נושקני ככה, רק בשעה שאתה נרגז, ופניך כיום-סגריר – ויודעת אני כי לא טוב לך. כה נשקת לי פעם כשלא ראית את רות יומים. (שחוק-ערמה מתפשט בזויות שפתיה). אתה זוכר? (שחוקה חולף מיד למראהו). מה לך, אוריאל?

אוריאל (מתנודד, נשען אל מצבת העץ). רות – רותי… מתי היה הדבר?

מרים (מביטה אליו בדאגה). לפני שלשה שבועות: ביום הראשון לאדמומיות. למחרתו לקטו רות עם דינה יחד.

אוריאל. רות עם דינה… רק שלשה שבועות עברו מאז?

מרים. כן. (שמה ידיה על כתפיו, מביטה לתוך עיניו). דבר מה נהיה, אוריאל! (מהססת). האם… האם תאהב עוד את רות?

אוריאל. מה זאת עלתה על דעתך?

מרים. אולי… (משחררת אותו מידיה). דינה?

אוריאל. דינה? אח, לא! (מהרהר רגע). דינה היא היפוכה של רותי.

מרים. כן, רות היא חבצלת, ודינה – משובת הקדים!

אוריאל. מרים אחותי, נפשי כה צמאה אל האחת! האחת אשר לה הכל: לבנת החבצלת עם עוז-הסער. הן רות ודינה גם שתיהן רק מחציות הן!

מרים. הרהורים מוזרים לך, אוריאל.

אוריאל. כל הימים האלה הם מענים את נפשי. על כן שנתי נדדה.

מרים (מתבוננת בו בחמלה ודאגה). אמנם דלו פניך מאד, אחי. האם לא חלית?

אוריאל. אולי חולי הוא, אחותי. (מרחוק, לשמאל הבימה, נשמעים קולות עמומים). בני-הכפר הם נלך מזה: את יודעת כמה אני מחבב אותם… וגם דברים לי עוד אליך: כי מי לי עוד, לפניו אפתח סגור לבי? (הקולות מתקרבים והולכים. צחוק בחורים וצווחות בחורות) המאושרים!…

(שניהם נעלמים בין הערמות. הבימה נשארת ריקה רגע).

בחורים ובחורות (באים בדהרה משמאל הבימה. לחיים אדומות ועינים דולקות. רובם טנאים על שכמם. ערבוב קולות). חדלו! תפשו אותן… חדלו! (עם העץ העקור עומדים כולם, מהם בחורים עם שלל בחורות מתפתלות בזרועותיהם, ומהם שלא חלקו שלל ובאו לעבר העץ השני. דינה בין הנערות התפושות. רות – בין הנמלטות).

דינה (אל הבחור האוחזה בזרועותיו). הרף ממני!

הבחור (נושם בכבדות). לא, כי שללי את.

דינה. אבל עיניך עכורות, ופניך מלאים בהרות! (דוחה את פניו בשתי ידיה, ועד שהוא נבוך, היא בורחת ממנו). מבין אתה: שודד שמוליך אותי שבי, צריך שיהיה בחור הגון! (הבחורות צוחקות. השבויות מתפרצות אחת אחת מידי שוביהן, מהן משום בושה ולא ברצון).

בחור ב' (מוחה בשרוולו את הזיעה מעל מצחו) ועתה – משחָקים!

בחורה א'. משחקים חסרים לך! אוף – אני כה יגעתי!

בחורה ב'. קודם ננוח קצת ממרוצתנו.

דינה. מה העיפות הזאת לכן! אך אם רצונכן בכך… (יושבת על מצבת העץ, לאחר שפרשה עליה מטפחת. רוב הבחורות יושבות אתה. הבחורים תרים מקום גם לעצמם). לא, רבותי. אתם תואילו לשבת לרגלינו על העשב.

הבחורות (מוחאות כף). הידד, דינה! לרגלינו ישבו הבחורים לרגלינו! (הבחורים יושבים על העשב בחצי עיגול). ועתה שירו לנו שיר!

רות. אני הייתי רוצה בספורי-מעשיות.

דינה. האח, ובלבד שיהא בהן משום רוגז-עצבים!

בחורה א'. שיהא סופן משמח!

דינה. המעשיות המובחרות – סופן מעציב, ידידתי!

בחור א'. אני הייתי אומר, שדינה עצמה תספר לנו דבר-מה מן הנעשה בכרך.

הבחורות. אנו רוצות בשיר. דינה, הלא תשירי לנו מזמירות הכרך?

דינה. “ספורי-כרך, זמירות הכרך”! שמא דבר קל הוא בעיניכם? (מהרהרת רגע). מעשי-שטן מלוא הכרך.

בחורה א'. מעשי שטן ידענו גם בכפר…

דינה. בכפר רוגע זה שלכם? אתמהה!

בחורה א'. הלא שמעתן, בחורות, שיחות זקנינו בדבר ה“רחוקה”?

בחורה ב'. שמענו. ובכן?

בחורה א'. גם אלה מעשי שטן יש בהן. סבתא שלי היתה אומרת, כי ה“רחוקה” זו היא לילית עצמה.

בחור א'. האמיני לכל מה שסבתא מספרת, כאילו יש “רחוקה” בעולם!

דינה (בהתענינות, לרות). מי היא זו “הרחוקה”?

רות. גם אני שמעתי מעשה מעין זה בילדותי, ואינני זוכרת מה.

דינה (לבחורה א'). הלא תגידי לי מה הענין?

בחורה א' (מתביישת). הזקנים שלנו מספרים, כי אשה אחת זרה מופיעה בכפר לפרקים, לרוב ביום של חתונה… אומרים, שהיא בת-נסיכים, התועה ביערים. (מצטדקת). מובן, שאין זו אלא אגדה…

דינה. המשיכי, המשיכי!

בחורה א' (מתאזרת עוז מתוך התענינותה של דינה). קומתה דמתה לתמר, וצעדת מלכה לה. ופניה.. איש לא ראה את פניה מעולם, כי מעולם אינה מתקרבת אל בני האדם. על כן “הרחוקה” קראו לה.. (מתבוננת סביבה, כמהססת).

דינה. ספרי עוד, ספרי!

בחורה א'. והופעתה סימן רע הוא לכפר. כי היא נוסכת שגעון על בני הכפר, וחתנים מתחת חופתם יברחו לרדוף אחריה…

רות (בהתרגשות). בת-בליעל! (הבחורים פורצים בצחוק. רות מסמיקה, מתחננת). הן זאת רק אגדה…

בחור א' (מתאפק מצחוק). הרי היא חרדה כבר לאוריאל שלה…

בחורה א' (נבהלת). סלחי נא לי, רותי. אני לא נתכוונתי לכך. שכחתי כי יום כלולותיך זה ממשמש ובא.

רות (נבוכה). כמובן, כמובן. הן זאת היא רק אגדה?…

בחור ב'. הניחו לה לרות הפעם. חוששני, שהזקנים בבית יספרו לנו “מעשיות” ממין אחר כעת.

בחור א'. באמת, התמהמהנו. (הכל קמים. מלבד רות ודינה). ואתן הן תבואנה אחרינו?

דינה. לא, אנחנו נלך מעבר מזה.

בחור א' (קורץ עין). לבית אוריאל לא כן, רות? (רות עודנה נבוכה, מבררת אצבעותיה אחת אל אחת. החבורה שמה פעמיה לשמאל הבימה, נעלמה).

דינה. ומה נוחיל אנחנו, כי נשב כאן? האם אוריאל בביתו?

רות (בעצב). גם את דינה, באה להקניטני?

דינה. לא, יקירה. בפשטות, רוצה אני לראותו. יומים לא ראיתיו, ואני מתגעגעת עליו.

רות (במאור פנים). האח, גם את אוהבת אותו!

דינה (צוחקת). יודעת את, רות: הן אני התחלתי יראה אותו.

רות. את אוריאל? הן לב-זהב לו!

דינה. הרי לך! לב-בשר לו, כמו לכל האדם… (רצינית). אבל! אין את מבינה אותו, רות.

רות (נושאת אליה עינים חרדות). ככה סבורה את, דינה?

דינה. בטוחה אני בזה. לו הבינות, כי אז… הערצת אותו, ואולם אליו לא קרבת…

רות (נפעמת). מה כוונתך, דינה?

דינה. אוריאל מפראי-האדם הוא… אשר צר להם המקום בכל אשר יבואו, ובאשר יש, לא ימצאו חפץ… כאלונים הם, אשר יעקרו, וראשם לפני סער לא יכופו… ובודדים הם, כנזירים! (קולה מתחזק). ואל איש כזה אומרת את להקשר, את הרכה והענוגה?

רות. הוי, דינה, למה כה תכאיבי לי? הן הוא אוהבני!

דינה (גוזרת). אהבתו לא תעצור בעדו מעוף על פני תהומות. ואת, התעצרי כח לעוף אתו, לעוף אחריו?

רות (בשפה רפה). הוא אוהבני. הוא יהיה עמדי… (משתתקת פתאום, מקשיבה לצלילי קולות, שבאים מעבר הערמות. הקולות הולכים ומתקרבים, ופניה הולכים ומאירים. בשמחה, כילד תועה, שמצא אתאמו). הן זה אוריאל! (רצה בכיוון הקולות).

דינה (לבדה על הבימה, מקשיבה לקולות הנשאים עתה ממקום אחר). תינוקת! כה חלשה היא, וכה היא אוהבת אותו… (תופשת ראשה בידיה). אויה לי! הבוז לי! אין בי העוז למלחמה גלויה בתינוקת הזאת! (עיניה מתלקחות). אך גדול הוא אוריאל מהיות לה! עוד פעם לי אני אעיר את הפרא הזה מתרדמתו, או – גם לי גם לה לא יהיה! (נפטרת בצעדים מזורזים לשמאל הבימה).

 

ג.    🔗

בין השמשות.

מול הרואים חורשה ירוקה וצעירה. לימין הרואים–בית-החתונה. כמו יוצא מתוך החורשה. שלש מדרגות עץ מובילות אל שתי דלתותיו הפתוחות לרווחה, באופן שנראים כלי הבית פנימה, שלחן מקושט בדליות ירוקות ופרחים; ספסלים ארוכים סביב השלחן ואצל הקירות. ירק מפוזר על הרצפה. דלתו סגורות בכותל האחרוני נראות, חלון פתוח בכותל הקדום. לשמאל הרואים – הנהר, ואילנות מתבוללים על חיפו.

קולות קטועים של נשים, צלצול קערות וסירים באים לסירוגין מירכתי הבית.

שתי משרתות, האחת זקנה ומרושלה, והשנית צעירה וזריזה, עוסקות בפרישת שטיח על שלש המדרגות המובילות לתוך האולם. ביד הצעירה – פטיש, ומסמרים בפיה. הזקנה מקפלת את השטיח למדרגותיו והצעירה מחזקת את הקפולים בפטיש ובמסמרים.

הזקנה. שגעון כזה: לקחת שטיח חדש ולאבדו בידים ממש! היודעת את, צפורי, מחיר שטיח אשר כזה? פרסי הוא: באניה הובא לכאן. צריכה הכלה לצעוד על מדרגות רבודות דוקא?

הצעירה. זה רצונו של החתן.

הזקנה (מתאנחת). מזלן של בתולות! הכל יחד: חתן עשיר, ונדוניא, ושטיחים על גבי המדרגות.

הצעירה (ברשע). ולך לא חתן, ולא נדוניא, ולא מצבה על קברך…

הזקנה. בהמה! מי אמר לך, כי אין לי חתן?

הצעירה. חה-חה, אותו חייט צולע, שכבר קבר שתי נשים?

הזקנה. מה הצחוק הזה לך? נאה וישר הוא מהרבה חתנים אחרים. הוא אינו מביט אל הכוכבים בלילות. ואל תיראי: הוא גם לא יעגב אצלי על אחרות, כבחור נאה זה…

הצעירה. למי את מתכוונת, גל-עצמות?

הזקנה. לחתנה של רות, כמובן. תכשיט זה מתנה אהבים עם רות לחוד, ועם קרובתה היקרה לחוד. ורות הפתיה חושבת אמונה כי הוא כפרה. לא, אדוני היקר, אותי לא תרמה.

הצעירה. אל תפשקי שפתיך, גל-עצמות! למה לא יתהלך עם קרובתה של הכלה?

הזקנה. יותר מדאי “קרובים” הם. יותר מדאי מתרפקים איש על רעותו. (על אזנה). הלא הוא גם מתגושש אתה! בעיני ראיתי אותם מתגלגלים על העשב בחצר ביתו… ממני לא יעלם דבר…

הצעירה. בידוע, צפור-ליל שכמותך!

הזקנה. ורות, בהמה כשרה זו, עומדת שם אותה שעה וצוחקת מלוא פיה למראה הנחמד. אני תחתיה את פניו הייתי משרטת!

הצעירה. חה-חה! זה לאוריאל? הן באצבעו הקטנה יטילך בקצה הארץ.

הזקנה. שוי בנפשך, כי לי לא יעשה מאומה. אין בחורה צריכה לדעת אלא כיצד לאסור את הבחור שלה על ידיו ועל רגליו ואז כעגל תמים הרי הוא כרוך אחריה.

הצעירה (בזהירות). האם מן הנסיון את אומרת זאת?

הזקנה. ברוך השם, חייתי דיי, ודי ראיתי בימי חיי. גם צפרים כאוריאל ראיתי כבר. והריני אומרת לך שוב: אוי לרות, אם לא תשים לב אל תהלוכותיו.

הצעירה. הגיפי פתחי פיך, גל-עצמות! אוריאל ורות כה מאושרים זה בזו… כזוג של יונים (מכה בפטיש פעם אחרונה). והנה המדרגות כבר מרובדות הן. (קמה, חולצת עצמותיה. מתבוננת אל השטיח). אמנם ככה נאה יותר.

הזקנה (קמה גם היא). נוי היא מוצאת כאן! דעתם של בני אדם נטרפת עליהם ועתה הנבוא למטבח, ונטעם פורתא?

הצעירה. עוד העבודה רבה. המנורות אף הן עדיין לא הוטבו וערב הנה ממשמש ובא. (קול זמרה חרישית הולך ומתקרב מעבר הבית). אלי, הן זאת הכלה הולכת. מהרי, עוד דבר לא הוכן!

הזקנה. מזלה של בתולה..

הצעירה. שוב את פותחת בקינותיך? הניחי זאת לפעם אחרת. הנה הכלה באה. (נעלמת בזריזות באחד הפתחים שבכותל האולם הפנימי. הזקנה אחריה).

רות (באה מעבר הבית השמאלי, עולה במדרגות לתוך האולם. היא לבושה מכלול לבן, מן הקישורים אשר בצמותיה ועד הנעלים הזעירות לרגליה). חברותי עוד לא באו… (צועדת לפנים האולם). והרגעים חולפים כה מהר… כה מהר! הלילה אהיה לאיש – ולא לי אהיה עוד. (מופעת אצל החלון הפתוח). צוללת השמש בנבכי הנהר – הלא שמש-נעורי טובעת שם ללא שוב עוד! (סרה מן החלון). כל ימות השנה בלילה זה הגיתי, בשדה ובגן יומם ועל מצעי לילה. ועתה – מה יחרד לבי לבוא אשרי! אוריאל, אוריאל! חן מלוא העולם נתתי בעבורך, ולא אותך בעבור מלוא העולם! הלילה לך אהיה, ואתה – לי.. (בחרדה). לי, תהיה, אוריאל, לי לבדי! (מופעת בזרועות פשוטות בפתח. מעבר הבית הימני באה לקראתה חבורה גדולה של בחורות במלבושי חג, מרים בתוכן. רואות את רות בפתח רצות אליה בגילה).

הבחורות (עוטרות את רות כדבורים. נופלות עליה בנשיקות וגפופים וקריאות לסירוגין). מזל טוב. מזל טוב! מה יפית, הכלה!

מרים. לאט לכן, בחורות, הן עוד מעט ונחנקה בזרועותיכן!

בחורה א'. לא, כי הפעם ננשקנה כאות-נפשנו: הן מחר אוריאל לא יתן לנו. (נושקת שוב לכלה).

בחורה ב'. לא יתן! וכי מי ישאל את פיו? (נושקת לרות) לא משלו אנו נוטלות!

רות (צוחקת). מובן, יקרה, יש לי רב גם בעבורכן, אך אל תבואנה עלי בסערה.

מרים. רות המסכנה! כל אחת מכן נושקת רק אותה האחת ועליה להשיב לכולכן..

בחורה ג'. ולי עוד אחת מגעת.

בחורה ד'. ולי!

בחורה ה'. ולי!

בחורה ב'. טרם נתנך לאוריאל, פרעי חובותיך!

בחורה ו'. כי בידינו את, אחות כלה, הפעם: בת מלך שבויה – עוד יבוא הגואל…

בחורה א'. ומה נחמד גואלך, רותי המאושרה!

בחורה ב'. כלום יודעת את, כמה אהבך, רותי? הן יקרת בעיניו מחייו, וכל קרבן בעיניו לא ייקר למענך.

רות. כל קרבן… (מעבירה עיניה על פני הבחורות, כמבקשת מה. נזכרת פתאום, בדאגה). מרים אחותי, היכן דינה? (הבחורות מתבוננות סביבן בתמהון. בחורות ב' וג' קורצות בעיניהן זו לזו).

מרים. אכן לא היתה דינה אתנו, ואני אמרתי, כי בביתך היא, רותי.

בחורה ב' (משתעלת). לא.

רות. מה קרה? (אותות אי-מנוחה על פני הבחורות).

בחורה ג' (מסמיקה). כלום לא קרה, אלא… (כלפי בחורה ב') היא יודעת.

בחורה ב'. דינה… אם אין אני טועה, נסעה מכאן.

הבחורות. נסעה – ביום חתונתה של רות?

רות (מפרשת ידיה). לא, אי אפשר, היא לא נסעה! היא עודנה כאן. אי אפשר, שתסע (רצה אל החלון). דינה, דינה! (מקשבת רגעים

אין מענה!… (רצה לעבר הבית השמאלי, מרים אחריה).

הבחורות (עוטרות את ב' וג'). מה קרה?

בחורה ב'. לא כלום. לפני חצי שעה ראיתי את דינה נושאת מלתחתה בדרך בית-הנתיבות. נראה, שנפלה קטטה בין השתים.

בחורה ד'. קטטה, בין דינה לרות?

בחורה ג'. כן. (בלחש). בגלל אוריאל.

בחורה ה'. בעבור אוריאל?

בחורה ו'. זה מנין לך?

בחורה ג'. פתיות, וכי לא ראיתן כי אהבה דינה את אוריאל?

בחורה ב'. עד מות!

בחורה ו'. (בחמלה). ועתה אבדה תקותה.

בחורה א'. פתיה שכמותה! כאילו אין בחורים עוד.

בחורה ב'. יש עוד בחורים, אך לא משבט אוריאל!

בחורה ד'. תמהה אני עליך, שבאת גם את לחג חתונתו של אוריאל…

בחורה ב' (משיבה עקיצה). ואת, צדיקת שלי, אין את מקנאה ברות? (מקשבת). רות איננה, ולמה נעמוד אנחנו כאן? נלך להחזירה.

הבחורות. נלך להחזיר את הכלה. (מתפזרות. הבימה נשארת ריקה רגעים אחדים. נשמעים קולות הבחורות: – “רות רות” מתרחקות והולכות. מעבר הבית הימני בא אוריאל, לבוש שחורים, פניו רעים ועיניו תועות).

אוריאל (עולה במדרגות, מתבונן בעד הדלתות הפתוחות לתוך הבית). מוזר – אין איש! והיכן רותי? עלי לראותה, להגיד לה… לאן הלכה? (נכנס החדרה, נגש אל הדלת שבכותל הפנימי, דופק. צלצל רות פוסק לרגע, הדלת נפתחת, ולעיני הרואים היושבים בצד שמאל נראית חוה, חגורה סנור-בד, ופניה להבים(.

אוריאל. ערבא טבא, אמא!

חוה (נבהלת). החתן – כאן?

אוריאל. אל תבהלי, אמא. רצוני לראות את רות לרגע.

חוה (נכנסת לפנים האולם, מתבוננת לכל עבר. מופיעה על המדרגות בלוית אוריאל). רק לפני רגעים אחדים שמעתי את קולה וקול הבחורות. (סופקת כפיה). אויה לי, הן אסור לכלה לעזוב את בית-החתונה בשעה זו. (מהססת). וגם לך, אוריאל, אסור היה לעזוב את ביתך כעת!

אוריאל (שם ידיו לכתפיה ומחזירה בדרך כבוד לצד הדלת). אל תיראי, אמא, שום תקלה לא תארע חלילה! תסמכי עלי.

חוה (בטחונו של אוריאל מרגיע אותה כמעט). אמור לה לרות, כי…

אוריאל. ניחא, אני אומר לה כל הראוי להאמר. (בצחוק) כריח כנף חרוכה בא לאפי..

חוה (זוכרת). נכון הדבר כנכון היום. כל הבשר ישרף שם! הוי, בתי, בתי! (רצה למטבח. דרך ריצה). כלום יש לבטוח במבשלות דהאידנא? הכל יחרך. (נעלמת בדלת הפנימית, הנסגרת אחריה).

אוריאל. זאת היא אמה של רות… אף היא דואגת לבתה – ולתרנגולות, שלא תחרך כנפן… (פונה לחזור בדרך שבא; נתקל בדינה, שבאה מעבר הבית מזה, לבושה בגדי דרך ומלתחת קטנה בידה. הוא תמה). עדיין את כאן, דינה?

דינה. כן!

אוריאל. הן הבטחת לעזוב את הכפר היום?

דינה. כן הבטחתי. אולם אנכי שקרתי. לי ולך שקרתי… והנה אמתך נצבת שוב לפניך.

אוריאל. ומה את רוצה?

דינה. מה אני רוצה? עוד אתה שואל, אוריאל? (בחמת-רוח). להדריך אותך מנוחה אני רוצה! למסוך מכאובי בכוס יינך, להרעיל את אשרך הפעוט! (בתחנונים). אני רוצה לגזול אותך מרות הלילה!

אוריאל (קרב אליה מאד. בקולו נשמע איום). דינה!

דינה, אוריאל, הן אין לבך שלם עם רות – אני היודעת. אולם… היה אתה לה לכל הימים, – ורק לילה זה, שעה אחת זו, היה לי, אוריאל. (פורשת זרועותיה אחרי אוריאל הנסוג אחור). הן יודעת אני, גם לי קרן-זוית שמורה בלבך, מאז, מאז – – קרן-זוית זו רות לא תכבוש לעולם…

אוריאל. השטן מדבר מתוך גרונך!

דינה. אהבתי, קנאתי, שנאתי מדברות מתוך גרוני! (ברוך פתאום). אוריאל… (באולם החתונה מודלק נר אחרי נר). ראה, כבר מדליקים את הנרות! אתה האדם היחידי, שאני מחננת קולי לפניו…

אוריאל (קרב אליה שוב. קשה). את מקורית כעת, לא כן? רגילה את, שהבחורים יקטירו לשמך, שיהיו הם מתחננים לפניך, הייתי כל הימים אשר התהלכתי לפניך, ואת לא ידעת – וגם אני לא ידעתי. עשר פעמים ביום אהבה השבעתיך, ואהבה נשבעתי לך – ואני לא אהבתיך! גם את הנערות ההן במטרפולין הרחוקה לא אהבתי, וגם לא אותך, דינה אל אחד לי, ולאלי אעבודה. את שמעת את צלצל הפעמונים, רותי? זאת היא הדמות הקוסמת, קראה לי! ראי, ידה שלוחה אלי מתוך הסירה. חלומי בא, חלומי הנה יקום. לסוף! (שם פעמיו אל הנהר).

בחורה א' (חרש). בחורות, דעתו נטרפת עליו.

הבחורות (מפה לאוזן). אוריאל יצא מדעתו!

מרים (בקול מלא דמעות). אוריאל, לאן אתה הולך? ראה הנה הסירה מתרחקת והולכת. מִרְמָה היא. אל תלך.

אוריאל. הלוך אלך, ואם עד קצה העולם, אחריה אלכה! (מוסיף ללכת אל שפת הנהר).

רות (מתנערת ורצה אחריו, תופשת את ידו). ראה אוריאל, הנה מי הנהר חלקים כקדם – אין הסירה ואין הדמות!

הבחורות. תודה לאל עליון!

אוריאל (מתוך טירוף). אין הסירה – ואין הדמות.. מי הגידה?

רות. אני, אני, אוריאל, הגדתי!

אוריאל. נסתלקה הדמות מעבר לאופק…

רות. החמה היא שנסתלקה!

אוריאל (הודף את רות מעליו). מחר תזרח החמה! לבוקר! (נופל על ברכיו). לבוקר תזרח מנפשי האשה היחידה… חה-חה-חה! היחידה… היחידה… רות, דינה, רחל, לאה – היחידה, חה-חה-חה! (יבבה ממושכה פורצת מתוך אפלת הערב ההולכת ומתגברת. צלצל פעמונים – ממרחקים).

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!