מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על ירושלים ומקומה בתנועת התחיה

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

מקרה הוא, אבל בכל זאת נחוץ להדגיש את הדבר: היום יום גדול בהיסטוריה העברית. היום י' באייר, מלאו 75 שנים להולדתו של הרצל ז“ל, יוצר ההסתדרות הציונית. בעיר מולדתו – בודפשט – על-יד הבית בו נולד, תערך היום חגיגה גדולה, אשר בה ישתתפו באי-כח היהדות בבודפשט וגם באי-כח ההסתדרויות של ארצות אחרות, ואנו שולחים להם ממקום זה את ברכתנו. 75 שנים עברו מיום שנולד ויותר מ-30 שנה מיום שמת. שמו של הרצל הפך סמל לעם. הוא מת לפני שלושים שנה, אבל נדמה כאילו דורות שלמים עברו מאותו יום שבו חי ופעל האיש, מיום שהתחילה התנועה הציונית המדינית. שמו של הרצל הפך לאגדה, אגדה הקשורה בעבר. אולם מדי שנה בשנה הוא גדל והולך, כובש והולך את דמיוננו. העתיד לו והעבר לו. באלפים שנות ההיסטוריה של עם ישראל נחרתו בנשמת האומה שמות כאלה, אשר לא יישכחו לעולם ועד. שמות של אנשים, ערים, ספרים – כל אלה נכסי האומה. רק לפני שבועות מספר הזכרנו את הרמב”ם – גם הוא נכס לאומי. והיום רוצה אני לדבר עמכם על שם אחר, על נכס אחר, לא על איש, כי אם על מקום המקודש בלב האומה, אשר שנותיו אלפי שנים, ואשר נטבע בנשמת אומתנו לעולם ועד, מזהיר ומתרומם משנה לשנה, מיום ליום.

מיום שהתחיל המיתוס העברי משתלב בנשמה היהודית, קשורה ירושלים בתולדות העם. לפי המסורת נצטווה אבי האומה אברהם אבינו להביא קרבן את בנו יחידו את יצחק, לאלהי העולם בהר המוריה, בירושלים. האומה הישראלית מתחילה, איפוא, למנות את ההיסטוריה שלה מירושלים, מהר המוריה. מעט יותר מאוחר, בימי יעקב, הוא חולם שוב במקום זה את החלום בו הוא רואה מלאכים עולים ויורדים בסולם שראשו מגיע השמימה. כך קושרת המסורת של האומה את תולדותיה מהרגע הראשון עם העיר אשר זכינו לגור בה. לא אגולל לפניכם הערב את ההיסטוריה של ירושלים. הרצאה לא תספיק לזה. ספרים רבים נכתבו על הנושא ואם תקראו בהם יידרשו לכך חדשים ושנים. ברצוני לדבר על ירושלים בתולדותינו בתקופה האחרונה.

לפני שבועיים קרא לפניכם אחד מיקירי ירושלים, מר דוד ילין, הרצאה על ירושלים שלפני ששים שנה ובשפתו העברית הנפלאה ספר לכם בפשטות אידילית מה היו החיים פה בתקופה ההיא, הקטנות של החיים, הדלות שלהם, הפשטות שלהם, ההגבלה אשר בהם, המעוף הפעוט. הבטתי אז בפני השומעים וראיתי כעין חיוך של אדם מבוגר המסתכל בפני ילד קטן, הנאיביים, הפשוטים, עם החכמה הילדותית הרשומה עליהם. בחיוך זה קראתי: אכן, מה הם – אותו הדור שלפני 60 שנה – בהשואה אלינו היוצרים ובונים בקנה-מדה גדול כל כך. וחושבני שמחובתי להגיד לכם, שהיחס של השומעים ההם – וזה יחסם של רבבות ציונים בעולם – אינו צודק. כי אין זו אמת. אותו הדור, אותו הישוב הישן, נקרא בשם נפלא “שומרי החומות”. שומרי החומות, פירושו קבוצת אנשים שלקחה על עצמה תפקיד לשמור על משהו יקר וקדוש לאומה. – לא על הצורה אני מדבר, אלא על התוכן, כשם שאת הבאים כיום לירושלים הייתי קורא “כובשי החומות”. הם, לפני שלושים שנה, לא באו למלחמה, לבנין, למהפכה; הם באו בכדי לשמור על אותה הגחלת שקשרה את הדור שלהם לדורות שקדמו להם. הם שמרו על החומות לא בנשק ולא בהגנה עצמית, אלא בדמעות, בתפילות, בצום – הנשק של הימים ההם. אולם כוונתם היתה לשמור על החומות. ומי יודע, לולא אותו הקומץ של שומרי-החומות מדור דור, אולי לא היתה הגחלת הזאת מתלקחת בתקופת הציונות בכדי לכבוש את החומות. הם מילאו תפקיד היסטורי מהמדרגה העליונה, שאין אנו מסוגלים עוד להעריך אותו, וחטא נחטא לדור ההוא – עם כל התמימות שבו – אם לא נכיר באותה הזכות הגדולה. ועוד ראיתי עוולה ביחסם של השומעים לפני שבועיים, – עוולה הרווחת בעולם היהודי בכללו: היחס אל חלק חשוב זה של האומה הישראלית, הנקרא בשם יהדות המזרח, הספרדים. הרי תפקידם ההיסטורי היה לסלול לראשונה את הדרכים לשיבת הבנים לגבולם, ומהם אנו שואבים את מקור חיותנו עד היום. רק שתי דוגמאות אביא: הזכרתי את יובל הרמב“ם אשר חגגנו רק לפני חודש ימים. ואם קראתם רק חלק ממה שכתבו עליו, עליכם לעמוד בהדרת כבוד לפני הספרדים, שנתנו לנו אישיות כזאת. ולצדו הרמב”ן – רבנו משה בן נחמן, שהיה ספרדי גם הוא, הראשון שבא הנה והניח פה את היסוד לישוב החדש. ומצטרף אליהם המשורר הנצחי ר' יהודה הלוי, שגם הוא מקורו ביהדות הספרדית. ואם נתרופפו וירדו בימינו הכוחות הצפונים ביהדות זו, – אין אנו רשאים לשנות משום כך את יחסנו לעדות הללו שמלאו תפקיד היסטורי בעל ערך נצחי.

אחרי ההקדמה הזאת, רוצה אני לעבור לתוכן הרצאתי.

אם כל העולם מתרכז בשביל עם ישראל במלה “ארץ-ישראל”, הרי כל ארץ-ישראל – משמעה “ירושלים”. דורות על דורות, בליל הסדר, חג חרותנו, ובתפילת “נעילה” של יום כפור, בחג הלאומי הגדול ביותר ובחג הדתי הנשגב ביותר, קורא היהודי בכל קצוי תבל “לשנה הבאה בירושלים”. והמלה ירושלים מגלמת בתוכה את כל ארץ-ישראל. ואמנם הבין העם שזהו מרכזה של האומה. כי אם תשקיפו על תולדות עם ישראל בארץ-ישראל, תראו שכל הערים ההיסטוריות הקיימות עד היום, כמו יפו, טבריה, צפת, חברון – תפקידן היה לשעה. הן התרוממו ועלו בתקופה ידועה ואחר-כך ירדו מן הפרק. חברון, למשל, קשורה בקברי האבות, ומאוחר יותר בתחילת תקופת דוד. יפו ידועה בכתבי הקודש רק בקשר לבריחת יונה הנביא. אחרי-כן היא צפה ועולה בהיסטוריה בימי כבוש המכבים. טבריה נבנתה בימי נצחון הרומאים לכבודו של המלך טיבריוס ותפסה מקום רק אחרי החורבן בתקופת המשנה. צפת נתפרסמה בתקופת הקבלה בעיקר הודות לגולי ספרד שהתישבו בה, וגם היא ירדה מעל הפרק במהרה; חיפה אינה נזכרת בתנ"ך כלל – רק הכרמל קשור בתולדות חייו של אליהו. אולם ירושלים קשורה בכל ההיסטוריה הלאומית, בכל היצירה המדינית והתרבותית שלנו, בכל הטוב והרע שבה. תוציאו את ירושלים ולא ישאר מארץ-ישראל מאומה. אפשר לגזור גליל מסוים מן הארץ, והארץ תשאר ותוסיף להתקיים, אבל את ירושלים לא תוכלו להוציא. כי שמרה האומה על הקדושה הזאת, על הנכס הזה. כל חלומותיה של האומה על ביאת המשיח, ירושלים עיקר בהם.

וכן גם בתנועת שיבת-ציון שקדמה לתקופת חיבת-ציון. שלושה היו מתווי דרכיה: ר' צבי קלישר מטורן, ר' יהודה חי אלקלעי מזמלין, ומשה הס מבון, שני רבנים וסוציאליסט שתחית האומה אחדה אותם. הם היו רחוקים זה מזה, אבל לא עמדה לפניהם השאלה לאיזו ארץ ללכת. הבעיה הטריטוריאלית שהעסיקה את פינסקר, את הרצל ואחרים לא היתה קיימת אצל הראשונים. והדבר מובן. אם אנו נקראים לשוב לביתנו – הרי אנו שבים אל ארצנו. ואם אנו שבים אל ארצנו, הרי אנו שבים אל עירנו. ומענין מאד שדוקא משה הס, שבא אלינו מעולם אחר והיה חפשי בדעותיו – דווקא הוא מדבר על ירושלים מבחינת קדושתה הלאומית והדתית והוא מגיע לקיצוניות כזאת שבספרו “רומא וירושלים” הוא חולם על בנין בית המקדש והקרבת קרבנות בו. הרגש המיסתי של האיש הזה – כי גם בהיותו סוציאליסט היה מיסתיקן – הוא שגילה לו את האמת הברורה, כי שיבה לארץ פירושה שיבה למרכזה.

שנים אחדות לפני פינסקר והתחלת חיבת-ציון, באו שני אנשים שהיו גם הם מהמבשרים, והחליטו להתישב בארץ-ישראל כשהם רוקמים חלום של תנועת בנין הארץ. שונים היו זה מזה לפי חנוכם והשקפת עולמם, אך שניהם פנו לירושלים. האחד היה יחיאל מיכל פינס, תלמיד חכם, שעזב חיי עושר ברוסיה ובא לארץ ישראל כדי לעבוד עבודה צבורית ולסייע לבנין הארץ. הוא בא ישר לירושלים, אשר בה חי, פעל ומת. השני היה צעיר חילוני, מעולם המשכילים, קרוב לסוציאליסטים ברוסיה, ושמו היה אליעזר פרלמן. גם הוא בא ישר לירושלים וכאן שינה את שמו לאליעזר בן-יהודה, והשקיע את עצמו בתחית השפה העברית. גם הוא הבין כי עליו ללכת לירושלים, פה לחם את מלחמתו ופה גם נקבר.

והנה התחילה תנועת חיבת-ציון. העם נמשך לארץ-ישראל, אך מנהיגיו לא תפסו לכתחילה את עומק משיכתה של נשמת האומה למולדת. פינסקר במחברתו, אשר בנתוח סבות הגלות והפתרון המדיני עולה אפילו על הנאום הנפלא של מכס נורדוי בקונגרס הראשון, האיש הגדול הזה, ששמו יעמוד לנצח, בעל התפיסה הבהירה וההגיון הברור – פינסקר סר מהדרך, ובבואו להגיד: ובכן יהודים, לכו! לא אמר: לארץ-ישראל תלכו. הוא דבר על יצירת מדינה משלנו. איפה? יבוא קונגרס יהודי ויחליט. פה רואים כבר את השבר שנתהווה באומה בתקופה מסוימת של חיי היהודים בגולה. שיבת האומה לארצה, לא היה עוד דבר אינסטינקטיבי, המשך ההיסטוריה, כי אם איזו יצירה חדשה, מותאמת לתקופה חדשה. בני הדור החדש החלו לחקור ולדרוש והגיעו לתשובה: מדינה, אבל איפה? על כך יש להתיעץ. לילינבלום, שהיה קשור בנשמת האומה, גם הוא כתב אז חוברת משלו. תשובתו היתה ברורה: לכו לארץ-ישראל. אבל גם אצלו היתה פגימה היסטורית. הוא פנה לעבר ארץ-ישראל אבל לא הכיר בערכה של ירושלים. במהדורה הראשונה של חוברתו הוא מתווכח כנגד תנועת ההגירה לאמריקה ומביא הוכחות רבות לטובת ארץ-ישראל. אבל הוא מוסיף ואומר: בירושלים יש משהו המפריע לנו והוא קבר הנוצרי, שזה יעכב את היהודים מלשוב לארץ-ישראל. אבל מזה אפשר להמנע. אנחנו נוותר על ירושלים. לנו נחוצה ארץ-ישראל. ואז נמצא איש אחד שכתב ללילינבלום כי העם לא יוותר על ירושלים לעולם וארץ-ישראל בלי ירושלים לא תוכל להתקיים. אם ישאלו את העם במה הוא רוצה: בארץ-ישראל בלי ירושלים או בירושלים בלי ארץ-ישראל, היה בלי ספק בוחר בירושלים. לילינבלום עצמו הרגיש בשגיאה הזאת ובמהדורה השניה של החוברת השמיט את המשפט הזה.

דבר אחר קרה לפינסקר. בסיומה של חוברתו הוא אומר, כי הקונגרס היהודי יחליט לאן ללכת. מיד לאחר הופעת החוברת נבחר לראש חובבי-ציון. אז פנו אליו כי יסכים לכך, שבמהדורה הבאה של החוברת ידובר לא על ארץ סתם אלא על ארץ-ישראל. על זה ענה: אם אזכה להיות בקונגרס שידון בשאלה זו, אצביע בעד ארץ-ישראל, אבל להחליט בדבר צריכה האומה ולא איש פרטי. אצלו נבע הענין מהשכל ולא מהרגש ועל-ידי זה בא לידי מסקנה כי האומה חייבת לדון ולהחליט בדבר. ואין הדבר כן. כל דיון בשאלה מביא להחלטה של הגירה לאמריקה. שם ארץ החופש – פה ארץ משועבדת; שם ארץ רחבת-ידים – פה ארץ קטנה; שם ארץ בלי סבוכים פוליטיים – פה ארץ מלאה סבוכים כרמון. אך האומה לא עשתה חשבון. לא עלי להחליט איזו ארץ יפה לי יותר. זאת היא שלי וזאת אינה שלי.

זו היתה תשובה שברגש. ומבחינה כזאת יש לדון גם בירושלים. כי בימים ההם היתה ירושלים בלי כבישים, בלי אוטובוסים, מנותקת 60 ק“מ מחוף הים, ובה ישב ישוב יהודי חרד, שעמד במלחמה נגד העולים החדשים. וביפו יריבתה היה חופש ומרחב. ואף-על-פי-כן, כשיסד מר לבונטין, אחד ממיסדי ראשון-לציון, ועד לעבודה ישובית שמקום עבודתו היה ביפו, כתב אליו יחיאל מיכל פינס מירושלים: “לבונטין, את הועד הזה תכנס בירושלים, כי מהרגע הראשון עלינו להבטיח את זכותנו על עיר זו”. במשך עשרות שנים היתה כל העבודה של חיבת-ציון ושל הציונות מרוכזת ביפו, אחר-כך בתל-אביב, וירושלים הוזנחה. עד היכן הגיעו הדברים תראו מעובדה אחת, לא גדולה, אבל אפיינית: לפני 45 שנה בא מביאליסטוק ד”ר חזנוביץ שהתמסר ליצירת בית ספרים לאומי בארץ-ישראל. הוא בא לאסיפה הראשונה של חובבי ציון באודיסה, – שגם אני השתתפתי בה – בהצעה ליצור את הספריה הזאת. סדרו אסיפה מצומצמת, שבה השתתפו המשכילים מבין משתתפי האסיפה הראשונה, ובה מסר חזנוביץ דו"ח על תכניתו והציג את השאלה: איפה תיוסד הספריה הזאת? כולם ענו פה אחד: ביפו. אבל אחד מהצעירים באספה זאת התנגד באמרו, כי אנחנו מיסדים את הספריה לדורות הבאים, כדי ליצור מרכז תרבותי משלנו, ולפיכך עלינו להקים את בית-הספרים מלכתחילה בירושלים. הדברים השפיעו על המשתתפים והוחלט ליסד את הספריה בירושלים. אבל אפייני הדבר, שאפילו את הגדולים שבנו צריך היה לעורר ולהזכיר להם על קיום ירושלים.

וירושלים התחילה להתעורר לאט לאט. רואה אני צורך לחזור ולהדגיש את הזכויות הגדולות של עדות המזרח. במשך הרבה שנים לא פנה הנה הישוב האשכנזי. האינטליגנציה התרכזה ביפו, ורק יהודי המזרח התרכזו בירושלים, כי בשבילם ארץ-ישראל וירושלים היו בגדר מושג אחד. בפעם הראשונה תפסה ירושלים מקום בתנועה הציונית למעשה בקונגרס הי“א, שנה לפני המלחמה, כשהובאה ההצעה על יסוד האוניברסיטה. אז נתקבלה החלטה, בלי ויכוחים, שמוסד זה צריך לקום בירושלים. אגב, הפרופ' שפירא ז”ל כתב במאמרו ב“המליץ” לפני 48 שנים כי עלינו ליצור אוניברסיטה בארץ-ישראל, בירושלים או באחת המושבות, אבל בקונגרס הי"א לא היה זה בגדר שאלה וההצעה על ירושלים נתקבלה פה אחד. שנים רבות אחר-כך משנפתחה האוניברסיטה ראינו מה ערכה של ירושלים. מכל קצוות עולם באו אנשי שם ומלומדים לברך את בית-הספר הגבוה שלנו, שהיו בו אז רק בנין ישן, שלושה פרופיסורים וכמה מנינים תלמידים. ושאלתי אז את אחד ממתנגדי ירושלים: אילו יסדנו את האוניברסיטה במקום אחר בארץ, התוכל להעלות על הדעת שכל הגדולים האלה היו באים לחג זה? הרי בכל שנה נפתחות אוניברסיטות בעולם ואין מקימים מסביבם רעש כזה? ובכן מה היה פה? ירושלים הביאה אותם הנה, ולא אנחנו. ירושלים נחלה את הכבוד הזה ולא אנו. את הנימוק הזה הבין.

ועוד דבר: כשכבש אלנבי את הארץ, נכנס לבאר-שבע, לעזה, לתל-אביב, לרמלה. ואם קראתם אז בעתונים את הידיעות על המלחמה הייתם מוצאים את הידיעות האלו באותיות זעירות בקצה העתון. אולם באותו יום שאלנבי נכנס לירושלים – שבמובן האסטרטגי אולי לא היתה חשובה כל כך – בשרו את הדבר לכל העולם בטלגרמות מיוחדות, וכל הפעמונים שבכנסיות הנוצרים צלצלו לכבוד המאורע הזה.

גם לאחר הצהרת בלפור, כשהגיעו ימי המעשים הגדולים, היו שחשבו כי מקום ההנהלה המרכזית של ההסתדרות הציונית צריך להיות בתל-אביב ולא בירושלים. אך ההגיון ההיסטורי הכריע את הכף. יש להודות, כי להתפתחותה של עיר זו עזרה גם הממשלה האנגלית, היודעת להעריך יפה את ירושלים ההיסטורית, וזהו שהחל למשוך גם את היהודים הנה. הישוב היהודי בירושלים הולך וגדל. חשיבותה המדינית – המדינית והתרבותית, אם גם לא הכלכלית – של העיר הזאת נעשתה ברורה בשביל כל העם היהודי וגם בשביל הציונים.

אנו נמצאים כעת במדה ידועה בדרך לכבוש ירושלים. זמן “שומרי החומות” עבר, ובא זמן “כובשי החומות”. מוטל על דורנו לכבוש את ירושלים, שתהיה עיר יהודית בתושביה וברוחה – כי עכשיו רק הכמות שבה יהודית, יען כי פועלים בה כוחות גדולים באיכות, שאינם משלנו.

במה נוכל לכבד את ירושלים? ראש העיריה, שהוא מסמל את העיר, שעיר זו מסמלת את הארץ והארץ את המדינה – הוא צריך להיות שלנו. וזה אחד התפקידים המדיניים הדחופים ביותר. אם באים אנשים מהעולם הזר לבקר בירושלים, ופוגש אותם אדם בלי תרבוש אדום לראשו, המדבר אתם בשפת אבותינו, יכיר וידע שהעיר שייכת לנו. כל המקומות החשובים בעיר צריכים להכבש על ידינו. התרבות הירושלמית צריכה להיות יהודית, עברית, וזה תפקיד האוניברסיטה שלנו. המרכז התרבותי שלנו צריך למלא תפקידו כסורבונה בפריז, ו“אל אזהר” בקהיר. באוניברסיטה צריכים ללמוד 10,000 סטודנטים, ואז תסמל ירושלים את התרבות העברית. צורת הרחוב, צורת החיים שברחוב גם היא צריכה להיות עברית. כל המכניס לרחוב צורה לא עברית, שפה לא עברית, חוטא לא רק לתרבותנו אלא גם למדיניות שלנו. פעם כתבתי, והמנוח ביאליק התרעם עלי על כך: גדול ערכו המדיני של שלט עברי ברחוב, אפילו הוא כתוב בעברית משובשת, מהטוב בשירי ביאליק המונח בארון הספרים. איני מקוה, ואיני רוצה שבירושלים יהיו מיליון יהודים. דייני שנהיה שמונים או תשעים למאה מתושבי ירושלים בכמות, אבל נהווה את הגורם המכריע באיכות. כל התרבות, החיים, היופי, – הכל צריך להיות פה יהודי.

ואתם יהודי גרמניה החדשים, שבאתם לירושלים והתישבתם בה, ועל-ידי זה בלבד תקנתם במקצת את הפגימה של יהודי רוסיה ופולניה שהתפזרו ברובם במקומות אחרים בארץ, עליכם מוטל עתה להביא הנה רבים וטובים מאחיכם יוצאי גרמניה. עליכם מוטל לשמור לבל תחטאו לתרבות העברית, הדרושה לירושלים עוד יותר מאשר לתל-אביב. אתם בעלי הכשרון לסדר, למשמעת ולמעשיות – תנהיגו כל זה בעבודתכם ובחייכם בירושלים, ואז תהיה זכותכם גדולה מאד.

הרצאה בחוג עולי גרמניה בירושלים,

י' באייר תרצ"ה.

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
רקע
מנחם אוסישקין

יצירותיו הנקראות ביותר של מנחם אוסישקין

  1. אשה צדקנית (מאמרים ומסות)
  2. תזכיר ל"ועדת החלוקה" בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  3. נוער, קרקע ואמונה (מאמרים ומסות)
  4. על ל"ג בעומר (מאמרים ומסות)

לכל יצירות מנחם אוסישקין בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות מנחם אוסישקין

יצירה בהפתעה
רקע

אחד העם

מאת משה גליקסון (מאמרים ומסות)

1

א

חג לנו היום.

היום, י“ב באדר, מלאו עשרים וחמש שנה מיום שהופיע ראשונה על במתנו המורה הגדול של תנועת התחיה בישראל. בי”ב אדר תרמ“ט נדפס ב”המליץ" מאמרו הראשון של אחד-העם “לא זה הדרך!” ברשימה קצרה אי אפשר, כמובן, לסכם את עבודתו הגדולה של האיש, ששמו לבד הוא לדורו פרוגרמה שלמה. “העולם” עוד ישוב לברר את עבודתו של אחד-העם מצדדים שונים. עכשיו אומרים אנו רק לסמן בקוים כלליים את הרכוש, שהכניס אחד-העם לאוצר המחשבה הלאומית והמפעל הלאומי שלנו.

אחד-העם לא היה צופה-מבשרה של תנועת התחיה שלנו, לא הוא הביא ראשונה לרחוב היהודים את בשורת התקומה והגאולה. בדבר זה קדמוהו אחרים כמה שנים לפניו, אבל לא קדם לו ולא היה עוד כמוהו עד היום בתנועתנו הלאומית צופה-מחנך,

שדברו-יצירתו הטביע את חותמו על תקופת הסערה של מעבר, להעביר את הערבוביה ואת התהו-ובהו שבשאיפות ערפליות ובמעשים מבוהלים ולהשליט את המחשבה הלאומית הברורה ואת הרצון הלאומי הברור.

כי למפעל של סינתזה, למפעל של בנין ויצירה התכון אחד-העם “השולל והסותר הגדול”, מן השעה הראשונה. קצרי-הראות רגילים לאמר: אין כחו של אחד-העם אלא בשלילה ובסתירה, ואין הם רואים, כי סתירה זו סתירת-בונים היא. אין הם מבינים, כי לא הרס אחד-העם את ה“מקדשות”, שנקדשו בעיני תמימים, אלא כדי לפנות מקום למקדש אחר, טוב ויפה ומוצק מהם. אין הם מבינים, כי האזהרה התקיפה “לא זה הדרך”, הבוקעת ועולה מכל דבריו ומעשיו של אחד-העם, לא באה לרפות את ידי העובדים, אלא להיפך “להצילם מרפיון ידים,, שעתיד לבוא סוף-סוף כשיפקחו גם הם את עיניהם ויראו כי בזבזו את כחם ללא תועלת ממשית”. יחד עם האזהרה הראשונה על הדרך שאינה נכונה באה גם ההכרזה על “דרך הרוח”, שהיא היא “דרך החיים”. “לא זה הדרך” – קריאה ראשונה זו של המורה מעוררת גם “לתחית הלבבות” ולחנוך הרצון הלאומי ומכריזה על לב העם, כי “הוא היסוד אשר עליו תבנה הארץ”.


  1. ftn1א  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.