מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הנוער שלנו ושרשיו במולדת

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

תקופה של ששים שנה מפרידה ביניכם וביני. עברו ששים שנה מאז הייתי אני בגיל שלכם. ותקופה של ששים שנה בזמנים אלה היא הרבה יותר ארוכה. בהיסטוריה של כל אומות העולם, וביחוד בהיסטוריה של עמנו, פרק זמן זה מקופלים בו מאורעות לא של ששים שנה, כי אם של מאות ואולי גם של אלף שנה. והנה בא איש “מלפני המבול” ורוצה להפגש עם הניצנים החדשים העולים בחיינו – הנבין איש את אחיו? היקום בינינו איזה מגע נפשי? נדמה לי, כי אני אוכל להבין אתכם. אני קורא את הספרות שאתם מוציאים לאור, אני יודע מכל ההתרחשויות והחויות שבחייכם, ובמידה ידועה מכיר אני את חייכם. אתם – את חיי שלי אינכם מכירים כלל. ובתנאים אלה, הנבין איש את אחיו, או לא? האם כדאית מסיבה זו, או להיפך – עוד תגרום להרחיק אותנו איש מאחיו?

על אף חששות אלה נעניתי ובאתי להפגש אתכם. והנה אנו יושבים במסיבה אחת. אתם, הצעירים, ואני – זקן התנועה. כי לצערי הרב, כמעט כל אלה שהתחלתי לעבוד יחד אתם את עבודת תנועתנו, שוב אינם בחיים כיום הזה. והרשו לי שאדרוש מפיכם תשובה על כמה שאלות.

השאלה הראשונה – מה זה נוער? האם הוא מסמן גיל, השקפת עולם, טמפרמנט, או ידיעת החיים? הייתי רוצה מאד לקבל מכם תשובה ברורה. אם נוער משמעו גיל – באיזו שנה מתחיל גיל זה ומתי הוא מסתיים? אם נוער מסמל השקפת עולם – האם בקרב הנוער שלנו כיום קיימת ופועלת רק השקפת עולם אחת? אם טמפרמנט – הריני מעיד עלי, שמכיר אני זקנים לפי גילם, אבל בטמפרמנט שלהם הם צעירים הרבה יותר מכמה וכמה מבין ה“נוער”. ובכן מושג זה של “נוער” טעון ביאור. ואל נא נשחק במלים, שאין אנחנו יודעים את תכנן כראוי.

השאלה השניה היא שאלה גיאוגרפית. העם היהודי הוא, מצד אחד, עם כובש עולמות, כי אין נקודה בעולם שלא ימצאו שם יהודים; ומן הצד השני – אין בעולם נקודה, שהיהודים יהיו קשורים לה באמת, שיכו בה שרשים לעולם ועד. בארץ-ישראל אנחנו שואפים לכך, אבל עוד לא אסתייעא מילתא. ואם אנחנו מדברים על תנועת נוער, הרי נשאלת השאלה: לאיזה נוער אנו מתכוונים מבחינה גיאוגרפית? האם הנוער היהודי באמריקה החפשית הוא אותו הנוער היהודי אשר בגרמניה הנאצית? והנוער אשר בגרמניה הנאצית, שהוא משועבד בכל המובנים, האם הוא הנוער שברוסיה הסובייטית, אשר שם הוא חפשי בגופו ועבד ברוחו? האם הנוער בארצות אלה, בארצות הגולה בכלל, הוא הוא הנוער אשר בארץ-ישראל; או שיש לו רצון ושאיפה מיוחדים רק לו, שאינם מצויים אצל הנוער בארצות אחרות? והרי שיטת ההסברה שנשתמש בה בדברנו עם הנוער בארץ-ישראל, לא תוכל להיות אותה השיטה בה נשתמש כלפי הנוער במוסקבה; והשיטה שנשתמש בה בדברנו עם הנוער במוסקבה – לא נוכל להשתמש בה בשביל העבודה בקרב הנוער בניו-יורק, וכו'. עם איזה נוער אני מדבר? עם נוער אבסטראקטי או עם נוער ריאלי היודע מיהו ומהו? באנדרלמוסיה זו השוררת במוחו של הנוער הגר בארץ-ישראל – לא של הנוער הארצישראלי ממש – רעיונות אלה לא תמיד ברורים כל צרכם, כפי שהדבר הוא אצל כל נוער נורמלי שבעולם, הקשור אל ארץ, אל שפה, אל עבר והוא מהוה חטיבה אחת. אצלנו הכל עדיין בבחינת נשמות ערטילאיות, אחת השקפתה נוטה לצד אחד של העולם, והשניה השקפתה פונה לצד השני של העולם; אחת מביטה תמיד למטה, אל החומר, והשניה מביטה תמיד רק למעלה, אל הרוח, מבלי שיהיו לה שרשים בקרקע. על איזה נוער, במובן גיאוגרפי, אפשר לדבר כאן?

ועוד שאלה. מהו הנוער במובן שלכם? האם הוא הפרוזדור לקראת העתיד, או החיים עצמם, של ההווה? האם אתם רואים את עצמכם כאלמנט המוכן כבר לחיים, המנהל את החיים והיוצר אותם – האם אתם כאלה? או אולי אתם נמצאים עוד בבית הספר של החיים, אתם עומדים עוד בפרוזדור ומתכוננים רק להכנס אל אותו טרקלין, טרקלין החיים, שתהיו המנהיגים והיוצרים בו? איך אתם כולכם מבינים את עצמכם? והאם אתם רואים בי איש, שלקח חלק בחיים ויצר אותם בצורה זו או אחרת, והנה הוא עומד כבר על הסף כדי למסור את הנהגת החיים האלה לאחרים, ואתם רוצים לשמוע מפיו דברים של מורה דרך, של איש בעל נסיון במשך יובל שנים ויותר? או שאתם רואים בי רק דמות ארכיאולוגית של העבר, איש אשר בשבילכם הוא רק חלק של ההיסטוריה, אבל לא חלק של ההווה?

אילו הייתם יכולים לתת לי תשובה על כל השאלות הללו, היה לי ברור יותר מה עלי להגיד לכם. אבל את תשובותיכם נשמע אחר כך, כי אתם הרי באתם לשאול אותי ואני הקדמתי ושאלתי אתכם. הפכתי את הסדרה.

אין אני יודע, אם הצלחתי בחיי במובן הצבורי או לא הצלחתי, אם משכתי אחרי אנשים צעירים וזקנים בדרך נכונה או בדרך לא נכונה. יבואו אחרים וידונו על כך. אבל דבר אחד שמתי לי לחוק מן היום הראשון של כניסתי לחיים הצבוריים: לדבר ברורות, לא לומר דברים דו-משמעיים. מה שאני יודע – אני אומר בבהירות, ואם איני יודע – אני שותק. תמיד שנאתי תכלית שנאה משחק במלים, בפראזות סתם, בריטוריקה שאין לה תוכן. כשאני רוצה לעמוד על טיבו של איש שאני רואה אותו בפעם הראשונה – לא השקפותיו חשובות לי. על השקפות אפשר להתווכח, אפשר להסכים או לא להסכים להן. אבל קודם כל אני שם לב לצורת הדיבור של האיש הזה: אם הוא אחראי לדבריו או לא, אם הוא יודע את אשר ידבר או לא, אם הוא מבין כל מלה היוצאת מפיו, או שהוא משתמש רק בפראזות, בהברקות חד-פעמיות, שאחריהן שוב משתלט החושך.

שמעתי שיש לכם עשרים ושלש הסתדרויות נוער. לא אבוא לתת לכם ברכה: עד מאה ועשרים… הסתדרויות. כדי שתתקיימנה עשרים ושלש הסתדרויות, הרי צריכות להיות לכל הפחות 23 השקפות שונות: ואם נביא בחשבון, שבכל הסתדרות מתוכחים החברים ביניהם לבין עצמם על השקפותיהם, כלומר, שגם בתוך הסתדרות אחת אין עוד הסכמה מלאה – הרי יש להניח, שמספר ההשקפות הוא גדול עוד יותר, פי שנים או שלשה. ואני, בעניי, שואל את עצמי: מנין בא לנו כל העושר הזה, השפע של השקפות עולם? כיצד קרה, שהחיים שלנו, הדלים, האומללים, נעשו עשירים כל כך בשפע של השקפות עולם? אשמח מאד ללמוד משהו גם אצלכם. מכל מלמדי השכלתי – אפילו מן הנוער.

*

אמרתי בראשית דברי, כי מפרידה ביני וביניכם תקופה של ששים שנה. לפני ששים שנה הייתי גם אני אחד מן היושבים על כסאות הצעירים, וכמוני רבים אשר שמותיהם ישארו בהיסטוריה של תנועתנו. היינו אז דלים ועניים, אבל דבר אחד איחד את כולנו: השקפה משותפת. דיברנו על פרטים, התווכחנו על פרטים, אבל בעיקר העיקרים, בהשקפת עולמנו, היינו כולנו גוש אחד. מה קרה, איפוא, במשך ששים שנה אלה, שהשקפת עולם זו נתפצלה ונסתעפה לכמה וכמה סעיפים וסעיפי סעיפים? מנין בא השפע הזה בידיעות, במדע, בחכמה, בנסיון החיים, עד שהאנשים אינם יכולים להסכים איש לרעהו? אמנם יש כיום הרבה דברים שאתם יודעים, ואילו אנחנו, בזמן שהיינו צעירים, לא ידענו ולא שמענו עליהם. אבל המסקנא שאתם רוצים להסיק מעובדה זו אינה נכונה. אפשר למצוא כיום תלמיד המחלקה הששית או השביעית של הגמנסיה, והוא יודע מתימטיקה הרבה יותר משידע אבקלידס בדורו. בכל זאת אין אני חושב שניתן להסיק מכאן מסקנא, כי תלמיד זה בכשרונותיו, בתפיסת העולם המתימטית שלו גדול יותר מאבקלידס. והוא הדין בשטחים אחרים של החיים. ידיעות שהאיש רוכש לעצמו מן החוץ אינן נותנות לו עדיין תעודת סמכות לשלוט ולהשפיע על ידן על האחרים. אדם כזה יכול להיות רק סרסור לידיעות – וחשוב מאד למסור לאחרים ידיעות – אבל לא יותר מזה. רק היוצר הוא הוא המנהיג הרוחני, כי כל מה שהוא יודע ונותן דלה ושאב מתוך נפשו, מתוך פנימיותו, ולא זה שקיבל בקלות ידיעות מאת אחרים ואף לא הספיק לעכל אותן כראוי.

כל ימי חיי הארוכים – תהלה לאל –הייתי קרוב לכוחות צעירים, לא אל ה“נוער”, כי מלה זו, כפי שהסברתי, אין אני יודע מה תכנה; אבל הייתי קרוב אל הצעירים – אל הצעירים בנשמתם, אל הצעירים לפי הטמפרמנט שלהם. וכשאני מעביר בזכרוני את הצעירים האלה, שפגשתי במשך חיי בארצות שונות, בזמנים שונים ובנסיבות שונות, יכול אני להגיד, כי לא היה קיר אטום ביני וביניהם. אני אהבתי והערכתי כל יצירה של כוחות צעירים; והם, כמדומני, אהבו והעריכו אותי כבעל נסיון בחיים, כאיש שהיה לו המרץ להוציא אל הפועל מחשבות ומעשים מסויימים. וגם במומנטים של חילוקי דעות בקטגוריות, בצורות שונות – לא היה חיץ שהפריד ביני וביניהם. כזה היה תמיד יחסי אל הצעירים, ויחסם הם אלי.

משנכנסו הבולשביקים לאודיסה – ואני עזבתי את העיר חודש ימים קודם לכן – בא אחד המנהיגים שלהם, מן הדור הצעיר, ושאלתו הראשונה היתה: איפה אוסישקין? כאשר אמרו לו, שעזבתי את אודיסה, ענה: חבל מאד, הייתי יורה בו, ואחר כך הייתי הולך אחרי מטתו מתוך כבוד והערצה. הבינותי היטב מה שאמר אותו בולשביק: מתוך שראה בי מתנגד קיצוני להשקפת עולמות, חשב לנחוץ להעבירני מן העולם; אבל עם זאת היה מחלק לי את הכבוד האחרון מתוך הערכה גדולה…

את היחס ההדדי הזה אין אני מוצא, לצערי, כאן בארץ-ישראל. מה קרה איפוא בארץ-ישראל בשנים האחרונות? האם נעשיתי אני יותר זקן ואתם פחות צעירים? יתכן. אבל אין בינינו מגע נפשי – איננו. בודאי אתם עובדים הרבה למען הקרן הקיימת, ובודאי גם לכם יקרה הלשון העברית – כל אותם הדברים היקרים לי. אלה הם מעשים, אולם אין בהם עדיין כדי לתת לי סיפוק גמור. יחס נפשי, אותו הרטט הפנימי של נפשות קרובות הנפגשות יחד – אין אצלנו. ואילו רק זה בלבד היה מבדיל ביני וביניכם, היה הדבר מכאיב לי, אבל לא הייתי רואה בו סכנה. אולם מה שאני רואה בו סכנה ומה שמפחיד אותי ביותר הוא, שאין אני מרגיש את הקשר הנפשי ביניכם לבין העבר שלנו. ואם כך הוא הדבר, הרי הסכנה גדולה באמת, כי במקום שיש תלישות מן העבר, אין מקום ליצירה איזו שהיא. אם השורש לא חדר עמוק עמוק לתוך הקרקע, לא רק שאין פירות, אין גם פרחים. והרי אנו רוצים, שאתם, הנוער, תתנו כיום פרחים, למען תוכלו לתת, לכשתגיעו לשנות העמידה, גם פירות. אבל אם פרחים לא יהיו, אין תקוה גם לפירות. ופרחים – אם השורש אינו נעוץ ומעורה עמוק עמוק בקרקע – אין דבר כזה לא בעולם הצמחים ולא בעולם החיים.

*

ניקח את בני ארץ-ישראל – האם אפשר כבר לדבר על צעירים, או – אם להשתמש בטרמינולוגיה שלכם – על נוער, כמו אצל כל אומות העולם? מהו ההבדל מבחינה זו בין היהודים לבין שאר אומות העולם? בכל ארץ, מחוץ לארץ-ישראל, צומת השאלות המענינות את הנוער היא: מה הדרך שיבחר בה כדי להתפתח, ללמוד, להתכונן לחיים, לרכוש לעצמו השקפת עולם. אבל אין הוא עומד לפני השאלה, אם עליו לאהוב את הארץ שהוא יושב בה, אם עליו לקשור את עתידו אל הארץ הזאת, אם עליו לדעת את העבר שלו, אם עליו לשלוט בשפתו ולדעת את ספרותו. כל השאלות הללו אינן מצויות אצל הנוער של אומות העולם. השאלה של שיבה אל ארצו אינה קיימת בשביל הנוער הזה, שהרי הוא יושב כבר בארצו. אין אצלו שאלה של השלטת הלשון, הצרפתית או האנגלית, שהרי הדבר מובן כל כך מעצמו, עד שאין מדברים ואין חושבים על כך. אין אצלו שאלה של גאולת הקרקע, שהרי הקרקע הוא שלו. כל השאלות האלה אינן קיימות. אבל הנוער היהודי אינו יכול להסתפק בכל אותן השאלות, המעסיקות את הנוער של העם שהוא יושב בתוכו. בפני הנוער היהודי היושב בכל ארץ אחרת, מלבד ארץ-ישראל, עומדות שאלות אחרות לגמרי: אם הוא צרפתי או יהודי, אם הוא אנגלי או יהודי; אם עליו להתקשר לעולם ועד אל הארץ בה הוא גר, או שהוא צריך לחלום על הגירה מן הארץ הזאת אל ארץ אחרת, ארץ עתיקה שהיתה לפנים ארצו; אם הוא צריך להיות קשור בכל חושיו, בכל נפשו והכרתו, אל הספרות של אותה ארץ בה הוא גר; או, אם גם ספרות זו יפה מאד, קיימת עוד בשבילו ספרות אחרת, שפה אחרת, השקפת עולם מיוחדת, מסורת אחרת, הווי שונה לגמרי. הצעיר היהודי הזה נתון במצב קשה לאין ערוך מאשר הצעיר הנוצרי או המושלמי היושב בארצו.

והנה קויתי, חשבתי ושאפתי, שההתפתחות הרוחנית של הנוער בארצנו תלך בדרך הנורמלית של התפתחות הנוער הלא-יהודי בארצו הוא, כלומר: בדרך אורגנית, מתוך ההכרה שהמולדת היא שלו, השפה שלו והקרקע שלו. לצערי, עלי לציין, שהד מן החיים הגלותיים נשאר גם פה. הרצל אמר פעם, כי כל יהודי הבא לארץ אחרת מביא אתו חידקים של אנטישמיות. ואני אומר: כל יהודי שבא לארץ-ישראל מביא אתו חידקים של הגלות והעבדות הגלותית. אין זה פשוט כל כך, כנראה, להשתחרר לגמרי – לא במלים, כי אם בהרגשה אמתית – מסבל הירושה של העבדות הגלותית. חז"ל אמרו: אוירא דארץ-ישראל מחכים. בן-יהודה אמר: השפה העברית מבריאה. גם זה וגם זה אמת. אבל “רפואה” זו אינה פועלת כל כך מהר.

זכורני, כיצד ישבנו אני ושני חברי – שניהם כבר אינם בין החיים – תלמיד הגימנסיה צ’לינוב ואח“כ ד”ר צ’לינוב – תלמיד הגמנסיה חיסין ואח“כ ד”ר חיסין – ואני תלמיד הגמנסיה ואח"כ מהנדס. ישבנו שלשתנו ויסדנו את הקבוצה הראשונה, שחפצה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ-ישראל. היה זה בעיר מוסקבה. השאלה הראשונה שעמדה על סדר היום בישיבתנו היתה: איזה משטר הוא הטוב ביותר שיינתן למדינה היהודית בארץ-ישראל? היינו שלשה ראשים של שלש מפלגות, ודעותינו נתחלקו. אחד חיוה את דעתו בעד מושל אבסולוטי ודוקא ממשפחת דוד המלך, השני היה בעד ריפובליקה, והשלישי רצה מונארכיה קונסטיטוציונית. ערבים רבים הקדשנו לויכוח זה. כפי שאתם רואים, היה חזוננו גדול ומקיף למדי. ועיקר העיקרים בו היתה האמונה העמוקה בהגשמתה הריאלית של המדינה העברית. בזה לא היינו מסופקים אף לרגע. השאלה היתה רק, מה תהיה הצורה הקונסטיטוציונית של המדינה הזאת. אותה האמונה שקיננה עמוק בלבנו, היא שהביאה אותנו לידי כך, שנקדיש את כל חיינו להגשמת חזוננו. והמעט שנוצר – וזה שימש בכל זאת בסיס לאותה יצירה, שכולנו שואפים ומקוים לה – נוצר הודות לכוח האמונה של שלשתנו ושל מאות ואחרי כן של אלפים רבים שהאמינו כמונו.

האם קיימת כיום אמונה כזאת בלב הנוער היהודי? תופעות רבות בחיינו כאילו באות להוכיח שאין כאן המצב כשורה. אין אני רוצה לומר, חלילה, שבקרב חלק ידוע של הנוער אין בכלל אמונה בשאיפותינו. אבל מוכרח אני לשאול את עצמי: האם אצל כולם, בכל האירגונים, מדן ועד באר-שבע, קיימת ופועלת אותה האמונה העמוקה בסוף הנצחון שלנו, שציינה את תנועתנו ואנשיה בראשית ימיה? האם יש לי הבטחון, שברק תעתועים של שאיפה חדשה לא יבוא ויסחף פתאום את המאמינים אל קצוות רחוקות והפוכות? פעם יכולתי להיות בטוח כל צרכי, כי כולנו היינו מאוחדים ברעיון אחד. כיום שוב אין לי בטחון זה. האנשים נמצאים כיום כאילו בין שני צירים, בין ציר צפוני וציר דרומי, כל כוח מושך אל צירו, ואותו אובייקט, שהצירים מושכים אותו, כל אחד לצידו הוא – מסתובב; ובזמן שמסתובבים, בזמן של אי-מנוחה – אין גם יצירה. בשביל אפשרות של יצירה דרושה יציבות, דרושה עמדה מאוששת, דרוש בטחון שמקורו ברגש של קרקע מוצק תחת הרגלים. אויר אין ביכלתו לתת רגש זה. ובתקופה של אוירונים – יש “אוירון” גם במוח.

בנעורינו, ואחר כך בימי העמידה והזקנה שלנו, היה ברור לכולנו דבר אחד: זה וזה אנחנו רוצים, בזה אנו מאמינים ולמענו אנו יכולים וצריכים להביא כל קרבן שיידרש מאתנו. התמונה היתה בשבילנו בהירה, לא מעורפלת, לא מכוסה צעיפים של פראזות. במשך ששים השנים האחרונות נתחוללו בעולם הגדול מהפכות כבירות: רוחניות, מעשיות, מדיניות, מדעיות. באו הופעות, אשר מעולם לא חשבנו שהן בגדר האפשרות. אין אני מתכוון ליצירות הטכניות הגדולות; הללו אמנם מפליאות כשהן לעצמן, אבל אין בהן רוח ונשמה. אני מתכוון לעמדות מתימטיות, לעמדות פיסיות, שנחשבו שנים על שנים כאלפא-ביתא של המדע, ובמשך ששים השנים האחרונות נהפכו על פיהן. אי אפשר כיום להגיד, כי שתים כפול שתים הן ארבע – יתכן שהן חמש. אגב, מענין הדבר, שבכל המהפכות העולמיות האלה – מחוללן העיקרי והראשי היה יהודי. בהיותי בניו-יורק נתקלתי בדבר שהפליא אותי מאד. ראיתי כנסיה נוצרית פרוטסטנטית, ועל מגדלה מתנוססים חמשה פסלים עם הכתובת: המהפכנים הנצחיים. פסלים אלה היו של משה רבנו, של ישו הנוצרי, להבדיל, של ברוך שפינוזה, של קרל מארכס ושל אלברט איינשטיין. משה רבנו – כמהפכן בשאלות המוסריות של העולם; ישו הנוצרי – כמהפכן במטפיסיקה העולמית; ברוך שפינוזה – כמהפכן בפילוסופיה; קרל מארכס – כמהפכן בשאלות החברה, ואלברט איינשטיין – המהפכן האחרון, המופלא, במדע. יתכן שאף בזה מתבטאת רוחו של העם היהודי.

בתקופה זו של איינשטיין – איני אומר בתקופת מארכס, פרשה זו כבר נגמרה – אנחנו צריכים עוד יותר להבין ולדעת מה שחסר לנו, למען לא נרד כולנו, כל האומה שלנו, חלילה, מעל במת ההיסטוריה. הדבר היחידי החסר לנו היא ההכרה העצמית. אצל כל אומות העולם, האיש החי בפרובינציה, בעיר השדה, מקבל תמיד את האפנה החדשה מאת המרכז באיחור זמן, כאשר חדלה בעצם להיות חדשה ושם, במרכז, כבר שכחו עליה – כך גם עם ישראל, עם כל כשרונותיו, הוא בעצם ה“פרובינציאלי” הגדול של העולם. הוא מקבל תמיד באיחור זמן דברים שאחרים כבר שכחו עליהם. והסיבה לכך היא, לדעתי, שאצל העם היהודי, מטעמים היסטוריים שונים, אין ההכרה העצמית מפותחת כראוי. מה שבא מאת ה“פריץ”, הגוי, השלטון של היום – זה חשוב וקדוש. מה שבא ממני, שאני עבד וחלש – היה זמן שהיהודי היה עבד מבחינה גשמית, אבל מימי ההתבוללות נעשה עבד גם מבחינה רוחנית – אינו נחשב במאומה. ההכרה העצמית והביקורת העצמית אנחנו משתמשים בהן בשביל פילוגים בין יהודי ליהודי, אבל לא בין היהודי לבין הגוי. בין היהודים כל אחד מרים ראש ואומר: “אני”, אבל בין הגויים אומר היהודי: “גם אני”. והציונות – בטוי זה אינו מוצלח, אבל הוא נשאר כבר בטרמינולוגיה שלנו – הרי תפקידה העיקרי, היסודי, הפרימיטיבי והאמיתי הוא: לשחרר את הנשמה היהודית מן העבדות הגלותית ולהחיות בה את הרגש של ההכרה העצמית. בזה הצליחה הציונות עד היום רק מעט, מפני שלא כל כך במהרה אפשר להשתחרר מסבל של אלפיים שנות גלות.

יש דבר המדאיג אותי מאד מכל מה שראיתי בארץ-ישראל במשך ששים שנה אלה, ועלי להגיד מהו. כמה כוחות, כוחות ממדרגה ראשונה, של האינטליגנציה היהודית נכנסו במשך הזמן הזה לארץ! 300 סופרים נמצאים בתל-אביב עצמה, שסוף סוף אין היא אלא עיר קטנה לפי מושגים אירופאיים. יש לנו בארץ נוער אידיאליסטי, שעקר הרים וסלעים, שהתמסר לבנין חלוצי ונלחם עם כל הנגעים שישנם בארץ, הן מידי שמים והן מידי אדם; יש לנו גדולי תורה, ציירים, מוסיקאים – כל הרכוש הרוחני הזה התרכז כאן בארצנו הקטנה. והנה עברו ששים שנה – מה יצרה הארץ במשך הזמן הזה מבחינה רוחנית? שהרי “המוציא לחם מן הארץ” – עם “ברוך” או בלי “ברוך” – אין זו עדיין יצירה רוחנית. איפה הם גדולי התורה, שנתנה ארץ-ישראל במשך השנים האלה? אינם! כאשר צריך היה למנות רב ראשי בארץ-ישראל הזמינו אותו מחוץ לארץ. איפה הם גדולי הסופרים, שנתנה ארץ-ישראל במשך ששים שנה? אינם! ביאליק מת – והשכינה של השירה העברית נסתלקה. והרי ביאליק היה יליד וולין, ולא יליד ארץ-ישראל. ואלה הגדולים שישנם עדיין – האם הם מן הניצנים ומן הפרחים של ארץ-ישראל? איפה הם הציירים הגדולים, שטבע נפלא זה של ארץ-ישראל נתן לנו? איפה הם המוסיקאים שלנו? המעטים שהיו ושישנם, כגון אנגל, שור ואחרים – כולם באו מחוץ לארץ. איפה ראשל שלנו? אותם אמני המשחק הגדולים שלנו? רובינה בת יחידה זו – גם היא באה מברזין. איפה היא היצירה הגדולה של ארץ-ישראל הרוחנית? אין פירות ואין פרחים, באשר אין שרשים!

בודאי תשאלו אותי: ובכן, אתה מתיאש? אענה כל זה: לא! האנשים שהחלו לפני ששים שנה בעבודת התחיה והבנין לא זזו מהשקפתם, שהצלת האומה היהודית היא בארצנו, ולא באוגנדה, ולא בחלוקת הארץ. אלא שבשביל הקליטה בארץ, כדי להכות בה שרשים, נחוץ עוד גורם אחד – זמן. זמן של ששים שנה אינו מספיק, כנראה, כדי לתקן מה שקלקלו אלפיים שנות גלות. והזמן הוא ברשותנו.

ביאליק אמר פעם דבר נפלא (מימרא שלא נדפסה בספר אבל שמעתיה מפיו): ההבדל בינינו ובין אומות העולם הוא בזה, שהם חושבים בשטחים גיאוגרפיים ואנחנו חושבים בשטחים של זמן. הפסוק הידוע, “אלף שנים כיום אתמול”, אם גם התכוון לאלקי ישראל, נוגע גם לעם ישראל כולו – כמובן, בקנה-מידה אחר. אומות העולם תופסות שטחים ורבבות קילומטרים בחודש אחד. אנחנו – עד היום לא הספקנו לגאול ארץ-ישראל קטנה זו, וגם אותה רצו לחלק.

לפני שלש-עשרה שנה ביקרתי בקנדה. זוהי ארץ גדולה הרבה יותר מארצות הברית, והיא תופסת שטח של סיביר, ואולי יותר מזה. בקנדה זו נסעתי ברכבת מהירה ימים שלמים כדי להגיע מעיר אחת לשניה. בנאום שנשאתי באחת הערים על הקרן הקיימת אמרתי: כשנסעתי על פני ארצכם חשבתי, כמה מאושרים אנו, שמשה רבנו נתן ליהודים את ארץ-ישראל ולא את קנדה. כי מה היתה עושה הקרן הקיימת, אילו היתה צריכה לגאול את קנדה? אבל בשטח הזמן – אנחנו החזקים, ולא אומות העולם. ואמונתנו חזקה, שכוח הזמן יהיה כוחו של עם ישראל. ואני מאמין, שהשרשים החסרים לנו כיום, או שהם קטנים עדיין, ילכו ויגדלו, ילכו ויעמיקו, וכל דיאלקטיקה שבעולם, נכונה או בלתי נכונה, לא תזיזם ולא תעקרם. ואנחנו מצדנו, אם ניתן לשרשים אלה גם קרקע מתחתם – וזהו תפקידנו העיקרי בעבודתנו המעשית כאן – עתידים הם להביא גם פרחים וגם פירות.

הייתי מאושר, אילו יכולתי לבוא אליכם כשתעמדו בגיל שלי, ולא מפני שהייתי רוצה לחיות כל כך הרבה שנים. יודע אני, שזהו דבר שבדמיון, אשר כל בעלי הדמיון שבעולם לא יוכלו לחשבו לריאליות. אלא הייתי רוצה להיות אתכם אז, כדי לראות ולהיווכח, אם אמנם צדקתי או שגיתי בדיאגנוזה ובפרוגנוזה שלי. והפרוגנוזה שלי היא: היצירה הנפלאה, שאנו שואפים אליה ומצפים לה, יצירה בכל השטחים: בפילוסופיה, בדת, בתורת החברה, במדע, במוסיקה, באמנות – יצירה זו בוא תבוא. והיא לא תהיה העויה, חיקוי, גלגול של יצירות זרות, כי אם תהיה כולה יצירה שלנו, של עמנו, של נשמתנו הלאומית. הניצוץ הזה, שאני רואה לפני בעיני רוחי, יתעורר לתחיה. ואז, כאשר אתם תהיו בגילי ותדברו עם הנוער שיהיה בימים ההם, תוכלו להגיד להם, שהנבואה אשר שמעתם בנעוריכם נתקיימה.

דברים בפגישה עם נוער

ב' בטבת תש"א

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
יצירה בהפתעה
רקע

לבנות שפיה

מאת חיים נחמן ביאליק (שירה)

אִם אֵין לִבּוֹתֵיכֶם עֲרֵלִים,

וְיֵשׁ בְּקָדְקָדְכֶם מְעַט דֵּעָה –

הִשְׁבַּעְתִּיכֶם, חֲלוּצִים עֲצֵלִים,

הַפְשִׁילוּ עַל שֶׁכֶם הַכֵּלִים

וְקַמְתֶּם וַעֲלִיתֶם לִשְׁפֵיָה.


בִּשְׁפֵיָה יֵשׁ חֹרְשַׁת בְּנֵי-אֹרֶן

וְסֻכָּה לְצֵל וּלְמַרְגֵּעָה.

וּמָה עוֹד בִּשְׁפֵיָה? חֲצִי גֹרֶן,

שְׁלִישׁ אִכָּר מְטַיֵּל בְּמִקְטֹרֶן,

וּמַעְיָן אַט זוֹחֵל בְּאַשְׁבֹּרֶן,

עֵץ יָבֵשׁ עַל רֹאשׁ הָר כְּתֹרֶן,

בַּחוּרִים כִּמְלֹא הַצִּפֹּרֶן,

אַךְ בָּנוֹת בִּשְׁפֵיָה – כְּמֵאָה.


כְּפָר בּוֹדֵד לוֹ שְׁפֵיָה – מִי דוֹרְשָׁהּ?

וּפְלָאִים לֹא מְעַט בָּהּ: עֵז חוֹרְשָׁה,

סְרִיס תַּרְנְגוֹל, חֲתוּלָה צוֹלֵעָה,

אַךְ פֶּלֶא פְלָאֶיהָ –הַחֹרְשָׁה,

וְהַבָּנוֹת בַּחֹרְשָׁה – כְּמֵאָה.


לֹא בָנוֹת, כִּי פֹארוֹת עֲלֵי עָיִן,

עֵינָיִם? לֹא, עִנְּבֵי הַיָּיִן

יָצִיצוּ בְךָ מִכָּל פֵּאָה;

הַבָּחוּר! אַל תִּישַׁן, שָׂא עָיִן

וְאַל תֵּצֵא בְגַפְּךָ מִשְּׁפֵיָה.


כְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּצְבָאוֹת

תִּגְדַּלְנָה בֵין סְלָעִים וּגְבָעוֹת, –

לֹא אָב וְלֹא אֵם לִבְנוֹת שְׁפֵיָה;

אַחְיוֹתָן – צִפֳּרִים וּלְטָאוֹת,

וַאֲחֵיהֶן – כּוֹכָבִים בִּשְׁמֵי-יָהּ.


רַבּוֹת בְּנוֹת כְּרָךְ הַמְלֻמָּדוֹת –

וּנְבוֹנוֹת מִכֻּלָּן בְּנוֹת שְׁפֵיָה.

בְּכָל-מַדָּע לָהֶן עֶשֶׂר יָדוֹת:

הֵן שׁוֹמְעוֹת שְׂפַת גַּנִּים וְשָׂדוֹת

וְשִׂיחַת הַקָּמָה הַמְּלֵאָה.


עִם צֵאת כּוֹכְבֵי לֵילֵי שַׁבָּתוֹת

בִּמְאַת זוּגוֹת עֵינֵי בְנוֹת שְׁפֵיָה

מָאתַיִם שַׁלְהָבוֹת נִצָּתוֹת; –

לוּ רָאָן הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת

וְרָפָא לְרוּחוֹ הַנְּכֵאָה.


הֱיֵה בָרוּךְ, לֵיל שַׁבָּת מְצֻנָּן,

בֹּא, מְחֵה מֵעַל פָּנִים הַזֵּעָה,

בֹּא, טַהֵר הַמֵּצַח הַמְעֻנָּן –

וְעַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה יְרֻנַּן

וִירֹעַע וִיכֻרְכַּר בִּשְׁפֵיָה.


וְכִי תִפְגֹּש בַּת שְׁפֵיָה לְבַדָּהּ,

עֲמוּסָה בְכַדָּהּ הַמְּלֵאָה –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.