מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

התנאי הראשון לקיומנו

מאת: מנחם אוסישקין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

סוגה:

שפת מקור: עברית

נתאספתן עכשיו לועידתכן, הועידה העולמית של הויצ"ו. זו הפעם הראשונה בארץ שהרבה מכן בודאי רואות אותה לראשונה, ואתן נתונות במצב-רוח של חדווה והתעוררות. למה הדבר דומה? – לפגישה הראשונה שבין האוהב והאהובה. רואות אתן את החיים בארץ כשהם מזהירים בחיצוניותם, את האלפים והרבבות של אחינו ואחיותינו שבאים ובאות מדי שבוע בשבוע באניות רבות מכל תפוצות הגולה. ניתנת לכן הזדמנות לראות את מעשי התחיה במולדת, את מפעל הבנין הנעשה מתוך עבודה קדחתנית עד שאין ידי העובדים מספיקות, – ולמראה כל זה לבכן מתמלא רגשות שמחה וגיל. ועל כן הרהרתי בלבי, אם רצוי לבוא לפניכן ברגעי-שמחה אלה ולדבר על הפרובלימה הכואבת והמסוכנת ביותר בחיינו אנו. המותר לי להפר את שמחתכן כדי לתאר לפניכן את המצב כמו שהוא לאמתו?

יודע אני – ואין זה סוד – שחלק חשוב מן הנמצאות כאן אינו מבין את שפתנו כל צרכו. שאלתי את עצמי: היש איזה סכויים שתבינו לתוכן דברי ולרוחם, מתוך שמחר או מחרתיים תקראו תרגום קלוש מהם. והן אלו מביניכן שמבינות עברית, להן הדברים נהירים יותר, כי ברובן בנות הארץ הן. ואני הייתי רוצה להגיד את דברי דוקא לאלו הרחוקות מאתנו ריחוק מקום וריחוק ידיעה. חבל שיפלו דברי אל חלל ריק. אך לשנות ממנהגי ולדבר בשפה לועזית המובנת לכן – לא אוכל ולא ארצה, ואם כי יקר לי מכל יקר הענין שאני עומד לדבר לפניכן – הקרקע – אין אני יכול לוותר לטובתו על הקנין הלאומי השני היקר לי: השפה. אנחנו גואלים את עמנו גאולה גשמית, על-ידי מתן אדמה תחת רגלינו, אבל אנו גואלים אותו גם גאולה רוחנית, על-ידי תחית שפתנו ותרבותנו. ולו הייתי מתיר לעצמי למען קדושה אחת לפגוע בקדושה השניה – הייתי חוטא להשקפותי.

רגיל אני לדבר גלויות וכן אעשה גם הפעם. לא אעלים מכן, שיש לי הרגש כי בהסתדרות ויצ“ו אין עדיין אותה הבנה ואותו היחס שצריכים להיות לפרובלימה העיקרית של בנין ארצנו: לקרקע. אמנם בודדות בתוך הסתדרות זו מסורות לקהק”ל בכל לבן, אבל לא ההסתדרות בכללה. לא אגיד שיש התנגדות לקהק"ל, אבל יש אדישות. וכידוע, הרבה יותר קל להלחם במתנגד מאשר באדיש. נגד אדישות אין עצה ואין תבונה. על כן שאלתי את עצמי, אם אמצא פה את ההבנה הדרושה, כדי שנגיע, אם לא לפתרון גמור של השאלה, כי אז לפחות לידי הכרת הצורך הדחוף בפתרונה.

על אף פקפוקי אלה אביא לפניכן את דברי ואקדים מספרים אחדים, יבשים אבל מחרידים ביותר. בחמש השנים האחרונות של התפתחות מפעלנו ושגשוגו, עלה אחוז היהודים בקרב אוכלוסי הארץ מ-15% עד 26%: גידול של 11%. ואילו אחוז הקרקעות שבידינו לא עלה אלא מ-5% ל6%! בחמש השנים האחרונות, עם כל העליה הגדולה, עם כל המצב המזהיר והמשמח, לא גדל רכושנו הקרקעי – הן של הקהק"ל והן של חברות ויחידים – אלא באחוז אחד! אם כל יהודי וכל יהודיה, החושבים באמת על עתיד האומה, ירשמו את המספרים האלה על לוח לבם, לא יוכלו לתת שינה לעיניהם. כך הוא המצב, ושום חגיגות ורקודים, ושום נאומים נלהבים לא ישנו את המצב הטראגי הזה של האומה בארצנו.

הייתי מציע לכן להפסיק את הישיבות, על הרצאותיהן ונאומיהן ולנסוע לארץ לארכה ולרחבה, ודווקא במקום שאין יהודים, ואז תבינו את האמת לאמיתה. אם תסעו מתל-אביב לירושלים, הרי מיד אחרי מקוה-ישראל מתחילים 60 ק"מ שאין בהם אף נקודה עברית אחת לא מימין ולא משמאל – חוץ מקרית ענבים, שרכשנו את אדמתה לפני חמש-עשרה שנה, ואחריה מוצא שנרכשה עוד לפני ששים שנה. כל הדרך הזאת מוקפה אדמות הערבים, ולנו אין שם כלום. כשתסעו מירושלים לעמק, שוב לא תמצאו בכל הדרך צפונה – חוץ מעטרות – על-יד ירושלים – אף נקודה יהודית אחת. וכך הדבר בדרך מטבריה לצפת, מירושלים ליריחו או מירושלים לחברון. לא אדבר כבר על הנגב מדרום לגדרה, ששם אין לנו כלום מכל השטח המשתרע על פני מיליוני דונמים. כך הוא המצב אחרי 54 שנות עבודה של חובבי-ציון ושל הברון רוטשילד, אחרי 38 שנות עבודה של ההסתדרות הציונית ו-17 שנה מאז הצהרת בלפור! ואילו אנחנו שמחים, אנחנו עומדים ורואים תקוות מזהירות!

כל מדינה ומדינה בעולם שייכת קודם כל לבן-הכפר, לבן-הקרקע ולא לבן-העיר. כך הוא הדבר בליטה, בלטביה, בפולין, בצ’כוסלובקיה – בכל ארצות תבל. אבל אנחנו, אם נמשיך בדרכנו זו שאנחנו הולכים בה היום, נגיע לידי כך שאמנם יהיו לנו מיליון יהודים בתל-אביב, מיליון יהודים בחיפה וחצי מיליון בירושלים – ואילו הקרקע תהיה בידי ערבים ותשאר באותה הפרופרציה הזעומה שאנו רואים אותה כיום. ואז הארץ הזאת תשאר ארץ ישמעאל ולא ארץ-ישראל. אין לי כלום נגד התפתחות העיר. כל יהודי שבא לארץ, אם הוא מתישב בתל-אביב, בירושלים, או בחיפה, ברוך יהיה, הוא וביתו. אבל אם מזניחים את העיקר, את בסיס כל מפעלנו, הרי נחדש גם כאן אותו הגיטו הכלכלי שיצרנו בכל העולם, שכל רוח מצויה יכולה להחריב אותו ולגרש אותנו ממנו.

מי אשם בהזנחה האיומה הזאת? בודאי אשמה הממשלה, אשמים הערבים, אשמים הספסרים. אבל קודם כל צריך להושיב על ספסל הנאשמים את ההסתדרות הציונית ואת הציונים, שהם זלזלו בשאלת הקרקע, ראו אותה כדבר טפל, קטן-ערך.

מאשימים את הספסרים. בודאי לא אני אבוא להגן עליהם. אבל הספסרים יכולים להתקיים רק במקום שקיימים התנאים הדרושים לעצם התהוות הספסרות. אם תוכלו לבטל את התנאים – תהיה הספסרות בטלה. בכל אומה תמצאו אנשים שאינם כפופים לאינטרסים של הצבור, וגם אלינו באים יהודים כאלה. המלחמה נגדם לא תועיל, כי אין הם מתחשבים כלל בדעת הצבור, אלא עלינו ליצור תנאים שבהם לא יהיה מקום לפעולתם. ועל זה אין אנו חושבים. אנו מתרעמים, למשל, על יהודי שמתישב בתל-אביב ואינו הולך לכפר, מתלוננים על הפועל שעוזב את הכפר והולך העירה מפני הרווחים, מתרגזים על האכר שמעסיק חורנים במקום יהודים. כל זה אמת לאמיתה, אבל יש לחפש את מקור כל הרעה הזאת. אני, העומד בראש המוסד הקרקעי הציוני שלנו, מעיד לפניכן, שמדי יום ביומו באים אלי אנשים בעלי אמצעים קטנים ואומרים לי: תן לנו חלקת קרקע מאת הקהק"ל, ואנו נלך עם משפחותינו ונתישב על האדמה הזאת. ועלי לענות להם בלב כואב: אין לי קרקע, וגם מחר לא יהיה בשבילך קרקע, שכן יש כבר לפניך תור של אלפים המחכים לקרקע. אחרי מענה זה לא נשאר לו ליהודי זה אלא לעשות אחת משתי אלה: או לפנות לספסר, או לפתוח חנות בתל-אביב. ואין לי הרשות להתרעם עליו, כי כולנו אשמים, שלא הכינונו לו קרקע לכשיבוא ארצה. ברגע שנוכל לענות לכל מי שירצה ללכת לכפר: הנה הקרקע לפניך, לך ועבוד! – ברגע זה ממש חיסלנו את הספסרות. זאת היא התשובה הראויה, ולא הטפת מוסר.

הוא הדין בנוגע לפועל. אם הוא הולך כפועל אל הכפר ואינו מרויח אלא 20 גרוש ליום, אבל עם זה יש לו הבטחון, כי לאחר שיעבוד שנה או שנתיים יקבל קרקע ויקים משק משלו, – מובטחני שלא יעזוב את הכפר עולמית. אבל אם כמעט ברור לו שלא יקבל קרקע, יעזוב את הכפר וילך העירה לצבור מעט כסף, מפני שאין הוא רוצה להשאר פועל לעולם ועד. ואין לנו כל רשות להאשימו על כך. וכך גם נותן העבודה בכפר. אם ימצא צבור של פועלים קבועים, שיהיו קשורים לקרקע ולא יעזבו אותו, הרי ממילא תיפתר גם הפרובלימה של העבודה העברית. אבל בנאומים והוראות בלבד, מאיזה צד שהוא, לא נפתור את הפרובלימות האלו. ואם אנשים רציניים אנחנו, אם יש ברצוננו לדון בפרובלימות בתקווה למצוא להן פתרון, כי אז צריכים אנו קודם כל להבטיח את הקרקע לכל יהודי, מכל הסוגים והמעמדות. אחרת – הכל ישתנה לרעה. ידוע, כי בכל העולם הגדול, ובכל הזמנים, נעוצות כל המהפכות, תחילתן וסופן, בשאלת הקרקע. נחלי דם נשפכו ברוסיה בימי המהפכה האחרונה, שתחילתה היתה בשאלה הקרקעית. אינני יודע דוגמה בהיסטוריה, בכל העולם ובמשך כל הדורות, שיתחילו בבנין של ארץ כל עוד אין קרקע תחת הרגלים. ואילו בארץ-ישראל – אין קרקע, והאניות מביאות יהודים.

תשאלוני: למה אני מדבר דברים אלה לפניכן ולא מעל במת הקונגרסים, או בישיבות של הועד הפועל, שהרי בידיהם נתון הפתרון לפרובלימה הזאת. – שני טעמים לכך: ראשית, שם אין לי שוב מה לחדש על מה שאני צועק במשך כל ימי חיי, ואם מפני טעמים שונים גם שם אין שומעים, איני חושב שדברים נוספים ישנו את יחסם. אולם אתן חדשות עמנו בתנועה, ואולי גם השאלה העיקרית הזאת, שממנה תוצאות לעתידנו, תמצא כאן הד יותר מאשר בקרב הותיקים. כוח גדול אתן: 70 אלף נשים – הרי זה מחנה שיכול כמעט בעצמו לגאול את הארץ! ידעתי כי יש לכן עבודה משלכן, ותפקידכן העיקרי הוא, כפי שהבינותי, להכשיר חלוצות בשביל הארץ. עבודה יפה, טובה ונחוצה. אבל מה תעשינה התלמידות הללו אחרי גמר הכשרתן, אם לא יהיה להן קרקע תחת הרגלים? – כעבור זמן מה תמצאו אותן רוקדות ברחוב אלנבי…

לפני ששים שנה קם יהודי אחד מגדולי הדור, קרל נטר, שחלם על התפתחות העבודה החקלאית היהודית בארץ-ישראל. הוא היה הראשון שהקים בית-ספר חקלאי – את מקוה-ישראל. בית הספר היה משוכלל והכל היה מוכן בו. אבל בחמש-עשרה-עשרים השנים הראשונות מצאנו שכל התלמידים שגמרו את חוק למודיהם וקבלו הכשרה טובה בחקלאות עזבו את הארץ, או נעשו סוחרים ועגלונים. מדוע? כי לא היו אז כל חיים חקלאיים בארץ. לא היה קרקע ואיש לא חשב על רכישתו. אולם מזמן שהתחילה תנועת התישבות וקמו מושבות לעשרות הולך בית ספר זה ומתפתח ולא תמצאו איש מתלמידיו שיחלום על חו"ל או על התעסקות במסחר. כך יהיה גם גורלם של בית-הספר בנהלל, של משק הפועלות בעיינות, של יתר משקי-הפועלות. רק אז יהיה להם עתיד להתישבות, ליצירת משק, אם תדאגו גם להכנת קרקע להתישבות. ולא – תרד כל העבודה לטמיון. ואם אתן חושבות ברצינות על מטרת עבודתכן, הרי שאתן מחויבות להרחיק ראות. תבטיחו לכל התלמידות קרקע, ותראו שתרבינה הדופקות על שערי מוסדותיכן. ואילו במצב של עכשיו אין אני רואה איזה עתיד נשקף לנו, אם רכישת הקרקע תמשך באותו הקצב הנחשל, שאנו עומדים בו כעת.

מדברים על יחס הממשלה. אני לא אגן עליה, כי אין זה מתפקידי. מן הרגע הראשון שהכרתי את הממשלה המנדטורית ברור היה לי, שבשביל בנין הארץ היא קבעה לעצמה את הנוסחה הבאה: יהודים – בעיר, ערבים – בכפר. וכל פעולותיה הן עקביות ביותר. כל מה שנעשה בחיינו המדיניים בשנים האחרונות, החל מימי פאספילד ועד לדו“ח של סימפסון, כל החומר וה”ספרים" שנתפרסמו – בכולם תמצאו “מושכל ראשון” אחד: אין קרקע בארץ-ישראל בשביל יהודים. קרקע – זוהי הנקודה שעליה עמדו כל שונאינו; הם, הקולוניזטורים האנגלים, מבינים יפה-יפה שמתחילים בנין מהקרקע ולא מהגג. אבל עלינו להוציא מסקנות מעמדתה זו של הממשלה. אין דרכי עם הרביזיוניסטים, ואין אני חושב כי יש בכוחנו להשפיע על הממשלה באיומים, בפטיציות ובצעקות, כי היא חזקה מאתנו בהרבה. אבל דבר אחד עלינו להבין: אם המתנגד מעמיד את כל תותחיו בחזית הקרקע, הרי שגם עלינו לרכז את כל הכוחות באותה הנקודה. דבר זה, שיש בכוחנו לעשות, אין אנו עושים.

הרכוש הפרטי בקרקע כמעט שלא הוגדל בזמן האחרון, כי בכל הרעש של ה“פרוספריטי” והספסרות לא יצאו לפועל אלא קניות בודדות מערבים, השאר היו קרקעות שעברו מיהודים ליהודים. אין אני מתנגד, חלילה, שאנשים פרטיים יקנו. ומוטב שהקרקע יהיה בידי פרטים מאשר בידי לא-יהודים. אולם כשם שיש חלוציות בעבודה, כך צריכה להיות חלוציות ברכישת קרקע. הווה אומר: הקרן הקימת צריכה ללכת בקניותיה החדשות למקומות שההון הפרטי לא יוכל לעסוק בהם. ואמנם מבחינה זו אנו יכולים להתגאות, שבתנאים הקשים ביותר קנינו בשנים האחרונות יותר קרקע מכל הקונים היהודים הפרטיים גם יחד. ואף על פי כן הרי עדיין אנו עומדים דלים וריקים, כי אין הקומץ משביע את הארי.

אנחנו עושים הכל כדי להגדיל את הכנסות הקהק“ל, אבל אם נגדיל את הכנסותינו אין פירושו של דבר שנגביר את קצב הפעולה. זוהי הטרגדיה שלנו: אין הקומץ משביע את הארי. אם קרן-היסוד, זו שבונה את הארץ, תאסוף פי שנים מאשר אשתקד, הרי תוכל גם להכפיל את עבודתה, שכן כל השקעותיה (בנין, אינוונטר וכו') עולות לה באותם המחירים שהיו לפני שנה או שנתיים. אבל אם הקהק”ל תאסוף השנה פי שנים מאשר לפני שנה, תוכל לרכוש רק את מחצית השטח שקנתה מלפני שנה, כי מחירי הקרקע עלו כפליים מהעליה בהכנסותינו. אילו היינו משיגים את העליה בהכנסות לפני כמה שנים, כי אז היה בנמצא בידינו כיום רכוש גדול פי שנים או שלושה. כיום נוכל לקנות באותו הכסף רק מחצית השטח ולפעמים גם לא כלום. זהו המצב הטרגי שהנהלת הקהק"ל נמצאת בו כיום.

ותפילתי לכן: תחדור אל לבכן החרדה לגורל מפעלנו. רק דבר זה אני דורש מכן: הבנה וחרדה למפעל גאולת הקרקע. אם אלו תהיינה לכן – מובטחני שתמצאו את הדרכים כדי להבטיח לעבודתנו את עזרתכן המלאה, בקנה-מדה גדול הראוי לגודל הסתדרותכן. אתן, הנשים, הנכן מחצית האומה. ומי יודע, אולי יקר וחשוב לה לאשה בנין האומה והארץ יותר מאשר לגבר; כי כל התנועה הלאומית והתרבותית, כל הקנינים הרוחניים המשמשים סמל לאומה, שרשם נעוץ במשפחה ובבית, ועקרת הבית היא האשה ולא הגבר. הלה, אולי ימצא לו מקום מנוחה בחיים בצורה אחרת. האשה העברית, אם היא רוצה להיות שוררת בביתה, עליה לחשוב קודם כל על הבית הגדול של האומה. בידכן מסור חנוך הילדים והנוער. ואם אתן ציוניות, הרי שאתן צריכות לשאוף לחנך ברוח זו גם את ילדיכן. ובמה תחנכו אותם להיות קשורים אל הארץ, אם לא ברעיון הקרקע, המונח ביסודה של הקרן הקימת לישראל, רעיון הקרקע הלאומי העומד ברשותה של האומה.

בישיבת הפתיחה של ועידתכן דבר וייצמן על מומנט חשוב אחד בחיים, על היופי, ודרש מכן שתשגיחו על טהרת היופי ותפתחו את רגש היופי בישוב ובאומה. יש שני מיני יופי: יש יופי פנימי ויש יופי חיצוני. היופי הפנימי זהו האידיאל, המוסר, התרבות, הספר. היופי החיצוני זהו הטבע, הנוף, השמים, העץ, העשב. בעבר המזהיר שלנו היו לנו שני מיני היופי גם יחד: לא רק היופי הפנימי – יצרנו את מגלת רות, את שיר השירים – אלא גם היופי החיצוני: כל הארץ על ישובה הכפרי היתה בידי היהודים. עם חורבן ארצנו, שמרנו בארצות הגולה על היופי הפנימי עד היום הזה, אולם את היופי החיצוני הפסדנו. אתן, נשי ישראל, השיבו לנו גם את היופי החיצוני: את העצים הפורחים, את העשב, את הבנין, את הכפר העברי! השיבו לנו את היופי החיצוני שאבד לנו. עזורנה לנו לתת לעם היהודי את אשר חסר לו בעיקר – קרקע תחת הרגלים!

בועידה העולמית של הויצו"ו,

תל-אביב, כ“א באדר ב' תרצ”ה

מנחם אוסישקין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנחם אוסישקין
יצירה בהפתעה
רקע

הָעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר

מאת מיכה יוסף לבנזון (שירה)

וּבֵין גַּלִּים הוֹמִים תָּסֹל לָהּ דֶּרֶךְ,

אֶת כַּנְפֵי מִפְרָשָׂהּ יַאֲבֵר הָרוּחַ,

כָּעוֹף תִּכָּנֵף בִּמְצוּלַת הַמַּיִם,

וּכְרַעַם בַּגַּלְגַּל תַּרְעֵם תָּרִיעַ:

כֵּן יָעוּף הַסּוּס מֵרֹאשׁ צוּר וָסֶלַע,

יִרְעַשׁ יִגְעַשׁ יַחְפּוֹר וִיגַמֵּא אָרֶץ –

סוּס עֲרָבִי הוּא נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ

וּבְנַהֲרֵי נַחֲלֵי חוֹל רַגְלוֹ יַשְׁקִיעַ,

וּכְמַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ קוֹלוֹ יַשְׁמִיעַ,

גַּלֵּי אָבָק אֵשׁ כַּתַּנִּים הוּא יַחַץ

וּכְמַהֵר בָּזָק נִבְכֵי חוֹל יַבְקִיעַ,

יֵדֶא כַנֶּשֶׁר וִיבַקַּע הַסָּעַר!

הוּא מוּעָף בִּיעָף כַּעֲנָנָה סֹעֶרֶת

וּקְוֻצּוֹתָיו כִּשְׂעַר עוֹרֵב שָׁחָרוּ.

שַׁחַר חַכְלִילִי לוֹ יוֹפַע עַל מֵצַח,

אֶת תַּלְתַּלֵּי רֹאשׁוֹ יָעִיף הַסַּעַר

וּמִפַּרְסוֹת רַגְלָיו זִיקוֹת תֵּצֶאנָה!

"עוּפָה, סוּס-אַבִּיר וּלְבֶן-הָרַגְלָיִם,

וִיעָרוֹת וּגְבָעוֹת פַּנּוּ לוֹ דֶרֶךְ!"


לַשָּׁוְא הַתָּמָר בִּירַקְרַק עָלֵיהוּ

אַךְ שָׁוְא יִקְרָא לִי כִּי טוֹב צִלֵּהוּ,

שָׁוְא יַעֲרוֹךְ אֶל פָּנַי מֶגֶד וָפֶרִי;

גַּם פִּרְיוֹ גַם צִלּוֹ חִישׁ קַל אֶזְנָחָה,

אָז אַלְפֵי קָדְקֳדָיו יִגְעַר הַתֹּמֶר

וּבְפִיּוֹת אֶלֶף בַּדָּיו יִתְלָחָשׁוּ,

יִבֶן לִי יִלְעַג בִּלְזוּת הַשְּׂפָתָיִם,

וּמֵרָחוֹק הַסְּלָעִים, גָּלְמֵי-פַחַד,

אֶת הָעֲרָבִי רָאוּ יָחִישׁ כָּרוּחַ,

וּבְקוֹל רַעַשׁ הֵדָם עָנוּ בַסָּעַר:

"אָן יָעוּף אָן יָרוּץ זֶה נִלְבָּב גָּבֶר?

פֹּה הִכּוּ קָדְקָדוֹ רֵשְׁפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,

גַּם בִּצְלָלֶיהָ תִּמֹּרָה פוֹרַחַת

סִתְרָה וּמָגֵן אֶל רֹאשׁוֹ לֹא תֶהִי,

וִירִיעוֹת אֹהֶל לֹא עָלָיו תֶּחֱפֶינָה.

כִּי מִי זֶה יַהַל בִּילֵל תֹּהוּ וָחֹרֶב?

הֵן אַךְ סַלְעֵי מָגוֹר פֹּה יִתְגּוֹרָרוּ.

מַזָּרוֹת גַּלְמוּדוֹת פֹּה אַךְ תִּתְעֶינָה!" –

אַךְ אֶל קוֹל לַעֲגָם סָבִיב לִי יַצְרִיחַ

לִבִּי לֹא אָשִׂימָה, לֹא אַט אָזְנַיִם,

וּבְמַקֵּל חוֹבְלִים אֶת סוּסִי הִכֵּיתִי,

וּלְרֻכְסָם וּשְׁאוֹנָם עָרְפִּי הִפְנֵיתִי

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.