רקע
מנחם אוסישקין
ליובל "הועד האודיסאי"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

היו בתוכנו שהביעו חששות, אם אפשר לכנס מסיבה חגיגית בזמן הזה, כשכל העולם מתבוסס בדמו ועם ישראל נלחם על קיומו, וגם הישוב בארץ נמצא במצב קשה עד מאד, הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית. והנה אנחנו שכינסנו את המסיבה חשבנו, שלא רק שאנו רשאים אלא גם מחויבים לעשות זאת. דעתנו כי זכרונות של הימים שעברו וציונים של תקופות חדשות בחיי האומה – יש לטפחם במשך דורות על דורות כדי לעורר בלב העם מקורות של אמונה וגבורה הדרושים במלחמתו להמשך קיומו ותקומתו. החג החשוב ביותר בתולדותינו שכולנו חוגגים אותו הוא חג שחרור האומה, זכר ליציאת מצרים. את החג הזה חגונו במשך אלפי שנים: כשהיינו משועבדים ונתונים לשמצה; במרתפים של האינקויזיציה; בתקופת האנוסים של ספרד ובתקופת האנוסים של רוסיה הסובייטית – בכל התנאים ובכל הזמנים. מפני שידענו, שזכר יציאת מצרים נותן כוח ותקווה לעם להמשיך את קיומו ולצפות לגאולה חדשה. אנו חושבים, שגם זכרון יובל החמישים להתחלת העבודה המסודרת למען בנין ארץ-ישראל יש בו כדי להוסיף לתנועתנו, דוקא בימים קשים אלה, אמונה וכוח להמשיך במאמצי הגאולה.

ועוד שאלה אחת נתעוררה: מה הוא המקום המתאים ביותר לחגיגה זו. היו שחשבו כי יש לבחור לשם כך בעיר הבירה שלנו, ירושלים. דעתי היתה, שהמסיבה צריכה להתקיים באותה הסביבה, ששימשה מרכז לעבודתה של תנועת חובבי ציון. כאן, בסביבה זו, ביפו ובתל-אביב ובמושבות הסמוכות לה, נמצאים השרידים האחרונים מאלה שהשתתפו בפעולות חובבי ציון בימיה הראשונים. החלטנו, שדוקא בזמן הזה צריכים בני ירושלים לרדת לתל-אביב. נקוה, שנזכה כולנו לחוג כעבור שבע שנים את יובל הקונגרס הציוני הראשון, ואז נדרוש מכם לעלות לירושלים.

התאספנו לחוג את יובל החמשים ליסוד הרשמי של מרכז חובבי ציון ברוסיה. אמנם התנועה של חבת ציון הקדימה את היסוד הרשמי בעשר שנים – בשנה הבאה תמלאנה ששים שנה להתחלתה. רעיון חבת ציון קיים היה עוד קודם לכן – שאיפתם של יחידים שחלמו את החלום הגדול של קבוץ גלויות. יחידים אלה נמצאו במחנות שונים. היה הרב ר' צבי קלישר ז"ל, וקדם לו רב ספרדי ר' יהודה חי אלקלעי, שכל חייו הגה ועשה למען הרעיון הזה. ומצד שני עמדו אנשים כמו משה הס, קרל נטר, משה מונטיפיורי ואחרים, שאף הם חלמו ועשו, כל אחד כפי דרכו, למען תחית העם והארץ. אבל לא היתה אז שום הסתדרות, ואפילו תנועה לא היתה. היו גם נסיונות הגשמה שקדמו לחבת ציון. היה המעשה הנועז שעשו אחדים מתושבי העיר העתיקה בירושלים, והוא יסוד פתח-תקוה ומוצא. היו המעשים שהתחילו בפאריס והביאו לידי יסוד “מקוה ישראל”. היו פעולותיו של משה מונטיפיורי, שהקים את כרם מונטיפיורי על יד יפו ובנה שכונה חדשה בירושלים. אבל כל זה חל בתקופה שאפשר לכנותה פרי-היסטורית.

עצם התנועה של חבת ציון התחילה עם פרשת הפוגרומים ברוסיה. אסרו-חג של פסח תרמ“א היה הפוגרום הראשון, ומיד התחילו לנבוט הניצנים הראשונים של רעיון חבת ציון. התחילה תקופה של תנועה לאומית ארץ-ישראלית, אבל בלי צורה מאורגנת, ותקופה זו נמשכה עשר שנים. כעבור עשר שנים בא האישור הרשמי של הסתדרות חבת ציון ע”י ממשלת רוסיה. ואז התחילה התקופה של העבודה המעשית בארץ, שנמשכה שבע שנים, עד שבאה היצירה הגדולה של התנועה הציונית וההסתדרות הציונית, ובמשך עשרים ושתים שנה עשה הועד האודיסאי של חובבי ציון את עבודתו באופן מקביל לעבודתה של ההסתדרות הציונית. בינתים נתמזגו הכוחות של שתי ההסתדרויות, עד שבאו הבולשביקים ושמו קץ לעבודתו של הועד האודיסאי. מאז נשארה אך ורק ההסתדרות הציונית. גם לולא בא הגרזן של הבולשביקים, אולי היתה מגיעה השעה שכוחות שתי התנועות יתמזגו יחד, שהרי העיקרים שלהם נלחמו חובבי ציון רובם ככולם נתקבלו על-ידי ההסתדרות הציונית ושוב לא היה מקום לארגון מיוחד.

האסיפה הרשמית באודיסה, שנתכנסה עם קבלת האישור הרשמי, נמשכה רק שעות אחדות והשתתפו בה 120 חברים. אבל קודם לכן התקיימה אסיפה מצומצמת, שישבו בה רק באי-כח הערים השונות, צירים ממש שנבחרו לשם כך, 57 במספרם. הללו היו ראשי ההסתדרות של חובבי ציון. מ-57 החברים נשארו בחיים רק שנים: שלמה ברליאנד בקישינוב, והשני – אנכי. לשאר החברים אני מקדיש הערב את דברי. ביניהם יש להזכיר קודם כל שלשה אישים, שסימלו אז והמשיכו לסמל עד יומם האחרון את התנועה של חובבי ציון, והם פינסקר, לילינבלום, ר' שמואל מוהליבר, כל אחד מהם שימש נציג לשכבה מסוימת ביהדות הרוסית.

יהודה פינסקר, בנו של איש המדע המפורסם שמחה פינסקר, שימש בא-כוח של האינטליגנציה המתבוללת ביהדות הרוסית, שכל תקוותה היתה אז להשתוות בכל צורות החיים לעם הרוסי ולקבל את כל הזכויות של הרוסים ואת תרבותה של רוסיה. הסיסמא היתה אז “רוספיקציה”. כמובן, היו גוונים שונים במחנה הזה. היו כאלה, שאמנם שאפו להתבוללות מבחוץ, אבל נשארו עדיין נאמנים ליהדותם. אף היו גם כאלה שרצו לשכוח את עברם היהודי בכלל ומסרו את כל מרצם וכוחם לעם הרוסי. בעיקר גברה השאיפה הזאת בקרב הנוער האינטליגנטי, שהצטרף לתנועת ה“נארודובולצים”. פינסקר נמנה על מחנה זה. אמנם בילדותו ובצעירותו למד הרבה בבית אביו וספג לתוכו ערכים תרבותיים של היהדות, אבל אחר-כך עבר לעולם אחר. הוא היה אחד מן הסטודנטים היהודיים הראשונים שנתקבלו באוניברסיטה במוסקבה. כל התרבות הרוסית היתה יקרה לו, אם גם היו לו ידיעות בתרבות של העמים האחרים. ואף על פי כן לא ניתק מעולם את הקשרים עם היהודים. הוא גר באודיסה, ששימשה תמיד מרכז חשוב של החיים היהודיים. העבודה הצבורית שלו היתה מוקדשת להתבוללות בקרב העם הרוסי. הוציא שבועון רוסי שהטיף בו לרעיון הרוסיפקציה. היה היושב-ראש הראשון של חברת “מפיצי השכלה” שמטרתה היתה להחדיר לחנוך היהודי את רוח התרבות הרוסית. כך היה עולם מחשבותיו ומעשיו של פינסקר עד שהגיע לגיל ששים שנה.

ופתאום התחוללה על ראשי היהודים ברוסיה אימת הפוגרומים. פינסקר, אינטליגנט, בעל מצפון ער והוגה דעות מעמיק, נזדעזע בכל נפשו הגדולה. הוא נסתגר בחדרו ולא יצא ממנו במשך חדשים עד שהתחוללה בנפשו המהפכה הגדולה: ממתבולל קיצוני הפך לאבי התנועה של חובבי ציון. משעבר בנפשו המשבר הקשה, קרא לאסיפה פומבית של כל חברי “מפיצי השכלה”; כשבאו כל החברים, נכנס פינסקר היו"ר, פתח את הישיבה, הוציא את כרטיס החבר שלו והכריז: “כל מה שעשינו עד היום הזה לא היה אלא טעות. לא זו הדרך!” עמד וקרע את הכרטיס ועזב את האולם. כששב הביתה התחיל לעבוד על מחברתו “אוטואמנסיפציה”. היתה זו חוברת קטנה שנכתבה גרמנית – מיד אחרי כן תורגמה לרוסית, לאידיש ולעברית – שעשתה רושם כביר בכל המחנה של האינטליגנציה היהודית ברוסיה. מחברתו הקטנה של פינסקר נשארה אקטואלית עד היום בניתוח החריף של מצבנו בגויים, בהתרוממות הרוח ובפשטות ההסברה של הרעיון הלאומי: אנו חטיבה לאומית שצריכה לטריטוריה עצמאית כדי לחיות ולהתפתח.

פינסקר הצטרף לתנועת חיבת ציון, ובינתים החלו מעשים חשובים במחננו: קבוצת בני ביל"ו יצאה לארץ, הוחל בהקמת ראשון לציון ומושבות אחרות. התנהל אז ויכוח חריף על השאלה של ארץ ההגירה: אמריקה או ארץ-ישראל. פינסקר נכנס לתנועת חובבי ציון. אם כי במחברתו אין הוא מזכיר בפירוש את השם ארץ-ישראל; בה הוא מדבר על טריטוריה סתם. זכורני: כאשר נתקבלה החוברת “אוטואמנסיפציה” במוסקבה, פנינו אנחנו, חברי “בני ציון”, אליו בהצעה, שאנו רוצים להתקין מהדורה חדשה של החוברת ואנו מבקשים, שיחליף בכל מקום את המלה “טריטוריה” בשם “ארץ-ישראל”. על זה ענה פינסקר: אני בעד ארץ-ישראל, אבל ההחלטה הזאת איננה לא בידי ולא בידכם, כי אם בידי קונגרס יהודי שצריך להכריע. שם אני אצביע בעד ארץ-ישראל.

במשך עשר שנות חייו האחרונות היו כל מעשיו וכל מחשבותיו של פינסקר נתונים לענין ארץ-ישראל. הוא לא היה מנהיג ולא איש מעשה, הוא היה מורה הדור ומצפונו, והוא נעשה למצפון התנועה כולה. הוא היה איש סגור בתוך לבו ונפשו. קשה היה לגשת אליו, ודוקא משום כך השפיע על אחרים ועורר הדרת כבוד, וכולם נשמעו לדבריו ולהשקפותיו. אבל הוא עצמו השתדל תמיד להמצא מחוץ לעבודה הפומבית, הוא לא רצה להיות חבר בועד ולשמש מנהיג רשמי כלפי חוץ – כל הענינים האלה היו לו לזרא. גם באסיפה הרשמית ליסוד ההסתדרות לא השתתף ולא רצה שתיערך לו קבלת פנים כדי להשמיע לפניו דברי תהלה. הוא ישאר לעולם המנהיג הרוחני של תנועת חיבת ציון.

השני בחבורה היה לילינבלום. הוא ייצג את מחנה המשכילים ביהדות הרוסית. סופר משכיל, שחונך על התרבות והספרות העתיקה של עמנו, ואחר-כך התפקר ושאף להתאמת ערכי המסורת אל דרישות החיים החדשים. במשך שנים נלחם בעד תיקונים דתיים נגד הרבנים, ואף נוטה היה לסוציאליזם ולהשקפת עולם חמרנית, מרכסיסטית. הוא נחשב לראש חבורת הסופרים ומנהיגם ושימש מדריך ומורה לנוער, שעמד על פרשת דרכים ולא ידע במה לבחור. ופתאום עברה גם עליו אותה המהפכה הנפשית שעברה על פינסקר. וגם הוא עשה רביזיה בהשקפת עולמו וגילה את הרעיון הלאומי. בודד ויחידי נשאר במחנה הסופרים, כשם שפינסקר נשאר בודד במחנה האינטליגנציה היהודית. רק מעטים נענו לקריאתו, אף מבין הסופרים הגדולים: לא יל“ג ולא מנדלי, לא סלונימסקי ולא סוקולוב. מבין הסופרים הזקנים היה יהל”ל היחיד שהצטרף אליו, ואתו אחדים מן הסופרים הצעירים.

והשלישי בין מנהיגי תנועת חבת ציון היה ר' שמואל מוהליבר. הוא שימש סמל ליהדות השרשית, החרדית, התורנית. הוא לא נתעורר על-ידי הפוגרומים, ולא היה זקוק למלחמה ולמהפכה נפשית. מן הרגע הראשון נכנס בכל מרצו וכוחו לתנועתנו. גם דמות נעלה זו היתה טרגית, כפינסקר וכלילינבלום: בודד נשאר בתוך המחנה. מאלפי הרבנים והיהודים התורנים הלכו אחריו רק מעטים, וגם הם לא הצטיינו באותה ההתמסרות והמרץ וכח ההתמדה, שהיו מתכונותיו המיוחדות של מוהליבר ז"ל.

שלשת אלה מסמלים את תנועת חובבי ציון עד היום הזה. לא תמיד היתה ההרמוניה שרויה ביניהם, אבל היחסים לא יצאו מגדר הנימוס וההתחשבות בצרכי העבודה. כי קודם כל היתה יקרה לכולם עצם התנועה, העבודה המעשית למען ארץ-ישראל.

בין ראשי חבת-ציון יש להזכיר עוד שני אישים: האחד נכנס לועד רק כעבור זמן, והשני חי מחוץ לגבולות רוסיה. הראשון היה אחד-העם, שהצטרף למחננו רק אחרי שנים, אבל מיד תפס בו מקום נכבד. היו חילוקי דעות בין השקפת עולמו ובין השקפותיהם של שלשת המנהיגים. אלה לא הבינו כראוי את חשיבות העבודה התרבותית. דעתם היתה, שקודם כל יש להביא את היהודים לארץ-ישראל. ורק אחר-כך אפשר לטפל בעבודה הרוחנית והתרבותית. אחד-העם חשב אחרת: קודם כל הכשרת הלבבות ואחריו יבוא המעשה. השקפת עולמו המיוחדת, תכונותיו הנפשיות, מלחמתו האמיצה לדעותיו – כל אלה עשו אותו לאישיות מרכזית במחנה חבת-ציון. אמרתי פעם, שבתולדותינו הופיעו זוגות של אישים: משה ואהרן, עזרא ונחמיה, בית שמאי ובית הלל. אישים אלה או שהשלימו זה את זה או שנלחמו זה בזה, אבל פעלו יחד וזכרם נשאר לא בתורת יחידים, כי אם כזוג. כך היה גם בתנועת התחיה בימינו. היו לנו זוגות: פינסקר ולילינבלום, הרצל ונורדוי, ויצמן וסוקולוב. לפעמים פעלו יחד, לפעמים זה בצד זה, אבל כל זוג מסמל שותפות מסוימת. לא כן אחד-העם. הוא נשאר יחידי ולא מצא את בן-זוגו. אבל בהשקפותיו קנה לו אלפי מעריצים עד היום הזה.

השני שאני רוצה להזכירו כאן הוא האיש המופלא מפאריס, שבמשך 55 שנה היה מסמל את העבודה המעשית בארץ-ישראל, הלא הוא הברון רוטשילד, שהתחיל את פעולתו בכינוי היפה “הנדיב הידוע” וגמר בכינוי עוד יותר יפה “אבי הישוב”. נשמתו והתפתחותו של האיש הזה במפעלו למען ארץ-ישראל תשארנה לעולמים חידה סתומה. כי המנהיגים הגדולים שהזכרנו לעיל – התפתחותם הנפשית ברורה לנו. אנו יודעים כיצד הגיעו למחננו. הם היו בתוכנו וראו את הנעשה מסביב, ידעו את צרות ישראל וחשבו על קץ הגאולה. אנו מבינים את מקור ההשראה שהביאה אותם למפעל הגדול. את כוחם שאבו מתוך העבודה המשותפת, מקונגרסים, מנצחונות כעסקנים ומנהיגים, מהתרוממות הרוח ששררה בתוך התנועה. אבל מניין בא-הכח הבלתי-אנושי לברון רוטשילד? הוא ישב סגור בארמונו, לא טיפל במעשי יום יום ואת צרות ישראל לא ידע, שהרי חי כל ימי חייו בסביבה שהיתה מתנגדת התנגדות גמורה לרעיון הלאומי ולארץ-ישראל. מעולם לא השתתף בשום קונגרס, לא שמע מחיאות כפים, ולא היה לו כל קשר לעולם היהודי הגדול. חוץ ממכתבים שאו אליו מבאי-כח המושבות שדברו קשות ותבעו וחזרו ותבעו, או מאת פקידיו ועושי דברו שלא האמינו כל עיקר בעצם התפקיד שהוטל עליהם – כמעט שלא ראה איש מן החוץ ולא דיבר אתו על הרעיון הלאומי ועל המפעל של בנין הארץ. היתה לו נשמה נפלאה, שהיתה נתונה תמיד בחלום על ארץ-ישראל עברית בנויה לתפארת. בכל נימי נפשו היה מסור לארץ-ישראל, וכל לבו ספוג היה אהבה רבה למולדת.

אלה הם האנשים שהניחו את היסוד לתנועת חיבת ציון. אין כאן המקום לדבר עליה בפרוטרוט. ברצוני להתעכב על העיקרים, שלמענם נלחמה התנועה מראשית קיומה, והם שנכנסו לתוך התנועה הציונית ונעשו נכסי צאן ברזל שלה.

העיקר הראשון: קיבוץ גלויות בארץ-ישראל ולא בטריטוריה סתם. עיקרון זה חי היה בדמם של חובבי ציון, והשאלה: אם ארץ-ישראל מתאימה או לא – לא היתה קיימת כלל. ארץ-ישראל היתה בשביל כולנו אקסיומה, שאין להרהר אחריה.

העיקר השני היה: קרקע המולדת. את מרכז הכובד ברעיון התחיה ראינו בשיבה אל הקרקע, בקשר הנצחי של היהודי אל קרקע המולדת ממש.

העיקר השלישי היה: עבודה עצמית. הסיסמה של פינסקר “אוטואמנסיפציה” עמדה לפנינו תמיד. אנחנו בעצמנו צריכים לפעול ולעשות, ואסור לחכות עד לשיפור התנאים. זה היה המקור לחילוקי הדעות שבין הרצל וחובבי ציון בתקופה הראשונה של ההסתדרות הציונית. הרצל רצה קודם בעזרה חיצונית, בתנאים מדיניים, ורק אחר-כך בעבודה הממשית. חובבי ציון דרשו לעבוד בכל התנאים, בהיתר ובאיסור. הויכוח התחיל מיד אחרי הקונגרס ונמשך כמה שנים, בין חניכי האסכולה של חובבי ציון ובין ההשקפה ההרצלאית – עד שניצחה ההשקפה הראשונה, ורק הודות לכך התמזגו שתי התנועות לחטיבה אחת.

העיקר הרביעי היה: תחית הלשון והתרבות העברית. דבר זה בא בעיקר בהשפעתו של אחד-העם, אבל במשך הזמן נעשה חלק בלתי נפרד של תכנית חובבי ציון. מאז התחילה הפעולה המעשית של חובבי ציון ליסוד בתי ספר בארץ. אחרי כן בא רעיון האוניברסיטה, שאדמתה נגאלה תחילה בכספי חובבי ציון ואחר-כך על-ידי י.ל. גולדברג ז“ל. וגם המלחמה בעד הפעולה התרבותית בציונות נעשתה ע”י ויצמן, תלמידו של אחד-העם.

כל אלה העיקרים נעשו במשך הזמן לחלק בלתי נפרד של העבודה הציונית, וכאשר קבלה אותם הציונות המדינית, שוב לא היה מקום לתנועה מיוחדת של חובבי ציון.

אם אנו רואים בתקופתנו האחרונה את המאמצים והקרבנות של חלוצי העם, אל לנו לשכוח כי הבילו“יים של תנועת חובבי ציון הם ששימשו דוגמא ראשונה לחלוצים, הם שהראו בפעם הראשונה מה יכול לעשות קומץ קטן של אנשים שמוכנים להקריב את חייהם למען בנין המולדת. רק מועטים נשארו מאותם החלוצים הראשונים, ונקוה שיזכו עוד לאריכות ימים ושנים. אבל נדע כולנו, שאלה שנים-עשר הראשונים שנכנסו בתרמ”ב לארץ-ישראל הם אבותיהם הרוחניים של כל אותם החלוצים, שבנו אחר-כך את הישובים העבריים מדן ועד באר שבע. אני מברך את מייסדי ראשון-לציון, גדרה, חדרה ושאר המושבות ואומר להם: אתם הקדשתם את חייכם לתנועתנו ולארצנו. קרבנותיכם לא היו לשוא. באתם ארצה ומצאתם בה מדבר שממה, יחידים הייתם במאמציכם – וכעת אתם רואים מאות אלפים ורבבות ממשיכים את עבודתכם, ובארצנו הולכים ונבנים ישובים חדשים, אדמת מולדתנו הולכת ונגאלת, וידי עובדים יהודים מחיים את שממותיה. אני מברך את הזקנים שבתוכנו, שיזכו להתאסף בירושלים אחרי שבע שנים כדי לחוג את יובל החמישים ליסוד ההסתדרות הציונית. ולצעירים נתונה ברכתי, שיזכו לראות בהגשמת מפעלנו הגדול: שחרור מלא לעמנו ולארצנו.

תש"א

המלצות קוראים
תגיות