מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יעקב

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

כתר: ירושלים; 1994

סוגה:

שפת מקור: עברית

אמר רבי חוניה: משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים, ונתירא מהם. מה עשה? הלך וישב לו ביניהם.

(בראשית רבא, פ"ד)

בכתיבת ספר זה נעזר המחבר בארבעה אנשים: סגן אלוף ג– –, מהנדס וקצין צבא; אסנת, קצינת-מבחן; אריק, איש-מחתרת ומנהל-בנק; ויעקב אנגלסון-מלאכי. בראש כל חטיבת-סיפור יבוא שם מחברה.

ספר ראשון: עד ה-13 ביוני 1941

1 המחבר אצל לאה

יעקב לא נולד כאן. דבר זה כשלעצמו הוא ענין רע, ודבר זה לבדו צריך היה לשמש אזהרה ואות מבשׂר פורענות. אדם זר לעולם הוא עלול להפתיע, אם לא לבגוד. הצרה היא שהמפקד העלים עין כאשר הטיל על יעקב את המשימה להתנקש בחיי סוכן-הבולשת הבריטי. אין איפוא לתמוה על שמעשה ההתנקשות נכשל. שהרי היה כשלון זה כמו צפוי מראש, אף שמלכתחילה לא אמר זאת שום אדם. אבל עכשיו היו הכל יודעים

את המעוות אין לתקן, אך אפשר למנוע תקלות בעתיד, ועל כן הוצא יעקב מתוך היחידה הלוחמת ונצטווה לשאת בעול הבעיות הכספיות ולעבוד אצל ירדן ירושלים. בטקס-ההעברה הקצר קראו באזניו פקודת יום בזו הלשון: “ביום ג' שעבר המיט יעקב חרפה משולשת על המחתרת: ירה לפני המועד; החטיא את המטרה; פגע בנהגו של הבלש – אנגלי חסר-דרגה, שוטר פשוט – ופצעו”.

מצד שני נהג המפקד ביעקב לפי הדין והעניק לו שני ימי חופשה, ככל המקובל לגבי מי שנטל חלק בפעולה מלחמתית. יהיה לו במה להרהר – אמרו האנשים – נחת מרובה לא יפיק מחופשתו.

האנשים שאמרו זאת, אף הם לא נולדו כאן. אף אחד מאנשי המחתרת לא נולד כאן; אבל הכל היו מאמינים שניערו מעל עצמם את מורשת מוצאם היהודי והריהם עבריים לכל דבר. וכל אימת שנכשל אחד מהם – כשלון טיפוסי, שרק יהודי-גלות מסוגלים לו – היה הדבר בבחינת הוכחה לאמת המובנת מאליה: לעולם אין לסמוך על מהגר. כבדהו וחשדהו – זה הכלל.

והכל היו, בעיני עצמם, יוצאים מכלל זה.

ממחרת יום-ההתנקשות, כשיצא יעקב לרחוב בשעה מאוחרת של בוקר, ראה את כרוזי המחתרת מבטיחים לעם ואומרים כי “המשעבד הבריטי לא ימלט מידינו, וגם דמו של השוטר-הנהג החף מפשע יחול על ראשו”; וכן ראה יעקב מה שכתבו מתנגדי המחתרת בעתוני הבוקר: “שוב נשפך דמם של חפים מפשע ושוב נתגעלו גלגלי מרכבת-ישראל בדם נקיים. עד מתי? עד מתי?” ועל יעקב נאמר: “ארורה היד שלחצה על ההדק. יטוהר המחנה מבריונים!”

אחרי הצהרים הלך להצגה יומית בקולנוע וכשיצא משם הגיעה השעה שבה מסיימת לאה את עבודתה במשרד וחוזרת לבית אמה. הלך איפוא יעקב אצל לאה שלו.

– לא מצאת עבודה? – שאלה לאה ונשקה לו.

– שאלי אותו אם חיפש עבודה – אמרה אמה של לאה, ברוסית, מאצל כיור-המטבח.

– אמא! בקשה לאה בתוקף. והשלושה ישבו לאכול, מבלי שיחכו לבואו של סבוֹבּוֹדקין, החבר של אמא. בשעות הבוקר הסתלק האיש מן הבית, שופע תכניות ותקווה, כשהוא נוטל אתו שקיק נייר ממולא אבקת פלפל שחור ושם פניו ליפו, לתפוס סוף סוף את השותפים שרימוהו. אם יתקיפו אותו הפעם, אמר, ישפוך את הפילפל ישר לתוך עיניהם ויברח. שיהיה סוף לענין ושילך הכסף לעזאזל, אבל הנבלים יבואו על עונשם.

– איני מאמינה – אמרה אמה של לאה – כבר אין לי כוח להאמין. והיא קמה מאצל השולחן, אספה את הצלחות הריקות, ניערה את המפה לתוך הכיור ושאלה את יעקב אם הוא לן הלילה כאן.

– כן, אמא – אמרה לאה ברוסית והניחה ידה על ערפו, הביטה לתוך עיניו ושרבבה לו לשון, לנחמו.

ואמנם מצא יעקב תנחומים לנפשו בכך – ואף התפאר באזני בענין זה – שמעולם לא נתפתה לפטפט באזני לאה על עיסוקיו במחתרת. אנה היה מוליך את חרפתו הפעם? אבל כיוון ששתק כגבר יכול היה להמשיך ולהתראות כגבר, ועוד לא אבדו הדרכים לתקן את כל הטעון תיקון. ואשר לחיפושי-עבודה, היה קול עמום מלחש ומזהיר אותו שאם ימצא, חלילה, מישרה כל שהיא, מיד יהיה אנוס לראות עצמו בא בברית-הנישואים, אף על פי שעדיין לא נתחוור לו כל צרכו אם אמנם לאה היא הנערה שהוא רוצה בה. יפה היתה, מעט יותר מן הראוי לאשת-איש, כמדומה לו.

– הוסף על כך את הבגידות שבגדה – אמר יעקב בלבו.

ממולו, רכונה אל שלחנה, ישובת לאה על מחברותיה וכותבת. מפעם לפעם היא מחייכת אליו ודוחקת בו שיקרא משהו בינתיים. ומעבר לכותל, בחדר הסמוך, מקבלת אמא שלה את הגברת האחרונה ליום זה, גברת קשישה הנזקקת לעיסוי-הפנים, לטיפול בצפרני הרגלים ולמנורת-קווארץ.

יעקב מאזין לקול טפיחתן של כפות-ידיים בגוף השמן והבלה שבחדר השני; הוא חש בנחיריו כיצד מתנדף ונעלם מחלל הבית ריחו של המזון שאכלו זה עתה ומקומו נכבש על-ידי ריחן של משחות, כוהל-נשדור ואיזה ריח-ביניים נייטראלי, עקר, מחוץ לגדר חייו של אדם.

סבוֹבוֹטקין עדיין לא חזר. אם לא ישוב בקרוב יהיו שלשתם משוחחים כל הערב על הגורל שיש להועיד לו. לא תהיה דוחקת באמה “לגרש אותו סוף סוף מן הבית ולהתחיל חיים חדשים”, והאם תאמר שתמיד יש לתת לאדם הזדמנות נוספת וכי סבובודקין היה פעם אדם של ממש, אדם ידוע-שם, ואין זו אשמתו אם הגורל התאכזר אליו וגלגל אותו על פני ארצות ויבשות, עד שנפלט אל חוף פלשתינא דוקה, ארץ של שפה שאין הוא שומע אותה ומנהגים שאין הוא יכול לעמוד בהם.

– אמא, תגידי את האמת, שטוב לך אתו במיטה אומרת לאה.

– את חזירה – משיבה האם, ודומה שבכך היא מקבלת עליה את הדין.

– טוב לה אתו, – מסבירה לאה ליעקב – אפילו אם היא עובדת כל היום ונופלת מהרגלים בערב ומתה לישון, הכל נשכח פתאום, אם סבובוטקין רק רוצה אותה.

– חזירה – מחייכת האם, עייפה, חיוורת, מעגלם שחורים סביב עיניה ופיה מפורכס באדום בוהק.

לבסוף פסקו הטפיחות בבשר ובמסדרון נשמע סיבוב הדלת על צירה. האשה הלכה והאם דפקה על דלת חדר-המשכב שלה ונכנסה.

– ילדים, אני רוצה לישון, – אמרה להם ורמזה שיסקלו עצמם.

לאה ויעקב קמו ועברו לחדר-הטיפולים, שם צפתה להם ספה לבנה, מרופדת שעוונית סדוקה, ארון זכוכית ממולא צנצנות ובקבוקים, מנורת-קווראץ ארוכת-רגל, שזרוע יחידה ומאיימת מזדקרת מתוכה לחלל החדר ובקצה קבוע אהיל מבהיק של ניקל, שקוטרו כשמשיה. על הכותל שממול לחלון תלוי תצלום גדול של האב, שנפטר לפני כמה שנים, והוא מהדורה גברית, מקריחה וחרוצת-קמטים, של פני לאה. מין אִיוּם מתמיד, תוכחה ואזהרה.

– כשסבובוטקין יבוא, יהיה שמח – אומרת לאה – אתה כבר רוצה שנעשה חושך? אני צריכה לקרוא עוד קצת… אינך כועס?

הוא נטל אותה בזרועתיו.

– נעל את הדלת – היא אומרת לו ופושטת שמלתה מעל ראשה.

מעליהם, רוכנת על הספה הלבנה, מתנשאת הזרוע המתכתית של מפלצת-הקווארץ.

– תראה כמה אנחנו מצחיקים – היא מורה לו על בבואותיהם באהיל-המתכת המבהיק. הוא מתהפך על גבו ושניהם מסתכלים בגוויותיהם המעוותות בראי העקום, ראי-הניקל, שכמה וכמה פצעי חלודה אכלו את פניו המלוטשות והוסיפו נופך של סילוף לבבואות המעוקלות.

הם נרדמים ומתעוררים חליפות, עד שנשמע קול דלת-הכניסה בהפתחה ושעולו המגשש והעשוי של סבובודקין עולה במסדרון. לא מחזיקה בידו של יעקב והם עוצרים נשימתם וגוויותיהם קופאות בלי נוע. הם מקשיבים לצפוי ובא.

סבובוטקין פונה תחילה לחדר-הרחצה.

– אתה יכול להשאר שם – לוחשת לו האם מחדרה. – אל תעיז להכנס אלי.

הוא איננו משיב לה קולם של מים זורמים שוטף את הידרה החשוכה.

– שמעת אותי? – גובר קולה של האם, גבוה וצרוד.

הברז נסגר. סבובודקין גורר רגליו לעבר חדר המשכב.

– השאר שם – מתרה בו האם – אם תכנס אלי, אני יוצאת.

– נו, מה אתך, באמת? – הוא מתאמץ ללחוש במיטב הבריטון ששׂרד בגרונו. נשמעת חבטת-רגלים יחפות ברצפה. האם זנקה ממטתה, חלפה על פניו, דחפה אותו מעליה, נכנסה לחדר-הרחצה ונעלה את הדלת בעדה.

פתיחה זו מבשרת התפתחויות ממושכות, אם גם צפויות מראש, לכל הנוגעים בדבר.

סבובוטקין מקיש תחילה בזהירות על דלת חדר-הרחצה ונוזף באמא. אחר-כך הוא מגביר הקשותיו, ומשאין הוא נענה הגיעה שעתו להבהל ולהיות סבור שהיא מאיימת התאבדות. אז הוא אץ אל דלת חדר-הטיפולים ודופק עליה בבהילות:

– לאה, יעקב, סלחו לי… אינני אחראי למה שעומד להתרחש כאן… אני מבקש סליחה… לצאת מיד ולעזור לי… מיד! – עכשיו החליף את הבריטון בפלצֶטו קון-טרֶמולו.

לאה מעלה שמלתה על גופה הערום ויוצאת למסדרון. יעקב מוריד רגליו על הרצפה ומתחיל להתלבש. תורו יגיע קצת מאוחר יותר ויש לו שהות לנעול נעליו ולרכוס חולצתו.

לאה קרבה אל הדלת הנעולה. וכדי לרמוז לאמה שהיא נצבת לצידה במאבקה, הריהי פונה אליה בעברית, שאין סבובוטקין מבין בה אף מלה אחת, ומפצירה בה שתצא ותחזור למטתה, מפני ש“הברנש איננו ראוי שיבזבזו עליו לילה בלי שינה”. האם איננה עונה. לאה חוזרת ומפצירה בה ומיד היא עוברת לאיומים. “אם לא תפתחי לי, אז תראי מה שיהיה… רק תפתחי ואני אכנס אליך… מה איכפת לך? רק אני אכנס. הוא ישאר בחוץ”.

נשמע קול מפתח סובב בחור המנעול. לאה מנסה לפתוח, אבל גוף אמה חוסם את הפתח. – קומי, אמא, קומי קצת – היא מאיצה בה.

– אינני יכולה, אין לי כוח – לוחשת האם וקולה עולה מן הרצפה.

יעקב נקרא לדחוף את הדלת. לסבובוטקין אסור לקרב. הוא נשען בגבו אל קיר המסדרון, עוצם עיניו ומתנועע ימינה ושמאלה, כמו בטראנס, כשגבו משפשף את הקיר שפשוף מאווש. זו דרכו, כשכלים כל הקצים.

יעקב עובר על פני סבובוטקין, מחווה לו קידה אילמת ורומז לו שיחדל מלאווש. סבובוטקין פורש כפיו כמי שאומר, שאין הדבר תלוי בו והוא למעלה מכוח אדם.

יעקב נגש אל הדלת ואומר: – הזהרי, אני פותח… אולי תוכלי לזוז קצת?

האם משמיעה גניחה ומשתתקת. יעקב דוחף בזהירות את הדלת, נכנס בסדק, גוחן על האם, השעונה בגבה אל הדלת, בישיבה מפושׂקת-רגלים, על הרצפה. הוא משחיל זרועותיו תחת אצילות-ידיה ומרים אותה. היא כבדה להפליא, הרבה יותר כבדה מן הבת והרבה יותר רכה ממנה וגופה מדיף חום גדול יותר. רק ריחו של הגוף דומה לריח הבת. יעקב משחרר ידו האחת, כדי לפתוח את הדלת; ואז נצמד, לכדי רגע, גופה של האם אל חיקו והיא חשה בהתרגשותו ומפיה פורץ צחקוק מהיר, חרישי, מתפנק ונוזפני. מיד עוזרת לו לאה לגרור את אמה למטתה. לסבובודקין נרמז כי יחכה עוד מעט ואחר כך יכול להכנס, אבל האם פונה אליו, לפתע, ברוסית ואמרת: – נו, הכנס, הכנס… בין כה וכה אין לך תקנה.

יעקב ולאה חוזרים אל הספה הלבנה, יושבים עליה רגע, דמומים, זה לצד זו. באיטיות, תוך הרהורים, ששוב אין בהם כדי לקרב ואפשר שיש בהם כדי לרחק, הם מתפשטים ומתכנסים מתחת לסדין. מבוכה שורה ביניהם וכדי לסלקה הם מגששים זה בזו, גישוש שיש בו קורטוב של עלבון ויותר מקורטוב של פיזור-הדעת.

לפנות בוקר פקח עיניו. לאה היתה ישנה. אור ורוד בקע מבעד לתריס וצינה זרמה באלומות דקות לתוך הסדקים. הוא מהר להתלבש. כלל היה נקוט בידו, שלא לשהות בבית זה בשעת יקיצתה של המשפחה. מבקש היה להפקיע עצמו מן השותפות ללילה שחלף ומן העוויתות, החיוכים והמלים, שנועדו לפייס את הלבבות לקראת היום החדש ולקראת המאורעות, שיחזרו על עצמם בעקשנות מייאשת.

הוא ירד במדרגות לאטו, שלף עתון בוקר מתיבת-המכתבים של אחד הדיירים ובצאתו לרחוב החל מעיין בכותרות.

בחלפו על פני חדר המתים של “הדסה” ראה מודעת-אבל חדשה, בה מכריזים ביגון קודר על מותו של היקר באדם יוסף בורנשטין. הוא ניצב לפני המודעה ומבלי לעצום את עיניו ניסה בכל כוחו לדמות כי הוא רואה את שמו שלו מתנוסס בתוך המסגרת השחורה. אבל במקום שיראה את שמו שלו, חזר ונתגלה לפניו שם אביו, מודפס על מודעת-האבל.

2 כובע בימה של יפו

לפני שנים רבות שמעתי מפי יעקב סיפור עלייתה של משפחתו לארץ-ישראל.

תינוק בן חמש היה כאשר באה לידי הוריו האפשרות לקום ולהמלט לפלשתינא, מפחד ההחרמות ועונש-המוות שהיה צפוי לאביו במשטר הרוסי החדש.

בדרכם ממוסקבה לאודיסה, אל האניה, מניחים מאחוריהם בית בנוי בסגנון מצועצע, תערובת של מבוא יווני, עשוי שער משולש נשען על עמודים דוריים עם גרם מעלות ויקטוריאני, עשוי ברזל וצבוע לבן וזהב, במעמקיו של גן דובדבנים אפלולי וטחוב, לא זכו שילוו אותם בדרכם המבוהלת. את לילם האחרון על אדמת רוסיה עשו יעקב והוריו בחדר בית-מלון שווילונותיו קרועים וזגוגיותיו מנופצות. מאותו לילה נשתייר בזכרונו טעמם של קתלי-חזיר מעושנים.

במשך כל ימי ההפלגה באניה לא יצאו מתוך התא, מפחד המלחים הרוסיים, עד שעגנה האניה מול חוף יפו. שעה שירדו בכבש האניה, והוא נתון בזרועות אבו, חגו המדרגות תחתיהן ובהלה גדולה אחזה בו. הוא הבחין כי ענק בעל שפם שזרועותיו חשופות ושעירות ולגופו ספק מכנסיים ספק שמלת-אשה, חוטף את אמו ומניפה באוויר. יעקב לפת את צוואר אביו וגרונו נשתנק. עד מהרה ראה כי אמו הוטלה אל תוך סירה גדולה ומיד נתלש אף הוא מזרועות אביו ונזרק אל חיק אמו. אף אבא עצמו לא נמלט מאותו גורל, אלא שמחמת משקלו הרב הסתפק הספן בתמיכה שתמך באביו מתחת לאצילי ידיו. כל אותה שעה לא פסקו הספנים הערביים מלהשמיע צווחות גרוניות ויעקב חש כיצד אמו מבקשת להסתיר את האימה שתקפה אותה בחיוכים ולטיפות, שהעניקה לו ביד רועדת ובחפזון. גלים, שלמראית עין היו רכים ורחבים, טלטלו את הסירה, מניפים אותה למעלה ושומטים עצמם מתחתיה לפתע והסירה צונחת ומחשבת להתרסק. סילוני מים ניתזו מסביב ורוח, שעד כה לא הבחין בה איש, היתה נוטלת את הסילונים המתרוממים אנכית ומטפיחה אותם בפני האנשים. אותה רוח העיפה לפתע את כובעה של אמא, כובע מקושט נוצות בת-יענה, והטילתו על הלזבזת הרחבה של הסירה. אלא שאמא היתה מחזיקה גם בבנה גם בתיבת הקאוויאר, שבה היו טמונים כמה יהלומים, ולא הספיקה לה השעה לתפוס בכובע. עד מהרה גררו אותו הרוח והמים אל הים.

הכובע הלבן-אפרפר נח עתה במלוא הדרו על פניה גלים האפלים והיה נע ומכרכר כרכורי-חן בנוצותיו שנתפרשו לצדדים.

אבא הרים פנים אל הספן הניצב מפושק רגלים בחרטום הסירה ומשוט בידו וקרא: – נוּ, הלוֹ, נוּ! – ובידו הורה על הכובע. הספן צחק, הניף משוטו כמתאמץ להשיב את האבידה, אך ברוּר היה שהוא הודף את כובע ומבקש להטביעו. ומיד שב ופרץ בצחוק.

עתה הגיעה שעתה של אמא להחלץ להצלת כובעה. למראה כשלונו של אבא שינתה מן השיטה ופנתה אל הספנים בצרפתית.

– Le chapeau! – קראה לעומתם – Le chapeau!

הספן שעל החרטום חזר ופגע בכובע במשוטו והפעם אפילו לא העמיד פנים כי מבקש הוא לשלותו מן המים. בפשטוּת היכה על פני הכובע פעמיים ושלוש, אך לא עלה בידו לטבעו.

– יקחהו אופל – אמרה אמא ברוסית אל אבא. והנה, למרבה הפתיעה, פתח הספן הערבי פיו והתחיל משמיע קללות גסוֹת ברוסית מזוהמת.

בסירה ישבו המהגרים הנדהמים ואילו אנשי האניה, שלפניהם אולי עוד אפשר היה להתלונן, כבר היו רחוקים, מתעסקים בחבלים ובעוגן, אדישים לחלוטין לגורל האנשים שלמטה. על החוף הקרב ובא עתה, משעקרה הסירה ממקומה והחלה נעה לעבר הרציף, היו מצויים אנשים שאת טיבם לא הכירו אבא ואמא כל עיקר.

– יקחהו אופל – חזרה ואמרה אמא בלחש ושוב לא הביטה בכובעה, שהיה צף עתה מרחוק, מתגלה ונעלם חליפות, עם תנועת הגלים.

יעקב השפיל עיניו וראה את כפות רגליו היחפות של הספן הערבי, הניצב על החרטום וחותר במשוטו במים. בהונות רגליו היו שעירות, צפרניהן מזוהמות וגדולות-להדהים והן לפתו את רצפת-העץ של החרטום כלפות צפרני-הנשר את הענף שעליו הוא ישוב. אבל כף הרגל הבשרית והשטוחה, שנחה על לזבזת הסירה, דמתה לידו של קוף ענקי.

היתה זו הפעם השניה שבה היה יעקב עֵד אילם למפלה שנחלו אביו ואמו; בפעם הראשונה אירע הדבר במוסקבה, בגנם הירוק והטחוב. מעבר לגדר-העץ הגבוהה של הגן נשמע, יום אחד, קול מכושים ושיחת אנשים. אבא ואמא נגשו לראות בנעשה ונוכחו לדעת כי פועלי העיריה חופרים בור עמוק במגרש הסמוך.

– זהירות, אנשים! – פקד אבא ואמר – אל תחפרו בסמוך לגדר שלי. הן תמוטטו את כלונסאות.

– גם את הכלונסאות, גם אותך נמוטט, בורגני מפוטם! – ענה קול עליז.

אבא ואמא הביטו זה בזו, שתקו ולאיטם החלו נסוגים אל עבר הבית. מאותו יום פג ונתפוגג בלבו של יעקב הבטחון שנוסכים כתליו של בית בלבם של יושביו, ומאותו יום אירע דבר קשה עוד יותר: נימת דיבורם של הוריו נשתנתה, גם כשדיברו בינם לבין עצמם ואפילו כשפנו אליו, אל בנם.

הכובע שנשמט לים וצפרניו המזוהמות של הספן עיוותו עתה בנפשו של יעקב תמונת-חיים מסוימת ללא תקנה.

על האדמה החדשה דרכו שלושה אנשים, שבלב כל אחד מהם מקננות מחשבות נוראות והם מתאמצים בכל כוחם להסתירן זה מזה. אילו היו אבא ואמא צעירים יותר, אפשר שהיו פותחים סגור ליבם ומגייסים להם ישועה זה מזו; ואילו היה יעקב קשיש יותר, אפשר היה בכוחו להעניק להם אותה ישועה. אבל מאחר שהם היו כמות שהם והוא כמות שהוא, נגזר דינם.

את היהלומים שהביאו עמהם מסרו לידיו של צורף, בן-ארצם, למכירה. אחר כמה ימים החזירם הצורף ואמר שאין לו קונים. כשהלכו לצורף אחר, נתברר שהאבנים הוחלפו בפגומות, שערכן פחות מן החצי.

כשקנה אבא בית קטן על שפת הים, ברחוב גאולה, והם ערכו בו את רהיטיהם החדשים והספיקו לעשות כמה לילות במטה משלהם, הופיעו פקידי בית-המשפט והוציאו צו-פינוי, מפני שהמוכר, שנמלט בינתיים מן הארץ, מכר להם רכוש לא-לא.

אבא אמר שאין לדברים תקנה, מפני שאת אופיו לא יוכל לשנות; ואם אי אפשר לתת אמון בדבריו של אדם, אין הוא יודע כיצד לחיות.

אף על פי כן עמד לו כוחו לחיו עוד שנים אחדות. ובאותן שנים מעטות שעוד נותרו להם, לאב ולבנו, לחיות יחדיו, ראה יעקב כיצד הופך אביו להיות יצור מבוהל, השב לביתו לעת ערב ולוחש באזני אמא את העלבונות שהשמיעו אנשים מאחורי גבו בשפה הזרה, העברית, שעה שבא אל בין הבריות, לבקש לו פרנסה. אמא היתה בוכה ואבא היה מנחם אותה ומאשים את עצמו ואומר כי לא יוסיף לספר עוד באזניה דבר. אבל ממחרת היום היה המחזה חוזר ונשנה. זמן מה לפני מותו פסק אבא מכל נסיונותיו בארץ החדשה. הוא נסתגר בחדרם ונשתתק. את המכרים המעטים שבאו לנחמו גרש מעל פניו ובאזני אמא אמר כי הוא מבקש את נפשו למות.

אחר כך הופיע שמו על פני מודעת אבל; לא זו שלפניה ניצב עתה יעקב, אלא אחרת, דומה לה, מודבקת אל קיר הבית שבו גרו, בדבק לח, קמחי ומטפטף, ממש כשל זו שלפניו.

3 מיצי וצרלי, פרומה ופרידה, רוזוולט ואחרים

כגנב במחתרת סובב יעקב את המפתח בחור המנעול של בית אמו ונכנס למסדרון. הוא נעל את הדלת מאחריו ומיד נקטעה הווית הזריחה והוא מצא עצמו שרוי במסדרון אפל, נושם חומם של כמנין אנשים ישֶנים. לפנים, כשהיה אבא חי, התגוררו בדירה זו רק ארבע נפשות – אמא, אבא, יעקב וסבתא, אם-אמו. כשהלך אבא לעולמו החלה אמא משכירה בדירתה חדר אחר חדר. תחילה הושכר החדר שממול לדלת הכניסה. נגר שהגיע מווינה, ושמו ווילי, ואשתו מיצי ובתה לילי ובנם שמחה נצטופפו בחדר המרובע, שמרפסתו יוצאת אל הגן הציבורי שלמטה. מיד העלה הנגר ווילי גגון מעל למרפסת ושם היתה אשתו מיצי מתקינה תבשיליה. הבת לילי היתה סועדת בבית הספר שבו למדה תפירה. היא היתה באה הביתה רק ללינה ואילו שמחה, הבן, למד בישיבה שבבני-ברק הסמוכה והיה מופיע בבית לשבתות ולחגים. וויל עצמו, צנום, חיוור ופניו מבוהלות תמיד, היה מופיע כאן בשעות הערב, יושב בלי אומר ודברים אל השולחן, מול מיצי הגדולה, עבת הבשר והלבנה כנר דונג שהגיר חלבו על גדותיו, ושעה ארוכה היה מגיח אל קרבו תבשילי בצק ובשר בכמויות מפתיעות, שלא הותירו שום זכר וסימן ברזון-גוויתו הקטנה, גוויה דוממת, שרק עינים מופתעות ונדהמות עם פיקת-גרגרת מחודדת, עולה ויורדת תמיד בין גידי צווארו, העידו על מציאות החיים בקרבה.

נחרתה של אמא-מיצי קידמה עתה את פני יעקב במסדרון. ווילי הדומם היה ישן ממש כפי שהיה ער – בלא קול. ולילי-הבת, העתידה להיות בת דמותה של אמה, נשמה נשימות עמוקות, נשמעות-לאוזן, נשימות העתידות להיות נחרות, כאלו של אמה, בבוא היום.

הלאה מזה היתה דלת קבועה במרכז המסדרון ומאחוריה חדר שאין בו חלונות ורק דלת שניה, קבועה בקיר הפונה לגן-ציבורי, היתה משמשת פתח שאינו מוליך לשום מקום. המרפסת, שהיתה אי-פעם מאחורי אותה דלת, התמוטטה לפני כמה שנים ונפלה לגן. מאז סומרה הדלת בשתי קורות עץ מצולבות ושוב אל נפתחה. על אחת הקורות נראתה יפה הכתובת Made in Japan, ומלבדה לא היה בחדר כל קישוט אחר. מבעד לסדקי התריס השבור היה נכנס ובא, בקושי ובמאמץ של חולה אסטמה, מעט האוויר שהיה דרוש לריאותיהם של שלושת דיירי החדר – פרידה, ובעלה אהרל’ה, ואחותה פרומה – וכן אורחם, הקבוע פחות או יותר, צ’רלי, השוטר האנגלי.

פרומה הגיעה מפולין בהשתדלותה הנמרצת של אחותה פרידה. וכיוון שבימים ההם לא היה אפשר לה ליהודיה לבוא לארץ-ישראל בדרך של הגירה חוקית, מפני שהאנגלים לא נתנו סרטיפיקאטים, מצאה פרידה בחור תימני שנסע לפולין תמרות תשלום לא גדול ונשא לו את פרומה שם לאשה ואחר כך הביא אותה לארץ-ישראל ונתן לה כאן גט פטורין, ככל שהוסכם עליו מראש. מה שלא היה כלול בהסכם בא לעולם בצורת תינוק שחרחר, שנמסר להורים-מאמצים תמורת תשלום אשר כיסה, בסופו של דבר, את כל ההוצאות שהיו כרוכות בנסיעתו של האב התימני לפולין. וכשבאו כל הדברים הללו על תיקונם נמצא לפרומה חתנה האמיתי, הוא השוטר צ’רלי, שהיה בא ללון בחדר חסר-החלונות כל אימת שהיה פטור מעבודת-לילה במשטרה. הוא הביא אתו לחדר קופסה של צבעי-מים ובשעות הפנאי היה צובע גלויות מצולמות ומייפה אותן כל כך, עד שנראו ממש טבעיות וכל הרואה אותן אמר כי צ’רלי הוא אמן אמיתי.

לפרידה ולבעלה היה צ’רלי למשוש-נפש ולא גרם להם כלל שיתלוננו על צפיפות; אבל אמו של יעקב טענה כי פרומה וצ’רלי לא הובאו בחשבון-השכירות והם מכבידים על החיים בדירה, הן מפאת המעמסה על הביוב המקולקל של הבית, הטעון תיקונים יקרים, כל שני וחמישי, והן מפאת העומס על התור לחדר-הרחצה, תור שבלאו הכי הוא משמש מקור עגמת-נפש רבה לכל הנוגעים בדבר. ומי אינו נוגע בדבר?

אהרל’ה, בעלה של פרידה, התנדב להעלות את דמי-השכירות, מפני שהיה אדם שקט ושונא-מדנים, אבל דוקה מסיבה זו עצמה חזר בו, לאחר שפרידה אשתו הוכיחה אותו על פניו במלים שנשמעו יפה בכל אחד מן החדרים שלאורך המסדרון.

כיצד היו הארבעה מסתדרים בחדרם האטום אין לדעת ברור, אבל דומה שצ’רלי ופרומה וגם אהרל’ה ופרידה היו שמחים בחלקם ורוחם היתה טובה עליהם על פי הרוב. אפשר שדבר זה ניתן להבינו ולהסבירו – בעיר מורעבת ונתונה למשטר מלחמה של צנע ופתקי-מזון – נוכח מקצועו רב-המזל של אהרל’ה. הוא היה עובד במחסן ממשלתי של בשר ופירות, מין מחסן מרכזי שבו אצרו השלטונות שאת מנות המזון של תל-אביב. מנהל בית הקרור הזה היה בן-עירה של פרידה, אשת אהרל’ה, והוא הכיר את פרידה עוד לפני שנשא אותה אהרל’ה לאשה, “כשעוד היתה יונקת, כזאת קטנה”. כפי שהיה מנהל-המחסם אומר בשעת ביקוריו התדירים אצל בני המשפחה, הן בשעות הערב, כשהיו מתכנסים לאכול ממה שהביא אהרל’ה מן המחסן, והן בשעות הבוקר, כשהיה אהרל’ה שרוי במחסנים, שהטמפרטורה בהם נמוכה מאפס, והשוטר צ’רלי היה עומד על משמרתו שבעיר. לפרומה, כלתו של צ’רלי, ללא היה איכפת. אף כי היתה תמיד שרויה בבית, בלא מעשה, הרי זה כאילו לא היתה כלל.

רק לאמא היה אכפת, מפני שהיתה חוששת לרושם הרע שיעשו האנשים הללו ומנהגיהם בנפשו של יעקב וגם מפני עצם העיקרון. וכששאלה אמא את נפשה מה היה אבא אומר אילו חי וראה כל זאת, היתה אומרת כי אולי טוב לו שמת ולא זכה לחזות בעיניו עד היכן הגיעו הדברים בבית, בביתו שלו.

כמו כן היתה אמא כועסת ונעלבת מן המנהג המגונה שנהגה פרידה בתבשילים ובצכרי-מזון שהכינה במטבח המשותף. אם מפני חשש של לשנה ואם מפני חשש עינא-בישא היתה פרידה נשאת את סיריה כשהם מכוסים בסינר, נתונים תחת שדיה הגדולים, ליתר מסתור. וממנה למדה גם מיצי, אשתו של ווילי הנגר, ואף היא החלה נושאת את הפנכות במסדרון כשהן מוצנעות תחת מפלי-בשרה. רק לאמא לא היה מה להסתיר.

והוא הדין בדיירי החדר השלישי – רוזוולט ואשתו. גם להם לא היה מה להסתיר. אכן, שמו של הדייר לא היה רוזוולט, אבל דומה היה כל כך לנשיא ארצות-הברית, שתמונתו התנוססה באותם הימים מעל דפי העתונים, עד שהכל כינוהו כך ואף קיבל את כינויו בלא מחאה. מה גם שרוזוולט, יליד גליציה שבפולין, הגיע לארץ ישראל דרך ארצות-הברית, ולפני שהתגורר בדירת אמו של יעקב היה תושב העיר ניו-יורק, שם גם למד את המקצוע שפתח לפניו, עכשיו, אפשרויות בלתי מוגבלות.

רוזוולט היה מזייף-מזונות. כלומר, לא מזייף אלא מייצר מזונות-שלא-כדרכם. דגים ממולאים וקציצות-בשר ידע להכין מקליפות של תפוזים; ונקניק היה מתקין מבטנים, תפוחי-אדמה וסובים. בנעוריו למד רוזוולט בווינה את תורת הכימיה, אבל בניו-יורק נפל לידיו ספר מעניין, ספר-משפטים, שבו הובאו פסקי בית הדין העליון של מדינת ניו-יורק בפרשיות הפלילים של מזייפי-מזונות. ולצידו של כל פסק-דין גוּנוּ דרכי הפשע לפרטיהם. מאותו ספר למד רוזוולט דברים, שהפרופסורים שלו בווינה לא חלמו עליהם. ומאחר שרוזוולט היה חולמני מטבעו, עשיר ברעיונות ובעל יזמה, למד את פרקו על בוריו. הוא הגיע לארץ-ישראל עם פרוץ מלחמת העולם, ממש בשעה שסל-המזונות נתרוקן והממשלה החלה מנהיגה קיצוב, תורים ופקקים.

רוזוולט ידע כי מקום-מגורים זה, בחדר המרפסת הסגורה, הדל שבחדרי הבית, אינו אלא משכן ארעי לגביו, ובקרוב הוא עומד לעקור לדירה של ממש. גם לאמא של יעקב היה מבהיר ענין זה יום יום, וביחוד בראשון לחודש, כשהיה דוחה פרעון תשלומיו בעד אותה מרפסת סגורה.

דבר זה היתה אמא סולחת לו; אבל מה שהיה מכה את אשתו הזקנה לעתים קרובות כל כך ומה שבכל יום שואג באזניה חרפות מפולפלות, הראויות לפיו של הולל צעיר, דבר זה לא נסלח לו. אך כיוון שהיה רוזוולט איש משכיל לא הרהיב אף אחד מן הדיירים להעיר אזנו על מעלליו, מה גם שהיה שחקן שחמט מצוין, וחברתו רצויה גם לאהרל’ה גם ליעקב.

הוסף על כך את העובדה שהיה, בסך הכל, דייר ארעי העומד לפרוש בכל רגע, עם התבססות עסקי-המזון, ולצאת לדירה גדולה משלו.

רוזוולט היה צועק ומחרף גם מתוך שנתו, בשפה מבולבלת, ספק גרמנית ספק אנגלית ספק אידיש. וכשנכנס יעקב לפנות בוקר אל מסדרון הבית עוד הספיק לשמוע בדל-משפט שלא עמד על משמעותו. הוא קרב על בהונותיו אל דלת החדר הרביעי, בו התגורר עם אמו וסבתו. אמא עדיין לא חזרה משמירת-לילה במושב-הזקנים, שבו היתה מחזיקה בחצי משרה של אם-הבית; ואילו סבתא כבר היתה ערה, יושבת ליד החלון, שקועה בתפילת שחרית.

סבתא הציצה ביעקב מעל משקפיה וחזרה ונתנה עיניה בסידור-התפילות. עומדת היתה בעיצומה של ברכה מן הברכות ולא היה אפשר לה להפסיק. אילו ידעה לשון-הקודש, רשאית היתה לומר ליעקב את אשר בליבה, מפני שבלשון-הקודש מותר להפסיק אפילו באמצע התפילה; אבל מאחר שהיתה דוברת אל יעקב רוסית או אידיש, חייבת היתה להמתין עד לסיום הקטע.

גם יעקב המתין, אף כי ידע את אשר יש לה לומר לאזניו.

4 כשרונותיה הדרמאטיים של סבתא

כשנעור משנתו היתה השעה קרובה לשלוש אחר חצות היום. על השולחן ציפתה לו ארוחת הצהרים שהתקינה לו אמו, לפני שנכנסה למטתה לחטוף תנומה קלה לקראת ליל-העבודה הבא.

סבתא ישבה ליד החלון וקראה בלחש מתוך צאינה-וראינה. מיד כשזקף יעקב קומתו בתוך המיטה הפסיקה סבתא מקריאתה – צאינה-וראינה כתוב אידיש ומותר להפסיק בו כל אימת שרוצים, ובכל לשון – והמשיכה ממקום שהפסיקה בבוקר.

– אילו היה אביך חי – אמרה סבתא – לא היית מגיע למה שהגעת. דע לך שאבי, שהיה אביך-זקנך, נתעלה למדרגה של צדיק גמור; וכשנפטר, שבו והחזירוהו מעולם האמת והניחו לו לחיות עוד חמש עשרה שנים.

יעקב רמז לסבתו שאמא ישנה, אבל סבתא מאנה לוותר על מה שיש בפיה לומר ובהנמיכה קולה הוסיפה להשמיע באזניו סיפור שהיה נהיר לו משחר ילדותו. סבתא לא נלאתה לספרו, חוזר וספק:

– הדופק כבר לא פעל אצלו וגופו היה קר ומתחת לצפרניים היה הדם קפוא ושחור. אבל בבוקר, כשקמתי משנתי, ואי אז ילדה קטנה, אולי בת גילך…

יעקב עצם עיניו והקשיב. ידוע היה מן הנסיון כי לא יעלה בידו להסיח את דעתה לענין אחר. כוחה של סבתא בסיפור היה מופלא וקולה היה נעים, מתנגן כמו בשני מיתרים בבת אחת, מחמת פגם שבקול.

יעקב היה מצפה שתסיים פרשת מותו ותחייתו של אביה. סיפור זה לא עורר את רוחו ביותר, אף כי גם הוא היה מלווה להטוטי בימוּי מופלגים, כגון הקריאה “אהוי!”, שהשמיעה סבתא בהנפת שתי ידיה באוויר, בשעה שהגיעה למקום שהיתה מספרת כיצד נתעוררה בבוקר משנתה, ממחרת יום מותו של אביה, והנה היא רואה כי הוא יושב לדי שולחנו ומעיין בספר. – אבה, הרי אתה מת! – קראה בקול צרוד. – אמנם כן, בתי – משיב אביה (בקולה המעובה של סבתא-הארטיסטית) – נשמתי עלתה אמש למרומים, אבל שם ציוו עלי לחזור ולשוב אל האדמה… הכל הראו לי במרונים, אלא שאין אני רשאי לגלות דבר… חמש-עשרה שנים נוספות ציוו עלי לחיות…

וכאן סבתא מחרישה שעה קלה, מניחה לשומעיה להתנער מן התדהמה הנוראה. ואז היא מוסיפה לספר – תוך דילוג דרמאטי על כל אותן חמש-עשרה שנים – על יום מותו הסופי של אביה, היום המר והנמהר, – אף כי היה צפוי מראש! – כאשר הוכתה כל העיר בתדהמה לשמע מותו. שהרי האנשים הם קטני אמוּנה, ואף על פי שידעו מראש כי אביה ימות מקץ חמש-עשרה שנים בדיוק, לא האמינו. עכשו, שמת, הוכו בתדהמה. וכאן סבתא מתארת כיצד קיבל רב-העיר את הידיעה. היא קמה ממקומה שליד החלון ובהרמת-קול פתאומית היא משמיעה זעקת-אפתעה ומתארת כיצד נפל הרב על פניו אפיים ארצה. לרגל התרגיל המופלא שסבתא מבצעת במקום זה פוקח יעקב את עיניו לראות כיצד היא כורעת על ברכיה בזריזות-נעורים, חרף שמונית שנותיה, ומדגימה ארצה-פול צבאי בתכלית השלמות. אחר כך הוא חוזר ועוצם את עיניו, מפני שמכאן ואילך יהיו הפעלולים של ההצגה פונֶטיים בלבד. הנה תשמיע סבתא קטע מתוך נאום-ההספד של הרב ואחר כך תשָמע צעקת-שבר, יוצאת מפיו של ראש הישיבה, הוא רבי יצחק אלחנן בכבודו ובעצמו. – צדיקים כמו אבא שלי אינם מצויים עוד בדורותינו – מתקרבת סבתא לסיום הפרשה. – לא זכיתי לראות כמותו… אבל בעלי עליו השלום, הוא סבא שלך, היה איש אחר לגמרי…

וכאן יעקב זוקף אוזניו. סיפור חייו ומותו של סבו, לעולם אינו מַלאֶה אותו. לאחר שתיקה קלה ואנחה כבדה בסיומה, יגיע תור של סבא ויעקב מצפה לגלות, בפעם המאה, איזה גוון חדש, איזה מפתח נוסף לחידה הטורדת את דמיונו.

ברוב ערמומיותה פותחת סבתא את הסיפור בהסתייגות וכמו מתוך רצון להשתמט מלספר: – מה, בעצם, אפשר לומר עליו? אדם חוטא היה, בל אחטא בשפתי… על שכמותו מטוב שלא לדבר…

יעקב שותק ומצפה. ומאחר שיצר-הסיפור של סבתא גדול מיצר-ההתגרות שלה, הריהי מנוצחת מיד.

– סבא שלך, זכרונו לברכה, צריך לרחמי-שמים. אי אפשר לומר עליו שהיה מושלם בכל המעלות… אמנם למד תורה בנעוריו והיה ידען גדול… היה לו ראש מצוין, אבל מיראת-שמים היה רחוק. אין להשוות אותו לאבי, זכרונו לברכה. אבי נתעלה למדרגה של צדיק גמור… ואילו בעלי… וכי מה אספר לך על סבא שלך? שהיה מלומד בשפות? הלוואי שלא היה יודע כל אותן שפות. מה יצא לו מזה? שהיה קורא בשפינוזה, טפו! בל יזכר שמו. מה יצא מכל הספרים הטמאים שהיה מכניס לבית? אפילו בחנות היה יושב וקורא. חנות מלאה כל טוב היתה לנו, מכונות-תפירה, שעונים, גרמופונים. מה היה חסר לנו? והוא יושב מאחורי הדלפק וקורא פילוסופיה, המטורף. נכנס קונה מבקש שעון… והוא, בעלי, שיהיה לו גן עדן כשר, בעלי אומר: “תביט לך שם בעצמך”. וחוזר לפילוסופיה שלו. והקנה מציץ בספר שבידי זקנך… רק זה היה חסר לנו! שוב לא חזר הקונה לחנות. ולבעלי לא איכפת. חששה ימים אחרי חתונתנו סיפרו לי עליו את האמת, אבל אז כבר היה מאוחר, כבר אהבתי אותו. הייתי צעירה והוא היה יפה. והרי לא ידעתי שהוא קורא בספרים משוקצים כאלה. ואבי המסכן בוודאי שלא ידע. הכל נודע לנו במאוחר. טעות, טעות נוראה היו הנישואים האלה.

סבתא שותקת שתיקה קלה, הופכת מחשבה או זכרון בינה לבין עצמה.

– ומה אם אהבתי אותו? הבריות היו אומרים שאפילו ירא-שמים לא היה, סבא שלך. אומרים שהיה אפירוקס. היא קורא שפינוזה בכל לשונות הגויים. וכיצד מת ונפטר מן העולם, הרי ספרתי לך… בשבת יצא מן הבית ואני הייתי סבורה שהלך להתפלל מנחה בבית-הכנסת. אחר כך החשיך היום וסבורה הייתי שנשאר לתפילת מעריב. ואחר כך ירד הלילה והוא לא שב. יצאתי לחפש אותו. הלכתי במורד הרחוב. לבי אמר לי. הלכתי, ובתי הקטנה, אמך, על זרועותי. נו, בבית הכנסת לא מצאו אותו, כמובן, וגם אני לא העליתי דבר בחיפושי. ואז התחיל יורד גשם. מבול ירד על הארץ ואני נחפזתי לחזור לביתי וסבך איננו… כל הלילה לא עצמתי עין ובבוקר דפקו אנשים על הדלת והביאו אותו. שני גויים, עגלונים מן הכפר הסמוך, מצאו אותו קפוא על שפת הנהר… לא מנחה הלך להתפלל ולא מעריב, אלא נטל עמו ספר גרמני והיה משוטט בגנים ובשדות שמעבר לנהר, משוטט וקורא, משוטט וקורא, המטורף. וכשירד הלילה נכנס לפונדק של גויים ושם המשיך בקריאה באותו ספר גרמני ארור. ואחר כך ירד גשם והוא אץ לחזור הביתה… מופקר לא היה… בלילה היה מקומו בבית… גם הוא אהב אותי ממש כפי שאני אהבתי אותו… ואולי קצת פחות… שהרי לא היה מקפיד במצוות… וכשהגיע לנהר היה שם שטפון גדול והמעברה נגרפה והגשר הוצף במים. אז הניח את הספר הגרמני בחיקו ובקש לעבור את הנהר בשחיה… יהודי עובר את הנהר בשחיה, כאילו היה גוי! ועל הגדה נשאר מוטל, קפוא מקור, ושם מצאוהו האכרים בבוקר והביאוהו הביתה… חמשה ימים קדח ולהט… עוד לא מלאו לו ארבעים שנה… אולי שלשים ותשע…

סבתא משתתקת וכאן יעקב שואל, בפעם האלף:

– מה היה הספר הגרמני, אולי תזכרי סבתא?

– לא אזכור. וכי למה אזכור את אסוני?… בלי ווידוי מת… הכרתו עזבתו… בלי ווידוי…

– ואת בטוחה שלא השאיר אחריו מחברת, או כתבים?

– אינני ידועת… אף פעם לא רציתי לדעת.

– ואלי בכל זאת את יודעת?

– אבי השאיר אחריו כתבים. פירושים נפלאים לתורה… בהלוויתו הלכה כל העיר והרב התעלף בזמן שנשא הספד… פעמיים התעלף…

– סבתא, כשאמא תתעורר אמרי לה שהלילה אחזור מוקדם – אמר יעקב וקם מאצל השולחן.

– אינני ישנה – אמרה אמי ממטתה – איך אפשר לישון כשאתם מדברים.

– אמא, – נחפז יעקב לבשר באזניה – יש לי ידיעה טובה בשבילך: גמרתי עם האקדחים… את בוודאי תשמחי לשמוע… גמרתי.

– הסתלקת מן החבורה?

– לא, אמא. אבל עברתי לתחם אחר. בלי יריות.

– זה טוב, אני שמחה… אכלת הכל?

– אעשה סיבוב בעיר ובאחת-עשרה לכל המאוחר אני בבית.

– אני אנסה לחזור ולהרדם. איפה תאכל ארוחת ערב?

– אצל מישהו מהחברים. יהיה בסדר.

– שוב אתה הולך? – אמרה סבתא, נדהמת. סבורה היתה, כי לאחר מה ששמע מפיה זה עתה, ישנה את אורח-חייו מן הקצה אל הקצה.

כשיצא יעקב מן החדר פסע לאורך המסדרון, נטל לו מגבת מן הקולב ופנה לחדר האמבטיה. שוב היה הביוב סתום וצחנה עמדה בחלל הכוך האפלולי. אבל מבעד לצחנה אפשר היה להבחין בסבון האנגלי המשובח שבו רחץ עצמו צ’רלי בבוקר וכן בבשׂמים האיומים, המתקתקים, שמתיקותם נתמזגה מזיגה מטורפת עם צחנת-הביוב – בשׂמים של פרומה, שלא פסקה מלהדר עצמה רוב שעות היום.

בצאתו מן הרחצה החל קולו של רוזוולט עולה מן המרפסת הסגורה וצפוי היה כי תוך דקות אחדות יהדהדו זעקותיו על פני הדירה כולה. גם היום לא תוכל אמא לישון.

5 יעקב בגימנסיה

על שנות לימודי בגימנסיה אני יכול לומר, שהיו מחורבנות. על הענין נפתח ברגל שמאל. לאמא לה היה כסף לשלם בעד לימודי והיא הלכה אתי אל אחד מיקירי-העיר, שתרם סטיפנדיה על שמו. הוא בדק אותי כמו שבודקים סוס בשוק. אמנם לא הביט לי בשניים, אבל נכנס לנשמה. הוא רצה לדעת אם אבא שלי היה ציוני; אם אני לא קומוניסט, ואם אני מבטיח להיות תלמוד חרוץ.

בחדר היפה ההוא, בין ארונות הספרים והשטיחים הרכים, מול שולחן-הכתיבה החום והענקי, גמלו בלבי שלוש החלטות: לשנוא את הציונות, להיות קומוניסט ולעולם לא להכין שעורי-בית.

את ההחלטה האחרונה קיימתי בשלמות. האחרות היו מסובכות יותר, ולא מושכות את הלב במידה מספקת.

כך זה התחיל, אבל ההמשך היה גרוע עוד יותר.

בכיתתי הייתי היחיד שלמד בסטיפנדיה. האחרים באו מבתים שהיו בהם עוזרות, והאבות היו סוחרים, רופאים, עורכי-דין ופקידי-ממשלה בכירים. אחד מהם היה קצין-מחוז ובנו היה בא לגימנסיה לבוש מקטורן מצבע החלודה ומכנסי פלנל אפורים, כדרך שלבשו סוכני הבולשת הבריטים והשוטרים האנגלים, כשהיו בחופשה, בלא מדים.

בקרב הבנות היתה אחת שלאמא שלה היו שני גברים בבית – אחים תאומים; וכל העיר ידעה מה מתרחש שם. ונערה אחרת היתה בתו של חזן אמריקאי מפורסם, ששלח אותה ללמוד באר-הקודש, והיא גרה בדירה משלה, וגם אצלה התרחשו דברים משונים. המורה שלנו לאנגלית יכול לספר על כך הרבה. הוא היה הולך שמה כמעט יום יום.

וכל אלה היו מביאים לגימנסיה כריכים, שהזילו ריר מפי, שעה שהייתי מתבונן בהם בהפסקת-האוכל, לועס את פרוסות הלחם שלי, המתובלות בצנון, זו הצידה שהיתה אמי נותנת לי, בתוֹך שׂקיק כוּתנה אידיוֹטי, מרוקם בפרחים. ואפילו כל זה לא די, נתחולל בי בזמן ההוא שינוי מרגיז. בבית-הספר העממי הייתי אחד מן החבורה, קבצן בין קבצנים, וקולי היה נשמע יפה. והנה בגימנסיה כמו השתתקתי. אף על פי שהיה לי מה שקוראים ראש טוב, לא עלה בידי להצטיין בלימודים. אלא שזה עדיין לא היה נורא ביותר, מפני שבכך כאילו הגשמתי את החלטתי, שלא להכין שעורי-בית. אבל מלבד ראש טוב היה לי גם קול טוב, ושמיעה מצוינת וחשק עצום לשיר; אבל אחרי זמן קצר ביותר סוּלקתי ממקהלת הגימנסיה, מפני שהייתי נוֹער ומזייף כמו חמור, ועד היום אינני מבין מדוע קרה הדבר.

עניין השירה במקהלה הטריף את דעתי הרבה יותר מן העובדה שלא הזמינוני לנשפי-ריקודים בערבי-שבת. ופעם אחת, כאשר זומנתי סוף סוף לנשף כזה, נתברר לי – ולכל הנוכחים – כי באחד מגרבי נפער חור גדול, ובשני היה טלאי לבן על גרב חוּם, מעשה ידי סבתי להתפאר.

לימים הוטל עלי חרם, מחמת פליטת-פה אומללה. אמרתי לאחת הבנות, כי הקומוניזם הוא רעיון צודק, מפני שהוא בא לתקן עוול שנכפה על אנשים שלא באשמתם; שהרי המשפחה שבה אדם נולד היא ענין מקרי; ולמה יגרע חלקו של מי שנולד להורים עניים? ולשם תיקון עוול שכזה מותר אפילו לנקוט בכוח ובאלימות.

בני כיתתי צרפו אחת לאחת החליטו לנדות אותי מן הטעמים הבאים: ראשית – מפני שאמרתי מה שאמרתי. שנית – מפני שגרבי מטולאים ויש לי רגש-נחיתות; ולרגש כזה אין תקנה, והוא מוליד אלימות; ושלישית – וזו הראיה – נצחתי בהאבקות אחד מטובי הנערים של הכתה, שהתגרה בי בשעת ההפסקה; ונצחוני בא לי מכוח אמונתי באלימות.

וכאשר הגיעה שעתה של הכיתה להצטרף לשורות ה“הגנה” ולהשבע על אקדח וספר תנ"ך, לא שיתפוני בטקס. ומאז חייתי בכיתה על חרבי, אם אפשר לומר כן. אלא, שכאמור כל זה לא היה נורא כל כך, אלמלא סלקוני מן המקהלה. אילו יכולתי להשמיע קולי, ולשיר כאוות-נפשי, לא היה לבי מר עלי כפי שהיה בכל שנות לימודי. וגם השנים שבאו לאחר מכן היו בוודאי מביאות בכנפיהן זמירות אחרות.

עד עצם היום הזה אני מאמין, כי אילו ניתן לי לשורר סולו באותו קול בריטון, שהחל נובט בימים ההם בגרוני, לא הייתי מעולל כמה עלילות, שהיו בעוכרי. ואפילו הניחו לי לזמזם כמה תיבות-ליווי, בשורות האחוריות של המקהלה, גם אז היה מספרם של מעשי-השוא שבחיי קטן לאין ערוך.

אבל את הנעשה אין להשיב, ואני מפרש את כל הענין בכך, שרק אני עצמי גזרתי שתיקה, או שיתוק, על גרוני. ואף על פי כן אני מטיח, עד היום הזה, מלים מזוהמות בכל אחד מחברי-לכיתה, במידה שזכר שמם עולה לפני.

כאלה היו איפוא פני הדברים, ואין פלא שחפשתי לי מקום אחר להניח עליו את ראשי. וכאשר בא לידי כרוז הקורא לנוער להוציא לאור “עתון בלתי תלוי, מהפכני, לקידום שאיפותיו של הנוער העברי ולהשתחררות מכל תלות בדור הקשישים השולט בישוב”, קשרתי קשרים חדשים והפלגתי באפיק אחר. ואז, באחת הישיבות הנרגשות שלנו, הופיע נער צהוב-שׂער, רזה, מעשן סיגריה אנגלית שריחה מתקתק, והיא נתונה בפיית-עישון ארוכה, עשויה שנהב.

6 המחבר: הנער בעל ביית העישון העשויה שנהב

לאחר זמן הכרתי אף אני את אָריק, ואני זוכר יפה מה מראה היה לו באותם הימים. שׂערו ארוך וצנוף בבלורית מחושבת לכל פרטי-תלתליה ולרגליו נעלים מחודדות מתוצרת חוץ; מאחורי המשקפים, נתונים במסגרת קרן-צב עבה, התרוצצות עינים קטנות, בהירות כחלחלות, שפזילה דקה שלהן מוסיפה לפניו אי-שקט וסבר של סקרנות.

אריק הביא לפני בני החבורה הצעה רבת רושם: כיוון שהוא שולט בשתי שפות זרות – בשפה הגרמנית, שאותה למד כשהיה נער-שליח בחברה גרמנית של חלקי-מכונות; ובשפה האנגלית, שלמד אגב עבודתו במיסיון הסקוטי ביפו – הריהו מציע שהעתון יפרסם, דרך קבע, תרגומי-מופת מתוך ספרויות המופת של העמים הנזכרים לעיל, ותרגומים אלא הוא מוכן לספק, הן מתחום הפרוזה (פרק מתוך “הקורנט” לרילקה, שנשלף מכיסו בו במעמד) והן מתחום השירה (בביתו יש עמו, בהכנה, כמעט כל הפתיחה לסרטוסטרא של ניטשֶה)?

לתענתם של כמה מן הנוכחים, כי דוקה “הקורנט” הוא שירה ואילו ניטשָה הוא פרוזה, ענה אריק בשטף לשון עז כל כך, עד שלא הניח במתנגדיו אלא תדהמה ותחשת-כלימה.

– ומה יש עתך מאנגלית" – ביקש יעקב לדעת.

– אנגלית איננה מהווה שום בעיה – השיב אריק – מה שתזמינו תקבלו תוך שני ימים. לכל היותר שלשה.

בו המעמד הוזמנו קטעים משיקספיר, וולט וויטמן וינס פטר יעקבסן, הגם שהאחרון לא כתב אנגלית, אבל היה חביב על יעקב.

– ואם אפשר שתלמד צרפתית – דחק בו אחד, תלמיד בית המדרש למורים – רצוי שתכין איזה דבר צרפתי.

– אין בעיות – הבטיח אריק – רק שאלה של זמן. אם תתנו לי שהות, אוכל להביא.

מאותה ישיבה יצאו אריק ויעקב בצוותא ומאז לא נפרדו ליותר מיום או יומיים רצופים; ואף פרידה כזו היתה נגרמת, על פי הרוב, לרגל עיסוקיהם במחתרת, שאליה מצאו שניהם את דרכם זמן מועט לאחר שהעתון, וסיכוייו לראות אור-הדפוס, בטלו ועברו מן העולם.

עתה, יום אחד לפני שהוא עתיד להתייצב לפני ירדן ירושלים, ביקש יעקב להוועץ באריק ולהשיח לפניו את לבו. השעה שעת בית-הערביים, שעה שאריק מסיים עבודתו במשרד, שבו עוסקים בניסוח בקשות ובהדפסת העתקים של גסטטנר ותרגומי חוזים וקובלנות. יעקב ניצב מול פתח היציאה של בנין-המשרדים ואורב לחברו. מבעד לשמשות המנופצצות של חדר-המדרגות נראים האנשים הנחפזים לצאת מחדריהם ולהמלט החוצה. פקידות צעירות מושחות את שפתותיהן תוך כדי ניתור על פני המדרגות; ואילו הקשישות שבהן נעצרות קמעה ומושכות בביריותיהן מבעד לשמלה. בסמוך למותניהן, והגברים האצים ועוברים על פניהן מעניקים להן עצות והערות. אבל אריק יורד כנסיך-עלוּם-שם, שהוטל עליו לעשות שנה של מירוק-עוונות במחיצתם של פשוטי-העם. פני קפואות והוא קד קידות של נימוס מופלג לעבר האוכלוסיה העייפה והעצבנית שלחדר-המדרגות. בפתח הבית הוא עוצר ומצית לעצמו סיגריה, משהה מבטו על הרחוב, שראשוני אורותיו הועלו בכמה חלונות-ראווה, למשך הרגעים הספורים שבהם מותר להעלות אור, בין דמדומי-שקיעה לרדת החשכה. אחר כך תשרור האפלה גמורה בעיר, ככל שנקבע לרגל המלחמה המתחולל אי-שם בעולם. מבעד למשקפיו ממצמץ אריק אל האורות, פוסע נכחו בנחת ועובר על פני יעקב בלי שהרגיש בו. יעקב צועד אחריו לאטו, נהנה מן המראה המרהיב: נער מנערי תל-אביב, שמנת-חלקו כל היום מכונת-כתיבה חורקת ומשפטים כגון “מר יהודה לייב קצנשטיין, שיקרא להלן צד א'”, מפלס לו מבין הערביים שביל אל הארמונות המשופעים במנורות בדולח, אל הנשים המקדמות פניו בסאלון הספרותי ומכריזות, כי מיד יקרא המשורר משיריו; והוא נושק את ידן, קד קידה קרירה לפלוני הנסיך ולפלמוני המיניסטר ועושה דרכו בחפזון לעבר הפסנתר, שאליו יושבת מרגריטה-הלנה-סופיה-דֶה-לה- השד-יודע-מה ופורטת וולס של שופן…

– הי- אָריק פוֹן חָריק דֶה-פומפדור! – תקע יעקב לתוך אזניו של חברו.

אריק מסב ראשו ועל פניו חולף צל-כאב דק מן הדק, אך מיד הוא מבליג עליו ומשכיחו והידידים ממשיכים מן המקום שהפסיקו בו שלשום.

הכנסתו של אריק תחת כנפי המחתרת לא היתה קלה, אבל סופו היה כסופם של רוב החברים האחרים: שיחה מסַכמת עם המפקד חתמה את הפרשה. כל זמן שיעקב לבדו היה עמל להצלת נשמתו של אריק ולעריכת סדר ומשטר בעולם האידיאות שלו, דומה היה שהוא טורח לבטלה. וכשחלפו כמה וכמה שבועות והמפקד ביקש לדעת היכן אריק עומד ואם לנו הוא או לצרינו, הכריז יעקב כי עבודת ההכנה נתסיימה וכי ארק בשל לשיחת-סיכום. אחד המקומות החביבים על המפקד, לשם עריכת שיחות כאלה, היה המטבח בדירת אמו של יעקב. השעה נקבעה לחצות הלילה, כשאמא כבר הלכה למושב-הזקנים, ווילי, מיצי ולילי היו ישנים שנתם, זה – בדממה גמורה, ואלו – בנחרתן; רוזוולט משמיע משפטיו כפולי ומשולשי-השפה מתוך שנתו, אהרל’ה ופרידה נרדמו מזמן וצ’רלי עם פרומה מתהפכים על משכבותם. סבתא לא היתה מפריעה אותם מסודותיהם, אפילו נדדה שנתה. המטבח היה חדר פנוי כל הלילה, ובו שולחן קטן ושני כסאות וכיור מים עם פתיליה.

המפקד ואריק נסתגרו במטבח ויעקב נטל לו כסא וישב במסדרון. שיחות של סיכום נערכות בארבע עיניים.

סמוך לשעה השניה אחר חצות הציץ המפקד מדלת המטבח וביקש מיעקב שיבוא לו חפיסת סיגריות. לשם כך היה יעקב נודד לפעמים עד לבתי הזונות שעל גבול יפו, מפני שהמסעדות שבתל-אביב נעלו דלתותיהן, על פי החוק, אחר חצות. וכשחזר יעקב, סמוך לשעה השלישית, הטה אוזן לעבר דלת המטבח ושמע קול לחישתו של המפקד. נראה שקולו של אריק נדם לחלוטין. לאחרונה שמע יעקב כמה מלים מפיו של זה לפני כשעתיים ומאז מנסר בחשכת-הלילה רק קולו של המפקד. יעקב דופק על הדלת בזהירות, פותח פתח כדי סדק ומושיט את הסיגריות. ידו הגרומה והנמרצת של המפקד חוטפת אותן מידיו ותוך כדי כך ננעלת הדלת לפניו בחטף. יעקב עוד מספיק לראות את פרצופו של אריק, ללא משקפיים, פרצוף של בר-מימן ירקרק, בתוך חשרת עשן.

מבעד לדלת הזכוכית של המרפסת הסגורה, שם התגורר רוזוולט, החל אור-בוקר מסתנן אל המסדרון. הדלת האמצעית של החדר האטום נפתחת בחריקה איטית, שאין למנעה, ופרומה, כלתו של צ’רלי, יוצאת בכתנתה לעורה ושמה פניה לעבר חדר הרחצה. היא מביטה ביעקב מתוך תמהון ועיני-הינשוף שלה, הגדולות והבלתי-רואות – אלו העינים שסבתא ראתה בהן “יופי יהודי אמתי”, אשר “הנבל הגוי הנבזה”, הוא צ’רלי המסכן, זוכה בו מן ההפקר, – הציצו ביעקב בתמיהה.

– יש לי בחורה במטבח – הצטדק יעקב – היא מתלבשת.

– אה, – לוחשת פרומה ומחייכת אליו בחיבה. אחר כך היה מגיפה מאחוריה את דלת חדר-הרחצה; ומאחר שיעקב גילה לפניה את סודותיו ועשה אותה בת-ברית, שוב אינה טורחת גם היא להסתיר מפניו את סודותיה שלה; ומבעד לדלת, שמאחוריה נסתגרה, נתפרשה לפני כיעקב כל פעולה מפועלותיה של פרומה יפת-העינים.

סמוך לשעה החמישית בבוקר עורר המפקד את יעקב מן השינה, שפקדה אותו על כסאו שבמסדרון, ואמר לו שהשיחה נסתיימה ושילך למטבח לראות את אריק. המפקד עצמו ברכו לשלום והסתלק.

אריק היה חיוור ודמום. הוא ישב על אחד הכסאות ושמאלו לפתה את מצחו. שעה קלה עמדה שתיקה ביניהם ואחר כך ביקש אריק כדור נגד כאב ראש, אבל כדור כזה לא נמצא בבית. יעקב הציע שיצאו לשאוף אויר צח, מפני שבמטבח עמד ענן דחוס של עשן סיגריות ולאדם שבא הנה מן המסדרון נדמה היה שאין להחזיק כאן מעמד יותר משלוש דקות.

אריק נענע בידו לאטו, כמבקש שהות נוספת. אחר כך קם מן הכסא, הביט ביעקב מתוך עצב גדול, שמתוכו נתפרשו גם יאוש גם השלמה שלאחר-יאוש ורמז לו שהוא מוכן ללכת. בהגיפם מאחוריהם את דלת המטבח נפתחה, כדי סנטימטרים אחדים, הדלת החורקת של החדר האטום. פרומה בקשה לראות במו עיניה מה טיבה של נערה שעשתה את הלילה עם יעקב. לא פעם אמרה, כי אלמלא אהבה את צ’רלי היתה מסכימה להנשא ליעקב.

7 סקירה חטופה על האידיאולוגיה החדשה

באותה שיחה מסכמת עם המפקד נשבר אריק והודיע על הצטרפותו למחתרת, אלא שמאז לא פסקו ברורי-הדברים בינו לבין יעקב.

גם עתה, כשביקש יעקב לקבל מאריק עצה ופרטים על ירדן ירושלים ועל טיב המלאכה שיתבקש לעשות במשרדו, קידם אותו חברו בקצת מן הספקות שעלו בליבו זה מקרוב וביקש לישבם מיד, בלא דיחוי.

מילא, זה שכל ההיסטוריה היהודית – מאז גלו ממולדתם ונתפזרו בין העמים ועד היום, זה אלפיים שנים – אינה אלה פרשה של התנוונות, עיקום-המוחין, צביעות וחוכא וטלולא, על זה אין וויכוח. שהרי עם, הטוען בכל שנה ואומר “לשנה הבאה בירושלים” – בלי שתהא לו כוונה כלשהי לקיים הבטחה זו, וודאי שאיננו בחזקת עם, אלא מין עדה דתית, שרַבָּניה וכלי-הקודש שלה שולטים בה ומתעתעים בבריות. גם על זה אין וויכוח. היהודים הם ציבור אנשים שקרקע אין להם, שפה אחת אין להם, ומגמות הכלכלה של כל פזורה מנוגדות זו לזו, וחובת- הפטריוטיות שלהם מפוצלת בין שבעים אומות, שבתוכן הם מתגוררים. נקל לשער מה תוצאות צומחות ממצב שכזה – תלישות, צביעות, אחיזה באמצעים נלוזים, כדי להוותר בחיים. על כל אלה אין וויכוח. היהודים אינם עם, אלא עדה דתית. ואילו מה שקם ומתגבש כאן, בארץ-ישראל, הוא תחילתו של עם ממש, עם חדש-עתיק, שהתהום בינו לבין היהודים-שבפזורה תגדל מיום ליום, עד לידי קרע מוחלט. קרקע זה עלינו להחיש במו ידינו, כדי שלא נסתאב גם אנחנו במהומת התפיסות הדתיות של היהודים ולא נקפח את תחייתנו כאן, מפני שאנו עלולים לההפך לעוד גולה ופזורה, פזורה וגיטו של יהודים בארץ-ישראל. ודבר זה יש למנוע בכל תוקף.

גם על זה אין וויכוח.

ובכלל, כלום לא אמר סטאלין בענין זה את המלה האחרונה והמְמצה? הלא זה דברו בחוברת המפורסמת “הלניניזם והשאלה הלאומית”: עם הריהו צרוף של שלושה נתונים: טריטוריה אחת; שפה אחת; אינטרס כלכלי אחד. ותוצאתם של שלושת הגורמים הללו הוא הוא הפרצוף הלאומי. ואילו היהודים חסרים כל אחד משלושת הגורמים הנזכרים. מכאן שאינם בגדר עם.

ואשר לדת, יש להעמיד אותה במקומה הנכון – בלבו של כל מי שמבקש להאמין. ברור לגמרי. ובין הדת למדינה יש להפריד לחלוטין. וכל מי שמבקש להצטרף לעם העברי הקם כאן – יש לקבלו, בין אם הוא יהודי, מוסלמי, נוצרי או בודהיסטי. עד כאן הכל טוב ויפה אבל מה אנחנו מקבלים מכל העסק הזה למעשה? מה הסיכויים שלנו במציאות הקיימת במזרח התיכון?

אריק זוקף זרת שמאלו ותופסה באצבע ובבוהן ימינו ומחיל למנות: את היהדות זרקנו מאחורי גוונו? – יפה. אבל מה ימלא את מקומה? האיסלם?

– לא! הנצרות? – לא! שום דת לא, מפני שאנחנו אתיאיסטים. יפה מאד.

עכשיו הוא נוטל באצבע ובבוהן ימין את קמיצת שמאלו; יהודים לא נהיה, ערבים – בוודאי שלא. גם לא אנגלים ולא תורכים. אלא מה? – עברים. אומה עברית חדשה. יפה מאד.

וכאן מגיע אריק לאמַת-שמאל שלו: איזה שפה נדבר? – כמובן, עברית. ומה יקרה אם הערבים, הנוצרים והבודהיסטים לא ירצו בה? – נכפה אותה עליהם, מפני שאנחנו הגרעין המגבש והכובש. נכון? וגם מפני שעברית היא שפת-הארץ. כך כתוב בתנ"ך. יפה מאד.

והוא מסכם: ציבור, שיהיה מורכב מבניהם של מהגרים יהודים, מערבים של פלשתינא ומכמה הרפתקנים נצרים שיבואו הנה, כפי שבאו לאוסטרליה ולניו-זילאנד; ציבור שאין לו דת, שאת שפתו יכפה עליו גוף נמרץ ויעיל של שוביניסטים – מה יהיו פני הציבור הזה?

ואריק נעצר באמצע הרחוב, מביט בפניו של יעקב ואומר: ליבגטינים! ביירות וקהיר! ובשביל זה כדאי כל המאמץ? הרי אפשר לקצר את הדרך; ללכת ישר לביירות ולקהיר, ללמוד שם באחת מן האוניברסיטאות של האמריקנים או הצרפתים ואחר כך לפתוח בית מלון גדול עם מסעדה ובית-זונות!

יעקב נבהל: – וכי לא העלית את הענין לפני המפקד, בשיחה הְמַסכמת שלכם?

– בשיחה המסכמת – נאנח אריק – הוא הניח לי לומר כל מה שרציתי. אבל על כל משפט שלי הוא ענה לי בשבעים משפטים משלו. אחר כך התחלתי להחנק מן העשן. הוא מעשן טבק מקומי, ואתה יודע שאני לא סובל אותו. אחר כך חשכו עיני וראשי כאב. נדמה לי שהתעלפתי, או נרדמתי, לפנות בוקר הוא שאל אם אני מצטרף. בוודאי שהצטרפתי. וכי לאן אפשר ללכת“? ה”הגנה" מבליגה, מספרת מעשיות לילדים. כותבת בכרוזים שלה: “תישמע זעקתנו מנבכי-הדומיה”. זה לא בשבילי, ובכן, הצטרפתי. אבל זה לו פוטר אתנו, אנשים כמוך וכמוני, מלהמשיך ולברר את העניינים.

– בהחלט לא – הסכים אתו יעקב. – נרד לים ונמשיך שם. אבל בינתיים אני רוצה לברר אתך בעיה יותר דחופה. סילקו אותי מהלוחמים והכניסו לכלכלה. מה אתה אומר על זה?

– למה סילקו? – ביקש אריק לדעת. הוא עצמו היה מקנא בלוחמים ומטפח תקווה בלבו שביום מן הימים, בשעת-חרום, יצרפוהו.

– חִרבנתי איזה ענין – סתם יעקב ולא פרש.

– ולאן מעבירים אותך? אל ירדן ירושלים?

– בדיוק.

– אין לי שום מושג עליו. רק שמעתי את שמו – אמר אריק.

באותה שעה עמדו רגליהם בעיקול הרחוב שממנו נשקף הים במדרונו של רחוב אלנבי ואז ראו דמות בודדת, החוצה את הרחוב, דמותו הגבוהה של איש זקן, עטור שפם עבה ושׂב, לבוש בגדי-פאר של חוץ לארץ ולראשו כובע-לבד חוּם, רחב-שולים יותר מן הרגיל. אריק אומר שזהו כובע Borsalino איטלקי, יקר מאד. ואין ספר שהאיש הוא נסיך. הם מכירים את האיש הזה מזמן, ואריק אומר תמיד שכך צריך להֵרָאות אדם אמתי, איש תרבות.

כשהם מגיעים לחול הלבן שעל שפת הים, סמוך לבנין הקאזינו, עדיין הם מדיינים באותו זקן מהודר, שנוסף לכל גינוני-החן והטרזנות שבו, הריהו גם מצויד במקל בעל גולת-כסף.

– כך יש להתהלך בעולם, – פוסק אריק. – אילו היינו כולנו כמותו, היה לנו עם של אריסטוקרטים.

– אבל, אריק! – מוכיחו יעקב על פניו – איך אפשר להלך במקטורן-צמר ובכובע-לבד, בעניבת פרפר ובגֶטרות על הנעליים בעיצומו של קיץ, בארץ סוב-טרופית?! הרי הטבע מחייב שנסתגל אליו… האקלים!…

– האקלים! – זורק לו אריק בבוז. – בעלי-חיים מסתגלים לאקלים. האדם נלחם בו. האדם מפלס לו את דרכו בניגוד לאקלימים והוא יוצר אקלים רוחני משלו. אקלים של אצילות!

– נדמה לי, אריק, שלפי הדוקטרינה הזאת ממש נוהגים דוקה המשכילים של ביירות וקאהיר… הרי הם מהלכים כל ימות הקיץ בלבושים אירופיים, ממש כפי שמחייב חלום-האצולה שלך… הוסף על כך את העובדה, שבמקום להתקלח ולהתרחץ, הם מתבשמים במי-שושנים… הה?!

ותוך כדי אמירה מתחרט יעקב על שהוא דוחק את אריק אל הקיר ומצערו. אריק תולה עיניו במקום ששם שקעה השמש זה עתה ומתוך אנחה הוא אומר ליעקב כי עוד יגיע היום שבו יבין הרבה דברים שעכשו אינו מבין אותם, וכשיהיה מוכשר לכך, יסביר לו אריק הכל.

אחר כך הם חוזרים לגלגל בעני ירדן ירושלים, בודקים מכל צד את החסרונות והמעלות הנובעים מהתעסקות בענייני כספים, אפסנאות ומסחר, ואחרי שעה ארוכה של עיון מדוקדק נופלת עליהם עייפות והם משתרעים על החול ונותנים עינים בכוכבים. סמוך לכפות רגליהם מצוי התחום שאליו מגיעים הגלים המלחכים את החוף ומערימים עליו קצף סמיך, צדפים ופגרי דגים קטנים. הצחנה המלוחה העולה משלל-הים מדגדגת בנחיריהם ומרדימה אותם. רוח מועטה, הקוצבת במשָביה את הזמנים שבין שרב לשרב, מפתה אף היא לעצום את העיניים ולצפות לה מתוך קהיון-חושים גובר והולך.

– נרדמת? – שואל יעקב.

– לא.

– ובכן, שמע, אגיד לך משהו. אני שמח שאני הולך לעבוד עם ירדן ירושלים… אתה יודע למה? נמאס לי… נמאס לי להרוג את הזמן בצפיה לפקודה, פעם בשבועיים, לבצע איזו פעולה… ובינתיים הזמן זורם בין האצבעות… עוד לילה עם בחורה, עוד שיטוט ברחובות, עוד ספר… ובעולם הכל סגור. מלחמה. אני צריך לעשות משהו רצוף, כל יום, כל יום… שיהיה לי פנקס ובו רשימות צפופות של סדר-יום גדוש. בשעה 8 פגישה. בשעה 8 ורבע פגישה נוספת ובתשע, ובעשר, וכך כל היום… להיות עסוק, עסוק כל הזמן. ואז לא חושבים, לא שטויות ולא לא-שטויות. רק עושים, עושים משהו ולכל רגע יש איזה תוצאות, גדולות או קטנות; מה זה משנה? העיקר שמבין ידיך יוצאים דברים. ואז, תשמע אריק, אז יש טעם נפלא לחטוף פעם שעה ואש שעתיים חפשיות, להרגיש את ההפקרות של החופש הזה ולנצל אותו לשיחה בטלה, לבזבז אותו, על פי החלטה שלך, מתוך רצון חפשי… אתה מבין אותי?

– מבין.

– ואתה מסכים אתי?

– מסכים.

במקום שיחוש הקלה, תקפה את יעקב בהלה סתומה.

– המפקד אמר שאנחנו המחתרת היחידה שבקרב חבריה אין אף הרוג אחד – ממשיך יעקב ממקום חבוי שבהרהוריו. לאחרים יש אפילו אחד שעלה לגרדום.

– אז מה? – רוטן אריק.

– אז מה? צריך שיהיה הרוג, אם אנחנו רוצים לעשות נפשות ולהגיע למשהו.

– כך אמר המפקד?

– הוא לא אמר כך, אבל זהו מה שאני מבין מדבריו.

– תגיד לו – אמר אריק בקל נרגז ורם – שיהיה לו הרוג. ולא רק אחד אלא הרבה. תגיד שלו שלא ידאג ושיישן במנוחה.

– אל תתרגז – מייעץ יעקב – למחתרת יש הגיון משלה. לא תמיד הוא עולה בקנה אחד עם ההגיון של האמהות שלנו… זה נכון… אבל המחתרת חייבת לחשוב כך והוא צודק, המפקד… הוא איננו חושב בעד עצמו אלא בשם האידיאה… כבר ראית הרבה מהפכות שנסתיימו רק בשפיכת דיו ושמן-זית?… קח את הפזוּרה היהודית, שתמיד היא שואפת רק לשלום, רק מבקשת להשאר בחיים… ומה קורה? פוגרומים! נשחטים כמו כבשים. הרוגים לאלפים. אילו התארגנו להגנה עצמית היה נשפך פחות דם… עובדה, שהם מתארגנים לפעמים, הם מונעים שפיכות-דמים. אני לא צריך לספר לך.

– אתה יודע מה? – אומר אריק.

– מה?

– אתה צודק.

– אתה רוצה לישון, כנראה – אומר יעקב, מאוכזב.

– גם בזה אתה צודק.

–שמע, חמור, – קם יעקב משכיבתו ויושב. – באופן כזה לא נפתור בעיות.

– הבעיות תפתורנה אותנו – משיב לו אריק – רק תן להן זמן והזדמנות. כל מה שאתה צריך לעשות זה להיות עסוק, עסוק, עסוק. אתה תהיה עסוק והבעיות תהיינה חפשיות לעשות בנו מה שהן רוצות.

– מה שאתה אומר, זה טוב בשביל סלון ספרותי, לעשות רושם על בחורות… אבסורדים ואפוריזמים! גיבור גדול אתה יכול להיות אצל הנשים, אריק, אבל לא אצלי.

ועכשיו הגיע תורה של שתיקה ארוכה, שתמשך לתוך עומקו של הלילה.

אחר כך יקומו, יגעים, חולצותיהם דבקות אל עורם, ינערו את החול שדבק בזרועותיהם וישימו פעמיהם העירה, במעלה רחוב אלנבי השומם. לעתים תעצר על ידם מכונית של שוטרים בריטיים, שבקהלם גם שוטר עברי, מתורגמן, ויתבקשו להציג תעודת-זהות.

– בחורים כאלה צריך לאסור – יאמר הסמל האנגלי, לאחר שיפטרם לדרכם והשוטר העברי ירפט פיו בהעוויה, והמכונית תפליג אל תוך הלילה בחפזון שאין לו שחר, כנמלטת מפני הנערים הרדומים והמחייכים.

8 טיול במדבר יהודה

היו גם ימים שבהם נעלמו הספקות כליל והנערים נתבשמו מטעמה של השתייכות אל כת מבודדת, נרדפת וצודקת; כל כך צודקת, לעומת רשעותם וטמטומם של כל באי-עולם זולתם, עד שהרחמים על עצמם תחלפו להם בתחושת עליונות, שרק דרווישים-בשכרונם מגיעים אליה בימי חג ומועד.

אותה רצועה של שפת-ים, אשר על חולותיה נתרחשו מחזות הספק המכרסם את לב הנערים, היתה עֵד-שמיעה, בזמנים אחרים, למלמולים של גדלות ותפארת. ניצבים היו לעת לילה על החוף, משלבים זרועותיהם על לוח ליבם ונועצים מבט-קברניטים חריף אל מרחקי האופק.

– מצד ימין – היה יעקב אומר – אתה יכול לשער מקומן של צור וצידון. משם יצאו הבחורים שלנו מערבה והשאירו עקבותיהם, יא-חביבי; עקבות שלא נמחו לעולם… מונאקו היא מנוחה; וטולון היא תל-און; וטולוז – תל-עוז; ומרסיל – מר-סלע; וקדיז – קדש; ולבסוף – קרתאגו, קרת-חדשה, לכל הרוחות.

– וכל האלילים שלהם – היה אריק ממשיך ממקום שהפסיק חברו – כל הפנתיאון של תרבות המערב, מנין הוא בא? איסתר-עשתורת-אפרודיטה-וונוס; אדוני-אדוניס-אוזיריס, עד ישו לקחו להם את טיוליו של אורפיאוס בשאול, אם לא לפי ירידתו של תמוז אל העשתורת? ובכלל…

והעיניים היו פונות ועולות כלפי הרקיע המכוכב, מפלסות להן דרך בנתיב-הימאים העברי העתיק, נתיב המסעות של הפיניקים, שעשו בשחר ההיסטוריה את הדרך, אשר כל האימפריות החדשות, הצצות לבקרים, מתאמצות לעשותה, התאמץ וכשול, נידפות כמוץ לפני רוח.

– אנחנו עוד נראה להם – ממלמל יעקב ומעווה פיו בבוז.

הם שמים פעמיהם דרומה, לעבר הצללית הארוכה הרובצת ממולם, צלליתה של יפו, ובתוך סגוֹר-החזה הם חשים כיצד תופחים חלומות הגדולה. כך ממש התהלך יהושע על שפת ירדן יריחו, בלילות לא-ירח, לפני שהסתער לעבור את הנהר. כך ממש השקיף שאול על מחנה פלישתים ממרומי גבעה הצופה מערבה; כך הכין עצמו דוד לקראת המערכה, מהלך בעמקי הנחל היבש, בורר לו חלוקי-אבנים ומהרהר הרהורים שאינם מצויים בתהלים.

רצועת החול שבין המים לעיר נעשית צרה להם, צלעותיהם חשות בלחץ המבקש לו פורקן. וכמו נדברו ביניהם הריהם פונים מזרחה, גבם אל הים, והם עושים דרכם ברחובות הריקים של העיר, צועדים בשתיקה, קול פעמיהם לא ישמע, כמרגלים התרים מעוז-אויב לקחתו עם בוקר בסערת-קרב. בשמים הסתוויים רוחשת בשורת גשם שעודנו רחוק, וברקים בלא-רעם מחַתכים חשכה גבוהה הרובצת על הרי יהודה.

– “בִּירַקְרַק גָשׁוּם פּוֹסֵעַ אֲדוֹנֵי” – אומר יעקב חרש בית מתוך שיר של יונתן רטוש, משוררם האהוב.

– "בִּירַקְרַק גָשׁוּם עוֹלֶה מִקְדַשׁ עַשְׁתּוֹרֶת.

בִּירַקְרַק גָשׁוּם פּוֹסֵעַ אֲדוֹנֵי" – מתקן לו אריק.

הם מחישים צעדיהם מזרחה, במעלה רחוב אלנבי, שם מצויות מכוניות קטנות העושות דרכן בין תל-אביב לירושלים, כל הלילה.

הם משתרעים במושב האחורי, ופושטים רגליהם לפניהם, מעשה שולטן בתוך מרכבתו.

– לירושלים – אומר אריק לנהג ומצית לו סיגריה.

מתוך חלון המכונית הם מציצים בכתמי האהלים ובגושי הבתים האפלים, בתי-חומר אטומי חלונות ומוגפי דלת ובריח. החצרות מוקפות חומה, או גדר קוצים, לעצור בעד התן והצבוע הטורפים בצאן. אל החצרות הללו יש לפרוץ בעתיד; מוכרחים יהיו לעלות על הבתים ולטלטל אנשים משנתם; מפני שהאנגלים הסיתו אותם נגדנו ומפני שחכמי-הדת המוסלמים הסיתו אותם ומפני שהיהודים אונם ידועים לפלס להם דרך אחרת אל לב העם היושב על אדמת עבר הקדומה. מלאכה בזויה תעשה כאן, מלאכה שאין מנוס ממנה. ואחר כך יבואו הימים הטובים. בוא יבואו, חֵי נֶצַח הגזע השמי, ימים משוכים חסד ופיוס ואושר אין קץ. המולדת תשתרע מנהר-פרת ועד ליאור, מולדת-בני-שם, ארץ הסהרון הפורה.

המכונית איננה מסוגלת לטוס ככל שהיו רוצים, שכן אורותיה מואפלים ורק חריץ של אור כחול מגלה לפניה את רצועת הכביש הפתלתל. עיניהם, שהורגלו לחשיכה, תרות אחר סימני-היכר ומימין ומשמאל, שלפיהם ידעו כמה כבר עברו וכמה עוד נותר להם לעבור. אורות קטנים, המתגלים לפניהם על ראשי הגבעות, מספרים על תחנות משטרה המזלזלות בחוקי האיפול, או על מדורתו של רועה בודד, אשר שֵמַע המלחמה הרחוקה באירופה לא הגיע לאזניו.

ואז נגלית עליהם ירושלים לפתע, כשהיא קולטת אותם בין שורות בתי האבן הנמוכים של שכונת רוממה. הם יורדים במרכז העיר, מול קולנוע ציון, מחלצים עצמותיהם והולכים נכחם.

לפנות בוקר הם באים לחצרו של מסוך ציבורי שבתחנת האוטובוסים, צונחים על מושבי מכונית ונרדמים.

עם הזריחה מאיר אותם שומר התחנה ומתחנן לפניהם שיסלקו עצמם בחפזון, מפחד ביקורם של שוטרים. עיניו המתחננות של השומר מגלות את גודל פחדו את עוצם ההערצה שהוא רוחש להם. בארשת קפואה של מפירי-חוק הם מסלקים עצמם מן המכונית ומניחים לשומר שיחוש שמחה, על שנפשו היתה לו לשלל בפעם הזאת.

בין סמטאותיה של משכנות, על בתיה השקועים באדמת החומר שבין הסלעים, הם תרים אחר ביתו של חבר, ועד מהרה הוא יוצא לקראתם, מנומנם ונבהל, מתוך חדרו. הם מבקשים בהשאלה אקדח וכמה כדורים ומבוקשם ניתן להם. עכשו יצטיידו במעט מזון וישימו פעמיהם לעבר אבו-דיס ומשם לענתות ואחר כך יפנו אל מעמקי מדבר יהודה. הישר בדרך למר-סבא, במורדות ההרים הצופים פני הים המלח. אם יהיו מהלכים בחפזון יזכו להגיע בצהרים ולשוב עם לילה לירושלים.

על קו-האופק שוררת ריקות גמורה במדבר. לעולם לא ינוע הנווד הערבי במקומות שהוא עלול להתגלות לעין. לעולם יש לבקש את האורב בנחל, בערוץ, בסתר צילם של סלעים, או למרגלות גוש שיחים מוכה-צהבון.

אריק ויעקב רואים עצמם כאותו נווד והריהם מהלכים במקומות הנאותים; וכשהם נתקלים בשיח קוצני אין הם סוטים מעליו אלא ישובים בסמוך לו ומעלים עשן. ולפתע, בלא כל הסבר קופץ יעקב על רגליו ומסתער על השיח המאובק, לופת כמה מענפיו ומושך בכוח, משמיע צעקת-קרב וחוזר ומושך, לעקור משורש, להותיר להם יד ושם במדבר, שינוי כל שהוא בנוף הקדומים. אריק מביט בו בשתיקה, עוקב אחר מאמציו ופניו מתוחות. כף ידו של יעקב זבה דם; הטיפות האדומות צובעות את העלווה המאובקת והאפורה. הוא חוזר ומושך, שב וזועק, עד שנשימתו מתקצרת והוא מקלל, מוותר ויושב תחתיו. הקללות היוצאות מפיו הן רוסיות. מקץ שניה הוא מתקן את עצמו ומקלל בערבית, ולבסוף הוא מוצא את הנוסח העברי: בן נעוות מרדות, אחי-המינקת.

ואז אריק קם על רגליו, מנגב כף ידו באחורי מכנסיו – תנועה שאינה הולמת כלל הליכותיו של בעל פיית העישון העשויה שנהב – ולופת את ענפי השיח.

בלי קול, ומבלי שיפנה אל הרוחות ושדים בזעקותיו הוא מושך בענפים ואינו מרפה. חריקה עבשה עולה מן האדמה, קול הישלפם של שרשים עיקשים, קול מריטה ניחר – והקשר בין השיח לבין אדמת מכורתו הצחיחה ניתק. אריק מתבונן בענפים שבידו ואחר הוא מניח אותם על פני האדמה בזהירות, בחמלה, כאותו כהן ששלט טלה ועתה הוא מרביצו על אבני המזבח, קרבן עולה.

– אריק! – קורא יעקב.

אריק מחייך, שב אל מקומו ורובץ תחתיו.

– לא ידעתי שאתה… – שב יעקב ומנסה לומר את שבלבו.

– זזים? – אומר אריק – אם נתעכב הרבה, נצטרך ללון כאן.

בית בודד נזדקר לפניהם מרחוק והיה זה, כנראה, הבית האחרון מכאן ועד למורדות ים-המלח. מעתה היו מהלכים כשגרונם פולט קריאות רמות, מהן זעקות-אדם ומהן חיקוי קולן של חיות, ככל שניתן לבני תל-אביב לשער ולנחש מן הביקורים בגן הזואולוגי הקטן שברחוב יהודה הלוי. אילו יכולים היו לחקות זחילתו של נחש עלי סלע, בוודאי היו עושים דרכם על גחונם.

בצהרים הגיעו אל מנזר מר-סבא, נחו בצל קשתות האבן, שחתו מים מסוננים מן השקתות ואת התולעים האדמדמות שבמטפחותיהם הטילו בחזרה אל תוך הבור, מחמת עצלות ורפיון-מוחין באו עליהם מכוח הדממה הנוראה שמסביבם.

נזיר ערבי, או יווני, מגודל זקן וצמות, הוליך אותם אל כוכי-הקבורה של אבות המנזר וניצב עליהם בשתיקה, מניח אותם לתדהמות, מול תלי העצמות הממוינות – גולגלות לחוד, גפיים לחוד ובתי חזה לחוד.

הדרך בחזרה עוברת עליהם בשתיקה. כשטפסו ועלו אל מרומי הרכס המתנשא מעל לקניו של מר-סבא הגיעה עייפותם אל שיאה. מכאן ואילך יהיו צועדים באותה קלילות הבאה על הגוף לאחר שנס כוחו והוא נידף ברוח, אבוד-דרך ומשוחרר ממשאת-נפש וממטרה.

השמש הנוטה מערבה היתה חורכת את פניהם ומסנוורת את העיניים והם כיווצו את שמורותיהן וגששו את דרכם כמו באפלה. ומקרב האפלה באו הגיחו על יעקב זכרונות ומראות והוא דיבר בתוקף ומתוך קשיות גברית וזעפנית אל אמא של לאה. לכדי רגע נצמד גופה של האם אל חיקו והיא חשה בהתרגשותו ומפיה פורץ צחקוק מהיר, חרישי, מתפנק ונוזפני.

בהונות רגליו היו שעירות, צפרניהן מזוהמות וגדולות להדהים והן לפתו את רצפת העץ של החרטום, כלפוֹת צפרני-נשר את הענף שעליו הוא יושב. כף הרגל הבשרית והשטוחה נחה על לזבזת הסירה כידו של קוף ענקי.

– אריק! – צועק יעקב אל חברו הצועד לצדו, כאדם הקורא אל עברו הרחוק של הרכס – אריק! היא שלנו!

אריק אינו משיב, משמע שאף הוא ידוע כי אמנם כן הדבר. הכיבוש כבר נתרחש. מה שעתיד לבוא באחד הימים הרחוקים, כבר הוא עשוי ומוגמר בלבם פנימה, ואדוני הארץ הזאת דורכים על במתיה, כדורכים בגת; פוּרָה ודרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי.

– אריק! היא שלנו! – הוא זועק והוא פוקח עיניו ומנחית מהלומות אגרוף בחזהו של חברו. אריק מתנודד, מחייך, מתקין משקפיו על חטמו ומרחק מעט מאצל יעקב.

הם מתפרקדים על האדמה, מניחים לאברים להטיף עייפותם אל תוך הסלע ולחזור-לספוג מתוכו אונים חדשים. האבנים חמות תחת גבם ורוחשות ומבעבעות. הם מאזינים למלמולי המעמקים שבבטן ההר ונרדמים. ובהקיצם פרוש הלילה על כל סביבותיהם. האוויר נמלא קולות חדשים, מעין פכפוך של מים צף בחלל, קול צפרני חיה מטפסת במעלה הוואדי, נפצוצי-קוצים עולים באש מדורה לא-נראית, הכוכבים במסילותיהם נעים-נדים ומתפרשים אל משמרותיהם, נשמעים לצוו מגבוה, שקולו מנסר מקצה העולם ועד קצהו ואין קולו נשמע, ככל הכתוב וככל הנאמר; הכל אמת ויציב.

את הכלבים הנובחים לקראתם במבואות הכפרים הם רוגמים באבנים שאינן פוגעות, אבל מבריחות אותם בקול יללה, אסופי-זנב, מן הסתם. פה ושם מזדקרת מן האדמה דמות אדם עוטה שחורים, מאצל מדורה; הדמות ניצבת על עמדה ושבה-נעלמת בחשיכה.

כושלים ויגעי-כוח הם באים אל מבואות העיר שמצד הר-הזיתים, משרכים רגליהם לעבר שער-שכם ועולים למוסררה, ועד מהרה חוזרת ירושלים וחובקת אותם ברחובותיה. הם נוטלים להם חדר בבית מלון זול וצונחים בבגדיהם על המיטות.

ממחרת בבוקר הם שבים באוטובוס לתל-אביב, ובמכונית יעקב מספר לאריק בדיחה על היהודים; עד היכן הגיע ניוונה של הנפש היהודית אפשר לראות מן העובדה, שבתלמוד ובמדרשים מופיע דויד המלך – הכובש, האינטר יגנו, הגאון המדיני ובעל היצרים הנוראים – בדמות בחור-ישיבה המעיין בפרק של משניות ועושה ימים כלילות בבית-המדרש.

אריק מעווה פניו ויעקב נחפז לספר בדיחה נוספת; הפעם על שודד יהודי, שבא בסכינו על עובר-אורח ביער. “קודם כל נעמוד להתפלל מנחה” – אומר הקרבן. ומיד הניח את נשקו והם מתפללים יחדיו. אחר כך אומר הקרבן לשודד: “אינך מתבייש לשדוד אותו? הרי יש לי אשה וילדים!”

– “אם כך” – אמר השודד היהודי – “אם אתה בא עלי בכוח, אני מוותר לך”.

ההעוויה בפניו של אריק לובשת לפתע ארשת של רוגז גלוי, והוא אומר:

– מה הם עושים שם עכשו, באירופה הכבושה של היטלר?

– מי יודע – משער יעקב. – בוודאי יש להם צרות צרורות.

אך מיד הוא מתעשת ומוסיף:

– תראה, אריק. אנחנו לא יכולים להיות אחראים להם. אם, למשל, יספרו לי כי בארץ סין הפיל הרעב מליון אנשים, בוודאי שזה מזעזע. אבל מה אני יכול לעשות? מה אנחנו יכולים לעשות בענין זה, מלבד השתתפות בצער?

– בכל זאת, זה קצת שונה – מנסה אריק לשקול בדבר. – אינך יכול להשוות יהודים לסינים.

– בוודאי שלא – מסכים עמו יעקב. – סינים יש שש מאות מליונים, ויהודים רק ששה עשר… ובכל זאת יש דמיון בין הסינים ליהודים. שניהם רואים את עצמם עמים נבחרים. הסינים, מפני הכמות העצומה שלהם; והיהודים דווקא בגלל הכמות הקטנה.

– המפקד, עם האידיאולוגיה החכמה שלו, עשו אותך לאידיוט גמור – אומר אריק.

[באותו יום עצמו, ב-11 בפברואר 1941, במרחק כמה קילומטרים ישב הגנראל הגרמני שטאדלר בצריף-המטה שלו, רגליו היחפות טובלות בקדרה של מים רותחים והוא מכתיב לשלישו פקודת-יום:

“חיילי הרייך הגרמני! בשעה שרגליכם דורכות על האדמות הסלאביות עליכם לזכור כי הוטלה עליכם משימה אכזרית, חובת נקם והשמד על תת-האדם היהודי, אויבינו הגרועים ביותר… לא לרחם, לא לחוס, למלא חובתכם למולדת…”

ובערבו של אותו יום עצמו הציץ הגנראל מחלון צריפו והתבונן ביהודים שכונסו אל הכיכר, שבעים ושנים גברים, נשים וטף. הם הובלו אל קיר מחסני-התבואה ונורו שם, לעיני הסקרנים שנאספו סביב מתוך שתיקה.

בתי האמידים היהודים הועמדו לרשות הקצונה הגרמנית. לבתים האחרים פרצו השכנים, ועד שעה מאוחרת בלילה היו מחטטים בחדרים, בעליות הגג ובמרתפים, מציתים את בתי-העץ ומעלים השמימה ענן נוצות ופלומה.

בבוקר נצטוו יהודי העיירה הסמוכה לשלם את דמי התחמושת שבוזבזה על הענין. ואילו התושבים הנוצרים נצטוו לפנות את גוויות היהודים מן הכיכר ולקברן. הביאו איפוא כמה עגלות והעמיסו עליהן את המומתים בחפזון, מפני שהסוסים והעגלות היו נחוצים לעבודת-השדה.]

9 מרגל בעל פרצוף מתועב

פעם אחת ניסו אויביהם של אנשי המחתרת לשתול בתוכם מרגל, שיגלה צפונותיהם וימיט עליהם שואה. על בואו של האיש הזה בישר חברנו ישראל הגדול בתרועה של שמחה: עלה בידו, כך אמר, לשכנע בחור כארז, בחור משלהם, שעד כה עמד במריו ולגלג עלינו; ואילו עכשו, לאחר כמה שיחות נוקבות, הביא אותו ישראל הגדול תחת כנפי האמונה האמתית והוא מבקש לזַמֵן אותו לשיחה עם המפקד.

לפי הנוהג המקובל חייב היה האיש להפגש לשיחה מוקדמת עם עוד חבר מן השורה, לפני שיהיה כָשֵר לבוא לפני המפַקד. חברנו ישראל הקטן, שהוא חברו הטוב של ישראל הגדול, היה איפוא שושבינו השני. אף הוא הפליג בשבחו וביחוד הלל את חברו, את ישראל הגדול, על שעלה בידו לפצח אגוז קשה כל כך.

כאשר ליווה יעקב את המפקד ואת מיכאל רונן, המכונה מיקי, אל המטבח של אמו, לקיים שם שיחת-לילה גורלית, הציץ בפניו של אותו מיקי ועקם את חטמו. לימים אמר לחבריו ש“בחילה קשה” תקפה אותו למראה פרצופו של מיקי: היה לו שׂער בלונדי ארווך וחלק שנפל על מצחו באלכסון וכיסה את עיניו. מפעם לפעם היה מיקי שולח יד מפושקת-אצבעות ובתנועה נמרצת היה סורק בלוריתו כלפי מעלה. עיניו היו כמעט לבנות, ואילו הלובן שבהן היה אדמדם, כזה של שפנים לבקנים. מבין עיניו, הסמוכות ביותר זו לזו, נשתלשל חוטם בשרי ואדמדם, נוצץ וארוך למעלה מן המידה, שכמעט היה נוגע בפיו. מעל לשפתיים ורודות, “כמו שתי נקניקיות שלוקות” – כפי שהתבטא יעקב מאוחר מדי – מפושקות תמיד פישוק קל, אם מפני קושי של נשימה, מחמת פוליפים, ואם מפני שהיה כביכול לועס תמיד משהו בפיו, צמח שפם בהיר ודליל, שנשתלשל משני עברי הפה ברישול.

יעקב טען אחר כך כי בו-במעמד היה מבקש להזהיר את המפקד מפני האיש החדש, אלא שהשעה לא היתה כשרה לכך. מיקי עשה עם המפקד, במטבח, פחות ממחציתו של אותו לילה – זמן קצר ביותר, בהשוואה לשיחות שנתקיימו שם כרגיל – ועד מהרה נוסף חבר חדש למחתרת. לימים, כשהתחילו הנערים תוהים על קנקנו, מצאוהו ערמומי, נחפז להסכים עם בן-שיחו ומוותר על וויכוח, מחניף לכל ומרבה לחייך.

מטרת הצטרפותו למחתרת נתגלתה לאחר כשלושה שבועות, ומיד נגשו הכל לבדוק עד היכן לילו לו סודותיהם ומה הדברים שהיה מסוגל להסגיר לצד-שכנגד. הכל ביקשו לנער חצנם ולטעון כי מעולם לא פרשו לפניו יותר מן הדרוש וההכרחי, ואף על פי כן היה חשש שהוא מתמצא לפחות בתכנית-התקפה אחת, שנועדה לתחילת הקיץ. עתה ביקשו לברר אם כבר הספיק לדווח עליה. הוחלט איפוא להביא את מיקי לחקירה וביצוע המשימה הוטל על ישראל הגדול, לפי שביקש לכפר על חטא שחטא בהביאו את “שרץ הזה” אל החבורה; וכן על יעקב, ששריריו עשוהו מוכשר לעניינים אלה הכשרה מיוחדת.

הטיפול ניתן למיקי בשטח בית הקברות המוסלמי שעל שפת-הים. ישראל הגדול ויעקב הוליכוהו לשם אגב שיחת רעים, וכשישבו על אחת המצבות הנחית עליו יעקב כמה סטירות לחי (“להורדת המוראל”) וישראל הגדול ביקש לדעת “את כל האמת”. מה שהדהים את השניים ביותר היתה הצורה, שבה קיבל מיקי את המכות ואת השאלות. שום נסיון לא עשה להכחיש, וכן לא ניסה כלל להציל את כבודו במילות-הסבר כל שהן, אלא מיד ניגש למיקוח היסטֶרי: רצה לדעת אם יהרגו אותו הלילה ומה מבקשים מאתו תמורת חייו, וכי הוא מוכן לומר הכל.

ואמנם אמר הכל ולכאורה הניח דעתם של השניים. אבל לפי המתוכנן הוסיפו הבחורים להכותו כמה רגעים, זה אחר זה, לסרוגין, והסבירו לו שבכך מסתיים החשבון אתו, אם ישתוק מעתה ולהבא. שאם לא כן, “תהיה אמך שכּולה”. הם נפרדו מאתו בנפנוף-יד מרחוק ושניהם נשבעו אחר כך כי מיקי הרכין ראשו לפניהם, כמלצר, וחייך לעומתם.

על פי ידיעות שהגיעו אליהם בימים הבאים, ולפי הפעולה שבוצעה ללא כל הפרעה, במועד שנקבע לה, בסוף הקיץ, הוכח ללא צל של ספק כי מיקי עמד בדיבורו וכי האִיומים פעלו עליו את פעולתם. כמה חושדים לאחר מכן נודע לבחורים כי שולחיו חושדים בו ששיתף פעולה עם מחתרת אחרת והוא נלקח להסגר, ספג מכות ויסורים גדולים לאין שעור ממה שאירע לו בבית הקברות המוסלימי. אחר כך חזר, לפי השמועה, לשרות שולחיו, ומאז פסקו לעקוב אחריו.

מקרהו של מיקי שייר אחריו ורשם גדול בקרב הבחורים. מצד אחד בושים היו במפלה שנחלו ובתרמית המעליבה שנעשתה בהם; אבל מצד שני נסך בהם המקרה רגש גאווה ואושר רב. מתוך התעוררות מיוחדת היו מדברים על כך, שמבין שורותיהם לא ייתכן שיצא “נצר נתעב שכזה”; וכן היו חשים עצמם כמשפחה אדירת-כוח ומלוכדת, שהקיאה ועקרה מתוכה מורסה ממאירה ועתה שוב חזר החג הנצחי אל שולחן הבית הטהור.

ימים רבים עתיד היה יעקב לטעון, כי ראה מיד, עוד במסדרון ביתם, ש“השפתיים האלה הדומות לנקניקיות שלוקות, אי אפשר שיהיו שפתיו של דובר-אמת”.

– מליצות! – היה ישראל הגדול משיב בזעף; והכל היו אומרים לו: – אתה מוטב שתשתוק.

לשבחו יאמר, שהיה משתתק מיד.

10 ירדן ירושלים מגלה טפח ומכסה טפחיים

שני ימי החופשה שקיבל יעקב הגיעו אל קצם ובבוקר היום השלישי שם פניו לעבר משרדו של ירדן ירושלים, ועד מהרה ניצב לפני בית ברחוב הרצל. מחלון שבקומתו השניה נשתלשל שלט של בד, קשור בשני חוטים בלתי שווים בצבעם ובעוביים. אף שפיסת הבד היתה קמוטה והאותיות שעליה מסתירות זו את זו, ידע יעקב שהכתובת מכריזה על “חברת קוסמוס בע”מ".

חדר המדרגות היה מזוהם יותר מן הרגיל בבתי המשרדים של תל אביב – סימן מובהק לסכסוך שבין בעל הבית לשכניו: אלו מסרבים להעלות שכר-דירה וזה מסרב לשפץ את הבית, והבתים נעשים כמזבלות.

מראה המדרגות עורר ביעקב פליאה גדולה: ירדן ירושלים, שהוא מוחזק גאון פינאנסי ועתיד להושיע את המחתרת ממצוקותיה הכספיות, מה ראה לשכור לו משרג בתוך גרוטאה שכזו? לקוחות שבאים אליו בוודאי לא יתנו אֵמון רב במנהל, שמשכנו בתוך מדמנה.

לפני שדפק על דלת המשרד (הפעמון החשמלי לא נענה ללחיצותיו), ניסה יעקב לצייר לעצמו את מראה האיש, שהוא עתיד לבלות במחיצתו מי יודע כמה זמן. כלום זה איש עסקים קרח, שערפו דשן ובו קפלים של שוּמן, סיגר עבה תחוב בפיו ואצבעותיו מפושקות, מפני שמחמת עוביין אין הוא יכול להצמידם זו לזו? או שמא זו בריה קטנה, שדופה ועצבנית, ממושקפת, שבדל-סיגריה נצחי נתון בזוית פיה וידה הגרומה תמיד צמודה לשפופרת הטלפון, גם כשאין צורך להשתמש בו?

בדלת נשמע קול מפתח סובב בחורו (הה, עד היכן כוחה של המחתרת מגיע!) והיא נפתחה כדי חמש אצבעות. חוטם דק, חיוור וארוך, פילס לעצמו נתיב בסדק, ומאחורי החוטם נראו פנים, שלא היו רחבות הרבה יותר מן הסדק שבדלת. ובפנים, שאף טיפת דם אחת לא גיוונה את אפרוריותם, הדומה לפלדת אקדחים, היו קבועות שתי עיניים אפורות, לוטשות מבט חותכני, כאילו היו שני גושם קטנים של פסולת-יהלומים, שנקבעו בפלדה. כשי שייטיבו לחרוץ בכל הבא עמהן במגע.

– כן? – צפצף בפניו של יעקב קול גבוה, חלול ועוין.

– אפשר לראות את ירדן ירושלים?

– לשם מה? – שאלו השפתיים הקמוצות, וניכר היה שפישוקן עולה לבעליהן במאמץ רב.

יעקב פרש בשמו ובשם שולחיו.

– חכה – אמר האיש, ונעל את הדלת במפתח ומן החדר עלה קול לחישות, אוושתם של ניירות וגניחתו של רהיט שנגרר, בצרוף חריקה של ציר, או אופן בלתי-משומן.

אחר כך חזר המפתח והשמיע קולו, הדלת נפתחה כדי כניסה בדוחק ויעקב צידד ונכנס, בפרופיל, אל החדר.

שולחן ארוך וצר – כעין מחיצה שמעברה האחד ישובים הפקידים ומעברה השני ניצב קהל-הלקוחות – חצה את החדר לרחבו, כשבאמצע השולחן מצוי מדף נע על ציריו, בעדו נכנסים ויוצאים הפקידים, מרשות-הפנים של המשרד לרשות-הקהל. בקיר ממול לדלת הכניסה היה מצוי חלון, אטום בנייר עתונים, והחדר היה שרוי באפלולית. האיש אפור-הפנים הרים את המחיצה שבשולחן ועבר בחפזון אל רשות-היחיד ומשם התכופף לעבר יעקב והושיט לו יד, שכל אצבעותיה נקמצו לנקודה אחת.

– ירדן ירושלים – אמר האיש וידו הקמוצה מושטה לפניו.

תחילה ניסה יעקב ליטול בכפו הפתוחה את היד המושטת, אך מיד קמץ אף הוא אצבעותיו והשנים השיקו ראשי-צפרניהם אלו באלו.

– ללחוץ ידים לא הגייני – אמר ירדן ירושלים – אף פעם אינך יודע איזה מחלות מתהלכות בעיר. אבל אם אתה עושה כמוני, זה בסדר. באופן כזה לא נחוץ לרחוץ את הידים בכל רגע, ביחוד כשהטואלט לא נמצא במשרד, רק בקומה למטה, ששמה גועל-נפש.

פעולתו של משפט זה אפשר שהיתה גדולה ביותר על יעקב, אלמלא נדהם עוד יותר למראה שנתגלה לפניו עתה, כשהחלו עיניו מתרגלות לחשכה. בסמוך למקום עמדו ניצבו תלת-אופנים רחבי-מידות (הוא האופן שחרק) ועליהם כמה תיבות פח וקרטון ממולאות ביסקוויטים, דגים מלוחים וחבילות, שעל טבען עמד רק אחר כך; ואלו מעברו השני של שולחן-הקבלה, יושב על כורסה שבסמוך לשולחן-כתיבה קטן ובוחש בקופסת-פח מתבשלת על פתיליה, הסב זקן שראשו גדול וקרח, שפמו עבות ושמוט על פיו, לגופו כתונת לבנה, ששרווליה וצוארונה הוסרו או נשרו, וידיו הלבנות והגרומות חשופות עד לכתף. אניצי שׂער-שׂיבה דליל שכיסו את חזהו החשוף נראו לעין, מחמת העדרם הגמור של כפתורים בכתונת.

עיניו של יעקב נפנו מירדן ירושלים ובחנו, מתוך תדהמה, את הזקן הערום. היה זה האיש המהודר שנהג לחצות, לעת השקיעה, את רחוב אלנבי, בכובע Borsalino רחב-השוליים ובמקל בעל גולת הכסף.

ירדן ירושלים מיהר להציגו לפני יעקב: – אינז’יניֶר רוגֶ’רו קסטֶל, – אמר.

– Nein, Nein, Nein! – קרא הזקן בחוסר סבלנות נרגז, קם ממקומו שליד הפתילה, פנה לעבר קולב, שנראה עתה בסמוך לחלון, עמוס כל בגדי תפארתו, כפי שהכירום אריק ויעקב מטיוליהם. הזקן תחב יד רועדת בכיס האפודה שעל הקולב, פשפש בו זמן מה והוציא כרטיס קטן ותחבו לידי יעקב.

על הכרטיס היה מודפס באותיות לטיניות: “קונדֶה אלדו רוג’רו טסיני דֶל קסטל-פורנלו, ווילה רופו, רומא. אינג’ינרו”.

– Voila! – אמר הזקן, הושיט ידו וחטף את הכרטיס מידיו של יעקב. בלי אומר ודברים חזר הזקן אל קופסת הפח שלפניו, קופסה ששוליה היו לחים מנוזל סמיך, כעין דבק של נגרים, הטיל לתוכה שני ביסקוויטים והחל חותך פלחים של עגבניה ומטיל אף אותם, בזה אחר זה, לתוך הקופסה.

– אנחנו ניגש עכשיו ישר לענין ולא נאבד שום רגע אחד לבטלה – אמר ירדן ירושלים. – יותר מדי זמן כבר הלך לאיבוד – הוסיף בנימת נזיפה מובהקת, שהיה בה גם שמץ של האשמה-עצמית; לכן לא ידע יעקב אם הזמן שהלך לאיבוד הוא שמנו הפרטי של ירדן ירושלים, אֵי-שם בעבָרוֹ הנעלם, או שזה הזמן שנגזל זה עתה בהתפרצותו הפתאומית של הרוזן הזקן, שירדן ירושלים מכנה אותו – כנראה לשם הקיצור, ואולי מתוך אי הבנה, – בשם הכולל רוגֶ’רו קסטֶל.

– לענין, לענין – מחה ירדן ירושלים כפות ידיו זו בזו, כאילו הוא מבקש להשתיק אסיפה הומה, או שמא להזמין, במחיאת-כף קהל עוזרים ומשרתים המצפים לקריאת אדונם.

ואז שמע יעקב, בפעם הראשונה, על התכנית.

– חברת קוסמוס בערבון מוגבל עובדת בשלושה אופנים: האופן היצרני, האופן המסחרי והאופן המדיני. על האופן היצרני תכול לקבל מושג ממראה עיניך במשרד הזה: הביסקוויטים, הדגים וחומר-הדלק… כן, חומר-הדלק הזה נעשה מנסורת של עץ, שאנחנו מקבלים בחינם מנגריות, וכן משמן-מכונות שרוּף, שאנחנו מקבלים חינם מגראז’ים של אוטומובילים… עיקרון גדול של קוסמוס הוא, שאין לנו שום הוצאות כספיות ושום השקעות, מלבד הוצאות תעמולה ופרסום… אחר כך תבין את דברי… למשל: יש יהודי בתל-אביב, שאוֹפֶה ביסקוויט. אני אומר לו: למה לך להיות בודד? הצטרף לקוסמוס, ניתן לך תחבורה, תלת-אופניים… זה שעומד כאן, לפניך… המפיץ שלנו יפיץ לך גם את הביסקוויט. ואחר כך יש יהודי שמוכר דגים מלוחים… ובנוגע לחומר-הדלק, שמשתמשים בו לחימום אמבטיות, עשינו בו אותה פעולה אירגונית… הבעיה היא להלהיב את היהודים… אחר כך הם כבר קשורים אתנו ואין להם ברירה… אבל זה לא הכל… באופן היצרני יש לנו גם כמה פטנטים… למשל המגָבות… כל לקוֹח שלנו מקבל מגבת חינם ותמורת זה אנחנו רושמים את שמו ואת כתובתו וכך יש לנו ארכיון של שמות… וחוץ מזה, הפטנט של קסטֶל… – ירדן ירושלים רמז כלפי הזקן שליד הפתיליה. יעקב העיף מבט לעבר האציל האיטלקי. הלז הרכיב עתה לתוך פיו את שיניו התותבות הוחל גומע ומוצץ מן הנזיד שבקופסה. פניו נעשו מכורכמות, קטנות וחמוצות, והוא הפנה את גבו לעבר יעקב וירדן ירושלים, ורק קול שקיקה ומציצה עלה מפינתו. – הפטנט של קסטֶל קשור לבנינים, ביצורים ושיכונים עולמיים… עוד תראה ותיווכח בעצמך… ועכשיו בנוגע לאופן המסחרי: אנחנו מתקשרים עם חנויות, מסדרים פנקס מיוחד עם תלושים, שולחים קונים לחנות… כל קונה תולש תלוש… אחר כך הוא מביא אלינו בסוף החודש, ומקבל בחזרה, במזומנים, חמשה אחוז מסכום הקניה… אבל אנחנו מקבלים מהחנויות עשרה אחוזים… הבנת?

– כן – השיבו יעקב – הרי השיטה השוויצרית. קוראים לזה רבאטגנוסֶנשאפט או קונזוּם-גֶזֶלשטאפט… מקובל מאד בשוויץ.

ירדן ירושלים נבהל: – מנין אתה יודע? – ציפצף בהתרגשות – מנין לך?

יעקב הסביר, כי קרא משהו על כלכלה, על מארכסיזם ועל התנועות השיתופיות והקואופרטיביות.

– תשכח מזה! – התחנן ירדן ירושלים – תשכח כל מה שלמדת!… אצלנו הכל שונה ומקורי ואתה מוכרח להסתגל לשיטות של קוסמוס…

יעקב הבטיח כי אזניו קשובות וביקש מירדן ירושלים שימשיך.

– ובכן, שמע… תלת-האופניים הזה משמש אותנו באופן היצרני וגם באופן המסחרי. כשאנחנו מפיצים את הסחורות לחנויות, אנחנו תולים על האופניים שלט של קוסמוס בערבון מוגבל… אבל כשאנחנו נוסעים בעניני מסחר אנחנו תולים עליו שלט של הקואופרטיבים שלנו… וכשיהיה לי תקציב, אני אצבע את האופניים בצבע מיוחד, שיהיה בולט בעיר, וכל אחד יכיר תיכף ומיד ויאמר: “אהה, זהו זה. הנה, אלו הם האופניים של קוסמוס” וכן הלאה וכן הלאה… ומה שנוגע לאופן המדיני, זה ככה: מטרת החברה להפסיק בעולם את הפוגרומים האנטישמיים ולתמוך בכל המצאה… על ידי הרשימות שיש לנו בארכיון ועל ידי כך שנקיף את כל יהודי העולם, וגם נוצרים, כמה שרק אפשר, נוכל להשפיע בכל מקום… אחד התפקידים הראשונים לך יהיה להמציא סמל מתאים… אני רק יכול לעזור לך בזה בעצה… למשל: בסמל של חברת אוניברסל, זו חברה בינלאומית גדולה לביטוח, רואים בו שני חצאים של כדור הארץ. אתה יכול להשתמש ברעיון, ולהוסיף על שני החצאים כל מיני נקודות… כל נקודה תהיה סניף של קוסמוס בערבון מוגבל… סניף לכל נקודה, או נקודה לכל סניף. ובינתיים, עד שאתה עסוק פה, אני מכין פה אל הצד האדמיניסטרטיבי של החברה… יש שיטה פשוטה… אתה מכיר את קופסאות-הפח העגולות של קונסרבים ושימורים!

יעקב נענע בראשו לאות הן.

– ובכן, אני חותך את המכסה… אבל כדי שלא ישארו שום דברים בולטים וחדים, שאפשר לחתוך בהם את האצבעות, אז אני דופק בפטיש… לאט לאט, לאורך כל החיתוך, והדברים החדים נעלמים… ואחר כך אני לוקח סמרטוט פשוט, עם מעט מים וסבון, ואני רוחץ את הקופסה מבפנים… זה לא מחליד, מפני שבפנים יש מין לַכָּה, נגד חלודה… וכשזה הכל יבש ונקי אני נותן לכל קופסה מספר… אני רושם את המספר בצבע שמן רגיל, שאפשר לקנות בכל חמות… למה? מפני שכל קופסה עם מספר, זה כמו תיק של אחד העניינים שאנחנו עוסקים בהם… קופסה לפטנטים, קופסה למסחר, קופסאות אחדות לארכיון ולקואופרטיב… וגם כמה קופסאות פרטיות… מפני שאני גר כאן, במשרד, יחד עם קסטֶל, ולכל אחד מאתנו יש גם עניינים פרטיים, גרביים, גופיות, פספורט וכן הלאה וכן הלאה… כל דבר עם מספר… ואחר כך נדפיס חומר-תעמולה… מתוך הכסף של הרווחים… המטרה היא שכל אחד בארץ-ישראל יהיה בעל מניה בקוסמוס… ובאופן כזה כולם יהיו קשורים ולא תהיה להם ברירה… אבל המניות האלה לא נותנות שום זכויות… רק לנו יהיו מניות מיוחדות עם זכות-הצבעה… ואם אתה תצטיין בעבודה, גם כן תקבל מניה כזאת… לעת עתה יש מנייה כזאת רק לי ולמפקד… אבל הוא חתם לי על התחייבות שלא ינצל את המנייה שלו בשביל זכות-הצבעה, כי הוא לא מבין בעניינים האלה… כל אחד עוסק באופן שלו… הבנת אותי?

יעקב נענע בראשו ובקש רשות לשאול שאלה.

– בבקשה – אמר ירדן ירושלים – אבל רק בתנאי אחד, שלא תשאל שאלות אידיוטיות, כמו שכולם שואלם… ותשכח מהרבאט-גֶזלשאפט והקונזום הג^נוסנשאפט השוויצריים… תשכח!

– בסדר – השיבו יעקב – בסדר גמור… שאלתי פשוטה מאד ואני מקווה שלא אידיוטית… מהו היקף העסקים של קוסמוס כיום? כלומר: כמה חברים יש בקואופרטיב וכמה לירות הכנסה יש בחודש?

על פני של ירדן ירושלים עלה חיוך עליז ורגוע, אם גם לא נקי מבוז גלוי.

– זהו כל מה שמעניין אותך?… נו, באמת, תתבייש קצת… ואפילו אם נניח שאין לנו שום חבר ושום לירה אחת הכנסה, אז מה זה משנה? האם הפרינציפּ תלוי בהצלחה? או שנגיד להיפך: האם ההצלחה תלויה בפרינציפּ?… תגיד בעצמך.

יעקב הודה שאמנם אין הפרינציפּ תלוי בהצלחה, ולא להיפך, ואף על פי כן, מעודד יהיה לדעת על הישגים כל שהם בעין.

– ובכן – הבטיח ירדן ירושלים חגיגית – יש חברים ויש הכנסה… ותקבל מה שאני אומר לך. ועכשיו – הוסיף ואמר – עליך ללכת, כי אני עיף מאד וגם עסוק עכשיו… מחר תבוא בשבע וחצי בבוקר ותתחיל לעבוד.

יעקב צמצם חמש אצבעות ידו לנקודה אחת והשיק אותן בקצות אצבעותיו של ירדן ירושלים. – זהו – אמר ירדן ירושלים בשמחה – כבר למדת משהו.

אחר כך ביקש יעקב להיפרד גם מעל האיטלקי הזקן, אבל הלז לא הפנה גבו והוסיף לשאוב מן הנזיד שלפניו. כובה ה- Borsalino רחב-השוליים, שהיה תלוי על הקולב, זכה איפוא לקידתו המנומסת של יעקב והוא הגיף מאחוריו בזהירות את הדלת ויצא אל המסדרון.

עוד לפני שהספיק לאחוז במעקה המדרגות חזרה הדלת ונפתחה מאחוריו וירדן ירושלים רמז לו, בלי קול, שיחזור ויכנס מיד למשרד.

– שכחתי להזהיר אותך – לחש לו, בחזרתם לשיחתם – שחתי להזהיר אותך מפני פעולות נחפזות… כל פעולה צריכה להיעשות ביישוב הדעת… אמנם הזמן יקר וכל יום עוד יותר יקר… אבל אסור לעשות שגיאות.

– למה אתה מתכוון?

– אתן לכך דוגמה – הסביר ירדן ירושלים – יש לי פטנט של טכסטיל… על המגבות שלי אני יכול לרקום בזיל-הזול כל צורה שאני רוצה… אני מתכוון למגבות שאנחנו נפיץ בעולם, כדי לקבל כתובות ושמות של אנשים… ובכן, כאשר עלה באנגליה על כסא המלכות המלך אדוארד השמיני, החלטתי שהוא מתאים בשבילי… לקחתי בידיים את הפטנט, והכנתי אלפי מגבות עם התמונות שלו… ומה היה הסוף?… הסוף היא שאדוארד השמיני מצא לו איזה אהובה, אשה בלתי ידועה בעולם, והסתכסך עם בית המלכות והיה נחוץ לוותר על כסא המלוכה… ובינתיים היו כבר אצלי כמה אלפים מגבות עם הפנים שלו… זה היה כשלון ואני אשם… אני מודה באשמה… רצתי יותר מדי מהר ונכשלתי… ומאז החלטתי שני דברים: רשאית כל לא למהר, ולשקול כל דבר בזהירות; ושנית, לא לעשות שום פעולה בשם קוסמוס, לפני שתהיה לנו השפעה על מהלך הפוליטיקה… מפני שאילו היתה לנו השפעה, יכולנו אולי למנוע את ההתפטרות שלו… אל תתפלא! חברות מסחריות גדולות משפיעות על המלכת מלכים ועל מפלה של ממשלות… אם למדת משהו, אתה יודע שאני צודק… ועכשיו תלך… אני באמת עייף.

יעקב חזר וביקש לברך לשלום את האיטלקי והפעם עלה הדבר בידו. הזקן כבר הוציא שיניו מפיו, חייך אל יעקב, נופף לו מפינתו וקרא לעברו:

– Voi parlate Italiano?

יעקב אמר No ועל כך חזר הזקן ושאל:

– Sprechen Sue Deutsch?

– Ein Bisschen – השיבו יעקב.

– Gut – אמר האיטלקי בשמחה – Wir sprechen moll Zisammen.

– Jawohl – אמר יעקב.

בחילופי דברים אלה נסתיים בקורו הראשון של יעקב במשרדי חברת קוסמוס.

11 ירדן ירושלים משתרע על המיטה

אחה הצהריים עלו קולות מבשרי-רעה מן המרפסת הסגורה שבה התגוררו רוזוולט ואשתו. אלא שהפעם דומה היה, כי רוזוולט איננו מחרף את אשתו אלא זועק מתוך כאב. אמא פתחה קמעה את דלת חדרה והקשיבה. השוטר צ’רלי ופרומה כלתו היו נצבים במסדרון זה מכבר ומאזינים; צ’רלי אמר ליעקב, שאם זה עניין פלילי, ואם פגעו בגופו של רוזוולט, הריהו מוכן להתערב בשם החוק. הרעיון שעלה בלבו של השוטר – כי רוזוולט נפגע בגופו – היה מוזר למדי. וכי מי זה ירים יד על הדרת-פניו של הכימאי הזקן? ואף על פי כן נתברר עד מהרה כי חושיו של איש המשטרה לא הטעוהו. רוזוולט יצא למסדרון, פניו חבוטות וסרוטות, עיניו שטופות בדמעות ומקטעי-דברים שיצאו מפיו, נסתבר, כי שני אחים, שעמהם קשר שותפות בייצור-מזונות, לפי הפטנטים שלו, קמו עליו היום וגרשוהו מבית-העסק; וכשאיים עליהם במשפט היכוהו עד זוב דם וזרקוהו מן המדרגות לרחוב.

צ’רלי הבטיח לטפל בעניין ואמא הניחה תחבושות לחות על לחייו ולבסוף השכיבה אותו על המטה שבחדרו והוא נרגע ונשתתק.

אותה שעה עלה רעיון בלבו של יעקב והוא נכנס לחדרו של רוזוולט והסתודד עמו כרבע שעה.

בערב, כשהלכה אמא למושב-הזקנים, כבר לבש הרעיון עור וגידים: ירדן ירושלים הסכים להפגש עם רוזוולט בו בלילה, אף הגיע על אופניו אל הבית ונסתגר עם רוזוולט במרפסת. לאחר כשעתיים של שיחת-לחשושים יצא משם, פניו קורנות אור אפור ולבו טוב עליו. הוא הסב בהרחבה על מטתה הפנויה של אמא, כשסבתא הנדהמת סוקרת אותו בלא קול ויעקב מגיש לו כוס תה.

– עם לימון, בבקשה – אמר ירדן ירושלים, הניח שתי ידיו תחת ראשו והשתרע על המטה. – יש לכם דירה מצויינת – אמר – ונדמה לי שיש גם חדר-נוחיות במסדרון.

– כמובן – השיבו יעקב.

– אתה ידוע שאצלי במשרד הטואלט נמצא למטה ושמה גועל נפש – המשיך ירדן ירושלים לטוות קו-מחשבה בלתי-צפוי. – אני חושב שעליך לדבר עם אמך בעניין זה. הרבה זמן יקר והרבה אנרגיה הולכים לאיבוד בגלל זה שאין לי סידורים מתאימים במשרד; וכאן, אצלכם, הייתי יכול להתרחץ, להתקלח ולקבל איזה מנה של מזון חם. אתה יודע כמה זמן כבר לא שכבתי על מטה נורמלית? – נאנק ירדן ירושלים מהנאה וחיכך גבו במטתה של אמא. – אם אמך עובדת בלילות, כפי שאני רואה, הרי המטה פנויה ואני יכול לנוח כאן ולקבל אֶנרגיה. אתה מוכרח לדבר אתה ולהסביר לה. היא לבטח תסכים.

– האם גמרת משהו עם רוזוולט? – ביקש יעקב להסיח דעתו לענין שלשמו בא הנה.

– בוודאי שגמרנו. מחר הוא חותם אתי חוזה ואנחנו מעמידים לרשותו את אמצעי-התחבורה שלנו ואת הלקוחות… אתה ידוע? זהו יהודי פיקח מאד. הפטנטים שלו מוצאים חן בעיני – וירדן ירושלים התרומם מן המטה והחזיק בכוס התה שלפניו.

– אינך חושש מפני הזיוף שבמזונות שלו? – התענין יעקב.

– אין כאן שום זיוף – הבטיחו ירדן ירושלים. – בזמן המלחמה כל הממשלות בעולם משתדלות להכין מזונות מן החמרים שיש במדינה. בגרמניה מכינים חמאה מעצים ואופים לחם מנסורת… אז מה יש? בשביל זה מגיע עונש לממציאים? להיפך; בשביל זה משלמים להם. ואני עוד אוכיח לך שאני אמכור את הפטנטים שלו לממשלה הבריטית ונעשה מזה הון.

– אבל מה בנוגע לישוב העברי? לא אכפת לך שהם יאכלו זבל? – תמה יעקב.

– האם יש לך קורקבנים צלויים לתת להם? – הקשה ירדן ירושלים קושיה של טעם. – בין כה וכה מקבלים קדחת לפי תלושים. לפחות שיימלאו את הקיבה בקליפות תפוזים. מה רע בקליפות תפוזים? אני,למשל, אוהב מאד קליפות תפוזים. ואמך, האם היא לא מכינה ריבה מקליפות תפוזים? איך לך קצת ריבה בבית?… תודה רבה, אני מאוד אוהב את זה.

וירדן ירושלים החל גומע מכוסו משקשק בשפתיו.

יעקב שתק, אך פניו העידו על ספקות ודבר זה לא נעלם מעיניו של מנהל קוסמוס. אבל הוא לא חזר לדבר אלא כשסיים לשתות. אז מחה פיו בגב כף-היד, חזר ונתרווח על מטתה של אמא ואמר:

– תשמע, יעקב בני – ומיד הפסיק מדיבורו וסקר את פני יעקב כמחצית הדקה. – אינך מתנגד שאקרא לך בני? אתה מוצא חן בעיני. גם מן השיחה הראשונה שלנו וגם מזה שתיכף ומיד נגשת לפעולה… אבל אני מרגיש שעלי להסביר לך כמה דברים צדדיים, כדי שנוכל לגשת למפעל המשותף מתוך הבנה גמורה, כמו בני משפחה אחת, עם לב אחד. ובכן, נראה לי שאתה מלא פקפוקים וספקות. אתה איש צעיר ואתה אידיאליסט, אבל אידיאליסט צעיר. ואני אידיאליסט מבוגר ובעל נסיון. ויש הבדל גדול בינינו. אתה רוצה שכל הדרך תהיה נקייה ויפה, אבל אני, מספיק לי אם המטרה שנשיג אותה תהיה טובה…

– שהמטרה מקדשת את האמצעים, כבר אמרו הרבה דימגוגים בהיסטוריה… כבר ראיני… – שיסעו יעקב.

– אם תרשה לי – המשיך ירדן ירושלים בנחת – אז אגיד לך משהו לא נעים… גם להרוג אנגלים זה לא כל-כך יפה. אבל אנשים מסוימים חושבים שזה מותר, בשביל המטרה; אבל להכין קציצות מקליפות תפוזים זה אסור…

– יש הבדל! – נזעק יעקב – יש הבדל גדול. מי שהולך להתנקש בסוכן בולשת רצחני, הריהו גם מעמיד את חייו שלו בסכנה, ממש כמו אדם שהולך להמית נחש. אף פעם לא אמרנו שמותר או צריך להרוג אנגלים. אמרנו שצריך ומותר לפגוע במשעבדים, בסדיסטים, במדכאים; אבל אם המזונות של רוזוולט הם רעל, אז אתה הולך להרעיל את אחיך, בני-עמך.

– אז למה קראת לי לדבר אתו? – התגרה בו ירדן ירושלים; אך מיד חזר והמשיך במקום שהפסיק. – יעקב יקירי, יפה עשית שהבאת אותי אל רוזוולט ויפה אתם עושים שפוגעים במשעבדנו. ואם קליפות של תפוזים גורמות שלשול או עצירות לבני עמנו היקרים, אין דבר. למה שגם הם לא ישלמו משהו בעד הדרך לחרות? תסכים אתי שזה לא מחיר גבוה, השלשול. והרי אנחנו עמלים למעמם, נכון? שמע לי בחור צעיר, והפסק לדאוג יותר מדי. לפנינו עבודה גדולה. עלינו לסיים את ההכנות. צריך להכין את הסמל ואת הקופסאות, וצריך לצבוע את התלת-אופנים. ומחר יש לי פגישה עם פקיד אנגלי גבוה, שאולי יתענין לרכוש אצלנו את הפטנט של קסטֶל. זה פטנט בנין יוצא מן הכלל. לא מעביר כדורים, לא נסדק, זול מאד, טוב בשביל ביצורים צבאיים וגם בשביל שיכונים. אין לך מושג כמה עבודה מצפה לנו בבוקר, בשעה שבע וחצי… ואל תשכח לדבר עם אמך על כל מה שבקשתי ממך. עלינו להיות רק בריאים וחזקים, יעקב; לנוח טוב ולעבוד בכל הכוח… ועכשיו תקח משהוא לקרוא ואני ארדם קצת. אני עייף עד למאד. אני ממש הרוג.

12 למקלט ובחזרה

בלילה, כשתי שעות לאחר חצות, נשמעו צפירות האזעקה מפני התקפה מן האוויר. סבתא עמדה על יעקב וטלטלה אותו בכתפו. הוא קפץ על רגליו, העלה מכנסיו על גופו והיה מוכן לרדת למקלט. סבתא לבשה בניחותא את חלוק-הבוקר שלה ולאל ניכרו שום אותות של בהלה בפניה ובתנועותיה. בקצות פיה נתלה מין חיוך של בוז ושאט נפש כשרמזה ליעקב שיעורר את ירדן ירושלים, השרוע על מטתה של אמא. סבתא היתה מוכנה ומצפה לגברים שיקומו ויוליכוה במורד המדרגות האפלות.

ירדן ירושלים לא נרמז מכוח דחיפותיו של יעקב אבל כשמשכו ברגליו פקח עיניו ברוגז ואמר כי הוא שומע את האזעקה אבל אינו נוהג לרדת למקלט, והריהו מבקש שיניחוהו לנפשו.

במסדרון הבית עלתה אותה שעה שעטת-רגלים רבה ונמרצת. קולן של דלתות נפערות על ציריהן נתערב בלחשושים ובדיבורים. יעקב, שנואש מירדן ירושלים, אחז בזרועה של סבתו ופתח לפניה את דלת חדרם. מיד צריכים היו למהר ולהיסוג מפני גופותיהם השמנים, עוטי כותנות הלילה הלבנות, של רוזוולט ואשתו, שנדחקו-כאחד בדלת חדרם וכאחד נפלטו למסדרון וכמעט שהפילו את סבתא ונגפוה. הם נתקלו בצ’רלי, שניצב בפתח חדרם של אהרל’ה ופרידה וחיכה בסבלנות לפרומה כלתו שתעשה את שׂערה. אהרל’ה ופרידה כבר היו מצויים בחדר המדרגות. קולה של הצפירה נדם סוף סוף ומשפחת הנגר ווילי, כמו היתה מצפה לכך, הופיעה בפתח חדרה בשורה ערפית והחלה צועדת לעבר היציאה. מיצי הלבנה צעדה בראש, רחבת-גוו, אבריה רדומים עדיין ושופעים כלפי מטה, מתחת למלבוש שלא נעזר הפעם באביזרים של רתמה ומיתוג. אחריה צעד ווילי הקטן, מחזיק בכתפה של אשתו ועיניו עצומות ופיו נפער בפיהוק. הבת לילי הלכה בריחוק מה מאחוריהם, קושרת למתניה חגורה של בד ומעלה על רגליה סנדלי-בית סרבניות, תוך כדי הליכה.

רוזוולט ואשתו דהרו לפנים, פגעו בלילי, דחפוה הצידה ופרצו אל דלת היציאה. צ’רלי, שכל מדיו היו עליו, סדורים ומגוהצים, ברך את יעקב לשלום, פינה מקום לסבתא שתעבור לפניו, חבק את מתני פרומה כלתו וצעד במאסף.

מקלט-הבית היה במרתף קטן, ששימש לפנים מחסן ועתה חוזק בעמודי עץ שתמכו את תקרתו הנמוכה. בפתח המרתף נבנתה חומה כפולה של לבנים, שעשתה את הכניסה לתוכו תרגיל של לוליינות וענין לבני אדם כחושים וזריזים בלבד. ספסלי-עץ הותקנו בסמוך לקירות וכשבאו יעקב וסבתא למקלט כבר היו כל מקומות הישיבה תפוסים, בשל בואם של אורחים בלתי-צפויים. הגברת שושנה, זונה עלובה, שעיקר פרנסתה על השכרת חדרה שבחצר הסמוכה לצעירות ממנה, נבהלה כנראה הלילה בהלה גדולה מן הרגיל, ובמקום שתהיה מצויה בחדרה שלה, שאף הוא מעין מרתף ומקלט, ירדה ובאה לכאן. מעיפה מבטים נבהלים ומתחטאים על סביבותיה. האורח השני היה צפוי עוד פחות ממנה, ונוכחותו הדהימה את דיירי הבית וגרמה שיהיו מחייכים בהנאה גלויה, בלא גינוני-נימוס. האורח הלילי של הגברת שושנה היה, הפעם, לא חייל אנגלי אלא השוחט התימני מגודל-הזקן ובעל החזות הרבנית, רבת-ההוד, שעוררה תמיד את התפעלותן של הנשים, שהיו באות אצלו לשחוט את תרנגולותיהן בשוק-הכרמל. למרבה התמיהה לא היה הזקן נבוך כלל וחזות פניו היתה חגיגית כבשעת שחיטה. הוא נכנס בשיחה עם הבאים, שפך חמתו על הגרמנים והאיטלקים, הנלחמים בנו מן השמים והביע תקוותו, כי שעתו של אותו צורר ורשע, ימח שמו, קרובה. הוא, ולא אחר, קם מפני שׂיבתה של סבתא ופינה לה מקום, בסמוך לגברת שושנה, שמהרה אף היא לקפוץ על רגליה ולפנות מקום ליעקב, אשר סרב לשבת ורמז לפומה שתשב. עתה, שהכל היו ישובים או עומדים במקומותיהם, נשמעה צפירת הארגעה.

בזעף גלוי קמו הכל על רגליהם ופנו אל עבר היציאה. אלא שעכשיו לא ניכרו שום אותות של חפזון ובהלה באנשים; וכמו לכַפר על מה שאירע במסדרון, הפליג רוזוולט בגינוני-נימוס והניח לכולם שיעברו על פניו ויצאו ראשונים, בעוד הוא מכנס כריסו, כשפלג-גופו העליון קד קידות של חן בעקבות היוצאים.

כשחזרו סבתא ויעקב לחדרם לא שבה סבתא אל מטתה, אלא העלתה אור בחדר המואפל ונטלה ספר צאינה וראינה בידה; אך לפני שהחלה קוראת, ציוותה על יעקב במפגיע שיעורר את ירדן ירושלים וישלחנו לכל הרוחות, פן תחזור אמא ותמצאנו במטתה.

יעקב הסכים עמה אבל היה חוכך בדעתו כיצד ייעשה הדבר ומה דיבורים ישמיע באזני האיש. ירדן ירושלים הקל עליו את המלאכה, בפקחו את עיניו ובהצהירו כי שמע כל מה שנאמר בחדר ואף הוא סבור כי לגבי הלילה הראשון נח דיו, מה גם שאמא עדיין לא נתבשרה על ההסדר שהוא מבקש להנהיג. ואר על כן הריהו קם והולך הפעם, ולמחר הוא מצפה מיעקב שידע להסביר לאמו חשיבותם של דברים ולקבל הסכמתה. ואשר לסרובו הקודם לרדת למקלט – הוסיף ירדן ירושלים ואמר – אין לפרשו כאות של גבורה ואומץ-לב, אלא כענין של שיקול דעת מסחרי.

– מסחרי? – תמה יעקב.

– אמנם כן – הסביר מנהל קוסמוס בנחת. –אם באמת יפציצו האיטלקים או הגרמנים את תל-אביב, הקיץ הקץ על כל עסקינו. שום אזרח יהודי לא יתן דעתו על הרווח של חמשה אחוזים הצפוי לו מן הקואופרטיב שלנו. כולם יהיו המומים ומבולבלים ויסתלקו מקוסמוס. ואז נתחסלנו ונגמרנו.

– עד כדי כך? – נבהל יעקב.

– עד כדי כך – הבטיחו ירדן ירושלים. – ולכן אין טעם שאקום בשעת אזעקה ואלך למקלט. מוטב לי להיות מופצץ ונהרס יחד עם החברה ויחד עם הרעיון… ובבוקר אל תשכח לדבר עם אמך.

וכשיצא והגיף את הדלת מאחוריו, זקפה סבתא את עיניה מעל לספר הפתוח, הביטה ביעקב, ובהטותה פניה כלפי הדלת שננעלה זה עתה אחרי ירדן ירושלים, ירקה, כפי שיורקים היהודים למראה טומאתם של רשעים.

13 אמא מגלה מקצת דעתה על בנה ועל עיסוקיו

בבוקר באה אמא אפסת-כוחות. לרגל האזעקה שבלילה היתה נאלצת להוביל, כמעט לשאת על גבה, כמה מן הזקנים שבמוסד, שלא היו מסוגלים להגיע אל המקלט בכוחות עצמם. ומיד אחר כך צריכה היתה לגרור אותם בחזרה למיטותיהם, הלוך ושוב, עלה וירד אל המקלט וממנו. הבהלה שתקפה את הזקנים, והאיטיות שבה לבשו בגדיהם, מרטו את עצביה של אמא והביאוה אל סף דמעות. אתה ישבה בכסאה, נושמת בכבדות ומבקשת מיעקב שיתקין לה כוס קפה חריף (קפה חריף – עשוי אבקת שעועית ועדשים שרופים)?

– זה בשבילך – אמרה אמא והושיטה ליעקב מעטפה שמצאה בתיבת המכתבים.

יעקב הלך אל המטבח להרתיח מים ולעיין במכתב. היה זה פתק כתוב רוסית, מאת אמא של לאה, ובו בקשה דחופה לבוא ולראותה מקץ כמה ימים, מחוץ לבית, בפינת רחוב סמוך לדירתה. פניו של יעקב החווירו. הוא ניחש את הצפוי לו.

כשחזר לחדר וספל הקפה בידו, ראה מחזוּת פניה שלא אמו כי סבתא שחה לה על תעלוליו של ירדן ירושלים ועל הלילה שעשה במטתה. רוגזתה היתה עזה כל כך, עד שסימני-התשישות חלפו כליל ורק רעדת ידיה, בנטלה את ספל הקפה, העידה על חולשתה.

– האיש הזה לא יוסיף לעבור על סף ביתנו – אמרה וסילקה פניה מיעקב. היה ביקשה ללגום מן הקפה אך שפתיה נתעוותו בבחילה. – מה זה? אמצאה חדשה של רוזוולט? – והיא דחתה את הספל מעל פניה. – האיש הזה לא יוסיף לעבור על סף ביתנו – חזרה ואמרה.

יעקב פתח בבקשת סליחה. הוא נשבע כי לא יכול למנוע את ירדן ירושלים מלהרדם על מטתה של אמא והבטיח כי להבא לא יקרה כדבר הזה.

– אבל, מצד שני, – חינן קולו, – זכרי שהאיש הזה מאפשר לכולנו לעשות את הדברים הגדולים ביותר שיכול אדם לעשות בימים אלה…

– הדברים הגדולים ביותר שיכול אדם לעשות – שסעתו אמו בקול חנוק מהתרגשות – הם לעבוד, ללמוד, לפרנס אם זקנה וסבתא… לא להניח לי להוציא את ימי האחרונים בעמל שלמעלה מכוחי… בגלל האיש הנפלא הזה, הארור הזה… – קולה נאלם ונשימתה קצרה.

– אמא, אל תתרגזי – התחנן יעקב – אל תתרגזי.

דמעות פרצו מעיניה והיא הליטה פניה בכפות ידיה וכתפיה רעדו.

בשכבר הימים, כשחי אבא, ראה יעקב את אמו ממררת בבכי לפעמים, והוא אז ילד קטן. נדהם ממראה דמעותיהם של מבוגרים, היה פורץ אל אמו, מחבק את ראשה, מלטף את שׂערה, מגשש בידו הקטנה על לחיה, כמו מבקש להיוכח כי אמנם לחות הן, וגועה בבכי יחד עמה. ואז, אט אט, היו שניהם נרגעים יחדו, וחיוך עולה בפניה והיא היתה מנשקת אותו, והתפקידים היו מתחלפים ביניהם; המנוחמה היתה נעשית למנחמת; וכדי להסיח דעתה לחלוטין היה יעקב מאריך בבכיו ככל שיכול, אף למעלה ממה שכפתה עליו ההתרגשות הראשונה.

עתה זכר זאת, אך לא יכול למוש ממקומו. נֵד של שנים, הר של בגרות מנעוהו מלשלוח ידו אל כתפי אמו הרועדות. רק קולו נשמע לו, מרטט ומבולבל מעט, מנסר ואומר:

– אמר, אל תתרגזי, את לא צריכה לבכות… אמא… תשמעי…

– אינני רוצה לשמוע עוד – זקפה אמו פניה, שקפאו עתה ועמדו מבכי. – די לי במה ששמעתי עד עכשיו. לפנים עוד היית נותן כמה שעורים לתלמידים, היית משתכר משהו; ועכשיו, מיום שהופיע המטורף הזה, פסקת גם מן המעט שעשית… מדוע ישראל הגדול יש לו זמן לכל? גם לפרנסת משפחתו, גם ללימודים, גם למחתרת? מדוע ישראל הגדול לומד ועובד, ולא רק הורג אנגלים בלילות?…

– אמא – נזעק יעקב, מבוהל.

– כן, כן… אני אומרת לך את כל האמת בפניך… אתה מבוגר דייך כדי שתשמע את כל האמת… בגילך אי אפשר לחות כך.

– אמא – התחנן יעקב, – תני לי להסביר… אני רוצה שתביני. מה שאני עושה אצל ירדן ירושלים זו עבודה. עבודה ממש. ויתכן שגם אקבל משכורת… הוא הבטיח… אם רק לא תחול הפסקה… אם לא יהיו הפצצות, נרוויח הרבה כסף.

– מה ענין הפצצות לכאן? – הפסיקתו אמו בזעף.

– ירדן ירושלים לא יורד למקלט בזמן אזעקה, מפני שלא איכפת לו למות… – ביקש יעקב להסביר, אך אמו שיסעה דבריו שנית:

– שיפציצו אותו, שיהרג!

זמן מה שתקו שניהם ואחר כך חזר יעקב והרצה לפניה באריכות – שלא הופסקה עתה, מפני עייפותה של אמו, – על תכניות קוסמוס, על ההצלחה שכבר האירה פניה, על מסירות-הנפש של ירדן ירושלים, שאמנם הוא מטורף במקצת לפי מושגי הבריות אבל יש לו מוח פיננסי גאוני והדברים זזים, זזים והולכים קדימה ועוד מעט ייצאו הכל למרחב, וימים אחרים יבואו, ימים גדולים ויפים… הנה, היום בצהרים נקבעה פגישה במשרדו של המפקח האנגלי על משרד הבניה והביצורים, ויתכן כי קוסמוס תמכור לממשלה פטנט עצום ואדיר של האיטלקי הזקן… ואז, בכלל, לא יהיה עוד מקום לדאגה… ובינתיים כל מה שירדן ירושלים מבקש, הוא תבשיל חם ורשות להתקלח, לפעמים, ככל אדם…

אמו הודיעה שהיא מבקשת לישון, ושאם יעיז ירדן ירושלים לשכב עוד פעם אחת במיטתה, גרש תגרשהו במטאטא, במערוך! אחר כך שתקה רגע, הביטה בפני יעקב, כמהססת אם תוסיף ותאמר עוד משהו שבלבה, ומיד גברה על היסוסיה ואמרה:

– אתה רוצה להכניס גבר זר למטתי, במקום שהיה אביך ישן בו?… אמור לי רק זאת!… אמור!

14 יעקב: 4711 בתוך בקבוק

כשקבלתי את מכתב מאמא של לאה ידעתי שניתנה לי האפשרות לחתוך את הקשר הגורדי; אלא שהייתי רחוק מאד מתחושת-הכוח שפיעמה את אלכסנדר מוקדון. דומה הייתי יותר לרוּדין, גיבורו של טורגנייב; ועוד יותר מזה – לגיבור של אופרטה ווינאית מטונפת. הרגשתי כמו אחד שעשה במכנסיים. ובמקים ללכת להתרחץ, רצתי אל אריק. לא קוויתי לתנחומים ובוודאי שלא לעידוד. יכולתי לשער שהוא יתן לי על הראש בלי רחמנות.

כשהוצאתי אותו מהמשרד וירדנו במדרגות, הוא היה בטוח שבאתי בעניני המחתרת, וכך נוסף בזיון על בזיון לכל הסצינה העלובה, כשהייתי צריך לומר לו את האמת. אריק היה סבור איפוא שאני עומד להתחתן, והחוויר. הרגעתי אותו בה בהבטחה מפורשת שאין הדבר כך, ובהבטחה זו השמטתי, למעשה, את כל הבסיס מתחת לשיחה שלנו; לא היה לו תפקיד של יועץ, וזה העלה את חמתו מראש.

הראתי לו את המכתב הכתוב רוסית, והוא חייך בהנאה:

– המאמא נכנסת למערכה ומצווה להכנס לחופה? – אמר בשמחה.

הבטתי אליו כמו מיקי-מאוז שנתפס בקלקלתו.

– ואתה תוכל לעמוד נגדה? – דחק עלי הנבל. כיוון ששתקתי, הצית לו אריק סיגריה בפיית-השנהב הארורה שלו ואמר, אגב כיבוי-הגפרור, כשחקן-קולנוע מנוסה:

– הנבל הקלאסי מן המחזות של המאה השמונה-עשרה.

הוא הכניס אותי במהירות כזאת לעמדה של התגוננות, עד שלא נותר לי – בשבתנו על כוס תה בבית-קפה סמוך – אלא לירות בכדור האחרון, אשר קודם לכן הועדתיו לסוף השיחה.

– היא בגדה בי. שתי פעמים. – אמרתי, כשאני סוחט מתוך ריכוז את פלח-הלימון לתוך הכוס, כאילו היתה הסחיטה ראש כל מעייני באותה שעה.

– אתה אוב תה בלימון, כפי שאני רואה – אמר אריק.

–שק בתחת – אמרתי לו.

הוא התעלם מגינוני-הנימוס שלי ופתח בהרצאה ממושכת.

– שטויות. – אמר אריק במתינות של ישישים – מה שאתה קורא בשם בגידה אינו אלא זעיר-בורגנות ותפיסה קלוקלת של ענין האהבה. גבר של ממש סולח על כגון אלו ובכך הוא משעבד אליו את אהובתו ביתר תוקף. מה שחשוב כאן יותר, הוא ענין הבתולים. כלום היתה לאה בתולה כשהכרת אותה? ענה לי.

– לא היתה בתולה – אמרתי.

– ובכן דע לך,שאני, למשל, לא אשא לי אשה אלא אם כן תהיה בתולה – אמר אריק. – ואין לזה שום הסבר הגיוני. יש אמיתות שאינן צריכות הוכחה. הנישואים הם ענין של מסתורין. ואלמלא היו כאלה, לא היה בהם שום טעם ולא שום אחיזה במציאות. על האשה להיות בתולה ואילו הגבר צריך להיות בתול-בנפשו, מן הבחינה הרוחנית. האשה היא החומר של הנישואים והגבר הוא הרוח.

– והיא נתנה לו לאכול תפוח – נסיתי להתבדח, כדי לרמוז לאריק שאין אני מקבל את דבריו ברצינות.

– עלי לשוב למשרד – אמר. – אתה נשאר כאן?

נענעתי לו בראשי. ואז שלף אריק מתיקו ירחון אנגלי מצויר, מלפני המלחמה, ואמר לי כי אוכל לעיין בו ולבדר את רוחי הנכאה. ובכך נפרדנו.

אי אפשר לומר, שרוחי לא היתה נכאה. התחלתי לעלעל איפוא בירחון וקורא במודעות המצוירות, עד שנזדקרה לפני אחת, המספרת על בושׂם 4711, ובה נאמר:

– “כשתזלף על פניך מן הבקבוק הזה, יעלו בזכרונך שעות-בוקר מוקדמות בכפר, ריחם של יערות, ניחוחם של מגפי-רכיבה אהובים עליך – בושׂם אמיתי לגברים”.

בני אדם מסוימים – ואני אחד מהם – שמחים מאד כאשר באה לידם הזדמנות להסיח את דעתם מצרת-נפש מעיקה; ותהא ההזדמנות דחוקה ואידיוטית ככל שתהיה. משעה שנפלו עיני על המודעה הזאת, נתתי דעתי להרהר בה ובכותביה. מה ראה איש-הפרסומת של 4711 לשטות זו, להסב לבם של הקונים דווקא לשעות-בוקר מוקדמות בכפר, ריח יערות, וביחוד ריחם של מגפי-רכיבה חדשים? כמה אנשים, מבין קוניו הפוטנציאליים של 4711, יש להם מיני זכרונות שכאלה? כדי שיהיו זכרונות כאלה לאדם, צריך הוא להוולד נסיך, או בן-מיליונרים, או צאצא לבעלי-אחוזה. מנין יקח לו פקיד לונדוני מסכן זכרונות על מגפי-רכיבה ביערות, בשעת בוקר מוקדמת בכפר?

באותה שעה לגלגתי בלבי על איש-הפרסומת של 4711 והייתי ממליץ לפטרו מתפקידו, אלמלא בא זמזום חדש בראשי, ואני מוצא את עצמי ממשיך לטוות קורי-מחשבות בכיוון חדש:

– ומדוע לא, לכל הרוחות? – שמעתי את עצמי אומר. – כלום באמת עובדה היא, שאדם אשר נולד במוסקבה, ניו-יורק או גלזגו, אין לו שום זכרונות, זולת הרחוב, הסמטה או חדר-המדרגות המסריח של ביתו? ואני, דרך משל, כלום אין לי זכרונות משעת בוקר מוקדמת בכפר? ויערות לא ידעתי כלל, בגלגול אחר, אולי? מגפי-רכיבה, הלא את ריחם אני נושם ברגע זה ממש, ריח חמוץ, דוקרני, שמנוני, מוכר וידוע כמו דייסת-קוואקר.

ונסיכים, בעלי-אחוזה ומשוררים, כולם אין דמם זורם בעורקי? ונערה אחת מסוימת לא הראו לי בשמים, לפני שירדה נשמתי אל האדמה? שהרי את הנערה הזאת אני מכיר בלא שום צל של ספק. כלומר, אפשר שאינני מכיר אותה, אבל אני זוכר אותה. ובגללה, רק מפני שהיא קיימת, אני מתעקש להמנע מכל התקשרות, עד שאחזור ואפגשנה.

אימתי והיכן הייתי אפוף ריחות בוקר ויער? אימתי והיכן פגשתי בנערה?

– זאת לא אזכור עכשיו. כמו כן אינני זוכר אימתי והיכן פסקו הבוקר והיער והנערה; ומדוע אינני שרוי עמהם עתה, גם זאת לא אדע. חל איזה שיבוש,בזמן ובמקום כלשהו; ובחד הימים חייב אהיה להתחקות על טיב השיבוש ועל מקור הטעות הנוראה, שבגללה גליתי ממלכותי.

אי אפשר לי – שוב אי אפשר לי, למן הרגע הזה ואילך, – שלא לצאת אל מסע החיפושים. עלי להיות ערוך למסע מפרך, עד שאשיב אלי את אבדותי. שלי הן, ואני שלהן, ואין לשום איש ולשום דבר שבעולם חלק בי, רק אבדותי ואני, וחוט הגעגועים שבינינו.

ממקום זה שבהרהורי ועד לפרשת אמה של לאה לא היה המרחק רב, כמובן. כשאדם – מן הסוג שלי – מחפש לו מוצא, אין הוא בוחל בשום אמצעי. גם מודעות-פרסומת בירחון אנגלי יפות לעניינו.

וכך, מצויד בבקבוק של 4711, נושם מלוא ריאותי ריחות מגפי-רכיבה חדשים, הייתי מוכן לפגישה.

15 פגמים באופיה של אמה של לאה

הפגישה נועדה לשעה השביעית בערב, אבל אני יצאתי מן הבית בחמש, עם השקיעה, כדי שאהיה מסוגל לאגור במוחי ניסוחי-תשובה יפים, וכדי שאוויר הערב ינסוך בי גבורה ושלווה. מעט מאד מן הגבורה והשלווה היו מצויים בי ביום ההוא. הבטתי בשמים, כמצפה לאותות. באותו יום בחרתי להיות קצת מאמין וקצת פטליסט. כל השאר כבר הייתי, ממילא. אבל השמים היו מלוכלכים והרחובות היו ריקים, מפני שבני אדם טרחו במטבחיהם להכין להם ארוחות מן הפסולת של רוזוולט, ומפני שבני אדם פסקו להזמין זה את זה לארוחת-ערב, מחמת הבושה וכן מחמת הצייקנות. היתה זו עיר עלובה, ממש כמותי, והליכתי השוממה ברחובות הריקים היתה כמו חתירה לקראת פשע פחדני, אשר ימיט עלי קלון, עלי ועל צאצאי. זהו מה שהרגשתי.

אילו חי אבא שלי, היה הוא הולך לפגישה במקומי, והוא היה מקביל פניה של האשה מרת-הנפש בשפה הרוסית שלהם, ושניהם היו נהנים משעה יפה של קורת-רוח, כרגיל אצל הרוסים במקרים כאלה. אביה היה ודאי מגנה אותי במלים מצוינות, מתלונן עלי בכלל ובפרט, מצדיק את זעמה של האם ואחר כך היו שניהם מוצאים סימוכין מצויינים לעניין-ביש זה; סימוכין מדוסטוייבסקי ומצ’כוב, מצד הטראגיקה והפסיכולוגיה; וסימוכין מגוגול ומגונצ’ארוב, מצד הסאטירה והפארסה. ובסופו של דבר היו נפרדים זה מזו, נרגשים ושבעי-רצון מעצמם, גאים על הצורה התרבותית, הלבבית והעצובה – ביחוד העצובה! – שבה מילטו עצמם מפורענותו של הדור הצעיר, המגוחך והאומלל. אין ספק שהיו מוצאים להם, לסיום השיחה, איזו ציטטה מצוינת מפושקין, שראשיתה זכורה לאבא ואת סופה תשלים אמא של לאה.

הצצתי בשעוני והרחבתי צעדי. הזמן חלף, אבל גבורה ושלווה לא צברתי בצקלוני, ואמה של לאה כבר היתה עומדת בפינת-הכיכר ומצפה לי.

– קבלת את מכתבי? – אמרה כשהתקרבתי.

היא שרויה במבוכה לא פחות ממני, אמרתי לעצמי. שאלמלא כן היתה ידועת מעצמה, כי אדם שלא קיבל את מכתבה לא יגיע בשעה ריקה זו אל כיכר עזובה.

– אלמלא קבלת את מכתבי, הן לא היית בא הנה – הוספה מיד, פרוש על הסבר. מבוכתה ערבה לי כל כך, עד שהתרוממתי למדרגת צדיקות, והחלטתי שלא לנצל את חולשתה ולנהוג בגילוי-לב.

פנינו ללכת לעבר הרחובות הצפוניים, שגבלו בפרדסים של הכפר הערבי הסמוך. היא אמרה כי לאה אינה צריכה לדעת על פגישתנו ואני נענעתי לה בראשי.

עצרנו ליד גדר-אבנים של באר ישנה והיא נשענה בגבה על מעקה הסאבּיל החרב. הפרדס שמעבר לגדר היה מאוכלס עצים שמתו מכבר, ואני זוכר שכמה מחשבות פואֵטיות חלפו בראשי למראה המעמד הסמלי.

– אתה ידוע על מה רציתי לדבר אתך? – הוסיפה המסכנה ללכת סחור סחור, כאילו במו-ידיה ביקשה לשים בפי דברי-איוולת שיוציאוני מן הבוץ.

נאמן להחלטתי לנהוג בה יושר-לב, כמעט שאמרתי לה כי לא אשא את בתה לאשה, מפני שאני נאמן לנערה אחרת, שזכרון פגישתי אתה שמוּר עמי אולי מגלגול אחר, והיא נועדה לי מכוח החלטה וגורל, אשר כולנו חייבים להאזין למצוותיו ולא לסטות מהן. כמעט שספרתי לה על ריחם של בוקרי-כפר, על ניחוח מגפי-רכיבה, על מראו המתגלים בחלום, ועל החלומות בכלל, שרק הם אמת-הנשמה; והסתלקותם – עם השכמה – היא גזל ואבידה, שאנו מצווים לחזר אחריה, עד שנמצאנה.

אבל אני אמרתי:

– אינני עובד, אין לי מקצוע… אין לי דירה… גם אי-אפשר…

והיא אמרה:

– סבובודקין הלך… ברח.

– מתי? – נחפזתי לשאול; סבור הייתי לתומי כי חל מפנה בשיחה. אלא שמיד נתברר לי כי לא חל שום מפנה.

– שלשום – אמרה. – ועכשיו נתפנה מקום בבית, ותוכל לגור אתנו.

– אבל הוא יחזור – אמרתי. – כמו תמיד, – הוספתי בלא עדינות יתרה.

– אני לא אניח לו לחזור. הפעם זה מוחלט.

גוש לוחץ נתקע לי בגרון ומתוך מאמץ לבלוע אותו עלו דמעות בעיני, ואני הסיבותי מעט את פני והבטתי על דרך-החול המתמשכת בין הפרדסים החרבים. ממרחק לא רב ראיתי שני גברים רצים, כשגבם אלינו – סבובודקין ואני. שני גברים יחפים נמלטים על נפשם. האחד – מפני אמא והשני מפני לאה. והנה גם השתיים כאן, רצות בעקבותיהם, ולגופן רק כתנות-לילה לבנות. וסבובודקין מצליח לחמוק בסיבוב ולהעלם ואילו אנכי מוותר ונופל בזרועות לאה. וכאשר אנו שבים הביתה, אל הדירה הריקה, מה תעשי את, אמא, כאשר אשכב עם לאה? תבואי על בהוניתיך היחפות עד לדלת חדר-הטיפולים ותאזיני לקולותינו? ומי ישכב אתך? ואיך תשכילי להיות לבדך במטה הרכה, הטובענית, הרחבה שלך? החיוך שלך איננו מוצא חן בעיני. אני די פוחד מכל העניין, אם לומר את האמת. רוצה ופוחד, אם לומר את כל האמת.

ואני מוסיף לשתוק.

– אינך אוהב עוד את לאה – אמרה, ספק שואלת ספק קובעת. וכאילו אין די בכך, היא הוסיפה: – אחרי כל מה שעשתה לך. נכון?

אני חש כי המעמד קרב אל סופו. כבר רוחש בקרבי משהו מן השמחה שתתקפני כאשר נפרד ואני אִוותר לבדי, חפשי ללכת, לרוץ לכל אשר אחפוץ. אבל יחד עם השמחה הזאת רובצים בתחתית נשמתי רגשי בושה וגם איזו נכונות לחתור ולהגיע גם לרגע של אמת ויסורים ממרקים. לכהרף-עין אני מהפך בלבי מחשבה רוסית – ליפול לרגלי האשה, לנשק את ידה, לבכות, לבקש מחילה. אלא שכל זה רק לכהרף-עין. מיד עולה זכר בכייה של אמי בבוקרו של אותו יום ואני אומר לעצמי, כי מה שסרבתי – או לא יכולתי – להעניק לאמי, אסור לי להעניק לאשה זרה. תהיה זו שפלות, אני אומר לעצמי. ואני ידוע, באותו רגע ממש, כי כבר בצעתי שפלו כפולה – כלפי שתיהן. ואני מוותר על הרעיון.

ואז, לא נתקררה דעתי עד שעשיתי צעד נוסף. וכך אמרתי אז לעצמי: –האמנם זה כל מה שנתרחש? היכן מילות התוכחה המעליבות, הצודקות, שהיה עליה להשמיע באזני? איזו מין אֵם היא זאת? ככה היא מפקירה את בתה לגורלה? בקלות כזאת? מי עתיד לגונן על לאה ביום רעה, אם זהו כל מה שאמא שלה מסוגלת לעשות למענה?

בחור נאה שכזה הייתי בימים ההם, לפני עשרים שנים; ואם אני מקפיד עתה לכתוב סיפור זה במו ידי, הרי שאני עושה זאת כדי להוכיח שלא שכחתי, ושכל זה מבוא בחשבון; אבנים רשאי לידות רק מי שלא חטא.

היא הושיטה ידה ואחזה בסנטרי.

– אהבנו אותך, יעקב – אמרה – אתה ידוע זאת. אבל אסור שתשא את לאה לאשה רק מתוך הרגשת חובה… אני לא ארשה זאת… אתה חפשי ללכת, ילדי… ועכשיו ניפרד, אלהים איתך.

“אלהים איתך” בלשון הרוסית, פירושו גם: “מילא, ביש-גדא, מעשים נלוזים עוללת. ולא אני אשפוט אותך”; וכמובן שנעלבתי, וכבר הייתי מוכן לפתוח פי ולהסביר, להתווכח ולהוכיח, לתרץ ולנמק. אלא להפגישה הגיעה אל קצה.

– עכשיו ניפרד, ילדי – חזרה ואמרה. והיא נטלה ידי בידה, משכתני אליה, וכשהניחה לידי, כדי שאחבקנה, אימצה אותי בין זרועותיה ואת שפתיה שמה על פי. בטנה רעדה מול בטני.

אחר כך צעדנו איש לעברו, נמלטים זה מזו.

חלק מן הדרך אל העיר עברתי בריצה ואחר כך צעדתי בפסיעות חגיגיות, ואל אותה שעה היה חיוך רחב רובץ ומתפשט על פני. טוב שהיה לילה, ושום איש לא הבחין באותו חיוך – זו הבעת האווילות הנוראה ביותר שמסוגלים פניו של אדם ללבוש; הבעת פניו של מי שעלה בידו לנצח יריב חלש ממנו, והוא שמח על כך.

16 המחבר: ירדן ירושלים נוזף ביעקב ומשחר למוסר אזנו

בוקר אחד קיבל יעקב פתק מירדן ירושלים. כשהחל קורא בו, נוכח לדעת כי אין זה אלא אחד מעשרות פתקים דומים שכבר קיבל קודם לכן. וזה לשונו:

– “אתה מדבר על עבודה? אבל הלא באת אחרי ¼8 ולא ב-½7 כמו שנדברנו אתמול בערב. בכל אופן לא התנגדת לדברי אתמול בערב ונתת לי את הרושם המספיק שתבוא ב-½7. ואם לא אזי אותו הדבר רע מאד כי העובדה צריכה להיות שתבוא בזמן לעבודה. ע”י זה גזלת לא רק את זמני כי אם הנני כבר בכאב ראש רב, כל היום הוא מקולקל והכל הרוג. כן! הכל הרוג. ועכשיו גזלת בהתנהגותך עוד זמן לשיחה בינינו ולכתיבה ועכשיו הלכת להתגלח. ובכן, אתה מדבר על עבודה, היכן היא העבודה? את המכתבים לאנשי גריימן אני יכול בעצמי. שאני ידוע לעבוד עם אנשים בצוותא זאת היא עובדה ממספר שנים די רב שעבדתי עם פועלים שעם הרבה מהם הנני ביחסים חברותיים וידידותיים עד היום הזה. במקרים שבינינו אין לך שום מקום לפצות פה ולהגיד דבר מה לפני שאתה מתנהג בסדר. הודעתיך שאני אף פעם לא מתחיל ברע. הנה גם הבוקר המתחיל ברע היית אתה, אתה באת ב- 8.20 במקום ½7 זהו רע מספיק עד כדי הריסת כל העסק. עכשיו יש לי כבר כאב ראש, עיני כואבות והכל רע רע מאד. אני לא יודע לעבוד עם אנשים? עבדתי עם ד“ר בלייפלד 2 חדשים בבקשה להיווכח אם אפשר אתי לעבוד. או לא. אני שבור ורצוץ מתוך אי הסדר שבמגירה שזה גזל ממני זמן הבוקר בשעה שזוהי עבודתך. אני שבור ורצוץ בלי שום מליצה. אינני יכול לדבר עכשיו עם האנשים שיושבים כאן בתור סוכנים. אני עולה לישון, בשעה שבעת שקמתי לא חלמתי על שינה הייתי בהתעוררות שלמה לעבודה. אין מה לדבר זהו חורבן העסק מצידך על זה התרעתי בוש מזמן מהתחלה כשראיתי את ההתנהגות. כל הבוקר הייתי במצב של קונוולסיה ועכשיו עיני כואבות והן מלאות זעם. ואתה המשיך בשלך… אני רואה שעוד המון חוברות עם תמונות מונחות באצטבה גם היקרים מאוד צבע אור וגם הרגילים הלבנים. המקום בשולחן שמתחת למגירה הקטנה הפתוחה גם כן עליך להוציא את הכל ולשים בחזרה ע”י כך תסדר לע“ע הכל. כך עושים. אם אצלך זהו מוזר בבקשה לדעת שבחיים המקובלים זהו המקובל ומוזר הוא ההיפך. אינני ידוע מהי הכתיבה הרבה של ההתחייבויות. איזו התחייבויות? יש כבר כל כך הרבה התחייבויות וכל כך הרבה נוסחאות שדוקה מפני הריבוי אין כלום לא בכמות ולא באיכות ערבוביה. אני חושב שלפי הדרך הישרה ההתנהגות המקובלת צריך לעבור על מה שהולכים עוד לכתוב, ולתת גם לי שאעבור. כן לתת גם לי שאעבור. לא לכתוב לכתוב ולכתוב סתם. עכשיו אני כפות למשרד. כי ישנם סוכנים המחכים לך. אינני יכול ללכת לישון. כל חיי נהרסים”.

17 סוכנת סלאבית ועורך-דין ששמו בלטינשטר

בצהרים הלך ירדן ירושלים אל המפקח האנגלי. ראיון זה, שכל כך הרבה טרחו על הכנתו, נתרחש בפתאומיות וגם יעקב וגם הרוזן האיטלקי הזקן היו מצפים במתיחות לרגע שבו ישוב ירדן ירושלים אל המשרד. הזקן ישב בפינתו, מכווץ ושותק, בעוד יעקב נאלץ לשוחח עם הסוכנים שהיו נכנסים ובאים. היו אלה סוכני-ביטוח קשישים או סוכנים-נוסעים מתחילים, שהיו מוכרים סכיני-גילוח במושבות, אבקת-קורנפלור ומשחת-נעלים. הם הגיעו למשרד קוסמוס על פי מודעות קטנות שהופיעו בעתונות במשך כחמשה ימים והבטיחו “עבודה מעניינת, מבטיחה וחשובה מאד, עם עתיד גדול של פרנסה”, כניסוחו של ירדן ירושלים, חרף התנגדותו של יעקב לסגנון הקלוקל.

יעקב היה מרצה באזניהם על מטרותיו של המפעל והיה מוסר בידם הנחיות הנוגעות לדרכי הביצוע. הוא הביא הוכחות להצלחת הפעולה, הראה את רשימת החברים הגדלה ולימד אותם כיצד לבוא אל בתי הבריות, אל המשרדים שבהם העובדים מרובים ושעות הבטלה מרובות אף הן, ולהיכנס בשיחה, למשוך את הלב בהצעות הקוסמות (“חמישה אחוזים במזומן” – היה מדגיש – “בסופו של כל חודש, מכל הקניות שאדם קונה. מכל הקניות!”). כמעט כל הבאים נתפתו להרתם בעול, אבל רק מעטים חזרו והביאו לקוחות. ומכולם הצטיין זקן אחד, נרגן ורטנן, ניימרק שמו, שכמעט בכל יום היה מביא שניים או שלושה חתומים חדשים. אלא שהיתה בו, בניימרק הזקן, תכונה מגונה, מפני שהיה דורש שכר-טרחתו לאלתר, במזומנים. וירדן ירושלים היה יורד לכיסיו, בלית ברירה, ומשלם לו שכרו, עוד לפני שנכנסו כספים כל שהם לחשבונו של החבר החדש. אף באותו יום נכנס ובא ניימרק, הטיל את ילקוט העור המרופט שלו על האצטבה החוֹצה את המשרד, מחט בדל סיגריתו על הרצפה ושלף שלוש חתימות חדשות.

– כסף! – אמר ניימרק ליעקב בקיצור נמרץ, ובהברה אשכנזית: מזוּמוֹנים!

יעקב ניסה לדחותו למחר, שעה שירדן ירושלים יהיה במשרד, אך הדבר לא עלה בידו והוא הוציא מכספו, שארית פרוטותיו, ושלשלן לידי הזקן. ובעוד זה יוצא, בלא אמירת תודה, נפתחה הדלת ולמשרד נכנסה דמות שלא היו מורגלים בשכמותה אצל קוסמוס. לא רק יעקב, אלא גם האיטלקי הזקן יצא מקפאונו ונתן מבט עליז בנכנסת.

היתה זו אשה במיטב שנותיה, לבושה בהידור, ואף על פי שפריטי לבושה היו מלשעבר, עמדה בהם עשירותם וקפדנותם. פניה שחומות היו, כפני אשה מזרחית, אבל תווי הפנים היו סלאביות, שפתה העליונה עטורה פלומת-שיער, עצמות לחייה בולטות, עיניה אפורות וגדולות ושׂערה עשוי מיקשה הדוקה לגולגלתה, מכונס בצמה קשורה אל ערפה. תיק שבידה, גדול ממידת ארנק-נשים וקטן מתיקו של ניימרק, הוא שעורר ביעקב את המחשבה כי אף זו סוכנת הבאה לרגל המודעות שבעתון.

אכן, סוכנת היתה. ומכוח המודעות באה, אלא שבניגוד לסוכנים האחרים, הנכנסים מתוך כמיהה למילוי התקות שהם תולים ב“עתיד גדול של פרנסה” שהבטיחם ירדן ירושלים, נכנסה זו כשבעיניה מעט סקרנות והרבה לגלוג מחוצף.

– זה קוסמוס? – שאלה, בעודה על הסף, במבטא רוסי ובקול עמקו, קולה של זמרת לשעבר.

יעקב הציע לפניה כסא והחל מגלגל עמה בעניינים, בורר לו הפעם ניסוחים מהודרים יותר, נזהר מלהתגחך עליה.

– אתה מדבר עברית יפה מאד – אמרה האשה. – גם בעלי שלי היה מדבר עברית מאד מצוין. אתה מכיר בעל שלי, נכון?

והיא נקבה בשמו של מנהיג ציוני ותיק, שנפטר לפני כשנתיים.

– בוודאי – אמר יעקב ומיד נחפז לשוב לענייני קוסמוס.

האשה הקשיבה לו בתשומת-לב מרובה. וכשארכו הדברים פתחה את ארנקה, הוציאה חפיסת סיגריות והושיטה גם לו. יעקב סרב והמשיך בהרצאת הדברים, שהחלו מסתלסלים יותר ויותר, לובשים אריכות ומסתבכים והולכים.

האשה פיהקה, אבל מהרה לשים ידה לפיה, חייכה מבעד לפיהוק ובידה השניה הורתה לו שימשיך לדבר.

– זה מענין מאד. מענין מאד – אמרה. – אתה מדבר כמו ליטרטורה… סליחה – רמז לפיהוק שני – אני עייפה מאד, עובדת כל היום עם אסיקוּרציה. זה פרנסה שלי עכשיו. סליחה.

יעקב ביקש לדעת אם היה מסכימה לעבוד בשביל קוסמוס.

– אני רוצה לחשוב בבית – אמרה הגברת – זה מענין מאד. ומהבעת פניה ניכר ששוב לא תדרוך כף רגלה על ספו של המשרד.

– אתה בן אדם צעיר מאד וכל כך הרבה אידיאות חדשות! זה יופי! – חייכה אל יעקב במאור-פנים, שופעת רחמי-אמת. – אולי תבוא אצלי בבית לשתות קפה ולדבר עברית. מה? זה טוב?

יעקב הודה לה, אמר כי המלאכה מרובה ומוטב להפגש כאן, במשרד, בשעות העבודה, אם אפשר לה לבוא שנית. ובעוד הוא ממלמל לפניה קמה ללכת.

– בבקשה מאד לבוא פעם בערב. שמחה גדולה בשבילי – אמרה וקמה ממקומה, הושיטה לו ידה, מחייכת, נפנפה בידה לעבר פינתו של האיטלקי והלכה לה.

כשיצאה, היה יעקב מצה שהרוזן הזקן ישמיע דיבורים של ניבול פה; אבל לתמהונו קפץ האיטלקי ממקומו, ברגע שננעלה הדלת מאחורי אלמנתו של המנהיג הציוני, והודיע כי מעתה המשרד סגור ושוב אין קבלת-קהל.

– השעה כבר אחת ורבע. עוד מעט יחזור ירדן ירושלים מאצל המפקח האנגלי – אמר הזקן כמתוך קדחת. נכיר היה בו שרוחו נסערת, ויעקב לא היה תמה כלל. פטנט-הבנין שלו עומד, סוף סוף, למבחן המציאות. בוודאי נצטיירה עתה בלבו ההצלחה, שיזכה בה בערוב יומו, לאחר שנות מאבקים ואכזבות. בוודאי היה חרד, לא פחות מכן, מפני כשלון אפשרי אצל אותו מפקח אנגלי. והרי גם עניינה של קוסמוס כולה תלוי בראיון זה, שירדן ירושלים עומד בו עתה במסירות-נפש, ככל המסתבר.

ואמנם היתה ההתרגשות נותנת אותותיה באיטלקי בצורה מוחשית ביותר. לאחר שהגיף את הדלת חזר אל מעבר לאצטבה והחל לובש מחלצותיו התלויות על הקולב, אלה הבגדים המפוארים וזה כובע ה-Borsalino וזו גולת-הכסף של מקלו – אותה תפאורה נפלאה שיעקב ואריק היו מביטים אחריה בהתפעלות בשעות השקיעה, במורדו של רחוב אלנבי, עד בטרם ידעו זהותו של האיש.

– הוא מבקש להקביל פניו של ירדן ירושלים בחגיגיות, שתהלום את גדוּלת השעה – אמר יעקב בלבו, והתרגשותו של הזקן דבקה גם בו. שוב לא היה זה “קסטֶל” של ירדן ירושלים, או “האיטלקי הזקן”, כפי שכינהו יעקב בלבו, אלא חזר והיה קונדֶה אלדו רוגֶ’רו טסיני דל קאסטֶל פורנֶלו אשר בווילה רוֹפו שברומא, עטור כל כלי תפראתו.

אפשר לנסות ולמדוד את הכובע שלך? – שאל יעקב, אשר זה זמן רב ביקש לספר לאריק כי העז, סוף סוף, לחבוש את ה-Borsalino.

הזקן לא הבין תחילה מהו שמבקשים ממנו, אבל מיד נאות ליעקב והתבונן בו בשעה שחבש את המצנפת החומה, רחבת השוליים.

– אם אני מת – אמר הזקן בגרמנית קלוקלת, כדרכו – אתה מקבל את הכובע. אבל – הוסיף מיד, בלחש – אתה צריך להיות ידיד שלי. ידיד נאמן. מבטיח?

– אנחנו ידידים טובים – השיבו יעקב, שסקר עתה את דמותו בראי-הגילוח של ירדן ירושלים, המונח באחת המגירות.

– זה כובע נפלא – הוסיף יעקב מהרהורי לבו – אי אפשר להשיג כזה בארץ

הזקן הושיט ידו ונטל את כובעו. אחר כך ניגש אל צרורות חפציו האחרים, הפזורים בפינות סתר שבחדר, והחל מאגדם ואוספם למקום אחד.

יעקב הביט בו בשתיקה.

הזקן משך והוציא חבל רב-קשרים מאחת מקופסות-הפח שבהן היו מצויים אוצרותיו רבי-הפנים של ירדן ירושלים; אחר כך נטל כמה גליונות של עתונים ישנים והחל אורז בקפידה ובאיטיות את מטלטליו.

תמהונו של יעקב הלך וגבר. נדמה לו שהוא עֵד-ראיה למחזה נוגע ללב: הזקן מחליט, כנראה, שאם יסרב המפקח האנגלי לרכוש את הפטנט שלו, יארוז האיטלקי את חפציו, יתייצב לפני ירדן ירושלים ויאמר: “לא הבאתי תועלת לקוסמוס. אין בי מועיל. איש זקן אנכי, אוכל לחם-חסד (וכאן יצביע על קופסת-הפח, שבה הוא מתקין לו נזיד של ביסקוויטים, מים ועגבניות) ושוב איני ראוי לחסדיך. אני הולך לי”.

והוא יטול חבילתו וישים פניו לדלת.

ואז – יעקב בטוח בכך – יעכב בעדו ירדן ירושלים, ויאמר כי חייב להשאר בקוסמוס, וכי החלטתו של המפקח האנגלי איננה פסק-דין אחרון. ועוד יבואו ימים טובים מאלה.

– למה אתה אורז את חפציך? – שאל יעקב.

מבלי להפסיק ממלאכתו הרים הזקן את פניו הקמוטות והגדולות והביט ביעקב הבטה נוגה, הבטת כלב שנתגלגל לבית-זרים לעת זיקנה, ושוב אינו בטוח כמה זמן יאירו לו פנים האנשים, שאינם אדוניו.

יעקב לא חזר על שאלתו, אבל האיטלקי הניח לפתע לחבילותיו, צנח לתוך כסאו ובהסירו את כובעו החל מדבר.

היה זה הפזמון החוזר על גדולתו בעבר, על המריבה הפוליטית הגדולה שפרצה בינו לבין מוסוליני ועל הבריחה שברח מאיטליה ישר אל ארמונו של מלך מצרים, אשר שמח עליו והפקיד בידיו את תכנון הסכר הגדול; ועל הנכלים של יועצי המלך האנגליים, ששוב הבריחוהו ממקלטו והביאוהו, בחוסר כל, לפלשתינא. וכאן מצאתו המלחמה, בעוד שכל הדוקומנטים, התכניות, הניירות והדיפלומות חבויים אי-שם בתוך קופת פלדה בבנק שוויצרי, שאין אליו גישה עכשיו, כידוע.

כל הדברים הללו היו ידועים ליעקב ואף על פי כן הקשיב בתשומת-לב ונענע בראשו.

– ועכשיו זה הסוף – אמר האיטלקי.

– למה הסוף? – תמה יעקב.

– ככה – רטן הזקן בזעף. – סוף, סוף, סוף, Ende, Finito.

שעה קלה לאחר מכן נשמעה דפיקה על דלת המשרד. שניהם זקפו עצמם והביטו זה בזה.

– אם זה סוכן, תגיד לו שהמשרד סגור – לחש האיטלקי.

זה לא היה סוכן. פרצופו של ירדן ירושלים פלח את פתח המשרד.

– בוא אחרי למעלה – צפצף בפניו של יעקב וקולו דמה לשריקה של עוף.

יעקב רמז בראשו כלפי האיטלקי, אבל ירדן ירושלים לא הגיב כלל והחל פוסע במעלה המדרגות.

– תיכף נשוב – זרק יעקב לזקן מתוך מבוכה והיה מופתע להיווכח כי הלז אינו מוחה כלל על הדרך שנוהגים בו בשעה מכרעת ודרמטית כל כך בחיי קוסמוס.

“למעלה” פרושו חדר-הכביסה שעל הגג. הבית היה בנין של מגורים לפני שנעשה כולו משרדים קטנים, בני חדר או שנים, משכנם של עורכי-דין, סרסורי-קרקעות וסוכנים של פרפומריה ולבני-נשים. חדר-הכביסה שעל הגג, אשר יצא זה כבר מכלל שימוש, היה מבנה של גג-בטון, נשען על שני עמודים מצדו האחד ועל קיר חדר-המדרגות מצדו השני. הוא היה פרוץ לרוחות משלושה עברים והיתה בו קערת-רחצה ואמבט-מתכת שדפנותיו החלידו. בתוך האמבט, שירדן ירושלים מלאהו ניר-עתונים וכמה שמיכות צבאיות, היה מנהל קוסמוס עושה את לילותיו בשינה עמוקה ובלתי מופרעת. – הרעש לא עולה למעלה – היה אומר – וגם האוויר יותר טרי פה. קסטֶל גם נוחר וגם מלכלך את האוויר, כי הוא זקן."

כשטיפסו שניהם ועלו הניח ירדן ירושלים את תיקו בתוך האמבט, ישב על שולי הקערה ורמז ליעקב שיעשה כמותו. עדיין לא היה מסוגל לדבר, מחמת העליה במדרגות וכן מפני ההתרגשות.

– אתה יודע למה התעכבתי כל כך הרבה זמן? – שאל לבסוף. – הראיון עם האנגלי נמשך בדיוק דקה פחות עשר שניות… משעה אחת ועשרים עד שעה אחד ועשרים ועוד חמשים שניות – נשף האיש ואמר ופניו מתעוותות מיסורי זיכרונותיה של אותה פגישה.

– ובן, מדוע איחרת? – שאל יעקב.

– כשבאתי שמה – פתח ירדן ירושלים, קולו נעשה שוקט ועייף – כשבאתי שמה ישבו בחדר-ההמתנה אולי חצי תריסר בני-אדם… אתה חושב שאני בן-יחיד אצל המפקח? היה שמה עורך-דין אחד, שאני מכיר אותו יותר מעשרים שנה… גנב ופרא-אדם ידוע בעיר… והיה שמה סוחר חמרי-בנין, שותף של האחים רובין. אני בטוח שגם הוא רצה משהו שקשור בבנין. וחוץ מזה היו שני אנגלים…

– ומה גמרת עם המפקח? – שסעו יעקב.

– אין לך סבלנות? – נתרתח ירדן ירושלים – אם אין לך סבלנות אז אתה רק צריך להגיד לי ואני אלך לישון. כי אני שבור ורצוץ באופן מוחלט ורק בשבילך אני מחזיק מעמד… ואתה עוד יורד לחיי… אמרתי לך שהיו שם המון אנשים וזה בלבד היה מספיק למרוט את עצבי באופן הכי קשה, מלבד מה שזה בזבז את זמני, שיכולתי באותו הזמן לעשות משהו במשרד… ברוך השם יש מה לעשות במשרד… באיזו שעה באת היום לעבודה?

סבלנותו של יעקב היתה פוקעת, אבל הוא ידע מן הנסיון, שאם יפגין קוצר-רוח לא ישמע דבר במשך כמה ימים.

– באתי בזמן ודברתי עם ששה סוכנים. ניימרק הביא כמה לקוחות חדשים ושלמתי לו מכיסי… והיתה עוד סוכנת חדשה, סוכנת אֵלגנטית, שתוסיף לנו סוג חדש לגמרי של לקוחות, מן החוגים העשירים יותר… יש לי… קבלתי ממנה הזמנה לביקור…

דין וחשבון זה נשא חן מלפני ירדן ירושלים, אך מבלי שישית לבו לעניינים השוטפים של המשרד חזר אל המאורע הגדול:

– נכנסתי אליו, סוף סוף, בשעה אחת ועשרים בדיוק… והוא אמר לי לשבת, כמו שנהוג אצל מפקחים במשרד אנגלי… אני פעם קבלתי מכתב מהנציב העליון, הוא סרב לתת לי רשיון-תנועה בזמן העוצר, ושמה הוא חתם במכתב: ‘עבדך הנאמן’… זהו הסדר אצל האנגלים, בכל מקרה ומקרה… והמפקח אמר לי – וכאן לפתע נשתנה מראה פניו של ירדן ירושלים. לסתותיו, עור של-כלום מתוח על מערכת שיניים הנראית ברור מבעד לקלף שקוף ואפור, רעדו ופניו הוריקו והוא לפת את ראשו בשתי ידיו ונשתתק, כאדם שאחזהו שנק.

יעקב קם, כמבקש לבוא לעזרתו, אך ירדן ירושלים חזר והרים פניו, רמז ליעקב שיחזור וישב, ובשאפו רוח פלט לאט לאט: – והמפקח אמר לי… באנגלית… קראתי את מכתבך ועיינתי בחומר ונתברר לנו, לצערי הרב… לצערי הרב נתברר לנו שהפטנט הזה כבר רכשנו מאת עורך-דין בלטינשטר, שהוא בעל-זכיון על הפטנט, לפי שטר-משכנתא שמישכן האינג’יניר קסטֶל אצל עורך-דין בלטינשטר בעד חוב של ארבע מאות לירות פלשטינאיות לפני שנה וחצי… בדיוק בדצמבר 1939. זהו התאריך שבו מישכן קסטֶל את הפטנט, ולא הזכיר שום דבר על המשכנתא ואכל ושתה אצלנו כל יום ויום, במשך חדשים ושבועות, אכל ושתה ולא סיפר כלום על העורך-דין בלטינשטר, כלום לא סיפר…

ירדן ירושלים לא היה מסוגל להשמיע דיבור נוסף. את המלים האחרונות הגה בלש ויעקב גחן לעברו, כדי לקלטן.

שעה ארוכה שתקו שניהם. יעקב שאלו אם הוא רוצה ללגום מים, אבל נענה בסירוב. וכשארכה הדממה ועיניו של המנהל נעצמו, סבור היה יעקב שהאיש נרדם תוך כדי ישיבה. הוא קם מעל לקערה.

– לאן אתה הולך? – ננער ירדן ירושלים מקפאונו.

– רציתי לעמוד ליד המעקה ולחכות עד שתנוח – אמר יעקב.

– אין לי שום צורך לנוח… יש לי צורך לנוח, אבל אין לי אפשרות. אנחנו מוכרחים לפעול… מוכרחים לפעול.

יעקב הבין כי הכוונה היא לגרש את איטלקי מן המשרד. עתה תפס את משפר האריזה שארז הזקן ואת דיבוריו על Ende ו- Finito, אבל לא חש כל כעס בלבו ורק היה חושש מפני הצפוי לזקן מאת המנהל.

– מה אתה חושב? – נזעק ירדן ירושלים – אני חושב הרבה מאד… בהתחלה אני חשבתי פשוט להרוג אותו ורציתי לפנות למפקד שלך… הרי אתם מומחים להריגות… אבל אחר כך החלטתי לקחת את הענין לידים שלי… הלכתי לחנות חומרי-בנין וקניתי חצי פח זפת…

– זפת?

– כן. זפת… על מה תה מתפלא.? זפת לא משאיר סימנים… אם אתה הורג בן אדם בידים, יש סימני אצבעות… וגם בנשק… אבל אם אתה שם פח זפת על פרימוס ומחמם אותו, ואחר כך שופך לו על הראש… איזה סימנים ואיזה הוכחות יש כאן?

יעקב שתק, פעור פה.

– אבל התחרטתי. חשבתי על זה והתחרטתי. להיפך, אני אומר לגמרי להיפך. נשאיר אותו אצלנו, שיאכל ביסקוויטים מסריחים ועגבניות רקובות, שירקבו לו בתוך המעיים… שיאכל וישמין. וכמו שבלטינשטר, העורך-דין, עד עכשיו שתק, ככה הוא ישתוק גם הלאה. ובתוך הציבור הרחב יאמינו כי לקוסמוס יש פטנט-בנין עולמי. זה טוב בשביל קוסמוס… וגם לקסטָל לא נגיד שום מלה… אתה שומע? שום מלה!

וירדן ירושלים נטל את תיקו, רמז ליעקב לבוא אחריו ושניהם חזרו וירדו למשרד.

הרוזן עדיין היה עומד, כפי שהניחוהו בצאתם, והביט לעבר הדלת שבה יצא ובה חזרו עתה.

– לא רוצים לקנות את הפטנט – זרק לו ירדן ירושלים כלאחר-יד.

הזקן פער פיו. אחר חזר וסגרו. ושוב ניפשקו שפתיו והוא מלמל, בלא כל הצלחה להסתיר את הזיוף שבתמהון המשתמע מדבריו:

– לא רצו? מוזר. למה לא רצו? זה פטנט טוב… למה לא רצו?

הוא הביט לעברם עוד זמן מה וכשראה שכל אחד מהם חוזר לשלחנו ולעיסוקו, הניח את צרורו מידו, הסיר את מגבעת הנפלאה מעל קדקדו ולתאה על הקולב, אחר פשט את המקטורן ונתכנס לפינתו, מגרד את קופסת הפח מבפנים, במזלג, ומתקין אותה לשפיתה נוספת, לקראת הערב.

18 סבתא יודעת כי הגברים שבמשפחה צועקים משנתם

יעקב היה יושב ומביט, מוכה תמהון, בתמונה שבמסגרת. תחילה היה סבור כי תמונת אביה של לאה לפניו, אבל נוכח לדעת שטעה. התמונה היתה תלויה מעל למטה, ואף על פי שהחדר היה חשוך כמעט לגמרי (אור מועט שבמועט בקע מותך מנורה מוסתרת יפה באחת מפינות החדר ועדיין לא היה סיפק בידו לראות היכן אותה פינה מצויה) נתברר לו עד מהרה כי הפנים שבתמונה אינן של אבי לאה אלא של הרוזן האיטלקי. הוא עצם את עיניו וניער את ראשו בחזקה, חזר ופקחן ושב להביט בתמונה. שוב לא היה בטוח כל כך. האיש שבתמונה היה צעיר יותר ושפמו קטן יותר, כאותו שהיה לאביו. הוא השפיל מבטו והבחין שהמיטה אשר מתחת לתמונה היתה מוצעת, חשופת-סדין.

– שתה בבקשה – נאמר לו – שתה.

הוא לא הסב את ראשו לעבר הקול ושב להביט בתמונה. כמו מאליה נתרוממה ידו. הוא ביקש לסלק את המסגרת מן הקיר. אבל שתי זרועותיו רכות, אך תקיפות, משכוהו בכתפיו, היטוהו אחורנית והספל הוגש אל פיו.

– שתה, – אמר הקול.

והוא לגם. אבל לא היה זה קפה! אוה, לא! משקה מתקתק וסמיך לחלח את שפתיו. הוא דחה בשתי ידיו את הספל מעליו. אבל כלום היה זה ספל?

הוא קפץ על רגליו, עלה על המטה בנעליו ואחז בתמונה אך לא יכול להמישה ממקומה. זו לא היתה תמונה נתונה במסגרת אלא מצוירת היתה על גבי הקיר.

הקול שמאחוריו צחק בלאט, צחוק רך, מעובה כלשהוא, לא שמח לאיד. אבל צחוק האומר: הנה, רואה אתה!

הוא חזר וישב על המטה, לפת ראשו בשתי ידיו והיהר. ידוע היה כי תאוותו לא תעלה בידו אם לא ימצא דרך לטשטש את שנתרחש זה עתה, שהרי יתכן כי כועסים עליו. יתכן שכבר עזבוהו לבדו בחדר. הוא הרים ראשו והביט על סביביו. ברי היה לו שאיננו לבדו, אבל כשם שמקור האור נעלם ממנו, כן נעלם מפניו מקומה של האשה, אשר ללא ספק היתה עדיין מצוייה עמו כאן.

– דבר אלי דברים יפים – אמרה לו.

יעקב נטל ספר מעל האצטבא וקרא: ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלאסר כדרלעמר מלך עילם ותדעל מלך גויים. עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צביים ומלך בלע היה צוער. כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח ויכו את רפאים בעשתרות קרניים ואת הזוֹזים בהם ואת האימים בשוה קריתים ויערכו אתם מלחמה בעמק השדים. ועמק השדים בארות בארות חמר ויפלו שמה והנשארים הרה נסו.

– אתה מדבר עברית יפה כל כך – אמרה – אמרה. – קרא לי עוד משהו. דבר אלי עברית יפה.

ויעקב חזר אל הספר וקרא: וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. ויאהב יעקב את רחל.

מיד הניח את הספר מידו, קפץ על רגליו וביקש לנוס. אבל אותן זרועות חזרו והחזיקו בו והוא היה שמח שהן מחזיקות בו והיה שמח שמצא תכסיס לעורר אותן להחזיק בו, אף על פי שידע כי הוא מתחייב כאן בנפשו ולא עת צחוק והתולים עתה.

הוא נפנה בבת ראש לאחוריו ותפס באלמנתו של המנהיג הציוני, שפלומת-השיער אשר על שפתה העליונה אינה גורעת מאומה מנשיותה הנוראה, ובתנועת יד פרם את חלוקה מעליה והדפה אל המיטה. היא נאנקה וצחקה, משמיעה קולות רטנניים, עמוקים ונמוכים, כחתול ענקית.

בלא אזהרה נפתחה הדלת קמעה ופרצופו של ניימרק, הסוכן הזקן, הופיע בסדק. כשראה מה שמתרחש כאן הבין כי בטעות סבור היה, שמשרד קוסמוס הוא נכנס. לא נבוך כלל, שלה נייר מתוך ילקוטו ואמר שיש לו שני לקוחות חדשים.

– לך לעזאזל! – קרא יעקב; ואז סילק ניימרק הזקן את עצמו מן החדר, אבל לפני שנעל את הדלת מאחוריו, זרק הברת “מזוּמוֹנים” לעברם והלך.

מיד לאחר מכאן חזרה הדלת ונפתחה ופניו של ירדן ירושלים נראו בפתח. פניו היו חמורות ונרגזות, ואף על פי שגם הוא נסתלק, כשראה להיכן נשאוהו רגליו, בכל זאת הספיק אף הוא לומר דיבור זעפני.

אחר כך נצמד יעקב אל גופה של האשה הערומה, אך לא מצא לו פתח להכנס. הוא חינן קולו לפניה, הפציר בה ונשך בבשרה. ניכר היה שאף היא מבקשת לסייע בידו ומשום מה אינה יכולה. עד מהרה החלה בוכה עמו.

ואז חרקה הדלת ונפתחה בפעם השלישית ובפתח עמדה הסוכנת הרוסיה. ארנקה בידה ושערותיה, ההדוקות אל רקתה, היו אסופות בצמה אל ערפה בגדיה מיושנים במקצת, אבל הדורים וחמוּרי-סגנון. יעקב ביקש לגעור בה ולסלקה, אך כשעמד על זהותה נפלטה זעקת-אימה מפיו ויד גרומה שולחה בכתפו ונענעה אותו בחזקה.

סבתא שלו עמדה על גבי מטתו, מנענעת אותו בכל כוחה וקוראת לו שיתעורר.

– מה לך, יעקב? – שאלה סבתא – למה אתה בוכה וצועק?… ממש כמו סבא שלך, זכרונו לברכה כמעט בכל לילה היה מעורר אותי בצעקותיו והייתי צריכה להרגיעו, כתינוק… עכשיו הרדם, ילדי. זה שום דבר; כאלה אתם, הגברים במשפחתנו… צועקים משנתם. לילה טוב, יעקב, לילה טוב.

והיא חזרה ודשדשה אל מטתה. החדר החשוך החל מחוויר לאחר הבוקר ויעקב הפך פניו והסתכל בחלון המרובע, שנראה לו כהתגלות. אמא עדיין לא חזרה ממושב-הזקנים ויעקב שיער כי עוד שעתיים של שינה לפניו, ולא היה ידוע אם ירדם ויחזור אל חלומו, או שמא הוא פוחד מפניו. עד הוא חוכך בדעתו אם יקום, חזר ונרדם. אבל חלומו לא שב אליו ובמקום אלמנתו של המנהיג הציוני בא אליו בחלום, זה הפעם הראשונה בחייו, סבא שלו, כפי שהכירהו מאלבום-התצלומים של המשפחה: רם-מצח, חיוור, רזה וגבוה, לבוש שחורים ולגרגרותיו עניבה חגיגית, רחבה, בדמות פרפר שחור, קשורה לצווארון לבן, מבהיק בעמילנו המוקשה.

– אתה רואה – אמר סבא – אנחנו דומים. צועקים.

ואחר כך אמר: – אינך רוצה לדבר אלי לפעמים? – ושוב חיך וחזר ואמר: – דבר אלי לפעמים.

– סבא – אמר יעקב. ועוד ביקש לומר כי הוא משתוקק מאד לדבר אליו. אך הסב נמוג ונעלם.

19 אין עוד מקום בבית-העלמין הישן

בערבו של יום השבת הראשון בחודש מאי מתה סבתא. בתוך שנתה מתה, שנת צהרים ביום חמסין לח וערפלי. השעה היתה מאוחרת מכדי לקברה בו ביום ואנשים זרים, מהם אנשי חברא-קדישא ומהם שכנים, שיעקב לא הכירם, גררו את גוויתה מן המטה, השכיבוה על אלונקה ובהתקלם ברהיטים ובדלתות שבמסדרון, מתוך איזו הֲגָסַת-לֵב שהשעה החגיגית מתירה אותה, כנראה חזרו ומשכו שמיכה, בלא נטילת רשות, מן המיטה, לכסות בה את הגוויה הקטנה; קול צעדים כבדים במסדרון היה קול-פרידה אחרון של סבתא מן הבית, מאמא ומיעקב. וביום הראשון כשבאו להלוויה, ראה יעקב כי סבתא היתה מונחת במקרר, בין גושי קרח מלבניים, מפני החמסין שלא פסק מערב שבת. זעירה היתה וקלה להדהים, והקבר שנכרה לה קטן היה כקברם של ילדים.

מעשה-הקבורה, שנתרחש לנגד עיני יעקב, עורר בו רצון להתפרץ ממקום עמדו ולהתערב, כפי שיתערבו בעלי לב רגש במריבות זולתם. קומתה של סבתא, שנתגמדה כל כך, גרמה לקוברים שינהגו בה חירות ואלימות, כפי שנוהגים בילד שנתפש בקלקלתו והוא מובל למלקות. דומה ששום אדם מן המחזיקים בדוויה אינו מעלה על דעתו כלל לגחון עליה ולדעת אם יש תלונה בפיה, אם היא מסכימה לנעשה בה, אם שרדה רוח חיים באפיה. סבתא, שהיתה ילדה קטנה לפני עשרות בשנים, בתוך נוף אחר ורחוק, חוזרת עתה ומובלת, כפותה ודוממת, לבוא על ענשה, כביכול, בחבל-ארץ זר, בידי אנשים זרים, שעצם זרותם פוסלת אותם אפילו מלהביט בה; לא כל שכך מלהטמינה באדמה.

יעקב חש כי במו ידיו חייב היה לקברה, ככל שעשו אנשי התנ"ך לאבותיהם. מי שמפקיר את מתיו – אמר בלבו ונשך את שפתיו – עתיד ליתן על כך את הדין. כלום לא כך נתקשרו משפחות בעולם, שיהיו ערבים זה לזה במותם כבחייהם, ולא יניחו לזרים לפלוש אל הנוראים שברגעיהם? הוא ביקש להישבע איזו שבועה, במקום הזה ובשעה הזאת, אבל לא ידע מה עליו להצהיר ושפתיו נחשקו.

כשחזרו מבית העלמין תקפה את יעקב עוד דאגה משונה וטורדנית; הוא רגז על כך, שסבתא נקברה בחלקה החדשה שמחוץ לעיר ולא בחלקה הישנה שבה נטמן אביו. (בית העלמין הישן היה גדוש עתה ביותר ומעט המקומות הפנויים נועדו לנכבדי-העיר לבדם). נתחוור לו, בתוך הרהוריו, כי גם אמא לא תיקבר לצידו של אבא, לא כל שכן יעקב עצמו. והוא היה מיצר על כך ומתקומם בלבו על הדבר הזה, שאילו היה עניין זה דחוף ובהול יותר מכל עניין אחר בחייו.

עכשיו הגיעה שעתי שלי – אמרה אמא, כששבו הביתה; תחילה צנחה לתוך כסא והביטה נכחה, אך מיד קמה, החלה מביאה סדרים בחדר העזוב, נטפלה למיטתה של סבתא, כאומרת לגרור אותה למרפסת, אך שבה והניחה לה, נטלה כלים מן השולחן ופנתה למטבח, להדיחם.

20 בבית הקברות הפרוטסטנטי יש מקום הרבה

ענייניה של קוסמוס עלו כפורחים. יום יום הגיעו סוכנים ובידיהם החתמות חדשות, ויום יום נתרבה מספר החברים הבאים לגבות את האחוזים שלהם, פניהם קורנות מנחת וירדן ירושלים משלם להם ביד רמה ופניו חמורות וחגיגיות.

לילה אחד, כשביקש האיטלקי הזקן לצאת לצרכיו, נכשל במדרגות ושבר את ידו. כאז עז תקפו, והוא החל מטפס וחוזר למשרד. ואף על פי שהכאבים גברו לא הרהיב עוז שנפשו לעלות אל הגג ולהעיר את ירדן ירושלים. בבוקר מצאוהו בכורסתו, מתעוות מיסורים וידו צבה וצהובה. יעקב הוביל אותו לתחנת עזרה-ראשונה והזקן אושפז ליומיים בבית-החולים ויצא משם כשידו נתונה בגבס.

באותו ערב, כשהגיעה השעה להתקין את מזונותיו, סירב מתוך זעף וריטון (באיטלקית, הפעם), ולא הניח שיסייעו בידו. נטול כל אפשרות להפעיל את ידו החבושה עמל במשל שעה ארוכה להדליק את הפתיליה, לחתוך את העגבניה ולבחוש בקופסה, שעמידתה על האש לא היתה איתנה ביותר. בסופו של דבר, כשביקש לדלות את הדייסה בכף שבישו, הפך את הכלי ושפך את הנזיד על השולחן, על הכסא ועל הרצפה; וגם מכנסיו זוהמו. הוא החל מחרף כשביקשו השניים לסלק את הנוזל השפוך על כל סביביו, והיה מתעקש להתעסק בכמה גליונות של עתון, במשך שעה ארוכה, עד שנעלמו שרידי הכתמים מן הרהיטים. למכנסיו לא הצליח להעלות ארוכה ושני פסים קרושים ומבהיקים נותרו בהם, מאז, ללא תקנה.

לימים הופיעו כתמים דומים על חולצתו ועל המקטורן המפואר ועד מהרה נעשתה דמותו מפחידה ומהלכת שממון תחילה עוד ניסה להתגלח, כך כשלא עלה הדבר בידו החל זקנו מצמיח ספיחי-שׂער לבנים ופרועים, ועיניו אדמו מלילות רוגז ויסורים.

יום אחד הודיע הזקן לירדן ירושלים כי אי אפשר לו שיתהלך כך לעיני הלקוחות וכי הוא מבקש לעשות את שעות-היום בשדרות רוטשילד, על אחד הספסלים.

– טוב מאד לשבת קצת בשמש – אמר – ואם אתה מרשה, אני אשתמש בחדר-הכביסה, על הגג.

הוא החל לבוא למשרד רק בשעות הסגירה, בצהריים; ובערב היה בא ללון. אבל באחד לילות בסופו של חודש מאי, לא בא למשרד גם בערב.

למחרת נמצא על הספסל, בשדרות, מקופל כעוּבר גדול, דמוּם ובלא רוח חיים.

יעקב התקשר בטלפון עם בית מנזר קתולי וביקש שישלחו את אנשיהם לחדר-המתים של “הדסה”, ליטול את גווית בן-דתם לקבורה. למרבה הפתעה התברר, לאחר בדיקת ניירותיו, כי הרוזן האיטלקי לא היה קתולי, וכי כמה שנים קודם לכן, במצרים, עבר לדת הפרוטסטנטית. ההיתה זו מחאה מכוונת כלפי מריבתו עם מוסולני? או שמא ביקש לנקום בעמו כולו, על השיכחה ששכחוהו? דבר זה לא ניתן לבררו, והכמרים הקתולים רגזו על שהטריחום מיפו ואמרו, לא בלי אבק של ביטול, כי יש לקרוא לפרוטסטנטים, שיואילו לקבלו לרשותם.

איש-כהונה אחר, בעל צווארון עגול ולבן, על גבי גלימה שחורה ומגוהצת, שהוזעק אף הוא בטלפון, היה מאיר-פנים, התענין בפרשת-חייו של הנפטר ולמשמע הדברים שהרצה יעקב לפניו פער עיניו בתמהון ודומה היה שהוא כועס שמלגלגים עליו. מכל מקום לא יצא מכלל נימוסים טובים, העלה את גוויתו של האיטלקי על למכונית-משא קטנה, שבעצמו היה נוהג בה, ולפני שנפטר מהם לשלום הזמינם לבוא להלוויה, ממחרת בבוקר.

ירדן ירושלים אמר שאין לסגור את המשרד אף לשעה אחת, אבל אינו מתנגד שיעקב יסע ליפו, אם רצונו בכך.

בית הקברות לפרוטסטנטים שביפו מצוי בראשה של גבעה המשקיפה, מגובה של כמה עשרות מטרים, על מרחבי הים. פרחי גֶראניום אדומים שתולים בו ומצד הרחוב הוא מוגן בחומת-אבן גבוהה, משלושת עבריו, מעין חצר פעורה אל השמים הקרובים ואל הים, הרחוק מעט יותר, אי-שם למטה, עולה אל בית-העלמין בקול איוושה נעימה.

יעקב ביקש לזַכות את הזקן בהלוויה של ממש והפציר באריק ובישראל הגדול שיבואו עמו. מלבדם היו שם הכוֹמר יפה-הנימוסים וקברן ערבי זקן שהמתין להם מבעוד בוקר. ליד בור פתוח והמעדר ביד. ניכר היה שציפה להם שעה ארוכה והיה שמח על שבאו, סוף סוף סמוך לתשע. הנערים סייעו בידי הכומר לשאת את הגוויה מן המכונית והקברן הורה להם, במעדר שבידו, כיצד והיכן יש להניח את משאם. הכומר פרש הצידה, ניצב על גבי תלולית-העפר שנתגבהה מחוליתו של הבור והחל משמיע דברי תפילה, באנגלית. עד מהרה רמז לקברן שיתחיל במלאכתו. כמה רגבי אדמה לחים ניתזו ממעדרו של הערבי על גלימתו המגוהצת של הכומר והלז מיהר להתכופף ולנער את האדמה מעליו, עם שהוא משמיע, בלא הפסק, מזמורי-תפילה. אחר כך נאלץ לקפוץ בזריזות מעל לתלולית העפר, אשר הקברן הזקן היה גורפה ונוטלה ממש מתחת לרגלי הכומר, בלא גינוני זהירות יתרים, וכמעט שהפילו לבור.

לבסוף נסתם הקבר והערבי הזקן נטל צלב-עץ בידו ותקעו למראשותי המת. מחמת קפדנות של איש-המקצוע לא היה סומך על טביעת-עין בלבד. וכדי שיהיה בטוח כי הצלב החדש הזה אינו סוטה מתוך שורת הצלבים הרבים שמסביב, לפניו ומאחוריו, ניסוט האיש לאחוריו, וכנגר הבודק ישירותו של לוח-עץ, עצם הקברן עין אחת, נתכופף וסקר את מיקומו של הצלב. נישר היה שדעתו נחה מעצמו, כיון שלא הוצרך לחזור ולתקן מה שקבע.

סיעה של צפרים חלפה בשמים הבהירים והותירה קול-צוויחה מעל בית-העלמין; ומלמטה שילח הים רשרושו והקברן מחה ידיו זו בזו ואת שתיהן כאחת מחה בשולי מכנסיו ורמז להם בתנועת ראש שהוא מבקש לנעול את השער.

21 הפצצה נעימה

אלמלא היה משרדה של חברת קוסמוס הומה מסוכנים ומלקוחות, וודאי היו יעקב וירדן ירושלים מגיעים לידי ריב-שפתיים גלוי. טינה עכורה נצטברה בלבו של יעקב על מנהל קוסמוס. ואילו ירדן ירושלים, שגם לפני כן לא ידע להמנע מפרצי-זעם, היה נוהג עתה גדוּלה מרובה בעצמו. ביחוד נעשה בלתי נסבל מאותו זמן שאמו של יעקב החלה מתקינה לו סעודות חמות בביתם, גומלת לו חסדים קטנים של טיפול בלבניו, אף הרשתה לו להחזיק את כלי-הגילוח שלו בביתם ולרחוץ בחדר האמבטיה.

לכאורה צריך היה יעקב לשמוח; אבל משעה שמילאה אמו את כל משאלותיו, נתברר לו כי בעצם רוצה היה שתעמוד בסירובה הראשון. דבר זה נתחוור לו יפה כל כך, ששוב לא בוש להשמיע אכזבתו באזני אמו, שעה שהפליגה כל כך בדרכה החדשה, עד שהחלה משוחחת עם מכריה ומארגנת אותם כלקוחות של קוסמוס, ואחר כך החלה עוסקת, בשעותה הפנאי שאחר הצהרים, בהקפת בתי השכנים, לאותה מטרה עצמה.

אמו השיבה לו, שעיסוקיה אלה מבדרים את דעתה והם יפים לה, וגם מעט שבכך היא נמצאת משתתפת בפעולות המחתרת.

חייץ כזה, שעמד עתה בינו לבין אמו, חדש היה עם יעקב. מבוכתו ורוגזתו לנוכח המתרחש מנעו אותו מלרדת לשרשי הדברים ובכך עשאום מרגיזים יותר. היותם טובים כל כך, הן לענייני המחתרת בכללם, והן לענייני קוסמוס בפרט, סגרו בפניו את האפשרות האחת שעוד נותרה, להתקומם על המתרחש ושלים לו קץ.

כשנפלה אמו למשכב, בראשית חודש יוני, לוקה באחד מאותם גלי הצטננות הפוקדים אנשים מסוימים דווקא בימי הקיץ החמים והלחים של תל-אביב, חש יעקב רגש רווחה מגונה. חוּמה של אמו עלה וצריך היה לטפל בה ולשבת בבית. הוא חדל איפוא מלבוא למשרד, ומאחר שירדן ירושלים לא יכול לצפות עתה שיתקינו לו ארוחות חמות, גדר אותו יעקב מלבוא לביתם וליהנות גם מן המקלחת. פעם אחת אפילו גער בירדן ירושלים, שניסה מזלו, חרף מחלתה של אמו, ובא לביתם. אלמלא נחפז וחמק משם, היה יעקב מגרשו בבושת-פנים.

בלילה שבין ה-12 ל-13 בחודש יוני, שעה קלה לאחר חצות, בלא אזהרה של אזעקה, נפלו הפצצות הראשונות מגחונם של כמה מטוסים איטלקיים.

הבית נתעורר מיד ושוב דשדשו במסדרון האפל רגליהם המבוהלות של הדיירים, בלא גינוני הלבשה יתרים, מהם כמעט ערומים – שכן היו ישנים בלא פיג’מות בימי הקיץ הלוהט – נמלטו האנשים מחדריהם וכהרף עין נתרוקנה הדירה. במקלט היו בושים זה מזה, הן מפני מיעוט הלבוש, שהעיד על רכות-הלב, והן מפני הפצצה, שמיד נטעה באנשים תחושת עלבון.

אבל על יעקב היתה לפתע רוח של משובה.

– הן אלו פצצות עלובות של חמשים קילוגרם – אמר לסובבים אותו וחייך חיוך של ביטול. – סתם ביצים עלובות.

הכל שמחו למשמע קולו של אדם שהפר את השתיקה. וכשנשמע הדה הקרוב של התפוצצות נוספת ניסה רוזוולט כוחו במהתלות ואמר ליעקב:

– נו, וזו של כמה קילו?

– אולי של מאה, לכל היותר – השיבו יעקב, לאחר הרהור של בדיקה.

– פשוט אינם יכולים לחזור עם מטענם והם מטילים אותו לים, בוודאי. לפי הקולות אפשר לשער שאין אלו קליעות מכוונות… סתם שטויות.

הכל נתנו עיניהם ביעקב, אסירי תודה על ההסבר. ואמא, שעדיין היתה חלושה מכדי ללכת בלילה למושב-הזקנים, חייכה לעצמה, שכן היתה יודעת מנין לו לבנה הבקיאות בחמרי-נפץ; ואף שלא הורשתה לגלות את הסוד, רשאית היתה לחייך.

רוח המשובה גברה עתה בלבו של יעקב והיתה לתחושת שמחה. הרהוריו, שבינו לבין עצמו, לבשו צורה: סופה של קוסמוס נראה באופק. ומה שנתחוור לו בסתרי לבו גרם לו עונג רב. כלום לא אמר ירדן ירושלים כי הפצצה מן האוויר תביא כליה על קוסמוס?

אחר כך נשמע עוד רעם ההתפוצצות, חלוש יותר; ואהרל’ה, בעלה של פרידה, ניסה אף הוא כוחו בהלצות: ביצים של עשרה גרם – אמר והביט על סביבותיו מתוך נחת.

הגברת שושנה שמה אצבעה על פיה וביקשה להסותו. כיוון שהיתה הפעם בחברת חייל אנגלי, שנראה מבוהל וחיוור, סבורה היתה שמא עלבו בו דברי-הלצון, שסוף סוף הוא חייל והמלחמה היא בראש ובראשונה עניינו שלו ואין זה נאה לאזרחים להתערב; לא כל שכן להתבדח. אבל יעקב נתנדב מיד להפיג חששותיה של גברת שושנה והוא פנה אל החייל באנגלית ושאלו לטיבם של המטוסים ולבסיס שממנו הם ממריאים. האנגלי ניעור מקפאונו, מאושר על שמשתפים אותו בהווית הכלל, ותחושת הכלימה שהיה שרוי בה נעלמה. הוא הירצה בהרחבה על חיל-האוויר האיטלקי, שם אותו ללעג ולקלס וסיפר כמה בדיחות על צבאו של מוסוליני. הזמן החל קולח בנחת בתוך המקלט ויושביו היו תמהים אם אין זה, בעצם, אחד הערבים היפים שנזדמנו להם בחייהם, בחברה בינלאומית נעימה כל כך, רוגעת ומרחיבה אפקיו של אדם. חבל שצ’רלי איננו כאן היום –הצטערו פרידה ופרומה בליבן. מבקשות היו להתגדר באנגלי שלהן, ולתרום גם הן להצלחתה של המסיבה.

מקץ שלוש שעת נשמע אות הארגעה.

בבוקר לא נמצא ירדן ירושלים על הגג, בתוך האמבט שלו. יעקב נחפז איפוא במורד המדרגות ופתח, במפתחו שלו, את המשרד הנעול. אף כאן לא נמצא המנהל. יעקב משך באחת המגירות ופרצה. מיד נשם לרווחה. אקדח המאוזר הענקי, מימי מלחמת העולם הראשונה, היה מונח שם, אפל ונוצץ.

ובכן יפה. ירדן ירושלים לא שלח יד בנפשו, אף שהמפעל נתמוטט עתה ואין לו תקנה. דבר זה, שענייני קוסמוס הגיעו לקיצם, היה נהיר ליעקב, ממש כפי שהיה נהיר למנהל. עצם הקביעה שקבע ירדן ירושלים, כי הפצצת העיר תביא לידי התמוטטות קוסמוס, היה בה כדי לחרוץ את גורל המפעל. שהרי גם לפני כתשעה חדשים הופצצה תל-אביב; וירדן ירושלים, שהיה נתון אז בתחילתו של עסק דומה, פשט את הרגל תוך שבוע ימים, כיוון שלקוחותיו איבדו כל ענין בהצעותיו וזנחוהו מתוך המהומה שאחזה בהם. כל מי שיכול, יצא את העיר אל קרוביו ומכריו, ומי שלא יכול, פנה לענייניו ונסתגר בתחומו, המום ונרעש ומצפה רק לרע.

עתה יהיה מצבו של קוסמוס גרוע שבעתיים. יעקב ידע זאת; ובחשכת המשרד, שחלונותיו לא היה מי שיפתחם באותו בוקר, פשט זרועותיו באוויר, נשם מלוא חזהו ובהעבירו כף ידו על פניו ניתר ממקומו לעבר הדלת ושטף במורד המדרגות.

22 יעקב: תגרת-ידיים בשולי הכביש

העיר היתה שקטה וריקה. אנשים הציצו מן החלונות ועמדו על המרפסות, אבל לרחוב לא ירדו. הם הניחו למכוניות של מכבי-האש ולאמבולנסים לגלות מה שאירע בלילה. כיוון ששמתי פני למבואותיה המזרחיים של העיר, גם אני לא ראיתי במו עיני את הגוויות שהוציאו מתחת למפולות, ורק קראתי עליהן, למחרת, בעתונים.

למה שמתי פני מזרחה, לא ידעתי באותה שעה. הבוקר עולה מן המזרח, ואולי זו היתה הסיבה שהלכתי כשפני אל השמש. הייתי מאושר, והאור היה לי בן-לוויה רצוי. בשעה מאוחרת יותר זכרתי כמה דברים שנתרחשו בי ממזרח לתל-אביב, שנים אחדות קודם לכן. אבל בינתיים הלכתי סתם, עליז, כמעט יוצא במחול.

גם כאשר חלפתי על פני שדרת הדקלים המובילה אל מקווה-ישראל, וגם כאשר הייתי כבר מאחורי בית-דג’ן, עדיין לא הבינותי מאומה; ורק כאשר צעדתי ברחוב הראשי של רמלה והגעתי לפרשת-דרכים, נתברר לי לגמרי מדוע אני פונה שמאלה, לעבר לוד.

צינת הבוקר נתחלפה זה מכבר במשבי-חוֹם ראשונים של יום קיץ, ומטרת פני – יער בן-שמן – הבטיחה לי צללי-עצים וחשכת-חורשה וכמה עניינים להגות בהם.

ואז קרה הדבר.

שמעתי קולות בני אדם בוקעים ממקום סמוך אלי, בשולי הכביש. קול גבר ערבי צרוד השמיע רטינות נרגזות; ולעומתו עלתה יבבה צרחנית ונפחדת של אשה. עמדתי להקשיב, ושוב חזרו הקולות ועלו ומיד נתגלה לפני מחזה נתעב.

בסמוך מאוד לכביש, בשוליו של כרם-זיתים, מאחורי צמחיה עבותה של עצי שיטה וכמה שיחי-צבר, עמדה ביקתת-פחים נמוכה, מוקפת גדר-תייל פרוצה ומוחלדת, שתי תרנגולות שחורות מתרוצצות בקרבתה, מנפנפות בכנפיהן למראה גבר קשיש למדי, מחזיק בשערותיה של אשה צעירה, רזה ומזוהמת, ומנסה להדפה אל תוך הבקתה, בעוד היא נאחזת במוטות הגדר ומבקשת לפרוץ החוצה. מפעם לפעם, כשהיה הגבר חושש שאין בכוחו לאחוז בה, והיא עומדת להשמט מידיו ולהמלט, היה מעניק לה ברגלו בעיטה, אם באחוריה ואם בבטנה.

גלשתי איפוא מן הכביש לתעלה, מצאתי לי פירצה בתוך סבך הצמחים הדוקרניים ורגלי עמדו בחצר הביקתה.

לא גערתי בגבר ולא השמעתי שום אזהרה באזניו. חושש היית פֶּן יצַיית לי, ואז ישתמט מידי מעשה-המלחמה, שכל כך ביקשתי לעמוד בו. ממקום-עמדי זינקתי על האיש ובתנופת אגרוף הפלתיו ארצה. המכה פגעה בחזהו ונטלה נשימתו מפיו. זמן מה היה מוטל עלה אדמה, המום ונושם בכבדות. ומיד תקעה האשה צפרניה בבגדי והחלה צווחת צוויחות מכוערות. כשהדפתי אותה מעל פני בבחילה, התכופפה והטילה בי אבן, שפגעה בכתפי. נטלתי שוקת של פח שניצבה בסמוך ושפכתי על האשה מן המים המעופשים, ושוב חזרתי והדפתיה מעלי. אחר כך ניתרתי מעל לגדר, שבתי אל הכביש, ניערתי בגדי והמשכתי בדרכי.

משם פניתי שנית שמאלה, ומגדלה של לוד נתגלה לפני. מכאן ואילך זרתי את הדרך יפה. באותה שעה לא הבינותי מה שנתרחש עמי בחצר ההיא, ומי היה האיש שהנחתיו מוטל על האדמה.

23 אינגריד

עכשיו הגיעה השעה לספר על אינגריד.

כשבע שנים לפני אותו בוקר, שממחרת ההפצצה על תל-אביב, שוטטו כאן – בין רמלה ללוד, ביער בן-שמן – שתי כיתות של הגימנסיה שלנו; הששית, שבה למדתי, והשביעית – כיתתה של אינגריד. באותו טיול נזדמנתי פנים אל פנים עם נערה צהובת-שיער, בת חוץ-לארץ, שזה מקרוב באה לארץ. הלשון העברית לא היתה שגורה בפיה ופגם זה גרם לה שתפסיד שנת לימודים; ואף על פי שהיתה קשישה ממני כמעט בשלוש שנים, היתה רכה למראה, ודיבורה המהסס, הלחשני כמעט, עוד הוסיף לה נופך של ילדותיות. שם צפוני היה לה ועיני-תכלת שאינן מצויות הרבה במקומותינו, ואני צרפתי בלבי את זרותה אל זרותי שלי, ומכוח בדידותי הלך לבי אחרי בדידותה שלה.

פרשנו מציבור התלמידים והעמקנו לכת אל תוך היער, וכשהגענו לקצהו המזרחי נשקפו אלינו, מבעד לגזעים הדקים של הארנים, גבעות-יהודה ומבוא עמק-איילון. התכופפתי ונשקתי לה על פיה.

ובכן, היתה זו לי נשיקת-גברים ראשונה בחיי. אבל לפי האופן שבו השיבה לי אינגריד, ידעתי שהיא מנוּסה יותר ממני, ונבוכותי. אז התרוממה אינגריד על בהונותיה ונשקה לי שנית; והפעם היתה זו נשיקה רכה, לוטפנית, נשיקת-אחות. עיניה הביטו בי בשאלה ואני השיבותי בחיוך איסר-תודה. ואחר כך הלכנו, אוחזים יד ביד, אל עבי-היער, עד שהגענו לבית-אבן קטן, שעל מרפסות היתה מסובה משפחה לארוחת הצהרים. אב ואם ושתי בנות – אנשי-הכפר, ורובה שנשען אל הקיר העיד בהם, שהם משפחת-שומר היער. והאשה הזמינה אותנו להצטרף אל השולחן ואנחנו לא סרבנו ועשינו עמהם כשתי שעות עליזות. וכאשר פרשנו מהם, שבים אל היער, העתרנו דברי חיבה ואהבה מופלגים על משפחת השומר – כל אותם דברים שמבקשים היינו לומר זה לזו, אלא שעדיין לא הוכשנו לכך.

וכמה שבועות לאחר מכן שבנו, אינגריד ואני, אל יער בן-שמן, ושבו היינו משוטטים בין הארנים, מתרוצצים כארנבות, נמלטים זה מזו ושבים זה אל זו, נמוגים ונבהלים ומאושרים. ולעת ערב הלכנו אל בית היערן ופרקנו את המנחה שהבאנו לבני המשפחה וישבנו אל השולחן לארוחת הערב.

פחות משנה ארכה אהבתנו. לעת סיום שנת-הלימודים גמרו הוריה של אינגריד אומר לשוב אל ארץ מוצאם, ואת הלילה שלפני ההפלגה עשינו בחדרה, ואני בכיתי כל הלילה, בפעם האחרונה בחיי.

24 שיחה עם סבא

סמוך לשעת צהרים, לאחר בוקר-ההפצצה, עמדו רגלי על סף אותו היער, אבל הסיבה שמכוחה שירכתי דרכי מתל-אביב ועד הנה, התנדפה כליל. זיכרה של אינגריד לא ריחף לנגד עיני, והיער הזה לא היה אותו חורש-ארנים דמוי-תחרה, שהאור המסתנן מבין עפאיו גדול מן האפלולית שהם משרים סביבם. מה הוא יער, בעצם? ותצאנה שתיים דובים מן היער; או יערות בגאון-הירדן, או יערות-הכרמל – כולם יערות של ספר, מודפס על נייר-אורז דק, ספר התנ"ך של המיסיונרים, בדפוס החברה של מפיקי כתבי הקודש בלונדון, 1927.

יער של עלה ועץ, יער של אדמת-מעיינות ופלג חוצה אותה בתווך, יער של אימי-זאבים ושל אורות בִּצה מפתים – אותו ידעתי רק מסיפוריה של סבתא. והוא יער מאוכלס בקתות-גויים, פונדקים ואור בחלונותיהם, ומוזגים יהודיים מציעים מיטה לאורח מאחר בלילה; יער שסבא עושה בו את דרכו, שבאמתחתו קונטרסים של שפינוזה וקאנט; יער שסבא מוצא בו מפלט, ומשלח אל דממתו את הזיותיו, שהביאו עליו כליה.

אחוז רחשושי-קדחת ראשונים, מבשרי חג ופורענות כאחד, עשיתי את דרכי אל תוך האורנים ואיזו מנגינה צוללת בתוך ראשי, ספק נגינת מארש-חיילים רוסי, ספק ניגון יהודי בסעודה-שלישית.

– בוא! – פלטתי הברה לתוך הדממה. ואחר כך שאלתי את עצמי אם הברה זו נועדה לזרז את עצמי; או שאני מתגרה במישהו ומזַמֵן אותו לבוא לקראתי.

העצים כיתרו אותי עכשיו סביב; השעה והמקום שקעו ונעלמו ואני הייתי צועד נכחי בחשיכה המצטברת לפני ומושכת אותי בחבלי מתיקות שאין להם שיעור.

– בוא! – חזרתי ואמרתי כמעט בצעקה. והפעם היתה זו בפרוש הוראה וקריאת-תגר, כאילו כבר ידעתי האויב מצפה לי אי-שם במארב, והוא משתמט מלצאת לקרב גלוי.

גופי הכביד עלי ורגלי היו נגררות וחורשות בשכבת-העלים המתה, אבל את זרועותי פרשׂתי לצדדים, כאילו ביקשתי לחסום את דרך-הנסיגה בפני כל בריה העשויה להמצא בתוך החשיכה.

– בוא! – לחשתי עתה, חזור ולחוש, כלוחם-פרים ספרדי הקורא אל החיה השחורה שלפניו, קריאה שיש בה ציווי, תחנונים, פיתוי ואִיוּם-להמית, כולם כאחד.

זוכר אני שלפתתי גזע של עץ והחילותי מנענע אותו בחזקה, כאומר לעקרו משורש ולהטיחו ארצה. אחר כך בעטתי בו ברגלי, ולא חשתי שום כאב.

– בוא! – צעקתי, וגופי פונה ימינה ושמאלה, אגרופי קמוצים ואני נכון לחבוק, ללפות, להאבק ולטלטל. אבל משלא אירע דבר, צנחו זרועותי לצדדים ואני הטלתי עצמי על האדמה, התגלגלתי על גבי והבטתי בעינים עצומות אל החשיכה. נשמתי בנחת, בטני עולה ויורדת, ואני מקבל עלי, בלי שום פחד, בואה של תרדמה, שתהיה עמוקה הפעם, כפי שלא היתה מעולם; ואשר היקיצה ממנה עלולה להתרחש במקום ובזמן אחרים.

כשפקחתי את עיני לא ידעתי אם ישנתי שינה עמוקה, או שזה עתה עצמתי את עיני ושבתי ופקחתין. עדיין הייתי שוכב על גבי ומעלי מציצים מבין הענפים שמים כחולים עמוקים, שמי אחר-הצהרים קיציים, שטוהרו מערפילי השרב. הבטתי על צדדי, ימינה ושמאלה, וראיתי את ידי, מונחות משני עברי גופי, עייפות ומבקשות מנוחה וכפותיהן פשוקים. כאן, במקומות הללו, נח ראשה הבהיר של אינגריד על כפות ידי.

זכרתי את החלום שבו נראה לי סבא, מפציר בי שאדבר אליו, וידעתי ששעת השיחה קרובה עתה יותר משהיתה אי-פעם. כבר גמרתי בלבי, כי עם שובי העירה אודיע למפקד על הסתלקותי מן המחתרת, ואז תיפול המחיצה האחרונה ביני לבין סבי. לא עוד יהודי-גלות מכאן, שחוחים, מחורבנים, ומבוהלים; ואילו מן הצד השני – עברי גא ואמיץ, הורג-אנגלים, ממלל גבורות-ישראל. שָב הסַפָּן אל ביתו, אל ביתו, ונכדו של האיש הטבוע על שפת הנהר הרחוק בא אל קבר סבו.

– הבלים, סבא, – אמרתי – אל תשית לבך לנאמר בפה… אל נפשי הבט, סבא…

– אינך בוֹש בי, יעקב? – שאל סבא.

– אני גאה עליך, סבי – אמרתי. – אתה היית ענק, בקומך בבוקר, בין שלגי ארץ-הגויים, בתוך הכפוֹר העוין, להביא לחם לביתך. וכשלקחת בידך לראשונה קונטרס של שפינוזה, היתה גבורתך נוראה ויפה מכל מה שאני עשוי לעולל אי-פעם על אדמת הארץ הזאת… כאן לא נחוצה גבורה גדולה… זהו הבית… רק בחוץ, במדבריות הנכריים של מגדלי-כנסיה ויערות-זאבים דורשה לאדם גבורה אמתית.

פניו של סבא היו נוהרות והוא חיבק אותי בכתפי. הוא חיבק אותי בכתפי, ויחדיו היינו מרחפים זמן מה באיזה מקום אפל וגבוה, אשר ממנו נגלה לעינינו עמק-הבכא באפסי-ארץ. ואורות היו בוקעים מחלונות, ומבעד לחלונות ראינו בני אדם שותים לשכרה, משחיזים גרזנים, ועיניהם קרות ורצחניות. ובסמוך להם, במרחק של כלום, ראינו חדר מסויד לבן וקירותיו שקועים במדמנת הרחוב הקפוא, והשלג מגיע עד לאדני החלונות. אבל בתוך החדר שררה דומיה חמה, ושולחן לבן ניצב בתווך ועליו חלת-לחם ואורלוגין שעל הכותל קוצב את הזמן.

ליל-הפצצה נתן אותותיו בגופי, וכשהתעוררתי משינה ממושכת ועמוקה היה הלילה פורש על היער. קפצתי ועמדתי על רגלי, שפשפתי את פרצופי בכפות ידי ובמעומעם זכרתי את בית-היערן ואת מקומו, ופניתי מזרחה. ואמנם עד מהרה הגעתי אל שולי היער, אף מצאתי את בית האבן הקטן. עליתי במדרגות אל המרפסת החשוכה ונקשתי על הדלת. שום קול לא ענה מבפנים, וכאשר גששתי למצוא את כף המנעול, נשרטה ידי. ואז הבחנתי כי הדלת סומרה אל מזוזותיה בשתי קורות-עץ מצולבות. שעה קלה עמדתי שם, מביט אל עבר אורותיו הרחוקים של כפר ערבי שבשיפולי הגבעות. מבקש הייתי לזכור אם דניאן שם הכפר, או שמא זו גזר התנ"כית. אחר כך הפכתי גבו אל הבית והתחלתי פוסע משם לעבר הכביש.

לא יכולתי לדעת אז, שעה שצעדתי על הכביש, מפזז כגדי, שלא אשוב לראות את אמי לעולם.

25 המחבר: המשטרה מתערבת במהלך העניינים

באותה שעה לערך, כאשר היה יעקב צועד על הכביש מלוד לתל-אביב, מפזז כגדי, כפי שהוא אומר, ירדו שני דייגים משכונת מחלול שעל שפת הים להשליך רשת במים. בימי קיצוב-מזונות היה כל דג-רקק בגדר מאכל-אדם. והנה, בהתקרבם אל המים, מול בית-הקברות המוסלמי, נתקלו בגווית אדם שנפלטה אל החוף. שניים אזרו אומץ כדי רגע והדליקו גפרור, להציץ בפרצופו של האיש. חיוך דק מן הדק היה שפוך על פניו הגרומות והצרות ועיניו האפורות הביטו נכחן והבהילו את הדייגים, שהיו סבורים כי עיני המתים עצומות תמיד.

אנשי המשטרה בדקו את ניירותיו של הטבוע, שכל בגדיו היו עליו, ושלפי כל הסימנים איבד עצמו לדעת בטביעה; ולפי שמו וכתובתו הגיעו לחדר שבמעלה רחוב הרצל, פתחו את דלתו במפתח שנמצא בכיסו של המת וערכו חיפוש, כחוק. באחת ממגירותיו של שלחן נמצא אקדח מאוזר גדול ועתיק-יומין. אי לזאת נשאר שוטר במקום, מצפה לראות אם מתגורר בחדר עוד מישהו, שעתיד לבוא לכאן.

השוטר נעל את הדלת מבפנים וישב בתוך כסא שבפינה, ולאחר שנתרגלו עיניו לחשכה, נסתמן לעומתו, מן הקיר הלבן שממולו, צלו של כובע, תלוי על קולב, כובע ששוליו רחבים מאד, רחבים שלא כרגיל.

היה זה בבוקרו של ה-14 ביוני 1941, ממחרת ההפצצה. בלילה חזר יעקב ובא למשרד קוסמוס, כדי להודיע לירדן ירושלים (שגורלו נעלם מיעקב, וכן לא היה בטוח עם אמנם החליט מנהל קוסמוס לחסל את ענייני המשרד), שהוא מסתלק מעבודתו בחברה. כן היה בדעתו למסור – למחרת – למפקד על ביטול חברותו במחתרת.

השוטר שחיכה במשרד ביקש לעצור את יעקב ולקחתו למשטרה. וכאשר פרץ עליו יעקב להאבק עמו, ראה כי השוטר אינו אלא צ’רלי, חתנה של פרומה. שניהם פרצו בצחוק, ולאחר דין ודברים קצר הסכימו ביניהם שיעקב יכפות את ידיו של צ’רלי אל הכסא, בכך יעניק לו אליבי סביר. הם נפרדו בידידות וצ’רלי איחל ליעקב כל טוב.

ומאז נעלמו עקבותיו.

אמו היתה מקבלת אחר כך מכתבים, שלוחים מפינות שונות בארץ, ובהם הודיע כי שלום לו וכי לא תדאג. במאוחר יותר נתפס יעקב על ידי המשטרה הבריטית בתחנת-המכס של ראש-פינה, ונאסר ממש בשעה שעמד לצאת לחופשה מפלוגתו שבפלמ"ח, שאליה הצטרף בשעה שנודע על התקדמות צבאותיו של הגנראל הגרמני רומל במדבר המערבי.

תחילה שלחו הבריטים את יעקב למחנה-האסירים בלטרון, ומשם הועבר למחנה-עצירים באריטריאה. שם עשה שתי שנים. ב-1945 נמלט מאריתריאה, הגיע לצרפת ולאיטליה ומשם הפליג לארצות-הברית. ב-1947 חזר לארץ ונטל חלק במלחמת השחרור.

ספר שני: מכתבו של סגן-אלוף ג – – –

קטעי יומן ומכתבים

26 מכתבו של סגן-אלוף ג – – –

סגן-אלוף ג – – – דצמבר 1963

שיכון צבא הקבע

אישי המחבר,

המשימה שקיבלתי על עצמי, ושאני ניגש עתה לביצועה, לפי בקשתך, היה בלי ספק למעלה מכוחי וכבר בשלב זה אני מצטער על הסכמתי הפזיזה. הרביתי לדחות אותך, אבל עקשנותך נשאה פרי. כמי כן לא אכחיש, כי פרשת היחסים עם גיסי מציקה לי ואני חוזר לעתים קרובות להרהר באדם יוצא-דופן זה, שאחותי המנוחה אהבה אותו כל כך.

כשאני ניגש למלאכה זו הריני סומך כמובן עליך בכל הנוגע לסגנון ההרצאה ולעריכתו. סוף סוף אין אני סופר ולא בן-סופר, אלא מהנדס, ורק באשמתך שלך אני מכניס את ראשי הבריא למיטה חולה.

ובכן, מתי שמעתי בפעם הראשונה על יעקב מלאכי? לי נדמה שהיה זה מפי אחותי. אבל אינני בטוח בכך. כשהייתי מפקד מחלקה, ב-1942, באחת הפלוגות של הפלמ"ח, ספרו לי על כמה אנשים מן הטרוריסטים שהצטרפו לשורותינו. יתכן שכבר אז הזכירו את יעקב. אני זוכר שהזהרתי את החברים מפני התופעה הזאת. אמרתי להם, כי הטרוריסטים באים אלינו עם מטען נפשי לא טוב. מה שהביא אותם לידי פרישה מן הישוב המאורגן, הוא גם שמביא אותם אלינו: חוסר יציבות נפשית, הרגשות חולניות של קיפוח, וריב עמוק עם החברה בכלל ועם החברה הארץ-ישראלית המאורגנת בפרט. אמרתי לחברי, שלא יטילו על האנשים האלה שום תפקידים אחראיים ושיחזיקו אותם בהסתכלות ממושכת ככל האפשר.

אין ספק שאלה היו רגשותי האישיים, כאשר אחותי סיפרה לי על פגישותיה הראשונות עם יעקב ועל הקשר המתרקם ביניהם.

וכאן – כמה מלים של הסבר: אחותי ואני חיינו לבדנו, כיוון שהורינו מתו עלינו בגיל צעיר למדי. אני קשיש ממנה בחמש שנים וזו היתה סיבה נוספת לגילוי-הלב שהיא נהגה בי בכל ענייניה. אחותי היתה יצור עדין ורגיש, נוטה לענייני אמנות, בריאותה היתה רופפת מילדותה ומוריה למוסיקה בקונסרבטוריה אמרו שהיא פסנתרנית מעולה. ואילו אני הייתי ספורטאי, בתור בעל שרירים ובעל חוש טוב למציאות, ונחשבתי בעיניה משענת ריאלית ומוצקה, מין בר-כוכבא גשמי מאד. ועלי להודות שנהניתי מכך. אחותי היתה אהובה עלי, כפי שהיתה אהובה על על יודעיה; ועל כך אינני צריך לספר לך.

ובכן, כששמעתי מפיה לראשונה על בחור שחזר זה עתה מאמריקה – הדבר היה ב-1947 – ושהיה חבר מחתרת של פורשים, ואחר כך איש פלמ"ח, לא נעם לי הדבר ביותר. אבל נזהרתי ברגשותיה והצעתי שנפגש פעם שלשתנו, כאילו במקרה.

בימים ההם קשה היה לקבוע פגישות. אני הייתי טרוד בארגון יחידה לוחמת, שהועמדה לפיקודי, וכולנו היינו נתונים אז לעניינים הרחוקים מאד מחיזור ורומנטיקה. גם יעקב, שחזר מחוץ-לארץ (לפי דבריו – כדי להשתתף בעניינים החמים של הימים ההם, ימי ראשית מלחמת-השחרור), לא היה חפשי לדעת אימתי יהיה לו ערב פנוי. ועד שראיתי אותו פנים אל פנים עבר עוד זמן רב למדי. כמה שבועות, ואולי למעלה מחודש. ובינתיים הספקתי ללמוד עליו עוד משהו שלא גרם לי נחת מרובה.

הוא היה שולח פתקים לאחותי; מכתבי אהבה נלהבים, וכיוצא בהם עניינים שאדם צעיר ומאוהב שולח לנערה שלו. אלא שאחד הפתקים הללו, אשר אחותי הראתה לי, היה דבר תמוה ובלתי נעים. הוא קרא לאחותי בשם רחל, בעוד שידוע לך כי שמה היה שולמית. הדבר הזה, שנראה לי תחילה כטעות (ולרגע אחד אפילו חשבתי שבטעות הוא שולח לאחותי פתק, אשר נועד לבחורה אחרת, שגם אחריה היה מחזר באותו זמן), נתברר שאינו טעות בכלל. אחותי סיפרה לי, שיעקב החליט לקרוא לה בשם רחל, כדי שביחד יהיו יעקב ורחל, כמו בתנ"ך.

אינני יודע איזה רושם היה הדבר עושה עלי אילו היה יעקב אחד משלנו, בחור שטיבו מחוור לי. סביר שהייתי סולח לו גינוני-רומנטיקה כאלה. אבל כשצרפתי במוחי את הנתונים: איש מחתרת פורשת, פורש שוב ומצטרף לפלמ"ח, בורח ממחנה-ריכוז בריטי והולך לאירופה ולאמריקה וכו' ונוסף לכך בעל נטיות לשירה, כפי ששמעתי משולמית – היתה לי הרגשה לא טובה, ואמרתי לעצמי שמן הבחור הזה יצמחו לאחותי רק צרות. אדם שמרשה לעצמו, בשלב כל כך מוקדם של יחסי-ידידות, לכפות שם בדוי על זולתו ולעשות בזהותה כבתוך שלו, בוודאי שאין נפשו נורמלית ביותר. ואני, שהייתי לאחותי גם אח וגם אב ואם, מצאתי לנכון – בזהירות הדרושה – לעקם את האף ולרמוז לה שתפקח עין על המתרחש.

אתה זוכר את אחותי המנוחה ובוודאי התפלאת גם אתה, כשנודע לך, לאחר מותה, כי כל ימיה היתה חולת-לב. זוכר אתה את קומתה התמירה, את פניה הבהירות, הבריאות והיפות, ואתה יכול לשער כיצד הגיבה על אזהרתי. היא צחקה ואמרה לי שאני מקנא, כמו כל אח זקן וטיפש, הרואה כיצד בא האהוב ונוטל את האחות מיד אחיה העריץ. צחקתי יחד אתה, אבל לבי לא היה שקט והחלטתי שלא לדחות עוד את הפגישה עם יעקב. פעלתי במהירות, התפניתי לערב אחד וגם תיאמתי עם מפקדו של יעקב שיחרור לאותו ערב, ושולמית הזמינה אותו לבוא לביתנו.

לפני הפגישה דאגתי לקבל אינפורמציה על יעקב מפי איש מהימן, שגם אתה מכיר אותו יפה. האיש הזה, מ.ר., שימש זמן רב חוקר-ממונה על מחלקה מיוחדת אצלנו, שאספה חומר על הפורשים1. לשמחתי היה מ.ר. מסוגל לספר לי הרבה, כיון שיעקב היה בטיפולו לפני שנים; אבל למרבה הצער כל מה ששמעתי היה מרגיז מאד ודוחה מאד. נתברר לי שמ.ר. נאלץ אפילו להכות עת יעקב מכות נמרצות, וכי יעקב נתגלה כפחדן, והסגיר מסודות המחתרת שלו בלי שום נקיפות-מצפון ובלי שהיה צריך לטרוח עליו טרחה יתרה. מאליו מובן כי לא אמרתי על כך לאחותי אף מלה אחת והייתי מצפה לקראת הפגישה מתוך מתיחות ודכאון.

וכאן אני חייב להיות גלוי-לב ולומר בלי עקיפין את האמת: ברגע שהבחור נכנס לבית, ידעתי שאני מנוצח. איך להסביר לך זאת? אני אינני יודע לתאר תיאורים ספרותיים ולא אנסה לספר לך איך נראה יעקב ומה טיב התנהגותו. הדברים ידועים לך יפה. אבל זאת אני זוכר, שראיתי פנים של בן-אדם הגון. ראיתי כיצד נבוך בכניסתו, כיצד לא ידע אל מי משנינו יפנה לראשונה וכיצד תפס בידה של אחותי לחצי שנייה, הביט בה ונחפז אלי, להתוודע; כיצד ליטף אותה בעיניו, עד שנתיישבה עליו דעתו מעט – וידעתי שהוא עשוי מן החומר הטוב, שגברים אמתיים עשויים ממנו. גבר אמתי, תמיד הוא קצת ביישן, אף פעם איננו יהיר ולא זריז יותר מדי.

אבל מיד חזרתי ושלטתי בעצמי. הרגשת האחריות שלי כלפי אחותי לא הניחה לי ללכת שבי אחרי בחור צעיר, שנראה סימפטי. כאלה יש לנו הרבה, ברוך בשם. ואני נכנסתי אתו בשיחה. רציתי להסיר את הלוט מעל המסכה היפה. כך אמרתי אז לעצמי, בזכרו את מה ששמעתי מפי המודיע שלי, מ.ר. אבל ככל שארכה השיחה, כן נעשיתי נבוך יותר וחסר-עצה. אינני רוצה להסתיר ממך את הדבר, ואגיד לך גם זאת: הרגשתי אז איזו עצבות בנפשי וחשבתי, שהנה אחותי מצאה לה את בן-זוגה והיא הולכת ממני, בזמן שאני לא מצאתי לי עדיין את בת-זוגי. אבל מהרגשת קנאה עברתי להרגשת שמחה, למענה. השתדלתי להתגבר על הרהורי הפרטיים ולגשת לבדיקה אובייקטיבית של הבחור.

מה אפשר היה כבר לבדוק בערב אחד, חטוף, בימים הסוערים ההם של שנת 1947? הראש היה מלא עניינים אחרים. לא ידענו אם נחיה בעוד יום, בעוד שבוע או בעוד חודש. היתה איזו תחושה של גורליות מופקרת באוויר והיה טוב לשבת בבית, עם שולמית ועם בחור ישר, נעים וגם כנראה סימפטי באמת.

זמן מה דיברנו על המלחמה הקרובה; יעקב הציע – וזה נגע ללבי באותו ערב – שאשתדל להעביר אותו לפלוגה שלי. הוא לא אמר, אבל אני הרגשתי שהוא רוצה להיות בפלוגתי, כדי שיהיה כאילו יותר קרוב לשולמית. מה שלא הבנתי אז – אבל נוכחתי בכך לאחר זמן – הוא, שהיתה לו גם כוונה נוספת: הוא רצה לעבוד וללחום לנגד עיני, כדי שאוכל לראות מה טיבו, ולהשתכנע שהוא ראוי לשולמית. אולי תקרא לזה בשם ערמומיות. אני אפילו מסכים אתך מראש. אבל בעיני זוהי ערמומיות כשרה. והאופן שבו הוא הוכיח את עצמו היה מניח את הדעת, ואני סולח לו מכל לב, אפילו אם היתה לו רק כוונה זו בלבד, לעשות עלי רושם.

אני זוכר שבאותו ערב ראשון של היכרות הצליח יעקב להשכיח ממני לגמרי את ההוזה והתמהוני שבו. הוא דיבר בעניינים צבאיים מתוך הבנה מניחה את הדעת. גם בתחום המיוחד שלי, תחום ההנדסה הצבאית, הראה כושר התמצאות מהיר. אין ספק שהיה בחור בעל ראש טוב.

אבל מאוחר יותר, באותו ערב, כשהתחילה שולמית לנגן על פסנתר וכל אחד מאתנו שקע בכורסתו, הצצתי בו במקרה וראיתי דמעות בעיניו. ואז, כמובן, נזכרתי שוב עם מי יש לנו עסק. ולאחר שהלך, השאיר לשולמית דף נייר ועליו עוד תזכורת אחת לגבי אישיותו המוזרה: שיר שכתב לכבודה.

הרבה לא קלטתי מן השיר, מלבד דבר אחד שניחם אותי קצת, והוא שחזר וקרא בו לאחותי בשמה הנכון.

אתה רואה שאני משתדל להיות אובייקטיבי. אולי מרוב השתדלות הגזמתי פה ושם לטובתו, אבל עשיתי זאת בכנות, כדי שכל מה שבא אחר כך לא ייראה בעיניך סתם רצון רע. אמרתי בגלוי: הרושם הראשון היה טוב.

ובכן הבחור הועבר לפלוגה שלי והיתה לי ההזדמנות להסתכל בו מקרוב. אם במקרה ואם מתוך השתדלות הדדית מסוימת, עברו עלינו רוב ימי המלחמה במרחק קטן זה מזה. ולפני שארצה לפניך על הפרשיות הכאובות, מן הראוי לקבוע קביעת כללית: כמעט כל מה שיעקב עשה ופעל כאדם, כחבר לחיילים וכמפקד-כיתה, היה די בסדר.

אבל כמעט כל מה שיעקב דיבר באזני, בשעות הפנאי שהיו לנו, בחופשות הקצרות ובשיחות המרובות שניהלנו – היה מדאיג יותר ויותר.

לכאורה היו לי סיבות להיות שבע רצון, כמפקד וכקצין. אבל אני הייתי גם אחיה של שולמית, ובתפקיד זה לא רק שהיתי מודאג, אלא שהגעתי לידי מסקנה שיש להפריד ביניהם.

הנה אסביר לך במה העניין.

אחרי הקרבות הקשים והעקובים מדם, שהיו לנו במלחמת השחרור, קרה דבר מזור. אני מתכוון לקרב-הצומת. אתה מכיר יפה את פרטי הקרב ההוא ואולי זכור לך, כי לאחר שיצאנו מן הבסיס שהקימונו בין חאתה לחראתייה, בלילה, ונכנסנו לקרב-מגע עם המצרים, נפצע מפקד הפלוגה פ.מ. בכדור סמוך לעינו, פניו נשטפו בדם, ולזמן מה דומה היה שניטל מן הגיזרה העיקרית מפקדה; אבל עד מהרה התאושש והעביר לידי יעקב את המשימה הקשה ביותר שאפשר להטיל על חייל בקרב: להוליך כיתה ולהלהיב אותה לקראת זינוק אל תוך החפירות והמשלטים שמעבר לגדר-התיל, שבחלקה היא ממוקשת ושיש לדרוך ולעבור אותה ברגליים, בלא הבחנה, כי אין שהות להבחנה ואין צינורות-בונגלור לפוצצה. יעקב פרץ עם אנשיו לקראת קן של מכונות-יריה, הטיל רימון, שלמרבה המזל שיתק את הכלי מיד (אחר כך נתברר שאותו רמון ריסק את פניו של המקלען הסודני ופצע שניים מחבריו) והבחורים רצו אחריו. אחוזי התלהבות; והשאר ידוע לך. באותו לילה קבענו את גורל אחת הגזרות המכריעות של המערכה על הנגב.

ובכן לאחר אותו קרב, כשהקצינים המצריים – שהשתכרו באותה שעה בבונקרים שמאחורי קו החזית הראשון, ובילו בנעימים עם זונות, שהובאו אליהם מעזה, ועם בנות-הכפר שנחטפו מחוליקאת – כשהקצינים הללו היו שבויים בידינו ונהנים מכל הכבוד הצבאי הראוי, ישבתי עם יעקב באוהל-המפקדה לשתות תה. החלפנו רשמים, אם אפשר לומר כן על מה שדיברנו אז (יעקב היה מזועזע מן העובדה, שבשעת ההתקפה נאלץ לדרוך על פניו המרוסקות של חבר הרוג, וכיוון שהוא הוליך את אנשיו, דרכו כולם בזה אחר זה, בתוך החשיכה, על אותן הפנים). החלפנו איפוא רשמים ופתאום אומר לי משהו כזה, בערך: הוא הזכיר לי, שלפני כמה חדשים הגיע לביתנו מלוכלך, מאובק, שרוט ועייף. הוא שאל אותי אם אני זוכר את המקרה. אני מנסה להיזכר ואינני בטוח אם אמנם עולה הדבר בידי. ויעקב ממשיך ומספר לי כי זה עתה, בקרב, נזדמן לו להאבק עם סמל מצרי. ממש גוף אל גוף. קרובים היו זה לזה מכדי שיפעילו את נשקם והם “חיבקו זה את זה” (כך בדיוק התבטא יעקב. אני משתמש במלים שלו, עד כמה שאני זוכר אותן. חמש-עשרה שנים עברו מאז), חיבקו ונאבקו שעה ארוכה, בלי להוציא הגה מן הפה. רק נשימותיהם נעשו כבדות יותר ויותר, עד שלבסוף נשמע חרחורו של המצרי הנחנק ואנחה אחרונה שלו. – “ואז” – אומר לי יעקב – “אז, תוך כדי האבקות, חשתי שאני בא במגע של ממש, מגע עמוק ומסתורי, עם העבר הלאומי שלי”.

אינני זוכר מה הגבתי על דבריו; אבל אני זוכר שלא הבנתי אותו והוא הוסיף והסביר שגם בפעם ההיא, לפני כמה חודשים, כשבא לביתנו, מזוהם ושרוט כולו, גם אז היה לו “מגע כזה”. הוא נחלץ לעזרו של איזה ברנש שהותקף באחד הפרברים של תל-אביב, תוך כדי ריב-שיכורים בין סבלים, או משהו דומה לזה. שוב לא עמדתי על כוונתו, ואז סיפר לי איזה מקרה משונה, שלפי דבריו אירע לו לפני שנים, בדרך לרמלה. אם אינני טועה (ואני מנסה לדייק, ככל שידי מגעת) נתקל יעקב בנסיון-לאונס, בתוך כרם של זיתים. כאילו התנפלו איזה בריונים על נערה, או משהו דומה לזה, והוא “ירד לכרם” (את הביטוי הזה אני זוכר מפיו) וגם שם נאבק עם איש, וגם שם חש אותו “מגע עמוק ומיסתורי עם העבר הלאומי שלו”. וכאילו מאז הוא נמשך בכוח, שאינו יכול לעמוד נגדו, להרפתקות כאלה; כמו זו שהיתה הלילה במשלט המצרי.

אמור לי, אדוני הסופר, מה היית אתה אומר, אילו שמעת דיבורים כאלה מפי איש, שנועד לשאת את אחותך לאשה? אולי תאמר, שאחרי הקרב היה הבחור המום ומטושטש, ואין אדם נשפט על פי התנהגות במצב של הלם? ובכן, עכשיו אספר הלאה, דבר שאולי יפתיע אותך: בשנת 1949 נשא לו כידוע, את אחותי לאשה. ומאז, ועד ליום מותה, ב-1956, במשך שבע וחצי שנים של חיי נישואים, לא פסק יעקב מלהעלם, מפעם לפעם, מן הבית (אני מעריך את מספר המקרים האלה בתריסר, לפחות) ולחזור אחרי שעות מרובות, מאובק ונרגש, לפעמים שרוט ופצוע, ותמיד במין מצב-רוח שאפשר לקרוא לו מרומם, אלמלא היה מזעזע. אני ואחותי היינו צריכים להבין, מתוך שתיקה של טאקט, שהוא היה הולך לא-שם, כדי להרגיש את “המגע העמוק והמיסתורי של העבר הלאומי שלו”. מה שדעתך על זה? אני מקווה, שלמרות היותך סופר ואמן, וכל הכרוך בזה, תהיה נאלץ להודות שזה לא היה הדבר הכי נעים בעולם.

אינני צריך לספר לך, שכל מה שראיתי ושמעתי – ומסרתי על כך דין וחשבון מפורט לאחותי – לא עזר לי הרבה. הם התחתנו עם סוף המלחמה.

יעקב בא לגור בדירתנו, שהיתה פעם דירת הורינו והיה בה די מקום לכולנו. ואז התחילו להתגלות הצרות.

ליעקב לא היה שום מקצוע. אני נשארתי בצבא ושולמית, שהוא היה קורא לה עכשיו רק רחל, היתה נותנת שיעורים לפסנתר. לא אומר לך שיעקב השתמט מעבודה. ההיפך הוא הנכון. אבל אדם שאין לו יידע מוגדר ומסויים, בארץ מזועזעת ממלחמה ובמצב שכולנו זוכרים אותי יפה, לא יכול להשיג ג’וב בקלות, ולפי רוחו. נכון, שהתפנו הרבה תפקידים בממשלה, בסוכנות היהודית ובמוסדות ציבוריים אחרים, אבל יעקב לא רצה להבין, שתפקידים מדיניים ומשרות-מפתח אין ממהרים להפקיד בידי אנשים, שלא הוכיחו נאמנות יתרה לישוב המאורגן, בימי המאבק בבריטים.

הוא טען שמפלים אותו לרעה, אתו ואת כל אנשי המחתרות הפורשות לשעבר. הוכחתי לו שהוא מדבר שטויות. הראיתי לו עובדות, שבימי המלחמה נמסרו עמדות-פיקוד אחראיות להרבה אנשים מידידיו. אבל על זה ענה לי יעקב, במרירות ובחד-צדדיות הטיפוסית לו, כי כל זמן שדמם היה נחוץ לשפוך אותו בקרב, לא היתה הפליה; ועכשיו “כשמחלקים את השלל” – כך אמר – “הולך הכל לידי אנשי-שלומנו”. לשון חריפה היתה לו, כפי שאתה יודע, וקשה היה לשכנע אותו. הוא רצה, כפי הנראה, “שיחלקו את השלל” דווקה לאותם אנשים שגרמו לנו צרות צרורות במשך שלושים שנים של המנדט הבריטי. הוא לא יכול להבין, שהיה צורך לפצות אנשים נאמנים; ושהיה מקום לחשוש מפני יסודות בדלניים, מפני אנשים, שאף פעם לא ידעו ללכת בתלם.

וכך התחילו חיינו בבית להיות רחוקים מגן-עדן של אידיליה משפחתית. יעקב ראה בי אויב. שיחותינו היו מגיעות לידי ריב גלוי והאופי החולני והמריר של אדם יוצא-דופן התחיל להתגלות בצורה בלתי נעימה.

ביתנו היה תמיד פתוח לידידים וכמעט בכל ערב היו מצויים בו חברים. חברים שלי, מן הצבא, מן “ההגנה”, מימי תנועת-הנוער. אנשים שהגיעו עתה, סוף סוף, אל המנוחה ואל הנחלה, תפסו עמדות במדינה ובשלטון והיה להם מה לומר וגם היתה להם זכות לומר מה שהם מרגישים. ואל האנשים האלה דיבר יעקב בצורה המרגיזה ביותר. לא פעם קרה, שחבר קם מאצל השולחן והלך לו. קשה היה לשאת את הטון שלו, ואת התוקפנות ואת חוסר-ההבנה המוחלט למציאות.

ואם היו באים חברים שלו, מימי נעוריו, היה מסתגר אתם בחדרו. ואל כך אולי היינו אסירי-תודה לו. אלה היו טיפוסים בלתי סוציאליים לגמרי.

ושוב אני מוכרח לציין לזכותו מה שחובה לציין: יחסו אל אחותי היה נהדר. הוא נשא אותה ממש על כפיים, כמו שאומרים. מבחינת יחסי-בעל-ואשתו לא ראית, תאמין לי, משהו שישווה להם בעדינות ובטאקט. כשהיתה מדברת, – על כל דבר שהוא, ואפילו על עניינים יומיומיים ביותר, – היה יעקב מביט בה ומחייך; ופניו היו נעשות פתאום שקטות; וכל הנוקשות, שבה היה תוקף את כל הקרב אליו, היתה נעלמת. כל היום היה כרוך אחריה כילד; והיה לו פנאי, ברוך השם. שנה וחצי לא עשה שום עבודה כמעט. בבית היה מסייע ברחיצת כלים, למד לבשל והיה מפליא לעשות. פעם, מתוך בדיחה, הצענו לו, אחרי ארוחה שהוא הכין לתפארת, שילך להיות טבח ראשי בבית-מלון. הוא קיבל את זה ברצינות, שלח מכתב-בקשה, אבל למזלנו סירבו לו. בימים ההם היה מסוגל, מתוך מחאה על המצב שהיה נתון בו, להגיש בקשה אפילו למחלקת-הנקיון של העיריה, כדי שיקבלוהו כמטאטא רחובות. אני אינני ממציא המצאות בעלמא: הוא דיבר על זה, ואפילו אמר שבמדינה כזאת, כמו שלנו, תפקידם של מטאטאים הוא התפקיד הכי מכובד. היתה זו כמובן, אחת הבדיחות הסימליות והמרירות שלו, שהיה ממציא ומשמיע בכל יום. המדינה נצטיירה בעיניו כמו איזה בית-תמחוי לפרזיטים, החיים מנדבות של יהודי אמריקה, ושכל קבצן חוטף בה מכל הבא ביד. הוא לא היה מסוגל לראות שום דבר יפה מסביבו. אם הקימו ישובי-ספר, או חנכו מפעל-מים חדש, או רכשו איזה נשק יקר וטוב, – תמיד היה לו מה להעיר על כך: את המפעל הקימו “כדי להביא צלמים ולשלוח את התמונות לגולה, להגביר אתת קיבוץ-הנדבות”. את הנשק קנו, “כדי שאפשר יהיה לממשלה הזאת לטעון שהיא חיונית לעם; במקום לעשות שלום עם הערבים”. אפשר היה לחשוב שעמי-ערב עומדים אצלנו בתור לבקש שלום, והממשלה הרשעה שלנו מסרבת. תפיסתו בימים ההם היתה ממש אינפנטילית.

עכשיו ייתכן להעניין נראה מצחיק וילדותי בעיניך, אבל בימים ההם לא היה חשק לצחוק אצלנו בבית. האווירה נעשתה דחוסה ובלתי נסבלת כמעט. אני עצמי אינני מלאך אלהים, ואיש לא יאשים אותי אם במשך הזמן זרקתי, פה ושם, הערות בלתי נעימות בשעת שיחה. סוף סוף לא נעים לחיות ולראות את אחותך עובדת ושותקת, כשבעלה שוקע, לנגד עיניך ממש, בהזיות של טרוף ובבטלה. הוסף על כך את העובדה, שמפעם לפעם, אחת לכמה חדשים, הוא נעלם מן הבית לשעות רבות וחוזר בלילה באותו מצב מפורסם שסיפרתי לך עליו, אחרי “מגע עמוק” וכו'.

ופעם אחת, קרוב לחצות, כשחזרתי מישיבה במשרד הבטחון, מצאתי את שולמית-רחל המסכנה יושבת בכורסה ופניה שטופות בדמעות. הבחור לא היה בבית, כמובן, ומיד עם הכנסי עלה לי הדם לראש, כמו שאומרים. החלטתי שיש שלים קץ לטראגי-קומדיה הזאת ולהביא לידי הכרעה. אמרתי לאחותי שאני רוצה לדבר אתה ברצינות. היא הרימה אלי את פניה – אני זוכר את הדבר כאילו קרה היום – ומתוך הדמעות חייכה אלי חיוך שהיה כל כך מלא אושר, מלא אותה הבעה שאתה רואה רק אצל יולדות, המניקות את בנן ובוכות בכי שהוא למעלה מהבנתנו.

הדבר הבהיל אותי. ותבין מדוע: ראשית, מפני שחשבתי כי דעתה נטרפה עליה; ושנית, מפני האסוציאציה עם היולדת, שחלפה בראשי. אחותי לא היתה רשאית להרות וללדת, מפני מום שבלב. וכשראיתי את פניה ואת הבעתם, נדמה לי שהיא מהרהרת בדבר הזה.

אני מפרט לך כאן את כל מערכת המחשבות וההרגשות, מפני מה שבא אחר כך, ואר לא יהיה מובן, אם לא אדייק בתאור.

ובכן, צעדתי קדימה, רציתי לנער אותה מתוך ההזיות, שכפי הנראה היתה שקועה בהן, רציתי להחזיר אותה למציאות. אך באותה רגע שלחה את ידע לחיקה והרימה לנגד עיני ספר קטן.

– תביט – אמרה לי – תביט.

לקחתי את הספר ביד וראיתי כתוב עליו: “יעקב מלאכי-אֶנגלסון. שירים”.

בקיצור, זה היה ספר השירים המפורסם שלו. הספר היחיד שפרסם. באותו יום הופיע הספר בדפוס והיא היתה יושבת וקוראת בו כל הערב ובוכה מרוב אושר והתרגשות. “מתי הוא הספיק לעשות את זה?” – זוכר אני ששאלתי. ואחר כך הצצתי בספר, דפדפתי וראיתי שהעברית יפה מאד, אין להכחיש. ומלבד זה לא התמצאתי הרבה בעניין.

אמרתי לה שכל זה טוב ויפה, ושההפתעה באמת נעימה מאד, אבל איפה כאן התכלית? ומה יהיה הסוף? ואיפה הוא עכשיו, למשל, המשורר שלנו? חשבתי שאם אני מעורר בה את כבוד-האשה שנפגע, מפני הסתלקויותיו המרובות של הבעל מן הבית, אולי אצליח להחזיר אותה למציאות. אבל להפתעתי היא לא התרגשה כלל, אלא ביקשה ממני לשבת ושאלה, כמו מתוך סקרנות של ילדה: – לאן הוא הולך, לפעמים, מה דעתך? מה הוא עושה שם?

באמת, שאלה יפה! לך ותאמר לה מה הוא עושה שם!

אבל באותו רגע צץ לי איזה רעיון מטופש ואווילי בראשי. שהרי כולנו למדנו קצת תורה בילדותנו וגם אני זכרתי משהו. וכן זכרתי עכשיו את השם שהעניק לאחותי, כשהחליט שהוא והיא – יעקב ורחל (אילו היה שמו שלמה היה מסתפק בוודאי בשולמית, חשבתי). ואז אמרתי לה: “יעקב מלאכי שלך הולך להאבק עם המלאך, מפעם פעם”.

השפעת הבדיחה העלובה הזאת על אחותי היתה עצומה. עיניה, שכבר יבשו בינתיים, נתמלאו שוב דמעות והיא חיבקה אותי ונשקה לי על פני, ואיזו שמחה משונה קפצה עליה, והיתה אומרת לי שפענחתי את הסוד (איזה סוד, לכל הרוחות?!) ושעכשיו היא מבינה והיא נרגעת לגמרי ומאושרת. ושוב בכתה וצחקה, כבהתקפת-עצבים.

באותו רגע נפתחה הדלת ויעקב שלנו הואיל לחזור הביתה. צורתו – אל תשאל – היתה כתמיד במצב זה ובמקרים הללו; ולמראה פניו אפשר היה באמת לחשוב שהראו לו אותות ומופתים מן השמים.

אבל כל זה ארך רק שניות אחדות. ברגע שהבחין באשתו הבוכה ובפני הנרגזות והזועפות שיער, כנראה, שאנחנו מדיינים בבעייה הנושנה שלנו, וכנראה שחשד כי אני מנסה להסית את שולמית נגדו. פניו לבשו אשת קשה, קרה ודוחה, לסתותיו רעדו והוא פנה מאתנו בזווית של תשעים מעלות והלך לחדר האמבטיה. שולמית ביקשה ללכת אחריו, אבל אני עצרתי בעדה ולחשתי לה שמיד יחזור. הוא פשוט רוצה לרחוץ מעליו את הזוהמה.

כשחזר נראה שקט יותר, אבל ניכר שבתוכו הוא מתוח ושעוד מעט נשמע דיבורים כדרבנות.

וכאן באה ההפתעה הגדולה, הדבר המדהים, ששינה את כל המלך החיים שלנו; הדבר שבאותו ערב התייחסתי אליו בביטול גמור ובאי-אימון, כמובן. יעקב ישב בכורסה שממול, הניח רגל על רגל כממשיך שיחה שלא היה נוכח בתחילתה, אבל שיער את תוכנה, אמר לי: – אתה רוצה שאראה לך משהו? אתה רוצה שאוכיח לך, מה אפשר לעשות כאן, במדינת-הקבצנים, אם רוצים לעשות?

לא הבנתי למה הוא מתכוון וביקשתי שיבהיר דבריו. שולמית תלתה בו עיניים מעריצות, כרגיל.

– אתה גאה מאד על העניינים, מה? – המשיך בנימה מתגרה ותוקפנית – אתה אומר לאשתי, שבעלה איננו מסוגל למעשים של ממש, בשעה שהכל מסביב פורח וזורח ומלא הוד והדר? ובכן, שמע, יקירי, אני אראה לך משהו. תוך חצי שנה, לכל היותר תוך שנה אחת, תראה מה אפשר לעשות כאן, אם מחליטים לאבד צלם אנוש. אם מחליטים להיות דומה לכולכם.

הבנתי שהוא מבקש להטיח בי עלבון, אבל הבלגתי ושאלתיו שוב על מה הוא מדבר.

– כסף! – זרק לי בבוז – כסף צריך לעשות, מה? אני אראה לך איך עודים כסף בארץ הגמדים.

– תפסיק לחרף את המדינה! – אמרתי לו בתוקף.

– המדינה היא שלי, בדיוק כמו שלך. שנינו יצאנו חיים רק במקרה.

– נכון – אמרתי – שנינו יצאנו חיים רק במקרה. אבל אני חי בתוך המדינה ואתה חי מחוץ לעולם, בכלל.

אינני יודע למה בדיוק התכוונתי במליצה הזאת. בוודאי רציתי להתחרות ביעקב בכוח-הדיבור.

הוא חייך ואמר שנחיה ונראה מי חי בפנים ומי חי בחוץ. אם הכסף הוא קנה-המידה, אז מעכשיו נחיה ונראה.

אמרתי לו שהכסף איננו קנה-מידה לשום דבר, ויותר לא ידעתי מה להגיד. וגם הוא נשתתק.

בזה נסתיימו מאורעות אותי לילה. זה היה בסוף 1950, או תחילת 1951.

אחרי זמן מה נודע לנו שיעקב נכנס בשותפות עם אדם, שהיה קורא לו בשם ישראל הגדול. הם הקימו בית-הוצאה, שבעיקר הוציא ספרים על פעולות הפורשים מימי המנדט הבריטי ועל חלקם במלחמת-השחרור. כן היו מוציאים לאור פרסומים מסחריים ולעתים רחוקות גם ספרי קריאה רגילים וספרי-שירה.

בימים ההם אמרתי לשולמית שאני מצטער על שבעלה משקיע את עצמו יותר ויותר בעברו ובאידיאולוגיות הנפסדות שהיה קשור להן בימי נעוריו. על כך ענתה לי אחותי – ובצדק – כי מאחר שאני עצמי לא הצלחתי במשך שנה וחצי לסדר לו שום משרה במשרד-הבטחון ולא בשום מוסד ממשלתי או ציבורי אחר, אין לי רשות להתלונן. אמנם שולמית ידעה יפה כמה השתדלתי וכמה דיברתי על כך באזני חברים. אבל היה גם ידעה, כי ליעקב יש תיק שמן וגדוש בשרות-הבטחון, וכי עברו יותר מדי עליז ושמח, כמו שאומרים. בלית ברירה שמחנו שנינו על שהוא עובד, מרוויח משהו ועסוק בדברים, שבסופו של דבר הם הם הדברים שבעל-משפחה חייב לעסוק בהם.

עד מהרה נוכחתי, שיעקב מסוגל להפתיע.

ערב אחד, בנוכחות חברים בביתנו, זרק יעקב על השולחן שאלה: מי מוכן להשקיע שלושים אלף לירות בעסק קרקעות מסויים?

– אני שואל גם אותך – אמר יעקב לעברי.

צחקתי. אבל שנים מחברי, שביקשו באותו זמן מקום השקעה למזומנים שלהם, נכנסו אתו בשיחה. הקשבתי והענין נראה לי לא בלתי רציני.

כארבעה חדשים לאחר הערב ההוא העניק יעקב במתנה לישראל הגדול את חלקו בבית-ההוצאה והשקיע סכום רציני בעסקה אחרת, ביחד עם שני חברי, שהשתתפו אתו בעיסקת הקרקעות.

היתה לי הרגשה מוזרה מאד, אני חייב להודות. שולמית היתה מחייכת אלי בשעות הארוחה ושותקת ואני לא הרביתי לדבר. המצב היה מוזר למדי. אילו היה יעקב עוסק בענינים לבדו, יכול הייתי לחשוב שהוא חוזר לטכניקות של ימי המחתרת, מתוך העקרון שכל האמצעים כשרים, כידוע. אבל מאחר ששנים מחברי – שלא הטלתי ספק בסולידריות שלהם – היו מעורבים בעסק, הביא אותי הדבר במבוכה. לשאול את פיהם התביישתי ולפנות אל יעקב, זה היה משפיל מדי. חכיתי להזדמנות ובינתיים הייתי עֵד-ראייה לשינוי שחל בגיסי. משהו בלתי נעים התחיל להסתמן בהתנהגותו. מהבחור הסימפטי לא נשאר הרבה וגם מן הביישנות, בה היה שרוי בין התקפה להתקפה, לא נותר מאומה. אל שולחן האוכל היה יושב מתוך שתיקה ונימוס מופרז, שהתבטא גם באופן האכילה שלו וגם בלבושים שהיה לובש עכשיו, מכופתר ומעונב מכף רגל ועד ראש. ליד המדים שלי, מדי צה"ל של חאקי, דומה היה השולחן שלנו לקונפרנציה בין הצבא לסגל הדיפלומאטי. שתיקה מכאן ושתיקה מכאן וחיוכיה של אחותי באמצע.

בזמן ההוא השקיע יעקב איזה סכום כסף בשבועון סאטירי, שהתחיל להופיע (היתה אז אופנה של שבועונים, סאטירות וכתבי-עת בכל יום) והוא עצמו היה כותב, בכל גיליון, איזה פיליטון, שהתחבב מאד על הקהל בשנה ההיא. זה היה פיליטון מחוצף ובו השמצות, שרק מדינה דמוקראטית כמו שלנו יכולה היתה לסבול אותן, בלי להגיב.

הענין נעשה משונה מיום ליום. לא עבר חודש בלי שנודע לי, ממקור זה או אחר, על פעולות מסחריות ועל השקעות נוספות של גיסי. פה ושם קרו פאנצ’רים, פה ושם הפסיד כסף, אבל בסך הכל דפקו הענינים בצורה מפתיעה. ואני התחלתי לפחוד ולחשוש במה כל זה יסתיים. לבי אמר לי שמשהו כאן לא יתכן שיהיה בסדר גמור. קשה היה לי להאמין למראה עיני.

יום אחד נשברה שתיקתו של יעקב והוא פנה אלי ושאל אם יש לי ענין להשתתף באיזו רכישה.

הדבר נגע ללבי. ראיתי שהוא איננו נוטר לי איבה (האמת היא שגם בפעם הראשונה, כשהציע לשנים מחברי שותפות, פנה אלי). נעים היה לי לדעת שהמרירות שלו התנדפה. פתאם נזכרתי, איך ביקש להצטרף לפלוגה שלי, בימי המלחמה, כדי שיוכל להראות את כוחו ולהיות ראוי, בעיני, לשאת את אחותי לאשה. לפתע תפסתי, שכל התנופה הזאת, עכשו, אולי גם היא באה להוכיח לי – שוב דווקה לי – כי יעקב ראוי להיות בן משפחתנו, במובן המצומצם של המלה, וגם במובן הרחב יותר – בן למשפחת האנשים הנאמנים, המאורגנים והממושמעים של המדינה הזאת.

חייכתי ואמרתי לו שאינני מתנגד.

שנים עברו מהזמן שעליו אני מספר לך כאן. הרבה דברים נתרחשו והרבה דברים נשתנו מאז, ולא על הכל יש טעם לספר ולא הכל שייך לסיפור שאפשר להשמיע באזני זרים. אבל חייב אני עוד לגעת בכמה אספקטים של חיינו.

אחותי לא היתה רשאית ללדת. הרופאים התנגדו לכך בכל תוקף. יעקב קיבל את הדין, אבל אחותי סרבה להשלים עם גורלה. הם נסעו פעמיים לחוץ לארץ, להוועץ במומחים, וחזרו עצובים.

לרגעים נדמה היה שליעקב אבד כל ענין בהצלחה שהאירה לו פנים בעסקיו. אלא שהעסקים כבר פעלו מאליהם ולא היה צריך להשקיע בהם הרבה מאמץ. במשך הזמן נתרבה הרכוש של נכסי דלא-ניידי וגם דבר זה – הרגשת הבטחון הכללי – גרמה אצלו לרפיון במאמצים וביזמה,במקום שאצל אדם אחר היתה מביאה להגברת התיאבון.

באותה תקופה הופיעה באחד העתונים רשימה, שבה נרמז כאילו יעקב נהנה מהעדפה במשרד ממשלתי מסוים וזכה בקנייה ללא מכרז-פומבי. עתונים אחרים קפצו על המציאה וערבבו גם את שמי לתוך השערוריה. דרשתי הקמת ועדה והענין נתלבן, כפי שאתה בוודאי זוכר יפה. גם המקרה הזה לא השפיע כל כך טוב על יעקב, אף על פי שבבית היה מתלוצץ על כך וכאילו מאשים אותי במעילה.

– לי מותר – אמר לי בצחוק – אני לא מן הישוב. אבל אתה! אתה, קצין בכיר.

ידוע לך היטב, כי אילו היה שמץ פסול בעיסקה, לא היתה הוועדה הציבורית מזכה אותי. אנשי ועדה זו כללו כמה חברי-מפלגה, איש משרד-הבטחון ופקיד ממשרד המקרקעין. אינני צריך להסביר לך זאת. מכל מקום, זה לא הוסיף בריאות לאחותי. סימנים לא טובים התחילו להופיע כבר ב-1955.

כשפרצה מלחמת סיני, ב-1956, אמרתי ליעקב שאסור לו ללכת. ראשית הוא כבר איננו ילד צעיר; יש לו אשה חולה בבית; חולת-לב. בצבא היו מוכנים להבין זאת, אילו הסברתי. אבל הוא לא רצה לשמוע. אום חזר להיות סוס-מלחמה, עיקש ורגזן. אינני מתכוון להאשים אותו. מסירותו לאחותי – כפי שאמרתי זאת – אין לה דוגמה ומשל, במידה שראיתי חיי-משפחה בסביבתי. אבל לדעתי לא צריך היה ללכת.

הידיעה על מותה השידה אותו בסיני, יום לאחר הקרב על המיתלה. אני נמנע מלנסות ולספר פרשה זו. בעט כמו שלי אהיה דומה לקלגס הדורך במגפיו על גוויתו של ילד הרוג.

כשחזרנו שנינו לבית הריק לא יכולנו להביט איש בעיני חברו. ישבנו שבעה לפי המנהג ואנשים היו נכנסים בדירה ויוצאים בדירה במשך כל שעות היום והערב.

ועד תום ימי האבל, כשרציתי לשוחח עם יעקב בהרחבה על מה שלפנינו, נעלם מן הבית. הוא נעדר יומיים וחצי. אינני יודע היכן היה ומה עשה. ואינני רוצה לשער השערות. לפי המצב שבו חזר, אפשר היה לי, אולי, להניח ששוב הלך לסביבות רמלה או משהו דומה לזה. אבל אינני רשאי לומר דברים, שמעולם לא בררתי אותם. ובכלל, אינני רשאי להוסיף ולספר מכאן ואילך, מפני שעד מהרה יצא יעקב לגור בדירה משלו ומאז עברו כשש שנים. הקשרים שבינינו נתרופפו יותר ויותר

זמן מה עוד קיימנו מגע, במידה ששותפות עסקים קרמה לכך. אחר כך, משזנח יעקב כמעט כל מה שטיפל בו, ופנה לעניינים אחרים, שאמנם שמעתי עליהם, אבל אינני בקי בהם, שוב לא אוכל להיות לך לעזר. נדמה לי, שבמידת יכולתי עשיתי את רצונך וסיימתי מלאכתי.

אולי כדאי להוסיף רק זאת, שעכשיו גם אני יודע, שלא למעני ולא כדי למצוא חן בעיני, הפליא יעקב לעשות. מיום שמתה אחותי זנח יעקב כמעט לחלוטין כל פעילות כלכלית וכספית. והשאר ידוע לך.

27 יעקב: חלומות של מקום וזמן

מדוע שוכחים רוב בני האדם בבוקר את החלומות שם חולמים בלילה? והרי הפרש הזמן שבין החלום לבין ההתעוררות הוא קטן כל כך; לעתים רק ענין של שניות אחדות; בעוד שדברים הקורים לנו בהקיץ אנחנו זוכרים עשרות בשנים. לא תמיד, כמובן. לפעמים שוכחים גם דברים שבהקיץ, וגם זה קורה לפעמים תוך ימים מעטים.

מדוע אנחנו שוכחים, איפוא?

אני ידוע שאני רוכב על שאלה עתיקה מאד, אבל לא איכפת לי. התשובה עליה נחוצה לי כל כך, עד שלא איכפת לי להתחיל מהתחלה. להתחיל –מנין? מזה, שאדם איננו מסוגל לעמוד בעלבונות מסוימים, והוא רותם לעזרתו את השיכחה? מזה, שאדם איננו מסוגל לספוג מכות למעלה מכוח-הסבל הפרטי, המסוים, שבו ניחן?

כיום אני מאמין שהשיכחה – בצורת מנגנון המאפשר לנו להתגבר על יסורים ואסונות – היא רק צורה משנית, צורה של הסוואה כמעט, למנגנון אחר, ולצורך הרבה יותר דחוף וחיוני: השיכחה משרתת אותנו בראש ובראשונה, כדי שלא נצטרך לעמוד פנים אל פנים עם אפשרות-הגאולה, האושר והישועה.

וחוק-שיכחה זה נכון ביחוד במה שנוגע לחלומות.

אתה נרדם וחולם חלום. מתוך צורך מסוים מאד אנחנו מתעקשים לטעון, כי בחלומותינו אנחנו באים במגע עם עובדות-חיים מודחקות; עם אמיתויות, שקשה לנו להתמודד עמהן בהקיץ; עם מאוויים, שאין בנו האומץ להגשימם ביומיום.

אבל אין זו כל האמת, ואולי אפילו לא עיקר-האמת.

בחלומותינו – ברובם המכריע של חלומותי שלי, למשל, – מראים לנו מקום וזמן, ותו-לא. והמקום הוא, על פי הרוב, אחד מאלה שכבר הכרנו בהקיץ, או שאנו מאמינים כי הכרנוהו ושֶהינו בו: רחוב, חצר, חזית של בית, שדה פתוח או מגרש. ואשר לזמן – הענין מסובך יותר. לפעמים זהו הווה פשוט; לפעמים הזמן הזה איננו לא עבר ולא עתיד, כפי שאנחנו רגילים לנסח בלשוננו, אלא זמן עקור, על-זמני כביכול, שניתן לשתול אותו קדימה ואחורה. והזמן משתרע תמיד על חודו של מחט: הרבה דברים מתרחשים בו, אלא שהם מתרחשים כמעט ללא-זמן.

ונוכח זמן-מקום זה אנחנו חשים בברור, כי קיימת האפשרות להגאל, ומיד. כל מה שצריך לעשות הוא פשוט בתכלית: צריך לצעוד במורד הרחוב, ולהגיע; צריך לפנות לעבר החצר, ולראות; צריך להכנס אל פתח-הבית, ולהווכח; צריך לרוץ אל תוך השדה, בלי פחד; צריך לפנות לעבר המגרש ולמצוא.

אבל אי אפשר, משום מה. ואין עושים זאת, בחלום כבהקיץ

והרחוב-החצר-הבית-השדה-המגרש, יפים קוסמים, מפתים ומבטיחים יותר מכל מה שידוע לנו עליהם בהקיץ. בעצם, יש בהם כל מה שנחוץ לנו, כל מה שבקשנו, כל מה שהובטח בהזיות מוקדמות מאד שבחיינו.

ומפני שהדברים פשוטים מאד וכל כך, לכאורה; ומפני שהם – איך שהוא, ובסופו של דבר – בהישג ידנו ממש (הבעיה היא – לחוש בהקיץ מה שאנו חשים רק בחלום) דווקא משום כך, ככל הנראה, אנו שוכחים. כדי להיות פטורים; מיד עם היקיצה מתרחשת השיכחה; שאלמלא שכחנו, אפשר שחייבים היינו לפעול פעולה כל שהיא, לעשות מעשה, להכריע הכרעה, שדחינו אותה כל ימי חיינו. וכדי שנהיה פטורים מכל אלה – אנו שוכחים.

וגם זאת: אלמלא שכחנו, היינו יודעים כי מחמת איזו אי-אפשרות מוחלטת, סופית, אין בכוחנו להגיע אל הגאולה. ובידיעה זו אין אנו יכולים לעמוד.

והפיצוי על כך – פיצוי שאנו מעניקים אותו לעצמנו מכוח היאוש – הוא החלום הבא.

סבורני, כי כל מה שפעלתי בחיי – מה שקרוי בשם פעולה, החלטה, הכרעה, שינוי – היה מוכתב לי מחלומותי; והיה סימן והוכחה לכך, שלא אמרתי נואש.

ביחוד לא אמרתי נואש לגבי המקום; המשכתי בנסיעות ממקום למקום, כדי שיום אחד – כך האמנתי – אמצא עצמי, בהקיץ, במקום שהראוני בחלום.

28 שושלת היוחסין שלי

שושלת היוחסין שלי; סבא-אברהם, אבא-יצחק ובסוף השורה – אני יעקב. סופר-המשפחה שלנו, מחבר ספר בראשית, הכיר את הבחורים יפה. כך כך יפה, עד שידע לשרטט את דמות-דיוקני במלים אחדות, שאין להוסיף עליהן מאומה, זולת התוספות ההיסטוריות, שנתמשכו כארבעת אלפים שנה; נתמשכו, אבל לא שינו מאומה. אני מוצא את עצמי עומד במקום מסוים מאד בסיפור: מיד לאחר המאבק עם המלאך. אמנם דרשתי דרישות, כיאה למנצח. דרשתי שיברכני. אבל בלבי פנימה חושש הייתי מן הברכה.

מלאך מנוצח עלול לברך ברכה משונה מאד; ואני קוויתי שיסרב לי וייעלם, איך שהוא. אבל הוא פתח את פיו ואמר מה שאמר. וכבר אז ניחשתי רק רע; במשך הדורות, שחלפו מאז, נתאמתו חששותי.

סבא-אברהם היה לו בן אחד ויחיד, בן-זקונים, אוף על פי כן לא היסס לנפנף בו מול עיני האלוהים כדי להעלותו באש. באיזשהו מקום, בכל שושלת-יוחסין, יש תמיד אלון אדיר, סלע איתן, שלא יסוג מפני כל. אבל באיזו מהירות הדורות מדרדרים! אבא-יצחק היו לו שני בנים; דהיינו – היה לו מבחר מסוים; והוא מעדיף – אוהב! – את זה שמביא צייד הביתה. ואני מצליח לגנוב את אהבתו; ומאחי אני מצליח לקנות את הבכורה, בנזיד-עדשים. אבל כולנו יודעים ערכה של אהבה גנובה ובכורה קנויה.

כמובן שיכולתי לנסות בשיטה אחרת. יכולתי למנסות כוחי בגבורות-ציד, או במלחמות-רועים. אלא שהיתה אפשרות סבירה להכשל. ובמקרה כל כך רגיש, כל כך דחוף ועקרוני, אסור היה לי לסכן את גורל הענין כולו, כל זמן שלא הובטח הנצחון הוודאי.

כל ילד קטן וחלוש יודע מנסיונו, כי לאחר שספג מכות בבית-הספר, מידי בריון העולה עליו בכוח אגרופיו, הוא שב לביתו, מתכנס בפינתו ועורך קרב-אגרופים שבדמיון. תחילה הוא שב להאבק עם אויבו-שבכיתה; אבל אם ניחן ביצרים ובדמיון, הריהו מזַמן עצמו לקרב עם גדול הצ’מפיונים של האיגרוף. בפחות מפרימו קרנֶרו, ממכס שמֶרלינג או ממכס בֶּר לא די לו. והוא מנחית בהם מהלומות, עד שהם כורעים ונופלים, תוך מלמולי-תחנונים. רק אז תנוח עליו דעתו של הילד, והוא באל ויושב אל שולחן-הצהרים לאכול ארוחתו.

אני היתה לי ילדות קשה: אח גיבור וחזק, אהוב על אבא; בעוד שאני ענוג, ורק על אמי אני חביב, ובחברתה אני זומם מזימות. ולבי אמר לי שקירבה זו לאמי אפשר שיש בה נועם, ובוודאי שיש בה תועלת, אבל כבוד אינה מוסיפה לי. נותרה איפוא דרך פנויה רק לשני כיוונים – לערמה ולהזיה.

ובכן, נניח לערמה. הדברים ידועים.

ואשר להזיה – בשחר ההיסטוריה לא היו צ’מפיונים של איגרוף, ובפחות ממלאך לא הסתפקתי.

הצרה היא, היא שכל נצחון – ואפילו זה שנחלתי במעבר-היבוק – אין בכוחו לרפא פצעים רטרואקטיבית, ועדיין נותר הצורך ברֶהביליטציה ממשית יותר, במאבק ובנצחון, שיש בכוחם לאפשר קיום. לשם כך חייב הייתי לזהות את האויב היושב בקרבי פנימה, ולהשמידו; כלומר – לשים קץ להוויה החצויה של אישיותי, על ידי מאבק במחצית השניה, עד להשמדתה, או עד לאיחודה ולהזדהותה הגמורה עם החצי השני.

האמנם נאבקתי עם מלאך? והרי, לאמיתו של דבר, נאבקתי עם אחי. ואם תמצא לומר – נאבקתי עם אחי-שבקרבי, עם עצמי.

והדרושה שדרשתי – “לא אשלחך כי אם ברכתני” – ביטאה את כוונתי לקבל ולספוג מידי המחצית השניה את החיובי והנעלה הצפון בה, בטרם אפרד מעליה לעולמים. כדי שאהיה אחד ושם. אם גם צולע על ירכי, פצוע ובן-תמותה.

אבל בשעה שאני מסתדר יפה למדי עם הבעיות האישיות שלי, צצה ועולה בעיה על-אישית; שהרי הייתי לאבי-האומה. לא יעקב, אלא ישראל שמי. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים. חוזה חתום והבטחה מפורשת.

אלא מה? – מעתה לא נותרו לשאר עמי העולם אלא שיים-שלוש דרכים להגיב על מציאות זו, המוכרזת מפי נושאה. הדרך האחת: להודות בבחירה העליונה ולקבלה על עצמם. מרגע שאמרתי “אני”, נעשו הם בבחינת “אתה”, מסתכל מתוך השתוממות ותמהון בישותי הקורנת. כל מה שנותר להם לעשות, הוא לנסות ולהשתדך אלי (אף על פי שאני מכריז ומודיע: “קשים גרים לישראל כספחת!”, ממש כשם שבעיני הרושילדים נראה כל משתדך אל אחת מבנותיהם כנוכל, הנושא עיניו למליונים שלהם) או לקבל על עצמם את מרותי ולראות את עצמם – לעולמים – נחותים ממני.

הדרך השניה: לכפור בבחירה הזאת ולראות אותנו, היהודים – דהיינו: בני-ישראל – כחבורה של מחוצפים – או מטורפים – ומתוך אדישות-של-רוב להניח לנו לנפשנו ולחזיותינו, תוך משיכת-כתף.

אבל יש דרך שלישית, והיא הדרך שאמנם בחרו בה העמים, אשר במהלך חייהם נתקלו בנו, כשאנו מתרוצצים להם בין הרגליים: לראות בנו מתנשאים-למלוך, משתלטים על האלהים ועל בוראיו ותובעים לעצמנו יותר ממה שהזולת מוכן לזַכּות אותנו בו. ולפי הטבע האנושי משתמעת מעמדה כזאת רק מסקנה אחת: הכה בהם, ביהודים, למען יידעו את מקומם הראוי.

יש לשער כי כותב ספר בראשית – פרק ל"ב – לה היה מסוגל לנחש את המשתמע מדבריו. אלא שמכּוֹח ההתרחשויות ההיסטוריות שבאו לאחר מכן, לא זו בלבד שלא נמצאה הדרך לחזור מן המשתמע מתוך המיתוס הזה, אלא אדרבה: נראה שצורך בו נעשה גדול יותר מדור לדור. זה נעשה צורך נפשי לנרדפים.

כל מה שנשתלשל מפרשה זו – השתלשלות דיאלקטית, שרק הקריאה המפורטת בספרי ההיסטוריה של היהודים מסבירה אותה – שוב לא היה עניין להחלטה של מנהיג זה או אחר, ולא עניין לברירה ולוויתור. מהותו של רעיון, שינויים רבים עוברים עליה; אבל רוב השינויים הללו מתבטאים בהעתקתו ובהשרשתו, מכוח מסורת ורציפות. שינוי קטבי, נסיגה או ערעור מוחלט וביטול – עשויים לבוא רק מכוחן של קטסטרופות.

בענין זה עשה היטלר הרבה, והאנטישמיות שלפניו עשתה לא מעט, אבל נראה שאין זה מספיק. אפשר שהגיעה השעה שתאמר ההשגחה העליונה את דברה, שכן בפחות מכך לא יסתפקו היהודים, שהכל מצפים מהם כי יוותרו על מהותם. ובכך יעלמו מן העולם.

ועוד דרך פתוחה לפנינו, לעשות את רצון העולם: להכריז על פרידת-עולמים מפרק ל"ב בספר בראשית.

מצד הנימוס נראה, כי עולם, שזה כל מבוקשו מאתנו – לא נאה להשיב פניו ריקם. מדוע, איפוא, אנו עומדים במריינו?

שאלה יפה. אלא שהשואל אינו יפה כל כך. מכל מקום אין הוא יודע לתשובה. וביום מן הימים, כשאהיה כשר לכך, אזמן עצמי לפגישה שניה עם המלאך. יש לסיים את הפרשה, לכאן או לכאן.

29 ועוד משהו על החלומות

כבר רשמתי לעצמי כי נותרו לפני – אז ועכשיו – רק שתי אפשרויות: ערמה והזיה. יש לי צורך לרשום עוד כמה דברים בנושא זה.

ערמה והזיה אינן תכונות מיוחדות לי ולצאצאי. איכרים רוסיים וצרפתיים יש להן ערמה כזאת, שלעומתה ערמתי שלי היו פיוּט. ואשר להזיות – מצחיק לדבר על זה.

אבל אחרי שבן-תמותה מודיע לעולם על מאבק עם מלאך – ועוד על מאבק שנסתיים בנצחונו! – שוב אין הוא פטור מלתת את הדין על עניינים, אשר בן-תמותה אחר – המסתפק ביחסי-מין עם אֵלים אולימפיים, למשל, – פטור מוחלט מלדווח עליהם.

מן הטעם הזה – מעין הרגשת-אחריות, הייתי קורא לזה – אני שב לדוש בדברים הללו.

ערמה בעסקי-נשים, למשל: נֵסוס היה ערמומי, ונתן מתנה לאשתו של הרקולס; חולצה קטנה ונחמדה. וכשהרקולס לובש אותה, הוא מתפגר ביסורים קשים.

ואילו דוד המלך שלנו, אף הוא איש ערמומי: כשמתחשק לו לקחת את בת-שבע, הוא מעלה את בעלה, את אוריה החיתי, בדרגה ושולח אותו בראש הצבא, ישר לבור-קבר.

אלא מה ההבדל? – אצל היווים עוברים על זה לסדר היום; בעוד שאצלנו פותח נתן הנביא את פיו ומרביץ דרשה על כבשת-הרש, והדרשה הזאת עושה את שליחותה בעם. את אוריה החיתי אי-אפשר להקים לתחיה, אבל את כבוד עם-ישראל אפשר לשקם.

ואשר לחולצות ולכותנות: את בני, את יוסף, אהבתי מכל אחיו ותפרתי לו כתונת-פסים, ומה היה הסוף? בגלל הכתונת הזאת זרקו אותו אחיו לבור. ובגלל כתונת שניה שלו – שאשת פוטיפרע מנסה להפשיט אותה מעל גופו – הוא מושלך לבור-כלא שני. והתוצאה הסופית – גדוּלה; כמעט מלכות; וגם פיוס בין אחים ופגישת אב עם בנו-אהובו, על סף הקבר.

ואשר להזיות: בבית אין לי נחת, ואמי נותנת לי צידה לדרך ומשלחת אותי לחפש את מזלי בעולם. למעשה הרי זה עסק מעליב למדי. אבל אני לן בשדה, אבן מאבני-המקום תחת ראשי, ובמקים שיבעתוני סיוטים בחלומי, מה אני רואה? סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכים עולים ויורדים בו. לכבודי.

ויוסף, בני מחמדי, הבן האהוב, אשר ככל הנראה הוא אהוב מפני שבין השאר ירש מאביו את מיטב תכונותיו – מראה כוחו בלומות עוד יותר ממני. השמש והירח משתחווים לפניו, ואלומות-השדה. וחרף כל אותה שחצנות נפתר הכל לטובה; גם אצלי גם אצלו. ההזיות משתלמות. ביחוד הן משתלמות למי שיודע את מהות החלומות, ובמקום לשכוח אותם, עם יקיצת-בוקר, הוא עושה מאמצים אדירים לזכור ולא לשכוח. ואפילו לכתוב בספר.

ספר בראשית הנפלא.

30 מכתב לרחל

נכתב ירושלים, בלא תאריך.

יקירתי, רחל שלי,

על שיחותי עם סבא – שהן לכאורה דמיוניות ובאמת הן הדבר הממשי ביותר שקרה לי – ספרתי לך.

באחת משיחותי איתוֹ ביקשתי שיסביר לי כיצד נתגלגלתי ובאתי לכאן, לארץ הזאת. שהרי הוא, סבי, לא כאן נולד ולא כאן נקבר.

והוא השיב לי ואמר שזוהי ארץ אבותינו וכו' ושאם אני רוצה הוכחה לכך, שאלך למקום מן המקומות בארץ – למדבר יהודה, למשל, ואשוטט בתוך הגבעות. ואם אמנם אעשה כן, בטוח הוא כי יעלו בלבי זכרונות שמלפני ימי-הוולדי, זכרונות שגילם אלף שנים ויותר. בטוח הוא, אמר לי סבא, שהגבעות ידברו אלי ויסבירו את דבר היותי כאן.

עשיתי כשבריו (עוד לפני שיעץ לי זאת, כמובן; שכן שיחותינו אין להן שום זיקה לסדר הכרונולוגי של העתים) וכשחזרתי מן המסע סיפרתי לו משהו שעכשיו אני רוצה לספרו גם באזניך.

כשהייתי כמה שנים בחוץ לארץ אירע לי (ביחוד בערי ים-התיכוֹן של צרפת ואיטליה), ויותר מפעם אחת, מקרה מעין זה: יושב הייתי בבית קפה ולוגם משקה, שקוע בהרהורים. ולפתע אני נתקף אי-שקט פיזי ממש, ועיני מתחילות לשוטט מסביב, כאילו מישהו מאותת לי מרחוק וקורא לי לקום ולבוא אליו. מבטי פונה לעבר הרחוב שממולי, עיני תרות ימינה ושמאלה ואני בטוח, בלי צל של ספק, כי משיהו או משהו מבקשני לקום ולבוא. ואז, כמו בהארת פתאום, מופיע לעיני רוחי איזה בית, שקומתו הראשונה צבועה אדום ואילו השניה לבנה. ובקומה הלבנה שלושה חלונות, שתריסיהם צבועים ירוק. את הבית ראיתי, כמובן, בדמיוני; אני קם משולחן בית-הקפה ואני הולך במעלה הרחוב שלפני. במרחק כמאתים פסיעות אני פונה לתוך סימטה, שמאלה, ובמרחק עוד כמה מאות פסיעות עומדות רגלי מול הבית הזה, ממש כפי שעלה ועמד לפני, בשבתי אל השולחן, לפני רגעים אחדים: שתי קומות, אדומה ולבנה, וגם התריסים הירוקים. ואני מביט בבית – בלי שום הרגשת הפתעה – ואני זוכר (ממש כפי שפעולת הזיכרון פועלת בנו, כל הזמן, באופן רגיל לגמרי) כי בבית הזה אירעו לי, לפני שנים רבות, כמה מאורעות שאת טיבם המדויק איני יכול להעלות עתה בדעתי, אבל טעמם של המאורעות נהיר לי: מהם מתוקים ונעימים; מהם מרירים וכאובים.

והרי אַת יודעת כי זה היה ביקורי הראשון באירופה.

אומר אני איפוא לסבי, כי פעולת הזכירה, שעליה המליץ לפני, במדבר יהודה, איננה יכולה לשמש הוכחה להסברתו ולא סיבה להיות כאן, בארץ מולדת אבותי. כשם שהגבעות במדבר יהודה מושיטות לי יד מעבר לזמן, כך ממש דוברים אלי הבתים, הניצבים בערים זרות, ערי-הגויים, המושכות את הלב ומפחידות, בעת ובעונה אחת.

סבי מחייך, כפי שמחייכים אל ילד קצר-בינה, העתיד להבין את הדברים באיחור-מה. ואני מאיץ בו שיסביר לי מיד, כי הענין מציק וקשה. אך הוא מוסיף לחייך ושותק. מה אַת אומרת על זה, ילדתי שלי?

אני נושקך מרחוק,

יעקב.

ספר שלישי: שנים אחדות בפאריס

31 המחבר: מעשה הזמרת הקטנה

לאחר מות אשתו לא ראה יעקב טעם במאמץ לצבור הון. אמנם עלה בידו לבלבל ולהפתיע את גיסו, אף להרבות את נכסיו של האיש הזה, שהיה ליעקב הכרח חולני להכניעו ולגרום לו שיתפעל. ואולי יותר מכן ביקש יעקב להניח דעתה של אמו ולהוכיח לה, כי בנה מסוגל לכל המעשים שלדעתה נבצר ממנו לעשותם. העובדה שאמו מתה מכבר, לא מנעה בעדו מלנסות ולהוכיח זאת.

אבל עכשיו, שגם רחל הלכה לעולמה, לא נותר שום טעם להשתטות. זיקתו ל“חברים” של גיסו בטלה מאליה ושוב לא היה רוקם מזימות לכבוש לו מקום בתוכם.

הוא זנח איפוא את עיסוקיו ובלבו אמר, שיהיה בטל מכל מלאכה וכשיידע כל מה שהוא מבקש לדעת, יאזלו גם האמצעים החמריים שלרשותו – מקווה היה כי ההשגחה העליונה תזַמן שני מאורעות אלה בשעה אחת – ואז יהיה חפשי להפטר מם העולם.

התכנית היתה מתוקה ועגלגלה להפליא, אלא שעוד נותר דבר של כלום לעשותו. זמרת קטנה הכיר יעקב באחד המקומות, ערה רכה בשנים, שהוריה נתגרשו והפקירוה לעצמאות הרת-אסונות, בתוך חדר קטן שעל גגו של בית. אלמלא פגש בה יעקב ממש ברגע המכריע, מי יודע אם לא היתה טורפת נפשה בכפה. בחדרה הקטן שעל הגג חזר יעקב וטעם טעמו של עוני; עוני של ימי הילדות. היא היתה מוזגת לו תה בערבי החורף, בספל שבור-ידית, כזיגוגו מתקלף בשפתו. יעקב נהנה מן הספל הזה הנאה עזה וחריפה כל כך, עד שבכוונה לא קנה לה במתנה מערכת ספלים חדשה. רק תנור חשמלי קנה לה, כדי שיהי חדר חם ונעים. חמימות ועוני עלו יפה בקנה אחד לפי טעמו, ואילו ספל, צריך שיהיה שבור מעט. וכשהוצרכה ללכת, בימי גשם שוטף, לבתי אנשים שהיתה מלמדת זימרה לילדיהם, היה יעקב מסיע אותה במכונית שלו. מן השעורים השתכרה כחצי לירה ואילו הבנזין לאותו מסע עלה כפליים. אבל ליעקב נראתה בדיחה זו מאד, מפני שהיה בכוחה לקיים מראית-עין שלא אושר, שהיה נאה לו באותה שעה. הוא גם האמין בכשרונותיה והיה סמוך ובטוח כי לאחר שתשלים את חוק לימודיה, שהוא היה מממן אותם עכשיו, תהיה זמרת בעלת שם. פעם אחת אפילו שמעתי מפיו אמירה, שלפיה תגשים הזמרת הקטנה את מה שלא עלה בידו לבצע – לשיר במקהלה ולהיות היפה שבקולותיה. ובינתיים היו הוא והזמרת שלו מתלוצצים ואומרים כי יעקב יבוא, לעת זיקנתו, אל ביתה הגדול והמפואר והיא תשכן אותו באגף-המשרתים ותפרנס את שיבתו. אבל בינתיים – אמרה הזמרת הקטנה – הריהו גבר מקסים והיא מוכנה. כך אמרה הילדה, שעדיין לא מלאו לה שש-עשרה שנים. יעקב התרגש מדבריה אבל נשק לה נשיקת-אח והוסיף לטפח את קולה ואת עתידה. עד שערב אחד פרצה הילדה בבכי ושאלה אותו אם הוא מתכוון להפקירה לזנות. – מה אתה רוצה ממני? שאצא לרחוב? – התייפחה, ולא היתה יכולה להרגע. יעקב נזדעזע ולא הניח לה לצאת לרחוב. ובסוף האביב, בימי החמסינים של חודש מאי, הודיע לו הזמרת הקטנה כי הרתה ללדת. סמוך לכך נזדמנו לחדר הוריה, שהיו מפורדים זה מזו כמה שנים ועתה נתאחדו להגן על בתם מפני המפתה העשיר והקשיש, שאיננו מתבייש לנצל תומתה של יתומה. כך אמרו בפרוש: יתומה. והאם געתה בבכי.

ההסדר שהוסכם עליו – בהעדרה של הבת ובהסכמתה האילמת – היה פשוט למדי: מיד לאחר הלידה יימסר הוולד לאימוץ ואילו הבת תשלח לחוץ לארץ, ללמוד זמרה, במשך שתי שנים, והוצאות לימודיה על יעקב. וכן הוצאות המחיה, עד הלידה.

לימים הוגד ליעקב שהנערה הלכה אצל רופא והפילה.

אף פרשה זו דחתה לא מעט את תכניותיו של יעקב ועתה גם לא היה זוכר יפה את פרטי כוונותיו הראשונות והוצרך לשהות של זמן, כדי שתתיישב עליו דעתו. ובינתיים נתן ידו לכמה מפעלים של הוצאה-לאור, ועצתו הביאה לו כמה סכומי כסף. ואחר כך היה מעשה באשת-איש, שאמרו עליה כי היא נימפומאנית, ובאמת היתה פריז’ידית; ובסופו של דבר היה זה היינו כך. ועוד היו דברים של כלום ודברים של מה בכך. וכל אלה חברו עליו וסחררו את לבו, אשר היה משתוקק להסתחרר ולהשתיק קולות, שלא יכול לעמוד בהם.

לבסוף גמלה בלבו החלטה לצאת למסע.

32 עיסקה אחרונה

במעלה רחוב אלנבי מצוי היה בית-קפה רחב מידות, אשר לפני מלחמת-העצמאות היה קרוי “ריץ”; ב-1948 נתקרא “אילת” ובשנת 1956 הסבו את שמו ל“סיני”. שם יושבים סוחרי-הבולים כמה ימים בשבוע ועושים מסחר במרכולתם.

בוקר אחד נכנס שמה יעקב; וכשנכנס, הבחין כי בסמוך לחלון יושב האיש שהיה מפקדו במחתרת. מבט-עין ראשון לימדוֹ לדעת כי המפקד לא בא לכאן בענייני בולים. ספר היה פתוח לפניו על השולחן וכמה גליונות נייר פרושים בסמוך והוא מחטט בעפרונו בין הדפים. יעקב לא היה תמה על שבחר לו מקום מזוהם ורעשני זה כסדנא. הרגלים נושנים של עבודה בתוך מהומתם של בתי-קפה בוודאי נעשו לו טבע שני.

שנים רבות לא ראו איש את רעהו ויעקב היה בוחן עתה את מפקדו מרחוק, חוכך בדעתו אם יגש אל שלחנו. השנים שחלפו הועילו למַעט את הבדלי הגיל ביניהם ולמראית עין דומה היה שהמפקד לא נשנתנה הרבה, באוד ביעקב עשו השנים מלאכה מבישה למדי, והוא ידע זאת ומפני כן נדמה לו כי הוא רשאי לגשת אליו ולשאול לשלומו. ואמנם החל צועד לעבר השולחן ומסדיר בלבו מלים שיאמר אותן בהקלת-ראש עליזה. אלא שאותה שעה הרים המפקד עיניו מעל ניירותיו והביט ביעקב. כבמטה קם נגוזו והיו כלא היו כל אותן שנים מרובות שחלפו, ויעקב חזר להיות נער, מבוהל לקראת הפגישה, ומלים של הסבר והצטדקות מתקשרות בפיו. שוב לא יכול להיסוג, אף שלא ידע אם המפקד מזמינו אל שולחנו או שהוא תמה, מתוך זעף, על העזתו לקרב ולבוא. אחר כך עלה בפני המפקד החיוך שהיה זכור ליעקב מאז; ובאותו חיוך מרומזת סליחה על כל הסטיות, הטעויות והכישלונות שיעקב מבקש לתרצם ולהסבירם.

הוא בא איפוא וישב, ממשמש בתיק שבידו, הודפו אל מתחת לשולחן, כאילו היה שולחן של בית-ספר.

מבטו של המפקד, זקיפת גביני-עיניו, בצרוף תנועה קלה של כף ידו הנפרשת בפישוק אצבעות, אמרו ברור כי הו תמה על מעשיו של יעקב במקום הזה. וכדבר המובן מאליו פתח יעקב את פיו להסביר ולהצטדק.

– בולים – אמר. – עסקי-בולים.

הרחבת החיוך והתמיהה בעיני של המפקד תבעו הסבר נוסף.

– באתי תמכור בולים – חזר יעקב ואמר; ולרגע נדמה לו שעתה, לאחר כל השנים הללו, ולאחר כל מה שנתרחש, שוב אינו חייב הסבר. אלא ששתיקתו של המפקד שבה והחזירה אותו למקום שעמד בו לפני כחמש עשרה שנים, ומיד נפתח פיו למסור דין-וחשבון.

– כשפרצה המדינה – בתוך מהומת העניינים והבלגאן וכל השאר, הוציאו השלטונות בולי-דואר ארעיים שנתכנו בשם “דואר-עברי”. בו זה, שערכו הנקוב היה לירה אחת, שווה עכשיו כאלף לירות.

– למה? – שאל המפקד. וזו היתה המלה הראשונה שהוציא מפיו.

– למה? – חייך יעקב לעומתו. – אינך מבין למה? מפני שסוחרי-הבולים שבחוץ-לארץ בטוחים כי מדינה זו תתקיים חודש או חודשיים נוספים ובוליה יהיו יקרי-המציאות.

– אבל המדינה קיימת כבר תשע שנים – אמר המפקד.

– נכון. אלא מי שהשקיע כסף בבולי-ישראל משתדל לשמור על ערך ההשקעה. לכן הם ממשיכים להפיץ את הדעה כי ימיה של המדינה ספורים; ובכך הם מקיימים את ערך הבולים. ומפני אותה סיבה עצמה מוציאה הממשלה בולים חדשים בכל יום, כדי לגרות את השוק ולצבור כספים.

– אתה בטוח בכך? – ביקש המפקד לדעת.

– אינני בטוח, אבל ערך הבולים מוסיף לעלות. כלום יש לך הסבר אחר?

– ואתה, מה לך ולזה?

– אני? – שוב נתרפט חיוך נערי מפיו של יעקב – אני הייתי בסיני כאשר כבשנו את עזה. ושם, בחפזון, תוך הימים המעטים שבהם החזקנו בעיר, התקינו שלטונות חותמת-דואר מיוחדת של עזה העברית, והחתימו אלפי בולים מיוחדים לכבוד המאורע. ואת הבולים האלה רכשו האנשים שהיו במקום. וגיסי המליץ לפני לרכוש חבילה כזאת, כשכבר היה ברור כי ימינו בעזה ספורים.

– ועכשיו?

– עכשיו מתנהל ברור ציבורי, כדי להבין כיצד נעלמו אותם בולים מן השוק ומיהו שרכש אותם לעצמו.

– ואתה?

– אני מוכר מהם חלק מסוים.

– למה?

– נזדמנה לי חלקת-אדמה… עשרה דונם. עכשיו יכול אני לרכוש חלקה זו בחמשת אלפים לירות. ובעוד כמה שנים היא תהיה שווה רבע מיליון.

המפקד לא אמר ליעקב כי הוא ספסר; גם לא חקר לדעת מה היה על השירים כשכתב אי-פעם, ואם הוא מוסיף לכתוב שירים; אבל החיוך שבפיו נתפשט. וכשהוסיף ודיבר, אמר רק זאת:

– שמעתי שנשאת לך אשה.

יעקב נענע בראשו. מחכה היה לשמוע דברי-תנחומים על מות אשתו, אף שמיד נתעורר בלבו חשש כי המפקד לא יוסיף דבר בענין זה. ואמנם לא הוסיף. משמע שביקש לומר: נשאת לך אשה מקרב קהלם, כדי לדבוק בהם וליטול לעצמך חלק בשלל. בלא אהבה נשאת לך אשה, אדוני המשורר; אין טעם איפוא שאשמיע תנחומים באזניך. העיסקה לא עלתה יפה, ותו-לא. ואפילו בנים לא עלה בידך להעמיד, שיהיו בני-תעבורת ובני-ערובה, לקיים בידך חלק ונחלה בקהלם. עומד אתה איפוא במקום שעמדת; וכל ההבדל הוא בזה שבמצחך חרות אות-הבגידה. למה לא נשאת לך אשה מנערותינו, כמו רוּתִי, למשל? שהרי לסחור בבולים יכול היית בלאו הכי. – ואז יכול הייתי לטעון, כי אני מספסר מפני שאין לי ברירה; בין זאבים יש לנהוג כזאב; ובבית אפשר לחזור ולהיות כבש. – כך ביקש יעקב להשיב, בלא קול, לדברים שהמפקד אמרם בלא קול. אבל מאחר שדבר לא נאמר, הרי שגם דבר לא הושב, ויעקב הוסיף להביט בפני המפקד ולקרוא מחשבותיו על פי הבנתו.

– מה שלומך בכלל? – שאל המפקד וחזר לעיין בניירות שלפניו.

– תודה, טוב – אמר יעקב וקם מאצל השולחן.

ככל שרחק מעם הפינה שאצל החלון כן החיש צעדיו וכשהיה סמוך לפתח בית-הקפה כמעט שפרץ משם בריצה. בחוץ, על המדרכה, מהדק תחת בית שחיו את תיק הבולים שלו, בלע אוויר בפה פעור וזיעה כיסתה את מצחו.

– אהבתי את רחל – אמר אל חלל הרחוב. – ואף אחד לא יאמר לי את ההיפך מזה. אהבתי אותה. וכל הענין כולו הוא ענייני שלי לבדי. אני אקנה לי את הקבר הסמוך לקברה ובצוואתי אכתוב כי יקברוני אצלה. עדיין לא מאוחר לקנות את הקבר. החלקה היתה ריקה בשנה שעברה. איזו מהומה נוראה גרמתי באשמתי. אבא קבור ברחוב טרומפלדור, סבתא בנחלת-יצחק ואמא בקרית-שאול, וגם רחל שם. צריך לקנות חלקת-משפחה אחת; להעביר את הגוויות, לרכז את כולן. זה יעלה הון תועפות. אבל זה הכרחי. זו תהיה הוכחה אמתית. על זה אי אפשר יהיה לערער. שיטענו מה שירצו אחר כך. זהו סוף-פסוק ואין לשנות. דיבורים אינם משנים מאומה. רק העובדות.

– אבל עכשיו הגיעה השעה להפסיק לזמן מה. לערוך הפסקה גדולה. לצאת. לצאת וללכת מכאן. המחנק גדול מנשוא. יכול אני להסתלק בשקט. שום אדם לא ירגיש בכך. וגם עושה אני את הדבר מרצוני החפשי. איש לא יכריחני להסתלק מכאן, אבל איש גם לא יוכל לעכב בעדי. עכשיו, שכולם משולבים באגודה אחת, גם הם וגם המפקד, אין לי כל ענין להוכיח את צדקתי. אין בי צדקה. רוצה אני ללכת, והרינו הולך. הפעם אי אפשר יהיה אפילו לומר כי בגדתי, מפני ששום איד אינו מחזיק בי לעצרני. ומי שאין מחזיקים בו, אינו רשאי לשהות אפילו דקה אחת, אפילו שניה אחת. כל שניה היא בזיון.

עייף מן התורה שהשמיע באזני עצמו הרים יעקב ידו ונטל לעצמו מונית להוליכו לביתו. בתים מכוערים חלפו על פניו; אנשים שלא הביטו בו השתוללו על פני המדרכות, מבלי ששום אדם זולתו יבחין כי הם משתוללים בשקט, אך בלא הפסק. על כל סביבותיו לא נמצא לו באותה שעה שום דבר שיבקש להטמינו בלבו, לימים שבהם אולי ישוב להתגעגע על העיר שעשה בה כל ימיו. וכשנוכח לדעת כי עד כדי כך רע המעשה שנעשה בו, החליט עוד החלטה אחת: אפילו מזוודה קטנה לא יטול עמו לדרך. רק את פרצופו ואת כתפיו, את זרועותיו ואת רגליו יטול עמו, מפני שאין בידו להפטר מהם לפי שעה.

33 אסנת: יעקב מלאכי, רשמים והקלטות

אני מספרת ברצון על הפעם היחידה שבה פגשתי את יעקב מלאכי, אף על פי שמבחינה אישית זהו סיפור על עוד גבר שהלך ממני. אמנם מתוך ספרכם אני יודעת, שיעקב החליט לנוסע זמן קצר לפני שנפגשנו, ואני רשאית לכן לראות את נסיעתו כתכנית, שאין לה שום קשר אתי.

הערב שבו נפגשנו, פעם ראשונה ואחרונה, היה ליל-שבת. זהו היום הקשה ביותר שלי במשרד. זהו יום קצר מאד, ודווקה ביום השישי מצטברים דברים דחופים, דברים שסכנה כמעט להשאיר אותם בלתי גמורים. אני עוסקת בבני-אדם, לא בתיקים; והאנשים שלי צעירים, ולפעמים מתברר לך ביום ראשון, שמשך השבת קרו דברים, שאולי יכולה היית למנוע אותם, אילו היה זמן לשיחה יותר ארוכה. ופתאום את שומעת שפלוני גנב בינתיים מכונית ונהרג בתאונה, ואלמוני כבר יושב במאסר, ומה לא.

אבל מצד שני, אני מאושרת כאשר היום השישי מגיע לסופו. עבר-שבת הוא יום של משפחות. המון דברים מתכננים במשך השבוע לקראת הלילה הזה; וכשאני יושבת מול אחד הבחורים הצעירים שלי, שלפעמים יש לו עדיין פצעי-בגרות על פרצופו, ותופסת את עצמי פתאום, שאני חושבת עליו כעל גבר, זה לא הכי נעים בעולם. ברגעים כאלה אני חשובת על אֵקס-בעלי במונחים לא בריאים. להתגעגע עליו פרושו להיות מטומטמת. ולכן אני הולכת לעתים קרובות למסיבות של הבוהימה. אלה אינם צעירים כל כך ואפילו הזוגות הנשואים הבאים לשם, באים בתקופה כזאת של חייהם, שבה הם כבר פוזלים לצדדים, שמחים לעשות חליפים למשך הערב; ובכלל, רוב הזוגות הנשואים הללו אינם מחזיקים מעמד זמן רב, וכשאתה נתקל בהם שם, הרי זה חודש לפני הגרושים שלהם, או שבועיים לאחר שחזרו והתחתנו, מקץ פרידה של חצי שנה. ועל הבלתי-נשואים אין צורך להברות במלים. ואני די-רצויה במסיבות הללו. עדיין רחוקה אני מלהיות אשה בגיל העמידה, והעיקר הוא שאני גרושה. זהו בדיוק הטיפוס המבוקש ביותר.

את יעקב מלאכי פגשתי במסיבה של אֶלי, צייר ידוע מאד, מצליח מאד, וכמו רוב המצליחים – קשה לו. הוא לא יודע כמה זמן תימשך ההצלחה; אז מצד אחד הוא די יהיר ומפגין-שרירים, אבל מצד שני הוא דואג ליום שבו יתחילו מבקרי-האמנות לעלות עליו והקונים יתחילו לעזוב אותו, וכלן הוא משתדל מאד להיות חביב לכולם, מפני שאיננו יודע ממי יצטרך לבקש טובות, בבוא היום. אצל אנשים כאלה תמצא במסיבות את כל העולם. עורכי-דין שהם אספנים, וקציני-צבא, שלהם הוא מוכר תמונות בזול, מפני שזה ענין שח פרֶסטיז’ה; וסופרים אחדים, שאותם הציירים אוהבים במיוחד, מפני שאין כאן שום צד של תחרות.

מה שאני מספרת עליו התרחש בקיץ 1958, וקרוב לשעה תשע בערב נכנסתי לסטודיו של אֶלי. לא שהמסיבה נפתחת מוקדם כל כך, אלא מפני שרציתי לראות את הבאים, כדי שאוכל להחליט בהקדם אם כדאי לי להשאר. תמיד היתה אפשרות ללכת למסיבה אחרת. האמת היא, שאפילו כאשר מסיבה מסוימת היתה מוצלחת מאד, גם אז נדדו האנשים מבית לבית, כדי להספיק, כדי שלא להפסיד, חס ושלום, משהו חשוב. לכולם היו סיכות בישבן, לא רק לי. ולפעמים קרה,קמת והלכת לך ממסיבה משעממת, וכאשר את מגיעה לבית אחר, מה את רואה? אותם הפרצופים, שברחת מהם לפני רבע שעה, הקדימו אותך במכונית ובאו לכאן גם הם.

כשבאתי אל אֶלי, לא הייתי ראשונה. אל השולחן ישבו שניים; אלי ועוד גבר אחד, ואכלו. הוצגתי בשם “אסנת שמטפלת בפושעים צעירים”, והזר אמר: יעקב מלאכי. ולא חייך למשמע מהבדיחה הקלושה. הצטרפתי לארוחה ואֶלי המשיך לדבר ממקום שהפסיק.

וכאן עלי לגלות סוד קטן, מקצועי. כשהייתי בקורס-השתלמות בשוודיה, הבאתי אתי צעצוע מועיל – מכונה להקלטת-קול. המדריך שלנו שכנע אותנו, כי הרבה יותר טוב להפעיל מכשיר כזה, בשעת שיחות עם הנערים, מאשר להיות רכון על נייר ולרשום. ומאז אני נוהגת להשתמש במכשיר למטרות לא תמיד הגונות. זהו מכשיר מיוחד, שחלקו העיקרי יכול להכנס בקלות לכל ארנק של גברת, ואילו המיקרופון זעיר מאד, והחוט המוליך אליו דק מאד ושקוף. את המיקרופון אני יכולה להסוות בין השדיים, או מתחת לז’אקֶט, אם זה בחורף. כל מה שעלי לזכור הוא, שלא להניח את הארנק מידי. ולכן יש לי ארנק תלוי על הכתף. זהו כל הסוד. וזהו מה שאמר אלי:

– אתה שומע, יעקב? אינך מאמין, מה? תשאל את אסנת. אני לא הייתי שיכור, כשבאו האמריקאים, הפרופסור הזה. אני לא זוכר שמות אף פעם. ואמרתי להם שלא בא בחשבון. בעצם לא היו לי אפילו תמונות למכירה. הכל הלך. אבל הם התעקשו כמו חמורים. זחלו מתחת למיטה לחפש, אולי ימצאו משהו. אי אפשר היה להפטר מהם. ומה אתה חושב? סוף סוף הם מצאו. ומה הם מצאו? תמונה שכבר הבטחתי לתת במתנה לנישואים של שלמהל’ה. כמו טרקטורים הלכו עלי. היית צריך לראות מה זה כשאמריקני מחליט לקנות אמנות. טרור, טרור זה כלום. אז מה יכולתי לעשות? מכרתי לו. אבל מה? באותו היום קניתי בכסף הזה שלוש… מה אני אומר? ארבע תמונות… אני כבר לא יכול לזכור… אני חושב שארבע… קניתי משמוליק וקניתי מארמאנדו וקניתי… רגע אחד, משמוליק קניתי שתיים. העיקר, את ארבע התמונות האלה מכרתי לאספנים. אמרתי להם: מה יש? חוץ מאֶלי אין ציירים בעולם? הם היו מוכרחים לקנות. אבל באיזה מחירים! אני קבעתי את המחירים! ואז נתתי לחבר’ה את הכסף. הם לא האמינו. שאל את אסנת… מה את אוכלת כמו ציפור? תרביצי, שיתרחב לך קצת הטוסיק, לא יזיק… עכשיו עוד מעט תהיה המודה שוב טוסיקים שמנים… אני אומר לך בכל הרצינות.

יש לי עוד קשקושים באותו סרט, אבל זה יספיק. יעקב האזין בכובד-ראש, אבל יכולתי לראות שהוא חושב על משהו אחר ואולי בכלל איננו שומע. ובשלב מסוים של השיחה אמרתי לאֶלי, שלפי דעתי החבר שלו איננו מקשיב כלל.

– הוא מקשיב – הבטיח לי אֶלי – את אינך מכירה אותו.

ואז אמר יעקב:

– אני מכיר צייר אחד, שיש לו בית בצפת, ועוד בית בטבריה. בצפת הוא גר בקיץ, ושם הוא מוכר תמונות לחולי-אסטמה שבאים לנשום אוויר הרים. הוא מצייר בשבילם אקווארֶלים מנופי-הארץ. ביחוד הוא מצייר עץ בודד על שפת נחל, וילדה ערביה מכבסת על יד המים. ובחורף הוא עובד בטבריה, ושם הוא מוכר תמונות לחולי-רוומאטיזם. הם בעלי מזג שונה לגמרי, והם קונים בעיקר סצֶנות ממראות-השוֹאה, גדרות-תיל, ילדים רעבים, לגמרי לבנים; וגם קלגסים נאציים מסתובבים אצלו הרבה בסביבה.

– למה אתה מתכוון? – שאל אֶלי.

– למכר שלי, לצייר הזה שעליו סיפרתי – אמר יעקב.

– אז מה? – אֶלי היה על סף התפרצות.

– אז כלום, – אמר יעקב. – פשוט חשבתי שתהנה לשמוע סיפור יפה.

למזלנו נכנסה באותו רגע חבורה גדולה, והמסיבה התחילה מתארגנת.

לפני שפגשתי את יעקב מלאכי פנים אל פנים, הסתכמה האינפורמציה שהיתה לי עליו בפרטים מעטים. שמעתי שהוא אלמן עשיר, שיש לו דירת-רווקים מפוארת על גג ברחוב דיזנגוף, ושאת הונו ירש מאשתו העשירה, לאחר שנישל בזריזות את גיסו מכל חלק בירושה. כמו כן התהלכה שמועה, שהיה איש-מחתרת בימי הבריטים, ולאחר שהסתכסך עם חבריו – ואמרים שאפילו הלשין עליהם – ברח לאמריקה, ושם פגש את אשתו העשירה. כששב לארץ, אחרי מלחמת השחרור, קשר קשרים טובים בצבא והספיק להיות קצין, זמן מה.

כל זה לא היה נחמד ביותר, אבל סביר שהשמועות מסלפות פרט או שניים, והאמת נמצאת איפה-שהוא באמצע.

הקשר שלו לבוהימה, לפי מה שהבינותי, נובע מזה שהוא עוסק גם בהוצאה-לאור של ספרי-שירים, וכמה אמנים צעירים מעוניינים להכיר אותו.

כשהתחילו אנשים למלא את הסטודיו של אֶלי, והפטיפון עבד במלוא-הקיטור, והריקודים היו בעיצומם, נתברר לי שגם אני וגם יעקב עומדים איכשהו בצד, בכל המתרחש. גם זה שהיינו כאן הראשונים, וכל מי שבא אחר כך היה סבור שאנחנו זוג, שהגיע הנה יחד – כל זה קבע כעין עובדה, ושנינו מצאנו את עצמנו יושבים זה ליד זו, על ספק קטנה, ושותקים.

וסטודיו התרחשו בינתיים שניים שלושה דברים.

בחרוה לבושה במכנסיים שחורים פרצה לחדר בסערה והכריזה כי סמוך לחצות יגיע הנה בוב ֶוורנון, כוכב הקולנוע האמריקני. הי ראתה אותו באיזה מקום, והוא הבטיח.

חבורה חדשה פרצה לסטודיו, וכמה מהם נשבעו שראו את בוב וֶורנון ברחוב דיזנגוף ומיד הוא מופיע כאן עם שתי בחורות שיכורות.

ובתוך החבורה החדשה, נגרר בין שני ידידים, הופיע מיכאל תירוש, בחור מגושם, נכא-רוח וזועף תמיד. הוא היה מחבר מחזות. את כל מחזותיו הציגו, וכולם היו גרועים, גם זכו לבקורת איומה, אבל הקהל השתגע אחריו. וגם חבריו עודדו אותו, ולא היה ברור אם הם עושים זאת מאהבה, או לשם התעללות. יומיים לפני המסיבה שלנו נערכה הצגת-בכורה נוספת של מיכאל תירוש, ואף היא זכתה לקיתונות של בוז ולגלוג. עדיין אפשר היה לראות על פניו את רושם הקריאה בעתונים.

ופתאום שמעתי את קולו של שכני, יעקב מלאכי, אומר:

– תירוש, בוא הנה. שב כאן, על ידי.

ותירוש בא וישב בין שנינו (מכאן אתם מבינים שיעקב ואני לא ישבנו מחובקים, ואפילו לא קרובים ביותר זה לזו).

– תשמע, תירוש – אמר יעקב – ראיתי את המחזה שלך, וגם קראתי את הביקורות. צפצף על זה. אתה שומע? אל שתים לב. אני נוסע בקרוב לאירופה, ואם אתה מסכים, אקח כמה מחזות שלך, ותראה מה שיקרה. מה אתה אומר על ההצעה?

– מה יש לי להפסיד? – אמר תירוש.

– אז עשינו עסק, – אמר יעקב. – לך, תרקוד ותשתולל מעט. זה טוב בשבילך. לך חביבי.

ותירוש קם, כפי שציוו עליו, וחזר אל חבורתו.

הבטתי ביעקב, ישר לתוך עיניו, די נדהמת. כל הענין נראה לי ברגע הראשון כציניות מכוערת. לא ייתכן שיעקב הוא אידיוט ע כדי כך. אבל ייתכן שהוא סאדיסט.

ואז, בפעם הראשונה באותו ערב, הוא פנה אלי בדברים.

– את קצינת-המבחן? פסיכולוגית, או משפטנית?

– קת מזה וקצת מזה – אמרתי לו.

אינני יודעת מדוע דווקא ברגע ההוא הבחנתי בפעם הראשונה כמה האיש הזה עצוב ועייף.

– את במביטה עלי, כאיל הייתי אחד הפצייֶנטים שלך – אמר.

– עכשיו, שאתה אומר זאת, נדמה לי שאולי זה באמת כך – אמרתי לו. עדיין לא חשבתי שום רחמים כלפיו.

– על איזו עבירה אני יושב לפניך? – אמר, והתאמץ לחייך.

– עדיין אינני יודעת בדיוק. אולי אונאה. אולי התעללות.

– המשיכי, – אמר. – נסי לדעת בדיוק.

– אני חושבת שגם אונאה וגם התעללות. ובוודאי עוד משהו שלישי, שמסביר את השניים הראשונים – אמרתי.

– מה דעתך על המחזות של תירוש? – שאל.

– איומים. ומה דעתך אתה?

– כמו כל מה שיש לנו. אוי קצת גרוע יותר מאחרים. – אמר יעקב.

– אז למה אמרת לו שאתה רוצה לייצג אותו באירופה?

– מאותה סיבה ממש – אמר.

– אינני מבינה את הבדיחה – אמרתי.

– אין כאן שום בדיחה.

במקום זה אני שומעת ברשמקול שלי רעש גדול וצעקות. באותו רגע נכנסו שני אנשים לסטודיו, מעובדי השגרירות האמריקנית, ואתם ארגז וויסקי. וברשמקול אני שומעת את המשפט הבא:

– בוב וֶורנון? ראינו אותו הולך… לא הֵנָה… אל רחל… בדיוק,,, לא, הוא לא יבוא כבר הנה…

ואז התחילו אנשים אחדים נשמטים מן הסטודיו, שמים פניהם אל ביתה של רחל. מסביב נעשה יותר שקט. ושוב קולו של יעקב:

– זה כל כך פשוט, כל הענין הזה… “כי מציון תצא תורה ודבר אדוני מירושלים”. לא שמעת על זה, איך שעם ישראל ישמש דוגמה לכל עמי העולם? קודם כל, כמובן, בענייני מוסר; בעיקר בענייני מוסר, דת וצדק. אבל לאחרונה גם בעניינים אחרים… למשל, צבאיות. אבל נניח עכשיו לצבאיות. אנחנו מדברים עכשיו ביחוד על ענייני-רוח. עם-הספר, את ידועת… שבנו הביתה, כדי ששוב נוכל להעניק לעולם בדיוק מה שחסר לו ברגע זה… רוח. רוח וערכים. זה ה- Raison d’être שלנו… בלי Raison d’être אנחנו לא יכולים לנשום אף רגע אחד… וכל העולם כמובן מחכה ומצפה, ממש במתיחות… עומדים בתור כדי לקבל אצלנו את חלקם ברוחניות… אלא מה הצרה? הצרה היא שאנחנו עדיין עם צעיר… כלומר, המדינה… עוד לא הספקנו לייצר כמויות, וכל מה שאנחנו מבקשים, זה קצת סבלנות… עובדים בכל הכוח, ועוד מעט נוכל לייצא כל כמות נדרשת… אז אני החלטתי לקבל על עצמי חלק מן המשימה… את מבינה?… אני רוצה להיות למועיל, להחיש את התהליך… אני רוצה לבוא לאירופה עם פרוספקט עצום של דוגמאות… מחזות ציורים, הכל… ובמחירים נוחים, שלא יהיו בעיות. אני קצת מתבלבל, כמובן, אבל את מבינה. נכון שאת מבינה?

קשה היה לי לקבוע אם הוא מתחנן לפני שאבין, או שהוא מלגלג עלי. אבל האפשרות הראשונה נראתה לי יותר מתקבלת על הדעת. הוא היה מר, היעקב הזה; אלהים, כמה הוא היה מר ומסכן! מה כאב לו, לא ידעתי כמובן. חשבתי שאולי כתב מחזות, והתיאטרון דחה אותו. אולי בכלל נכשל באיזו אמנות. אלא שמצד שני לבי אמר לי, שכאן הדבר מסובך יותר. כלומר: אין ספק שהאיש הסתבך באיזו פרשה, אבל זה לא היה כללי, כפי כנראה. לא ידעתי מה לענות לו ורציתי שימשיך לדבר. גם רציתי לעשות עוד משהו, נשי לגמרי. רציתי לנשק אותו, כדי שפשוט יירגע קצת וירגיש שאוהדים אותו. בוודאי שעכשיו אהדתי אותו. הוא היה גבר מקסים, שבמקרה פגשתי אותו ברגע אומלל מאד של חייו. הייתי בטוחה שברגעים אחרים הוא מסוגל להעניק לי לא פחות ממה שהייתי מוכנה ורוצה להעניק לו, באותה שעה, אצל אֶלי.

אז אמרתי לו כך:

– אתה בוודאי מוכן עכשיו להכות מכות-רצח. אתה בוודאי זקוק לזה מאד. אילו הייתי גבר, הייתי אומרת לך: תרביץ, אל תחשוש. אבל אני נורא לא אוהבת מכות. אז אתה יכול להמשיך לדבר. אני רוצה שתעשה מה שמתחשק לך. למשל, תסביר לי מה יקרה כאשר תמכור את מחזותיו ל מיכאל תירוש. איך זה יקדם את העניינים?

עיניו של יעקב אורו פתאום. הוא חשב, כנראה שהבנתי הרבה יותר ממה שהבנתי באמת, ועל פניו השתפך חיוך ילדותי לגמרי.

– אני אגיד לך מה שיקרה אז, – אמר. – אבל לפני זה אסביר לך איך פועל המנגנון הזה. המחזות של תירוש הם זבל מוחלט, ואילו נכתבו על ידי צרפתי בפאריס, לא היה נמצא להם שום תיאטרון, כמובן. אבל מאחר שהם נכתבו על ידי יהודי בישראל, יימצא להם מוסד יהודי בפאריס, שיממן את דמי האולם השכור, וכן את דמי הבמאי והשחקנים. ואז יוצג המחזה, תחת חסותה של השגרירות. ויש בפאריס די עתונים יהודיים שיכתבו. ואחר-כך גרמניה תחטוף את המחזה הזה, כדי לכפר על עוונותיה. שם לא יהיה אפילו צורך בכסף יהודי. יש די מוסדות גרמניים לכפרת-עוונות. וזה יספיק.

– יספיק למה? – שאלתי. מאד השתדלתי להבין על מה הוא מדבר.

– זה יספיק כדי שיראו את המחזה כמה אנשים מבינים. ואז, איך שהוא, הם יביעו את דעתם… ודעתם תהיה בדיוק כמו דעתך ודעתי… הרי לא כולם חמורים, ולא כולם עומדים בתור לקבל תורה-מציון בכל מחיר ובכל תנאי.

– אז מה? – הוספתי לשאול. – איזו תועלת תצמח לך מזה, שבצרפת ובגרמניה ידעו, שיש לנו אידיוט בשם מיכאל תירוש?

– צרפת וגרמניה אינן מעניינות אותי, – אמר יעקב. – אותי מעניינת ישראל. את יכולה לתאר לעצמך את הרושם בישראל, כאשר יגיעו הנה התגובות הממשיות על הערכים הרוחניים ששלחנו מכאן?

– איזה רושם? מה זה יביא?

– מבוכה! גועל נפש! זהו הרושם! – התלהב יעקב. – בדיוק מה שדרוש כדי להבהל ולהעצר לרגע, ולחשוב. בלי הבהלה הזאת לא נצא מן הבוץ. הלא אנחנו שקועים עד הצוואר בהרגשת-נחת עצומה, אור-לגויים! את אינך מרגישה איך שאנחנו נעשים, מיום ליום יותר ויותר, ילדיו האהובים, והיחידים, של אלוהים? עוד מעט הוא כל כך יאהב אותנו, עד ששוב יחולל לנו כמה נסים. על עברי-פי-פחת, כמובן. הרי אצלנו הכל נסים. אנחנו בעצמנו נס. ילדי-הפלא של השמיים. אלהים כל כך נשתגע אחרינו, עד שבקרוב נשתגע בעצמנו. זה כבר קרה לנו בהיסטוריה. אבל לפי טעמי, פעם אחת היה די והותר. בפעם הזאת אני רוצה משהו אחר… אני רוצה שאלהים ישכח אותנו קצת, ושיתחיל לעשות נסים בשביל ילדים אחרים. אני מוכן שנחיה בלי נסים כמה דורות; שכל מה שיתרחש אצלנו יהיה בדרך-הטבע, עם כל פגעי-הטבע… אה, תשכחי על המחזות של תירוש. כבר אין להם שום קשר עם מה שאני מדבר עליו… אני חושב שנשתה משהו. אני גם רעב. ואת?

אמרתי לו שגם אני, והוא הציע שנצא מכאן. וכשיצאנו, נתקלנו בפתח בחבורת אנשים, שהיו קודם לכן במסיבה ויצאו ממנה. עכשיו הם חזרו בלווית כנר פלוני ששמו שיקורסקי. הם פגשו אותו בדרכם אל רחל והחליטו כי מוטב לוותר על בוב וֶורנון. מוטב ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ.

ואז נכנסנו למכונית שלו.

וכשנכנסנו למכונית שלו, ניתקתי את החוט של הרשמקול. אולי נזכרתי בזה מאוחר מדי, מפני שהייתי צריכה להתבייש כבר קודם לכן. וגם מפני שהיתה לי כבר תכנית קטנה משלי, ואני לא כל כך להוטה לשמוע ברשמקול את השטויות שאני אולי עתידה להשמיע. ומעכשיו, כל מה שאספר יהיה מהזכרון, ואני מקווה שהזכרון שלי לא יפעיל יותר צנזורה. והלא כל מה שכתוב בכל הספרים, וגם בספר הזה, מצונזר איכשהו. למחבר עצמו, וליעקב, ולגיסו הרי לא היו רְשַׁמְקוֹלִים; ואם מאמינים להם, למה שלא יאמינו לי?

הקורא בוודאי מנחש, שכאשר נכנסנו למכונית נשקתי לו, סוף סוף. וכיוון שהקורא ניחש נכון, סימן שאני מדברת אמת, כי רק דברים אמיתיים, או דברים מתקבלים על הדעת, אפשר לנחש. אבל אם ינסה הקורא לנחש גם משהו על מעשיו של יעקב, או על דיבוריו, לא יעלה הדבר בידו. וזה לא מפני כך, שיעקב דיבר דברי-שקר, אלא מפני שהוא היה שונה ומוזר. מגבר בריא בשנות השלושים שלו אפשר היה לצפות לכמה דברים שמתבקשים במעמד שבו היינו; אל לא מיעקב. הוא אמנם החזיר לי נשיקה, הג’נטלמן המושלם שלי, ואפילו שחרר יד אחת מן ההגה וחיבק לרגע את כתפי; אבל רק לרגע, ומיד חזר לנהוג בשתי ידיים. וזה לא מפני שהיה נהג זהיר ושפוי, אלא דווקה מפני שהיה כולו פקעת של מעצורים. רוצים לדעת מה הוא אמר?

– בגימנסיה – אמר יעקב – הייתי שר במקהלה, והיה לי קול מצוין. הייתי סוליסט, את מאמינה? רוצה לשמוע?

באותה שעה הבחנתי שיצאנו מחוץ לעיר ואנחנו נוסעים בדרך לירושלים.

– שמע, חבוב, – אמרתי לו, – אילו יכולתי, הייתי קופצת מן המכונית שלך ונמלטת הביתה. אבל אנחנו בלב השממה, ילדה תמימה וזכה, שלא טעמה טעם חטא, שבויה בידו של מטורף מסוכן, שהצליח לקבל רשיון-נהיגה.

ומכיוון שהוא לא ענה לי כלל, התחרטתי על חכמותי המסכנות ואמרתי הפעם בערך כך:

– יעקב מלאכי היקר שלי, המסכן שלי, כמה אתה סובל, כמה רע לך על הנשמה… אבל אסנת ילדה חכמה, ויש לה רעיון… אנחנו נעצור באיזה מקום, ואתה תשתה מים קרים, ותחשוב על נחל ועצים, ואסנת תתן לך הרבה נשיקות… טוב, יעקב, זה בסדר?

והוא באמת עצר את המכונית, הוציא מתוך ארגז הכלים בקבוק וויסקי ושנינו לגמנו והתנשקנו, ואחר כך זכרתנו שאנחנו רעבים, ושמנו פנינו בחזרה אל העיר, לדירתו.

אהל הוא לא גר ברחוב דיזנגוף, על הגג, בדירת-רווקים מפוארת, כפי שסופר לי. הוא בכלל לא גר בתל-אביב.

כשראיתי שהוא נוסע בכיוון שונה מזה שתיארתי לעצמי, שאלתי היכן הוא גר, והוא והוא אמר: – אני גר על הר קוזלובסקי.

מישהו שמע פעם על הר קוזלובסקי? הייתי בטוחה שיעקב מתבדח, או מדבר בסמלים או אולי זהו שגעון שלו. אבל יעקב אמר שקוזלובסקי הוא שמו של קבלן, או סוחר-קרקעות, ועל שמו נקראת גבעה קטנה, סמוכה לתל-אביב, בין הפרדסים שממזרח לעיר. ואמנם חצינו את שכונת-הפועלים גבעתיים והמכונית טיפסה בתוך רחוב מתפתל, שצמחיה גבוהה סוגרת עליו, כמו מנהרה. נעצרנו ליד בית קטן בראש גבעה ויעקב פתח לפני פשפש-עץ, כמו באגדות, והיה לי רושם שהֶנסל וגרֶטל נכנסים לבית-המכשפה. ראיתי את תל-אביב מרחוק, מחווירה ומתבהרת באור של לפנות-בוקר, ורוב אורותיה ופנסי-הרחובות שלה עדיין דולקים. ומאחורי תל-אביב ראיתי את הים ואת האופק. ומחצר סמוכה קרא תרנגול, ואני לא האמנתי למראה עיני ולמשמע אזני. מתי, בפעם האחרונה, שמעתי תרנגול קורא בבוקר?

כשנכנסנו, מצפה הייתי לראות קירות עמוסי ספרים ותמונות, שרידי משקאות על שולחן ובדלי-סיגריות על שטיח מאובק. אבל לתמהוני ראיתי חדק קטן למדי, כמעט ריק, וקירותיו מסוידים לבן, ודבר אינו מקשטם. שום ספר לא נראה לעין. המטה היתה מוצעת בקפדנות ועליה פרושה שמיכה בהירה. ארון-מכתבה ניצב ליד אחד הקירות והוא עשוי מגירות ודלתות נעולות. הרצפה היתה ערומה, רצפת אריחים בהירה ורק שטיח-צמר קטן הציץ מתחת למיטה ועליו נעלי בית, זו ליד זו, במקביל.

יעקב ראה שני קצת נדהמת, ואמר לי: – זה לא הכל.

והוא לקח אותי בידי, בגאווה רבה, והוליך אותי לחדר הסמוך. היה זה מטבח, גדול כמעט כמו החדר, נקי ומסודר כמו מטבח של עקרת-בית יֶקית. על אצטבא ניצבו עשרות צנצנות של תבלינים ושאלתי אותו אם הוא משתמש בכולם, והוא הבטיח לי חגיגית שאמנם כן הדבר.

שבתי אתו לחדר הראשון ושאלתי היכן הספרים, התמונות, והתקליטים ובכלל. הוא אמר שאין לו הרבה ספרים, אבל אני רציתי לראות היכן הם, ואז הוציא מפתח מתוך ארנק-המפתחות של המכונית ופתח לפני את המכתבה, ובתוכה פתח מגירה או שתיים וראיתי ספרים אחדים מונחים כמו סרדינים בקופסה. ועל צידה הפנימי של דלת-המכתבה היתה מחוברת בנעצים רפרודוקציה צבעונית. ראית שם שמים גבוהים, עצים בשלכת, ובתחתית התמונה ראיתי זוג, איש ואשה, לבושים כמו ליצנים, צועדים יד ביד תחת השמים הגבוהים, שיש בהם ירח לבן. ומן הצד מציץ בהם שוטר העומד בתוך סוכת-משמר, בשולי היער.

– מה זה? – שאלתי.

– הנרי רוסו, – אמר יעקב. – לפנות בוקר, אחרי הקרנבל; כך הוא קורא לתמונה.

– לכל מקרה ולכל אורחת יש לך תמונה מתאימה? – שאלתי.

– זוהי התמונה היחידה שיש לי – אמר ברצינות. ומיד התחיל נועל את המגירות ואת הדלת, בקפדנות ולאט-לאט.

– איזה מין חיים אתה חי? – לא התאפקתי ואמרתי כמעט תוך דמעות. – איזה מין חיים?

והוא חיבק אותי, העם ביזמתו, סוף סוף, ואמר לי:

– אבל בעוד שבוע אני נוסע. בעוד שבוע אהיה במרחק חמשת אלפים קילומטרים מכאן.

הוא אמר זאת כמו בנצחון; כאילו בישר לי על כיבוש עצום. אבל בינתיים הלך המרחק בינינו וקטן; הרבה יותר קטן מחמשת אלפים קילומטרים והייתי די מאושרת, אם אני בכלל יודעת מה זה.

ועכשיו נשר לי עוד לספר משהו על הבוקר, ובזה סיימתי.

זה לא היה בוקר, כמובן, אלא צהרים. כמעט כבר אחרי-הצהרים. התריסים היו מוגפים ובחדר היה חושך, אבל מבעד לסדקים ראיתי אור. ואז הרגשתי שיעקב מתרומם על מרפקיו ומביט בי. עשיתי עצמי ישנה, והוא קם בזהירות, יצא מן המטה והלך למטבח. עקבתי אחריו מתוך המטה, בעיניים עצומות למחצה. הוא הציב קומקום על הכיריים ואחר כך נטל לידו כמה צנצנות של תבלינים והתבונן בהן שעה ארוכה, על פניו עברה הבעה של כאב, כאילו קרא מעל הצנצנות איזה גזר-דין, ואולי זכרונות מרים. ואולי זכרונות טובים ויקרים ללבו. אינני יודעת על כך שום דבר. אני רק יודעת, שרציתי לקפוץ ולחבק אותו, אבל לא העזתי. זה היה ברור שהוא לא היה אתי ברגעים ההם.

אחר כך הניח לצנצנות וראית שהוא פותח חלון וקופץ החוצה, לגינה. אחר כך שמעתי קול של מים. הוא היה משקה את הצמחים מתוך צינור גומי. וכשעבר זמן רב, זמן מתקבל על הדעת, קמתי, נגשתי לחלון ונפנפתי אליו בידי. הוא סגר את הברז וגם הפעם, במקום להשתמש בדלת נכנס דרך החלון ושאל אותי מה נאכל. ומיד הציע שנלך למסעדה בתל-אביב.

השאר כבר לא חשוב. אנחנו לא נפגשנו פעם שניה, והוא באמת נסע, יומיים או שלושה אחרי אותו לילה.

אני חושבת שהוא איש, שזקוק להרבה עזרה. אבל הוא גם מסוגל לתת; כלומר לא לתת במובן של נתינה מרצון; לשם כך הוא עסוק מדי בעצמו; אבל במובן זה, שכל מי שנמצא בקרבתו יכול לקחת. אבל במקום שאתן ליעקב כל מה שרציתי – ואילו יכולתי – לתת, אני ממשיכה להעניק את זה לנערים היושבים ממולי במשרד. אני משתדלת לא להיות מרירה. אין לי שום תביעות. פשוט חבל.

34 יעקב: באניה, סביב החלומות

נסעתי באניה. היה דרוש לי פנאי כדי להבין, או לזכור, מדוע אני נוסע. והנה קרה לי מה שיקרה כמעט תמיד, בשעה שאדם מנסה לזכור בכל כוחו. תוך כדי מאמץ-שוא, עולים שמות אחרים, כינויים וצורות אחרים, שלכאורה אין להם שום קשר עם המבוקש; עד שלפתע נתברר כי הזכירות המיותרות-כביכול, לא היו מיותרות כלל, וכולן הובילו אל המבוקש, וההובלה לא היתה הובלת-עקיפין סתמית, אלא בהובלה עצמה היתה שיטה, פרשנות, ואולי אפילו פתרון.

מקום-זמן הוא הדבר שעליו אני חולם בחלומותי. כבר סיפרתי על כך. אבל מקום-זמן הוא גם הדבר המתרחש בנסיעה: היא מתרחשת בשני מישורים, והיא תהליך כפול; תנועה בזמן ותנועה של שינוי מקום. הנסיעה באה להגשים את מה שמכתיב החלום, את מה שהוא מבטיח, או את הדבר שעליו הוא מצביע.

בחלום מראים לך מקום, שאילו עלה בידך להגיע אליו ולחדור לתוכו, היית נגאל. ומאחר שבחלום נמנע ממך להגיע ולחדור, אתה מקיץ אל תוך הוויה טורדת, המאיצה בך לקום ולנסוע, כדי לנסות ולהגיע אל המקום ההוא בדרך גשמית. את הפקודה לקום ולנסוע אתה מקבל איפוא בחלומותיך.

משמע שנסיעתי אינה אלא פענוח של חלומותי. אני מוסע מתחך געגועים אל המקום ההוא המסוים.

זכרתי בבהירות מדהימה חלום אחד, שהיה חוזר ושב אלי בלילות במשך שנים, מאות פעמים. מדוע לא נתתי עליו את דעתי עד עכשיו – לא אדע.

ובחלומי זה חזר ושב מעמד אחד בלבד, תמונה חוזרת על עצמה בעקשנות, כאילו היית אוויל גמור, שאם מראים לו פעם אחת – אינו מבין; מוזר, כי רק אז, על סיפון האניה, נרמזתי סוף סוף.

והמעמד שבאותו חלום כך היה: אני מצוי באחת הערים שבחוץ-לארץ, מאלו שכבר בקרתי בהם קודם לכן: פריס או לונדון, למשל; ואני זוכר כי זהו היום האחרון לשהותי שם, ומיד עלי לשוב הביתה. ואז אני נזכר כי עדיין לא הלכתי אל המקום ההוא.

כשהייתי מתעורר מן החלום, לא יכולתי בשום פנים להגדיר את המקום; אבל בתוך החלום היה המקום נהיר לי לחלוטין. לעתים קרובות ידעתי שהוא מצוי לא הרחק מתחנת-רכבת מסוימת, ליד כיכר אחת, ובסמוך לבית אחד כחול, או אדום. ובחלום הייתי מציץ בשעוני ונוכח לדעת כי אמנם אין לי פנאי ללכת שמה, וידיעה זו היתה נעשית מצוקת-נפש נוראה, שהיתה מביאה אותי עד לסף הדמעות, והייתי נדהם מן הידיעה, כי שוב שכחתי ללכת שמה בעוד-מועד, אף שהיה זה מחוז געגועי העזים ביותר. בעצם, היה הדבר בנפשי ממש. במקום ההוא – וזאת ידעתי ברור – היו מצפים לי הקולות, שהיה בכוחם לגלות לי ענין חשוב מאד מימי ילדותי; במקום ההוא היו מצויים גם כמה ריחות אבודים, והדרך המוליכה משערה של חצר אחת אל דלת של בית מסוים, ושם היה גם ריחו של סבון, שבו רחצו את גופי באמצע המטבח, בתוך קערת-עץ מהבילה.

ואז, כשהייתי מחליט בכך זאת ללכת שמה, הייתי מקיץ.

ואותו חלום היה חוזר אחר כך בשינויים קלים, שהיו משווים לו מעמד מעונה ומיוסר עוד יותר: שוב הייתי שרוי באחת הערים הללו, ושוב ידעתי כי עדיין לא ביקרתי במקום ההוא, וכי אין עתה שהות לעשות זאת; אלא שבתוך חלומי ידעתי כי אני חולם, ולכן – אפילו אחליט ללכת שמה, לא יעלה הדבר בידי, מפני שבסופו של דבר אקיץ משנתי.

והחלום לבש גם צורה שלישית: בתוך החלום היה מתחוור לי, לפתע, כי הפעם אין זה חלום, אלא מציאות-שבהקיץ, וכי הפעם יש בכוחי להפיק את זממי. ואז, כשהייתי מתעורר, היה שברון-הלב מייאש כפסק-דין שכבר הוצא לפועל.

ועכשיו אני יושב על סיפונה של אניה ונוסע שמה. כלומר: אולי. וביתר דיוק: כל זמן שאני נוסע, אולי איגע. אבל רק כשאגיע, אדע אם הגעתי.

לא אומר שהיו לי אשליות. אבל היו לי געגועים.

35 סנדל בים לימאסול

לאחר שחלף יום ההפלגה הראשון, החגיגי והמאושר-כמעט, חזרו אלי הפחדים הראשונים, שנסיעתי אינה אלא פעולתו של נמלט ממערכה. והפעם כבר הייתי יודע שהאויב הרודף אותי איננו מחוצה לי, וכי בבריחה זו, בספינה נאה זו, מצוי גם הודף וגם הנרדף. כלום אנסה לקום על אויבי כבר כאן, בתא האניה? האאצור כוח להכריעו כבר עתה, או שאהיה מצפה להחלמה על אדמת הנכר?

בלילה, סמול לשעה העשירית, נדמו מנועי הספינה לפתע, גווה עוד הוסיף לנוע מעט ואחר כך נעצרה ועמדה. האניה עגנה לחופה של קפריסין, מול לימאסול.

עד מהרה נאספו נוסעי המחלקה הראשונה על סיפונם הגבוה והיו משקיפים אל חשכת המים. אחד הקצינים הסביר כי האניה מעלה, למחלקה השלישית, כמה נוסעים יווניים וטורקיים, המפליגים אל משפחותיהם שבאיטליה ובאנגליה.

אורה של סירת-המנוע הבאה מן האי כבה, מאחר שנכנס לתחום אורם של פנסי האניה. עתה ראינו פרצופיהן של נשים שתינוקות צמודים לגופן, וכן פניהם של המהגרים. הם סונוורו מן האורות שהוזרמו כלפי מטה, למקום שליו הורד סולם-האניה. במרומי הסיפון של המחלקה הראשונה הושלך הס למראה שנתגלה למטה ולמשמע ההגיים המֶלודיים שעלו בערבוביה מתוך הסירה. הים, שהיה ריק וגדול שעות מרובות כל כך, נתאכלס לפתע באנשים. היה זה המגע הראשון עם חוץ-לארץ ואף שלא נמצא בו כל דבר מרנין או מפתיע, הנה היה חותם של זרות טבוע במאורע הפתאומי. מלים בודדות, ואחר כך משפטים שלמים, החלו נפלטים מפיותיהם של העומדים על הסיפון העליון והיו אלה מלים של השתתפות בצער, כאילו המראה שניגלה לפניהם בסירה היא מראה אסון. ההבדל בין הפרצופים השבעים והמטופחים, ענודי העניבות החגיגיות והחליפות השחורות – לקראת נשף הריקודים בחברת רב-החובל – מצד אחד, והפנים העייפות, עם החבילות הצרורות בסדינים ובסלי-נצרים, מצד שני, חרץ את גורל הפגישה מראש. עד מהרה ראו העומדים על הסיפון העליון את עצמם פטרונים לאנשים שלמטה, בסירה, והאמינו עי עליהם לפקח על המתרחש שם להקפיד שלא ייעשה לאנשים ההם שום עוול.

ותיכף באו עצות, התראות, הוראות ואזהרות, שנזרקו כלפי פקידי האניה.

בתוך כך אירעה תקלה. תחילה לא חש בה שום אדם, אפילו לא בעלת האבידה עצמה: סנדל עור, בעל סוליה עבה של פקק, נשר מרגלה של אחת הנשים הקפריסאיות בעלותה בסולם האניה. דומה שהאשה, הנרגשת מן המעמד הגדול, לא השגיחה בסנדלה שהוטל המימה. ואפילו הרגישה בכך, כלום היתה מרהיבה עוז בנפשה לעצור בעד מהלך העניינים הגדול, מהלך שבו נטלו חלק אנשים לבושי מדים מהודרים? אבל מעינם הרחמנית של אנשי הסיפון לא נעלם דבר. מיד קמה שם מהומה גדולה. “שימו לב לנעל!” – צעקו כמה קולות. “הנעל!” חזרו וקראו בקול גדול. פקידי האניה הרימו עיניהם למעלה בלי דעת במה מדובר. גם המהגרים העיפו מבט עלפי הגבירות והאדונים ההדורים שבמרומי האניה והיו תמהים על המהומה שנתעוררה שם.

הראשון שהבחין בנעשה היה סוור מסוורי הסירה שהביאה את בני קפריסין אל האניה. למשמע צעקותיהם של אנשי האניה הציץ בהם הסוור ועקב אחר תנועותיהם וידיהם, המצביעות על הסנדל, שמכוח סולית-הפקק היה צף על פני המים ומתרחק מתונות, עם הזרם, לאורך דפנות האניה.

בתנועות שקטות, שאין בהן מאומה מהכרת הדחיפות והפאניקה אשר אנשי הסיפון העליון היו מבקשים לשוות למאורע, נטל הצעיר הקפריסאי אונקל של עץ, שוו-ברזל בקצהו, התכופף לעבר המים, הושיט זרועו ככל שיכול וביקש לתפוס בסנדל המתרחק. האנשים שבמרומי האניה עצרו נשימתם ודממו. אבל כשנוכחו לדעת שהאונקל קצר מהגיע אל הסנדל, עלתה אנקת-אכזבה קשה מכל הגרונות.

קציני האניה המשיכו במלאכתם – בדיקת דרכונים וניירות – וכמו לא חשו בנעשה. אף האשה בעלת האבידה כבר היתה צועדת לאורך הסיפון התחתון, מדדה וצולעת ברגל אחת יחפה, כשאין בידה להתעכב, מפני התור הדוחקה קדימה. אבל אנשי המחלקה הראשונה לא הירפו מן הסוור והחלו זורקים לו עצות ודברי תחנונים. מבלי להרים ראשו פנה הצעיר אל בטן סירתו ונכנס לחדר המנוע. נשמע קול המכונה בחרחרה והסירה הריקה החלה שטה אחורנית, בעקבות הסנדל. לאחר שניות אחדות פסק קול המנוע. הסירה השיגה את הסנדל. הסוור קפץ מתוך תא המכונות ובו באונקל תפס עתה בסנדל ומשה אותו מן המים.

מחיאות-כפיים פרצו מלמעלה. ומחיאות הכפיים גברו כשנטל הסוור את האבידה בידו, ובהחזירו את סירתו אל כבש-האניה נתן את הסנדל ביד אחד הקצינים וזה מסרו לפקיד, שנחפז לאורך המסדרון, אחר האשה.

בעלת הסנדל לא קרבה אל המעקה – כפי שהכל למעלה היו מצפים שתעשה – כדי להודות למושיעה. אפשר שאוֹשרה היה גדול כל כך, עד שהשכיח ממנה חובת-נימוס; ואפשר שמתוך אינסטיקט של הזדהות עם הסוור, שבת-מעמדוֹ היתה, חשה כי אסור לה להוסיף בזיון על החרפה שהללו, למעלה, כבר המיטו על ראשה,במחיאות הכפיים שלהם.

מאוחר יותר בשעה שעמדתי להרדם, הבזיק כאב בלבי. הדבר אשר נמנע מאמי ומאבי, ביום הרחוק והדאוב, יומֵנו הראשון בפלשתינא, ניתן עתה והוענק כשי חינם לאשה הקפריסאית.

ובכן, אמרת בלבי, שום פצע מן הפצעים לא העלה ארוכה עדיין. אף לא הקדום והראשון שבהם. כלום יעמוד לה לאירופה כוחה לתקן הכל? לתקן הרבה כל כך? והרי מתחילה סבור הייתי כי כל מצוקותי ספורות ומנויות עמו אחת לאחת, וכי אני עתיד למצוא להן צרי לפי סדר ומשטר; והנה צף ועלה כאב, אשר נדמה היה כי שקע אל נבכי הנשיה ואין לו תקומה עוד.

מה עוד מצפה לי איפוא בימים הבאים?

טלטוליה הרכים של האניה הועילו להרדים את גופי, אך בחלומותי הוספתי לשוטט ביסורים, אך הקיצותי משנתי לקול נאקותי שלי, כפי שאירע לי בשחר ילדותי.

במרסיל זנחתי את הרעיון לערוך מסע איטי במכונית, לפריס, דרך דרומה של צרפת. לא מצאתי בלבי אותה מתינות שאדם צריך לה כדי לדחות את הפגישה על הרחובות הקטנים של הרובע הלטיני. מיד עליתי לתחנת הרכבת ונכנסתי לקרון הראשון שמצאתי בו מקום פנוי. כשזזה הרכבת ראיתי בעד זגוגית החלון נוף ירוק, שנהר רחב מבתרו בעיקולים גדולים, וגגות אדומים זרועים על צלעותיהן של גבעות, שהנהר מקיף אותן מתוך נימוס, כאותו גבר יפה-הליכות הכופף עצמו ונדחק אל הכותל בעבוֹר אשה על פניו, ואפילו רב המקום לשניהם על המדרכה. קו-הנהר, האובד במרחקים שרויים בערפל, משך את לבי ושיכן את עיני בכפרים הזרועים על המישור הענקי, ובדמיוני התחלתי פוסע בשבילי-שדות רטובים תחת צמרותיהם של עצים שלא ידעתי את שמם, אבל זכרתי את קול רשרוש עלוותם הדשנה. הייתי פוסע אל חבל ארץ שסוע בתרדמה עמוקה. ובפסעי על האדמה הנכריה, מתבונן מתוך עצירת-נשימה בנוף ששום דבר שבו אינו מוכר לי, ויחד עם זאת כאילו ראיתיו אי-פעם, התחלתי תמה ומשתומם על ששנים רבות כל כך, ובעצם דורות רבים כל כך, יכול היה נוף זה ואנשים אלה שבתוך הבתים, להתקיים בלי כל זיקה אלי, ותוך התעלמו גמורה מקיומי. תחילה חשתי רחמים על האנשים השכוחים הללו; אך מיד נשטפתי רחמים רבים על עצמי.

36 המחבר: רוֹן, רונן, לרון, ירון?

בפריס הלך יעקב אל הכתובת שקיבל, פגש את אריק ושניהם יצאו אל העיר; ומאחר שלא היה להם מה לומר זה לזה, הפליגו באכילה ובשתיה, ועד לשעה מאוחרת בלילה שוטטו ברחובות.

למחרת בבוקר הלך אריק לענייניו ויעקב נותר לבדו. הוא בא ועמד לפני הראי שמעל לאח ובחן את פרצופו, העווה פיו, נענע מעט בגבות עיניו והלך אל השולחן. שם ראה את דרכונו ופתחו. באחד העמודים קרא הוראה: אזרח ישראלי האומר לשהות זמן מסוים בעיר נכריה, מתבקש להרשם בשגרירות או בקונסוליה הישראלית שבמקום. הוא הניח את הדרכון בכיסו, הלך לשדרות וואגראם ונכנס בשער השגרירות הישראלית. במודיעין אמרו לו שיפנה לחצר שמאורי הבית ושם ימצא את משרדי הקונסוליה. בעברו במסדרון הגבוה, המסתיים בדלת של זכוכית משקיפה אל החצר, חלף על פניו, באפלולית המעבר, אדם שחזותו העלתה בלב יעקב איזה זכרון רחוק, בלתי נעים. בלורית בהירה, נופלת על המצח, חוטם ארוך, בשרי ונוצץ ושפתיים עבות, שעורן נתקלף מעליהן, הבליחו על פניו והלכו. דומה שגם האיש נתעכב כדי מחצית השניה, אבל שניהם צעדו איש איש לעברו.

פקידת הקונסול נטלה מידיו את הדרכון, רשמה בפנקסה, אמרה משהו שלא קלט ופטרתהו מעל פניה. יעקב שאל מי היה האיש שיצא זה עתה מן המשרד. – מר רונן – אמרה הפקידה.

יעקב התאמץ לזכור. – ושמו הפרטי? – שאל. – מיכאל – נאמר לו. מיכאל רונן היה צליל מוכר וזכור, אבל אם מחמת רגילותו של השם, ביחוד בחוגי הפקידות הישראלית של חוץ-לארץ, שבה כל אדם שני מתקרא ארנון, רונן, רון, ירון, מרון או לרון, ואם מחמת פיזור דעתו באותו בוקר, לא העלה יעקב דבר והלך משם, ועד מהרה שכח את הפגישה.

בסמוך לשגרירות נכנס יעקב לחנו ספרים, מפני שראה בחלון הראווה ספר “נצחונות ישראל במלחמותיה”. המוכרת הזקנה התרגשה מאד למראה האדון הישראלי וגילתה לו שהיא עצמה יהודיה ושהיא מוכנה לסייע למדינת ישראל ככל יכולתה. יעקב אמר שהוא מחפש חדר, ומיד צלצלה הזקנה לחברתה העלמה סוזן, בוו במקום הוסכם שיעקב יקבל חדר טוב ובזול. יעקב קנה את ספר “נצחונות ישראל במלחמותיה” ויצא מן החנות. ברחוב הציץ במה שקנה, קרא כמה משפטים והטיל את הספר לפח האשפה שבפאתי המדרכה.

הכתובת שקיבל מידי מוכרת-הספרים היתה סימטה ששמה תאודיל ריבו. סימטה מפוארת זו, ברובע הששה-עשר, היתה מחברת את שדרות ווארגאם עם רחוב קוּרסֶל. הסביבה ישרה מאד בעיני יעקב, שסלד מן הסיכוי לדור בכפיפה אחת עם אנשי הבוהימה, המאכלסים את הרובע החמישי, השמיני והארבעה-עשר. הוא ביקש להמצא רחוק ככל האפשר מכל מה שעשוי להזכיר את הנשפים במרתפו של הצייר אֶלי, או את הימים שעשה בעליית-הגג של הזמרת הקטנה.

37 אצל תֶמיסטוקלֶס

זה כמה שעות היה יעקב מהלך ברחובותיה של העיר. בואכה סאן-זֶ’רמֶן-דֶה-פרֶה פגש נערה בלונדינית, חבוקה בזרועותיו של כושי. היא הושיטה ידה ומשכה בכתפו של יעקב: – גם אני שיכורה – אמרה לו – בוא, שתה אתנו.

יעקב שאל את הכושי אם מותר לי. – Allez-y – אמר הכושי וחייך. מיד נשק יעקב לנערה, שילב זרועו בזרועה הפנויה ויחדיו נכנסו לבית הקפה דֶה-מאגו. מאחד השלחנות נתרוממו ידיים ונופפו להם לבוא ולשבת. הם צנחו בתוך כורסותיהם וידידיו החדשים הציגוהו לפני בני החבורה בשם Jacques ומיד הוסיף יעקב ואמר: 2Jacques la juif.

– אתה – זעק הכושי במורת-רוח – איזו טינופת של חבורה! כושי ויהודי.

מזגו יין אדום והרימו כוסותיהם: – לחיי השחורים הגוזלים את אחיותינו! לחיי היהודים השודדים את כספינו!

נערתו בהירת-השיער של הכושי גחנה על יעקב ולחשה סוד באזנו: – אני שיכורה מאתמול… אני מדנמרק. אתה אוהב דגים?

יעקב השיב ואמר שהוא שיכור רק מהיום, אבל דגים הוא אוהב מאד.

כשעה עשה יעקב בדֶה-מאגו ואחר כך קם, נתון בין שני אנשים מימינו ומשמאלו, ובחבורה גדולה יצאו והלכו במעלה סאן-זֶ’רמֶן. תחילה נכנסו למסבאה ששמה באר-רומאנס ברחוב האדון הנסיך, ומשם חזרו ויצאו לעבר שלט-ניאון גדול של מסעדה סינית, אבל לפני הכניסה נמלכוּ בדעתם וברוב-קולות החליטו לסעוד אצל תֶמיסטוקלֶס, הצייר היווני המתגורר בסמוך.

בסטודיו של תֶמיסטוקלֶס מצאו שרידי סעודה על השולחן, אבל בעל הבית וכמה מידידיו היו רבוצים על הספה ועל הרצפה, מהם ישנים ומהם נושקים לבנות זוגם. על שולחן העבודה הענקי, בין אגרטלים ממולאים מכחולים ולצידן של תיבות צבעים, היו נצבות פנכות וקערות-חרס גדלות ובהן כרעיים מרוטשות של סרטנים, קרעי בשר-עוף באורז ושרידים אדמדמים של שרבֶט רירי ושקוף. הנכנסים עטו על המאכלים וחטפו מכל הבא ליד. בעל הבית, שפקח עין אחת, רדומה ואדומה, ממקום משכבו שעל הספה, נתרומם מעט על מרפקיו וראשו, המצמיח שיער כדי צרכם של שלושה אנשים, נתרומם ומיד צנח על חזהו. בהתוותו באוויר בידו השמאלית מלמל משהו לעבר הבאים ותוך כך חזר תֶמיסטוקלֶס וצנח על מקומו. נערה שרבצה הסמוך אליו ליטפה את בלורית-האריה שלו ואמרה מתוך דמעות: – הוא הולך למות, ילדים. הוא הולך למות.

והיא גחנה עליו ויבבה לתוך שערותיו.

אחרי שחיזקו ליבם במאכלות פנו אל הבקבוקים המפוזרים בפינות החדר הגדול ואף יעקב מצא לו, על גבי הרדיו, שהיה משמיע הודעה בטורקית, בקבוק מלא כדי מחציתו, לינוק מתוכו. מישהו משכו בידו והביאו לפינת החדר והחל מדבר אליו אנגלית ואחר כך צרפתית. יעקב היה מקשיב ועונה, ובמעומעם הבין כי הם משוחחים באיזה ענין נהיר לו מאד, וכי הוא העונה בחפץ לב לשאלות. בן-שיחו נטל פיסת נייר קטנה והצמיד אותה בסיכה אל הכיס הפנימי במעילו של יעקב, לאחר שרשם עליה כמה מלים, ומיד עזבוֹ לנפשו.

יעקב פסע על פני החדר, תומך עצמו בכסאות ופסנתר, ומן הפסנתר עבר אל ערימה של גוויות שעל השטיח והחל בורר לו מקום יפה לצניחה. חום ורוך אפפוהו מימינו ולחות קרירה ניגרה על פניו מצד שמאל. הוא דחק עצמו ימינה ככל שיכול וביקש להרדם.

בשעה אחרת נתרחש בו מעשה מרעיש וקולני, שהיה כרוך בנפילה ממדרגות-עץ שפגיעתן היתה רכה ואפילו נעימה למדי, מלווה צעקותיו של אדם, שהיה ניצב למעלה, בקומה העליונה, וזורק חפצים שונים אחרי יעקב ואחרי עוד כמה בריות שהיו מצויות על המדרגות, בסמוך אליו. – זונות! – היה האיש שלמעלה זועק במלוא גרונו. – מֶגאלו-מוּני!

– אתה בעצמך מֶגאלו-מניאק! – היה יעקב מנסה להשיב לו. ועל כך ענה תֶמיסטוקלֶס, שבכך שפרם בית מכנסיו והחל מטיל מים במורד המדרגות.

38 אנשים מופיעים בחלון

שעה ארוכה היה יעקב חש צמרמורת של קור ודומה שהיה נודד בחבורה על פני אילנות ניצבים בשורה. אחר כך ראה את כנסיית נוטר-דאם מוארת בזרקורים והכיכר שלפניה ריקה מאדם. אחר כך הביט במי הנהר הסמוכים לחטמו, כשהוא רובץ על מרצפות-אבנים וידיו טובלות במים. הוא היזה כמה טיפות על פניו, שיקע ראשו כלפני מטה ומישהו משכו ברגליו וגררו בגסות מפתיעה על פני המדרכה, כשפיו נחבטות באבנים. מכוח החבטות החל מקלל ומבעט ואז תפסוהו שני אנשים וסטרו לו על פניו.

עתה היה ער למדי להבין ששני שוטרים לפניו והם כועסים. אבל מדוע הם כועסים נבצר ממנו להבין.

– Bonjour! – אמר להם. Salut! 3

– Salaud 4 – השיב לו אחד השוטרים וטלטלו להעמידו על רגליו. ואז קרבה מכונית והוא הושלך על רצפתה והפליג משם. נראה שנרדם במכונית, שכן עוררוהו באיזה מקום ודחפוהו לאורכו של מסדרון ושוב הטילוהו על רצפה, אלא שזו היתה מרופדת מזרון וכמה גוויות בני אדם, נוחרים או שותקים.

כשנתעורר ופקח את עיניו היה המקום שבו שכב מואר למדי ולפי מה שניתן להבין מכתם-האור שבחלון היתה השעה קרובה לשקיעת-החמה. נשענים אל הקיר ולועסים משהו בקול שקשוק היו כמה אנשים מביטים בתמרוני יקיצתו, בעיניו שהיו ממצמצות נכחו ובזרועותיו, שהיה מותחן מתוך פיהוק. כשמישש בגופו, מבקש לתהות על מכרובים קהים העולים מתוך אבריו, חייכו לעומתו האנשים בלי אומר והוסיפו ללעוס מפתם. בגדיהם הבלויים בגדי-חורף היו, ורובם מעוטפים מעילים, אפודות-צמר קרועות ומטולאות, סודרים מזוהמים לצוואריהם, ושער פניהם לא גולח זה שבועות. יעקב הכיר בהם, עתה, את הקלושארים של פאריס, שוכני הגשרים, המבואות והחצרות האחוריות של השווקים. כל זמן שאין מהם הטרדה לזולתם, מניחים אותם לנפשם, אבל אחת לכמה חדשים עורכים עליהם מצוד, מיישבים עליהם את דעתם, מפכחים אותם מיינם ואחרי שכופים עליהם טבילה בבית המרחץ של המשטרה, להסיר מעליהם את צואתם ופרעושיהם, חוזרים ומטילים אותם אל חיק הדרור שבחוץ. עד למצוד הבא.

התבונן יעקב במכנסיו שזוהמו ונקרעו, בשרוולי מקטרנו, שהבוץ הקרישם ודיבק אותם אל זרועותיו, וחייך. נראה לו שתפאורן גרוע התאמץ, בלי הצלחה יתרה, לשוות לו מראה של קלושאר. העזובה שאפפה את האנשים מסביבו היתה אמתית וחמימה, ואפילו מראהו היה מעורר תמיהה של מורת-רוח אפילו בלבו שלו. אף על פי כן היה שמח על שהמקרה דאג ליישר כמה הדורים שבינו לבין הסובבים אותו והוא פנה אל האיש הקרוב אליו ביותר וביקש וגם קיבל סיגריה. יעקב הודה למיטיבו וגחן אל הגפרור שהלז הדליק למענו. טעם עבש ומר התפשט בפיו אך לא העז לירוק אלא חזר ושכב על מזרונו, חש בגפיו ובגבו עייפות קהה. הוא הביט בתקרה הגבוהה של החדר המחשיך וחשב כי הגיעה השעה לקרוא לשוטר ולהודיעו שהוא נתין זר, להגיש את דרכונו ולבקש את הגנת הקונסוליה הישראלית. אך מיד דחה את הרעיון מלפניו וביקש לו שהות להתמכר להרהורים נעימים שפקדוהו משעה שהקיץ משנתו. המקום שבו מצא את עצמו והבריות, שנטל עתה חלק בגורלן, נסכו עליו הלך רוח שלוו ואפילו עליז. כלום אין המקום, שהוא עומד בו עתה, מקומו האמיתי, הטבעי, שנועד לו מכוח ההשגחה העליונה, שאין לפניה מקרה ואין בה טעות ומישגה. כלום אין סימן של חסד ברגע הזה, שהוא תוצאתו מחויבת-המציאות של כל מהלך חייו?

הוא הכיר בצורך הדחוף, הדחוף והנדיר, לרדת מיד לסוף משמעותו של המעמד שבו הוא נתון. מכיר היה שמעמדו זה הוא בן-חלוף; סמוך ובטוח היה כי ישוב אל אורח חייו השגור, אבל עם זאת הבין כי שומה עליו למצות כאן עד תום איזה לקח חשוב, שזו ההזדמנות האחת ללמדו ולדעתו; להכיר פנים אל פנים, בלא מסווה, איזו תשוקה גדולה, שאיננה מרפה ממנו ושהוא מתחמק מלתהות עליה תהייה של ממש, חד-משמעית וסופית.

כלום לא ביקש, ברגעים רבים ושונים, להעלם מתוך שטפם של חייו-שלו ולהקיץ בתוך מהלך חיים אחר, פטור מלתת תושבה על שאלות שטרדוהו? כלום לא התפלל להעלם בנכר, חפשי לנהוג בשגעון, ככל שמותר רק לעלובים שבבני אדם ולדלים ביותר? כלום לא היה מקווה למצוא עצמו יום אחד בתוך הביב?

– שאם לא כן, למה זה אני – שאל יעקב את עצמו – חש עצמי מאושר כל כך, עכשיו, מאושר עד כדי דמעות? האם זה מפני כך, שהמצב אשר בו אני נתון צריך להחשב כהשפלה, ואילו אנכי בשום פנים איני חש כי אמנם השפלה היא? האמנם לומד אני לדעת דבר, שאבי מעולם לא השיגו? דבר שיכול היה להצילו, ועתה הוא עתיד להצילני? היש ממש במתת-העלבון הזאת?

עיניו של יעקב תרו על סביבותיו ממקום רבצו והגיעו אל ריבוע החלון שבגבהי הקיר. עתה ראה בחלון את פרצופו של סגן-אלוף ג – – –, אחי אשתו, מציץ בו. ומיד קרבו בואו אל החלון כמה מחבריו של סגן-האלוף ועוד כמה פקידים בכירים, קצינים, נספחים, ציירים, סופרים ועתונאים של תל-אביב. מתוך שתיקה הביטו ביעקב המוטל בתחתית החדר.

הישיר יעקב מבטו בפרצופים שבחלון והיה מצפה. אבל הפנים נשארו קפואים ומאובנות. שום צחקוק לא ניתלה בזוויות השפתיים הקמוצות. אדרבא, דומה שאיזו הדרת-כבוד היתה בסבר-התדהמה הנסוך על פי האנשים. האמנם הבינו? האמנם אין הם אויביו כלל? ואולי הם אוהביו? כלום הם מכים עתה על חטא? לכך לא הגיעו, ככל הנראה; אבל הם נבוכים. רחמיו של יעקב נכמרו עליהם. עד להבנה שלמה אין בהם כוח להגיע, אבל הם עומדים עתה במקום שהם מסוגלים לו, לפי קוצר-דעתם. ויעקב, המוטל על מזרונו, חס עליהם ומבקש עליהם בלבו. אין בכוחו להושיעם מקפאונם, אבל יכול הוא לגמול להם טובה תחת טובה, והוא פוטרם מעליו בתנועת-עין מוותרת וסולחת.

הם מסתלקים, בזה אחר זה, מן החלון: והאחרון שבהם, סגן-אלוף ג – – –, מתמהמה מללכת כיוון שהוא מבקש סימן נוסף, שיהיה בו כדי להשקיט את נפשו. יעקב מחייך אליו וצעיף של דמעות גורם לו שלא ידע בדיוק את הרגע שבו הלך גם גיסו מאצל החלון; אבל יודע הוא שהלך מפויס.

שוב היה חושך מסביב. עתה גמר אומר לדרוש את התערבותה של הקונסוליה הישראלית. – מיד נראה – אמר לו שוטר, בנטלו מידיו את דרכונו. מקץ שעה ארוכה נפתחה הדלת ויעקב נקרא לקום ולבוא למשרד.

לאור החשמל ראה קצין-משטרה יושב ליד מכתבתו ואדם אחר, לבוש אזרחית, סוקר אותו ממקום שבתו, ממול לקצין.

– התבייש – שמע קול דובר אליו עברית. – קצין-מילואים בצה"ל מתנהג כמו פרחח. על זה לא נעבור בשתיקה, מר אֶנגלסון.

הביט יעקב באיש הלבוש בגדי אזרחים וראה לפניו את האדם שבו נתקל במסדרון הקונסוליה הישראלית, כשבא – אתמול או שלשום – להרשם שם. הלז סקר אותו באיבה גלויה ושוטט בעיניו על בגדיו המזוהמים של יעקב. הקצין הגיש לאיש הדובר עברית את דרכונו של יעקב ופטר אותם מלפניו בתנועת-יד. האיש קם, רמז ליעקב שילך אחריו ועד מהרה עמדו רגליהם ברחוב. מכונית חכתה להם והאיש ביקש לשמוע מיעקב את הכתובת שאליה יש להובילו. יעקב נקב בשם הרחוב שבו התגורר אריק. כל אותה שעה היה מביט בפרצופו הוורוד של האיש שבא לשחררו, בוחן את בלוריתו הבהירה, הנופלת לו על מצחו ועיניו דבקות בזוג השפתיים העבות, שהן בייחוד נראו לו מוכרות וידועות.

– מה אתה מביט עלי כל כך? – אמר האיש, כשישבו במכונית והנהג יצא לדרכו – שמי מיכאל רונן. אינך זוכר אותי?

ואז, בבת אחת, זכר יעקב כי לפניו אותו ברנש שאי-אז נשלח כמרגל אל המחתרת ושיעקב וישראל הגדול הפליאו בו מכותיהם בבית-העלמין המוסלמי, על שפת ימה של תל-אביב.

39 אצל הבארון גרינהוט

שלושה ימים לאחר מכן, בשעה הששית לפנות ערב, נקבע הראיון עם הבארון גרינהוט. לאחר שגילה יעקב לאריק את חפצו להשאר בפריס ולאחר שאריק העלה שורה ארוכה של נימוקים שכנגד, בלי שיעלה בידו להזיז את יעקב מהחלטתו, הסכים להפעיל את קשריו, באמצעות סוכן הבנק של חותנו, ולהפגישו עם הבארון, שניאות להעסיק את יעקב באחד ממשרדיו.

יעקב היה מתגורר עתה בחדרו שברחוב תיאודיל ריבו. יומיים עשה בשיפוץ מקום מגוריו, בקניית רהיטים אחדים וחליפת בגדים חדשה ובציוד מטבחו הקטן.

שעה ארוכה היה מציץ מחלון חדרו ומשקיף על חצר מרוצפת וסגורה, שממרחק שש קומות נראתה קטנה, נקיה וריקה לחלוטין.

למן הרגע שבו סיים קניותיו לא יצא מפתח חדרו אלא יושב היה ליד החלון ומביט בחצר ובחומות המפויחות המקיפות אותה, כאדם המביט לתוך באר ולשווא הוא מבקש בה את בבואתו.

בשעה חמש ומחצה היה לבוש ומוכן. אף אריק צחצח עצמו לקראת הביקור בארמונו של הבארון, שכן אמור היה להציג את ידידו ולהיות נכוח בשעת השיחה.

הבארון קבלם בחדר שהיה צירוף של משרד וחדר אורחים. בלחצו ידיהם נטלם במרפקיהם והליכם דרך ידידות אל פינה שבחדר, בסמוך לחלון, והוא ישב כנגדם, מפשיל רגל ימין על ברך שמאל ובהעלתו חיוך בפניו הארוכות, הגרמיות, שתק שעה קלה והביט בהם מתוך הנאה, כאילו היה מצפה זמן רב לביקור זה. – ובכן – אמר לבסוף – שוב אני רואה ישראלים לנגד עיני. תמיד נעים לי לפגוש בכם. אבל, ירושה לי לומר בגילוי-לב, לא תמיד אנו נפרדים כידידים, לצערי, לא תמיד. הנה, אמרתי לכם דיבור של גילוי-לב.

השניים חייכו ושתקו.

– זהו איפוא גיבור מלחמת סיני – הוסיף לדבר. – יש לכם פנים חביבות, אתם ידועים. השזפון שאתם מביאם אלינו, לפאריס, נעים מאד. בריביירה האנשים משתזפים אחרת, ולזמן קצר מאד. אצלכם זה נשמר יפה.

– ובכן, אתה אומר לשבת אתנו זמן מה. – המשיך בראשון אחרי הפסקה – מצאה חן בעיניך פאריס, מה? אני מסכים אתך. למעשה, אנו משלימים איש את רעהו. מסורת היא במשפחתי לשבת בפאריס ולאהוב את ארץ-ישראל. ואילו אתה יושב בארץ-ישראל ואוהב את פאריס; לא כן? אני הייתי אומר לאבי המנוח, שכל הכספים שהוא משקיע בארץ-ישראל, סופם שיעדנו את חושיהם של אחינו החלוצים, עד שיהיו מבקשים להם קצת תענוגות ויבואו לפאריס… לא, לא, אינני מתנגד להשקעות הללו. להיפך. אבל התוצאות הן אירוניות, לפעמים… כמו במקרה שלך, לא כן? או שמא אני טועה? אמרו נא, איש צעיר, דבר בגילוי-לב.

– אפשר שאתה צודק – חייך יעקב. – אבל במקרה שלי… במקרה שלי אין טעם להכנס לפרטים; המקרה שלי אינו הולם כלל את התמונה שציירת… זה מסובך הרבה יותר…

– מסובך? – הבארון הרים מעט את קולו – האמנם? היודע אתה, אנחנו כאן, היהודים שבאירופה, חשבנו וגם ציפינו שהאדם הישראלי לא יהיה מסובך. יש לנו הרבה סיבוכים משלנו, ובמבחר נאה למדי… ואילו מן הישראלים היינו מצפים למשהו חדש, פשוט; יציב, הייתי אומר. לא מסובך כלל… אלא שאינני בא אליך בתביעות, כמובן. אל נא תבין דברי שלא כראוי. אני ק מביע משאלה מסורתית, לראות סוף סוף יהודי לא מסובך. והנה, גם אתה מאכזב אותי… והרי יש לך מראה כל כך בריא, כל כך לא יהודי, הייתי אומר. אתה יודע שאנחנו הגרועים שבאנטישמים, אנחנו היהודים?… הנה, רואה אתה כיצד אני מדבר.

– אדוני הבארון – אמר אריק, – ברשותך אומר, שדבריך מעידים כי גם אתה נתפשת לקוצר-רוח מסויים. קוצר-רוח שהוא גם יהודי מאד וגם מודרני מאד. הכל מצפים מאתנו שנַגשים בגופנו מאוויים כמוסים, שמילאו כאן, בגולה, את הלבבות היהודיים במשך אלפיים שנים של גלות… תנו לנו שהות, אדוני הבארון, ואל תדחקו בנו. וכן אל תהיו בטוחים כל כך שהאדם הישראלי יהיה בדיוק מה שאתם, כאן, מצפים ממנו שיהיה… הנה, עשינו מלחמות ועמדנו בהן. כלום אין אתם מסתפקים בכך, לעת עתה? עכשיו נעשה מלחמות קשות יותר, מלחמות פנימיות, בנפשותינו… כיצד נעמוד בהן, זו שאלה אחרת לגמרי… מכל מקום, הקרב הזה רק החל עתה. אל תבקשו בשוֹרות-נצחון. וגם אם תשמעו, עליכם לחשוד כי הבשורות הללו באות רק כדי להניח את דעתכם… ההבדל בינינו וביניכם, לעת אתה, איננו כל כך דרמאטי… רחוק הוא מאד מלהיות כזה.

הבארון זקף גבותיו וקימט מצחו. – האמנם? – אמר, ספק נפתע, ספק מלגלג. – האם עלי לשמוח על כך? או שמא היה כאן איזה מקח-טעות? כלום כוונתך לומר, שהאופי היהודים אינו טעון תיקון. שהוא מושלם ומניח את הדעת? או שמא אתה סבור שהוא מסולף עד כדי כך, שאין טעם לקוות כי יחול בו שינוי? ועל כל פנים, לא שינוי בעתיד הנראה לעין?

– אדוני הבארון – שיסעו יעקב לפתע בהרמת קול, שהפתיעה אותו עצמו – באתי לביתך כדי לקבל משרה בפריס. אילו השיבותי על דבריך כדרך שאני רוצה להשיב, בוודאי הייתי מסכן את סיכויי אצלך. אבל אילו היינו עומדים, בשלב זה של השיחה, כבר אחרי חתימת הסבם בינינו, היתה לשוני חפשית יותר… נדמה לי שאמרתי כמעט יותר ממשה שביקשתי לומר.

ויעקב חזר ושקע בכורסה, מחייך חיוך של התנצלות.

– דרך המחשבה שלך מאד יהודי – אמר הבארון, – אבל האופן שבו אתה מבטא את מחשבותיך הוא, כנראה ישראלי, או ששוב אני טועה?

אחרי שתיקת מה הוסיף ואמר:

– המשרה נתונה לך, אדוני.

ומארשת פניו ניכר שהוא שמח לנהוג כך, בהפתעה, וכי הוא מצפה שהשניים יהיו מופתעים. וכשראה שאמנם פעלו הדברים פעולתם כפי שציפה (המבט שיקב ואריק נתנו זה בזה שימש לו הוכחה לכך), הוסיף ואמר: – את דבריך אשמע בפעם אחרת. עוד תהיה לנו הזדמנות להיפגש.

הנזיפה שנשתמעה מוויתורו היתה גלויה, ויעקב חשש כי מן הוויתור משתמע גם אי-אמון מסוים. על כן ביקש רשות לומר מה שהבטיח לומר.

– בבקשה – אמר הבארון – אם אתה עומד על כך, אני שומע אותך.

– רציתי לומר – פתח יעקב, מהסס – בקשר להערות שהשמעת על יהודים וישראלים… בקשר לציפיות, וכל השאר… רציתי לומר דברים, שכבר אמרתי אותם לסבי, בשיחות שהיו לי אתו באותו נושא… בערך כך: היהדות היא, בעצם, גולה. אפילו גולה-מרצון. זוהי צורת קיום מיוחדת ומוגדרת… ויש אומרים, פרטים, הבוחרים בה מרצונם… גם לא-יהודים, כמובן. אבל אצל היהודים זה שונה. העם כולו בחר כביכול, בצורת-קיום זו. באיזשהו זמן, בראשית ההיסטוריה שלו, הגה העם הזה רעיון מקיף, רעיון קיומי מסוים, ואותו הוא מגשים בדרך משלו… היהדות היא גולה… הייתי אומר יותר מזה: צורת-הקיום האנושית ביותר של בני-האדם גם היא גולה. האדם גולה תמיד, גם כשהוא בביתו ובארצו… הבדידות האנושית… הלבדיות של האדם… ויתכן שהיהודים גילו זאת לפני שהדבר נתגלה לאחרים, או שהוא רק עתיד להתגלות… והם בחרו באופן מוּדע… באיזו סטיכיה לאומית, אם אפשר לומר כן, הם בחרו בצורת הקיום האנושית ביותר… אולי מפני שהם אנושיים קצת יותר מאחרים; כלומר: הם גילו במוקדם, מה שכולם כנראה יגלו מאוחר יותר… אבל בעולם-התחתון, כלומר במציאות, האידיאה של הגלות קשה מאד להגשמה. היא טומנת בחוּבה סכנות. אפשר להגיע בה לניוון פיזי, לניוון מכל מיני מינים… ואז אינסטינקט-הקיום פועל פעולתו. אז מתרחשת הפסקה… פאוזה… ואז היהודים פונים לעבר המולדת הפיזית שלהם, ומבקשים בה אחיזה… זה קרה יותר מפעם אחת: גלות, שיבה, גלות, שיבה… כמו מכונית שאזל הבנזין ממיכליה, והיא פונה אל תחנת-הדלק… אבל ייעודה של המכונית לנסוע, לנסוע… אפילו את המונותיאיזם שיכללו היהודים בגלות, בבבל; לא בארץ-ישראל. והרי תודה שהיהודים צודקים כשהם סבורים, שהמונותיאיזם הוא ענין חשוב יותר מפרלמנט, ממשלה ומיניסטרים, או חקלאות… אינני יודע אם אתה מסכים לכך, אבל זוהי תחושתם של היהודים, תחושתם הבסיסית, כנראה… וכאשר הם שוהים פרק-זמן מספיק בתחנת-הבנזין שלהם – בקיום הגשמי של מדינה, חקלאות, ממשלה – הם שבים ומפליגים… הם גולים… מותר לך לומר, שאינם גולים-מרצון. מותר לך לומר שכופים עליהם… אבל הכפיה הזאת, הבאה מבחוץ, היא כפיה-חיצונית רק למראית-עין… ובאמת זוהי התגשמותו של הרצון הלאומי… הרצון האלהי, כפי שכמה מהם קוראים לזה… והבנזין שהם קיבלו בתחנה יספיק לעוד כמה מאות שנים של חגיגה רוחנית, מטורפת, יפיפיה, מרה ומתוקה… הכל, כפי שרצו וחלמו והתגעגעו עליו… וכאתה מדבר על הציפיות שלכם, על התקוות שאתם תולים בשינוי פרצופו הלאומי של האדם הישראלי החדש… על מה אתה מדבר, בעצם? בסך הכל אתה מסבר על ההפסקה הקטנה, על הפסקת-מסע קצרה. בתחנת דלק… זהו מה שרציתי להסביר, אדוני הבארון…

הבארון גרינהוט האזין בפנים קפואות, וכשסיים את דבריו, אמר רק זאת: – זהו סיוט אמתי, ואני מקווה שאתה מטורף.

ומיד החל מדבר על התפקיד שאמר להטיל על יעקב.

חוץ מן המוסד העצמאי של משפחת גרינהוט, שהיה משוכן בדירת משרדים נאה שברובע הששה-עשר, ושנועד לטפל בעניינים הישראליים (הגשת עזרה פילאנטרופית למוסדות ממשלתיים ופרטיים, מצד אחד, וכן ענייני השקעות ומסחר, מצד שני) היו שמשפחה נציגים משלה בכמה מוסדות-צדקה יהודיים באירופה. מקומו של נציג כזה, במשרד פאריסי מסוים, נתפנה זה עתה, והבארון תיאר לפני יעקב את התפקיד המיועד לו וביקש לדעת אם הוא סבור כי יוכל לעמוד במשימה.

– כקצין צבא בוודאי עסקת גם באדמיניסטרציה וגם יודע אתה להתהלך עם אנשים – סייע לו הבארון.

– מר אֶנגלסון ניהל משרד מצליח מאד של עסקי הוצאה-לאור – אמר אריק.

– טוב מאד, טוב – אמר גרינהוט. – אף אנחנו מרבים בפרסומים שונים. בתחום זה היה קודמך בור גמור; בכלל הסב לי האיש ההוא עגמת-נפש.

– מי הוא האיש? – ביקש יעקב לדעת.

– מיכאל רונן שמו – השיב הבארון. – אדם בעל כשרונות מסוימים, אבל פרימיטיבי מאד ובלתי נעים. נדמה לי שקיבל איזו עבודה ליד השגרירות, כדי שיוכל לסיים את הדוקטוראט שלו.

אריג ויעקב זקפו אזניהם והבארון המשיך בהבעת אי-רצון גלויה:

– בהיותו עובד אצלי, אמר לי שהוא מבקש לסיים עבודת דוקטור. קצבתי לו תמיכה מיוחדת לכך וגם דברתי עם אנשי הסורבון… והנה, אחרי כחודש ימים מסרו לי, שהאיש חסר כל השכלה וכי אין לו שום תואר אקדמי… הוא פשוט ביקש להונות את שלטונות האוניברסיטה, השתמש בעזרתי ובשמי, כדי לרכוש תעודת דוקטור ללא כל בסיס… בעצם, פיטרתי אותו. כדי שלא להעליבו בפניו, ביקשתי מן שגרירות שיקחו אותו ממני… אנשי הסורבון סיפרו לי שאין זה מקרה ראשון. אמנם יש כמה סטודנטים מישראל, שהם נפלאים. ממש נפלאים. אבל מקרים כמו מיכאל רונן אף הן מצויים. וזו בושה גדולה.

השניים לא הגיבו ועברו לדון בפרטי העבודה, שיעקב אמור היה לקבלה לידיו תוך ימים אחדים.

40 מכתב אל רותי

למחרת בבוקר דפקה משרתת-הבית הזקנה על דלת חדרו של יעקב, ובידה חליפת בגדים, זו שנזדהמה בליל-ההילולא לפני כמה ימים. החליפה הובאה עתה מן הניקוי, והיא שאלה היכן יצווה האדון להניחה; וכן הושיטה לו פיסת נייר ואמרה, כי בעלי-המכבסה מצאו דבר זה מצומד בסיכה אל הכיס הפנימי של הבגד. הוא נטל מידה את הפתק ומצא כתוב עליו: “אדון יקר, היה לי העונג לשוחח אתך בנשפיה שאצל הצייר תֶמיסטוקלֶס. אינני בטוח כי תזכור את שיחתנו, מפני שהיין נתן אותותיו גם בי גם בך, אדוני. אבל אני משתוקק מאד לחזור ולהיפגש אתך. מדבריך למדתי כי הנך משורר ישראלי וקצין צבא, וכי נטלת חלק במלחמות המפורסמות שלכם. כאיש עתונות וכמעריצם של אמנים יש לי ענין רב לשמוע מפיך, בנסיבות מתאימות יותר, פרטים רבים, ככל שתואיל בטובך להסכים ולהשמיעם, למען קוראי עתוננו”. על החתום בא שם בלתי ידוע ליעקב – אטיֶין סוניֶה. ואחריו הפצרה נוספת: “אנא, אל תסרב!”. מצדו השני של הפתק היו מודפסים שם האיש וכתובתו.

באותו יום, בשעות אחר הצהרים, עמד אריק לצאת את צרפת ולחזור לישראל. יעקב ישב אל שלחנו, קירב אליו את דפי הנייר ונטל עט בידו. למי יכתוב? מספר מכריו היה רב למדי, אך מי הם האנשים שיש חובה כל שהיא לכתוב אליהם? הישאל לשלומה של רותי, אלמנתו של חברו למחתרת? היא תהיה מופתעת יותר משתהיה שמחה; ואפשר שיעורר בלבה הרהורים, שבשום פנים לא היה חפץ לעוררם עתה. אשה צעירה זו, שמכת-גורל אכזרית כל כך הונחתה עליה לפני עשר שנים, איבדה אותו חוש מציאות שפעל בקרבה כל זמן שבעלה היה מצוי על ידה. מאז נפל במלחמה לא שבה לקדמותה. לכאורה היו ענייניה סדורים יפה; בכל חודש היתה מקבלת קצבתה ממשרד-הבטחון; בנה היה תלמיד טוב, שירש מאביו כשרונות וסבר-אופי המחבבים אותו על כל רואיו; היא עצמה, לאחר שעברה לגור בירושלים, בסמוך לקרובי משפחתה, סיימה חוק לימודיה בסמינר למורים והיתה מחזיקה במשרה, ועבודת ההוראה לא הותירה לה הרבה פנאי להרהורים של בטלה. ואף על פי כן היתה פורצת בבכי כל אימת שנזדמן לביתה מישהו מחבריו של בעלה. איש לא האיץ בה במפורש לחזור ולהינשא, אבל הכל היו תמהים על שנערה נאה וצחקנית כמותה, אינה מתאוששת ותרה לה בן-זוג. כשנתאלמן יעקב היו כמה אנשים סבורים כי מן הראוי לזַמן אותם יחדיו, באחד הימים. סבורים היו כך מפני שיעקב הרבה להתעניין בגורלה וסייע לה בתחילת ימי אלמנותה. והיא, מצידה, היתה מדברת בו בחיבה. אבל כשראו מה דרך-חיים בחר לו, לאחר מות אשתו, שוב לא היו מצפים לזיווג זה.

אף שהיה יודע הרהורים של מכריו, החליט כי מכאן, ממרחק אלפי קילומטרים, אפשר לו, ואפילו חובה מוטלת עליו, לכתוב אל רות. הוא רשם כמה שורות של ידידות וחתמן במעטפה.

41 ההלכיב"א

ההסתגלות אל החיים החדשים היתה מלווה נעימות ונחת. בעל האיטליז כבר היה יודע אילו חלקי בשר אהובים עליו. את העתון שבחר לקרוא בו הושיטה לו בעלת הקיוסק בלי שיצטרך לנקוב בשמו; ויעקב היה אסיר תודה להתארגנות השקטה הזאת.

העבודה במשרדי “האגודה הכוללת לסיוע כל-יהודי במערב אירופה” (שם מסורבל, שבא לעולם כשהתאחדו שתי אגודות קודמות: “האגודה הכוללת לסיוע” ו“האיגוד הכל-יהודי במערב”) היתה קלה ונעימה.

יעקב היה יודע בדיוק מה מבקש הבארון גרינהוט במקום זה (השגחה על כך שהמוסד לא יקנה לו דריסת-רגל בתחום פעולתם של מוסדות אחרים, שבהם היה הבארון עושה כבתוך שלו) וכן היה יודע מה שמדינת ישראל מבקשת כאן (בטחון, כי המוסד לא יארגן מגבית-כספים מפרדת ויסתפק במה שיראל מקציבה לו מן המגביות הנערכות בחסותה או בהשראתה, על ידי מוסדות אחרים, שבהם היא שלטת-יחידה).

לאחר שבוע אחד נתחוור ליעקב כי יש רק נפש אחת בלבד בכל חדרי המוסד הזה, העושה מלאכתה בתום לבב; הלא היה נערת-הטלפון. שמה היה רֶנֶה והיא בחורה בתחילת שנות השלושים שלה, חטוטת פרצוף, שׂערה פרוע ומסרב להיכנע למסרק, ואפילו ברתמת אבזמי-המתכת, – שלושה במספר היו בראשה, – היה מתמרד. היו לה כתפיים רחבות, שדיים גדולים כשדי מינקת ומתניים צרים ונוקשים כמתני סַבל. בריאות גוף זו היא שחילצה אותה, בעודה בחיים, ממחנה ריכוז גרמני בימי המלחמה, בעוד אביה ואמה ושני אחיה מתים על פניה. כיתומת-מלחמה נאספה אל המוסד יהודי בצרפת ומשם יצאה, כשמקצוע הטלפון בידה, מצוידת לקיים את עצמה בעולם. כדבר המובן מאליו נתקבלה לעבוד במוסד-חסד יהודי ובחרוף-נפש של תמימי-דרך היתה עושה מלאכתה ליד המִרכֶּזֶת הקטנה. תמיד היתה בהולה לקשר את הקווים, כאילו היתה גאולת העולם תלויה בדבר; ומתוך עצבנותם של אנשים ישרים, שהפשרה רחוקה מליבם ואין נפשם פנויה לדברי-בדיחה, היתה מזעיקה את הפקיד שנדרש לשיחה, ושתמיד לא היה מצוי בחדרו וליד שלחנו, אלא דווקא בחדרו של פקיד אחר. קולה הגדול, המבורך בכוח-חדירה בלתי מצוי, היה מהלך על פני החדרים כל היום כולו, נוקב בשמו של פלוני, כשדברי תוכחה מרים ובוטים מלווים את האיש, הנחפז אל המכשיר שליד שלחנו, בקצהו האחר של המסדרון. יודעת היתה שבמוסד גומל-חסדים היא עובדת, ומתוך יסורים ועוני שעברו עליה גופה, משערת שכל שיחה טלפונית יש בה כדי להושיע נפש.

זולתה היו במשרד עוד שלושה פקידים, מלבד המנהל, הוא יעקב, בא כוחו של הבארון גרינהוט.

אחד מן הפקידים, מר הירשנזון, לא היה פקיד כלל אלא מתקן מכונו-כתיבה. מסיבות שנבלעו בנבכי-הזמן, ואיש לא ידע להסבירן כראוי, נקבע, שכל מכונות-הכתיבה הצריכות תיקון במשרדי הג’וינט של פאריס, במשרדי הקוז’אסור, במשרדי הסוכנות היהודית ולפעמים גם במשרדי-ועד הקהילה וחברה-קדישא דק“ק פאריס, היו מובאות לכאן ונמסרות לידיו של מר הירשנזון. יש סברה שהמכון לתיקון מכונות-כתיבה ב”האגודה הכוללת לסיוע כל-יהודי במערב אירופה" שוכן במקום הזה מפני שמספר החדרים שבמוסד גדול מן המספר הסביר של פקידים, שיש בכוחו של מוסד כזה להחזיק. ומאחר שנותרו שני חדרים ריקים (לאחר שהוקצה חדר אחד, גדול, לצורך אולם-המתנה, ועוד חדר למִרכזת-הטלפונים של העלמה רֶנֶה, חדר לכל אחד מן הפקידים ועוד שני חדרים למנהל) הועמדה האגודה בפני ברירה חד-משמעית: להודות בציבור שאין לה מה לעשות בשני החדרים הריקים (בכך להודות בחוסר-השחר של עצם קיומה) או להמציא, לאלתר, וללא כל צל של היסוסים, פונקציה נוספת, חדשה שתהלום את תפקידי האגודה ותעניק יעוד ברור לשני החדרים. בדרך זו, אומרים אנשים שהם מקורבים לענייני ההלכיב“א (אלו ראשי-תיבות שבה נודעה האגודה בציבור), נתגלגל ובא מר הירשנזון לכאן וקיבל שני חדרים. ומאחר שקיבל שני חדרים ויחד עם זאת היה פקיד בלתי-בכיר בהחלט (ומטעם זה לא היה זכאי להחזיק בשני חדרים אלא באחד בלבד) קיבל לרשותו עוזר, נער חרומף שאין לו מצח כלל וגבותיו עם בלוריתו נושקים אלו באלו ועיניו כחולות וקטנות ורעות והוא מפיל אימתו על כל אדם במשרד (אימה בלתי מפורשת, שהכל בושים בה ואינם מודים בקיומה; ומפני כן אין מפטרים אותו), זולת הירשנזון עצמו, שהיה פטרונו והביאו לכאן אי-משם בפרברי פאריס; והוא היצור הלא-יהודי האחד בכל המקום כולו. הירשנזון היה קורא לעוזרו בשם אנטֶק, אבל באמת היה שמו אנאטול. תפקידו היה לשאת את מכונות-הכתיבה מן המשרדים השונים ולהביאן לכאן ואחר כך להחזירן כשהן מתוקנות. בימים הראשונים, עוד לפני שבא יעקב לכהן במשרתו, מרובות היו המכונות הנכנסות והיוצאות מבית ההלכיב”א, אבל ברבות הימים נתמעט מספרן כל-כך עד מספרן כל-כך עד שאנטֶק לא היה זז כלל ממקומו שליד החלון, ולנגד עיניהם של עובדי המשרד היה מעלה משקל, פצעי פניו נעשים אדומים יותר ומבטו מפחדי יותר מיום ליום. הסיבה להתמעטות מספר המכונות נעוצה היתה בביאוגרפיה של הירשנזון. לפני שבא לעבוד במשרדי האגודה היה לו בית-מלאכה משלו לתיקון מכונות כתיבה, ברחוב שֶרש-מידי, ברובע השלישי. מקצוע זה למד, לדבריו, אצל הגרמנים, באחד המחנות שהיה כלוא בהם בימי המלחמה. ואף על פי שהבריות לא שמעו מעולם על גרמנים שטרחו להקנות מקצוע לכלואי מחנותיהם, האמינו להירשנזון על דברתו והביאו לו מכונותיהם לתיקון. אבל מי שעשה זאת פעם אחת לא שב עוד לאותו מקום והירשנזון עמד עד מהרה על סף פשיטת-רגל. או אז באה לו הגאולה ממקום שלא היה מצפה לה. וכאן, במשרדי ההלכיב"א, מקווה היה להשלים מה שהחסיר אצל הגרמנים, וללמוד את המקצוע על בוריו. כוונותיו היו טובות אבל סבלנותם של משרדי הג’וינט, הקוז’אסור, הסוכנות היהודית וכו' פקעה עד מהרה והם חדלו מלשגר את מכונותיהם המקולקלות לכאן והיו מערימים על התקציב שברשותם ומקרצפים מתוכו סכומים לתיקון מכונותיהם במקומות אחרים שבעיר. וכך נפטר אנטֶק מכל טירחה. אבל הירשנזון לא היה בטל ממלאכה. במקומות שונים בעיר, שבהם היה מבקר בשעות הבוקר המוקדמות, מצא לו מכונות-כתיבה לתיקון, היה מביאן במו-ידיו ומחזירן למקומן. ואת שכר-מלאכתו היה משלשל לתוך כיסו, מבלי שאיש יתן דעתו על כך. הכל היו שמחים על ששני החדרים המיותרים רוחשים פעילות וחיים יותר מכל שאר חדרי האגודה, והרושם שהם מטביעים בלב המבקר המקרי, המזדמן לכאן, הוא רושם טוב, פרודוקטיבי וקונסטרוקטיבי.

בבוקר היה הירשנזון מופיע במשרד, לבוש מעיל גברדין דהוי ולראשו מגבעת-לבד אפורה. בתנועות נמרצות, זריזות, ההולמות משום מה את גילו הבלתי מוגדר (בן ששים, אמרו פקידים; אבל העלמה רֶנֶה אמרה להוא כבן ארבעים; וטעמה ונימוקה עמה) היה מניח את המכונה שהביא על שולחן העבודה, פושט את מעילו ותולהו בקפידה על קולב, מעשה ידיו של הירשנזון, אומן-היד הזריז; אחר כך היה מסיר כובעו ותולהו מעל למעיל. ואז היה שולף מפתח מכיס מכנסיו ופותח דלתו של ארון ברזל שבו היו סדורים בגדי העבודה שלו, שלושה במספר; כובע-בד של חיילי לגיון-הזרים, חלוק-בד אפור, רכוס בשפעת כפתורים ובתי-שרוולים שחורים, תפורים כשני צינורות-בד, שגומיה מהדקת אותם בסמוך לכתף ובסמוך לפיסת כף היד. כשסיים מלאכה זו היה זוקף קומתו וקורא בקול לעבר החדר השני: ומן הצד ההוא, מאצל חלונו, הנשקף לרחוב, יושב על אדן-החלון, היה אנטֶק-אנאטול משיב קצרות: ici! – כתלמיד ממושמע בכיתת בית-ספר. ובכך היה מסתיים המגע בין השניים למשך כל היו כולו. את מנת-התה שלו ואת הכריכים היה כל אחד מהם מושך לפינתו, במרוצת היום, ולועס ביחידות.

שני הפקידים האחרים היו עורכי-הדין פלוצקר והסטודנט הישראלי עמנואל אביבי. פלוצקר שימש יועץ-משפטי למוסד ואביבי היה פקיד כללי לעבודות שוטפות. אף על פי שלכל אחד מהם הוקצה חדר משלו, היו השניים שרויים תמוד יחדיו, פעם בחדרו של פלוצקר ופעם בזה של אביבי והדלת מוגפה עליהם. למועצת-שניים זו היה מצטרף, לעתים קרובות, מנהלו הקודם של המוסד, הוא מיכאל רונן, שהיה מוסיף לבוא לכאן לעתים מזומנות ולהסתגר עם חבריו-לשעבר בחדרם.

העלמה רֶנֶה היתה סבורה שבמועצה זו נידונים ענייניה כבדי-המשקל והמכריעים ביותר של ההלכיב"א, וכל זמן שלא נדרשו אל הטלפון היתה נוהגת בהם יראת-כבוד קודרת ושתוקה. הירשנזון לא התעניין כלל לדעת במה טרודים שותפיו-לדירה והיה מסתפק בכך שאין הם פורצים לרשותו שלו. ואילו אנטֶק-אנאטול היה מלווה אותם במבט אטום, מתחת למצחו-שאיננו-מצח, בחלפם על פניו המסדרון, ממקום שבתו על אדן-החלון.

רק יעקב התאמץ, זמן מה, לרדת לסוף התעלומה, ולתמהונו הרב נתחוור לו הדבר עוד בימים הראשונים לשבתו כאן. גילוי-לבו התמים של הסטודנט עמנואל אביבי גרם לכך. ואולי לא היתה זו תמימות כלל, אלא תכסיס מכוון וערמוני מצדו.

עמנואל אביבי בא לפאריס לפני כשלוש שנים, ללמוד מתמטיקה ופילוסופיה בסורבון. גבה-קומה היה, רזה להבהיל וכתמי-אדמומית חולניים בלחייו הנפולות. מן האוניברסיטה בירושלים הביא המלצות שהעידו עליו כי הוא פֶנומאן וכי יש לסייע בידו ככל האפשר. נספח מן השגרירות נטלו תחת חסותו והמציא לו משרה אצל ההלכיב"א, ורשות מיוחדת ניתנה לו להסתלק מן המשרד בשעות ההולמות את צרכי הלימודים שלו בסורבון; ולמנהל – מיכאל רונן הנזכר לעיל נאמר לבל יכביד עליו ביותר בענייני עבודה.

עד מהרה – סיפר עמנואל אביבי ליעקב, בשיחה הראשונה שנזדמנה לידם – שמע מפי מיכאל רונן, הוא המנהל, כי הלז אף הוא מכין עצמו לקבלת תואר דוקטור במדעי המדינה. כלום לא יוכל אביבי לסייע בידו מעט?

אביבי הסכים, כמובן, מפני הנימוס, אבל כשהבין למה הוא מתבקש, כבר היה מאוחר לסרב ולהיסוג. מיכאל רונן מבקש היה שאביבי יעשה למענו את הדיסרטאציה כולה, החל מאיסוף החומר וכלה בכתיבה ובחיבור נאום-הגנה על הדוקטוראט.

– וזה הדבר שבוא אני עוסק כל שעות עבודתי כאן, עד היום הזה – סיים אביבי את סיפורו.

אלא שמיד נתברר כי אין זו אלא מחצית הסיפור.

– ומה עניינו של עורך-הדין פלוצקר לכאן? – ביקש יעקב לדעת.

– אה – אמר יעקב אביבי, מוכן ומזומן לספר דבר אשר נשתכח לרגע מלבו, – עורך הדין פלוצקר למד משפטים בריגה, לפני המלחמה, ובאמצע הסמסטר האחרון שלו פרצה מלחמת-העולם, – הסביר אביבי בנחת. – והנה, עכשיו, לפני שהוא עולה לישראל, רוצה היה אף הוא לקבל תואר דוקטור בסורבון. ואף בידו אני מסייע, לפי בקשתו, ככל יכולתי.

דומה שלא לשווא המליצו אנשי האוניברסיטה בירושלים על כשרונותיו של עמנואל אביבי. שכן אין לשכוח כי באותה שעה עצמה היה שוקד על לימודיו שלו וקוצר ציוני “מעולה” בכל אחת מן העבודות הסמינריוניות שהשתתף בהן, גם במתמטיקה גם בפילוסופיה יעקב נתמלא רגשי הערצה עמוקים לבחור הצעיר והיה מתברך בלבו שהוא עומד בראשו של מוסד המעסיק עובדים בעלי רמה כזו ובעלי שאיפות נמרצות כל כך, השוקדים על תקנת עצמם ואינם פוסקים מלשכלל את השכלתם ואת ידיעותיהם. עכשיו, שהיה משבח בלבו כל אחד מן פקידים, הצטער על שנבצר ממנו לרחוש חיבה גם לעורך-הדין פלוצקר. איש מסוגר בתוך עצמו היה פלוצקר, נימוסיו אין בהם דופי ואפילו מאור-פנים מסוים היה לו, אף שלא נתבטא בחיוכים. סבר של השתתפות-בצער-הזולת היה נסוך תמיד על פניו וכל אימת שנתקלת בו, התחלת חש כי אמנם אתה שרוי בצרה גדולה; שאם לא כן – מהוה דבר שמעורר בפלוצקר רחמים גדולים כל כך למראה פניך?

בקצה המסדרון של ההלכיב"א היה מצוי עוד חדר אחד, אלא שבעיה זו פתר קודמו של יעקב, מיכאל רונן, בחכמתו. את החדר הגדול חילקו במחיצת עץ-לבוד לשלושה מדורים: האחד – לעשיית צרכים; השני – מטבחון מצויד במיחם חשמלי, בצנצנות תה, קפה וסוכר ובמערכת כוסות וצלחות, כפיות וסכינים, כיאות לך משרד המכבד את באיו – ואת עובדיו.

– בלגימה. המדור השלישי, הגדול שבכולם, היה כעין מלתחה או חדר-הלבשה. מכל מקום היו בו ספה וארון-בגדים ושרפרף מרופד עם מערכת-חימום מיוחדת לימי החורף ומערכת קירור, לימי הקיץ. שמה היתה העלמה רֶנֶה הולכת כחמש פעמים ביום לחזק את אבזמי-המתכת של שערותיה המתמרדות, מול הראי הקבוע ליד הספה. שמה היה הירשנזון הולך לרחוץ ידיו, לפני כל ארוחה; וכיוון שהיה לוקה באולקוס עלה מנין ארוחותיו לחמש ליום, לכל הפחות. האחרים הלכו שמה אף הם לשאוב להם רותחים מן המיחם ולשאר עניינים המתבקשים לאדם במשך היום. גם אנטֶק-אנאטול היה צונח, לעתים בלתי קבועות מראש, מעל אדן-החלון שלו והולך לאותם מקומות; אלא שהיה משתהה שם, לפעמים, שעה ארוכה מאד, והעלמה רֶנֶה, שהיתה משרבה לבקר באותו חדר יותר מן האחרים, היא לבדה היתה מצליחה לחלץ אותו מן המקום, ובצאתה היתה מחזירה אף אותו אל סדנתו. הוא היה שב אל החלון ושוקע בהזיותיו והיא פונה אל מִרכזת-הטלפון, מפשילה שמלתה ויושבת על כסא-המתכת ומרכיבה את מערכת-ההאזנה על ראשה. מערכת זו היתה בבחינת אבזם רביעי בשערותיה. אלא שבמקום להשליט סדר בתסרוקתה היתה מרבה את המהומה.

ולבד מכל אלה היתה, כמובן, מתנהלת במשרדי ההלכיב"א העבודה הסדירה של המוסד; זו העבודה שלשמה קמה האגודה, העבודה שהושקעו בה מאמצים, כספים וכוונות מרובות ושונות, המפעילות לבו של כל מוסד באשר הוא שם.

כך נראו פני הדברים ליעקב בימים הראשונים, אך במרוצת הזמן נתברר שאין תוכם כברם.

חוץ מן העבודה שנעשתה במוסד, ושסביבה חגו מעשיהם של העובדים לסוגיהם, היה עוד ציר אחד סמוי, שהניע מעגל נוסף בדירה המפוארת אשר ברובע הששה-עשר של פאריס. הציר הזה היה – אם אפשר להתבטא כך לגבי יצור אנושי חי – גלום באישיותה של העלמה רֶנֶה אשר על הטלפון.

– כל מה שאני דורשת מאדם הוא, שיהיה נקי. אינני סובלת ריחות רעים ולכלוך – אמרה רֶנֶה בהזדמנויות שונות. ואמנם אמת דיברה, אמת פשוטה, ככל דבר אחר שאמרה אי-פעם. לכלוך וריח רע לא היתה סובלת. כל השאר היתה אוהבת אהבה כנה, פשוטה, יציבה ומתמדת, בלתי-נדלית. בעלת יצרים עזים היתה רֶנֶה ולא בה האשמה. כך יצר אותה הבורא, שכוונותיו נסתרו מאתנו. שכן, אילו היו כוונותיו גלויות, היה מקום לשאול למה לא ברא אותה מכוּונת יותר לאותם דברים, שבהם נתנה את כל מעייניה. אם נתכוון הבורא להביא לעולם יצור שכולו אשה, מלוא כל העין, למה עשה את כתפיה רחבות וגרמיות כל כך, ואת ירכיה צרות ונוקשות כל כך? ואם נתכוון להביא גבר לעולם, למה העניק לה שדיים ענקיים, שופעים ומנקרים כל עין?

– מה יש לי בחיים מלבד זה? – היתה אומרת ועיניה זולגות דמעות של רחמים על עצמה. – אנשים אחרים יש להם הורים, יש להם אחים ואחיות, בית ומשפחה, בעל וילדים, אבל אני, מה יש לי בחיים? רק המעט הזה, שאני אוהבת כל כך… למה שאתבייש? אני אוהבת מאד את העניין הזה… אסור לאדם לרצות משהו בחייו? שום דבר? הכל לאחרים?

כך היתה רֶנֶה מסבירה את עצמה בפשטות. ועוד מעלה אחת היתה לה, שלא הבדילה בין אדם לאדם ונהגה בכולם מידה שווה של גילוי-לב וגמילת-חסד. הכל היו מובאים בסוד נשמתה הסובלת ואף על פי שהכל נטלו חלק בסודה, דורשת היתה שינהגו בה מידה של שמירת-סוד. כאב לה מאד אשר הוברר לה, למשל, שאנטֶק-אנאטול רמז להירשנזון על מה ששמע מפיה יום קודם לכן בחדר-המלתחה. או אז היתה נוזפת בו, בוכה על בוגדנות שבגד בה ומנדה אותו מחברתה לכמה ימים. מטעם זה עצמו נהגו הכל ברֶנֶה כאילו איש מהם לא שמע מפיה דיבור של כלום מעולם; וכאילו מימיהם לא היה להם שום שיג ושיח עמה – במלתחה או במקום אחר – לבד מענייני משרד. אלא נראה שגם נוהג זה לא היה לפי טעמה. בעצם דומה שהיתה מבקשת איזו מזיגה דקה מן הדקה בין שמירת-סודה לבין גילויו הפרוץ ביותר. וכך היו הירשנזון ואנטֶק, עמנואל אביבי ופלוצקר מתלבטים כל הימים בתחום עדין זה. וכל אחד פותר לו את החידה בהתאם למזגו. אנטֶק לא השכיל לפעמים לגבור על יצרוֹ ולעתים היה זורק לו להירשנזון, מעל אדן-החלון, הערה שהגיעה לאזניה של רֶנֶה, במִרכזת, והעלתה את חמתה. הירשנזון, לעומתו, נזהר מאד שלא להוציא הגה בענין זה במעמדו של שום אדם; אבל, כאמור, אף נוהג זה היה פסול בעיני רֶנֶה. מה שכיפר על עוונו של הירזנזון, בעיניה, היתה העובדה, שמכל אנשי המשרד היה הוא היחיד שנתייסר יסורי קנאה כאשר היתה העלמה מסובבת את המפתח בחור-המנעול של המלתחה ומסתגרת שם עם זולתו. סיבלו של הירשנזון היה הרגש האחד שאותו לא יכול להסתיר ושהיה רשום בתנועותיו, שנעשו בהולות יותר, בקולם של כלי-הבודה, שהחלו נופלים על הרצפה, מתוך ידיו.

עמנואל אביבי, אשר לפי השמועה היה להוט אחריה יותר מכל חבריו (לאחר שבפעם הראשונה כפתה עליו רֶנֶה את אהבתה בכוח שריריה) היה נוהג בה נימוס רב. מעולם לא רמז לה רמיזות אבל תמיד היה יושב על המשמר לקלוט רמיזותיה שלה. עליו היתה אומרת שהוא “היחיד שאיננו חזיר”. ואם גם לא פירשה דבריה, רשאי היה כל אחד מעובדי ההלכיב"א לפרשם לאור מעלליו שלו.

על היועץ המשפטי פלוצקר היתה רֶנֶה אומרת שאיננו בבחינת גבר כלל. אבל יותר מכן אמרה, ומפי פלוצקר עצמו אי אפשר היה לסחוט דבר ברור. מתוך כמה אמירות שפלט, אפשר להניח שסרב להענות לה ומפני כן העלה עליו את חמתה. אלא שהכל היו ידועים כי דווקא עם פלוצקר היא מרבה להתייחד יותר מאשר עם כל השאר; היה מי שהסביר זאת בקשיות-נוהגו עמה ובדקדוקי-עניות אכזריים שהיה מטריד אותה בהם בענייני עבודה; וכדי לפטור עצמה מנגישותיו ביקשה לעשותו בן-בריתה הקרוב ביותר. הסבר זה עלה בקנה אחד עם כל הידוע לנו על התכסיסים שבהם מחזיקות כמה בריות בחיים; ואף על פי כן נשארה ריקמת היחסים בין פלוצקר לרֶנֶה בבחינת תעלומה, כמעט ככל הדברים הנוגעים ביועץ המשפטי.

אין לומר כי יעקב שיער בנפשו, קודם שקיבל את המישרה בההלכיב"א, כי כאלה יהיו פני הדברים. אבל עכשיו, כשראה מה שלפניו, לא נהג כאדם מופתע. כמעט שמח היה על שנקלע למקום זה, שבו ניתן לו להתבונן במעשיהם של בני אדם. פעם בשבוע כתב תזכיר לבארון גרינהוט ופעם או פעמיים ביום שוחח עם משיהו בטלפון. העבודה האחרת נעשתה על ידי זולתו וככל הנראה יפה נעשתה, שכן לא טרחה שום בריה בעולם לערער על פעולה או על מחדל כל שהוא.

42 טבעו של המקום ההוא

בשובו לדירתו הקטנה, בשעה מוקדמת של אחר-הצהרים, היה שוכח את שראה ושמע במשרד והיה מתמכר לטיולי לילה ממושכים על פני הבולבארים, ביער-בולון או ברובע הלאטיני. פעמים חזר אליו זכר החלום שהיה מטריד אותו בישראל; החלום שבו נוכח לדעת כי הוא שרוי בפאריס, ועדיין לא ביקר במקום ההוא. בהיותו שרוי ברחוב קטן, אלמוני, מאותם רחובות הקרויים “הנערים הטובים” או “הנערים הרעים”, או “האבות הלבנים”, היה מעיף מבט-אוהבים מתחנן בחזיתות הבתים, שהטיח מתקלף מהן, והוא שואל את עצמו, אם אין רגליו עומדות אולי, ברגע זה, סמוך למקום ההוא, ומאחר שנבצר ממנו למצוא את המקום, החל טורח להבהיר לעצמו מה מתרחש במקום ההוא.

– ובכן, – אמר בלבו – המקום ההוא עשוי בתבנית מקום שכבר שהה בו אי פעם בחייו, בשחר ילדותו. וכל אימת שאדם חוזר ומוצא מקום, או דבר, שכבר הוא ידוע לו ומוכר, מתחזקת בו ההרגשה כי אין טעות ואין מקום להתירא מפני סדר-העולם. מאחורי הכתלים והתריסים של המקום ההוא מתקיימים משאות-הנפש התמימים, שהכל מבקשים להשיגם. אלו המאורעות שרק לאחר מעשה מתחוור לך כי היו בדיוק המקרים שביקשת כי יקרו לך. במקום ההוא, מעבר לכתלים ולתריסים, יודעים האנשים כי זה קורה להם. אבל מדוע אינם צועקים מעוצמת החדווה?

ועוד תכונה יש לאותו מקום, שכל שוכניו הם אנשים שידעו צער נורא ומכאובים גדולים; צער ומכאובים שפסקו וחלפו כליל במקום הזה. ולמה אינם מגלים זאת לזולתם, לדומים להם? מפני שאם יוודע הדבר בעולם, שוב לא יוכלו אנשים כיעקב לשאת בעול חייהם ויהיו מתפתלים בגעגועים נוראים כל כך, עד שייספו מן העולם. מתוך רחמים על האנשים הללו אין שוכני המקום ההוא מגלים דבר. ולמה נגלה הדבר ליעקב? מפני שעליו לא ריחמו. לתומם האמינו כי יש בו כוח לעמוד בידיעה. וכדי שלא יתבדו, מתאמץ יעקב שלא להיספות.

וכן מצויות במקום ההוא תנועות מסוימות, שרק עינם של הזכאים לכך מבחינה בהן. פעמים תהיה זו תנועתו הקלה של תריס על צירו, תריס נפתח מכוח הרוח, שאינה מורגשת, ומגלה מבעד לסדק קטן אפלוליותו של חדר רוחש זמזום; זמזום שרק מהלך-הזמן כביכול מסוגל להעלות באוזן. ופעמים תהיה זו תנועתה הפתאומית, חסרת-הפשר, של פיסת נייר העולה ומתרוממת מכוח עצמה, כדי סנטימטר אחד מעל פני המרצפת, ומיד היא חוזרת וצונחת אל מקומה. אבל האיש הזכאי לכך כבר הבחין בה והבין, וכבר הוא אפוף פקעת של ידיעות שאבדו לו משכבר.

כל המתרחש באותו מקום הוא בבחינת אבידה חוזרת אל בעליה. לעולם אין שם מציאות של אקראי. וכל באי המקום ההוא הם אנשים המחזרים על אבידה.

43 העלמה רֶנֶה

זה כמה לילות קשה ליעקב להרדם.

לילה אחד עלה לפניו זכרה של העלמה רֶנֶה ולבו התחיל פועם בחזקה, כאדם שהתהילוהו בחשכה.

בין כתלי המשרד הקפיד ביותר שלא להחליף עמה דיבור מיותר. מעולם לא הניח לעובדים לנחש אם בכלל הוא ער למתרחש ואם אמנם נהיר לו מה מתרחש מתחת לחטמו.

כמה פעמים ניסתה רֶנֶה לקשור עמו שיחה ויעקב היה מקשיב לדבריה בהרכנת ראש ופוטרה בתשובה קצרה. בנסיונותיה להתקרב אליו בלט רצונה לבצר לה מקום בלבו של מנהל המשרד, ונעדר לחלוטין אותו להט גלוי ומגושם שבו שוחחה עם האחרים. דבר זה העלה את חמתו של יעקב, משראה כי עמדתו הבכירה במוסד מעלימה מעיני האשה היחידה שבכאן את ישותו כגבר.

בימים שהחלה רֶנֶה טורדת את מחשבותיו על משכבו עדיין היה יעקב מקפיד עמה במשרד על גינונים של רשמיות קרירה. עכשיו לא ידע כיצד יחזור בו, מבלי לאבד מעליונותו, שבסופו של דבר יתכן כי דווקה בה, בעליונות זו, יצטרך להשתמש בשעה שיבקש לכבשה לעצמו.

יום אחד מצא את עצמו יוצא ממשרדו שעה קלה לפני זמן הנעילה והוא משוטט בסביבות הכיכר הקטנה שבאוֶוני מוצרט, מקום שרֶנֶה עתידה לעבור על פניו בדרכה לביתה. הוא אמר להתקל בה ברחוב דרך מקרה ולהציע לה לסעוד יחדיו, כמו מתוך פיזור נפש, בביסטרו הקרוב. כשארכה לו השעה והיא לא יצאה מן המשרד, חש בושה וחימה, ועף על פי כן הוסיף לחכות. אנאטול יצא מן המשרד זה כבר וירד אל תחנת הרכבת התחתית; אחריו יצאו אביבי ופלוצקר, וניצבו בתחנה של אוטובוס, שקועים בשיחה. יעקב דחק עצמו אל מאחורי המשתנה שבכיכר והוסיף לצפות לעבר המשרד. עתה נותרו שם רק רֶנֶה והירשנזון. הוא שקל בדעתו אם יחזור ויכנס לבנין האגודה, כאומר ליטול ניירות ששכחם על שלחנו, ויפתיע את השניים. אבל כשהעלה בדעתו שהם כלואים, מן הסתם, במלתחה, נואש גם מן התכנית הזאת ועד מהרה גמלה בו ההחלטה להסתלק הפעם ממזימתו. סבור היה שבסמוך כל כך לעיסוקיה עם מתקן מכונות הכתיבה לא יעצור כוח להתגבר על הבחילה. אך כשפנה ללכת מצא עצמו צועד בכיוון ההפוך מן המקום שבו עומד ביתו. הולך היה לעבר מקום מגוריה של רֶנֶה.

דבר זה שהוא עושה עתה מסוכן שבעתיים; אם תגלה רֶנֶה – אפילו רק תנחש במעומעם – כי לא במקרה היא מוצאת אותו ליד חדרה, ידוע תדע, כי אותה הוא מבקש. ואז תבין ללא צל של פקפוק כי הזעפנות והריחוק שנהג בה כל הימים לא היו אלא תכסיס לפלס אליה דרך באמצעים אוויליים. למן אותו הרגע יהיה הוא, המנהל, היצור האחד במשרד, העושה מאמצים כמעט נואשים להשיג דבר שכל האחרים זוכים בו בנקל, אם לא בעל כורחם. יעקב שיער כי בריה שכמותה עלולה לנהוג – במצב דברים שכזה – באופן מפתיע, ולסרב לו מתוך תרועת נצחון. ולכך לא היה מוכן כלל ועיקר. חמתו בערה בו, הרעב הציקו והוא חש כי אילו נזדמנה לו רֶנֶה עכשיו, בין כתלי המשרד, היה קם עליה ומפטרה מעבודתה.

ואם כל זה היה מוסיף והולך לעבר דירתה. למרבה המזל נוכח לדעת כי מול הכניסה לביתה מצויה מסעדה וכי יכול הוא לשבת אל שולחן ולסעוד את לבו, בעוד הוא משגיח על המבוא שמעבר לרחוב.

כשעמד יעקב בסיום ארוחתו, ועיניו נעוצות במעלה הרחוב, ראה את רֶנֶה באה בגפה מעבר לפינה. הוא חיכה עד שתתקרב ובעמדה על סף ביתה קרא בשמה. היא נפנתה, מבוהלת, והוא נופף לה בידו ורמז לה שתקרב. רגע נייצבה רֶנֶה על עמדה, כאותו פר שעלה לזירה והוא מבחין לראשונה בטוריאדור המניף לעברו את פיסת-הבד האדומה; ומיד עקרה רגלה ושעטה על פני המרצפת לעבר המסעדה. בסמוך לשלחנו נעצרה, מחייכת. בעיניה ראה יעקב זיק ערמומי.

– כאן את גרה? – שאל יעקב במאור פנים.

– פה, למעלה, – הורתה בידה לעבר הקומה העליונה.

– באמת? – אמר. – סביבה שקטה יש לך… והנה אני אכלתי כאן היום… אולי שלי אתי כוס קפה?

עכשיו לא היה צל של ספק כי רֶנֶה הבינה.

– אולי יותר טוב שתעלה אלי ואני אכין לך קפה מצוין – אמרה.

יעקב קם ובלא אומר הלך אחריה. במעלה המדרגות היה מביט בשרירי רגליה והיה חש כיצד לבו פועם וראשו מתרוקן מכל מחשבה. אחר כך ירדה רֶנֶה לארנקה, הוציאה מפתח והדלת חרקה ונפתחה אל אפלוליתו של חדר, שריח סבון עמד בחללו. לאחר שנעלה את הדלת מבפנים, החזירה אליו את פניה, מצאתו עומד במרכז החדר ומביט בה, קרבה אליו לאטה, כרכה זרועותיה סביב גופו והצמידה את פיה אל פיו. טעם נקי ללא דופי עמד בחלל גרונה; שדיה לחצו על חזהו והוא נחלץ מחיבוקה לשאוף רוח.

– מה הבעיות, מֶסיֶה מלאכי? – שאלה רֶנֶה.

44 יעקב מייעל את תהליכי העבודה בההלכיב"א

עם כניסת החורף ערך הירשנזון ביקורת יסודית ושיפוצים במערכת החימום של המשרד ובכל מקום שלא נחה דעתו ממנו העמיד תנור חשמלי נוסף. כשביקש לקבוע תנור נוסף גם בחדר-המלתחה נזף בו יעקב והודיעו שלא ירשה שום בזבוז בההלכיב“א. המלתחה היא מקום שאליו נכנסים העובדים לרגע קטן, ליטול להם תה או להוציא מעיליהם מן הארון. אין שום צורך בתנור במקום אשר כזה – פסק יעקב ולא יסף. הירשנזון ניסה לטעון כי ביקש לנהוג לפי הנחיות קודמו של יעקב, הוא מיכאל רונן; אבל מיד הוסיף כי הוא מסכים עם דעתו של האדון המנהל, וכי אמנם מן הראוי לקמץ בהוצאות וכי מוטב שכסף זה עצמו, שהיה נשרף לשווא בתוך התנור, ישמש למטרות נעלות יותר, ההולמות את תפקידי ההלכיב”א ומשימותיה.

נוסף לפרט זה, שבו הנהיג יעקב חידושים ושינויים לגבי ההליכים של קודמו, קבע עוד מנהג שיש בו כדי לייעל את העבודה ולהחישה. מעתה ואילך – אמר – יהיה מכתיב את מכתביו באזני רֶנֶה, והיא תדפיסם על מכונת-הכתיבה, תחת אשר עד כה נהגו לרשום את המכתבים על פיסות נייר ולתיתם לעמנואל אביבי שיתקתק אותם על המכונה. אביבי יש לו יעודים ותפקידים אחרים – אמר יעקב. וכן נקבע כי שעה שרֶנֶה רושמת מפי המנהל את מכתביו, יהיה אביבי מצוי אצל מרכזת-הטלפון ויקבל את השיחות. הסדר זה פגע קשה בהתקדמותו של עורך-הדין פלוצקר בלימודיו וגם שיבש לא מעט את קצב ההישגים בהכנת הדיסרטציה לדוקטורט של מיכאל רונן, שעדיין לא הניח ידו מן ההלכיב"א ומן הביקורים אצל עמנואל אביבי. אבל החלטתו של יעקב היתה נחושה ולשום אדם לא נמצא פתחון-פה לומר דבר כנגד תיקונים, שתכליתם שיפור וגידול מתמיד בשעור-ההספק של מהשרד. בלשון זו נרשמו הדברים בפרטיכל שנועד לבארון גרינהוט.

יום אחד, לאחר שהכל כבר היו יודעים כי יעקב עורך הילולותיו עם רֶנֶה בחדר משרדו (והכל הבינו והסכימו שאין זה מכבודו של המנהל להתרוצץ לאורך המסדרון אל חדר המלתחה) דפק היועץ המשפטי, הוא עורך-הדין פלוצקר, על דלתו של יעקב ונכנס.

– לא נעים לי – מיעך פלוצקר פרצופו, ומעיניו נשקפו רחמים גדולים, כאילו עתיד הוא לבשׂר ליעקב דבר מותם של כל יקיריו גם יחד. – מאד לא נעים הדבר, מר מלאכי, הן תבין אותי, לא כן?

– מה אתה רוצה? – קיצר לו יעקב את הדרך.

– בענין הזה – גמגם פלוצקר בכשרון-שחקנים נוגע ללב – בענין הזה של העלמה רֶנֶה… ראיתי שיש לאדוני עניין בה; כלומר יחס אישי מסויים… ורציתי לומר שאני מצדי מבין זאת..

– זה כל מה שרצית לומר, פלוצקר?

– אינני רוצה להתערב… זה איננו עניין שלי, אבל רציתי לומר שאני מצדי מושך ידי ממנה לחלוטין… אני רוצה שזה יהיה ברור. מעכשיו אני מקבל את העובדה שאדוני מעוניין בה ואני עצמי מסתלק… רציתי לומר זאת, מתוך גילוי לב.

– יפה – אמר יעקב, להבא תבוא אלי רק בענייני עבודתך.

פלוצקר קם, גחן נכחו מתוך קידה, אבל כשראה שאין יעקב מביט בו הפנה גבו וצעד לעבר הדלת. – סליחה – אמר, כשהוא מחזיר פניו אל שולחן המנהל.

– טינופת – השיבו יעקב. פלוצקר העלה חיוך על פניו, כאדם ששומע בדיחה, אם גם לא מוצלחת ביותר, ויצא.

45 רֶנֶה תובעת לעצמה זר סיגליות

כשבא האביב ניטלה שלוותו. מבין העננים החלו מציצים, בשעת הצהרים, קרעים של תכלת; לא כאותה תכלת עמוקה שהיה זוכר משמי ישראל, אלא מין תערובת חלבית של תכלת פגומה; ואף על כן היה זה אביב של ממש; ברחובות הציעו אגודות קטנות של פרחי סיגליות ובנות פאריס החלו מתקלפות מפרוותיהן ומן הברדסים הצמריים ומגלות זרוע וורודה ומחשוף-צוואר לבן. בגן הלוכסמבורגי חזרו והציבו את הכסאות, שבימי החורף הוטלו ארצה וכוסו עלי שלכת ושלג. בכמה בתי קפה החלו מסלקים את הגגונים והסככות שעל המרפסות, ושוב היו בני אדם יושבים בחוץ, ואפילו בשעות הלילה.

מחלונו שבמשרד ראה יעקב כיצד נעשו תנועותיהן של הבריות ענוגות ורכות יותר, כיצד הפשירו פלגים בנשמת העיר ואפילו תנועת כלי הרכב נראתה כחוגגת ונחפזת אל איזה מקום של שמחה, אי-שם בחוץ, באזור הירוק המשתרע מאחורי הגגות השחורים, מאחורי המעשנות, שזו אחר זו פסקו מעשנן.

הוא הציץ בזגוגית החלון הפתוח, הנשענת אל הקיר ומשמשת לו כראי. פנים חוורות, נפוחות מעט, חרוצות קמט או שניים שלא ידעם עד כה, הביטו בו; פנים שדבר-מה ידוע ומוכר הושחת בהם ונסתלף. מאחוריו, על גבי כורסת-העבודה שלו, היתה רֶנֶה יושבת ובוכה. זה עתה אספה את תחתוניה מן הרצפה וכנמלכת בדעתה אם לחזור וללבשם, החליטה לתת אותם בארנקה. וכשכילתה דבר זה, ישבה והביטה נכחה ודמעותיה הגדולות ניגרות על לחייה.

– אף פעם לא נתת לי נשיקה – היתה דוברת כמו לעצמה – אף פעם… ועכשיו כל בחור קונה לבחורה שלו לפחות איזה זר קטן של סיגליות… ואתה, מה? האם בכלל חשבת פעם על דבר כזה?

הוא אילץ את עצמו לפנות לעברה. הדבר שאמר לעשותו עתה היה אולי האכזרי במעשים שביצע בה; ואף על פי כן לא יכול לגבור על נוחם-פתאום שעברהו. בצעד נחפז עשה את המרחק הקטן שבין החלון לבין המקום שבו היתה רֶנֶה יושבת, מדכא בלבו כל היסוס ואזהרה, גחן עליה, חיבק את כתפיה ונשק את פניה הרטובים, שאניצי שער המשתלשלים מראשה דבקו בהם. נשק וחזר ונשק, עת ארוכה, בלי אומר.

רֶנֶה הביטה בו שותקת, מבוהלת, מבקשת לכנס את אבריה הגדולים בפינה מפינות הכורסה. דמעותיה פסקו, דממה עמדה בחדר ויעקב ליטף את ראשה וחזר ונשק לה על לחייה, על מצחה ועל ראשה. ולפתע החלה רֶנֶה משמיעה חרחוּר יבש, קול שאדם משמיעו בשעת גסיסה. והחירחור גבר ונעשה כמין שירקה ריקה, עולה ויורדת. כתפיה היו רועדות והיא נאחזה בצפרני ידיה בשרוולו של יעקב, כחוששת לנפול. יעקב ביקש שתירגע ונזף בה רכות. זמן מה לאחר מכן פסק החירחור והיא חזרה ונשתתקה. הוא ניתק עצמו מעליה ושב אל החלון.

– הנה – אמר לנפשו – רגע של הזדמנות. עלי לשאת אותה לאשה. יחדיו נשקע אל המקום שבו הייתי נתון, על המזרון, בבית-המעצר, במשטרה, בין הקלושארים… הן זה המקום שאני מתפלל לו; לא כן? עלי לשאת אותה לאשה, וכל משאלות לבי מתמלאות… יעקב אֶנגלסון, יעקב מלאכי, קום ועשה מעשה של אמת… הנה, אתה קם ונושא אותה לך לאשה. התעשה דבר זה, או שלא תעשנו?… הגיעה השעה לדבר של אמת, מלאכי שלי.

ובידעו כי עוד מעט תפקע סבלנותו, ניתק ממקומו, קרב אל רֶנֶה הקפואה בכורסתו ואמר לה:

– אני עייף מאד, רֶנֶה. עייף מאד… ועכשיו לכי לך ואל שתשובי עוד אלי, לחדר הזה… לכי, רֶנֶה, שובי אל עבודתך. אנחנו לא נוסיף לעשות עוד את הדבר הזה.

רֶנֶה, כמו מצפה היתה לשמוע דברים אלה, קמה על רגליה, העיפה ביעקב מבט מתחנן מתחת למצחה ופנתה ללכת לעבר הדלת. לרגע נתעכבה, הוציאה מארנקה את תחתוניה, הפשילה שולי שמלתה והעלתה אותם על רגליה הארוכות. אחר כך היטיבה את קפלי תלבושתה, פתחה את הדלת ויצאה.

46 הירשנזון נושא לו אשה

יעקב נטל לו חופשה שנתית של חודש ימים, ובראשית הקיץ נסע דרומה.

שמח היה על הכוח שניתם ברגליו לשאת אותו מרחקים גדולים, מבוקר עד לילה, על פני הדרכים. שמח היה לקראת נהגים שעצרו והעלו אותו אל מושביהם, לשעשע את נפשם בדרך.

בלילה היה נופל על מיטת בית מלון רחבה ורכה ונרדם בלא הרהורים ובבקרים היה קם בהשכמה, רעב, שמח על העייפות שתבוא על לילה. הוא ידע עכשיו שבריחתו הילכת ומסתיימת. נופי הדרום של צרפת, שכמה מהם מעלים על הזכרון את גבעות השומרון, אף הם חיזקו בו את הידיעה שהמסע קרב אל קיצו.

פאריס היתה עיר ריקה בשובו אליה. למעלה ממחציתן של המסעדות היו נעולות. המכבסה, שבה נהג למסור את בגדיו, הכריזה בחגיגיות על Fermature Annuelle 5

במשרדי ההלכיב"א הקבילו את פניו כאילו יצא משם לפני מחצית השעה. ניכר היה שהעדרו לא שימח שום אדם ושיבתו לא הפריעה איש מלהתעסק בענייניו. אבל מקץ שעה אחת לשהותו בחדרו ביקש הירשנזון רשות להיכנס.

– אדוני המנהל – פתח ואמר בנימה קודרת, כדברו, – מבקש אני רושת לומר כמה מלים.

– בבקשה – אמר יעקב מבאור פנים וביקשו לשבת.

– העניין הוא בזה – הירשנזון סקר את תקרת החדר, את הארונות ואת החלונות, כאומר לשכור את המקום, או שהוא מתכוון להציע בו שיפוצים – הענין הוא עניינה של העלמה רֶנֶה… אני היה לי עסק של מכונות-כתיבה לפני שבאתי לכאן. עסק פרטי היה לי בשֶרש-מידי. והנה, ידוע, כמעט שפשטתי את הרגל… מפני שהייתי לבדי. אדם לבדו תמיד ייכשל. אתה יוצא מן החנות ואין מי שישאר לקבל פני לקוח, לענות לטלפון. אשתי מתה אצל הגרמנים, וגם הילדים… ובכן, באתי לעבוד כאן… אבל זה לא עסק בשבילי. אדם צריך להיות עצמאי. החלטתי להגיש את התפטרותי. זהו, אדוני המנהל, אני רוצה להגיש את התפטרותי.

יעקב מצפה היה להמשך ושתק. שאבל כשראה שדברי הירשנזון תמו, העיר לו שדבר זה ייתכן בהחלט, אבל מה עניין רֶנֶה לכאן?

– בעניין זה באתי לדבר אל אדוני – המשיך הירשנזון בשמחה – רֶנֶה דרושה לי…

– איחולי הלבביים לך, מר הירשנזון – אמר יעקב והושיט לו ידו.

הירשנזון קם, לחץ ידו של יעקב וחזר וישב: – רֶנֶה אומרת שביניכם הכל נגמר… זה דרוש לי לדעת, אדוני… הן יבין…

– נגמר; נגמר לגמרי ומעולם לא היה דבר, מר הירשנזון – הבטיחו יעקב.

– אני שמח לשמוע, אדוני המנהל… תודה. – שום התרגשות לא עמדה בקולו, אבל הוא התאמץ לדבר בהגבהת-קול, לצורך חגיגיותו של הרגע. – תודה לך… את הניירות, כלומר, את הפורמאליות, אפשר יהיה לסדר… אני תיכף ומיד מתכוון לכתוב, כמובן.

והוא קם, השתחווה ויצא בצעדים נחפזים.

אחר כך שמע יעקב מעמנואל אביבי כי מיכאל רונן עמד במבחן הדוקטוראט והתואר הוענק לו; אבל פלוצקר המסכן נכשל הפעם ויצטרך לעבוד עוד שנה בההלכיב"א.

הבעיות שעמדו עתה לפני יעקב היו כדלהלן: עליו למצוא נערת-טלפון חדשה וכן מתקן מכונות-כתיבה ראוי לשמו. ולעומת זאת ניתנה עתה ההזדמנות להיפטר מן הנער אנטֶק-אנאטול. ובכך יוסר מכשול מעל דרכה של ההלכיב"א, שעובדיה לא היו מסוגלים לפעול במלוא כושרם, כל זמן שאִיוּם מוזר זה, בצורת גוי קטן ומחוצף, היה מהלך ביניהם ומחריש.

47 בחזרה אל תֶמיסטוקלֶס

בימי החורף הירבה יעקב ללכת לתיאטרון והיה קורא בכתבי העת הספרותיים. הוא גם מצא במאים שהתעניינו במחזותיו של מיכאל תירוש, שהביא עמו מישראל.

קשריו עם הבארון גרינהוט איפשרו לו להשיג כמה מלגות בשביל ציירים ישראליים שבפאריס, ובאֵי מונפרנאס הישראלית ראו בו גומל-חסדים שאהבת-האמנות נר לרגליו ולבו פתוח. לפעמים גם העניק הלוואת קטנות לאמנים.

מוקף היה שפעת שיער תמיד; לגברים היו זקנים גדולים ובלוריות שירדו על ערפם ולנערות היו מחלפות רומנטיות, שנתלבטו על שדיהן או על גבן ולפעמים היה צורך להחזיק בהן ולהרימן קצת, כמו שבלי-שמלות, בשעה שביקשו לשבת על כסא. הלסביות שביניהן היו מסתפרות לפעמים א-לא-גרסון, ומגלחות את ערפן בתער, אם מעמדן היה מחייב דבר זה.

כשהיה בא אל צייר או פסל, היה מוצא בסטודיו, כמעט תמיד, נערה שתוּקה וזעפנית מכונסת באחת הפינות, מעיינת בספר או לועסת דבר מה; לרוב לא הוצגו הנערות הללו לפניו, שכן היתה מציאותן בסטודיו – מציאות דוממת, כשל רהיט – חלק מתפאורה שלא אופנה בימים ההם; אופנה שאחד מחוקיה הוא להתעלם לחלוטין ממציאותה המובנת מאליה של המוזה הפאטאלית השוכנת בחדר-המלאכה, הרווי תמיד סודות ורמזים אישיים בתכלית. מספר העבודות שהיו מראים לו היה תמיד זעום ביותר, מפני שרוב היצירות החשובות-יותר נלקחו למוזיאונים או שנמכרו; או מפני שחסרים האמצעים לקנות חמרים; ועל כן עוסק האמן רוב זמנו בסקיצות, שאותן הוא הורס על פי הרוב, מפני שפניו ליצירה מונומנטאלית.

הביקור היה מסתיים לפעמים ברכישה כל שהיא, ויעקב היה יוצא את הסטודיו כשבידו פיסת-נייר או גרוטת-הברזל, שהיו עוטפים אותה בנייר עתונים.

שמו הלך לפניו ושכרו היה בוז מסותר, לגלוג מאחורי הגב ושפעת ידידות עוברת על גדותיה.

במשרדו היה הטלפון מצלצל עתה כפי שלא צלצל מעולם, למן הבוקר ועד לשעת הנעילה הגיעו אליו הזמנות לנשפים, לביקורים בבתי-מלאכה ולפגישות בבתי-הקפה. ובאחד הימים צלצל אליו קול שהציג עצמו כצייר בשם תֶמיסטוקלֶס. שמוע שמע על הישראלי שוחר-האמנות יעקב אֶנגלסון מלאכי ושמוח ישמח לארחו בסטודיו שלו, ברחוב האדון-הנסיך. יעקב לא שכח את השם הרם הזה וזיכרה של המסיבה באותו מקום עמד חי לנגד עיניו. הם קבעו פגישה לאותו ערב.

תֶמיסטוקלֶס נתגלה כגבר גבה-קומה, ששיבה זורקה ברקותיו ופניו פני נער. היו לו ידיים גדולות, שאצבעותיהן ארוכות להבהיל ובשעה שהיה מדבר אל בן שיחו לא פסקו הידיים מלמשש, לחבק, ללטף ולמשוך בכל המצוי ממולן. הבעה עגומה היתה שורה על פניו וסבר ידידות מופלגת, חמימה, שרתה עליו כל העת. נתון היה במין התלהבות.

כשבא יעקב אל הדירה, שבמטושטש היו כמה מפריטיה זכורים לו, מצאה קטנה יותר ממה שזכר אותה. אבל גם הפעם היו מצויים בה אנשים רבים ויעקב הוצג רק לפני אחת משלוש או ארבע חבורות שהיו במקום. עוד הוא מבקש לקלוט שמותיהם הצרפתיים, האנגליים והסקנדינביים של הנוכחים והנה צעיר קטן-קומה וממושקף ניגש אליו, מושיט לו ידו ומחייך"

– האמנם לא תזכרני? – הוא תמה.

יעקב משיב לו על חיוכו אבל איננו זוכרו כלל. הוא מצטדק. ואז משמיע לו האיש הקטן – בפסוקים נמרצים, מדוייקים, המעידים על כוח זכרון מופלג – כמה דיבורים שרק מפיו של יעקב היו יכולים לצאת. והוא מבין כי לפני האדם שהצמיד לכיס בגדו אותו פתק, שבו נתבקש לחזור ולהתקשר עמו. זה האיש שבאזניו דיבר יעקב, בשעת שיכרות, על מלחמת השחרור הישראלית, על ספר שיריו ועל שאר עניינים. יעקב נתנצל על שלא צלצל אליו, והצרפתי מבטיחו כי אינו נעלב; הוא מבין לרוחו, אבל עכשיו בשום פנים איננו מוותר על שיחה רחבה, שקטה, שהוא משתוקק לה מאד. למעלה משנה עברה למן פגישתם הראשונה, אלא שהדברים לא נשתכחו מלבו. והרי ישראל וצרפת הן בעלות-ברית וציבור אנשי-הרוח הצרפתיים מבקש לדעת על אנשים כיעקב כל מה שאפשר לדעת. – חובתך היא, – אמר הצרפתי, – חובת אדם ישראלי למולדתו, להסביר את היהודי החדש של ישראל לעם הצרפתי ההולך בחושך. אנא ואנא.

שוב מקבל יעקב כרטיס ביקר והוא מתחייב לבוא לכתובת מסויימת ביום ובשעה מסויימים. והפעם יהיו הדברים כבדי משקל.

תֶמיסטוקלֶס מחלץ את יעקב מידיו של העתונאי וגורר אותו לחדר הסמוך, להראות לו מיצירותיו. נערה שוודית גובהה ובעלת בשר, לבושה שמלת-שק רחבה, הצונחת בקפלים על חמוקי גווה הדשנים, מתלווה אליהם בלא אומר ודברים, ובשעה שתֶמיסטוקלֶס מציב את בדיו בזה אחר זה, על כן-העץ הגבוה, מכנסת השבדית הוורודה את רגליה העבות תחתיה ורובצת על השטיח בדממה, ככלב-רועים ענקי האורב מפינתו בשקט, כל זמן שאין פוגעים באדוניו.

48 דו-שיח לאור הזרקורים

אֶטיֶין סוניֶ ה, הוא העתונאי הצרפתי, התייחס אל הענין ברצינות רבה. כשבא יעקב לדירתו מצאו בחברת מזכירה, שעתידה היתה לרשום את השיחה בסטנוגרמה; כן היה שם מכשיר-הקלטה, שאף בו עתידה השיחה להרשם, סוניֶה הכין בכתב שורה של שאלות וכן הביא אל השולחן כמה ספרים, בהם ייעזר – לדבריו – בשיחה, כשתהיה השעה כשרה לכך.

– ועכשיו – אמר, בלא לאבד זמן (המזכירה הושאלה לו מטעם עתונו רק לשתי שעות) – אקדים באזניך כמה מלים של מבוא.

הוא השתעל, פנה אל מכשיר ההקלטה.

– ובכן, מר יעקב אֶנגלסון-מלאכי, שמח אני שנענית לבקשתנו לענות על כמה שאלות, שתכליתן להבהיר את עולמו הרוחני של הישראלי החדש, את הרגע הנפשי שמתוכו ועליו הוא פועל ומגיב, במישור המדיני, הצבאי, וכן במישורים האחרים, שיש בהם כדי להסביר ולצייר את דמות דיוקנו הרוחנית על רקע המאורעות הדרמטיים של ההיסטוריה היהודית בכלל ושל ההיסטוריה הישראלית, בת-גילך, בפרט.

וכאן מיהר וטרק את המפסק של מכשיר-ההקלטה, ופנה אל יעקב: הנה, ראה את רשימת השאלות.

יעקב נטל מידו את הנייר ושעה ארוכה היה מעיין בו. וכשהופעל מכשיר-ההקלטה שנית והמזכירה נטלה את עפרונה בידה, פתח סוניֶה וקרא מן הכתב:

– מר אֶנגלסון-מלאכי, אתה חיית במדינת-ישראל בתקופה הגורלית ביותר של התהוותה, למן שנות העשרים של המאה ועד לזמן שאנו עומדים בו. אתה היית עֵד, בימי ילדותך, להתנגשויות הראשונות עם השלטון הבריטי ועם הערבים. בימי נעוריך נטלת חלק בפעולות המחתרת היהודית ולבסוף נלחמת במלחמת השחרור וכן במבצע סיני. התוכל להבהיר לנו את יחסך האישי אל האנגלים והערבים?

השתעל יעקב ופתח: – אין שום דמיון בין יחסו של הישראלי לאנגלים לבין יחסו לערבים. כשהייתי ילד שיחקתי עם חברים ערבים ברחוב שלנו, דיברתי בלשונם ויחד עמהם הייתי מיידה אבנים בשוטר הבריטי שהיה מזדמן לסביבותינו בחיפושיו אחרי בית-זונות. הערבים היו בני-דודינו, לפי הכתוב בתנ"ך. הם היו “כמעט בכלל לא גויים”, כפי שהיתה אמא שלי אומרת; בעוד שהאנגלים היו זרים לחלוטין. צבע עורם בהיר והשמש היתה הופכת אותו לאדום ומודלק. הם היו מחזרים אחרי נערות יהודיות והדבר היה מעלה את חמתנו. גם אנחנו וגם הערבים היינו “נייטיבס”, ויחדיו שנאנו אותם. כאלה היו פני הדברים עד לשנת 1929 – לגבי המבוגרים שבנו; ועד לשנת 1936, לגבי הצעירים יותר. שני התאריכים שהזכרתי הן השנים שבהן פרצו מהומות בארץ-ישראל. התאריכים הללו קבעו תודעה חדשה לגמרי בהכרתי. ממרפסת ביתנו ראיתי במו עיני כיצד מוכר-משקאות ערבי, שהיה בא במשך שנים לשכונתנו ופרנסתו עלינו, דקר באולרו – האולר שבו היה מחתך לימונים כל השנים – את העגלון הזקן של רחובנו, חזור ודקור, בפניו, בגבו, בחזהו, כשעל פניו של הערבי מבע מטורף של התלהבות. מאז אני רואה בערבי – בעל-כורחי, מתוך התקוממות ובושה על הרגשנות של תפיסתי זו – מין פרא-מדבר מסוכן, שאין לסמוך עליו בשום נסיבות שהן. שנים רבות מאד חלפו מאז. בשנים הללו ראיתי במו עיני כיצד אנשים משלנו, חברי לנשק, עשו בערבים מעשים שאינם יפים מאותו רצח של העגלון שברחובנו. כן ראיתי שבני-אירופה מהוללים, בעלי תרבות רצופה של אלף שנות-עידון, מוסיקה וספרות, עושים מעשים איומים לאין-שיעור ממה שעשו לנו הערבים ב-1929 וב-1936. ואף על פי כן, – אני בוש להודות בכך – קשה לי לשכוח מה שראיתי ממרפסת ביתי כשהייתי ילד.

אֶטייֶן סוניֶה: – האם יש לך ידידים ערבים כיום הזה?

יעקב: – כדי לענות על שאלתך זו עלי לחזור ל-1948 כדי שיובן הדבר המוזר והמפתיע שאירע בעת מלחמת-השחרור. עם פלישתן של מדינות הערבים שמסביב לפלשתינה פרצה המלחמה. מצבנו – מבחינת הציוד הצבאי והטריטוריה המפוצלת של ישובים יהודיים קטנים, שמספר כל תושביהם כשש מאות אלף נפש, בתוך אוכלוסיה ערבית-מקומית של למעלה ממיליון, ומול צבאותיהן של שבע ארצות ערביות שמסביב – היה קרוב לנואש. אבל לא נבהלנו. אפשר לומר שחשנו שימחה חריפה על שהגיעה שעת-הכרעה. וכאן אני מגיע לעיקר דברי. הארץ שעמדנו לכבוש אותה, והתושבים שנאלצנו לראותם כאויבים – היו בלתי ידועים לנו. וכאן אסור שלא לדייק: מפקדי-המחתרות שלנו הכירו יפה את השטח; הסיירים מדדו בשעליהם כל שביל שבארץ-ישראל; המלומדים הכירו את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של כל תל; אבל האוכלוסיה בכללה, ואף אני בכלל זה, הכרנו את ארצנו בפעם הראשונה בחיינו רק במידה שכבשנו אותה, כפר אחר כפר; בית אחרי בית; שדה אחר שדה. כשפרצנו לכפר ומצאנו עצמנו בתוך חדר, שזה עתה נעזב מיושביו ועל השולחן עוד ניצבו פנכות ובהן מזון – הכרנו לראשונה את אורח-חייו של הפלח הערבי. רק כאשר נאמר לנו שמו של איזה מקום נידח, שכבשנוהו בלילה, שמענו את שמו לראשונה.

ארץ זו היתה סגורה בפנינו עד כה, ממש כפי שהיו סגורות בפנינו ערים רבות באירופה בימי גלותנו, בתוקף חוקים מגבילים, שמקורם באנטישמיות. מעולם לא ידענו כי השטח שמשני צדי מסילת הברזל, בין תל-אביב לירושלים, רוחש חיים עשירים כל כך, ולהם שמות מוזרים, מוסיקאליים, מובנים למדי, אבל בלתי ידועים עד כה. ומה ידענו על הבית הערבי? על כלי-הנחושת והחרס? על כלי העבודה החקלאיים, העשויים גזרי-עץ וכלונסאות ברזל-נפחים פרימיטיבי? גם הלשון הערבית, שדומה כי ידענוה, היתה עתה כחדשה בעינינו, מפני המגע הפתאומי הזה. זו היתה לנו הפעם הראשונה להאבק בערבים פנים אל פנים, גוף אל גוף, כתף אל כתף. לכאורה היתה כאן יריבות; אולי סכנה; אבל בסופו של דבר נתרחש מגע-פלאים, ועל הדבר המוזר הזה רציתי לספר: מיום שנלחמנו בערבים ונצחנו אותם, התחלנו לאהוב אותם באופן חדש, אחר, פרדוכסאלי וכמעט חסר-שחר. הנצחון הכיל בתוכו ניצני סכיזופרניה, אם לנקטו בלשון פסיכולוגים.

כשאתה שואלני, מר סוניֶה, אם יש לי ידידים ערביים כיום הזה, חייב הייתי לענות כדרך שעניתי. אמנם כן, יש לי ידידים ערבים. אני מתאמץ לעשות למענם כל מה שיכול לעשות בן-הרוב למען בן-המיעוט במדינה כל שהיא. אפילו שיר חיברתי להגנתם. כשקראתיו באזני כמה מידידי הערבים.

– מורים, משוררים ועתונאים – שיבחוהו מאד ואף תרגמוהו לערבית. אבל מול מבטם שחה נפשי והייתי בוש ונכלם, כשקראתי בתוך עיניהם ברור, כי העלבון שבלבם גדול מן השמחה על התועלת ששיר זה עשוי להביא להם. עלבון-אמת היה זה ואין בכוחי לעשות דבר כדי לבטל את העלבון הזה.

לעתים אני סבור כי כמה מחברי הישראליים, המכריזים על איבתם לערבים, אפשר שהם יפים וטובים בעיני הערבים, יפים וטובים בעיניהם יותר ממני, המניח להם לחוש את רחמי, את היותי נזעק תמיד לעמוד לימינם, בעוד הארץ כבושה בידי; והיא היתה שלהם. שלהם היתה ואני לקחתיה. יהיו הסיבות והנסיבות, ההיסטוריות, הרגשיות והחוקיות, אשר יהיו.

אֶטייֶן סוניֶה – אני מודה לך על גילוי הלב, מר אֶנגלסון-מלאכי. ועתה שאלה אחרונה: במשך כאלפיים שנים חיו היהודים, ואף מוסיפים לחיות, בחלקם הגדול, בתוך עולם נוצרי ברובו. כיצד מצטיירת היסטוריה זו בעיניו של הישראלי החדש, אשר לא הכיר אותה פנים אל פנים? מה יחסו שלו אל כלל העולם הנוצרי הזה? מה יחסך שלך, מר אֶנגלסון-מלאכי?

יעקב: – יחסי, כפי שציינת בעצמך זה עתה, איננו תוצאת נסיון אישי. הוא פרי קריאה ושמיעה. נדמה לי שאוכל לסכם דבר זה במשפט ששמעתי מפי סבא שלי. על חיי בני עמנו בארצות הנוצריות הוא אמר לי: היהודי היה מבחן, שהנוצרים לא עמדו בו.

סוניֶה: – אנא, הסבר דבריך. חוששני שאינם מובנים.

יעקב: – מבחן, מר סוניֶה. מבחן פשוט. כלום מימיך לא נזדמן לך לעמוד במבחן, או להיכשל בו?

סוניֶה: – אינני מבין, מר אֶנגלסון-מלאכי.

יעקב: – ראה נא, הרי העניין פשוט מאד. אפשרויותיו של האדם להגיב על אתגרים שונים הן אינסופיות. יכול הוא להגיב בשפלות או באצילות; בפחדנות או באומץ-לב. לא כן? תכונות אלה אני מכנים בשם תכונות טבעיות, אנחנו אומרים, למשל, כי טבעי הוא שהאדם יהיה סולד מפני כל דבר זר וחושש מפניו. קוראים לו כסֶנופוביה. שנאת-זרים זו מפורסמת וידועה לכם יפה מאד, כאן בפאריס. לפעמים יחס זה מתבטא בקוצר-רוחו של מלצר לגבי תייר אמריקני. אלא שכל זמן שהענין נוגע לאמריקנים, אין הדבר נורא. הוא רק תייר, שבקרוב ילך מכאן; וכן הוא בן לאומה אדירה, עשירה ורבת-השפעה. אבל כשהמדובר ביהודי, היושב בין גויים ישיבת-קבע, יהודי שממשלה איננה עומדת מאחוריו, ופעמים גם הרשויות והשלטונות מפקירים אותו חוקית, או אז הענין שונה לגמרי. אם על גסות-הלב כלפי תייר אמריקני אפשר לומר שפקעה סבלנותו של מלצר פלוני, הנה לגבי שחיטת יהודים, בהמון, ברוב-עם ובעזרת החוק, אין לומר כי הענין פשוט כל כך. במקרה כזה אפשר שצדק סבי, באמרו כי היהודי היה מבחן, שהעולם הנוצרי לא עמד בו. הקרבן היה חסר-ישע; המתקיף היה רב-עצמה. משמע שאירעה כאן חזירות מסוימת, לא כן?

סוניֶה: – הרשני נא, מר אֶנגלסון-מלאכי, להביא לפניך מסמך, שיוכיח כי ההכללות שאתה מכליל, אינן עולות בקנה אחד עם העובדות (סוניֶה נטל ספר בידו, ויעקב הכיר מן הכריכה שזהו לקט פולולארי של תעודות מימי הביניים; לקט שהיה מצוי אז בכל חנות של ספרים) והנה, בעמוד 170 אני קורא מתוך כתב-הגנה אפיפיורי משנת 1272, כתוב בידי המאגיסטר ב’ובאני לֶקטאטור, וניתן באורוויֶיטו, בפקודת האפיפיור גרֶגוריוס העשירי. הנה, בבקשה:

“אף על פי שהיהודים מבכרים לעמוד בעקשנותם ואינם מכירים בדברים אשר נביאיהם חזו אותם (על דבר בואו של ישוע המשיח) – – אף על פי כן, במידה שפנו לבקש הגנתנו ועזרתנו, הננו נענים לה, תוך חסד של רחמים נוצריים, ובעשותנו זאת אנו הולכים בעקבות קודמנו זכרונם לברכה, האפיפיורים של רומא – קאליקסטוס, אֶבגֶניוס, אלכסנדר, קלֶמנט, סֶלֶסטין, אינוקֶנטיוס והונוריוס. יתר על כן, הננו מכריזים ואומרים כי שום נוצרי לא יכפה איש מהם להיטבל כנגד רצונו – – שום נוצרי לא יעלה בדעתו לתפוס, לכלוא, לפצוע, לענות, להרוג או לנהוג אלימות ביהודים. כמו כן לא יעֵז שום נוצרי לשנות את חוקי המדינה כדי להשתלט על רכושם של היהודים או סחורותיהם. – – מלבד זאת לא יפריעם שום נוצרי מלחוג את חגיהם, בין ביום ובין בלילה, על ידי אלות, אבנים או כל חפץ אחר. כשם שאין יהודי רשאי להעיד נגד נוצרי, כן אנו מכריזים כי עדותו של נוצרי נגד יהודי לא תהיה בת-תוקף, אלא אם כן העיד גם יהודי כל שהוא נגד הנאשם. – – הואיל ויארע לפעמים, כי ילד נוצרי יאבד מידי הוריו, נוהגים אויביהם של היהודים להאשימם בהטמנת אותו ילד ובהריגתו, לשם הקרבת קרבן, מן הלב והדם של אותו ילד. יקרה לפעמים כי הורי הילד ההוא, או אויבים אחרים של היהודים, מחביאים את הילד בסתר, כדי שיוכלו להעליל על היהודים ולהזיק להם וכדי שיוכלו לסחוט מן היהודים סכומי כסף מסויימים, כדמי כופר – – וברוב פשעיהם טוענים נוצרים אלה שיהודים נטלו ילדים אלה והרגם לשם הקרבת לבותיהם ושתיית דמם; וזה למרות שידוע לנו, כי חוקיהם של היהודים אוסרים באיסור גמור הקרבת קרבנות ושתיית דמם של בעלי חיים, שאינם מפריסי-פרסה ומעלי-גירה; דבר זה הוכח פעמים רבות בבתי המשפט שלנו, על ידי יהודים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית. ואף על פי כן נתפסים יהודים לעתים קרובות ונכלאים בלא צדק לרגל מקרה אשר כזה. על כן אנו מכריזים כי עדותם של נוצרים במקרה כזה תהיה פסולה ואנו מצווים, כי בהתפס יהודי לרגל תואנה אווילית אשר כזאת, ישוחרר מיד ושוב לא יאסרו יהודים בתואנות עלובות כאלו, אלא אם כן – ובדבר זה אין אנו מאמינים – ייתפסו בשעת ביצוע הפשע” – – אני מסתפק בפיסקה זו, מר אֶנגלסון-מלאכי. כלום אין בה כדי להאיר את התמונה מצד אחר, נוסף?

יעקב: – אמנם כן. אלא שאנחנו היהודים מנוסים מאד בחקיקת חוקים. וכשקראתי לראשונה את עשרת הדיברות של משה רבנו, הבינותי מיד כי העם היה שטוף בניאוף, בגניבה, בשבועת-שקר וכו' וכו'; שאם לא כן, מנין לו למשה רבנו דמיון עשיר כל כך לגבי החטאים למיניהם? רצוני לומר, כי עמידתו של גרֶגוריוס העשירי בפרץ מעידה על שני דברים: כי היה האיש בעל לב ובעל חוש לצדק; וכי כל סביבתו היתה שטופה בעשיית עוול ליהודים. אבל אינני צריך להוכיח דבר זה על דרך הפלפול דווקה. אם תואיל, בטובך, מר סוניֶה, לקרוא את הקטע הבא בספר שבידך (יעקב מעלעל בספר) בעמוד 174, בבקשה (יעקב מורה לאֶטיֶין סוניֶה באצבעו), מצוא תמצא את הצד השני של המטבע. כלומר: כיצד נהגו הנוצרים במציאות. אנא קרא.

סוניֶה: – (נוטל את הספר בידו, נותן ביעקב מבט מופתע, מחייך וקורא): “בשנת 1349 – כותב יעקוב פון קֶניגסהופן – פרצה הגדולה במגיפות שהיו מעולם. המוות היה מהלך מקצה העולם ועד קצהו, מצד זה של הים וכן מעברו השני, ושעור התמותה גדול אצל הסאראצֶנים מאשר אצל הנוצרים. בכמה ארצות מתו הכל ולא נותר איש. ספינות נמצאו על הים והן טעונות סחורות, בעוד כל אנשי האניה מתים ואין אדם להנהיג את הספינה. הבישוף של מרסיל והכוהנים והנזירים ויותר ממחצית התושבים שם מתו אתם. – – – ומנין באה המגפה, לא ידעו הרופאים והחכמים לומר אלא זאת, שכך היה רצונו של האלהים. – – ובקשר למגיפה הזאת האשימו והעלילו בכל העולם שהיהודים גרמו לה, על ידי שהרעילו את הבארות ובורות המים. בכל האשימו אותם ומסיבה זאת שרפו את היהודים בכל מקום, למן הים-התיכון ועד גרמניה, אבל לא באביניון, מפני שהאפיפיור הגן עליהם. כן היו מענים מספר יהודים בבֶרן ובצופינגֶן. לאחר שהודו כי הניחו רעל בבארות וכן מצאו את הרעל בבארות. הנה כי כן שרפו את היהודים בערים רבות וכתבו בענין זה לשטרסבורג, פרייבורג ובאזל, כדי שגם שם ישרפו את יהודיהם. – – בבאזל צעדו האזרחים אל בנין המועצה וכפו על אנשיה לקבל החלטה בדבר שריפת היהודים ובדבר הוצאת איסור על היהודים לשוב אל העיר במשך מאתיים השנים הבאות. אי-לכך נאסרו היהודים בכל המקומות הללו ונקבעה מועצה, שתתכנס בבאנפלד. במועצה ההיא, לאחר וויכוח מר וממושך, החליטו הבישוף של שטרסבורג (בֶרטולט השני) וכל הפיאודלים ואדוני-העיר להשמיד את יהודיהם. כתוצאה מכך נשרפו יהודים גם בערים רבות אחרות ובמקום שהצליחו להימלט או שהוגלו, נתפסו על ידי האיכרים ונדקרו למוות, או שטובעו…”

יעקב: – סבורני כי זה יספיק, מר סוניֶה. מה שרציתי לומר הוא, שכוונותיהם הטובות של יחידים תרשמנה לזכותם של היחידים. ואילו על השאלה ששאלתני, השבתי לך במה שאמר לי סבא שלי. מקווה אני כי עתה הדברים ברורים.

סוניֶה: – האמנם זהו כל מה שתוכל לומר בענין יחסך לעולם הנוצרי? האמנם במימרתו של סבך כלולה גם ההגדרה ליחסך אלינו, כיום, כאן?

יעקב: – סבור הייתי שביקשת ממני לספר על תחושתי כלפי ההיסטוריה של עמי. זו שאני עצמי לא התנסיתי בה. אשר לתקופה הכוללת את ההווה, כלום יש בינינו חילוקי דעות? גרמניה הנאצית ומחנות ההשמדה שלה, מצד אחד, הם מעין המשך טבעי והגיוני של גורל היהודי בתוך הגלות הנוצרית. הקולות הבודדים והאמיצים של יחידים, מצד אחד, הם מעין המשך טבעי והגיוני לקיומם של כמה צדיקים בעבר הרחוק שלכם. כולנו מקווים, כי מה שהיה בעבר נחלתם של יחידים, יהיה מעתה נחלתם-של-רבים. יותר ממליצה זו, שאני אומרה מתוך תקווה, אבל גם מתוך פקפוקים, לא אוכל להוסיף דבר.

סוניֶה: – אני מודה לך, מר אֶנגלסון-מלאכי. תודה רבה.

49 משחק קלפים בצפון צרפת, והדיאלקטיקה של הטבע הדומם

לא יצא חודש אחד מיום ששוחח יעקב עם סוניֶה והם חזרו ונתקלו זה בזה ברחוב, בצהרי היום. סוניֶה היה שרוי בגילופין והוא אץ לקראת יעקב, חיבקו בזרועותיו ומשכו אל שולחן בית קפה שעל המדרכה.

– כאן נשב ונחכה – אמר בהתעוררות – ואתה תבוא אתי לאמסטרדם.

סוניֶה הסביר הכל הסבר היטב: מיד תגיע לכאן מכונית ובה שני ידידים יקרים, שניהם מאנשי שלומנו, ומגמת פניהם אמסטרדם, שבה ישבו היום אל שולחנו של ידיד יקר אחד, לשחק בקלפים. חמש וחצי שעות של נסיעה בסך הכל מפרידות בין הנאהבים והנעימים. וגם ביפטֶק מצוין מצפה להם שם וגם רייסטאפל, נוסח הודו-סין.

עוד יעקב מאזין וחריקת-בלמים נשמעה בסמוך ומתוך חלון המכונית נשתרבבה יד שעירה, חשופה עד המרפק, וקול קורא נשמע, מאיץ בסוניֶה למהר ולבוא. יעקב מלמל סרוב קלוש אבל סוניֶה אחז בו בחזקה וגררו אל המכונית, ועד מהרה מצא עצמו יושב עם העתונאי מאחורי שני פרצופים מחייכים ונעימי-סבר. האחד, בלונדי דליל-זקן וכחול-עינים, ביקש כי יעקב יקרא לו ניק, אף על פי ששמו מיאצ’יסלאב, שם שאין שום בריה בעולם מסוגלת להגותו כראוי. השני, האוחז בהגה, היה איש עב-בשר ואדום-עורף, תלתלי ראשו אדמוניים כנחושת והוא בעל הזרוע השעירה שנשתרבבה קודם לכן מתוך חלון המכונית. אף הוא הודיע כי שמו ניק, דהיינו ניקולאס, ולשם ההבחנה אפשר לקרוא לו ניק-לֶה-גרוֹ, להבדיל בינו לבין ניק הרזה, היושב לימינו.

– והוא שמו ז’אק – הציג סוניֶה את יעקב – וגם הוא נוסע עמנו אמסטרדמה. שחקן קלפים משובח מאין כמותו.

– יוציא מכיסנו את כל הכסף – שאג ניק-לֶה-גרוֹ בשמחה.

– נחיה ונראה – אמר ניק הרזה.

– תסמכו עלי – הבטיח סוניֶה – יש לי טביעת-עין.

יעקב היה שותק ותמה כיצד יחלץ מתוך המכונית הדוהרת, שכבר היתה טסה עתה לאורך רחוב ריבולי, פונה לעבר השווקים המרכזיים, בדרך היציאה מן העיר.

– אינני יודע שום משחק קלפים – אמר יעקב.

השלושה פרצו בצחוק וניק הרזה הסב פניו אחורנית וקרץ ליעקב בעינו.

– אל תתרברב – אמר ניק הרזה – עוד נחיה ונראה. גם אנחנו לא עשו אותנו באצבע. אל תהיה בטוח כל כך.

– סוניֶה, אמור להם את האמת, – פנה יעקב אל העתונאי, אלא שאחר את המועד. סוניֶה דעך לפתע כנר והיה שקוע בשינה.

ניק הרזה העיר ליעקב כי הצרפתית שלו זרה ושאל למקום מוצאו. כשקיבל תשובה, נפנה אליו ניק-לֶה-גרוֹ ואמר:

– גם אני יהודי. לא תצליח לסחוט מהם את כל הכסף. לפי המסורת יש גם לי חלק בזהב-הגויים.

– מה פירוש גם אתה יהודי? – נחלץ ניק הרזה להגן על יעקב. – אבל ז’אק איננו יהודי. הוא ישראלי, ואת ההבדל אנחנו יודעים יפה מאד.

– ומה ההבדל? – ביקש יעקב לדעת.

– אה! – קרא ניק הרזה – אתה ידוע שיש הבדל.

– הוא אנטישמי – אמר ניק-לֶה-גרוֹ – כמו כל הגויים. אלא שהסוציאליזם מפריע לו, למסכן. יש לו תסביך.

– אתה מדבר על תסביכים? – זרק לו ניק הרזה בתרועה. – פולני-צרפתי-יהודי מבושל ברוטב קומוניסטי, לאחר שטגנו אותך, מצד אחד בלבד, בשמן האנרכיזם, בימי ילדותך. אכסמפלר מקומט של מניפסטים מחורבנים!

– מיאצ’סלאב יקירי – הודיע ניק-לֶה-גרוֹ בנחת – מדוע הסבת את שמך לניק? האמנם רק מסיבות של היגוי ופונֶטיקה? מדוע אתה שוקד להסתיר את ממזרותך?

– שמע, ז’אק! – פנה ניק הרזה אל יעקב, מתעלם מהערת חברו – אני אספר לך משהו על היהודי השמן הזה, הקומוניסט האדוק והעקבי… שמע ותשפוט…

– ספר על הוילה בספרד… – שיסעו ניק-לֶה-גרוֹ, – אבל אחר כך אספר אני על החמאה.

– שתוק! – המשיך ניק הרזה. – ובכן נסענו בקיץ לספרד, חבורה של אנשי-שמאל, כולם אינטלקטואלים וקדושים, חותמים קבועים על כל עצומות השלום… נסענו לספרד כדי לנוח בזול, ובאותה הזדמנות ביקשנו להזדעזע אישית מן הפאשיזם ולספוג רשמים מדכאים… בכל שנה אנחנו חוזרים על הטקס הזה. נסענו מן הצפון, דרך אירוּן, כשפנינו מועדות למדריד. באחד המקומות נעצרנו ללגום משקה. נכנסנו לכפר ופנינו למסבאה, אבל בדרך ראינו בתים קטנים ויפים על הגבעות. ובכן שאלנו את בעל-המסבאה אם אפשר לקנות בית אחד כזה… כבר מזמן התחשק לאנשי-השמאל להבטיח לעצמם נווה-קיץ לעת זיקנה… ובעל-המסבאה אמר שאפשר לקנות וגם נקב מחיר; מחיר זול להחריד. ואז, אתה שומע, ז’אק? ואז נאנח ידידינו השמאלני, זה שיושב עכשיו לימיני, ואמר בזה הלשון… הוא דיבר אל עצמו, ולכן דיבר אמת, וכך אמר: “ברצון הייתי קונה לי בית כזה, לכל הרוחות… אבל מה יהיה אם הדמוקרטיה תגיע ביום מן הימים גם לספרד, ויתחילו להלאים כאן את הרכוש?”

– בדיוק כך אמרתי! – אישר ניק-לֶה-גרוֹ בנחת. – ובזה בטאתי את רחשי לבם המסותרים של כל חברי. אף אחד לא קנה לו בית שם, אף על פי שמחירו היה שווה לשש משכורות חדשיות בסך הכל.

– מי רצה שם בית? – צפצף ניק הרזה – אני רציתי שם בית, או אתה?

– גם אתה!

– שקר!

– ז’אק יחליט בלבו אם זה שקר או אמת.

– ז’אק – נפנה ניק הרזה לאחוריו – למי אתה מאמין?

יעקב זקף כתפיו וחייך כמתנצל. אבל מיד חש כי שתיקתו או הססנותו תתפרש כברית שכרתו שני יהודים כנגד גוי אחד, ולכן מהר והוסיף: – אולי הערב כשאכיר אתכם יותר, אדע למי להאמין. בינתיים הניחו לי להינות מזכויותיו של זר.

– מסכים – אמר ניק הרזה. אך נראה שרוחו נתעכרה עליו כיוון שמיד נשתתק. אבל ניק-לֶה-גרוֹ לא הניח לשתיקה שתתמשך.

– עכשיו, ז’אק, האזן ושמע על קורותיו של ניק הרזה בספרד. האזן היטב. אחרי שבוע הגענו לאנדלוסיה והיינו מתגוררים בסֶביליה, בשכונת סנטה-קרוּס, ובכל יום היינו מגיחים במכונית אל העיירות שמסביב וזוללים במסעדות. זוללים מכל טוב ספרד ומתבוננים מתוך זוועה וזעם במלצרים הרעבים, בעוברים-ושבים הפוזלים אל שלחננו העמוס… משטרו של פרנקו עורר בנו סלידה נוראה…

– ציניקן מחורבן! – שיסעו ניק הרזה.

– מיד נדע מי כאן הציניקן. – המשיך ניק-לֶה-גרוֹ בשלו. – ובכן אנחנו אוכלים ושותים ומדברים דברים כדרבנות. אחדים מאתנו אפילו רושמים לעצמם ראשי פרקים למאמרים שיפרסמו בשובם הביתה. והנה יום אחד הגענו לעיירה. בחג-הכותנה הגענו לשם. לעת האסיף, בעצם שעת-החגיגות. צרפנו שלושה שלחנות זה לזה וצווינו להעמיס עליהם גספאצ’ו וכמה קערות של פאֶלייה וצלי-עגל ויין. בפחות ממרקֶס-דֶה-ריסקאל לא הסתפקנו; זה היין היקר ביותר מיינות השולחן הספרדיים.

– מרקֶס-דֶה-מוריֶיטה, – אמר ניק-לֶה-גרוֹ. – וכדרך הצרפתים ביקשנו לסיים בגבינה ולחם-בחמאה. וחמאה, ז’אק יקירי, היא מצרך יקר מאד בספרד. ובכן הביא לנו המלצר כמה קרצופי-חמאה על צלחת. “עוד”, – אמרנו לו. – “תן הרבה. תן לנו קילו”. והמלצר הנדהם הלך והביא קילו, צלחת גדולה וגדושה. מרחנו ומרחנו על הלחם, אבל יש גבול גם לכוח הזלילה הצרפתי. כשסיימנו את המלאכה עוד היתה הצלחת כמעט מלאה. ואז הגיעה שעת החשבון. ושהובא אלינו החשבון נתברר כי הו ממולח למדי… כלומר: לפי המחירים בצרפת היה זה סכום של מה בכך; אבל אנחנו היינו בספרד הפאשיסטית, המנצלת את פועליה ואיכריה. ידענו ששם הכל בזיל-זול; ובכן נעלבנו ואמרנו למלצר שזוהי פשיטת-עור; המלצר הצביע על החמאה ואמר שבדבר זה נעוץ האשם. המנטֶקיליה יקרה מאד. החלטנו לשלם, אבל יחד עם זאת חרה לנו הדבר, ביחוד כשראינו שהמלצר מסלק את יתרת-החמאה מן השולחן ובוודאי יחזור וימכור אותה לסועדים אחרים. ובכן, מאחר ששילמנו, דרשנו כי החמאה שהותרנו תושלך לאשפה, מיד ולנגד עינינו. ואז, הסכת ושמע, ז’אק! אז אירע הדבר הגדול. ניק שלנו לא יכול להתאפק! ניק שלנו, אשר כל העת זלל עמנו שילם פרוטות, כמו כולנו, ניק בעל המצפון ובעל ההכרה קם על רגליו, חיוור ורועד, נשען על דפנות השולחן ושאג כאריה: “לא להשליך את החמאה! להשאיר אותה! אסור להשמיד מזון!”… שהרי ידוע לך, ז’אק, כי רק הקפיטליסטים מסוגלים להשמיד מזונות ולהטילם הימה, כדי לשמור על רמת-מחירים נאותה, בעוד ההמונים רעבים ללחם… ובכן, ניק מצווה עלינו להיות נאמנים לעקרונות. ניק מצא לו מין טריק שכזה, לאחוז בשתי קצותיו של המקל. גם להתענג על ניצול האיכר הספרדי וגם להיות נאמן לעקרונות…המה הוא יושב לשמאלי. שאל אותו אם סטיתי בסיפורי מן האמת אפילו מילימטר אחד.

– גמרת? – שאל ניק הרזה בבוז. – ובכן, ז’אק, שמעת עכשיו סיפור יפה… סיפור שבא להוכיח משהו נגדי, אבל באמת מה שמעת? מקווה אני כי הבינות שהיה זה וידוי על חזירות, אשר אני סרבתי לקחת בה חלק. אינך מסכים אתי?

הפעם נזהר יעקב מלנקוט עמדה נייטראלית ונחפז להשיב:

– נהגת כהלכה, חמאה נועדה לאכילה ולא לאשפה.

– ז’אק, אתה מוג-לב – פסק ניק-לֶה-גרוֹ, מבלי להסב ראשו.

יעקב הביט לימינו, לעבר סוניֶה, למצוא לו תומך ומושיע. אבל העתונאי נחר בנחת וראשו נח על כתפו של יעקב והעלה באפו ניחוח של משחת-שער.

הם עצרו לפני פתחה של מסבאת-דרכים ונכנסו ללגום כוסית יין, מבלי שיעירו את סוניֶה. אבל כשחזרו ועצרו באראס, הסכימו ביניהם שיש לעוררו, כדי שאל יבוא עליהן אחר כך בטרוניה. באראס לגמו בשתי מסבאות שבכל אחת משתי ככרות-העיר, הסמוכות זו לזו. מיד לאחר מכן שב סוניֶה ונרדם; אלא שבאמיֶין חזרו וגררוהו החוצה, מול פני הקתדרלה ואמרו לו שיביט בפני האלהים ויתבייש.

כשהגיעו לליל, וסרו אל ביתו של ידיד, לקחתו עמהם לאמסטרדם, נתברר כי הידיד צרף אליו ידידה, ושוב אין מקום במכונית לכל בני החבורה. מיד נתכנסו למועצה וקבעו שיטלפנו לאמסטרדם ויציעו להולנדים כי יבואו אף הם אל ליל, ויקבעו את המפגש בחצי-הדרך. בני אמסטרדם הסכימו מיד ועל כן סרו הכל לדירת הידיד שבליל ושבו שם אל השולחן. למעלה משתי שעות הפרידו עתה ביניהם לבין הכינוס השלם.

שם הידיד, איש ליל, היה שארל ושם ידידתו ארלֶט. שארל היה בעל גלריה לתמונות וארלֶט היתה מורה לספרות ומקום מושבה באנטוורפן שבבלגיה, ואף היא הגיעה לכאן לשמע ההתכנסות האמסטרדמית. ניק הרזה הילך זמן מה בחדר סחור סחור, בוחן את ארלֶט בלא בושה, ולבסוף נמלך בדעתו ודחק כסא בינה לבין יעקב וישב.

– סלח לי – אמר ליעקב וקרץ לו בעינו.

ארלֶט הישירה מבט בפרצופו של ניק הרזה ואמר לו: – הֵרגע, ידידי, הֵרגע.

– אני רגוע לגמרי – השיב ניק הרזה.

– אני מטילה ספק בכך – אמרה ארלֶט וזקפה עליו גבת-עין ימין.

– שימו לב! – קרא ניק-לֶה-גרוֹ – ניק נערך למצוד.

– אני מצוי בסביבה – אמר שארל.

– אטפל בו בכוחות עצמי – פסקה ארלֶט.

– ביותר מזה לא רציתי – נשבע ניק הרזה בזקפו כף ידו באוויר. נשמע צלצול הטלפון ושארל נטל את השפופרת.

– הם שואלים אם יוכלו להביא אתם חבר. – אמר לאורחיו. – אני חושב שאין התנגדות.

– שאל מי הוא – הציע ניק-לֶה-גרוֹ.

– הם אומרים שהוא פילוסוף – אמר שארל.

– שיבוא – אמר שארל לאמסטרדם. – אבל אל תוסיפו להשתהות כולנו כאן.

שארל פנה אל המזנון והחל מביא בקבוקים אל השולחן, ניק הרזה וארלָט המשיכו בהערכות שלהם לקראת מאבק שעתיד היה להימשך הרחק אל תוך הלילה; ניק-לֶה-גרוֹ חקר את יעקב על הנעשה בישראל ושארל סיפר כי בגליה שלו תיפתח בשבוע הבא תערוכה של צייר ישראלי היושב בפאריס. סוניֶה חזר ונתנמנם בכורסתו.

יעקב שאל מתי יתחילו במשחק הקלפים.

– איזה קלפים? תמה שארל.

– קבענו משחק קלפים באמסטרדם – אמר ניק-לֶה-גרוֹ.

– אתה טועה – מחה שארל בתוקף. – קבענו להיפגש באמסטרדם לשם ברור.

– ברור מה?

– הדיאלקטיקה של הטבע הדומם, – אמר שארל. – ארלֶט תעיד אם אני משקר.

– כך בפירוש נאמר לי – אישרה ארלֶט.

– אני מסכים – הצטרף ניק הרזה למתווכחים. – הגיעה השעה לקבוע משהו בענין זה. אם לא ניגש לעבודה בהקדם, תלך לאיבוד כל הטירחה שהשקענו בוויכוח… ניק – פנה אל ניק-לֶה-גרוֹ – אתה כבר התחלת לכתוב משהו בנושא?

– התחלתי? – זרק ניק-לֶה-גרוֹ בבוז. – אני מסיים. אילו חיכיתי לברורים שלכם, הייתי תקוע חמש שנים.

– ובכן, עוסקים הלילה בדיאלקטיקה של הטבע? – דחק עליהם שארל.

– בסדר – אמרו כמה קולות. – ברור בהחלט.

– ואתה מתמצא בזה? – שאל ניק הרזה אתיעקב.

– על דיאלקטיקה שמעתי; ואשר לטבע, אני משער כי ידוע לי עליו משהו; אבל דיאלקטיקה של הטבע? – יעקב משך בכתפיו.

– האם לפי דעתך, – הוסיף ניק הרזה לשאול, – קיימת מחשבה דיאלקטית וסינתֶטית, שיהיה בכוחה להתמודד עם מחשבה מֶטאפיסית ואנאליטית?

– אינני ידוע. לא חשבתי על זה. אבל מהי דיאלקטיקה של הטבע?

– אה – אמר ניק הרזה – הדיאלקטיקה של הטבע אינה מציבה לפניך בעיות מיוחדות. היא קיימת, באותה מידה שאנו מניחים כי הכרתנו את הטבע אי אפשר לה להתקיים אלא בדרך דיאלקטית.

– אהה.

– ובכן, זהו זה. שהרי לא הצגנו כלל את השאלה: מה חייב אדם להיות, כדי שיהיה מסוגל להציג שאלות.

– נכון.

– בעצם, יתכן כי ההפסקה שחלה לאחרונה בהתפתחות הפיסיקה קשורה בהחלפה ובהצבה של “מַשלים” בין שתי אפשרויות (מדידת-מצבים ומדידת-המהירות) המתייחסות לדיאלקטיקה של אפשרויות אלה.

– יתכן.

– ובכן, קבלת מושג על הבעיה, ז’אק.

– כן, רק מושג קלוש מאד, כמובן.

– ההמשך יבוא.

– יש לך איזה סמים, שארל? – שאלה ארלֶט. – לא לעכשיו. אבל לאחר כך.

– לא הכינותי – הצטדק שארל. – הפגישה היתה צריכה להיערך באמסטרדם, אצל אנדרֶה ולינדה. אולי הם הכינו. השאלה היא, אם יקחו אתם את החומר עכשיו.

– אצלי יש קצת – התנדב נקי הרזה ואמר.

שארל הוזעק שנית אל הטלפון. הכל נדמו והאזינו.

– אנדרֶה? מנין אתה מדבר?… טוב. מחכים… מהרו… יש אתך חומר?… לא! לא קלפים!… כולם החליטו שהלילה ממשיכים על הדיאלקטיקה של הטבע… למה לא לקחת?… אידיוט!… מה?… איזו חגיגה?… מה, באמת? היום? בדיוק היום?… טוב, נעשה משהו… ברור שלא נעליב אותה… אם כן, בעוד שעה. להתראות.

הכל הביטו בשארל וביקשו הסברים.

– הם קרובים כבר. צלצלו ממסבאה. חומר אין אתם, אבל יש חדשות גרועות מאלה. היום יצא לאור ספרה של לינדה והם מתכוננים לחוג את המאורע. מביאים אתם רשמקול עם סרטים; עסק ביש.

ליעקב הוסבר כי לינדה כתבה עבודת-מחקר על הפונֶטיקה של השירה המודרנית במערב, לאחר מלחמת העולם השניה. עבודה זו חצייה טֶקסט אנאליטי וחצייה סרט-קול, המדגימים את התיזה שלה. לא, לינדה איננה אשתו של אנדרֶה. היא ידידתו, ופרשה זו היה ענין לעצמו. קיים הסכם בין אנדרֶה ללינדה, שלא לקיים יחסי-מין, כדי לשַמר את אהבתם בטהרתה ובעצמתה הראשונית. זהו נסיון מענין הנערך עתה בהשתתפות ששה זוגות שנתנדבו לכך. כמובן שאין זה מונע בעד המשתתפים-בנסיון מלקיים יחסי-מין עם אנשים שאינם כלולים בחוג הנסיון; שהרי השאלה העומדת כאן לפתרון איננה מתייחסת למוסריותם או אי-מוסריותם של יחסי-מין, אלא לזיקה המיוחדת בין נאהבים; זו הזיקה שבנישואין, השיגרה והזמן עושים בה שַמות. ואילו בני-אדם שאין ביניהם זיקת-אהבה רשאים, לכל הדעות, לנהוג ככל העולה על רוחם. ואמנם, כל אימת שלינדה נתקלת באדם שאין היא אוהבת אותו, הריהי מוכנה לבוא עמו במגע.

– ואנדרֶה?

– הוא מקנא. הוא שרוי עדיין בשלב מוקדם מאד של הנסיון. אין בו בַשלוּת. הוא מסרב לקיים יחסים בכלל.

– במה הוא עוסק?

– הוא משורר. כמחצית הספר של לינדה מוקדשת לשיריו של אנדרֶה. המחקר שלה, הוא שגילה את תסביכיו. לפני כן לא היה המצב ברור כלל.

– אנדרה הוא רגיל, או הומוסקסואלי?

– שאלה קטנה קשה. לינדה טוענת שהוא רגיל. אבל אנדרֶה טוען שהוא ביסקסואלי.

– ולינדה עצמה?

– היא אדם מקסים.

סוניֶה עדיין היה ישן על הכורסה, ובעוד יעקב מאזין להסברים על הבאים מהולנד החלה שיחה ערה מתפתחת סביב לשולחן. לרגע נדמה ליעקב כי ניק-לֶה-גרוֹ נתמנה לשמש יושב-ראש, וכל מי שהגיעה שעתו לדבר פנה אליו תחילה ואחר כך היה מושך ומרצה ענייניו. אזניו של יעקב קלטו עתה רק חלקי דיבור. ניק הרזה הזכיר את “הדברים המוטלים בספק” של הייסנברג וקשר אותם ל“יחסי הגומלין שבין המסתכל לבין העצם המשמש נושא בהסתגלות”. ארלֶט העירה כי “דיאלקטיקה פנימית בעלת רמה נאותה תיתכן רק כהכללה בלתי מושגת, ובאותה רמה”. יושב-הראש, ניק-לֶה-גרוֹ, העיר כי “בתקופה שבה ההתפתחות של הטכניקה ושל ההכרה אינה מגיעה למדרגת פעולה ישירה ברמה אטומית, נאלץ המדען להבין את העולם הגשמי בעזרת אֶלמנטים מאקרוסקופיים”. על כך העיר שארל – מבלי שנטל רשות מן היושב-ראש, ותוך התרגשות ניכרת – כי "העצם והחלל כולו אין להכירם ולהבינם אלא כישות אחת כוללת ושלמה; אלא אם כן מקבלים אנו על עצמנו גישה מיסטית כלפי העצם. וטעות זו הנה צעד ראשון והכרחי לגבי כל הכרה המתייחסת אל הישות הכוללנית האחת

ניק-לֶה-גרוֹ ציווה על שארל להישמע לסדר-היום שנקבע מראש, אבל ארלֶט לא טמנה ידה בצלחת ואמרה כי כל דיון בדיאלקטיקה אי אפשר לו להתקיים במסגרות של סדר-יום קבוע, וכי הערת-ביניים שייכת לטבע הדיון ומתחייבת ממנו; וניק-לֶה-גרו מתבקש לזכור זאת.

במקום זה נעור סוניֶה ותפס ראשו בשתי ידיו. איש לא הבחין בו ויעקב חש לעברו.

– היכן אנחנו? – שאל סוניֶה.

– בליל. אצל שארל – אמר יעקב.

– לא באמסטרדם? – נדהם סוניֶה והציץ על סביביו.

– לא באמסטרדם ולא משחקים בקלפים – נתכוון יעקב להכניסו לסוד העניינים במהירות. – כאן הקדישו את הערב לברור הדיאלקטיקה של הטבע.

– הה? – נזעק סוניֶה. – עוד הפעם? יעקב נענע לו בראשו.

– תן לי לשתות – ביקש סוניֶה. – הודיעו לאמסטרדם שלא באים?

– אנדרה ולינדה באים הנה – אמר יעקב, כבקי ורגיל. – הם מביאים אתם פילוסוף.

– פילוסוף? – מלמל סוניֶה וגמע מכוסו. – כולם כאן פילוסופים. אילו הביאו בחורה, לפחות.

– ארלֶט ולינדה אינן בחורות? – תמה יעקב.

– ארלֶט ולינדה? הוֹ, מבחינה מסוימת, כן; ומכל הבחינות האחרות לא ולא.

יעקב לא הגיב.

– ומה נעשה אנחנו? – שאל סוניֶה כלאחר-יאוש. – העסק הזה לא יסתיים במהרה.

– אל תדאג – הרגיעו יעקב – הם כבר הגיעו לידי מריבה ובוודאי יפסיקו בקרוב.

– טעות, ז’אק יקירי, טעות – הבטיחו סוניֶה. – העניין יימשך יומיים או שלושה, אם לא למעלה מזה.

– יומיים או שלושה? והיכן יהיו ישנים ואוכלים?

– הם אינם ישנים בימי הכינוס וכמעט שאינם אוכלים. עוד תיווכח במו עיניך. – סוניֶה חזר והחזיק ראשו בין שתי ידיו. – הם איומים כשהם מגיעים לנושא שלהם.

יעקב אמר, כי הוא מאמין אמונה שלמה בקוצר ההשגה של הגוף האנושי, שיש לו מגבלות נפלאות ומצוינות, והן שתכרענה את הכף.

– טעות, ז’אק, טעות – חזר סוניה על שלו מתוך יאוש גמור. – אתה אינך מכיר אותו. הם אחוזי שדים כשהם נתונים לעניין הזה. האם כבר החלו משתמשים בסמים?

– אין להם. רק ניק הרזה יש לו משהו, אבל ארלֶט חושבת שזה מארי-חואנה ומסרבת לקחת. נקי טוען שזה משהו אחר והיא איננה מאמינה לו.

– תביא לי, אני אגיד לך – ביקש סוניֶה.

יעקב פסע על בהונותיו סביב לשולחן וגחן על אזנו של ניק הרזה:

– התואיל לתת לי בטובך את קופסת הסמים?

ניק ירד לכיס אפודתו ושלה משם את הקופסה.

אל תבזבז את הכל. קח כמה שנחוץ והחזר לי – ביקש.

סוניֶה לחלח זרת ימינו, טבלה באבקה וליקק בלשונו, אחר כך עצם עיניו, הרהר קמעה ואמר כי ניק איננו משקר. זה לא מרי-חואנה.

יעקב חזר אל השולחן והפעם גחן על אזנה של ארלֶט וסיפר לה מה שגילה לו סוניֶה. מיד נטלה ממנו הנערה את תיבת-הכסף והרימה ידה. ניק-לֶה-גרוֹ, היושב-ראש שכבר הודח בינתיים מתפקידו ושיתף עצמו בוויכוח הקולני והזועף, שמח על היד המורמת, המחזירה אותו אל כנו, ופנה אל ארלֶט במאור פנים: – בבקשה, העלמה, מה רצונך?

– יש לנו – הודיע ארלֶט.

ובעוד שארל משוטט בחדר ומתקין את הדרוש למצב החדש, צלצל הפעמון שבמסדרון. אנשי הולנד ניצבו בפתח.

תחילה צעדה ונכנסה לינדה, לבושה שחורים. מחלפות שער חלקות וארוכות כשלושת רבעי המטר, מצבע הפלאטינה, היו משתלשלות לה על כתפיה, על גבה ועל חזה. יד שמאל היתה נתונה בכיס-מכנסיה ויד ימין מחזיקה בפיית-עישון ארוכה (קצת פחות מחצי המטר) שסיגריה מעשנת נתונה בה. פניה היו חיוורות ופיה צבוע בלבן.

– ערב טוב לכולכם – אמרה, ומיד צעדה לעבר שארל והגישה לו תחילה לחי שמאל ואחר כך לחי ימין. ממנו פנתה אל סוניֶה, שבקושי נתרומם מכורסתו והפיל את הכוס שבידו על הרצפה. אחר כך גחנה על ניק הרזה ועל ניק-לֶה-גרוֹ, ורק לבסוף זקפה עצמה כלפי יעקב ואמרה לו “הלו”.

כל אותה שעה היו שני הגברים שבאו אחריה עומדים בפתח. האחד החזיק מזוודת-רשמקול בידו והשני היה עמוס תיבות-סרטים. כשסיימה לינדה את הסיבוב שלה נפנתה לעברם ואמרה “תכנסו”. אז הניחו השניים את חבילותיהם תחתיהם וחתרו אל החדר פנימה, זה לצד זה. יעקב היה סבור כי העלם המצומק, בעל הפנים החמורות וחתימת-הזקן הבלונדית, המרכיב משקפים בעלי מסגרת של זהב, הוא המשורר; בעוד שהגבר הקשיש יותר, שבגדיו תלויים עליו כעל קולב, אף שלא היה דל בשר כלל, הוא הפילוסוף; אך מיד נתברר לו כי הפך את היוצרות; ולמרבה הצער לא עלה בידו – למן אותו הרגע ועד לסוף הכינוס – לחזור בו ולהתמצא כהלכה בזהותם, למרות שעוד זמן רב שהה במחיצתם, ככל שנתנבא סוניֶה.

לאחר ברור-דברים קצר נסתבר שללינדה הובטח כי הלילה תיערך חגיגה לכבוד צאת ספרה לאור. (“אתה רואה” – נאנק סוניֶה באזני יעקב – “ולי הבטיחו כי ישחקו בקלפים”). שארל הצטדק ואמר כי היה בטוח שממשיכים בוויכוח על הדיאלקטיקה והטבע ועל כן לא הכין מאומה לכבוד החגיגה. הפילוסוף מאמסטרדם, שבעיני יעקב היה המשורר אנדרֶה, ובאמת היה שמו דוקטור פאן-לֶהר, אמר כי הוא מוכן לצרף עצמו לשני המאורעות גם יחד, אף שאין הוא מסתיר מאת הנוכחים כי לבו נוטה אחר התיזה של לינדה יותר משהוא נוטה אחר המרכסיזם.

– אם כך – פרץ ניק הרזה בסערה לתוך דבריו – אני מציע שנחזור לוויכוח ונראה מה יש לגרוטאות האידיאליזם להציע כיום למכירה בשוק החפשי.

– אני מוחה על הביטוי גרוטאות – קרא האיש שיעקב סבור היה בטעות כי הוא אנדרֶה.

– הֵרגע – אמר האיש, שבגדיו גדולים מגופו, הוא אנדרֶה האמיתי, שטעות חשב יעקב כי הוא הפילוסוף. – עוד תתרגל לביטויים גרועים מזה. הרגע.

לפתע נפנה הפילוסוף ההולנדי לעבר יעקב, אחז בשרוול אפודתו ושאל היכן קנה יעקב אתה האפודה.

שארל חזר והצטדק לפני לינדה על שלא הכין דבר לכבוד החגיגה שלה.

– לי לא איכפת – אמרה לינדה. – אני אסתדר ואתם המשיכו בשלכם.

– אבל נשמח לשמוע משהו מן הסרטים – מיעך שארל קולו לפניה.

– תוכלו לשמוע, אם יש לכם חשק – אמרה לינדה. – הסרטים לרשותכם.

– בעוד רבע שעה נוכל לשמוע – קבע ניק-לֶה-גרוֹ, שחזר ונטל לעצמו תפקיד יושב-הראש. – עלינו לסיים קטע שעמדנו בברורו. רשות הדיבור לארלֶט.

– רגע אחד – אמר ניק הרזה – אם יש לנו רשמקול, מדוע לא נקליט את הוויכוח? זה יחסוך לנו הרבה עמל וגם ימנע הרבה שקרים. איש לא יוכל לחזור בו מדבריו ולטעון כי לא אמר מה שאמר.

– למי אתה מתכוון? – נתן בו ניק-לֶה-גרוֹ עיניים זועמות. – פרש דבריך.

ניק הרזה לא הגיב אלא החל מתעסק מיד במכשיר ולמרבה המזל נתברר כי שארל יש לו בביתו סרטים פנויים למכביר.

יעקב נתבקש להחזיק במיקרופון, שחוט ארוך נשתלשל ממנו לעבר המכשיר.

– מאחר שאינך משתתף בוויכוח – אמר ניק הרזה ליעקב – תוכל לקרב את המיקרופון אל פיו של כל דובר, ובאופן כזה נקבל הקלטה טובה. עליך להיות זריז, ז’אק, מפני שהם אינם ממושמעים ביותר.

דוקטור פאן-לֶהר ביקש את רשות הדיבור ואמר שכל טיפול בנפש האדם חייב להביא בחשבון את הטלפאטיה. “אם אנו מטפלים בנפש כביחידה סגורה, דהיינו מעין אינטֶגרום או אימאנֶציה, הרינו חוטאים לאפשרות הברירה של השפעה מבחוץ על אותה יחידה. במלים אחרות: יש לנו עניין בטראנסנדנציה”.

– Merde – זעק ניק הרזה; ובאותה שעה לא שכח לחטוף את המיקרופון מידי יעקב ולחזור ולזעוק לתוכו Merde. ומיד לאחר מכן, בעוד דוקטור פאן-לֶהר ממשיך בהרצאתו, גחן ניק על יעקב ולחש לו שיפסיק את הקשר בין המיקרופון למכשיר ההקלטה, כדי שדברי-ההבל של ההולנדי לא ירשמו לדורות; אלא שלמראית-עין יש להמשיך ולהחזיק את המיקרופון כנגד פיו של הדוקטור השוטה.

כשכילה פאן-לֶהר את דבריו וצנח לעמקי כורסתו נחפז יעקב ואץ עם המיקרופון אל עברו של החדר, מקרב את הכלי אל פיה של ארלֶט. העלמה נתכוונה לשאת נאום ממושך ועל כן נתנה ליעקב את הסיגריה שבפיה ורמזה לו שהוא רשאי למצוץ ממנה כמה שירצה. עד מהרה חש יעקב מרירות בפיו ואחר כך חש בחילה קלה. הוא הציע את הסיגריה לניק-לֶה-גרוֹ, אלא שהלה רמז לו כי יעשן אחר כך, וכי הוא מתכוון לרשום לעצמו ראשי פרקים, כדי שידע מה שישיב לארלֶט ולפאן-להֶר.

באותה שעה רמז פאן-לֶהר ליעקב שיקרב אליו: – “התסכים למכור לי את אפודתך, או להתחלף?” – שאל.

כשהחל אור הבוקר מסתנן לחדר מבעד לווילונות, ונורות-החשמל החווירו והצהיבו, היה הוויכוח סואן יותר מבתחילתו; ויעקב שכבר החליף שני סרטים, נתרגל כל כך לתפקידו עד שמצא עוז בלבו להשתיק את המתווכחים, בשעה שנאלץ לטפל במכשירים; והוא שקבע עתה עת סדר הנאומים, כדי שלא יתפתל החוט החשמלי ולא יסתבך בין הרגליים לכרעי השולחן והכורסות.

– ניק – אמר יעקב בקפידה לניק-לֶה-גרוֹ – אתה חוזר בפעם השלישית על מה שכבר אמרת. שים לב!

– נתק לו את החוט! – צעק ניק הרזה.

יעקב השתיקו בשימו אצבעו לפיו, מרמז לניק-לֶה-גרוֹ כי הוא רשאי להמשיך.

באותה שעה הבחין כי לינדה רומזת לו זה זמן מה בידיה ומבקשת ממנו כי יבוא אצלה.

– לקחתי מארי-חואנה – לחשה על אזנו, כשגחן עליה. – אולי תקח גם אתה קצת ונלך לחדר אחר?

יעקב אמר שאינו יכול להניח למיקרופון. מיד נטלה לינדה את המיקרופון מידו ותחבה אותו אל מתחת לאפו של אנדרֶה.

– קח – אמרה לו. – למה נטפלתם אליו כל הלילה?

אנדרֶה נטל את המכשיר לידיו ועיניו אומרות תחנונים ויאוש.

לינדה משכה את יעקב אחריה, אך כשהגיעו אל חדר המיטות של שארל, צנחה על השטיח ונרדמה. יעקב ישב על המטה, חש בראשו והיה תמה מה יעשה.

עד מהרה נפתחה הדלת וארלט עם ניק הרזה נכנסו פנימה וביקשו ממנו לזוז קצת. אחר כך הציצו פניו של פאן-לֶהר בדלת, והוא הצביע על אפודתו של יעקב ואמר דיבור שלא נשמע כמעט. סמוך לכך שקע יעקב בתרדמה.

כשהקיץ, היה חדר-המיטות ריק. הוא שרך רגליו ושב לחדר האורחים. ניק הרזה וארלֶט ישבו חבוקים על הספה, ישנים. שארל היה מוטל על גבו. לרגליהם, ישן אף הוא. לינדה ניצבה ליד החלון והציצה החוצה, מעשנת מתוך פיית-הסיגריות הארוכה שלה. אנדרֶה האזין, בעינים עצומות ובנענוע ראש, ללחישותיו של הדוקטור פאן-להֶר שהיה גוחן על ניק-לֶה-גרוֹ הרובץ בכורסתו ולואט באזניו דברים, תוך שהוא מנענע אותו מפעם לפעם בכתפו, כשהוא חושד בו כי נרדם. את המיקרופון החזיק הדוקטור בסמוך לפניו, בכוחות עצמו.

יעקב קרב אליו, נטל את המיקרופון מידו ורמז לו כי מעתה ישוב וידאג להקלטה. בהציצו לעבר המכשיר הבחין כי החוט מנותק. אף על פי כן מצא לו מקום בסמוך, ישב והחזיק את הכלי מול פני פאן-לֶהר ועד מהרה חזר ונרדם.

כששב והקיץ היה החדר שרוי בדמדומים ומעבר לספה נשמע קילוחה של שיחה. לאחר זמן מה תפש כי מדברים בשפה ההולנדית. עיניו ביקשו את סוניֶה, שנעלם ואיננו. הוא קם על רגליו ויצא מן החדר, פסע לאורכו של מסדרון וראה אור בוקע מתוך סדק שנפער בין דלת נעולה-למחצה לבין המזווה. הוא פתח את הדלת ומצא את סוניֶה ישוב על אסלת בית-הכסא, מכנסיו משולשלים, גבו נשען אל מיכל המים הלבן וקול נחרתו עולה בנחת. יעקב חזר על עקבותיו ולאחר שפסע כמה צעדים מצא עצמו במטבח, התכופף אל המקרר, פתחו ונטל מתוך צלחת חומר לבן-אפרפר, סמיך ושמנוי ונתנו בפיו, לועס ומלקק שפתיו. אחר כך חיפש ומצא לחם דק וארוך, בצע ממנו חתיכה וטבלה באותה צלחת, וחזר ולועס. כששבע שם פניו לשוב אל חדר האורחים, אבל לפני כן עורר את סוניֶה ואמר לו כי במקרר יש מזון.

בחדר האורחים התנהל עתה דיון כללי – והפעם שבו לדבר צרפתית – על כך שהגיעה השעה לאכול. לינדה אמרה כי רק בהמות אוכלות בשעות קבועות מראש ואילו ניק-לֶה-גרוֹ אמר “מי יתנני בהמה כל ימי חיי” וגעה בצחוק רם וממושך. שארל סיפר כי יש לו במקרר קצת סלט-סרטנים במיונז ואם החברים מקרשים להם מזון של ממש יש לארגן משלחת שתצא לעיר ותביא. כמעט כל אחד הצביע על עצמו מתוך רחמים רבים, כאומר: “וכי אני מסוגל לצאת, במצבי זה, אל בין הבריות?” ואז אמר ניק-לֶה-גרוֹ כי מי שמבקש לאכול חייב לאזור אומץ בלבו ולצפצף על מוסכמות חברתיות. דוקטור פאן-להֶר העיר על כך באומרו, כי אדם מסוגל אמנם לוותר על מזון, אך דבר זה אפשר לו להתגשם בתנאי, שהמוותר ידע בהכרה מלאה את הצפוי לו מן הוויתור, תוך נכונות לעמוד בצפוי הזה, כשהוא הופך מצפוי למצוי.

הוחלט שארלֶט ולינדה ילכו לשוק, אבל כל אחת מהן שאלה מה תקבל תמורת הקרבן. ניק הרזה העיר כי כל אחת מהן כבר קיבלה את המגיע לה, אבל לינדה השיבה כי דבר זה אפשר הוא נכון לגבי ארלֶט, אך בשום פנים אינו נכון לגבי דידה, עד כמה שהיא זוכרת.

– אז תבדקי – הציע ניק הרזה.

– דבר זה היית צריך להציע לי לפני עשרים שנה – השיבה לינדה.

– לשתוק! – צעק אנדרֶה לפתע. – אני אלך לעיר.

ואמנם קם ונמלט מן החדר.

מיד נתעורר ויכוח, שבו טען חלק מן המשתתפים כי אנדרֶה אמנם יביא מזון; בעוד שהאחרים טענו כי אנדרֶה יצא להתאבד.

יעקב, שמלא כרסו מאותו סלט-סרטנים, היה שבע ועל כן חמק אל חדר המיטות, משתרע על המצעים. הקולות שעלו באזניו מחדר האורחים העידו כי הוויכוח חוזר אל מסלולו הקודם. שוב נשמעו דברים להגנת הדיאלקטיקה וקול צרוד ומעונה, קולו של הדוקטור הולנדי, שנחלש עתה מאד, היה משתרבב לוויכוח ומנסה לשבש את ההנחות המרכסיסטיות בקריאות-ביניים שנצטמצמו לסיסמאות כגון: “הנפש איננה סגורה!” או “היא משתינה על החומר ממרומי רבבות קילומטרים!”

אחר כך נשמעו דבריו של ניק הרזה, מנוסחים בדרך סבוכה, שהיתה למעלה מכוח קליטתו של יעקב בשעה זו; ולבסוף – לפני שנרדם – שמע את קולה של ארלֶט מתרומם שלא כדרך הטבע ונדמה לו שהיתה מדקלמות או מזמרת אריה מתוך אופרה, שטיבה לא היה נהיר לו.

כשיצא יעקב מחדר המיטות, לאחר זמן ששעורו לא נתחוור לו, ושב לחדר האורחים, מצא שם את אנדרֶה זוחל על הרצפה כשמטפחת קשורה לעיניו.

מעבר למסדרון נשמע קול צעדים. סוניֶה הציץ לתוך החדר, מחזיק שתים שלוש עניבות בידו. הוא רמז ליעקב שיסייע בידו לקשור את אנדרֶה אל כרעי השולחן. אחר כך הופיעו ניק-לֶה-גרוֹ ושארל, נושאים בזרועותיהם את דוקטור פאן-להֶר, אוחזים בו בכתפיו וברגליו.

– עשה משהו! – אמר ניק-לֶה-גרוֹ ליעקב. – למה אתה מתבטל.

– מה לעשות? – ביקש יעקב לדעת.

אך במקום שילך למטבח סר יעקב אל חדר הרחצה, היטיב שערו, לחלל פניו והספיגן, ומשם פנה, בלא לעורר תשומת-לב, אל עבר דלת-היציאה. עד מהרה עמדו רגליו בחוץ. מכאן ואלך לא זכר הרבה מן הקורות אותו. האוויר הצח פגם בכושר השיפוט שלו, ובמטושטש עברו לנגד עיניו פרצופי אנשים יושבים ממולו בתא של רכבת. הוא ראה שמות תחנות, כגון מובֶז' ורֶקיניי; אחר כך זכר ששכר לו מונית, במקום ששמו דוּאֵי, ושוב מצא עצמו בתא של רכבת, ונרדם. מקץ זמן לא ידוע נעור משנתו,מטולטל על ידי איש לבוש מדים, מאנשי הרכבות. “כאן פריס” – אמר האיש והאיץ בו לצאת.

עד מהרה הגיע בשלום לחדרו. כשנעור בבוקר, לבוש כל בגדיו וראשו כואב, נתחוור לו כי הוא משתוקק מאד למצוא את סוניֶה, כדי לשאול את פיו על כמה דברים; ואף על פי שלא זכר מה ביקש לשאול, צלצל למשרדו של העתונאי. שם נאמר לו כי האיש נעלם לפני כשבוע ועדין לא נתגלה.

50 יעקב: המשמרות הטורקיים ועיר-החולות

הגשתי לבארון גרינהוט את התפטרותי יום אחד לאחר חתונתם של הירשנזון ורֶנֶה. כשבוע ימים לפני שהגשתי את כתב-ההתפטרות חלמתי חלום. ולא חלום, אלא שלושה חלומות, שבאו עלי בלילה אחד, ושלאחר כל אחד מהם התעוררתי.

חלמתי שאני יושב בביתי, והוא מלא אנשים, מהם מכרים ותיקים ומהם זרים. ולפתע פורצים בריונים לדירה, ולפי מעשיהם אני רואה שהם מבקשים לגרור אותי החוצה ולהשליכני מביתי, וכן הם מבקשים להרוס ולהשמיד את רכושי. תוך כדי נסיון להתגונן אני מבחין שהאורחים שלי מבקשים להם תואנות להתחמק וללכת. כשהם מבחינים במבטי, הם מעמידים פנים כאילו אף הם נלחמים בבריונים ומשתתפים עמי בהגנת הדירה. האמת היא שאני עצמי לא הצטיינתי ביותר במאבק, אף על פי שעשיתי יותר מאורחי. מכל מקום הקיצותי בהרגשה מזופתת, שלא עשיתי כל מה שחייב הייתי ויכולתי לעשות.

עד מהרה שבתי ונרדמתי, ובחלומי פגשתי מכר וותיק. שנים רבות לא ראיתי את האיש, ועכשיו התבוננתי בפניו החביבות, פני אדם ישר ונאמן, אבל בשום אופן לא זכרתי מי האיש ובאלו נסיבות נתקשרו בינינו אותם קשרי ידידות מצוינים, שבהם לא הטלתי שום ספק.

הידיד היה לבוש בהידור רב ופניו הפיקו שביעות-רצון של אדם שמצפונו נקי, ואף על פי כן הביט בי בחיבה גלויה, כמעט באהבה. על פי מראהו יכולתי לזכור ולהבין רק זאת, שהוא נמנה עם החוגים, שאתם הייתי שרוי כל ימי ביחסי איבה; אותם חוגים ששנאתי ושביקשתי לכבוש, ואשר גמלו לי בדחייה ובפורענויות.

פגישתנו היא עתה לבבית ביותר, אבל אני אינני מעז לגלות לו, כי זכרוני בוגד בי. אני מקווה לעמוד על זהותו תוך כדי שיחה. והאיש מספר לי, לתומו, כי כתב היד של הזכרונות המשותפים לשנינו מצוי בידו, וכי הוא מבטיח למצוא את כתב-היד הזה ולהראותו לי, אם אגש לביתו באחד הימים.

הודעה זו מפיו של ידידי מעוררת בי שמחה רבה, מפני שמתוך כתב-היד אני מקווה ללמוד על מקור-ידידותנו. אבל שמחתי נובעת גם מתקווה מסעירה הרבה יותר: במעומעם אני מנחש, כי מתוך כתב-היד אלמד כמה דברים על עצמי; דברים שכנראה שכחתי אותם, וכנראה שיש בהם כדי לפצות אותי על מצוקות-נפש מסוימות.

ואמנם אני מגיע יום אחד לביתו ומוצא את המקום מלא אורחים, מהם קשישים מאד ומהם צעירים ביותר, וכולם שרויים באווירה של אחדות-לבבות מעוררת קנאה; ובעל הבית עצמו איננו. אני מחכה זמן רב, מבלי להחליף מלה עם אף אחד מן הנוכחים, שאולי אפילו אינם מרגישים בקיומי, כשלפתע מופיע ידידי מרחוק, אולי אפילו לא בביתו, אלא בבית סמוך לשם, וכאילו אני רואה אותו מבעד לחלון. שוב הוא לבוש בהידור רב ומרחוק הוא רומז לי כי אמנם יזכור את הבטחתו ועוד מעט יקיים דברו.

באותן נסיבות אין אנו נפגשים, למגינת לבי, וכל הרשום בכתב-היד איננו מתחוור לי. ואז, בתוך אותו חלום, משתנים המקום והזמן, ואני מוצא את עצמי בשנים הראשונות של המאה, עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, כשעדיין לא באתי לאוויר העולם; והנה אני עומד בתוך חבורה של אנשים, שרגליהם טובלות במי-אפסיים של חוף ים יפו. כולנו שותפים למשימה מסוימת, אשר הערבים, או הטורקים, אינם מניחים לנו לבצע אותה. אפילו לעלות לחוף אין אנו יכולים. ואז אני פורש בחשאי מן החבורה ועולה בידי להגיע לחוף. ואני מצפה עתה לידיד, שיבוא ויצטרף אלי; הלא הוא הידיד שהבטיח להראותני את כתב-היד. שאר בני החבורה מוסיפים להתמקח עם הטורקים, ולשוא; ואני מאותת לחברי ומדריך אותו ברמזים, עד שעולה בידו ללכת בעקבותי.

באותה שעה שבחלום אני מבין, כי המעשים המתרחשים עתה הם הם המעשים שעליהם מסופר בכתב-היד. ומעשים אלה, הלא הם אותם מעשים ועלילות-גבורה המאכלסים את עברם של אנשים כגיסי, סגן-אלוף ג – – ושאר כל “החברים”; אותם חברים שעשו אגודה אחת להדוף אותי ולנשלני מירושת ישראל. בזכות המעשים הללו – שעכשיו אני עצמי שרוי בתוך תוכם, במרכזם ממש – טענו החברים שנים ברות, כי אני איש-מבחוץ, בלתי-שייך, לא-זכאי ולא רצוי. והנה עכשיו מתברר, מתוך גוף כתב-היד, – שאין שום אפשרות לערער על אמיתותו, מפני שהוא קניינו הגדול ביותר של ידידי – כי שקר הדבר. אף אני הייתי כאן. כלומר: הנני כאן, עכשיו.

ושנינו, ידידי ואני, מסתערים בריצה לעבר היבשה, מסתננים מבעד למשמרות הטורקיים עונדי-החרבות, שגופן מכוסה בגדים ארוכים, מזרחיים, עתיקים מאד. ושנינו חולפים במרוצתנו על פני זוג, איש ואשה טורקיים, המטיילים להנאתם, ואז אני מגלה תושיה, ככל המסופר בזיכרונותיהם של אנשים מוותיקי ארצנו, ולא זו בלבד שאינני נבהל, לא שאני מעמיד פנים של נימוס ומברך את הזוג הטורקי בשלום, והם משיבים לנו שלום. צעקותיהם של אנשי המשמר הטורקיים נשמעות בעקבותינו, ואז עולה הבעת-חשד בפניו של הזוג, אלא שכבר אחרו את המועד. אנחנו פונים במרוצתנו לעבר גבעות-החול ומטפסים במעלה הגבעה הרכה והחמה. אנחנו ידועים שהגענו לתחומי תל-אביב וכן אני תופס, שהזמן נשתנה ואנו עומדים בראשית שנות העשרים של המאה.

אנחנו ממהרים להתערב בתוך הקהל המטייל ברחוב, ועכשיו אנחנו מצויים בין בני-עמנו, שמים ובוטחים. הדרך לפעולה, שלשמה באנו הנה, שוב אינה חסומה.

לרגע, רק רגע קל וחולף, ננעץ בי הפחד מפני המחשבה, שאני אין לי חלק בכל המתרחש כאן, וכי כתב-היד – למרות הכל – איננו מספר עלי ואיננו כולל אותי. ואז אני מציץ מן הצד בידידי, לראות אם גם הוא חושד אותי. אבל פניו שקטות, סבר-ידידות שפוך עליהן, ולא צל-צלו של אי-אמון. ואני נרגע. ואז אנו מגיעים אל בית אחד שבתל-אביב, וידידי מציע שניגש אל מיכאל רונן, לשאול מפיו פרטים על תקציב הפעולות; ואני עונה שמיכאל רונן איננו מהימן עלי; ועל כך משיב ידידי כי מיכאל רונן יש לו ידיעות טובות ומפיו נדע את פרטי התקציב ונוכל לפעול, כפי שפעלנו יחדיו תמיד, בעבר.

ואז התעוררתי מן החלום בפעם השניה. ידעתי שפני מחייכות בחשכה וחשתי שמחה עצומה. אני זוכר שנשמתי בכבדות, כאדם שיצא זה עתה מן הים, מקץ שחיה ארוכה ומלחמה בגלים גבוהים. שאלתי את עצמי אם יפה עשיתי בהעלימי מידידי את הספקות שנתעוררו בלבי; וכן שאלתי את עצמי אם אדע אי-פעם מה באמת כתוב באותו כתב-יד. מכל מקום הייתי גא מאד על טיב ההתנהגות שלי בקרב המשמרות הטורקיים. הרהרתי בגבעות-החול וניסיתי לזכור את המקומות, שבהם עדיין נותרו גבעות כאלה בישראל, כדי שאוכל לבנות לי שם בית, בשובי הביתה. ולפני ששבתי ונרדמתי, מלמלתי לעצמי איזו שבועה מעורפלת על איזושהי הקרבה ועל איזושהי אהבה גדולה.

וכשנרדמתי בפעם השלישית, בא מישהו והבטיח לי כי ידידי הוא “אדם טוב, ולבו לב אציל”.

51 אחרי החלום

לפתע היה הכל מאחורי: הגעגועים, אפשרות-האהבה, תקוות ההתקשרות אל המקום ההוא, כל אלה כבר נתרחשו. וכל מה שנתרחש בא בטרם עת, לפני שהייתי מוכן.

כמכת-גרזן נחתו הדברים על ראשי.

אהבתי לרחל וברית-הנישואים שלנו יכלו להיות גאולה שלמה, אהבה סופית, מעוגנת כמעט במקום ההוא, קרוב אליו ככל שיוכל אדם לקרוב שמה. אבל הקול שדיבר אלי בחלום, מקץ שלוש שנות תועבה וגלות, גיבר לאחר-מעשה. בימים שבהם היה הכל בהישג ידי, הן לא פסקתי מלהטיל ספק במה שאולי היה כתוב בכתב-היד. במים שהיתה רחל בחיים לא פסקתי מלחשוב בעצמי ולהוכיח את עצמי על העורמה ועל המרמה, שבהן תקעתי את עצמי אל בין האנשים האחרים, אותם “חברים” ארורים. מעולם לא הוֹתרתי לעצמי שעה אחת של נחת, מפני שלא הייתי ראוי בעיני עצמי. כגנב במחתרת הייתי, גנב שעדיין לא נתפס. ובשעה שמתה רחל, נדמה לי שציפור גן-העדן נמלטה סוף סוף מן הכלוב שבו כלא אותה הנבל, אשר ביקש להתקשט בנוצותיה. כל כך הרבה שנים דרושות היו כדי שאדע, כי בהתעופפה הותירה אחריה את בן-מינה היחיד, אותו שעליו הכריזו משמים בן פלוני לבת פלונית, בטרם ירדו נשמותיהם לעולם.

אני מייבב עכשיו יבבות מתועבות, ואף על פי כן לא הייתי תָמֵהַ אילו כרתה ההשגחה העליונה אוזן לזמזומי, והיתה מחזירה לי את אבדותי. מחמת שפל-המדרגה שבו הייתי שרוי, ראיתי עצמי ראוי רק לבוז; אבל מכוח כתב-היד הותרתי פתח לאיזו בשורה, שאולי תבוא; מפני שטעויות אינן רק סיבתם של אסונות; הלא לפעמים הטעויות מורידות גשמי-ברכה. בטעות, לכל הרוחות!

האמנם יש באמת קשר ידידותי אמיץ ביני לבין האיש שלבו לב אציל? מי האיש הזה? ומה הם החולות? ומה כתוב, בסופו של דבר, בכתב-היד?

יעקב הערמומי, אשר עשה כל ימיו בעקבה, היה אף על פי כן איש תם יושב אהלים. הסתירות מתיישבות איפוא בזמן ובמקום רחוקים וקדומים כל כך, עד שאין מקום לפקפק באפשרות. למה איפוא אני מפקפק? ומה הדבר שאליו אני מתמיד בגעגועי? העודני חי?

אם כל יללותי אלה, וכמה אחרות, מכוערות ובזיוניות לאין שיעור, נשאתי עמי ביום ההוא לכל אשר פניתי; ואני זוכר כי ביום חתונתם של הירשנזון ורֶנֶה ישבתי במסעדה, לא הרחק מבולבאר מזֶ’נטה, שם נערך הטקס, ובהיותי מלא את מרירותי, הוצאתי את פנקסי ורשמתי ביומני.

"איזו חיוניות נפלאה יש בהירשנזון הזקן! יש לו האומץ להתחיל הכל מחדש, ואפילו לשאת לאשה את רֶנֶה הנידחת והמטורפת, כדי לפתוח עסק של תיקון מכונות-כתיבה, וכדי לשוב יום יום לבית, שבו יבושל מרק חם על הכירה. בטרופם הם מסוגלים גם להביא ולדות לעולם! ילדים יהיו להם, וככל ההורים היהודים ידבקו בילדיהם מתוך להט וקנאות, וסוככו עליהם מפני דיפטריה, שעלת, שלשולים וטיפוס, יכניסום בעול מצוות, יכו אותם, כשיתפסום עם הסיגריה הראשונה בבית-הכיסא; יפקידו ערבות-כסף בבית-המשפט, כשתשים עליהם המשטרה את ידה – – – "

ומיד אחרי שכיליתי ארוחתי ולגמתי עוד מעט יין, רשמתי ביומני:

“עכשיו אשוב הביתה, לא מיד ולא בחפזון. די לי שנמלטתי בחפזון. השיבה תהיה מתונה. סוף מעשה במחשבה תחילה. ראשית חכמה – קצת סדר בראש. וביום שבו יהיו הדברים מנויים אחד לאחד, אשוב הביתה. אמנם כן, אהבה גדולה ממלאה את לבי לדברים שהיו; אהבה שהוחמצה.”

ולא נתקררה דעתי, עד ששבתי אל פנקסי ורשמתי ברוב תפארת:

"הנה שב המלח אל היבשת והצייד אל מלונתו. ואם גם עייף מעט; ואם גם נעוריו ובחרתו שוב אינם אתו.

52 המחבר: פגישה עם הזמרת הקטנה

מודעות צבעוניות בישרו בפאריס על רֶסיטל של שירה. הזמרת הקטנה שהכיר יעקב בתל-אביב באה לכאן, ובתכנית הרֶסיטל שלה היו ארבעה חלקים: שירי-עם יהודיים; שירי ישראל-החדשה; פזמונים צרפתיים; ולסיום – ספיריצ’ואלס של כושים. הנה, אמר יעקב בלבו, העמדתי בעולם גרון מַזמר. מה שלא עלה בידי לעולל במקהלת-הגימנסיה שלי, תעשה למעני הזמרת הקונה, וכל העיר פאריס תאזין ותשתומם. הוא זכר מתוך רגשי תודה – למרות הכל – את הערבים העניים, ערבי עליית-הגג שלה, התנור המפיץ חום נעים וההתמוגגות שזכה בה האביר, המושיע את היפהפיה מן המדמנה.

לרֶסיטל של הזמרת הקטנה הלך יעקב כאדם ההולך אל בית המרזח לשתות כוס בירה ולעשן מקטרתו בנחת, לאחר שנגמל כליל מן העישון ומן השתייה.

היה זה אולם שכוּר מטעם הסוכנות היהודית, והקהל שנאסף במקום הקטן והבלתי מהודר, היה יהודי ברובו. נראו כאן כמה מפקידי השגרירות, כמה יהודים שהיו זמן מה בישראל וחזרו לאירופה, אמנים ישראליים שקיבלו כרטיסי-חינם וכן כמה זרים, שטיבם לא היה מחוור ליעקב. סמוך לשעה המיועדת נתמלא האולם כליל. חגיגיות – השוֹרה רק על אולמות מלאים – החלה מורגשת באוויר. השיחות נעשו לחשניות ולפתע נשמע אותו רחש הקודם לכניסתו של אורח-הכבוד. יעקב שמח בהצלחתה, שכבר היתה מובטחת מעתה, לפי סימנים שאין לטעות בהם. עכשיו כבר היה בטוח, שייגש אל מאחורי הקלעים, עם סיום, ויברכנה.

האורות כבו, אור עגול נפל על המסך האדום, שנחצה עתה, ובתווך הופיעה הזמרת הקטנה וגיטרה בידה. היא לא נשתנתה מאז ראה אותה לאחרונה. עיניה הגדולות והנבעתות נוצצו והעיגולים השחורים שמסביבן עמקו ונתרחבו מעט, אבל עגלילות הפנים ותפיחות-הפה, הגדול מעט יתר על המידה, בפנים הזעירות, עמדו בעינן, כאז. היא החוותה קידה לקהל וישבה על הכסא.

בתום הערב מיהר יעקב אל עבר הבימה, ומצא עצמו עומד מול הזמרת. היא חייכה אליו ואותתה לו בידה. בפניה לא ניכרה שום הפתעה. כשסיימה שיחתה עם הסובבים אותה קרבה אליו ואמרה לו שהבחינה בו, באולם, עוד בראשית הערב. הוא סייע בידה ללבוש מעילה, נטל את נרתיק הגיטרה בידו והם הלכו לאיטם במורד הרחוב.

סמוך לכיכר רפובליק נכנסו למסעדה. היא סיפרה לו כי נישאה לאיש ישראלי, לפני כחצי שנה, וכי בעלה יש לו מועדון-לילה בעיר-נמל שבגרמניה. אחר כך אמרה ליעקב שהיא רוצה לגלות לו סוד, ושלא יכעס. כשנישאה לבעלה היה בדעתה לחזור ולקבל את בנה – את בנם שנולד להם, לה וליעקב – אבל בעלה סירב. אמנם כן. השמועה ששמע יעקב על הפלה שהפילה, כביכול, לא היתה אמת. שמועה זו הופצה לפי דרישת הוריה, כדי שיעקב לא יחזור בו מהסכמתו למסור את הילד למאמצים. הוריה קיבלו סכום כסף ניכר תמורת האימוץ. אביה נפטר בינתיים ואמה שלה מסייעת בידי בעלה לנהל את העסק שבגרמניה. והיא עצבה מזמרת באותו מועדון, ומפעם לפעם היא יוצאת לסיבוב בכמה מארצות אירופה, במקומות שיש בהם ריכוזים גדולים של יהודים.

ספר רביעי: יעקב פוגש במלאך

53 המחבר: אחוזת-קבר

למן הרגע שאימץ לו יעקב את הרעיון שיש לו בן, היתה ישראל ארץ חדשה בעיניו. בנו צועד עתה את צעדיו הראשונים אי שם על חלקת דשא בהרי יהודה, בואכה ירושלים. מפי הזמרת הקטנה הבין, כי מאמציו של הנער גרים באחד הקיבוצים שעל כביש תל-אביב – ירושלים. ואפילו פקפק במהימנותן של ידיעותיה בפרט זה, זקוק היה למקום כלשהו לאכלס בו את בנו, ולו יהא לפרק-זמן מועט זה שבין עכשיו לבין השעה שבה יחזירנו לעצמו.

בעיותיה של ישראל נעשו עתה הבעיות החותכות את עתיד בנו ואת עצם קיומו. בשבתו סגור בתא האניה המוליכה אותו הביתה, היה יעקב מתכנן תכניות לסייע לפתרונם של הקשיים הצבאיים של ארצו, אם כעובד משרד-הבטחון ואם כאיש-צבא, או מרגל, או ממציאו של כלי-נשק חדיש ונורא, שיש בכוחו להכריע בגורל המדינה. הוא היה קובע בלבו ראשי פרקים לסדרת מאמרים שיכתוב בעתונים, כדי לטהר את המידות בארצו ולהעמיד את הבריות על חומרת השחיתות, השאננות ושאר פורענויות חברתיות, כדי שהארץ אשר בה יחיה בנו תהא הנפלאה שבארצות.

את ההחלטה לחזור הביתה מיד קיבל תוך כדי שמיעת דבריה של הזמרת הקטנה; בו בלילה כתב אל עורך-דין ישראלי וביקש לשגר אליו מיד, לפאריס, את פרטי החוקים הנוגעים לאימוץ-ילדים.

אף על פי שבמטוס היה מגיע תוך כמה שעות, נסע יעקב באניה, מפני שהימים אשר יעשה בתאו נחוצים לו כדי להוסיף ולגלגל במחשבותיו. כל זמן שישב בפאריס, בין השעה ששמע כי יש לו בן, לבין השעה שבה עלה על סיפון האניה, היה שרוי כבקדחת; אבל משעה שנכנס לתאו נרגע מעט. משתדל היה להרהר בסעיפי חוק-האימוץ ובאמצעים שיאחז כדי לגלות את מקומו של הנער ואת שם האנשים שאימצוהו; אך עד מהרה היו מחשבותיו גולשות ונסחפות למחוזות ההזיה. הנער מסוגל כבר, ככל המסתבר, להשמיע דיבורים ולומר לו אבא בקול צרוד מעט – כפי שמדמה היה בנפשו – אבל בהיר וברור כפכפוכם של מים. ומאחר שהיה מתקשה לראות בעינו רוחו את צורת הנער, היה מפליג לדברים הסובבים אותו; ודברים אלה יכול לחזות בבהירות גמורה; הנופים שזכר, הצבעים העוטרים את נוף הגברות שאליהן יוליך את בנו, כשיהיו מטיילים יחדיו, יד ביד, על פני שדות חרושים, הרחק מן הכביש, רצים אל פני מדרונה של גבעה מכוסה עשבים, מעברו השני של היקב אשר בזכרון-יעקב, לעבר החורבה הבודדת השוכנת במעמקי הוואדי, כשהאחד מבשר לחברו על הרקפות שנתגלו לו בסתר-סלעים.

בפאריס קנה יעקב ספר על חינוכם של ילדים רכים והיה בקי עכשיו בכמה דברים, שמעולם לא עלו על דעתו. חלוקה ברורה של שלבי ההתפתחות הגופנית והרוחנית של הילד היתה סדורה לו בראשו לכל פרטיה וכשהיה שוכח פרט כל שהוא מיד היה שולח ידו אל הספר, שלא מש מן השולחן הסמוך למיטתו שבתא-האניה, והיה מעלעל בדפיו בחפזון של מומחה ומוצא את המקום שבו היתה התשובה מודפסת בלשון ברורה ומאירת-עינים. כשישמיע הילד דבר-בדייה, שמבוגרים רואים בה שקר – ובאמת אינה אלא פרי דמיונו הממריא והיוצר של הילד – לעולם אין לומר לו “משקר אתה”. אלא יש להקשיב לדבריו עד תומם ולהשתתף בחוויה. כמה פשוט הדבר, וכמה צודק!

הוא מסלק עצמו מן החיים שחי עד כה וגוזר עליהם גניזה עולמית. כל שיעשה מעתה ואילך לא יהיה צריך להסתיר מבנו. אדרבה: כל שיעשה מכאן ואילך יהיה עשוי לשמש לבן מקור ודוגמה לחיקוי ולהערצה. אלמלא נישאה הזמרת הקטנה לאיש, אפשר שהיה יעקב מארש לו אותה. אבל טוב שאין הדבר אפשרי. אורח חייה אינו יפה לתכניות העולות במחשבותיו. ואף על פי כן, אם ירגיש ביום מן הימים כי טובת הילד דורשת זאת, מצוא ימצא לו אשה לשאתה. אבל אם לא יהיה הכרח בדבר, חיה יחיו שניהם – האב ובנו – חיים של שמחה ועלילות ידידות ואהבה, אשר יעוררו עליהם את קנאת המלאכים בשמים. אהבה! עתה יחלקו בה שניהם, בנו והוא, עד שייעצמו עיניו, עד שיחזור אל האדמה שאליה הוא נוסע עתה.

והוא מחליט, בשכבו על מטתו שבתא-האניה, כי מיד כשתדרוכנה רגליו על אדמת ישראל ילך וירכוש לעמו את חלקת הקבר הסמוכה לקבר אמו. איך קרה הדבר, שלא עשה כן עד היום? כלימה נוראה מבקיעה לה סדק בתוך האושר שהוא שרוי בו, אך מיד היא נסחפת בזרמן של מחשבות אחרות: שולמית, רחל חשוכת-הבנים, מאמצת לה את הנער הזה. “אמך מתה בלדתה אותך” – יאמר לבנו ביום מן הימים; ויחדיו יהיו עולים אל קברה. ואחר כך, ברבות הימים, הריהו רואה את הנער, והוא איש, בא להניח פרחים על הקבר.

במין בירורים שכאלה היה יעקב שרוי בימים ההם.

54 יעקב חוזר על עקבותיו ונוסע להמבורג

ביום שהגיע לישראל ביקר במשרדו של עורך-דין. באותו מעמד החליטו על פעולה בשני כיוונים בעת ובעונה אחת: עורך-הדין קיבל על עצמו לבדוק את האפשרויות המשפטיות, שמכוחן יוכל לאלץ את היועץ המשפטי לגלות לפניו את תיק האימוץ; ומצד שני הוחלט לשכור בלש פרטי, שינסה למצוא את מקום מגוריו של הנער.

הקושי הראשון שהעלה עירך-הדין היכה את יעקב בתדהמה. שם הילד לא היה ידוע לו. יעקב טפח באגרופו על ראשו והיה אחוז כלימה. ומיד העלה עורך-הדין סברה שניה, גרועה מן הראשונה: שמא לא נולד הילד בכלל? שמא היתה לאשה כוונת-זדון לשטות בו, כדי לנקום ביעקב נקמת-עלבון שלא הגלידו פצעיו?

סברה זו אפשר שהיתה מתקבלת על דעתו של יעקב, אילו היתה נוגעת בזולתו. אבל מאחר שדבר היותו אב לנער, וכל המשתמע מכך, מכאן ולהבא, היו חשובים בעיניו יותר מן ההגיון, אי אפשר היה לו לקבל הסבר כזה והוא דחה את האפשרות הזאת מכל וכל. ורק לאחר שדחה אותה בתוקף, היה מוכן לדון בה על דרך ההשערה בלבד.

לשם ליבון הדברים צריך היה לחזור לפגוש בזמרת שלו. ולפני שיקום ויחזור לאירופה קבע פרק זמן, שבו יהיו הוא והבלש סורקים את הקיבוצים – וגם המשובים, ליתר בטחון – של פרוזדור ירושלים, כדי לברר מי ומי אימץ שם נער בתוך פקר הזמן החופף את תאריך הולדתו, לפני כשלוש שנים.

מאליו מובן כי הובא בחשבון, שהורי הזמרת החזיקו בילד זמן מה ומסרוהו לאימוץ רק בהיותו בן שנה ואולי למעלה מזה, רק לאחר שמצאו מי שישלם להם ככל שביקשו.

ולאחר שנקבעו דרכי הפעולה והיקפה, יצאו האנשים למלאכתם.

בני אדם חשוכי-בנים, שאימצו להם ילדים בפרק הזמן שהוגדר והוגבל על ידי יעקב, נמצאו בקרית-ענבים, במעלה-החמישה, בשורש ובבית-שמש. מספר הילדים הללו הגיע לשבעה, ומקץ חדשים אחדים של התרוצצות ידע יעקב כי ממראה-עיניים לא יוכל להחליט בלבו מי הוא בנו. כמעט בכל אחד מן הילדים – שהירבה להתבונן בפניהם ובהילוכם, מבעד לגדר גן-הילדים, מבעד לחלונות בתי-הילדים ומתוך הסתכלות בהורים המשחקים עם ילדיהם על הדשא בשעות בין הערביים, – בכולם מצא יעקב קווי-דמיון, לו או לזמרת הקטנה.

הגיעה איפוא שעתו לחזור ולהפליג לאירופה, כדי למצוא את האם. והפעם נסע לשם בדרך האוויר.

הוא נחת בפאריס, ביקר במשרדי האולם שבו ערכה הזמרת קונצרט לפני כמה חדשים, ושם נאמר לו כי לאחר אותו ערב-זימרה יצאה האשה להמבורג, אל בעלה. השם שבו היתה רשומה בפנקסי המשרד לא היה שם הוריה; משמע שהיה שם בעלה. וכך היה יעקב מצויד בסימן כל שהוא, נוסף למה שידע, כי האיש הוא בעל מועדון-לילה.

בהמבורג מצויים היו כמה וכמה מועדוני-לילה באזור הנמל וגם בלב העיר, שבעליהם ישראלים. יעקב לא נתקשה לזהותם מתוך שיחות ליד הדלפק, ונתחוור לו כי האיש שהוא מבקש מכונה בשם רודי והוא שוכב בבית-החולים.

ממחרת בואו להמבורג הגיע יעקב לאותו בית-חולים והופנה לחדר מסוים שבו שכב רודי ולראשו תחבושת גדולה והמעט המזדקר מפרצופו מעלה זיפי שער שחורים. השיחה שנתפתחה ביניהם, לאחר שהעיפו מבטים זועפים זה בזה, היתה כדלהלן, בערך:

יעקב: שמי יעקב מלאכי-אֶנגלסון. שם זה אומר לך משהו?

רודי: מה אתה רוצה?

יעקב: הייתי רוצה לדבר אל אשתך, אבל שמעתי שאיננה בעיר.

רודי: הזונה שלחה אותך אלי?

יעקב: לא שלחה. אני מחפש אחריה.

רודי: תחפש אותה בגיהנום.

יעקב: העניין חשוב שלי מאד. אינך צריך לחשוד בי. אני מבקש לברר משהו פרטי לגמרי.

רודי: אז מה אתה רוצה ממני?

יעקב: אולי תוכל לומר לי היכן היא.

רודי: אולי תגיד לי אתה היכן היא. הייתי הורג אותה בסכין.

יעקב: ובכן, אינך ידוע?

רודי: בטח באיזה בית-זונות.

יעקב: אני מבקש אותך בכל לשון של בקשה להיות סובלני יותר ולענות על שאלתי. אנא, עזור לי. אני מאד מבקש.

רודי: מה אתה רוצה מחיי, לכל הרוחות?

יעקב: כשהתחתנתם, היא לא ספרה לך שיש לה ילד, ושהיא רוצה שתקבל אותו לביתך?

רודי: אני בטוח שהיו לה המון ממזרים, לטינופת.

יעקב: אנא, הפסק לקלל. בשבילי זהו עניין של חיים ומות.

רודי: שמע, תפסיק לטרטר, יש לי כאב ראש גם בלעדיך.

יעקב: רק זאת ענה לי; היא דיברה על תינוק שיש לה, כשהתחתנתם:

רודי: אני לא זוכר כלום מהדיבורים שלה. המון דברים שמעתי ממנה, והכל שקרים של זונה.

יעקב: והיא דיברה גם על ילד שיש לה?

רודי: על מה היא לא דיברה: הלוואי רק שהייתי יודע איפה היה עכשיו והייתי גומר אותה כמו שגומרים כלב.

יעקב: אמא שלה עובדת אצלך. אולי תאמר לי איפה אוכל למצוא אותה.

רודי: הזונה הזקנה התפגרה, או שברחה יחד עם הצעצוע שלה, שתיהן שוות מוות.

יעקב: אינך יכול לענות לי פשוט: היא דיברה על ילד שנולד לה לפני הנישואים אתך?

רודי: שמע, אני לא קיבלתי אותה בתולה. בזה אני בטוח.

יעקב: אבל ילד היה לה?

רודי: אני מתאר לעצמי. אצלה היו נכנסים ויוצאים כמו בתחנת-רכבת.

יעקב: היא דיברה על ילד וביקשה אותך לקבל אותו?

רודי: היא ביקשה המון דברים. היא הרסה אותי. אם רק הייתי יודע איפה אפשר לשים עליה יד.

יעקב: מדוע אינך עונה לי? אני מוכן לשלם כל מחיר.

רודי: מה אתהמוכן?

יעקב: בעד תשובה ברורה אשלם כל מחיר.

רודי: איזה תשובה אתה רוצה?

יעקב: את האמת.

רודי: ממנה אתה רוצה לשמוע אמת? היה תגיד לך אמת?

יעקב: אבל אני רק שואל אם ביקשה ממך לקבל ילד שלה?

רודי: ואם ביקשה, בטח רצתה להוציא ממני כסף. מאיפה לי לזכור מה שהפה המלוכלך שלה אמר. כשאני יוצא מפה, דבר ראשון אני מוצא אותה ועושה ממנה דייסה.

יעקב: אמא שלה מתה, או שאתה סתם אומר לך?

רודי: די, לך מפה, חבר. לך, למה נדבקת אלי?

זעם פתאום נתלקח בלבו של יעקב והוא אמר לתפוש בגרונו של רודי ולטלטלו; אבל הבין שדבר זה לא ידובב את האיש. הוא חזר והתחנן, אך לא זכה לשמוע אלא מה שכבר שמע קודם לכן.

במשרד בית החולים נאמר לו שרודי נפצע בקטטה במועדון-הלילה שלו, ושאם יצא חי מן העסק יועמד למשפט. אשתו אף היא היתה מעורבת בקטטה והפרטים ידועים במשטרה. היא נמלטה בחברת מאהב ומסתר שיצאה מגבולות גרמניה. איש שלישי, שנתפס ונכלא, טוען שנהרגה מעבר לגבול. אבל לעולם אין לדעת את מידת האמת בדבריהם של האנשים הללו.

מועדון-הלילה של רודי היה סגור ומפי אחד השכנים, בעל מספרה, שמע יעקב כי הזקנה – אמא של הזמרת – נעלמה אף היא. מפי השמועה היה יודע שהלכה לגור אצל קרובים, בדרום, לאחר שהיחסים בין בתה לרודי נעשו קשים מנשוא. נדמה לו, לסַפר, כי רודי גירש את הזקנה מן המועדון בשעה של רוגז.

במשטרה סירבו למסור פרטים, אבל נטפלו אל יעקב וחקרוהו על קשריו עם בני הזוג. שמח היה כשפטרוהו מעל פניהם.

לא נותר לו אלא לצאת עם בוקר בחזרה לישראל. הוא נסתגר בחדר המלון וישב על מטתו, ראשו בין ידיו, ריק מכל מחשבה.

שפופרת של טלפון נזדקרה לנגד עיניו והוא התבונן בה. הוא אימץ את מוחו, עיניו קבועות בכלי השחור והנוצץ והחלטה נחושה בלבו שלא להמיש את עיניו מן הטלפון. ואז עלה בדעתו כי יש לצלצל שנית לבית החולים ולבקש ראיון עם רודי.

נאמר לו כי איבד הכרתו מחמת שטף דם בראש וכי נראה ששעותיו ספורות. הוא ביקש לדעת אם אמנם וודאי הדבר שלא יחיה. האחות אמרה שתלך אל הרופא ותשאל. כשחזרה אל הטלפון הודיעה לו כי רודי מת.

– אני מצטערת – אמרה האחות; ונראה שהיתה מצפה כי יעקב יפטיר משהו והשיחה תסתיים. אבל מאחר שלא שמעה שום תשובה חוזרת חזרה ואמרה: – אני מצטערת, אדוני. ושוב לא פצה יעקב פיו. אז עלתה טריקת הטלפון באזניו והוא הביט במכשיר שבידיו ובזהירת מרובה, כחושש פן ירסקהו, הניח את השפופרת על מקומה, אבל לא המיש עיניו ממנה. המכשיר היה דומה לעוּבר שחור, מקופל, שראשו גדול ממש כרגליו ושניהם פונים בחצי עיגול זה כלפי זה. עוּבר מת, חשב יעקב. עוּבּר שמת בבטן אמו והונח בצנצנת של פורמלין, כמו במוזיאונים.

ולפתע נדמה לו שהוא נעשה גבוה יותר, צומח ועולה מעל פני הרצפה כלפי התקרה שמעליו. עוד מעט יתרומם מן הרצפה והוא עלול לחזור ולצנוח ולהתמוטט ארצה. על כן מיהר וישב על מטתו ואחר כך שכב עליה בבגדיו ונרדם.

בבוקר התעורר ופנה ללכת אל שדה התעופה, לשוב ללוד.

55 אצל אריק

הסיכוי האחרון לגלות את מקומו של הילד – על ידי כך שתיק-האימוץ ייפתח לפני עורך-הדין של יעקב, לאחר שזה ינקוב בשם מוֹסרֵי-הילד – אף הוא בטל.

מעתה נותרה רק דרך אחת לגלות את מקומו של הנער, בעזרת בלש פרטי שיהיה משוטט בפרוזדור ירושלים וכן יהיה מעלעל בתיקי האימוץ כולם, ככל שישיג דרכי-גישה אליהם. ודבר זה עלול להימשך כמה וכמה שנים וגם אפשר שכל העמל יעלה בתוהו.

יעקב ידע שיש לו בן ודחה כל מחשבה על האפשרות שהזמרת שיקרה לו. הוא דחה מחשבה כזאת מפני סיבות רבות ושונות, אבל בצד כל הסיבות הללו היה עוד טעם אחד להנחה שבנו חי; הלא הוא הטעם הפשוט, שאם אמנם בנו חי – ואילו יעקב יהיה מניח שהילד איננו קיים כלל – הרי זה כאילו גזר גזר-דין של מוות על בנו במו ידיו; או כאילו גזר יתמות על בנו; היינו, גזר-דין מוות על עצמו.

אבל היו גם נימוקים אחרים; הראשון שבהם הוא זה, שמעולם לא הרע לזמרת הקטנה, אלא אדרבה, פירנס אותה וזיכה אותה בשנתיים של לימודים והשתלמות באמנותה. מכאן שאין להניח כי נטרה לו איבה וביקשה להחשיך עליו את עולמו בשקר מתועב כל כך. והנימוק השני – הלא הוא קשור באופיים של הוריה, וביחוד באופייה של אמה. משעה שעלה בדעתה של זו כי אפשר להרוויח סכום כסף ניכר תמורת הילד הניתן לאימוץ, ודאי שדחתה כל רעיון של הפלה.

נימוקים אלה אפשר שהם נראים מפוקפקים בעיניו של אדם מן הצד, אבל בעיני יעקב הצטרפו בנימוקים לוודאות שלמה.

בשנות העדרו מן הארץ נתחוללו בה כמה דברים, שהפליאוהו עכשיו. חברו אריק היה מתגורר בחווילה מחוץ לתל-אביב ולו שני בנים ואשתו היתה חמורת-פנים, מקפידה על גינונים של בית גדול, הומה תמיד מנשפים ומסיכות ואורחות של בנקאים, סוכני-השקעות, אנשי-פרסומת ועתונאים. ביחוד את האחרונים היה אריק מתעב בלבו, אבל מסביר לעם פנים בנשפיות שערכה אשתו לכבודם. ביתו של אריק היה מאוכלס בצעצועי-אופנה מדהימים: נברשת יפאנית, עשויה נייר, מעשה ידיו של איסאמו נוֹגוּצ’י, היתה מצויה בביתו, תלויה מן התקרה ועד לרצפה, כשחלקה התחתון קרוע ומעטור בציורי דיו וצבע, מעשה ידיהם של בניו השניים. וכן היתה לאריק מערכת לבישול קפה, מעשה זכוכית סבוכה וענקית כמעבדה כימית, שתקלות-תמיד מתארעות בה, ואשתו חייבת להצטדק עליהן, והקפה המוגש לאורחים מתבשל בסופו של דבר בסיר של מרק על הכיריים שבמטבח. וכן היה בית תנור מיוחד לאפיית כריכים, שהתערובת שלהם ארוזה בארצות-הברית, בתיבות צבעוניות, ותמיד הכריכים יוצאים מתוכו שרופים והם נזרקים לאשפה והעוזרת מאלתרת בו במקים עוגיות מרוקאיות מתוקות, שהכל מהללים אותן ברעש גדול.

ביום שבו בא יעקב לבקרו היה אריק שרוי בכאב-ראש, התוקף אותו מיד לשובו ממשרדו, והוא בולע גלולות, הנשלחות אליו משוויצריה. ההמון הרב שבבית העלה זמזום בחלל הדירה ואריק שולח מפעם לפעם את כף ידו הענוגה אל רקתו ומעווה פניו מכאב, ומד בסמוך לכך הוא מעלה חיוך על שפתיו ומקדם את פני האורח שהגיע מקרוב. – יש לי כאב ראש נורא – הוא לוחש ליעקב, – אבל אל תשים לב אלי. שעשע את עצמך עד שתפעל התרופה ואשוב לאיתני.

יעקב פונה למצוא את בעלת-הבית ובפתח המוליך למטבח הוא נתקל בה ולוחץ את ידה. האשה שומטת כף ידה בחפזון מתוך ידו, אומרת כמה דברים של נועם חמוץ וברכת ברוך הבא; ומעקימת שפתיה ניכר שהיא מתעברת את יעקב תכלית התעוב ואין בכוחה להסתיר הבעה של בהלה הצפה על פניה למראה פלישתו לביתה. שכן אריק הישר והנאמן מתוודה תמיד באזני אשתו על כל מעלליו, בסמוך להתרחשותם; ותוך כדי וידוי הוא כורך חטאים של שותפיו-לעבירה בעלילותיו שלו, כדי למטע ממיאוסן, וממילא נמצאת רעייתו שותפת לסודותיהם של מרבית מכריו. בפניה של האשה רואה עתה יעקב שהיא אומרת בלבה: הנה הגיע ובא הנואף מפאריס, ומה יהא על בעלי עכשיו? והיא מפליגה ממנו והלאה, אל חללו של חדר האורחים, לצוות על העוזרת, כי תלך להכין עוגיות; תנור-הפלאים חזר ובגד, הפֶרקולאטור הכימי נתפוצץ, ואילו בחדר האורחים נתרחש ברגע זה ממש, ולנגד עיניה, אסון גדול: אחד הבנקאים נתקל ברגלו במנורה היפאנית המשתלשלת מן התקרה וגרף את גליל הנייר המעוך ממקום-קישורו שבמרומי החדר, קרעוֹ לשני גזרים, ומן התקרה היתה משתלשלת לפתע נורה ערומה, רועדת ומקפצת על חוט חשמל דקיק, שאבק וקורי עכביש דבקו בו לכל אורכו. אריק ממהר לנחם את הבנקאי המצטדק, ואילו אחד העתונאים, שככל בני מקצועו הוא כל-ידוע, מתנדב לטפל בתקלה החשמלית. כורסה נגררת אל שולי החדר, מציבים עליה שרפרף והעתונאי מטפס ועולה, וממרומי מעמדו הוא מצווה להביא לו מברג או סכין; ואחר כך הוא מבקש צבת כל שהיא; ואחר כך הוא מורה למאן-דהו ללכת ולנתק את פקק-החשמל שבמסדרון. חשיכה משתררת מסביב, והעתונאי מבטיח – מתוך העלטה – כי הכל יבוא מיד על מקומו בשלום; ובינתיים עֵדה של שתי עשרות אנשים ניצבת בלא קול בחדר, עוצרת נשימתה וכל אחד חושש למוש ממקומו, פן יהפוך אגרטל סיני או ירסק עציץ של פרחים מתוצרת מוּראנו.

אך לבד מכל אלה היה אריק איש מצליח בכל אשר יפנה, עסקיו פורחים ועולים הוא מאושר ושמח בחלקו, מוכן ומזומן לסייע בידי יעקב, ככל שיידרש, כדי שאף הוא, יעקב, יבסס לו את מעמדו הכלכלי שנהרס.

56 דו"ח קצר על קצת פעולות של תרבות ואמנות

לא פחות מרנין-לב היה מצבו של המחזאי מיכאל תירוש, הוא מיכאל תירוש שנכשל פעמים רבות כל כך על קרשי התיאטרון, ושאת מחזותיו נטל עמו יעקב לפאריס, וגרם שם שיעלו אותם על בימות אירופה. אף שבינתיים פסק תירוש מכתיבתו – אם מפני שבחל בציבור האדיש שמסביבו ואם מפני שהבין כי אין נביא בעירו – לא פסקה קרנו לעלות. זה שנה היה משמש מנהלו של בית-ספר ממלכתי לבאלט קלסי ולמחול תנכי, היה כותב מאמרים פרוגרמאתיים בעתונים והיה חבר המועצה לתרבות לאומית וראש המדור לאמנויות היפות.

תכונה יפה באופיו של מיכאל תירוש היה שעמדה לו בדרכו בחיים: הוא לא היה נוטר איבה למקפחיו. מיום שעלתה קרנו נצטלבו דרכיו כמה וכמה פעמים עם הגרוע שבאויביו – מבקר האמנות, שהיה מלעיג עליו לפנים ומונע ממנו את המגע המבורך עם הקהל. אדם אחר במקומו של מיכאל תירוש היה נפרע עכשיו מן המבקר ההוא – ויטאלי בן-עזוז שמו – ומוחקו מתחת שמי העתונות הישראלית. אבל תירוש האיר פנים לויטאלי הנבוך ולא חלפו כמה ירחים, עד שהחלו השניים משתפים פעולה בשדה התרבות והאמנות ולימים הוציאו לאור רבעון משותף ואחר כך החלו מפרסמים מאמרים שכתבו יחדיו, מתוך זיקת גומלין של הבנה והערכה כנה, ומקץ שנה אחת קבעו להם מנהג לפרסם כל מה שיצא מתחת ידם בחתימה אחת: בנרוש, שהוא צרוף שנון וקצר של שני שמותיהם גם יחד.

בשנה שחזר יעקב לישראל עמד להופיע הכרך השני של המחקר המפורסם, שנעשה ספר-יסוד בכל בית בישראל – “תיאטרון, ספרות וביקורת, בישראל ובעמים” מאת בנרוש.

פרט נוסף נתחוור ליעקב במסיבה שנערכה לכבוד צאת הכרך הזה. מיכאל תירוש ודוקטור מיכאל רונן היו בני-דודים, ועל שמו של אותו סבא נקראו שניהם. הדוקטור מיכאל רונן הוא שפתח את המסיבה, בשם האיגוד העולמי להשכלה ולחינוך של היהדות, איגוד שהדוקטור רונן שימש בו יושב-הראש של הסניף הישראלי.

רק בתחום אחד של החיים שבתל-אביב חל מיפנה מעציב לרעה. אותם נשפים ומסיבות של אנשי-רוח, שהיו מרובים כל כך לפנים – כגון המסיבה במרתפו של הצייר אֶלי – כמעט שפסקו לחלוטין. שוב לא נתרחשו המפגשים המבריקים בין לשונות חדות ומוחות שופעי רעיונות; שוב לא היה עורכו של מוסף ספרותי מסוגל להביא בגליון יום הששי אותן מימרות-כנף חמודות ועוקצניות, שהאירו בשעתן, כבאור-הברק, עולמות שלמים של מחשבה ורגש. שהרי רובן של המימרות הללו הורתן ולידתן בפגישות הסוערות שנערכו אז ופסקו עתה. עכשיו נעשו בתי-הקפה מיפגש לשרידים המיותמים והמפוזרים של בני החבורה; והעתונאים היו נאלצים, לפעמים, לשבת שם שבוע שלם, לפני שעלה בידם לצוד בדל-מימרה, כדי להביאה לפני הקוראים. וגם אז לא היה לשום אדם הבטחון, כי אמנם מפי אמן ואיש-רוח יצאה המימרה, שכן בתי הקפה שרצו בריות מבריות שונות ולעתים קרובות הביאו העתונאים דברים שנאמרו על-ידי אמרגן ממולח או רועה-זונות – להבדיל אלף הבדלות – רק מפני שמחמת הדמיון בין הכלוריות המרובות טעה העתונאי וסבור היה שבעל המימרה השנונה אף הוא איש-רוח.

כלום תימה היא, שבמצב דברים אשר כזה נתדלדלו הערכים והרמה ירדה פלאים, עד שיעקב כמעט שנתקשה להכיר פניה של התרבות המקומית, על כל גילויה, הן מצד היצירה והן מצד הצריכה?

57 טיולים בהר ובוואדי

מעמד ענייני הכספים של יעקב היה בכל רע והוא ניגש לקומם את הריסותיו.

הוא נמנע מלהתערב בחברת אנשים יותר מן הצריך לענייני עסק, ושעות הלילה היה מסתגר בביתו הקטן על הר קוזלובסקי, משתער על מטתו ואינו נרדם.

מעולם לא הירבה לשוטט על פני הארץ כבימים אלה, שבהם סגר את עצמו בחדרו. לילה לילה היה פורש עיני-רוחו על נוף מן הנופים הידועים לו והיה פולש לשבילים, שמעולם לא דרכה בהם כף רגלו, שבילים שהציץ לעברם, אי-פעם, בחלפו במכוניתו על הכביש, והם נתגלו אליו במדרונו של הר או בשיפועו של ואדי. עכשים היה שׂם פעמיו הישר אל המקומות ההם: פעמים לבדו ופעמים בלווית בנו.

כשהיה מהלך לבדו, ראה עד מהרה דמות קרבה לעומתו מירכתי ההר. בחלוף הדמות על פניו היה מתארע משהו מרגיז, מגרה ותובע תיקון בו במקום, בלא השהיה. ואז היה יעקב מבקש להתנפל על האיש בחזקה.

אבל כשהיה מהלך בחברת בנו, לא ראה שום בריה זולתם, והשעות היו חולפות עליהם בדומיה של אושר.

לעתים היו פוקדים אותו פרצי-דכאון ודכדוך נפש עזים כל כך, ששוב לא עצר כוח לכלוא את עצמו בביתו אחרי יום העבודה. הוא החליף את מכוניתו הישנה ברכב חדיש, המסוגל לשאתו במהירות אף במשופעים שבמעלות-ההרים והיה יוצא כמעט בכל לילה מזרחה, ממש באותה דרך שבה היה צועד ברגל, לפני כעשרים שנה, אחרי ליל-ההפצצה של תל-אביב.

חרף כל השינויים שנתחוללו מסביב, שרד בנופה של הדרך הזאת – ביציאה המזרחית מתל-אביב לעבר כביש ירושלים – הרבה ממה שהיה בה לפני שתי עשרות שנים. אמנם נתרחבו שוליה של העיר ובתי שיכון מגושמים כיסו שטחים שהיו ירוקים לפנים; אבל סביבות מקווה-ישראל לא פגעה בהם בנייה, ועד לחורבות יאזור עדיין היו השדות והפרדסים עומדם בבתוליהם. רק שלטי פרסומת חדשים בצבצו בצדי הכביש, וכן הפכו ביקתות האבן והחומר שביאזור הערבית למסעדות ולאטליזים של בשר חזיר. (זה הבשר שנאסר על בני ישראל מטעם חוק המדינה, ושעל כן רבו הקופצים עליו יותר מבכל עת אחרת, כשעוד היתה מכירתו חפשית, בימי השלטון הבריטי). אף יעקב היה מחנה מכוניתו בפתחה של אחת המסעדות הללו וסועד לבו בארוחת-ערב דשנה, מסב יחידי אל שולחן ולועס טרפו בזעף, כשהשלחנות האחרים מארחים זוגות זוללניים כמותו, אך עליזים יותר.

הלאה מזה מצויה חלקת השדה שבה נחלץ, בשכבר הימים, לעזרתה של אשה מוכה וכפויית-טובה. הוא חולף על פני המקום בלי להתעכב.

אחר כך הוא עובר את המישור הדומם שבין העיר רמלה לבין הגבעות הניצבות מרחוק, גבעות יהודה המטפסות אל רגלי ההרים, בואכה ירושלים.

עמק איילון רובץ משמאלו, ואילו מימין, הרחק בתוך הלילה, מנצנצים אורותיהם של ישובים הנפרשים דרומה, לאורך שפלת החוף הארוכה. הסעודה הכבדה תקועה לו מתחת ללבו והוא תר עתה בעיניו אחרי מערֶה כל שהוא בין עצי האיקליפטוס השתולים משני צדי הכביש, כדי שיוכל להחנות את המכונית ולנמנם מעט. מזה כמה רגעים מציקה לו מחשבה מרגיזה, כאילו מישהו נאחז באחורי המכונית שלו והוא תלוי שם כל העת ומכביד על הנסיעה. ידוע הוא כי אין ממש במחשבה זו, גם אין הנהיגה מעידה על קושי כל שהוא; ואף על פי כן אינו יכול להשתחרר מן ההרגשה כי מאחורי המכונית שלו יושב מישהו. מכוניות אחדות כבר חלפו על פניו. אילו גילו פנסיהן איזה נוסע דבוק אל אחורי מכוניתו, בוודאי היו עוצרים ומעירים לו על כך. או שמא קשרו עליו קשר של שתיקה?

הוא עצר בשולי הכביש, ירד ממקום מושבו והקיף את מכוניתו. אחר כך חזר וישב אל מקומו, הצית לו סיגריה ועצם את עיניו. בהיותו כבן אחת עשרה או שתים עשרה, בחג הפורים, יצא בגפו אל העיר החוגגת. השעה היתה מאוחרת בלילה, אבל הוריו הניחוהו לצאת. בכיכר מגן-דוד, בהצטלבות הרחובות אלנבי ונחלת-בנימין, עמדה השמחה בעיצומה. נורות חשמל צפו בחלל הכיכר, תלויות על כבלי ברזל, ובמרכז הכיכר ניצבה תזמורת של חצוצרות נחושת וקלרינטים. מעגלים של רוקדים כיסו את פני הכביש והמדרכות ובכל מעגל היו המחוללים מצרפים קולם לתזמורת והפנים היו משולהבות. יעקב קרב אל הרוקדים ובתנועות מהססות, כשלבו פועם בחזקה, ביקש, לצרף עצמו למעגל, בגששו בין שני אנשים חבוקים במחול. בשטף ההתלהבות לא השגיחו בו וחלפו על פניו. מיד אבד לו אומץ לבו והוא נסוג מעט. עדיין היה מצפה שמישהו מן המחוללים ישגיח בו ויפנה לו מקום במעגל. אחר כך חדל מלקוות ופסע לאחוריו. עד מהרה מצא עצמו לחוץ אל כותל. הוא הוסיף להתבונן באנשים החוגגים, תמה לדעת מהו הדבר העושה את האדם שותף לחגיגה ומהו הסימן שלפיו הכל מכירים בזר, שאין לו מקום בחבורה. כיצד הם מוצאים איש את רעהו, האנשים העליזים הללו? וכיצד הם יוצרים חבורה סגורה, שאין לזוּלתם דריסת-רגל בה? באותה שעה הבחינה עינו ברחוב החשוך והריק, המתמשך מן הכיכר אל עבר העיר השרויה באפילה, בסמוך כל כך. הוא חלץ עצמו מן המקום שבו לחצהו ההמון אל הקיר ופנה בצעד נחפז אל הרחוב החשוך. הדממה שעמדה בו, קרובה כל כך להמולה המצויה במרחק צעדים אחדים מכאן, נסכה בנפשו גם תנחומים גם עלבון. מעבר לפינה צצה ובאה כרכרה ערבית, מאלו הכרכרות שהיו מהלכות באותם הימים בין יפו לתל-אביב, והיא עשויה ארבעה גלגלים ואפיריונה עשוי עור שחור ושני סוסים רתומים בה. בטרם עת ידע יעקב מה הוא עושה, ואולי מכוחו של מנהג ילדים, קפץ ונצמד אל ציר הגלגלים האחוריים, מתחת לאפיריון העור המקופל וישב והפליג עם הכרכרה במעלה הרחוב. עד מהרה דעכו הקולות שליוו אותו מן הכיכר החוגגת והוא הבחין כי העגלון הפנה סוסיו לרחוב הרצל ומשם לדרך יפו-תל-אביב, לעבר העיר הערבית. הרחוב היה שומם ואטום. החלונות היו מוגפים ומאחורי החומות צף ועלה קולם של גלי הים. קולות אלה הכיר יפה. כל אימת שהיה מקיץ משנתו בלילה, מתוך ביעותי-חלום, היה מתרומם במיטתו ומאזין לקולות הללו העולים בחלונות.

יעקב נצמד בכוח אל ציר-הגלגלים. פחד פתאום תקפהו, שמא ישמט ויפול וכל אבריו יתרסקו. הוא חש כי הכרכרה שחה תחת עומס גופו; והרי אינו אלא ילד; ומדוע הוא מכביד כל כך על הסוסים? בטוח היה כי בנפלו על הכביש יתרסק לאלפי רסיסים, כעציץ ממולא אדמה. כלום שוב אין הילדות מסוגלת לשאת אותו? בבת אחת סילק יעקב ידיו מן המוט שלפניו וקפץ על רגליו. הכרכרה כמו נשתחררה לפתע וזינקה ניכחה. יעקב חזר והאזין: רחש גלי הים אפף אותו מכל עבר; ומרחוק, מעבר העיר החוגגת, עלה קול שירה וריקודים, עלה וירד, חליפות. בכל כוחו התאמץ שלא להניד עפעף. חושש היה להפר איזו האזנה שהיה שרוי בה. טיפה של זמן, כבדה כעופרת, היתה תלויה על בלימה בלבו. ולפתע צנחה הטיפה ונשרה.

58 המקום שבו יהיו התותחים יורים

יעקב חייג בחצות. מן העבר השני עלה קולו של אריק. הוא הסכים לבוא מיד. יעקב חיכה לו אצל הפשפש.

– אתה תנהג, בבקשה – אמר יעקב.

– לאן?

– אני רוצה להראות לך משהו – אמר יעקב. – סע לכיוון ירושלים.

מקץ שעה הגיעו לסיבוב לטרון ועצרו ליד החורבה, אשר במדריך בֶּדֶקר של שנת 1896 נאמר עליה כי “הבירה אצל האכסניה הגרמנית של שמידט חמה וגרועה והמיטות שורצות פשפשים לרוב. חובה לעמוד על המקח”.

יעקב שלף סיגריות מכיסו ושניהם יצאו מן המכונית, שואפים עשן ומחלצים עצמותיהם.

ולפתע, כאילו לא היו שותקים כל הדרך, אמר יעקב: – אתה רואה? בין המקום הזה ובין ירושלים נמצא בני. פה הוא חי.

אריק ניצב על עמדו ושתק.

– וכאן, ממול, אתה רואה? – המשיך יעקב – האורות הללו הם אורות של ירדן. כפרים משלטים של צבא, עמדות תותחים, מכוונים לישובים שלנו. מטוּוחים ומוכנים ליריה ברגע שתפרוץ המלחמה, יפלו כאן הקרבנות הראשונים.

אריק הוסיף לשתוק.

– ובכן – אמר יעקב – מה עלי לעשות?

– מה שכולנו עושים, יעקב. וכי מה עלינו לעשות?

– אינך חושב, אריק, שאל יעקב – שאנחנו הננו היהודים האחרונים עלי אדמות?

לאחר שהטיל פצצה זו נשתתק ונשף עמוקות, כאדם שהרים משא למעלה מכוחו ונשבר גבו. ואילו אריק נדהם; יהודים אלה, שאותם דחק יעקב לפתע לתוך דבריו, עוררו באריק רצון לתת קולו בצחוק.

אבל אריק לא צחק. בטוח היה שידידו נשתבש. ומשארכה השתיקה הציץ ביעקב וראה שפניו שלוות כתמות שלשום. פתח איפוא ואמר:

– אינני יודע כלפי מה אמרת, שייתכן כי אנחנו היהודים האחרונים עלי אדמות. אבל אם כך הדבר, מדוע אתה סבור שהכליה אשר נגזרה על אומות ולאומים אחרים, במרוצת ההיסטוריה, חייבת לפסוח על היהודים? מאד מתחשק לך להנציח את צרותיהם? נדמה לי שדווקא הסבל והיסורים שלהם משמשים סיבה טובה לרצות בכליונם, ולוּ רק כדי להביא קץ ליסורים.

– אילו היה בני נמצא על ידי, – אמר יעקב, – יכולנו, הוא ואנכי, להחליט יחדיו החלטה, שלפיה שוב אין אנו רוצים להיות יהודים… אילו ויתרנו על כך, מתוך החלטה משותפת… אבל הוא איננו מצוי על ידי… הוא חי כאן, בין סיבוב-לטרון לירושלים… וכאן יפלו הפצצות הראשונות.

– קריר עכשיו, נעשה קריר פתאום. – אמר אריק.

יעקב רכס את כפתורי מעילו. פניו אמרוּ אכזבה גמורה. וכדרך אנשים שפסקה השותפות ביניהם, עטפו עצמם בענן של התנכרות, שמאחוריו ביקש כל אחד לכסות על אי-הידיעה שלו ולהניח לזולת שיתענה בהשערות.

למחרת כתב אריק מכתב ליעקב:

"כשעמדנו אמש מול גבולה של ירדן ואתה דיברת, רציתי אף אני לומר כמה מילים, אבל נמנעתי, וביכרתי להקשיב. על כל דו-שיח חלים חוקי הדיאלקטיקה, אבל על שיחה בעל-פה חל גם חוק נוסף – חוק פליטות-הפה. ופליטות-הפה, כיוון שאינן מבוקרות, הן מוליכות לפעמים אל מבואות-סתומים. ואילו בשיחה-בכתב, כמו המכתב שאני כותב אליך עכשיו, אפשר לי לכתוב וגם למחוק, עד שלבסוף תתקבל אמירה שקולה, שבה אפשר לומר ברמז כמה דברים, שאם הם נאמרים במפורש – הם מעוררים רק רוגז ודחיה. אבל אם הם נאמרים ברמז, יכול הקורא אותם לחשוב שהוא עצמו המציא את הדברים, או שהוא שומע מהרהורי לבו; ואז אין מקום לכעס, אלא להיפך: אתה מתמלא סיפוק על שהגעת בעצמך לסוף דעתך שלך. בקיצור: אני מתכוון להערים עליך.

ועכשיו, שהקלפים גלויים על השולחן, ניגש אל עצם המלאכה.

קודם כל אסביר לך כיצד ומדוע אני חי חיים מאושרים. כן, יעקב, אני חי חיים מאושרים! מתחתי כמה קווים מסכמים, וכך קברתי סופית פרשיות אחדות, ששוב אינן מציקות לי; עשיתי מאזן, ראיתי את החשבון – רווח או הפסד; ביחוד הפסד – והשלמתי עם זה. מאזן, אפילו הוא כואב ומאוס, הריהו מאזן. סוף פסוק. ויש לי מזה הנאה. זהו אושר סתום במקצת, די הרמֶטי, כמובן; והזולת איננו יודע על זה מאומה. והוא ממשיך לרחם עליך; אבל אתה עצמך כבר אינך מרחם על עצמך, וזה העיקר. והאנשים המרחמים עליך אינם ידועים כלל, שיש לקנא בך… סלח לי על השחצנות.

ועכשיו אגיד משהו באזניך, יעקב. כוחך שלך להיות מאושר גדול משלי. מפני שאני, לפעמים אני מתייאש. אתה אינך מתייאש לעולם. אלא שהאופטימיות שלך נובעת מאותו מקום שממנו צומחות גם צרותיך – את המסרב להתבגר. אתה, כשיופיעו שערות-שיבה בראשך, תהיה תולש אותן מול הראי, מפני שאינן עולות בקנה אחד עם דמות הילד, שעדיין לא סיים חשבונותיו עם העלבונות הראשונים. ואילו אני, לפעמים אני מבקש לגדל זקן ופיאות, כדי שאמהר להיות דומה לאבי ולסבי.

עד מתי תבקש כי יפייסו אותך על העוולות ההן, הרחוקות, המחוקות, שראוי היה לך להטיל אותן אל קברן מזמן? התינוק המפונק והמחורבן חייב להחנט ולשכב במנוחה גמורה על קרקעית הים… תתבונן בו כל אימת שתרצה; תשפיע עליו רחמיך כמה שתרצה; אבל מן הצד, מלמעלה, מרחוק. אתה עצמך שְׂחֵה לך בנחת… אל תחפז… רק עוד דבר אחד רציתי להזכיר לפניך. הגיעה השעה שתקבע קביעה של ממש בינך לבין האנשים האחרים. כן. האנשים האחרים. “החברים” וכל השאר. כל ימיך ביקשת להוכיח משהו לאנשים האחרים. תחילה רצית להכות בהם מכה גדולה. אחר כך רצית שיאהבו אותך. אחר כך ניסית לכבשם לעצמך ולעשותם קניינך. ושוב שינית מן האסטרטגיה ונמלטת על נפשך, כדי לקבור את האנשים האחרים בקברות-השיכחה. עכשיו הגיעה השעה לדעת מה אתה מבקש בעניין זה. אי אפשר שתבקש אהבה משנואי-נפשך; ואי אפשר שתשנא את אהוביך. הזולת, שעליו קידשת מלחמותיך, איננו חייב להיות עולם ומלואו. בחר לך בחירה סופית בשדה-המערכה שלך. צמצם אותו. התבונן בו. אפשר שאין זה שדה-קטל כלל וכלל. אולי אין כאן אלא שדה ואחו מרובץ בטללים. אולי אין כאן אלא בריכה שפרצופך משתקף בה; וכשאתה מעווה פניך בהעוויות של שנאה, מיד כל העולם עוין אותך; ואם נחה דעתך לעתים, נדמה לך שהכל שָבוּ לחבב אותך חיבה עזה… סיימתי את דברי."

על כך השיב לו יעקב במכתב:

"אני מבין יפה מאד מדוע בחרת לכתבו במקום לשוחח. וכדי להוכיח לך עד היכן הֲבָנָתִי מגעת, אעיד באזניך כי שכחת להוסיף במכתבך פיסקה חשובה. שכחת לכתוב לי, ברמז או במפורש, כי לפי דעתך אין לי – ולא היה לי מעולם – בן. וכן כל התעלולים שאני מעולל סביב העניין הזה הם חזיון פתולוגי אומלל.

רואה אתה שירדתי לסוף דעתך?

אלא שאותה חכמה שאתה מדבר בשמה, היא אולי פראקטית מאד בשביל מַאֲזָנִים למיניהם. אלא שאין היא תופשת כלל לגבי העסק שבו אני תקוע. ואפילו הדיאלקטיקה וחוקיה אינם מושיעים אותי, ואינם גוררים אותי אפילו סנטימטר אחד מן המקום שבו אני עומד. לי נחוץ דבר אחר לגמרי. אקט נחוץ לי. מעשה של משמעות; ואילו הייתי פוחד להבהיל אותך עוד יותר ממה שאתה מבוהל, לא הייתי רושם לפניך בפירוש מה שאכתוב עכשיו: לי דרוש סימן. אצבע-אלהים. עכשיו שמעת דיבור שיש בו כדי ליָאַש לגמרי; כלום לא צדקתי? עכשיו אתה בטוח שאני אבוד.

אף על פי כן אתה מוכן להוסיף ולהאזין לי, ואני מוכן להוסיף ולומר כמה דברים. בעצם, רק דבר אחד: אילו הייתי סבור שאני מקרה – דהיינו, תוצאתם השרירותית-סטאטיסטית של כרוֹמוֹזוֹמים וגֶנים אחרים, שנשתלשלו ונסתדרו כפי שנסתדרו באישיותי החד-פעמית, המחורבנת למדי, כפי שאתה מואיל לומר בצדק – כי אז לא הייתי מהסס להעזר בחבל שאתה זורק אלי, ואפשר שהייתי עולה מן הבור.

אבל אני אינני מקרה. אף אחד מאתנו איננו מקרה. גם אתה אינך מקרה. והמַאֲזָנִים שלך, עם הקווים-המסכּמים, אינם אלא תחבולות של שׂכָלים מעשיים; תחבולות נבונות, ערמומיות, המעידות על תושיה רבה; אבל זוהי תושיה-לשעה. אין תחבולה ואין עצה בעולם, שבעזרתה ימלט אדם מאי-היותו מקרה. הבור שאנחנו תקועים בו – או, יפה יותר: הבאר שאנו תקועים בה – עמוקה-בזמן הרבה למעלה משנות חיינו. היא נעוּצה באיזו ראשית, ראשית שמכתיבה את כל שעתיד להתארע בנו, את כל שאנו עתידים לעולל, וכל מה שאנו עתידים לחשוב.

החופש שלנו מוגבל, למעשה, רק לתחום אחד: אנחנו יכולים לדבר ולומר – או לכתוב – כמעט כל מה שיעלה על הדעת. אבל דיבורים, אמירות וכתיבות – הרי תסכים עמי – אינם ראויים שיושם אליהם לב, יותר משראויים לכך הדיבורים שמשמיע תקליט. הן לא יעלה על הדעת לחשוב, כי החומר הפלאסטי שממנו התקליט עשוי יש לו חלק כלשהו באמירות הבוקעות מתוכו. ומבחינה מסוימת אנחנו גרועים מתקליט, שכן אנחנו מזייפים יותר, מפני שיש לנו יזמות, התכוונויות ושעורי-אֶנרגיה משתָנים, לפי מידת העייפות, המזון, האקלים והטפשות.

אלא שיש גם שוני-של-יתרון בין אדם לתקליט; הדבר שנרשם בנו בעידן-הבראשית של קיומנו לא היה טכסט מסוים ומוגדר, אלא סימן בלבד. מעין תדריך כולל, מסַמֵל-כל, מפתח למערכת-אפשרויות והוראה כוללת מאד, מקיפה מאד.

אינני מתיימר לדעת את המקום והזמן שבו הוטבע הסימן הזה ביישותי. אבל המקום והזמן הללו שָבוּ להזכיר את עצמם פעמים רבות. לכל אחד מן העותקים המשוכפלים של המטבע הראשון. למעשה, שבים המקום והזמן הללו ופוקדים אותנו כמעט לילה לילה בחלומותינו. גם בחלומותינו האישיים, גם בכלליים יותר; בלאומיים, אם אפשר לומר כן.

וההתרחשות “הלאומית” האחרונה, שעליה ידוע לי, ההתרחשות שבה שָב הסימן והזכיר עצמו, הלא היא כתובה בספר בראשית. במלים אחרות: אם יכול אתה, ורשאי אולי, להתעלם מן הסימנים שמראים לך בחלומותיך, הן לא תוכל – ואינך רשאי – להתעלם מתזכורת מפורשת כל כך, כמו סיפור יעקב ומאבקו במלאך.

ובזה מתמצה העניין כולו: את המאבק, את הנצחון, את הברכה, את הבחירה ואת היעוד – לא יעזן שום קו-מסַכֵם ושום “התבוננות” ושום דין-וחשבון.

רק אפקט חדש, מעשה של הטבעת-סימן חדשה – הוא שקראתי בשם אצבע-אלהים – יש בכוחם להזיז את המקרה הבודד, את הפרט, ולהפקיע אותו מן השלשלת, ששוב לא תהיה קיימת, כיוון שתתפורר ותתאיין.

כאשר פגשה החוליה הראשונה במלאך, נתרחש אקט מכריע, בבחינת הוראה בלתי-חוזרת לכל החוליות שתשתלשלנה מן השרשרת. רוצים או לא רוצים, אנחנו משוטטים בעולם כמין רֶביזוֹרִים משוגעים, משגיחי-כשרות, מזכירי-עוון, מין צדיקים מקצועיים, מטיפי-מוסר מזוינים, שאינם נותנים מנוח לזולת, אבל גם חסרי-מנוחה בעצמם; נרדפים – מפני שהם רודפים; מוכים – מפני שהם מאיימים; שנואים – מפני שאינם נותנים מנוח; מרגיזים – מפני שיעודם להרגיז; מפחידים – מפני שאינם מסוגלים להסתלק מן הבחירה שנבחרו; מוּקעים – מתוך תקווה להיפטר מהם; מייאשים – מפני שאי-אפשר להיפטר מהם; במלה אחת – יהודים.

אם אתה מראה לי כיצד אני יכול להסתלק מכל זה, מיד אני מקבל כל שאר עצותיך. ממש כמוך אכריז ואודיע על השלמה גמורה ועל שמחת-התבוננות ועל כל מה שתרצה – אפילו על אושר.

אבל תחילה עלי לפגוש במלאך שנית ולהחזיר את המנדט, יקירי שלי. לבטל את החוזה. למחוק את הסימן. לשוב ולהיות לוח-חלק.

ולסיום אומר לך עוד משהו. מבין ההסברים הרבים שאני מציע לעצמי מדי פעם, כדי להבין את פשר האיבה, הפחדים, האהבה והמלחמות שביני לבין הכנופיה העליזה שבתוכה אני חי, מבצבץ לפעמים הסבר אחד פשוט, כנראה פשוט מדי, אלא שיש בו כדי לתרץ את כל הקושיות. לפעמים אני חושב ש“החברים” פשוט חדלו להיות יהודים. אולי הם מצאו דרך להחזיר את הדיפלומה, מבלי לפגוש כלל במלאך. אולי הם הצליחו איכשהו לסדר את זה באמצעות הדואר. או על ידי שליח, או על ידי שיכחה. ואולי אפילו על ידי אי-ידיעה, שהיא לפעמים הגדולה שבהכרעות.

לא חידשתי מאומה. רק הזכרתי לך כי חייך המאושרים, המאוזנים והמסוכמים, יש להם אותה משמעות לגביך, כפי שיש למאזן של בנק לגבי חיי-האהבה שבין מלאכים לאלהים; או בין אלהים לבני-אדם."

59 המחבר: בדרך לעצרת

בין חג הפסח ליום העצמאות, בפרק הזמן הקצר הקרוי אביב בישראל, מתקיימות בכמה מקומות בארץ עצרות של זכרון לנופלים במלחמת השחרור.

בשנה זו קבע יעקב שיעלה לעצרת שבירושלים. הוא אמר להניח פרחים על קברו של חבר בבית הקברות של חטיבת הראל. כן ביקש לפגוש בכמה מכרים מפלוגתו, שמקים כינוסם בירושלים בכל שנה ושנה. באותה הזדמנות אמר להציץ בחייה של רותי, אלמנתו של אותו חבר. והוא שלח לה אגרת וציין יום בואו.

היום היה אביך ומחניק, הראות לקויה, וככל שקרבה המכונית אל הגבעות נעשה מזג האוויר מופכך ובלתי מוגדר יותר ויותר. ליעקב נדמה שקשה לנשום בתוך המכונית, אבל כשהוא םותח את החלון חודר משב צונן פנימה וזורק בפרצופו טפיחות מגונות. כמה מכוניות שעוקפות אותו, או נוסעות מאחוריו, אין הוא מתקשה לזהות. זו השעה שבה עולים לעצרת-האזכרה שבירושלים כל אותם אנשים שנתעכבו בתל-אביב עד לשעת הנעילה של משרדיהם. קציני המטכ"ל – יענקל’ה, צחי, שישק, בומה, צביקה ורבים אחרים – חלפו על פני יעקב מכבר. כן ראה את סגן אלוף ג – – – רובץ במעמקים הכסא האחורי. מחמת גילו אין הוא מוותר על נהגו הצבאי אפילו בנסיעות שאינן בתפקיד. יעקב האט עוד יותר בנסיעה, מבקש להניח להם לעבור, כדי שידע מראש מי ומי בבאים. כמה מן הקצינים טרחו להסיע במושים האחוריים הורים שכולים, בעוד שמרבית המשפחות אשר בניהן נפלו בקרבות עלו לירושלים באוטובוסים ששכר למענן משרד הבטחון.

שמים מזוהמים כל כך לא ראה יעקב מעודו. כזגוגית של חלון, שנוגבה במטלית לחה ומטונפת, היו השמים עשויים טלאים של לובן עכור ותכלת דהויה עם אניצי אפרוריות אטומה ונמוכה. צרורות אבק דביקים נצמדו אל הזכוכית שלפניו ופעמים הוצרך לרדת ולנגב את חלונו ולבסוף היתה המטלית שבידו בלתי כשרה לשימוש, ואלו מגבי-החלון, שהפעילם לנסיון, רק הוסיפו לטנף את הזכוכית. רוחו היתה טובה עליו ושמח היה על שזכר את התאריך ועל שהחליט להשתתף בעצרת. זר הפרחים שהיה מונח על המושב שמאחוריו, ואשר ראה אותו בראי שלפניו, עורר כמיהה זמזמנית בדמו, כאותה רחישה כמעט-נשמעת, שרוחש דמו של אדם בעורקיו בשעה של עלפון נעים. הפגישה עם רותי – שהשיבה לו על מכתבו וזימנה אותו לבוא לביתה אחרי העצרת – הולידה בו התרגשות שלא נעדרה ממנה הצפיה הנעימה.

משקרבה מכוניתו אל סיבוב הר-טוב היתה הצינה מפורשת מאד. אפשר שעדו נותר שרב בגבהי השמים הדלוחים; אבל על פני האדמה היו הקרירות והרוח משוטטים באין מעצור. בתחנת הדלק של מפגש-שמשון ניצבו כמעט כל המכוניות שהשיגוהו בדרך. נוסעיהן היו מסובים אל שלחנותיו הקטנים של בית-הקפה, שצרפום זה לזה ועשאום שולחן ארוך ורצוף, והיו לוגמים קפה בחבורה. יעקב בא וישב עמהם.

הם מצאו שיעקב לא נשתנה הרבה אף על פי שהעלה בשר. העירו לו על ההידור המופרז שבלבושו וחקרו לדעת היכן קנה עת עניבתו ואת מנעליו ואת חולצתו. היו מהם שזכרו כי עניבה מעין זו מוכרים רק בברצלונה, והיו שנשבעו כי חולצה כשלו יש להזמין במיוחד בחנות פלונית שאצל האופרה, בפאריס. אבל הנעליים – מניין באו לו נעליו? – נותרו בבחינת חידה, שאת פתרונה דרשו מפיו במפגיע. גילו את אזנו כי לאחר העצרת נפגשים לארוחת-ערב ב“גונדולה”. שם יקר מאד, אבל כדאי. הקשישים שבין הקצינים היו מצדדים במסעדת “הֶסה”. הם זכרו את ארוחות ימי המלחמה העולמית השניה באותה מסעדה. ואילו הצעירים ביותר הציעו את “מנדרין”, מפני שמאכלים סיניים אין להשיג בתל-אביב בכל מחיר.

כשביקש יעקב לענות בענין זה להצעה שבאה מעברו הרחוק של השולחן, רמזו לו האנשים שלא יגביה קולו, מפני שבקרבת-מקום מצויים הורים שכולים ויש לנהוג בהם כבוד.

שאלו אותו “מי יש לו” בין הנופלים, שאת זכרם עומדים להעלות היום; והזכירוהו שקברו של חברו מצוי בקרבת מקום, על יד קרית-ענבים. נקבו לו בשמותיהם של בתי-מלון טובים בירושלים וקרצו לו בעין; “אתה הרי רווק. בטח אינך חוזר בלילה לתל-אביב”. מישהו זכר שיעקב, בעצם, אלמן ולא רווק. אמרו לו כי יענקל’ה היה צריך להתמנות רמטכ“ל בשנה זו, אבל לא נתמנה, מפני שהוא מפ”מניק; ועוד גילו לו, ששטות עשה יעקב כשלא נשאר בצבא-הקבע; בגיל ארבעים התחילו מוציאים אנשים לפנסיה; אדם יכול להתחיל בחיים חדשים, בעודו במלוא כוחו, ובעזרתה של משכורת יפה למדי. ומיד שאלוהו במה הוא עוסק ולמה, בעצם, לא ראו אותו בזמן האחרון בשום מקום.

לבסוף קבעו מפגשים לפי לוח זמנים משוער ואיש איש חזר אל מכוניתו. על מהרה הגיע יעקב אל כביש העפר המוביל שמאלה, אל בית-הקברות הצבאי. השעה כבר היתה מאוחרת למדי והוא לא נשתהה במקום יותר ממה שגזל ממנו הטקס הקצר של הנחת הזר על הקבר; טקס שהוא עצמו קבע את הליכיו, בקיצור נמרץ.

כששב למכוניתו היתה רוחו נעכרת. השמות החרוטים על המצבות – כמה מהם מוכרים לו בפניהם ובקומתם מלשעבר – זקפו עצמם לפניו והוא נמלט מהם בלא גינוני-נימוס יתרים, מצטדק לפניהם בלבו, אבל אינו עוצר להקשיב להשגותיהם.

אבל כששב אל הכביש וירושלים היתה הולכת וקרבה, החל מתיירא ומבין שהוא נקרא לעמוד בנסיון גדול יותר, אשר כל האחרים היו פרוזדורים לעומתו.

60 שִימֶק לא יהיה אף פעם רמטכ"ל

ראש המדברים בעצרת היה סגן אלוף ג – – –, אשר מיד לאחר דברי הפתיחה הקצרים של נשיא המדינה גולל לפני הנאספים את הפרשה רבת-היסורים של קידוש השם היהודי. הוא פתח בעקדת-יצחק וסיפר על חנה ושבעת בניה, על ר' עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, על עלילות הדם בימי הביניים ועל הפוגרומים של חמלניצקי ופֶּטלורה ומאכנו. אחר כך החריב את הדיבור על האנטישמיות המודרנטית, שתחילתה המדעית, כביכול, נעוצה בכתבי חתנו של ווגנר, הוא צ’מברלין, בעל “יסודות המאה התשע-עשרה” וסופה בנתעב שבפשעי האנושות, שואה שבה ניספו ששה מיליוני יהודים.

באותה שעה הבחין יעקב ברותי, שנופפה לו בידה ממקום שבתה, למען ידע היכן למצאה בתום העצרת.

אחר כך אמר סגן אלוף ג – – – כי הערבים, שאף הם מבני-שֵם, ממש כמונו, נרתמו למרכבת האנטישמיות והם מסגלים לעצמם את דרכיה. ואף שפנינו לשלום, דרוכים אנו לקראת מלחמה כי תבוא. ואם מלחמה הם מבקשים, קבל יקבלוה. ועם זאת, חזקה אמונתנו כי סוף התבונה לנצח. ראש הממשלה, שריה וראשיה יחתרו לקראת השלום. ואילו הצבא יעשה את המוטל עליו, אם תבוא שעת-מבחן. וכשם שעמדנו מול שבע מדינות בימי תש"ח הגדולים, כך גם נעמוד בימים יבואו, אם נקרא לכך. וכאן ביקש סגן אלוף ג – – – מן הקהל לעמוד על רגליו ולהתייחד עם זכר הנופלים.

ושוב ראה יעקב, מבין השורות, מעל כתפי האנשים, את רותי המרכינה פניה כלפי מטה ועוצמת עיניה. וכשפקד סגן אלוף ג – – – על הקהל לחזור ולשבת קלט יעקב שנית את מבטה, בהסיבה פניה לעברו.

הנער שהיה ניצב לימינה של רותי היה דומה לאביו.

קצין צבא אחר קרא את שמות היחידות שלחמו בירושלים ובמבואותיה, סיפר על השיירה שפרצה את המצור והביאה נשק ומזון לעיר הנצורה והזכיר את שלדי המכוניות שבצדי הכביש העולה ליער הבירה.

רב צבאי צעיר, שזקנו שחור ומבטו פראי במקצת, שר “אל מלא רחמים”. היה לו קול טנור גבוה ומאנפף וניכר שהוא נהנה משירתו ומצפה גם מן האחרים שיעריכו את כשרו.

יעקב מיהר לעבר פרוזדור היציאה וחיה לרותי. עד מהרה ראה אותה קרבה לעברו, מחזיקה ביד בנה. שערה הבהיר-לשעבר היה עתה כהה יותר, כמעט חום, והעיניים החומות והאפלות היו עדיין מופתעות וחמות. כשקרבה יותר ראה יעקב שבזוויות העיניים ניכרו עקבותיהם של קמטים ומתחת לעיניים נעשה העור כחלחל ודק. בת כמה היא עכשיו? עשרים ואחת ועוד שלוש עשרה. שלושים וארבע, איפוא; השנים נהגו בה בעין טובה. אלמלא קרבה כל כך אצלו ועמדה בסמוך, דוחפת את בנה לפניה, יכול היה לומר שאינה יותר מבת עשרים וחמש. ואמנם כך אמר לה, בחבקו את ידה המושטת. אחר כך החזיק בכתפי הנער והתבונן בו שעה ארוכה. הוא החיוך שהיה מפזז על פני הנער, בתל-אביב של שנות הארבעים; הן העיניים, שעל קברן הניח לא מכבר זר של פרחים וחמק-ברח מפניהן. אף עתה ביקש לחמוק ממבטו של הבן, אשר לפתע ניער את כתפיו מבין זרועות יעקב ונסוג על אבר אמו, כשבפניו מסתמן חוסר-סבלנות.

– ובכן אתה בא, יעקב… בשמונה וחצי, אמרה רותי. – לארוחת ערב.

והיא הושיטה לו ידה. עור אצבעותיה קריר מעט, ואחיזתן עזה ושלווה. כיצד הצליחה לשמור על עור ידיה? כלום אין היא מתקינה לעצמה את מזונה?

– בשמונה וחצי – אמר והסתכל בה בהתרחקה.

ומיד בא אדם ואחז בזרועו של יעקב והוליכו אל קצה המסדרון.

בני החבורה היו הולכים ומתכנסים ומספרם כבר הגיע כמעט לשני מניינים. ב“גונדולה”, השוכנת בקומתו השניה של בית משרדים שברחוב המלך ג’ורג', הסבו בני-החבורה באולם הפנימי לשתות אפֶּריטיף.

מישהו גילה ליעקב בלחישה כי זה עתה נודע לו, ששימק עתיד להיות הרמטכ"ל הבא. שמועה זו עברה באותה שעה בין כל המסובים וכמה אנשים הרימו כוסותיהם לעומת שימק וקראו לעברו “לחיים”, ומבלי לפרש מה טעם הרימו כוס לכבודו. שימק אף הוא הגביה כוסו לעומתם, אבל הקפיד לשמור על ארשת פנים קפואה ונזהר שלא ישמט חיוך מזוויות פיו. אנשים מאוּלפים היו בני-החבורה. וכשנתרוקנו בקבוקי ה-Dubonnet מיהרו בני החבורה להזמין את המשקה החביב עליהם באמת, הלא הוא הברנדי הישראלי, המפתח את חרצובות הלשון ומשמש פתח לשיחה שאין עמה מעצור. לאחר כמה גמיעות מאותה תועבה החלה התארגנות חדשה בקרב המסובים. כל מי שביקש להשמיע דיבור של עקיצה, או ליישב חשבון נושן עם הממונה עליו, מצא עכשיו שעת-כושר לפתוח בשיחה של חיוכים וחוצפה. אף יעקב, שהיה נוטה להאמין בשמועה על מינויו הקרוב של שימק, מצא לו מקום לשאול שאלה. הוא קם ממקומו ופילס לו מקום אל שלחנו של שימק, שאליו היו מסובים שני לובשי מדים, ואזרח אחד, בלתי מוכר לו.

– שלום, שימק – אמר יעקב והגביה כוסו לעומת האלוף המזועף. – אתה זוכר אותי?

שימק לא מיהר לענות. כל חיפזון הוא סימן של חולשה, נאמר בקודכס הצבאי.

– זוכר – אמר לבסוף, ונראה שמיד התחרט על פחזנותו. שהרי יכול היה להוסיף ולהסס ולשייר עוד כמה דקות של שתיקה. לא נאה שיהיה נזכר מיד בזהותו של אדם שהוא עכשיו בלבוש אזרחי, שעברו מפוקפק וטיבו – כיום הזה – אינו נהיר לשימק. אבל את הנעשה אין להשיב וניכר בפניו של האלוף שהוא שרוי במורת-רוח גמורה.

– מצוין – אמר יעקב ורוקן את כוסו – הייתי רוצה לשאול אותך שאלה.

שימק חש שהפיל את עצמו בפח. עכשיו, שברוב סכלותו פתח פתח לבריה זרה, הריהו חושף עצמו לפמיליאריות, שלעולם אין שכרה בצידה. בימי היותם נערים בתל-אביב של שנות הארבעים המוקדמות, הלך שבי אחר דיבוריו של יעקב וכמעט שמרף עצמו למחתרת הבזויה של אותם מטורפים. שנים אחדות לאחר מכן היה חייב לטרוח הרבה כדי לנקות את עצמו מחשדות, כשהחל עולה בדרגות הפיקוד של “ההגנה”. אותו קשר קצר, שכמעט קלקל לו את הקריֶירה לכל ימי חייו, חזר והעלה בלבו חרון ישן נושן, שעד עתה לא שכך, ושמעולם לא נזדמן לו להתנער ממנו כליל.

– איזו שאלה אתה רוצה לשאול? – משך ולאט כמתוך נמנום. ותוך כדי אמירה לגם אף הוא מכוסו, ושוב ידע שהוא עושה מעשה שטות. ברוקנו את כוסו עשה ממש מה שעשה יעקב זה עתה, ובכך כרת עמו מעין ברית.

– רציתי לדעת – זמזם יעקב ואמר – מה דעתך על הענין… מה אתה אומר, שימק; נעמוד כנגד הערבים בפעם נוספת, או שלא נעמוד?

שימק החוויר. לא היה ספק בליבו שיעקב מבקש לשימו ללעג. משער היה שהשמועות על מינויו הקרוב הגיעו זה עתה לאזני יעקב והוא ממהר להתקלס בו בפומבי. משום פנים לא יכול שימק לנחש כי איש שיחו מגלה בשאלה זו פצע פעור שבנפשו והוא משווע, לתומו, ממעמקי לבו.

– תראה, יעקב – אמר שימק, כשנחירי אפו רוטטים מזעם. – הרבה שנים לא ראיתי אותך, ואינני יודע במה התעסקת כל הזמן. וגם לא עניין אותי לדעת במה התעסקת… אבל דבר אחד אני יכול להגיד לך – ושימק הגביה קולו מעט. לא כדי צעקה, חלילה, אבל כדי כך שהמסובים בחדר יפנו לעברו ויקשיבו רב קשב. – דבר אחד אני אגיד לך: אילו היו הקצינים, החיילים והאזרחים של המדינה הזאת תפורים מן הבד שאתה תפור ממנו, היינו מפסיסים גם את הסיבוב הראשון.

בחדר הושלך הס. בבת אחת נתפקח יעקב ממעט הערפל שנסך עליו הברנדי, ושבכוחו ניגש אל שימק לשאול את שאלתו. הוא הבין כי פגע בעורק רגיש ועתיק-יומין בנשמתו המגושמת של האלוף והעלה עליו חימה נושנה, שדבר קיומה נשתכח מלבו כליל. תמה היה אם יש דרך לסגת מן הענין ואף הוא צרף עצמו לשתיקה הכללית והיה מצפה להמשך. ולשימק אמנם לא היתה ברירה, והוא נחלץ להמשיך במקום שהתחיל, כשכעסו על יעקב ועל עצמו גובר והולך.

– אני זוכר אותך יפה – אמר שימק, והחיוורון שבפניו מעמיק – אני זוכר את הכנופיה ההיא… של אינטלקטואלים, של משוררים ושל כל מיני בעלי רעיונות… שום מחשבה פשוטה ומובנת-מאליה לא היתה מסוגלת לחדור למוחות המפולפלים שלכם… רק פרבֶרסיות היו מובנות לכם… תיאוריות מבריקות היו כולם בשפע. יהודים? מי הם יהודים? אנחנו לא יהודים! אנחנו עברים! וכאשר כולם הבינו שהכרחי לחכות ולצבור כוח, אתם טענתם שצריך לפעול. וכשהגיע הזמן לפעול, אמרתם שצרים לכרות שלום עם הערבים. כאשר היינו זקוקים לעלייה ולתגבורת, אמרתם שאסור להכניס לארץ אֶמיגרנטים יהודים… אבל בעצמכם הייתם חבורה של יהודים גלותיים; כל אחד מוכה-תסביכים כמו עשרה יהודי גולה… אבל הדיבורים היו יפים מאד… תמיד דיבורים יפים, מלווים מעשים של חולי-רוח… תשמע, יעקב, כבר מזמן הגיעה השעה לומר בפשטות, לך ולכל החבורות האלה: תמצאו לכם איזה מקום שקט, תבנו לכם גדר גבוהה מסביב ותשבו שם בנחת… ואל תבלבלו את המוח בשאלות על… על שום דבר.

– שימק! – קרא מישהו בבהלה מקצה החדר. וקריאה זו דומה ששיחררה את הנוכחים מן התדהמה, ומתוך שקיקה מודגשת ביקשו הכל בבת אחת לחזור אל השיחות שנפסקו ליד השלחנות. ואמנם נותרו יעקב ושימק זה מול זה לבדם; ובעוד יעקב עוקר עצמו מן השולחן וקם ללכת, החזיק בשרוולו האיש שבלבוש האזרחי, אשר אצל שלחנו של שימק, וקם עמו.

– הוא לא יהיה רמטכ"ל – לחש האיש באזנו של יעקב והלך אחריו. – בוא, נשב כאן – הצביע על פינה שליד הבר – אני רוצה לדבר אתך.

לאחר שצעד כמה פסיעות זכר יעקב שלא נפרד מעל שימק ועל כן נופף לו עתה בידו מאצל הבר ואמר לו: – תהיה בריא, שימק. ורק אל תהיה רמטכ"ל. אתה שייך לחבורה שלנו, שימק. מה שחסר לך, הרי זה רק מעט חריפות-השכל. בכלא השאר חנן אותך האלהים בשפע: גם תסביכים, גם פרבֶרסיה. אתה מצויד יפה. להתראות מאחורי הגדר הגבוהה, במקום השקט שלנו.

הכל פרצו בצחוק, לרבות שני לובשי המדים שישבו ליד שלחנו של שימק, שאבדו סיכוייו.

– תרשה לי להציג את עצמי – אמר האיש שבא עמו מאצל שלחנו של שימק.

– אני אדם שחייב לדעת. מפני שהידיעה היא תחום-חיי האחד והיחיד. אני נזיר-מפעולה. חיי עשויים רק מחדלים. מחדלים בלבד. המעשה, כל מעשה, הוא תחום-הטעויות. מי שאינו עושה, אינו טועה. מי שחותר לדעת, לעולם הוא יודע שאיננו יודע; ועל כן אין הוא מגיע לכלל טעות. “אינני יודע”, הוא תמיד משפט שלא מת, שאין בו כל טעות. ובאופן כזה אני שרוי תמיד על סף הידיעה. אני תכוון לידיעת החוק הכללי, הכולל; אינני מתכוון לפרטים, אלא לחוק המקיף את כלל הפרטים, את כלל המעשים ואת כלל המחדלים. שימק התקיף אותך בדיוק במקום שבו יש לך יתרון עליו. ואילו אני פתחתי אתך בשיחה כדי לומר לך, שלא תבהל מלחצו של עולם-המעשה. תמיד הם צודקים, כשאתה שותף להם. אבל למן הרגע שאתה מנתק עצמך מן ששותפות, מתפתל הצדק הזה לשנים. המעשים – להם. המחדלים – לנו. ואין שום גשר מקשר. רציתי לומר לך שתנוח איתן בעולם הזכרונות של ימי נעוריך, בין אם אתה מחזיק גם כיום בדברים שאהבת ובין אם רחקת מהם.

יעקב ובן-שיחו הופסקו באמצע דבריהם על ידי אדם,כזה שמן מה היה ניצב עליהם ומצפה מתוך שתיקה. האיש הושיט לעברם גליון נייר וביקש מהם שיחתמו עליו.

– מה זה? – שאל יעקב.

– אני מארגן פלוגת-נקמה בגרמנים – אמר האיש.

– אינני מבין – השיבו יעקב – מה אתה רוצה ממני?

האיש לבש, אף הוא, בגדים אזרחיים, אבל פניו היו פני איש צבא, ששפם גדול ונורא, שפם רס"רים, מקשט אותו.

– שמעת על הגרמנים? – שאל בעל השפם בלגלוג בוטה.

– ובכן?

– ובכן, צריך לנקום. הנה, אתה יודע לקריא? תקרא?

והוא תחב גליון נייר תחת חטמו של יעקב. בכתב מסולסל וצפוף היה כתוב בראש הגליות לאמר: “ששה מיליונים מבני עמך נרצחו על ידי הגרמנים. כל זמן שלא נקמת את דמם, אתה שותף לרצח. כל זמן שלא הצטרפת לפלוגת-הנקמה – אתה שותף לרצח. בזה אתה חותם ומסכים ללכת לגרמניה ולסיים את החשבון אתם. חתום, ותציל את כבודך כאדם וכיהודי. רק אחרי שתבוצע הנקמה, ישוב כל איש לביתו. והדור הבא אחרינו, שיעשה מה שירצה. זה לא ענין שלנו. לנו יש רק חובה אחת: לגמור את החשבון. ובזה אני בא על החתום ומתחייב”.

מעבר לכתפו של שיעקב היה גם איש שיחו הראשון מעיין בכתוב.

– טעות – אמר בעל השפם.

– טעות? – שאל האיש וצמצם גביניו באיום. – איזו טעות?

– השנאה והנקמה פוגעת בנוקם, בראש וראשונה. ואני בטוח שלא זו היתה כוונתך.

– אתה חותם או לא? – דחק עליו האיש בלא בלנות.

– בשום פנים אופן. והאיש בעל השפם, מבלי שיחכה גם לתגובתו של יעקב, בהיותו סבור כי חברו מדבר בעד שניהם, יקר על הרצפה, לרגליהם, והלך.

– הירוקה, מכל מקום, – העיר יעקב – היתה במקומה.

– אדם אומלל ונגוע ברוחו, – אמר חברו.

– כמובן – השיב יעקב, מקמט מצחו ומוסיף ללגום מן הברנדי. – המעשה שהוא מציע, כולו טעות; וההערה שהערת לו, כולה אמת, כולה יופי מוסרי נוקב. אבל בטעות שלו יש איזה הוד, אולי הוד מטורף. ובאמת שלך יש חכמת-מעשה, שאינה רחוקה מחכמת החנוונים, העסקנים והפוליטיקאים.

– אני חייב לחשוב על מה שאמרת – מלמל האיש.

– חשוב, ידיד, חשוב – טפח לו יעקב על שכמו. – וכשתהיה חושב בענין הזה, כדאי לך לזכור מה שאמר משורר אמריקני אחד על הפוליטיקאים… תרשום לפניך פסוק יפה:

A politician is an arse upon

which everyone has sat except a man6

ובאמרו זאת פנה יעקב לעבר האולם הקדמי, שבו החלו המלצרים עורכים את השלחנות לקראת הארוחה. ההכרה כי שפך חמתו על האיש הזה הציקה לו, והוא ביקש לו הזדמנות לשכך את עליבותה של השעה במגע מעודד כל שהוא, בתוך אותה חבורה עצמה; שאלמלא כן היא עוזב עתה את המקום והולך לביתה של רותי, כפי שנדברו ביניהם.

61 אצל רותי

סמוך לסופה של הארוחה פרץ סגן אלוף יענקל’ה והופיע בשערי “גונדולה”, סמוק פרצוף ועיניו טובעות בוורידים המאדימים את לובנן. בלא בושה גרר ומשך לתוך החדר את אלמנתו של א – –; ואף בה ניכר היה שלא התנזרה מיין.

– יש מקום לעוד שניים? – הכריז בעליצות מעל המפתן.

קולות רבים נענו לו בהזמנה אבירית של “תפאדל”, ו“אהלן וסהלן” וחריקתם של כסאות מצטופפים נשמעה מכל עבר.

– ומה עשיתם עד אחת עשרה ארבעים ושתיים? – שאל קול קפדני, לאחר הצצה מופגנת בשעון.

יעקב הציץ אף הוא בשעונו וקפץ מכסאו. אלא שמיד חזר וצנח תחתיו. הרביאולי, הקנֶלוני, מנת בשר-עגל בעצם ממויחה וגביעי יין לבן ואדום הכריעוהו כליל. הוא חזר והציץ בשעונו. השעה מתקרבת לחצות הלילה ורותי מצפה לו ליד שולחן ערוך לארוחת-הערב, למן השעה שמונה וחצי!

הוא הזמין כוס גדולה של קפה שחור, הצית לו סיגריה עבה והחל מתארגן לקראת התפכחות כל שהיא, שבכוחה יהיה מסוגל להופיע לפני רות ולשטוח לרגליה הצטדקות מתקבלת על הדעת. גינוני הפרידה מן החבורה היו קצרים והוא לא עורר עליו תשומת לב יתרה כשיצא. הופעתו של יענקל’ה עדיין היתה מכה גלים אצל השולחן ונוכחותה המחוצפת של אלמנתו של א – – שילחה רחשושי-לחש מסביב.

ברחוב השומם עמדו צינה ומחנק, מתחרים זה בזה ונאבקים – למן הבוקר – על השלטון בעולמו של האביב המהוסס. יעקב שרך רגליו לאורך טור מתמשך של מכוניות-צבא, שחנו מפתח “גונדולה” ועד אחרי הבנין של טליתא-קומי. לפי הצבע הבהיר מצא את מכוניתו שלו, פשפש בכיס מקטרונו ושלף מפתחותיו, אך לפני שדחק עצמו פנימה ביקש לשאוף אוויר מלוא ריאותיו והגביה ראשו כלפי השמים. מלאכים לא נראו שם, מטפסים בסולם, ואפילו הכוכבים המועטים היו כבים כל אימת שביקש להסתכל בהם. Merde – אמר אמירה צרפתית בקול. וכמבקש לתקן את המעוות, הוסיף פסוק עברי ואמר: “הכוכבים במסילותם”. ודעתו נחה מעט, כמו עלה בידו לפייס ישות, שהיתה עוינת, ואשר יתכן כי עכשיו תשקוט מעט מחרונה. וכשהתניע את מכוניתו אמר לזמזם זמר כל שהוא, אבל מלבד “טרללה” צרוד לא הפיק פיו שום צליל שיש בו מן הנעימות.

– בצדק זרקו אותי מן המקהלה, הכלבים – אמר בחצי-פה.

מדריגאל אחד עתיק נזדקר בזכרונו והוא חזר ופצח פיו בקול גדול, בזיופים מופלגים וברגשת-לב כומרת וכגוברת.

כשהגיע לפרשת הגבישים שליד בנין-דוד ואמר לפנות ימינה, לעבר המושבה הגרמנית, סובב את ההגה מבלי שהאט במהירות ומכוניתו נטתה על שני גלגליה הימניים וכמעט שנתהפכה. כשחזרה ונתייצבה על הכביש חייך יעקב לעצמו ואמר: תמות. אפשר למות, אם רוצים. ואז זכר מדריגאל נוסף, מעין תפילת-אשכבה, שמיד פצח בה, מבקש להחריש את קול-המנוע. בסיבוב הבא, מעמק-רפאים לרחוב רחל-אמנו קפץ הגלגל הקדמי ופגע באבן-השפה של מדרכה ואז איבד את השליטה על ההגה וכנף המכונית נתרסקה אל בסיס-הבטון של עמוד חשמל. מתוך הרגל של בעלי-עגלות קם ויצא ממקום מושבו, לראות בטיבו של הנזק. ובהתבוננו בפח המקומט ובפנס שנקע ויצא ממקומו, כעין של חתול שנדרסה, היה תמה על הדממה הנפלאה שמסביב. שום חלון לא נפתח למשמע הקולות שהדהדו זה עתה באוויר ושום עובר-אורח לא נראה באף אחד מן הרחובות המשתפלים והעולים מערבה, צפונה ודרומה. אז פתח כפתורי מכנסיו והטיל מים בתוך שלולית האור שמתחת לפנס והיה מתברך בלבו ששרידי האלכוהול הרב אשר הגיח אל קרבו הלילה מסתלקים מגפו והוא הולך ובא אצל רותי קל ופיכח ונקי מעוון.

כבתוך מנהרה שמיימית היה עושה עתה את דרכו על פני הכביש השחור, שעצי אורן עתיקים היו מתקמרים מעליו ומשיקים צמרותיהם זו בזו. אורם של פנסי החשמל נחבא או נתרסק בין הענפים והיה מפוזר על הכביש טלאים טלאים, המשנים צורתם לרגעים, בכוח הרוח המהלך בין העצים.

– הֵיי! – קרא יעקב מתוך שמחת פתאום. סבור היה שמבקשים לומר לו דבר והוא נקרא להסב לשיחה ליד שולחן.

– הלו, הלו! – שחק מתוך שובבות שאינה לפי גילו ואינה לפי ערך המעמד הרחוק, שאליו הוא מזומן.

את מספרי הבתים אי אפשר היה לראות ממקום מושבו והוא החנה את המכונית ליד המדרכה וירד למצוא את ביתה של רותי. חלון מואר באחד הבתים העלה בלבו סברה שרגליו עומדות לפני חלונה. החשכה שבה היו כל שאר הבתים שרויים הזכירתו, שבאשמתו היא ערה ומצפה לו. ואמנם כשעלה במדרגות ראה את שמה רשום על דלת הקומה השניה. הוא הצית סיגריה, זכר כי אסור לו צלצל בפעמון, פן יעיר את הנער, וביד רועדת במקצת, מתוך שהוא מעביר לסרוגין את משקל גופו מרגל ימין לרגל שמאל, טופף בקצות צפרניו על לוח הדלת. נשמעה חריקתו של כסא. צעדים קרבו לעברו, סדק של אור נפתח ונתרחב ורותי עמדה לפניו בפתח. מעבר לכתפה ראה חדר-כניסה קטן ששולחן ניצב בירכתיו ועל השולחן מחברות בית-ספר מעורמות זו על גבי זו וליד המחברות נחו משקפיים, שהורדו זה עתה מעל חטמה של רות והונחו בחפזון ליד המחברות. מן הדירה עלה ריח-לבנים רענן שלאחר כביסה, ריח סבון רחצה ועוד איזה ניחוח שהיה מוכר לו ממדור מרוחק שבחייו ושהיה קשור לבית אמו, או לשנות הארבעים או לשניהם יחד. הוא שאף אוויר מלוא נחיריו וקירב פניו אל כתפה.

– איזה ריח נפלא – אמר בלחש.

רותי הניחה לו לטמון פניו בשקע שבין כתפה לצווארה ובנשקו את הגומה החמימה חשו שפתיו בעור קריר ודק, שחמימות רוחשת מתחתיו. וכשהשהה שפתיו חש בחום העולה מגווה. נשמה היה לו כי בנשקו את צווארה כופפה אף היא את ראשה כלפיו, כמו ביקשו שפתיה את ערפו. אבל יעקב לא היה בטוח בדבר והוא הרים פניו אליה, החזיק בכתפיה ודחפה, ברכות, אל הבית פנימה.

הם ישבו אצל השולחן והמחברות עם המשקפיים ביניהם. רות הצמידה אצבעות ידיה זו לזו ופשטה זרועותיה אל בין ברכיה ולחצה אותן שם בחזקה, כאשם שגל צינה עברהו.

– חיכיתי לך המון זמן – אמרה.

– אני ידוע.

– ואתה עשית לך חיים בעולם. – חיוך עגמומי נתפשט על פניה, אבל שום ארשת של נזיפה או טרוניה לא עלתה בהן.

– עליך להחזיק לי טובה על שלא שיתפתי אותך בחיים אשר עשיתי – אמר.

– היכן היית? – שאלה.

– תחילה הייתי בתל-אביב ואחר כך בפאריס, כמה שנים.

– וכל הזמן היה רע?

– היה רע – אמר.

– ואילו היה טוב, היית מראה את פניך כבר מזמן?

– אפשר שהבושה היתה מעכבת – השיב בלא ביטחה יתרה.

– ומהו שעיקב, מאחר שלא היה טוב?

– גם כן הבושה – נחפז לומר. – כשטוב, אתה בוש מפני שאינך יכול לחלוק עם זולתך. וכשרע, אתה בוש משום שאינך מסוגל לבקש עזרה.

– עליך לבוז לי מאד, יעקב – אמרה מתוך עליצות-פתע וחלצה זרועותיה מבין ברכיה. – אני רוצה להתחלק ואני מבקשת עזרה ואני בכלל לא מתביישת… אני בכלל יצור מזופת, יעקב.

– כן, רותי, אני יצור מזופת – הסכים עמה ופניו לבשו ארשת ילדותית, נענשת.

– אם כן, אתן לך משהו לאכול – אמרה וקמה ממקומה מתוך התעוררות. היא שמה פניה לעבר המטבח ובעברה על פניו ליטפה את ראשו וביקשה להמשיך בדרכה. יעקב החזיק בזרועה, באפפו בכף ידו הגדולה, קצרת האצבעות, את גליל ידה; ומבלי שיאחז בה בחוזקה הניח לה להחליט אם תַשהה זרועה בין אצבעותיו או תשלפנה ותמשיך בדרכה. ידוע היה שהוא נוהג בערמת-גברים לא מכובדת ביותר, ויודע היה שהיא יודעת זאת, ולבו הכהו על שהוא נוהג בה כך; ותוך כדי מעשה שינה דעתו ולפת את זרועה בחזקה. אבל איחר את המועד; הוא חש, תוך שבריר של שנייה, כי רות הקדימה אותו. כשסגר את אצבעותיו על אמת-ידה כבר היתה כופפת עצמה כלפיו. הם קרבו פניהם איש לעומת רעותו ושניהם היו מחייכם. אחר כך נשר החיוך מעל פניהם ורגע של קפאון ואימת-פתאום עמד ביניהם תלוי בחלל הדק והעמוס, שעוד נותר בין השניים; תלוי כטיפת-מים שהיסוסי צניחתה והתרסקותה קשים וגדלים אלף מונים לעומת זעירותה וקוצר ימיה.

62 המכונית עולה באש

יעקב יצא מביתה של רות לפני שיפשוט אור הבוקר בחדרים, ולפני שיתעורר בנה משנתו. כך, על כל פנים, הוגדרה ביניהם יציאתו בשעה שאיננה יום ולא לילה. את המלים שהחליפו ביניהם בענין זה לא זכר עכשיו, כשישב במכוניתו, משתהה לזוז; אבל נדמה לו כי שמע מפיה דיבור רופף, לחשני, על כך שבעתיד יש להרגיל את הנער בהדרגה למציאותו של יעקב בחייהם. האמנם שמע דברים אלה מפיה? הן לא ייתכן כי בדה אותם מלבו.

זמן מה שוטט במכוניתו בסמטאות שלא הכירן, עד שמצא עצמו ברחוב הפלמ"ח, הגיע לצומת ז’בוטינסקי ומשם ואילך היתה הדרך אל מחוץ לעיר נהירה לו. ולמן אותו הרגע, כששוב לא הוצרך לתת דעתו על תוואי הנסיעה, גחן על ההגה, כאדם המניח ראשו על דך שלחנו, ושקע בשיחה.

הוא הניח לעצמו לשאול שאלות מבלי שטרח להשיב עליהן, כיוון שהיה מצפה כי תסתיימנה כל השאלות תחילה ורק אז ייגש להכניס בהן סדר, למיין אותן ולענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ממש כמרצה בסימפוזיון הרושם על פתק את קושיות הקהל ורק אחר כך הוא בוחר לו את סדר התשובות. – המשך – עודד את עצמו – מה עוד?

תרועה חגיגית הסתלסלה באזניו והוא היה סמוך ובטוח הפעם כי השעה כשרה להעמיד את הדברים על אשיותיהם. ומאחר שהתקין עצמו לפולמוס ממושך ונוקב, החלו כמה שיטות מציעות את עצמן לפניו וציטוטים מחוכמים של קדמונים היו חולפים בזכרונו. – ראשית חכמה – אמר – יש לקבוע את המעמד שבו אנו ניגשים ללבן את הדברים. מן הראוי שיהיה זה מעמד של גדוּלה גמורה, דהיינו מעמד מלכים. “‘שוויתי אדוני לנגדי תמיד’ הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים” – נאמר ב“מורה נבוכים”. – “כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו – והוא לבדו בביתו – כישיבותו ותנועותיו ועסקיו, והוא לפני מלך גדול! – – ולא דיבורו והרחבת-פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו – כדיבורו במושב המלך!”

ובכן, ענין זה נקבע ונעשה: במעמד המלך! ועכשיו, שנקב במעלתו של הפורום שלפניו הוא מתדיין יש לו כתובת מפורשת שאליה יפנה.

– הריני מצהיר ומודיע כי מיום שעמדתי על דעתי האמנתי באמונה שלמה כי חלומותי, רצונותי וכל מעשי עולים בקנה אחד עם צו שיצא מלפניך. ומאחר שמלפניך יצא הצו, אי-אפשר לו שלא יצא אל הפועל. ומאחר שבין כה וכה יצא אל הפועל, אין כל רע בכל מה שאעשה, כיוון שבסופו של דבר אעשה את שצווית עלי לעשותו, בין אם אכוון דעתי על כך ובין אם אסיחנה. על הצהרה זו, שהיא הנחת-יסוד, אני מבקש תשובה: כך היה הדבר או שמא טעיתי למן ההתחלה?

– אם כך היה הדבר, אפשר לנו להוסיף ולהתקדם במעלות הדיונים; אבל אם טעות היתה בידי, מיהו שהטעני? ועל מה ולמה הוטעיתי? ומי הוא שהכתיב את התרמית? ולמה שׂוּחק בי? שהרי אלמלא האמנתי בצו – ובמקור העליון שממנו בא – לא הייתי סוטה כל אותן סטיות, אשר רק אדם הבטוח ביעודו יכול להרשות לעצמו לסטות (מאחר שהוא מאמין בכורח למלא אחר הצו, בכל תנאי שהוא).

שעה ארוכה כפה יעקב שתיקה על עצמו, כמי שמניח לשופט פנאי לרשום לפניו את הטענות ולתת דעתו עליהן. כמו כן היה יעקב מלבן, בינו לבין עצמו, את טיב הנוסח, בודקו והופך בו, להווכח אם לא סילף ולא נכשל בפרט מן הפרטים או שמא השמיט ענין שהוא עיקר, כרגיל אצל בעלי-דין בשעה של ריתחה וריגשה. ורק כאשר נראה לו שעד כאן עלה הכל יפה, חזר והשמיע השגה שניה: – כל ימי מצפה הייתי שתבוא שעה של כושר, קבועה ומשובצת בלוח היעודים שיעדת לי, שעה שבה אחמוק ואעלם מן החיים שלתוכם שילחת אותי; שעה שבה יישקעו אל מעבר לאופק כל משאי ומתני עם בני האדם, ואנכי אתהלך באלמוניות המוחלטת שאתה מעניק לבחיריך עושי-דברך באמת; אהיה מוטל בתחתיות הדממה ובַסוֹפִי-שבמחדלים, מתבונן אל המעשים שנעשו ואיני נוטל בהם שום חלק. אמור עתה, המלך, מדוע חמקה השעה הזאת מתחת ידי? אימתי היתה שעת-הכושר ואני החמצתיה? או שמא לא הועדת לי שעה כזאת? ואם אמנם לא נועד לי הגמול הזה, משוע הנחתני להאמין כל העת כי הגמול צפוי לי? שהרי אלמלא האמנתי כי בוא יבוא לי מידיך, אפשר היה לי לקטפו לעצמי בכוחותי שלי! שהרי הוויתור הינו הדבר האחד שהוא בהישג-ידה של כל בריה? או שאיני אלא שוטה, בהיותי סבור כך? ובאמת זה הדבר הקשה והנורא מכל לעשותו?

ובעוד יעקב מניח לרושמי-רשומות פנאי לשכתב את טענותיו על פי דרכם והבנתם (ובאותה שעה עצמה הוא חוזר, בינו לבין עצמו, על דבריו, לבודקם) אירע דבר שאינו ענין לכאן ואף על פי כן הוא ענין לכאן, ככל הנראה. הנהיגה במכונית היא מעשה שיש לתת עליו את הדעת, אם מעט ואם הרבה. הכל תלוי בטיב הנהג. והנה, דומה שיעקב סמך יותר מן הראוי על חכמתה של עגלת-הפלדה שלו. עוד הוא עורך מחשבותיו והגלגלים קפצו ועלו על חומת הסלע שלצדי הכביש, גוף המכונה נחבט וקפץ לשמאל ויעקב הושלך ממקומו, בעד הדלת שנקרעה, לימין, שוכב פרקדן בתחתית התעלה ועשבים עם קוצים מדגדגים את פניו.

כשקם ממפלתו ומישש את גופו, היה תמה להווכח שכולו שלם ואין בו שבר. ריח בנזין עלה באפו והוא קרב אל המכונית החבוטה ומצאה נצבת על ארבעה גלגליה, כמצפה לבעלים. – מכונית – אמר יעקב – היא לוקסוס. מי שמבקש לוותר, ופיו מדבר גבוהה-גבוהה על הוויתור המוחלט, הריהו חייב ראשית חכמה לשרוף את הגשרים שמאחוריו; כלומר: לשרוף את המכוניות שברשותו. ובכן הבה ניגש אל המלאכה!

ואמנם עד מהרה מצא את קופסת הגפרורים שבכיס מקטרנו, קרב גפרור בוער אל המקום שממנו טפטף הבנזין והטילו שמה. להבה נפלאה, זריזה ועליזה, פרצה ואחזה ברכב. בעוד רגע דומה היתה המכונית לבית בוער; בית קטן, שמחלונותיו הקטנים פורצות להבות קטנות, אבל אכלניות. נהנה מן המראה החל יעקב מתרחק מן המקום וצועד נכחו. לפי כמה וכמה סימנים ידע שאין הוא רחוק מבית-הקפה שמעל אבו-גוש, הוא המקום שבו היה סועד ולוגם קפה בימים הרבים שעשה בסביבה זו, בחיפושיו אחר בנו.

מקץ מחצית השעה עמדו רגליו בתחתית המדרגות המובילות אל מרפס האבן המודעת לו; אלא שמצא את המקום סגור. כשהביט בשעונו – שאף הוא יצא שלם מן התאונה – ראה שהשעה ארבע לפנות בוקר. הוא כפף עצמו וישב על מדרגות האבן. מיד חש כאב בשורש גבו ובעצם-השכם. גם עייפות, שלא הבחין בה עד עכשיו, באה וישבה עמו על המדרגה והוא חשש כי אם ייכנע לאותות הללו, שוב לא יקום מכאן עד שתתחדש התועה בכביש ועד שימצא לו מכונית לקחתו לתל-אביב. ואז – הבין מיד, מתוך בהלה גדולה – יעלה בתוהו כל מה שהוחל בו הלילה.

לאט לאט, שלא להעמיד בנסיון את האברים הפגועים, התרומם ממקום מושבו, מישש בגבו ובגפיו ולאיטו החל צועד לעבר שער-הגיא, כדי שיכנס שם לתוך היער. בעקפו את סיבוב הכביש יחצה את ההרים בדרך שבין הארנים ויגיע, תוך שלוש או ארבע שעות, אל מפגש-שמשון. ועד אז נכונו לו השעות הדרושות כל כך לשם סיום המלאכה, אשר בשום פנים לא הסכים לדחותה אפילו ליום אחד.

63 ביער, מול שלוחו של מלך

כשעמדו רגליו בתוך היער היה זה כאילו סובב את מחוגי-השעון אחורנית; שכן חזרה החשיכה, שבחוץ כבר החלה מתפוררת ונמוגה, ושלטה כאן מתוך התעקשות להשתהות בעולם עוד כשעה אחת. האדמה שלרגליו היתה מרופדת מחטי-אורן בשיכבה קפיצית ולחה, ששיוותה להילוכו קלות וארשת של משובת נעורים ומחול. קול ציוצן של צפרים משכימות ניסר בין האמירים והיה קושר את צמרות העצים שמעל ראשו זו לזו קשר של זמזום, עד שנעשה המקום כולו כמין אולם, שרצפתו מחול ותקרתו שירה ואוכלוסייתו7 הנעלמה מן העין מנצחת על סיומו של חג לילי, החוזר כאן חלילה ואין עליו כליה.

– ובכן, של נעליך מעל רגליך – אמר לעצמו כדבר המובן מאליו. ומיד הטיל את נעליו ואת גרביו ממנו והלאה, אל בין הארנים, והיה סבור שהוא ממשיך יפה במה שהתחיל אצל המכונית. עכשיו היה תמה לדעת מה עוד נדרש ממנו כדי שיהיה נכנס אל האלמוניות ואל ההתחברות הגמורה עם יעודו. – לעת עתה – אמר בלבו, – אינני רואה דבר נוסף לעשותו. אבל עוד הלילה גדול.

והוא הוסיף ואמר בלבו, כי בשעה הזאת וביער הזה יוכל לקיים בידו את הלילה כל כמה שיחפוץ. גם אם תעלה השמש ותבער על פני כל המרחב כולו, יהיה רק הוא לבדו הקובע, אם יצא מן היער או יוותר בו. וכל זמן שלא יצא מן היער – כל זמן שידבר אל המלך – עמוד יעמוד על כנו.

ואז ביקש לחזור ולהקשיב אל הקולות, כדי שיחזור וימצא מקום מושבו של המלך ויכוון פניו ולבו למשפט. הוא סב על עקבו והביט על כל סביביו. ירקוּת שחורה עמדה מסביב וקרעי אור קרירים בקעו מלמעלה. לרגע נדם קול הצפרים, אבל אוכלוסיית היער, אוכלוסיה בלתי נראית של שפנים, תנים, צביים, נמיות, דרבנים ולטאות היתה מרשרשת מקרוב, נעה, אצה, חומקת, שורטת בגזעים, מפריחה מתחת טלפיה בדלי מחט בסמוך לקרקע ומקיימת איזה טקס שהופרע, אך לא פסק. המלך לא נראה ולא הורגש כאן. רק שלוחיו ושליחי-שלוחיו היו מתרוצצים בכל, עליזים ככל הנראה ואפשר שאף מלגלגים. זכר נערותיו של יעקב ומראה מערומיהן המבהיקים עורר צהלה והטיל פירכוסים בלֵילוֹ של היער ויעקב הבין כי במקום ששעירים צוחקים אין המלך רואה לעצמו כבוד לשכון. על כן לא היה תמה, בשעה שביקש להמשיך ממקום שהפסיק, כששמע קול אומר לו: – על הוויתור ועל הצו שנשלח אליו מגבוה, אל נא תבלבל לנו בלבולים. אתה, אחינו, פצח פיך וספר סיפור של ממש; מתאווים אנחנו לחלוק עמך בתענוגים, אחא. הבשר הלבן, מלבר, והדם האדום, מלגו… וריחן של בנות-האדם וזעקתן החנוקה, ביום היות להן עדנה… וגלילי זרועתיהן וגלילי שדיהן; והמלים, אחינו, המלים הנמלטות מפיהן בשעה שאיננה יפה לשיחה… המלים המטרפות דעתם של בני-האדם… אוהבי-מלים אנחנו, ואתה מסוגל להרנין את נפשנו בדבר הנמלא הזה…

ואף על פי שידע כי הצדק עמם, איך שהוא, ביקש לעמוד על נפש העניינים שלשמם הגיע ובא לכאן. – בפעם אחרת – אמר להם. – בפעם אחרת.

אבל הדממה שהטיל עכשיו סביבו היתה מפחידה ואילו הקולות, שהרעיפו עליו זה עתה את תביעותיהם, אינם מן הדברים שניתן לשַטות בהם. הדממה שענתה לו זה עתה על מלמולי-סרק שלו, כמהו כאִיוּם. אם יעמוד בהבלי-מריוֹ סופו שלא יזכה לשמוע קול לעולמים.

– ניחא – אמר. ועדיין היה מבקש להערים עליהם, שכן מיד הוסיף: – אעשה רצונכם, אבל הבטיחו לי שיונח לי לבוא לפני המלך… אחר כך.

צפצוף-יחיד של צפור נעלמה עמד בחלל ומיד נמוג. אותו קול יחיד שביקש לענותו, הושתק אף הוא. אז בערה חמתו של יעקב להשחית. יודע היה שאם ייכנע בפעם הזאת, אפשר שיהיה נידון לחכות כל ימי חייו. כן יודע היה שאפילו המלך רחוק מכאן, אי-אפשר שהמלאך יהיה אף הוא מצוי במרחק גדול ממטווחי-קולו. על כן הניח שתי כפותיו על פיו וקרא: – אהו… הוי!

בקרעי השמים, שלעברם הציץ מעומקי-היער, לא זע דבר.

– בוא! – פלט פיו של יעקב הברה, מזרז את המלאך, שיָמוּש ממקומו וירד.

– בוא! – חזר ואמר בקול רם יותר, והפעם היתה זו כעין הוראה וקריאת-תגר; כדרך שקוראים ליריב המשתמט מקרב גלוי ובוחר בתעתועי-מסתור.

– בוא! – חזר וקרא בקל צרוד ומתגרה, שלא נעדר ממנו קורטוב של בוז. גופו חתר נכחו וזרועותיו נפרשו לצדדים8, כאומרות לחסום את דרך-הנסיגה מפני כל בריה שעשויה להיות מצויה בתוך החשכה, כדי הישג זרועותיו.

– בוא! – לחש עתה וחזר ולחש, כלוחם-פרים ספרדי, הקורא אל החיה השחורה שלפניו; קריאה שיש בה ציווי, תחנונים, פיתוי ואִיוּם-להמית, כולם כאחד.

– בוא! – זעק על כל סביביו וגופו פונה ימינה ושמאלה, אגרופיו קמוצים והוא נכין לחבוק, להאבק, ללפות אף להילפת ולמות.

ושעה שחש כי נכון הוא לתת את נפשו על הדבר הזה, ידע שכבר הביא את המלאך אל הזירה. אז שקטה עליו נפשו, ידיו צנחו לצדדים והוא עצם את עיניו ונשען בגבו אל גזעו של עץ.

– מיד – לחש ואמר, כמצטדק. – מיד אני אומר לך דבר.

שעה ארוכה ניתנה לו ליעקב לומר את אשר עם לבו. לא האיצו בו, לא השמיעו קריאות-ביניים ואפילו שאלות לסדר-היום לא שאלו. עד כדי כך, שלרגעים היה שואל את נפשו אם אמנם מאזינים לו. אבל כשכילה דברו בא המלאך וסטר לו על פיו. ויעקב, שפיקח היה, חייך ואמר מתוך עצבות: אינך מאמין לי?

השיבו המלאך ואמר: – אם אמנם אתה יודע ומרגיש כי חלקך עם גזע האנשים הארור והמקולל, כפי שהגדת, אשר הכל מבקשים להכחידו מעל פני האדמה, מדוע אינך מכחיד את עצמך מעל פני האדמה? יתר על כן: לא זו בלבד, שאינך מכלה את עצמך במו ידיך, אלא שאתה עוד מוסיף להעמיד ולדות בעולם, המשך לאותו גזע?!

– לא העמדתי ולדות בעולם… – מלמל יעקב ופיו נתרפט.

– והנער אשר דיברת עליו? – הרעים עליו המלאך בקולו.

– לה היה ולא נברא… – לחש יעקב ושפיל עיניו.

– בוש לך…אל נוסיף לדבר בזאת – הסכים עמו המלאך ביקש לעבור לענין אחר. אבל יעקב שיסעו, וגמגם מתוך תחנונים:

– הנח לי להתפלל על נשמתו…

המלאך לא התנגד. אז שם יעקב את פניו לעבר גזעו של עץ, זקף קומתו ואמר יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא כרעותיה…

וכשכילה להתפלל חזר וניפנה אל המלאך ועמד לפני, מוכן להאזין.

הדמעות שנקוו בעיניו של יעקב אינן מן הדברים שיש בהם כדי להפריע למלאכים, בשעה שהם מפילים חתיתם על בני האדם.

– עכשיו, שסילקנו מכשול מלפנינו – הוסיף המלאך ואמר – אפשר לי להתעלם מכמה וכמה דברי-הבל שהשמעת באזני, ולגשת אל עצם הענין, כפי שאתם אומרים. אבל לפני כן עוד הערה אחת, ברשותך… – וכאן היה ברור מאד מנימת קולו של המלאך שהוא מתכוון ללגלג על יעקב בלא רחמים. והרי זה הדבר ממש, שאותו ביקשה נפשו של יעקב! שכן היה יודע שהפריז מאד בהאדרת ענייניו. ורק מפני שמנע את עצמו מפגיעתם של בני-אדם, לא נמצא מי שישימנו לקלס. ומה שאסר על האנשים, דרש במפגיע מן המלאך. ואף בזאת – יודע היה – הוכיח עד כמה נלוזות היו דרכיו עלי אשמות, אם אפשר לומר כן. מכל מקום קרב ובא הרגע שבו יקיץ הקץ על כמה משאלותיו, שהרעיש בהן את השמים, כביכול.

– אולי אתה תמה – הוסיף המלאך ואמר – שאין המלך מואיל להאזין לך והוא מטיל עלי לשמוע את דבריך ולענות עליהם… ובכן, דע לך, שאין זה לכבודו של המלך לנצח את נתיניו; ובכך שהוא מניח לי לשרות עמך ולהכריעך, אינו אלא מרמז לך מי ומה אתה… ואשר לי, הריהו מבקש לרמוז אף לי, שאיני אלא אחד מרבבות שלוחיו… ואל תהיה תמה על שאני נוהג בך ביד קשה; שהרי בגינך עלי לספוג אזכרה זו, שהמלך מזכיר לי את מקומי… או שמא היית סבור – שאל המלאך לפתע, וקולו נמלא בוז גלוי ואף רוגזה, – כי יכול תוכל לי?

– הה – קרא יעקב מתוך התרגשות, אבל גם מתוך שמחה עצומה – לא היה בדעתי כלל… לא, אין אני סבור, גם אינני חפץ לצאת מנַצח. דבר זה כבר היה, בשכבר הימים… לא, אינני רוצה לחזור על הדבר ההוא. מוּכה ומנוּצח אצא מלפניך… אם תואיל להעניק לי זכות זו… אם לא תערים עלי, כפי שהערמת על אבי-אבות-אבותי… אני, מלאכי שלי, מבקש לצאת מלפניך מוּכה ופצוּע, לא עוד נבחר ויחיד אתהלך בעולם; אלא אחד מרבים, נוטל חלקי בענווה ובשמחה.

דבריו האחרונים של יעקב גרמו לו למלאך שידום וישקע בהרהורים; – ואם ניתן לבן-תמותה לנחש הרהוריו של מלאך – אמר יעקב בלבו – יש לשער שהוא בוחן את הדברים בחינה של לוגיקה ומבקש לדעת אם לדָבָר אשר יתרחש עתה אפשר לקרוא בשם נצחון; או שמא יש לראות נצחון כזה כמפלה? שהרי יעקב עומד לצאת מן המאבק במצב שבו הוא מבקש לצאת ממנו… משמע שמפלתו תהיה מתגשמות רצונו וכוונותיו… כלומר: נצחון. וכאן אפשר שהמלאך מתמלא ספקות לגבי הוראה שקיבל מאצל המלך. אפשר שהמלך נתכוון כי יעקב יצא גם הפעם כמנצח, ובכך ינחל את הנוראה שבמפלות.

ויעקב, שאולי ניחש והבין במה המלאך מהרהר, נחפז להוסיף, ודווקה בלשון המקור, כדי שהמלאך לא יחשוד אותו בפלאגיאט:

– N’est-ce pas le grand malheur. quand on lutte contre Dieu, de n’etre pas vaincu?9

ואז כשפתח המלאך לבסוף את פיו לדבר, האזין יעקב למשפט האחרון שזכה לשמוע – לעולם – מפי המלאך:

בשקר לכדתני הפעם, ביער. אמרת לעשות בעקבה. מי שין לו כוונה לשרות עם אל ולנצח, אינו רשאי גם לראות פני אל, אף לא לשמוע את קולו.

ובהיוותרו לבדו צנח יעקב לארץ, מאושר ויגע עד מות. ואף שלא הבין עתה, ברוב אשרו, מה טיב החטא שחטא ומהיכן שרשיו צומחים, יודע היה שהדרך בחזרה כבר סומנה ואם ילמד לקרוא באותות אפשר שמצוא ימצאנה.

עניינים רבים וכבדי-משקל היו מצפים לו עתה לבדיקה חדשה.

64 בחזרה אל העיר

כשבחר יעקב בדרך-היער, שהיא לכאורה הדרך הקצרה בקוו אווירי, בחר בדרך של חתחתים, מתמשכת לאין סוף. עכשיו היה מתאווה לחזור במהרה אל הכביש ולתפוס מכונית שתביאהו לתל-אביב. יחף ופצוע ברגליו, בכתפו ובגבו, היה עושה דרכו בעמל רב, שׂם פעמיו לעבר הכיוון ששמו כבר נשמע קולם של כלי-רכב משכימים. בערפו החלו מכות קרני השמש, שהגביהה מעט בשמים והחלה מפלחת את צמרות העצים ומפזרת את שרידי הטחב והחשכה ביד רמה. אגלי זיעה היו שוטפים את גופו מתחת לבגדיו, ורפידת-המחט, שהיתה לו עד עתה כשטיח של התעלסות, החלה שורטת את כפות רגליו הפצועות ונדמה לו שהוא מהלך על גחלי-רתמים. הצמא החל מציק לו וגרונו, שניחר מדברים ומזעקות, היה כואב ויבש. שרידי הלחלוחית ששרדה בגופו היתה ניגרת ויוצאת מתוכו בשטפי זיעה על מצחו, על חזהו ועל גבו. ואף על פי כן שוטטה נפשו בענני-שיר. שיר חדש, פשוט כאותם השירים שילדים מתספקים בהם, בשאלם להם את קול המיית הרוח, או בחקותם נעירתו של חמור מתעלס בין קני-עשב.

עד מהרה עמדו רגליו על ראשו של רכס, שממנו נראה הכביש המתפתל בין הגבעות. כספן שראה יבשה מראש התורן ביקש לצעוק ולעוט במדרון הסלע לעבר הקו השחור והמבהיק. אבל באותה שעה הבחין, במרחקי האופק, בארובות בית-החרושת למלט שברמלה. ומאחר שהיה רגיל לראותן בשעה שהיה חוזר וקרב לתל-אביב, אף יודע היה שמיד לאחר מכן יתגלו הטורים המלבינים של שיכוני הפרברים המזרחיים של העיר. עצר ועמד על מקומו. באמצו את עיניו נדמה לו שמכאן הוא כבר רואה אותם ריבועים מסוידים, הניצבים כחומה משוננת ומסתירים את תכלתו של הים.

כשהשמש עולה ממזרח היא פוגעת בלובנם של בתים אלה ואלומות של בוהק נזרקות מהם למרומים ועודות את השמים שמעל לעיר פסים-פסים של אור, החוצב ועולה כלפי התכלת. אור זה כוחו יפה כדי כמה מאות מטרים ואחר כך הוא מטשטש ונעלם כליל. המטוסים החגים בשמים חודרים אל גבהי הטרופוספירה יפה יותר. אבל גם תחום-מחייתם הולך ומידלל עד מהרה, ורק טילי-החלל הצעירים פורצים את מעטה הסטרטוספירה ופולחים אפילו את תחום היוּנוספרה. אם יתארע שאחד מן האסטרונאוטים יהיה מכר ומודע ליעקב, אפשר שגם בשולי-החלל ימָצא מי שיזכרהו כדי רגע. אבל למעלה מזה שוב אין לו סיכוי. ואילו עוד למעלה משם – אין סיכוי לשום בריה, כמדומה, להיזכר ולהפקד.

בילדותו היה יעקב משרבב ראו כלפי מעלה ומבקש להעמיק-חשוב על מקום סופו-של-העולם. עד לכוכבים היה מגיע על נקלה וגם למעלה מזה; שכן קרא בספרי אסטרונומיה של פלאמריון והיה יודע גם דבר מציאותם של האוזון והיוניזציה המוגברת של המולקולות במרומים. גם על ערפליות ועולמות ש שמשות אחרות, לאין סוף, היה יודע. אבל הדבר המצוי מאחורי אין-הסוף הוא שקיפח את שלוותו. וכשהיה מגיע שמה נתסחרר עליו ראשו והיה ממלא אימה נוראה. ואילו עכשיו, כשהביט מראש הרכס ועלה בכל אותן מדרגות של תעתועי דמיון עתיק-יומין, ומוּכר, לא חש שום פחד ולא היה נעלב כלל כשהכיר הכרה ברורה, סופית, שלמעלה אין מכירים בו ואין ידועים עליו מאומה ואין קיומו או חשלונו משַנים ולא כלום.

הוא שב וחקר את עצמו לדעת אם אמנם סר המורא העתיק והמוּכּר, ואם אמנם הוא שמח על ששוב אינו מתיירא.

וככל שהעמיק שאול, כן נתקה לזכור אימתי היה מתיירא, ומפני מה, וכיצד.

וכשביקש להבין מה שימוש יעשה בהעדר-מורא זה, החדש עמו, ראה שאין שום שימוש לדבר הזה. אפילו הוא מבקש להיות לאַין, ככל שמקווה היה לעשות ביום מן הימים, אין החלל מעניק לו מקום לאַין הזה. ואם הוא רוצה לערוך גלות ולגזור על עצמו הֶעְלֶם, חייב הוא לעשות את הדבר הזה דווקה על פני האדמה.

ובכן, השפיל עיניו וחזר והביט במה שנראה ל מרחוק כבתיה של תל-אביב. מעבר לעמק, מאחורי גבעות ושדות, ודָיוֹת ודרכים של עפר, התנשאה העיר, חוצצת בין היבשה לבין הים. בשעה מוקדמת זו, של בוקר לא רבה שם העשייה. ואף על פי כן משער יעקב כמה וכמה אירועים המתרחשים בין הקירות הלבנים. בשעה זו נועצת העוזרת את המפתח בדלת חדר-משרדו וניגשת לשטוף את הרצפות. בבנק, ששם מופקד כספו, מפהק שומר-הלילה ואוסף אל תיקו את הניירות שהיו עוטפים את הכריכים שבהם נצטייד. עוד מעט יבואו ראשוני הפקידים לעבודתם. בעוד כשעה תפתחנה דלתות המשרד של חברת הביטוח, ששם היתה המכונית שלו מבוטחת.

בין הדלתות והמשרדים הללו ינועו, עוד מעט, כל הבריות המכירות אותו; דהיינו – הבריות היחידות אשר דבר-העלמו יסתמן בקהלן ויהיה בבחינת יש. בין הדלתות והמשרדים הללו – ורק במקום הזה לבדו, מכל המקומות שביקום – יכול הוא לבצע דבר או לחדול מלבצעו.

כשחזר ותלה עיניו בחלל העליון שוב לא היו מעמקיו גדולים כל כך אלא חזרו ונצטמקו כדי השגתו. על הכביש שמתחתיו היו המכוניות מופיעות במספר הולך וגדל. כשיעמוד שם, בעוד כמה דקות, כיצד יתרץ את חזותו המרופטה? מה יאמר לנהג, אשר ממנו יבקש להסיעו לתל-אביב? בגדיו שנקרעו וזוהמו, פניו שלא גולחו ורגליו היחפות – כיצד יישב כל אלה באזני אנשים נוסעים בכבוש? ככל שהיו מחשבות אלה גוברות עליו, כן נראה לו הענין חמוּר יותר; ועל כן שמח עד מאד כאשר ראה אכרים תימניים ופועלי דחק מתוניס ומאלג’יר מגיחים מדרכי-העפר סמוכות לכביש ועומדים, אף הם, לתפוס להם מכונית שתסיעם. הללו, אף הם היו לבושים כמותו, ואף שלא היו יחפים, כמובן. נותרה איפוא רק בעיה זו לבדה – והוא נתן עיניו ברגליו היחפות, לראות עד היכן מראיהן מתמיה.

אחר כך הציץ בשמים, שלא היה בהם מענה; ואף שהביט לעבר העיר הרחוקה – לא נמצא דבר שיתרץ את שראה זה עתה.

– הם שותקים – אמר יעקב. ידעתי כי יבוא יום בלי מענה. בשמים התחכמו לי המלאכים וגזרו שתיקה, ובארץ החנקתי אני עצמי את הגרונות שהיו מדברים אלי. עלי לשוב ולדובב אותם. בשתיקה הזאת אינני ידוע לעמוד.

אבא ואמא, רשאים אתם לדבר אלי בשפתכם. אני אבין גם מה ששכחתי.

ואת, אינגריד, במעט העברית שבפיך את יכולה לחולל נפלאות, שום אדם לא אהב אותך כמוני.

שולמית, לא שיקרתי לך. האמיני לפחות לאהבתך שלך. חייבת את.

אמא של לאה, סלחת לי מה ששום בריה לא היתה סולחת. משמע שידעת משהו. דבר אפל היה מקשר אותנו. מעבר למוות אין טעם לשקר.

מיכאל רונן, טינופת שכמותך, כיצד נשתרבבת אתה אל תוך חיי? אבל מאחר שאתה תקוע בתוכם, קרוב אתה לי בעל כורחי. צמוד אתה אלי כצל אל גוף, כבבואה אל הניצב מול הראי. פתח פיך, שרץ; בשתיקה הזאת טוב לי קולך מן הדממה הריקה. כן, דם אותך אהבתי, באיזהו דרך מבישה, נואלת. היית עקום כמו תולעת מסופלסת, ולכן יכולתי אני לראות את עצמי תמיר כברוש. אני מכיר לך טובה על כך. דבר, רעי כאח לי. פשוק שפתיים.

ואתה, אריק, תכלית התבונה, פילוסופוס יודע-כל, מכיר אני בך, שלא תזַכֶּה אותי עכשיו ביותר ממה שהשמעתָ עד כה. הן מראש ידעת בחכמתך כי לכאן אגיע ופה אעמוד, אם בעצתך לא אשמע.

רֶנֶה, בהמת-שדי, הנקיה מכל הבריות אשר ידעתי, ילדת-האלהים התמה והברה; את לא תהססי להחלץ לישועתי. אני ידוע. אלא שאינני חפץ להטרידך מרבצך. רחוק אני מן המדרגה שממנה אוכל להיוושע בך. תודה לך, רֶנֶה; קטונתי מחסדיך.

וגם אַת, רותי? או שאַת – לא?

עכשיו יכול אולי הכל להיות קצת יותר פשוט. הלילה שעשינו יחדיו, והתנחומים. המפלט האחרון, השמור עמנו כמו פרוּסת לחם מתובלת בצנוֹן, שהניחה אמא בשקיק-כוּתנה מרוקם, צידה ליום-היסורים, צידה נשכחת מלב רוב הימים, אבל מזכירה עצמה בשעה ששוב אין דבר זולתה.

כל השאר אפשר – עדיין, אוּלי אפשר – לשוב ולדחות לימים אחרים.


  1. סגן אלוף ג – – – מתכוון כאן למיכאל רונן, המכונה מיקי, שנשתל למחתרת של יעקב לשם ריגול, נתגלה, ונענש בבית–הקברות המוסלימי, ב–1941, כמסופר. (מחבר)  ↩

  2. יעקב היהודי.  ↩

  3. שלום.  ↩

  4. טינופת.  ↩

  5. נעילה לרגל החופשה השנתית.  ↩

  6. הפוליטיקאי הוא תחת, שכל אחד ישב עליו, זולת אדם. (אי. אי. קמינגס)  ↩

  7. במקור כתוב “אוכלוסייתו” – הערת פרוייקט בין יהודה  ↩

  8. במקור כתוב “צצדים” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  9. כלום אין זה הגדול שבאסונות, כאשר נאבקים עם האלהים ואין יוצאים מנוצח? (סימון וויל: La pesanteur et la grase)  ↩

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. תחרות שחיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

לאיחוד "הפועל הצעיר" ו"צעירי ציון"

מאת יוסף אהרונוביץ (מאמרים ומסות)

אנחנו נפגש בועידה של “הפועל הצעיר” בימים הקרובים ושם נדבר על יסודות האחוד של “הפועל הצעיר ו”צעירי ציון". פה רציתי רק לאמר מלים אחדות בענין זה.

מה הוא הקשר בינינו? מלבד הדבר המובן מאליו יש עוד איזה דבר. ההסתדרות הציונית היא הרוסה מפני המצב שנוצר על-ידי המלחמה, מפני חוסר החבור בין הארצות וגם מפני המצב החדש שנוצר בציונות. ההסתדרות – במשך עשר השנים האחרונות – היתה דרך הפוליטיקה שלה סלולה: תורכיה ישנה ועלינו למהר ולעבוד בטרם תקיץ משנתה. שמחנו שאחרים לא באו להעיר אותה. קווינו שאם ימשך המצב הזה עוד איזו עשרות שונים, נספיק לעשות את עבודתנו בהצלחה. לפני המלחמה הגיעה האינטנסיביות של עבודתנו למדרגה כזו, שהיינו בטוחים שאם נמשיך ככה – תהיה הארץ לנו. ואולם מצב זה נשתנה במשך זמן המלחמה. נכנס עם חדש. היינו בטוחים ששום איש לא ישקיע פה את מרצו ואת כספו בשלטון רקוב זה, ורק אנחנו נעבוד, כי הרי אנחנו מעונינים בארץ. עכשיו אבד הבטחון הזה. השלטון החדש אינו רקוב, ואין בטחון שלא יבואו אחרים להשקיע פה את עבודתם ומרצם.

לעומת זה ניתנה לנו הצהרה. יש חושבים שזוהי כעין מטבע שאפשר לקחת אות השוקה ולפרטו. אבל אם גם לא נגזים, הרי נכיר בכל זאת בערכו. זוהי הפעם הראשונה שהעמים הכירו בזכותנו ההיסטורית אל ארץ-ישראל. דבר זה חשוב מאד ועלינו להתיחס אליו בכל ההערצה. ואולם כדי לקחת הצהרה זו ולעשותה למטבע עובר לסוחר, צריכים אנו, כפי מבטאו של חברנו גורדון, להצהרה של העם. ובשעה שהמדינאים שלנו עסקו במסירות נפש שאין דוגמתה – ושלא תשכח לעולם – בהשגת ההצהרה של בלפור, לא עסקו כלל בהשגת ההצהרה השניה: הם לא השתדלו לארגן את העם. הם עוררו תנועה משיחית, הפיצו שמועות מוגזמות, ולנו נתוספו “גרים” לאלפים שיעזבונו אחרי שיתברר כי אין לנו עדיין ממשלה עברית בארץ.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.