מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תולדות החינוך בישראל – כרך ב

מאת: צבי שרפשטיין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

ניו יורק: עוגן - על יד ההסתדרות העברית באמריקה; תש"ז 1947

סוגה:

שפת מקור: עברית

הקדמה

כשעלה על דעתי לגשת לחבורו של ספר זה וערכתי לי את תכניתו – אמרתי לכללו בשני כרכים, האחד יוקדש לארצות אירופּה עד מלחמת העולם הראשונה, והשני לשאר ארצות פּזורנו ולארץ ישראל, בצרוף כל מה שאירע לחנוכנו באירופּה מימי מלחמת העולם הראשונה עד היום הזה; וכן הודעתי בהקדמתי לכרך א'. ברם אינה דומה מחשבה למעשה. החומר שנצטבר בידי בכמות עצומה לא ניתן לצמצום כזה. ואל יסיק הקורא מזה שאני מן החסים על רשימות. אדרבה, ידיעות ותעודות שהשגתן עלתה לי בטורח ובזבוז זמן רב הוצנעו, וגדול שעור הנגנז על המתפּרסם. אך עיקר שאיפתי היה שלא לקפּח את ההיסטוריה, ביחוד אותם המאורעות והחליפות שמהם נוכל ללמוד לקח על דרכי החנוך הנאותים לקיום עמנו, לדעת מהו סם חיים לנו. החומר על ארצות הברית לבדן תופס כמעט ספר שלם, ובצדק, שכן מהווה קהלת יעקב באמריקה את חוט השדרה במנין עמנו. על כן אולצתי לדחות את החומר על דרום אמריקה ועל ארץ ישראל ועל המוצאות את החנוך בארצות השואה, מעת מלחמת העולם הראשונה עד תקופתנו זו, לכרך השלישי שיופיע בעוד שנה וחצי בערך, אם ירצה השם. בינתים אקוה לבקר בארצות אמריקה הלאטינית ולראות בעיני את מוסדות החנוך בישובים החדשים, ותהא השקפתי עליהן באה מתוך מראה עינים.

* *

משער אני שכמה מן הקוראים יתמהו על אשר הסמכתי את ארצות הקדם וים התיכון למדינות התרבות האנגלית ולא לארץ ישראל, כראוי על פּי הגיאוגרפיה. כדי להצדיק את מעשי מן ההכרח שאגלה את חולשתי הסנטימנטאלית. צפוי לי להרצות בכרך השלישי את דבר הכליה שהביאו לגיונות היטלר על ילדי עמנו, דברים המקרישים את הדם. קריאת הרצאה זו עלולה לעורר בלב הקוראים רחשי יאוש וספקות מרים בעיקר אמונתנו “נצח ישראל לא ישקר”. במה ימצא הקורא נחמה וצרי למכאובו? הבתאורי החנוך הלקוי והדלדול הרוחני שבארצות הברית ובשאר התפוצות? על כן תבע לבי ממני ללכת בדרכי אבותינו רבי הנסיון שנהגו לסיים את קריאתם בתורה ובנביאים בדבר טוב לישראל. בתאורי החנוך והתפּתחותו בארץ מולדתנו נזרע קו אור באפלת חיינו, ותהיינה פּורענות ונחמה סמוכות. צרי יש בגלעד ורפאות תעלה באויר ארצנו.

* *

בכרך הראשון עסקתי בעבר, ואם גם בעבר קרוב, ברם נחלת ההיסטוריה הוא. ואשרי המחבר העוסק בדורות שעברו ובבני אדם ששבקו חיים. לא המתים יחללו שם מחבר ולא הם ימחו בו על משפּטו אשר הוציא. לא כן בכרך זה, המטפּל בעיקר בישובים החדשים שההיסטוריה שלהן קצרת ימים היא ורוב המסופּר נוגע בתקופתנו ובאנשי דורנו. על כן צפוי אני לבקורת יתירה. בני זמננו שהשתתפו בגופם או כעדי ראיה ושמיעה במקרים המסופּרים בכרך זה, ועל אחת כמה וכמה אלה שמלאו תפקיד מה בהם, זוכרים פּרטים רבים שהם מייחסים להם חשיבות. כי הזכרונות הם מלכויות, ארמנות קדם השופעים נגוהות וקסמים. בקרוא קורא מסוג זה את מאורעות הימים הידועים לו בספר ייראה לו המסופּר כקטוע ומקופּח. ואפשר שרבים יהיו סבורים שהם צריכים להזכר ושמם נעדר בספר. ובמה אצטדק? אומר: ספר היסטורי אינו אוצר כל בו. יש פּרטים המשקפים את רוח העתים, ויש בהם בינה לעתים, ויש שהם אבני מעמסה. “ההיסטוריה – אמר גארפילד – היא פילוסופיה המלמדת על ידי דוגמות ועל ידי התראה. אם אין בה אחת מאלה – תועלתה מסופּקת”.

אגב: מעטו של מבקר אחד או שנים נפלטה הערה שענין פּלוני או אלמוני לא הואר בכרך הראשון כל צרכו, לכל פּרטיו. נוטל אני רשות לעצמי להעיר ששלשת הכרכים המקפּלים אך מאה וחמשים שנה מתולדות החנוך בישראל יכילו כאלף ושלש מאות עמודים, בערך. “אם הקצור יספּיק האריכות היא שגיאה” אמר משה אבן עזרא. עמים גדולים ממנו אינם מקדישים מקום יותר מזה לתולדות חנוכם בכל שנות קיומם.

* *

יורשה לי כאן להכניס את הקורא לשעה קלה לבית היוצר שלי, ואספּר לו אך פּרט אחד מרבים, ויקיש ממנו על השאר, לדעת כמה טורח ועמל היו כרוכים בחבור הכרכים האלה.

לפני כמה שנים קראתי בספרו של ישראל כהן מאנגליה “יומנו של נוסע” – תאורי מסעות מארצות שונות וחיי בני עמנו בהן. שח המחבר לקורא שפּגש בהודו שני בני אדם שנמלטו מרוסיה, וספּרו לו כי יהודים ילידי פרס הם וחיו חיי אנוסים במשהד העיר, וקצו בחיי מחבואים וברחו לרוסיה, למען יוכלו לחיות באמונתם. שנים מספּר עשו בה והצליחו במסחרם, עד שבאו הבולשביקים וגזלו הונם מהם ונסו להודו בחוסר כל. המחבר התייחס לדבריהם בפקפּוק, ולשם בחינה דרש מהם לרשום דבריהם על הגליון בלשון העברית. אחד מהם כתב שורות מספּר בעברית רצוצה ומשובשת, אבל מובנת, ורשימה זו נצטלמה בספרו בדמותה.

בהגיעי לתאור החנוך בפרס אמרתי לספּר גם על עדת האנוסים ההם ודרכי חנוכם בסתרי המרתפים. בקשתי בעתונים ובספרים ולא מצאתי בענין זה אלא רמזים, שאין בהם כדי אחיזה. בקשתי מאת הרבנים שהלכו לפרס בימי המלחמה כתובות פּרנסים אחדים בפרס ופניתי אליהם במכתבים, ולא קבלתי מענה. שמעתי בינתים שהד“ר וו. פישל, ממורי המכללה בירושלים, עבר בערי פרס לשם מחקר. הד”ר פישל נמצא בקליפורניה. בקשתי ממנו להתראות עמי, עת יבוא ניו יורקה. הוא עשה בקשתי וספּר לי שעשה כמה זמן במשהד ועלתה בידו, בקושי, לראות את בית הכנסת הנסתר במשהד בשעת התפלה. ידיעותיו על החנוך היו כלליות.

כתבתי לידידים בירושלים, שהיא מקום קבוץ גלויות, לחקור מפּי גולי פרס על פּרטי החנוך במשהד. המכתבים לא נשלחו עדיין והנה הגיעו אלי חוברות מספּר מעתון נערים “חברנו” המופיע בירושלים על ידי תלמידי בית הספר “תחכמוני”. פּתחתי חוברת ולעיני הבהיקה תמונת ילדים מבני משהד – צלום תלמידי בית הספר הנסתר שם, בצרוף חבור מאחד מתלמידי בית האולפן, פּליט המספּר את זכרונותיו מחנוכו. היה לי יום גילוי ויום גילה. עברה שנה בערך וברבעון לפולקלור “עדות,” הנערך בידי רפאל פּטאי בארץ ישראל, התפּרסם מאמר מפורט מאת העורך על החנוך במשהד, דברים כתובים לפרטיהם ולדקדוקיהם מפּי בני העדה שבאו לארצנו. הם ספּרו על דרכי הלמוד ועל המורים שמסרו נפשם על הרבצת היהדות במסתרים בעיר ההיא – ממש עלילות גבורי רוח. צרפתי את כל אלה לתמונה שלמה מעיר האנוסים.

הרבה פּרטים אחרים, פּחות מעניינים, נקנו לי לא בפחות בזבוז זמן. תאריכים נעלמים הצריכו חפּושים רבים, ולפעמים חפּושי שוא, או חלוף מכתבים מייגעים. מוסדות אמריקניים רבים – אין ראשיהם יודעים זמן הווסדם ומה עבר עליהם. פּנקסים, שאבותינו הנהיגום והם מקורות נאמנים להיסטוריה, אינם עוד במוסדותינו. הדירקטורים והמנהלים מתחלפים ועמהם יורדים דברי ימי פעולתם לטמיון.

* *

כמנהגי בכרך א' נהגתי גם בכרך זה ומסרתי את הפּרקים לקריאה, איש איש על ארצו, ובשטח פּעולתו. הרב י. ק. גולדבלום, מעסקני החנוך והציונות החשובים בלונדון, והד“ר נתן מוריס, מנהל העבודה החנוכית באנגליה, קראו את הפּרק על ארצם. ידידי הארי צבי לוריא מיוהאניסבורג והד”ר יחזקאל רזניקוב מקייפּטאון, שניהם מראשי עסקני החנוך שם, קראו את הפּרק על דרום אפריקה, ומר לוריא טרח להעמיד כל ידיעה על אמיתותה, והוסיף הרבה משלו. ההיסטוריון בנימין ג. זאק ממונטריאל, מחבר הספר הגדול הראשון על תולדות אחינו בקאנאדה מראשית ישובם, מ. מגיד, מנהל בתי תלמוד התורה המאוחדים והטובים של מונטריאל, ש, ווייסמן, מנהל “בתי הספר היהודיים העממיים” הידועים, קראו את הפּרק על קאנאדה והעירו הרבה. ד“ר יעקובר מטורונטו ועוד מנהלי בתי ספר בערים שונות בקאנאדה הספּיקו לי ידיעות אחרונות שלא יכולתי למצאן בעתונים. בנוגע למצב החנוך בארצות ים התיכון היו לי שיחות עם הד”ר מ. אייזנבט, רבה של אלג’יר, ועם עורך הדין, העסקן הלאומי, מר לוי מסאפי, מארוקו, על המצב בארצם. את הפּרק על בתי המדרש לרבנים באמריקה קרא הפּרופ. אלכסנדר מארכס. יעמדו כולם על הברכה, על טרחם ועל משאם עמי.

ידידי ר' יצחק ריבקינד לא הסיר משענו ממני גם הפּעם והיה בעזרי כל הימים, ולא הסיח דעתו מכל ספר ומאמר ותעודה שהיו עשויים להועיל לי בעבודתי. בו נעזרתי ומעמקי לבי אהודנו.

צבי שארפשטיין

ניסן תש"ז

הערה: תמונות בני אדם החיים אתנו לא הוכנסו בספר.

כתבתי: Prof. Z. Scharfstein, 310 W. 105th Street, New York 25, N.Y.

פרק ראשון: בארצות ים התיכון, בבאלקאנים ובמזרח

בראשית הדיון על מצב החינוך בישראל והתפתחותו בארצות הקדם, ים התיכון והבאלקאנים, מן הראוי לציין את העובדה רבת החשיבות כי גורלם וגידולם הרוחני של אחינו בתפוצות ההן נחתך לא מבפנים, בכחותיהם העצמיים, אלא מבחוץ, על ידי השפעת חברה צרפתית, – צרפתית על פי מוצאה וצרפתית על פי מהלך רוחה, הלא היא חברת “כל ישראל חברים”1. חברה רבת פּעלים זו נוסדה בפאריז בשנת 1860 ומטרתה היתה “להגן על כבוד היהודי ולהצילו מאשמות שוא, להרגילו לעבודה ולמלאכת יד ולהאיר את עיני השוקעים בחשכת הבערות באור ההשכלה ולפעול לשם חרות ישראל, להשיג שווי זכויות בכל מקום”. המטרות האלה היו פרי התקופה, עת גדולה היתה האמונה בהשכלה בת השמים וגדולה היתה הקנאה לזכויות שזכו בהן בצרפת, על כן מצאו להן המגמות הללו הד בלבבות, ופעולות החברה התפשטו. באנגליה נוסד סניף לחברה בשנת 1871 בשם “אנגלו-דזואיש אססאסיאשיון”2 ובווינה בירת אוסטריה – בשנת 1873 בשם “די איזראעליטישע אלליאנץ”. כעבור איזה זמן נוסד סניף לחברה גם בגרמניה.

החברה נוסדה בשעה שגדול היה כוחה של צרפת בעולם ושליטתה הרוחנית והמדינית היתה כבירה. בימים ההם הרבתה החברה לפעול להרמת מצבם של היהודים הנרדפים בארצות הנחשלות, אך עם ירידת ערכה הפוליטי של צרפת – נצטמצמה גם השפּעתה המדינית של החברה. מסבה זו, ואולי בתוספת סבות פּנימיות התלויות בנטיות רוחם של אצילי ישראל שעמדו בראשה, לא זכתה חברת “כי”ח" (כל ישראל חברים) להיות להסתדרות יהודית הדואגת לצרכי הלאום ועיקר פעלה נראה בשדה החנוך. החברה החלה בהפצת השכלה בין היהודים בארצות הלחץ, כי האמינה ש“האמצעי הטוב ביותר להרמת מצבם של היהודים בכל מקום שהם סובלים – הם בתי הספר”. בשנת 1862 יסדה את בית ספרה הראשון בטיטואן אשר במארוקו. בשנת 1864 יסדה שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות, בטאנג’יר. בה בשנה יסדה בתי ספר בדמשק ובבגדד, ואחר כך בבולגאריה, בטורקיה האירופּית והאסיתית, עד שהתפּשטו בתי חינוכה מיפו עד חלב וממצרים עד טוניס, ועד פּרס. עברו אך עשרים שנה מיום הווסד החברה וכבר היו לה 34 בתי ספר, וכעבור עוד עשר שנים, בשנת 1890 – 54. בשנת 1899 מנתה 94 אסכולות. 58 לנערים ו-36 לנערות. ומאז והלאה רבו בתי ספרה משנה לשנה. בשנת 1900 עלה מספרם למאה, ולאחר י"ח שנים – 144. היו ארצות מצוקה שבהן לא נראה פועל החברה, כגון ברומניה וברוסיה, אבל לא אדישות החברה גרמה לכך, אלא התנגדות ממשלות הארצות ההן. הן חששו שאין בתי הספר הללו משמשים אלא אמצעי להגברת השפעתה המדינית של צרפת, וממשלת רוסיה אסרה אף הכנסת הדינים והחשבונות אל ארצה.

מה היו שאיפותיה החנוכיות של ה“אליאנס”? מלבד הפסקה שהובאה לעיל חזרה החברה להגדיר את מגמותיה באגרת ששלחה אל המורים בשנת 1896:

“מהי מטרת האליאנס ביסוד בתי ספר יסודיים בקהלות ארצות הקדם ובאפריקה? ראשית להביא קרן אור מהשכלת המערב אל הארצות שירדו בתרבותן על ידי הלחץ והבערות במשך מאות בשנים, ושנית: לחנך את הילדים חנוך אלמנטארי-השכלי, לעזור להם למצוא את לחמם בדרך בטוחה יותר ובזויה פחות מרוכלות, ולאחרונה לפתוח לב הילדים למחשבות המערב, להרוס את המשפטים הקדומים ואת האמונות התפלות המשתקות כל פעולה. האליאנס שואפת לתת לנוער הישראלי – ועל ידיהם לכל הישוב היהודי – חנוך מוסרי יותר מחנוך טכני, תחת לגדל חצי משכילים רצוננו לגדל בני אדם טובים, סבלנים, קשורים בתעודתם כאזרחים וכיהודים, מסורים לטובת הכלל ולאחיהם, ולדעת למזג את דרישות הזמן החדש ואת הכבוד למסורת”3.

אם יעיין הקורא בתאריכו של המכתב החוזר יבין כי לא נכתב לשם באור לבד. הימים היו ימי התעוררות הרעיון הלאומי וחידוש החינוך העברי ברוסיה ופולין, ואף בארצות המערב נשבו רוחות אחרות. הלאומיים התלוננו על חברת כי"ח שאינה נאמנה לתרבות עמה, שהיא תולשת את הדור הצעיר מסביבתו, ממסרתו וממשאות נפש אבותיו ומגדלת טפּוס של ליבנטיני שטחי, עקור משרשו מעריץ הליטוש החיצוני ונטול משענת רוחנית פּנימית. אגרת זו היתה על כן תשובה על הקובלנות, תשובה בעקיפין.

הקושי הגדול שנתקלה בו החברה מראשית קיומה היה חוסר מורים לבתי ספריה. לא כל אחד מוכשר היה לבוא ולהורות שם. יהודי הארצות ההן היו ספוגים חיי מסורת ומתנגדים לחידושים בחנוך העברי. חובתו הראשונה של המורה היתה לרכוש את אמונם של תושבי המקום, על כן היה עליו לחיות אורח חיים ישראליים. תחלה בחרה החברה במורים מיהודי אלזאס לותרינגן, ארץ שבה נמצאו יחידים בעלי השכלה חילונית ויהודית ששמרו על חוקי הדת. אולם מספרם לא הספיק וגם קשה היה להם לחדור לפסיכולוגיה של יהודי ים התיכון והמזרח. מורים מצרפת שיסכימו ללכת לארצות הפגרון לא היו. על כן ראתה החברה לחובה לה לייסד בית מדרש למורים מיוחד שבו יתחנכו צעירים יוצאי הארצות הנחשלות, צעירים היודעים רוח בני ארצם ותכונותיהם, שישובו אחרי סיימם את בית המדרש למקומם ללמד באסכולות. בשנת 1867 נפתח “בית הספר הנורמאלי האזרחי לגידול מורים” והנהלתו נמסרה לישעיה ליביין. שלשה תלמידים היו בו עם פתיחתו. האחד מקושטא, השני מירושלים והשלישי מטיטואן – טובי התלמידים שנשלחו על ידי מנהלי בתי הספר של החברה. אחר כך נוספו עליהם עוד ארבעה: אחד מטיטואן, שנים מטאנג’יר ואחד מבגדד. בשנת 1889 עבר בית המדרש לבנין נאה ומספר תלמידיו הגיע אז למאה. נוסדו גם מחלקות למורות. על רוח המיועדים להיות מורים העיד נרסיס לוין:

“ההליכה לפאריז לאחד מבתי המדרש (למורים ולמורות) היה חלומם של כל התלמידים וסבת הסבות להתחרות ביניהם. ההוראה נחשבה בעיניהם לא רק אומנות יפה ואצילה, אלא ישיבה ארוכה בצרפת, וזה היה חלומם היותר נעים. בני הנעורים אוהבים את צרפת בטרם יראוה. המורים תארו לפניהם את גאונה ואת השכלתה. הם למדו אותם את דברי ימי המהפכה הצרפתית, הציגוה לפניהם כשהיא עובדת לטובת האנושות כולה, כשהיא נוצצת ומזהירה בתבל ומכינה, יחד עם האומות הנאורות, תקופות חדשות למדינות היותר חשוכות ונסוגות אחור. ומה צריך יותר מזה בכדי להלהיב את דמיונות התלמידים ולהפיח בקרבם תשוקה עזה להתקבל לפאריז”4.

תכנית בית המדרש כללה לשון צרפת ותרבותה, ובמקצת אנגלית, גרמנית וספרדית. מאתימאתיקה, פיסיקה, כימיה, ציור והתעמלות. מלמודי הקדש הורו שם עברית ודקדוקה, תנ"ך ודברי ימי ישראל.

החברה שמה לבה גם לגדל רבנים מודרניים לאותן הארצות. היא קבלה לרשותה בית מדרש קטן לרבנים שיסד הרב אברהם דאנון באדריאנופול (בשנת 1892) והעבירוהו בשנת 1898 לקושטא. אבל במוסד זה לא הצליחו. רבנים אלו לא היו לפי רוח העדות והוכרחו אף הם להיות מורים בבתי הספר של החברה. המוסד נסגר ותלמידיו נתפּזרו והמנהל עבר לפאריז ונתמנה למורה בבית המדרש למורים5.

כי"ח הוציאה סכומים גדולים לכלכלת בתי הספר. בשנת 1885 עלו הוצאות בתי הספר ל-620,400 פראנק, שמהם נתנה האליאנס מקופּתה 258,998 פראנק, ואת השאר הספיקו הקהלות שבמקומותיהן התקיימו בתי הספר. בשנת 1908 עלה הסכום הכללי לשני מיליון פראנק, והחברה הספיקה יותר מן החצי, 1,025,000, מקופת, והשאר, 975,000 פראנק הספיקו הקהלות. בשנת 1908 הוציאה חברה לקנין ולשכלול נכסי דלא ניידי לבתי הספר 83,961 פראנק.

בדין וחשבון של שנת 1908 נמצא את הידיעות המפורטות האלה על מוסדות החברה שהגיעו למאה ושנים ומספּר תלמידיהם ל-41 אלף.

מארוקו:

קאזאבלאנקה 2 בתי ספר, ובהם 365 נערים, ונערות 214

פיס 2 " " " 214 " " 214

לאראש 2 " " " 231 " " 122

מארוקיש 2 " " " 122 " " 122

יאגאזאן 2 " " " 121 " " 100

מאגאדיר 3 " " " 422 " " 476

ראבאט 1 " " " 76

סאפי 2 " " " 147 " " 66

טאנג’יר 2 " " " 339 " " 392

טיטואן 2 " " " 272 " " 341

בולגאריה:

גומלא 2 " " " 158 " " 93

פיליפופל 2 " " " 406 " " 503

רוסטשוק 2 " " " 285 " " 224

סאמאסוף 1 (נערים ונערות) 245

סופיה 2 " " " 972 " " 439

טאטאר באזארטשיק 2 " " " 285 " " 202

ווארנא 1 (נערים ונערות) 197

טורקיה האירופּית

אדריאנופול 2 " " " 1006 " " 155

קאבאלה 2 " " " 112 " " 127

קונסטאנטינופול (עם באלאטה) 2 " " " 359 " " 352

גוסטקונדזשוק 2 " " " 178 " " 201

גאלאט 2 " " " 235 " " 671

בית הספר גולדשמיט 1 250

בית הספר חזקיה 2 " " " 454 " " 372

ארטאקיו 2 " " " 269 " " 215

בית המדרש לרבנים 20

דעמאטיקה (נערים ונערות) 182

יאנינה 2 " " " 413 " " 143

מונאסטיר 2 " " " 186 " " 142

מונאסטיר תלמוד תורה 260

פרעווערעסא 145

רודס (אי רהודוס) 2 " " " 180 " " 175

רודוסטה 1 " " " 199

סלוניק 2 " " " 461 " " 437

סלוניק בית ספר לבנות 40

סלוניק בית ספר לעם 270 " " 225

סערע (נערים ונערות) 144

אוסקוב 2 " " " 167 " " 104

טורקיה האסיתית (אסיה הקטנה):

עדן 2 " " " 222 " " 90

ברוס " " " 355 " " 150

קאסאבה 1 " " " 79

דארדאנעל 2 " " " 206 " " 146

מאגניסיה 2 " " " 186 " " 126

נאזלי 1 " " " 87

איזמיר 2 " " " 312 " " 351

איזמיר בית ספר לבנות 107

איזמיר בית ספר עממי 219

איזמיר תלמוד תורה 603

טירע 189

סוריה והלבנון:

חלב (אליפו) 2 " " " 320 " " 271

בירות 2 " " " 291 " " 242

דמשק 2 " " " 253 " " 236

דמשק תלמוד תורה 807

ארץ ישראל:

חיפה 2 " " " 204 " " 169

ירושלים 2 " " " 451 " " 280

ירושלים בית הספר “מקלט לילה” 80

ירושלים בית היתומים האשכנזי 251

צפת 2 " " " 88 " " 170

טבריה 2 " " " 113 " " 254

מיסופוטמיה:

בגדד 3 " " " 829 " " 405

בצרה 1 " " " 288

הילה 1 " " " 148

מוסול 1 " " " 209

טריפולי (לוב):

טריפולי 2 " " " 185 " " 206

מצרים:

אלכסנדריה 2 " " " 120 " " 121

קהיר 4 " " " 551 " " 212

סעיד (נערים ונערות) 86

טאנטאה 2 " " " 100 " " 131

טוניס:

בית הספר לבנות 2 " " " 1332 " " 553

בית הספר לרבנים 20

פרס:

שיראז 2 " " " 258 " " 70

האמאדאן 2 " " " 352 " " 120

איספאהאן 2 " " " 258 " " 144

קירמאנשאק 1 " " " 249

סענעך 2 " " " 177 " " 85

תיהיראן 2 " " " 499 " " 198

אלג’יר:

אלג’יר (נערים ונערות) 586

קונסטאנטין 740

אוראן 260

חוץ מאלה היו לכי“ח 33 בתי ספר למלאכה לנערים, 19 בתי אומנות לעלמות ושני בתי ספר לעבודת האדמה, האחד ב”מקוה ישראל" בא"י והשני בטוניס.

מן הרשימה המפורטת הזאת נוכל לשפוט על ההיקף העצום של עבודת “כל ישראל חברים” לחנוך הישראלי. אלו היתה רוח לאומית מפעמת בלב ראשי החברה, כמה גדולה היתה יכולה השפעתה להיות! בכל המקומות שיסדה את בתי ספרה היו חיים יהודיים אינטנסיביים, בהרבה מקומות היו החיים האלה ספוגים תורה ויראה, ובכמה אף אמונה תמימה, אבל רוח תרדמה היה נסוך עליהם. יהודי הארצות ההן חיו בסביבה של פּיגור כלכלי ותרבותי, ועל כן היו אף הם קפואים. השכלה עברית יחד עם למודי החול הדרושים לשפור חיי הכלכלה היו מחיים את העצמות היבשות האלה. למוד הלשון העברית וקירוב לספרות העברית החדשה היו מרעננים את המסורת ואת הידיעות, מקשרים את אחינו אלה עם יהודי אירופה ומביאים אליהם את בשורת יצירתם והופכים אותם חברים פועלים בארגון אומתנו, והיו אף הם יוצרים ערכים בתרבותנו ומעשירים, אם ברב ואם במעט, את קנינינו. אך מיסדי החברה והעומדים בראשה היו קודם כל יהודים צרפתים, שואפי שוויון, לשבור את המחיצות המבדילות בין ישראל לעמים. הם היו אמנם יהודים טובים לפי דרכם – אבל יהדותם היתה היהדות הנרדמה, היבשה, יהדות של בית הכנסת בלבד. על כן שמשו, בכוונה או שלא בכוונה ברורה, סוכנות לאימפריאליזם הצרפתי ולהרס תרבות ישראל.

ללמודים הכלליים בחרה החברה במורים טובים ומוכשרים, אבל את הלמודים העבריים מסרה לידי “חכמים,” עמי הארצות, בלתי מוכנים ובלתי מוכשרים, שלמדו קריאה בלתי מובנת בסדור ותרגמו קטעים מן החומש, וספרו “תולדות ישראל” (ספּורי התורה והנביאים) ועיקרי דת, ובזה התמו. ה“חכמים” האלה היו לפי רוח המנהלים “הצרפתיים”, כי ככל אשר מעטה השפעתם כן גדלה השפעת הצרפתיות על התלמידים. וכבר ראינו מדברי נשיא החברה נרסיס לון מה היה אידיאל הלומדים בבתי ספר אלה.

ואלה דברי מרדכי בן הלל הכהן, אשר הכיר מקרוב את טובי בתי הספר האלה, ובארץ ישראל:

“חברת “כל ישראל חברים” באה בכל מקום עם בתי הספר שלה להתחרות עם בתי “התלמוד תורה” ויתר מוסדות החנוך העומדים וקיימים בכל עדה יהודית. מעט היהדות, אלה השעורים האחדים שהחברה משארת בבתי ספרה לתולדות ישראל, ללמודי הדת והלשון העברית – מעט היהדות הזאת נשארת על פי הרוב כאלו כפאה שד, כמין הנחה אל המהלך הישן של העדות הישראליות. את המורים ללמודים העבריים היא בוחרת על פי הרוב מן ה”חכמים" או מבין יתר פקידי הקהלה, אנשים שאין עטרת מורה ומלמד להועיל הולמתם, ואין התלמידים רואים סימני ברכה בלמודים האלה, תחת אשר לעומת זה גדול ונכבד מאד ערך השפה הצרפתית שהיא שלטת בבתי הספר… המורה של הלשון הצרפתית הוא איש של צורה, על פי הרוב חניך בית המדרש למורים בפאריז, והוא גם מנהל בית הספר ואדונו, והתלמידים הרכים מרגישים תיכף בדבר. המה חשים ומבחינים בין ערך הלמודים העברים ובין ערך הלמודים הצרפתיים. וסוף סוף הלמודים העברים הולכים ומתנוונים. שכר המורים של הלמודים העברים בבתי הספר של כי“ח מצער מאד, והחברה מונעת מהתלמידים ספרי למוד וקריאה עברים, בעת אשר ספרי למוד אחרים ניתנים בחנם לכל תלמיד, ולכן הלמודים העברים נעשים מעט מעט בזויים על התלמידים, ויש תלמידים השוכחים את תלמודם שהביאו מבית הוריהם, במשך ימי למודם בבית הספר של כל ישראל חברים”6.

בקורת קשה בקרו הלאומיים את בתי הספר האלה. יש והבקורת הועילה במקצת וזעיר שם זעיר שם נעשו תקונים קלים. בעיקר הועילה הבקורת בארץ ישראל, והחברה הסכימה להרחיב שם את תכנית הלמודים העברים וגם הואילה להסכים למנות מורים עברים מומחים, – בתנאי שתשלומם לא יהא חל על החברה, – וועד “חובבי ציון” באודיסה שלם להם. אבל למרות ההנחות האלה במקום שהיתה דעת קהל תקיפה, – נשאר לב החברה אטום לדרישות עבריות. רוח הטמיעה והצרפתיות ליותה אותה כל הימים.

כשהגיעה הבקורת למרום שיאה החליטה החברה לשלוח ועדת בקורת מיוחדת לבקר בבתי הספר ולהודיע את תוצאותיה. וועד השליחים היה מפקידי החברה הותיקים, תמימי דעים עם המטרה והתכנית. בוועד היו ד“ר ישראל לוי, רב בפאריז, והד”ר פרוגס, רב מלייפציג. אל שניהם נצטרף כמזכיר בנדיקט. כשלשה חדשים שהתה המשלחת בדרך וביום 16 לפברואר שנת 1909 הגישה דין וחשבון לפני ועידת חברי “כל ישראל חברים” שבגרמניה. מסע המשלחת החל באלכסנדריה של מצרים וכלה בסופיה של בולגריה, וכלל גם את ארץ ישראל. השליחים בקרו בארבעים ושנים בתי ספר ובחנו את תלמידיהם. ונביא כאן קטעים מן הדין והחשבון:

הדברים הראשונים מוסבים על “מקוה ישראל” שהנהיגו בה את הלשון הצרפתית כלשון הדבור וההנהלה והלמודים, והלאומיים היו מונים את החברה במטרה לעודד את התלמידים לצאת את הארץ, ולבקש להם מחיתם בארצות אחרות. על זה אומרים השליחים:

“מערערים על כי”ח כי למוד הצרפתית משרש את התלמידים ממקום מולדתם ודוחפם לארצות אחרות. כי“ח אינה מעודדת את היציאה, ופחות מזה בארץ ישראל. “השאר בארצך והתפּרנס מיגיע כפּיך” זהו העיקר שאנו נוטעים בלב תלמידינו. אבל מי שאינו יכול למצוא את לחמו בפלשתינה – וכאלה ישנם רבים, לצערנו, מי שמבקש עבודה בא”י כבעל מלאכה ואינו מוצא, לזה ניתנת האפשרות, על ידי הלשון הצרפתית, למצוא את לחמו במקום אחר. כי“ח רוצה לקשר את התלמידים אל אדמתם, אבל אין זה צריך להיות קשר אמיץ כזה שבמקרה שאי אפשר לו לאדם להתפרנס בארץ, תהא יציאתו בלתי אפשרית. כך היה מצב רבים אלו היינו מנהיגים את העברית כלשון הלמודים במקום הצרפתית. אין אנו חושבים את הלשון העברית כמכשיר טוב לפרנסה, כל זמן שלא תמצא ארץ שבה יוכל המדבר עברית למצוא את לחמו”.

ועוד:

“חנוכם הדתי של חניכינו אינו מוזנח אצלנו, אדרבה: מטפחים אותו. בבתי הספר של כי”ח אין מסתפּקים בלמוד התפלה, אלא מתרגלים בה. יום יום, עם גמר הלמודים, אחר הצהרים, יתאספו הנערים יחד ומתפללים, בקיץ מנחה ובחורף מנחה ומעריב. פעם יעבור נער אחד לפני התיבה ופעם חברו, וכל אלה ששמענו את תפלתם, קוראים בלי שגיאות, בשטף ובטחון. בכמה בתי ספר מתפללים בבקר, לפני התחלת הלמודים, גם תפלת שחרית, בהשגחת אחד הרבנים (המורים). ברבים מבתי הספר מתפללים בצבור ביום שבת ומועד ושמה באים לא רק המורים ותלמידיהם, אלא גם אנשי העדה. אין בתי ספרנו אורתודוכסיים קיצוניים כ“חדרים” הפּולניים, אלא יהודיים דתיים לפי רוח הרבנים (המורים) ומשכילים משמרים. כך הם רוצים להיות, כך הם בימינו וכך יהיו גם בימים הבאים".

“עוד דבר גדול עשתה כי”ח שהנערות לומדות דת. בארצות הקדם שוררת ההשקפה שלמוד העברית והדת למותר הוא לנערה. יתר על כן: תפל הוא. אך בתי ספרנו נלחמו בהשקפה זו. אנו הטלנו על ההורים – חובה מועילה, – בטובתם או שלא בטובתם, ללמד בנותיהם דת, ובזה עשינו, בטוחים אנחנו בכך, טובה גדולה ליהדות".

“אם כמה מבתי ספרנו אינם מצליחים בלמוד העברית – יש לזקוף כשלון זה לא על חשבון מעוט השעות, כי אם על חשבון המורים שלא יכשרו. מספר השעות מספיק בהחלט. אבל המלמדים הם רבנים (“חכמים”) מן הטפוס הישן שאין להם כל הכשרה פדגוגית. אפילו ידיעותיהם הן לעתים קרובות שטחיות וחד-צדדיות. דרך תרגומם הוא כדרך ה”חדר" הפולני, אלא שבמזרח משתמשים באיספאניולית במקום אידיש".

“הציונים שהתאוננו לפנים, לעתים קרובות, שלמוד לשוננו בכמה מבתי ספרנו ירוד הוא, תכניתה מקוצצת והשיטה לא טובה – להם הצדקה. אבל השיפור יבוא לאט לאט. אי אפשר לפטר את ה”חכמים" ולקפח את פרנסתם, הרי אי אפשר לפטר בני אדם שרכשו להם כבוד בעדתם ביראתם ולהעמיד במקומם מורים חדשים.. ועוד קשי אחד: אנו מלמדים עברית כדי לחזק את ידיעת הדת, ולכן לא נוכל לקבל כל אדם היודע עברית יפה והמוכשר ללמד. עליו להיות מורה דתי, שומר מצוה. רבים שהיו יכולים להיות מורים מצוינים אינם דתיים ואינם מבקשים בלמוד העברית אמצעי לחזוק הדת, אלא להתעוררות לאומית. אותם לא נוכל לקבל כמורים עברים".

“שנוי אטי בלמוד העברית נחוץ, לפי דעתנו, ואפשר, על ידי הנהגת השיטה החדשה עברית בעברית ראינו התקדמות רבה בבתי ספרנו. אין שום ספק ששיטה זו היא הקלה ביותר והבטוחה ביותר המוליכה לידיעת הלשון. אבל עלינו להטעים שוב שאנו מתחשבים עם הלשון העברית רק כאמצעי הטוב ביותר לדעת את דתנו ואת כתבי קדשנו, אבל לא כלשון לצרכים חולוניים. חברת כל ישראל חברים לא תקבל על עצמה להיות חלוצה לרעיון הלאומי היהודי”7.

מן הראוי להעיר שחברת כי"ח לא היתה מחליטה לשלוח משלחת, מפני קטרוגים של לאומיים. במשך השנים קמה חברת “ההילפספעראיין דער דייטשען יודען” (נוסדה בשנת 1901) שאף היא החלה ביסוד בתי ספר ליהודים בארצות שונות ובלשון הלמודים הגרמנית. ומפני שרצתה לרכוש לה עמדה נענתה לכמה דרישות והגדילה את שעות למוד הלשון העברית כלשון חיה. התפתחה על כן התחרות בין שתי הסתדרויות יהודיות, האחת לשם התרבות הצרפתית והשניה לשם הגרמנית. על ידי התחרות זו השתדלה כל אחת להסביר פנים גם לעברית, כדי לקנות את לב הקהל.

חברת העזרה תמכה בבתי הספר בבולגריה והזמינה מורה לדת ישראל בבית הספר האשכנזי האבנגלי שבו למדו כמאתים תלמידי מישראל, רובם מבני הספרדים בסופיה. בקונסטנטינופּול תמכה החברה (בסך של 19 אלף מרק בשנת 1908) את בתי הספר “אור תורה” (170 תלמידים). אכרידה – בעל ארבע מחלקות וגן ילדים (200 תלמידים) ו“צרור החיים” בעל חמש מחלקות וגן ילדים (300 תלמידים). החברה יסדה גן ילדים בשלוניקי, ועשתה גדולות בחנוך בארץ ישראל, ועל זה ידובר בפרקים המיוחדים לתולדות החנוך בארצנו.

ולאחר השקפה כללית זו על “חברת כל ישראל חברים” נעבור אל מצב החנוך בכל ארץ.

בסוריה ובלבנון

בסוריה נמצאה קהלה גדולה בדמשק. שם השתקעו יהודים מוסתערבים, מתושבי הארץ הישנים, ויהודים מגולי ספרד שהגיעו לדמשק לאחר גרוש ספרד. ובזאת נבדלו הספרדים מדמשק משאר אחיהם שגלו לארצות אחרות. כמעט בכל מקום שמרו יהודי ספרד על לשון מולדתם, וכן על ארחות חייהם וגאותם. לא כן בדמשק, שם נתערבו וקבלו עליהם את לשון הערבים ואת נמוסיהם עד כי קשה להבחין ביניהם ובין שכניהם. כשבעה עשר אלף יהודים גרים בדמשק בין ארבע מאות אלף נפש, מהם כשלשים אלף נוצרים.

יהודי דמשק תלושים מן העולם, מדברים ערבית ומשתמשים בלשון זו גם לצרכי המשפחה והטכס (בהזמנות לברית מילה, לחתונה, לבר מצוה וכדומה). את שמותיהם שנו לערביים. ה“חכמים” הזקנים המעטים יודעים עוד לתרגם פסוקים ושברי פסוקים מן המקרא ומאמרים מן ה“זוהר”, אבל בדרך כלל נקפאה שם היהדות, חיוניותה תשה ונצטמצמה כולה בתפלות וברכות. כשבקר בה הד"ר אוגוסט פרנקל בשנת 1856 מצא בה שני תלמודי תורה שהיו שייכים לעדה, וחמשה עשר מורים. בשתי מחלקות למדו תלמוד. אבל אף אז כבר נמצאו יהודים ששלחו את בניהם לבתי כמרים צרפתיים ללמוד אצלם לשונות נכריות ומדעים8. אף כי קרובה היא לארץ ישראל אין השפעתה גדולה עליה. את השקפתם על העולם רוכשים להם יהודי דמשק מן העתונות הערבית.

בשנת תרע“ב היו בה כחמשת אלפי ילדים בגיל בית ספר, מהם עבדו כחמש מאות בבתי חרושת שונים – ילדים רכים המתנוונים שם בגופם ובנפשם; כמאתים למדו בבית הספר לבנים של כי”ח, כמאתים נערות בבית הספר לבנות של החברה הנ"ל, וכתשע מאות בבית הספר הלאומי, בגן הילדים ובחדרים פרטיים. רק כאלף ושמונה מאות ילדים קבלו חנוך בבתי ספר יהודיים, והשאר, – חלקם נתחנך בבתי הספר של המיסיון הבריטי, של הקונגרניסטים, והחלק הגדול ביותר שוטט ברחובות ובשווקים וגדל פרא. האמידים שלחו בניהם אל בתי הספר של הנוצרים, והעניים אל המיסיון, שנתנה להם, מלבד למוד חנם, גם תמיכה. הילדים אכלו שם טרפה, כתבו בשבתות ובמועדים והמורים הכריחו את הילדים להתפלל תפלות נוצריות – אף על פי שההורים אדוקים היו באמונתם ולא שתו כוס מים בלי ברכה ראשונה ואחרונה. אך טפּש לבם להבין מהו חנוך. טענתם היא כך: החנוך בבתים האלה טוב הוא מן החנוך בבית ספר ישראלי.

על שני בתי ספר של “חברת כל ישראל חברים” כתב א. אלמליח:

“אין בתי הספר האלה ממלאים את תפקידם. ישנם אמנם שלשה מורי עברית, אך כל אלה הם כמו שאומרים “פּור לא פורם” (לשם יציאת ידי חובה בלבד). התלמידים אינם יודעים את הלשון העברית ודברי ימי ישראל וממילא אינם רוחשים שום כבוד לעמם וליהדותם ואין להם שום קשר אתם, ולבם ריק מכל אידיאל. הם רחוקים מדעת את היהדות”9.

מה למדו מלמודי קדש בבתי הספר של האליאנס? “חכמים” לימדו קריאה מיכאנית ב“תהלים”, ב“חוק לישראל,” ב“עין יעקב” או ב“זוהר” ותרגום ערבי לפסוקי פרשה בחומש או בהפטרה. למודי הלשונות, צרפתית, טורקית – לפני השחרור – וערבית, שללו כל הזמן. רוב השעות ניתן לצרפתית, אף כי לא היה לתלמידים צורך בה.

הבנות שלמדו בבית הספר של האליאנס רכשו להן דעת ברכות אחדות ותפלות וקצת מתולדות ישראל מתקופת המקרא בלשון הצרפתית. רוב הבנות לא למדו בשום בית ספר.

תלמוד התורה העירוני עמד תחת השגחת האליאנס. זה היה מוסד קפוא, ישן נושן בשיטתו, מעין “חדר” ציבורי. האליאנס דרשה מן העדה להשתתף בהוצאות הת“ת בסכום של עשרת אלפים פרנק לשנה, והעדה העניה קצרה ידה להביא סכום גדול כזה. אז סילקה האליאנס ידה מן המוסד. כשנכנס צבא הכובש לא”י והורגשה בכל הארצות הקרובות הרוח החדשה נמצאו יהודים לאומיים שיסדו אגודה לחדש את הת“ת והביאו מורים מארץ ישראל ויסדו גם גן ילדים. במשך שנים מספר היה הסופר העברי אברהם אלמליח מנהל המוסד ואחד מן המורים יצחק שמי, מספּר עברי. תקציב הת”ת עלה לעשרת אלפים פרנק, חציו נכנס משכר למוד והשאר בא מתמיכת העדה, שלשת אלפים פראנק, ומהכנסות אחרות.

לאחר פּרוץ מלחמת העולם הראשונה וראשי הישוב בארץ ישראל גורשו מן הארץ על ידי ג’מאל פאשא, הגיעו רבים מהם לדמשק והם הכניסו אל הקהלה תסיסה לאומית ותרבותית. אחד מהם מספר מה שמצא בדמשק: “כשש מאות ילד היו נתונים בכותאבים (חדרים) נפרדים, פרטיים, במקום ש”חכמים" אחדים עם עוזריהם רדו בשבט בהמון היצורים הקטנים הללו לבלי רחם. וה“חדרים” אפלים, צרים, מגואלים, והמון החניכים רובם ככולם יחפים, גלויי ראש (גם לבית הכנסת באו גלויי ראש), קרועים ונבערים מדעת. בית הספר של כי“ח היה ברובו הגדול לבני העשירים והבינונים.”10

תאור אחר של הכותאבים יתן לנו א. אלמליח:

“בחדר צר ואפל יושבים עשרות תלמידים צפופים ודחוקים על מחצלות בלות, בוכים וצועקים מזריחת השמש עד צאת הכוכבים, לפני רבם הזקן והאומלל, העומד לפניהם בלי גרבים ובלי מעיל, בקפתן קרוע ובמצנפת שחורה מרוב זוהמא, ועומד וצורח ככרוכיא לפני תלמידיו הרועדים מפני מכות אגרופו או מקלו העב, וקורא פסוקי איוב או ישעיה, עין יעקב או זוהר, דברים שאין המסכנים מבינים את תכנם. התלמידים המסכנים מלוכלכים, רזים, חלשים, ומתהלכים כצל הנה והנה.”

“ובעזוב התלמיד אחרי זמן מה את החדר, ללכת לאיזה בית ספר נוצרי, וראה לפניו חדרים גדולים ומרווחים, ומורים בריאים ולבושים כראוי ושיטה מסודרה, וקלל את היום בו נולד יהודי”11.

בבית הספר העברי הלאומי היו אז כמאתים ילדים, והמורים מארץ ישראל. המורים התנדבו ללמד הרבה שעות חנם, ונדיבים אחדים שכרו דירה גדולה וקנו בגדים לבני העניים, ובמשך זמן קצר עלה מספר התלמידים לשש מאות ויחד עם ילדי הגן ובית הספר לבנות – כאלף ומאתים. חוץ מזה סודרו שעורי ערב לנוער, לבחורים ולבחורות. “ועד הצירים”. הועד הציוני שהיה מכלכל את מוסדות הישוב בשנות המלחמה, כסה את הגרעון הגדול מכספי הסיוע לסוריה. הצלחת בית הספר היתה גדולה מאד, והעדה ראתה בפעם הראשונה את ההבדל בין חנוך שמצעו לאומי ורוחו עברי ובין חנוך אדיש. רוח של תחיה עברה על העדה וביחוד על הנוער. הפרנסים היו נכונים למסור את כל עבודת החנוך לרשות ועד בתי הספר העבריים הלאומיים.

אז באו המאורעות המדיניים וקרבו קצה של תמורה זו.

לאחר סוף המלחמה נכנסו הצרפתים לדמשק. אז הרימו התומכים בבתי ספר של האליאנס ראשם והתנגדותם לבתי הספר הלאומיים חזקה. הממשלה החלה להתייחס אל המוסדות האלה באיבה. היא חשבה את העומדים בראשם ואת המורים לשליחיה הפוליטיים של אנגליה. בינתים החל ועד הצירים בירושלים לקצץ בתקציב החנוך. עוד כשנה-שנתים התקיימו המוסדות בתקציב פּעוט, וכשהודיעה ההנהלה הציונית בסוף השנה החמישית לאחר הכבוש שהיא מוכרחת לבטל את תמיכתה נסגר בית הספר (תרפ"ג). מאות התלמידים נתפזרו. מקצתם עברו אל בתי הספר של המיסיון ומקצתם אל בתי הספר של האליאנס שנעשתה אז שלטת על חמשה בתי ספר שמנו עד אלף תלמידים12.

מנהל בית הספר היה הסופר העברי יהודה בורלא. הוא היה הראשון שהחל ללמד עברית על פי השיטה הטבעית, והוא הכניס אל התלמידים את רוח אהבת ארץ ישראל. הילדים נקשרו אל בית הספר בקשרי אהבה. בשנת 1944 הודיע כתב אחד “עד היום אפשר למצוא בדמשק גברים ונשים בגיל העמידה השומעים עברית, בזכותו של בורלא” (עם וספר, תל אביב, תש"ד).

תלמוד התורה הוחזק על חשבון העדה. התלמידים – כולם מדלת העם. מספר התלמידים היה בשנת 1930 כמאה ושמונים, ולהם ארבעה מורים. לאחר זמן קצר מצאה הקהלה שאין בכחה לכלכל את המוסד ומסרתו לנדיבים אחדים להחזיקם על חשבונם הפרטי. שם למדו מעט עברית, ערבית וצרפתית.

גן הילדים, ההוראה בו היתה בעברית, אבל מכיון שעבר לחברת כל ישראל חברים שנו את לשון הלמודים לצרפתית, בטענה, שמכיון שמלמדים בבית הספר בצרפתית הדין נותן שהילדים יתרגלו ללשון זו בעודם באבם.

בינתים הלך המצב הפוליטי והחומרי הלוך וירוד. הממשלה לא אחזה בשום אמצעים לפתח את החרושת ואת המסחר וזה הביא לידי הגירה. יהודים לאלפים החלו עוזבים את דמשק ויוצאים לארצות שבהן קוו למצוא עבודה ופרנסה, ביחוד למדינות הלאטיניות של אמריקה.

* *

המצב בחלב (אליפּו) טוב היה מאשר בדמשק. לעיר זו, הנקראת גם בשם ארם צובא, היתה מסורת ישנה של ידיעת התורה. בשנת 1845 עבר שם ישראל בן יוסף בנימין, הנוסע הנקרא “בנימין השני”, וזאת ספר על המצב הרוחני באליפּו:

“למוד חוקי ה' מורגל מאד אצל היהודים שמה, ואין אחד מבני ישראל בעיר אשר לא יאציל זמן מה מטרדת עתותיו להקדישם לתורה ולתעודה ולשתות מים חיים ממקור לא אכזב, תורת ה' הקדושה והטהורה. בתוך חצי הלילה יתאספו אל בית הכנסת זקנים ונערים יחדיו, ויעמיקו בלימוד התלמוד עד אור הבוקר, ואחר יתפּללו והולכים איש איש לפעלו ולעבודתו… כמה מהם מדברים שפת עברית בהברה ספרדית במרוצה נפלאה”13.

נוסע עברי שני שהיה בחלב בשנת 1889 מחזק את דברי הקודם ומראה כי לא בא שנוי לרעה במצבם הרוחני של יהודי חלב:

“בקריאת התלמוד ונושאי כליו יצטיינו הנערים בחלב שכם אחד על רעיהם אשר בבגדד (ובדמשק לא נמצאו!) וסבת הדבר כי עשירי חלב המה מחזיקים ישיבות בבתיהם, ובכבודם ובעצמם יעסקו כמה שעות בכל יום בתורה, בתלמוד, בטור, וש”ע ונו“כ בעיון ובשים לב, ובכל ישיבה ימצאו גם אוהבי העשיר וקרוביו – אשר במספר עניים לא יבואו – ואיש איש מהם גם מהחכמים הלומדים שם בקביעות, יחד את פּני רעהו… ובני העניים הלומדים שמה ימצאו עזר ממחזיקי הישיבות הן במחיתם והן בלמודם”14.

מתקנות החברה “יסוד החכמה” שנוסדה בשנת תר"ס במטרה לפתוח בית ספר בארם צובא נוכל לראות כי רוח הזמן החדש הגיע גם שמה. “מטרת החברה היא התכוננות בית ספר לבני עמנו, מסודר ומשוכלל בכל מקצועות החנוך בהנהגות ולמודים דתיים ומדיניים, ובכשרונות מצוינים בהתפתחות החיים”. בתקנות נקבע “שבבית הספר ימצאו קתדראות (ספסלים) שבם ישבו התלמידים ועשויים אמנם באופן היותר טוב ומועיל תועלת גלויה, לשלות הנערים ולרוחתם, ולפני התלמידים שלחנות שבם תבות מיוחדות לכל עלם ועלם אשר יצניע שמה ספריו וכל חפציו המיוחדים לו”. ותכנית הלמודים היא:

“א) תנ”ך – ילמדוהו להם באופן מועיל ומוצלח מאד, ירגילום לקרות גם בספר בלתי נקוד, עד אשר יוכלו לקרות בספר תורה מבלתי שגיאה ב) אגדות חז“ל ג) גמרא עם פירוש רש”י ד) ש“ס עם תוספות עם שאר מחברים. ה) למודים מוסריים ו) קצת דינים משולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה ז) הלכות חג בחג ח) כתיבה יהודית. ט) כתיבה ערבית י) שפת ערבית (אנשאוואת) עד אשר יוכל הנער לבטא באופן נעים ובמליצה מובנה את כל הגיוני לבו על הספר יא) חכמת החשבון לכל פרטיה ונטיותיה יב) אם ימצאו נערים מוכשרים לקבל למוד שפת תוגרמית (טורקי) מוכן למו מלמד”.

על מנהגי המזרח תעידנה התקנות:

“ל) על המורים לבוא יום יום בבקר עם זריחת השמש, וזה רק בחרף, אולם בקיץ אם יתאחרו חצי שעה יותר הרשות בידם. לא) ישבו כל היום בביה”ס ולא יצאו חוץ כלל, רק חפש להם שעה אחת בצהרים בכל יום לצאת חוצה לעסקיהם, ובתנאי שישארו עוד מהמורים יושבים ומשגיחים על התלמידים, כי אין להניח ביה“ס מבלעדי מורים אף רגע. מ) בכל יום ישבו עם הנערים עד שעה אחת עשר וחצי מהיום (כנראה אחת עשרה שעות וחצי משעת זריחת החמה) ואז המה יעזבו את ביה”ס, זולת ביום הששי, שמשעה תשעה וחצי יעזבום לנפשם לבתיהם". ללמודים הכלליים ניתן זמן של שלש שעות ליום15.

קבוץ היהודים בארם צובא מונה כשמונת אלפים תושבים, רובם דלים. בית הספר הזה לא התקיים כנראה שנים רבות. בית הספר של כי“ח לנערים נוסד שם בשנת 1869 ולנערות בשנת 1889. בשנת 1913 היו בשני בתי הספר האלה יותר מאלף תלמידים. חוץ מזה יש לכי”ח בית ספר לעשירים בשכונת ג’מילייה. שאר הילדים התחנכו בבתי הת“ת שברובע היהודי על ידי ה”חכמים".

הד"ר אברהם יעקב בראוור בקר את קהלת חלב לפני זמן מועט וכתב עליה: “חלב היתה מאות בשנים עיר ואם בישראל כוילנא בליטא, כלובלין בפולין… בה נתמזגו מזיגה נאה יהודים מסוריה ובבל וספרד ואיטליה. שעה של קורת רוח היתה לי שעת המנחה בבית הכנסת. קבוצות קבוצות ישבו האנשים, צעירים ברובם ועסקו בתורה – אלה למדו דף גמרא, ואלה ספר מחקר או מדרשים. ברוב ענין למדו והקולות בקעו החוצה כמו מתוך “קלויז” של העיירה היהודית ברוסיה ופולין”.16

קהלת בירות לא ישנה היא. הנוסע ר' בנימין מטולידה מצא שם רק חמשים יהודים. לודביג אוגוסט פראנקל היה שם בשנת 1856 ומצא שם כשמונים משפחות או חמש מאות נפשות מעדת הספרדים. אז התקיים על יד בית התפלה תלמוד תורה ולמדו בו “כמו שבעים נערים קרוא מקרא ומלאכת הכתיבה, העתקת התורה והנביאים. רק ספר אחד הכולל כל התורה והנביאים נמצא שם ביד החכם. המורה יקח חמשה ושמונים פיאסטר למשכורת, הנקבצים על יד מנדבות מתושבים אחדים”17. הקהלה גדלה על ידי מהגרים שבאו מחלב ודמשק ושם הוטב מצבם החומרי, לא כן המצב הרוחני. ההמונים חיו חיים ערביים והנאורים חקו את הצרפתים. האליאנס יסדה שם את בית ספרה לנערים בשנת 1880 ובית הספר לנערות כעבור שמונה שנים, ואת כולם היא מחנכת ברוח התרבות הצרפתית. בימים הראשונים לאחר כבוש ארץ ישראל על ידי אנגליה, כשגברה התקוה הלאומית בכל העולם, נפתח שם גם גן ילדים עברי שמחלקת החנוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל וועד הקהלה בבירות השתתפו בהחזקתו, אולם מכיון שהפסיקה ההנהלה הציונית את תמיכתה נסגר הגן.

בשנת 1930 היו בבירות, בירת הריפובליקה של הלבנון, כחמשת אלפים יהודים, ביניהם כשלש מאות נפש אשכנזים, בקרב שמונים אלף תושביה. לחברת “כל ישראל חברים” היו בתי ספר בנויים לפי השיטה הצרפתית: א. גן ילדים משותף; ב. בית ספר לבנים בן שש כתות; ג. בית ספר לבנות בן חמש כתות; ד, ובית ספר תיכוני פרוזדור18 בן שלש כתות, והוא מעורב (לנערים ולנערות). לאחר סיום בית הספר העממי נבחנים התלמידים בפני שלטונות החנוך הצרפתיים ומקבלים תעודת גמר19. ולאחר סיום בית הספר התיכוני הפּרוזדורי הם נבחנים שוב ומקבלים תעודה מיוחדת20. ושתי שנות למוד נוספות מזכות את התלמידים בתעודת בגרות. התלמוד תורה שבעיר נועד בעיקרו לבני עניים וכן בית הספר העממי לנערות21 המתנהל על ידי האליאנס ונתמך מקופת הקהלה. בשני בתי הספר הללו מקבלים התלמידים ארוחות חנם פעמים ביום, בוקר וצהרים, ומכשירי למוד ובגדים ונעלים במחירים נמוכים.

תכניות הלמודים בבתי הספר בבירות בזמננו זה סובלות משפע לשונות. בחבל ארץ זה נאבקים כחות תרבות ופוליטיקה שונים על שלטונם: הערביים שנעשו לאומניים שואפים לבער את ההשפעה הזרה מן הארץ ולהשליט את הלשון הערבית בכל האסכולות; הצרפתים רואים בהגברת הלשון הצרפתית כח פוליטי חשוב, והיא גם לשון הדרושה למסחר ולחבור עם אירופה, וההשפעה מארץ ישראל דורשת את ידיעת הלשון העברית ותרבותה. לאחר מלחמת העולם השניה נוסף עוד כיוון אנגלי, ולכל כיוון יש יסוד אם בחיים ואם בנפש (הכיוון העברי), ותכנית הלמודים משקפת מבוכה זו. בכתה השלישית, העליונה, של הגן, שהיא כתת מעבר לבית הספר היסודי, מלמדים דבר, קרוא וכתוב בשלש לשונות, צרפתית, עברית וערבית, והלשון הערבית כפולה היא, האחת המתהלכת בשוק והשניה הספרותית. ובבית הספר התיכון מוסיפים על השלש את הלשון האנגלית. רק בתלמוד התורה מתנהל הגן בעברית (כמובן שהילדים הנכנסים מדברים ביניהם ערבית) ובכתה א' מלמדים את הקריאה והכתיבה בשתי הלשונות, עברית וצרפתית, ורק מכתה ג' מלמדים גם את הקריאה הערבית. לשון ההוראה בכל האסכולות היא הצרפתית.

מספּר שעות הלמודים גדול הוא, משמונה בבקר עד ארבע אחר הצהרים (בצהרים הפסקה של שעה וחצי) ואחרי הלמודים נשארים הילדים להתפּלל מנחה ולהכין את השעורים, וזה יימשך עד שעה שש.

אף כי ניכר שנוי גדול לטובה בשנים האחרונות וההכרה העברית עמקה, עדיין האליאנס עומדת על תכניתה הצרפתית ורק כארבע שעות לשבוע ניתנות ללשוננו. בתלמוד תורה עומד הלמוד העברי על מדרגה רמה יותר, והילדים רוכשים להם ידיעה הגונה. נתקבלו שם מורים מארץ ישראל ואלה הביאו אתם רוח אחרת, מדגישים את למוד התנ"ך, מכניסים בו את כל אהבתם לספר הספרים ולישראל, מלמדים היסטוריה ומעמידים את ארץ ישראל במרכז הלמודים.

בני האמידים מתחנכים במוסדות של זרים (בשנת 1930 הגיע מספרם ל-1187), אולם בשנים האחרונות נשארו רק ילדים מועטים במוסדות הנכרים ורוב הישוב היהודי מחנך את בניו במוסדות יהודיים. למרות העוני הגדול השורר בקהלה היהודית אין בבירות ילדי הפקר והכל יודעים קרוא וכתוב, אך בני העניים לומדים שנים מעטות ויוצאים מבתי הספר על מנת לסייע להוריהם.

כמאתים נפש מישראל נמצאים בעיר אנטיוכיה (מספּר כל תושביה כשלשים וחמשה אלף נפש, רובם טורקים) והמה דלים ועלובים. “את דלותם של אחינו האנטיוכאים – כותב הד”ר בראוור – ראיתי בפני ילדיהם. בית הכנסת היחידי בעיר משמש להם בית ספר, וחנוני שעזב עסקו מורה להם. למעלה משלושים ילדים, חוורים ועלובים, יושבים גלויי ראש לפני שבט רבם ומשננים את קריאת התורה בנגון המקובל בעדות הסוריות, בלי הבנה כל שהיא. שאלתי את ה“חכם” מדוע ישבו תלמידיו בגלוי ראש בבית הכנסת לפני ההיכל אשר בו ספרי התורה, ויען לי שעניים המה ואין בידי הוריהם לקנות להם כסוי לראש"22.

בבבל (עיראק)

בעיראק, המדינה החדשה, שנוסדה אחר מלחמת העולם הראשונה, ושנצטרפה משלשת המחוזות של טורקיה הישנה: מוסול, בגדד ובצרה, היו בשנת 1920 – 87,488 יהודים בין 2,849,282 תושבים מושלמים (מספר הנוצרים קטן ממספר היהודים). והעדה הגדולה ביותר היא בבגדד. בשת 1890 היה מספר היהודים בבגדד 52,000 נפש, ומספר בתי הספר, ברובם כותאבים, 52. מספר התושבים בעיראק בזמננו מגיע לארבעה מיליון נפש, ומהם כמאה אלף יהודים, רובם (80,000) מרוכזים במחוז בגדד והשאר מפוזרים בשאר המחוזות.

הכותאבים הבבליים תוארו בפרוטרוט על ידי מורה עברי משם; וזהו התאור המפורט ביותר הנמצא בספרותנו על ה“חדרים” של אחינו המזרחיים:

“ב”חדר" הבבלי יש שתי דרגות, חדר המקרא וחדר הגמרא. ה“חדר” הישן – יש שהוא פרטי, שהוא קנין בעליו, וחדר כללי, שהוא קנין הצבור. חדר המקרא – תכליתו להכשיר את התלמידים לקריאה רהוטה ומדויקת. הילדים צריכים להדגיש בשעת קריאה את הדגשים, הקל והחזק, ולבטא את האותיות בטוי מדויק. התכלית השניה היא ללמד את הילדים לקרוא בנגון המקובל – ספר ספר ונגונו המיוחד. בתחלה ילמדו הילדים את שמות הטעמים בלי הנגון, אחר כך יקראו את הטעמים בנגון החומש, ולבסוף יקראו את החומש בנגון בלי בטוי הטעמים. מנגון החומש יעברו לנגון הנביאים והכתובים, תהלים, משלי, איוב, איכה ושיר השירים. המלמד היה מחויב להכין את התלמיד לדעת את כל שמונת הנגונים האלה. זולת זאת היה על המלמד בחדר המקרא להכין את התלמיד בקריאת “המאמר”, כלומר: חלק הגמרא המובא ב“חוק לישראל”. בכל יום למדו את המאמר השייך לאותו יום עם רש“י. למוד חומש עם רש”י לא נהג בחדר המקרא, כי אם בחַדר הגמרא. אבל מכיון שהיו מעיינים כל כך הרבה בתנ“ך ומנגנים אותו ידעו פסוקים רבים בעל פה”.

“חובת המלמד החשובה היתה לחנך את הילד לדרך ארץ, שיהא יושב בנמוס ומחלק כבוד לגדול ממנו ולא ינבל שפתו”.

“ה”חדר" הפרטי, או ה“אסתאד”, היה בבית המלמד והיו לו שני סוגי תלמידים: אלה שהיו מתחילים גמורים, ואלה היודעים את נגון החומש. הרהיטים בחדר פשוטים: ספסלים נמוכים וקצרים בלי משענות וכסא עם שלחן קטן למלמד, יש שישבו הילדים על ספסלים בעלי מגרות, שבהם יפקידו את ספריהם, הלמוד היה בחצר החדר. בשעת חום גדול או בימות הגשמים היו נכנסים אל החדרים שהיו פתוחים אל החצר. הלמוד של המתחילים היה באופן אינדיבידואלי. המלמד קרא אליו מספר תלמידים, אחד מהם ישב על השרפרף לפני המלמד וקרא ויתר התלמידים עמדו אחריו בתור. ויתר התלמידים היו משחקים אותה שעה בחצר, ואם פרצה מריבה ביניהם או החלו להשתובב היה המלמד קם ומצליף. בחדר למדו גם נערות".

“לגבי ילדים שידעו קריאה היו לומדים קריאת פרשת השבוע וההפטרה בנגון ובלי פרוש. לא קראו תנ”ך לשם הבנת התוכן, אלא לשם אמון בקריאה נכונה. ילדים אלה ישבו כולם על גבי ספסלים וספריהם בידיהם. האחד קורא בתנ“ך והשאר מקשיבים ומתקנים טעויותיו. למלמד היה עוזר שהיה חוזר עם הילדים האלה על שעור המלמד. למדו את הילדים גם לכתוב יפה, תחלה אותיות, ואחר כך מלים ומשפטים. הלמוד נמשך מן הבקר עד הערב”.

“החדר הבבלי הוא הת”ת לבני עניים וקנין הצבור, ואמנם למדו בו גם בני אמידים ששלמו שכר למוד. את צרכי הת“ת מלאו מ”הקדשות“, כלומר: עזבונות. כאן היו הילדים לכתות, כתת א”ב ותנועות, כתת קריאת פרשה בלי טעמים. למוד הטעמים, פּרשה עם טעמים, קריאת נביאים וכתובים, מאמר וכתת הגמרא. לכל מלמד היתה כתה מיוחדת. באופן שהיו מורים “מקצועיים”.

“בחדר הכללי היה גם “בית אכל” לילדים העניים, נתנו לילדים לחם חנם, ולפעמים הביאו נדבנים מיני מזונות אחרים. בחדר הכללי היו “בחינות” מדי שבוע. שם היו הילדים מתפללים מדי יום מנחה לפני לכתם הביתה”.

“חדר הגמרא היה מוסד מעולה יותר, לא מלמד שם אלא “חכם” המכובד על הבריות מצד חכמתו ואישיותו. התלמידים והמלמדים ישבו על גבי שטיח או מחצלת וסדר ישיבתם כסדר ישיבתם של החכמים ביבנה: כחצי גורן עגולה סביב ה”חכם“. חדר הגמרא היה בבנין ה”ישיבה“, ג' כתות וג' חכמים. תחלת למוד הגמרא “גרסא”, להקנות לתלמיד את הקריאה הברורה ואת ההטעמות וההפסקות במקום שאלה ותשובה. בעת למוד הגרסא דרשו מן התלמיד אך ידיעה קלושה ושטחית בתוכן. אחרי כן בא למוד גמרא עם תוספות ומפרשים. היו משלבים גם למוד ה”שלחן ערוך" עם הגמרא. במקום שחפצו שידעו את ההלכה למעשה. מטרת הלמוד היתה להכשיר את הילדים לתפוש את דרך המשא והמתן".

“על הרוב למדו סדר מועד. למדו את האגדה ולפני כל חג את המסכתות והדינים השייכים לאותו חג. בכל יום חמשי למדו בחדר הגמרא חומש עם רש”י. ילד שהגיע לבר מצוה, החכם מלמדו הלכות תפלין ודרשה"23.

הנוסע בנימין השני, שבקר בבגדד בשנת 1845 בערך, אמר על החנוך שם:

“סדרי הלמודים בעניני הדת והאמונה בין אחינו בני ישראל טובים מאד. שם הוסד בית מדרש הרבנים (ישיבה גדולה) ובו נמצאים ששים תלמידים מחונכים להיות מורי הוראה בישראל. בית הספר ההוא עומד תחת השגחת הרב החכם כהר”י אבדאלאה בן אברהם סיימעך (צמח?) הי“ו, אשר העמיס העבודה עליו חנם אין כסף. הוא איש עשיר מאד, אחד מן הסוחרים היותר נכבדים בעיר, אשר עזב כל עניני מסחרו בידי עוזרי ידו, והוא בעצמו הקדיש כל עתו אל הדבר הטוב והנכבד ההוא”24.

בשנת 1865 נפתח שם בית ספר של האליאנס, והיה בו מספר תלמידים קטן – כשבעים וחמשה. לאט לאט גדל מספרם. סיר אלברט ששון נדב חמשים אלף פראנק לבנין, ובית הספר נקרא “קולג' אלברט ד, ששון” והיו בו מאות תלמידים. אחר כך, בשנת 1902, נבנה על יד הקולג' “בית ספר רבקה נוריאל” והיו בו 339 תלמידים, ו“בית ספר אהרן צלחיי” נפתח בשנת 1905 ובו 214 תלמידים. בשנת 1893 נפתח בית ספר לבנות על שם לורה כדורי ונכנסו שמה 788 תלמידות25.

החנוך הבבלי היה קפוא, ואם באו ויסדו בתי ספר חדשים, מודרניים, היו הבאים מן החוץ. פילנטרופים שמשכו את התלמידים אליהם לא רק בכח החנוך החדש, אלא בתמיכות, כגון ארוחות חנם, מלבושי חנם וכדומה. על שנוי פנימי בהשקפת החנוך יעיד יסודו של “חדר מתוקן” בשנת תרס“ו שירש את מקום החדר הכללי. החדר המודרני נקרא בשם “מדרש תלמוד תורה” ובו שמרו על חוקי ההיגיינה. הת”ת נמצא בחצר גדולה רחבת ידים עם גן גדול. בחדר מתוקן זה היו י“ב כתות, לפי דרגות הלמוד (א”ב, קריאה רהוטה במקרא, טעמים ונגון, קריאת הנביאים בנגון ובלי פרוש, קריאת הכתובים בנגון, בלי פרוש, תרגום משפטים קצרים לערבית, תרגום התורה והנביאים הראשונים, קצור שלחן ערוך, “לקח טוב” (קטעים מספרי מוסר), “מאמר” עם רש“י, גמרא (על פי ספר “המדריך”) ועוד. מספר התלמידים לכל הכתות (בכל כתה היו כחמשים תלמידים ויותר, והיו להן גם כתות מקבילות) היה 1200. שם למדו גם כתיבה, חשבון ולשון, ואחר כך הכניסו בו גם למוד העברית כלשון, והביאו מורים מארץ ישראל. שעות הלמוד היו שש ליום, ארבע לפני הצהרים ושתים אחר הצהרים. ב”מדרש" הנהיגו גם למוד זמרה בשם “שבחות” לנערים שיש להם קול נעים. ה“שבחות” הם פזמונים לימי חול ומועדים. בשעת חתונה או בר מצוה או סעודת מפטיר באים בעלי ה“שבחות” (המקהלה) לשיר והמורה מנצח"26.

במחוז מוצל (מוסול) יש כמה קהלות ישראליות, והעיקריות הן במוצל, כרכוך, ארביל וסוליימאניה, שיש בהן מאלף וחמש מאות עד שלשת אלפים נפש. רובם עניים מרודים וחיים כחיי הערביים. חברת כי“ח פּתחה בשנות 1914–1912 שני בתי ספר במוצל – לנערים ולנערות – ובקרו בהם כשלש מאות תלמידים ותלמידות. בבצרה העדה היא חדשה, רובם מיוצאי בגדד. שם התקיים תלמוד תורה ולמדו בו כמאתים ילד. בשנת 1903 פתחה שם כי”ח בית ספר והעדה מסרה לידי החברה גם את הנהלת הת“ת ואת ההשגחה על הכנסותיה: מכס הבשר הכשר, מסים על החתונות ועל הלידות, נדבות בתי הכנסיות ודמי הקבורה – כל אלה נכנסו לקופה אחת, לכלכלת מפעלי העדה, והת”ת ביניהם. אחר כך יסדה כי“ח במקום הת”ת בית ספר ובנתה לו בנין מיוחד. בשנת 1913 פתחה כי"ח שם גם בית ספר לבנות. בארבל נטלה הממשלה בשנים האחרונות את תלמוד התורה של הקהלה ועשתו בית ספר ערבי-ממשלתי ולומדים בו גם נכרים.

בחילה יש עדה יהודית קטנה (900 נפש בשנת 1907) וכי"ח פתחה שם בית ספר בשנת

  1. אל בית ספר זה באו גם ילדי ישראל מן המדבר, מבין נאות הבידוים, “ילדים שלא ידעו קרוא וכתוב בשום לשון, לבושים כצוענים, גופותיהם מעוטפים במעיל רחב ושערותיהם מגודלות פרע ומסולסלות כצמות, וחגורה רחבה למתניהם. הם חיו בתוך אהלי הערביים עם אבותיהם הרוכלים בין השבטים”27. בשני בתי הספר למדו כמאה ושבעים תלמידים. היו גם בתי ספר של כי"ח בהקהלות הקטנות של עמארה, הנקין וכרכוך.

השנים שלאחר יסוד החדר המתוקן בבגדד היו שנות פּריחה לחנוך העברי שם. נוסדו בתי ספר פרטיים וכלליים ששררה בהם רוח לאומית, ודרכי הלמוד עברו מן המיכאניות אל ההבנה וטפוח הרגש היהודי והכללי. בבגדד החלו להופיע עתונים וחוברות בשביל התלמידים וספרי למוד מודרניים. בשנת תרע“ט ולאחריה יצאו ארבעה חלקים מספר למוד “עברית בעברית”, שיחות בענינים שונים, חלק א' – הילד בבית הספר, חלק ב' – הילד בבית, חלק ג' – הילד בעיר וחלק ד' – הילד בשדה. מדרש הת”ת הגדול הוציא ספר “המתחיל” בצרוף תמונות, ומחבריו היו המורים שלמה צלאח שלמה ושלמה ומשה גרג’י, “לקח טוב” (הוא הספר שנזכר בתכנית הלמוד של מדרש תלמוד תורה – דברי מוסר) מאת סלים יצחק נסים ויחזקאל שמואל. בית הספר “פרדס” הוציא שני חלקי “שירי התחיה”, שירי ציון לתלמידים, בית הספר רחל שחמון “משלים מלוקטים לתלמידים”, בית הספר כרם הילדים הוציא “שירי הכרם” והסתדרות נוער העברי “קובץ שירים לאומיים” וחוברת על הרצל. תלמידי בית הספר שמאש הוציאו בהקטוגרף אוסף שירים וחבורים.

מן הרשימה הנ"ל נראה שהיו כמה בתי ספר פרטיים, יש מהם שהתקיימו לגמרי על חשבון שכר הלמוד ויש שקבלו תמיכה מן הקהלה. רוב בתי הספר היו מקודם פרטיים ואחרי מות מייסדיהם עברו לרשות הקהלה. מלבד החדרים והישיבות יש עתה בעיראק עשרים ושמונה בתי ספר עבריים. מספר התלמידים בבתי הספר של הקהלה מגיע לתשעה אלפים ומספר מוריהם כמאה ושבעים. תקציב החנוך של הקהלה הגיע בשנת 1937 ל-18,995 דינר (הדינר שוה לא"י אחת).

מלבד ילדי העניים הלומדים בחדרים לומד רוב הנוער היהודי בעיראק בבתי הספר היהודיים מכל הסוגים ומיעוטם לומדים בבתי הספר התיכוניים והגבוהים של הממשלה. הממשלה החדשה היא לאומנית ואף על פי שהחוק המפורש מרשה את הכניסה של ילדי ישראל לבתי הספר הממשלתיים בלי כל הגבלות, מכוונת הממשלה את מעשיה לבל ירבה מספר היהודים בכל בית ספר מעשרה אחוזים למאה. במכללת בגדד ישנם כחמשה עשר אחוזים יהודים, 3 אחוזים נוצרים והשאר מושלמים. הכניסה לשאר בתי הספר הזרים העומדים תחת השגחת העדות הזרות נתונה לשקול דעתם. על כן גדול מספר היהודים בבתי הספר התיכוניים של הנוצרים והמיסיונרים. אין הממשלה נותנת כל תמיכה כספית לבתי הספר של היהודים, אבל יש אשר תשלח מורה או שנים, לא יהודים, על חשבונה ללמד למודים כלליים. מחלקת החנוך הממשלתית משגחת גם על בתי הספר היהודים.

משעה שהחלו קטרוגי ערבי ארץ ישראל על היהודים בנוגע לארץ ישראל מתייחסת הממשלה באיבה גם אל למוד הלשון העברית, ובזה אשמים גם יהודים שהשתמשו בקטרוגים אלו לשם מטרותיהם האישיות. בשנת 1930 קמה תסיסה גדולה בקרב קהלת בגדד על ידי מלחמה בין פרנסים מתבוללים ולאומיים על השלטון. ממלא מקום החכם באשי, ששון כדורי, נצטרף אל המתבוללים כנגד כל הרבנים והלאומיים ובקש לחזק את שלטונו בכח הממשלה. הוא השתדל להוכיח לממשלה שכל המתנגדים לו והמבקשים את פטוריו ציונים הם שאינם רוצים להתערב עם תושבי הארץ. הוא, אמר הרב, מבקש לנטוע בקרב ההמונים אהבת המולדת שאינה מצויה אצלם והם ממאנים לשמוע בקולו. הממשלה תמכה בו ורק לאחר שראתה את התמרמרות כל הקהלה – עריכת סליחות בבית הכנסת הגדול בעיר בהשתתפות עשרת אלפים איש ואשה, והשתטחות על קברי הצדיקים וסרוב כל תושבי העיר לקנות בשר, – יצא מאמר מיוחד לקבוע בחירות חדשות והמתבוללים נדחו ממשרותיהם.

אולם הארס האנטי-יהודי שנתכסה במסוה של אנטי ציוניות, הוסיף לפעול את פעולתו. ומאז החלו לרדוף את החנוך העברי. ביחוד גדלו הרדיפות משנת 1939 ואילך. הממשלה גרשה את המורים שהובאו מארץ ישראל, אסרה ללמד מתוך ספרי למוד המובאים משם, והלמוד העברי הוכרח להצטמצם בתנ"ך ולמודי דת בלבד, וגם לאלה מקדישים שעות מועטות. במקום דברי ימי ישראל מלמדים עתה דברי ימי האישלם. כל התכנית נמצאת תחת פּקוחו של המיניסטריון לחנוך של עיראק. ואין בכח היהודים להתנגד לה. המורים להיסטוריה ולגיאוגרפיה ערביים הם. ספרי הלמוד מציינים את ארץ ישראל כארץ ערבית ועל המפה אין לא תל אביב ולא המושבות העבריות. כמה מן היהודים שולחים בניהם לחוץ לארץ, לאנגליה, לצרפת ולאמריקה ללמוד. אכן רוב היוצאים ללמוד מבקרים בקולג' של בירות. תלמידים אחדים הספיקו לסיים וחזרו וקבלו משרות מורים בבתי הספר של הקהלה היהודית28.

נער עברי-בבלי, שמואל יוסף, שעלה לארץ ישראל ונכנס לבית הספר “תחכמוני” בירושלים, כותב זכרונות מימי למדו בבית ספר יהודי בבגדד:

“שנות ילדותי הראשונות עברו עלי בעיר בגדד בקרב עם ערבי וממשלה ערבית עריצה ועורצת. הורי דאגו לאחריתי והכניסוני לבית ספר עברי למען אקלט משהו מהיהדות. ובעודני תלמיד רך הרגשתי כבר את כבד ידה של הממשלה. מדי יום ביומו כמעט בקרו את בית ספרנו פקידי הממשלה והשגיחו עלינו ועל מורינו היקרים בשבע עינים לבל נעלה על שפתותינו את השמות החביבים ‘ארץ ישראל’, ‘ירושלים’, ו’תל אביב.' כצנינים היה בעיניהם השם ‘ציוני’ ופעם פּטרו מורים אחדים, מפּני שאחד התלמידים העז ואמר בגלוי שהוא משתוקק להיות בתל אביב. למוד הלשון העברית נאסר עלינו באיסור חמור ומורינו חרפו ממש את נפשם ולמדונו עברית וחנכונו ברוח לאומית. בבית הספר למדנו בהיתר רק תפלות וברכות ומעט תנ”ך וכל שעות הלמוד הקדשו לערבית ולידיעות כלליות קלות. עוד היום אני זוכר מתוך כאב ובושה את המקרה הזה: אבא מורי שאלני: בן איזה שבט היה משה רבנו? ואני – נער בן שמונה שנים – נבוכותי ולא ידעתי מה לענות לו, בעוד שדברי ימי הערבים היו ידועים לי לכל פּרטיהם ותאריכיהם. בהיותי בן שתים עשרה למדתי במחלקה שלפני העליונה, אך נטל ממני כל חשק לשקד על המקצועות הערביים, כי לבי נמשך לארץ אבות, למולדת האמתית."29

גם בבית הספר של הקהלה בארבל נהגה הממשלה כעם השאר: כבשתו לבית ספר של הממשלה והכניסה בו גם תלמידים ערבים וקורדים, וגם שם הרשתה ללמד רק קצת תפלות ותנ"ך30.

בהרי קורדיסטאן

ברובנדוז, עיר המחוז ומקום מושבו של הקיימאקאם (המושל) היתה לפנים קהלה יהודית הגונה ונתפּזרה בימי מלחמת העולם הראשונה, כששאפו הרוסים להגיע לבגדד. היום קהלתה קטנה מאד, והיא של יהודים קורדים, הידועים כפרימיטיביים. על ידיעותיהם ביהדות יספר הד“ר אברהם יעקב בראוור: “החכם למד בשעתו בישיבת ארבל ומשם הביא תורתו. האחרים ידעו ברובם לקרוא את התפלות. היו גם נערים אשר ידעו ברובם להתפלל בנגון הרגיל והמקובל. מורם אורג הוא ומלמדם בשעת מלאכתו ובודאי אין הוא מקבל שכר, כשם שמר שמואל עוסק ברבנות שלא על מנת לקבל פּרס. בכפרים שבסביבה יש יהודים שכל ידיעתם בעברית מצטמצמת ב”שמע ישראל”, כי מקטנותם עליהם לשאת בעול הפרנסה, ללקוט עצים או עפצים ביערות בשביל הוריהם. לפעמים יבוא שוחט נודד אליהם וישחט להם בהמה ואת הבשר יעשנו וישמרוהו לימות החרף הקר. למרות שפלותם מאירה להם באופן חייהם תקות ישראל. כמה פעמים שאלונו מתי יבוא משיח צדקנו"31.

בתימן

בדרום מערב חצי האי הערבי שוכנת לה בדד וכאובה גולת תימן, גולה עתיקת ימים, תלושה מן העולם, הכללי והיהודי, ומוקפת תושבים המבזים ורודפים אותם. בימי שלטונם של הטורקים – תימן נכבשה פעם שניה על ידי הטורקים בשנת 1871 – היה השלטון למגן ליהודים, אך הערבים שם סרבו לקבל עליהם עול מלכות ומדי פעם פרצו שם מרידות. בשנת 1904 עמד האימאם יחיא בראש המורדים ובשנת 1911 הוכרחו הטורקים לחתום על כתב הסכם והאימאם נעשה שליט. היהודים נמסרו על כן לחסותו של האימאם. מצב היהודים ירד מאז, הם הוכרחו לשלם מסים מיוחדים, נאסר עליהם לבנות בתים גבוהים מבתי המושלמים, ולרכב על אוכף, כי אם בתנאי שתהיינה שתי רגלי הרוכב תלויות לו מצד אחד. ילד או ילדה מישראל כשהם מתייתמים מהוריהם נמסרים לידי הממשלה לגדלם בדת האישלאם, המופתי חג' אמין אלחוסיני מארץ ישראל – זה שסדר את הפרעות ביהודים – נסע בשנת 1933 אל האימאם יחיא והשפיע עליו לאסור על יהודי תימן לעזוב את גבולות הארץ, ואפילו לצרכי מסחר. מטרת הגזרה היא לעכב את עליתם לארץ ישראל.

מספּר היהודים בתימן לא גדול הוא. בראשית המאה הי“ט היו כשלשים אלף, ומהם כעשרת אלפים בצנעא, שני אלפים במדבר בידא, אלף בעיר סאדא, אלף בדאמאר ומאתים בעדן. בכל מקומות מגוריהם הוקצה להם רובע מיוחד, כדי שלא יתערבו עם הערביים. השלטון הפנימי הוא בידי תלמידי החכמים הנקראים “מאריין”. הם רועי הקהלה ומפיהם הם חיים. חכמים אלו משתדלים גם להרביץ תורה – אף כי לא יעשו תורתם קרדום לחפור בה ומתפרנסים הם מיגיע כפיהם. ל”מארי" יש על פי הרוב בית כנסת שבו הוא מתפלל ויושב שם שעה אחת לפני התפלה ושעה לאחריה בבקר ובערב עם אלה שמזדמנים לתפלה. וזוהי “הישיבה” העושה הרבה להפיץ דעת התורה ביניהם.

ילדי תימן לומדים בחדרים. יעקב ספּיר היה הראשון שהודיע לנו על דרכי למודם:

“כולם יודעים קריאת התורה בתנועותיה ונגינותיה בדקדוק היטב, כי עוד המנהג הקדום שעל פי דין הנכון שכל מי שעולה לתורה קורא בעצמו הפרשה ולא החזן, ומי שאינו יודע לקרות בעצמו לא יקראוהו לספר תורה. על כן ילמדום מקטנותם ראשית כל ללמוד לדעת קריאת התורה על פּה ממש. וכן אצלם המנהג הקדום הטוב לתרגם כל פסוק בצבור, ונער קטן כבן תשע ועשר עומד אצל הבימה ומתרגם כל פסוק מפי הקורא בספר התורה. וכן בהפטרה ובנגון יפה אף נעים. ומדקדקים מאד בין בקריאתם בין בלמודם בשאר ספרים על כל תנועה וקוץ ובנעימות שהיה לנו מימי קדם.”32

ה“חדר” נקרא אצלם “כניס” ובו לומדים הילדים משעה שהם יודעים לדבר. בני ג' וד' ובני י“ג נמצאים יחד בכניס אחד. ה”כניס" נמצא אם בחדר בית הכנסת או במקום אחר. הילדים יושבים על גבי מחצלאות הפרושות על גבי הקרקע. ואם אין מחצלאות יביאו הילדים מביתם עור גדי או שה מיובש ויושבים עליהם, ובערב יקחום הביתה. ומשום חוסר ספרים הם יושבים בסדר שיהיו אחדים יכולים לקרוא מספר אחד, בשלשה צדדים של מרובע ובשתי שורות זו מול זו וביניהן אבנים ארוכות וחלקות שעליהן מניחים את הספרים. בצד הרביעי באמצע יושב המורה במושב קצת יותר גבוה.

“הדבר הראשון – יספּר לנו שמעון גרידי – שבו פותח התלמיד את יומו היא התפלה וזה סדרה: בבקר השכם מתפּללים בתפלה מ”אדון העולמים" שהיא תפלה מיוחדת מיסוד הרס“ג עד “ברוך שאמר”, כולם יחד. הילד שהגיע תורו להתפלל בקול קורא “ברוך שאמר” ואחר כך קורין כל הילדים יחד את הזמירות עד “ישתבח”. ויש מקומות שמתחילין מ”אלהי נשמה" עם סדר הברכות ואחר כך אלהינו וכו‘, וזה נקרא נוסח “שאמי” (ספרד). כל ילד אוחז בידו מקל דק שבו הוא מראה בסדור את המלה שהוא קורא. מפני חוסר ספרים מספיקים יש שקוראים גם ששה ילדים בספר אחד וכולם מראים במקלות הדקים שלהם על המלה הנקראת. ילדי תימן מתרגלים מילדותם לקרוא בסדור ישר והפוך, מלמעלה, מלמטה ומן הצדדים ומשיגים בזה חריצות ידועה. כל זה נעשה מחמת שרוב הספרים כתבי יד הם ומועטים ויקרים. הקטנים, שאינם יודעים עדיין להתפלל, יושבים יחד עם המתפללים, עונים אמן או חוזרים בחטיפה איזה מלים שתפסו מפי המתפללים.. “קריאת שמע” אומרים כל הילדים יחד. בשמונה עשרה עומדים, ואחד מתפּלל בקול רם ואחרים בלחש, אלא עונים אמן בקול. ב“תחנון” נופלים כולם על פניהם ויש מקומות שאומרים את ה“ודוי”. ב“אשמנו” מכים בידם על החזה. והם הנוהגים על פּי נוסח ספרד. ואחרי התפלה גומרים כולם בשיר “אדון עולם”. אחר כך הולכים הילדים לאכול ארוחת הבוקר בבית. אלה שלא התפללו היטב או שלא השביעו את רצון המורה נשארים בתור עונש בחדר’ והמורה שולח שליח אל הוריהם שיביאו להם ארוחתם".

“בשוב הילדים מתחילים ללמוד. תחלה קוראים כל התלמידים יחד. בדרך קריאה הנקראת הגא (כלומר נקודות וטעמים) ובנגון מיוחד. מתחילה קוראים כל אות ואות עם הנקודה שלה ואחר כך את כל המלה ואחר כך את הטעמים של המלה. למשל: אתה בחרתנו – אתה, א' בפתח, ת' בקמץ, וכו'. ככה קוראים במשך שעה אחת. על פּי רוב את הפרק הראשון מפרשת השבוע. אחר כך מבדילים את הקטנים לבד ואת הגדולים לבד, והגדולים עוברים ללמוד רציני. כותבים בדיו או בפיח על לוח מעצם אותיות אלפא ביתא ופסוקים באותיות גדולות שיסתכלו בהם אז יחזרו עליהם את שכבר למדום. הגדולים פותחים את הספרים במקום פרשת השבוע ולפני שנגשים ללמוד מתחילים ב”פתיחה" שיש לה כמה נוסחאות. בפלך צנעא ודמאר אומרים:

בשם ה' אל עולם נעשה ונצליח, והאל עלינו ברחמיו ירויח, וכשושן נפריח. וכבשם נריח. ונחיה ונזכה לביאת אדונינו ומחמד עינינו המלך המשיח. יפתח ה' לך את אוצרות הטוב, את השמים לתת מטר אצלך בעתו ולברך את כל מעשי ידיך, והלוית גויים רבים ואתה לא תלוה. הרחמן ברוך הוא יפתח לבנו בתלמוד תורתו ויתן בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו כרצוננו ולעבדו בלב שלם בנפש חפצה”. אחר כך אומרים נוסח תפלה שנהגו בה מלמדי תינוקות מימי קדם להתפלל בה עם הילדים קודם הלמוד, מסודרת על פי סדר אלף בית:

אל לבי פתח. בתורתך ה' תחכמני, גדל יה מעלתי למענך. דברי למודים תלמדני. השיבני אליך ואשובה. ואקראך ותענני. זכה ה' נשמתי. חכמה יקרה תחכמני. טוב יש תנחילני. ישרני ולמדני תורתך. כבוש פשעי. לבי מלא דעת. מכל מכשול נקני והצילני נא. סמוך מפלתי כי. עליך ה' נשענתי. פּנה אלי. צדיק דרכיך ישרני. קרבני ומעונש פּדני. רועה ישראל שמרני. שמור ה' נשמתי. תמיד יומם ולילה תצרני. ותענני… טוב ה' לקוו, טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. טוב להודות לה' לזמר לשמך עליון, החייני אלהי הנשמה. וזכני יוצר בכל חכמה. להגות בתורה התמימה, בזכות ישראל הסגולה והשלמה. ולכן יזכה אלהי אבי, לשמוע קולי וניבי. להגות בתורה אשר למדני רבי. על זאת אשבחך ואפארך וארוממך ואענה במענה רך: אללה חק ומוסא חק ותראתה חק אלעדל ללאה ולמוסא ולתוראתה. תבארך אללה אלמנזל לנא אלתוראה עלא גבל סיני על ידי מוסא רסולה. ברוך השם נותן התורה, ברוך אדני לעולם אמן ואמן. ימלוך ה' לעולם אמן ואמן. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

“את התפלות האלה יודעים הילדים במשך הזמן בעל פה”.

אחר כך מתחילים לקרוא את הפרשה בנגון מיוחד מונוטוני עם תרגום אונקלוס. קוראים שנים מקרא ואחד תרגום. במקומות אחדים מתרגמים הילדים גם בערבית על פי תרגום ר' סעדיה גאון, אבל גם זה אינו מוסיף להבנת הילדים, כי התרגום כתוב בערבית ספרותית והילדים מדברים בשפה הערבית התימנית. מכל מקום זה לא חשוב, כי העיקר הוא שהילד ידע לקרוא בקול ובנגון".

“באשר לספרים רב השמוש הוא ב”תיגאן“, כתבי יד שקוראים להם “פרשה” או בחומש (תאג) שנדפס בירושלים ובו תרגום ארמי ותרגום ערבי של רס”ג. מה ששייך להבנת המקרא אין המורה מוצא אפשרות לפרש את הדברים מכיון שיש לפניו תלמידים מגילים שונים ובעלי ידיעות שונות וכל כת קוראה במקום אחר. די לו בזה שהוא מאזין לקריאת כל ילד, ותופש את שגיאותיו. דבר זה קל בשבילו מאחר שהוא יושב באמצע ויודע בעל פּה כל מה שהילדים קוראים בקול גדול".

“בהגיע שעת האוכל מסיימים הילדים בתפלת “אל לבי פתח” שנזכרה לעיל ונשארים יושבים על מקומותיהם עד שהמארי מפטר אותם אחד אחד, לכל אחד קורא בשמו: קום סאלם, קום חיים וכו'. ואת העבריינים אינו מפטר והם נשארים עד הערב. הילדים ההולכים הביתה מראים זה לזה את סימני המכות ורק אם יש בבית אוכל מספּיק יכולים הם לשכוח את כאבם”.

“ארוחת הצהרים נמשכת כשעה וחצי. הילדים שבים וכל אחד מביא אתו ככר לחם שקוראים לו מצוה. את הטלית מקפּלים לארבעה קפולים ובין אחד הקפולים מכניסים את המצוה. משמגיעים לחדר מושיט הילד את המצוה למארי וזהו חלק משכרו. עתה מתחילים עוד הפעם את קריאתם, חלק בפרשת השבוע וחלק בנביאים או במשנה כולם יחד בערבוביה והמורה מנצח על כולם, פעם מעיר ופעם גוער”.

“אחר הצהרים נמשך הלמוד כמו בבקר עד שעת מנחה. הילדים הקטנים הולכים והגדולים נשארים להתפלל. אחר כך הולכים התלמידים ולפני עזבם את המורה הם אומרים: תשכב ולא תפחד יא מארי! המורה מברך אותם ואומר: תשכבו ולא תפחדו, והתלמידים עונים: ושכבת וערבה שנתך. המורה: תלינו בטוב! התלמידים: תקיץ בישועה ורחמים. המורה: ה' יפתח לבכם לתלמוד תורתו ויציל אתכם מכל צרה וצוקה ויתמלא עליכם רחמים, והתלמידים עונים על כל ברכה: וכן מר. זהו סדר הנוהג בשלשת ימי השבוע הראשונים”.

"יום הרביעי נחשב בצנעא ליום הנורא, מפני שאז חוזרים על כל מה שלמדו בשלשת הימים הראשונים והמורה מקפיד מאד ומצליף אל גב התלמיד בשוט על כל טעות קטנה. ויש אשר ימשוך באזניו משיכה הגונה, או יצבטו צביטה חריפה. בין התלמידים נפוץ הפּתגם: ‘היום יום אל נקמות’.

“יום החמשי הוא יום חדוה לילדים ואומרים “יום אלכמיס ילבסו אלקמץ”, זאת אומרת יום חמשי יתקשטו במלבוש יפה וירחצו פניהם, ידיהם ורגליהם ויכחלו עיניהם כחול שחור. בכמה מקומות חוזרים התלמידים ביום חמשי על פרשת השבוע בנגון יפה ומשמח, והמורה שם לב ביחוד לאלה הילדים הצריכים לתרגם את התורה בבית הכנסת, שהם ידעו לקרוא היטב את התרגום הארמי, וכן לאלה שיעמדו בספר תורה לקרוא את הששי. להם נחשב היום החמשי ליום הדין הנורא וביניהם נפוץ הפּתגם “יום אלכמיס כלאס אלקמץ” – ביום החמשי הסרת הכתונת, זאת אומרת שצריכים להיות מוכנים לספוג מכות. יום החמשי אחר הצהרים נקבע על ידי המורים ללמוד הכתב, כתיבת אשורי ורש”י. למוד זה נחשב לדבר טפל, ולכן מקדישים לו הזמן הקצר הזה. אמנם שנותנים להם לכתוב איזה שעה ביום אחר הצהרים כשהם כבר עיפים מקריאה. המורה נותן לכל תלמיד פתקא עם אות אחת או אותיות אחדות והוא צריך לכתוב כמוהן. המורה מלמדו כיצד להחזיק בקולמוס ואיך לתקנו לכתיבה, כי אין דרכם לכתוב בעפרונות, כי אם בדיו וקולמוס של קנים.

“ביום הששי אין לומדים כבשאר הימים אלא באים להתפלל שחרית. אחר כך קורא אתם המורה את תפלות השבת המיוחדות: אתה קדשת, ישמח משה וכו'. ואחר כך שונה מי שהתור שלו לתרגם בצבור ביום שבת קדש או לקרוא את הששי כדי שיהא שגור בפיו. בקצת חדרים או בכפרים מגלח להם המורה את שערות ראשיהם ומשלחם הביתה. ויש מקומות שבאים הילדים אחר הצהרים ולומדים פרקים אחדים ממשנת שבת וגומרים את שיר השירים.”

זו היא תכנית הלמודים של שבוע אחד, וכך חוזר חלילה.

“ועל פי סדר זה לומר הילד בחדר עד היותו בן תשע או עשר. מובן מאליו שיש הורים שאינם מסתפקים בהוראת המורה והם בעצמם מלמדים את בניהם הלכות “שחיטה” ודינים, ואם אינם יודעים אזי שוכרים לבנם “מארי” אחר הבקיא באלה”.

“לילדי החדרים האלה אין שעשועים ואין טיולים, אין חופש ואין צלצולים, אבל יש להם לפעמים שעות של חופש ושמחה והן כשמזמינים אותם ל”בית היולדת" או ל“בעלי נדרים” שונים. הזמנת ילדי ה“מעלאמה” לבית היולדת נקראת בשם “הדאר” ואת החגיגה הזאת מוציאים לפועל בצורה זו: שוחטים עז או גדי ביום השלישי ללידה ועושים דייסא מחיטה גרוסה. הילדים באים עם מורם בשעות הצהרים. נכנסים הילדים, רוחצים ואוכלים ואחר כך מברכים “על המחיה” כולם יחד. אחר כך אומרים כמה פסוקים, כגון “בן חכם ישמח אב”. בגמרם נותנים להם שמן למשוח פאותיהם ושבים ל“חדר”.

“המורה מתנהג באימה ומורא עם התלמידים. הוא יושב בראש והתלמידים לפניו ומשני צדדיו. בידו שוט משוח בשמן כדי שלא ייבש והוא בעל שלש רצועות דקות או אחת עבה קצת ורואה מי מן הילדים שאינו שם לב – מכהו ברצועה. ההורים שאינם מתעניינים כלל בטיב ההוראה על פי רוב מרוצים מזה שהמורה מכה את ילדיהם, אך אם לא באכזריות. ועל כן אם הילד המוכה הולך ומתאונן לפני אמו היא אומרת לו “מא יטלע אלקורץ אלא בחמא”, כלומר “לא יאפה הככר אלא בחום”. ולמורה בפני הילד היא אומרת “לא תכלי לה אלא אלסין ולעין” – אל תשאיר לו מלבד שן ועין. ומפני שהמכות והעונש תופסים מקום חשוב, לכן יש למורה גם מקל לח שאם במקרה יתפוס הילד בשוט יבוא המקל לעזרה. ומלבד זה גם חבל לקשור את השובבים ופילפל כדי לצער בו את פי הילד המבטא דברים לא נאים”.

“תפקידו של המורה ללמד את הקריאה בלבד. את הבאור הוא מניח לילדים להבין מעצמם לכשיגדלו. רק להיותר גדולים מפרש המורה לפעמים פסוק זה או אחר, אך הוא אינו עושה זאת בחפץ לב, מפני שלפעמים קשה לו הדבר בעצמו”.

“המורה בכפרים מקבל סכום פעוט לחודש וגם אוכל כל יום אצל אחד ההורים לפי הסדר. (בצנעא נותן כל ילד ככר לחם בכל יום). ביום הששי או בסוף החדש משלמים השכר כל אחד לפי ערכו ונדבת לבו. וכשהילד קם לברך הששי בשבת או לתרגם הפרשה שולחים הוריו למורה מנה יפה ביום שבת, או מזמינים אותו לסעוד אצלם דרך כבוד”.

“שכר למוד ואוכל נותנים אפילו העניים ביותר. חוץ מזה יש למורה על פי רוב איזו מלאכה שהוא עוסק בה בשעות הפנויות או גם בעת הלמוד: מהדק כלי חרס שבורים, עושה ציציות, תופר, טוה, כותב סת”ם קמעות ולחשים. העבודות האלה מכניסות לו השלמה לפרנסתו".

“העמדה הצבורית של ה”מארי" אינה גבוהה ולא נמוכה ביותר. הצבור התמים מכבדו כיכלתו, ואולם התלמידים אינם רוחשים למורה כבוד רב ובפרט אם איש אלם ואכזרי הוא. יש גם שהם שונאים אותו וחושבים איך להתנקם בו. הם שמים מחטים וקוצים במקום שהוא יושב וחלק מהילדים נוטרים לו איבה גם אחרי גדלם, ויש כמובן שמחזיקים לו טובה".

“אין נער בתימן שלא יחונך על ברכי התורה והמסורה אם מעט ואם הרבה. על כן הנער הוא נצר נאמן לעמו ותורתו”.

“בית הכנסת הוא בית החנוך הלאומי בתימן אשר לא ימוט. הוא מקבל בזרועות פתוחות את האבות היגעים עם הבנים המסכנים ומפיח בלבם זיקי נחמה ותקוה גדולה”33.

בדור האחרון החלה עלית התימנים לארץ ישראל, ולאט לאט מספרם בגולת תימן הולך ופוחת. ראשית עלית התימנים לארץ ישראל היתה בשנת תרמ“ב, אולם העליה ההמונית החלה בשנת תרס”ט, לאחר תקופת רעב ומצוק בתימן. מארץ ישראל יצא לתימן שליח הציונים ש. יבנאלי כדי להשיג שם פועלים. כי התימנים מתאימים מאד לארץ ומסתגלים עד מהרה לאקלימה. יבנאלי יצא בשנת תר"ע ועבר על פני חלק גדול מארץ התימן ושיירות באו בעקבותיו. מאז גדלו מצוקותיהם ועל אף גזרת אסור היציאה הם מסכנים נפשם ובורחים מארץ המאפליה לארץ תקותם. בינתים ירד החנוך שם פלאים. חסרים מורים.

רק בצנעה בירת תימן נוסד בית ספר בשנת תש"ג על ידי כמה צעירים שואפי השכלה וצמאים לתורה ומדע. בראש העושים והמעשים עמד אז החכם הצעיר יוסף בן דוד קאפח, וזה אשר יספּר נוסע אחד עליהם:

“כלאביו זקנו הרב יחיא קאפח כן יש ליוסף דנן, על אף גילו הצעיר, זכויות רבות בקידום החנוך התורני והתפּשטות ההשכלה והמחקר בארץ תימן. מאביו זקנו ירש יוסף זה את הלהט והתשוקה לחידושים ואף הוא כאביו זקנו היתה סיסמתו: ‘למד היטב, חקור והשכלת’. בסיסמה זו נפתח ביה”ס המתוקן הראשון בתימן לפני כשלשים וחמש שנים ע“י הרב המנוח יחיא קאפח (ואשר נסגר אח”כ בפקודת השלטונות לרגל הצעקה והמלשינות אשר הקימו אז חשוכי הדור בדומה להתנגדות שהיתה באירופּה לתנועת ההשכלה והמשכילים. (כל עלילות הענין הזה הלא הן כתובות בספר ‘מלחמות ה’ אשר לרב יחיא קאפח, הנ"ל) ובסיסמא זו חזר ונפתח בי“ס זה שנית ע”י יוסף קאפח נכדו של הרב הנזכר.

“אם נשוה את שיטת הלימוד הנהוגה בתימן זה אלפים בשנים לא אחטא לאמת אם אומר שיש בשיטה הנהוגה כיום בביה”ס העברי בצנעה משום קפיצה נחשונית בצורת ההוראה. מלבד מיון הגילים והתאמת התפיסה החלו ללמד עתה את התלמידים חוץ משינון פּרשיות השבוע גם נביאים וכתובים, משנה, פּוסקים, חשבון, עברית, ערבית, גיאוגרפיה, ואף אלפא ביתא לטינית. ורבה הברכה אשר המורים רואים בעמלם והתלמידים בשקידתם. ואולם. דא עקא קצר המצע מהשתרע. מול הצרכים הגדולים אשר לבי“ס זה עומדים מורי ביה”ס (המורים הצעירים יוסף בן הרב שלום קרח ויוסף שמן) חסרי אונים ואין לאל ידם להושיע. חוץ מזה שמשכורתם דלה ואין בה כדי לפרנסם, – חסרים הם את הספרים הדרושים למקצועם; בעיקר בלמודים ובמקצועות החדשים כגון עברית, חשבון, גיאוגרפיה והיסטוריה ישראלית וכללית. בספר לימוד אחד של עברית או חשבון משתמשים כיום לא פחות מחמשים תלמיד.

“סחו לי המורים, כי ברצונם ללמוד וללמד היסטוריה ישראלית וכללית, ומהיותם נעדרי כל ידיעה בנידון זה הציגו לפני שתי ברירות, או שאלמד אותם פּרק בהיסטוריה או לתת לתלמידים שעור אחד בכל שבוע במקצוע זה. לדאבוני הגדול לא יכולתי לעשות דבר. חפּשתי בכל צנעה לראות אם ישנו ספר היסטוריה אחד וכל עמלי היה לשוא. ואין לתאר את הבורות הקיימת בתימן בנידון זה. מקורותיהם היחידים אשר לדברי ימי ישראל הנם התנ”ך, המשנה והתלמודים וספר יוסיפון. כן דלה ועלובה היא ידיעתם של המורים בשפה ובדקדוק העברי החדשים. ואינני סבור שיכולה להיות לתועלת ממשית מתלמודם אם לא יסופּקו להם לתלמידים ולמורים הספרים הדרושים לכך."

בעדן, העומדת על שפת ים סוף ותחת שלטון אנגליה, באים פּליטי תימן, עניים וחסרי כל, ומחכים לרשות הכניסה לארץ ישראל. ומחמת קשי הכניסה יש שהם מסתדרים שם בדרך ארעית ומוצאים פּרנסתם. שם הקימו שני בתי ספר. אחד מהם לבנות, הוקם על ידי הגברת מרים בת יהודה, לבדה, בלי כל עזרה. היא מסורה ללשון העברית ואת הרגש הזה מסרה לחניכותיה. מחוסר מקום לומדות התלמידות משמרות משמרות, כל כיתה חמש-שש שעות לשבוע, והמשמרות מתחלפות כשלש-ארבע פּעמים ביום. המנהלת יסדה גם מועדון לבנות, והן נאספות ערב ערב לבלות את זמנן במשחקים ובשיחה עברית. משום שמורגש חוסר במורות משתדלת המנהלת לחנך את הנערות המוכשרות ביותר להורות בבית הספר.

בראש בית הספר לנערים עומד יוסף בן דוד. שם לומדים כחמשים ילדים. גם במוסד זה משתדלים לשים את הלשון העברית החיה בפי הילדים.34

מצרים

קהלת ישראל במצרים היתה בימי כבושה על ידי התורכים (1517) קטנה מאד, ורובה של יהודים ברברים ומוגרבים. אך מראשית המאה הי"ט גדל מספרם, כי נוספו עליהם יהודים ספרדים מטורקיה האירופית. מיום שבאה מצרים אל תחת חסות אנגליה הוטב מצב הארץ בכלל ועל ידי כך עלה גם מצב היהודים וגדל רכושם ונשתפר מצבם. בשנת 1898 היה מספר כל התושבים 9,734,405, ומהם 25,200 יהודים. בקהיר גרו 11,489 נפש מישראל ובאלכסנדריה 9946. בשנת 1907 היה מספר התושבים כשנים עשר מיליון נפש וביניהם 38,000 יהודים. לפני מלחמת העולם השניה הגיע מספר היהודים ל-72,550 נפש, בהן 38,100 בקהיר (1933) ובעיר החוף אלכסנדריה 27,200 נפש.

יהודי מצרים מהווים שתי שכבות קיצוניות, שכבה קטנה של יהודים עשירים, ומהם גבירים אדירים בעלי השפעה גדולה התופסים מקום גדול בחיי החברה ושכבה גדולה של עניים. מספר האמידים הוא מועט. מספרם המכריע של היהודים הספרדים טובע על הקהלה את חותמה המיוחד, חותם האדישות לחנוך יהודי בעל תוכן משפיע.

גלגולי החנוך היהודי באלכסנדריה תוארו לפרטיהם בעתוני ישראל יותר מן החנוך בקהיר. על כן נפתח בציור החנוך שם.

באלכסנדריה היו מוסדות צבוריים קטנים ו“חדרים” פרטיים (כותאבים) שמחזיקיהם היו “חכמים”' מן הטפוס השכיח, חסרי הכשרה וחסרי ידיעות. כל הוראתם עמדה על רנוני תפלות ופרשיות השבוע, מבלי באר את המלים, ולמוד זה נמשך שנים. ילדי העניים שלא השיגה יד הוריהם לשלם שכר למוד הסתובבו ברחובות וגדלו ללא תורה ודרך ארץ. האמידים שלחו את בניהם אל בתי הספר הנוצריים הפרטיים. אלה לא היו בתי ספר שמחזיקיהם נוצרים, אלא מוסדות דתיים ברוחם ובלמודיהם, מיסודם של “אחים” ו“אחיות”. ילדי ישראל תלמידיהם הוכרחו לבקר גם בשבתות ובמועדים, להשתתף בתפלותיהם ולהקשיב לדרשות הכמרים, שבהן נאצו את דת ישראל. נקל לשער “יהדותם” של חניכי המוסדות האלה. ובבתי הספר האלה שלמו ההורים שכר למוד גבוה.

בית ספר מודרני ראשון נוסד באלכסנדריה בשנת 1848 על ידי שליחי יהודי צרפת ואנגליה, אדולף כרמיה, משה מונטיפיורי ושלמה מונק, שבאו שמה בענין עלילת דמשק והשפיעו על מושל מצרים מוחמד עלי לשחרר את יהודי דמשק שנאסרו. בראות השליחים את מצב החנוך השפיעו על ראשי הקהלה ליסד בית ספר.

בשנת 1860 נפתח על ידי ועד יהודי “בית ספר לבנות” יהודי. שני אחים, בכור ויצחק אגיון, הקדישו בתים אחדים לטובת מוסדות החנוך של הקהלה, ואז קבלה הקהלה את כלכלת בית הספר על עצמה. חמש שנים אחר כך, בשנת 1865, פתחה הקהלה תלמוד תורה, וקבלו שמה רק ילדים מבני גיל גבוה, בני עשר ואחת עשרה לאחר שבקרו בכותאבים. לא עברו ימים מרובים והקהלה נוכחה שסדר זה אינו טוב, מכיון שהילדים באים אל תלמוד התורה בלי כל ידיעה בלמודי חול ומבלי ראשית דעת בלשון אירופית הדרושה מאד לשם המסחר והמלאכה במצרים. החניכים שבאו אל הת"ת דברו בלשונות שונות, לפי מוצא הוריהם, וקשתה העבודה על המורים. ועוד טרם הספיק הילד ללמוד יסודות הלשון הצרפתית או האיטאלקית – המתהלכות במצרים – וקצת חשבון הוצאו מבית הספר, כדי שיעזרו להוריהם במלאכתם. על כן החליטה הקהלה לפתוח גן ילדים ובית ספר מכין35 לקבל שמה בני שש ולתת להם חנוך שלם, עברי וכללי. זמן הלמודים בגן ובבית הספר המכין נקבע לארבע שנים, ולאחר הסיום נכנסו החניכים לתלמוד התורה, והנערות לבית ספר מיוחד שנוסד בשנת 1892 בשם “שדי יעזור”. בשנת 1904 הגיע מספר הילדים ל-320 ובבתי הספר – 490, מחולקים לשמונה מחלקות. בשביל הנערות פתחו גם בית ספר ללמוד תפירה ורקמה ולנערים בית ספר למלאכה. בנין בתי הספר נהדר הוא, ויש בו שני אולמים גדולים, האחד משמש למכון התפירה והרקמה והשני לחדר אוכל, ויש בו מקום לאלף וארבע מאות ילדים. שני האולמים תופסים את כל הדיוטה התחתונה, בדיוטה השניה נמצא בית הספר לבנות, ובשלישית – בית הספר לנערים. משני צדי הבית יש שתי חצרות מוקפות עצים גבוהים, חצר אחת משמשת לשעשועי הילדים והשניה לילדות. הוצאות הקהלה על בתי הספר עלו בשנת 1908 – 335,866 גרוש מצרי ובשנת 1925 – 783,103. משנת 1923 ואילך החלו העיריה והממשלה לתמוך בבתי הספר של הקהלה בסכומים שנתיים, העיריה בשבע מאות לירות מצריות והממשלה בחמש מאות.

נוסף לאלה נמצאים באלכסנדריה גם בתי ספר יהודים פרטיים הנתמכים על ידי חברת “עמלי תורה” וגם ישיבה אחת בשם “צפנת פענח”.

הברון מנשה, אחד מאדירי ההון באלכסנדריה, ייסד אף הוא בית ספר שנפתח בשנת 1885 והשקיע בו קרן קיימת של שמונה עשר אלף לירות. בשנת 1911 בנה נכד המייסד בית ספר מודרני ומשוכלל. בתחלתו היה בית ספר למתחילים ואחר כך התפתח והיה לבית ספר תיכוני. בכתות העליונות מכשירים את התלמידים לקבל תעודות בקונסוליה הצרפתית. המסיימים נכנסים אל הליציאום הצרפתי ומקבלים תעודת בגרות או תעודת גמר במדעי המסחר במשך שנה אחת.

על פי בקשת כמה הורים, שלא יכלו לשלוח את בניהם אל בתי הספר הפרטיים, כי לא השיגה ידם לשלם את שכר הלמוד הגבוה, ולמודי החול בבית הספר של הקהלה לא הניחו דעתם, כי לא הספיקו להם, פתחה חברת “כל ישראל חברים” בית ספר משלה בשנת 1897, ונכשל. נכנסו שמה בני עניים, על כן לא רצו האמידים והעשירים לשלוח בניהם שמה.

על רוח ההורים ויחוסם אל חנוך יעידו הדברים של אחד המורים באלכסנדריה:

“רק העניים שאין ידם משגת לשלם שכר למוד גבוה בבתי הספר של הנכרים ישלחו את בניהם אל בתי חנוך הקהלה. וגם אלה להזדמנות הראשונה, כשירחיב ה' את גבולם, להוציא את ילדיהם משם אפילו באמצע שנת הלמודים, כדי להכניסם לאחד מבתי הספר הנכרים. כי לפי דעתם רק אצלם יוכלו בניהם להתחנך ולהשתלם על פי רוח ההשכלה האמתית”.

“בין המשפחות האמידות שוררת כאן אמונה, כי בניהם יטו מן הדרך הנכונה אם ישבו על ספסל אחד עם ילדי העניים. ולכן מסרבים ההורים האמידים לשלוח את ילדיהם אל בתי הספר של הקהלה”.

“ובנוגע ללמודי העברית? האמידים מהכתות הבינוניות מסתפקים, כדי לצאת ידי חובת היהדות, לשכר לבניהם “חכם” לשתי שעות לשבוע, וה”חכם" מלמדם “תורה”, זאת אומרת מאלף בית עד ל“מודה אני” ו“שמע,” וכמובן נכללות בזה הברכות של ציצית, תפלין וקריאת התורה, כדי שיהיו מוכנים לחוג את חגיגת “בר מצוה” ובזה הם עושים, לפי דעתם, את חובתם כיהודים".

“ואילו העשירים, מבני השדרות הגבוהות, בשבילם, ברוך ה', אין צורך בקטנות כאלה, הם יוכלו להקרא בשם יהודים גם מבלי דעת לא את עיקרי הדת היהודית, לא את דברי ימי עמם, ואפילו מבלי להכיר את צורת ה”אלף בית" העברית. ובשעת הדחק יוכלו לקרוא את ברכות התורה והקדיש באותיות לטיניות, וגבאי בית הכנסת של הקהלה דאגו בשבילם גם בזה, להמציא להם טבלאות כאלה על הבימה"36.

עם סגירת בית הספר של האליאנס נפתח במקומו בית ספר על שם הרב די לה פרגולה. יסוד בית ספר ישראלי באלכסנדריה בא מפני מאורע מרעיש. במשך שנים בקרו ילדי האמידים והעשירים בתי ספר נוצרים וההורים “שבעו רצון” מן הלמודים שבהם. העיקר שבניהם לומדים לשונות חיות. ברוח החנוך אין ההורים משגיחים, ורק כשיבוא מקרה פומבי של הדחה דתית או שנאת ישראל, אז יתעורר הקהל משנתו ויבקש עצה.

התעוררות כזאת באה בשכונת אלכסנדריה הנקראת “מוחרם ביי,” שכונה, שרוב תושביה יהודים. בית ספר יהודי לא התקיים שם. פתחו ה“אחים” וה“אחיות” בית ספר בתשלום שכר למוד גבוה, ומיד באו ילדי ישראל ומלאוהו. אז החליטו האחיות לבנות על יד בית הספר בית תפלה, למען יהיה לתלמידים מקום להתפּלל בו, ומסרו ליד התלמידות הישראליות פּנקס לקבץ תרומות לבנין בית היראה, והבנות באו אל הוריהן ודרשו מהם להשתתף בממונם בדבר של קדושה. אז נפקחו עיני ההורים לראות את אשר עוללו לבניהם. בשעת התעוררות הלבבות יסדו בית ספר יהודי בשם “שבת אחים” והתקיים שלש שנים, – ונסגר…

מאורע שני הביא לידי יסוד ליצאום על ידי חברת “התאחדות יהודים לשם חנוך”37 וזה הגורם:

בשנת 1925 דבר מורה בית הספר סט. קתרין לפני התלמידים – נוצרים ויהודים – על היהודים המשתמשים בדם נוצרים לחג הפסח. היהודים מחו, אבל הנהלת בית הספר לא שמה לב למחאות ולא פטרה את המורה, אז באו היהודים ופתחו ליציאום משלהם. תכניתו – כתכנית הליציאום הצרפתי, בהוספת למודי היהדות. בשנת 1930 הגיע מספר התלמידים לארבע מאות וחמשים, וביניהם גם בני דתות אחרות, 53 מושלימים, 5 יונים, 4 קופטים ושלשה קאתולים.

אבל לאחר כל אלה עדיין רוב צעירי ישראל מבקרים בתי ספר תיכוניים זרים. רגש הנחיתות לוחש להם כי הלמוד בבית ספר של זרים עולה על הלמוד בבית ספר יהודי.

בשנת 1940 נוסדה באלכסנדריה מדרשה בשם “התחיה” – בית ספר לאומי המכיל שלשה מדורות: א) מכינה ובית ספר עממי, ב) בית ספר תיכוני עד כתה ג', ג) שלש כתות גבוהות המכשירות לבחינות גמר. המייסדים הם יהודים לאומיים שקבעו להם למטרה “להקנות לתלמידים ידיעה מספקת בלשון העברית עד כדי הבנת ספר עברי והתפלות, ידיעה בתנ”ך שתאפשר לו קריאה והבנה עצמית בפרקים הקלים שבנביאים, ידיעה בינונית בתולדות עם ישראל שבכל התקופות והזמנים עד ימינו, יחד עם זה יסודי הדת, גם ידיעת תולדות ספרותנו החדשה, ולעורר כמיהה ושאיפה לקחת חלק פעיל בבנין ארץ ישראל ותחית האומה". למרות כל השאיפות הנעלות האלה אולצו המייסדים לקבוע ללמודים העברים לא יותר מארבע שעות לשבוע בכתה. “צריך היה להשפּיע על ההורים שלא יתנגדו לכך. “שילעיטו” את בניהם עברית, כביכול”38.

בשנת תרצ“ט יסד הרב הראשי ד”ר משה ווינטורה “מוסד הרמב”ם", והוא לשם מסיימי בתי הספר של הקהלה, שלא ישכחו תורתם. הרב מלמד בשעורים והנערים רוכשים להם ידיעות הגונות. שם נשמעות גם הרצאות בענינים ישראליים וקיימת שם מקהלה לשירה עברית. ההרצאות הן בצרפתית ופעם בחדש נערכות שיחות בעברית.

* *

על המצב בקהיר יש לנו ידיעות מכרמיה משנת 1840. “כשהייתי בקהיר – הוא מספר – חקרתי לדעת איך מחנכים היהודים את בניהם. את הילדים למדו לקרוא ולנגן (על פי הטעמים) והבנות לא קבלו שום חנוך. מספר ידוע של תלמידות מבנות המשפחות העשירות שבעיר היו נמסרות לידי אשה אחת או יותר להשגיח עליהן, מבלי ללמד אותן מאומה. התלמידות הללו היו מבלות את מרבית ימיהן באולם גדול, כשהן רובצות על כרים גדולים שטוחים על מרבדים ושטיחים רחבים או מתמודדות על הארץ כשהיו עייפות מאפס עבודה ובטלה”39. כרמיה יסד בית ספר ולא האריך ימים. היו תלמודי תורה לעדה, אבל עשירי ההורים לא רצו שילמדו בניהם יחד עם ילדי אביונים ולכן שלחו את בניהם אל בתי הספר הנוצריים. בשנת 1895 פנו כמה הורים אל חברת “כל ישראל חברים” ובקשו ממנה לפתוח שם בית ספר. החברה נענתה להם ובשנת 1896 נפתחה האסכולה. בסוף שנת 1897 היו בה 360 תלמידים. כעבור שנה יסדה החברה בית ספר מיוחד לנערות.

בשנת 1898 בא שליח “אגודת אחים” (סניף חברת “כל ישראל חברים”) לבקר בבתי הספר ונביא בזה קטעים מן הדין והחשבון. כמובן שמשפּטו מיוסד על השקפתו:

“בית הספר נמצא ברחוב ‘גמאע אל בנאת’ ובו 270 ילדים ו-110 ילדות.. היהודים העשירים או שהם תומכים בבית הספר בסכומים מועטים או שאינם תומכים בו כלל.. רוב התלמידים ספרדים הם, אך יש שם גם הרבה אשכנזים, גם חמשה עשר ילדים מכת הקראים. התלמידים הם ברובם בני בעלי מלאכה, בני סוחרים קטנים ופקידי מסחר. מלמדים את התלמידים ארבע שפות: עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית. נקסמתי ממש למראה המהירות והדיוק שבהם מתרגמים התלמידים מצרפתית לאנגלית ולהפך. שמעתי את התלמידים האלה מתרגמים מעברית לצרפתית ולאנגלית. בדקתי את מחברותיהם וראיתי שהם לומדים הנהלת ספרי מסחר, גיאומטריה, שרטוט ומדעים”.

“ישנם שם מעצורים שבגללם אין החלק הגדול של התלמידים היהודים בקהיר יכולים ללמוד בבתי הספר של האליאנס. הראשון – האמונה השוררת בין ההורים העשירים כי בניהם יטו מהדרך הנכונה אם ישבו על ספסל אחד עם ילדי העניים. מאות ילדים וילדות מבני האמידים המאמינים במשפטים קדומים כאלה מבקרים את בתי הספר הדתיים של הנכרים שאותם הם מעשירים ובהם הם מאבדים את יהדותם. המכשול השני בקהיר – במצבה הטופּוגראפי של העיר ובפזור היהודים בכל פנותיה, בפרברים היותר רחוקים שבה”40.

בתי הספר של “האחים הקאתוליים” היו בקהיר בשנת 1912 כשבעה, שבהם מתקינים את החניכים לעבוד בבנקים ובבתי מסחר. הידיעות הדרושות למשרות כאלו הן הלשון הצרפתית ומעט חשבון. נער בן חמש- שש עשרה שגמר חוק למודיו בבית ספר כזה מבקש לו משרה ומתחיל חי חיי בוגרים, בבקור בבתי קפה. יש בקהיר גם בתי ספר גבוהים לרפואה ולהנדסה ואין בהם הגבלות ליהודים, אבל כמעט שאין בהם יהודים.

בשנת 1902 יסדה ה“אליאנס” בית ספר לנערים ולנערות בפרבר עבאסיה וכעבור עשר שנים קבלתו הקהלה על חשבונה. בבית הספר מבקרים ילדי עניים, אף על פי שהם משלמים שכר למוד, אבל נמוך הוא. החנוך שם הוא כרגיל בכל בתי הספר של כי"ח, בלי השפעה יהודית לאומית.

בין בתי הספר היהודים בקהיר ידועים: בית ספר גדול אחד לבנים של “משה די קאטאבי פאשא” ואחד לבנות בשם “בית ספר מארי סוארס”, שני בתי ספר בשם Ecoles de bienfaisance אחד לבנים ואחד לבנות, ובית ספר למלאכה לבנות. מספר התלמידים בכל בתי הספר האלה עולה ל-2500, ומספר המורים בכל הלשונות והמקצועות 120. כל בתי הספר האלה נמצאים בבנינים נהדרים שהקימה הקהלה מתרומות נדיבים גדולים. את בתי הספר האלה מבקרים בני ה“חרה” (הגיטו היהודי) והעניים שאין ידם משגת לשלוח את בניהם ל“האחים הקאתוליים”. בשנת 1929 הועמדו בתי הספר תחת פּקוח הממשלה. נשיא הקהלה, משה די קאטאבי פאשא, שהיה גדל השפעה, הוא הוא שנתן את הכסף לבנין, ונדיב שני פליכס סוארס, תרם את דמי בנין בית הספר לבנות.

מתחלת הווסד בתי הספר היהודים בשנת 1840 עד היום חלו בתכנית הלמודים הרבה שנויים לפי תנאי הזמן הפוליטיים והשפעות ממשלות חוץ על שלטון מצרים. בתחלת יסודם למדו בהם עברית, ערבית ואיטאלקית. אחר כך הוסיפו על שלש הלשונות את הלשון הצרפתית שהיתה לשפת הלמודים, השפה העיקרית. אחרי כן הוסיפו עליהן עוד אחת, את האנגלית. עם התגברות הרוח הערבית השוביניסטית נעשתה הערבית ללשון העיקרית. כל השנויים הרבים הללו באו על חשבון הלשון העברית. למוד לשוננו הלך הלוך והצטמצם. ארבע שעות לשבוע לכתה בת 60–70 תלמיד.

בהליופוליס, עיר גנים מפוארת, מהלך חצי שעה בקרון החשמלי ממרכז קהיר, נמצא בית ספר על שם אברהם בטיש, נדבן אשר תרם מכספו להקמתו. הבנין נאה ומרווח. בראש בית הספר עומד ועד צבורי, בית אולפן זה – אין מרגישים בו את רוח הפילנטרופיה ותלמידיו הם מבני האמידים. על מדרגת הידיעות יעיד מורה עברי אחד מארץ ישראל שבקר בו בשעת מלחמת העולם השניה:

“בעברך על סף המוסד נקלטים צלילי הצרפתית באזניך, ואין פלא בדבר, הצרפתית היא שפת הוראת רוב המקצועות, ומלבד זאת היא גם שפת הבית והרחוב היהודי… בכתה ז' ניתן שעור בעברית ודת על ידי מורה כבן ארבעים ויותר, יהודי ספרדי, בעל ידיעות רחבות ביהדות, המדבר עברית בהקפּדה יתירה, ואי לזאת מוזרה במקצת לאזנו של ארצישראלי… ואין פּלא שהעברית אינה שוטפת בפיו, כי היא שפת דבורו בכתה בלבד ואף כאן הנהו נאלץ להסתייע בתרגום צרפתי… המורה בחן את תלמידיו בתפלות בעל פה, בדקדוק, בכתיב, ובתרגום מצרפתית לעברית בכתב ובעל פּה. המורה השמיע משפּטים בצרפתית והתלמידים תרגמו לעברית. תוצאות הלמוד מפליאות הן בהתחשב עם מספּר השעות המצומצם העומד לרשותו של המורה, שעתים לשבוע, הכוללות תפלה, דת, תנ”ך ולשון… ברגעים האחרונים של השעור נסיתי לשוחח עם הילדים. דברתי עברית ונזקקתי קצת לתרגום צרפתי. מתוך השיחה התברר לי שרוב הילדים חברים הם להסתדרויות נוער ציוניות המטפּחות בהם רגש לאומי ויחס חבה לעם ולארץ. בשעה השניה בקרתי בכתה ג', בשעורה של מורה ארצישראלית. בשעור זה היתה רוח אחרת… ולמרות שהעברית אינה שגורה כל צרכה בפי הילדים הרגשתי את רוח ארץ ישראל בכל, בשיטת הקנית הקריאה והכתיבה, בנושא השעור ובמגע שבין המורה לילדים. וגם פה הישגים מרובים. הילדים קוראים קריאה רהוטה ושומעים וגם עונים עברית"41.

בשאר הערים שבהן קיימות עדות יהודיות מעוטות אוכלוסים כגון טנטה, מנצורה, דמהועד, פורט סעיד, כפר אל זייאת, מחלה, מית ג’אמר, זיפתא, בנהא, איסמעאילה, סואיז – אין זכר לתרבות ישראל ולחנוך יהודי.

כדי למלא את חסרון חנוכם הדתי של התלמידים היהודים בבתי הספר של הקונגרגניסטים הנהיגה הרבנות הראשית בקהיר ובאלכסנדריה חגיגות שנתיות של קונפירמאציה דתית, לבני “בר מצוה” ו“לבנות מצוה”42. החגיגות נערכות על פי הרוב בחג הפורים, ברוב פאר והדר. כל אלה שהגיעו לגיל י"ג שנים מתאספים בבתי הכנסת הראשי לבושים בגדי חג וראשי הרבנים נואמים לפניהם. המועמדים להשתתף בחגיגה מתכוננים אליה במשך חדשים אחדים.

* *

הנגע ביהדות מצרים הוא החנוך בבתי הספר של המיסיון והנוצרים. מי שהתבונן אל חיי אחינו שם הוציא משפטו זה:

“אחינו מקבלים לרוב חנוכם או אצל המסיתים והאחיות הנוצריות שהם צרפתים ביחוד, או בבתי ספר צרפתים חולוניים בנדון הדת, אבל לאומיים בנדון הרוח שבהם, ורק חלק קטן מהם מקבל חנוכו בבתי הספר שנבנו בכסף יהודי וגם שם עברי נקרא עליהם, אבל הרוח בהם הוא כולו צרפתי… החנוך אצל המסיתים והאחיות הנוצריות ממית את הרגש הלאומי משרשו וגם מכרית את נפשות החניכים מעמנו.. אבל גם המקבלים חנוכם בבתי הספר הצרפתיים החולוניים – המעטים מאד בארץ – גם אלו נפשות כרותות הן… ללכת פאריזה – זה החלום שכל ילד יהודי במצרים חולם בכל משך ימי שבתו בבתי הספר הנכרי.. רוח אחת חודרת את כל בתי הספר האלה: לחבב את צרפת, את עמה, את שפתה, את מנהגיה, את חגיה ומועדיה… הצעירים שגמרו את בתי הספר ההם חושבים ומדברים צרפתית.. והמעטים המקבלים את חנוכם בבתי ספר עברים, אבל ברוח צרפתי. לא טובים מאחיהם שחונכו בבתי ספר צרפתיים.. בתי הספר ההם או שהם ממוסדות אחינו הצרפתיים המתבוללים, או שהם ממוסדות יהודי מצרים, שהם בעצמם כבר חונכו בבתי ספר נכריים. הצד השוה שבהם – שבכולם אין רוח לאומי, ובמקומו כאלו בא “הרוח הדתי”. גם בבתי ספר אלו לומד הילד בעיקר את השפה הצרפתית ואת תולדות העם הצרפתי. גם בהם משתמשים באותם הספרים ובאותם האמצעים כדי לחבב על הילד את הצרפתים והרוח הצרפתי, וגם פה כל חניך מתכוון, בגמרו את בית הספר, לנסוע לצרפת. כל הצעירים הגומרים את בתי הספר האלה חושבים ומדברים רק צרפתית ונעשים גם לנושאי הצרפתיות בארץ נכריה”.

“והרוח הדתי שבהם אינו רוח שיש בכחו לקשור את התלמיד לעמו ולארצו: פּעם בשבוע או פּעמים בשבוע מספּרים לילד – וגם זה בצרפתית – על חג שהיו אבותינו חוגגים, כי הלא אין אבות התלמידים שמים לב לחגינו, ומספרים להם על אברהם, יצחק ויעקב.. הרוח הדתי הוא בידי המחנכים המצורפתים למוקש לרוח הלאומי, כולו אומר: אנו לא בני עם אחד אנחנו, כי אם בני דת אחת”…

“החנוך הזה הוא שהיה בעוכרי אחינו במצרים והוא שטשטש את צורתם”43.

מעניין כי חשק ההורים למסור בניהם לבתי הספר של המשלחות השונות (מיסיונים) גדול כל כך עד שהמוסדות הזרים החליטו לצמצם בקבלת ילדי יהודים, וההורים מוכרחים להשתמש בפרוטקציה והמלצות, כדי שיזכו בניהם לקבל חנוך זר.

* *

בכל בתי הספר היהודיים, הצבוריים והפרטיים, מתחנכים 4500 תלמידים, והם לומדים קצת עברית, שעות אחדות לשבוע. בין המורים ישנם יוצאי ארץ ישראל ואלה משפּיעים על התלמידים ברוח לאומית. על כן הם מבינים קצת עברית ויודעים להביע בה דברים פּשוטים. 4,200 מילדי ישראל מתחנכים בבתי ספר זרים, חולוניים ונוצריים-כנסייתיים, שאין בהם זכר לעברית והם מרחיקים את החניכים מעמם. כחמשים אחוזים מילדי ישראל אינם נהנים מכל חנוך עברי ואינם יודעים אפילו את האלפבית ואין להם כל ידיעה בתולדות ישראל.

המורה העברי במצרים מוצא פרנסתו בקשי ובצמצום. לפיכך מחויבים המורים לחפש פרנסות מן הצד. רבים מהם ממלאים חסרונם בהורותם בשעורים פרטיים בבתי העשירים, ויש המבקשים להם פקידות באיזה מוסד או לשכה לכמה שעות ביום. אפילו מנהלי בתי הספר אינם מקבלים משכורת מספקת לפרנסה.

* *

משעה שהחלה רדיפת הציונות והציונים בארצות הערביות החלה גם ממשלת מצרים תובעת הגדלת מספר השעות הניתנות ללמוד הלשון הערבית, וגם הכנסת הערבית במקצועות אחרים במקום הצרפתית.

בחבש (איתיופּיה)

בחבש, ממלכתו של הניגוס, נמצאים יהודים בעלי עור שחור-בהיר הנקראים “פאלאשים” או “מהגרים” והם מכנים עצמם “בית ישראל”. הם מאמינים שהם מזרעם של אברהם, יצחק ויעקב, שומרים על השבת בכל חומר הדין ומבלים את היום הקדוש ב“בית אלהים” ואוכלים שם את סעודתם בחבורה. הם שומרים גם את החגים ואת המועדים וראשי החדשים, חוץ מחנוכה ומפורים שאינם יודעים טיבם. הם מכניסים את בניהם בבריתו של אברהם ככל בני ישראל. הם יודעים את כל ספרי המקרא אבל חמשת חומשי התורה קדושים להם ביותר, ואת התלמוד לא ידעו. כל ספריהם כתובים בגעז, לשונה העתיקה של כוש, ועברית לא ידעו.

יוסף הלוי וד“ר יעקב פייטלוביץ חקרו את חיי הפאלאשים והודיעו טיבם לעולם. והנזכר לאחרונה, הד”ר פייטלוביץ, בחר לו למטרת חייו להפיץ דעת היהדות ביניהם ולקשרם אל כלל ישראל. בעיר המלוכה, אדיס אבבה, יסד להם בית ספר בשנת 1927, בית ששמש להם מרכז רוחני, והרים כבודם בעיני הממשלה והתושבים. גם הביא צעירים אחדים מחבש לארץ ישראל ולאירופה, על מנת שיתחנכו להיות מורים לאחיהם. אחד המבקרים את בית הספר בשנת 1932 מתארו:

“רוב התלמידים בבית הספר הזה מוצאם מצפון אביסיניה, מהעיר גונדר. מנהל בית הספר כיום – אף הוא מגונדר. בבית אביו חונך כפרוטסטאנט (המסיתים באביסיניה השתדלו להכניס את הפאלאשים אל תחת כנפי הדת הנוצרית ולא הצליחו הרבה). הד”ר פייטלוביץ לקחו לאירופה, נסע עמו לארצות צרפת, איטאליה וגרמניה, ועשה אותו ליהודי בעל הכרה ומאמין. בית הספר עומד ב“גן” גדול – שטח אדמה מכוסה עשב דליל ועצים אחדים נטועים פה ושם. בית הספר נמצא בשלשה צריפים שקירותיהם מבוץ וגגותיהם מקש. בקצה הגן נמצא בנין ארוך בן חמשה חדרים. בחדר הראשון, בו עומד ארון הקדש, מצאתי שני בחורים בני י“ח, שקראו תנ”ך בקול רם. הם היו לבושים מדים לבנים, ככל יושבי אַביסיניה, ורק לראשיהם היו חבושים כובעים קטנים. בחדר הזה הם מתפללים, לומדים, ישנים ואוכלים. בחדר השני – שולחן וספה, ארון וכסאות אחדים. הוא משמש לשכה וחדר שנה למנהל. סמוך – חדר שינה של ילדים, שהיו כבר באירופה, ואחריו שני חדרים ריקים, בהם הילדים לומדים וישנים".

“הילדים הקטנים האלה, מבני שש עד י”ב, מוכרחים לפעמים לעבור דרך שתארך חדשים אחדים, כדי להגיע אל בית הספר. חלק מהם בא בלוית הוריהם וחלק מהם מצטרף אל השיירות של נוצרים צעירים, ההולכים מכל קצות המדינה אל עיר הבירה – הולכים הנוצרים אל הפטריארך, והיהודים השחורים אל ה“חדר”. כאן הם לומדים שש שעות ביום: קוראים תנ“ך, לומדים להתפלל, קצת חשבון, היסטוריה וגיאוגרפיה. זה היה אולי מספיק לו היו נשארים בבית הספר שנים אחדות. אולם מיד לאחר שנה הם נעלמים ואינם חוזרים יותר. המבוגרים ביניהם נשלחים לאירופה. שם הם נשארים זמן די ארוך. כעת נמצאים בבית הספר הזה ארבעים איש בערך”44.

בעת מלחמת העולם השניה, כשכבשה איטאליה את חבש, נפסקו הלמודים בבית הספר, התלמידים נתפּזרו, הבנינים נהרסו ורק אחדים מן החניכים שבאו מרחוק נשארו. ואלה הן הידיעות שהגיעו משם לאחר שהאיטאלקים גורשו משם והמלך הייל סילאזיה שב לארצו:

“על פּי הידיעות שקבלתי מחבש בעת האחרונה – כותב הד”ר יעקב פייטלוביץ – שבים והולכים החיים הכלכליים של התושבים למסלולם הרגיל, הואיל והוקם במדינה סדר של בטחון גמור. הממשלה נכונה עכשיו ואיתנה בידי הוד מלכותו הקיסר היל סלסיה ושריו. הם מתקנים כעת את חוקי המדינה לפי רוח החפש ושיטת הממשל הנהוג בארצות הנאורות, שאינן מפלות בין אזרחים בעלי דתות שונות… נקראתי עכשיו בהסכם הועד למען הפאלאשים באמריקה לשוב לחבש ולחדש שם את פּעולת בתי הספר, אשר סבלו הרבה מצוק העתים שעברו, ולהדק הקשרים שקשרה היהדות העולמית עם הפאלאשים בעשרות השנים האחרונות.

“בראש ובראשונה הוטל עלי לשוב ולחדש את הריסות בית הספר המרכזי שיסדתי בשנת תרפ”ג באדיס-אבבה, אשר נפסקו שם הלמודים בזמן האחרון בשל המלחמות וחמת המציק. המורים והתלמידים נתפזרו, הבנינים נהרסו לרוב ורק אחדים מהחניכים נשארו במוסד.. רבים מחניכיו משמשים עתה פקידים גבוהים בממשלה, ומנהלו, תלמידי תמארת עמנואל אשר שב אשתקד מגלותו לעיר הבירה יחד עם שרי הממלכה, תופס עתה משרה גבוהה במיניסטריון ההשכלה. נוסף לזה יש בדעתנו לייסד בתי ספר גם בשאר מרכזי הארץ, אשר אחינו הפאלאשים יושבים שם במספר גדול. מאז החילותי לפעול לתחיה הרוחנית של האבר המדולדל הזה מעמנו, שאפתי לסדר בכל המדינה חבורה של מורים סובבים בקהלות הפאלאשים ללמד את הנוער היהודי את שפתנו ותורתנו ולשם מטרה זו הכשרתי עוד לפני מלחמת העולם הקודמת, בשנת תרע“ד, במחוז דמביה, בירת הממלכה לפנים, צעירים אחדים והדרכתי אותם בלמודי הקדש בהנהלתו של תלמידי גטה ירמיהו, אשר למד במשך כמה שנים בבתי מדרש בפריז, בפירינצי ובירושלים. את הפעולה הזאת עלה בידינו להמשיך זמן ידוע עד שהוכרחנו להפסיקה מחוסר אמצעים ומפּני צוק העתים. שמח אני לציין' לפי הידיעות שקבלתי מקרוב, כי למרות המחסור בכספים ובמכשירי למוד ועל אף הקשיים שנתקלו בהם, עלה בידי אחדים מתלמידי בית הספר שלנו באדיס אבבה להמשיך במסירות נפש ממש עד הימים האחרונים בפעולה מחנכת בקרב ילדי הפלשים ולהפיץ ביניהם ידיעת לשוננו ותורתנו”45.

באסמרה נמצאות כחמשים משפחות יהודיות שמעוטן ממוצא אירופי ורובן מתימן. הם התאחדו לקהלה אחת והקימו להם בית כנסת קטן. נזדמנו שמה אחדים מארץ ישראל ויסדו שם אגודה ציונית ובשנת תש"ג יסדו בית ספר לחמשים ילדים וילדות, והביאו ספרי למוד מארץ ישראל.

פרס (איראן)

חנוך היהודים בפרס שהוא במערב אסיה, שמספר יהודיה כששים אלף, בשפל המדרגה הוא, כתוצאה ממצבם הטראגי. תושבי פרס המושלימים קנאים הם וחשוכים מאד. השלטון המרכזי היה במשך דורות חסר-כח, והיהודים ניתנו בידי שרי הפלך לעשות בהם כרצונם. היהודי בפרס טמא הוא, וכל אשר תגע בו ידו יטמא למושלימים. על כן לא יאבה מושלימי להשכיר את ביתו ליהודי, ואין לבן ישראל ברירה אלא לקנות לו בית או לבנותו. אם לקנות בית – ימכרו לו את עיי המפולת, ואם לבנות – עין הכהן המושלימי צופיה עליו לבל יבנה בית מותרות. וכל בית שיש בו חדר מרווח, אור ואויר – בית מותרות הוא, לפי משפט הכהן.

“מולא” הוא שם המלמד בפרס. וזו תמונת החדר: לפניו יושבים כעשרים ילדים, והוא מלמדם צורת האותיות. לאחר עברם דרגה זו ילמדם מלים שלמות, ולא תנועה תנועה והברה הברה בלבד, כאשר יעשו בשאר התפוצות. ביום הראשון לשבוע ילמדם שנים שלשת הפסוקים הראשונים מן הפרשה, ועל זה יחזרו יום יום, ובזה יתם סדר השבוע. ילד בעל כשרונות יקנה לו ידיעת שלשת הפסוקים, ומי שאינו מגיע לו לכך, ימחל לו הרב, ובשבוע הבא ילמדנו שלשה פסוקים מן הסדרה החדשה. תוצאות הלמוד היו כי לאחר עשר שנות למוד ידעו אך קרוא, ואז יחלו ללמוד פירוש המלים, ואחר רוב עמל ויגיעה יצא דור היודע להתפלל, ובתוכו מעטים מאד היודעים לתרגם את התורה לפרסית.

כך יתאר נוסע עברי שבקר את פרס46. אבל נראה שהוא מפליג בגנותו, ואולי נזדמן לו לראות את הגרועים שבמלמדים.

חברת כי“ח יסדה את בית ספרה הראשון בטיהיראן בשנת 1898 – לאחר שקבלה הבטחה כי בתי הספר שיקימו יעמדו תחת חסות צרפת ואנגליה ולא יהיו נתונים לשרירות לבם של פקידי המקום. מיד נכנסו שמה 350 תלמידים. ראשי העדה חששו שמא יפגמו מנהלי בית הספר ברוח הדתי והתנו עם כי”ח שהקהלה עצמה תמנה שם את המורים ללמודי הקדש. לאט לאט עלה מספּר התלמידים. אחר כך פּתחה החברה בית ספר לבנות. זה הביא תועלת מרובה כי המנהל הכריח את הילדות להשאר בבית הספר עד שנת הארבע עשרה, ועל ידי כך מנע אותן מנשואי בוסר. בשנת 1900 פתחה החברה בית ספר בהאמאדן ונמצאו שם אף מושלימים ששלחו שמה את בניהם. באיספאהאן התקיימו בתי ספר של המיסיון הפרוטסטאנטית והשתדלו לקרב את ילדי ישראל באמצעיהם הפילאנטרופיים הידועים: מלבושי חנם, צרכי בית הספר בלי כסף, תמיכות במזומנים להורים עניים, רופאים ורפואות לחולים, וכיוצא באלה. על כן למדו בבתי ספרם ילדי ישראל במספר רב וראשי העדה לא יכלו לעכבם. גם בסינה, שיראז וקירמאנשאה פּתחה החברה בתי ספר. הצלחת החנוך מבחינת העברית לא היתה גדולה בפרס מאשר בשאר הארצות. אכן אם נמצא לפעמים מורה עברי בעל אישיות – פּעל הרבה. מורה כזה נמצא בבית הספר של כי“ח בטיהיראן, “חכם” עיוור “מולא” חיים, בקי בש”ס ופוסקים, בעל זכרון כביר, מסור להוראה בכל לבו ודורש טוב לתלמידיו. במשך ארבעים שנות פעולתו הקים דור של תלמידים שנחלו ממנו ידיעות עבריות במדה שאפשרה לו תכנית הלמודים, ובעיקר הנחיל להם אהבה רבה לעם ישראל ולתורתו.

ואלה הם הדברים אשר יספּר הנוסע אברהם יעקב בראווער (ברור) על החכם העיוור המופלא הזה:

“בימי שבתי בטהראן, בסוף שנת תרצ”ה ובראשית תרצ“ו, היו בה יהודים למעלה מרבבה, ורק זקן אחד בעיר ראוי היה לשם תלמיד-חכם, אפילו כהוראתו בארץ ישראל. עיוור היה מנעוריו ובכל זאת האיר במאור תורתו את עיני אחינו הדוברים פרסית, ולא רק בעירו ובארצו אלא גם באפגניסטן, בטוראן (ביחוד בבוכרה), בקוקז, ואף בארץ ישראל ומעבר לימים. שמו המלא בשערי ספריו הוא אליהו חיים מורה בן חג”י מרדכי בן אליהו. התואר חג“י לאביו ר' מרדכי מוכיח שביקר בארץ ישראל. וביקר שם לפני שבעים שנה ומעלה. מולה חיים – כך קראוהו בני דורו – נולד בשנת תרל”ב, ואביו מת עליו בהיותו בן שבע. בימים ההם היתה נסיעה מטהראן לארץ ישראל כרוכה במאמצים כבירים, בדמים מרובים ובסכנות. כג’י מרדכי הצטיין איפוא ברוב מרץ, ביראת שמים ובאהבת ארץ ישראל ותכונות אלה הוריש לבנו. מוריו היו ר' אליעזר, מלמד יזדי, ואחריו חכם יחזקאל יזדי. שניהם מן העיר יעזד, עיר של יראים ושלמים גם בדורנו אנו. כפי שספּרו לי נתעוור הנער אליהו בהיותו בן עשר. תורה ודעת הלשון העברית, הפּרסית, הצרפתית והערבית קנה מתוך שמיעה. העיור הורה בבית ספר של חברת ‘כל ישראל חברים’, היה חבר בבית הדין, נואם ודרשן וסופר דתי חרוץ. המורה העיור הכיר את תלמידיו ושלט בכיתתו בכח אישיותו הנעלה. היה קורא את תלמידיו אל הלוח ומכתיבם ושואלם לכל אות ואות כתובה. תלמידיו – מהם נמצאים גם בארץ ישראל – זוכרים את שמו בחבה והערצה. ביקרתיו בביתו, אבל לא יכולתי להטרידו, כי לא היה בקו הבריאות. אחר כך נזדמנו לאספה בבית הציר היהודי לפּרלמנט מר נהוראי לוגמן. באסיפה זו לקחו חלק באי כח כ“ב בתי הכנסיות שבעיר (קהלה מאוחדת אין בעיר). ניתנה לי רשות לנאום לפני הנאספים ורבי חיים העיור תרגם את דברי בלי קשי. רק בשמעו מלה מחודשת כגון ‘ארגון’ שאלני לפירושה. רגילות זו בדבור עברי באה לו, כפי שאני משער, משנות קיום החברה לחיזוק שפת עבר, שנוסדה בשנת הצהרת באלפור תרע”ח. ויותר משהיה סיפּק בידי להכיר את החכם המצוין בשתי פגישותינו, הכרתיו מתוך שלשת ספריו הנמצאים בבית הספרים הלאומי בירושלים, והם ‘דרך החיים,’ ‘גדולת מרדכי,’ ‘ידי אליהו.’ והנה דברי המחבר על חבוריו בהקדמה לספרו האחרון ‘ידי אליהו’:

“'האדונים היקרים והאחים הישרים שמעוני. בעבור אשר רוב אחינו שבפרס אינם יודעים לדבר בלשון הקדש אני הצעיר בשנת תרע”ט חיברתי את ספר דרך החיים בכתב עברית בלשון פּרס, אשר ידעו אחינו הקדושים את י“ג עיקרים, את תרי”ג מצוות, ויכירו את כל נביאי האל ונבואותיו ויבינו את זמן ביאת משיח צדקנו וידעו להשיב תשובה לאפּיקורסים… ובשנת התרפּ“ד חיברתי ספר גדולת מרדכי כשם אדוני אבי זצ”ל למען ידעו אחינו את אשר קרה לישראל באיזה יום בחדש ובאיזה שנה היה הדבר ההוא, מיום יציאת מצרים עד הזמן הקרוב לימים האלה, וגם קצת מן הסליחות ותפלות ימים נוראים תרגמתי בו… ובשנת התרפּ"ז שינסתי מתני וחיברתי ידי אליהו. ותירגמתי בספר הזה את עניני דרך ארץ איך יתהלך האדם לפני האל, וכיצד יתנהג האב עם בנו והבנים עם האב… אחר כך כתבתי על עניני שמירת הגוף כדי שיהיה אדם בריא וזך בעבודת בוראו…'

“בעודו בחייו היה לאגדה בכל קהילות הקודש אשר במלכות כורש. וכך ספּרו עליו באזני: כאשר חשך עולמו עליו נסע להשתטח במערת שרח בת אשר (מפורסמת בקרב יהודי פּרס מדורי דורות כבעלת נסים) בקרבת איספּהן, כי שמע ששרח בת אשר מליצת יושר נאמנה היא בשמים לכל ישראל ואף ליחידים מקופּחים בחיייהם. בבואו למערה שפך מרי שיחו לפני שרח, כאילו היא גופה עומדת לפניו: המליצי נא בעדי שישוב לי מאור עיני ואהיה כאחד האדם, ולא אקבר חיים בעודי נער. מרוב בכי נלאה ויישן. ותבוא אליו שרה בת אשר בחלום, והיא עלמה כלילת חן והדר, וכה אמרה בנועם שפתיה: שמעתי את דבריך, בן יקיר, ובכל לבי חפצה אני להיטיב לך, אפס את האור אשר אבד לך אין להשיב, ואולם מן השמים יזכוך בזכרון טוב וכל אשר תשמע באזניך ייקלט במוחך ולא תשכחהו. ומאז היה רבי חיים לבור סוד שאינו מאבד טיפּה. והואיל ושקד כל ימיו לבקש דעה בספרים היה ברבות הימים לספריה חיה. הוא זכה גם ללשון למודים, לבאר לכל אוזן שומעת את חמדת תורתנו. וכשם שאהב ללמוד כך אהב ללמד, להעמיד תלמידים רבים ולקרבם לאביהם שבשמים. כפי שאמר לי אחד מתלמידיו מעריציו בירושלים נפטר רבי חיים אליהו באביב תש”ג וכבוד גדול חלקו לו יהודי טהראן בהלוויתו." (אבק דרכים, חלק ב')

הטבלה הבאה תראה לנו את מצב החנוך הצבורי בפרס לפני קבלה את התחוקה שלה: (1906):

|שם העיר | מספר היהודים | מספר התלמידים בבתי הספר של כי"ח| מספר התלמידים בתלמוד תורה של הקהלה| |טיהיראן| 16,000| 1,500 |450| |איספאהאן| 8,000 |500 |–| |חמאדאן| 8,000 |1,500 |–| |קרמאנשאה| 3,000 |400| –| |יזד |2,000| 200| –| |רשט| 2,000 |– |150|

הקטע הבא מגלה לפנינו את מצב היהודים בכלל בפרס וגם מצב ידיעותיהם של אלה שקבלו חנוך עברי שם. וזה אשר יספר נוסע עברי:

“מכל אשר ראיתי בבומביי עשו עלי את הרושם החזק ביותר שני סוחרי שטיחים ממשהד Meshed אשר ספרו לי תולדות רדיפות אחיהם באותה עיר פרסית, אשר העבירוני לימי האינקביזיציה בספרד. הם ספרו לי כי היהודים דרו במשהד במשך מאתים שנה, ושרדיפותיהם החלו לפני שלשים שנה, בגלל כלב שהומת על ידי היהודים ביום קדוש לשיעים. כעונש על החטא נהרגו שלשים וששה יהודים בו ביום, וכל הקהלה אונסה לקבל את הדת המושלימית. השיעים הקפּידו שישמרו האנוסים את דתם החדשה, ובנו בשכונת היהודים מסגד, בכסף האנוסים, והוכרחו האומללים לבוא שמה יום יום לתפלה. אחר כך הניחו להם מעט ונאנסו היהודים לבוא ולהתפלל עשרה לילות בשנה, בחג המוחרם. קרבנות הקנאות המושלימית אונסו לחיות כחיי האנוסים בספרד. הם בנו להם חמשה בתי כנסיות מתחת לאדמה, שם הם באים ערב ובקר לתפלה, וגם תלמוד תורה יש להם במסתרים והילדים לומדים תורת עמם במעמקים. מספר בני הקהלה כאלפים נפש, כשמונה מאות בתי אבות ולהם רב וכמה שוחטים ומוהלים. לפני שלשים שנה בערך (הדברים נכתבו קרוב לשנת 1920) ברחו כמה יהודים ממשהד לטורקסטן הרוסית והתגוררו במירב, אצל בוכארה, עד שבאו הבולשביקים ושללו את כל הונם. שני הפליטים שפגשתי, שכל רכושם נגזל מהם, שבו אל אחיהם בעוני ובחוסר כל למצוא ביניהם מפלט ותנחומים.”

"שני סוחרי השטיחים פזרו את החשד שהם מספרים דברי בדיה, בהראותם לי את תעודות מסעם, שבהן נרשמו כבני דת מושלם, אבל הם דברו עברית בשטף, ואחר מהם רשם, על פי בקשתי ולעיני, דברים קצרים בעברית המעידים על אכזריות, תלאות ובטחון. ואלה דבריו:

“הנה אנו מודעים (מודיעים) לכם על מאורעות שלנו בקיצור שאנו מאנוסי משהד שקרוב לשמונים שנה יש שאינסו אותנו בדת האסלאם אבל בסתר אנו יהודים ושומרים את דת יהודי בסתר בישביל (בשביל, כלומר מפני) שלא רצינו לחלל את דתנו נסענו רובנו לרוסיא ושם עסקנו בסחורה ולא היה בינינו עני. לסוף הזמן נעשה (נעשתה) רוסיא בולשויבי (בולשבית) ושללו אותנו חזרנו עוד הפעם למשהד בידים ריקניות ואנו יראים לגלות את עצמנו לא מצד המלוכה כי אם מצד העם שאם יודע להם שאנו יהודים הורגים אתנו (אותנו) כמו רגע (בין רגע) בשביל שהם פראים ואן (ואין) יכולת ביד המלוכה להגן בעדנו ורובנו חפצים לנסוע בירושלם (לירושלים) ואין יכולת בידם בשביל שנתדלדלו ועתה מבקשים אנו ממעלתכם שתעשו איזה תעלה למכיתנו (למצוא תרופה למכתנו) כי אמרו חכמים כל המקים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מאלה (מלא) כי עת צרה היא לנו חושו לעזרתנו ועשו תחבולה כחכמתכם שלא יהיה חס ושלום סכנה לנו”47.

נער עברי ממשהד, שהגיע עם בני משפחתו לירושלים, ונכנס לבית הספר “תחכמוני”, מספר מזכרונותיו:

"נולדתי בעיר הפרסית משהד, היא העיר שבה חיים אחינו בני ישראל חיי אנוסים. כלפי חוץ הם מוסלמים ומקימים את דת מוחמד ובסתר אהלם הם יהודים נאמנים לדת משה וישראל. שמות כפולים להם, שם עברי ושם פרסי. שמי העברי הוא שלום בן יחזקאל ואלו בפרס נקראתי בשם שכראלה בן עבדול סמד. כשהייתי רך בשנים לא ידעתי בברור מי ומי אני יהודי או מוסלמי, אך כשגדלתי נודע לי בסוד, כי על בית-יעקב אני נמנה. זוכרני, בהיותי כבן שמונה שנים שאלתי את אבי לאמר: “אבי, מפני מה קוראים לנו ג’דידים?” אבי הטוב הביאני אל חדר-הסתרים שבביתנו, נעל את הדלת, הושיבני על ברכיו ואמר לי: “דע לך, בני, כי לא שכראלה שמך כי אם שלום ושמי יחזקאל ולא עבוד סמד. יהודים אנחנו ואת אלהי ישראל אנחנו עובדים ועתה השמר נא ואל תגלה את סודנו לשום איש פרסי, כי אם יודע להם שאנו מקימים את מצוות דתנו והרגונו”. הבטחתי לאבי כי אשמור בלבי את הסוד ומאז היה קורא לי לעתים קרובות אל חדר-הסתרים והיה מלמדני את חקי-תורתנו.

“רעים ומרים הם חיי היהודים האנוסים במשהד. תמיד הם שרויים במורא וברעדה. מימי ילדותנו מלמדים אותנו הורינו לשמור בסתר את חקי-תורתנו. בית הכנסת בנוי במרתף ובו אנחנו מתפללים בקר וערב. בשעת-התפלה עומד שומר ג’דידי בחוץ ומתבונן אם אין פרסי אורב למתפללים. יום יום אנחנו מבקרים גם את המסגד ומשבחים בתפלותינו את נביא המוסלמים מוחמד. את כל טקסי-הדת הפומביים אנו עורכים בחשאי בבית הכנסת, את בריתות-המילה ואת חגי-הנשואין. את חגי-החתונות אנו עורכים פעמים, פעם אחת בפומבי, בראש חוצות, לפי מנהגי האיסלם ופעם שניה באין רואים – בבית הכנסת. הפרסים רוצים להתחתן בג’דידים בכדי שיהיו לעם אחד – ומה עושים אחינו, בכדי לקדם את פני הרעה? הם משיאים את ילדיהם וילדותיהם בעודם קטנטנים, והיה כי יבוא איש פרסי להתחתן בהם ואמרו ההורים כי ילדם או ילדתם בנו להם כבר בית…”

“ואף על פי שאנוסים אנחנו – מעיד אני עלי שמים וארץ, כי יהודים כשרים אנחנו ובכל לבנו אנו דבקים בתורת-אלהים. חיינו תלויים מנגד – ואת דתנו אנו שומרים!”

“גם עברית למדתי בסתר. אבי הטוב הזמין באחד הימים אל ביתו אחדים מחבריו וייסדו בית ספר עברי. בית הספר נפתח בבית הכנסת. מאה ילדים היינו ומורה אחד למד את כולנו. ספר-למוד לא למדנו, כי אם תורה ונביאים. המורה ספר לנו תמיד בפרסית ספורים יפים על ארץ ישראל בעבר ובהוה. עתים היה מחלק לנו גם את בולי הקרן הקיימת ויתאר לפנינו את החלוצים העברים ונתעורר בלבנו חשק עז לעלות לארץ ישראל ולעבוד עבודת התחיה העברית”48.

מן הראוי לתת קצור הידיעות שאסף בחריצות רבה רפאל פטאי מירושלים מפי בני עדת המשהדים בירושלים על חנוך האנוסים במשהד:

בשנת תקצ“ט (1839) ביום י”ב בניסן, נשחטו יותר משלשים נפשות מיהודי משהד והנשארים בחיים הוכרחו להתאשלם. בעת השואה החריב ההמון את החצר הגדולה שבה היו כחמשה בתי כנסיות. היהודים קבלו את האישלם למראית עין ונעשו “ג’דידים” (חדשים) באישלם. בחצר שנחרבה בנו היהודים בנינים דלים אחדים למשפחות עניות, ומתחת לאחד החדרים היה מרתף בגודל של שלשה מטר על שלשה מטר שלא נתמלא מפולת. הכניסה למרתף זה היתה לא מן החוץ אלא מתוך חדר, על כן אי אפשר היה לאנשים מן החוץ לדעת את הנעשה במרתף זה. במרתף אפל זה נוסד “המדרש” (בית הספר), וזה היה כעשרים שנה לאחר השמד (בשנת 1860).

בו בזמן נשקף היה כליון לעדת היהודים במשהד. הילדים היו מחויבים לבקר ב“מכתב”, בבית הספר הדתי המושלמי אף על פי שלא היתה שם חובת למוד כללית, אלא מכיון שהם בני ג’דידים הוטלה עליהם החובה ללמוד ולדעת את הדת החדשה. ב“מכתב” למדו את הקוראן ואת כל מנהגי הדת האישלמית. ההורים שקיימו את היהדות במסתרים מוכרחים היו להסתיר את הדבר אף מעיני בניהם הם, שמא יגלו התינוקות התמימים את הדבר, ואז נשקף להם עונש גדול. הילדים גדלו על כן ללא דעת היהדות. על כן פּתחו ראשי העדה את המדרש בהחבא וקיומו היה ידוע לא לכל העדה, אלא למהימנים ביותר. קבלו שמה אך נערים מבני שתים עשרה ומעלה, נערים המסוגלים לשמור את סודם. מורם היה אחד מבני העדה המלומדים שסיכן נפשו. שכר לא קבל. מולא (מורה) יחזקיה היה המורה הראשון.

כעבור עשר שנים עבר המדרש למרתפו של מולא אבא. ביתו של רב זה היה בקצה הרובע היהודי, ושער ביתו פתוח לרחוב הגוים. הילדים לא יכלו, משום זה, להכנס לבית רבם בעד השער, לבל יגלה סודם, על כן נכנסו לחצר קרובה שבתוך הרובע היהודי, עלו על גגו של הבית הסמוך, משם הגיעו לגגו של הרב אבא, ומשם לחצר הפנימית ומן החצר למרתף, שדלתו וחלונותיו הקטנים פתוחים היו לחצר. במרתף מוצנע זה למדו מעשרה עד שנים עשר תלמידים. לא היו שם ספרים עברים והרב הוכרח לכתוב כל אות לעיני התלמידים. לשם כך הביאו עמהם דפי נייר וקלמר ודיו.

עברו כארבעים שנה לאחר השמד, בני ההמון שהשתתפו בפּרעות הלכו כבר לעולמם ואז הוטב קצת מצב הג’דידים ונעשו חפשים יותר. מספר הילדים במדרש גדל והגיע לעשרים אחוזים ממספרם הכללי של ילדי האנוסים (כאחוז ילדי ישראל המקבלים חנוך עברי באמריקה). בשנות התשעים היו לעדה שני מורים, אחד בנו של מולא יחזקיה והשני מולא יוסף, חתנו של אבא. ביום לימד מולא יוסף קבוצה קטנה של ילדים ובערבים את בעלי הבתים היהודים שגדלו ללא לימוד עברי בעטים של השמד והפחד. מולא יוסף זה הפקיד את כל כספו בידי שני אחיו, שעשו מסחר בממונו ונתנו לו סכום קטן בכל חדש למחיתו, והאח החפשי מטרדות פרנסה הקדיש כל זמנו לטובת העדה. הוא היה שוחט ומורה. בלילות, אפילו בלילות הקור והקפאון, היה חוזר על פתחי הבתים ומלמד חומש ותפלות, חודש בבית זה וחודש בבית אחר. אחד מתלמידיו, – אדם שבימי עמידתו לא ידע קרוא וכתוב עברית, – לימדו מולא יוסף בכל ערב, ובמשך ארבעים יום למד לקרוא בסדור ובחומש ולהבין קצת. האדם הזה הוא עתה מנכבדי העדה במשהד. אדם חשוב שני מתלמידי יוסף היה חג' יחזקאל – מן הדור שגדל בשנים שלאחר השמד ולא ידע את האלף בית. כלפי חוץ היה מושלימי אדוק ועלה למיקה – וזכה לתואר הכבוד חג‘, אך במעמקי לבבו נשאר יהודי נאמן. מולא יוסף לימדו עברית, חומש ותפלות, ולבסוף עלה יחזקאל ירושלימה ובנה בשכונת הבוכארים בנין גדול ובו עשרים חדרים לעניי העדה ולבני משפּחתו, ושם גם בית כנסת קטן הנקרא על שמו של חג’ יחזקאל. ר' יחזקאל נפטר בירושלים בשנת 1906 ובו בזמן מת גם רבו, מולא יוסף, במשהד.

שנים מספר לפני מלחמת העולם הראשונה עלה המדרש מן המרתף אל שני חדרים מרווחים בקומה השניה של אחד הבתים ברובע היהודי. עד אותו זמן היו מלמדים ב“מכתב” הפּרסי גם בבקר גם אחר הצהרים, והאנוסים היו מוכרחים לשלוח בניהם שמה לשם בטחונם. על כן הוכרחו הילדים ללמוד עברית רק לאחר שגמרו למודיהם ב“מכתב”, כלומר: בגדלם. אבל היה היו ילדים מועטים שלמדו במדרש בשעות מאוחרות. בשנת השמונים של המאה שעברה למדו רוב בני האנוסים במכתב של מולא חאסאן (פרסי). מולא זה היה אדם נוח וטוב ולמד פעם מיהודי ג’דידי את האלף בית העברי (אלף בית מיוחד ליהודי משהד). ממנו למדו כמה מתלמידיו את האלף בית. חאסאן לא חשד בתלמידיו שהם עדיין יהודים ולימדם רק לשם זכר היסטורי.

לפני מלחמת העולם הראשונה נפתחו בתי ספר של המלכות במשהד ובהם למודים מסודרים וגם חופש של שני חדשים ניתן לתלמידים. בינתים הלך הפחד מפני הקנאים ופחת, ואז החלו ללמד את הילדים במדרש גם בימי ילדותם. אז פחתה הסודיות. בתקופה הראשונה היו האנוסים מסתירים מבניהם את דבקותם ביהדות עד שנת השתים עשרה. רגילים היו הילדים לקחת ארוחת הצהרים אתם לאכלה בבית הספר, האנוסים היו נותנים לבניהם בחג הפסח רק מאכלות מותרים בחג וכששאלו הילדים מדוע אין נותנים להם לחם היו ההורים מתרצים את הדבר באמתלאות שונות. בשנות המלחמה לא הוסיפו עוד להסתתר כל כך והתחילו לחנך את הילדים ביהדות בגיל של חמש או שש שנים.

וזה היה דרך הלמוד: תחלה היו הילדים לומדים כולם יחד, בקבוצה אחת. כעבור זמן מה החל המולא מחלקם לפי דרגות ידיעותיהם. בפנות המרתף ישבו שלש או ארבע קבוצות ילדים. בכל הכתות עסק מורה אחד ועזרו לו שנים שלשה תלמידים ותיקים. המולא לימד עת קצרה קבוצה אחת ואחר כך עבר אל השניה, ואת מקומו בראשונה תפס העוזר, שהיה חוזר על הלמודים ומשגיח על הסדר ועל המשמעת.

בשנות העשרים עמד בראש המדרש מולא יוסף דיל ועזר לו אחיו מוסא (משה). מספר התלמידים הגיע לששים או לשבעים, לימדו שם משמונה בבקר עד הצהרים, ולאחר הפסקה של שעה – עד ארבע אחר הצהרים. עם פּרוץ מלחמת העולם השניה וכיבושה של משהד על ידי הצבא הרוסי החל קשר רוחני בין יהודי פרס ויהודי ארץ ישראל וההתעניינות בלשון העברית גדלה. בשנת 1942 בקר מר דניאל נסרוליוף, בנו של ראש עדת המשהדים בירושלים, במשהד, ועל פי הצעתו נשלחו ספרי למוד עברים למשהד. מחלקת הנוער של המשרד הארצישראלי בטיהיראן פתחה קורס למדריכים בעברית ובו השתתפו גם כמה צעירים מבני משהד שגרו בטיהיראן, אחדים ששהו כמה שנים בארץ ישראל חזרו למשהד ופתחו שעורי ערב לעברית לצעירים. בשעורים אלה השתתפו בשנת 1945 כמאה וחמשים תלמידים, מגיל שש עד עשרים.

בשנת 1945 היו במדרש עשרה חדרי למוד בשתי קומות של בית ברובע היהודי. כל התלמידים ישבו על ספסלים (לפני זה היו יושבים על הרצפה, כמנהג המקום). למורה היו לוח וגיר וספוג. מספר התלמידים, מגיל 6 עד 14, היה מעשרה עד עשרים בכל כתה, ומספרם הכללי כמאה. שעות הלמוד היו על פי הרוב אחר הצהרים, מארבע עד שמונה. משום שעד שלש או ארבע – היו התלמידים נמצאים בבית הספר הממשלתי. תלמידי הכתות העליונות למדו את בני הכתות הראשונות. חלק מן המורים עבדו חנם והתפרנסו בשעות הבקר מן המסחר או מעבודה במשרדים. חלק מהם קבלו שכר מקופת העדה.

תכנית הלמודים עומדת על אלף בית, ראשית שיחה בעברית, תורה ותולדות ישראל. מחוסר ספרים לומדים שני תלמידים בספר אחד. בה בשנה פתחו מחלקות אחדות ברובע החדש של העיר וגם שעורים לבנות. את הנערות לימד יעקב מרש מירושלים, שהיה פקיד באותה שנה במשהד מטעם חברה בריטית אחת. ראשי העדה התיחסו אליו בכבוד רב ומסרו לו בנות, אף כי בפרס לא ייתכן שילמד גבר נערות. לאחר עזוב מר מרש את משהד נסגרה כתת הנערות מחוסר מורה.

אף על פי שהנהיגו שיחות בעברית עדיין שיטת הלמוד היא הישנה. לשון ההוראה היא פרסית. מלמדים עברית כשפה זרה, על פי תרגומים. כשהילד בא לבית הספר הוא מביא עמו דפי נייר וקלמר. המורה הולך מילד אל ילד וכותב לו ארבע האותיות הראשונות של האלף בית. את ארבע האותיות קראו כמלה אחת אַבגד. אחר כך למדו שאר האותיות בה בשיטה. ואלו הן המלים שהילדים שננו את האלף בית.

אַבְּגַד הַוַז חֻטִי כַּלַמַן סַעְפַץ קַרַשַׁתּ

ואחר כך את שאר האותיות. המבטא הוא ספרדי בהבדלים קטנים. לאחר שלמד הילד את האותיות הבודדות הוא מגיע לידי חבור, כלומר: קריאת הברות ומלים שלמות. המורה כותב על גליונות הנייר של הילדים מלים פשוטות ומסביר להן קריאתן, כגון:

סֵפֶר: סַמֶךְ, סֵרֵי [צֵירֶה] – סֵ; פֵא. סֶגוֹל – סֵפֶ; עִם רוֹשׁ [רֵישׁ] – סֵפֶר

כך נמשך למוד קריאה זה משלשה עד ארבעה שבועות. אחרי כן קוראים מספר נדפס. מכיון שלא היו ספרי למוד השתמשו לתרגילי קריאה בדפים קרועים מחומשים ומסדורים. ורק לאחר הרגל בקריאה החלו לומדים ספר בראשית, והביטו שלשה ילדים בספר אחד.

את ספר בראשית קוראים מתחילתו ועד סופו עד שמשתגרים בו. אגב קריאה למדו את טעמי הנגינה. את המלים ואת המשפטים לא תרגמו והילדים קראו מבלי הבן, אם במקהלה או תלמיד תלמיד לבד. לאחר שגמרו ספר בראשית לפי הקריאה המיכאנית חזרו ללמדו עם תרגום פרסי הנקרא “תפסיל”. ללמוד ה“תפסיל” הביא כל ילד עמו מחברת, שבה רשם את המלים העבריות עם תרגומן הפרסי. ובכל יום היה התלמיד חייב ללמוד כמה מלים ותרגומן. אחר ספר בראשית למדו על פי שיטה זו את שאר הספרים. בעלי כשרונות למדו גם מעט גמרא.

נערכו גם בחינות ואחריהן ערכו חגיגה לילדים. תלמידים שסיימו את למודיהם קבלו מתנות מעשירי העדה.

הבנות שלא קבלו חנוך יהודי בבית ספר למדו ברכות ותפלות ומנהגים בעל פה מפי אמותיהן. היו מספר נשים שידעו גם לקרוא בחומש ובסדור49.

זהו ספור הפלאים על שמירת היהדות בימי שמד במשך מאה שנים ויותר בתוך תנאים קשים יוצאים מן הכלל.

בשנת 1906 נשתנה סדר המדינה בפרס, השלטון הבלתי מוגבל הניח מקומו לקונסטיטוציה עם בית נבחרים (מייליס). משנת 1925 עמד בראש המלוכה השאח ריזה כאן פאלאוויי. רוחו – רוח לאומנית קיצונית השואפת לטבוע חותם הפרסיות על כל המיעוטים והיהודים מרגישים את הלחץ הזה בחייהם הרוחניים.

החדרים הפרטיים, גם בתי הת“ת של הקהלות, גם בתי הספר של “כל ישראל חברים” – כולם, כולם לא נראו בעיני השלטון. בתי הספר הוכרחו לשנות את תכניתם, להתאימה אל הכיוון הלאומני הפרסי, ולצמצם בלמודים העברים עד אבדן ערכם, כמעט עד לידי בטולם. העיקר הן הלשון הפרסית ותרבותה וגזרת איסור חמור נגזרה על כל לשון זרה בבתי הספר העממיים, ואף למוד הדת קוצץ וקופח. המנהלים שאינם נתיני פרס הוכרחו למסור את הנהגת בתי הספר לנתיני הארץ, ואף על פּי שהתקציב בא מקופּת הקהלה עושה המנהל את חפץ הממשלה הלאומנית. הקהלה גובה מס מבשר כשר וגם קוצבת שכר למוד להוצאות המוסדות. דת ישראל נלמדת חמש שעות בשבוע. את תולדות ישראל מלמדים, על פי המסורת של כי”ח, בצרפתית, אלא שלרגלי התנאים המיוחדים אין זה למוד לשמו, אלא שכיוונו הוא למוד הלשון הצרפתית. מורה הדת הוא המולא מן הטפוס הישן, שאין לו הכשרה ועל שיטה מסודרת לא ידע. עתים מוצאים מורה שיש בו ריח מודרניות, אבל על תלמידי החכמים לא יימנה וידיעותיו העבריות כמוהן כאין.

בשנת 1945 נמצאו בטיהיראן כעשרת אלפים יהודים, בין ארבע מאות אלף תושבים, ולהם שלשה בתי ספר. מספר תלמידי האליאנס ירד ובשנת 1942 היו אך כשבע מאות. בבית הספר על שם כורש, שנוסד על ידי האחים ברוכים, יהודים בעלי הכרה לאומית, למדו בשנה הנ"ל כחמש מאות תלמידים, אבל תוצאות הלמוד היו דלות.

בראש בית הספר של קהלת שיראז עומד מנהל מושלימי וכמה מורים פרסיים בעוזריו, ו“מולא” הוא המורה לדת. בקהלות הקטנות קיים עוד ה“חדר”, אולם אף הוא יורד ומתנוונה ועוד מעט ויעבור מן העולם. בתי הספר של הממשלה פתוחים גם לפני ילדי ישראל והם באים שמה. אף בבתי הספר של המיסיון לא יחסרו בני עמנו.

הדור החדש, חניכי המוסדות האלה, רחוק גם מידיעות היהדות וגם מקיום המצוות המעשיות, שעליהן מסרו אבותיהם את נפשם. ובכלל ירדו שם החיים הדתיים ירידה גמורה, עד כי גם בשבתות ובימים טובים נוהגים הקבצנים לבוא אל בתי הכנסיות ולבקש נדבות. רק לאמונות התפלות יש קיום והקבלה המעשית ממלאת תפקיד בחיים50.

תנועת התחיה לא פסחה גם על פרס. חוג קטן של יהודים צעירים יסד בשנת 1917 חברה להפצת הלשון העברית בשם “בסימן תחית ישראל”, וחברה זו הוציאה ספרי למוד לעברית וספרים פרסיים בעלי תוכן עברי. על ידי השפעת החוג הזה נוסד גם בטיהיראן בית דפוס עברי פרסי, בעוד אשר עד אז סופקו כל הספרים לצרכי יהודי פרס מירושלים. בשנות המלחמה השניה, כשעברו דרך פרס יהודים פליטים מארצות הטבח, נתחזקה ההכרה הלאומית והחלה תסיסת מה ונפתחו גם שעורי ערב לעברית לבוגרים.

באפגניסטן

על המצב התרבותי של יהודי אפגניסטן כותב יהודה כה ב“עם וספר” תש"ו.

“הקיבוץ היהודי באפגניסטן מונה כעת, לאחר שקרוב ל-3,000 מהם עלו לארץ ישראל, כארבעת אלפים נפש. מצבם התרבותי ירוד מאד, הן לגבי ההשכלה העברית והן בשטח ההשכלה הכללית. קיימות שם שתי קהלות בהראת ובכאבול הבירה. בהראת, מקום שם מתרכזת האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר, יש שני ‘חדרים’ שבכל אחד מהם לומדים כ-150–100 תלמיד, בגיל 17–8. לימודי הקדש בשפה הפּרסית. בגיל רך מלמדים אותם את התפלות, אח”כ את החומש ואת התנ“ך ובגיל מבוגר יותר לומדים משניות ועין יעקב וחלק מהמבוגרים לומדים גם הלכות שחיטה. בכל מוסד כזה יש רק מלמד אחד העובד לפי השיטות הנחשלות ביותר, כי הלכות הפּדגוגיה ושיטות הלימוד החדישות טרם הגיעו לשם. ב’חדרים' אלה אין זכר לשפה העברית וגם התנ”ך והמשניות מתרגמים לשפה הפּרסית. את הגמרא אין אף אחד יודע, ורבני הקהלות בתוכם. אבל לשבחם יש לומר שכולם שומרי תורה ומצוות בכל חומר הדין.

"אחרי שמסיימים את ה’חדר' בגיל צעיר מאד (ולא כולם זוכים לכך) נכנסים לחיי עבודה ומזניחים לגמרי את הלימודים. אין שם מועדונים וחוגים תרבותיים שבהם יוכלו הצעירים לבלות בערבים. לספריות אין זכר, כי ספרים עבריים מחוץ לסדורי תפילה וחומשים ושאר ספרי קודש אינם בנמצא שם, וגם את השפה העברית כמעט51

ואינם באים במגע עם שכניהם הגויים שהם בורים גמורים.

"לפני כמה שנים הוציאה ממשלה האַפגנית פּקודה המחייבת את הצעירים היהודים ללמוד בבתי הספר הממשלתיים, אבל הורי הילדים ראו זאת כגזרה חמורה ביותר הפּוגעת ברגשותיהם הדתיים (ויש לציין את זה לשבחם, כי ראו את הנולד) והרבנים הכריזו צום לבטול הגזרה. הם לא נחו ולא שקטו עד שהעבירו את רוע הגזרה ואת סכנת הכליון הרוחני מעל ילדיהם. שוררת שם בערות איומה, אפלת ימי הבינים. ספק אם יודעים הם אפילו את תקופות עצמאותנו בימי מלכי יהודה וישראל, ואם שמעו על זה, הרי הגיע להם הדבר מהתרגום המילולי היבש של המלמדים. אולם על תקופות הזוהר של החשמונאים ותקופת הגאונים בבבל או על ענקי הרוח שקמו לנו בתור הזהב בספרד – לא שמעו את שמותיהם. וכמובן שתרבותנו החדשה, הספרות העברית החדשה זרה להם לגמרי. וכמו שהם בורים בתרבות העברית, כך בורים הם בתרבות הכללית. ספק אם גם בתי הספר הממשלתיים מקנים לתלמידיהם השכלה רחבה, כי גם המדינה נחשלת מאד מאד בשטח התרבות כבשאר השטחים. המשטר השולט במדינה הוא של ימי הבינים ואסור להכניס לתוכה תיקונים. היהודים שם מדברים בשפת המדינה, כלומר פּרסית, אבל את הכתב הפּרסי אינם יודעים.

“אם המצב בין הבנים כך, בין הבנות על אחת כמה וכמה. הבנות סגורות ומסוגרות בתוך הבתים ואין להן שום שייכות אפילו ללימודים העלובים של הבנים. ולא רק הבנות היהודיות, אלא גם הבנות מעם הארץ. הן אינן יודעות קרוא וכתוב. על אף חוסר החינוך הציוני והעברי מקננת השאיפה בלב כולם לעליה וכולם חותרים להגשמת משאת-נפשם. כזה הוא המצב בהראת. בכאבול הבירה, אין גם ה”חדרים." אמנם הקהלה שם היא כולה מיוצאי הראת שהגרו לבירה רק בשנים האחרונות, וכולם חניכי ה’חדרים' בהראת. אבל יש לשער שיש ביניהם גם ילדים בגיל ביה“ס הלומדים בבתי הספר הממשלתיים, מקום שם מחנכים אותם ברוח זרה ליהדות”.

בקוקז

קוקז היא חלק ממדינת רוסיה הגדולה, במזרח ים הכספּי, בדרום פרס ותורקיה באסיה. מספר יהודיה היה בשנת 1897 – 58,471 נפש והיוו 6.3 אחוזים למאה מכל התושבים. יהודי קוקז נחלקים לארבעה סוגים: קאלמיקים, גיאורגיים, ארמנים והרריים (יושבי ההרים) והם שונים קצת אלה מאלה בדרכי החיים.

הנוסע יוסף יהודה טשארני שעבר את קוקז וסביבותיה על מנת לחקור את חיי יהודיהן בשנת תרכ“ז-תרל”ה מתאר את סדר הלמוד בקוטאיס וגרוזיה:

“המלמד כאשר ילמד את הילד סדר האלפא ביתא עם הנקודות, מתחיל תיכף ללמד את הילד לקרוא “אלהי נשמה שנתת בי” ואחר כך ילמד אותו ברכת המזון, וכן סדר הלמוד: הוא קורא לפני הילד שורה אחת כסדר, והילד מוכרח ללמוד את השורה כל מלה ומלה בעל פּה, ומושיב נער אחר אצלו ללמדהו זה השורה (אותה שורה), וכאשר אינו יכול ללמד לזכור המלות אז מכה אותו מכת מרדות במקלו, וכאשר יורע ולמד אותה השורה, אחר כך המלמד שומע למודו ואחר כל מלה ומלה הוא צועק עליו הא הא! כמו שצועקים על הסוס, וכאשר יודע הנער על פה את השורה הראשונה ילמד אותו השורה השניה כמקודם, וכן על הסדר עד שיגמור ברכת המזון, ואם להראות את השורה ד”מ (דרך משל?) אשר למד בעל פה להראות לו השורה הזאת או מלה אחד (אחת) בסדור שני או במקום אחר, אז משיב הנער: אקאנא מע ארוויצי, פירושו: בכאן איני יודע, לא למדתי בכאן. וכיון שמתחיל הילד ללמד ברכת המזון, אז שולח אבי הילד להמלמד דורן, אחד או שנים תרנגולים, ואחד נוד יין ושלשה לחמים, ואחר שגמר ברוך השם ברכת המזון מתחיל ללמדהו סדר התפלה, חתיכות חתיכות (קטעים קטעים( על הסדר הנ“ל, הא הא! אחר כל מלה ומלה, וכן נער שיש לו הבנה מבין אחר כך מן הרגילות לקרוא מעצמו מעט מעט אבל מי שלא יכול יושאר עם הארץ שאפילו תפלה אינו יודע. מי שיש לו הבנה אז המלמד מתחיל עמו ללמד מקרא חתיכות חתיכות מן חומש, גם כן על הסדר, כמו שכתבתי למעלה, בלי פירוש המלות, כי אם דווקא לקרוא בחומש, וזה נקרא מקרא שלהם, בשביל זה יקבל גם כן מתנה כנ”ל. כיון שהוא יכול לקרוא בתוך החומש ואחרי כל מלה ומלה צריך המלמד לצעוק עליו בכח הא! הא! ואחרי אשר יודע לקרוא מעט מעט התיבות אז גם כן המלמד יתחיל לפרש לו המלות בלשון גורזיא, ובלא חיתוך האותיות, ואז גם כן יקבל המלמד מתנה מאבי הנער דורן יותר חשוב כמקודם, ואחר כך כאשר יודע מעט לפרש בלא קריאה, אז גם כן מפרש לו בלשון גורזיא מעט מעט פירוש המלות של תהילים, משלי ואיוב ומעט מן ישעיה לא על הסדר. אחר כך מתחיל ללמד אותם גמרא. ומהו גמרא? זהו עין יעקב, ודווקא האגדתות אשר מפרש לו דווקא פירוש המלות של אגדתות בלא שום מלות ובלא שום פירוש. ואז יקבל גם כן מתנה מאביו. בזמן שילמד עין יעקב ילמד אותו גם כן פירוש המלות של קו הישר (“קב הישר”?) בלא קריאת התיבות, ואחר כך ילמד אותו פוסקים. ומהו פוסקים? הלכות שחיטה ובדיקה, ולא משלחן ערוך כי אם מן ספר אחר “ימין משה”, אשר יימצא אצלם, וגם כן על זה הסדר, פירוש המלות בלשון שלהם בלא קריאת התיבות. אני הייתי במדרש שלהם ובחנתי. תלמידים אחדים יכלו בקשי צו בוכשטאבירען (לנתח המלים להברות ולאותיות) ואחדים גם זה לא יכלו. התלמידים הגדולים מבני ט“ו ואילך (ומעלה) הם רק אחדים, וידעו מעט לפרש פירוש ב”עין יעקב", ולא הפשט, כי הפשט גם החכם המלמד יודע מעט מזעיר! אחר כך מעט מעט מעצמם ילמדו במשך הזמן איזה דינים מהלכות שחיטה ובדיקה. כיון שיודע שחמשה אונות יש לה לריאה.. ועוד איזה דינים אחדים בעל פה, ואז הוא עומד מוכן ומזומן וראוי לסמיכה ולהקרא בשם חכם52.

ועל החנוך במקומות שונים הוא מזכיר את טעמיר כאן שורא במחוז דאגעסטאן: “בין תושבי העיר בזמני היו יהודים ילידי הארץ (ספרדים) בערך 90 זכרים, 50 נקבות, 35 בתים. יהודי ילידי רוסיא (אשכנזים) בערך 70 זכרים, 50 נקבות. וליהודים שני בתי תפלה, אחד לילידי הארץ ואחד ליהודי רוסיא. הרב או החכם שלהם ימלא מקום החזן והוא שוחט ובודק וגם מלמד לילדיהם. בית הספר שלהם ראיתי והוא כסוכה קטנה ועניה עם חלון קטן. החכם ישב על קרקע הארץ ורגליו תחתיו, וכן גם הילדים ישבו מסביב על הארץ ורגליהם תחתיהם, ומלובשים כטשרקאסים קטנים. החכם תרגם להם את תורת משה בשפת טאט, והתלמידים למדו אחריו בנגון הפרסיים, ובתנועות גופם כבחורי הישיבות בליטא ובפולין. את הילדים הקטנים המתחילים ללמוד ילמד אותם הרב את האלפא ביתא מתוך אותיות מרובעות אשר הוא כותב לפניהם בעצמו, כי אלפא ביתא נדפסה לא מצאתי שמה. בזמני היו מעשרים עד שלשים תלמידים בבית הספר ההוא. הנכבד בעדתם ר' יהושע בן חנכה משהאילוב נתן את בניו למלמד את ילדי היהודים ילידי רוסיא, וישמח למאד, באשר בניו יכולים לדבר כיהודי רוסיא (יידיש), כמו בליטא ופולין ישמחו רבים כאשר ילדיהם ידברו צרפתית” (עמוד 5).

בעיר טארקו “אצל בית הכנסת חדר גדול מיוחד והוא בית מדרש או בית ספר לילדיהם, ושם יושב הרב החכם על הארץ, וכל הילדים בעגול מסביב גם כן על הארץ ורגליהם תחתיהם, והוא יתרגם את התורה בשפה המדוברת אצלם, שפת טאט. גם ילמד אותם הרב החכם מלאכת הכתיבה, והכתב שלהם הוא כתב אשורית מעורב עם אותיות של כתב רש”י. עם הגויים שכניהם ידברו היהודים שפת קלמיקית, והרב החכם דבר עמדי בלשון הקדש. בבית הספר היו בזמני ארבעים תלמידים" (עמוד 22).

בדרבנד: “בתי ספר לתורה יש להם שבעה, והמלמדים ילמדו את הנערים תורה כתב ולשון. בתי ספר לחכמה (ללמודי חול) לא ימצאו אצלם, רק בית מדרש יש להם בחדר מיוחד אצל בית התפלה הגדול, ואשר יבואו אל תוכו דרך אולם הבית. שם ילמד הרב את תלמידיו תלמוד בבלי ושולחן ערוך אורח חיים, חשן משפט יורה דעה ואה”ע ודיני שחיטה ובדיקה על צד היותר טוב. והתלמידים כאשר יתמו (יסיימו) חוק למודם בבית המדרש הזה יתמנו לחכמים ולשוחטים ובודקים בכפרי המדינה" (עמוד 40).

יהודי ההרים היו שבט של עשרים אלף נפש בערך שאבותיהם התיישבו שם בימים קדמונים. אחד מהם שבא ללמוד בישיבת אודיסה יתאר את חנוך הבנים שם:

“כשמגיע הילד לשנה החמשית או הששית מובילו אביו אל “התלמיד כונה” (בית התלמידים) ומוסרו ליד ה”רבי“. ה”חדרים האלה נמצאים בבתים נמוכים וצרים, בלי אור ובלי אויר. התלמידים יושבים על גבי הקרקע, כחצי גורן עגולה, והרבי יושב לו מנגד ומקלו בידו לרדות בתלמידים. בתחלה מלמד הרבי את הנער אלף בית ואחר כך את הנקודות. לאחר שנתים של למוד קונה לו התלמיד ידיעת הקריאה בתפלות. אז מלמדו הרב “תמסיי” – תרגומו של חומש והרב מקבל מתנה מידי האב, בקבוק יין שרף וגם מתנת כסף. גמר הנער את ספר “בראשית”, הריהו מתחיל נביאים וכתובים, וזאת הפעם יתנו ההורים למלמד מתנה גדולה מן הראשונה. נאמר “נביאים וכתובים” ואליבא דאמת הם לומדים נביאים ראשונים בשלמותם וקצת מישעיה, ירמיה, יחזקאל ותרי עשר. אז יעזוב הנער את התלמיד כונה. המלמדים עצמם לא יימנו על הלמדנים, וידיעתם במקרא קטנה מאד, ולא תמיד ידעו לתרגם פסוק כצורתו. המלמד עונש את התלמיד קשה, קושר ידיו ורגליו ומניחו בקרן זוית ומונע ממנו אכל ורודה אותו במקל. יש המלמדים את תלמדיהם מעט מפירושי רש"י, מתחלת פרשת “לך לך” עד סוף פרשת “ויחי”. אחר כך ילמדו גם משנה מעט, מסדר זרעים, מועד ונזיקין. לא כל הילדים זוכים לכך, אלא בני עשירים או מוקירי תורה.

“שכר הלמוד של ה”רבי" היה בראשית מאת העשרים מארבעים עד שבעים וחמש קופּיקות (מעשרים עד ארבעים סנט בכסף ארצות הברית) לחדש ורק לפעמים רחוקות הגיע עד רובל (חצי הדולר). זה היה שכרו של המלמד ממדרגה ראשונה, היודע פּירוש המלות ושהיו לו מעשרים וחמשה עד ארבעים תלמידים. להרביים ממדרגה שניה שלמו רק משלשים עד ששים קופיקות לחדש ומספר תלמידיהם הגיע עד ששים.

“אחר שגמר התלמיד שזכה לכך את ‘התלמיד כונה’ והוריו רואים בו ברכה והם רוצים שיהיה למדן וצדיק הם שולחים אותו אל הדיין ומתנות בידו. הדיין מלמד את הנערים תלמוד בבלי עם פירוש רש”י ממסכתות ברכות, בבא קמא, קידושין, כתובות וגיטין. כעבור שלש ארבע שנים הם יודעים לקרוא גמרא עם פירוש רש"י בעזרת רב. שכר הלמוד של הדיין במשך זמן הוא מרובל ומחצה עד שלשה לחדש. מספּר תלמידיו משלשה עד עשרה. אחר כך הם מתחנכים לשחיטה, לומדים “חולין” “יורה דעה” ומרגילים עצמם לשחוט ולבדוק את הבהמות. תלמידים אלה נבחנים במעמד נכבדי העיר, המלמדים ושוחטי המקום. לאחר בחינה בהלכות שחיטה התלמידים שוחטים, לעיני הקהל, תרנגולים וזורקים אותם לאויר וההמון חוטפם. לאחר זה הם נקראים “רבי”53.

חידוש החנוך העברי ברוסיה ובשאר ארצות, שהביאה אתה תנועת התחיה, לא עבר בלי רושם אף על היהודים הנדחים בקוקז. בשנת תרנ"ב נדפס בירושלים ספר למוד של מלמד קוקזי בשם “חנוך הנערים” (ללמד כללי הקריאה ולמוד לשון הקדש לתועלת ילדי אחינו בני ישראל אשר במדינת קוקז, חובר ממני הקטן סימן נשמעד"ן פה קוטאיס), והוא ספר החנוך הראשון והיחידי המתורגם גרוזית (באותיות עבריות). בהקדמה לספר יתאר מצב הלמוד שם ומה מטרתו בספר החדש:

“ואני מיום עמדי ללמוד עם הנערים פה קוטאיס התחלתי ללמוד עמהם כסדר הנהוג בלתי שום שנוי, ולמפורסם אין צריך ראיה שגם אני מהם, ולא יצאתי מגדרם… וזה כמו חמש שנים אשר אני משתומם מאיזה דרך אזכם (את הנערים הבאים בבית המדרש להטות אזנם למוריהם) להודיע להם הדרך ילכו בה, האם מהמלמדים הפּשוטים ייוושע גורז’סטאן? ואם הלמוד שלא כסדר ירבה תורה בהם? היאומן כי יסופּר, אשר בכל העולם נתעוררו אמונים לשכור מלמדים ומורים הן מכיסם והן מקופות הקהל ומהכנסות בית הכנסת, וכמעט אין בכל הגולה כולה אשר לא יש אף מדינה אחת שלא יהיו לומדי משניות ופוסקים, וגורז’יסטאן לא די שחסר כל אלה, אלא אפילו.. עיני ראו ולא זר, תלמידים קטנים אשר להם הסגה (השגה) בלימוד לא פחות כמו שאר תלמידים העוברים עלינו תמיד מערי רוסיא אשר להם יד בש”ס ופוסקים ועיני זלגו דמעות, כי בעוונותינו הרבים המלמדים אינם משתדלים, על כי אינם מקבלים שכרם יען לא למדו, ועל מבחן לא עמדו, בדבר אשר זדו, ואף על פי שאין האמת אתם, מצד טרחתם, האמת אתם מצד בינתם, כי הספר נסתם, והחכמה נחתם (נחתמה), רק בלשון עגל (על פי הרגל מיכני) אשר הורגלו בם., מאין שורש וענף.."

“הספר הזה תועלת גדול (גדולה) לתלמידים הקטנים אשר בגורז’יסטאן להרגילם בלשון הקדש לדבר.. לא ראינו מעולם שפת קודש עם שפת גרוזיא רק זה..”

בראשית הספר יבואו האלף בית והנקודות, אחר כך קצת ברכות. בין הברכות אחת לאמרה אחר האכילה:

“בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא, מרא דהאי פיתא.”

השעורים לראשית למוד הלשון מתחילים ברשימות מלים עם תרגומן ואחריהן משפטים שלמים, כגון:

שולחן – סטוֹלי

פה – אכּ

שם – יכּ

כּסא – טכּסי

אמה – אלבּי

הנה – א אַי

מנעלים – שכמבּי

בית ספר – פסצולבּלי

זה – אסי

אנה – סדה

בסוף הספר יבואו גם ספורים קצרים, מתורגמים מלשונות זרות לעברית המגומגמת של המחבר. ואף על פי כן משמש החבור עדות לרוח החדשה שהגיעה אל התפוצה הנדחת.

כעבור שנים מעטות לכשרבו התושבים מיהודי רוסיה בקוקז, נשתנה החנוך תכלית שנוי ועורר ביהודי גרוזיה את ההכרה הלאומית. ועל זה ידובר בפרק המוקדש לתקופה האחרונה, התקופה שלאחר מלמת העולם הראשונה.

בהודו

בין שלש מאות מיליון נפש שבהודו יגורו לערך עשרים אלף יהודים (בשנת 1918) ומהם כחמשה עשר אלף “בני ישראל”. יהודים אלה הם הראשונים שבאו להודו והתישבו במחוז בומביי. עברם מכוסה בערפל ולא נדעהו, כי אם זאת שיש בידם מסורת שבאו להודו לאחר אסון לאומי לפני אלפים שנה (חורבן ארצנו) ונקראו בשם “שבתיים,” משום ששבתו ביום השביעי, אך הם קראו לעצמם “בני ישראל”. במשך שנות ישובם נתקרבו אל עם הארץ, ההודים, וסגלו להם ארחות חייהם ולשונם, המאראתי, ואף את אמונותיהם התפלות, ודמו להם בחיצוניותם, עד כי יקשה להבדיל בין הודים לביניהם. ואף על פּי כן קרה דבר פּלא, שלמרות מעוטם, לא נתערבו בהודים, והיוו קבוץ מיוחד השומר שבתות ומצות מילה. הלשון העברית נשכחה מהם לגמרי ולא נשאר בפיהם אלא הכרוז “שמע ישראל”, ויען שלא היו להם תפלות אחרות להביע בהן את רחשי לבם ותחנוניהם לאלהי ישראל, היו חוזרים, בימי חגיהם ובכל מקרה של אבל ושמחת בית, כגון בשעת נשואין או קבורה, – על “שמע” פּעמים רבות. הם נמנעו מאכול דם בעלי חיים, בשר חזיר ומכל סוגי הבשר השתמשו אך בבשר עוף, כבשים ועזים. “אוכל חזיר” (סואר קוא) היה דבר גדוף בפיהם54.

בשנת תקנ“ו (1796) בנה אחד מ”בני ישראל“, שמואל דוביקר שמו, בית כנסת בשם “שער הרחמים,” ששימש להם מרכז רוחני. בנין בית הכנסת – מאורע מעניין כרוך בו. שמואל דוביקאר היה קצין מן החשובים בצבא ההודי הבריטי והשתתף במלחמה שלחמו הבריטים בשנים האחרונות למאה השמונה עשרה עם השולטן היידר עלי ובנו טיפו. דוביקאר נפל בשבי – יחד עם חיילים אחרים – ביד השולטן. המושל היה מושלמי קנאי וכפה על השבויים להתאשלם, ואלה שמאנו לעשות פקודתו הומתו. כשהגיע תורו של שמואל דוביקאר הפּיל תחנתו לפני השולטן לרחם עליו ולבלי אנסו לקבל עליו דתו, כי שייך הוא ל”בני ישראל" והוא מבני אברהם, הנערץ גם אצל המושלימים. אמו של השולטן שמעה את דברי השבוי ובקשה מבנה לעשות בקשתו. מאז היה מבני ביתו של השולטן וקבל מתנות יקרות ממנו. בני רחבי השתדלו לפני השולטן שישחררו את שמואל וההשתדלות עשתה פרי. שמואל חזר לקהלתו, בא אל קוג’ין – וזאת היתה הפעם הראשונה לבקורו בעיר זו – וראה את בית הכנסת ואת ספרי התורה, ואלה הפליאוהו מאד, ונתעורר החפץ בלבו לקרב את אחיו לעבודת האלהים ונדר לבנות בבומביי בית כנסת כתבנית זה שבקוג’ין. הוא שב לבומביי ובנה את בית התפלה ונסע לקוג’ין להביא משם ספרי תורה. בדרך מת.

בו בזמן שמע הנדיב רבי דוד יחזקאל רחבי מקוג’ין על “בני ישראל” והתעניין בהם והחל לחקור על מוצאם. חיים ש. קהימקר, מי שהיה ראש עדת “בני ישראל” מספר על חקירתו של רחבי את הדברים האלה: “אף על פי שהיה בטוח ש”בני ישראל" מצאצאי היהודים הם בקש מכל זאת לתהות על קנקנם. הוא נתן לנשיהם דגים טהורים וטמאים על מנת שתבשלנה אותם. אולם הנשים הבדילו את הטהורים מן הטמאים באמרן שמעולם לא אכלו דגים שאין להם סנפיר וקשקשת. רחבי ראה את “בני ישראל” בדלותם הרוחנית ובבורותם ביהדות, וקבל על עצמו להחיות לפניהם את עברם ולהורותם את עיקרי דתנו ולקשרם עם כל העם העברי לתפוצותיו. זמן מה שהה ביניהם ולפי המסורת היה הוא הראשון שלמדם את הלשון העברית וחנך להם שני מורים שיהיו להם מדריכים ופרנסים. אלה השנים נקראו בשם “קזי” וצאצאיהם מתגאים עד היום ביחוס אבות ובזכות אבות. “בני ישראל” מזכירים את השם רחבי ברחשי כבוד, כי הוא אשר הוציאם מאפלה לאורה ומבדידותם לחברת עם. ממנה החלה תקופה חדשה בחייהם, היא תקופת תחיתם.

גם אחד אשר איננו מבני עמנו, הד“ר ווילסון ראש המיסיון האנגלית, עשה הרבה להפצת ידיעת היהדות בין “בני ישראל”. ווילסון היה חכם במדעי המזרח והעתיק את התנ”ך ללשון מאראתי, היא הלשון המדוברת אצלם. והתרגום נתפשט וממנו למדו “בני ישראל” לדעת את התורה. בבית הספר שיסד למדו גם עברית וכמה מתלמידי בית הספר היו למורים לאחיהם. אחד מהם היה יחזקאל יוסף רננפורקר, ש“בני ישראל” הקנוהו שם “פנטאצ’י” שפירושו “יודע חמשה חומשי תורה”, ואף הוא מרביץ יהדות ביניהם. מפיצי תורה ומסייעים לחייהם הרוחניים הם יהודי קוג’ין, שמהם באים החזנים ומורי הדת. משם למדו את התפלה ואת דרך העבודה ונגוני התפלה. גם יהודי בגדד סייעו להם לתרגם את ספרי הקדש למאראתית, ברם התרגום לא עלה יפה. הוא נעשה על ידי שנים, אחד שלא ידע עברית והשני לא ידע מאראתית, ולא היתה בין שני המתרגמים לשון משותפת, חוץ מהינדוסטנית רצוצה ונקל לשער תוצאות התרגום הזה55.

כשהתחילו בתי הספר החדשים מתפשטים בהודו – על ידי האנגלים – נכנסו רבים מילדי “בני ישראל” אל האסכולות ולא למדו את דתם כלל. הם היו באים אמנם לשעורים קצרים לבית הכנסת ללמוד תפלות וקצת עברית, אבל הידיעות לא הספּיקו. אם ישב הנער באחת הערים שלא היתה בה קהלה של “בני ישראל” לא ידע דבר ממהות דתו וממנהגיה, מלבד שחגיגות ביתו שונות היו והזכירוהו כי נבדל הוא משכניו. החנוך האסכולי המודרני ועם הארצות של הוריו הרחיקו את הנער מדתו והכניסו בלבו ספקות. מצד שני הביאה להם ידיעת הלשון האנגלית גם תועלת דתית ולאומית, שעל ידי כך נפתחו לפניהם שערי הספרות היהודית שבלשון האנגלית. ספרים ועתונים אנגליים ויהודים מאנגליה ומאמריקה הובאו להודו ועוררו בלב המשכילים של “בני ישראל” את הכרתם הדתית והלאומית.

בשנת 1875 יסד חיים שמואל קיהימקאר הנ“ל אגודה לחנוך יהודי56 שפתחה בית ספר קטן שבו למדו למודי חול וקדש יחד, כדי שלא יוכרחו הילדים לחלל את השבתות ואת המועדים ויסגלו להם את ידיעת הלשון העברית ואת ידיעת התורה. בית הספר הזה התפּתח יפה וחברת “אגודת אחים” באה לעזרתו. בשנת 1881 עלה בית הספר במדרגתו, – מבית ספר עממי לתיכוני The Israelite High School שעמד בתוך הגיטו של “בני ישראל”. בשנת 1892 החליט וועד בית הספר להכניס שמה גם ילדות וקבל זכות המטריקולאציה במכללת בומביי. בית הספר גדל ואז נבנה לו בנין מיוחד שיש בו אולם לנשפים ולחגיגות וחדרי למוד נאים ומרווחים. בית זה – סיר אלי כדורי נדב להקמתו כשנים עשר אלף פונט ו”בני ישראל" תרמו משלהם כחמשים אלף רופיא (הפונט הוא 13,50 רופיות). תכנית בית הספר היא לאחת עשרה שנות למוד והגומרים אותו נבחנים בבחינת הבגרות על ידי האוניברסיטה. בבית הספר לומדים כשש מאות ילדים, וביניהם כמאה ילדים הודים. ילדי ההודים מבני האמידים הם ומשלמים שכר למוד, בעוד שהורי התלמידים מ“בני ישראל” הם עניים. יוצא שההורים ההודיים מסייעים לקיומו של בית הספר.

בשנת 1915 סגרו את הסניף שבקאדיוק, והעבירוהו אל “חוג יעקב,” שכונה חדשה ש“בני ישראל” החלו לקבוע בה מושבם. תחלה נפתחו אך שתי מחלקות ומספר תלמידיהן כשבעים, אך במשך השנים נפתחו שאר המחלקות והיו לאסכולה שלמה.

מנהלת “בית הספר” היא הגברת רבקה ראובן, אחת מ“בנות ישראל” שסיימה את המכללה בקמבריג' וכתבה מחקר על “בני ישראל” והקדישה את חייה לחנוך הדור הצעיר, והיא גם המוציאה לוחות שמושיים וספרותיים שבהם אנו מוצאים את כל הידיעות על תולדותיהם וחייהם. העשיר דוד ששון עודד את צעירי הדור ללמוד את הלשון העברית ואת ספרותה והוא גם יסד בית ספר בשם “בית הספר החפשי על שם דוד ששון”.

הנוסע ישראל כהן מלונדון מתאר את בית הספר:

“באתי אל האגף של הבנין ומצאתי שם את המורה העברי וכמה נערים. נכנסתי אחר כך אל כתה שניה שבה לימדה מורה צעירה. בתוך הבנין הראשי מצאתי את מר יחזקאל, די משה יחזקאל צטי, אחד מ”בני ישראל" המכהן בכהונת פרופיסור לעברית במכללת סט קסאוויר57. בלויתו עברתי בכל המחלקות והתפלאתי על מעוט התלמידים, ומר יחזקאל הסביר לי כי רבים מן התלמידים נעדרים משום שהם מסייעים להוריהם בהכנות חגיגת פּורים, אף כי החג יחול בעוד כמה ימים. הוא אמר לי שגם ביום הששי ייעדרו ילדים לפעמים, לעזור בבית בהכנות לשבת. הילדים מרבים גם לשחק לשם רוחים, ואנו נלחמים קשה עם ההורים שישפיעו על בניהם לבוא אל בית הספר יום יום."

"למחרת היום בקרתי את בית הספר של “בני ישראל” המתכלכל על-ידי בית הכנסת “שערי רחמים” והנתמך על ידי “אגודת אחים” בלונדון. שוחחתי עם המנהל, והוא הודי, שהראה לי רוב המחלקות וערך בחפזון תרגילי התעמלות לנערים ולנערות. ביניהם ראיתי ילדים אחדים שאינם בני ברית. שהיתי רגעים מספּר במחלקה בשעת הלקח העברי, והמורה היה יהודי מקוג’ין שבמשך השנים האחרונות הכניס אלפי ילדים רכים לקריאה העברית הקשה. הנהלת בית הספר עברה אחר כך לעלמה כשרונית מבני ישראל, הגברת רבקה ראובן, שסיימה את המכללה בקמבריג' "58.

על שיטת הלימוד בבית הספר קודם לכן והיום כותבת הגברת ראובן:

“לפי השיטה הגרועה של למוד העברית שהיתה נהוגה קודם לכן למדוה כלשון הדת. הילדים למדו לנגן תפלות ופיוטים ולקרוא פּרשיות מן התורה ויכלו להשתתף בתפלת הצבור בקולותיהם הרכים והצלולים, אף על פי שלא הבינו מלה ממה שבטאו בשפתם. למודם העברי דבק על כן בחייהם והיה מלא שירה ורוממות. הלשון היתה חיה להם כשפת דתם, אף על פי שלא יכלו לנתח משפט לפי הדקדוק או לתרגם או למסור את התוכן.. השיטה החדשה המלמדת לילדים את השרשים ואת פירוש המלים ואת צורות הדקדוק, המסתפקת בזה שהילד מנתח ומתרגם, שוכחת לצרף את הלמוד עם חיי הילד ואינה מצליחה לעורר ולחזק את התעניינותם והתלהבותם”.

מכללת בומביי הכירה בלשון העברית כלשון שניה בקורס הלמודים ותלמידים שבחרו בעברית במכללה קבלו תמיכה מקרנו של ששון. אחד מן הסופרים המאראתיים מ“בני ישראל” בנימין שמשון אשתאמקאר, ועוד אחד תרגמו כמה ספרים מאנגלית ומעברית למאראתית, והפיצו ידיעת היהדות בין אחיהם. דרך אחרת להפצת ידיעת המצוות נמצאה ב“קירטאן”, מין דרוש בחרוזים, המכיר עיקרי תולדות ישראל והיהדות ושרים אותו בנגון-חקוי לנוסח הודי. הקירטאן התפשט בין “בני ישראל” והועיל הרבה להפצת היהדות.

הידיעות האחרונות מהודו נתקבלו בשנת 1942 במכתב שכתבה הגברת ראובן אל ה“ברית העברית העולמית”:

“רק פעולה עברית מצומצמת נעשית בקרבנו. ליד בתי הכנסת מתקימים אמנם שעורים, אולם נלמדת בהם קריאה בלבד והמנהלים שבעי רצון, אם תלמידיהם יודעים לקרוא את התפלות. בית ספר על שם כדורי של בני ישראל בבומביי הוא המוסד היחידי שנעשים בו נסיונות להורות עברית לפי שיטה פדגוגית מודרנית. לפני כמה שנים הורו אף בבית ספר זה רק תנ”ך, אבל בשנים האחרונות הרחבנו את המסגרת ומלמדים גם עברית חיה. יכלתנו מוגבלת, כיון שבבית הספר נלמדות שתי שפות זרות, וכמה מקצועות אחרים. בזמן האחרון נוספה עוד שפה, ועלינו איפוא להורות ארבע שפות לתלמידינו. בדרך כלל יודעים רק תלמידינו במדת מה את השפה העברית. אך בבית ספרנו מבקרים בני השכבות העניות ואילו בני האמידים מבקרים בבתי אולפנא הזרים ובהם אין כל זכר ללמוד העברי או חנוך יהודי כל שהוא. כמה מהילדים לומדים לקרוא עברית כדי להתפלל"59.

מספר “בני ישראל” בבומביי הוא כחמשה אלפים ויש להם בימינו ארבעה בתי כנסת ושני מנינים. השאר פזורים בערים אחרות, ויש להם בתי כנסיות, כגון בטאנא, במרחק 35 מיל מבומביי, באליבאג, פּן, פּונור, דנדא, ועוד. בשנת תרצ"ב החלו לבנות בית כנסת בעיר אחמדאבאר. יש להם גם שני כלי מבטא הנדפסים באנגלית ומאראתית.

חוץ מן “היהודים השחורים” ישנם עוד בהודו “יהודים לבנים” מבני ארצות שונות, ביחוד יהודים ספרדים מארצות ערב. יעקב ספיר, שבקר את הודו בשנת תר"ך כותב עליהם כדברים האלה:

“כל היהודים היושבים בעיר הזאת באמביי, ובכך ארץ הודו, לבד בעיר קוגין במלבר, הם חדשים אשר מקרוב באו הנה. רובם מבגדד ומבצרה, ומעט מפרס ומתימן. זה כחמשים שנה אשר תקעה ממשלת ענגלאנד האדירה יתד נאמן במדינות הודו ותרב מסחרה וחפשיותה, ומאז באו גם אלה היהודים לרגלי מסחרם, והצליחו והעשירו עושר רב. עתה, בשנת התר”ך לבריאת עולם, נמצאים פה יותר מחמשים בתי אבות ונעשו תושבים איש וביתו. שפת היהודים בבתיהם וביניהם היא ערבית, שפת אמם, ומנהגם ומעשיהם בדרך ארץ, ובכל עניני דת משה וישראל, ומנהגיהם ומעשיהם בארץ מולדת אבותיהם בלי חלף ותמורה".

“נשיא אחד וראש לכולם, הוא השר הישר באדם, זקן ונשוא פנים, נדיב ושוע דוד ששון. והוא יגדיל חסדו עם בני העניים והיתומים אשר בעירו, כי יסד להם בית ספר גדול לנערים ונערות עם מורים ומלמדים יהודים מבינים, מן התחלת א”ב עד קרוא מקרא הלכה ואגדה, בסדר ראוי על פי מעלותיהם כפי מנהגיהם בלמודיהם על הסדר, וסופרים מהירים ללמדם גם כתב ולשון, שפת קדש, לשון ערבית שהיא שפתם בביתם, לשון הודו שהיא שפת המדינה, לשון ענגליש למסחרם ופרנסתם, וחשבון, ידיעות העולם, מפת הארץ – ככל אשר ילמדו עתה באירופה" (אבן ספיר חלק ב, ל"ט).

דוד ששון בקש להנהיג את למוד הלשון העברית בדרך מודרנית ופנה אל החכם משה שטיינשניידר לחבר ספר למוד מיוחד לצורך זה. החכם נענה לו ובשנת 1860 יצא ספרו “ראשית הלמוד” המלמד את הקריאה, וראשית הלשון על פי שיטת הדקדוק. אף כי שטיינשניידר לא היה האדם המבין לרוח תלמידים צעירים והיודע לסדר שעורי שפה בדרך מודרגת (די להזכיר כי ספר זה לילדים מתחילים כולל מאמר על תולדות הלשון והספרות העברית) יש לומר לשבחו כי באו בו תמונות נאות של בעלי חיים, ובכלל נדפס הספר ביופי.

יהודי אירופה הנמצאים בהודו שולחים את בניהם לבתי ספר אנגליים או לבתי הספר של המיסיון הנוצרי וחנוכם העברי עומד על קריאת עברי שמלמדם מורה פרטי, בעיקר לשם חגיגת בר מצוה.

מר א. אבי-זהר שבקר בהודו בשנת תש"ו מוסר את הידיעות האלה על מצב החנוך כיום:

"יהודים יודעי עברית בהודו ספורים ממש. שפות הדיבור והכתיבה שלהם הן מרטי (מבטא הודי) ואנגלית בין ‘בני ישראל’, ערבית בין יוצאי עיראק ושפות אירופּה שונות ובתוכן גם אידיש בין הפּליטים המעטים שהגיעו הנה לפני המלחמה. הרוב יודע לקרוא את התפלות במקור, מעטים מאד מבינים את פּירוש המלים.

“אין בהודו לומדי תורה, אין בית מדרש או איזה מוסד אחר שיקראו ויפרשו שם פּרק בתנ”ך ולא כל שכן משניות או מדרשים. בכלכותה פגשתי במר ראובן גבאי, הלומד בקביעות פּרק משניות ומצטט פּסוקים מן התורה ודברי חכמים והוא, לדבריו, היחידי בעיר הזאת המונה כאלפּים יהודים. בבומביי, על עשרת אלפי יהודיה התפּרסם מר יחזקאל המנוח מעדת ‘בני ישראל’, שהגיע לידיעת השפה ולהוראתה באוניברסיטה המקומית. בשל כך היה נערץ על בני עדתו, אף שמש להם פּוסק הלכה. יתכן שאפשר למצוא עוד אחדים מן הדור הישן ששפתנו אינה זרה להם. במחנה הפּליטים הפּולנים הסמוך לקרצ’י ובו כמה יהודים, נתקבל שאלון ממחלקת העליה של הסוכנות העברית; יהודי העיר שמספּרם מגיע למאות אחדות, שלחו שליח מיוחד שיחפּש וימצא יהודי שיבין את הכתוב. הוא שב כלעומת שבא ורק זמן מה אחר כך כאשר נקלע למחנה שליח הסוכנות היהודית מארץ ישראל נשלחו השאלונים מן הארץ לתעודתם. שונה הוא המצב בין יוצאי מזרח אירופּה ותושבי א"י היושבים בהודו ישיבה ארעית. אולם אלה מעטים והשפּעתם חולפת. אחדים מהם קוראים בצמאון עתון עברי המגיע מן הארץ. אדם המבקש לעיין בספר עברי כמעט שאינו בנמצא.

"חינוך ילדי היהודים בהודו שונה בתכלית והכל תלוי במצב הוריהם. האמידים מכל העדות שולחים את ילדיהם לבתי ספר נוצריים. שפת ההוראה שם אנגלית והכל נלמד ברוח מיסיונרית. לומדים את הברית החדשה בלבד ונוכחים בתפילות יום א' ובשעורי הדת הנוצרית. לעברית או לדת ותולדות ישראל אין זכר. הודים רבים וביחוד מבין יוצאי בגדד שוכרים מורים פּרטיים להקניית הקריאה העברית. ברוב המקרים ידיעתם בשפה קלושה ושיטת לימודם נושנה. גם המעט הזה ניתן רק לילדים הלומדים בעיר. מאות ילדים לומדים במקומות מבודדים בהרים וחוזרים העירה רק לימי החופש. אלה, רובם ככולם, גדלים ללא ידיעת אות עברית. כך מתחנך דור ללא כל אחיזה בעבר, מנותק מההוה החי וחסר בטחון לעתיד. אמנם חבריו ולפעמים גם מוריו בבית הספר יזכירו לו את מוצאו היהודי. הילד הנעלב מגיב על ההתקפה בשנאה עיוורת לסביבתו הזרה או בחלום השוא שיצליח על אף הכל להדמות לבני הדת השלטת. רק מעטים מוצאים את דרכם לתנועתנו הלאומית.

"שונה המצב בבתי הספר היהודיים. אין להשיג מספרים מדויקים עליהם, אך אפשר להעריך שלמעלה משליש של כל ילדי היהודים לומדים בבתי הספר האלה. אלה ילדי העניים הם ובתי הספר צרים מהכיל את כולם. רבים מתרוצצים ברחוב ללא חינוך כל שהוא.

“בכלכותה הוראת העברית היא בדרגה מעט יותר גבוהה. בקרצ’י נפתח זה עתה, ביזמת כמה מאנשי המקום ובעזרת שני חיילים מארצות הברית, בית ספר עברי ל-150 ילדים. המורות עצמן אינן יודעות הרבה. אבל זו התחלה חשובה.”60

באפריקה הצפונית

בהגיענו לאפריקה הצפונית טוב לתת לקורא סקירה כוללת, כתובה בידי אחד המכיר אותה מקרוב, אברהם אלמליח:

“אפריקה הצפונית שימשה מאז מרכז גדול וחשוב לספרות, לשפה ולתרבות העברית, והרבה חליפות וגלגולים עברו עליו. ראשיתו של מרכז זה נעוצה בסוף המאה השמינית, שאז נוסדו שם קהילות רבות והוקמו מרכזים גדולים לתורת ישראל, לשפתו ולתרבותו. אולם הפריחה הזאת נפסקה מהמאה הי”ט והלאה, משום שהיהדות הצפון-אפריקאית נסתגרה על עצמה ולא היתה מקושרת עם חכמי ישראל במדינות אחרות. אחרי גירוש ספרד בשנות 1391, 1492 וגירוש פּורטוגאל בשנת 1496, התיישבו במארוקו כמאתים אלף נפש מהמגורשים, שהיו כולם גדולים בתורה ובמדע, ואחיהם תושבי הארץ עזרו להם להאחז בה. בין גולי ספרד שהתיישבו באַלג’יריה היו גדולי תורה, שמהם נזכיר את ר' יצחק בר ששת (הריב"ש), ר' שמעון בן צמח דוראן; מהם התיישבו בפאס ובערים אחרות במארוקו וטריפּוליטאניה, ויפיחו רוח חיים בקהילותיהן. מאז התחילו קהילות אלו לשוב ולשגשג ויקימו מקרבן הרבה דורות של רבנים וגאונים, מורי-הוראה מפורסמים, מליצים, משוררים ופייטינים עברים, שספריהם בהלכה ובמחקר ובשירה משמשים עד היום מאור עינים לרבנים בתפוצות הגולה. הם חידשו את רוח התורה והיהדות בצפון אפריקה והעשירו גם את המחשבה העברית ויכניסו לתוכה את יסודות המדע למקצועותיו".

“רוח זו היתה חיה ופועלת עד לתקופתנו אנו. ה”חדרים" שבצפון אפריקה היו צרים מהכיל את כל התלמידים שהיו מתחנכים בהם על-ידי מלמדים יודעי תורה וחכמה, והישיבות ובתי-המדרש היו תמיד מלאים אברכים שוקדים על למודיהם ועושים את תורתם אומנותם. השפה העברית תפסה מקום נכבד בלימודים האלה והיתה שגורה בפי המתלמדים. ההשכלה העברית צררה בכנפיה גם את טובי בעלי-הבתים והסוחרים. ב“חארות” (הגיטאות) של קירינאיקה, תוניסיה ואַלג’יריה וב“מלאחים” (רחוב היהודים) של מארוקו אפשר היה למצוא גם משכילים עברים בקיאים בספריהם של קלמן שולמאן, מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ועוד, כי אור הגנוז של פליטת הסופרים העברים ברוסיה היה מתגנב למבואות האפלים ומאיר את לבות האחים הנידחים האלה. והשפה העברית היתה המקרבת את הלבבות הרחוקים ועושה אותם לאגודה אחת ולקהל עברי אחד".

“וכגורלו של הספר העברי כן היה גורלו של העתון העברי. גם זה חדר לסימטות העתיקות ביותר. לא רק של ה”מלאחים" בכרכים הגדולים, אלא גם לכפרים נידחים ומנותקים מכל ישוב, שעין תייר לא שזפתם ורגלו לא דרכה בהם מעולם. אחרי “המגיד”, שתפוצתו היתה הגדולה ביותר בצפון אפריקה, אפשר היה למצוא שם קוראים וחותמים ל“לבנון,” “הצפירה,” “החבצלת,” “הצבי,” “העולם,” “החירות” ועוד. העתונים האלה היו מביאים ליהודים את בשורת הגאולה והתחיה הלאומית ומשמשים אמצעי לפרסום כל המתרחש בתפוצות הגולה".

“בכפר נידח בתוך הישימון הגדול שבטריפּוליטאניה מצאתי בימי נסיעתי שם בשנת תרפ”ג תלמיד-חכם יהודי, קורא וותיק של העתונות העברית, שהזכיר לי מאמרים שלמים שכתבתי ב“החירות” וחזר כמעט מלה במלה עליהם, ושינן כמעט בעל-פה פרקים שלמים מ“המגיד” ומ“הצפירה” של רבי נחום סוקולוב.

“בצד העתונות העברית שהגיעה לצפון אפריקה מחוץ לארץ, יצאה לאור גם עתונות מקומית בצרפתית ובשפה הערבית המדוברת (באותיות עבריות), שתרומתה להפצת התרבות העברית, להקניית הערכים הלאומיים לקוראיה והפחת רוח התחיה הלאומית לא תסולא בפז”.

“בכל צפון אפריקה היו יוצאים לאור, ועוד יוצאים גם כיום, עתונים יהודים שעמדו על רמה ספרותית גבוהה, הגיבו בסגנון נאה על השאלות הציוניות שעמדו על הפרק בחיי עם ישראל לתפוצותיו, תרגמו מהעתונות העברית קטעים ופרקים שלמים ממבחר פרי עטם של סופרי ההשכלה ויביאו לקוראיהם את בשורת התחיה”.

“אולם, עם הכיבוש הצרפתי באה הפסקה בתחיה רוחנית זו: השחרור הצרפתי וחינוך הנוער על-ידי ה”אַליאַנס" הפכו את הקערה על פיה ויחפרו תהום עמוקה בין האבות והבנים. חלק גדול מהנוער היהודי השליך אחרי גוו את ירושת אבותיו ומסורותיהם. לבתי-הספר של ה“אַליאַנס” בצפון אפריקה, שהעמידו תלמידים הרבה, יש אמנם חלק גדול בשיפור מצבו הכלכלי, התרבותי, הכללי והמדיני של הנוער היהודי. על-ידי לימוד השפה הצרפתית הוכנו והוכשרו אלפי מתורגמנים, פקידים ועוזרים לדיפּלומאטים ולצבא הצרפתי, והללו היו מפיצים בתוך עמם את רעיונות החופש והתרבות החדשה, גם היו למנהיגי הקהילות ומדריכי העם. הדור הישן נשאר סגור ומסוגר בתוך מסגרתו הדתית, שומר דת ומסורת, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אך חי באדישות גמורה לכל הטבוע בחותם החיים החדשים, והמרחק בין הדור הישן והדור החדש הלך וגדל"61.

ועתה נפנה אל ארץ ארץ והתפתחות מוסדות החנוך בכל אחת מהן.

בטריפּוליטאניה (לוב)

מספר היהודים בטריפּוליטאניה הוא כשלשים אלף (1936), כחמשה עשר אלף מהם גרים בטריפּולי ויתרם בבנגאזי ובשאר הערים. היהודים גרים ברובע מיוחד, החארא, בעוני גדול. בשנת תרס"ו נמנו בין אלפים משפחות שגרו בחארא של טריפּולי יותר מאלף שחיו במצוקה גדולה.

כל יושבי החארא הם שומרי דת ומכבדי תורה, אבל ככל יהודי הקדם הם גם מאמינים בהבלי הקדם ובסגולות קבלה מעשית. כל האמונות התפלות הביאו מהרי המדבר, מן הברברים, ומשם באו רבים להתיישב בטריפּולי. בין יהודי המקום ישנם חכמים מובהקים וגם משכילים יודעי לשונות.

עוד בשנת 1876 השתדל נשיא העדה בטריפּולי, שאול לביא, לייסד שם בית ספר מודרני. יהודי העיר פנו אז אל רבני ירושלים לשאול מפיהם אם אין בזה אפיקורסות והנשאלים ענו שלא ירהיבו עוז בנפשם לפרוץ את גדרי החנוך הישן. בשנת 1889 שלח ועד האַליאַנס את דוד קאזס, מנהל בית ספרה בטוניס, אל טריפּולי לראות מה מצב העדה שם ואם כדאי לפתוח שם בית ספר. השליח מצא כי חסרים בטריפּולי בעלי מלאכה יהודים מומחים ובית ספר לאומנות היה מרים את מצבם הכלכלי. בשנת 1890 פתחה החברה הנ“ל בית ספר וכלל שני בתי מלאכה, אחד לנגרות ואחד לנפחות, והיו שם כ”ב תלמידים, חוץ משוליות ששמשו אצל בעלי מלאכה בעיר וניתנו להם שעורים מיוחדים. בשנת 1894 סגרה האַליאַנס את בית ספרה זה, כדי לקמץ בהוצאות, והכניסה את החניכים לבעלי מלאכה טובים, ובמקום זה פתחה בית ספר יסודי. בו בזמן היו ילדי ישראל לומדים בתלמוד התורה של העדה, אבל מכיון שבבית הספר של האַליאַנס למדו צרפתית ולשונות זרות אחרות, שהן סגולה לפרנסה, הוציאו הורים רבים את בניהם מתלמוד התורה והכניסום אל בית הספר. בשנת 1898 היו בבית הספר של האַליאַנס 160 תלמידים. הצלחה זו עודדה את החברה לפתוח גם בית ספר לבנות, ובו הצליחה יותר, מכיון שאין על הבנות חובת למוד תורה, ומיד באו אל בית הספר החדש כמאתים וחמשים תלמידות. החברה רכשה לה גם קרקע, על מנת לבנות בנין מהודר לשני בתי ספרה.

רק חלק קטן מילדי ישראל בקרו בבתי הספר והשאר למדו אצל “רביים” שפתחו להם “חדרים” בדירותיהם הפרטיות או בבתי הכנסיות ומלמדים את הילדים את הקריאה העברית ואת הכתיבה הערבית באותיות עבריות (בכתב רש"י). בשנת תרס“ג (1892) קמו אחדים מראשי הקהילה ויסדו חברת “יגדיל תורה” ומנו מלמדים הגונים שמשכורתם שולמה מקופת החברה, וילדי העניים היו מקבלים לחם ושמן יום יום. ילדים שהוריהם רצו להוציאם מבית הספר בעודם רכים, על מנת שיהיו להם לעזר בפרנסתם – היו מקבלים תמיכות כסף מדי שבוע, על מנת שלא יעזבו למודיהם. כעבור שנים מספר בנתה החברה בנין מיוחד ומפואר לתלמוד התורה. תכנית הלמודים כללה קרוא וכתוב, תנ”ך, משנה ותלמוד וחשבון. שיטת הלמודים היתה על פי תרגום לערבית. בית הספר היה מוסד חנוכי הגון.

בינתים בא שנוי פּוליטי במצבה של טריפּוליטאניה ושנוי תרבותי בחיי היהודים שם. בשנת 1910 כבשה איטאליה את טריפּולי וראשית מעשיה היתה לכבוש את לב הדור הצעיר ללשון איטאליה ונמוסיה. הרשות הצבאית הפקיעה את הקרקע מידי האַליאַנס – משום צרפתיות. בבוא הד“ר סלושץ בשנת 1911 – מיד אחרי הכבוש – לטריפּולי מצא את תלמוד התורה במצב טוב, מוריו היו שני תלמידי חכמים מובהקים. למדו בת”ת 450 תלמידים שנחלקו לחמש עשרה כתות ולמדו בהדרגה מ“בראשית” עד “לעיני כל ישראל”, ונביאים, ובכתות העליונות גמרא ומפרשים, ובהן כארבעים תלמידים מבינים. בתי הספר של ה“אַליאַנס” היו קיימים עוד ולמדו בהם כחמש מאות תלמידים ותלמידות.

האיטאלקים רצו למשוך את התלמידים לבתי ספרם שיסדו, על כן הנהיגו בהם את למוד הלשון העברית. בשנת 1920 הובא הרב א. שמואל הרטום מאיטאליה לשמש רב בטריפּולי והוא הנהיג בתלמוד התורה את השיטה הטבעית. כעבור שנים אחדות הובא מורה מארץ ישראל והלשון העברית הכתה שרשים במוסד. בשנת 1930 קמה אגודת צעירים בשם “בן יהודה” ששמה לבה לתקון החנוך ויסדו תחילה שעורי ערב לבחורים ואחר כך בית ספר “התקוה” – בבנין תלמוד התורה – שמה באו ילדים וילדות ללמוד בערבים את הלשון העברית (ערב אחד לילדים והבא אחריו לילדות), שש שעות למוד בשבוע לכל כתה. המורים היו מתנדבים, ואף על פי כן היתה השפעת בית הספר גדולה מאד. רוח ההתלהבות תקף את כל התלמידים והתלמידות, שזאת היתה להן הפעם הראשונה ליהנות מחנוך עברי. ראשי הקהילה ראו בהתקדמות הלמודים ומסרו לידי החברה גם הנהלת תלמוד התורה. במוסדות אלה הכינו גם מספר צעירים וצעירות להוראה. החנוך במוסדות אלה היו עברי שלם62.

בנגאזי

בבנגאזי היה תלמוד תורה לילדים, בבנין מיוחד שנקרא בלשון המקום “סלא”, והוא בן שתי קומות. ולמדו שם רוב הילדים. בימי הכבוש האיטאלקי היו הלמודים הכלליים מתנהלים באיטלקית.

בקהילת ברצה הרחוקה כמאה קלומטר מבנגאזי קיים בית ספר שלומדים בו כשבעים ילד וילדה. כמו כן קיים בית ספר בזליתן, וכן בכומס. כמאה ועשרים ילדים למדו שם, ומורם העברי היה (בימי הכבוש האיטאלקי) פריג’ה זואריץ, הרב דמתא.

בנאות הדשא (אאזיסים) של מדבר לוב מפוזרים ישובים יהודים קרועים ותלושים מן העולם, נדכאים מרדיפות ונגישות המושלימים התקיפים, בלי בתי ספר ובלי חנוך. באיזו קהילות יש תלמוד תורה קטן, אך הלמודים בהם עומדים על מדרגה נמוכה מאד, וקשה למצוא תלמיד היודע לפרש פסוק כצורתו63.

היהודים הגרים במערות טריפּולי והאואזיסים הסמוכים נמצאים בין ים התיכון ומדבר סאהארה. במישור גדול אחד המשתרע מליבדה עד הר הונא נמצאות המערות הגדולות. זוהי ג’בל שממנה תבאנה השיירות. בג’בל איפרן יש אוכלוסיה יהודית הדרה במעבה האדמה, במערות. הילדים מתחנכים בתלמודי תורה קטנים, תלמידים אחדים בכל אחד מהם. שם הם לומדים לקרוא ולהתפלל. יהודי המערות מדברים דיאלקט עברי משלהם.

אלג’יר

אלג’יר מושבה צרפתית היא על חוף ים התיכון בצפון אפריקה. בין טוניס ממזרח ומארוקו ממערב. ישוב היהודים שם עתיק הוא והיו שם גדולי תורה שהשפיעו הרבה על הספרות הרבנית בה. החנוך העברי שם – לקוי היה בכל הנגעים של למוד מיכאני, ואף על פּי כן היו תוצאותיו טובות – מחמת רוב הזמן שניתן לו וחיי הסביבה ששפעו יהדות. בקיאות בתנ"ך וידיעת התלמוד היו שכיחות. כל יהודי היה פוסק פסוקים ויודע ספר.

ברציפות חיים זו בא משבר עם כבוש אלג’יר לפני הצרפתים בשנת 1930 (תחילה היתה אלג’יריה מושבה ספרדית ויהודיה השתמשו בספרדית ועברית). בשנת 1870 קבלו שלשים ושמונה אלפים מיהודי אלג’יר את הנתינות הצרפתית ומאז אבד שווי משקלם ומוסדות יהדותם החלו מתערערים. צרפת הביאה שמה את כל דרכי שלטונה של פקוח מרכזי והשפעה ממעל לשנות ארחות החיים של היהודים ולקשרם לצרפת קשר תרבותי חזק. היא מינתה את רב הכולל ופתחה בתי ספר יסודיים כלליים, שגם ילדי ישראל יבואו ללמוד בהם. ואף כי רוב הילדים יהודים היו הפקידה עליהם מורים בני דתות שונות, והחנוך הישראלי היה מוזנח מאד. הדור החדש נקרע מעל תרבות עמו ותרבות חדשה ניתנה לו, תרבות שלא נזדקק אלא לחיצוניותה הטפלה. זה היה דור של בינים, שסכנת הריקניות צפויה לו.

לחנוך הישראלי יצאו ידי חובה על ידי שעורי תוספת בבית הכנסת על ידי “חכמים”, – מלמדים בלתי מוכשרים לתעודתם. משנת 1906, כשנפרדה הדת מן המדינה בצרפת, חדלה הממשלה מהתערב בעניני הקהילה ובבחירת הרב הכולל. הוצאות מוסדות הקהילה נלקחות מאז מקופת מכס הבשר הכשר.

התרוקנות הדור הצעיר מיהדותו הביאה דאגה בלב ראשי העדה והחלו מבקשים דרכים להשיב לב בנים אל מסורת אבות. בשנת 1894 נוסדה אגודת “תלמוד תורה” שפתחה בית ספר עברי (שעורי דת) וקבלה תמיכה מקופת העדה. ה“אַליאַנס” שלחה שמה מורה ובית הספר עבר לרשותה משנת 1900. נרשמו בו כשש מאות תלמידים. בהיות בית הספר הזה משמש אך מלואים לכללי, שכל הילדים חייבים לבקרו, עומדת תכניתו על קריאה עברית, תרגום תפלות וקטעי תנ"ך, תולדות ישראל בצרפתית (רק עד חורבן הבית) ודת (פעם החלו ללמד עברית חיה על פי שיחות). הלמודים נוהגים בימים שבתי הספר הכלליים סגורים בהם, הלא הם ביום הראשון בבוקר וביום החמישי בשבוע, בבוקר ובערב, ובשאר ימות השבוע משעה ארבע עד שש וחצי. ביום החמישי ילמדו שבע שעות וביום הראשון אך שלש שעות בבוקר. ואחר הצהרים חפשים הם. קורס הלמודים עומד על ארבע שנים. נפתחו גם כתות לבנות. ומספר התלמידים והתלמידות מגיע לתשע מאות.

תלמידי הת“ת בני עניים המה, ואמידי ההורים לא ירצו שבניהם יבואו להתערב בין בני דלת העם, שמא ילמדו ממעשיהם. ואף כי הת”ת שייך שם ל“אליאנס”, החברה בעלת הנסיון הרב בתפוצות האלה, אין יחס התלמידים אל למודיהם אלא אדיש. לא כבשאר בתי הספר של כי“ח, כי בתי הספר של ה”אַליאַנס" בארצות אחרות הם בעיקר ללמודים חילוניים ולתרבות צרפת, והמורים מלמדים מתוך אהבה ואמונה בתועלת הלמודים, והחיים מחייבים אותם. באלג’יר משמש בית הספר ללמודי היהדות בלבד, והוא בית ספר של מלואים, ואין בו הרוח הזאת. “פּה מביטים התלמידים רק על מחנכם החילוני – כותב נשיא כל ישראל חברים – כעל מורם האמתי, כי השעורים היחידים שיש להם חשיבות ידועה בעיניהם הם השעורים הניתנים להם בבית הספר החילוני, וכל השאר אינו ראוי לתשומת לב מרובה…. אפשר לראות. למשל. הרבה תלמידים, שבבית הספר החילוני הם מקשיבים ומכינים היטב את שעוריהם, וכשהם באים ללמודי הקדש – הנם אדישים… מורי הדת אינם נועזים להיות תקיפים, מפּחדם פּן יכבידו על תלמידיהם אלה או ביחוד פן יזניחו האחרונים לגמרי את השעורים…”

ואם כך הדבר משום מה לא הקימה החברה בתי ספר ללמודים כוללים גם באַלג’יר, כבכל הארצות? כי התלמידים החלו לבקר את בתי הספר החילוניים עוד לפני זה ובאו במגע ובמשא עם ילדים בני דתות אחרות. זוהי הזדמנות שאסור לבטלה. “המגע והמשא של כל העמים, יחס הריעות בין כל התלמידים מבני הדתות השונות – הם תקוה לעתיד יקר מאד”…

ואף כי שבית הספר באלג’יר אינו אלא ללמודים עבריים בלבד לא שכחה החברה את מטרתה הלאומית. “כמעט כל תלמידי בתי הספר הם מבני העניים. יש ביניהם הרבה זרים, מדרום אלג’יריה, ממארוקו ומטוניס. השעורים האלה עוזרים להם לאקלמם, לצרפתם, ולהחיש את התפתחות רעיונותיהם ומנהגיהם ולהעשיר את אגרונם” (אוצר מליהם הצרפתי)64.

בשנת 1946 בקר רבה הראשי של אלג’יר, הד“ר מ. אייזנבט, את אמריקה ושוחחתי עמו. שאלתי את הד”ר אייזנבט, מה מוציאים חניכי בתי הספר של ה“אַליאַנס” בידיעות וענה: ידיעה מעטה בתפלות וקצת מתולדות ישראל עד החורבן. מן הראוי להעיר שבערך חצי ממספּר התלמידים היהודים אינם מבקרים בשעורי-המלואים, ואין להם כל חנוך יהודי.

בקונסטאנטין של אלג’יריה בקרו התלמידים בבתי הספר הכלליים ואחר הצהרים ב“מדרשים”. אצל ה“חכמים”, שלמדום שעה או שתים ביום. בשנת 1902 יסדה שם ה“אַליאַנס” בית ספר של מלואים ובאו שמה כשבע מאות ילדים, והשאר לומדים בתלמוד התורה של העדה. ה“מדרשים” נסגרו זה אחר זה עד כי לא נשאר מהם אף אחד.

אוראן שוכנת על חוף הים התיכון ובה קהלה גדולה. בשנת 1931 הגיע מספּר יהודיה לעשרים אלף ובשנת 1946 לשלשים אלף. רובם מדברים ספרדית וערבית. אף באוראן לומדים ילדי ישראל בבתי הספר הצרפתיים החילוניים. לפנים לא היה באוראן שום מוסד חנוכי צבורי, כי יהודי המקום נחלקים ל“אוראניים,” התושבים הישנים, וטיטואניים שבאו שמה בימי מלחמת ספרד במארוקו בשנת 1860–1859, וגם מהגרים ממזרח מארוקו. ולא היה רק לשונם של הקבוצים השונים חלוק, אלא גם לבם. על כן לא התחנכו הילדים ב“מדרשים” פּרטיים. בראשית מאת העשרים נוסדה שם חברת “שבת אחים” ופתחה “מדרש” ללמד ילדים חנם. בשנת 1907 פּתחה ה“אליאנס” בית ספר של מלואים ובאו שמה כשלש מאות תלמידים ותלמידות. בשנת 1919 התעורר בחור נלבב אחד, המשמש עתה רב ראשי באוראן, ושמו אשכנזי, וייסד תלמוד תורה בשם “יגדיל תורה” וכעבור תשע שנים ישיבת “עץ חיים”. שני בתי הספר האלה מספּקים חנוך עברי לנוער, הראשון לבני גיל רך, משש עד שלש עשרה שנים, והישיבה משלש עשרה ומעלה. בבית הספר של ה“אליאנס” ובתלמוד התורה “יגדיל תורה,” לומדים ביום הראשון וביום חמישי, שני הימים שהתלמידים חפשים בהם מלמודי בית הספר הצבורי, ובעונת הקיץ לומדים הם יום יום. בבית הספר של כי“ח היו בשנת 1946 כחמש מאות תלמידים וב”יגדיל תורה" כמאה וחמישים. והתלמידים מתרגלים לתרגם תפלות ופרקים מתנ“ך לצרפתית ותולדות ישראל הם לומדים בצרפתית. בשנים האחרונות הנהיגו גם למוד הלשון העברית החיה ואף שירי ארץ ישראל. לבית המדרש “עץ חיים” באים בחורים עד שנת השמונה עשרה, ללמוד תנ”ך עם מפרשיהם, שולחן ערוך, אורח חיים ויורה דעה, משנה וגמרא ותולדות ישראל, גם חזנות.65

גם באלג’יר ובקונסטאנטין קיימות ישיבות בשם “עץ חיים,” ושלש הישיבות הללו מספּקות את הרבנים ואת המורים ללמודי היהדות.

בכל אלג’יריה יש קהילות. והחיים יהודיים יותר בפנים הארץ, כי עיר החוף מושפעת יותר מן החיים הצרפתיים.

בשנת 1945 היה מספר האוכלוסיה היהודית באלג’יריה כמאה ושלשים אלף, מהם כשלשים אלף באלג’יר, כעשרים וחמשה באוראן וכשלשה עשר אלף בקונסטאנטין. בפנים הארץ מקבל כמעט כל ילד חנוך יהודי.

בשנות מלחמת העולם השניה רצתה ממשלת ווישי לייסד ליהודים בתי ספר מיוחדים, כדי להבדילם מעמי הארץ ה“אריים”, אבל ההורים התנגדו לכך. הם לא רצו להבדל. ואף על פי כן לא עברו הזרמים של השנים האחרונות ללא השפעה על הדור הצעיר. עם גידול הזרם האנטישמי הגיעו שמה הדים מן הרוח הלאומית, והצעירים יסדו להם חבורות ציוניות והחלו ללמוד גם עברית ולשיר שירי ציון.

בשנת 1943 נוסדה באלג’יר גימנאסיה יהודית על ידי הרב הכולל ד"ר אייזנבט. שם הגימנאסיה היא “עקול מיימוניד” (בית ספר על שם הרמב"ם, לפי שם בית הספר המכין לבית המדרש לרבנים בפאריז). שם מלמדים גם לדבר עברית ונתכנסו שמה 120 תלמידים.

טוניס

אין לנו סטאטיסטיקה מדויקת של יהודי טוניסיה, ומעריכים מספרם למאה וחמשים אלף (1938). בבירת המדינה לבד, בטוניס העיר, נמצאים לערך שלשים אלף (1938). והסבה שאין ספירת היהודים ידועה היא שיהודי טוניסיה נחלקים לשלשה סוגים: טוניסיים, התושבים העתיקים, ליבורניים, כלומר יהודים שבאו מליבורנו ושאר ערים איטאלקיות במאה הי“ז והי”ח והתיישבו בטוניס, וצרפתים. ובהיות שאין שתי הממשלות, איטאליה וצרפת, רושמות את אזרחיהן על פי הדתות, אין מנין מדויק אפשרי.

היהודים האיטאלקים נעשו בדור האחרון לראשונים במעלה, משום שביניהם ישנם בעלי השכלה ובעלי עמדה חברותית גבוהה, כגון רופאים ועורכי דין, בעלי אומנויות חפשיות אחרות, סוחרים ובעלי תעשיה. רובם התגאו על מולדתם ועל “לאומיותם” האיטאלקית ובימי גאותו של הפאשיזם נשאו על בגדם את תו המפלגה השלטת. בניהם למדו בבתי הספר האיטאלקיים שבטוניס והמהדרים היו שולחים אותם לרומי, עיר הנצח, לשאוב את התרבות מבארה.

כעשרת אלפים נפש הם אזרחים צרפתיים, והם מבחירי המשכילים ומן השדרה העליונה, וכמובן שהם פּאטריוטים של צרפת.

החלק העיקרי הם יהודי טוניס.

חנוכם של יהודי טוניסיה העיקריים היה ב“כותאב”. מפקח האוניברסיטה בטוניס מתאר את הכותאב בדברים אלה:

“הכותאבים של היהודים נמצאים ב”חארא" (רובע היהודים), חוץ משלשה שהם בקומה הראשונה נמצאים כולם בשפל, ומצבם נמוך ממצב הכותאבים של המושלימים. צר לראות את הילדים החיוורים בתוך החורים האלה, חורים רטובים, חסרי אור ואויר, שאין בהם אפילו שרפרף לשבת עליו. ברחוב גוריאנו ישנו כותאב שבו לומדים מאה ועשרה ילדים, והאור המגיע אליהם בא בעד הפתח. ברחוב המקולין נמצאים מאתים חניכים בחדר נמוך, אפל וטחוב שאוירו מעופש ומלא אדים מזיקים. בכל בתי הספר האלה אין בתי כסא, והילדים מוכרחים לפנות לבתיהם או לעשות צרכיהם בחוץ. בכמה כותאבים אין כל רהיטים חוץ משרפרפים שעליהם ישבו המורים והתלמידים ורגליהם משולבות."66

מורה עברי שבלה כמה שנים בטוניס כותב על הדירות ועל המלמדים כדברים האלה:

“התלמידים הראשונים של כל “כותאב” לומדים בתחלה בבית הכנסת. אולם כאשר יתרבה מספרם הם מתחילים להשתובב ומשחיתים ושוברים את הרהיטים שבהם ישתמשו בשעת הלמוד, ושעל הרוב אינם רגילים בהם בביתם, כגון: שולחנות, ספסלים, ארונות, פמוטים וכדומה, על הרוב מושיב אותם ה”רבי" באיזה חדר ריק מחוץ לבית הכנסת, ושם בשבתם על הרצפה בחצי גורן עגולה, בין חומות ותקרות ערומות ומכוסות אך כתמי רטיבות בחורף וקני שרצים בקיץ – מבלים התינוקות כמעט את כל היום ולומדים תורה".

“והמלמדים מאין יימצאו? בצפון אפריקה נוהג עדיין המנהג הקדום מימי הבינים של “עשרת הבטלנים”, והם נדחי החברה ועניי הקהלה הזקנים והתשושים ביותר, היושבים תמיד בבית הכנסת כ”מנין" קבוע לקריאת ה“זוהר,” והרי הם מוכנים בכל עת ובכל רגע לערוך כל מיני טכסים דתיים לרגל מקרים משפחתיים ו“מצוות” צבוריות שונות, כגון: לידות, בר מצוה, קבורה, תענית צבור, הכנסת ספר תורה, אירוסים וקידושים, וכדומה. לרגל כל אחת מן המצוות האלה מזמינים את “עשרת הבטלנים” לקרוא פסקות ידועות מן הזוהר ולהתכבד בסעודה, ולעתים רק בפרוסת לחם ומעט “משקה”. אלה ממנין זה שאינם עדיין אינוואלידים גמורים ושיודעים קצת לקרוא בספרי התפלה, נוטלים על עצמם בעד שכר פּעוט ללמד דרדקי לקרוא ולהתפלל. אולם רוב הבטלנים האלה מתקשים בעצמם בקריאת “עברי”, כי שכחו את גירסת ילדותם. את קטעי הזהר שהם נדרשים לקרוא הם יודעים על פּה, וכן את התפלות והפזמונים המיוחדים לכל “מצוה” ולכל מקרה של שמחה או של אבל משפחתי. בכלל כל “כלי הקדש” למיניהם, הממלאים את צרכי הדת של הצבור היהודי בבית ובבית הכנסת, ברחוב ובבית הקברות – כולם לובשים איצטלא של רבנות, וכולם זוכים בתואר “רבי”, למרות העובדה שבחלקם הגדול אינם יודעים קרוא וכתוב"67.

כמו ביהדות האשכנזית שה“חדר הדרדקי” עמד על מדרגה נמוכה והעיקר היה חדר הגמרא, כך בטוניס היה העיקר הישיבה. עוד מימי הבינים היו קיימות שם ישיבות מפורסמות ללמוד התלמוד והפוסקים, וגם לקבלה, ובראשן עמדו גדולי תורה. לאחר שיצא נער מן ה“כותאב” פּנה אל הישיבה, ושם רכש לו ידיעות של ממש.

בטוניס התקיימו גם בתי תלמוד תורה, אחד של העדה הטוניסית ואחד של עדת הליבורניים, שהלמודים בהם היו מסודרים. בתלמוד התורה של עדת הטוניסיים היו בשנת 1875 כשבע מאות תלמידים ובת"ת הליבורניים קרוב למאה וחמשים. בני האמידים והעשירים למדו בבתי ספר פרטיים או בבית הספר של “אחיות יוסף הקדוש” – בית ספר קאתולי תחת חסות הצרפתים.

בשנת 1878 נפתח בטוניס בית ספר של האליאנס, ואז בטלו בתי הת“ת, והתלמידים עם מוריהם יחד עברו אל בית הספר. ראשי העדה עשו חוזה עם כי”ח לנהל את בית הספר לפי רוח ישראל וללמד בו למודי קדש בשעור מספיק, ומסרו לידי החברה גם את הכנסות הת"תים ממכס הבשר הכשר. אך האליאנס לא שמרה על תנאי החוזה – על כל פּנים לא לפי רוח הסעיפים – וקבעו בבית ספרה את סדריה, שלפיהם תרבות צרפת עיקר ותרבות ישראל טפלה.

בבית הספר של האליאנס היו יותר מאלף תלמידים. קורס הלמודים נקבע לשש שנים ותכנו: קריאה ודבור צרפתיים, חשבון, היסטוריה וגיאוגראפיה ושעורים גבוהים למשתלמים. משבאה טוניס תחת חסות צרפת (1881) בא שנוי בתכנית וכוונה “לקבל את הלשון הצרפתית כלשון הלמודים וללמדה בכל הכתות, ואפילו בגני הילדים.”

הרבה עשו בתי הספר של האליאנס להרים את מצבם הכלכלי והחברותי של יהודי טוניסיה, אך מה עשו לחזוק היהדות?

נשמע נא דברים אחדים מפי המשכילים:

“זה חדשים מספר אשר צעקנו חמס על חנוך נערי בני ישראל בבתי הספר אשר יסדה בעירנו חברת כי”ח, על אשר פנתה החברה עורף ללמוד שפת קדש בבתי הספר ותשם את גברתנו לשפחה נחרפת ללמוד שפת צרפת, והילדים אשר בבית ספרה רק בילדי נכרים ישפיקו ומידיעת בני עמם לא ידעו מאומה. שאלו נא עתה את בני הנעורים אשר יצאו מבית הספר, אשר להחברה הנזכרת, דבר מדברי ימי עמם ותראו כי כאלמים לא יפתחו את פּיהם, כי כולם נזורו אחור וחרפּה היא להם לשגות בדברים כאלה, וכל תורתם והגיונם היא רק בלשון צרפת, ועל עמם יביטו כעל עם לא עז וחדל אישים. כעין הדברים האלה דברנו באזני החברה הנכבדה, אך לדאבון לבנו קולנו היה כקול קורא במדבר,"68

ואחד הסופרים מוסר לנו על המצב ביתר באור:

“רבות עשה בית הת”ת הישן בעולם האמונה והדת. נוכל להחליט כי רוב הרבנים ותלמידי החכמים המתים ואשר הם חיים עד הנה הם מיוצאי בית הת“ת הזה. אך לא כל העתים שוות… הבית היה עומד וקיים רק ברוח מנהליו… בכלל היה הבית הזה מבכר לעתותיו בכורי הרבנים והחזנים והסופרים וכל דבר שבקדושה, אשר הביאו תועלת לא מעטה להאמונה והדת.. בכלל אזכיר לטובה את פועל החכם התורני מלא וגדוש בכל מיני חכמה ומדע ובלשון האיטאלקית והצרפתית לו יד ושם, וגם בספרות העברית גדול כחו מאד, ר' אברהם קאסטרו נ”י. הוא שמש בכהונת גזבר ת“ת איזה שנים וידע איך לכלכל צרכי החנוך, ונהל את בית הספר לרוח העת. הוא הפליא לעשות עם חניכיו… כי נמצאו נערים בני שמונה ותשע שנים שהיו שקלי וטרי בפלפול וסברא… יום מר ונמהר היום אשר בו הסיר את המשרה מעל שכמו. ומן הוא והלאה לא ראה בית הספר אור החנוך המועיל ליהדות. כי לרגלי הקלקולים אשר נקרו ויאתיו בסדרי בית הספר הוכרחה החברה כי”ח ליסד פּה בית ספר על שמה בשנת ה’תרל“ח”.

אחר הדברים האלה הוא מביא את פרטי החוזה שנעשה עם חברת כי"ח ואחר כך הוא מוסיף:

“בכלל נוכל להגיד כי הפקידים והמנהלים אשר על בית הספר דורשים תלי תלים ויש להם סודות ורמזים בפרקי הפרוגראם וכי יוכלו להטות אל כל אשר שמה הרוח ללכת… והמטרה רק לעשות את בנינו צרפתים גמורים… עמודי הדת והיהדות מתמוטטים על ידיהם… הלמוד הצרפתי הוא בגרם המעלות, והמשגיחים נתנו עיניהם רק אל שפת צרפת… בלשון צרפת ומעט ספרותה מלאו כל חלל מוח הילד, ואיך ישא פני הקריאה העברית אשר עבר עליה כלח, שאף אם יהגה בה כל היום לא יבין בה מלה אחת, כי כשעה אחת יקח הנער לענות בה את נפשו… כשמונה עשרה מלמדים מזילים כטל לקח טוב ומועיל רק להספרות הצרפתית ורק שבעה מורים מלמדים את הנערים רק את הקריאה המשחתה אשר בה יבלה כל ימיו69 ולא יגיע אל הנקודה הראשית (להבין)… ובהגיע הנער להחדר הרביעי (למחלקה ד) ישמח שמחה גדולה על פרקו העול הזה מעל צוארו”…

"זה כארבע שנים קנאו איזה אנשים לכבוד התורה הקדושה ולכבוד החנוך וייסדו להם בית ספר ללמד את הנערים את הלמוד הישן. אכן מזה לא נקוה תחית היהדות, יען בלמודם לא תמצא העת קורת רוח… וכמוהו כל חדרי הלמוד פה (כלומר: ה“חדרים” הפרטיים), כי כל למוד ישן אשר לא ירצה להעת החיה קדוש הוא להמורים (כלומר: המלמדים הם מן הדור הישן ואינם מבינים לרוח הזמן)70.

יסוד בתי הספר של האליאנס הכניס שנוי יסודי בחנוך היהודי בטוניס. יסודות החנוך העברי ואתם יסודות ההוואי היהודי נתערערו. יהודי שהיה נוהג להביא את בנו לאחר ארבע שנות “כותאב” לישיבה מסרו עתה אל האליאנס. שם היה הלמוד צרפתי והעברי נצטמצם להכינם לברכות התורה לשם “בר מצוה”. האדוקים ראו באבדן החנוך ויסדו תלמוד תורה בשם “אור תורה”. תחלה למדו בו רק תפלות, פרשה ותלמוד. כעבור שנים עבר המוסד לידי הקהלה ובאו בו שנויים והנהיגו בו גם למוד הלשון הצרפתית. למוד התלמוד נהוג שם לפי הנוהג המקומי: בתרגום לערבית, אולם לא לערבית של היום, כי אם לדיאלקט שעבר זמנו, כאשר תרגמו המלמדים האשכנזים את התורה ליידיש דייטש שלא היו לה מהלכים עוד. תרגום זה מקשה על מקצוע למוד שהוא גופו קשה לילדים. כדי להגביר את למוד הגמרא יסדו חברת “למוד התלמוד”, ומכיון שלא נמצאו עוד מבני העיר והערים הקרובות מורים לתלמוד הזמינו אותם מג’רבה העיר.

ג’רבה עיר עתיקה היא. בנויה על אי בודד בדרומה של טוניסיה וקשריה עם העולם מעטים. יהודי ג’רבה דרים בשכונות מיוחדות להם. אלפים ושבע מאות יהודים דרים ברובע הגדול (חארה כבירה) וכאלפים במרחק שבעה קילומטר ברובע הקטן (חארה סג’רה). כמעט כל יהודי העיר הם יראים ושלמים והילדים מבקרים אך בחדרים ובתלמודי תורה ובישיבות ולומדים כל מקצועות היהדות, מן התנ"ך עד התלמוד והפוסקים. שונים הם יהודי ג’רבה משאר יהודי טוניס בזה, שאינם שולטים בשום לשון אירופית וכל הקשרים שביניהם ובין יהודי הכפרים הם בעברית. ובאמת היא עיר של חכמים וסופרים והם מספיקים סופרים ורבנים להרבה עדות. ג’רבה היא המבצר האחרון של היהדות הטוניסית המסרתית.

גם דבר הספרות העברית החדשה הגיע שמה ויהודי ג’רבה רוכשים להם ידיעות העולם מתוך הספרות העברית מדור ההשכלה. בשנים האחרונות נתגברה שם התנועה הציונית ונוסדה שם חברת “עטרת ציון” והצעירים הקימו להם גם “קבוץ יהודי דתי” במושבת הכשרה, וזו להם הפעם הראשונה לעסוק בחקלאות. כי יהודי העיר מתפרנסים מן המלאכה ומן המסחר71.

ספאקס היא עיר הבירה הכלכלית של טוניס. כששת אלפים יהודים גרים בה ורובם סוחרים ובעלי מלאכה. בעיר ההיא נוסדה לפני שנים חברת “אוהבי ציון” וחברה זו השפּיעה הרבה על פּיתוח ההכרה הלאומית ועל אהבת הלשון העברית. בבית הספר של ה“אליאנס” מלמדים עברית על פּי השיטה הטבעית. הנוער סידר שעורי ערב לבוגרים.

בטוניס מתחנכים אלפים מילדי ישראל בבתי ספר זרים, צרפתים ואיטאלקים, – בתי ספר דתיים. למוד הדת מסור בידי הכמרים והם משתדלים להשפיע גם על ילדי ישראל. יש והילדים שומעים לשעורי הדת ויש והם משתחררים מלמוד זה. ילדים אלה, והם ילדי מתבוללים, אינם יודעים דבר מן היהדות. בעוד שהתלמידים הנוצרים יודעים ספורי “הברית הישנה” אין ילדי ישראל יודעים מתורה זו עצמה, תורתם הם, ולא כלום. עם התפשטות הרעיון הלאומי הובא לטוניס נחום ירושלמי, מורה מארץ ישראל שהשתדל לפתח שם חנוך לאומי מודרני. לילדים מסכנים אלו, מבקרי בתי הספר הזרים, יסד שעורי ערב ושם למדו עברית וספורי התורה בצרפתית ושירי חג ומועד ושירים ארץ-ישראליים ושירי מחולות. מעת לעת ערך חגיגות לכבוד הרגלים וזה עשה רושם גדול על בני העיר. ההורים באו בהמוניהם לראות ולינוק השפעה לאומית מן הטקסים והמחזות.

“השירים העברים – כותב ירושלמי – נעשו לנחלת הרבים, בכל הרובע של טוניס. ובעברי לעתים ברחובה של עיר, ובשמעי מכל צד את ברכות השלום העבריות ואת השירים העממיים העבריים – הייתי קרוב לשכוח שהנני נמצא בגולה רחוקה ונדחת, והיה נדמה לי שהנני עובר כחולם ברחובה של איזו עיר ארצישראלית קטנה, של טבריה או של צפת.”72

ואמנם בימי הכבוש הנאצי הראו חניכי החנוך הלאומי מסירות רבה ללמודים, ועל זה ידובר בכרך השלישי.

מארוקו

יהודי מארוקו מהווים שני יסודות – ספרדי וערבי. מערי מארוקו מפורסמת קהלת טיטואן, שבחבל הפרוטקטוראט הספרדי, שהיא “אחד המבצרים המעטים שנשארו לפליטה מן היהדות המסורתית עם כל צורותיה בנות הדורות ומנהגיה שלא שונו אף כמלוא הנימה”. רוב היהודים גרים בגיטו מיוחד, “יודריה,” והקהלה חיה את חייה הבודדים. בתוך קהלה זו קמו מורים שהרביצו תורתם בה ובסביבתה. מטיטואן מבקשות הקהלות רבנים, מורים ושוחטים. רבים מהם הם לא רק יודעי תורה, אלא גם בקיאים בתלמוד. ששה עשר בתי כנסיות בטיטואן, שלש ישיבות ו“מדרשים” (חדרים) רבים. היהדות נשמרת לכל דקדוקיה. “התעניינתי בדבר – מספר הד”ר אריאל בן ציון – אם היהודים שנפוצו עתה בכל חלקי העיר עודם שומרים את השבת כאחיהם בגיטו. אף חנות יהודית אחת אינה נפתחת בשבת – אמרו לי – רק אחד מאזרחי טיטואן נסה פעם לפתוח חנותו ונענש קשה על כך: הוטל עליו חרם. לא בלבד שהוצא מן החיים הצבוריים, אלא עוד אסרו עליו כל השתתפות בחגיגות בית הכנסת. עתה חזר מדרכו ויחסיו עם אחיו הוטבו"73.

בית ספר מודרני נוסד על ידי האליאנס בשנת 1862 ונכנסו בו כמאה תלמידים, ואחר כך יסדו גם בית ספר לנערות. “ועד המורשים” (בורד אף דיפּוטיס) מלונדון תמך בבתי הספר האלה, על מנת שילמדו בהם גם אנגלית. ומכיון שמספר הלומדים אנגלית קטן היה, וגם לא נמצא שם מורה הגון להורותה, תששה התעניינותו של הבורד במפעל החנוכי ובטל תמיכתו.

יחס ההורים אל בית הספר המודרני היה של בקשת התועלת האפשרית מבלי וותר על החנוך העברי, על כן לא מסרו שמה בניהם לשם חנוך שלם, הם הוסיפו לשלוח בניהם אל ה“חכמים” במדרשים והביאום אל בית הספר של האליאנס לזמן קצר על מנת ללמוד לשונות ומדעים. דבר זה לא ישר בעיני האליאנס, היא רצתה שיימצאו התלמידים ברשותה ולחנכם ברוחה, ולא סתם להועיל להם בלמוד צרפתית לבד, והחלה להשתדל, על ידי רב העיר ר' שמואל נהון, שההורים ימסרו בניהם לבית הספר לחנוכם הכללי והיהודי גם יחד, וגם שתתן להם העדה תמיכה מכספי מכס הבשר הכשר.

בשנת 1889 היו בבית הספר של האליאנס 375 תלמידים ובה בשנה נבנה בנין לבית הספר מחוץ לרובע היהודי. בית הספר לבנות התקדם בלי סכסוכים, מכיון שחנוכן היהודי אינו חובה. משנת 1899 גדל מספּר התלמידות מן התלמידים.

כמו בכל מקום הביאה “ההשכלה” של האליאנס לידי הגירה. על ידי ידיעות הלשונות והקשר עם העולם החלו הצעירים יוצאים קבוצות קבוצות לבראזיל, לוויניזואלה, לפירו, לקורסאו, ואפילו למערב אפריקה ודרומה.74 מקצתם קבצו איזה הון ושבו למקום מולדתם ורובם נשארו בארצות החדשות ושלחו תמיכות כסף להוריהם.

גם בטאנג’יר היתה תמיכת בית הספר של האליאנס באה במקצתה מ“וועד המורשים” בלונדון והלמוד העברי היה ברשות העדה. בין הנהלת בית הספר והעדה לא שלט השלום, מכיון שהאליאנס קצצה בשעות הלמודים העברים וראשי העדה לא הסכימו לכך. סכסוכים אלו הביאו לידי סגירת בית הספר בשנת 1887. כעבור שנתיים נפתח בית הספר שוב, והפעם כולו ברשות החברה, כדי שיוכלו לעשות בו כרצונם. וכפיוס לעדה העמידו שם מורים הגונים לעברית. בשנת 1891 עלה מספר התלמידים לחמש מאות. בשנת 1903 נבנה בנין חדש לאסכולה.

ואם גם פעל בית הספר את פעולתו, ואף הזמן עשה את שלו, עדיין נמצאים הורים רבים שאין הלמודים העברים של החברה מניחים את דעתם והמדרשים והחדרים הפרטיים מוסיפים להתקיים.

אחת מערי החוף המערבי היא מוגדור. יהודיה מורדפים ודוויים מאד. האמידים שבהם דרים מחוץ ל“מלאח”, בפרבר קסבה. “וועד המורשים” של לונדון פתח שם בית ספר קטן וקבע את האנגלית ללשון הלמוד. כשבאה חברת כי“ח ופתחה שם בשנת 1875 בית ספר משלה החלו סכסוכים בין “בית הספר האנגלי” ובין ה”צרפתי“. “אצילי ישראל” באותה עיר נטו יותר אל האנגלי, כי היו להם קשרי מסחר עם אנגליה וסבורים היו כי בניהם ימצאו תועלת גדולה בידיעת הלשון האנגלית. על כן בקרו ילדי האמידים את בית הספר האנגלי וילדי העניים – את הצרפתי, והיו הראשונים שרים את ההימנון הבריטי והאחרונים את ה”מארסיליזה“. בשנת 1907 היה מספר התלמידים בבית הספר של כי”ח 311 ומהם 185 שלמדו חנם. אבל ה“מדרשים” הוסיפו להתקיים ולמדו בהם מאות תלמידים. בשנת 1906 נוסד בתוך ה“מלאח” תלמוד תורה מרכזי ובאו שמה 438 תלמידים. שם ניתנה ארוחת חנם לתלמידים. בתלמוד תורה זה מלמדים גם למודי חול, אם כי על פּי תכנית מצומצמת, ומעניין הדבר שגם נשיא כי"ח מעיד בעצמו כי “מוסד זה המתאים לצרכי הסביבה מביא תוצאות מצוינות” אבל – מוסיף הוא – “קמעא קמעא תתרחב התכנית (החילונית) ותהיה כתכנית שאר בתי הספר וכל הילדים ייהנו מאור ההשכלה”75.

בקאזאבלאנקה השתדלה האליאנס לייסד בית ספר משלה והתנגדה העדה לכך. בשנת 1897 באה החברה לידי הסכמה עם ראשי העדה, שעל פיה היתה הקהלה נותנת לחברה 1500 פרנק ממכס הבשר כתמיכה. אז פתחה האליאנס את בית ספרה ובאו בו תלמידים במספר רב (בשנת 1907 הגיע מספרם ל-458, ורובם בלי שכר למוד). בשנת 1901 יסדה החברה בית ספר לבנות שמספר תלמידותיו הגיע למאתים. תלמוד התורה שם הוא מן הטפּוס הישן. בשנת 1939 בערך נוסד שם בית ספר “מגן דוד”, על ידי חברה לאומית בשם זה, והלמודים שם מודרניים.

בתי ספר לאליאנס יש גם בלעראייש, אל קצאר, רבאט, מזאגאן, סאפי ובערי הפנים. פאס היא אחת העדות העתיקות ביותר, עיר של תורה, ובשנת 1912 היה מספר יהודיה כעשרת אלפים. בפאס מתקיים תלמוד תורה מרכזי ולומדים בו כשש מאות תלמידים. כשבאה האליאנס לייסד בית ספר שם לא מצאה אזן קשבת בין ההמונים, אבל ראשי העדה ידעו כי האליאנס היא לא רק חברה להשכלה, אלא גם מגן פּוליטי ומליצה על היהודים בפני השלטונות. התלמידים הראשונים באו “על פי הפצרת נכבדי העדה שרצו להשביע רצון האליאנס”. בשנת 1899 החלה האליאנס לתת לתלמידים ארוחות חנם, – אמצעי בדוק ומנוסה להרבות מספר התלמידים בערי העוני והסבל. ובאמת עלה מספר התלמידים מיד. בשנת 1896 יסדה האליאנס גם בית ספר לבנות. במארוקש יסדה החברה בית ספר בתמיכת העדה בשנת 1901 וכעבור תשע שנים נוסד בית ספר גם במיקנש (מכנס). בשתי הערים האלה מתקיימים גם תלמודי תורה ובכל אחד מהם כשש מאות תלמידים.

דיבדו עיר התורה היא אף היא וכמעט בכל בית כנסת קיים תלמוד תורה. ידיעת התורה נפוצה שם ורבים שם ה“סופרים” שעבודתם יפה עד שמשלמים במארוקו כחמש מאות פרנק חלף ספר תורה של דיבדו76. בשנת 1939 נוסדה במרוקו חברת “מגן דוד” שעשתה לה למטרה הפצת הלשון העברית ופתחה קורסים לעברית. ועתה יש לה לחברה זו בית ספר בפאס ואחד בסאפי.

בין ההרים מצויים כשלשים אלף יהודים ברברים המצטיינים בבריאות גופם ובגבורתם. חייהם חיי מסורת הם, אבל רק למעשה, וידיעותיהם ביהדות מעוטות. בניהם לומדים בחדרים – עם בני הערביים יחד. המורה הערבי קורא את הקוראן עם ילדי הערביים ו“החכם” היהודי את התורה עם ילדי ישראל, ודומים שני המורים זה לזה בשיטת למודם, בנגונם המלווה את הלמוד ובתנועות גופם. היהודים ההרריים מדברים ברברית וערבית, אולם הלשון העברית אינה זרה להם.

במארוקו ישנן כמה ישיבות ללמוד התלמוד. שלש מהן הן בטיטואן. אחת מאלה נוסדה על ידי יהודה בנוליאל, הציר הראשון של שלטון מארוקו בגיבראלטר, שהשאיר קרן לתמיכת המוסד לאחר מותו. יש ישיבה גם במארוקש וממנה יוצאים רבנים, חזנים ושוחטים.

בדרך כלל לומדים בבתי הספר של האליאנס במארוקו כארבעה עשר אלף תלמידים, והשאר – כששה עשר אלף – ילמדו בתלמודי תורה ובמדרשים. תלמודי תורה צבוריים נמצאים בפאס (מספר התלמידים היה כשמונה מאות בשנת 1945), במכנאס (כשש מאות תלמדים בה בשנה) במרוקש, בקאזאבלאנקה (“מגן דוד” והוא תלמוד התורה המודרני) ובאספי (סאפי) גם כן בשם “מגן דוד” ואף הוא מודרני. בפאס ניתנה ארוחת צהרים לילדי העניים. באוזרה, עיר העומדת בגבול מרוקו-אלג’יריה, דרים כששת אלפים יהודים ויש בה בית ספר עברי בן חמש מאות תלמידים. הלמודים מסודרים יפה. במדרשים לומדים כבימי העבר, בחדרים ללא אור ושמש, בישיבה על הארץ וללא שיטה מושכלת. את הקריאה לומדים הילדים ילד ילד לבדו ורק כשהם מגיעים ל“פרשה” הלמוד הוא בחבורה, בכיתה. אולם גם אלו הלומדים בבתי הספר של ה“אליאנס” למדו בחדרים. משום שהחנוך בבתי הספר של האליאנס לא סיפק את התביעות הדתיות והלאומיות מקבל כל ילד שני סוגי חנוך. כל זמן שהוא רך בשנים – מבן חמש עד עשר בערך – הוא לומד בחדרים, ורק בהגיע לשנת העשר וכבר למד להתפלל ולהבין בפרשת השבוע ובפרק בנביאים וקצת מן האחרונים, בתרגום ערבי, הם באים אל בית הספר של האליאנס לרכוש להם הידיעות הדרושות לחיים.

ולמרות ההרגשה שמרגישים יהודי מארוקו כי אין חברת כי"ח מסורה לאידיאלי הדת והלאומיות הם מעריכים את פעולתה הכבירה לטובת ישראל שם, וכך יעיד עליה אחד מחכמי ישראל:

“בתי הספר שלה הועילו הרבה להרמת רוחם של הרבה מיהודי מארוקו אשר התנערו מאז מאותה הדלות הגלותית שהסכינו בה מכבר לשאת אותה בדומיה ובבתי הספר של כי”ח ראו כעין קו החבור בינם ובין יהודי אירופה לקרוא להם בעת צרותם. על ידי החנוך בבתי הספר ההם במשך שלשים השנים האחרונות מצאו רבים מהצעירים גם את מחיתם, והעסק והמסחר בידי היהודים פרץ והתרחב עוד יותר"77. אבל הדלות החומרית גדולה כל כך שנמצאים במארוקו כעשרת אלפים ילדים מישראל מחוץ לכל חנוך, הלא הם ילדי העניים המחויבים לבוא לעזרת הוריהם בבית מלאכתם, בחייטות ובסנדלרות ובשאר משלחי ידם.

בטורקיה וביון

החשובה בקהלות טורקיה היא קושטא (איסטאמבול). היהודים היושבים בה יוצאי ארצות שונות הם, על כן אינם מאוחדים לא בארחות חייהם, לא בארגון קהלותיהם ולא בחנוך בניהם. נוסף על זה נפוצים הם בפרברים שונים, וכל פרבר מתבלט בדיוקנו ובחותמו המיוחד. באלאט היא שכונת העניים והדבקים בדת, קוזקונג’וק היתה לפנים שכונת העשירים, גלאטה היא המרכז המסחרי ובו נתרכזו היהודים האשכנזיים וחזקוי היא פרבר רוב “העם”. ככל יהודי המזרח היו הילדים מבקרים בכותאבים ומקבלים שם את חנוכם.

בשנת 1854 פתחה הקהלה הישראלית בפירי פאשא בית ספר מודרני, ללמודי קדש וחול, ומשפחת קומנדו כלכלתו. אחר כך הועבר בית הספר לחזקוי. זה היה המוסד הראשון לחנוך החדש ובעיר התחוללה סערה. האדוקים טענו כי מוסד זה יגדל אפיקורסים והטילו חרם על כל השולח בנו שמה. רבים מן ההורים לא יכלו לעמוד בפני דעת הקהל והוציאו בניהם, אבל בית הספר הוסיף להתקיים. אז בא הרב עקריש לפני העשיר אברהם קומנדו ונדהו. למחרת היום הובל הרב לבית הסוהר ובכל העיר גדל האבל. ההמון נהר אל בתי הכנסיות לומר תהלים ולהתפלל לשחרור רבם. ביום הששי, כשעבר השולטן עבד אל עזיז בסירה כדרכו להתפּלל במסגד אשר בקצה קרן הזהב נאספו אלפי יהודים מכל קצות העיר ועמדו משני עברי לשון הים והתחננו בקול ובדמעות לשחרר את הרב. ההפגנה עשתה רושם והרב שוחרר (1862). בית הספר נסגר אז מחוסר תלמידים, אולם העשיר נתעקש וכעבור שנתים פתחו שוב, ואחר כך נפתחו בתי ספר מודרניים אחרים בשאר הפרברים78.

בשנת 1856 בקר הד"ר לודביג אוגוסט פרנקל בקושטא וזה אשר יספּר על מצב החנוך אז:

“כפי עדות ספרי המכס יעלה מספּר עדת היהודים הישמעאלים (נתיני טורקיה) בקאנסטאנטינאפּאל לערך חמשה עשר אלף וחמש מאות והסרים למשמעת ממשלות נכריות לא יחשבו פה. והם יושבים נפוצים בכל העיר, אך רובם בערי החוצות (פרברים) מסביב. ששת אלפים בבאלאט, ארבעת אלפים בחזקוי, אלף וחמש מאות בפירי פאשא, אלף וחמש מאות באורטאקו ואלף בקוסגונג’וק. פּניתי לשים עין על בתי החנוך העומדים תחת פּקודת ברונסוויק (מנהל בית הספר בחזקוי) ואת אשר לא האמנתי לראות בארצות המזרח ראתה פה עיני. כי מערכת וסדרים בכל פּנות הבית עד להתפלא, וכולו נקי מכל שמץ חלאה מקרקעיתו עד גבהי העליה. ידיעת הנערים בשפת עבר ובכל הענינים הנלוים אליה היא עדות נאמנה על שקידת המורים ודעתם… גם ידעו למצוא פשר דבר בחכמת ידיעת הארץ והטבע, בשפת צרפת ידברו צחות. אכן עד מאד יכאב לב כל שומעו: כי יקחו האבות את בניהם מבית התלמוד כמעט אחרי בקרם אותו (בו) כמחצית השנה ולמדם דברים אחרים משפת צרפת ולא ישלחום עוד שמה, בחנכם אותם למחיה ולכלכלה, בשלחם אותם החוצה למכור עצי גפרית בטנא, וכאלה”79.

התאור הקצר הזה מגלה לנו כי ההורים ההם גדלו בניהם בעודם רכים בכותאבים ורק בגדול הילדים שלחום אל בית הספר המודרני לעת קצרה לרכוש להם ידיעת הדבור הצרפתי הדרוש לשם מסחר. נוסף על זה פרשה המיסיון הפרוטסטאנטית את רשתה בקושטא, ורבים מילדי ישראל למדו בבתי ספרה. נסיונות אחדים נעשו לייסד בתי ספר צבוריים כדי שיוציאו ההורים את בניהם מאסכולות המיסיון, ולא הצליח הדבר.

בשנת 1873 בא מורשה כי“ח לקושטא ומצא שם כותאבים ובתי ת”ת מן הטפוס הישן ורק שני בתי ספר מודרניים התקיימו, האחד בחזקוי והשני באורטקוי שנוסד על ידי התושבים ילידי שלוניקי. בשנת 1875 פתחה כי"ח בית ספר בבאלאט, ומיד נרשמו בו 120 תלמידים. בימים ההם הורה שם עברית העברי הנלהב נסים בכר והוא הנהיג שם השיטה הטבעית בלמודים. לפי זכרונותיו היה הוא הראשון להנהגת השיטה הזאת בהוראת הלשון העברית. במשך הזמן עלה מספּר התלמידים בבית הספר ובשנת 1910 הגיע מספּר הנערים הלומדים שם ל-262 והנערות – בבית הספר לבנות – כמאתים. תלמוד התורה, שמספּר תלמידיו הגיע לשבע מאות, עמד ברשות עצמו.

במשך הזמן נשתנה היחס אל החנוך וההורים לא התיחסו עוד בחשד אל אסכולה מודרנית וכשבאה כי“ח לפתוח בית ספר בקונג’וק נבלע הת”ת בו. לבית הספר נבנה בנין מיוחד ונאה. אחר כך פתחה החברה גם בית ספר לנערות (בשנת 1895) ומספר תלמידותיו הגיע למאתים ושבעים. בגאלאטה היה קיים תלמוד תורה מן השכיחים. בשנת 1875 פתחה שם כי"ח בית ספר. הפרבר ההוא שמש מרכז מסחרי, על כן היה שם צורך בידיעות לשונות וחשבון והצעירים רצו להתכונן לפקידות לבתי מסחר, והלשון שהתהלכה בהם היתה הצרפתית. לא יפּלא על כן אם בית הספר של הפרבר ההוא הצליח למשוך תלמידים רבים ובשנת 1912 הגיעו לשש מאות. כעבור זמן מה יסדה החברה גם בית ספר לבנות ועלה מספּר תלמידותיו למעלה משמונה מאות. בבית הספר ההוא הנהיגו גם את למוד הלשון הגרמנית, משום שמקצת התלמידות היו מבנות יהודים יוצאי אשכנז.

בית הספר של קומנדו לא הספיק עוד לתושבי הפרבר וחברת כי“ח פתחה שם בית ספר לבנים ולבנות בבנין רחב ידים והיו בו 650 תלמידות. באורטקוי היו רוב התלמידים לומדים בתלמוד התורה ומעוטם בבית הספר של האליאנס. ברוב הימים נבנה בנין לבית הספר של כי”ח ונבלע בו הת"ת. בפרבר חזקוי התקיים גם בית ספר עברי מודרני, ורוח לאומי שרר בו, בשם “צרור החיים” (נוסד בשנת 1908) ונהלו הרב חיים הירשנזון מירושלים, אדם אוהב עברית ואוהב ציון.

בשנת 1910 היה מספר היהודים בקושטא כחמשים אלף, בין מיליון תושבים, רובם המכריע מיהודי המזרח ורק כחמשה אלפים יהודים אשכנזים ביניהם. מספרם הכולל של בתי הספר של כי“ח היה שנים עשר, ששה לנערים, חמשה לנערות ואחד מעורב. אכן מן הבחינה העברית לא היה החנוך משופר. בתי הספר החדשים אך הועילו להקנות לילדים את הלשון הצרפתית ולסגל להם לטוש חיצוני בהלבשה ובנמוסים, אבל רוחם היהודי נתקהה והתורה והלשון העברית הלכו הלוך והשכח. הסופר העברי א. ש. הרשברג שבקר את קושטא מספר: “מעט אשר ילמדו השפה הזאת בקושטא, וההדיוטות גדולה בה מאד. מעמד הת”ת אצלם שפל מאד. גם בבתי הספר של כי”ח לא ישימו לב ללמודים העבריים".80 וכתב אחד לעתונים העברים מקושטא מודיע: “בחזקוי אין אף מנין יהודים ובבירה כולה אולי ימצאו בקרב הספרדים כמנין וחצי יודעי עברית, ומפוזרים הם ברובעיהם”.81

על מצב העברית בבתי הספר של כי“ח כותב הנ”ל:

“העברית מונחת בקרן זוית. את למוד שפתנו הלאומית מוסרים בידי מורים בורים שאינם יודעים קרוא וכתוב עברית וללמוד זה מקדישים מינימום של שעות. וזה נעשה למרות מה שבתי הספר מתקיימים ברובם על חשבון הקהלה והאליאנס ממציאה רק תמיכה חלקית, והחכם באשי שנה ושלש את הבטחתו להנהיג את למוד העברית בתור שפה חיה”82.

בימי מלחמת העולם הראשונה היה מצב החנוך היהודי בקושטא בכל רע. אחדים מבתי הספר נסגרו, כי לקחה הממשלה את הבנינים לצרכי הצבא והילדים נתפזרו לכל עבר ונשארו ללא חנוך. אז נסגרו גם בתי הספר של הישועיים ושל הקונגריגאניסטים שבהם התחנכו ילדי ישראל מבני העשירים. באה חברת “בני ברית” ופתחה בית ספר תיכוני בשם “מדרש יבנה”. מוסד זה היה לאומי ברוחו ובראשו העמידו את רבם של האשכנזים הד"ר מרכוס ואת נייגו, מי שהיה מנהל “מקוה ישראל” בארץ ישראל83.

בינתים התגברה בחוגי הממשלה התורכית הלאומנות והחלה הממשלה ללחוץ את היהודים שיקבלו עליהם את לשון תורכיה ותרבותה, והחנוך היהודי לקה עוד יותר. הקשר שבין יהודי תורכיה ויהודי חוץ לארץ נתרופף, ויהודי הארץ חרדים להכריז על אהבת מולדתם ולשונה, וגדלה שם הבורות מן הבחינה היהודית מאד.

אדריונופול בירת רומליה בטורקיה האירופית היתה קהלה יהודית עתיקת ימים ובעלת תרבות. עוד בשנת 1555 נוסד שם בית דפוס עברי. במאה הט"ו התקיימה שם ישיבת רבת ערך ויצאו ממנה רבנים ומחברים. רוב יהודי אדרינופול היו מיוצא ספרד ואיטאליה. את בתי תלמוד התורה שם מתאר נרסיס לון בצבעים שחורים:

“אלה היו בתי כלא עצומים לילדים. בתלמוד תורה היותר עתיק ישבו להם שמונה מאות תלמיד. רזים, מטונפים, לבושים בלויי סחבות, יחפים, כשהקדחת אוכלת אותם. רובצים בתוך חדרים צרים ונמוכים, ישנים או יושבים על הרצפּה תחת השגחת מורים מתנמנמים ואוחזים בידיהם אלות או מקלות ארוכים, ואינם יודעים אף את ראשית יסודות הפּדגוגיה. הילדים היו מבלים במוסדות כאלה הרבה שנים מחייהם ומשננים, מבלי הבן כלום, במקהלה בצעקות מחרישות אזנים הרבה פסוקים מהתנ”ך שאותם היו מתרגמים ללאדינו. שום תכנית והשגחה לא היו, והכל התנהל על פי שיטות עתיקות".

אחד ממבשרי תקופה חדשה, תקופת ההשכלה באדרינופול, היה יוסף הלוי, מי שהיה אחר כך לפרופיסור ללשונות המזרח בסורבון בפאריז. הוא בא לאדרינופול בשנת תרט“ז כפליט והוא אז בן עשרים ושמונה שנים, לבוש בלויי סחבות ויחף. יושבי העיר רחמוהו והכניסוהו לישיבת אחד העשירים, ובראותם כי איש רוח הוא מסרו לידו את הנהלת תלמוד התורה. המוסד היה בשפל המדרגה: בחדרים צרים ואפלים, והילדים יושבים דחוקים על מחצלאות מלוכלכות. מיד הכניס בבית תקונים לשמור על חוקי הנקיון ושמירת הבריאות ועורר את חשובי העדה לבנות בנין מיוחד חדש לת”ת. דבריו השפיעו ובית הת“ת הוקם על תלו וילדי אדריאנופול זכו לשבת בחדרי אור ואויר על ספסלים מתוקנים. בבנין החדש הזה בא שנוי גם בתכנית הלמודים: למוד התנ”ך בפירוש ברור ומובן לילדים, הלשון העברית ודקדוקה והלשון הצרפתית. אולם התקונים הללו עוררו כנגדו את האדוקים והעלילו עליו כי אומר הוא להטות את התלמידים מדרך היהדות והחלו לחרפו ולגדפו ולידות בו אבנים בעברו ברחובות העיר. חמש שנים סבל יוסף הלוי, אבל הצליח לחנך את הילדים חנוך טוב ולהפיץ בעיר את העתונים העברים מחוץ לארץ וכל ספר עברי נדפס. אבל לא יכול עמוד בפני הקנאים ויתפטר ממשרתו ועזב את אנדרינופול. ויצא משם לבוקרשט של רומניה להיות שם מנהל בית הספר הספרדי.

כשיצא יוסף הלוי מאדרינופול נתקבל ר' יצחק מטראני למנהל ובנו ברוך למורה לעברית ודקדוקה. מורה זה היה מושפע מיוסף הלוי, ממנו שאל ספרים לקריאה והתקרב אל ההשכלה, וממנו קבל השפעה לאומית. בבחור זה נתגלה כשרון עתונאי והחל לפרסם מאמרים בעתונים האישפניוליים שהיו מופיעים בקושטא, ובעיקר על הצורך בתקון החנוך ובתחית הלשון העברית. הוא היה מורה מטבעו ועד מהרה יצא לו שם טוב. ויען אשר בתלמוד התורה היו ידיו כפותות פתח לו בית ספר לעצמו בשם “מקוה ישראל” ובו הנהיג למוד הלשון העברית כעיקר. שיטתו היתה ללמד בדרך הדקלום וההמחזה (דראמאתיזאציה) ורוב פרקי התנ“ך הוצגו על ידי התלמידים בזמן השעורים, ומעת לעת הציגו מחזות תנ”כיים לפני קהל. כל זה היה חדש ומפתיע לתושבי אנדריונופול הנחשלים, ובמדה שנתקשרו בו התלמידים ואהבוהו – בה במדה החלו האדוקים להתנגד לו, ביחוד על הנהיגו בבית ספרו את הלשון הצרפתית, והאשימוהו במינות. בית ספר זה נסגר לזמן מה, וכעבור שנים חזר ופתחו בשם “עקדת יצחק” (על שם אביו יצחק), אך רק כשבע שנים נהלו ואחר זה יצא לוינה והחל לפרסם חוברות אישפאניוליות על החנוך וספרי למוד (אחד מהם בשם “חנוך בנים”) בתרגומים לאישפניולית שנתקבלו בכמה מבתי הספר שבערי טורקיה, בולגריה, סרביה ויון. זמן קצר היה עוד מנהל בית ספר בבלגראד של סרביה וימי זקנתו בלה באנדרינופול ושם מת (איזה שנים בלה בארץ ישראל).

בשנת 1867 פתחה האליאנס בית ספר באנדרינופול והתפתח יפה ובאו בו יותר מאלף תלמידים. כעבור שלש שנים פתחה החברה גם בית ספר לבנות ומספר תלמידותיו הגיע לאלף. וטיב החנוך היה מן הסוג הניתן בכל אסכולות החברה ההיא: צרפתית וליטוש חיצוני, ועברית של “דת.”

קהלת היהודים בסמירנה – עתיקה היא והיא היתה אחת הקהלות החשובות ביותר בטורקיה, שניה לשלוניקי, מרכזית לכל הקהלות באסיה הקטנה, ומשם שלחו הרבנים שאלות ותשובות לדורשיהם בארצות שונות. היו שם ארבעה בתי דפוס והופיעו בה עתונים ישראליים. אך במשך השנים פנה הודה, מן הישיבות שהיו בה לפנים לא נשארה אף אחת. ילדי ישראל התחנכו בכותאבים ולעדה היה תלמוד תורה אחד גדול שנוסד בשנת 1847 על ידי אברהם אינריקס שלמדו בו כחמש מאות נערים.

מספר תושביה היהודים היה בשנת 1905 כעשרים וחמשה אלפים בין שתי מאות אלף, ובשנת 1910 כשלשים וחמשה. בשנת 1903 נתן אדמונד רוטשילד שבעים אלף פראנק נדבה לתלמוד התורה. המוסד התנהל על פי סדרים ישנים, אך למדו בו גם טורקית וצרפתית. לאליאנס היו שם שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות, ולמדו בהם כשש מאות תלמידים ותלמידות, ארבע מאות בראשון ושתי מאות בשני. בגן הילדים של האליאנס למדו אך צרפתית, ובתכנית הניחו לעברית מקום מצומצם. אך למודה עמד על מדרגה טובה יותר מאשר בשאר בתי ספרה, כי המנהל שעמד בראשם במשך שנים, נבון, היה חובב עברית, ולמדוה בכמה מחלקות כלשון חיה (1910).

בברוסה היה תלמוד תורה קיים ובשנת 1890 יסדה שם האליאנס בית ספר משלה. במשך שנים היו יהודי ברוסה נוהגים לשלוח בניהם אל הת“ת עד שנת הי”ג ואחרי שסגלו להם ידיעות עבריות מסרום לזמן קצר אל בית הספר של כי“ח, על מנת שילמדו שם קצת צרפתית וידיעות הדרושות להם לחיים. דבר זה לא ישר בעיני החברה והשתדלה שיצרפו את הת”ת לבית הספר. בשנת 1902 יצא הדבר אל הפועל והאליאנס נשארה האפיטרופסית היחידה לחנוכם הכללי והעברי של בני העיר.

כדבר הזה קרה גם בערים אחרות. בדרדנלים ובמנגסיה היו גם כן בתי ספר של כי“ח. באיידין היה תלמוד תורה ובו שמונה מלמדים, ולמדו בו מורים גם למודים כלליים. במשך הזמן עבר הת”ת לחברת כי"ח ופתחה גם בית ספר לבנות. וכן בקסאבה (1895) ובטירה (1897).

שלוניקי

הקהלה הגדולה והחשובה ביותר במקדוניה היתה קהלת שלוניקי, שמספר תושביה עלה בשנת 1913 כשבעים אלף. היהודים היו חצי ממספר התושבים והטביעו על העיר את חותמם המיוחד.

עדת שלוניקי הצטיינה מכל עדות המזרח בארגונה הטוב. ועד העיר היה מורכב משמונה עשר חברים שנמנו על פי הבוחרים המשלמים מס העדה, והועד הזה, והרב הכולל בראשם, נהל את כל מוסדות החסד והחנוך. בשלוניקי התקיים תלמוד תורה עירוני גדול, חוץ מת"תים קטנים וחדרים פרטיים. מובן מאליו כי משכילי העיר לא היו שבעים רצון מן החנוך בחדרים ובמוסדות הקטנים, שלא עלו בטיבם על מוסדות דומים להם בארצות המזרח, שהלמוד בהם היה מיכאני, ללא רוח.

במכתב שכתב הד“ר משה אלאטיני – אחד ממשכילי שלוניקי – בשנת החמשים למאה הי”ט אל הד"ר אוגוסט פרנקל, הוא מתאר את מעמד החנוך במשפטים האלה:

“את ילדיהם לא יחנכו – הורי שלוניקי – לתלמוד. נעריהם לא ילמדו בשפת עבר, אך לקרוא בלי הבין את סדר התפלה, וגם זאת באורח משחת ובעלגות לשון. ממלאכת החשבון לא ידעו אך את הנהוג במסחר, וכמעט אין אף אחד מתוכם אשר ישתוקק לקרוא ספר. אם לא בשומו מטרתו להיות רב”84.

בשנת 1873 יסדה שם חברת כי"ח את בית ספרה הראשון ולאט לאט פרשה מצודתה על העיר ופתחה סניפים אחדים, עד שהיו לה שבעה בתי ספר: שנים לנערים, שלשה לנערות, גן ילדים אחד ובית ספר למלאכה. תקציב בתי הספר עלה למאה אלף פרנק, ורוב ההכנסות בא משכר למוד. את הגרעון כסו החברה והעדה. בתחלת יסוד בתי הספר מלאה החברה שליש התקציב, אך במשך הימים החלה לצמצם ולקצץ בתמיכתה, עד כי בשנת 1910 לא הגיעה עזרתה אלא לעשרה אחוזים של התקציב. והעדה הוכרחה למלא את הגרעון הגדול. ואף על פי כן נטלה החברה את הרשות לעצמה למנות מנהל כרצונה ולסדר את תכנית הלמודים לפי מטרותיה וכוונה. על זה היו ראשי הקהלה הלאומית קובלים. כי פרנסי העיר היו יהודים טובים ורצו בתכנית למוד דתית חיה ולאומית, בעוד אשר מטרת האליאנס היתה אחרת. בעתוני ישראל שהופיעו בשלוניקי נתפרסמו מעת לעת מאמרים נגד בתי הספר ותכניתם. “לא נניח נשקנו מידינו – כתב האחד, איל פּואיבילו, בשנת 1909 – כל עוד נראה כי החברה מתאמצת להמית את רוחנו הלאומי. לא נכבד את החברה כל זמן שלא תבין לכבד את רגשותינו אנו. נבקר קשה את מעשיה אם תוסיף לרדוף בבתי ספרה את הלשון העברית.”85

כשהחלה חברת “העזרה” (הילפספעראיין דער דייטשען יודען) מתחרה עם כי"ח ביסוד בתי ספר בארצות הבאלקאנים והמזרח, יסדה גן ילדים בשלוניקי, וכדי למשוך את לב הקהל הסבירה פנים ללאומיים והנהיגה בו את הדבור העברי.

בבית תלמוד התורה היו אף כאלף תלמידים, אבל למוסד לא היה מנהל הגון, לא תכנית מושכלת ולא מורים בעלי כשרון. בעתונות היהודית המקומית התעורר אז פולמוס על מגרעות המוסד הגדול. שיטת למודו היתה עתיקה, מיכאנית, מבלי שים לב לנפש הילדים. אמנם שתי לשונות הורו בו, צרפתית וטורקית, אבל המוסד בכללו עמד על מדרגה שפלה, ללא השפעה טובה וללא שם טוב. רוח חדשה החלה לנשב במוסד משעה שניתנה משרת החכם באשי (הרב הכולל) על שכם יעקב מאיר. רב בעל נפש יפה זה היה אחד ממיסדי חברת “שפה ברורה” בירושלים, חבר לבן יהודה וחיים קלמי. מיד לבואו קבל על עצמו לתקן את המוסד ולהכשירו ליעודו הגדול. אז החלו חלוקי דעות בעדה. הרב ותומכיו אמרו להביא מורים מארץ ישראל ולהכניס במוסד מרוח הלאומיות והתחיה, אך “אצילי ישראל” ועשיריו לא שבעו רצון מהצעה זו ודרשו כי ימסרו לחברת כי“ח הרשות למנות מנהל. הרב וראשי העדה נצחו והביאו מארץ ישראל את הד”ר יצחק אפּשטיין לנהל את בית האולפן.

הד"ר אפשטיין בא והביא מהפכה בתלמוד התורה עד לבלי הכירו: הוא הנהיג את למוד העברית כלשון חיה ומדוברת ותקן תכנית מושכלת וכוללת כל המקצועות הנחוצים ומנה מורים טובים. ימיו היו ימי פריחה לתלמוד התורה, ימי אורה ושמחה לתלמידים. החניכים אשר ידעו ראשונה את המקל ואת הרצועה ואת השעמום, כאלו קמו לחיים חדשים ונקשרו במנהלם באהבה רבה, ואף המסיימים את המוסד שיצאו לחיים לא נתקו את קשריהם בו ובית ספרם היה מקום שכינתם. רוח לאומית הקיפה את הנוער בעיר החשובה הזאת ובני העיר העריצו את המנהל המרומם והאידיאלי. תלמוד התורה בשלוניקי היה לאות ולמופת בכל ערי המזרח.

בשלוניקי התקיימה גם ישיבה בשם “בית יוסף” ונקראה “בית מדרש לרבנים.” הלמודים בה לא היו מסודרים. עם התרוממות הרוח הכללי החלו תלמידיה מרגישים בפגימותיה ובשנת תרע"ב פּרצה שם שביתה מיוחדת במינה: התלמידים דרשו מורים הגונים ותכנית מסודרת, שתכיל גם למודי חול. הקובלנות הגיעו אל ועד העדה והאחרון החליט כי צדקו השובתים, אבל לא מצא לאפשר להכניס את התקונים מיד מחוסר כסף. כל אשר עשו לטובת התלמידים היה להרשות להם ללמוד המקצועות הטובים בעיניהם בתלמוד התורה86.

בתלמודי התורה היו רוב התלמידים מבני העניים. בני האמידים והעשירים היו לומדים בבתי ספר זרים, וכשבע מאות ילדי יהודים התחנכו בבתי ספר איטאלקים. כשהכריזו האיטאלקים מלחמה על טריפולי, שהיתה תחת שלטון טורקיה, סגרה הממשלה את בתי הספר האיטאלקים וילדי ישראל נשארו ללא אסכולה.

בשנת 1912, בימי מלחמת הבאלקאנים, כבשו היונים את שלוניקי. ראשית מעשי הממשלה היתה להשתדל לייוון את העיר בכל המובנים, ובהיות שהיהודים היו עמוד התווך החלו השלטונות בפוליטיקה של לחץ ורדיפות, לדחות את היהודים מעמדתם הכלכלית ולמסרה בידי יונים. לחץ זה הביא לידי הגירה גדולה ומספר היהודים פחת. בשנת 1917 פרצה שרפה גדולה שהחריבה כמעט את כל העיר. רבעים שלמים עלו על המוקד ואכלה גם את בניני בית הספר והילדים הוכרחו ללמוד בצריפים ארעיים.

אבל בבחינה החנוכית נגלתה אז טראגדיה חדשה: צריך היה להתרגל לתנאים חדשים, להמצא תחת חסות עם אחר, היוני, הדורש כי תרבותו תהיה המושלת בבית הספר ובחיים, ועל כן הוכרחו להקדיש חלק הגון משעות הלמודים ללשון היונית. המצב החומרי הרע אף הוא השפיע לרעה, ועיני התלמידים היו נשואות אל ארוחת החנם אשר יתנו להם, והמורים לא קבלו משכורתם במשך ירחים. כעבור זמן החלה הממשלה לקצוב תמיכות לבתי הספר היהודים ומצבם הוטב. אז הביאו את יעקב כהן מירושלים למנהל והוא השתדל שהרוח הלאומית שהשליט יצחק אפשטיין לא תפוג והביא גננות מארץ ישראל ועשה ככל יכלתו להחזיק את בית הספר על גבהו. ואף על פי כן לא הצליח לעשות את הלשון העברית שלטת, כי הממשלה הגדילה משנה לשנה את דרישותיה, ללמד כל המקצועות הכלליים בלשון המדינה, כעשרים שעות לשבוע, בעוד אשר לעברית ולמקרא, לתולדות וישראל ולגיאוגראפיה של ארץ ישראל לא נשארו אלא שמונה שעות לשבוע87.

באי קורפו

באי קורפו, – בים יוניא, היו שתי קהלות (מספר תושבי כל האי היה בשנת 1910 כמאת אלף, ובעיר קורפו כעשרים ושמונה אלפים וביניהם כחמשת אלפים יהודים). היהודים נחלקו שם לשלשה סוגים: ילידי יון, הבאים מספרד והבאים מאיטאליה. יהודי המזרח נתערבו ביהודי איטאליה. משנת 1891 התאחדו הקהלות. בשנת 1856 בקר שם לודביג אוגוסט פראנקל ואלה הדברים שמסר משם:

“את מעמד ומצב אחינו בני ישראל אשר במדינות יאניען החפשיות הציב הרב חזן לעיני בשפל המדרגה. יושבי קורפו במספרם ארבעת אלפים ויושבי האי צאנטע כשני אלפים. רובם כנעני ארץ (סוחרים). יחיו אך מעטים את נפשם מאומנות. גם רכשו אך מעטים מהם הון וקנין, ואף כי תושבי מדינות יאניען החפשיות הנמו, וכנפי מלכות בריטאניא האדירה עלימו פרושות, בכל זאת החירות נכריה למו”.

“ילדי העברים יכוסו כלמה וילבשו בשת, בבואם לבתי התלמוד, והילדות אינן נספחות” (אין מקבלים אותן ללמוד).

“ויקראני הרב חזן לבוא עמו ולבקר את בית תלמוד העדה… שם ראיתי כשמונים נערים נקבצים בחדר גדול רחב ידים… אל קול אות הפעמון קמו כולם משבתם, ויתנועעו טור אחר טור, כהולכי בחליל אחר התוף, לאורך צלעות החדר, עד שבו אחרי כן איש איש על מקומו בשלום. בארצות הנגב אשר שם השמש בתוקף עוזה בוערת – ככה הואיל באר לי הרב חזן את המראה – התנועה הזאת כרפאות ושקוי לעצמות הילדים לעורר רוחם… אחרי כן הביאו המורים את נעריהם בכור הבחינה ויעמידום על הנסיון בשפת עבר, יון ואיטאליה. אך נפלאתי עד מאד בראותי, כי אמרו הנערים את התפלות בלשון עבר, בלי שים מצנפת על ראשם. כל מענות הילדים היו בשפה חיה ונמרצת. המעידה על אורח וסדר למודים כי טוב וישר הנהו.”

"על למוד שפת יון עיננו פקוחה ביתר שאת ויתר עז – השמיעני אחד הפּקידים, – למען הרחק ממנה כל לזות עקשות פּה (מבטא בלתי טהור), כי לא תאבה להיות לבוז ולשמצה גם על עלגי שפה בינינו, – הוסיף דבר אלי בלאט.

“רק מורה התורה ושפת עבר היה יהודי וכל הנשארים ילידי יונים. וכאשר שאלתי האין יש פה עברי להורות במדעים וחכמות אחרות, ענני הרב חזן: לדאבון נפשנו אין עוד איש בינינו אשר יד ושם לו לדעת דבר בלשון למודים בחכמה ודעת. אך תקותנו בעזרת האל לא נכזבה, ועוד חזון למועד, ובעזרתו יכו שרש גם בינינו כל חכמה ומדע ויפרחו לתושיה”88.

במשך הימים פתחה הקהלה גם בית ספר לנערות והמסיימים היו ממשיכים את למודיהם בבתי הספר הגבוהים הכלליים.

באי רודיש

רודיש הוא אי בים האגיאי והיתה עד שנת 1912 תחת שלטון טורקיה. מספר התושבים עלה לשלשים אלף ויותר ורובם טורקים, יונים ובעלי דתות אחרות. מספר היהודים הגיע לארבעה אלפים, אבל הלכו הלך ופחות על ידי הגירה ובשנת 1919 לא נשארו שם אלא מעט יותר מאלף.

באי היו שני בתי תלמוד תורה מן הטפוס הרגיל, לפעמים נוסף להם בית ספר פרטי. אחד מן המשובחים היה “תפארת ישראל” שנוסד על ידי אברהם גלאנטי, בערך בשנת

  1. אחר כך עזב גלאנטי את האי ויצא לקושטא להשתלם במדעי המזרח והיה לפרופיסור במכללה שם. לאחר שכבשו האיטאלקים את האי הכניסו שכלולים רבים בו ואל היהודים התיחסו בראשית שלטונם יפה. לחנוך הילדים היה תלמוד תורה מאוחד ובראש ועד החנוך עמד מיכאל מנשה משה, איש משכיל, אשר הביא מאיזמיר את המורה העברי הלאומי יעקב קאבולי לנהלו. בידיו עלה לחדש את המוסד הישן והשליט בו את הלשון העברית ושכללו מכל הבחינות, והנהיג בו שעורי ערב לנערות. היה שם גם בית ספר של האליאנס ובמקרה היה המורה העברי בבית הספר, יעקב פראנקו, בעל כשרונות ולאומי ברוחו ועל ידי השפעתו הגדילו את מספר שעות הלמודים לעברית על שעות שניתנו לצרפתית – שלא כדרך שאר מוסדות האליאנס. שני המורים הטובים האלה הצליחו לתת חנוך יהודי טוב לצעירי המקום ויסדו גם אגודות לאומיות וציוניות89.

כשבקשה איטאליה לפרוש את מצודתה והשפעתה על ארצות ים התיכון השתדלה גם לקנות לב היהודים ולקרבם לתרבות האיטאלקית, ועל כן עודדה יסוד בית מדרש לגדל צעירים שימלאו תפקיד רבנים בקהלות ים התיכון ואפריקה האיטאלקית. היא לא יכלה להשתמש לשם זה בבית המדרש לרבנים שבפלורנץ ואחר כך ברומי, משום שרבני קהלות ים התיכון היו צריכים לדעת את הלשונות המתהלכות שם, כגון: צרפתית וערבית וכו‘. בחדש ספּטמבר שנת 1927 נתייסד ועד ברודיש למטרה זו ובית המדרש נוסד’ בתמיכת מושל האי, האיטלקי לאגו. מנהלו היה הד“ר אלדו לאטיס מרומי ואחד ממוריו החכם ד”ר ישעיה זונה (1938–1936). בשנת 1938 נתקבל הד“ר עזריאל כהן, תלמיד ישיבות באונגריה, תלמודי מובהק ובעל השכלה פּרופיסיונאלית (ד"ר למשפּטים). הוא ומוריו יעקב קאבולי, ד. מצליח וגבריאל מיכאלוב הורו את הלמודים העברים ושלשה מורים איטאלקים את הכלליים. אל בית המדרש באו צעירים מכמה מדינות ובמחיר נמוך קבלו את כל הספקתם במזונות ודירה (הוצאות כל תלמיד עלו בתשעת אלפים לירה, והתלמידים שלמו פחות מן החצי). בשנת 1932 עזב הד”ר כהן את רודיש ובמקומו בא הד“ר ראובן פאציפיצי. אז הורו הד”ר ברגר תלמוד, הד“ר שמעון מרכוס מסופיה עברית ומקרא ותולדות ישראל והרב שלמה עזוז – הלכות שחיטה ובדיקה, חוץ ממורים ללמודים הכלליים. נתקבלו אל הסמינריון צעירים מבני י”ג ומעלה וקורס הלמודים עמד על תשע שנים. בשנת 1935–1934 היה מספּר התלמידים כעשרים ותקציב המוסד עלה למאה וחמשים אלף לירה בערך90.

בבולגריה

בולגריה ארץ קטנה היא ומספר תושביה היהודים מעט (בשנת 1908 הגיע מספּרם לשלשים אלף, והיו מפוזרים, ורק בשלש ערים נמצאו יותר משלשת אלפים נפש, והן סופיה, 8,000, פיליפופול, 3,100, רוסצ’וק 3,100. בשנת 1925 עלו לחמשים אלף). אך הצטיינה בסדר חנוכה והיתה למופת. כמעט כל הנוער היהודי התחנך בבתי ספר עברים מודרנים, שם למדו למודי קדש וחול יחד. ולמודי הקדש לא היו כסרח העודף, אדרבה, המורים העברים קבלו שכר גבוה מן המלמדים את הלשון בולגארית91. למודי הקדש לא היו מיכאניים ועומדים על חזרה ושנון ללא הבנה, אלא עברית חיה, ותולדות ישראל היו חובה ולמודי המקרא היו מתוך הבנה והשתתפות הנפש. כל קהלה, ולו גם קטנה מאד, היתה מכלכלת בית ספר עברי על חשבונה, והורי הילדים לא שלמו שכר למוד. כל בתי הספר מאוחדים היו ובראשם עמדה מועצה מרכזית של יהודי בולגאריה, והמועצה מאושרת היתה מטעם הממשלה ועמדה תחת פקוחה של מחלקת החנוך. על כן ראוי החנוך בארץ זו לתאור מפורט.

בתולדות החנוך בבולגאריה היו שתי תקופות מסוימות, הראשונה שבה היתה בולגאריה משועבדת לטורקיה, והשניה מעת שחרורה בשנת 1877. בתקופה הראשונה היה ה“חדר”, ה“מילדאר” (פירושו באישפּניולית בית קריאה), המוסד החנוכי השכיח, הוא החדר הטפוסי, בו למדו תפלות ומקרא על פּי תרגום לספרדית. מוסד זה – השפּעתו החנוכית לא היתה טובה ביותר. ה“חדר” בארצות הבאלקאנים והמזרח נצטמק בדורות האחרונים ופגה רוחו ולא נשאר ממנו אלא שלדו. התרגום היה של מלים בודדות לספרדית עתיקת יומין, שהרבה ממלותיה נשתכחו ולא היו מובנות עוד לילדים, דוגמת ה“חדר” במזרח אירופה בימי התנוונותו, ורק בדבר אחד נבדל ממנו, כי ב“חדרים” של האשכנזים היה תרגום המלים קודם ל“חבור,” לתוכן הפּסוק כולו, בעוד שבמילדאר היו נוהגים תחלה לתרגם את הפּסוק השלם, לשם ידיעת תכנו, ואחר כך היו מתרגמים מלה מלה לבדה, כגון: ויאמר – דיסא, אדוני – דיא, למשה – א מאזע וכו'. המורים היו ה“חכמים”, שידיעותיהם לא התאימו לתוארם ולא התכשרו למקצועם. “חכמים” אלו כלי זינם היה המקל וחרופים וגדופים לא פסקו מפּיהם.92 ב“מילדאר” היו מלמדים גם שלשת יסודות החשבון (חבור חסור וכפל, ולא חלוק), ובזה עלו על “חדרי” האשכנזים, אבל לא למדו בהם כתב ולשון טורקיה. הלשון הבולגארית לא היתה מפותחת עדיין ולא הוזקקו ללמדה.

ה“חוזה הברליני” של שנת 1878 הכיר את הנסיכויות של בולגאריה ורומיליה כעומדות ברשות עצמן ואת תושביהן היהודים כאזרחים. ושווי הזכויות היה לא רק להלכה, כי אם למעשה, והממשלה שלמה גם שכרו של הרב הכולל. בשנת 1880 נתקבלה חוקה יסודית להנהלת הקהלות. בראש כל קהלה עמד ועד להערכת המס, והמס שהיה חובה איפשר לקהלות לכלכל את בתי הספר. החנוך היה על כן צבורי וללא תשלום שכר למוד.

בימים ההם, טרם נפתחו בתי הספר של הקהלה, לא ידעו יהודי בולגאריה לשון הארץ. הם ידעו לדבר טורקית, אבל לא לקרוא ולכתוב בה. ידיעת הדבור באה להם מן הצרכים הריאליים, ממשאם ומתנם עם התושבים, אבל המסחר היה פעוט, פרימיטיבי, ולא זקק כתיבה. בולגארית לא הוצרכו היהודים ללמוד, מכיון שתושבי הערים דברו טורקית, ותושבי הכפרים עמדו על מדרגת תרבות נמוכה, ומספר קטן של מלים בולגאריות הספיק למשא ומתן עם האכרים. חיי רוחם של יהודי בולגאריה היו בשמירת המצוות, בלמודי המקרא ו“עין יעקב” וקצת תלמוד, ובזה ראו את עולמם.

חברת “כל ישראל חברים” יסדה בתי ספר בבולגאריה עוד לפני השחרור. החוקר הטשיכי ייריטשעק93, שהיה פרופיסור במכללת סופיה, מספר בספרו “דאָס פירסטענטום בולגאַריען” שיצא בשנת 1891 כי שלחה ה“אליאנס” לבתי ספרה בבולגאריה מורים יהודים מארוקניים שקבלו חנוכם בפאריז והם הפיצו את הלשון הצרפתית בבתי הספר ודחקו את האישפּניולית. במשך עשר שנים פתחה האליאנס בתי ספר בעשר הקהלות החשובות ביותר, עד שפרשה מצודתה על החנוך שם. בשנת 1901 היו לאליאנס ארבעה עשר בתי ספר שנוסדו או נתמכו על ידיה. בערך נתנה האליאנס מקופתה כארבעים אחוזים מתקציב המוסדות. ובנוגע לרוח הלמודים הלכה האליאנס בדרכה הסלולה: להכניס השכלה, לשפּר את המצב הפּוליטי והחומרי על ידי הוראת מלאכה ויגיע כפּים, ובזה פעלה הרבה. אבל ביסוד פּעולותיה היה העיקר שהיהודים בני דת הם ולא לאום, ועל כן הקציבה לדת פינה מצומצמת, אפילו לא כדי חיות. די להם לילדים לדעת להתפלל וקטעי חומש ומעט מתולדות ישראל, אך עד החורבן. ודקדקה לקבל אל בתי הספר את ה“חכמים”, מלמדי המילדאר, ללמד “לשון הקודש” ו“היסטוריה הקדושה”. חוץ מזה היתה “חברה צרפתית” בכוונה: הפיצה את ידיעת הלשון הזאת לצורך ושלא לצורך ולא שמה לב לתנאי המקום. את הלשון הבולגארית הכניסה על פּי דרישת הממשלה.

רק אם נמצא בין המורים עברי מודרני ובעל נפש עלתה בידו לפעול על תלמידיו ברוח לאומי. ברוסג’וק למשל היו שני מורים לעברית בבית הספר של כי"ח והם מנחם פרחי וחיים ביג’אראנו בעלי אידיאל וכשרון. הראשון אסף את טובי תלמידיו בערב, אחרי עמלו כל היום בהוראה, ולמדם תלמוד עד שעה מאוחרת בלילה. בידי שנים מורים אלה עלתה לגדל צעירים מסורים לעמם.

מלבד בתי הספר של החברה נמצאו בערי השדה כמה בתי ספר צבוריים יהודיים ובהם למדו עברית במדה רחבה יותר. שפת ההוראה באלה היתה הלשון הבולגארית. קהלות המקום הבינו יותר לדרישות החיים.

כשהתעוררה התנועה הלאומית בעולם הושפעו גם יהודי בולגאריה ממנה והחלו לקבול על האליאנס על קפחה את זכויות הלמודים העברים. בשנת 1909 נתקבלה תכנית חדשה לבתי הספר בבולגאריה מפאַריז, שהטילה רעש גדול בצבור. על פי תכנית זו הוטל על המנהלים להכניס את למוד הלשון הצרפתית מן הכתה הראשונה, וכל כמה שהכתות עולות בה במדה פוחת למוד העברית והבולגארית וירבה למוד הצרפתית. הלמוד העברי היה צריך להצטמצם עוד יותר. דבר זה לא נראה בעיני הקהל. מובן מאליו כי גם בבולגאריה עצמה נמצאו תומכים לשיטת האליאנס: אלה היו “אצילי ישראל”, העשירים.

שאלת החנוך העברי וכוונה היתה לסלע המחלוקת בצבור. ועדי בתי הספר דרשו מן האליאנס למודים עברים במדה רחבה יותר וברוח לאומי, והאליאנס לא הסכימה לכך, ולימינה עמדו ראשי הקהלות שהם היו העשירים ובעלי הכח. אך יש אשר התגברו הועדים על האליאנס וכבשו את בית הספר. בשנת 1901 נכבש בית הספר הראשון בעיר טיפורצ’יק, ולאט לאט כבשו הועדים עוד בתי ספר. אולם הכבושים האלה לא שחררו את בתי הספר לגמרי, להנהיג בהם סדרים חדשים, כי התקציב נתמלא מקופת הקהלות ואלו היו בידי העשירים, תומכי האליאנס. הלאומים ראו על כן כי אם ירצו לבצר את החנוך העברי עליהם לכבוש את הקהלות. ואז החלה מלחמה. זכות הבחירה ניתנה לכל יהודי תושב, כאזרח בולגאריה וכנתין חוץ לארץ. והמתבוללים היו מנתיני החוץ. ומובן מאליו כי לעשירים אלה היו מהלכים בחוגי הממשלה והם השפּעו עליה מרוחם, להתיחס בשלילה אל דרישות הלאומיים.

בשנת 1909 נשלחה ממרכז האליאנס מפאריז תכנית חדשה שחוללה סערה בקרב הקהל. על פי תכנית זו התחילו בלמוד הלשון הצרפתית בכתה הראשונה, לפעוטות ממש, הלמוד העברי הועמד על עירומו, על מינימום שאין אחריו כלום. ההתנגדות לאליאנס גדלה אז ביותר והחלה התמרמרות. דרישות הקהל קבלו עתה צורה חריפה. במכתב ששלחו ועדי החנוך לפאריז דרשו שמכאן ולהבא ילמדו את הלשון העברית על פּי השיטה הטבעית, לא רק כלשון הדת והעבר, כי אם כלשון לאומית חיה, “המחברת כל חלקי הלאום בכל מקום שהם.” האליאנס ראתה אותות הזמן והחלה להראות סימני הכנעה94.

לאחר מלחמות פנימיות רבות ומרות עלה בידי הציונים לכבוש את הקהלות ולחדש את מוסדותיהן בכלל ואת מוסדות החנוך בפרט. תקנון הקהלה קבע שכל קהלה בת שלשים משפּחות חייבת לפתוח בית ספר עממי, וקהלה בת שלש מאות משפחות גם גן ילדים ופרוגימנאסיה. סעיף זה נתגשם, והיו גם קהלות קטנות מאלו, שמספר ילדיהן בגיל בית ספר היה רק כעשרים, ואף הן החזיקו בבית ספר עממי מיוחד. לפי הודעת המועצה המרכזית של יהודי בולגאריה מיום 17 במאי שנת 1929 היה מספּר התלמידים המבקרים בתי ספר יהודים עממיים 2227, מספר תלמידי הפּרוגימנאסיות היהודיות 651 ומספר מבקרי גני הילדים 650. כמה מילדי ישראל היו מבקרים בתי ספר זרים, מיסודם של עמים שונים.

וזאת היתה רשת בתי הספר האלה בשנת הלמוד 1933–1932:

|המוסד| מספּרם| מספּר התלמידים |מספר המורים ללמודים עברים בכל המוסדות |מספּר המורים למקצועות כלליים בבולגריה בכל המוסדות| |גני ילדים| 15| 626| | | |בתי ספר יסודיים| 21 |2470| |פּרוגימנאסיות |5 |619| 71| 79| |בסך הכל| 41| 3715| | 150|

גם אחר כבוש הציונים נלחמו עוד המתבוללים בשעת הבחירות. בשנת 1927 הצליחו המתבוללים להוציא את הקהלה מידי הציונים בעיר ווארנה. טענתם היתה שהציונים מרוששים את הצבור היהודי במסים כבדים שהם מטילים עליהם על מנת לשפר את החנוך ולעזור לבנין ארץ ישראל. פעולתו הראשונה של ועד החנוך של המתבוללים היתה לסגור את גן הילדים, לבטל את למוד העברית החיה, להקטין את מספּר השעות ללמודים העברים ואף אמרו לסגור את הפּרוגימנאסיה, עד שבאו הציונים והבטיחו להמציא להם באופן פרטי את הסכומים הדרושים לכלכלתם. אבל זה היה מקרה בודד.

בית ספר יסודי היה בן שני מדורות, בית ספר למתחילים95 בן ארבע שנות למודים ופרוגימנאסיה של שלש שני למוד. המסיים בית ספר יסודי עובר לגימנאסיה. הלמודים הכלליים נלמדו בשעור המקובל בבית הספר הבולגארי. ותכנית הלמוד העברי שאפה להקנות לתלמיד את הלשון העברית כלשון חיה ואת התרבות הלאומית הדתית. בגן התחנך הילד שנה או שתים או שלש בלשון העברית. ואלה הן שעות הלמודים העברים:

בארבע המחלקות של בית הספר למתחילים 13 שנות לשבוע, מהן ארבע שעות לתורה, 3 שעות לקריאה מובנת, שתים לכתיבה, וארבע שעות ללמודי תוכן. במחלקה ראשונה של הפּרוגימנאסיה ניתנו ללמודים העברים שתים עשרה שעות, שלש שעות לתנ“ך, שש שעות לעברית, שלש שעות לתולדות ישראל, במחלקה השניה – 11 שעות, לתנ”ך 3, לספרות עברית 6, לתולדות ישראל 2. במחלקה ג' – 10 שעות, 3 לתנ“ך, חמש לספרות עברית ושתים להיסטוריה. תלמידי הפּרוגימנאסיה עברו על תולדות ישראל מאז היינו לעם עד ההוה, על נביאים ראשונים ואחרונים מן המקור וקטעי קריאה בספרות החדשה. את הגיאוגראפיה של ארץ ישראל למדו התלמידים בקשר עם התנ”ך.

ואף על פי שניתנו שעות מספיקות ללמודים העברים העידו באי כח מחלקת החנוך של הממשלה שהשתתפו בבחינות הסיום שתלמידי בתי הספר ההם שולטים בלשון הבולגארית לא פחות מתלמידי המוסדות הבולגאריים. ומן הראוי להעיר שבכמה בתי ספר (בסופיה, רוסה ופלובדיב) נלמדו גם הלמודים הכלליים בלשון העברית ובלשון המדינה למדו אך בולגארית, תולדות העם הבולגארי והגיאוגראפיה של הארץ.

בתי הספר נתקשרו עם חברות הצדקה לעזור לילדי העניים. בסופיה היו נותנים להם ארוחות צהרים, הלבשה והנעלה וספרי למוד, הכל חנם. בקיץ נשלחו התלמידים העניים להנפש במושבת קיץ על חשבון בית הספר. תלמידים שרצו להכנס לבתי ספר למלאכה קבלו עזרה.

הנסיון הזה של שיטת חנוך מסודרת ברוח העברית, שיטה שלמה ומאוחדת, הראתה לדעת שאפילו בית הספר האידיאלי בתפוצות, אינו יכול להשיג את מטרתו, אם לא ידאגו להכין גם סביבה מיוחדת שתהא עברית אף היא. “תלמדינו עוזבים את בתי ספרנו – קובל אחד מטובי המורים שם – וניתקים מעלינו לגמרי. השפה הולכת ומשתכחת וכל עמלנו יורד לטמיון.”96 דאגה זו הביאה לידי יסוד הסתדרות נוער. נפתחו מועדונים על יד כל בית ספר עברי ובהם היו ספריות וקורסים להשתלמות, ונשמעו בהם הרצאות ושיחות על עניני הלאום, התרבות והחיים. כל אלה היו חלק בלתי נפרד מבית הספר והתכלכלו על חשבונו. משנת 1929 הונהגה בבתי הספר גם תפלת שבת בצבור והתלמידים היו יורדים לפני התבה וקוראים בתורה.

כל עבודת החנוך העברי בבולגאריה נמצאה תחת פקוחה של מחלקת החנוך שנוסדה על יד הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי בולגאריה. מחלקת החנוך מינתה את המורים ואת המנהלים והשגיחה על התכנית ועל אחדות הפעולה ועל הכיוון הלאומי. מפקח מיוחד היה מבקר פעמים בשנה, לפחות, את בתי הספר ויעץ למורים בכל שאלות ההוראה והחנוך. מועצה פדגוגית עליונה שהיתה מורכבת ממנהלי הפּרוגימנאסיות ושני באי כח הסתדרות המורים – קבעה את תכנית הלמודים ובחרה בספרי למוד והחליטה בכל שאלות הפּדגוגיה, וההחלטות נמסרו למחלקת החנוך לאישור. ואף על פי שלא היה ארגון פנימי זה מאושר מטעם הממשלה צייתו לו כל בתי הספר והתנהלו ברוח אחת.

כמובן שהיו בתי ספר אלו, שהיו צבוריים וכלליים גם כן, עומדים גם תחת פּקוחה של הממשלה והמיניסטריון להשכלה אישר את ספרי הלמוד העברים, – אף כי לא התערב בקביעת התכנית העברית. כל הגומרים את בית הספר למתחילים והפּרוגימנאסיה הצטרכו לעמוד לבחינה שנערכה על ידי המוסדות בפני באי כחו של המיניסטריון להשכלה.

כאמור היו בתי הספר מתכלכלים מקופת הקהלות, ועד בית הספר קבע את התקציב והציעו לפני מועצת הקהלה. הלמוד היה97 חפשי. ואף על פי שלא היה לקהלה כח הכפיה היה הצבור משלם את מסיו. על פי חוק היתה הממשלה צריכה להשתתף בהוצאות המוסדות החנוכיים של המיעוטים הלאומיים, אך השלטונות השתמטו מזה, באמרם שאין זו חובה אלא רשות.

תקציבם של בתי הספר העברים בבולגאריה עלה לששה מיליון ליבה. העיריות היו תומכות בהם, אבל תמיכותיהן דלות היו, חוץ מעירית סופיה שנתנה סכום הגון. יחס הממשלה היה לא קר ולא חם.

זה היה פרצוף החנוך העברי בבולגאריה, אולי המשוכלל ביותר בארצות הגולה, גם מצד הארגון וגם מבחינת הרוח. אולם גם בארץ זו היו צללים מרחפים על החנוך. בכרכי בולגאריה התקיימו בתי ספר גרמניים, צרפתיים, איטאלקיים. והיו הורים מישראל שהקריבו את עתידם הלאומי של בניהם על מזבח הלשונות הזרות; הורים אמידים היו מבכרים ידיעת הלשונות הזרות על ידיעת העברית, וככל אשר הוטב מצבם החומרי של יהודי בולגאריה, בה במדה רב מספּר ההורים האלה, עד כי חלק הגון מילדי ישראל בכרכים נשאר מחוץ להשפעה החנוכית הלאומית.

סרביה

היהודים גרו במדינת סרביה מלפני ימים כבירים, אבל מעטים היו במנין. מטורקיה הגיעו שמה ולשון דבורם לאדינו, ורק בתקופת הכבוש האוסטרי (1839–1718) נוספו עליהם מעט יהודים אשכנזיים. ממחצית המאה הי"ט הוטב מצבם המדיני והחומרי. הנסיך מילאש אברונוביץ נתן ליהודים זכויות אזרחים ומימי הקונגרס הברליני, עת הוכרה סרביה לממלכה העומדת ברשות עצמה, קבלו היהודים שוויון גמור. הקהלות הראשיות היו בבלגראד, עיר הבירה, בניש (נוסדה בשנת 1728) ובשאבאץ. שאר יהודי סרביה מפוזרים היו בקהלות קטנות בערי השדה. מספּר כל תושבי סרביה היה בשנת 1884 2,493,700 מיליון, וביניהם 6,492 יהודים.

מצב החנוך הישראלי היה לא רע. בכל עיר ועיר התקיים תלמוד תורה על חשבון הקהלה ובקרו בהם כל ילדי העיר – פרט לילדות, שכן לא הקפידו על חנוך הבנות בכל ארצות הבאלקאנים. המורים היו “חכמים” וחזנים ותכנית הלמודים עמדה על קריאה ותפלה, חומש ורש"י, נביאים ראשונים ואחרונים, ביחוד ההפטרות, בתרגום ללאדינו. ילדים בעלי כשרונות למדו גם משנה וגמרא. רוב הילדים בקרו בתלמוד תורה משנת החמש עד שלש עשרה, ויש שהוסיפו ללמוד גם לאחר “בר מצוה”. המלמדים התנהגו עם תלמידיהם בכל חומר הדין, שמרו על המשמעת במקל וברצועה, והורו בדרכי למוד פרימיטיביים. אבל תוצאות הלמוד לא היו רעות. הילדים ידעו את התפלות והבינו במקרא ופסוקים מן התורה היו שגורים על פיהם.

רעיון חבת ציון הכה שורש בסירביה מראשית צאתו לאויר העולם המודרני על ידי הרב הנלהב יהודה אלקלעי שנסע אל ערי הבירה של אירופה להטות לב עשירי ישראל לישוב ארץ ישראל. עוד בשנת 1844 נוסדה בבלגראד חברת חובבי ציון. בשנת 1870 נוסדה שם ישיבת “שוחרי תושיה” שאליה נכנסו טובי התלמידים מבתי תלמוד התורה. כדרך הספרדים למדו בה המסכות הנוגעות במנהגי הדת: ברכות, שבת ופסחים, וחולין – לאלה שהתכוננו ל“קבלה” לשחיטה. ר' משה פרחי היה מייסד הישיבה ובאמת הורם מצב החנוך מאז.

תקופה חדשה בצורת החנוך הישראלי בסרביה מתחלת משנת 1882, מעת שהחלה הממשלה לשים עינה על חנוך הדור וקבעה חובת למוד כללית. הממשלה הטילה אז על תלמודי התורה להכניס בתכניתם למודי חול: לשון המדינה ותולדותיה ויסודות החשבון. אז הפכו בתי הת“ת לבתי ספר. הממשלה שלחה אליהם ממוריה, והם היו נוצרים, כי לא היו עוד אז יהודים המוכשרים ללמד בלשון המדינה. במשך הזמן קמו מורים כאלה בישראל. ובין ה”חכמים" והמלמדים היו בה בתקופה משכילים אחדים שהשתדלו לשפר את החנוך העברי ולהנהיג בו שיטות חדשות. ר' דוד בר' משה אלקלעי חבר ספר למוד לעברית ולדקדוקה, “חנוך לשון עברי”, ונתקבל בכמה בתי ספר.

בשנת 1886 נתקבל הד“ר שמעון ברנפלד לרב הכולל בבלגראד והכניס תקונים חשובים בחנוך, כאשר נקרא במכתב שנתפרסם ב”המליץ":

“מני אז נתמנה החכם הנעלה שמעון ברנפלד לרב ולראש על היהודים היתה רוח אחרת בהם, והעדה פושטת צורה את צורתה הישנה ולובשת צורה חדשה, לפי רוח הזמן. ביחוד רבו התקונים בבית הספר. בראות הד”ר ברנפלד כי יחסרון בבית הספר ספרי מקרא וספרי חנוך חבר את שני ספריו “מלמד להועיל” ו“יסודי התורה”, למען ירוצו התלמידים בהתרגלם במקרא. כנגע נראו לו המורים ולא נח ולא שקט עד הסירו אותם מעל פניו ויפקד תחתם מורים מוכשרים וחרוצים העושים מלאכתם באמונה. ויהי ביום בחינת התלמידים נהרו המונים המונים אל בית הספר לנסותם והנה ראו לשמחת לבבם כי כלו הילדים את חוק משנתם יותר ממה שקוו. בשומו לנגד עינו מאמר התנא “לפום צערא אגרא” משתדל הרב להספיק למלמדים פרנסתם בריוח".

“בירח נובמבר 1887 יסדו ידיו “בית מדרש לתורה ולחכמה”, בו יחונכו הצעירים להיות ברבות הימים מורים, שוחטים, חזנים וכדומה. כי תחת אשר עד היום הקשיבו הנערים לקח באחד מחדרי הת”ת שכרו עתה מנהלי החברה “שוחרי תושיה” בית בפני עצמו ושמה ישמעו החניכים בלמודים, גם העמידו שם מורים מוכשרים"98.

משנת 1890 באה תמורה גדולה בחנוך הילדים. ילדי ישראל עברו אל בתי הספר הכלליים ובהם נקבעו שתי שעות לשבוע ללמודי הדת בתוך כתלי בית הספר, והמורים קבלו משכורתם מקופת הממשלה. מורי דת אלו היו בעלי תעודות הוראה מן הסימינאריונים הכלליים או בעלי תעודות בגרות מן הגימנאסיות, ובלמודים העבריים נבחנו על ידי הרב הכולל. אכן הקהלה לא רצתה להסתפק בשתי השעות, ורוב הילדים בקרו גם בתלמוד תורה. דבר זה היה כנגד החוק, כי לא הרשתה הממשלה בתי ספר נוספים, אבל השלטון העלים עיניו ולא ראה אוון בזה. הלמודים בת“ת היה פעמים בשבוע, ביום הראשון וביום החמישי – שני הימים שבהם היה בית הספר הכללי סגור. אז באו הילדים אל מוסדם העברי ולמדו כעשר שעות, חמש בכל יום, את הלמודים העבריים. הד”ר יצחק אלקלעי, שקבל חנוכו בבית המדרש לרבנים בווינה, נתמנה בשנת 1911 לרב הכולל בבלגראד והיה חשוב מאד בחוגי הממשלה ועשה ככל יכלתו לשיפור החנוך.

פרק שני: באנגליה

קהלת ישראל באנגליה לא היתה, ואינה גם כיום, רבת מנין. בסוף המאה הי“ח היו בכל אנגליה אך שש קהלות קטנות בערים: לונדון, בירמינגהאם, קאנטערבורי, דובלין, ליברפּול ומאנטשסטר. אף באמצע המאה הי”ט לא היו במדינה קהלות מרובות אוכלוסים, חוץ מזו שבעיר הבירה לונדון. בשנת 1901 היו באיי בריטאניה 280,000 יהודים ובשנת 1936 – כשלש מאות וחמשים אלף. באלה נכללו גם יהודי צפון אירלאנדיה. הקהלות הגדולות בזמננו הן בלונדון (למעלה ממאתים אלף בשנת 1936), במאנטשסטר (כשלשים וחמשה אלף), בגלאסגוי (כחמשה עשר אלף), בלידס (עשרים וחמשה אלפים בשנת 1929), בליברפּול (שבעת אלפים בשנה הנ"ל) ובבירמינגהאם (כחמשה אלפים בשנה הנ"ל). מן האמור למדים אנו שרוב יהודי אנגליה הם חדשים מקרוב באו, מהגרים יוצאי רוסיה ופולין ורומניה, ושאר ארצות.

יהדות אנגליה מורכבת על כן משני יסודות, האחד שכבה דקה של תושבים ישנים, מעורים בארץ, בתרבותה ובארחות חייה, ספרדים ואשכנזים, שמספּרם בלונדון עולה לעשרת אלפים נפש, והשני – אוכלוסיה גדולה של מהגרים מתמול, שבאו ממזרח אירופּה, מארצות המצוקה המדינית והכלכלית, בידים ריקות, אך הביאו עמהם מסורת של חיי דת וחברה, טבועים בחותם יהודי מובהק. הנגודים החיצוניים והפּנימיים של שני היסודות גדולים היו. האזרחים חמלו על אחיהם הגרים ומוכנים היו לבוא לעזרתם ולסייע בידם לסגלם אל תנאי הארץ ואל תרבותה, אך לעזר זה נצטרף גם רגש של עליונות. הבט הביטו על החדשים מגבוה, כעל קרובים מסכנים העניים גם ברוח, ואחד הסופרים הפליג והרים את ההבדל הזה לרגש של שנאה.99 במשך הימים הלכו הנגודים הללו הלוך והתקלש והלבבות וגם ההשקפות נתקרבו. הגרים היו לאזרחים, רכשו להם את לשון המדינה ונתבצרו במצבם החומרי ונתערו בארץ ועלה כבודם. ואף על פּי כן אי אפשר לומר שניטשטשו כל התחומים. מושגיהם של העשירים והמיוחסים ביהודי אנגליה שונים הם ממושגי אחיהם שדפקם היהודי חזק יותר.

באנגליה נפרדת הדת מן המדינה ואין בה קהלה רשמית שתהא רשאית להטיל מסי חובה על חבריה. הדת היא ענין היחיד והרוצים בכך מצטרפים לעדה ומייסדים להם בית כנסת ומתקינים תקנות לעצמם, ובתי הכנסיות מתאגדים לארגון, אבל כל אלה עומדים על יסוד הרצון החפשי וההתנדבות.

כידוע ניכרת השפּעת האזרחים יושבי הארץ על היהודים, והאחרונים קונים להם במשך הימים את הרגליהם ודרכי מחשבתם של הראשונים. והיות שהאנגליים מכבדים את הדת ומעריצים את מקורה, את ספר הספרים, ומתיחסים אל המסורת בכובד ראש, ילכו היהודים בעקבותיהם ולא הושפּעו הרבה מן הזרמים הרפורמיים. רוב יהודי אנגליה שמרנים הם, ואינם נתפּסים לדעות קיצוניות. למנהיג הריפורמה הדתית, קלוד מונטיפיורי, לא היתה השפּעה גדולה, ובני סיעתו נשארו עד היום מעטים בכח ובמנין. ברם אין ביהדותם של יהודי אנגליה דינאמיות ושאיפת יצירה, וכעין רוח תרדמה נסוכה עליהם. והסופרים העברים השוכנים שם קובלים על הקרירות הזאת. “מכל הדת לא נשאר להם – התאונן האחד – רק בתי כנסיות לתפלה. כל היהדות מתגלית בבית הכנסת ומתפּרנסת מהבל פּיו של המטיף.”100 “היהדות של אנגליה – מערער שני - היא יהדות צנומה ויבשה, יהדות שאין בה לחלוחית של תורת הרבנים ולא ממיטב ההגיון של השכלה עברית, יהדות קאתולית שהצטמצמה כולה במעוג צר של דרשת הרבנים בבתי כנסיות.”101

* *

באמצע המאה הי“ט לא היתה עוד חובת חנוך כללית באנגליה וכל עדה או חברה דתית הקימה לה בתי ספר משלה, שבהם למדו למודי חול ודת, ואוצר המדינה היה תומך בהם. משום כך יסדו להם גם היהודים בלי ספר שלמים משלהם. ראשון היה בית הספר של העדה הספרדית בלונדון שנפתח בשנת 1664 בשם “שערי התקוה.”102 בית הספר התקיים שנים רבות. כשגדלה ההגירה במאה הי”ט ובאו יהודי מזרח אירופּה להתיישב באנגליה – החלו התושבים הישנים דואגים לחנוך בניהם של החדשים ויסדו להם “בית ספר חפשי.”103 בית ספר זה בלונדון היה לבית ספר צבורי קבוע. בראשית מאת העשרים היה זה בית הספר הגדול ביותר במדינה ולמדו בו כשלשת אלפים וחמש מאות מילדי ישראל, ואחד מן המפורסמים שנמנה עם מוריו היה ישראל זאנגביל. תכנית בית הספר נקבעה על פּי השקפת המייסדים: עיקרה למודי חול, על פּי המקובל בבתי הספר, ולמודי היהדות ניתנו בצמצום, לפי צורך הבקור בבית הכנסת. השאיפה לגדל יהודי בן תורה רחוקה היתה מהם.

בית הספר הראשון מטפּוס זה נוסד בבירמינגהאם בשנת 1780. בשנת 1811 הקימו יהודי וויסטמינסטר שבמערב לונדון “בית ספר חפשי” ועם תגבורת העליה רבו תלמידיו. שם התקיים תלמוד תורה ישן, שנוהו והפכוהו לבית ספר כללי, לנערים ולנערות. במאנטשסטר הקימו בשנת 1838 בית ספר כזה ובמזרח לונדון יסדו אסכולה כללית בשנת 1863.104 כעבור שלש שנים – בשנת 1866 – נוסד בית הספר הכללי היהודי בבייוואטר, לונדון.105 בשנת 1867 נוסדו אסכולות יהודיות בדרום לונדון. בתי הספר האלה מתקיימים עד היום, אבל מאז פּסקה התקדמותם, וחדשים כדוגמתם לא נפתחו עוד, אף כי ההגירה לא פסקה.

שנים הם הגורמים שעכבו יסודן של אסכולות יהודיות חדשות: האחד כלכלי. העדות באנגליה מתקיימות, כאשר בואר לעיל, על תרומות מנדבים ולא על מסים, ועל כן הכנסותיהן מצומצמות. אמנם בתי הכנסיות התאחדו ויצרו להם ועדים מרכזיים לתפקידים שונים, כגון “וועד שליחי הקהלות”106 הבא לפני הממשלה להגן על עניני ישראל במדינה, “וועד האפּיטרופּסים”107 העוסק בעניני צדקה, “וועד השחיטה” ששמו מעיד על תפקידו, וכן “מועצת בתי הכנסיות המאוחדים” העוסק בצרכי הדת אך אין ל“במקום קהלה” זו הכנסה גדולה וקבועה לצרכי חנוך.

הגורם השני היה מדיני. במשך הזמן החלה המדינה עצמה דואגת לחנוך הדור. בשנת 1876 נתקבל חוק של למוד חובה, ובשנת 1880 ניתן תוקף לחוק. נוסדו ועדי חנוך שחובתם היתה ליסד בכל שכונה, שלא היו בה בתי ספר או שלא הספּיקו, אסכולות שעמדו תחת פּקוחם הישר. לאט לאט נתווספו בתי ספר כאלה, עד כי ספּקו צרכי כל התושבים.

עם יסוד בתי הספר האלה, שהיו פתוחים לבני כל הדתות, החלו ההורים מישראל שולחם שמה את בניהם. ולחנוך דתי – נוסדו שעורים מיוחדים בתוך כתלי בית הספר, שניתנו על ידי מורים יהודים. ה“חברה להפצת דעת היהדות”108 יסדה בשנת 1895 ועד מיוחד לספּק חנוך דתי לילדי ישראל בתוך בתי הספר הכלליים פּעם או שתים בשבוע. חנוך זה ניתן חנם. בשנת 1912 הוציאה החברה על הלמוד הזה בלונדון חמשת אלפים ליטראות. סכום זה נכנס במקצתו מקופּת תשלומי המתפּללים ב“בתי הכנסיות המאוחדים”109 ובמקצתו מתרומות נדיבים. בשנה הנזכרת לעיל למדו מטעם הועד הנ"ל עשרת אלפים נערים ונערות בלונדון דת ישראל.

* *

למודי היהדות ב“בתי הספר החפשיים ליהודים” לא עמדו מעולם על מדרגה גבוהה. המייסדים, כפי שנאמר לעיל, היו מן היהודים האנגלים שצמצמו את היהדות בדת של בית כנסת, על כן לא ראו כל צורך להקדיש ללמוד זה שעות מספיקות. שלש או ארבע שעות לשבוע ניתנו לחנוך דתי – ומה יכלו להספּיק בהן? אל הגורם של חוסר שעות נוסף גורם שני: מורים צעירים לימים ומעוטי ידיעה אשר על פּי הרוב “ידעו שעור אחד יותר מתלמידיהם.”110 “בלמודי קדש לא יצטיינו התלמידים – כתב אחד על “בית הספר החפשי” בליברפּול – ואף גם זאת בהיות המורים והמנהלים גם יחד רחוקים משאיפת דעת הלשון העברית לא ימצאו בהם חובה, ומעולם לא עבר עליהם הרוח להביע את צערם על הקלקלה הזאת. כמדומה לי שלא נשגה אם נחליט כי הנערים לא ידעו להבין אף קרוא בספר עברי. בין המקשיבים לקח היו כשלשים בני י”ב וי“ג שנה, אשר המובחרים בהם זכו לפרס, בגלל כשרונם וחריצותם לשיר איזה ‘שירי תפילה’ (אדון עולם) בעזרת המורה, ובזה תמה כל תורת הדת ולמוד השפה.”111

ואם ב“בתי הספר החפשיים”, שהקדישו כארבע שעות לשבוע, כך, בשעורי הדת בבתי הספר הצבוריים שמוריהם מתנדבים, המצב היה ירוד ביותר. בין המורים המתנדבים היו – בשנת 1889 – נערות בנות אַרבע עשרה.112

החנוך היהודי המצומצם הזה לא הניח דעתם של חלק גדול מן ההורים שבאו ממזרח אירופּה ושאפו לגדל בנים שאינם עמי הארץ גמורים. על כן לא הסתפּקו בשלש-ארבע השעות של “בתי הספר החפשיים ליהודים” או בשעה-שעתים של שעורי הדת בבתי הספר הצבוריים. הם נתנו לבניהם חנוך יהודי נוסף ושלחום אל ה“חדרים” או אל תלמודי התורה שיסדו. על טיב ה“חדרים”אין להאריך – הם היו ריפּליקה של ה“חדר” באירופּה, וריפּליקה גרועה ששמרה על הקליפּה ותוכה נבוב. רק זעיר שם זעיר שם התקיים “חדר” הגון, שמחזיקו היה מטפּוס ה“משכיל” שגדלה התקופה האחרונה במזרח אירופּה. ברם רוב החדרים לא מסרו לתלמידיהם ידיעות של ממש ולא השפּיעו על נפשם, לחבב עליהם את היהדות ולברוא בקרבם את החפץ לחיות חיים ישראליים.

“תלמודי התורה” שנוסדו באנגליה היו צבוריים, ונבדלו מן המוסדות האלה במזרח אירופּה שנועדו לילדי עניים, בזה שהיו לבני כל העם, מכל המעמדות (עשירים לא היו בין המהגרים, וכשנתעשר אחד נשתנו דרכי חייו ולא הוסיף עוד לתת חנוך יהודי הגון לבניו). ביחוד נופּחה רוח חדשה בבתי הת"ת עם התפּשטות חבת ציון, ואחריה הציונות המודרנית.

בית הספר הראשון שהתנהל ברוח התחיה נוסד על ידי ציוני ליברפּול, זה היה “בית הספר הלאומי” שהנהלתו נמסרה לידי הד“ר ש. פוכס, מי שהיה עורך “המגיד”. בית ספר זה היה כללי עברי, שהתלמיד קבל בו את חנוכו השלם, בלמודי חול וקדש, והתקיים כשמונה עשרה שנים. מספּר תלמידיו הגיע למאה וחמשים, ומהם היו רבים שתורתם נתקיימה בידם ופעלו בחיי הקהלה. אסכולה זו היתה למופת ונתעורר החפץ ליסד בתי ספר כדוגמתה. בשנת תרס”ב נתאסף קומץ יהודים לאומיים בלונדון לדון בדבר שאלת יסוד תלמוד תורה חדש ברוחו בשכונה סטיפּני. בראש היוזמים היה העסקן הציוני י. ק. גולדבלום. כעבור זמן קצר נפתח המוסד והנהיגו בו את הלמוד על פּי השיטה הטבעית. שיטה חדשה זו עוררה התנגדות אצל שונאי החדשות והחלו ללחום במוסד, אבל מנהלו לא חשך עמל מנפשו להרים את מוסדו ולפרסמו בקרב הקהל והצליח. מספּר תלמידיו הלך ורב והגיע לשש מאות (בשנת תרצ"ג) ומספּר מוריו חמשה עשר. תכנית הלמודים עמדה על עברית ודקדוקה, תנ"ך, תלמוד ותולדות ישראל. אף הושם לב שהמסיימים לא ישכחו תלמודם והיו באים בימי השבתות לשמוע הרצאות עבריות ולהתווכח עליהן. המוסד היה עורך מזמן לזמן מחזות עבריים בתיאטראות שבמזרח לונדון והמונים היו באים לראותם. בית חנוך זה קנה לו שם טוב ומסיימיו מלאו וממלאים תפקידים חשובים ביהדות האנגלית. מובן מאליו ששעות הלמוד לא היו מצומצמות, ונמשכו כשתים עשרה לשבוע.113

בית ספר זה שמש סמל. “בזמן האחרון – הודיע כתב מלונדון בשנת 1911 – נוסדו פה הרבה בתי ספר ללמוד הלשון העברית. יש פּה בית ספר לאומי בשם,תושיה' התופס מקום נכבד, תלמוד תורה בקומרשיאל ראוד נוסד בשנת 1897, תלמוד תורה בבטנל גרין (אף הוא התנהל על ידי גולדבלום הנ"ל), תלמוד תורה בבריק ליין ועוד. יש פּה בית ספר מצוין בשם ‘בנות ציון’114 וישיבת ‘עץ חיים.’ הרוח החדשה השפּיעה גם על ‘בית הספר החפשי ליהודים’ ומורים אחדים נסו ללמד בו על פּי השיטה הטבעית.”115 מובן מאליו שבכל המוסדות הללו, למדו בני מזרח אירופּה. “היהדות האנגלית אינה מחבבת את בתי הספר האלה (הלאומיים) – מעיד נורמן בנטוויטש –, לא לפי רוחה הן שעות הלמוד הארוכות, מחלקותיהם הגדולות ודרכי הוראתם הישנים, ואינם רוצים לתמוך בהם”.116

בשנת 1906 נתאחדו בתי תלמודי התורה בלונדון, בחסותו של הנדיב האורתודוכסי סיר שמואל מונטאגיו, שקבל אחר כך את תואר האצילות לורד סוויטלינג, וקראו לארגונם “תלמוד תורה טרוסט”.117 בתחלה לא היו בארגון זה אלא ארבעה מוסדות, אבל במשך השנים גדלה השפּעתו ונצטרפו לו שאר מוסדות עד כי הגיע מספּרם לעשרים, (מספּר תלמידיהם היה כשלשת אלפים). בשנת 1939 היו תשעה עשר מוסדות מסונפים לו ומספּר תלמידיהם 2285. על יד הטרוסט התקיים ועד חנוך, מורכב מעסקנים ומורים, ובראשם עמד הדיין פלדמן, ואחריו הדיין צבי לאזארוס, הוועד קבל תכנית אחידה לבתי הת"ת שעמדה על יסוד של עשר שעות למוד לשבוע.

מן המספּרים הנזכרים לעיל נראה כי בשנים האחרונות ירד מספּר המוסדות ב“טרוסט” ומספּר התלמידים שבהם. הפחתה זו לא באה מפּגמים פּנימיים אלא משנוי התנאים. המהגרים מישראל היו דרים עם ראשית בואם בשכונות הכרך, בעיקר במזרח, ושם הקימו את מוסדותיהם. מכיון שעלו במצבם הכלכלי, בקשו להם שכונות טובות יותר, מטעמי אויר ויופי. בינתים הוטבו דרכי התחבורת של מרכזי העיר עם הפּרברים, ואז החלו רבים עוקרים את דירותיהם אל הפּרברים החדשים, אף כי בתי מסחרם וחרשתם נשארו בעיר.

עקירת דירות זו הביאה לידי שנויים מהותיים גדולים בחנוך היהודי. בפרברים החדשים לא היו תושבים יהודיים בהמונים, אלא קבוצות קבוצות קטנות. לצרכיהם הדתיים והחברותיים יסדו להם בתי כנסיות, וצרפו להם שעורים דתיים לבניהם. החנוך של תלמוד תורה שעמד על עשר שעות למוד בשבוע ויותר, הוחלף בחנוך מקוצץ של ארבע-חמש שעות. אף ההורים עצמם נשתנו. הם הסתגלו יותר לחיי הארץ, היהדות בבית נתקלשה, והדרישות מן החנוך ירדו. “שעורי דת” אלו הולכים ומתקרבים לחנוך של בתי ספר ליום ראשון.

בתי ספר אלה אף הם נתאחדו118 ומתכלכלים משכר למוד, מתמיכות ומעודף ההכנסות של בתי הכנסיות. בשנת 1912 היו בלונדון אלפּים ילד בבתי ספר אלה.

לשם סקירה כללית על מצב החנוך נביא את הנתונים האלה: בשנת 1912 היו בלונדון ילדים מישראל מגיל בית ספר 35,000. במוסדות חנוך יהודיים מכל הסוגים למדו אז 20,000, אצל מורים פּרטיים בשעורי בית 2,000, וכשלשה עשר אלף ילדים נשאר ללא חנוך יהודי. בשנת 1939 היה מספּר היהודים בלונדון 234,000 ומספּר הילדים מגיל בית ספר בערך 23,400. מהם קבלו חנוך ישראלי מכל הסוגים (בתלמוד תורה, במחלקות שעל יד בתי הכנסיות ובשעורי הדת) 13,486, שהיוו 58 אחוזים למאה, והשאר לא למדו כלל119.

תמונה ברורה ממצב החנוך בכרכי אנגליה – חוץ מלונדון – נקנה לנו מן הספר המפורט המתאר את החנוך הישראלי במאנטשסטר.120 באותה עיר התקיימו בשעת המחקר (1927) מוסדות אלו: ישיבה אחת, תלמוד תורה וסניף אחד לו, 7 בתי ספר (מחלקות ללמוד דת) על יד בתי הכנסיות, שני בתי ספר עבריים, שלשים וששה חדרים פּרטיים. ב“תלמוד תורה” היתה גם מחלקה גבוהה לחנוך מורים. זולת זאת למדו עברית ודת ב“בית הספר החפשי ליהודים” ובשני בתי ספר צבוריים.

הלמוד ב“חדרים” היה – לפי תאורי הסוקר – מן הטפּוס השכיח. בחדרים הגרועים למדו ילדים עד שנת הי“ב ולא ידעו עדיין לקרוא קריאה מיכאנית כהוגן. כל תלמיד למד ביחידות, רגעים מספּר, ושאר הזמן יצא לבטלה. אולם נמצאו גם חדרים מסוג טוב ולמדו בהם תורה בתרגום וקצת דקדוק. באחד מן החדרים למדו על פּי השיטה הטבעית. ב”תלמוד התורה" למדו קריאה, תרגום התורה, נביאים ראשונים, קטעי נביאים אחרונים, תולדות ישראל, רש“י, דינים ומנהגים, דבור עברי וכתיבה. חלק מן התלמידים למדו על פּי השיטה הטבעית. ב”ישיבה" למדו תלמוד ופוסקים גם מקרא ודקדוק ותולדות ישראל. שיטת הלמוד היתה בתרגום לאידיש או לאנגלית.

בבתי הספר העירוניים למדו למודי הדת בבקר מארבעים עד ארבעים וחמשה רגעים, ובבית ספר אחד אך חצי שעה, פּעמים בשבוע. “וועד החנוך היהודי” מספּק את המורים. בתלמוד תורה למדו הילדים שש שעות לשבוע, שעה ליום. הישיבה היתה פּתוחה כל היום. ב“קולג' היהודי” למדו ארבעה שעורים לשבוע, כל שעור בן ארבעים רגע, ושעה אחת נוספת בכל יום ראשון. במחלקות שעל יד בתי הכנסיות למדו כשלש-ארבע שעות לשבוע. בתלמוד תורה ובסניפו למדו כשש מאות תלמידים, ובישיבה 65. בכל בתי הספר למדו 1445 תלמידים למודי היהדות, וארבעת אלפים לא נהנו כלל מחנוך ישראלי. חלק מן הילדים שלמדו דת בבתי הספר העירוניים לא הסתפּקו בזה ובקרו גם בתלמוד תורה או במחלקות הדת שעל יד בתי הכנסיות. בשנת 1922 נוסד במאנטשסטר “וועד חנוך מאוחד” לפקח על חנוך ילדי ישראל בעיר והחליט להוציא רשימת בתי ספר לטובת ההורים, לייסד ספריה מיוחדת לילדי ישראל, להנהיג בכל המוסדות חברה עברית אחידה ולייסד מחלקות מיוחדות לנערים מבני שתים עשרה שנים ומעלה, וגם קורסים למורים.

* *

לונדון ומאנטשסטר – סימן הן לשאר הכרכים. בכל כרך מתקיימים בתי ת"ת, שרוב מבקריהם נערים והם באים מבתים שבעליהם שומרים עדיין על אורח החיים הישן, ומתקיימות מחלקות ללמוד הדת על יד בתי הכנסיות לבני הורים שהסתגלו כבר לחיי הארץ, ובתי ספר “חפשיים” שנוסדו לפנים על ידי יהודים פילאנטרופיים. בתי תלמוד התורה הטובים נמצאים בלונדון, מאנטשסטר, גלאסגוי, לידס, דובלין, ובלפאסט, בבירמינגהאם, שייפילד, קארדיף, ניוקאסל ופריסטון. בתי ספר יהודיים כלליים קיימים בלונדון, מאנטשסטר, ליברפּול, בירמינגהאם והול. למוד הדת בבתי הפר העירוניים נוהג בלונדון, ליברפּול ולידס. ולמרות כל אלה עדיין נשארים ילדים רבים מחוץ לכל חנוך יהודי. בכמה ערים נעשו נסיונות לייסד מחלקות גבוהות לנערים בוגרים.

החנוך האינטנסיבי ביותר ניתן בתלמוד התורה, אבל מספּר התלמידים במוסדות אלה הולך ופוחת, בעטיים של הגורמים הנזכרים. בבתי הספר שעל יד בתי הכנסיות בפּרברים החדשים מתקלש הלמוד, במקום מקרא במקורו בא למוד עברית שטחית, והיסטוריה ודת נלמדות באנגלית. על נטיה זו יעידו המספּרים: בשנת 1923 היו בתלמודי התורה בלונדון 27 אחוזים למאה מן הניהנים מחנוך יהודי, בשנת 1938–39 תחת אשר במחלקות הדת של בתי הכנסיות עלה האחוז מ-18 בשנת 1923 ל-27 אחוז בשנת 1938.121

מעמד החנוך בערי השדה ירוד מאד. קהלה קטנה – אין ביכלתה לכלכל פּקידים אחדים, ועל כן חוזרת היא אחרי פּקיד שהוא כל יכול: מזכיר, שמש, חזן ומורה. למרות כל תפקידיו הרבים אין מספּיקים לו פרנסה בריוח. מורה זה אינו מוכשר על פּי הרוב להנהיג משמעת במחלקתו, ועל כן אנוס הוא ללמד ילד ילד לבד, ובשעה שהאחד עוסק בקריאה השאר משתעממים ומפהקים122, כמו שהיה נהוג בחדר דרדקי לפנים. תכנית הלמוד עומדת על קריאה בסדור וקצת תרגום מקטעי חומש, ואין בו זכר לחנוך הנפש או לידיעת תוכן התורה והנביאים, ואף לא ראשי פרקים בתולדות ישראל. ההורים מבקשים “תכלית”, שידע הנער קרוא תפלות בשטף, והמורה-החזן נשמע להם ומרכז כל תשומת לבו בלמוד פּרק זה.

* *

שאלת המורים העברים באנגליה חריפה היא. מחוסר סימינאריון פּדגוגי. כמה ממסיימי ה“קולג' ליהודים”123 – שהוא בית מדרש לרבנים – אוחזים בהוראה, אם לא יקבלו מטעם מה משרת רבנות. יש אמנם בבתי ת"ת אחדים קורסים למתכוננים להורות וקורס כזה בן שלש שנים הוא, ובגמרים חוק למודם יעמדו לבחינה בקולג‘. הדרישות לבחינת מורה הן: ידיעה בתורה ובנביאים, בתולדות ישראל ובלשון העברית, ובאגדות התלמוד (על פּי “ספר האגדה”) או בחינה בגמרא, בפרק “המפקיד”. בשנת הלמוד 1939–1938 באו מאה ושבעה מועמדים מסיימי הקורסים לבחינת הקולג’, אבל רובם נכשלו ורק 53 קבלו תעודות. קורסים להוראה ישנם גם בקולג' היהודי שבגלאסגוי, אבל מספּר תלמידיהם מועט הוא. נוסף על אלה מתקיימות באנגליה ישיבות אחדות בלונדון, מאנטשסטר, ליברפּול וגייטסהעד ועוד. לפנים היו מלמדים בהן אך תלמוד, אך בשנים האחרונות הנהיגו בהן גם למוד המקרא, עברית והיסטוריה.

נקל מאד לשער כמה דלה היא הכשרת המורים. ואין גם הרצון לבחור להתכונן להוראה, מכיון שאין ההוראה מפרנסת את בעליה.

* *

באנגליה ניכרת בשנים האחרונות השאיפה לאחד את מוסדות החנוך ולהשפּיע עליהם מתוך השקפה רחבה ופקוח מושכל ופּרופסיונאלי. בשנת 1920 נוסד בלונדון “ועד מרכזי לחנוך יהודי”124 שהעמיד לו למטרה אחוד כל המוסדות בלונדון ובערי השדה ולספּק להם תמיכה והדרכה ופקוח, גם לחנך מורים ולהוציא ספרי למוד נאותים. מנהל עבודת הוועד היה הרברט מ. אדלר (מת בשנת 1940). הוא נסע מעיר לעיר, התבונן במצב המוסדות שימש להם מדריך ויועץ. וועד מרכזי זה הוציא בשנת 1922 כאלף ליטראות לפעולתו וכעבור חמש שנים – בשנת 1927 – 2,717 ל“ש. סיסמתך הוועד היא: “חנוך יהודי לכל ילד מישראל.” לאחר מות המנהל נתמנה הד”ר נתן מוריס, מי שהיה מנהל תלמוד התורה ומייסד הקולג' העברי להכשרת מורים בגלאסגוי, והוא בעל ידיעות עבריות וכלליות ובעל נסיון גדול בחנוך.

בשנת 1935 ייסדה ה“קרן הקיימת לישראל” בלונדון ועד חנוך במטרה לשלב חיי ארץ ישראל והשאיפות הציוניות בתוכן הלמודים העבריים.

* *

עוד טרם פּרצה מלחמת העולם השניה – וישראל באנגליה כבר טעם משהו ממנה והדאגה לילדים פּליטי המלחמה החלה מרגיזה את לבם. בשנת 1939–1938, עת גזר היטלר ראשונות גזרותיו על יהודי ארצו – הובאו כשמונת אלפים מילדי ישראל מגרמניה ומאוסטריה לאנגליה. מקצת ההורים היו סבורים שבמשך הימים יבואו אף הם לאנגליה ויתאחדו עם בניהם ויש שחשבו לעלות לארץ ישראל ולהביא את צאצאיהם אחר כך מאנגליה אל מולדתם החדשה. העסקנים שהביאו את הילדים שאלו את ההורים מה רצונם, אם להביא את בניהם אל בית יהודי חרדי או בית יהודי בכלל – ורק מעטים מהם השיבו בחיוב. הם חששו שדרישה כזאת עלולה לעכב את קבלת בניהם באנגליה ואולי לא הקפּידו על כך, אבל הם לא הביעו כל התנגדות שיכניסו את בניהם לבתי נוצרים. כך אירע הדבר שרוב הילדים אוכסנו בבתי נוצרים, מפוזרים בערי השדה של אנגליה, וויילס וסקוטלנד וכמה מהם רחוקים מכל ישוב יהודי. היה היו ילדים שהובאו לבתי ישראל, אולם משהחלו מעבירים את הילדים מן הכרכים אל ערי השדה הוצאו גם אלה, והועברו גם הם לכפרים.

מה אפשר היה לעשות לחנוכם היהודי של ילדים אלו, בני אחינו מגרמניה? “הועד המיוחד לשעת החירום” שנתארגן עוד לפני פרוץ המלחמה ושיסד שעורים במקומות הקליטה, כאשר יסופּר להלן, קבל על עצמו להתקשר עם הילדים המפוזרים ההלו ולעשות דבר למען חנוכם היהודי. לכמה מקומות נשלחו מורים – נוסעים על מנת לבקר את הילדים וללמדם125. נערים שהגיעו לשנת הי"ג – הכינום לבר מצוה והמציאו להם תפלין וסדורי תפלה, והביאו להם ספרות ילדים יהודית בלשון האנגלית. הרבנים בכל אתר ואתר השתדלו להביא לילדים את דבר היהדות, אבל הצלחתם היתה מועטת. גדלה על הילדים השפּעת הבית הנוצרי והסביבה הנוצרית. אמת שהמארחים הנוצרים לא נסו להביא את הילדים לידי שמד, אבל חמש-שש שנים בבית נוצרי נתנו את אותותיהן בנפש הרכים. המאָרחים השפּיעו על הילדים רוב טובה ונדיבות והתיחסו אליהם כאל בני ביתם, והילדים גמלו להם אהבה והתקשרות, ומעט מעט נשכחו מהם מנהגי בית אבא והיו מבקרים את שעורי הדת הנוצרית והולכים עם מאָרחיהם אל בית היראה. רבים מהם הוטבלו. ההורים הועלו על המוקד על היותם מזרע ישראל והבנים התנצרו, ובא הכליון על המשפּחות כולן ונמחה שמן מרשימת ישראל.

אבל נמצאו ילדים שנצלו מן השמד. היו בחורים שמצאו נחמתם בציונות וחלמו על עליה לארץ ישראל, והיו רדיקאלים שקוו כי לאחר המלחמה תהיינה גרמניה ואוסטריה ארצות דמוקראטיות ויוכלו לשוב אל “מולדתם”. אחרים חשבו להשאר באנגליה או למצוא במשך הזמן מקלט בארצות הברית של אמריקה. “הועד המאוחד” עשה כל מה שביכלתו לקרב את הילדים והבחורים הפּליטים, להכניסם לבתי ישראל, להביאם לבית כנסת ולקשרם לקלוב יהודי, והיו שולחים להם גם עתון מיוחד בשם “בדרך” שהיו בו מאמרים על תולדות ישראל, דת ישראל, וחיי ישראל.

* *

והנה הגיעה הרעה לאנגליה עצמה. הסערה נתקרבה. מה עשו אז פּרנסי ישראל לשם חנוך הילדים? על זה טוב לקרוא את הרצאתו של הד"ר נתן מוריס, פּקידו של “הועד לחנוך לשעת חירום”. כאן יובא קצור דבריו ששידר בתחנה הבריטית (ב. ב. קו.) לארצות המזרח התיכון ולשאר ארצות (אבל לא בבריטניה):

"מעשה זה מתחלק לשלש תקופות. תחלתו בירחי הדאגה של קיץ שנת 1939. אנחנו העוסקים בחנוך יהודי היינו, ככל יושבי בריטניה, מדוכאים על ידי המשבר הממשמש ובא… ידענו מהותה של מלחמה טוטאלית וידענו כי סכנה צפויה לילדים והחילונו לדון בהוצאת הילדים מלונדון, וזאת הרי היתה גם שיטת הממשלה…

"בראשית הקיץ הסכימו ארגוני החנוך הראשיים לאחד את כחותיהם בכסף ובאנשים לצרכי השעה. רצינו ליצור ועד מאוחד לפעולה126, לדאוג לחנוכם היהודי של עשרים אלף ילדים שיצטרכו לעזוב את לונדון עם התחלת המלחמה אל מקומות הקליטה שברחבי המדינה.

"בשלישי לספּטמבר שנת 1939 התחוללה הסערה. הועד החל לפעול בשם חדש,הועד המאוחד לחנוכם הדתי של ילדי ישראל שהועברו מלונדון בשעת חירום'127.

"יומים לפני פרוץ המלחמה החלה יציאת לונדון. הרבה ילדים, וביניהם מספּר גדול מילדי ישראל, הועברו למחוזות שונים במדינה שבהם הוכנו מקומות קליטה. אבל במשך שנה לא יכלו ילדי ישראל להסתדר, כשאר הילדים. עוד טרם טעמה לונדון טעמה של מלחמה טוטאלית וכבר החל כל בנין החנוך הישראלי מתערער על ידי חוסר קביעות.

“הימים הנוראים חלו מיד לאחר היציאה. הועד החדש רצה לתת לילדים את ההזדמנות לחוג את הימים האלה בצורה שתשמש להם זכרון-מה לחיי ביתם. במשך זמן קצר נתקשרנו עם הילדים שהיו פזורים קבוצות קבוצות, קטנות וגדולות, בעיירות ובכפרים. מורים יצאו למרכזים שונים ללמד, ורבים מהם שלא על מנת לקבל פּרס. ספרי תנ”ך וסדורי תפלה נשלחו מלונדון, ונערכו תפלות בצבור במקום שלא היו שם חיים יהודים מאורגנים.

"שליחי הועד יצאו לבקר את מקומות הקליטה וכעבור זמן קצר הגיעו מהם בשורות מעודדות. התפלות עלו יפה. ועל זה צריכים להודות לשלטונות הדתיים, האזרחיים והחנוכיים האנגליים. בעיירות ובכפרים שנתמלאו פליטים קשה היה למצוא מקום לתפלה. אז נפתחו בתי הספר של המועצות128, בתי הספר שעל יד בתי הכנסיות הנוצרים, אולמי המחוז ומעונות המועדונים נפתחו לילדינו לשם תפלה ולמוד עברי, בכמה מן המקומות ניתנו האסכולות של הכנסיות הנוצריות ללמודי היהדות ביום הראשון בשבוע, אף על פּי שפּתיחת בתי הספר ביום הראשון היא כנגד המסורת המקובלת שלהם.

"מקרים טפּוסיים ראויים להזכר. בסתו של שנת 1939 בקר שליחנו בעיר אחת באנגליה להתקין שם שעורים ישראליים לקבוצת ילדים. העיר היתה מלאה פליטים והמעונות היו צפופים מחמת רוב דיירים. השליח הלך לבית הספר שהיה סמוך לבית היראה העתיק, שהיה פאר העיר, לבקש רשות ללמד שם את ילדי ישראל ביום היחיד שנשאר להם לתורך זה – ביום הראשון לשבוע. הכומר הזקן שמע לבקשה ופניו נתעננו, שכן לא נפתחו דלתות בית הספר מעולם ביום השבתון. אולם אחר כך נמלך בעצמו ואמר:,על העולם עובר עתה סער של פאגאניזם העלול להרוס ולערער את כל היקר לנו. גם יהודים גם נוצרים לא יוכלו תת לסערה שתתפּשט. אין לי אלא לומר: ברוכים הבאים'.

"בעיירה קטנה אחת במזרח אנגליה הובאה קבוצת ילדים לפני יום הכפּורים. המורה העברי שהשגיח עליהם השיג רשיון להתפּלל במקום היחיד האפשרי, הלא הוא באולם העדה הדתית של המחוז. הכומר הנוצרי השתתף בהכנות ובא בשעת התפלה ואמר לילדים שלא יקבל על עצמו לבאר להם קדושת היום, אלא לברכם מקרב לבו,יברכך ה' וישמרך'… מקרים רבים כאלה נותנים לנו מושג נאמן מיחסם של ראשי הכנסיה.

"לא פחות מעודד היה יחסם של שלטונות החנוך. פּקידי האכסון129 ופקידי האזרחים פּירשו את החוקים המפרידים את הדת מן המדינה פּירוש של ריעות ומורים עברים הוכרו כעוזרים רשמיים, ועל ידיד כך יכלו לבוא במשא ומתן עם תלמידיהם. והוועד בלונדון עמד בקשר מתמיד עם המורים והתקין להם תכניות וספרי הדרכה, למען ידעו את אשר עליהם לעשות.

"התקופה השניה מתחלת עם חדשי המלחמה. באוגוסט שנת 1940 החלו התקפות האויר הכבדות על לונדון והיציאה היתה למציאות איומה. מאות אלפים ילדים הוצאו מלונדון רבתי, וביניהם רוב ילדי ישראל מגיל בית ספר. שיערו השערה קרובה לאמת שבערך שנים עשר אלף עד חמשה עשר אלף מילדי ישראל יצאו מלונדון במשך שבועות מספּר, אף על פּי שנשארו שם עוד כמה הורים אמיצי לב שהחזיקו את בניהם עמהם. הילדים נתפּזרו בכל רחבי המדינה, מגבולות סקוטלנד עד “קצה הארץ”…

"אז החריפה בעית המורים. הבחורים נתגייסו למלחמה, הבחורות אף הן קבלו עליהן עבודות מלחמה. נסיון הוועד הורה להם שנוח להם לילדי ישראל לילך למקום שימצאו בו מורה עברי ומדריך המבין לרוחם. הוועד קבל בשנת 1940 תכנית לספּק חנוך דתי לעשרת אלפים ילדים ולסייע ליסודן של אכסניות, שבהן יוכלו הילדים לחיות חיי יהדות. באכסניות הללו היו חוגגים את השבת בפאר והדר וברוח קדושה. חברי בתי הכנסיות במקום היו מתאחדים לוועדים ומסייעים למורים. מזמן לזמן נפתחו שעורים בערי השדה עד שהגיע מספּרם למאתים והיו מרכזים לא רק ללמוד הלשון העברית ודת ישראל, אלא גם לעצה ולהדרכה בכל הנוגע בחיי יומם של התלמידים בסביבה החדשה. רבים מן העוסקים בזה היו מורים מישראל, פּקידי מועצת מחוז לונדון130 שיצאו מעיר הבירה יחד עם תלמידים. השאר היו מורים עברים שליחי הוועד. כמה מרכזים נמסרו לרשותו של מורה ועליו היה ללמד קבוצות מפוזרות ולרכב על האופנים מסע של פּרסאות רבות כדי להגיע אל הקבוצות שהיה ממונה עליהן. היו ילדים שקשה היה למורה להגיע אליהם. להם נשלחו על ידי הדואר אגרות למוד ועתון מיוחד שהחל להופיע סמוך לתחילת המלחמה בשם,שבועונם של בחורי ישראל'131.

"בו בזמן החליט הוועד שלא להניח ידו מעבודתו בלונדון בשום פּנים. במשך כל חדשי המלחמה הקשים קיים הוועד את עבודתו החנוכית בתנאים שרק בני אדם שחיו בהם ידעו מהותם. טרם התארגנו כתות למוד במקום אחד – באו הפּצצות והרסו את הבנין. ואף על פי כן לא פסקו השעורים הללו במשך כל התקופה.

"בעת הנוראה ההיא מצאנו נחמה בהרצאות שליחינו שדברו בהתלהבות על סימני נדיבות הרוח שהראו תושבי ערי השדה והכפרים באנגליה לילדי ישראל. כורים מוויילס, פּועלים חקלאיים מדיבון ומסומרסיט, דייגים מפּינסאנץ, פּועלי בתי חרושת מנורתהימטונשייר וממאות מקומות אחרים כיוצא בהם קבלו על עצמם את הטיפּול המטריד בילדי נכרים, ורבים מהם ילדי ישראל שמנהגיהם זרים, והרי זה דבר הדורש מאמץ של אהדה להבין לרוחם, ואף על פּי כן לא היה הטיפּול הזה סתם מלוא חובה קרה. האנשים הפּשוטים והטובים האלה השתדלו לתת לילדים עד כמה שאפשר מאהבת הורים שנשללה מהם בעטים של התנאים הזמניים. חרדה זו לא הצטמצמה רק בצרכיהם הגופניים של הילדים אלא פשטה גם על צרכיהם הרוחניים. מקרה אחד חי בזכרוני: ביום ראשון אחד הגעתי לכפר קטן של כורים בשעת סערת גשם גדולה. מזג אויר כזה דיו היה למנוע את הבקור בשעור דת איזה שהוא בלונדון. אבל הילדים בכפר זה באו אל השעור. מאָרחיהם הביאום כשהם עטופים באדרותיהם ומוגנים במטרונות.

"בזה מסתיימת התקופה השניה, בסוף שנת 1940. פּעולת הועד נתרחבה ונתפּשטה וכשלש מאות מרכזים היו תחת השגחתו. מעט מעט חלה קביעות בעבודתו והארגון פּעל פּעולתו יפה, עד כמה שאפשר היה בתנאים ההם.

“הפּרק האחרון של הגדה זו פּותח במועצה של אוכספורד בראשית שנת 1941. מחנכים יהודים מיופּי כח ומנהיגים של הסתדרויות דתיות וחברתיות נתכנסו לדון במצב החנוך. התוצאה החשובה ביותר מכנוס זה היתה ההכרה הכללית שחנוכם של ילדי ישראל חובת הקהלה היא ורק הגישה הצבורית הכללית, ולא זו של הכת, היא הדרך היחידה לפתור את בעיותינו בזמן הזה. הרעיון הזה מצא את בטויו המעשי בהצעה שהוצעה שהוועד ירחיב את פּעולתותיו ויאדירן, עד שיהא מנהל את מפעל החנוך העברי בכל הארץ.”132

* *

הגיעה שנת 1944 והשמים טהרו. רוב הילדים שבו לונדונה והמחלקות בבתי הת“ת החלו מתמלאות. בראשית ירח יאנואר כבר היו שבעת אלפים תלמידים לומדים. התנאים היו קשים. מקומות למוד ישנים נהרסו ומן ההכרח היה לבקש חדשים. וועדי החנוך היו עושים כל אשר בכחם לחדש את פּעולות המוסדות. הם היו מחזירים על הפּתחים למצוא את הילדים ששבו ממקומות הקליטה או שנשארו בלונדון והזניחו למודיהם. הוועדים קבלו מורים חדשים והחוק החדש של החנוך שנתקבל באנגליה היה לעזר מעט לחנוך העברי. על פּי החוק הזה נותנים לילדים שתים-שלש שעות בשבוע מן השעות הקבועות, ללמודי דת, אם בבנין בית הספר או מחוץ לו. הוועד שלח מורים לילדי ישראל בבתי הספר הכלליים על מנת ללמדם למודי קדש, ומספּר הילדים ההם הגיע לשלשת אלפים. ורובם לומדים אחרי הצהרים אם בבתי ת”ת או בכתות שעל יד בתי הכנסיות, והלמוד הזה תוספת הוא, ותוספת מועילה מאד. כי בין התלמידים הגדולים היו כאלה שכבר הפסיקו למודיהם בבית הת"ת ותורתם החלה משתכחת מהם, והשעורים הללו מלאו את החסרון.

בתי הת"ת שבלונדון סבלו הרבה בימי המלחמה. התלמידים המעטים שנשארו בעיר אף הם לא באו מפּחד הפּצצות והוועד לשעת חירום הוכרח לקבל על עצמו ששים אחוזים למאה מתקציבם של המוסדות.

חזרו הילדים והחלה תקלה חדשה – אלה הפּצצות המעופפות שבאו ממרחקים, ובחצי חדש יוני החלה מחדש יציאת ילדים מלונדון. אז השתדל הוועד שהילדים העברים יצאו קבוצות קבוצות, והשלטונות קבעו מקום הרשמה מיוחד לילדי ישראל, והילדים נשלחו במדת האפשרות לערים שיש בהן קהלות יהודיות. ובכל עיר שהגיעו הילדים שמה – נוסד וועד לקבלת פּני הפּליטים ולעזרתם. באו המורים שנתמנו מטעם הוועד לטפּל בילדים. בינתים ירד מספּר התלמידים בבתי הת“ת בלונדון מששה אלפים לאלפּים ושמונה מאות ביוני, ולשש מאות ביולי. לעתים תכופות נשמעו האזעקות והילדים שנשאר בכרך פּסקו לבוא. אולם גם בימים הנוראים ההם לא כבה נר הלמוד. שרידי התלמידים נפגשו בת”ת והלכו ללמוד במקלט צבורי, שחלק ממנו הוקצה לשעורים עבריים. ובכל ימי הרעה קבלו המורים העבריים את שכרם משולם מן הוועד המיוחד. סוף כל סוף עברה הסכנה והחיים החלו שבים לתקונם.

וזהו סיכום השנויים שבאו בעטיה של המלחמה במצב הת"תים:

בתשעת בתי הת“ת שבלונדון133 היו בשנת 1939 בערך 1,700 ילדים. בשלשה מהם הכניסו גם נערות. לכל מורה היו כעשרים וחמשה תלמידים. המורים היו פרופסיונאליים ושיטת למודם לא היתה רעה. בכל בתי הת”ת לימדו חומש ורש"י, וברובם היו גם מחלקות לגמרא. בשנים מהם היתה העברית לשון ההוראה.

בשנת 1944 ירד מספּר התלמידים במוסדות ההם לשש מאות עשרים וארבעה, שהם פּחות מארבעים אחוז למאה. בין כל התלמידים היו אך כמאה ילדות. רמת הלמודים ירדה בהרבה. לפני המלחמה הונהגה בחינה אחידה בבתי הת“ת המאוחדים לשם חלוקת פּרסים. הבחינה היתה בתנ”ך, בלשון העברית ובדקדוקה, בתולדות ישראל ובדינים ובמנהגים. כמאה קנדידטים היו באים מדי שנה אל הבחינות הללו. קנדידאטים כאלה אינם עוד. “רוב התלמידים בבתי הת”ת בלונדון – כותב נתן מוריס על בקוריו בשנת 1944 – נאבקים עם הקריאה המיכאנית השוללת רוב זמן הלמוד. אבל מעט מעט מסתדרות מחלקות גבוהות מאלו, לחומש ולרש“י ולנביאים אחרונים ולמשנה ואף להתחלת גברא. שיטת עברית בעברית נעלמה. מלמדים על פּי תרגום ובלי התלהבות.”

* *

בשאר הכרכים טוב המצב מאשר בעיר הבירה. בליברפּול גברה ההכרה בלבות ההורים בצורך החנוך היהודי. בישיבה שבליברפּול מלמדים תלמוד. אל התלמידים מילידי המקום נוספו מבני הפּליטים, והם נחלקים לשני סוגים, אלה הלומדים בה כל היום ואלה המבקרים בתי ספר תיכוניים ומכללות ולומדים בישיבה אחר הצהרים ובערב. הראשונים מתכוננים לרבנות וכמה מהם משמשים בינתים מורים בבתי הספר העברים, ובני הסוג השני יפנו אל המסחר ואל האומנויות החפשיות.

בתלמוד התורה שבליברפּול נתרבו התלמידים אחר המלחמה ומספּרם גדול מאשר היה לפניה. התלמידים לומדים כשעתים ליום עברית ודקדוקה, תולדות ישראל, חומש ורש“י ונביאים. מדי שבת בשבתו ייערך “עונג שבת”. בימי ההפצצות נתקלקל בנין הת”ת, אבל בשנת 1944 תוקן הבית.

בית הספר היהודי הצבורי134 – מספּר תלמידיו ירד, משום שנתמעטו האוכלוסים היהודים באותה שכונה. במסעדה שבבית הספר אוכלים לא רק תלמידיו אלא גם התלמידים היהודים מבית הספר הצבורי התיכון הסמוך. הלמודים העברים שבבית הספר נתרבו, כי הוסיפו על הזמן ומלמדים אותם שעה וחצי ליום. התכנית עומדת על תורה ולקוטי נ"ך ותולדות ישראל וקורות הזמן ואפילו שירי ארץ ישראל הגיעו שמה והילדים רוקדים את ההורה! שנויים אלה מראים על רוח הזמן.

* *

בגלאסגוי היו בשנת 1944 – 1337 ילדים מגיל בית ספר, מהם 600 נערות. יש בגלאסגוי וסביבתה שנים עשר בתי ספר ושנים מהם תיכוניים ישיבה וקולג'. נערים מבני י“ג ומעלה מתקבלים בהם. 777 מילדי העיר חסרים בבתי הספר היהודיים, אבל מהם לומדים כששים ב”חדרים" וכחמשים מפּי מורים פּרטיים. גורל חנוכם היהודי של השאר אינו ידוע.

* *

בלידס קיים וועד חנוך המקשר את כל המוסדות. מאנטשסטר מתפּארת שרוב ילדי ישראל שבה, מבני שש עד שתים עשרה, מקבלים חנוך יהודי טוב. במחלקות העליונות שבבית הת“ת מלמדים משנה וגמרא. משתדלים לחדש שוב את השיטה הטבעית. בת”ת יש גם,בית תינוקות135 שהצליח. עתה פּתחו בית ספר כל יומי והוא בראשית התפּתחותו.

* *

מעשה חנוכי גדול נעשה בהוצאת קורס לעברית על ידי הדואר בשם “עברי, למד עברית”136, אלה הן אגרות שחוברו על ידי ד“ר צבי לוי וד”ר מ. פרידלנדר ונערכו על ידי נתן מוריס. נדיב עברי, יצחק וולפסון שמו, תרם לצורך זה חמשת אלפים ל"ש. הקורס ניתן כמעט חנם – במחיר חצי כתר לזמן. כאלף תלמידים השתדלו לרכוש להם את הלשון העברית בדרך זו, ביניהם גם נוצרים. הקורס הוא כפול, אחד למתחילים והשני לבני אדם שיש להם ידיעות יסוד.

סוף דבר

כמעט כל הלקויים שאנו מוצאים בחנוך הישראלי העברי שבארצות הברית ובשאר ארצות התפוצה הדימוקראטיות אנו מוצאים גם באנגליה, אולם בצורה מוקטנת. אולי משום שאנגליה בכלל היא ארץ השמרנות, ואולי משום שהיהודים חיים שם לעצמם ואינם נכנסים לחברה הנוצרית האינטימית. בנוגע למספּר הילדים המקבלים חנוך יהודי – נמצאים כחצי מהם שהם מגיל בית ספר מחוץ לבית ספר יהודי, ואף על פּי כן אין להוציא מזה משפּט כי חמשים אחוזים מילדי ישראל שם אינם נהנים מכל חנוך ישראלי. בגלל קוצר שנות הלמוד בבית ספר יהודי – רוב הילדים לומדים במוסד יהודי חנוכי שלש או ארבע שנים – אין מספּרם יכול להגיע בשום פּנים לזה של בית הספר הכללי, אבל אין זו השערה רחוקה מן המציאות שתשעים אחוזים למאה למדו דבר מה מן היהדות בילדותם. אבל בנוגע לנערות אין המצב כתקונו. רק מעטות מהן מבקרות אסכולה יהודית.

כמו בארצות הברית כן החל החנוך היהודי באנגליה סובל מעקירת דירות ההורים. המוסדות המרכזיים – תלמודי תורה – שנוסדו בעמל רב על ידי הדור הקודם ושהיתה להם מסורת של הוראה טובה, מתרוקנים מתלמידיהם ובמקומם בא תחליף שאינו ראוי לשמו, הלא הן המחלקות לעברית המתיסדות על יד בתי הכנסיות החדשים המוקמים בשכונות המודרניות,. הלמודים במחלקות אלו עומדים על מדרגה נמוכה: הלמוד נוהג שלש פּעמים בשבוע, התכלית היא הכנה לבית הכנסת במובן החיצוני והלשון העברית תונח בקרן זוית. וקשה להקים תלמוד תורה בפרברים החדשים האלה. הורים ששינוי המקום הוא להם שינוי מזל, ולטובה, עליה בשלב המעמד, נעשים מיוחסים בעיני עצמם ואינם רוצים עוד שילמדו בניהם למוד קדש שעתים ליום. הם מבקשים את הדרך הקצרה, את הלמוד לצאת ידי חובת היהדות במעט.

לעומת זאת נעשה ענין החנוך קרוב יותר ללב הפּרנסים והועמד על רמה של דאגת הקהלה כולה. בכל עיר ועיר נוסדו וועדים המאחדים את בתי הספר וקבעו להם תכנית אחידה ותקציב מתוך קופּה כללית. וועד החנוך המרכזי בלונדון עשה דברים גדולים לשם הנוער. הוא התקין להם תכניות ומועדונים, המציא להם נואמים, סידר שעורים בסוף כל שבוע למדריכים, וערך אספות ונשפים לנוער. הנוער הציוני עובד את עבודתו על פּי מטרתו המיוחדת לו. הוועד השתדל לקבץ את מסיימי בתי הספר העברים שתורתם הולכת ומשתכחת מהם ולסדרם לקבוצות קבוצות בשם “בני תורה”, ולהם תכנית למודים של חמש פּעמים בשבוע – ואחת מן השעות הללו מוקדשת לעברית. בשביל הצעירים שאין להם ידיעות עבריות יסדו שעורי קיץ בנורתהאמפּטון. חוץ מזה נקבצו לקבוצות לשם למודים במשך השנה, וכיום קיימות כשמונים קבוצות כאלה בארץ. פּעם בשנה הן מתכנסות למקום אחד.

חוק החנוך החדש המשחרר את תלמידי בתי הספר הצבוריים לשתים-שלש שעות בשבוע, בתוך שעות הלמודים, לשם חנוך דתי, משמש סיוע רב ערך לחנוך היהודי. אלה מן התלמידים המבקרים בתי ת"ת ומחלקות עבריות – לאלה משמשים שעורים אלה תוספות, וילדי ישראל שלא ניהנו מלמודים יהודיים – ניתנת להם ההזדמנות לקנות ידיעות מה ביהדות.

התנועה לייסד בתי ספר אינטגראליים שפּשטה בארצות הברית הגיעה גם לאנגליה, אולם לעת עתה היא בראשית התפּתחותה ואין עוד להוציא משפּט עליה, אם עתידה היא להתקיים. ולכשתתקיים ודאי שהיא עשויה להביא ברכה לבית ישראל באנגליה.

נסיון נמרץ עשה הרב אביגדו שיינפלד, מילידי הונגאריה, שלמד תורת חנוך באוניברסיטה והקדיש ימי חייו למקצוע זה. הוא היה רבה של “עדת ישראל”, עדת חרדים, בלונדון. כמה וכמה שנים טפּל ביסוד בית ספר עממי תיכוני כל-יומי בלונדון ולא מצא אזנים קשובות. בשנת 1926 עלתה בידו להגשים את שאיפתו והכניס לבית הספר גם תלמידים מבני ערים אחרות, ולצרכם פּתח פּנימיה. התלמידים באו מבתי חרדים דלים מבחינת מצבם החומרי, על כן הוכרח המייסד לבקש תרומות מן הקהל וקיום בית הספר קשה היה. אגב: הד"ר שיינפלד היה במשך כמה שנים מפקח על החנוך מטעם המזרחי בארץ ישראל. הוא גם חבר ספרי למוד חרדים-מודרניים למתחילים בשם “שפת משה” שהופיעו בלונדון. לאחר מות הרב הוסיפה אלמנתו להשתדל לטובת בית הספר.

בנו של המנוח, הרב ד“ר שלמה שיינפלד, חתנו של רבה של בריטאניה, המנוח י. ח. הירץ, אחז במעשי אביו. הוא הקים בית ספר כל-יומי בשכונה עשירה, בהנדון שבמערבה של לונדון, – אלמנטארי ותיכוני מן הטפּוס הנקרא “בית ספר מכין” (פּריפּאראטורי סקול). הדבר היה בשנת 1942 לפני סוף המלחמה. ודאי שהימים לא היו כשרים ביותר לזה, ואף על פּי כן הצליח ובבית הספר נמצאים כיום שלש מאות תלמידים, הלומדים שלש שעות ביום, בשעות הבקר, למודים עברים. גם פּנימיה שם לתלמידים שבאו מחוץ ללונדון. ההורים משלמים ומצב המוסד טוב הוא. אגב: הד”ר שיינפלד הלך לפני המלחמה לסלובודקה ללמוד שם ולקלוט רוחה של ישיבה אירופּאית מפורסמת.

בסתו של שנת 1945 נתכנסו עסקני החנוך לועידה והשתתפו בה באי כח כל הקהלות באנגליה. הועידה החליטה לרכז את כל החנוך בלונדון, והחלטה זו נתגשמה. ועוד החליטה הועידה להטיל מס על כל חברי הכנסיות, מס החנוך, ולא יצטרכו עוד המוסדות לסמוך על תרומות ומגביות. המס יוטל כתוספת של שליש על שכר המקום בבית הכנסת ותשלום זה יתחיל מחג הפּסח לשנת תש"ז. בהחלטה זו מאוחדים כל בעלי ההקפות השונות חוץ משני האגפּים הקיצוניים, אגודת ישראל והרפורמיים.

התקציב בלונדון יגיע לחמשים אלף לי“ש. לועד החנוך בלונדון יש הכנסה קבועה מקרנות שבעת אלפים לי”ש, והוא מקוה לקבל כשלשים אלף לי“ש מבתי הכנסיות והשאר ממקורות שונים. חלוקת הכסף מכל לי”ש: עשרה שילינג יוצא לשכר מורים, 4/5 ש. יוקצו לפקוח והנהלה, 1/10 להכשרת מורים, והשאר להוצאות המשרד.

קיים גם וועד חנוך כללי לכל אנגליה. בדרך כלל מורגשת רוח חדשה, רוח של עבודה נמרצה ותקוות. כל עסקני החנוך מקווים כי מעתה תחל תקופה חדשה בחנוך הישראלי שבאנגליה.

* *

בית המדרש לרבנים בלונדון

ראשיתו של בית המדרש לרבנים בלונדון נעוצה בבית מדרש שעל יד בית כנסתה של הקהלה האשכנזית, שנועד ללומדי תורה, אבל הבאים שמה ללמוד מעטים היו, על כן החליטו בשנת 1841 להעבירו למקום חדש, והגבאים הציעו שישמש גם אולפן לרבנים “לפי רוח הזמן”. מחשבה זו לא יצאה אל הפּועל עד שנבחר הד“ר נתן בן מרדכי אדלר (נולד בהאנובר, 1803–1890) לרב הכולל לארצות בריטאניה והוא טפּל ביסוד בית המדרש. בשנת 1855 נפתח בית המדרש רשמית בשם “קולג' היהודים”137 ומנו לראש המורים את הד”ר אליעזר הלוי לעווי (1888–1809), מי שהיה תלמיד ישיבות ליסא, ניקלשבורג ופרשבורג ומומחה ללשונות שמיות. עם פּרנסי הקולג' נמנה גם השר משה מונטיפיורי.

כשנפתח הקולג' לא נמצא לו אף תלמיד אחד שיהא ראוי לו מפּאת ידיעותיו העבריות, על כן הוכרחו לייסד לו פרוזדור, בית ספר כל יומי למתחילים, להכשיר בו תלמידים לקולג'. אמנם בסוף שנת הלמוד הראשונה נמצאו שלשה תלמידים מוכשרים והם היוו את יסוד בית המדרש. המוסד מלא על כן שני תפקידים, האחד לספּק חנוך יהודי-חילוני הגון לבני האמידים (לבני העניים היה תלמוד תורה), והשני – לחנך מנהיגים רוחניים לאוכלוסי ישראל באנגליה ובמושבותיה מבין טובי התלמידים שיסיימו את בית הספר הנמוך. הבחינה הפּומבית הראשונה נערכה בשנת 1856.

הד“ר לעווי נתמנה לראש המורים למשך שלש שנים ובהמלא זמנו זה שב לברייטון ובמקומו בא אדם צעיר לימים, בן כ”ז, והוא דיין של הקהלה הספרדית ושמו בארנט אברהמס (נולד בווארשה, 1863–1831) ונהל את בית המדרש במרץ ובכשרון, אבל לא הספּיק לעשות הרבה, כי מת באביב ימיו. אחריו נתמנה לראש הד"ר מיכאל פרידלנדר (נולד בפוזן, 1910–1833), אדם רב ידיעות בתורה ובחכמה.

בית הספר למתחילים החל בינתים מתמוטט משתי סבות, האחת כי העשירים שגרו בסביבות בית המדרש החלו עוקרים דירתם לשכונות נאות יותר, והשניה כי ההורים לא היו להוטים ביותר אחר חנוך יהודי אינטנסיבי ומסרו בניהם לבתי הספר הכלליים הנמוכים והבינוניים. בשנת 1879 נסגר בית הספר ובית המדרש לרבנים הועבר למקום קרוב לקולג' של האוניברסיטה של לונדון, כדי שיוכלו גדולי התלמידים לרכוש להם שם ידיעות חילוניות גבוהות. הבנין החדש היה בככר טאוויסטוק138 וחונך בשנת 1881. אחרי מות הרב הכולל נתן אדלר בא במקומו בנו, נפתלי צבי (הערמאן) אדלר, שלמד בפראג ולייפּציג והשיג התרת הוראה מרש“י ראפּאפּורט (1911–1839), ושימש נשיא לבית המדרש, כי אחת התקנות של המוסד היתה שהרב הכולל יהא נשיאו, למען יתנהל תמיד ברוח האורתודוכסיה. הקולג' גדל והתפּתח ובשנת 1892 נפתחו בו קורסים למורים טירונים. המלמדים מחלקות מתחילות. מחלקות אלו נמסרו אחר כך לועד מיוחד, ועד החנוך, אבל הקולג' הנהיג בחינות מיוחדות למורים, הניתנות פּעמים בשנה, והיו משלשה סוגים, למורים לקטנים, למורים לכתות הבינוניות ולמורים לכתות העליונות בבתי תלמודי התורה והמחלקות ללמודי דת. הבחינה למורים מסוג ג' כללה ידיעת ההגדה של פּסח, הפטרות, ספר מנביאים ראשונים ומנביאים אחרונים או מכתובים, משנה ואורח חיים, הלכות ברכות, דקדוק וסגנון, הבנת פּירוש רש”י או הבאֵור לתורה, ידיעה כללית בתוכן התנ"ך וידיעה טובה בישעיה ובספר אחד מספרי נביאים ראשונים, עיקרי היהדות ותולדות ישראל וספרותו מימי המכבים עד מנדלסון, וגם דרכי למוד.

בשנת 1900 עבר הקולג' לבנין טוב ומרווח יותר.139 בה בשנה נתחדשה ונתרחבה האוניברסיטה של לונדון ונתרבו מוריה והיו לה קולג’ים אחדים. ועד בית המדרש לרבנים פּנה אל פּרנסי האוניברסיטה להכיר את קולג' היהודים למדור ללמודי לשונות שמיות. בקשה זו נתקבלה והד"ר פרידלנדר ומורים אחרים הוכרו כמורי לשונות שמיות. מאז זכו תלמידי בית המדרש לרבנים בזכות תלמידים “פּנימיים” באוניברסיטה במקצוע הלשונות השמיות.

בשנת 1902 חגגו את יום הולדתו השבעים של הד“ר פרידלנדר ושלש שנים לאחר זה הפקידו את הד”ר ביכלר (נולד בהונגאריה והיה תלמיד בית המדרש לרבנים בבודאפּשט, שימש גם כן מורה בבית המדרש לרבנים בווינה, 1939–1867) לעוזר למנהל שבא בימים. בשנת 1907 נתמנה הד"ר ביכלר למנהל וכהן במשרתו זו עד יום מותו, כי חביב היה על גדלו בתורה, במדע ובאישיות.

לאחר מות הד“ר ביכלר היה הרב הכולל הד”ר הירץ למנהל בפועל. מן המורים שלמדו שם נודעו ישראל אברהמ’ס (1925–1858), הד“ר שמואל דייכס (נולד בווילנה, 1943–1878) שלימד תנ”ך ותלמוד, הד“ר אברהם מארמורשטיין (1882–1946), אף הוא לימד תנ”ך ותלמוד, י. אפשטיין, מורה ללשונות שמיות, בצלאל ססיל רות (1899- ) לתולדות ישראל, והרב ישראל ברודי, לתלמוד ולדרוש.

* *

בית המדרש לרבנים בלונדון גידל כמה חכמים ואנשי מדע בחכמת ישראל וספּק רבנים לארץ ולמושבותיה, אבל לא יכול למלא את תפקידו כראוי, מחמת מעוט אמצעים. ישראל באנגליה אינו מכלכל את המוסד הזה בריוח, והמורים מקבלים משכורת נמוכה. ויפה אמר הרב הראשי, י. ה. הירץ, בשנת 1939:

“אם נמוד את ערך המוסד בעיני יהודי אנגליה בשיעור התמיכה החומרית שניתנה לו במשך שמונים וחמש שנות קיומו, נסיק שהקולג' היה בן חורג לקהלה. ישראל באנגליה יקום או יפּול עם הקולג' הזה. אלו יכולנו להשיג לשם המטרה הקדושה של קיום היהדות שלש או ארבע תרומות גדולות כאלו שניתנו לטובת פּליטי היטלר, היינו מצילים את המצב”140.

פרק שלישי: בארצות הברית

א: בראשית

כשבאו ראשוני היהודים, מאנוסי ספרד שבהולאנד, או מאלה שהתישבו תחלה בבראזיל וזרוע האינקביזיציה השיגתם גם שם לרדפם על אמונתם, אל ניו יורק בשנת 1654 – עת נקראה העיר בשם “אמשטרדם החדשה” – מוכרחים היו לקיים בעצמם מצות “ושננתם לבניך,” איש איש בביתו, כי הרשיון להאחז בעיר ניתן להם בתנאי שלא יקימו להם בתי כנסיות ולא יעבדו לאלהיהם בצבור. והמהגרים מלאו את חובתם לחנוך בניהם מתוך אהבה רבה. הם למדו את צאצאיהם לקרוא בסדור התפלות ולשמור את המצוות, אבל תורה במשמעה הרחב לא יכלו ללמד, כי ידיעותיהם בתורה היו מועטות וקלושות. רוב הבאים היו מזרע אנוסים שחזרו לאמונת אבותיהם. הרעות אשר עברו עליהם לרגלי החזיקם בדתם חבבו עליהם את המצוות ואת מנהגי היהדות ונפשם נקשרה בהם, אבל מעינות התורה ננעלו בפניהם במשך דורות. ומטעם זה מסרו לבניהם אמונה ושמירת חוקים ומסורת יותר מידיעת מקורות היהדות.

כמובן שהלמוד הביתי דרש טרחה יתירה וזמן רב וההורים נשאו את נפשם אל חנוך צבורי, אל מקום שיימצא בו מורה בן תורה והילדים ילמדו בחבורה. אבל הדבר לא עלה בידם. רק מעט מעט נתפּזרו העננים וליהודים היתה אורה. ולאחר השתדלות רבה הותר להם לבנות להם בית כנסת ולהקים להם קהלה, הלא היא קהלת “שארית ישראל” שנוסדה במאה הי“ז. מפּנקסי העדה נדע כי עוד לפני 1728 היה שם **”ריבי"** (רבי) בנימין אליאש, שהיה מלמד את התינוקות. בשנת 1731 יסדה הקהלה ישיבת “מנחת ערב” – בית הספר היהודי הראשון בצפון אמריקה – ובו למדו את למודי היהדות. בית הספר התכלכל משכר למוד ומתמיכת העדה, וילדי העניים למדו בו חנם. בשנת 1755 יסדה הקהלה “בית ספר צבורי” (פּובליק סקול) ללמודי חול וקדש יחד. בשנת 1762 הביאו מורה בשם אברהמס ושלמו לו עשרים ליטראות כסף. בפנקס הקהלה נרשם שביום 16 לירח אפּריל שנת 1775 החליטו שהחזן יורה שלש לשונות, עברית, ספרדית, ואנגלית, וכתיבה וחשבון. כעבור תשע שנים בא שנוי בתכנית. מכיון שנוכחו שאין בסביבה החדשה צורך בלשון הספרדית והילדים אינם משתמשים בה, בטלו הוראתה. בינתים גדלה הקהלה ונתרבו הילדים והיה צורך במורה נוסף, אז הזמינוהו מאנגליה והכתירוהו בתואר “ריבי” והטילו עליו שני תפקידים, האחד להורות, וזהו העיקר, והשני למלא בשעת הדחק מקומו של החזן ושמש בית הכנסת. וזה לא קל היה, כי ההוראה ארכה מתשע בבקר עד חמש אחר הצהרים. משנת 1800 נשתנה בית הספר לשם “תלמוד תורה פּולונייס,” כי יהודי מפּולין הניח עזבון של תשע מאות דולר לצרכי המוסד. והשם הזה קיים עד היום. בתלמוד תורה זה היה נהוג המבטא הספרדי, וכן היו כל מנהגיו בנוסח ספרד.

בתקופה ההיא היו בניו יורק כתשע מאות יהודים, ובכל ארצות הברית כשלשת אלפים.

בינתים עברו כשלשה דורות של חיים באמריקה, מספּר היהודים היה קטן מאד וההסתגלות אל חיי הארץ ואל תרבותה החלה להראות את אותותיה. חלק מן המתישבים התעשרו ולא היה להם עוד לכבוד לשלוח את בניהם אל תלמוד התורה, יחד עם בני העניים, על כן מסרו את בניהם לידי אומנים ומורים פּרטיים, או שלחום אל בתי הספר הפּרטיים. באה גם תמורה בחנוך האמריקני, כי החלו ליסד בתי ספר צבוריים. בשנת 1842 נוסד ועד החנוך הראשון בניו יורק, ושנה לאחר הווסדו נפתח על ידו בית הספר הצבורי הראשון. כעבור חמש שנים, בשנת 1848, התקיימו עשרים וארבעה בתי ספר בעיר141. ההורים מישראל החלו מוסרים את בניהם לבית הספר הצבורי. ולא נשאר עוד לתלמוד התורה תפקיד אחר, זולת הוראת למודי הקודש. אז הפך לאסכולת מלואים. שלש פעמים בשבוע למדו בה, ביום ראשון בבקר, ביום שלישי וביום חמישי אחר הצהרים, תפלות וחומש ונגון ההפטרה, וכיוצא באלו. זה היה הטופס הראשון של אסכולת מלואים יהודית באמריקה. העובדה שקבעו אך שלשת ימי למוד לשבוע מעידה כי תשוקת החנוך נצטמצמה בהכנה למנהגי בית הכנסת בלבד.

ב: הגירת יהודי גרמניה

במאה הי"ט רבו המהגרים שבאו מהרבה תפוצות, מגרמניה, מפּולין ומאנגליה, ביחוד ניכר היה היסוד הגרמני. אמנם עוד קודם לכן באו יהודים בודדים מגרמניה לאמריקה, אבל מתוך מעוט מספרם נספחו אל הקהלות הספרדיות הקיימות. מקובל שחברת “רודף שלום” בפילאדלפיה, שנוסדה לפני שנת 1800, היתה אחת מן הראשונות של קהלות אשכנז. לרגלי מלחמות נאפּוליון והמהפּכות במרכז אירופּה, אחר שנת 1848, גדלה הגירתם של יהודי אשכנז. רוב הבאים היו יוצאי ישובים קטנים, כפריים כמעט, ואף על פי שפּעולת מנדלסון וסיעתו השפּיעה גם עליהם וקבלו את הלשון הגרמנית ומנהגי האזרחים – היו ארחות חייהם לפי המסורה ושמרו על המצוות. אך בידיעת התורה לא הצטיינו: קצת ידיעה בחומש ובנביאים, שמץ ממשניות ולא יותר. הם הגיעו לאמריקה בשעה כשרה, עת רבו ההזדמנויות הכלכליות, ובשקידתם הרבה הצליחו במשך זמן לא רב לעלות בדרגת מעמדם, ורבים עשו גם עושר. מאז יסדו להם קהלות מסודרות ובתי כנסיות וכל צרכי הדת. לשונם היתה בימים ההם הלשון הגרמנית, אך בניהם סגלו להם את לשון המדינה.

ליהודי גרמניה היו שני סוגי מוסדות חנוך, האחד בית ספר ישראלי, שלמודי קדש וחול ממוזגים בו, והשני דתי מצומצם לילדים שקבלו חנוכם הכללי בבתי הספר העירוניים142. החנוך הדתי המצומצם ניתן בבית הכנסת פּעמים בשבוע ונקרא בשם “רעליגיאנס אונטערריכט.” עם התגברות ההתבוללות גדלה נטית היהודים בגרמניה להכניס את בניהם אל בתי הספר ה“אזרחיים” (אף על פּי שבאמת היו מיוחדים לכתות נוצריות) כדי לא להבדל מעם הארץ. וכוחים עזים היו מתנהלים בין המגינים על סוג ראשון או שני של המוסדות, אלה אומרים שחנוכו של בן ישראל צריך להמצא ברשות הקהלה הישראלית, כדי למנוע פּלוג ושניות נפשית וכל השפּעה שלילית ולהחזיק את שווי המשקל בין למודי החול והקודש, ואלה אומרים שמכיון שאנו גרמנים בני דת משה אסור לנו לפרוש מן הצבור האזרחי ומה שדרוש לילדים מידיעת היהדות יקנו להם בשעורים מיוחדים פּעמים בשבוע. מובן שהמגינים על ה“רעליגיאנס אונטערריכט” היו שייכים אל האגף הליבראלי והריפורמי.

כשהגיעו יהודי אשכנז לאמריקה כבר היה בית הספר הצבורי מוסד מקובל, ובערים הגדולות נתקבל החוק של חובת חנוך. היהודים הספרדים העשירים והאמידים שלחו את בניהם אל אסכולות האכסון143 שהיו חדורות רוח נוצרית. שאר ההורים החלו שולחים את בניהם אל בתי הספר הצבוריים. הפרנסים ראו את הסכנה הנשקפת לקיום ישראל באמריקה מחנוך כזה ושאלת החנוך היהודי עלתה לפניהם בכל חריפותה.

הנטיה אל בית הספר הצבורי באה כמובן לא רק מצד ההורים אלא גם מצד הבנים. החזיון שנראה אחר כך בין יהודי רוסיה ופולין, הקרע בין אבות לבנים, נגלה במדת מה גם במשפּחות יהודי אשכנז. ההורים היו מדברים ביניהם לבין עצמם גרמנית והבנים – אנגלית. בית הספר הישראלי ירד מגדולתו ולא היה חשוב בעיניהם. בערים הגדולות נוסדו אמנם בתי ספר פּרטיים ללמודי חול ויהדות, אבל רוב הילדים בקרו את בתי הספר הצבוריים. ומה תקנה יכלו למצוא לחנוכם היהודי? מן ההכרח היה על כן להתקין בשבילם שעורי דת. וכאן שמשה הדוגמה של בית הספר הדתי בגרמניה, גם בית הספר ליום ראשון של אמריקה144. בית הספר הראשון מסוג זה נוסד על ידי האשה הנדיבה רבקה גראטץ, ואחרי כן נוסדו שעורים כדוגמתם גם בערים אחרות. בבתי ספר אלה למדו מורים או מורות מתנדבים, מחברי בית הכנסת אשר רצו לעשות דבר מה לחנוך יהודי. התלמידים לא שלמו שכר למוד וההוצאות המעטות באו מנדבות ותרומות.

מובן מאליו שהפּרנסים וראשי הקהלות לא שבעו רצון משעורים אֵלה, הם ראו את מעוט השפּעתם לגבי החנוך הצבורי שלא היה עוד בימים ההם חפשי מהשפּעה דתית נוצרית.

“אין אנו יכולים לעצום את עינינו בפני הנטיה המסוכנת – נאמר במאמר ראשי שנתפּרסם בירחון “אוכסידנט” בשנת 1843 ושנערך על ידי גדל העלילה יצחר ליסר, הרב בפילאדלפיה, – להכניס את ילדי ישראל אל תחת השגחתם היחידה של מורים נוצרים. ילדי ישראל שומעים בבתי הספר הנוצרים תפלה שבה נזכר שמו של ישוּ, הם שומעים קריאה בספר שאומרים שסמכותו היא כדבר אלהים (הברית החדשה). האין רשמי החנוך הביתי (היהודי) נחלשים על ידי זה מיום ליום? חוץ מזה טועים אנו טעות גדולה אם נניח שאין המורים הנוצרים משתדלים להשפיע על לבות תלמידיהם היהודים. ומה התרופה לכך? הדרך הטובה ביותר היא ליסד בתי ספר יסודיים יהודיים בכל מחוז שיש בו ילדים במספר המספיק להעסיק מורה המוכשר מבחינת ידיעותיו בדת ובלמודים החילוניים, להורות את הילדים את הדרך ילכו בה ואת הלמודים אשר עליהם לדעת.”

חוץ מפּרובלימה זו של השפּעה נוצרית היו יהודים בודדים או מועטים נפוצים בעיירות שלא היו בהן כלל בתי ספר הגונים וההורים הוכרחו לשלוח את בניהם אל הערים הגדולות, אל אסכולות האכסון הפּרטיות, שבהן שרר אורח חיים דתי-נוצרי.

מרדכי עמנואל נח, זה היהודי הנלהב והגא, ששמש אז שופט בניו יורק, יצא בה בשנה במכתב אל עורך ה“אוכסידנט” לתאר את רוע המצב לפרטיו, ביחוד לפי מה שהיה ידוע לו מחוגי העשירים:

“זה זמן שהצטערתי על הצורך לשלוח את ילדי ישראל אל אסכולות האכסון, לא משום הרגשה אי ליבראלית כלפי בתי הספר של הנוצרים, אלא בגלל הנזק הניכר הנגרם לילדינו מבחינת הדת. הורים מישראל הדבקים בדתנו באמת ונותנים לה כבוד ירצו, כמובן, שבניהם יתחנכו כיהודים. וקשה להשיג מטרה רצויה זו בקוליג’ים ובבתי ספר של נוצרים. התלמידים היהודים חייבים לחלל יום יום את חוקי תורת משה, לחלל את השבת ולבקר ביום הראשון את בית היראה הנוצרי, בהסכם עם חוקי בית הספר, והתוצאה היא שבנינו שבים לבית הוריהם, לאחר גמר למודם, מחונכים יפה – אמת זו ניתנה להאמר – אלא שאינם יהודים עוד אלא בשם… וכשהם צריכים ללכת מעבר לים (לרגלי מסחרם. – צ.ש.) הם שוכחים מהר את מקור מחצבתם ונושאים נשים נכריות.”

והיהודי הנלבב מציע ליסד בניו-פּורט של רהוד-איילאנד (משום בית הכנסת הטוב שהיה מתקיים שם) או בסביבות ניו יורק, ברחוק מקום משאון המטרופּולין ותענוגותיה, קולג' יהודי, שיקדיש חלק מזמן הלמודים להקנות לחניכים “ידיעה שלמה ועמוקה בלשון העברית ודקדוקה, שם יתפּללו יום יום, ביום השבת ילכו לבית הכנסת ויתרגלו אל מנהגי דתנו הקדושה ואל חובותיה,” והוא מבקש מן ההורים מקרוב ומרחוק (הוא מזכיר אף את יהודי וויסט אינדיעס) שרצונם בבית ספר כזה להודיע לו מיד, כדי שאפשר יהיה לפתוח את הקולג' עם ראשית שנת הלמודים 1843–44.

תקותו לא נתקיימה, תשובות ההורים לא באו כנראה, או לא באו בשעור מספיק, והקולג' לא נפתח, אבל נפתחו בתי ספר פּרטיים, יהודיים עממיים. היה היו מורים פּרטיים שהיו מלמדים את הילדים בבית הוריהם, אבל הם לא הניחו דעת ההורים בעלי ההכרה, ויד העניים לא השיגה לשלם למורים אלו. בתי הספר הצבוריים לא הניחו דעת הפּרנסים. אף עצם הלמוד בבתי הספר הצבוריים לא היה עלול להניח דעת ההורים המשכילים. בהם התנהגו לפי שיטת ה“מוניטורים,” שעל פּיהם היו גדולי התלמידים מלמדים את הקטנים מהם בהשגחתו של המורה הראשי. שיטת למודים זו שהגיעה מאנגליה, מעלתה הגדולה היתה שעלתה בזול גדול, אבל פּעולתה הלמודית והחנוכית לא היתה מעולה145. כל המגרעות האלה הביאו לידי יסוד בתי ספר ישראליים כלליים. בשנת 1842 יסד רב העדה “בני ישורון,” ש.מ. אייזיקס, בית ספר בשם “ניו יורק תלמוד תורה ענד היברו אינסטיטוט” ונכנסו בו כשמונים נערים שלמדו, חוץ מלמודי החול, קריאה עברית, תרגום תפלות וחומש, דקדוק ודת. בבחינה שנערכה בסוף השנה תהו על קנקנם של התלמידים וראו כי יודעים הם לתרגם כמעט כל פרק בספר “בראשית.” בשנת 1845 ידעו בני אותה המחלקה לתרגם רוב פּרקי החומש. שני נערים ידעו לקרוא ולתרגם קטעים מרש"י, והבוחנים קלסו את המורה מאד, כי היה הדבר מתמיה. בשנת 1846 השתדלו הפּרנסים להכניס את בית הספר לרשות הצבור הגדול, כלומר: לכל יהודי ניו יורק. הם קראו לגבאי בתי הכנסיות (“אנשי חסד” שנוסד בשנת 1828 ו“שערי צדק” בשנת 1839) והציעו לפניהם להשתתף בבית הספר, אך דבריהם לא נתקבלו. מצב בית הספר היה ברע, העשירים נמנעו מלשלוח בניהם שמה והעניים נמנעו משלם שכר למוד. בית הספר הטוב הוכרח על כן להסגר בשנת 1847. אז נפתחו בבנין “בני ישורון” שעורים שלמדו בהם אחר הצהרים.

בעת ההיא פתחו גבאי בית הכנסת “אנשי חסד” מרחוב נורפולק – חבריו היו מגרמניה, מהולנד ומפּולין – בית ספר בשם “לומדי תורה.” בשנת 1830 בקשו לעשותו צבורי על מנת ללמד בו עברית ולמודים כלליים, והעברית בשני המבטאים, ספרדי ואשכנזי, כדי להניח דעת כל ההורים. בקונטרס שהוציאו הכריזו “בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו שידיעת לשון הקדש הולך וחסר בדור הזה ולא נמצא כי אם מעט מהבחורים שבקיאים בו, ועל הרוב הנערים אינם יודעים אפילו להתפּלל כראוי.”146 בית הספר התקיים אך שנה אחת. אחרי כן נמסרו התלמידים כנראה לחזנים ללמוד אצלם באופן פּרטי. אבל כל הכשלונות האלה לא רפּו ידי הגבאים. מוסד חנוכי הכרח היה לקיום הקהלה ובשנת 1845 יסדה עדת “אנשי חסד” שוב בית ספר בקרן הרחובות אלן והוסטון. למדו בו כארבעים ילדים משעה תשע בבקר עד שלש אחר הצהרים. לא עברו ימים מועטים ומספר הילדים עלה לשמונים. בית ספר זה התקיים כשתים עשרה שנים. והאוכלוסיה היהודית הלכה וגדלה ובתי ספר נפתחו הפּעם זה אחר זה על ידי קהלות “עמנואל,” “שערי שמים,” “רודף שלום,” “בני ישורון” ו“שערי צדק”. שתי הקהלות הנזכרות לאחרונה בנו בנינים מיוחדים לבתי הספר, והשאר הכניסו את המחלקות לחדרי בתי הכנסת. מתוך פּנקס החברה “חנוך נערים לשערי צדק” שנתפּרסם147 אנו רואים שתכנית הלמודים כללה קריאה, תרגום לאנגלית, דקדוק, כתיבה, שולחן ערוך, טעמי הקריאה תנ"ך ומפרשיו. הנערים הגדולים הוצרכו להתפּלל בצבור מנחה ומעריב, והמתקרבים לגיל בר המצוה הוכנו לקריאת הפּרשה וההפטרה והנחת תפלין. תכנית זו היתה המקובלת ברוב בתי הספר מטפּוס זה.

בינתים הגיע לניו יורק הד“ר מאכס ליליענטהאל הידוע148, שעזב את רוסיה פתאום. הוא היה מחנך בעל נסיון ובעל כשרון וגם עסקן מנוסה ובמהרה עלתה בידו לאחד את בתי הספר של העדות “רודף שלום” ו”שערי שמים" וקרא למוסד מאוחד בשם “בית הספר העברי המאוחד.”149 בית הספר החל להתפּתח יפה. היו בו כמאה ועשרים ילד במחלקות היסודיות וכשמונים בגבוהות. בהווסדו למדו בו, חוץ מלמודי חול, תולדות ישראל מזמן המקרא, קריאה עברית, תרגום התפלות, בראשית ושמות, דקדוק ודת. ובבית הספר הגבוה: דת, תרגום המקרא, תולדות עם ישראל, חלקים מ“אורח חיים” ועברית, אף גרמני וצרפתית.150 מוניטין יצא לבית הספר ובשנת 1847 נצטרף לו גם של “אנשי חסד” ונוספו לו כמאה תלמידים חדשים – בסך הכל כמאתים וחמישים תלמידים. עם התלמידים הועבר לבית הספר גם המורה, ד“ר הרמן פלזנהלד, והתקוה שעשעה את יהודי ניו יורק כי בית הספר יהיה למופת. אך התקוה לא קמה. מסבות בלתי ידועות עזב לילינטהאל את משרתו בשנת 1848 והמוסד המאוחד נתפּורר. “אנשי חסד” פּתחו שוב את בית ספרם ובשנת 1849 נמנה הד”ר אריה מירצבאכר מהיכל “עמנואל” לפקח על בית הספר בשכר פּעוט של חמשים דולר לשנה. פּקוחו היה אך למראית עין ומשנת 1851 עד 1854 שב לילינטהאל לפקח עליו, אך המוסד החל לרדת גם בחומר וגם ברוח. היה לו גרעון של שלש מאות דולר – סכום פעוט בימינו – והגבאים נלאו נשוא משאו ומסרוהו לאדם פרטי שעזבו כעבור עת קצרה, ומאז לא היה עוד בית ספר ל“אנשי חסד.”

היכל “עמנואל” פּתח בית ספר בשנת 1850. עד “רודף שלום” חזרה ופתחה בית ספר לבני החברים בשנת 1849. בשנת 1853 פּתחו “בני ישורון” בית ספר בפקוח בית הכנסת. בה בשנה פתחה עדת “שערי צדק” בית ספרה ו“שארית ישראל” בשנת 1855. הבאים החדשים בקשו חנוך עברי כללי טוב, ובתי הספר פּרחו.

לילינטהאל, מכיון שעזב את משרתו, פּתח בית ספר פּרטי לאכסון בשם “בית ספר ללמודים קלאסיים ומסחריים”151 ברחוב אלן (1849) ואחר כך העבירו לרחוב העשירי. היה אז צורך באסכולה כזו, מכיון שבהרבה קהלות נמצאו יהודים שרצו לתת לבניהם חנוך כללי וישראלי טוב ולא מצאו מוסד לפי רוחם. ואמנם נתקבצו ובאו אליו תלמידים מקרוב ומרחוק: מסינסינטי, מבאלטימור, מפילאדלפיה, מרוטשסטר, מניו-אורליאנס ומסט. לואיס. לבית הספר יצא שם טוב מאד. מרדכי עמנואל נח, אשר נשא את נפשו אל בית כזה, שמח מאד עליו ומסר את בנו שמה וזכה לשמוע כשהוא מתרגם קטעים מן החומש לאנגלית. מרוב שמחתו על הצלחה זו יצא במכתב תהלה ב“אוכסידנט” ועורר את ההורים לשלוח את בניהם לבית ספר זה.

אדולף ליווה פתח אף הוא בית ספר כזה בשנת 1851 ולמדו בו עברית, אנגלית וגרמנית. בשנת 1854 היו ליהודי ניו יורק שבעה בתי ספר ובהם 857 תלמידים, 35 מורים. מעניין הדבר שבו בזמן היו לכל הפּרוטסטאנטים רק ששה בתי ספר ולקתוליים רק שבעה עשר. המסורת היהודית של חנוך בנים פּעלה את פּעולתה.

כבר הזכרנו לעיל את תכניות בתי הספר. מן הראוי להוסיף פּרט חשוב אחד. חברה קטנה בשם “בני ישראל” בניו יורק פּתחה בית ספר ומנתה למורה את מר ש. נוט שהצטיין בהוראתו וקנה לו שם טוב. הוא קבל נערים ונערות פּעוטים, בני חמש ושש, ולמדם קריאה ולשון. במכתב שנתפּרסם ב“אוכסידנט” על דבר בחינת התלמידים בסוף הזמן הללו מאד את הלמודים ותוצאותיהם. מורה זה השתדל ללמד את חניכיו גם לדבר עברית152.

* *

ליאופּולד מאיר, מורה יהודי מגרמניה, שבא לשיקאגו בשנת 1850, מספר על מצב החנוך שם: “למוד המוסר והיהדות היה נעדר. כל יהודי למד את בניו בעצמו, כי מעטים היו הילדים מגיל בית ספר.” מאיר אחז בהוראה פּרטית לעברית ולגרמנית153.

בדרך כלל היה מצב החנוך בערי אמריקה ירוד לרגלי מעוט התושבים היהודים שלא היוו קהלות מסודרות. ב“לוח היהודי” של ליאונס די-סולה לשנת 1854 נזכרים כמה בתי ספר יהודיים-כלליים, ביניהם אחד באולבאני, מיסוד קהלת “אנשי אמת,” אחד בבוסטון מיסוד “אנשי שלום” ושנים בסינסינאטי. בבאלטימור נפתח בית ספר כזה על ידי הרברנד שלמה י’עקובס ובשנת 1853 היו לו 53 תלמידים154. בשנת 1853 בנתה הקהלה הראשונה בשיקאגו, קהלת “אנשי מערב,” בית כנסת חדש והקצתה שני חדרים במרתף לבית ספר יהודי כללי, אבל מספר תלמידיו היה מועט ונסגר. לאחר תשע עשרה שנים, בשנת 1872, נפתח מחדש ולמדו בו עברית וגרמנית ולמודי חול. את הלמודים הכלליים למדו מורים משאינם בני ברית ולמודי הקדש – החזן, הרב או השוחט. בשנת 1859–60 פּרצו וכוחים בקהלה על תקונים בסדרי בית הכנסת לפי רוח המתקנים, והמתקדמים נפרדו מן הקהלה. בה בשנה יסדו המתבדלים חברת “סיני” והקימו היכל וגם בית ספר יהודי כללי155. בפיטסבורג יסד ההיכל “רודף שלום” בית ספר יהודי כללי.

אחד מן החלוצים שלחמו לחנוך יהודי הגון היה הרב ב. פלזנטאל בשיקאגו. הוא הוציא חוברת גרמנית על מעמד מוסדות החנוך ותאר את מצבם היהודי התרבותי של המהגרים בצבעים כהים:

“עם הארצות היא מכשול גדול בהתפּתחותנו הדתית. כמה מדכא הרעיון את המטיף שרבים משומעיו אינם יודעים מה זה ‘תלמוד’ או ‘מדרש’, אם חי עקיבא או הלל או הרמב”ם לפני יציאת מצרים או לאחריה, אם היה דניאל בן זמנו של אברהם אבינו או לא, אם נמצאת ירושלים בפולין או בבראזיל וכיוצא באלה. בערות גסה כזו שוררת בין מספר לא קטן של יהודי אמריקה, והדבר לא יפּלא. נשים נא על לבנו כי ההגירה הגדולה ביותר במשך שלשים השנים האחרונות באה על פּי הרוב מתוך שכבת העניים באירופּה, בני ישובים קטנים ומדינות נחשלות, ולכן לא היתה לרבים מהם ההזדמנות לרכוש להם ידיעה של ערך156."

יהודי שיקאגו הקימו משנת 1853 ואילך כמה בתי ספר על יד בתי הכנסת.

"אנו יכולים לסכם את התקופה הזאת בחנוך היהודי בשיקאגו – כותב הארולד קוריי – באמרנו כי מראשית שנת 1853 כלכלו יהודי העיר כמה בתי ספר של העדות. את המקצועות הכלליים למדו נוצרים ואת הלשון העברית ודת ובכמה מהם גרמנית למד הרבי או החזן. משנת 1870, משעה שהתפּתחו בתי הספר הצבוריים במדינת אילינוי ואולי משום היחס השלילי לעברית שהראו היהודים המתקנים – החלו בתי הספר הפּרוכיאליים להסגר, עד כי לא נשאר אף אחד מהם בשנת 1880 ובית הספר ליום השבת היה לסוג השולט בחנוך היהודי.

“אבל היו מנהיגים שהרגישו שאין בתי הספר האלה מספּקים חנוך יהודי. היו גם הורים רבים שחשו כך. על כן נוסדו כמה בתי ספר עבריים-גרמניים פּרטיים. אלה היו בתי ספר של מוסף לאחר הצהרים, שנהגו כחדרים של היהודים במזרח אירופּה. אחד מבתי הספר האלה, הנזכר עוד בין התושבים הזקנים, הוא של שמעון הלר, שהיה ברחוב האלסטד אצל פּולק. שם למדו גם גרמנית, יחד עם עברית ודת. בית הספר התקיים בכל שנות השמונים, אבל יתרם התקיימו זמן קצר157.”

מצב כזה שרר גם בשאר הערים. כל זמן שהישוב היהודי בסינסינאטי היה מצער היה הלמוד היהודי פּרטי. השוחט שמש גם מלמד והורה בבתים. בשנת 1847 נוסד שם בית ספר “תלמוד ילדים” – נוסף על האסכולות הפּרטיות. בבית זה נכנסו לחנוך לא רק בני העיר, אלא גם בני העיירות הסמוכות שלא היו בהן מוסדות חנוך. בשנת 1849 היו בבית הספר 56 תלמידים ותכניתו כללה גם רומית, גרמנית ומוסיקה. דרשו מן המורה חוץ מידיעות עבריות גם תעודת מורה כללי. שכר הלמוד גבוה היה, על כן לא השיגה יד ההורים העניים לשלוח שמה בניהם. אז באה חברת “בני ישורון” לתקן המעוות ויסדה לדלת העם בית ספר ליום א' (בשנת 1852) ומוריו היו מתנדבים. עדת “בני ישראל” בסינסינאטי פתחה בשנת 1854 בית ספר כללי-עברי בשם “ניות”158 וכשנתקבל ליליענטאל שם לרב נתמנה מפקח על בית הספר. בשנת 1863 החליטו להכניס לבית הספר גם נערות. בשנת 1853 יסדה חברת “אהבת אחים” בית ספר שלישי מטפּוס זה. בינתיים נתקבל י. מ. ווייז לרב בסינסינאטי והוא, בחריצותו והשפּעתו, פּיתח את בית הספר “תלמוד ילדים” והעלהו למדרגה רמה, עד כי הגיע מספר תלמידיו למאה וששים בשנת 1855. בה בשנה היו שלשת בתי ספר בסינסינאטי ומספר תלמידיהם 335, ולא חסרו גם מלמדים פּרטיים.

ברור הדבר שהדעה הרווחת אצל כותבי תולדות החנוך בארצות הברית כי יהודי גרמניה הם שהיו המסתפּקים במועט והם שיצרו את בית הספר ליום ראשון והניחו את החנוך העברי בר הערך – אינה אלא מוטעה. הרבנים של יהודי גרמניה נלחמו על חנוך הבנים בכל כחם. גם בין הפּרנסים היו בעלי צורה וחובבי תורה ומסורת, ואפילו חובבי הספרות העברית החדשה. ב. פלזנטאל הנזכר לעיל ידע את ספרות ההשכלה והתגאה בה, וב“התחייה” של וו. שור פּרסם חליפת מכתבים עם חכמי הדור. הרב ווידאוער הלוי היה מפרסם מכתבים על חיי ישראל באמריקה ב“הכרמל” ו“הצפירה.”

* *

מצבה הרע של היהדות באמריקה, וביחוד מצב הקהלות הקטנות המפוזרות בכל רחבי הארץ, הביא לידי הרעיון לאחד את החנוך ולרכזו, ליסד קהלה כללית שתהיה לה קופּה אחת, למען תעזורנה הקהלות החזקות את החלשות. בשנת 1841 נועדו באי כח בתי הכנסיות בפילאדלפיה לדון בשאלה זו והוציאו כרוז על הצורך באחוד הקהלות. הפּרק השני של הצעת התקנות של ועידה זו הוקדש לבתי הספר, ואעתיק משם את הסעיפים העיקריים:

סעיף א. צריך ליסד בכל עיר שדרים בה יהודים, ובהקדם האפשרי, בתי ספר לנערים ולנערות, והמורים יקבלו שכרם מתוך קופּה כללית ולא יקבלו שכר מידי ההורים.

סעיף ב. שכר הלמוד הקצוב יוכנס לקופּת הגזבר המקומי של ההתאחדות הזאת והוא ישלם את המשכורת למורים, לפי הרשאת הנשיא המקומי.

סעיף ג. שיטת החנוך צריכה להיות יהודית בשלמותה ותעמוד על:

1. קריאה עברית, דקדוק, תקגום [המקרא], עיקרי הדת, פּירושים לתנ"ך ולפחות מבוא לתורה שבעל פּה, ובדאפשר ראשית דעת התלמוד.

2. דקדוק לשון האנגלית, חבור, בטוי, כתיבה, שירה, גיאוגראפיה, היסטוריה כללית, תולדות ישראל, תולדות אנגליה ותולדות ארצות הברית.

3. למחלקות הגבוהות, נוסף על הקודם: חבור עברי, תלמוד, ספרות ישראל הכללית, רומית, יונית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, מאתימאתיקה, ידיעות הטבע, פילוסופיה של הטבע והמוסר, כלכלה מדינית וכימיה.

סעיף ד. הנהלת בתי הספר צריכה להיות מיוסדת על המוסר ולא ירשו בהם בשום אפן ענשים אכזריים.

סעיף ה. בית ספר גבוה, ללמוד המקצועות העליונים, יוסד בכל מקום מרכזי שימצאוהו לטוב ובו ילומדו הנושאים הנזכרים בסעיף ג-3, ובו יחונכו הבחורים בדרך שיכשירם להיות חזנים, מרצים ומורים, והעלמות תחונכנה למשרה הנעלה של מורות לנערות, ולאלה ינתן משפּט הבכורה לכל משרה שתתפּנה בהתאחדות זו.

סעיף ו. אף על פּי שמן ההכרח לדרוש שכר למוד לא ישיבו ריקם פּני אדם שיש לו בנים, או ילד העומד תחת אפּיטרופּסותו, והמעיד שאין לאל ידו לשלם – ויקבלום לבית הספר.

על הכרוז רב ההקף הזה חתמו צירי הועידה והרב ליסר בראשם159.

ההצעה הנעלה ההיא נשארה שאיפה נאה ולא יצאה אל הפּועל. אבל עצם הרעיון על הצורך בהתאחדות ובריכוז בחנוך, כדי להביאו אל תחת השגחה צבורית, וכדי לאפשר שעורים עליונים, לא פסק מפּעול. בבאלטימור כהן אז הרב ב. סזולד, אביה של הנרייטה סזולד. בשנת 1866 הוציא הרב הנ"ל יחד עם סגל חבריו, כמאה איש, קול קורא באנגלית וגרמנית אל יהודי מרילאנד ליסד בית ספר יהודי כללי גדול. בבאלטימור התקיימו אז בתי ספר פּרטיים יהודיים למתחילים ומספר התלמידים בכל אחד מהם מצער. מובן שהלמוד העברי היה אלמנטארי. בעלי הכרוז הציעו יסוד בית ספר צבורי מרכזי, שיאחד את כל בתי הספר הקטנים, ואם לא יעלה האחוד, ישארו בתי הספר הקטנים בהווייתם ובית הספר המאוחד ישמש אך לחנוך גבוה, – שמה יכנסו מסיימי בתי הספר היסודיים. הם תכנו תכנית רחבת הקף ללמד למודים כלליים, ובתוכם גם רומית ויונית לתלמידים המתכוננים לרבנות ולאומנויות חפשיות, תורה ונביאים ראשונים, חלק מן הנביאים האחרונים, תולדות ישראל וספרות חדשה (מקצוע זה נקרא בתכנית “סגנון עברי” ואין ספק שנתכוונו בו לספרות ההשכלה)160.

בשיקאגו נוסדה בשנת 1876 חברת החנוך “דזואיש עדיוקיישונאל סוסייטי” ופנתה אל הקהלה בכרוז נלהב. באותו כרוז הם צווחים מרה על האדישות ושואלים את יהודי העיר: “מה עשיתם לשמירת דתנו, למסור את מורשתנו לדורות הבאים אחרינו? אמת שגידלנו בנינו כיהודים, אבל המאמינים אתם שאחרי בקרם בבית הספר ליום הראשון עד גיל בר המצוה יהיו מוכשרים לבאר את היהדות לעולם ולהגן על היהדות בפני העולם? מן הראוי שיהא בית ספר יהודי גבוה לכל קהלה גדולה, שבעלי הכשרון שבינינו ילמדו בו משנת האחת עשרה עד השתים עשרה את הספרות העברית ואת תולדות ישראל, והעברית תהא חלק אורגאַני משיטת הלמוד. ושם יטיפו לקח בדת, בתולדות ישראל ובספרות, שתים או שלש פעמים בשבוע, לבני הנעורים שרצונם לדעת את היהדות. לרגלי הצורך הזה נזדמנו כמה חברים מקהלות שונות (פּיזור המלים שלי. צ. ש.) להמלך בדבר יסוד בית ספר כזה בעיר. ויסדו את חברת החנוך בשיקאגו”161.

כבר נזכר לעיל, שבית הספר ליום ראשון נוסד תחלה בפילאדלפיה על ידי האשה רבקה גראטץ בשנת 1838 והרב ליסר היה בעזרתה. אבל ליסר התיחס אל המוסד כאל “רעה הכרחית”, לכל היותר כאל “הוראת שעה”. במאמר הראשי שפרסם ב“אוכסידנט” אמר: “אין עלינו להביא ראיה שאין למוד של יום אחד בשבוע מספיק ללמד את המקצוע החשוב שעליו אנו מדברים (מקצוע היהדות) אף אלמלי היו כל ילדי ישראל מקבלים חנוך של יום א‘. אבל אין בתי הספר של יום ראשון רצויים לנו. יש המתנגדים ליום הלמוד ויש שאינם יודעים אנגלית (בני מהגרים חדשים) ואינם עלולים ליהנות מן הלמוד שם. אם מועיל בית ספר כזה כאמצעי זמני, אין בו כדי למוד עברי. אפשר שימצאו בני אדם שיאמרו “למה לנו עברית?”. אין אנו נכנסים לוכוח עד כמה נחוצה העברית – חשוב לכל יהודי לדעת את לשון התפלות והתורה. אין על היהודי ללמד את דבר ה’ בלבוש שפה זרה. אין מלה מיתרגמת אלא מתבארת מתוך המשכה.”

על כן יסד בשנת 1848 חברת “חנוך נערים” בפילאדלפיה שפתחה בית ספר שהצטיין בסדריו ובלמודיו ויצאו לו מוניטין והשלטונות התירו למסיימיו להכנס אל בתי הספר התיכוניים בלי בחינה.

* *

תקופת עליתם של בתי הספר היומיים חלה בשנות 1840– 1860, ימים שבהם התגברה ההגירה. בנוגע לשיטת הלמודים לא נעשו גדולות. הימים היו ימי יסוד, הדאגה היתה למצוא את התלמידים ולקיים את בית הספר ולהוכיח להורים כי לא טוב יעשו בהוציאם את התלמיד למסרו לבית הספר הכללי – בתנאים כאלה לא היה הלב פנוי לשפורים ולמחשבות פדגוגיות. דרך הלמוד היה מקובל: תרגום תפלות וקטעי חומש וכתיבה. ספרי הלמוד היו הסדור והחומש. בשנת 1825 החלה חברת “חנוך נערים” להשתמש בלמוד התפלות בשיטת הטורים, כלומר: שהתרגום האנגלי בא תחת השורות העבריות. היה היו מורים, כהנרי גולדשמיט שלמדו על פי שיטת הנתוח הדקדוקי, כאשר למדו לשונות זרות, ושנקראה אז על שם אולנדורף. שני המקצועות החדשים היו מורשת יהודי מערב אירופּה, למוד הדת על פּי קאתכיזם ולמוד תולדות ישראל, בימי המקרא, בלשון המדינה. לשם הלמודים האלה הופיעו גם ספרי למוד מיוחדים162.

* *

העליה החנוכית היתה זמנית, כל עוד לא היו בתי הספר הצבוריים מרובים, וכל עוד היתה רוח הנצרות שוררת בהם, וכל עוד שהיו הבאים בלתי מסוגלים לחיי הארץ. אך הרגישו היהודים את עצמם כאזרחים והאידיולוגיה שלהם מגרמניה ומשאר ארצות החפש החלה רווחת ביניהם. ליסר במאמריו מוסר כי בימיו נשמע “קול הפקחים המתברכים בהתקדמותם ובקוסמופּוליטיותם השואלים, למה לנו מוסדות חנוך יהודיים? מדע הדת ענין הוא לתיאולוגים. האם לא נקים על ידי בתי ספר יהודיים מחיצה בין יהודים ללא יהודים? הנמסור באמריקה החפשית את זכות החנוך לבתי ספר דתיים? שלחו את בניכם אל בתי הספר החפשיים של הארץ, ואם רצונכם ללמדם דת, יסדו להם בתי ספר של שבת. קחו לכם לדוגמה את הכתות הנוצריות בארץ זו”.

איזידור בוש, אחד ממשכילי אוסטריה שהוציא את ספר הלמוד של בן זאב בהוצאה מיוחדת, נאם לפני חברי בית הספר בסט. לואיס ואמר:

“תמוך בכל כחך בבתי הספר הצבוריים ואל תתמוך במוסדות חנוך מיוחדים. אל תשלח בניך, אם זכרים ואם נקבות, אל מוסדות כאלה”163.

על כגון זה עונה הרב פלזנטאל:

“אף אנו היינו מתנגדים לבתי ספר יהודיים מיוחדים אלמלי אפשר היה לרכוש את הידיעות העבריות שאנו מבקשים למסור לבנינו בבתי ספר ליום ראשון, כמו שהנוער הנוצרי יכול לרכוש לו ידיעותיו הנוצריות. לנו יש חומר רב להקנות. רובם הגדול של יהודי המקום ממוצא גרמני הם, וכמעט כל אב מישראל שואף שבניו ילמדו לא רק אנגלית, אלא גם גרמנית יפה, ויחד עם זה גם עברית. וכשנרצה שיתקדמו הנערים והנערות במדה שהחלקים העבריים של התפלות לא יהיו זרים להם ויבינו את הספרים הקלים של התנ”ך במקורם, אז עלינו ליסד מוסדות שבהם יוכלו להשיג את המטרה הזאת. בבית-הספר ליום א', הכונס את הילדים אך פעם לשבוע, אי אפשר להשיג מטרה זו. אם רוצים להצליח בלמודי ישראל – צריכים לחזור עליהם יום-יום. לכן אין בית הספר ליום ראשון מביא אל המטרה. בתי ספר יהודיים יומיים יביאו את התועלת הרצויה"164.

אך הדברים לא הועילו. בשנת 1855 נתקבלה ההחלטה שקריאת פרקי הביבליה בבית הספר הצבורי ברשות הועד המקומי היא. בבתי הספר החלה רוח חילונית נושבת. הלמודים שם היו חנם בעוד שבבתי הספר היהודיים הוכרחו לשלם שכר למוד. בית הספר קטן היה ולא יכול להתחרות עם בית-הספר הצבורי בציודו, במשמעת הנהוגה בהם ובמוריו. כשנוסדה האקדמיה החפשית בניו-יורק (הקולג' העירוני כיום) החליטו לקבל שמה אך תלמידי בתי הספר הצבוריים. כל התנאים היו כנגד בית הספר היהודי היומי. והעיקר ההורים. הם האמינו כי יצאו ידי חובתם ליהדות בלמדם בניהם את קריאת התפלות, ואת זאת יוכלו להשיג בשעורי ערב. גם בקרב הרבנים נראה הנגע. הרב י. מ. ווייז שבראשית פעולתו השתדל לשפר את החנוך היהודי היומי – שנה דעתו וכתב, בדין וחשבון שפרסמה לשכת החנוך של ארצות הברית:

“דעתנו היא שחנוך הילדים שייך למדינה והחנוך הדתי להורים. למודי החול שייכים לבתי הספר הצבוריים ודת ישראל – לבתי הספר של יום השבת”165. ועורך המדור היהודי, י. י. נח, אחיו של מרדכי עמנואל נח, כותב “אין בתי ספר יהודיים מיוחדים רצויים לנו בארצות הברית כמו שהיו קודם לכן, כי בני ישראל באמריקה מתגאים מאד באזרחותם. ואף על פי שהם רוצים לחנך את הבנים ברוחם אין בחפצם לעכב את התקדמותו של החנוך החפשי. הם רוצים להתחנך בבתי הספר הצבוריים שאין בהן הגבלות, בתי ספר חפשיים לכל הדתות”166.

באותו דין וחשבון אנו מוצאים ידיעות על מצב החנוך בערים שונות בשנת 1870 והן מקיימות את הירידה הזאת:

"שיקאגו: יש בה כעשרת אלפי נפש מישראל. תשעים אחוזים מן הילדים לומדים בבית הספר הצבורי. יש בעיר בית ספר פרטי אחד ומורהו ל. אדלר. שם תלומד גם הלשון העברית. אולם רוב ההורים סומכים בחנוכם היהודי של בניהם על בתי הספר לשבת שמלמדים בהם יסודות דת יהודית. שש מאות ילדים מבקרים בבתי-הספר האלה."

"פילדלפיה (שם המודיע ג’יאורג' י’עקובס): שלשה בתי ספר יהודיים בעיר ובהם עשרה מורים ושלש מורות. מספר תלמידיהם 454, נערים ונערות".

"בוסטון: כחמש מאות ילדים מישראל מבקרים בבתי-הספר העממיים והגבוהים. מהם שלש מאות מקבלים חנוך דתי".

"באלטימור, ( מד. ) רוב ילדי ישראל מבקרים בבתי-הספר העירוניים. קיים בית ספר פרטי בו 150 תלמידים ובית ספר גרמני פרטי שמלמדים בו עברית לתלמידים הרוצים בה (כנראה היו כל תלמידיו יהודים). בשני בתי הספר ליום ראשון יש 260 תלמידים".

"סט. לואיס: אין בעיר בתי ספר יהודיים פרטיים. משערים שמספר ילדי ישראל המבקרים את בתי הספר הצבוריים עולה ל-1,120. קיימים שלשה בתי ספר לשבת ובהם 398 תלמידים ותלמידות".

מסינסינאטי מודיע הרב ווייז “אין בתי ספר ישראליים כלליים בעיר. בית הספר האחרון מסוג זה, “תלמוד ילדים”, נסגר לפני שלש שנים. קיימים שלשה בתי ספר לדת ישראל אחד בבית הכנסת “בני ישורון” ובו 180 תלמידים הלומדים פעמיים בשבוע, ביום השבת וביום הראשון, והלמודים הם עברית, דת ישראל והיסטוריה. בשני, “בני ישראל”, ובו 150 תלמידים, והשלישי, “אהבת אחים”, ובו ששים ילדים. תכנית כל בתי הספר אחת היא”.

בניו-יורק התקיים בית הספר היומי של היכל עמנואל בקושי עד שנת 1854 ונסגר, ואת מקומו מלא בית הספר ליום ראשון. בהרצאה על החנוך העברי שנתפרסמה בדין וחשבון של שר החנוך בארצות הברית, שהזכרתי לעיל, נמצא תאור בית הספר של “עמנואל”. “בהיכל הוקצבו חדרים מיוחדים ללמודים ומורים טובים. התלמידים מתכנסים באולם וכשאחד מהם עובר לפני התבה כל קהל המתפללים עומד על רגליו ועונה אמן. אחר כך מנגנים ולקול המנגינה המחלקות נפרדות והולכות למקומן. התלמידים לומדים כשתי שעות ושבים אל האולם ומתפללים ויוצאים בסדר נאה” (המודיע י. י. נח).

בשנת 1862 פתחו “בני ישורון” בניו-יורק בית ספר ליום א' ובשנת 1870 היו כמעט בכל בתי הכנסיות של הקהלות האשכנזיות בתי ספר ליום א'. אף קהלת “שארית ישראל” הספרדית והקונסרבאטיבית נסחפה עם הזרם וסגרה את בית הספר היומי שלה ופתחה במקומו בית ספר של פעמיים בשבוע הקיים עד היום.

ובזה נגמרה הריסותו של החנוך העברי של יהודי ספרד וגרמניה. הרבנים האחדים שהגנו על החנוך העברי האינטנסיבי נלאו – הכריעם שוויון רוחם של ההורים ועוד יותר האידיולוגיה של חבריהם, הרבנים והנאורים, שהפּאטריוטיות האמריקנית פּקדה עליהם לוותר על תרבות עמם. עם חליפות העתים היה גם בית הספר של פּעמיים בשבוע למעמסה והפך לית ספר של יום אחד ומיוחד – תחלה למדו בו פּעמיים בשבוע, בשבת וביום ראשון – בשם “סונדיי סקול”. הרבה מאמצים עשו המרכזים של בתי הספר האלה לשפר את הלמודים בהם, לחבר ספרי למוד מודרניים ולהמציא להם מכשירים מושכי לב הילדים, אולם כל התחבולות הפּדגוגיות לא יכלו למלא את החסרון הגדול, חסרון הזמן. ומכל אלפי התלמידים המבקרים בבתי הספר האלה אין אף אחד אשר יוכל לפתוח את ספר הספרים שלנו, לקרוא ולהבין בו.

כך ירדה אפלת עם הארצות על אחינו יוצאי גרמניה באמריקה.

ג: הגירת יהודי פולין, רוסיה ורומניה

תקופת הגירתם של יהודי פולין, רוסיה ורומניה, המהווים עתה רוב בנין ורוב מנין של יהודי אמריקה, היא התקופה השלישית בחיי ישראל בארץ החדשה.

הגירת יהודי מזרח אירופה החלה עוד לפני שנת 1870. קהלתם הראשונה של יהודי פולין בניו-יורק נוסדה בשנת 1852, ואחר כך נתפרדה לשתי עדות, האחת בשם “בית המדרש” שנשארה ברחוב אלן מספר 78, והשניה בשם “בית המדרש הגדול” ברחוב פורסייט, קרן גראנד, שעבר אחרי כן לרחוב לודלוב והיתה שם גם חברת ש"ס167.

וניו-יורק לא היתה היחידה לקהלות יהודי מזרח אירופה. צבי הירש קראמר מודיע ב“המגיד”168 במכתב מסאן פראנציסקו, כי מספר היהודים שם מגיע לחמשה עשר אלף, ויש בה שתי קהלות ליהודי אשכנז וארבע ליהודי פולין. אחת מן הקהלות האלה היתה “שארית ישראל” שרבה היה ח"ג ווידואר, אדם משכיל ועברי שהשתתף בעתונים העברים, ושכרו היה ששת אלפים דולר לשנה – סכום גבוה מאד בימים ההם, וזה מעיד כי חברי הקהלה לא נמנו על דלת העם.

מצבם הרוחני העברי של יהודי פולין עלה על מצב יהודי אשכנז. במכתב ששלח י. ד. אייזנשטיין מניו-יורק אל חברו בשנת 1873 הוא כותב: “שקר מספרים בערי פולין כי אחינו בני ישראל אשר ישנם פה לא ישמרו מצוות ה‘. חלילה לחשוב כן. אחינו הנמצאים פה שומרים את דרך ה’ ועוסקים בתורה לעת מצוא. שאל נא, ידיד, אנשים רבים שהיו פה ויאמרו לך, כי בכל עת בואם לבית התפלה הנקרא “בית מדרש הגדול” אשר עומד ברחוב לודלאו סימן 69 ימצאו שם אנשים העוסקים בתורה. ויש שם ספרים רבים כמו בבתי-מדרש הגדולים הנמצאים בפולין. ובבית התפלה העומד ברחוב אלן סימן 78 יש דרשן מצוין אשר יגיד לעם המקשיבים לקולו מוסר ותוכחה בכל יום בין תפלת מנחה ומעריב”169.

וב“המגיד” משנת 1871 (גליון 18) נתפּרסמה קורספּונדנציה זו:

“עוד יש בעירנו ניו יורק הגדולה לאלהים אשר כמעט מאה אלף נפש יהודים ימצאו בתוכה, גם מלמדים המלמדים חומש עם רש”י וגמרא בהעתקה הזשארגונית כבכל ערי פולין וליטא, וגם מורים חכמים ומשכילים ילמדו עברית לפי חוקי הדקדוק בהעתקה אנגלית או אשכנזית, ולא אגזים אם אומר כי כמעט כל אחד מאחינו פה, יהיה עני או עשיר, אורתודאכס או ריפורמער מלמד את בניו ובנותיו תורה ודת ישראל."

אין עלינו לקבל את הדברים כמשמעם. אין ספק שהכותב הגזים באמרו לתומו “כל אחד מאחינו מלמד את בניו ובנותיו תורה ודת ישראל.” אין זאת כי אם היה מורה ומצא לחמו שלא בצמצום ואולי היו לו חברים בני אומנותו שאף הם לא רעבו ללחם – על כן נחה עליו רוח טובה, רוח אופּטימי. באמת נמצאו אף אז ילדים רבים מישראל שחנוכם העברי היה כמוהו כאין. והעובדות ההיסטוריות מדברות בעדן:

בשנת 1864 החלו המסיתים לפרש את רשתם לילדי המהגרים. הם פּתחו בתי ספר בשכונות המהגרים היהודים העניים. כדרכם משכו את הילדים למוסדותיהם על ידי מיני מתיקה, ואת ההורים במתנות לבוש ונעלים לבניהם. המסיתים הבטיחו ללמד בבתי הספר שלהם עברית, אבל עיקרם היה לפקוח עיני העורים וללמד דעת הנצרות. את התלמידים משכו לבית התפלה שלהם והיו גם מקרי טבילה. דבר זה הטיל סערה בעיר וראשי הקהלות החלו לבקש דרכים להציל את הילדים ויסדו בתי ספר חפשיים, יהודיים. בית הספר החפשי הראשון נוסד בניו יורק בשדרת “סי” מספר 42, בית ספר יומי ללמודי קדש וחול. מיד לאחר זה יסדו שעורי דת לאחר הצהרים בשדרה הששית שעל יד הרחוב השמיני, ברחוב באיארד, ברחוב קריסטי, ברחוב עשרים ותשעה, בארבעים וארבעה, במזרח ברודביי ועוד. בינתים החלו הפּרנסים תוהים על בית הספר היומי הראשון, כי מצאו בו פגם, פּגם ההתבדלות משאר האזרחים, ורצו להפכו לאסכולת מלואים. שמעו זאת ההורים והתנגדו, כי בבית ספר זה למדו גם את הלשון הגרמנית, בעוד שבבית הספר הצבורי לא היה מקום ללשון זו. אבל הפּרנסים עמדו על דעתם ובשנת 1875 הפכו את בית הספר לאסכולת מלואים, לאחר הצהרים170.

ב“המליץ” משנת 1888 אנו מוצאים דברים על התפּתחות בתי הספר האלה:

"היתה האספה השנתית לחברת ‘בתי הספר החפשיים’ [בניו יורק]. החברה הזאת נוסדה לפני עשרים וארבע שנה, כאשר החלו המסיתים להסית את ילדי בני העניים מבני ישראל לבוא לבתי ספריהם אשר כוננו ברחובות היהודים ובשכונתם. יש לחברה ארבעה עשר בתי ספר גדולים הנחלקים לארבע מחלקות, מלבד גני שעשועים לתינוקות, וגם לשכות מיוחדות ללמד את התלמידים והתלמידות גם ראשית למודי אומנות ומלאכה. מספּר כל הילדים והילדות באי בתי הספר עלה בשנה זו לאלפּים, שמונה מאות וארבעה. תרומת החברים עלתה לסך 12,343 דולר ומספּר החברים עולה כיום לאלף וארבע מאות. הקרן הקיימת עולה לששים אלף דולר.

בארבעים הלשכות [המחלקות] נמצאו 2149 תלמידים ותלמידות, ועשרים ואחד מורים ומורות להם. בתי הספר צרים מהכיל את כל המון הילדים המבקשים להכנס. הנכבד יעקב שיף הודיע למנהלי בתי הספר באספה, כי שמועות לא טובות הגיעו לאזניו, כי בתי הספר להמסיתים מלאים ילדים עבריים. תלונות כאלה כי מרבים אחינו הארתאדאכסים והאדוקים לשלוח את בניהם ובנותיהם לבתי הספר של המסיתים נשמעו בימים אלה בכל מכתבי העתים אשר לעברים בשיקאגו, בפילאדלפיה, בצינצינאטי ועתה גם בניו יורק"171.

ממכתב זה למדים אנו כי הילדים מבני המהגרים היו גם מיהודי אשכנז וגם מיהודי רוסיה ופולין שבינתים הלכו ורבו, ובתוך העוני והלחץ שחיו בהם מצאו המסיתים בקעה להתגדר בה.

* *

בשנת 1881 התחוללו פרעות ביהודי רוסיה במאה וששים ערים וכפרים, והפּרעות הביאו מהפּכה בנפשות אחינו. גדולים מן היסורים הגשמיים והנזקים החומריים היו יסורי האכזבה. לאחר שהטיפו המשכילים להמוני ישראל להתקרב לעם הארץ כאל “אחים,” נפתחה לפניהם התהום, תהום השנאה. ומה היתה תקות ישראל ברוסיה? “בנערינו ובזקנינו נלך” – פּרצה צעקה בכל תפוצות ישראל שם. משנת 1881 עד 1898 הגרו לארצות הברית יותר מחצי מיליון יהודים.

ומלחמת חייהם של ה“ירוקים” היתה קשה. רבבות היו לרוכלים שנשאו על שכמם את חבילות הסחורה הכבדות ודפקו על הדלתות, ורבות הדלתות שננעלו בפניהם, ולפעמים בצרוף דברי בוז וקלסה. על הרוכל שר אז המשורר גרשון רוזנצווייג (בא לאמריקה בשנת תרמ"ח):

מי זה האיש כאגמון שחוח,

סל חורי על ידו וצרור על שכם,

ברחוב עמד לנוח, להחליף כח,

אף לסעוד שם לבו בפתותי לחם?

הרוכל הוא, על פּניו חורת מות.

כנציב שיש יעמוד עיף, יגע,

על מצחו עננה הרת עצבת,

כל מרת נפשו לבו יודע.

משמים על עמדו נצב כה הרוכל,

תפוש ברב שרעפּיו פּתו איננו אוכל,

מי יודע אם לא נשאר על עמדו נצח,

לולא העירתו מתרדמתו אבן על המצח.

והאבן הזאת אינה סימבולית. לא פעם ידו נערי הרחוב אבנים ב“שיני” (שם גנאי ליהודים).

המעמד השני היה של פּועלים שעבדו למן הבקר עד הערב בבתי חרושת של “יזע”172. כרוכלים כן הפּועלים לא הספּיקה להם שעתם לשים לב לחנוך בניהם. ועל זה קונן המשורר מאריס ראזענפעלד בשירו:

מיין יינגעלע

איך האָב אַ קליינעם יינגעלע,

אַ זונדעלע גאָר פיין!

ווען איך דערזע אים דוכט זיך מיר

די גאַנצע וועלט איז מיין.


נאַר זעלטען, זעלטען זע איך אים,

מיין שיינעס ווען ער וואַכט,

איך טרעף אים אימער שלאָפענדיג,

איך זע אים נאָר ביינאָכט.


די אַרבייט טרייבט מיך פרי אַרויס

און לאָזט מיך שפּעט צוריק,

אָ, פרעמד אי זמיר מיין אייגן לייב!

אָ, פרעמד מיין קינדס אַ בליק!


בני

יש לי בן זעיר,

ילד מאד נאה,

ובהביטי בו נדמה לי

כי כל התבל לי היא.


אך לעתים רחוקות אראנו,

את מחמדי בעודנו ער,

תמיד אמצאנו בשנתו,

כי אראנו אך בליל.


העבודה תטרידני עם בקר,

ותחזירני במאוחר בלילה –

וזר לי עצמי ובשרי,

וזר לי מבט עין בני!


אלה היו תנאי החיים של המהגרים, ובהם לא יכלו לחנך את בניהם ברוחם. אבל התנאים החומריים לא היו המכשול היחידי.

ארבעה טפּוסים של מהגרים הגיעו לארצות הברית: מיעוט קטן של ראדיקאלים, אם סוציאליסטים או אנארכיסטים, מעוט קטן של יהודים משכילים חניכי ספרות ההשכלה וחובבי ציון, מעוט קטן של יודעי תורה אדוקים ורוב גדול של יהודים פּשוטים, “יהודים מכל ימות השנה,” בעלי מלאכה וחנונים יורדים ומחוסרי פרנסה ומקצוע שהיו חיים מן ה“רוח”, ה“לופט-פּראלעטאריאט” הידוע.

רוב הבאים הביאו אתם את מנהגיהם ואת חנוכם הישן, וחוץ מן הראדיקאלים, רצו להמשיך את המסורת בחיים ובחנוך. אבל לא במנהגים ולא בחנוך שנעקר משרשו וממקום חיותו היה מכח המקור. מבוכה כללית תקפה את המהגרים. המעבר מחיי העיירה הפּרימיטיביים והפּשוטים, ודרכי החיים הקבועים והקופאים, אל חיי הכרכים הסואנים והשוטפים והמשתנים והולכים הדהימם. המעבר מחיי דת ומוסר והשקפות קבועות מני דורות שאין לסור מהן ימין ושמאל ואין אדם מפקפּק בהן ומערער עליהן ומארחות חיים הנמצאים תחת פּקוח דעת קהל חמורה אל חיים שאין בהם כל נורמה דתית וכל קביעות, ושראדיקאלים לועגים לכל המקובל ומוכיחים שאין בהשקפות הישנות אלא אמונות תפלות – כל זה הרס את שווי משקלם של הבאים. גם החופש הגדול שנתגלה פּתאום לבני אדם מן השכבות הנמוכות, שהיו במקום מולדתם מרמס לעשירים ולמיוחסים, נסך עליהם שכרון. אם נוסיף אל אלה את הסביבה הזרה בלשונה ובתרבותה נבין למבוכת נפשם של המוני ישראל וליסורי נפשם.

אחת מן התופעות הטראגיות ביותר בחיי המשפּחה היהודית באמריקה בימים ההם היה היחס בין אבות לבנים. מחמת חוסר ידיעת לשון המדינה ומנהגיה ירד כבוד אבא ואמא בעיני הבנים. ויותר מזה שנוי הערכים. היהודי היפה במזרח אירופּה היה היהודי החלש, העדין, בעל הגוף השבור. אולם בארץ החדשה היתה גבורת הגוף עומדת במרום הכבוד החברתי. החזק והתקיף נעשה המושל ברחוב וכל הילדים מביטים אליו ביראת הרוממות ובקנאה. גם עמידה ברשות עצמו היתה לתנאי ראשון של הכרה עצמית.

הקרע שבין אבות לבנים היה קיים במדת מה גם בין יהודי גרמניה בראשית בואם. בה“צפירה” משנת 1877173 כותב רב העדה באיוואנזוויל, אינדיאנה, צבי פאלק ווידואר את הדברים האלה: “לא לפעמים תראה משפּחות בין היהודים ואינם יהודים, אשר האב והאם ידברו אך בשפת אשכנז, ובכל זאת בניהם ובנותיהם לא ידעו ולא יבינו אף מלה אחת משפת אשכנז.” ואף על פּי כן היו יהודי גרמניה מוכנים יותר להסתגל אל אמריקה מיהודי רוסיה ופולין האדוקים. הראשונים – מנדלסון וסיעתו הכשירום, והאחרונים נאמנים היו לא רק למסורת אבות ולעיקרי ערכיה אלא גם לקליפּה החיצונית. זה הגביר את הקרע. ביחוד כשנעשו הבנים עומדים ברשות עצמם. ובאמת נעשו מתפּרנסים ומפרנסים בהיותם כמעט ילדים.

“לפי מנהג המדינה – כותב ישראל ליפשיץ ב”הצפירה“174 – כל נער ונערה במלאת להם שמונה ועזבו את בית אבותיהם והיו לאנשים חיים נושאים את עצמם בדרך החיים, וחרפּה היא להם להיות נשואים על כתף הוריהם וזולתם, ומי מעולי הימים אשר יבחר בתורה ולא יבחר בחיים תמורתה?”

על אחת כמה וכמה מי שזכה ונכנס לבית הספר הגבוה ונגלו לפניו מאורות ה“מדע” – מה חשיבות היתה בעיניו לתורת אביו החשוך, המגמגם אנגלית רצוצה ואינו יודע עד מה מידיעות הטבע ומאמין באמונות תפלות?

"כשהילד [היהודי בן המהגר] נכנס לבית הספר הכללי – הוא מוצא סביבה והשפּעה הסותרות לגמרי את הסביבה והמסורת של בני עמו וחיי ביתו. הלמוד הוא רב גוני וחילוני. האנגלית נעשית לו ללשון הידועה ביותר. הבנתו וחבתו אל הרוח החפשי, העצמאי והנוטה לפקפוקים של הנער האמריקני – הולכות וגדלות. הוא ממהר לרכוש לו את האידיות על שויון חברתי והתנגדות לסמכות, ונוטה להעריץ יותר את שרלוק הולמס מאשר את אברהם אבי העברים.

"ההשפעות האורתודוכסיות, השרויות בו עדיין, הולכות ותשות. הוא מתחיל להתיחס אל טכסי הדת שבבית בביטול. הוא משקיף על הוריו הזקנים שאינם מדברים אנגלית כעל ‘ירוקים.’ האנגלית נעשית ללשון המורגלת בפיו, ואפילו בבית אביו. עדיין הוא מבקר את ה’חדר.' אבל בתנאים אחרים לגמרי מאשר ברוסיה. ה’חדר' תופס באמריקה מקום ירוד. מחייב את הילד ללמוד בבית ספר כללי, ועל כן יוכל הנער לבקר ב’חדר' רק אחר הצהרים. באותן השעות בא המלמד ללמדו בבית או מבקר הנער ב’חדר.' המלמד לובש מעיל שחור וחובש לראשו מגבעת משונה.

"יחס הבטל אל ה’חדר' מתגבר משום שאין הנער מבין יפה את שעורו העברי. לשונו היא אנגלית, לשון המלמד יידיש, והלשון הנלמדת עברית. חובתו הקשה והמשונה היא ללמוד עברית, לשון בלתי ידועה לו, על ידי תרגום ליידיש, לשון ההולכת ונשכחת ממנו.

“רגש העדיפות המתפּתח בנפש הנער כלפּי סביבתו היהודית הולך ומתפּשט גם על ביתו ומשפּחתו. הוא מתחיל חש שגם הוריו ‘ירוקים’ הם. במלחמת שתי ההשפּעות המתנגשות – זו של הבית מתקלשת והולכת. הוא בורח משלחן אביו, בעת סעודת ערבית, על מנת להצטרף אל הכנופיה שלו ברחוב בויערי. שם ימהר לקנות לו את מבטאי הרחוב האחרונים. שם הוא מפתח את כשרונו לחקות וללעוג, לפעמים גם על חשבון הוריו, בני עמו וכל ה’זרים,' כי נער אמריקני הוא. לועג הוא ל’יהודי הזר' בכל לב ונפש כחברו האיטלקי.”

כך יתאר אחד הסופרים הנוצרים את מורד העיר ניו יורק בזמנו, לפני דור אחד175.

“לדאבון לבנו – כותב דוב הופמאן בשורת מכתבי המסע שלו ‘ששה חדשים בניו-יארק’176 – רוב ילדי העברים תלמידי בתי הספר הכוללים והגבוהים רחוקים הם מאמונה ודת ישראל כמו זר נחשב להם, כי לא ישמעו לקח ולא ידעו ספר תורת הדת, וכאשר יגדלו ילעגו באבותיהם ובמבטא שפתם, ולא אחת נשמע בבית איש עברי בעיר הזאת האבות מדברים בלשון עלגים, כאשר הסכינו בה מילדותם [יידיש, צ.ש.] וילדים משיבים ויענו להם בשפה אנגלית צחה וברורה, ואם ינסה האב להוכיח את בנו על אשר עשה מה נגד דת היהדות יעננו בקול כי לא נכוחה בפיו. ואם ישאל הבן על דבר חוקה אחת בישראל, כי חפץ לדעת טעמה ונמוקה, וגם האב וגם הרב לא ידע להשיב לו נכוחה בטוב טעם ודעת ושם שכל, אז ישפּוך [הבן] להג הרבה על כל תורת היהדות. על כן יבוזו צעירי ישראל את היהודים ואמונתם, ולא לפלא הוא כי יאריכו לשון, יהתלו בכל דבר טוב ומועיל.”

ובין ההורים עצמם היו כאלה שעיניהם “נפקחו” וכל החנוך היה כלא בעיניהם, וביחוד אלה שנתפּסו לרעיונות הראדיקאליים שהשמיעו דברני הרחוב וסופרי העתונים היידים – הקיצונים בלשון וולגארית – אבל על פּי דרישת סב או סבתה או על פּי דרישת האשה של שכחה עוד תורת אביה שלחו את בניהם אל המלמד.

"אך מעט מספר בתי הכנסת לעברים לפי מספרם בכל עיר ועיר – כתב העתונאי צבי הגרשוני משיקאגו177. – על כן מעטים הם הילדים אשר ילמדו דרכי אמונה על סדר נכון. וגם המעט מן המעט ההולכים לבתי ספר האמונה [לדת] בבית הכנסת עוסקים בלמודים האלה בלי כל חפץ ורצון. יקרים הם הילדים בעיני הוריהם ואם יזעף המורה עליהם יקנה לו אויבים ויוסר ממשמרתו. ומה יעשה הילד השומע מפּי אבותיו בוז ולעג על ענינים פּרטיים בדרכי האמונה ויבוא לבית הספר אשר שמה ילמדוהו אלה הדברים? הלא בוז יבוז למוריו המאמינים בדברים האלה, או גם יתאונן מר על אבותיו אשר בעצמם לא יאמינו ועליו יעמיסו משא לעיפה ללמוד את כל הדברים האלה. על כל הסבות האלה נוספות דרכי חיי המשפּחות. העני הנושא קופּת הרוכלים על שכמו, או גם הסוחר בשווקים וברחובות ועזבונותיו [סחורתו] בעגלה הרתומה לסוס אשר קנה לו, ואף העושה מסחר בחנות קטנה אשר רכש לו ביגיעו – כולם כאחד עמלים כל היום עד כי תקצר רוחם. וכי יסורו אל בתיהם בלילות שמחים הם למצוא מנוחה – ואיכה ישימו לב לשנן לבניהם דרכי אמונתם.

“ורבים הם ילדי עניים כאלה אשר כאבותיהם יצאו גם המה לעשות מסחר בשווקים, למכור כתבי עתים [עתונים] או לנקות מנעלי עוברים ושבים. גם יבואו בחברת נערים שובבים וילמדו עודם באביב ימיהם לדבר נבלה ולדעת את הרע. גם מורים ומלמדים להועיל לא רבים הם. ובעיירות הקטנות, אף כי יושביהן יתנו לבם ביותר לעניני אמונה, לא ימצאו מורים עבריים. וגם זאת היא אחת הסבות אשר כל הסמרטוטין וכל איש אשר לא יצלח למלאכה ימצא מקום לו להיות למלמד. ואני ידעתי כמה רבנים אשר גם קרוא עברית לא ידעו”.

“לדאבון לבנו – יקונן את קינתו סופר אחר ב”הצפירה" משנת 1889 – הננו רואים את חללי החנוך באמריקה מתרבים מיום ליום. הנערים אשר גדלו על ברכי הורים ישרים ומצניעי לכת מבני הדור הישן הולכים וגדלים ללא תורה ודרך ארץ. תסמר שערת בשרנו אם נעביר במחזה את התמונות המבהילות מבני עמנו אשר גדלה ארצנו אמריקה! הננו רואים את בני הנעורים מבזים ולועגים לכל קודש ומחללים שבתות וימים טובים בפרהסיא ועושים מעשים מכוערים המתנגדים לרגש המוסר ודרך ארץ."178

ודוקא בדברים אלה, שהקורא עלול לחשוד בכותבם שהגדיש את הסאה לרגל המליצה, אין כל הפלגה. מי שיקרא בעתוני שיקאגו וניו יורק מאותם הימים על מעשי בריונים ששמותיהם מעידים על מקור מחצבתם העברי יווכח כי לא מסר הכותב אלא רמזים. כי בכל מקום שתרבות ישנה מתמוטטת ואחרת לא הספיקה עדיין למלא מקומה, מתהווה חלל, וחסרה משענת המוסר החברתי.

* *

מבקרי החדרים או הלומדים מפי המלמדים הסובבים על הבתים – לא הושפעו מחנוכם היהודי. כוחו של ה“חדר” במזרח אירופה היה לא רק בו, אלא בעיקר בסביבתו. אף שם היתה אומנות המלמדים הפקר וכל הרוצה ליטול את השם מלמד בא ונוטל. אמת כי גם שם היו מלדים עמי הארצות, אבל אלו היו רק מלמדי דרדקי, שערכם היה ערך אומנים לתינוקות. אך מכיון שהגיע זמנו של הילד ללמוד חומש ורש"י וגמרא, נמסר לידי איש שיש לו ידיעה. התלמיד היה נבחן בכל שבת בסדרת השבוע והגדול ממנו – בגמרא, ומלמד שלא ידע בעצמו את השעור לא היה יכול להתקיים. כאן באמריקה לקתה הסביבה, גדלם של הכרכים נטל את הפקוח הצבורי, את דעת הקהל – בתנאים כאלה היו כרכי אמריקה שדה פעולה לכל תגר מבקש פּרנסה ולכל זקן תשוש לפתוח לו חדר. והילד לא הגיע לידי למוד גבוה – על כן היתה ידיעת האלף בית מספּיקה לו למלמד.

סופר “הצפירה”, הנזכר לעיל, יתאר לנו דמות “חדר” פּרטי בניו יורק:

“המורים אשר בידם יפקידו האבות את בניהם המה אנשים מבני דור הישן ברוסיא ופולין (כי הארץ החדשה בעוונותינו הרבים עוד לא הוציאה לנו מורים פּדגוגים בשפת עבר די צרכה) והמורים האלה במשך של שלש או ארבע שעות ביום, היינו משעה ארבע אחר הצהרים עד שעה שבע או שמונה ילמדו את הנערים אשר אך שבו מבית הספר לעם הארץ עיפים ויגעים אחר ישבם שם מן הבקר עד השעה השלישית ולפעמים עוד יותר. הנה בשעות האחדות האלה יטיף המורה לקחו לעשרים או לשלשים נערים למיניהם השונים במצב למודם, וכמעט כל אחד כעין כתה בפני עצמו בסדר למודו, ואך שחוק מכאיב לב הוא לשמוע איך ישנן המורה לתלמידיו בחדרים הללו, כי בשעה שיקריא האחד עברית (כוונתו “עברי” בסדור. צ. ש.) יתרגם השני את המקרא, והשלישי ישנן את המפטיר כעין צידה לדרך לכל ימי חייו, והרביעי מתפּלל מנחה וכו', והשאר ישוחחו חד את אחד ויעשו מקנה וקנין בכל מיני שעשועים, וקול ההמולה הולך וחזק מאד, יען כי כל אחד מהנערים ירים בכח קול ועל רעהו יתגבר, עד כי כל העובר על פּני הבית יאמר: אין זה כי אם בית ספר לילדי ישראל. ומה עביד המורה בהאי שעתא? דעת להבין נקל כי המורה יתחרה להשקיט את המהומה ואת קולי הקולות, ויען כי כבד ממנו הדבר, אי לזאת יתקצף ויתרגז על הנערים, אף יקללם בשפה שאין מלאכי החבלה באמריקה נזקקין לה (קללות רוסיות ופולאניות וכדומה) וידיו מלאות עבודה, את זה יכה לחי, ואת זה ימשוך בתנוך אזנו, ובכל אשר יפנה יעשה רושם, וידו בכל, ולפעמים ימשוך בתנוך אזנו, ובכל אשר יפנה יעשה רושם, וידו בכל, ולפעמים גם יד כל בו”.

מי היו המלמדים באמריקה?

י. כהנא (קאנוביץ) יתארם תאור כולל:

“המלמדים הפרטיים היו מן המהגרים הנמושות, זקן חלש שאין מלאכה בידו ובני עירו מוסרים לו את בניהם שיבוא וילמדם דאוונען (להתפלל) ולוואי, חושבים ההורים בלבם, שידעו השובבים האמריקאיים שלהם ב”סידור" את החצי ממה שיודע יהודי כשר זה. הוא יעסוק קצת ברוכלות וקצת במלמדות. והיהודי לוקח לו סדור באותיות גדולות, מתקן לו חומר להורות בו את התינוקות, וחוץ לזה קונה לו בחנות של יי“ש דוגמאות של יין שרוף, מניח הוא את בקבוקי היי”ש על כתפיו, נוטל לו את הסדור אל תחת שחיו ומתחיל לחזור על הבתים. הלמודים שהוא מלמד אינם אלא אלף בית וקריאה בסדור עד שיגיע לתור בר-מצוה, שזה סיומו של הלמוד העברי."179

ובמקום אחר יתאר המחנך הנ“ל את ה”חדר":

"הפּגישה הראשונה שלי עם החנוך העברי היתה ברחוב מדיסון, במזרח העיר ניו יורק. הלכתי לי בתומי ובעברי לפני איזו אורווה נתקלו עיני בשלט שהיה תלוי מלמעלה על השער, באותיות מטושטשות, וכך היה כתוב עליו:

כעדער

פונם ספּעץ מלמד (השם במלואו) לערנט אויס אייער יינגל פון אל“ף בי”ת ביז בר מצוה מיט אַ ספּיטץ אין אינגעליש און יידיש, עברי מיטן דיקדיג חומש תנ“ך רש”י, זעלטינר בריף שרייבער צופרידענהייט גאַראַנטירט.

וזה תרגומו: “חדר של המלמד המומחה… ילמד את בנך מאלף בית עד בר מצוה עם דרשה אנגלית ואידית, עברי על פּי דקדוק, חומש, תנ”ך ורש“י. כותב מכתבים מופלא. מבטיחים אנו שובע רצון.”180

רק מי שיודע יידיש יפה יבחין בעם הארצות הגדולה ובשגיאות המרובות של המודעה.

“השתוממתי. וכי מה ענין א”ב ובר מצוה אצל אורווה וסוסים? עד שהגיעו לאזני קולות משונים של תינוקות של בית רבן המצפצפים ומהגים בחדר אחד ממעל לאורווה. אז הבנתי שכאן הוא ה“כעדער” הנפלא של ה“ספּעץ מלמד” הלז. עליתי אל ה“חדר” במדרגות עקומות ודרך אכסדרה אפלה. המלמד יושב לו על דוכנו ועוסק בעבודת הקדש. על השולחן על ידו מונח ה’קאנטשיק' (רצועה להכות בה) שהוא מצליף בו לפרקים על גב ה’לויפער' (השובב), והסדור פּתוח לפני תלמיד היושב סמוך לו ומהגה אחריו מלה במלה. כך הוא קורא אליו ילד שני ושלישי וגומר, ומטפל עם כל אחד מחמשה עד עשרה רגעים. מכיון שגמר הילד את שעורו הוא משולח לחפשי. מספר הילדים בחדר כעשרים וחמשה, וכולם משחקים בערבוביה ומרימים קולות וצעקות – תינוקות ובני בר מצוה ביחד. בינתים נכנסו שתי נשים אל החדר והרבי הפסיק את מלאכתו וכתב להן מכתבים לקרוביהם באירופה, בשכר רבע שקל".

“זו היתה תבנית ה”חדר" שמצאתי וכך היתה צורת ה“רעבי”. וה“כעדער” ההוא היה טפוסי לשאר ה“חדרים” בעת ההיא, שרובם ככולם נמצאו ממעל לאורווה או בתי מרזח ואולמי מחולות, במרתפים וב“קלייזליך” של מנינים, שמקומם היה בבתים ישנים ורעועים. והרוב המכריע של המלמדים ההם היה מסוג של בורים והדיוטות גמורים. וכל תורתם היתה א“ב וסדור, ברכות הנהנין, קדיש ובר מצוה”181.

הנרי רות, מספּר יהודי-אנגלי שבא לארצות הברית מגליציה בראשית מאת העשרים בהיותו תינוק בן שנה וחצי, וקבל חנוכו בבית ספר כללי וב“חדר” אחר הצהרים, מוסר לנו באחד הפרקים מספורו “תקרא זאת תרדמה” שיצא בשנת 1934, את התמונה הבאה מה“חדר” שממנה נוכל לעמוד גם על רגשות התינוקות ילידי אמריקה בלמדם במוסד זה:

“אמו של הנער דוד, שהובל על ידה בפעם הראשונה אל ה”חדר," פּתחה את דלת ה“חדר.” גלי אויר מעופּש התפּרצו משם. נראה שב“חדר” שררה אפלה. כשנכנסה פסק שאון הקולות."

“הרבי ישב אצל החלון על יד אחד מתלמידיו וכפה על ראשו. הרב נשא עיניו אל הנכנסים וקם ממקומו…” (כאן באה השיחה שבין המלמד ואם הילד).

“בשעה ששוחחו הרבי והאם על שעות הלמוד ועל השכר התבונן דוד במי שעתיד להיות מורו. הוא לא דמה כלל אל המורים בבית-הספר הכללי, אבל דוד ראה מלמדים קודם לכן וידע מראש כי לא כמורה המלמד. זקן היה ופרוע. מכנסיו היו רחבים כשקים, מקומטים ומלוכלכים. עניבתו נראתה תלויה מחוץ מצוארונו המזוהם. אף כי היו לו לדוד חששות של דאגה בנוגע ליחוסיו עם הרבי הרגיש כי עליו לציית ולהכנע לגורלו. פקודת אביו חזקה עליו ללמוד ב”חדר".

"מן הרבי תעו עיניו להתבונן במראה ה’חדר‘. כתלים ערטילאים שצבעם הצהוב נסדק. כנגד כותל אחד עמד תנור רחב-כרס שדמותו המעוגלת הזכירה לו את דמות רבו. מצד הכותל השני עמדו שורות שורות של ספסלים, עליהם ישבו נערים בני גילים שונים מפטפטים, מתווכחים, עוסקים במשא ומתן של חלופים, מתגרים זה בזה על דבר הנראה כמקלות. על הספסל שלפני הרבי ישבו כמה נערים שחכו לתורם לקרוא ב’סדור.’

“כשנכנסו דוד ואמו התרומם ערבוב הקולות הנמוכים לידי המולה גדולה. נדמה היה כאלו חצי ממספר הילדים מסתכסך בחצי השני בריב שפתים או אגרופים. הרבי פנה אליהם והכה באגרופו מכה חזקה בשלחן וצוח בקול מפיל אימים “החרישו”. אז שכך השאון מעט והרבי הביט על סביבותיו בחרון”.

“לסוף כתב הרבי את שם התלמיד החדש ואת כתבתו. דוד הבין מתוך שיחת אמו והמלמד שעליו ללמוד בזמן שבין שלש ושש אחר הצהרים, שחייב הוא לבוא יום יום רגעים מספר אחר שלש ואמו תשלום שכר למוד של עשרים וחמשה סנט לשבוע. והוטל עליו להתחיל בלמודים בו ביום. הוא הופתע לשמוע שתחלת הלמוד חלה באותו יום ומחה כנגד זה, אבל כשבאה אמו להשקיטו וכשהבטיחו הרבי ששעורו יהא קצר, הסכים הילד וקבל בצער נשיקת הפרידה של אמו.”

“שב נא כאן – צוה עליו הרבי מיד אחר צאת אמו – ואל תשכח שב”חדר" מוטל עליך לשבת במנוחה ובשקט" – ובדברו הגיש את אצבעו למו פיו."

“דוד עשה כמצווה עליו והרבי חזר אל מושבו אצל החלון. הוא שם ידו אל תחת הכר שעל כסאו והוציא משם רצועה כפולת שמונה, הכה על השלחן בקת הרצועה וקרא בקול “שקט” וכל הפיות נאלמו מיד. הרבי נטל מעל השלחן חוטר קטן שהיה מונח שם והראה בו אל האותיות בסדור והנער שישב לפניו החל להוציא מפיו הגיים בשפה זרה וקדושה”.

“דוד הביט על רבו בעיני פחד. בבית הספר ראה נערים שהוכו על הנהגתם הרעה – אף על פי שהוא עצמו לא הרגיש טעמה של מכה מעולם. הוא הבין שכאן יוכה גם הוא באותה רצועה נוראה ונאלם דומיה. וכשפנה אליו הנער הקרוב לו ושאלו אם יש לו תמונות מקופסות גפרורים – סרב לענות לו ורק הניע בראשו בשלילה”.

“אור החלון החל דועך והחוויר. בחדר גדל החום. האויר המעופש והכבד השקיט והרדים אף את אוהבי התנועה והשאון. דוד ישב עיף וחכה לתורו”.

“אהא – שמע את הרבי קורא בלעג – הרי זה אתה הרשלה, תלמיד חכם גדול.”

“את הדברים הללו אמר לנער שישב על המקום שנתפנה לפני הסדור. דוד ראה את הנער קודם לכן. נער שמן היה, בעל פנים של שוטה ופיו היה פעור. לפי גישתו הנפחדת והזועפת ברור היה שאין התלמיד הזה חביב ביותר על רבו”.

– אפשר תוכל להצטיין היום – אמר הרבי בחיוך של תמהון – והראה בחוטרו בספר.

"הנער החל לקרוא ואף כי לא היה צעיר משאר התלמידים קרא לאט מאד ונכשל לעתים קרובות יותר. נראה היה שהרבי היה מאמץ את סבלנותו, כי תחת להכות את תלמידו היה מעווה את פניו בשעת תקנו את השגיאות, נאנח לרגעים, רוקע ברגליו תחת השלחן ונושך את שפתו התחתונה. שאר התלמידים נשתתקו והקשיבו. ניכר היה משתיקתם המאומצת – פניהם כוסו צללי ערב – שהם מתעתדים בכל רגע לאסון. עד כמה שנראה לו לדוד היה הנער הקורא נכשל וחוזר על שגיאה אחת, כי הרבי היה חוזר על הגה אחד. לסוף פקעה סבלנותו של המלמד. הוא השליך את חוטרו. הנער השתדל להתחמק אבל אחר מן המועד וידו של הרבי נחתה על אזנו.

– חמור – שאג הרבי – אימתי תלמד לדעת כי בּית היא, בּית ולא בית? ראש של זוהמה, איה עיניך?

המלמד איים עליו בידו ולקח שוב את החוטר בידו. אבל הנער הוסיף לשגות והרבי הוסיף לתקן לו:

– יכנס הרוח באבי-אביך! האם לא תועלנה לך המכות? בּית, עשו, חזיר! זכור: בּית!

הנער הוסיף לקרוא בבכיה."

נקל להבין מה היה יחס התלמידים שלמדו בבקר בבית הספר הצבורי הנקי, המסודר, אצל מורה בת תרבות בשיטה ובסדר, אל ה“רבי”. על כן לא יפּלא אם סכם המשורר את המצב בדברי תוגה אלו:

ארץ חדשה אמריקה עתה פּורחת,

ולדור יבוא תפריח תקוה ושבר,

מטל הילדות ארוכת כל עם צומחת,

אך לא טל אורות, טל ילדות עם עבר…

כי בדרך החנוך ההורים כשלו,

ומדת אל ושפתו נפש בניהם הריקו,

ומדת אל ושפתו נפש בניהם הריקו,

לכן בנער מעל עמם נבדלו,

להם עמי-ריק-הוא! עמי-ריק-הוא![^182]

* *

ראשית החנוך הצבורי ליהודי רוסיה ופולין היה יסוד תלמודי תורה. גם בארץ החדשה היו יהודים עניים ודלים שלא הזיגה ידם לשלם שכר למוד, וה“חדר” הלא היה מוסד פּרטי. על כן ראו המסיתים שדה פעולה בערים הגדולות ופתחו בתי ספר חפשיים, והבטיחו ללמד גם עברית בהם, וההמונים החשוכים לא הבחינו ושלחו שמה את בניהם. זה עורר את דעת הקהל והיהודים הגרמנים פּתחו אז את “בתי הספר החפשיים” (1872) ויהודי המזרח חברת “מחזיקי תלמוד תורה” (1883) ששמשה דוגמה להרבה חברות חנוך. נחמיה דוב הופמאן מתאר תלמוד תורה זה בכתבי המסע שלו “ששה חדשים בניו-יארק”:

“באיסט בראדוויי נומר 83 מתנוסס בית ספר גדול ומפואר לילדי אחינו בני רוסיה ופולין, אונגארן וגאליציען העניים, אשר אין ידם משגת לשכור לבניהם מורים ומלמדים להועיל. בית הספר נודע לתהלה בשם ‘תלמוד תורה.’ בבית רם ונשא הנערך ומסודר בטוב טעם ודעת בחמשה חדרים נקיים, ישקדו יותר משלש מאות ילדים בני שמונה או עשר שנים לשמוע לקח מחמשה מורים משכילים היודעים דרכי החנוך וחכמת הפּעדאגאגיק, אשר יורו להם אלף בית, קריאת תנ”ך, ראשי כללי הדקדוק, הפּעלים וחלקת הנקוד, טעמי המועדים וזמניהם, קצור שלחן ערוך ומוסרי דת משה."182

ב“הצפירה” מוסיף סופר אחד מניו יורק פּרטים נוספים:

“במחלקה א' לומדים כששים נערים כולם מבני חמש ושש שנים, הפּטורים עוד מלבקר את בית הספר לעם. זמן הלמוד מתחיל מתשע בבקר עד שלש אחר הצהרים. שם יתחילו ללמוד אלפא ביתא וצרוף הקריאה בתכלית השלמות. המורה ילמדם גם ברכות הנהנין והשחר, זמני הרגלים והמועדות. ביתר המחלקות לומדים הנערים בני שבע ומעלה. זמן למודם משלש אחר הצהרים. בהמחלקות האלה ילמדו הנערים קריאה עברית על פּי חוקי הדקדוק, חומש ונו”כ המתורגם זשארגאנית נקיה, חלקי הנקוד, הפּעלים והשמות, כתב ולשון עברית, כל מחלקה לפי דרגתה. בהמחלקה השביעית הגדולה מכולם ילמדו התלמידים גם שלחן ערוך אורח חיים. יסדנו גם מחלקה שמינית ללמוד הגמרא. חדר לגמרא בניו-יארק הוא דבר המשמח לבות כל יראי ה'."183

אחר כך עבר הת“ת לבנין משלו, 227 ברחוב איסט ברודביי. כעבור זמן, בשנת 1899, הבטיח הנדיב יעקב שיף לתמוך במוסד בתנאי שישנו לשון הלמוד מיידיש לאנגלית. הצעתו נתקבלה. בעזרת שיף נפתח אחרי כן סניף לתלמוד התורה ברחוב השביעי. מאז החלו בתי תלמוד התורה להתרבות. בשנת 1894 נוסד ה”תלמוד תורה דמורד העיר.“184 תחלתו בבית קטן ורעוע ברחוב אטורני, משם עבר לרחוב שריף ומשם לאיסט האוזטון, מספּר 396 – ושם הוא נמצא עד היום. בה בשנה, 1894, נפתח בית תלמוד התורה על שם מונטיפיורי ואחרי שנה בית הת”ת דמעלה העיר185 בארלם. בברוקלין נפתח בית תלמוד תורה “סקול אף ביבליקאל אינסטרוקשון” ובית הספר החפשי של רחוב סטון (מספּר 414). באותה תקופה לא היה עוד בברונקס אף תלמוד תורה אחד.

וכשם שנתרבו בתי ה"ת בניו יורק כך נתרבו בשאר הערים, ומוניטין יצאו להם. ההורים ראו כי טוב בית תלמוד התורה מן החדר הפּרטי ואז החלו גם משלמי שכר למוד לשלוח בניהם שמה, ולאט לאט פּשט המוסד צורתו הישנה ולבש צורה חדשה. הוא חדל מהיות מוסד לעניים והפך בית חנוך לכל ילדי ישראל, כעניים וכבעלי בתים. הדעה שהיתה רווחת בפולין שחרפּה היא לבן בעל בית ללמוד בתלמוד תורה נתבטלה.

ואולם מן הנאמר לעיל אין ללמוד כי יכול היה תלמוד התורה להחשב באמת כמוסד חנוכי טוב. אם היה אחד או שנים שראשי מיסדיו היו מן המשכילים והנהיגו בו סדרים טובים – רובם הוקמו על ידי בני אדם מן העם, בני אדם קטני מח וחסרי שאיפות ובעלי השקפות ירודות. רוב הבאים היו מן הבוערים בעם, והחופש החדש שנהנו ממנו בארץ החדשה לא הפכם בן לילה לבני תרבות. הם הביאו הנה את “כתריאליבקה”186 על פּרשה.

תלמודי התורה נמצאו בבנינים שהיו ראויים לההרס, ובדירות ארעיות ישנות. מקורות ההכנסה נדרים ונדבות, קופסות של צדקה, השכרת חדרים לחברות ולמנינים ומהלווית המתים על ידי התלמידים ואמירת תהלים מפּיהם בבית הבר מינן על יד מטתו. כל חבר ששלם מס שנתי של שלשה דולרים חשב עצמו נדיב ומושל, שהמורה צריך לחכות לפקודותיו ולמוצא פיו. ומן הראוי לתת כאן מזיכרונותיו של מחנך מאותם הימים:

“זכורני ת”ת ידוע, שענין ה’הלויות' נתפּתח שם למקצוע מיוחד ולמקור הכנסה הגונה, לא סתם הכנסה צדדית, כבשאר הת“תים. ממונה מיוחד הופקד להתעסק בדבר בשכר הריווח שיכניס אל קופּת הת”ת. היהודי ההוא התמחה בעסק זה. ראשית כל היה מעיין בכל יום ב’טאגעבלאט' במדור הלויות, וציין את הכתובת בפנקסו. אחר שבחר ב’הלויות השמנות' לפי חוש הטעם שלו, הלך לבקר את בית ה’בר-מינן' להציע לפני המשפּחה ‘כבוד המת’ בתינוקות של בית רבן – ‘בני עניים ויתומים’ עלובים, והכל בשם הת“ת. ו’כבודים' שונים היו לו לחלק, הכל לפי נדבתם של בני המשפּחה להת”ת בעד נשמת הנפטר או הנפטרת. אם ‘מנין’ ילדים או יותר ילוו את המת רק שנים-שלשה רחובות או עד הגשר; אם הילדים יאמרו גם פּסוקי תהלים בשעת ההלויה או שילוו את הנפטר בדומיה. אם חמשה ילדים או יותר יאמרו תהלים מסביב למטה בבית הבר-מינן, ועוד תנאי ‘כבוד המת’ כאלה. חוץ מזה היה מנהל הת“ת גם המזכיר והעסקן ‘בכל, מכל כל,’ ולא הניח אף בית-כנסת אחד או חברה של ‘לאנדסמאנשאפטען’ שלא ביקר ועורר את הרחמנות לתמוך בהת”ת הקדוש המחזיק כמה מאות מבני עניים ויתומים במזון והלבשה, חוץ מלמוד התורה שמקבלים שם.

“גביית שכר הלימוד היו נוהגים למסור ביד המורה, והלה עסק בעסק ביש זה בשעת לימודו בחדרו. הילדים היו מביאים לו את פּרוטותיהם (רובם שלמו עשרה סנטים לשבוע), והוא נתן להם על זה שובר. התיעצו גבאים אחדים בבתי הת”ת המשובחים והוציאו את העסק הזה מידו של המורה, והענין נמסר ליד המנהל או המזכיר להתעניין בו בלשכת המוסד. אמנם, המורה עדיין היה מוזהר ועומד לדרוש בכל שבוע את השובר מתלמידיו, כעין כרטיס-כניסה לחדרו. ובכדי שלא לבייש את בני העניים הלומדים חינם, בפני חבריהם, התחכמו לתת ‘שובר’ בלשכה לכל הילדים, בלי יוצא מן הכלל, אלא שההבדל ביניהם היה רק בצבע הנייר של השובר.

“מתוך שאר המנהגים הפּראים שהיו נהוגים בבתי-הת”ת אז, הריני לתאר כאן רק את אי-הסדר שהיה שורר בקבלת תלמידים, סידורם במחלקות, דרכי הביקור בכלל ובימות הקיץ בפרט. זמן קבוע לקבלת תלמידים לא היה. כל ימות השנה היו המוסדות פּתוחים לפניהם, באיזו מחלקה שנמצא מקום פּנוי הושיבו את הילד הנכנס, באין מקפּיד על גילו וידיעותיו – וכי מה נפקא מינה? – עד שנתמלאה המחלקה בחמשים-ששים ילד. באופן כזה מובן שבתוך הכתה היתה ערבוביה נוראה. בתוכה נצטרפו ילדים מבני שש עד בני שתים-עשרה, מתחילי א"ב וקוראי ‘סידור,’ בעלי כשרון וטמטומי מח – הכל על ספסל אחד.

“וככניסתם כך היתה יציאתם – הללו יוצאים והללו נכנסים. כשם שניתנה הרשות ביד האב להכניס את בנו אל הת”ת בכל יום שיחפּוץ, כך הרשות בידו להוציאו משם בכל עת ובכל שעה שיבחר. נמצא, שברוב הת“ת היתה היציאה השנתית של הילדים מרובה על הכניסה, לפעמים אפילו כפליים, וחדרי הלמוד היו תמיד מלאים ילדים.”187

בראשית מאת העשרים היה מצב החנוך בשלש הערים הגדולות ביותר כדלקמן:

**בניו יורק: **

שמונה תלמודי תורה צבוריים והם: 1. מחזיקי תלמוד תורה באיסט ברודביי הנזכר לעיל. 2. תלמוד תורה מונטיפיורי ברחוב גוברנר, נוסד בשנת 1889. 3. תלמוד התורה דמעלה העיר ברחוב 104, נוסד בשנת 1890. 4. תלמוד התורה דאנשי אוסטריה, (אחר כך הוסב שמו לתלמוד התורה דמורד העיר) ברחוב שריף, נוסד בשנת

  1. 5. תלמוד התורה “אהל משה,” נוסד בשנת 1901. 6. תלמוד התורה ברחוב מזריל, ברוקלין, נוסד בשנת 1900. 7. תלמוד התורה החפשי בברונזביל, שדרת סטאון, נוסד בשנת 1901. 8. תלמוד התורה “תורת חיים” בהארלם, נוסד בשנת
  2. מספּר התלמידים בכל אלה הגיע לשלשת אלפים.

בפילאדלפיה:

“כשהתחילה ההגירה הגדולה של יהודי רוסיה היו בפילאדלפיה בתי ספר ליום ראשון של החברה המיוחדת לכך. נתרבו הבאים – והחברה הזאת וכן החברה ‘חברת החנוך’ (היברו עדיוקיישון סוסייטי) יסדו שעורים מיוחדים לבניהם בכל השכונות שבהן השתקעו המהגרים. הההורים שלחו שמה את בניהם אבל לא שבעו רצון מן הלמודים, שלא היו מספּיקים, משום שלמוד העברית לא היה חשוב שם… על כן החלו ליסד חדרים, אם כי בצורה אחרת. המנהג המקובל ביותר היה להזמין מלמד שיבוא לבית התלמיד יום יום אחר למודי בית הספר הצבורי וללמדו ראשית הלשון העברית, ביחוד קריאת התפלות… הטובים שבמלמדים פּתחו חדרים. בשנת 1890 נוסד תלמוד תורה לבני העניים ושם למדום חנם אין כסף או בשכר נמוך מאד. במשך הזמן, כשהחלו היהודים להתיחשב במעלה העיר, נוסדו עוד שנים. אגודת הרבנים החליטה אז ליסד ישיבה (בשם ‘משכן ישראל’), ווהמשתדל הראשי בדבר היה הרב ד. א. לווינטהאל ולמדו שם תלמוד. אז החלו ליסד גם בתי ספר על יד בתי הכנסיות. בתלמודי התורה לומדים כאלף תלמידים והתקציב בא מתרומות חברים ונדיבים. בכל בתי הספר האלה מכניסים אך נערים והנערות נשארות ללא כל למוד או שהן לומדות בבית או במחלקות בתי הספר ליום ראשון.”188

**בשיקאגו: **

במשך זמן רב היה תלמוד התורה על שם משה מונטיפיורי בית הספר הצבורי היחיד. בשנת 1883 חגגו יובל המאה להולדת הנדיב הגדול והתעוררה השאיפה ליסד בית ספר חפשי לילדי ישראל העניים ובין המיסדים היו הד"ר ה.קדשזון, מארקס נתן ועוד. בית הספר נפתח בחדרים שכורים ברחוב קאנאל ובשנת 1886 למדו בו כמאתים וחמשים ילדים. במשך הזמן התפּתח המוסד וגדל משנה לשנה. זמן תפארתו ופריחתו היה בשנות 1918–1908, בשעה שמנהליו היו המשורר העברי מנחם מנדל דוליצקי, ואחריו אלימלך לוין והרב גרינברג. היו לו גם שני סניפים ובכולם היו כאלף ושמונה מאות תלמידים.

המוסד התכלכל מתרומות ונדבות ואמצעי הגביה היו בשנים הראשונות לא מן המכובדים ביותר. הגובים היו באים אל כל הלוית מת ואל כל ברית מילה, וכדי שידעו על לידתו של בן לאיר עברי היו משלמים דמי הודעה לאחיות הרחמניות שבבית החולים היהודי ליולדות. בית הספר היה אורתודוכסי ועיקר הלמודים היו קריאה וחומש ורש"י. המיסדים שאפו גם ללמוד התלמוד אבל בשנים הראשונות להווסדו לא הושגה מטרה זו.

"חדרים ישנם למכביר – כותב אחד המבקרים – ואף שם מלמדים בשעות הקבועות בתלמודי התורה, אבל לפעמים דרך הלמוד שם מודרני יורת [הכותב אינו מבחין בין “חדר” ובין “בית ספר,” ובודאי היו מורים משכילים שפּתחו בתי ספר פּרטיים ודרך למודם היה הגון]. כמה מן החדרים נמצאים בתנאים היגיינים לא טובים במרתפים ובחדרי דירות פּרטיות. מספּר התלמידים בכל אחד מהם הוא מעשרים עד ארבעים. בחדרים לומדים כאלף ומאתים תלמידים. ילדים הלומדים בבית ספר תיכוני אם הוריהם אמידים הם מזמינים מלמדים לביתם. בערך שש מאות ילדים לומדים בשעורים פּרטיים אלו ומשלמים משנים עד חמשה דולר לחדש. שעות ההוראה בתלמודי התורה הוא מתשע בבקר עד שלש וחצי אחר הצהרים לילדים שאינם מבקרים עדיין בבתי הספר הצבוריים ולילדים גדולים מהם מארבע עד שבע וחצי. מלמדים בהם ששה עשר מורים. ילדים עניים מקבלים גם ספרים חנם.

“בשעת בקור בבית הספר החפשי שמעתי מבני שש ומעלה מתרגמים ליידיש את התורה והנביאים ומוסרים אחר כך את התוכן באנגלית… ילדים קטנים תרגמו מן המקור ספּורי המבול, יוסף ואחיו, או פּרק מישעיה… כמעט סלחתי להם את אי הנקיון בבנין, חוסר האויר הצח בחדרים (אף כי היו שם הרבה חלונות ואפשר היה להכניס אויר טהור), את הקריאה בצעקה, את הדפיקה על השלחן להביא לידי משמעת ואת מלבושם הפּרוע של כמה מהנערים.”189

על יחס ההורים ושאיפותיהם נמצא פרטים במכתבו של אחד מראשוני המורים המשכילים:

"גדולה היא ההערצה שמעריצים היהודים ילידי המזרח את החנוך האמריקני, וכשם שהם מעריצים את האמריקני כך מבזים הם את החנוך העברי. האם העבריה מקשטת את בניה בשלחה אותם אל בית הספר הכללי, ואולם מכיון שמגיעה שעתם ללכת אל ה’חדר' או לתלמוד תורה, מיד פּושטת האם מעליהם את בגדיהם החמודות ומלבישה אותם טלאים וקרעים, שהילדים לובשים אותם כשהם מתרוצצים בחוצות קריה. פּעמים רבות באים הילדים אל בית האולפנא העברי כשהם יחפים. ועצם שליחת הילדים לבית הספר העברי יש בו מבחינת ‘כפית שד.’ שולחים את הילד לבית ספרו – מפּני שרוצים להפּטר ממנו עוד לשתי שעות, מפּני שזה רצונם של הסב והסבתא, של הדוד או הדודה. לרב בישראל לא יהיה הבן, ומה צורך איפוא בלמודים עבריים? היהודי מחפּש ובודק עד שימצא לו מקום שמלמדים בו בזול גדול: רבע הדולר לשבוע, ולא יותר.

"שכרו של המורה העברי מצער הוא. בכל תלמודי התורה שבניו יורק וסביבותיה נקבע שכר ידוע למורה, עשרה דולר לשבוע ולא יותר, ויש פּוחתין משכר זה.

“בין החדרים שבניו יורק שבהם ‘מרביצים תורה’ לארבעה עשר אלף ילדים, ובין החדרים הישנים הידועים אין הבדל כלל. גם בחדרי ניו יורק עושה הרצועה נפלאות וגם בהם גדול הרפש וגדולה הבערות. אלא שבחדרי ניו יורק אין לומדים כל למוד עברי אחר, מלבד קריאה משובשת. ה’עברי' היא משאת נפש ההורים… המלמדים יודעים את הדבר והם מקריבים את כל כחותיהם על מזבח ה’עבודה' הזאת. ‘קורס שלם’ מתחיל בא”ב ומסיים בקריאת הברכות של ההפטרה בנגון הידוע.

“יש במדינת קולומבוס גם חדרים טובים, שבעליהם הם מורים הגונים, אבל הללו הם המועטים. בתלמודי התורה ובבתי הספר של בתי הכנסיות השונים לומדים כחמשה עשר אלף ילדים. ההבדל היסודי בין בתי הת”ת ובין בתי הספר של בתי הכנסיות הוא זה: בראשונים תלמוד התורה עיקר והתפלה טפל, ובאחרונים להפך.

“בניו יורק יש קרוב לשלשים בתי ת”ת גדולים וקטנים [בשנת 1910]. בערך אל מוסדות החנוך העבריים האחרים – הרי הם בתי הת“ת בלי ספק המעולים שבכולם. אבל כשהם לעצמם – מרובים צלליהם גם הם… מגרעת אחת יסודית יש בבתי הת”ת, מעוט השכר שהם מעלים למורים. אדם המשתכר כאן עשרים דולר לשבוע עני הוא, והמורה מקבל רק עשרה דולר. על כן בזויה ההוראה בעיני כל אדם, והמורה נחשב לבטלן, לעני, לשנורר… ולתלמידי הת“ת אינם מצליחים בלמודם. ספק גדול הוא אם כל בתי הת”ת שישנם פּה העמידו בחצי יובל האחרון אף נער עברי אחד יודע ספר!"190

* *

בכל התקופה ההיא של יסוד בתי תלמוד התורה היה החנוך דאגת הפּרט, אם דאגת האב או דאגת החברה הקטנה שנתיסדה לשם כך והשפּעתה היתה לוקאלית. בין מיסדי הבתים האלה לא היו עשירי ישראל ונדיביו – שהם היו היאהודים, יהודי מערב ארופּה שהקדימו לבוא לאמריקה והספּיקו להתעשר ולרכוש להם השפּעה ולהיות מעין באי כח העברים. דאגת העשירים והנדיבים האלה היתה בעיקר לבתי חולים ולעזרת עניים, כדי שלא יפּלו למשא על מוסדות הצבור הכללי ולא יצא שם רע לישראל. כשבאו נדיבים אלו לעשות דבר לחנוך יהודי – לא היתה כוונתם אך להפיץ תורה ולשמור על קיום ישראל, אלא בעיקר כלפּי חוץ, למהר ולהחיש את תהליך האמריקאניזאציה, ללמד את המהגרים ואת בניהם את הלשון האנגלית ואת מנהגי הארץ, ולשמור על הילדים מהשפּעת הרחוב, כדי שלא יצאו לתרבות רעה. על כן יסדו את ה“מיסיון סקולס” לבני העניים בניו יורק ובשאר ערים – אבל כל אלה היו בעיקר מעשי צדקה וחסד, ולא מעשי חנוך המכוונים כלפּי פּנים.

ד: תקופת התחיה

חדוש חיי ישראל וחדוש החנוך בא עם התחיה, תחלה תחיה על ידי השכלה, ואחר כך תחיה על ידי חבת ציון, וגדולה היתה השניה מן הראשונה, שכן היתה הראשונה מוליכה לחוץ ומזלזלת בהרבה ערכים מהותיים, והשניה מוליכה לחזוק מבפנים, להוקרת עצמו ולהתחדשות על יסוד המסורת וההיסטוריה.

עוד עם ראשוני המהגרים באו בעלי צורה, משכילים וחובבי ציון, ועשו נסיונות לשפר את החנוך ולהעמידו על יסוד תורני לאומי. בין המורים הראשונים אנו מוצאים סופרים ומדקדקים ויקירי רוח אשר פנו אל ההוראה כאל מקצוע פרנסה ואידיאל. אם נוסדה אגודת תרבות – לא יכלה להעלים עין מן החנוך המקולקל הגוזל את הדורות מעמם. בשנת 1880 יסד י. ד. אייזנשטיין אגודת “שוחרי שפת עבר” בניו-יורק שחבריה נתכנסו חדש חדש לשמוע נאום על ענין הנוגע בחכמת ישראל. חמש שנים אחר כך יסד הלל מלאכובסקי חברת “חובבי שפת עבר” בפיטסבורג. בשנות השמונים למאה התשע עשרה באו לארצות הברית אברהם זלמן פריידוס, שהיה מורה פרטי תחלה ונתפרסם אחר כך כמנהל המחלקה היהודית בספריה הצבורית המרכזית של ניו יורק, יוסף ליב זאסניץ, מומחה לחשבון עיבור השנים ויסד כאן תלמוד-תורה מודרני, משה הכהן רייכסון, מגדולי המדקדקים העברים, ונהל את תלמוד התורה דמעלה העיר, ועוד. פעולתם של המורים היתה גדולה, והרבה מגדולי יהודי אמריקה שנתפרסמו אחר כך בעסקנותם או בחכמתם ונטרו את כרמנו אנו היו מתלמידיהם ומחניכיהם.191 כמעט בכל קהלה גדולה או בינונית, ופעמים אף בעיירה קטנה ונדחה, נמצא משכיל אחד או שנים, מן הטפוס המופלא של איש הרוח היושב בתוך עמו ודואג לקיום תרבותו, ומשכילים אלו טרחו הרבה להיטיב את החנוך.

בשנת 1893 יסד צ. ה. ניימן בית ספר מודרני בברוקלין בשם “שערי ציון” (השם מעיד על השאיפה היסודית) ובו למד את הלשון העברית כשפה חיה, ומלבד תנ“ך וראשית תלמוד תורה גם את תולדות ישראל בעברית, ובסיוען של מפּות מקוריות שצייר בעצם ידיו.192 בקונטרס **”פרחי שערי ציון“** שהוציא בשנת תרס”ב והכולל "אספת מכתבים, ספורים, פתגמים, שירים, התולים, חידות, מליצות, רעיונות וכו' שנכתבו בידי ילדים ונערים, מבני שבע עד בני ארבע עשרה, תלמידי בית-הספר “שערי ציון” – הוא אומר בהקדמתו:

"היה יהיה הקבץ הזה למחאה חיה נגד סדר הלמוד הישן. רב התלמידים היוצאים מבית הישן אחרי בלותם שם כשבע ושמונה שנים בשום אופן לא ידעו כל ספר עברי, גם קל ומנוקד, זולתי אחדים והם בעלי הכשרון המצוינים או בתנאים מיוחדים, בלמדם ביחידות או רק אחדים מפי מורה מובהק, בעוד שלפי הסדר החדש, הנוסד על חיות השפה, על רבות הכתיבה והקריאה המוכנה ועל הדבור – ידעו רב התלמידים ככולם במספר שנים הנזכר בשעות מנויות ומדודות לא רק לשמע ספר עברי כמנוקד כאינו מנוקד – כי אם גם לדבר ולכתוב כל הגות רוחם בספר בשפה פשוטה וברורה, ולא רק בארצנו הקדושה ובקן הצפוף לאחינו באירופא, כי אם גם בארץ הסלעים הזאת “באמריקה”, ועל זה הוא מוסיף בהערה “רוב תלמידי המחלקות התיכונות וכמעט כל תלמידי העליונות – מבני שמונה עד ארבע-עשרה – קראו איש איש בביתו כל ספרי המקרא לבני הנעורים הוצאת “תושיה”193 וכמוהם וקוראים בעתון “עולם קטן” שאחדים מהם חתמו עליו ומתענגים בקריאתם”.

בית הספר הזה היה חדוש גדול ובקרב פּשוטי ההורים החלה התנגדות. לא היה הדבר לפי רוחם ובאו אל המנהל ודרשו ממנו להניח ידו מן השיטות החדשות ולשוב אל קריאת העברי ותרגום החומש ליידיש, כאשר נהגו אבותינו. מר ניימן עמד על דעתו. והצליח – כי היו הילדים עמו. זאת היתה הפעם הראשונה שבית הספר העברי היה מקום תענוגו והשפעה על הנפש. לבית הספר יצא שם טוב והתקיים כל ימי חייו של החלוץ הציוני והעברי הזה. תלמידיו, שכמה מהם יצאו למסחר ולספרות מזכירים שמו בהערצה194.

בשנת 1903 נמנה הלל מלאכובסקי למנהל תלמוד התורה דמעלה העיר ניו יורק וראשית פּעלו היתה להחליף את המלמדים שהורו על פּי השיטה הישנה במורים מומחים שהיכולת בידם להשפיע על תלמידיהם195.

ברם כל אלה, המשכילים וחובבי ציון, היו היוצאים מן הכלל, אחד בעיר. “התאמין, – כותב הלל מלאכובסקי מעיר מגוריו הראשונה פּיטסבורג אל חותנו יצחק יעקב ווייסברג בקיוב – כי אף “מליץ” אחד או “צפירה” אחת לא יראה ולא ימצא בפיטסבורג”, ובאותה תקופה היו בעיר כאלפים ומאתים נפש מישראל “ומהם אלה העשירים שהיגרו לפנים מגרמניה, יהודים מתבוללים ודבר לא היה להם עם אחיהם שבאו מרוסיה ופולין, והאחרונים היו הדיוטים ובורים, רובם רוכלים בכפרים ומעוטם מחזיקי חנויות ובעלי מלאכה”196 רוב “המורים” היו מלמדים מן הטפוס הישן, שאינם יודעים יותר מלמוד “עברי” ולתרגם פסוק בתורה, ולא היתה להם ידיעה בלשון העברית. אף בורים גמורים לא חסרו ביניהם.

שנוי גדול במהות החומר האנושי של המהגרים היהודים בא לאחר שנת 1905, עת גדלה ההגירה מרוסיה לרגלי הלחץ המדיני. החלו לבוא בני אדם שקבלו את חנוכם החברותי והפוליטי במפלגות הציונית, הציונית-הסוציאליסטית והסוציאליסטית. במקום מהגר בן עיירה, נחשל ופאסיבי, נדהם מן הסביבה ומשועבד לה, בא מהגר מן הישוב, בעל השקפה חברותית מסוימת ובעל פעולה אגריסיבית לשנות את החיים ולהטותם לצרכי הבנין האידיאלי שלו.

בימים ההם כבר השתרש ברוסיה ובגאליציה ה“חדר המתוקן”, שהביא מהפכה גדולה בדרכי החנוך. מוסד זה שימש בשעתו מנוף עצום לתחית החנוך ולהפצת המודרניות והלשון העברית והגאון הלאומי. המורים ב“חדרים המתוקנים” היו בעיניהם ככהנים עליונים המשמשים בקדש להחיות את רוח העם ואת לשונו ולהכשירו לחיים של כבוד לאומי. כמה מן המורים האלה הגיעו לארצות הברית ולקאנאדה ונכנסו אל תלמודי התורה או יסדו בעצמם מוסדות חנוך מודרניים, זליקוביץ (הוא י. ל. זליג, מנהל “קרן הישיבות”) ולוריא, בית ספר עברי “ציון” ובו לימדו על פי השיטה הטבעית, לפי ספרו של ילין “לפי הטף”197. בברוקלין נוסד בשנת 1905 בית הספר הלאומי לנערות, בהשגחתו של אפרים קאפּלאן, והוגבל לנערות, משני טעמים: נקל יותר להשפיע על ההורים למסור את בנותיהם למוסד חדש, ושנית: הרעיון הלאומי ראה באשה את יסוד הבית הלאומי. זאת היתה כמעט הפּעם הראשונה שהנערה העברית ילידת אמריקה נמשכה אל הרעיון הלאומי ואל הלשון העברית בחבלי אהבה. חמש שנים לאחר זה נוסד במאנהיטין (ניו-יורק) על ידי ח. א. פרידלאנד, מורה משורר ורב עלילה, “בית הספר הלאומי” לנערות, ששמש במשך שנים מקור של השפעה לאומית. כי פרידלאנד היה בעל אישיות מקסימה ונפש שירית והכניס בלמוד את הזמרה והחדוה ואת האהבה לעברית ולארץ ישראל, והנערות קלטו את ההרגשות ההן והיו לעבריות נאמנות. הרוח החדשה חדרה גם לשאר הערים. בשנת 1906 מוצאים אנו בפילאדלפיה שלשה בתי ספר שלפחות שמם מעיד על מטרתם, והם: “שפה ברורה” (שם שנתקבל לאגודות דוברות עברית), “בית הספר הלאומי” ו“בית ספר עברי”. אמנם קטנים היו המוסדות האלה, 60–50 תלמידים בכל אחד מהם, אבל רוחם היתה חדשה, ובין ספרי הלמוד החדשים שהיו נפוצים בימים ההם נמצא את “תולדות ישורון” ו“תולדות ישראל” של זאב יעבץ בעברית, למוד חדש במוסד חנוכי באמריקה. בבאלטימור אנו מוצאים בשנת 1908 את “בית הספר של חברת החנוך היהודית” שהיה לו בנין טוב ועשרה מורים, כולם תחת פּקוחו של הד"ר שמשון בנדרלי, רופא יליד ארץ ישראל, שהניח אומנותו והקדיש את עצמו לחנוך יהודי. לבית ספר זה יצאו מוניטין, כי הנהיגו בו את השיטה הטעית וילדים קטנים למדו לשוחח עברית198. וכן כמעט בכל קהלה גדולה וקטנה.

בית הספר הראשון ל“עברית בעברית” היה זה שנקרא “שיקאגו היברו אינסטיטוט.” מוסד זה לא היה יציר חברי בית כנסת, כי אם של בני אדם שהתעניינו בעיקר בחנוך. בראשית מאת העשרים נועדו משכילים לאומיים אחרים, ביניהם פּ. ווירניק, מי שהיה אחרי כן עורך העתון “מורגן זשורנאל” בניו-יורק, ד“ר ר. ל. היילפּרין ואחר כן נתן קפּלן, כולם ציונים וכולם סוערים על התוהו והבוהו השורר בין יהודי מזרח אירופה בשיקאגו ועל עבודת האמריקאניזאציה המתנהלת על ידי היאהודים, והחליטו לייסד מוסד מיוחד במינו, מוסד תרבותי שיפתח בתי ספר וספריות, להרים את מצב ההמונים. הם פתחו שני מדורות ראשונים, אחד לעברית ואחד “אנגלית למלמדים”. הם קנו בעזרת רוזנוואלד, מגרש לבנין ברחוב טיילור קרן תרופּ. הם הביאו מניו-יורק את הד”ר דוד בלוי שטיין, מי שהיה מנהל ה“אדיוקיישונל אלליאנס” בניו-יורק, להיות ראש המוסד. הוא היה יהודי לאומי נלבב והביע דעתו כי “תהליך האמריקאניזאציה מתקדם מאליו, אבל מה שהיהודים מאבדים היא יהדותם.” המנהל הביא את הד“ר משה הלוי לנהל את בית הכנסת ובית הספר העברי שבבנין. הד”ר לוין (הלוי) יסד בית ספר עברי משובח והיו בו כמאתים תלמידים. כעבור עשר שנים נשרפו הבנינים ובית הספר העברי לא נפתח עוד, כי במשך הזמן בא שנוי גדול בהנהלת המוסד. ההנהלה עברה מיד הלאומיים, האידיאליסטים הנלהבים, לידי היאהודים, נותני הכספים. במקום נתן ד. קפּלן נבחר לנשיא יעקב לויב. בראות הד"ר דוד בלוישטיין את הזרמים החדשים נתפטר ממשמרתו והמוסד ששמו נשתנה “לדזשואיש פּיפּלס אינסטיטוט” נשתנה גם ברוחו.

במשך הזמן נוסדו עוד בתי ספר על פּי שיטת עברית בעברית, והם היו לנושאי דגל החנוך הלאומי.

כל האמור לעיל ייחשב כעד לזרם החברותי החדש, אבל אין להעלות על הדעת כי כבש הזרם הזה את חיי ישראל. בתוך התוהו והבוהו השוררים בכל קהלה וביחוד בכרכים לא נדע כמה מילדי ישראל אז קבלו חנוך יהודי ומה היה טיבו. על כמה מן השאלות החשובות לא נוכל לענות גם היום. אז לא התקיים כל מוסד מרכזי מודרני שיעסוק בכינוס המספרים ובקביעת העובדות היסודיות. זעיר שם זעיר שם נמצא מחנך מרחיק ראות שסקר את החנוך מתוך השקפה כללית ומקפת. חלוץ כזה היה הד"ר י. ח. גרינסטון שערך בשנת 1906 סקירה על מצב החנוך בפילאדלפיה, בתתו לנו מספר בתי-הספר, התלמידים, המורים, תוכן הלמודים ושמות ספרי הלמוד. כעבור שנתים ערך סקירה כזו גם על המצב בבאלטימור ובפיטסבורג199.

הסקירות המעטות, המאמרים בעתונים והדינים והחשבונות שפרסמו חברות שונות לא היו מקיפים ולא נתנו מושג שלם ממצב החנוך, עד שקמה ה“קהלה” בניו-יורק ויסדה את “לשכת החנוך”. מאז החלה תקופה של בהירות בחנוך העברי באמריקה, תקופת הריכוז והפיקוח והספירות הסטאטיסטיות הזורעות אור על המצב לאמתו.

ה: יסוד לשכת החנוך בניו יורק

נסיונות לאחד את בתי הספר ולייסד שיטת חנוך יהודית נעשו הרבה פעמים ובהרבה ערים ולא נתקיימו, מחוסר כספים ומחוסר פּועלים מסורים. היה היו ועדים שונים שעסקו בטפוס מיוחד של בתי ספר. ההיכלות הרפורמיים היו מאוחדים יפה. בניו-יורק נוסד ועד מרכזי לבתי תלמוד-התורה, ופעולתו היתה מוגבלת.

בשנת 1909 נעשו הצעדים הראשונים לייסד “קהלה” כללית בניו-יורק שתשמש באת כח האוכלוסיה היהודית. מוסד כזה היה הכרח, ואף על פי כן היה המניע ליסודו מאורע פוליטי. בשנת 1908 היה ראש המשטרה בניו-יורק הגיניראל בינגהאם והוא הודיע שמחצית כל הפושעים בניו-יורק יהודים הם. העלילה הזאת הטילה סער ורוגז בין גדולי היהודים באמרם שעתידה היא להגדיל את האנטישמיות והוכיחו בראיות שהדבר אינו נכון, אבל הוכרחו להודות שמספּר הפּושעים בין היהודים נתרבה.200 ונקראו אספות מחאה ומועצות שגרמו ליסוד קהלה רשמית. בשנת 1909 נקראה כנסיה של שלש מאות צירים, באי כחן של מאתים ועשרים ושתים חברות. הד“ר י. ל. מאגנס, שישב בראש, הדגיש “שעד היום אין לנו ארגון צבורי קבוע, בן סמך ומיופּה כח, שידבר בשם העם, ועל כן יוכל כל יחיד או חברה להיות דבר לישראל” והדגיש את הצורך לייסד קהלה ישראלית בניו-יורק, כדי ליצור דעת קהל יהודית. ה”קהלה" נוסדה ועל ידה ועד רבנים לסדר עניני הכשרות, חופה וקדושין וגיטין, מילה ומקואות. ביחוד שמה הקהלה לב לשפור מצב החנוך201. הקהלה יסדה ועד לחנוך, לחקור ולדעת את המצב. הועד שלח בודקים שחזרו על הבתים לקבץ ידיעות ובשנת 1910 נודעו התוצאות: לפי חשבון הועד היו באותה שנה בניו יורק 170,000 ילדים מישראל בגיל בית-ספר, ושני שלישים מהם לא ניהנו מכל חנוך יהודי. רוב ה“חדרים” ובתי תלמוד התורה הקטנים – הודיעו – אינם מניחים את הדעת לא בברם ולא בתוכם, ויש שהשפעתם יותר משהיא מועלת היא מזקת. ההודעות האלה הטילו רעש גדול והנדיב יעקב שיף תרם חמשים אלף דולר לראשית פּעולה לתקון המצב. הד"ר שמשון בנדרלי הובא מבאלטימור לעמוד בראש “לשכת חנוך”. עצתו היתה לא להשתמש בכסף לשם יסוד בתי ספר חדשים, אלא לאחד את הקיימים, לעזור למנהלים ולמורים הטובים להשביח את מצב הלמודים במוסדותיהם ולייסד בתי ספר לדוגמה, כמו כן לנהל תעמולה לחנוך העברי בקרב הקהל הרחב בכתב ובעל פה.

ראשית פעולתה של לשכת החנוך היתה לחקור את מצב החנוך בניו-יורק חקירה מקפת ומדויקת יותר. סיכומי המחקר הוכיחו שבניו יורק היו בשנת 1910 מאתים אלף ילדים מגיל בית ספר, מהם קבלו אך 41,000 חנוך ישראלי מאיזה סוג שהוא, אם בחדר ואם בתלמוד תורה, אם בבית ספר של יום ראשון או באסכולה של מפלגה, ושלשה ילדים מכל ארבעה גדלים ללא חנוך יהודי.202 יותר מארבעה עשר אלף ילדים בקרו ב“חדרים” פּרטיים. בתי הת"ת הגדולים לא יכלו להתפתח ולהיטיב את התנאים ואת הלמודים מחוסר כסף. המורים קבלו משכורת דלה מאד, 38 דולר לחדש בערך ממוצע. הילדים היו נכנסים אל המוסדות ויוצאים כעבור זמן קצר, ואך מעטים נשארו ללמוד חמש-שש שנים על מנת לסיים את חוק הלמודים.

כדי להבין את עוצם השפעתו של הד“ר בנדרלי על החנוך העברי בארצות הברית צריכים לעמוד קצת על אפיו ועל השקפותיו, שלפחות שתים מהן היו מקוריות ונועזות. הד”ר בנדרלי (נולד בצפת בשנת 1876, בא לאמריקה בשנת 1898 ונפטר ב-1944) בא מסביבה רווית יהדות וידע עברית וספרותה וקבל גם חנוך כללי בקולג' האמריקני בביירוט במקצוע הרפואה. הוא היה אישיות סינתיטית ובעל תפיסה מקיפה, חודרת למעמקי כל שאלה ומבקש פתרונה השרשי. כח יצירתו היה כמעין המתגבר להמציא תחבולות ואמצעים להגביר את ההשפעה החנוכית על הדור. כח דבורו בשיחה היה נעלה ולא יכלו לנצחו בדברים. יחד עם תפיסה ריאליסטית על החיים, תפיסה מיוחדת על המציאות כמו שהיא, מבוססת על מספרים ועל עובדות, היתה בו נטיה להאמין במסתרי הנפש ובכחות הנעלמים מן העין. כל אלה היו מעלותיו שבכחן עשה את מעשיו הגדולים והשיג גדולות. כנגד יתרונות אלו היתה בו תקיפות יתירה. הוא העריץ את היחיד התקיף והאמין בכחו ונטה ביותר לשלטון יחיד. וזה היה מקור כמה מכשלונותיו.

הוא האמין בכחה הגדול של הסביבה וסבר שמן ההכרח להסתגל אליה. “אנחנו לא נוכל בשום פּנים לשנות את הסביבה האמריקנית – אמר – הסביבה תשנה אותנו. אנו יכולים אך לבקש אמצעים לכוון את השנויים שהיו מסייעים לנו. אחד מתפקידיו הראשונים של המחנך היהודי המודרני הוא למצוא את החוקים והמנהגים השולטים בסביבה האמריקנית, ולתכן תכניות וליסד מוסדות מתאימים”.

“הגורם החשוב ביותר בסביבה האמריקנית היא העובדה שהבית היהודי פּסק ממלא את תפקידו. שום בית ספר לא יצליח למלא מקום בית. הבעיה היסודית היא למצוא את הדרכים שעל פּיהם נוכל לצרף את האמהות אל שורות מקצוענו כעוזרות ומסייעות למורים ולמחנכים. העבודה העיקרית היא להשיב את הבית ליהדותו, ועבודה זו היא אבן הבוחן לכשרונו ולכח המצאתו של החנוך היהודי המודרני. חובתנו השניה היא להעביר את מרכז הכובד מן הלמוד הפורמאלי הנוהג עתה בגיל של שש עד שלש-עשרה שנים לתקופה של יא-ב שנים. לא שעלינו להזניח את השנים החשובות הראשונות, עד האחת עשרה. אדרבה, עלינו למצוא דרכים טובים להשתמש בשנים אלו הנוחות לרשמים. אלא שהדעה הרווחת שהילד צריך לקבל עיקר חנוכו לפני שנת הי”ג צריכה לחלוף ולתת מקום לרעיון ולהכרה הפּנימית שגדולה חשיבותו של החנוך בשנות ההתבגרות. באותה תקופה מרגישים הנער והנערה הגדלים את לחץ הסביבה האמריקנית ביותר, על כן חובת החנוך היהודי היא לבאר את היהדות לנוער בשנות משבר אלה. אנו לא נוכל להתקדם עד שלא יבוא שנוי ביחס הצבור, כלומר שהתקופה החשובה ביותר אינה הילדות אלא עם שחר ההבנה, בשנות ההתבגרות. יעשו ההורים מה שיעשו לבניהם שהם פחותים מאחת עשרה או שתים עשרה שנים – אך הקהלה צריכה לדאוג לחנוך הבנים שלמעלה מגיל זה. ועד כמה שאפשר צריכה עבודת החנוך של הנער והנערה המתבגרים להיעשות מתוך השתתפות עם בתי הספר האמריקניים הצבוריים. עלינו גם לחפש דרכים שלמוד הלשון והתרבות העברית ייעשה חלק אינטגראלי בתכנית בתי הספר התיכוניים והקולג’ים, במקומות שמספּר התלמידים היהודים מהווים חלק הגון".

“ברם למוד בלבד אינו מספּיק. בלי חיים יהודיים ישאר החנוך היהודי אך פורמאלי ועקר. אמנם עם החזרת היהדות לבית יונח היסוד לחייו היהודים של הילד. אבל הבית עצמו אינו יכול לספק צרכי המתבגר. מוסדות חנוך יהודיים צריכים לקבל על עצמם דבר זה כחלק מתפקידם. חלק זה של הבעיה יוכל למצוא פתרונו במחנות קיץ. היהודים מוציאים סכומים עצומים על מחנות קיץ לבניהם. כאן הזדמנות גדולה להשתמש בה”.

“תפקיד נוסף בהרמת החנוך היא שאלת התקציב. חובת תמיכתם של מוסדות החנוך מוטלות על ההורים. אבל יש צורך בסכומים הניתנים על ידי הצבור לשם מטרות מיוחדות. חנוך מורים, מחקרים בחנוך, הדרכה, ארגון ופקוח-הכסף לכל אלה לא יבוא משכר למוד. אחריות זו צריך הצבור לקבל על עצמו”203.

כדי להתחיל בעבודה גדולה זו בקש קדם כל לגדל מחנכים יהודים מילידי אמריקה. הוא פנה אל המכללות האמריקניות לבקש שם את הצעירים היהודיים שיש להם ידיעה ביהדות והמתעניינים בגורל ישראל ואת אלה קרב והשפיע עליהם להתמסר לחנוך היהודי. ובזה הצליח. חניכיו אלה היו במשך הזמן למנהלי החנוך כמעט בכל הערים החשובות בארצות הברית204.

מה מן הרעיונות שהביע נתגשם בחיים ומה לא השיג?

להחזיר לבית היהודי את יהדותו – זה כמובן לא השיג ולא יכול להשיג, כי הוא למעלה מכח אדם ואפילו מכחה של קבוצה חשובה. לשם זה היה צריך ליצור תנועה, תנועה בקרב העם, ולזה לא היה מוכשר. הוא לא האמין בעם ובכחותיו, הוא האמין בכחות עצמו. הוא רק החל בהוצאת חוברות לאמהות, חוברות המדריכות אותן לשוחח עם הילד על החגים והמועדים, ושירים לשיר לפניהם וספורים ואגדות בעלי תוכן יהודי. המטרה היתה נעלה, ההוצאה לפועל לא היתה רעה, אבל כדי להכניסן אל הבתים היה צריך למסירות גדולה, לאורך רוח במשך שנים, להתמדה, לעזר מצד הצבור, לאמצעים כספיים גדולים. ואלה חסרו לו. לא פעם החל בעבודה והזניחה באמצע. וזה קרה גם למוסד הזה, “מוסד הלמוד בבית”.

“להעביר את מרכז הכובד משנות הילדות אל השחרות” – בזה עשה דבר גדול. הוא צדק בהנחתו ששנות ההתבגרות הן שנות המשבר, ואפילו חנוך עברי טוב בימי הילדות אינו יכול לעמוד בפני רוחות הספקות ושנויי הרוח הבאים עם ימי התסיסה. הוא יסד בית ספר עברי גבוה (תיכוני) ומשך שמה את מסיימי בתי תלמוד התורה, אלה שעמדו אך על סף הידיעה והיו מוכנים לעבור אל בית הספר הכללי הגבוה ולשכוח תורתם העברית. למנהל המוסד מנה את יוסף בראגין – מורה מאירופה מן הסוג המעולה, מסור לחנוך העברי בכל לבו. מחלקות בית הספר הגבוה היו בכל בתי תלמוד-התורה המשובחים ופעם בשבוע, ביום ראשון, היו מתכנסים למקום מרכזי אחד לשם למוד. בית ספר זה שמש דוגמה גם לשאר הערים, עד שבשנת 1939 היו מחלקות כאלה בעשרים וארבע ערים, ומספר התלמידים הגיע ליותר מאלפים, כחצי מהם בניו-יורק. מספר התלמידים הוא אמנם מועט מאד, ואף על פּי כן האלפים שסיימו את הקורסים הוצאו כיקר מזולל והם מהווים את האינטליגנציה היהודית הלאומית בניו-יורק.

“חפוש הדרכים שלמוד הלשון העברית ותרבותה ייעשה חלק אינטגראלי בתכנית בתי הספר התיכוניים והקולג’ים” אף רעיון זה היה פורה והביא לידי תוצאות חיוביות. לרעיון זה היו אמנם אבות אחרים. בשנת 1909 נתמנה יוסף בארונדס, מנהיגם של הפועלים וההמונים היהודים בניו-יורק, על ידי ראש העיר ויליאם ג. גיינור לאחד הממונים בועד החנוך הצבורי. הוא היה יהודי גאה ומיד דרש שירשו לתלמידים להבחן בידיעת הלשון העברית לשם כניסה אל המכללה. בימים ההם לא היה הבקור בבית ספר תיכוני חובה על הרוצים להכנס אל המכללה, המועמדים יכלו ללמוד בביתם או בבית ספר פרטי ולעמוד אחר כך במבחן ולקבל רשות הכניסה. אבל הדרישה לבחינות כאלה הלכו ומעטו. כי מי בא להבחן? מהגרים שהביאו תלמודם עמם מאירופּה ורצו להתכונן כאן לאומנות חפשית. אבל משנה לשנה נתמעטו מהגרים מטפוס זה וילדי אמריקה לא ידעו עברית. ובשנת 1923 בטלו את הבחינות. הסתדרות התלמידים הלאומיים “אבוקה” החלה להשתדל, בערך בשנת 1924, שיכניסו את למוד העברית כלשון חיה בבתי הספר התיכונים. אז באו לעזרתם יהודים בעלי השפּעה. הד"ר שמשון בנדרלי, עזריאל טשיפּקין, שהיה אז מנהל “חברת החנוך היהודי”, השופט אוטו רוזאלסקי והרב סטיפן ווייס – הופיעו לפני ועד מפקחי החנוך העירוני והוכיחו שהלשון העברית היא לשון קלאסית וחיה גם יחד ומן הראוי שבעיר כניו-יורק, שיש בה אוכלוסיה יהודית גדולה כל כך, יכירו בתרבותם וילמדוה. לאחר עמל רב הוחלט בשנת 1930 לכלול את העברית כנסיון בשני בתי ספר גבוהים. ומאז נתפשט הלמוד ועבר גם לערים אחרות205.

ובדבר מחנות הקיץ – עשתה לשכת החנוך את הנסיון הראשון במחנה אחוה. שמה באו תלמידי בית הספר העברי הגבוה בימות החמה החפשיים על מנת ללמוד ולחיות באוירה יהודית. אחר כך שנה את תכנית המחנה שיתאים לכל ילד ישראלי, בלי למודים קבועים. מחנה גדול יסד אחד מחניכיו, א. פּ. סקולמן, לילדים שאין ידם משגת לשלם דמי אכסון גבוהים, ובמחנה זה נערכים פּרוייקטים שונים, יהודיים ולאומיים, שהילדים מטפּלים בהם. אחר כך נוספו עוד מחנות אחדים כאשר ידובר עליהם אחרי כן, אבל לא הגיעו לידי התפשטות גדולה.

הצלחתו הגדולה ביותר היתה בעמלו לעשות את בעית החנוך לדאגת “הקהלה”. קהלה חוקית כידוע אין באמריקה, שהרי הדת והמדינה נפרדות הן, והקשר אל החברה הישראלית רשות היא ולא חובה, אבל יש לנו "במקום קהלות: חברות צדקה מאוחדות או קופּה צבורית מאוחדת לכל עניני הכלל הישראלי בכל עיר. על ידי תעמולה עלתה בידו להכניס הוצאות חנוך לתוך חברת הצדקה המאוחדת בניו יורק, ומשם התפּשטו הדברים לערים אחרות.

אל כל אלה עלינו להוסיף את העובדה שאחד את בתי תלמוד התורה על ידי אגודת מנהליהם, והאגודה טפלה כל הזמן בשפור תכנית הלמודים וסדריהם ובשפּור הצד האדמיניסטרטיבי, ומניו יורק ראו גם מנהלי מוסדות החנוך בשאר הערים ועשו כמוה. הד"ר בנדרלי ערך גם שרות של אינפורמאציה. בלשכתו נערכו המספרים הסטאטיסטיים על מצב החנוך בכל עיר, ועל ידי מחקרים אלו נתגלו הפּגמים העיקריים במוסדות ובקשו דרכים לתקנם.

לשכת החנוך החלה גם להוציא ספרי למוד ובמשך חמש שנים הוציאה גם עתון עברי לילדים בשם “שחרות” – עתון מנוקד, קל לשון ומצויר, שספק חמר קריאה לטובי התלמידים בארצות הברית.

מן המעט שפּורט כאן אנו למדים מה גדולה וענפה היתה פעולתו של אדם גדל כשרון אחד. ואם היה הד"ר בנדרלי בסוף ימיו נואש ומרוחק מן הפּעולה – היתה טראגדיה זו לא רק תוצאת פּגמים באישיותו – כגון חוסר התמדה ורצן שלטון יחידי מבלי שיתוף אחרים – אלא גם פּרי ירידת החיים היהודים בארצות הברית.

הרוח בארץ: אין אנו יכולים להעמיד את התפּתחות החנוך העברי על פּעולתו של אדם, אם גם גדול הוא. אף האיש הגדול בשאיפותיו הוא פרי הזמן והזרמים.

משנת 1903 החלו לבוא אל ארצות הברית מורים ומשכילים חדורי רוח הציונות, שואפי התחיה. בכל מקום בואם הביאו אתם את ההתלהבות, את האמונה, את האהבה אל הלשון העברית, את האהבה אל ארץ המולדת, והם החיו את העצמות היבשות, הם הביאו אל תלמוד התורה הישן, הקפוא, את רוח החיים. ילדים וילדות הרגישו ברוח חדשה זו. החנוך העברי של קריאה מיכאנית וקור רוח היה לחנוך הנפש. אהבת ישראל ותקות ישראל דבקו בתלמידים.

איש עברי, משורר בא, למשל, אל ניו אורליאנס. א. א. ליסיצקי, בא, ועשה בה מהפּכה. היו בה יהודים “מתקנים” ויהודים אורתודוכסים. הקהלה עתיקה היא. למתקנים היו היכלות ולאורתודוכסים שלשה בתי כנסיות. בני המתקנים למדו בבית הספר ליום ראשון ובני האורתודוכסים בתלמוד התורה שנוסד בראשית מאת העשרים. הקצו לו, לבית האולפנא, קרן זוית במרתף של בית הכנסת, היה שם מורה שלא קרא ולא שנה, והילדים למדו תפלה ומפטיר, ובזה חשבו להבטיח את אהבתם של הילדים לעמם. סוף כל סוף הפקיעו את תלמוד התורה מרשות בית הכנסת ועשוהו מוסד צבורי כללי ויהודים אחדים בעלי נפש החלו לבקש מורים מומחים. יד המקרה היתה שנזדמן להם משורר עברי. ועם בואו החלה תקופה חדשה. הוא התקין תכנית למודים והנהיג את השיטה הטבעית, שבני העיר לא ידעו מה טיבה. מתוך התמדה ומסירות עלתה ביד העברי הבודד להשיג תוצאות שלא פללו להן:

“בפנה רחוקה ממרכז יהודי עלה לחנך דור צעיר שתפארת הוא לעמנו: עשרות נערים ונערות שולטים בלשון העברית, כותבים חבורים חפשיים, לומדים תולדות הספרות, יודעים תנ”ך ולומדים משנה וגמרא… ותוצאות אלו הושגו מפּני שהמורים מביטים על החנוך כעל עבודת קדש, אשר בלעדיה לא תתואר תחית האומה."206

מישיבת טלז בא למיניאפּוליס, מיניסוטה, בחור בשם יעקב גורדון (תרל“ד-תש”ג). זה היה בשנת 1893, והוא בן י“ט שנים. לאחר עסקו זמן מה ברוכלות כרגיל בימים ההם, נכנס כתלמיד אל אחד מבתי ספר העממיים בעיר, למד עם הקטנים, עבר לאחר שנה אל בית הספר הגבוה וסיימו בשנתיים. באותם הימים התפּרנס משעורים פּרטיים לעברית. אחר הסיום למד רפואה בפילאדלפיה ושב למיניאפּוליס כרופא צעיר. עוד בהיותו בן עשרים התעניין במצב החנוך בעיר, להשביח את הלמודים ב”בית הספר החפשי של כנסת ישראל." כשהיה לרופא ומעמדו החברותי התחזק ארגן (בשנת 1910) ועד חדש לתלמוד התורה שאליו נכנסו טובי העיר מן הדור הישן וצעירים אחדים מן האינטליגנציה היהודית, הגדיל את בנין בית הספר, והביא שמה למנהל מורה מומחה בשם אליהו אבן. המנהל משך שמה מורים טובים ששלטו בלשון העברית והתנסו בהוראה על פּי השיטה הטבעית, ולבית הספר החלו ימים חדשים. הוא היה לבית ספר מרכזי בעיר ושמו נשתנה ל“תלמוד תורה דמיניאפּוליס.” נפתח בו גן ילדים, נערך בו בית כנסת לקטנים, הילדים דברו עברית, קראו עברית, הוציאו קבצים עברים, אגודת ילדים היתה מתאספת לוכוחים ולהרצאות בעברית, נפתחה ספריה הגונה וגם סניפים לתלמוד התורה בשכונות שונות של העיר. בשנת תרפ“ו, כשהיו בעיר כעשרים וחמשה אלף יהודים, נמצאו בבנין המרכזי ובסניפיו כשמונה מאות תלמידים, 537 נערים והשאר נערות. קורס הלמודים היה של עשר שנים ולמדו עברית, תורה ונביאים ראשונים, אגדה והיסטוריה – בחמש השנים הראשונות. במחלקות העליונות (ג' שנים ונקראו בית ספר גבוה) למדו תורה ורש”י, נביאים אחרונים, משנה, היסטוריה, ספרות, דקדוק, קריאה ביתית, וכתיבת חבורים. בשתי השנים האחרונות, ב“בית המדרש,” למדו גם כתובים ותולדות הספרות. המסיימים התאחדו ועוסקים בעבודה עברית ועסקנות יהודית כללית.207 הד"ר גורדון היה מוסר את נפשו על המוסד והקדיש לו ימיו ולילותיו. בשנת 1928 עזב לגמרי את הרפואה והיה למנהל בית הספר.

אחד ממורי התחיה מספּר על ראשית הכנסת הרוח החדש בתלמוד התורה הגדול בשכונת באונזביל בניו יורק:

“בית הת”ת ברחוב סטאון היה בימים ההם הכי גדול בניו יורק רבתי. מספּר תלמידיו הגיע לאלף ומאתים, והמורים, כעשרים במספּר, היו מלמדים מן הסוג הרגיל, שהביאו את תורתם מעבר לים ואת נסיונם בהוראה מן החדרים בעיר פולין, ליטא וגליציה. הם המשיכו את למודם בדרך שהתרגלו בה, מבלי התחשב עם תנאי המקום והסביבה. רוב המורים למדו שתי מחלקות, משעה ארבע עד שבע כתה של ילדים ומשבע עד שמונה וחצי כתה של ילדות. אלה קבלו משכורת של שמונה דולרים לשבוע. העבודה היתה קשה ומייגעת והתוצאות דלות ורזות. בנין הת“ת היה ישן נושן, החדרים – רובם חצי אפלים והספסלים מאלה שנפסלו לשמוש בבית הספר הכללי מחמת יושנם. נקיון החדרים מגלי האשפּה והנירות היה דבר שבמקרה, וגם זה נעשה כלאחר יד. לאחר הרחבות, הסדר והנקיון ששררו בבית הספר ברוסיה (בית ספר עברי מודרני) נדמה לי חדרי זה כרפת בקר… כירח לפני בואי הגיע לכאן גם המורה המפורסם מ. תומארוב וכבר הספּיק להוודע ולמצוא חןבעיני המנהל ולהשפּיע עליו שיכניס את השיטה החדשה אל הת”ת שתחת השגחתו. ולמחרת החג התחלנו שנינו ללמד… נמסרה לי מחלקה שניה של ילדות ללמדן על פּי ‘עברית בעברית.’ והמנהל נכנס לראות ‘כיצד מתחילים.’ רשמתי לי כעשרים מלים מחלקי דבור שונים והתחלתי להראות ‘נפלאות.’ הנערות באו מן המחלקות העליונות ובנקל תפסו את מובן המלים. וכעבור חצי שעה ידעו לחבר מהן משפּטים קלים ולענות בעברית על שאלותי. המנהל השתאה למשמע אזניו והביע לי את התפּעלותו.

“בחורף הגיעו לאמריקה (בשנת תרס"ז) המורים ק. ווייטמן וא. גולד ועוד אחרים. וכולנו יחד הווינו את הקבוצה הראשונה שנטעו את שיטת עברית בעברית על אדמת אמריקה. שם הת”ת דברונזביל התפּרסם בכל עיר, ומבתי ספר שונים היו באים לראות את פּרי עבודתנו.208

ח. א. פרידלאנד (1939–1891), אדם בעל נפש שירית ורב כשרונות אמנותיים וחברתיים, בא מהורודוק אשר בפלך ווילנה בעודו נער לארצות הברית והיה למורה ומנהל בית ספר לנערות “בית הספר הלאומי” בניו יורק. יחס ההורים באירופּה לחנוכן העברי של הבנות ידוע לנו עוד מאירופּה. והוא נסה דווקא לעסוק בחנוך בנות – שחובת הקריאה המיכאנית בסדור שההורים דואגים לה כל כך, לא תהא למעמסה עליו בחנוך הנערות. בכשרונו הגדול נטע בלב התלמידות אהבה גדולה ללשון ולספרות העברית.

“אנחנו לא הוכרחנו ללכת לבית הספר הלאומי – כותבת גברת אחת, מי שהיתה תלמידתו – אנחנו רצינו ללמוד, מרצוננו אנו. כל סיום של קורס אחד שמש התחלה לקורס חדש, מפּני שאהבנו כל רגע, כל שעה שבלינו בתחום היכל תורה זה. השעורים בספרות השאירו בנו רושם לא ימחה. כתבי פרישמן, מנדלי ויהודה שטיינברג היו יקרים ומובנים לנו, כי למדנום מתוך אהבה… השפה והספרות העברית היו שורש נשמתו, והרעיון המרכזי שלו היה לפתח גם בנו את האהבה ללשון ולספרות… חיינו בבית הספר הלאומי היו אידיליה יפה. הוא פתח ספריה ששימשה מקור למזון רוחני לתלמידות, הוא יסד אגודות ספרותיות… באספות האגודות בלינו את שעותינו הפּנויות. רכשנו לנו ידיעות בספרותנו, התוכחנו, קראנו והשתתפנו בהתחרויות שונות… ככה גדל בית הספר הלאומי. שמו יצא לתהלה בכל שדרות ניו יורק וסביבותיה. תלמידות למאות נהרו אליו והיה מורגש מחסור במורים. ביום בהיר אחד העמיד שמונה תלמידות מבוגרות על מנת ללמד, והנסיון הצליח… אנחנו תלמידותיו נפוצונו בכל קצוי אמריקה. הרבה מאתנו עוסקות ב”צער גדול בנים," בהוראה, בעתונות, ובעולם המסחר. אבל החוג שלנו מתקיים גם עתה…"209

הוא עבר מניו יורק לקליבלאנד והיה שם למנהל בית הספר המרכזי וסניפיו, ונהל שם את החנוך ברוחו, וקרב את הצעירים תלמידי בתי הספר התיכוניים הצבוריים ללמודי היהדות, ובמשך זמן קצר היה לחביב התושבים העבריים.

בבוסטון התאספו העברים שנזדמנו שמה והחליטו לפתוח בית ספר שילמדו בו על פּי השיטה הטבעית. “בחודש טבת שנת תרס”ז, באחד מערבי החורף, הופיעו צעירים אחדים במערב העיר, בשכונה היהודית, וחלקו מודעות בשם ‘שוחרי שפת עבר’ והזמינו את יהודי בוסטון לאספה להתווכח בשאלה כיצד לשכלל את החנוך העברי." באספה החליטו לפתוח בית ספר מודרני וכינסו כחמשה עשר תלמידים. מ. קפּלן, שהיה אז סטודנט לרפואה, היה המורה והשמש, ואליו נספּחו עוד אלכסנדר גולדברג וד. וויטנברג, סטודנט לרפואה, ושלשת אלה בעזרת בעל בית אחד חובב עברית, ישראל הסקין, פּתחו את בית הספר. השיטה החדשה משכה לבות הילדים ולמדו בחשק. בינתים נפוצו שמועות שונות על בית הספר, אלה לגנאי, שהוא נתמך על ידי מיסיונרים, ואלה לשבח, שהילדים מדברים בלשון הקדש. ערב אחד הופיעה מלאכות של רבנים לתהות על קנקנם של מורי בית הספר והלמודים. אחרי הבקור נחתך גורל בית הספר לחסד, כי הרבנים מצאו שבית זה הוא “בית היוצר לנשמת האומה” והבטיחו לעזור לקיומו. אז התקינו ששכר הלמוד המינימאלי יהיה חמשים סנט לשבוע." בסוף השנה היו בחינות התלמידים, בחינות פּומביות, והתלמידים שרו שירים עבריים, דקלמו, ספּרו ספּורי החומש בלשונם והנאספים השתוממו למשמע אזנם. אז נוספו הרבה עסקנים לאגודה ויסדו מרכז ושם בית הספר שבו “עבריה.” מספּר התלמידים עלה ברבות הימים לחמש מאות והורו בו מורים מומחים.

“בהיות החתום מטה בבוסטון – כותב מבקר אחד – סר לבקר את בית הספר ‘עבריה’ (שהתנהל אז על ידי ב. הירש). בית הספר נחשב בצדק למשובח ביותר במדינות ניו-אנגליה והוא עומד בשורה אחת עם בית הספר הלאומי שבניו יורק ובתי הספר לנערות שבברוקלין. התלמידים והתלמידות מתחנכים ברוח לאומי דתי נלהב, על תוכן התרבות וההיסטוריה שלנו, והכל בדבור עברי חי. המחלקה העליונה יש לה ידיעות הגונות בכתבי קדשנו, בהיסטוריה ובספרותנו… התלמידים מאורגנים באגודות שבהן דנים בענינים עבריים לאומיים וספרותיים. שפת האגודות כמובן עברית.”210

בית ספר זה השפּיע גם על כל הסביבה, ונוסדו מוסדות בטשלסי, בלין ובמטאפּאן, בווסטר ובמולדן שבהם למדו על פּי השיטה הטבעית. והדבור העברי היה חי בהם.

“חנוך עברי בסאן פראנציסקו, קאליפורניה – מודיע אחד – התחיל רק בשנת 1918. לפני זה לא היה סימן כל שהוא של חיים עבריים ראויים לשם זה. היהודים הריפורמים, ילידי קאליפורניה, ובני היהודים הריפורמים משנות 1848, שהנם הרוב המכריע בעיר הזאת, הסתפּקו כל הזמן ב’סונדי סקול' בנוגע לחנוך הבנים וב’מעשי צדקה' בנוגע לחיי הצבור היהודיים. ורק בשנים האחרונות, הודות לשני רבנים מתקדמים, התעוררה ביניהם שאיפה למפעלים ממשיים יותר. והיהודים האורתודוכסים, שהם עניים כאן ברוח ובמספּר, עוד טרם התארגנו כהוגן עד היום. וכאשר בא הנה, בשנת 1908, מחנך עברי, משה מנוחין211 ליסד בית ספר עברי לדוגמה, לא מצא את הקרקע מוכן ואת הדרך סלולה לפניו. קשה היה להוכיח ליהודים הרפורמיים כי יש צורך בחנוך עברי, בשעה שגם האורתודוכסים לא מצאו עוד לנחוץ ליסד בתי ספר מאיזה מין שהוא. ונדמה היה להם שיש בנסיון כזה גם משום סכנה, רחמנא לצלן, לפּאטריוטיות האמריקאית הטהורה… סוף סוף עלה ביד מנוחין לפתוח בית ספר עברי בתור נסיון. ונסיון זה הצליח. עברה רק שנה אחת מיום הוסד בית הספר ומספּר התלמידים בו עלה מעשרים ושנים למאה עשרים וחמשה. ותלמידים אלה, אשר קודם לכן לא היו יכולים, אלו גם רצו, ללמוד תורת ישראל אלא מפּי ‘מלמד’, מהטפּוס הידוע, שבאותו זמן היה גם שוחט, מוהל, חזן ושדכן – תלמידים אלה התחילו מדברים עברית, שרים שירים ומציגים חזיונות בעברית. התלהבות, מסירות, חבה שררו במרתף האפל, אשר בו מצא לו מקלט המוסד התרבותי החדש, והקהל היה מוכרח להכיר בזכות קיומו של היצור החדש, על ידי עבודה בפנים בית הספר ועל ידי תעמולה מוצלחת מחוצה לו בשדרות הגבוהות, חלו במוסד שנויים לטובה מיום ליום… הגיע הדבר לידי כך שעכשיו מתקיים בית ספר מרכזי מפואר עם חמשה סניפים, מספּר התלמידים הוא חמש מאות, מספּר המורים שבעה, והתקציב עשרים וחמשה אלף דולר לשנה.”212

עם התסיסה והרמת הרוח נראו גם נצני ספרות פּדגוגית. ראשון להם היה “הד המורה” ערוך על ידי עקיבא פליישמן, ויצא לאור על ידי קבוצת מורים קטנה בשם “הסתדרות המורים העברים בארצות הברית וקנדה” והופיעו ממנו שמונה חוברות, “חנוך,” רבעון, יצא במשך שנתים, “שבילי החנוך,” דו חדשי ואחר כך רבעון, שחוברתו הראשונה הופיעה בתרפּ"ה (נערך על ידי הד“ר ניסן טורוב, ואחר כך על ידי ש. ב. מקסימון, מאז נפסק והחל מופיע שוב בשנת תרצ”ט, נערך על ידי חבר מורים), חוץ מבימות אחדות שלא האריכו ימים.213 כל אלה סייעו הרבה לחנוך. בעתונים אלה מצא המורה העברי מקום לשפּוך שיחו על רוע גורל החנוך וגורלו הוא, בו נדונו השאלות החנוכיות העומדות על הפרק ושיטות הלמוד, בו מצאו מקום הוכוחים עם בעלי השקפות בלתי עבריות על החנוך.

ספרי למוד אף הם החלו להופיע במספּר הגון – להקל על למוד הלשון. תחלה היו ספרי הלמוד חקויים לאלה שהופיעו ברוסיה, אך לאט לאט החלו נושאים עליהם חותם המקום, והותאמו לתנאי הלמוד האמריקאניים (לשון וסגנון קלים שבקלים וצמצום גדול בכמות – משום צמצום הזמן שהתלמידים מקדישים ללמודים העבריים) ולשיטות החנוך החדשות (חומר על פּי שיטת הנושא המרכזי, ובנוגע ללשון – מיוסד על אוצר מלים מוגבל).

מאז החלה להופיע גם ספרות ילדים. “הסתדרות המורים” החלה להוציא בשנת תרע"ו שבועון מנוקד בשם “אביב” (יצא אך זמן קצר). לשכת החנוך בניו יורק הוציאה ירחון לילדים בשם “שחרות” ויצא יותר מחמש שנים, מצויר ומהודר, (משנת 1916 ואילך). אשה עברית, הגברת בת שבע גראבלסקי, הוציאה על חשבונה במשך שנתים ירחון מצויר, מנוקד, ובלתי מנוקד, בשם “עדן” והשתתפו בו טובי הסופרים (1924 ואילך) ונערך תחלה על ידי דניאל פּרסקי ואחר כך על ידי י. ד. ברקוביץ. ההסתדרות העברית החלה אחר כך להוציא את הדואר לנוער (משנת 1934), דו-שבועון, מנוקד ומצויר, ונערך על ידי דניאל פּרסקי. העתון מופיע עד היום בעריכת ש. רובינשטיין, והוא נפוץ הרבה.

קונטרסים לילדים יצאו על ידי הוצאות “לשכת החנוך העברי בניו יורק” (“אוצרי”), “שילה” (“מעשיות לתינוקות”, 15 קונטרסים, “אורות,” שמונה חוברות, “מקרא עונג” – כמה חוברות) ועל ידי ח. א. פרידלנד (“ספּורים יפים,” מאה חוברות). כל אלה התפּשטו במספּר רב והועילו להרגיל את הילדים בקריאה.

העתונים והקונטרסים השונים האלה נפוצים על ידי מאמצי המורים. קריאה בספרות עברית מתוך רצון הילדים – הוא דבר שקשה להשיגו. ראשית מצומצם מאד זמנם של הילדים, אחרי שהם חייבים לבקר שני בתי ספר, כללי ועברי, ושנית עשירה ספרות הילדים האנגלית מאד ומושכת לב הילדים, והילדים כרוכים אחריה, ואין הקונטרסים העבריים הכתובים שתכנם פּשוט ביותר, מחמת צמצום הלשון, עלולים לעניין את הילדים, בפרט כשידיעתם בלשון מעוטה. קריאתם בחוברות אלו היא על כן קריאה שהטילוה עליהם כחובה, והם מקיימים מצות מורים.

להגבר החנוך הועילה הרבה התסיסה הגדולה שהתחוללה אז בעולם בכלל ובעולמנו בפרט. מלחמת העולם הגדולה, קרבנות יהודי רוסיה, קרבנות שנאה, פּליטי החרב והטבח שנדדו מעיר לעיר וממדינה למדינה – כל אלה העמידו את שאלת היהודים לאור אש אדומה ועוררה את כל הלבבות, ויהודי אמריקה נתעוררו ונפתח לבם לצרכי העם. בנובמבר /שנת 1917 נתפּרסמה הצהרת באלפור, “הבשורה הראשונה לגאולה,” כעין פּצוי לסבלות ישראל. כל פּנים צהלו וכל הלבבות מלאו גיל. בניו יורק עברה תהלוכה חגיגית ברחובות העיר הראשיים ובה השתתפו רבבות יהודים מכל שכבות העם, וביניהם מנהיגי העם ורועיו הרוחניים. גם בערים אחרות היו תהלוכות הלולה, והרוחות התרוממו. הכל ראו בהצהרה זו את המאורע החשוב ביותר שאירע לעם ישראל במשך אלפּים שנות גלותו, ובכל נפש יהודי נשמעו צלילי פעמי המשיח ההולך ובא. אז עלה הגאון היהודי וגדל הרצון לחנוך עברי. בשעת ההתרוממות הזאת התרוממה גם הצבוריות היהודית ונתחזקה פּעולת הריכוז של כל מוסדות הצדקה ונראו עקבות מהלך חדש, שהחנוך העברי יהא לדאגת כל הצבור היהודי.

העיר הראשונה שזכתה ללשכת חנוך היתה ניו יורק, כאשר סופּר לעיל. בשנת 1917 נתגשם בניו יורק איחוד מוסדות הצדקה והכניס לתוך פּעולותיו תמיכת מפעלים אחדים חנוכיים, ותמיכת תלמודי התורה הגדולה בכלל. אבל דבר זה לא בא מרצונם הטוב של הפּרנסים, שהם מעשירי העם ומן הרחוקים מרעיון יהודי לאומי, אלא מתוך לחץ. מוצא אני לראוי להקדיש מקום לברור הדבר, כי רק על ידי הכרת פּרצופם של הפּרנסים נדע מהות השפּעתם על החנוך היהודי.

חברת הצדקה הגדולה (אחוד מוסדות הצדקה) הראשונה נוסדה בבוסטון בשנת 1895, ולאחר שנה הוקמה חברה דומה לה בסינסינאטי. סבת יסודן היתה המהומה של המגביות השונות שערכה לה כל חברה לעצמה והנודבים, הסוחרים הטרודים, נתבלבלו ולא ידעו את מי להעדיף ולבכר. עשירים שלבם לא ישאם לתרום לטובת הצבור יכלו להשתמט על נקלה, באמרם שתרמו לטובת מוסד אחר. המרכז היה יכול על כן לאסוף סכומים גדולים, לחייב את העשירים בתמיכות, ולסייע למוסדות בדרכים שונים. בשנת 1909 החלו להשתדל ביסוד חברת צדקה גדולה בברוקלין של ניו יורק, אבל יסודה של חברה מרכזית אחת לכל ניו יורק רבתי נדחתה, משום שהחברות השונות חששו שמא יפסידו על ידי הריכוז, כי תרפה ההתעניינות במוסדות עצמם. בשנת 1916 נוסדה החברה ותנאי התנו עם המוסדות שעליהם להפסיק את מגביותיהם המיוחדות, ותמורת זה תבטיח להן הפדרציה הכנסה מינימאלית לפי ערך תקציבם בשנת 1915. הפדרציה הבטיחה שלא תכנס לתחום המוסדות ולא תתערב בהנהלתם הפּנימית.214

בעת המשא ומתן על יסוד הפדרציה נמצאו עסקנים – מאלה שהיו קרובים ללשכת החנוך – שדרשו להכניס גם בתי תלמוד התורה להתאחדות, ובשאלה זו נתעוררו חלקוי דעות. ראשי המדברים במוסדות הצדקה הגדולים היו היאהודים (יהודי המערב, בעיקר מבאי גרמניה) ויהדותם עומדת, כידוע, על פילאנטרופּיה והלאומיות לזועה היא להם. נמצאו על כן פּרנסים שהתנגדו להכניס מוסדות דתיים (כל חנוך יהודי “דת” הוא להם) אל הפדרציה, ויש שאמרו שבתי ספר – דרכם לגדול ותקציבם יגדל משנה לשנה, ולא תוכל הפדרציה לספּק דרישותיהם. התובעים טענו, כמובן, שבין ילדי הת"תים נמצאים בני עניים רבים שאין ביכלתם לשלם שכר למוד, על כן מחויבת הפדרציה לתמוך גם במוסדות החנוך. אז נמסר הענין לידי ועד לעיין בו והגיע הועד לידי מסקנה שלא כדאי לה לפדרציה להסתבך בתמיכת מוסדות “פילאנטרופּיים דתיים,” וכדי להניח דעתם של המחייבים דחו את הוכוח לאחר אשור הפדרציה על ידי הרשות.

לשכת החנוך מצדה בקשה דרכים להשפּיע על הפדרציה וגם למצוא מקורות תמיכה אחרים. בשנת 1917 יסדה הלשכה “ועד לסיוע בתי הספר היהודיים,”215 שיקבץ כסף לעזרת בתי הספר. כי פרנסי בתי הספר המקומיים – השפּעתם היתה מועטת ויש ונתמסרו כולם לקבוץ ממון לצרכי האסכולה ולא נשאר להם זמן לטפּל בתכנית ובשפּור הלמודים. הועד החדש נצטרף מנשיאי בתי הת“ת ומפּקידיהם, שלשה שלשה מורשים מחמשת בתי הת”ת הגדולים, שלשה מלשכת החנוך ושבעה בעלי בתים אנשי שם. ועד זה היה צריך להביא את דרישות התמיכה לפני הפדרציה. בדרישתם הוכיחו כי שלשים אחוז מן ההורים השולחים בניהם אל מוסדות החנוך האלה אין ידם משגת לשלם דמי למוד. חוץ מזה נגרם הפסד לבתי החנוך על ידי הפדרציה, שלאחר הווסדה פּסקו תומכים רבים לתת תמיכתם, בטענם שמכיון שיש מוסד מרכזי ידאג הוא להם ואין מקום עוד למגביות מיוחדות. תוצאות המשא ומתן היו שהועד שלו נמסר הדבר לעיון הגיע לידי מסקנה שמן הראוי לתמוך בבתי הת"ת משום שיש להם השפּעה מוסרית על הילדים (עשירי ישראל נבהלו משום שנמצאו בין צעירי ישראל בניו יורק בריונים שמעשיהם המגונים גרמו בזיון לכל היהודים) ושהם מקרבים לב בנים אל אבותם. אז נתקבלה ההצעה והפדרציה קבעה קנה מדה למתן תמיכה.

ה“ועד לסיוע בתי הספר היהודיים” התחייב להכניס עשרים וחמשה אלפים דולר נוספים שנועדו לשם חנוך (תורמים מעונינים בחנוך רשמו שרצונם שתמיכתם תינתן לצרכי בתי הספר). למוסדות החנוך הוקצבו ששים וחמשה אלפים דולר לשנה, ואלה הם המוסדות: לשכת החנוך, “המוסד המרכזי,”216 תלמוד התורה של מורד העיר, תלמוד על שם ר' ישראל סאלאנטר, “מחזיקי תלמוד תורה” מאיסט ברודביי ו“תלמוד התורה דמעלה העיר.” כעבור שנה נכנס גם “בית הספר הלאומי” לרשת המוסדות הנתמכים. בו בזמן החלו בתי הספר של ברוקלין באים במשא ומתן עם הפדרציה של ברוקלין להצטרף אליה והדבר נתגשם. נכנסו: “בית הספר החפשי של ברונזביל (הנקרא כיום בית הספר של רחוב סטון),217 “תפארת ישראל” אשר באיסט ניו יורק, “בית הספר הלאומי” שבוויליאמסבורג ו”מחזיקי תלמוד תורה" של בורו-פּארק. שבעה עשר בתי ספר גדולים של ניו יורק רבתי נהנו מן התמיכה, ובבתי הספר הללו נמצאו כארבעה עשר אלף ילדים, או ששים אחוזים מכל הילדים שלמדו. כי בימים ההם הגיע מספּר הילדים הלומדים בבתי ספר צבוריים לעשרים וחמשה אלפים.

התמיכה הרימה את מצב בתי הספר, כי פסקה הדאגה התמידית לקיומם. אולם ברווחה זו היה גם קוץ. הפּרנסים שלא היו אינטלקטואליים ביותר ושמצאו פּרוק למרצם בקיבוץ כספים, הגיעו לידי בטלה והתעניינותם במוסדותיהם ירדה. אז בוטלה גם ה“חברה לסיוע בתי הספר,” כי השיגה מטרתה ולא היתה לה עוד זכות הקיום. אבל לא עברו שנים רבות וצרכי בתי הספר נתרבו וכספּי התמיכה של הפדרציה לא הספּיקו ואז נוסדה (בשנת 1930) “חברת החנוך היהודי,”218 אשר עליה ידובר עוד.

ניו יורק היתה אחר כך למופת לערים אחרות – ועל הרוב עלתה השתתפות מוסדות הצדקה בערי השדה על ניו יורק, שהפדרציה שלה עשתה כל הזמן מה שעשתה כמעט מאונס. כך הכניסה “הצדקה הגדולה” של בוסטון הוצאותיה של לשכת חנוך, בעקבותיה הלכה פילאדלפיה בשנת 1922, ושיקאגו בשנת 1923, ואחריהן באלטימור, מילבוקי, אינדיאנאפּוליס ועוד. במקומות שחברות הצדקה לא רצו או לא יכלו להשתתף בהוצאות חנוך נוסדו חברות מיוחדות לשם כך.

בבוסטון ערכו מחקר על מצב החנוך, כהקדמה ליסוד לשכת חנוך – על ידי א. ל. הורביץ בשנת 1917.

הוא מצא אז בעיר זו – שמספּר יהודיה הגיע למאה אלף – 12 בתי ספר עברים שמלמדים בהם יום יום ומספּר תלמידיהם היה 1527 (4 מהם למדו על פּי השיטה הטבעית, 2 – על פּי תרגום לאנגלית, 6 – ליידיש). הכנסות בבתי הספר באו מחציתן משכר למוד ומחציתן השניה מתרומות חברים, מנשפים, משווקים של צדקה, מהלויות מתים שתלמידים השתתפו בהן, מהזכרת נשמות בבתי הקברות ומחזרה על הפּתחים – יהודים טובים וקופּות בידיהם מסרו את כבודם על קדוש החנוך. בכל העיר לא היה אף בנין אחד שנבנה לכתחלה לשם בית ספר, וחוץ מתלמוד תורה אחד שהיה בדירה נאותה נמצאו השאר בתחתיות בתי הכנסיות או בלשכות בתי התפלה או בדירות ארעי צרות ובלי אמצעי פּליטה בשעת דליקה. נוספו על אלה עוד ששה בתי ספר ליום ראשון שמספּר כל תלמידיהם היה כאלף וחמש מאות, חוץ מילדים שלמדו אצל מלמדים מהטפּוס הידוע.

כשהחליטה הסתדרות הצדקה, על פּי השפּעת אחדים מטובי העיר, לתמוך בחנוך העברי ונוסדה לשכת חנוך נתאחדו כל בתי הספר העברים וכן בתי הספר ליום א‘. הוצאות כל בתי הספר היומיים (שמלמדים בהם יום יום) היו בשנת 1917 32 אלף דולר ושל בתי הספר ליום א, – שלשת אלפים, הרי זה סכום כולל של שלשים וחמשה אלף דולר. כשהחלה הסתדרות הצדקה לתמוך בבתי הספר – בשנת 1918 – הקציבה להם שלשים אלף דולר לשנה, עשרים אלף לתלמודי התורה ועשרת אלפים לבתי הספר ליום א’.219 הסתדרות הצדקה הסכימה לא להתערב בתכנית הלמודים ובסדרי בתי הספר הפּנימיים, והתנתה אך שני תנאים: 1) שיבטלו את קבוץ הכספים הבא בדרך בזיון, כגון משלוח התינוקות להלוית מתים וכיוצא באלו; 2) שיעלו שכר המורים בעשרים וחמשה אחוזים למאה. כי עד אז קבל רק מנהל אחד של בית ספר 25 דולר, אחדים כעשרים דולר לשבוע, ומורים פּחות מזה, עד שמונה דולרים לשבוע לבעל משפּחה.

מכיון שנפתחה לשכת חנוך מרכזית החלה לדאוג לצרכי החנוך שאין בית ספר יחיד מתעניין בהם או שהוא מתעניין ואין ביכלתו למלאותם. נפתחו תחלה שעורי השתלמות למסיימי בתי הספר ושעורים לעוסקים בהוראה. בשנת 1920 נוסד בית מדרש למורים, שכלל גם בית ספר תיכוני – פּרוזדור לבית המדרש. במשך הזמן – עם התסיסה וההתעוררות הכללית – גדלו בתי הספר במספּר תלמידיהם ונוסדו בתי ספר חדשים. בשנת 1927 קבלה לשכת החנוך מקופּת הסתדרות הצדקה חמשים אלף דולר לשנה (הוצאות החנוך היהודי בעיר עלו אז לסכום הגדול של 275,000 דולר). מחצית הכסף נתנה לבית המדרש למורים, והשאר נתן בתמיכות קטנות לבתי ספר שונים. מזה לוקחו גם הוצאות הלשכה שעלו כתשעת אלפים דולר לשנה.

המטרה שהעמידה הלשכה היתה: לפקח על המוסדות שלא יקבלו מורים שאין להם ידיעות והכשרה פּדגוגית, לנהל תעמולה לחנוך העברי בין כל שכבות העם, להרבות שעות הלמודים בבתי הספר המלמדים אך זמן מצומצם ולכלכל את בית הספר למורים. על ההבדל במצב החנוך (מובן מאליו כי במשך הזמן גדלה גם האוכלוסיה היהודית ממספּר 77,500 בשנת 1918 עד מאה אלף בשנת 1928) תעיד הטבלה הזאת:

ZZZ מצב החנוך בשנת 1917 בבוסטון:

מספּר בתי הספר וסוגם מספּר התלמידים תקציבם השנתי
21 בתי ספר יומיים 3,397 209,272 דולר
3 בתי ספר לפעמים בשבוע 515 5,365
8 בתי ספר ליום ראשון 1,149 9,900
3 מחלקות לתלמידי בתי"ס בינוניים 130 2,500
4 מחלקות לבוגרים 85 1,200
3 בתי ספר אידיים 150 4,500
תלמידי מורים פּרטיים 500 20,000
תלמידי חדרים 200 13,000
סך הכל 6,126 265,737 דולר

בכל העיר היו אז 17,000 ילדים יהודיים בגיל של חנוך, לפי זה יצא כי 36 אחוזים למאה לא קבלו אז כל חנוך יהודי, אבל בשים לב אל העובדה שהזמן הממוצע שכל ילד יהודי שוהה בבית הספר העברי אך כשלש שנים הוא, יוצא שבתקופת שמונה שנים, שזוהי תקופת החנוך היסודי, מתחלפים הילדים יותר משתי פעמים, והרי 75 אחוזים בערך מקבלים חנוך יהודי ורק כעשרים וחמשה לא למדו אף פּעם בילדותם כל דבר יהודי.220

בפילאדלפיה נתאחדו תלמודי התורה להסתדרות אחת ונכנסו אל תחת חסותה של ה“פידיראציה למוסדות הצדקה” בשנת 1920. מצבם החומרי של בתי הספר הוטב קצת, אבל מצב המורים נשאר כמקדם וכן מצבם הרוחני של המוסדות. זה גרם למורים להכריז שביתה שנמשכה כחצי שנה ועשתה רושם גדול על הקהל. זה הכריח את אחוד המוסדות שלא להסתפּק בתמיכה לבד ומנתה מפקח על בתי האולפן, בן רוזן. בשנת תרפּ"ז היה מספּר תלמודי התורה המאוחדים שלשה עשר ומספּר תלמידיהם אלפּים ושמונה מאות. מאז נוסד גם בית ספר עברי תיכוני שסניפיו היו בשכונות שונות בעיר ולמדו בו אז ארבע מאות תלמידים. בית ספר זה שני מדורות היו לו: אחד אינטנסיבי למסיימי תלמודי התורה והשני אכסטנסיבי, לתלמידי בתי הספר התיכוניים הצבוריים והמכללות שאין להם ידיעות ביהדות. חוק הלמודים בתלמודי התורה היה בן חמש שנים, ותכניתם כללה עברית, תורה ונביאים ראשונים, דברי ימי ישראל עד חורבן בית שני, אגדות התלמוד על התורה ולקוטים ממשנה ודיני שולחן ערוך מקוצר. ברוב במחלקות למדו על פּי השיטה הטבעית. לרוב נמצאו בתי הספר בבנינים ישנים וצרים. באה הפדראציה והקימה שני בנינים מרווחים בשם “מרכזים.”

לא כל תלמודי התורה נכנסו לתוך ההתאחדות. אחד מהם היה המוסד הישן “תלמוד תורה מרכזי” (“סענטראל תלמוד תורה”) – שראשיתו נעוצה בתלמוד התורה דמורד העיר (דאון טאון תלמוד תורה) שנוסד בשנת תרנ“ב ובשנת 1910 נבנה לו בית חדש והוסב שמו ל”תלמוד תורה מרכזי." בשנת 1903 יסד הרב ד. א. לווינטהאל מחלקות למסיימים בשם,ישיבת משכן ישראל" ללמד בה תלמוד ומפרשיו, חומש ורש“י, תנ”ך ושולחן ערוך. הקורס בתלמוד התורה הוא לשש שנים ובישיבה חמש שנים. תלמוד תורה זה חשש לשיטת למוד שיטילו עליו ולכן נשאר מחוץ להתאחדות.221

המצב הכללי בעיר פילאדלפיה היה בזמן ההוא (1927):

בתי הספר לסוגיהם מספּרם מספּר התלמידים תקציבם השנתי
בתי הספר המאוחדים
(הנתמכים מקופּת הצדקה) 13 2,800 113,000 דולר
בתי הספר העומדים ברשות עצמם 2 450 15,000
בתי ספר קהלתיים:
שלומדים בהם חמש פּעמים בשבוע 16 1,350 40,000
שלומדים בהם שלש פּעמים בשבוע 5 1,100 28,000
בתי ספר ליום ראשון:
המתקיימים על יד קהלות 6 1,500 10,000
הנתמכים על ידי הפדראציה 24 4,000 37,000
ליום השבת אחר הצהרים 9 500 1,200
בתי ספר אידיים:
של “חוּג הפּועלים” 6 550 13,000
בתי הספר העממיים (פאלקס שולן) 7 400 13,000
שעורים עבריים פּרטיים 1,500 4,500
חדרים 26 1,500 5,000
בית הספר העברי התיכון 2 475 14,000
בית המדרש על שם גרץ (למורים) 1 75 18,000
בסך הכל 117 16,200 311,700 דולר

לצרכי התקציב תרמה הסתדרות מוסדות הצדקה 85,000 דולר לשם תלמודי התורה המאוחדים, 27,000 לצרכי בתי הספר ליום ראשון ולבית הספר התיכון 11,000 דולר. בסך הכל 123,000 דולר לשנה. מספּר ילדי העיר עלה אז לארבעים אלף, ובקרו אך 16,200, ורובם של הלומדים בקרו בבתי ספר שלמדו בהם אך שעות מועטות בשבוע, שתים ושלש. מזה אפשר לשפּוט על מעמדו הרע של החנוך אף בשנות ההתעוררות.

בשיקאגו נוסד “ועד לחנוך יהודי” בשנת 1923. תחלה התאחדו אך חמשה בתי ספר שמספּר תלמידיהם עלה ל-1,800 ותקציבם ל-75,000 דולר, ובזה נכללה תמיכת מוסדות הצדקה על סך 38,000 דולר. בסוף שנת 1928 הגיע מספּר בתי הספר המאוחדים לעשרים וששה ובהם 3,500 תלמידים, חוץ מבתי ספר ליום ראשון במספּר י"ג ותלמידיהם – 2,900. תקציב בתי הספר ופעולות מיוחדות של ועד החנוך הגיע לסכום של 267,000 דולר, ובו נכללה תמיכת מוסדות הצדקה על סך 130,000 דולר. גם שם נוסד בית ספר תיכון בשני סניפים והיו בהם 150 תלמידים ותלמידות, וכן נוסד בית מדרש ללמודי היהדות, שעל מהותו ופעולתו ידובר אחרי כן, במדור על בתי המדרש. בכל שיקאגו היו אז 15,000 מילדי ישראל שקבלו חנוך יהודי מאיזה סוג שהוא.

בדיטרויט נתאחדו בתי הספר העברים בשנת 1919. בשנת 1926 נכנסו לאחוד מוסדות הצדקה (“וועלפייר פעדעריישון”). בשנת 1929 כללה ההתאחדות חמשה בתי ספר ועוד ארבעה מסונפים להם ובהם היו אז 1,753 תלמידים. חמשת בתי הספר המאוחדים קבלו תמיכת ה“וועלפייר פעדעריישון” ושאר ארבעת בתי הספר המסונפים נהנו אך מן ההדרכה והפּקוח. משנת 1923 עד 1929 נבנו ששה בנינים הגונים לבתי הספר. בניני בתי הספר – ערכם היה אז 280,000 דולר. תכנית הלמודים מתחלקת לשלשה קורסים: א) מכינה או גן ילדים, המשמש פּרוזדור להכנת הילד למחלקה הראשונה של בית הספר; ב) בית ספר יסודי של שבע שנות למוד עם כוון דתי לאומי, שהכניס מנהל בית הספר, והוא עברי נלהב, ב. אייזיקס; ג) בית ספר תיכון לשלש שנות למוד, ובהן מלמדים חוץ מספרות עברית גם גמרא. בבית הספר היסודי לומד הילד שבע שעות וחצי, לשבוע, שעה וחצי ליום במשך חמשה ימים. במחלקות העליונות של בית הספר היסודי לומדים עשר שעות בשבוע. עיקר הלמודים הוא הלשון העברית ותנ"ך בלשונם המקורית. על ידי מעמדם הגבוה של הלמודים זכה בית הספר להעמיד גם כמה מורים ממסיימיו. משכורת המורה היתה בערך 1,400 דולר לשנה. תקציב בתי הספר היה 98,000 דולר, 55 אלף דולר נתקבלו כתמיכת הפדראציה.222

התאורים הנ"ל אינם כוללים כל הערים שבהן התאחדו בתי הספר ונהנו מתמיכה גדולה של קופּת חברות הצדקה, אבל מספּיקים הם לתת מושג על גודל השנוי לטובה שבא במצבם החומרי של בתי הספר, שנשתחררו מן האמצעים של פּרנסה בזויה ומשפּילה, ועל האפשרות שניתנה על ידי ראשי לשכות ומפקחים לכוון את הלמודים למטרות רצויות ולפקח על ההוראה, שיהיו המורים ראויים לתעודתם וממלאים תפקידם בדרכי למוד טובים.

בתוך רשימת בתי הספר שנזכרו בערים הנ"ל נכנסו גם בתי ספר אידיים, שהיו יצירה חדשה ביהדות בכלל, ועל התנועה הזאת ידובר בפרק מיוחד.

ו: סימני ירידה

בעוד התסיסה והתעוררות הרוחות פועלות את פעולתן ומלבות ניצוצות תקוה בלבבות לעתידה של היהדות באמריקה – החלו כחות אחרים, פנימיים וחיצוניים, משפיעים השפעה שכנגד, להתקלשות החנוך ולהחלשת היהדות. וזה לא ייפלא: חיזוק החנוך בא ממהגרים חדשים, נושאי הרעיון הלאומי, ומבנין היישוב בארץ ישראל, והתקלשות הרוח והחיים היהודיים – מן הדורות החדשים, ילידי אמריקה, נטולי מסורת ומוכי אדישות. ההזנחה הקודמת של החנוך היהודי נתנה את אותותיה בחיים. שנה שנה נכנסו אל חיי הבוגרים בישראל רבבות “יהודים” חדשים, יהודים בשם, יהודים שבנעורתם ובבחרותם הביטו מגבוה על הוריהם ה“ירוקים” והעריצו את אלפי האגרוף וידעו את כל פרטי השערוריות הסיקסואליות והחברתיות מתוך העתונים הצהובים. כשנתבגרו נשאו נשים ובנו להם בתים – מעונות ריקים מכל תוכן יהודי ומכל שאיפה יהודית. הם “גרו” בתוך עמם, בלי כל השתתפות בחיי עמם ומבלי בקר בבית הכנסת – חוץ מן “הימים הנוראים,” כדי לצאת ידי חובה, מבלי קרוא כל עתון יהודי, אם ביידיש ואם באנגלית ומבלי התעניין לדעת מה נעשה בעולמו של ישראל. כל אלה לא ראו עוד צורך גדול לחנך את בניהם בבית ספר יהודי, ורק דרישות אבא ואמא, או סב וסבה, הניעום לשלוח את הבן לתלמוד תורה או לבית ספר שעל יד בית כנסת. לפני הנשואים אולי לא היו סבורים לשלוח את בניהם אפילו לזמן קצר לבית ספר יהודי, אולם שנוי-מה בא בחיי הזוגות אחרי הנשואים, עם ישוב דעתם נשתנה יחסם להוריהם לטובה, וגדלה בלבם מעין חובה של “בעל בעמיו”. אך מכיון שלמד הנער את קריאת התפלות ברך מיכאנית, ובפרט לאחר שחגגו את חג בר המצוה, והנער נאם את נאומו “כי מאושר הוא להכנס לכלל ישראל וישאר נאמן לתורה”, כפי שכתב לו רבו, – יצא הנער מבית האולפן היהודי, וחנוכו היהודי נסתיים.

על אלה נוספו עוד גורמים והגדול מהם: עקירת הדירות מן השכונות הצפופות המיוחדות למהגרים, השכונות הטבועות בחותם יהודי, במקום שאבא מתלבש בחורף באדרת השער, שהביא מאירופא דורונו של חותנו, והנשים מצטופפות לפני פתחי הבתים ומשוחחות בקול כבכתריאלבקה. מכיון שהצליח אחד התושבים לשנות מקומו – שינה ארחות חייו. בסביבה החדשה בטלה החמימות העממית הנודפת מהצטופפות שכנים שווי מסורת, ונשתחרר השכן התושב החדש מן ההשגחה הצבורית, דעת הקהל הכופה דרכיה על היחיד. כאן בטלה הדלקת הנרות של שבת, כאן החל הילד מתרעה לעתים עם ילדים שאינם בני ברית, ועיני ההורים רואות ושמחות. הישלחו ההורים עתה את בנם מחמדם אל תלמודי התורה רחוקים? זה אי אפשר.

וכשמתרבים היהודים בפרבר באים “העסקנים”, ומתחילים מטרידים את השכנים להקים בית כנסת, והרי זה בית תפלה מטפוס חדש, נאה יותר, לפי צרכי המקום, שלא יפול ביפיו מבית התפלה לנוצרים. בית התפלה האורתודוכסי בשכונה הישנה שימש לתעודתו הישרה: לתפלה. אם גם מעטו המתפללים בימות החול נמצא תמיד מנין. היו זקנים אחדים, היו אלמנים בודדים וגלמודים, היו קצת הולכי בטל והיו בעלי “יאהרצייט”. הזקנים באו ללמוד גם שעור במשניות. בסביבה החדשה הרי זה “מרכז”. הרב המודרני, החזן שקולו נעים והחזקת הבית עולים בממון. וכל ימות השבוע אין מתפלל שם – חוץ מב“בית המדרש” ששמה מתכנסים הזקנים; וגם ביום השבת מעטים הבאים. התפלה היא בבתים האלה ל“עת מצוא”, בחגים ובמועדים, בשבת של בר מצוה וכדומה. על כן נמצאו לבית תפקידים נוספים: מקום-כנוס לאגודות, מקום לחתונות ולמשתאות, ובית ספר. הרב נעשה מאליו מנהל בית הספר. זוהי אַליה וקוץ בה: אַליה – משום שהרב קרוב אל ההורים ויש לו השפעה עליהם, וקוץ: רובם של הרבנים לא הוכשרו להוראה ושאלות החנוך רחוקות מהם או אינן ברורות להם כל צרכן. לא למותר להעיר שלמרות “רבנותו” אין האידיאליזם תמיד נר לרגליו. בשעת משבר כלכלי או גרעון בתקציב – מסוגל הרב להעמיד את עניניו למעלה מעניני החנוך ואינו מקיים מצות “ואהבת לרעך כמוך” ומשכורתם של המורים מתקפחת. ויען שהוא יודע מרת נפשו, כשהוא בא לבית התפלה ביום השבת והספסלים פנויים, הריהו נותן דין קדימה לתפלה ודואג בעיקר להכין “מתפללים” לבית-הכנסת, והקריאה בסדור התפלות נעשית עיקר גדול. כמו כן יש רבנים הנשמעים להורים המבקשים לצאת ידי חובת חנוך עברי אך בשתים שלש פעמים בשבוע וממלאים רצונם, והלמוד נעשה מצומצם ומקופח, קונספּקטי ומופשט, ואינו מושך לב הילדים. הילד לומד אמנם בבית ספר יהודי, אך יוצא הוא משם בלי ידיעה של ממש.

בתנאים כאלה, כשהחנוך הוא טפל ולא עיקר, היה החנוך מתנודד לרגל כל רוח מצויה ושנוי כלכלי. עם רוב שפע עלו ההורים בשלב הכלכלי וקיימו את הכלל “וישמן ישורון ויבעט”, ובשנות לחץ כלכלי היה החנוך קרבן ראשון.

בסוף שנות העשרים למאה הנוכחית בא משבר כלכלי גדול על ארצות הברית. מספר המובטלים עלה למיליונים רבים ורחובות הכרכים מלאו מוכרי תפּוחים ומיני סדקית, – אלה היו בני אדם שהתפּרנסו לפני זה ממלאכה ומאומנות ונשארו בלי פרנסה. המצב הגיע לידי כך שהממשלה הוכרחה להמציא עבודות משלה, כדי לספק מזונות לרעבים בדרך כבוד. בימים ההם פחת מספר התלמידים בבתי הספר העברים וההכנסה משכר למוד ירדה בהרבה223. כמובן שירד מספר המורים, כתות שונות נצטרפו לשם קמוץ בהוצאות ובכל סוגי החנוך הונהגו קצוצים.

בימים הרעים ההם הוכרחו גם החברות המרכזיות לתמיכת מוסדות הצדקה להנהיג צמצום בתקציבן, ויען שהחנוך לא היה קרוב ללבן – קפחו את בתי הספר קפּוח גדול מן השעור, ויש שבקשו להשתחרר לגמרי מהוצאה “יתירה” זו. בבתי ספר רבים היו בעלי הבתים מוסרים את בתי הספר למורים ואומרים להם: בתי הספר הם דאגתכם אתם, הרי הם נתונים לכם והתפרנסו משכר הלמוד שיתנו לכם ההורים ואנחנו נקיים. ההפקרות גדלה עד שכנסית הרבנים המשמרים מצאה לנכון לפרסם אגרת מוסר אל הפדראציות של צדקה ואל ראשי בתי הכנסיות בנוסח זה:

“כנסית הרבנים רואה מתוך חרדה גדולה את ההשתדלות להקטין את התמיכה הניתנת לחנוך היהודי… תחת לחץ התקלות הכלכליות של היום נהרסת פעולה בת עשרות בשנים. אנו מגנים יחסן של עדות רבות בארץ שאינן ממלאות את חובתן לחנוך היהודי ואוחזות בתחבולות קלות: למסור את האחריות הכספית של בתי הספר למורים ולמנות מורים מתנדבים בבתי הספר ליום ראשון. אנו קוראים אל הקהלות בארץ להשאר נאמנות לחנוך היהודי ולהוסיף לתמוך תמיכה כספית ישרה את בתי הספר, למרות צוק העתים. אנו מוחים מחאה עזה נגד חברות הצדקה המאוחדות המפלות את החנוך לרעה. כמה מן החברות הללו הפחיתו את תמיכתן לחנוך היהודי ולמרכזים בשעור רב מאשר לשאר פעולותיהן. בתי ספר, לשכות חנוך ומרכזים הופלו לרעה עד כדי הרס פעולותיהם. יש חברות צדקה מאוחדות שניסו להשתחרר לגמרי מאחריותן כלפי החנוך היהודי. אחרי שתמכו בלשכות החנוך בשנות השפע הן מנסות עכשיו להטיל על ועדי החנוך את הטורח לאסוף סכומים מיוחדים בימי הדוחק האלה, דבר שהוא מן הנמנע”224.

המכות שהוכה החנוך העברי בימים ההם – לא נרפאו אף כעבור עשר שנים, והשפעתן מורגשת אף כיום. בימים ההם הורגשה שפלות מעמדו של המורה העברי ביתר עוז, ומאז גדל אי הרצון בקרב צעירים וצעירות להתכשר להוראה עברית. בתי ספר שירדו מגדולתם הרוחנית – לא עלו עוד. במקום שקצצו בשעות לא שבו להגדילן גם כעבור המצוקה, והמורה העברי שנשאר באומנותו מרגיש כי מיותר הוא בחברה היהודית ואין לו כל בטחון חומרי ורוחני במעמדו.

ז: מצב החנוך בארצות הברית ביום הזה

1. מספּר הילדים המתחנכים חנוך יהודי

מה מספר הילדים המתחנכים ביהדות? כמה מילדי ישראל בארצות הברית נהנים מחנוך יהודי וכמה אינם לומדים כל דבר השייך ליהדות?

כידוע אי אפשר לענות על שאלה זו כהלכה, מבלי דעת תחלה מספר היהודים בארצות הברית והילדים מגיל בית ספר. אולם כבר נרמז קודם לכך שאת הדבר הפּשוט הזה קשה לדעת, משום שאין הממשלה ממיינת את תושביה על פּי הדתות. באין ידיעות ברורות, מן ההכרח להשתמש בהשערות ובתחבולות השוואה. יש אשר הציעו לקבוע את מספּרנו בארץ על פּי תעודות המיתה שמוציאים הקברנים היהודים – כלומר להשוות שעור המתים היהודים לשעור המתים של שאר התושבים. מחנך אחד, הד“ר אלכסנדר מ. דושקין, המציא טכניקה אחרת, והיא למנות את מספר הילדים הנעדרים בימים הנוראים מבתי הספר הכלליים – מאחר שאין כמעט ילד מישראל המבקר בבית הספר ביום הכפורים. לאחר שיוודע מספר הנעדרים מנכים מזה מספר הנעדרים בדרך כלל במשך יום למוד, ומוסיפים עליהם קצת ילדי נוצרים שאינם באים משום שתלמידים רבים אינם לומדים אז, ויוצא מספּר הילדים מבני ישראל. ממספּר הילדים למדים על מספּר הבוגרים, על פי שעור מספר הילדים לגבי מספר האזרחים בכלל. שיטה זו התקיימה במשך שנים. אחר כך, באו בעלי ספירות ובקשו דרכים אחרים. ד”ר אורי צבי אנגלמן ערך בבופאלו, מדינת ניו יורק, מחקר על מספּר התושבים היהודים על פי בקורים בשכונות המאוכלסות יהודים ועל פי בקורי דגימה בשכונות המעורבות. בכל דרך יש לקויים, וכל הספירות הן קרובות לאמת, מבלי היות מדויקות225.

על פי מחקרים שערכו ד“ר עזריאל אייזנברג וד”ר יעקב ש. גולוב בשנת 1941 בעשרים ושש ערים, שמספר תושביהן היהודים היא 72 אחוזים למאה מכל היהודים בארצות הברית, היו 126,717 ילדים בבתי הספר הנמוכים שלנו, 7,059 בבתי הספר הגבוהים (הבינונים). אם נניח שהיחס הזה שרר בשאר הערים יצא שהיו אז בארצות הברית 180,000 ילדים בבתי ספר הישראליים הנמוכים, וכעשרה אלפים בבינוניים.

כאן מקום להעיר, שבשנת 1935 העריך הד"ר שמשון בנדרלי את מספר הילדים הלומדים במאתים אלף. אכן במספרים של אייזנברג וגולוב לא נכללו ילדים הלומדים בביתם או בחדרים פרטיים. ואף כי מספר אלה לא גדול הוא, לא נטעה אם נשער כי בצרוף אלו הגיע מספר הילדים הלומדים בשנת 1941 למאתים אלף, כאשר היה בשנת 1939.

ומשום מה לא נתרבה מספר הלומדים במשך שש השנים? מפני חזיון אחר בחיי ישראל באמריקה, מעוט הילודה. בניו יורק ירדה הילודה מ-17.1 אחוזים לאלף בשנת 1930 עד 13.06 בשנת 1936. אמנם בשנת 1941 עלתה הילודה לשעור של 15.20, אבל זה היה חזיון ארעי התלוי במלחמה, שאז מהרו הצעירים לשאת נשים, ואין זה בא ללמד על שנים כתקונן. בפילאדלפיה ירד מספר הילדים הלבנים (כידוע גדולה הילודה בקרב הכושים) מגיל של בית ספר (שש עד שש עשרה שנים) משנת 1918 עד 1938, במשך עשרים שנה, בששה עשר אחוזים. זהו חזיון כללי, בכל הערים בארצות הברית, אולם אצל אחינו בני ישראל הירידה גדולה יותר, משום שכולם יושבי כרכים ורבים בעלי מעמד השכלי גבוה, והם נתונים יותר להשפעתם של זרמי הזמן. ירידת הילודה גורמת לירידת מספר ילדי ישראל בבתי הספר שלנו, ועל זה תעיד העובדה שבשנת 1936 היו לנו בבתי הספר היהודיים בניו יורק 75,000 ילדים ובשנת 1942, לאחר שש שנים, 58,845226.

בשנת 1943 ערך הד“ר נח נרדי מחקר בארבעים ושש ערים. מספר התושבים היהודים באותן הערים היה 3,565,571 או 74.7 אחוזים למאה מכל יהודי אמריקה (המספרים של האוכלוסיה היהודית לקוחים מ“ספר השנה” של הועד היהודי האמריקני ומכוונים לגבי 1937). האוכלוסיה היהודית הכללית נאמדה בשנה ההיא ב-4,770,000. על זה הוסיף הד”ר נרדי את הגידול המשוער של 428,344 משנת 1937 עד 1943 ויצא שמספר היהודים בשנה הנדונה היה 5,199,000 או 3.7 אחוזים ממספּר התושבים שבארצות הברית. על פי חישובו של הד"ר נרדי נמצאו בה בשנה בארצות הברית ילדים מישראל מגיל בית ספר, כלומר משנת השש עד ארבע עשרה, 725,580. מהם קבלו חנוך יהודי בארבעים ושש הערים שחקר 126,104 ילדים. וזה לגבי 74.7 אחוזים של האוכלוסיה. אם נוסיף לזה את שאר הילדים בערים שלא נחשב על פּי מפתח של אחוז וחצי (וזה דרך החישוב אצל האוכלוסיה הכללית), יצא שמספר הילדים שקבלו חנוך יהודי מאיזה סוג שהוא היה בשנת 1943 164,490. וגם באלה לא נחשבו ילדי החדרים ותלמידי המורים הפרטיים227.

בשנת 1946 נערכה סקירה חדשה על ידי “ספר השנה” הנ"ל בהשתתפות “החברה למען החנוך היהודי באמריקה”. סקירה זו כללה מאה ושלשים וחמש ערים, מפוזרות בשלשים ושש מדינות, שאוכלוסיתן היהודית היתה 3,516,450 או 73.7 אחוזים למאה מכל האוכלוסיה היהודית בארץ. סקירה זו הראתה כי נמצאו בבתי הספר היהודים מכל הסוגים בכל הארץ 231,028 ילדים. מספר זה גדול מן הקודמים, ואם יש לסמוך עליו (אין לשכוח כי החישובים נערכו על ידי בני אדם שונים, ויש בהם מן ההשערה) הרי זה מראה על גידול. אין זאת אלא שיסורי ישראל בתקופה זו עוררו את ההכרה היהודית וגדלה אחריותו של הפּרט לחנוך בניו מבחינה יהודית.

ראינו את המספּרים השונים ועלינו לענות עוד על שאלה אחת: כמה מילדי ישראל נהנים מחנוך יהודי וכמה מהם אינם לומדים כלל ואינם יודעים דבר מתרבות עמם, אפילו לא איזה מספורי המקרא באנגלית? השאלה פשוטה היא, אבל קשה לענות עליה. על פי הספירות של איזו שנה שהיא יוצא בערך עשרים וחמשה אחוזים למאה מילדי ישראל מתחנכים במוסד חנוכי יהודי והשאר, 75 מכל מאה, אינם לומדים דבר. ואמנם במשך כמה שנים, בראשונות לחשבונות אלו נקבע הכלל הזה ולא היו עליו עוררים. ברם בזמן האחרון מצאו שאין זה חשבון צדק והוא מיוסד על טעות גדולה. אלמלי היה כל תלמיד יהודי נכנס למוסד החנוכי שלנו בשנת החמש לחייו ומבלה בו כשמונה-תשע שנים, היה החישוב נכון. אבל המציאות מה היא אומרת? יש ילד הנכנס לבית ספר יהודי בשנת השש לימי חייו, ויש הנכנס בשנת התשע, ויש רבים המביאים את בניהם לאלף בית בהמלא להם אחת-עשרה או שתים-עשרה שנים, על מנת להכינם לבר מצוה! ואלה הבאים לבית הספר באיזה גיל שהוא אינם נשארים שם לא שמונה שנים ולא שש ולא ארבע; בשעור ממוצע לומד כל ילד אך שנתים ימים, ולאחר זה הוא עוזב את למודיו העבריים. יש לשער שבמשך תשע או עשר שנות הגיל האסכולי (5– 14) מחזור התלמידים בבתי ספרנו הוא שתי פעמים וחצי, לפחות. אם נכפיל את האחוז 25 בשתי פעמים וחצי יצא לנו שלפחות שבעים אחוזים למאה למדו בבית ספר יהודי228.

בכל הספירות הללו באים בחשבון כל סוגי החנוך, אם ישיבה ואם תלמוד תורה, אם בית ספר ליום ראשון ואם בית ספר אידישאי של “חוג הפועלים” או של כיוון אידיולוגי אחר. כמובן שיש הפרש גדול בין סוג לסוג, אינו דומה מי שלומד בבית ספר כל-יומי ומקדיש ללמוד העברי מחמש-

החנוך היהודי ב 46 ערים ב 1943:

טבלה א'

שם העיר האוכלוסיה ילדים 6–14 מקבלים חנוך יהודי המקבל חנוך יהודי%
על–יסוד המחקר
1 אקרון, אוהיו 8,400 1,134 430 37.9
2 אלנטון, פּנסילווינ. 3,000 405 179 44.2
3 בלטימור, מרילנד 73,000 9,855 3,410 34.6
4 בוורלי, מס. 1,115 150 50 33.3
5 בוסטון, מס. 118,000 15,930 7,345 46.1
6 בופולו, ניו יורק 21,000 2,835 2,265 79.9
7 טשטנוגה, טנסי 3,800 513 52 10.1
8 שיקגו, אילינוי 363,000 49,005 13,355 27.3
9 סינסינאטי, אוהאיו 21,800 2,943 1,450 49.3
10 קליבלנד, אוהיו 90,000 12,150 6,163 50.7
11 קורפּוס קריסטי, טקס. 645 87 75 86.2
12 דיטון, אוהיו 5,000 675 295 43.7
13 דנוור, קולורודו 18,400 2,484 1,560 62.8
14 דיטרויט, מישיגן 90,000 12,150 4,240 34.9
15 דולות, מיניסוטה 3,700 500 100 20.0
16 אלנוויל, ניו יורק 540 73 40 54.8
17 אירי, פנסילוויניה 1,900 257 93 36.2
18 פּורט וורת, טקסס 2,200 297 70 23.6
19 מרידן, קונ. 1,335 180 82 45.6
20 מיניאפּוליס, מיניסוטה 20,700 2,795 1,440 51.5
21 ניו יורק, ניו יורק 2,035,000 274,725 54,300 19.8
22 ניו היוון, קונ. 24,700 3,335 440 12.0
23 נוארק, ניו דשרזי 73,000 9,855 3,520 35.7
24 ניובורג, ניו יורק 2,220 300 170 56.7
25 נו. ברגן, נ. דזש. 1,850 250 72 28.8
26 נורד המפּטון, מס. 560 76 20 26.3
27 אָרנדש, ניו דשרזי 1,200 162 130 80.2
28 פּטרסון, ניו דשרזי 24,000 3,240 662 20.4
29 פילדלפיה, פּנסילווינ. 293,000 39,555 14,174 35.0
30 פּיטסבורג, פּנסילווינ. 52,000 7,020 3,650 52.0
31 פּרובידנס, מס. 231 31 28 90.3
32 פּרובידנס, רוד אַילנד 23,800 3,213 400 12.4
33 רדינג פּנסילוויניה 3,000 405 140 34.6
34 רטשסטר, ניו יורק 23,400 3,159 1,256 39.8
35 רוק אַילנד, איל. 19,000 257 98 38.1
36 רוקוויל סנטר, נ. י. 1,600 216 170 78.7
37 סינט לואי, מז. 51,000 6,885 2,338 34.0
38 סינט פּאול, מינ. 14,000 1,890 650 34.4
39 סן פרנציסקו, קל. 40,900 5,522 1,400 34.2
40 סיו סיטי, אַיוווה 3,500 473 125 26.4
41 ספּרינגפילד, מס. 12,270 1,656 485 29.3
42 סטמפורד, קונ. 4,905 662 180 27.2
43 סירקיוס, ניו יורק 14,500 1,958 682 34.8
44 טולידו, אוהאוי 10,500 1,418 400 28.2
45 וויט פּלינס, ניו יורק 2,600 351 200 57.0
46 וודביין, ניו דשרזי 1,600 216 25 11.6
סה"כ 3,565,511 481,248 126,104

טבלה ב'

בתי ת"ת קהלתיים וכנסיתיים בארבעים ושש קהלות יהודיות

שם העיר קהלתיים כנסיתיים סה"כ % התלמידים בבתי הת"ת
ב"ס תלמידים ב"ס תלמידים
סוג א': עד 10,000 יהודים
1. אקרון 1 90
1. אלנטון 1 50 1 32
1. בוורלי 1 27
1. טשטנוגה
1. קורפוס קריסטי 1 15
1. דיטון 1 94
1. דולות 1 60
1. אלנוויל 1 40
1. אירי 1 93
1. פורט וורת 1 45
1. מרידן 1 22
1. ניובורג 1 85
1. נ. ברגן 1 72
1. נורתהמפּטון 1 12
1. ארנדש 1 65
1. פּלימות 1 13
1. רדינג 3 140
1. רוד אילנד 1 32
1. רוקוויל סנטר
1. סיו סיטי 1 80
1. סטמפורד 1 80
1. ווהייט פּליינס 1 200
1. וודבין 1 25
סה"כ 16 863 8 329
סוג ב': מן 10,000 עד 25,000
1. בופלו 1 80 6 640
1. סינסינטי 4 450
1. דנוור 2 380
1. מיניאפּוליס 3 700
1. ניו היבן 1 95 2 42
1. פּטרסון 3 191 1 169
1. פּרובידנס 1 100
1. רוטשסטר 2 180 3 130
1. סינט פאול 2 350
1. ספרינגפילד 2 300
1. סירקיוס 1 58 1 121
1. טולידו 3 180
סה"כ 22 2,584 16 1,582
סוג ג': מן 25,000 עד 100,000
1. בלטימור 9 1,185 3 475
1. קליוולנד 9 700 9 900
1. דיטרויט 8 1,600 1 40
1. נואַרק 4 500 30 2,400
1. פּיטסבורג 7 522 9 1,010
1. סינט פּאול 12 713 2 125
1. סן פרנציסקו 4 360 1 50
סה"כ 53 5,580 55 5,000
סוג ד': 100,00 יהודים ויותר
1. בוסטון 20 2,645 13 1,125
1. שיקגו 44 3,300 22 2,685
1. ניו יורק 68 10,250 230 21,000
1. פילדלפיה 10 1,275 21 4,568
סה"כ 142 17,470 286 29,378
הסה"כ הכללי 233 26,328 365 36,289

עשרה עד שמונה-עשרה שעות לשבוע למי שלומד בבית ספר של יום ראשון, פעם אחת לשבוע, כשתי שעות, ואינו זוכה בכל ימי למודו ללמוד את האלף-בית, ומושגו מן היהדות בא מספורי המקרא בלשון האנגלית וקצת היסטוריה ישראלית וידיעות על חגי ישראל. והרי זה חשוב לנו לדעת כמה מקבלים חנוך יהודי “אינטנסיבי” במקצת וכמה – חנוך מן הסוג הקלוש והרופף.

הד“ר נח נרדי טיפּל בסקירה על ארבעים ושש קהלות ישראל בארצות-הברית, כמה מהם מקבלים חנוך יהודי מכל הסוגים, כמה מהם בתלמוד-תורה וכמה מהם בבית ספר כנסיתי (על יד בית כנסת). למה להבדיל בין אלו לאלו? כי בבתי הת”ת הלמודים אינטנסיביים יותר, כלומר: ניתן להם זמן יותר. וכמובן שמלמדים בהם בשעור גדול יותר. בדרך כלל מלמדים בבתי הת"ת שבע שעות לשבוע, ושעה וחצי ליום, חמשה ימים בשבוע, ובבית ספר כנסייתי אך חמש שעות, שתים או שלש פעמים בשבוע. הסוקר הבדיל בין ערים בעלות אוכלוסיה יהודית עד עשרת אלפים, ערים שתושביה היהודים הם מעשרת אלפים עד עשרים וחמשה, וערים מעשרים וחמשה עד מאה אלף, וערים ממאה אלף ומעלה. והסך הכל הוא: 332 תלמודי תורה שבהם 26,328 תלמידים, 365 בתי ספר כנסייתיים ובהם 36,289 תלמידים, 69 בתי תלמוד תורה פרטיים ובהם 3,450 תלמידים. מספרם הכללי של הילדים שקבלו חנוך של אחר הצהרים בארבעים ושש הערים היה 66,476 בשש מאות ששים ושבעה בתי ספר. מספרים אלו חלים על 74.7 אחוזים של האוכלוסיה היהודית באמריקה. אם נכלול את השאר, לפי היחס, נמצא שמספר התלמידים הכללי בבתי תלמוד התורה ובתי הספר הכנסייתיים יחד היה בשנת 1943 – 88,991 או 53.3 אחוזים למאה של מספר הילדים הכללי המקבלים חנוך יהודי באמריקה. במלים אחרות: חנוך עברי של כמה פעמים בשבוע מקבל כחצי ממספר הילדים הלומדים, ורוב הילדים הלומדים אחר הצהרים כמה פעמים בשבוע הם תלמידי בתי הספר הכנסייתים.229

שתי הטבלות שנערכו על ידי הד"ר נרדי, פורטות את הערים והמספּרים לדקדוקיהם.

2. כמה ילדות מתחנכות ביהדות?

מעניין לדעת כמה ילדות משיג בית הספר העברי (אם לא נתחשב בבתי הספר משאר הסוגים, ליום ראשון ואידישאים), כי חזיון זה משקף את שעור הקשר ליהדות. כל רפיפות לאומית מביאה לידי צמצום הלמוד במסגר, דת, וילדות פטורות ממצוות. ועד של שלשה שחקר בשאלה זו הגיע לידי טבלה זו:

בעיר אחוז כל הילדים הלומדים אחוז הנערים הנערות
א 25 40 10
ב 31 49 12.5
ג 39.1 54.7 23.4
ד 36.9 51.6 22.2
ה 30.6 47.7 13.4
הממוצע 30.1 47 13.3

טבלה זו מעידה שבתי הספר העברים (תלמודי תורה ובתי ספר על יד בתי הכנסיות) משיגים מעשרים וחמשה עד שלשים ותשעה אחוזים של התלמידים (השאר לומדים בבתי"ס מסוגים אחרים. בניו-יורק אחוז הלומדים בבתי ספר עברים גדול יותר). מנין ההבדל שבין עיר לעיר? בערים שבתי הספר ליום ראשון מרובים בהן, – הם מושכים את הילדות, או יותר נכון: ההורים רואים אפשרות לצאת חובת חנוך ביום אחד בשבוע. בדרך ממוצע יוצא שבית הספר העברי (בהבדל מבית הספר הישראלי, שאין העברית נלמדת שם או אינה עיקר) משיג לא פחות מ-25 אחוזים ולא יותר מ-40 אחוזים של ילדים, והממוצע הוא שלשים. ושוב: בית הספר העברי משיג בין 40%–55 של כל הנערים, מ-10% עד 24 של כל הנערות מגיל בית ספר. עורך המחקר מעיר שבאותן הערים שיש בהן בתי ספר כנסייתים (על יד בתי הכנסת) ושנהוג בהם, נוסף על למודי השבוע, בית ספר ליום ראשון, מספר הנערות בבית הספר העברי פחות הוא מאשר במקום שאין בו קורסים ליום ראשון230. על כן יש רבנים המסרבים לפתוח בית ספר ליום ראשון, כדי להכריח את ההורים לתת לבניהם חנוך אינטנסיבי יותר.

בבתי הספר ליום ראשון הנערות הן הרוב – יותר מחמשים אחוזים, וכן בבתי הספר האידישאים. בבתיה“ס של ה”ארבעטער רינג" היו בשנת 1935 57.7 אחוזים נערות כנגד 42.3 נערים. גם בבתי הספר שעל שם שלום עליכם (אידישאים) כך. כל אלה אותות מורשתנו. הנערים לתורה והנערות לאידיש או ללמוד דת ששעותיו ודרישותיו מעוטות.

3. העזיבה

נאמר לעיל שהילדים נשארים בבית הספר בחשבון ממוצע שנתים והעוברים על כל הקורס, במשך חמש שנים, הם רק כחמשה אחוזים למאה, כלומר: ממאה נכנסים יוצאים חמשה בשנה החמישית ומסיימים. תופעה זו אינה דומה בכל בתי הספר. יש שנים סוגים המחזיקים את התלמידים יותר, והם: הישיבות ו“סונדי סקולס.” ויש טעם לדבר. חנוך של פּעם לשבוע – חובותיו מועטות, וקשרו של הרב, מפקח בית הספר, עם המשפּחה הוא אמיץ, וחנוך בישיבה – כולל גם למודי חול, שאין ההפסק נוח לו.

תקלה זו, שאין התלמידים מתמידים בלמודם עד גמר החוק, היא הקשה ביותר. בשנת 1932–3 ערך הד“ר ע. אייזנברג מחקר בעשרים בתי ספר, בין אלה היו 13 ת”תים, 5 כנסיתיים ושתי ישיבות. בכולם היו 10,345 תלמידים ברשימתם. 3,803 תלמידים נוספו להם באותה שנה, 4,473 עזבו. העזיבה הממוצעת היתה 43 אחוזים, – ממוצעת, משום שלא בכל בתי הספר היתה העזיבה דומה, והתנודדה בין 20% עד 74%.

מן התלמידים שעזבו יצאו להם 40% בחצי הראשון של שנת הלמוד, כלומר: שנים שלשה ירחים לאחר הכנסם. 80 אחוזים למאה לא השלימו שתי שנות למוד. רק משבעה עד שמונה אחוזים למאה נשארו בבית הספר ארבע או חמש שנים. העזיבה הגדולה ביותר היא בחדשי הקיץ, חדשי החירום לחנוך.

מן העוזבים נרשמו 34% בגיל של 8–5

43% בגיל של 11–9

19% בגיל של 13–11

מטעם מה עוזבים הילדים את בית הספר קודם זמנם? לא נמצא רשימות על סבות כל העוזבים אלא על מקצתם, ומאלה נזכיר את הגורמים לפי תור חשיבותם:

1) עקירת הדירה 2) התלמיד יצא לחופש 3) בית הספר נסגר 4) הנער הגיע לשנת הבר מצוה 5) מצב בריאותו של התלמיד אינו מרשהו ללמוד 6) ההורים אינם שבעים רצון מן הלמוד. אך מעטים יצאו משום שלא השיגה יד הוריהם לשלם שכר למוד.

בראשית שנת 1940 בחר הועד הפועל של המועצה הארצית למען החנוך היהודי ועד מיוחד (חבריו היו מ. ליבמן, ד“ר א. ל. הונור, וד”ר עזריאל אייזנברג) לטפל בחקירת העזיבה. הם פנו בשאלונים וקבלו תשובות מן הערים: באלטימור, בופאלו, שיקאגו, סינסינאטי, דיטרויט, ניו-יורק, רוטשסטר וסט. לואיס. מתשע קהלות אלו, קצתן ענו על כל השאלות וכמה מהן על קצתן. ואף על פי שאין המסקנות מיוסדות על ידיעות מקיפות, אפשר לראותן כעד לנטיות. אגב: מחקר זה נוגע רק בבתי הספר העברים ולא בבתי הספר ליום ראשון או האידישאים231.

ממחקרם זה אנו למדים שהמחזור של הילדים, כלומר המתחלפים, היה בערך עשרים וחמשה אחוזים ממספרם הכללי של תלמידי בתיה"ס, לא בכל הקהלות במדה אחת, כמובן.

בקהלה המחזור
א 27.2%
ב 26%
ג 21.5%
ד 33.3%
ה 30.2%

בחשבון ממוצע 27%232

כמה שנים נשאר הילד בבית הספר, לפי מחקר אחרון זה? על זה תעיד הטבלה הבאה, שהיא טבלת אחוזים:

בקהלה פּחות משנה משנה עד שנתים עד שלש עד ארבע עד חמש עד שש
א 35 28 21 12 3 1
ב 56 21 10 5 4 4
ג 33 14 13 12 12 15
ד 68 17 8 3 4
ה 51 21 13 10 5
הממוצע 45 22 15 11 4 3

הרי אנו למדים מטבלה זו שמכל מאה תלמידים שעזבו את בית הספר לפני הסיום, יצאו 45 אחוזים לפני גמר שנת למוד אחת, 67 למדו פחות משנתים, 82 פחות משלש שנות למוד וכו' וכו'.

הועד מצא את הגורמים האלה לעזיבה:

1) עברו לבית ספר אחר או למורה בית; 2) המרחק מן הבית לבית הספר גדול ביותר; 3) אדישות לחנוך אם מצד ההורים או מצד התלמידים; 4) מטעמי חולשות או מחלה; 5) חוסר הצלחה בלמודים; 6) גיל גבוה (בוגר יותר מדי לגבי המחלקה או עובד); 7) הגיע לבר מצוה או מתכונן לבר מצוה; 8) אין ההורים יכולים או רוצים לשלם שכר למוד; 9) הילד נשלח מבית הספר; 10) אין ההורים או התלמידים שבעים רצון מן הלמוד.

ובכן רואים אנו, כי הסבות העיקריות שבכל הקהלות הן: בר מצוה, שנת הפטורין לחנוך יהודי, עקירת דירה ומרחק, אדישות וטעמי בריאות. סבה אחרונה זו נוכל לזקוף על חשבון אדישות, משום שבכל מקום שנדמה להורים שאין הילד חזק כל צרכו מביאים את החנוך היהודי לקרבן. אף אי שביעת רצון נוכל לצרף לאדישות. מורה שלא נהג בתלמידו כבוד – התלמיד אומר: אי אפשי בלמוד העברי.

עיינו בטבלה מצומצמת זו וראו את טיב הסיבות בסקירה אחת:

בחשבון ממוצע

1. גיל גבוה, ובר מצוה בכלל 26 אחוזים למאה

2. אדישות ואי שביעת רצון 19

3. מרחק 16

4. עבר לבית ספר אחר או למורה פרטי 14

5. מטעמי בריאות 10

6. סבות שונות ובלתי ידועות 15

_______

100

דוק ותמצא שאבי אבות הגורמים היא האדישות.

דברים מעטים של מ. ש. בן מאיר המדבר בבית הספר האידישאי מלמדים גם על שאר סוגים:

“הסבות הן, כידוע, סביבה זרה קרה, אדישות ההורים לחנוך יהודי בכלל, ואפילו ללשון העם ההולכת ומתנוונה בפיהם. גורל החנוך האידי נמסר, על פי הרוב, לילד. האבות מוסרים ענין טפל זה לאם המטפלת בילדים, והיא שואלת את בר בטנה המפונק אם יש את נפשו לבקר את ה’היברו' (בית הספר האידי נקרא לרוב בפי האמהות בשם ‘היברו’ או ‘חדר’), והילד בכבודו ובעצמו מחליט אם לבקר או לחדול”233.

4. כלכלת בתי הספר

מאין מתכלכל בית הספר? ובכמה עולה החנוך?

נדון תחלה על המצב בשנת 1918, שאז נתפרסמו ספירות מפורטות בשאלה זו, ביחוד על ניו-יורק, ועיר אחת מלמדת על חברותיה.

בבית הספר ליום ראשון עלו אז הוצאות הלמוד לגלגלת משני דולר עד חמשה עשר לשנה. כי היו שני טפוסים של בתי ספר מסוג זה, אלה שמוריהם מלמדים חנם, ואלה המקבלים שכר. במקום שהמורה היה מתנדב היה הלמוד עולה בזול גדול, שני דולרים לשנה, ובמקום שניתן לו שכרו – כחמשה עשר דולר. המורים היו מלמדים שעתים בשבוע, 60 שעות לשנה, שלשים שבועות. שאר ההוצאות חלו על ההיכל או בית הכנסת.

בבתי הת“ת עלו ההוצאות 22.75 דולר לשנה לגלגלת בחשבון ממוצע, וההבדלים בין ת”ת לת"ת היו גדולים, מ-7.85 דולר עד 43.33. סכום זה כלל כל ההוצאות – שכר למוד, מכשירי למוד, החזקת הבנין, השגחה, גבית שכר הלמוד וכו' וכו'. ובישיבות עלה לערך 70 דולר לשנה לגלגלת234.

על מקורות ההכנסה באותם הימים מוסר לנו מר י. קנוביץ:

1) תרומות חברים 2) שכר למוד 3) נדרים ונדבות 4) הכנסת בית הכנסת (כמעט בכל ת"ת היה אולם מוקדש לתפלה) 5) השכרת חדרי הבנין לחברות להוועד בהם 6) עזבונות 7) תמיכות מחברות של צדקה 8) נשפים וערבי מחול. ההכנסה המעטה ביותר באה משכר למוד. בתי הת"ת היו תלויים בקופסאות של צדקה, ובמקהלות חזנים וכיוצא באלה.

לשם דוגמה הוא מביא את המספרים האלה הלקוחים מפנקסי ת"ת אחד:

מקורות ההכנסה לשנה ההוצאות לשנה
תרומות חברים 874.25$ משכורת המורים 8,800.00$
נדרים ונדבות 735.33 ספרי למוד 282.87
הכנסות בית הכנסת 1,046.07 החזקת הבנין 1,397.69
השכרת חדרים לחברות 1,259.33 ביטוח הבנין 60.00
מכירת ספרים וכלי כתיבה 65.99 הוצאת הבית 2,331.25
נשפים, מחולות והגרלות 2,425.80 הוצאת המשרד וגבית שכר למוד 2,704.90 הכסף 2,476.24
בסך הכל 9,111.67$ 15,348.05$

“ההוצאות יתירות היו על ההכנסות בסך של 6,236.38$ ומי ימלא החסרון?” “המפקחים בראותם כי ברע הם מתרגלים להלוות את הסכום החסר מכיסם, והם יוצאים אל הקהל להתריע בקולות של יאוש, ומשמיעים על השקלים”235.

במשך השנים באו שנויים רבים וגדולים במצבם החומרי של בתי-הספר. “לשכת החנוך” בניו-יורק ולשכות אחרות שנוסדו כדוגמתה הכניסו את ההכרה בלב הקהל שאין החנוך יכול להשאר בידיהן של חברות קטנות בלי עזר וסיוע. בהרבה ערים נוסדו מרכזים לחברות הצדקה וקופות עיר המחלקות תמיכתן לכל בתי החולים היהודיים ושאר מוסדות החסד, ובמקום שלפני כן היה כל מוסד ומוסד עורך מגבית לעצמו, – הקופה הכללית תובעת מיהודי העיר תרומה לבתי הספר לתקציבן של הקופות הכלליות האלה. בינתים הוטב מצב ההורים, ועל ידי הגדלת ההכנסות שופרו הבנינים, עלה שכר המורים וכו' וכו'.

נתבונן נא אל המצב בשנת 1935, לעומת השנים הקודמות. הוצאות הלמוד בשנת 1910 עלו בבית ספר ליום ראשון 3.50 לגלגלת, בשנת 1935 – 10 דולר. בבית ספר עברי עלה מ-7.29 דולר בשנת 1910 ל-22 דולר בחשבון ממוצע בשנת 1918, ובשנת 1935 – 35 דולר236. בישיבות עלו ההוצאות לסכום של 120 דולר.

ומה היו מקורות ההכנסה? בשנת 1935 באו 45% משכר למוד, לפי השערה (כנגד 33 אחוזים בשנת 1918), 43 ממקורות מקומיים, כגון תרומות חברים, נדרים, נשפים, מגביות מיוחדות וכיוצא באלה, 12 אחוזים באים ממוסדות מרכזיים, כגון חברת הצדקה הגדולה בניו יורק ו“חברת החנוך” שהיתה קיימת באותה שנה, ושאת מקומה ממלא עתה “ועד החנוך”. בשנת 1909 נוסדה בברוקלין חברת צדקה מרכזית ובשנת 1917 קמה חברה כזאת במאנהיטין (מנהיטין וברונכס של ניו יורק). בשנת 1918 החלו שתי החברות לתמוך בכמה בתי ת“ת. בשנת 1935 תרמה החברה הברוקלינית לחמשה בתי ת”ת. גדולים מ-21% עד 53% מתקציבם, או 33% מתקציבם הכולל. במאנהיטין תמכה הפדראציה ששה בתי ת“ת וקבלו מ60% עד 95% מתקציבם. הסבה שקבלו אחוז גדול כל כך מתקציבם היתה, שבמשך הזמן נשתנו בתי הת”ת. כשנתמעטו האוכלוסים בשכונות ההן ירד מספר התלמידים והאוכלוסים הנשארים היו מן הנמושות בבחינה הכלכלית, יצא שבתי הת"ת נעשו למוסדות חנוך לעניים ולדלים. בינתים נוסדו בתי ספר עברים חדשים ורבים. בשנת 1920 נוסדה בניו יורק “חברת החנוך היהודי” Jewish Education Association לתמוך בבתי הספר שהיו להם בנינים סאניטאריים ושנהלו פנקסי רשימות מסודרים ושהעסיקו מורים בעלי תעודה ושהיו להם לפחות 150 תלמידים. חברה זו היתה תומכת מארבעים עד שבעים וחמשה בתי ספר בניו-יורק רבתי237.

דאגת הקהלה לבתי הספר נתפשטה והגיעה לכל עיר חשובה. בבוסטון נכללה תמיכה לחנוך בהוצאות היהודיות העירוניות בשנת 1918, בפילאַלדפיה בשנת 1920, שיקאגו – 1923, באלטימור – 1921, פּיטסבורג, 1922, אינדיאנאפּוליס – 1925, מילבוקי – 1929, בופאלו – 1931, דיטרויט – 1926, סט. לואיס – 1926, קליבלאנד – 1924, סינסינאטי – 1926, לוס אנג’יליס – 1936, נוארק – 1937, אומאהא, ניבראסקה – 1938, טולידו, אוהאיו – 1939, סאן פראנציסקו – 1939 ורוטשסטר (ניו-יורק) 1939.

כמעט בכל מקום שהקופה הכללית מסייעת לבתי הספר נוסדה “לשכת חנוך” או מרכז מפקח בשם אחר, שיש לו מנהל ועוזרים לאחד את בתי הספר, להשגיח עליהם ולכוון את עבודתם. לשכות אלה עוסקות בחקירת המצב במקומם, לקבוע מספר הלומדים, הן מייסדות בתי ספר תיכוניים, מנסות שיטות למוד חדשות, מדפיסות או מעוררות לחבר ספרי למוד חדשים, קובעות תכנית אחידה וגם דואגות לחנוך הבוגרים בכלל. תמיכות חברות הצדקה והקופּות הכלליות עלו בשנת 1938 לסכום של 650,000 דולר בארבעים ושש ערים, ששה אחוזים מהוצאותיהן הכלליות באותן הערים. בשמונה ערים עלתה התמיכה עד לכדי עשרים וחמשה אחוזים למאה.238

בשנת 1941 נתפרסמו המספרים האלה שנתקבלו מערים שיש בהן 65 אחוזים מן האוכלוסיה שלנו בארצות הברית, בהן עלתה החזקת הלשכות 294,142 דולר, ותקציב כל בתי הספר באותן הערים הוא 3,640,638 דולר. לפי זה יוצא – אם תתאים מדה זו לכל שאר הערים – שהוצאות החנוך הישראלי בארצות הברית עולות לסכום של 5,000,000 דולר, ואם נוסיף על הסכום את הוצאות הלשכות יעלה הסכום לכדי 5,894,000 דולר239.

5. המורה, טיבו ושכרו

ראשון המורים העברים בארצות הברית היה מהגר שבא לכאן, במשך הימים נוסף עליו יליד הארץ. מר י. קאנוביץ מיין את המורים בשנת 1918:

א. מן המורים הזקנים:

1. מלמדים מן הטפוס הישן, מלמדי דרדקי שאינם יודעים יותר מאשר לתרגם פסוק בתורה וללמד “עברי” כדרך החדרים הישנים, ואין להם ידיעה כלשהי לא בלשון העברית ודקדוקה ולא בתורת החנוך הכללית.

2. מורים משכילים יודעי תנ"ך ודקדוק ופדגוגים טובים שהביאו אתם גם נסיון רב של הוראה בחוץ לארץ. כאן קשה היה לראות ברכה במלאכתם מחוסר נסיון אמריקאני וידיעת שפת הארץ וכו'.

3. מורים בורים שלא יצלחו למלאכתם והגיעו למשרתם על ידי פּרוטקציה של עסקן.

ב. מן המורים הצעירים:

1. צעירים ציונים נלהבים שבאו מחוץ לארץ או מארץ ישראל והמדברים עברית. רובם לוחמים עם ה“סדור” והקריאה המיכאנית. הם אוהבים את הספרות העברית החדשה וקנאים לדבור העברי. לפעמים כשבאו ללמד סמוך ל“ירקותם” היה להם קשי.

2. צעירים בעלי מרץ שבאו לכאן מחוץ לארץ או מארץ ישראל ומשנתם בידם. ומכיון שהסתגלו לתנאי הארץ ולתרבותה וקנו להם נסיון בהוראה באמריקה היו למורים המעולים.

3. צעירים אמריקאנים תלמידי הקולג' שידיעותיהם העבריות קלושות מאד, ולעומת זה יש להם יד ושם בשפת הארץ ובמנהגיה, והם מושלמים בידיעות כלליות. הם לא בחרו בהוראה לשם מטרה בחיים, אלא כעבודה ארעית המשתלמת ותשמש להם מדרגה לעלות ולהשיג מטרה אחרת, להיות לעורך דין או לרופא וכדומה240.

טיפּוסי המורים נשתנו בימינו, עדיין יש מורים מבאי אירופּה וכן מיוצאי ארץ ישראל, אבל עתה רוב המורים מילדי אמריקה הם, ממסיימי בתי המדרש למורים, מורים אלה – הרוב מהם עלמות ונשים – מעלותיהם מרובות: יש להם נוסף על השכלתם העברית השכלה כללית, ומבינים לנפש הילדים, חנוכם הפּרופיסיונאלי הביא לידי שיפור המיתודיקה, ובלמוד הכניסו הרבה מיסוד המשחק והשעשועים המחבבים את הלמוד. המשמעת במחלקותיהם על פי הרוב טובה היא. אבל שתי שאיפות לא הושגו עדיין: שיהא המורה יודע עברית ומקצועות היהדות יפה, ושיהא נלהב ללשון העברית ולרוח הלאומי. תורה אינה מובלעת באברים על ידי למוד במוסד, אלא כשקובעים לה עתים. בקיאות, ואפילו בינונית, בחומש אינה נקנית על ידי למוד של פעם או פעמים. ידיעתם של כמה מן המורים החדשים שטחית היא. יש מהם שלאחר עזבם את בית מדרשם אינם מוסיפים למוד ואינם קוראים את הספרות העברית החדשה. כמובן שיש ביניהם יוצאים מן הכלל, מורים בעלי התלהבות לאומית שכמוהם כמורי אירופה לרוח.

מספר המורים גדל בהרבה. בשנת 1910 היה מספר המורים בבתי ספר עבריים בניו-יורק 650, בשנת 1934 – 1380 ובשנת 1942 – 1809, מהם 616 בבתי ספר ליום ראשון, שרק בחסד נוכל לקרוא להם מורים. מורים המלמדים בבתי ספר עבריים היו 806 ובישיבות 249. בבתי הספר האידישאים היו 138. המשכורת הממוצעת היתה בשנת 1942 למורה עברי מחוץ לניו-יורק 150 דולר לחדש, הנמוכה ביותר ששים דולר והגבוהה ביותר 200 דולר לחדש. בניו-יורק היתה המשכורת הממוצעת 1,420 דולר לשנה. כנגד זה מקבלים מורי בתי הספר הכלליים בנינו יורק בחשבון ממוצע 2,900 דולר לשנה.241

עתידו של המורה העברי באמריקה לוטה בערפל. שעות הלמוד בכל בית ספר מתמעטות והולכות. לפנים היו מלמדים משעה ארבע אחר הצהרים עד שמונה בערב, והיום מארבע עד שש או שבע, משום שההורים מסרבים לשלוח את בניהם לבית ספר בשעה מאוחרת, שעת ארוחה ושעשועים. יוצא שלא נשארו לו למורה אלא שתי שעות למוד ולכל היותר שלש. מובן שאין בית ספר יכול לשלם שכר למוד שעתים ליום בשעור מספיק למחיה. סוף-כל-סוף יוכרח המורה לבקש לו מקצוע נוסף. לפנים היה חזן ומלמד או שוחט ומלמד, או מלמד, שוחט וחזן כרוכים יחד. עכשיו מציעים התכשרות המורה לעסקנות צבורית, לחנוך בוגרים וכדומה, כדי שתוכל משרתו לכלכלו.

המורה העברי בדרך כלל מאוכזב הוא. שכרו דל, ואין לו וותק ובטחון. במוסדות הקטנים מקפחים את שכרו בדרכים שונים: מפטרים אותו בחדש יוני, ונפטרים מתשלום שכרו בחדשי החפש. אין לו חזקה על משרתו ואפשר לפטרו בכל שעה, כמעט. כשהוא “מזקין”, הוא נעשה פחות רצוי לדירקטורים, ו“זקן” פירושו בן ארבעים. המורה אינו רואה על כן עתיד לו. הבחורות מחזיקות בענף ההוראה ברצון, שכן אין ההוראה להן אלא עבודה זמנית, עד בוא גאלן.

בכמה ערים נעשו צעדים להבטיח את המורה לשעת מחלה ולעת זקנה, אבל כל אלה הן התחלות החלות על מעטים מאד. אגודת המורים בניו יורק עושה הרבה להגן על המורה, על חזקתו ועל שעור שכרו – עד כמה שידה מגעת. כי כחה של אגודה הוא לא רק בארגונה, אלא גם ביחס הקהל אל החנוך, והקהל פונה לדרת המובילה אל הכליון הלאומי.

בימי מלחמת העולם השניה ומיד לאחריה הורגש חסרון גדול במורים עבריים. גורמי החסרון היו: מורים צעירים שנתגייסו, מורות צעירות שמצאו להן משרות טובות אצל הממשלה ובבתי מסחר פרטיים, מורים שהניחו אומנותם ואחזו במסחר, ועוד. מורים ששבו מן המלחמה לא רצו עוד לשוב אל ההוראה ובקשו להם שדות פעולה אחרים. בשנת 1946 חברו חמש מאות מורים לבתי-הספר. הרבה מחלקות לא נפתחו וגני ילדים לא יכלו להתפתח מהעדר מורים וגננות. לרגלי המחסור החריף הזה עלה שכר המורים עד ארבעים וחמשים וששים דולר לשבוע. אכן גם לאחר ההוספות לא ישווה שכרם לשכר הפועל הטוב. וגם ההשבחה אינה נראית אלא כפרי השעה שלא יהא לה קיום בעתיד.

6. שעור ידיעתם של תלמידי בתי הספר הטובים באמריקה

הירידה הגדולה בחנוך העברי באמריקה בעשרים השנים האחרונות שמה את אותותיה בשעור ידיעתם של התלמידים.

המקצועות החשובים בתלמוד התורה ובית הספר הכנסיתי הם:

קריאה.

למוד זה, לדעת לקרוא דברים שבדפוס, אינו קובע מטרה לעצמו בחנוך הראוי לשמו, – הוא אינו אלא אמצעי להבין עתון או ספר, להכנס לתוך פרדסה של הספרות וליהנות מטובה או לרכוש ידיעות בעניני חיים, עולם ומדע. ברם לפי סבכי קיומנו בעמים אין להמוני עמנו, ועל אחת כמה וכמה לעשירינו, השאיפה להשתמש בעברית כבשפה חיה, והחנוך היהודי אינו אלא למטרה דתית – קפואה או יותר נכון: יציאת חובה פורמאלית לדת אבות, על כן נעשתה הקריאה עצמה, כלומר בטויי המלים העבריות שבסדור התפלות, מטרה לעצמה. יזדקק הילד לבית הכנסת – יאמרו ההורים – וידע לקרוא בסדר התפלות, אף אם לא יבין תכנן. על כן נהוגה בכל בתי הספר העברים קריאה מיכאנית. כל ההוכחות שמחנכים השתמשו בהן להוכיח פחיתותה של “שיטה” זו לא הועילו. מן היום שהילד נכנס לבית הספר – מיד מספּקים לו ספר אלף בית. לאחר תרגילי חדשים אחדים קונה לו התלמיד בבטויי אותיות והברות פשוטות ועובר לקריאה בסדור. ואף קריאה זו נעדרת הבנה היא וכולה עומדת על מלמול. מקצוע זה בולע הרבה זמן משנות החנוך המועטות. בשנה הראשונה מקדישים לו כשעתים לשבוע (מחמש או שבע) ומשנה שניה ואילך – הזמן הניתן לקריאה פוחת והולך, אבל אינו פוסק כמעט עד שנת הסיום. תוצאותיו של למוד זה כמעט אפסיות הן. גם בשנה שלישית ורביעית עדיין קריאתו של התלמיד אטית היא, מלווה עיון, היסוסים וטעויות. אף פּעם אין התלמיד מגיע לידי קריאה מהירה באמת, מאחר שמחמת הרגלו הרב לצרף אותיות, לא יוכל לתפוס בעינו מלים ומשפטים בשלמותם.

עברית וחומש.

את הלשון העברית מלמדים בכל המחלקות, אבל תחת אשר בימי הפריחה היתה נהוגה השיטה הטבעית והרגילו את הילדים בשיחה עברית קלה ובהכנה לקריאה עצמית ירדה עתה השאיפה. למוד הלשון חדל היות מטרה, אלא משתמשים בה כהכנה ללמוד החומש. שאיפה זו משובחת היא, אלו היו משתדלים להשיגה באמת, כלומר אלו היו מתקינים את הילדים תחלה להבין משפט פשוט בעברית טרם החלם חומש. ואינם עושים כך מקוצר רוח וחוסר בטחון. עוד טרם עבר התלמיד את הפרוזדור ולא עיכל את ספר למודו הראשון ואינו מסוגל להבין דברים פשוטים אחדים וכבר מגישים לו את ספר בראשית עם עניניו הנעלים ומלותיו העתיקות והלקוחות מסוג קוסמולוגי ומוסרי. מכיון שאין התלמיד מבין כלום, אין לו למורה דרך אלא להתחיל בתרגום כל מלה ומלה. בתוך האוירה של למוד מקוטע ושטחי, בלי התמדה וכובד ראש, אין התרגום דבק בתלמיד והלמוד הופך יגיעת בשר ורוח, שאינו מוליד חבה ואהבה ללמוד ולמורה גם יחד. המורה רואה את התקלות ואינו מעז להעביד את תלמידיו קשה, והתוצאה היא: אי-דעת.

בספר למוד הראשון ללשון – שנערך לשנה אחת – מאריכים שנה שנתים. בחומש מתחילים בשנה שניה או שלישית ויש גם ברביעית, ולא מן המקור אלא מתוך קצור. אבל גם קצור רגיל אינו עוד לפי כחם של התלמידים וקמו מקצרים מן המקצרים המקפּלים ספרים שלמים בדפּים מספּר, ואף זה אינו מועיל. רק בבתי הספר הטובים והמועטים זוכים התלמידים לדעת פּרק בחומש ובנביאים ראשונים, אבל ברובם נשאר התלמיד בבערותו ואינו מסוגל לקרוא ספור עברי קל לשון, כתוב לשם ילדים, ופסוק קל בחומש.

שאר המקצועות הם: באור החגים והמועדים, מנהגי ישראל, וקצת היסטוריה ישראלית. מקצועות אלו נלמדים על פי הרוב בלשון האנגלית (חוץ מבתי ספר יוצאים מן הכלל המשתדלים ללמד כל מקצועותיהם בלשוננו). הגדולה השפעתם של למודים אלו? לא ביותר. אין אלו באים לחזק את הידוע לו לתלמיד מן הבית, לשמרם ולעשותם. הבית כולו זר הוא לחיי ישראל. יום השבת, יסוד הדת וחיי המשפחה הישראליים, נעשה חולין. היום השביעי הוא היום המוכן למקנה מזונות, בגדים ושאר צרכים. הוא גם יום נסיעות. החנויות פתוחות כולן, הרחובות הומים מהמוני הקונים והעוסקים במשא ובמתן, וכן בחגים, חוץ מן הימים הנוראים. מובן שיש עוד אלפי בתים שבהם מרפרפת עדיין שכינת הדת הישראלית – אבל הם המועט, ואולי המועט שבמועט.

לא למותר להביא כאן מחקר מצומצם אחד שערך הד"ר נח נרדי באחד “המרכזים” (בית הכולל בית תפילה, קלובים לצעירים, בית ספר וכו') בשכונה אחת בניו-יורק.

אחוזי המבקרים בבית הכנסת בליל שבת

הולכים לבית הכנסת……………………9

מתפללים בבית……………………………13

לא מתפללים ולא הולכים לביה"מ….. 72

לא ענו…………………………………….. 6

אחוזי המבקרים בבית הכנסת בשבת בבקר

באופן קבוע לפעמים אף פעם לא ענו
הגבר 9 44 43 4
האשה 3 34 56 7
הילדים 17 40 31 12
הסב והסבתא 33 29 13 25

אחוזי הנשים המבקרות בבית הכנסת בחגים

באופן קבוע לפעמים אף פעם לא ענו
בראש השנה 71 18 8 3
ביום הכפורים 74 16 7 3
בחגים אחרים 15 57 21 9

אחוזי הגברים המבקרים בבית הכנסת בחגים

באופן קבוע לפעמים אף פעם לא ענו
בראש השנה 48 29 18 5
ביום הכפורים 53 28 17 2
בחגים אחרים 10 50 31 9

הטבלה המתפּרסמת כאן מדברת בעדה. אמנם אין הנוהג של הורי בית הספר במרכז זה, טפּוסי לכל שאר השכונות או אפילו להורי בית ספר חרדי בה בשכונה. הורי בית ספר זה הם מן האמידים ומאלה שכבר נותקו בהרבה מן המסורת, אף כי מרגישים הם עדיין צורך לתת לבניהם חנוך יהודי. אף משמשת עדות מעציבה זו על מעמדה של היהדות בין רוב מנינם של אחינו בארצות הברית.

לא אדבר בה על הישיבות ובתי הספר הכל-יומיים המעטים, שלהם אייחד פרק שלם; ודאי שהישגיהם של אלה טובים גם בבחינת הידיעות וגם בבחינת חזוק האמונה בלב הקטנים והרגלם בשמירת מצוות. אך מה ישיגו הילדים בבתי הספר הטובים של אחר הצהרים, בבתי תלמוד התורה ובבתי הספר הכנסייתיים המשובחים הנמצאים זעיר שם זעיר שם?

במחקר שערך מחבר הספר הזה בשנת 1941 בעשרים וששה בתי ספר המפוזרים בכל רחבי הארץ נוכח שבטובים שבהם משיגים תוצאות אלו לאחר חמש שנות למוד:

א. קריאה והבנה בספר או בעתון ילדים שלשונם מוגבלת בשני אלפים מלים שכיחות.

ב. הבנת פרקים ספוריים קלים מחמשה חומשי תורה ומנביאים ראשונים בלי עזרת מורה, ובסיוע פירוש עברי קל או מלון אנגלי.

ג. הידיעה לשוחח שיחה עברית קלה במסגרת של אלף מלים וביטויים מחיי בית הספר, בית הכנסת וספורי המקרא.

ד. הבנת המושגים העיקריים של מנהגי ישראל.

ה. ידיעת הדקדוק השמושי במדה הדרושה להשגת המטרות הנ"ל.

ו. ידיעת הכתיבה העברית במדה של עריכת משפּטים פּשוטים.242

תאוריו של החנוך ותולדותיו לא יהיו שלמים ולא יובנו כל צרכם מבלי ספר על תולדות התפתחותם של מוסדות חנוך מיוחדים המשקפים אידיולוגיה מיוחדת ושעצם קיומם תלוי בזרמים שהטביעו חותמם בשנים האחרונות על חיי ישראל ועיצבו את פני הדור. דברי ימי התפתחותם הם תולדות חיינו הרוחניים.

ח: בית הספר האידישאי

הזרמים האידיולוגיים החדשים המפכים בחברה בתקופות האחרונות – משתקפים בחנוכנו יותר מאשר במערכת בתי הספר של אומות העולם. כי בכל אומה תקינה בית הספר הוא מוסד הכלל – אם של השלטון המדיני המרכזי או המחוזי או העירוני, וחובתו לתת לדור הצעיר חנוך המאחד את חלקי העם לכל שכבותיו ומעמדיו. בבית ספר כזה אין קבוצה גדולה או קטנה רשאית לחנך את הילדים על פי תורת עולמם הם ועל פי דרכם המיוחדת. לא כך אצל שה פזורה ישראל, שכל חבר אנשים שוה-דעות רשאי לערוך שבת לעצמו ולפתוח בתי אולפן לקטנים לפי כיוונם.

כשהחלו התסיסות הסוציאליסטיות ביהדות הרוסית בראשית מאת העשרים – הוכשר הקרקע לבית ספר יהודי מטפוס חדש. כי ההשקפה המעמדית והחומרנית הביאה עמה שינוי ערכים ביחס ליהדות. המורדים בעבר הפיאודאלי מרדו גם במסורת התרבותית הישראלית. גלי השנאה שהכה לבבם אל הלוחצים המדיניים והכלכליים, שטפו ועברו גם אל רבני ישראל ואל דת ישראל. הרבנים והיראים היו, לפי דעת הסוציאליסטים היהודים, באי כח האמונות התפלות, דת ישראל היתה בעיניהם שריד ימים קדמונים, ומנהגי ישראל – עיכוב להתפתחות החיים החדשים, החפשים, המתוקנים. ובהיות שהמוני העם העניים דברו יידיש ולא ידעו עברית – הפך לב מבקשי החדש (“פּועלי ציון” יצאו מן הכלל) לשנוא גם את הלשון העברית, ובמקומה העמידו את האידיש כלשון החנוך והתרבות.

כל זמן שנתקיימה ממשלת הצאר ברוסיה והתעמולה הסוציאליסטית התנהלה במסתרים – לא ניתנה האפשרות לסוציאליסטים היהודים להקים להם בתי ספר משלהם. אך משעה שניתקו מוסרות השליט היחידי ונוסדה ממשלה דימוקראטית פרצו כל הכחות החתומים החוצה והחלה הסתערות על החנוך הישן, אם המסרתי ואם הלאומי, בויחוד על הלאומי שהיה מודרני ודינאמי והשפיע על הדור. בית ספר אידישאי היה לסמל הדימוקראטיה והמודרניות. מאז היו חנוך אידישאי וכיוון סוציאליסטי תאומים.

מן הראוי להזכיר שהסוציאליסטים היהודים היו מסוגים שונים, מהם קוסמופּוליטים שקיומו של עם ישראל היה בעיניהם כאנאכרוניזם וקוו לבטולו בעתיד הקרוב – להם היה קיומה של אידיש הופעה ארעית ורע מוכרח, ומהם – עממיים שנודעה להם חבה ללשון הבית, ומהם – לאומיים, כגון סיימיסטים ופועלי ציון, שהתייחסו בחיוב לכל יצירות האומה. מהגרים יהודים ראשונים שהגיעו לאמריקה היו אנארכיסטים, סוציאליסטים-ריבולוציונרים ובונדיסטים.

בתי הספר של “חוג הפּועלים”

כשיסדו להם הפועלים היהודים את המסדר “ארבעטער-רינג” בסוף המאה התשע עשרה (ארגון לעזרה הדית) היו "המהגרים מדברים תדיר על המהפּכה, העומדת אחר כתלם ועתידה לפרוץ בקרוב באמריקה. על כן היו מתעסקים אך בשאלות כלכליות ופוליטיות, אבל לא בשאלות תרבות ולאום. בשורות “חוג הפועלים” שררה באותם הימים רוח הקוסמופּוליטיזם והטמיעה, הגלויה והנסתרת. בעית הלשון והחנוך הלאומי, מלחמת המועטים בתוך החיים האמריקניים הרחבים והתפתחות תרבות לאומית מיוחדת – כל אלה היו נראים כרעיונות שוביניסטיים ודינם דין “טרפה.”243

היה היו לבני חוג “הפּועלים” בתי ספר ליום ראשון (סנדיי סקולס),244 אבל הללו היו בתי“ס פוליטיים. רצו ההורים שלא ייסחפו בניהם עם זרם הנוער האמריקאני, הנוער האתליטי, השקוע בתענוגות גוף ומשחקים והוא אדיש לגמרי לשאלות החברה. ההורים חפצו שבניהם יאחזו במעשיהם, לתקן עולם במהפכה. בקורסים ההם לא היה זכר לא לאידיש כלשון ולא לתולדות ישראל ולא לשום בעיה ישראלית. שם מסרו לילדים בהתלהבות תולדות המהפכנים והשתדלו לנטוע בלבם שנאה למנצלים. התלהבות הגדולים היתה עצומה אבל הילדים חסרי הנסיון לא נתלהטו באש זו ולא ירדו לסוף כוונתם של מוריהם. אחד מחבריהם, הד”ר ב. הופמן (כנויו הספרותי הוא “צביון”) הביע דעתו על חנוך זה:

“מנקודת ההשקפה החנוכית נראית לי ההטפה לסוציאליזם לילדים קטנים למזקת, ומנקודת ההשקפה הסוציאליסטית נדמה לי ה”סוציאליזם של תינוקות" לוולגאריות ולחילול הרעיון"245

אך השקפת עולמם של המהגרים שבאו לאמריקה מרוסיה ומפולין משנת 1905 ואילך אחרת היתה. התחיה הלאומית השפּיעה על כל מעמדות העם, אפילו על מתנגדיה. לא רק פועלי ציון והסיימיסטים, אף הבונדיסטים היו מחומר אחר. לאמריקה בא אז הד"ר חיים זשיטלובסקי, מראשי המדברים בועידה של טשרנוביץ, שבה הוכרזה האידיש ללשונו “הלאומית” של עם ישראל. הוא החל אז לעורר את הקהל על הצורך בבתי ספר אידישאים. והמפלגה הראשונה שנגשה להגשים את הדבר היו “פועלי ציון”.

בשנת 1910 נתכנסו “פּועלי ציון” לועידתם השנתית במונטריאל של קאנאדה, ואל ועידה זו הוזמן גם הד"ר זשיטלובסקי – אף כי לא היה חבר למפלגה. באותה ועידה הוחלט לפתוח בתי ספר לאומיים ראדיקאליים (נאַציאָנאַל-ראַדיקאַלע שולן). לעומת הפועלים בלתי הלאומיים שיסדו להם “חוג הפּועלים” לעזרה הדדית, הקימו להם הפּועלים הלאומיים “התאחדות פּועלים יהודיים לאומיים” (אידיש נאַציאָנאַלער אַרבעטער פאַרבאַנד), והתאחדות זו, שהיו לה מקורות הכנסה קבועים, הבטיחה לתמוך בבתי הספר החדשים האלה. עברו שבועות מספר ובית הספר הראשון נפתח בניו יורק ובראשו הועמד יואל ענטין. זה היה הטפּוס הראשון של בית ספר אידי באמריקה.

בית הספר נפתח במורד העיר ניו-יורק, במקום מגוריהם של הפועלים ודלת העם. המורים שבאו ללמד את הילדים היו אידיאליסטים נלהבים, המתכוונים לבנות עולם חדש, אבל מומחים בהוראה לא היו. חוץ מחסרון זה לא היו המייסדים שרויים בשלום. שני רעיונות התרוצצו בקרבם, יש שהדגישו את החצי הראשון של השם, “נאַציאָנאַל,” ודרשו תוכן עממי, ויש שהטעימו את ה“ראַדיקאַל”. עיקר חלוקי הדעות היו בענין הלשונות. הטריטוריאליסטים שהשתתפו עם “פּועלי ציון” ביסוד האסכולה, לא הסכימו שילמדו עברית בבית ספר אלמנטארי. מקומה של לשון “עתיקה” – אמרו – הוא בבית ספר גבוה, ליחידי סגולה, אבל “פּועלי ציון” שקשרו גורל עם ישראל במולדתו, בארץ ישראל, חשבו את למוד הלשון העברית לחובה על כל תינוק מישראל, כתוספה לאידיש, לשון העם. חלוקי הדעות הללו לא פסקו כל הימים והפריעו את השלום. בשנת 1916 התפשרו שני הצדדים ולמוד העברית הוטל לחובה, אבל לא על הקטנים, תלמידי המחלקות הראשונות. אולם גם פּשרה זו לא הביאה ארוכה והלבבות החלוקים לא נתאחדו. בבית ספר אחד שנפתח בברונקס פרש מן השאר והוציא את העברית לגמרי מתוכן למודיו. מסביב לבית ספר זה נכנסה חבורה שעמדה על בסיסה של לשון אחת ויחידה לעם ישראל, והיא אידיש.

למרות הסכסוכים הפנימיים החלו בתי הספר להתפשט בערים שהיו בהן סניפים להסתדרות פועלי ציון. מלבד בתי הספר בניו-יורק ובכרכי קאנאדה נוסדו אסכולות אלה בבוסטון, ברוקטון, מס., פּיטסבורג, פּא., קליבלנד, אוהאיו, שיקאגו, דיטרויט, נוארק, פּטרסון, נ. דזש., אלבאני, סיראקיוז, נ. י., סינסינאטי ובעוד ערים. בתחלת החורף של שנת 1912 נתכנסו עסקני בתי-הספר לניו-יורק ויסדו ארגון מאוחד למוסדות. בכינוס זה הוחלט להשוות את שתי הלשונות בזכויותיהן. בשנת 1914 נתכנס כינוס שני לניו-יורק, שבו השתתפו גם באי כח בתי הספר של ס. ט. (ציונים טריטוריאליסטים) ובו נתקבלה החלטה של פשרה, שחובת למוד הלשון העברית אינה חלה על הכתות המתחילות. מכנוס זה ואילך הנהיגו גם שנוי גדול בבתי הספר. עד אז נפתחו אך פעמים בשבוע, ביום השבת וביום הראשון. העסקנים באו לידי הכרה שאין הזמן מספיק להשפיע על הילדים השפעה של ממש והחליטו לקבוע למודים בכל ימות השבוע, כמנהג בתי תלמוד התורה.

על הרוח ששררה בחוגים הללו יעידו דברי הזכרונות של אחד המורים הראשונים, א. ק. אפּשטיין:

“אחרי הועידה בטשרנוביץ (וועידת האידישאים) התאמצו כמה מהאינטליגנציה שלנו להכניס את השפה האידית אל הקהל היהודי כאמצעי לקיום הלאום. בשיקאגו נוסד אז בית ספר בשם “אידישע נאציאָנאַל ראַדיקאַלע שולע”. הפּקוח על בית הספר היה בידי קבוצה קטנה של אידיאליסטים, סוציאליסטים טריטוריאליסטים. אני הייתי אחד מן המורים הראשונים. כמובן שהייתי מורה מתנדב. אחרי שבועות אחדים של הוראה הוזמנתי למשפט (חברים). נאשמתי כי בזמן שבקר אחד המפקחים במחלקתי בלמדי היסטוריה מקראית הזכרתי חמש פעמים את שם ה‘. ועוד קטרוג: בארתי לתלמיד כי שמואל הנביא לא היה מנחש או ידעוני, כמו שבאר אחד המורים לכתה, אלא נביא אמת. הגנתי על עצמי לפני חברי, שאני בעצמי איני מאמין בה’, כי דברתי כעל גוף שלישי, היינו שהיהודים בזמן קדמון האמינו כי ה' עושה נסים ודואג להם. אבל התנצלותי לא הועילה. המאשימים טענו כי התלמידים יטעו בדברי, כי מספר אני את ספורי המקרא ברגש, כי הדת והאלהים הם שרידי תקופת החושך והם אמצעי בידי הבורזשואזיה היהודית לנצל את ההמונים ואין לזה מקום ב”אידישע ראַדיקאלע שולע“. ופסק הדין היה כי פטרוני ממשמרתי. אחר זמן מה נתקבלתי כמורה בבית הספר האידישאי שנוסד על ידי “פועלי ציון”. בבית ספר זה ניתנה לי הרשות להזכיר את שם האלהים”246

בתי הספר האלה עוררו ענין גם בקרב “חוג הפועלים” (מן האוחזים כשיטת ה“בונד”). בימים ההם כבר פּנה הדרו של הקוסמופוּליטיזם המופשט והאוירי והאמונה הגדולה במלכות הסוציאליזם ההולכת וקרבה – תש כחה. ההכרה של “איש על מחנהו ואיש על דגלו” החלה חודרת אל הלבבות. וצרות ישראל הפיחו את הניצוצות הישראליים שבלבבות.

על כן החלו להתווכח בועידות השנתיות של “חוג הפועלים” על הצורך לחנך את בניהם ברוח ישראל. אחד ממכשירי הקרקע לרעיון זה היה המשורר האידי, בעל הלב הלאומי החם, א. ליסין. עוד בשנת 1910 פרסם מאמר בכלי מבטאם של הפועלים, “פאָרווערטס”, מאמר מלא רגש שבו קונן על התרחקות הבנים מהוריהם. הבנים נשלחים אל המכללות ושם הם מצטיינים בלמודיהם, אבל מתרחקים הם מן ההמונים ואינם משתתפים בצערם ובלבטיהם ואינם עושים דבר לשיפור מצבם.

“המסיימים המצטיינים בלמודיהם שיצאו – על חשבון הוריהם העובדים בזיעת אפם במכונה ומאחורי קרון הסחורה (של הרוכלים) – מחיי העוני על מנת להכנס לחיים טובים יותר, מדוע עומדים הם מרחוק, בשעה שהמון היהודים זקוקים לעזרת המשכילים? מדוע אינם באים ואינם מביאים את השכלתם ואת כחותיהם לעזור להוריהם, לאחיהם, ולקרוביהם במלחמתם הקשה? מדוע רחוק הנוער היהודי האינטליגנטי ממעמדו ומעמו,”.

“רבות הן הסבות, אבל הסבה הראשית להתנכרות הילדים הוא חנוכם בבית הספר הצבורי, שם הם לומדים משחר טל ילדותם להבזות את לשוננו, את ספרותנו ואת ענינינו. ואף על פי שהם דרים אתנו תחת קורת בית אחד – מבדילה תהום בינינו, תהום הנפש.”

“אלו היו בנינו מתחנכים חנוך יהודי טוב, אז לא היתה תנועת הפּועלים היהודית, אף התנועה הסוציאליסטית היהודית247 מרגישה מחסור כזה בכחות אינטליגנטים.”248

בועידת “חוג הפועלים” שנתכנסה בשיקאגו בשנת 1915 הובאה החלטה להטיל חובה על ועד החנוך של המסדר לשים לב לחנוכם של בני החברים; לייסד או לעזור ליסודם של בתי ספר ליום השבת וליום הראשון בכל מקום שאפשר. ובנוגע לטפוס בית הספר הרצוי חקרו ודרשו ובאו לידי הכרה שמארבעת הסוגים הקיימים: בתי הספר הסוציאליסטיים ליום א', בתי הספר על שם פראנציסקו פרר,249 בתי הספר הלאומיים הראדיקאליים ובתי הספר היהודיים החפשיים (אלה שנוסדו על ידי הסוציאליסטים הטריטוריאליסטים) – האחרונים הם המתאימים ביותר לבני הפּועלים. והם יתנהלו באידיש או באנגלית.

וכאן יובאו דעות חברים אחדים בשעת הוויכוח כדי להעמיד את הקורא על אפיים של חברי ה“חוג” והשקפת עולמם:

מתווכח א.: “חוג הפּועלים” אינו הסתדרות יהודית. אין להזכיר אידיש כשם שאין מזכירים לשונות אחרות.

מתווכח ב.: רוב חברי ועד החנוך מהלכים בדרך החלקלקות של לאומיות.

מתווכח ג.: עלינו לברר בירור גמור שאין “חוג הפּועלים” מוסד יהודי מיוחד.

מתווכח ד.: אף על פי שאיני מתנגד לתרבות יהודית עלינו לחנך את ילדינו בלשון שהם יודעים יפה (אנגלית).

מתווכח ה.: עלינו לחנך את ילדינו כדי לגדלם לסוציאליסטים נאמנים, על כן עלינו ללמדם בלשון השכלתם (אנגלית)250.

בכינוס של שנת 1916 נתקבלה החלטה ברוב דעות, 55 כנגד 43:

מכירים אנו בעובדה שרבים מחברינו מעונינים שיהיה לבניהם מושג מה מתולדות ישראל, מתרבותו, מלשונו ומספרותו, ועל כן מוכרחים הם למסור את בניהם ללמודים אורתודוכסים, מחוסר בתי ספר עממיים ראדיקאליים"

“והיות שבזמן האחרון החלה תנועה לייסד בתי ספר אידיים עממיים ראדיקאליים, שבהם ילמדו הילדים בלי השפעה של קנאות ודת,”

“על כן מחליטים אנו לדרוש מסניפינו ומחברינו להצטרף אל בתי הסוציאליסטים במקומות שהם קיימים ולסייע ביסוד חדשים במקום שאינם עדיין”.

מאז החלו לייסד בתי ספר משלהם והמרכז תמך בהם בכסף, והתמיכה גדלה משנה לשנה, כאשר נווכח מטבלה זו:

בשנת 1918 שלם כל חבר לטובת בתי הספר – – – – 8 סנט

" 1919 " " – – – – 20 "

" 1920 " " – – – – 32 "

" 1921 " " – – – – 36 "

" 1927 " " – – – – 80 "

ועד החנוך הארצי הוציא בשנת 1919 – 5930.48 דולר ומשנה לשנה גדל התקציב. בשנת 1934 הוציא כחמשים אלף דולר ובשנת 1936 כששים ושבעה אלפים דולר. הרוח הלאומי חדר יותר ויותר אל ההמונים ומספר בתי-הספר הלך ורב.

תחלה נוסדו שלשה בתי ספר בניו-יורק (בשנת 1918). כעבור שנתים כבר היו בניו-יורק שבעה בתי ספר, כעבור שנתים – חמשה ובשנת 1923 ששה. ובנוגע לכל הארץ:

בשנת 1919 היו בארה"ב ובקאנאדה 10 בתי ספר של “חוג הפּועלים”

" 1920 30 " "

" 1927 103 " "

" 1930 110 " "

משנת 1931 ואילך, משנתגבר המשבר הכלכלי, החל מספר בתי הספר מתנודד, עולה ויורד:

בשנת 1931 היו 103 בתי ספר

" 1932 95 "

" 1935 119 "

וזה היה מספר התלמידים:

בשנת 1919 – – – – – – – – – 400

" 1920 – – – – – – – – – 1200

" 1929 – – – – – – – – – 5247

" 1933 – – – – – – – – – 5900

" 1939 – – – – – – – – – 8000

בימים הראשונים לפתיחת בתי הספר לא היתה להם תכנית מאוחדת. היו מלמדים לקרוא ולכתוב אידיש והיו משוחחים עם הילדים שיחות על החיים ומספרים להם ספורים מתולדות ישראל וספורים כלליים ועורכים לילדים משחקים שונים. בכמה בתי ספר הטיפו לילדים על הסוציאליזם. בקרב המורים נתגלו חלוקי דעות, אלה נוטים ללמד ספרות וחיים ישראליים ואלה מהססים, כדי שלא להכניס בלבות הילדים לאומיות ודת, שהרי תורת מלחמת המעמדות עיקר היא. בשנת 1920 נתכנסו ראשי בתי הספר לשם עריכת תכנית. בה באספה הציע היושב ראש את עיקרי השקפתו:

“בתי הספר של חוג הפועלים הם קודם כל חילוניים לגמרי. בתי הספר הלאומיים הראדיקאליים היו לפי תכניתם ולפי רוחם – חדרים מתוקנים. הם התייחסו אל העברית בקדושה ועומדים ביראת הכבוד לפני כל דבר שהוא יהודי עתיק, כל מה שכתוב בדברי ימי ישראל חשוב להם, בקצור: הרומנטיזם הלאומי שלהם גובל עם הדת מצד אחד ועם הציונות מצד שני, – כל אלה שללו מהם את האפשרות להיות לאסכולות חילוניות, בלתי דתיות ובלתי לאומיות. בתי ספרנו אנו נוסדו על טהרת החילוניות, בהם אין מטפחים את הדת, בהם אין מעריצים אותה, אדרבה: מרחיקים אותה. הפועל היהודי אינו עוד דתי ואינו חי בזכרונות רומנטיים. בתי ספר אחרים הכריזו על הסיסמה “כל ילד מישראל לעם ישראל”, אבל לגבי דידנו אין עם ישראל מאוחד חי וקיים, כל עם יפרד למעמדיו, ולכל מעמד צריך להיות בית ספר מיוחד משלו”.

הכנוס החליט שבתוך כתלי בתי הספר יחוגו את החגים האלה: פסח – חג החרות, ל“ג בעומר – כזכרון למלחמת בר כוכבא, א' במאי – יום אחות הפועלים, חנוכה – יום השחרור מעול היונים, פורים – יום הילדים, ד' ביולי – יום שחרור אמריקה, י”ב בפברואר – לזכר שחרורם של הכושים, יום אחד לזכרון המהפכה ברוסיה ויום אחד לחג הסוכות. את חגיגת השבועות כחג הבכורים, חג הטבע, לא קבלו. בנוגע לאגדות ישראל קבל הכנוס החלטה זו:

“הכנוס מכיר את ערכן הפיוטי הגדול של אגדות ישראל הקדומות מן התנ”ך ומן המדרשים, את השפעתן החנוכית ואת ערכן כיסוד לדברי ימי ישראל בימי קדם. אבל יש לשים לב כי רבות מאגדות אלו חדורות רוח דתית, שאינה מתאמת עם חילוניותם של בתי ספרנו. על כן מחליט הכנוס שינהיגו בבתי הספר של חוג הפּועלים את האגדות על האבות, אותן שיסוד האלהות והדת אינו שולט בהן, ועל וועד מיוחד לערוך רשימות אגדות כאלה"251:

“בתכנית שחוברה בשנת 1927 בא לידי ביטוי היסוד הלאומי ומן היום ההוא הולך בית הספר של ה”חוג" ומלאים. אכן תהליך אטי ודרכו אינה ישרה. אבל הרגשת הסכנה של כליון האומה שגדלה עם חורבן אירופה הרחיבה את הזרם הלאומי. מקודם סברו שמקצוע החנוך של ה“רינג” נוגע רק לעצם חוגו ואין לו ענין רב בפעולת החנוך של שאר היהודים. כעת ערה ההכרה שחברת ה“רינג” היא רק חוליה אחת מצבור יהודי גדול. בהצהרה אחת של כנוס בתי הספר של ה“רינג” בשנת 1939 נשמעו כדברים האלה: צריכים אנו ללמד את ילדינו לזכור את דברי משוררנו הלאומי הגדול אשר המשיל את עם ישראל ללב העולם"…

החליט ללמד לא רק את ספורי החומש, כי אם גם את חלק המשפטים. לדברי ימי ישראל ניתן מקום חשוב.

הקורס הרשמי של בתי הספר של ה“רינג” הוא לחמש שנים. אך בניו-יורק יארך ארבע. סבת הצמצום היא שרוב בתי הספר פתוחים רק שלשה ימים בשבוע ואין די זמן למורה המשמש בשני מוסדות (ג' ימים בשבוע בבית ספר אחד וג' ימים במשנהו) לטפל במחלקה חמישית. תכנית למוד האידיש מעובדת בדיוק נמרץ. חוץ מאידיש ומהיסטוריה יהודית תופסים מקום בתכנית אגדות וספורים יהודיים, ספרות אידיש, חדשות היום וזמרה252.

בתי הספר על שם “שלום עליכם”

נאמר לעיל שבתי הספר הראשונים, הלאומיים הראדיקאליים, היו בהם שני שותפים: “פּועלי ציון” שהכירו בזכות הלשון העברית, וסוציאליסטים-טריטוריאליסטים שעמדו על בסיס ביעור המסורת הישנה, ואידישיזם לאין פשרה. בוועד בית הספר הלאומי הראדיקאלי בברונקס היו ממתנגדי “פועלי ציון” וקראו לעצמם “בלתי מפלגתיים”. נימה מצאו בבית הספר שהוא מפלגתי ודרשו בתי ספר “עממיים” ללא זיקה למפלגה פוליטית. על כן פרשו מרשת בתי הספר “נאציאנאל ראדיקאלים” והחליטו לעמוד ברשות עצמם. בסוף שנת 1914 היו בבית הספר כמאה תלמידים ומוריהם היו חיים ליברמן, המנוח חיים עלבע וי. בן צבי, ממנהלי הישוב בארץ ישראל כיום253. בשנת 1916 החליטו המתבדלים, שהיו הרוב, לקרוא את בית הספר על שם הסופר העממי “שלום עליכם” (שלום עליכם שול), ומאז נתעוררה תנועה ליסוד בתי ספר מטפוס זה. בניו-יורק נפתחו שלשה בתי ספר נוספים בשם זה, ואף על פי שלא נתאחדו רשמית, היו המורים מתכנסים על מנת לדון בשאלות ארגון וחנוך. בשנת 1918 נוסד מרכז בתי הספר האלה על ידי לייבוש לעהרער, ושם המרכז “שלום עליכם פאלקס אינסטיטוט” הקיים עד היום.

אסכולות אלה הנהיגו בשנת 1917 למודים של שלש פּעמים בשבוע, ושנה לאחריה – למודי יום יום, אחר הצהרים. כמו כן הנהיגו בהם שירה וזמרה ורקודים וציור וארגנו בהם מועדונים לילדים. בשנת 1919 יסדו מחנה קיץ לילדים בשם “בויבעריק”, שיש בו מקום למאתים ילדים. ארגון זה הצטיין בהוצאת ספרי ילדים בטעם וביופי.

תכנית בתי הספר ערוכה לחמש שנים ועיקרה ללמד את הילדים אידיש וספרותה ודימוגראפיה יהודית ותולדות ישראל מן הימים הקדמונים עד היום. עברית לא היו מלמדים בבית הספר היסודי אלא בתיכוני ואת מנהגי ישראל מבארים מנקודת השקפה “תרבותית היסטורית.” בשנת 1935 היו ברשת זו עשרים ואחד בתי ספר אלמנטאריים, 19 בניו-יורק ושנים בערי ניו-דז’ורזי ופּורט אמבוי, ובהם למדו יותר מאלף ילדים. על התוצאות כתב אחד המנהלים (בשנת 1935):

“אידיש היא הלמוד החשוב ביותר והקשה ביותר בבית הספר האידי באמריקה. התלמיד השכיח, לאחר סיימו את בית הספר היסודי, כותב אידיש בלתי טובה ולפעמים משובשת. אוצר מלותיו דל ולעתים חסר בו הניב היהודי לגמרי. והסבות ידועות: משום שלשון המדינה, אנגלית, שלטת בו”254.

בשנת 1923 נוסד בית הספר התיכוני – זה היה נסיון שני, כי הראשון משנת 1919 לא הצליח – והנהיגו בו אידיש, חבור, פולקלור, היסודות העברים באידיש, ספרות אידיש, עברית ותולדות ישראל. כעבור שנה הנהיגו בו קטעים מן התנ"ך, בתרגומו של יהואש, וקטעים מן התלמוד. בה בתקופה היו בו כחמשים תלמידים.

על הרוח המנשבת בשנים האחרונות, שנות הרהורי חרטה וחרדה לקיום עמנו, בבתי הספר האלה, יעידו דברי אחד מראשי העסקנים:

“שעות הלמודים בכל הכתות נתרבו. בכמה בתי ספר הגדילו את שעות הלמודים משעה לשעה וחצי ליום, ובמספר מוסדות – לשתי שעות. הנהיגו למוד “ידיעות ישראל” (יידישע ידיעות). לפני כמה שנים היה למוד כזה נחשב למוזר. מונחים ומושגים שהיו מובנים יפה לנו ולהורינו – חייבים ילדינו ללמוד על מנת לדעתם. מזוזה, תפילן, מזרח, קופת צדקה, טלית, טלית קטן, שחרית, מוסף, קריאת התורה, עיכוב הקריאה וכו' וכו', כל אלה מושגים זרים הם לילדינו, משום שאינם מצויים אצלם. בדיחה מתהלכת שאין ילדינו זוכים אפילו למדרגת עם הארץ… לדינו לומדים אידיש בחלל רוחני ריק”.

בחגיגות “עונג שבת” וחגים ומועדים אחרים לא עיבדנו עדיין טקס מסוים, אבל כבר באנו לידי התחלה. בלילי יום ששי אנו שרים אותם השירים. קוראים פרק מן התנ“ך, מדברים מעניני היום, או משוחחים על ספר. יש בטקס זה מעין זכר לתפלה ולדרשה בשבת בבית הכנסת.”255

ומפקח על בתי הספר האידיים בניו-יורק מחווה את דעתו על בתי-הספר האלה:

החוג החברותי המטפל במוסדות שלום עליכם אינו גדול ואינו מראה נטיה להתרחב. דומה הוא למשפחה ורק לעתים רחוקות מאד נוסף עסקן חדש לחוג המשפחתי הצר, המקריב את כחו להחזקת המוסדות הקיימים, ולהעמיק את עבודת החנוך הפנימית והחיצונית. הנסיון להקים תנועת נוער על ידי המוסד הצליח רק לשעה קלה"256.

בתי ספר אידיים של הקומונאים

בשנת העשרים של מאה זו החלה תסיסה גדולה בקרב הפועלים היהודים באמריקה, כי נתגברה עליהם השפעת הקומונאיות. הפּילוג האידולוגי שנתגלע באגודות המקצוע היהודיות ניכר גם בוועדי בתי הספר של “חוג הפועלים”. “צעירים” אגרסיביים החלו דורשים גישה חדשה לחנוך. בשנת 1926 פרשו שבעה עשר בתי ספר מרשת האסכולות של חוג הפועלים ונתייחדו בשם “אומפּאַרטייאישע אידישע קינדער שולן” (בתי ספר אידיים בלתי מפלגתיים). מיד נצטרפו לי“ז בתי הספר של ניו-יורק אסכולות מפילאדלפיה, שיקאגו ושאר ערים, ונוסדו חדשות בבוסטון, דיטרויט, ולוס אנג’יליס, והכיוון הקומונאי בחנוך היהודי היה לתנועה. עוד בשנה הראשונה הגיע מספר בתי-הספר לארבעים, בשנת 1928 היו ששים, כעבור שנה – שמונים, ובהם שלשת אלפים וחמש מאות תלמידים. התסיסה הביאה לידי וויכוחים פנימיים רבים, ומיד היה מחנה העסקנים הקומונאיים לשני מחנות. אלה אמרו שאף על פי שהאסכולה שייכת למעמד הפועלים המהפכנים אין לקשר את התינוקות ב”הסתדרות החלוצים" (החלוצים הקומונאים) ואין לשתפם למלחמת מעמדות ישרה, ואלה, הפּרולטאריים “האמתיים”, דרשו מבית הספר שישמש חלק בלתי נפרד מן המלחמה: חנוך מעמדי ופעולה כרוכים יחד. “עודם על ספסל הלמודים ועליהם להיות מסייעים (מיטקעמפער) בקרב שני המעמדות”. האידישיזם לשמו – אף הוא לא היה לרצון להם. אידיש אמצעי היא ככל לשון ולא מטרה לעצמה. חילוקי הדעות הפנימיים נתגברו כל כך עד שהחלו מעכבים את התפתחות המוסדות. בשנת 1929 נתכנסו העסכנים לדון בבעיות אלו ואז פרצה המלחמה בכל תקפה וקבלו את העיקרים האלה:

“מטרותיהם של בתי הספר בלתי המפלגתיים לבני הפּועלים הן לחנך אישיות רבת צדדים, מרגישה, נועזה, חפצת חיים ושואפת קרב, ותרבותית, שתוכל להשתתף במלחמת המהפּכה כדי לכבוש את השלטון ולבנות סדר סוציאליסטי חדש”.

“עזרה לשובתים, משלחות ילדים לבני עמים אחרים, עזרה לפעולה פּוליטית של תנועת הפועלים המהפכנית, השתתפות במשמרות פּועלים,257 השתתפות בהפגנות פּוליטיות – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מתכנית בית הספר”.

“לשון בית הספר היא אידיש, אבל אין הלשון משמשת לנו אלא כאמצעי לפתח בקרב הילד רוח בין לאומי”258.

בית הספר הוא של ארבע שנות למודים, עשרה חדשים בשנה, ילד בן עשר לומד את הענינים האלה, מנקודת השקפתם של הקומונאים:

“נושא א, בית הספר והכפירה בדת: בית הספר לפועלים, בית הספר הצבורי, תלמודי התורה, חגים דתיים, חגי פועלים, המסדר בין הלאומי (הוא מסדר הפועלים הקומונאים) וסניפי הילדים. פעם בשבוע ילמדו חדשות. עבודת הילדים: שלשה חבורים על הנושא הנ”ל, קריאה מספר הלמוד ומספרות ילדים, הרצאה לפני הילדים ושיחות. פעולות: בחירת ועדים, עתון של קיר, יסוד סניפי תינוקות ובקורים בבתי הורים לשם מטרה זו. נושא זה יארך חדש אחד, מיום 15 בספּטמבר עד 15 באוקטובר."

“מט”ו באוקטובר עד 20 בנובמבר: בחירות, המהפּכה הרוסית, בירו-בידז’ן, מצב היהודים, מלחמת העולם, קריאה מספרו של שלום עליכם “מאָטל פּייסי דעם חזנ’ס”, קריאת 37 עמודים של ספורים ושירים מספר הלמוד (ארבעטער שול חלק שלישי), הכרת הפּלאטפורמות של כל המפלגות הפּוליטיות, חגיגת המהפכה הרוסית, כתיבת ג' חבורים על הנושאים ההם"259.

* *

ימי התסיסה החברתית היו ימי הפריחה לבתי הספר האידיים. ומסדרי המפלגות נתנו להם תמיכה חומרית ורוחנית גדולה. חברים לאלפים מצאו להם חובה לעשות למען המפלגה והמסדר ולמען בתי הספר שלהם, המיוחדים להם.

אבל ימי הפריחה קצרים היו ואדמומיותה לא באה משפע כח ודם, אלא מסערת רגע והתרגשות. הגורמים שהביאו לידי ירידה כללית בחנוך הישראלי פעלו גם כאן, וביתר עוז, מכיון שחסר היה הבסיס המסורתי.

בימים הראשונים להווסד בתי הספר האלה היה להם קצת יתרון על תלמודי התורה המודרניים שהיו מלמדים “עברית בעברית”, והוא: שהילדים הבינו יידיש, אם ברב ואם במעט. המורה יכול היה להתחיל בשיחה ביידיש. אם לא ידע הילד לדבר כהוגן, היה שומע יפה. ברם בשנים האחרונות נשתנה המצב. הדבור ביידיש הולך ופוחת, הולך ונדחק על ידי שפת המדינה. ילדי הדור יש ואינם יודעים יידיש כלל. המורים מוכרחים ללמד יידיש כלשון זרה.

אולם ראש הגורמים היה שנויי החומר והרוח שהפריחה האינדוסטריאלית והשפע הכלכלי בימי מלחמת העולם החישום. פועלים יצאו מבתי החרושת ונעשו יצרנים, מחזיקי בתי חרושת, חנונים פעוטים היו לסיטונים ואביוני אדם לאמידים ולעתים גם לעשירים. כל שנוי כלכלי מביא עמו שנוי חברותי ורוחני. הפּועל, חבר המסדר, שומר עדיין על מפלגתו, אבל זוהי “שמירה” להלכה, מעין רגשי אמון לעבר, מעין הבטחה לעצמו: “לא נעשיתי חלילה בורגני.” למעשה הוא עוקר את דירתו לשכונה עשירה יותר, נפגש עם שכנים חדשים, האנגלית תופסת את מקום היידיש וה“הגינות” דורשת להצטרף לבית הכנסת המודרני, שיש בו גם קלוב. הראדיקאליות הולכת ומתנדפת. הריקניות וחוסר אורח חיים וסגנון חיים מעיקים על הלב. טוב שילך הבן אל בית הספר שעל יד בית הכנסת. אין לפרוש מן השכנים. עוד מעט ויגיע תור ה“בר מצוה.”

אפילו בימים הראשונים היה חוסר המסורת בבתי הספר האידיים מעכב. על כן היה מספר הבנות שבהם גדול ממספר הבנים. הנערה שאין חובת מצוות עליה נמסרה לראדיקאליות. תלמד מעט יידיש. אולם הנה הגיעו ימים והחלו למנוע גם את הבת. מורי בתי הספר האידיים שהיו רובם ככולם אידיאליסטים ומוכנים להקריב הרבה על קדושת הרעיון – הרגישו כל הימים את חולשת בית הספר ואת רפיון קשרו בעם.

נוסף על זה לא היו האידיולוגיות השונות להועיל בחיי המציאות. עסקנים ראדיקאליים רצו לראות בבניהם את יורשיהם הרוחניים, שיהיו אף הם סוציאליסטים מינקותם. אולם התינוקות לא שיתפו עצמם לדאגת הוריהם ושטח התעניינותם לא היה בשדה תיקון החיים הפוליטיים. המורים ההגונים ראו לצערם את המהלך הגדול שבין פלפולי תורות חברתיות ועניני נפשם של תינוקות.

תהליך בתי הספר היה על כן מן הדיאלקטיקה הסוציאליסטית אל חנוך ילדים ומן הראדיקאליות אל העממיות ואל מסורת עם. פּרוצס זה הוחש בימיו של היטלר. השואה שבאה על עמנו הביאה את הראדיקאלים לידי תהיה על הראשונות ולידי הרצון להזדהות על כלל ישראל. אפילו בשורות הקומונאים החל השכל הישר והרגש הישר משפּיעים. במקום חנוך מעמדי בין לאומי הצהירו בכינוס החמישי כי מטרת בית הספר היא לגדל דור שיתגאה בשייכותו הלאומית… דור שיתקשר בתרבות ישראל ויתכשר להיות לא רק נהנה מן התרבות, אלא גם להיות יוצרה בעתיד. ספרי הלמוד קבלו דיוקן חדש. הספורים על תינוקות הפלא שהיו מוכנים ומזומנים להקריב את עניניהם על מזבח האידיאל הקומונאי פנו מקומם לחומר פחות מלהיב אבל אמתי יותר260, ואף לחגי ישראל הוקצתה פנה והובאו קטעים מן החומשש ומתולדות ישראל.

אבל עתידות בית הספר האידי לוטים בערפל. ידי העסקנים רפו. המורים נתייגעו. כי המורה בבית הספר האידי הריהו גם עסקן תרבותי. עליו לכנס את ההורים, להרצות לפניהם, לעוררם ולזרזם. מרגיש הוא שכל טרח בית הספר וקיום האידיאל מוטל עליו.

“הדבר הראשון אשר עלינו לציין – כותב אחד הוותיקים מן המחנכים האידישאיים הראדיקאליים – הוא כי בתי הספר החילוניים חסרים בטחון עצמי, כזה שהיה להם לפני עשרים שנה או חמש עשרה או עשר שנים. אז פרחו, מספרם הלך וגדל, וכן מספר התלמידים. המוסדות הקיימים על ידיהם גדלו ונתחזקו. קמו והתפתחו קורסים למורים, עתונים לילדים כלי מבטא פּדגוגיים, הופיעו ספרי למוד ומכשירי בתי ספר. נוסדו מושבות קיץ לילדים ועל יד בתי הספר נפתחו מועדונים, מחלקות לרקוד, לשירה, לסטינוגראפיה אידית וכו' וכו'.”.

“עכשיו נשתנה המצב. גידול בתי הספר נפסק ובקמה מקומות הוא נסוג אחור, חוץ מקאנאדה. אף בערי השדה הולך מספר התלמידים ופוחת. המוסדות הקיימים על יד בתי הספר מתכווצים. בתוך בתי הספר אין מלמדים עוד הכל בשפת אמם של הילדים, אלא בלשון שהיא שניה להם. הילדים מבינים עוד יידיש, אבל אין בכחם להתבטא בה. ויש שאינם מבינים יידיש כלל, והמורים חייבים ללמד יידיש כלשון זרה כמעט”.

"כמה מהמורים מבתי הספר של “חוג הפּועלים” ושעל שם “שלום עליכם” מסבירים את סבת הפחתת מספר התלמידים בזה שאין מלמדים בהם עברית ורצון ההורים הוא בעברית… כמה מן המורים סבורים שבתי הספר נחלשים משום שאינם דתיים או אינם מסרתיים למדי, שאין חוגגים בהם חגי ישראל, והחגיגות הנערכות – אין בהן כדי מסורת. על כן מציעים הם שינהיגו “עונג שבת” וסדר של פסח מסרתי, שיביאו לבית הספר לולב ויכניסו ילדים לסוכה בשמחת תורה ישאו התלמידים דגל להקפות261.

הכותב נשאר נאמן לראדיקאליות ימי נעוריו ומתנגד לכל אלה, אבל הרצאת הטענות עדה היא למצב הרוחות.

ח: בתי הספר ליום ראשון

בבתי הספר ליום ראשון מתחנך כמעט החצי מכל ילדי ישראל הלומדים באסכולות יהודיות. בראשיתם היו יצירי היהודים הריפורמים, ועד היום הם מוסדות החנוך היחידים אשר להם. אבל עם הסתגלות היהודים לחיי אמריקה, ועם התקלשות הכרתם הלאומית וחובותיהם הדתיות החל בית ספר זה מתפּשט גם בין שאר בני עמנו, ביחוד בין אלה שעלו בשלבי הסולם הכלכלי ורוצים להדמות בכל אל היהודים העשירים. רבים מאלו, היהודים השמרנים, העומדים בין האורתודוכסיה ובין הריפורמה, מוצאים חנוך של יום אחד בשבוע נוח לבניהם.

מן הפּרקים הראשונים שבספר זה ידע הקורא כי בית הספר ליום ראשון היה בתחלתו של בית ספר לשני ימים בשבוע, ליום שבת ויום ראשון, ונוסד על ידי הגברת רבקה גרץ מפילאדלפיה. בתי הכנסיות הריפורמיים בארצות הברית נתאחדו בשנת 1837 והחליטו לייסד וועד לחנוך שיפקח על מוסדות החנוך שלהם. בשנת 1886 נתכנסה האספה הראשונה של החברה לחנוך בבתי הספר לשבת262 בסינסינטי. החברה קבלה על עצמה לאחד את בתי הספר לשבת וליום ראשון על ידי תכנית למודים אחידה ולהשתדל לגדל מורים להם. מעשיה הראשונים היו להוציא ספרי למוד לתלמידים וספרי הדרכה למורים, שהיו כמעט כולם מתנדבים – בחורות ונשים שידיעותיהן ביהדות היו מעט מזער. משנת 1903 עברה פעולת הנהלת בתי הספר ל“אגודת בתי הכנסיות היהודים באמריקה.”263 בשנה ההיא ייסדה מחלקה מיוחדת לפקח על בתי הספר ולשפּרם. המחלקה ארגנה בתי ספר בקהלות החדשות והוציאה ספרי למוד. בשנת 1923 נתמנה הד“ר עמנואל גמראן, אחד העובדים ב”לשכת החנוך" בניו יורק, להיות מנהל החנוך של הריפורמיים, ומעשהו הראשון היה לערוך מחקר על בתי הספר. בשנת 1925 נתפּרסמה החקירה על מצב המוסדות, מעלותיהם ויתרונותיהם. מחקר זה הראה כח רוב חדרי הלמוד של הקהלות הריפורמיות – והן העשירות במדינה – מצויים במרתפי בתי הכנסיות ורק כשליש מהם הם בבנינים המיוחדים לכך. הלמודים בכל כתה ארכו בחשבון ממוצע כשעה וחצי לשבוע והלמודים היו כולם בלשון האנגלית, ורק בחלק השלישי מבתי הספר למדו גם את האלף בית העברי ומלים עבריות. ספרי הלמוד היו מועטים ולא נתחברו לפי העיקרים הפּדגוגיים של הזמן – בעיקרם היו ספּורי תנ"ך עם מוסר השכל, לפי השקפותיהם של הריפורמיים שאין להם מן היהדות אלא המוסר, ואינם נחשבים בעיני עצמם כבני עם מיוחד, אלא כאזרחי המדינה מדת ישראל, הכל לפי ההחלטות שקבלו בפיטסבורג בשנת 1885.

מזמן התמנותו של הד"ר גמראן החלו בפעולה חנוכית גדולה, ביחוד הרבה והיטיב לעשות בפרסום ספרי למוד משובחים, בלשון האנגלית כמובן, וספרי קריאה במקצועות היהדות. כמו כן השתדל שיאריכו את שעות הלמודים ביום ראשון ויעלון משעה וחצי – לשתי וחצי, ושיעשירו את תכנית הלמודים בהוראת מקרי הזמן וקריאה עברית בצרוף ידיעת מלים ומשפּטים עברים. אף הוציא ספר למוד המכיל קטעי חומש בעברית. בשנים האחרונות נוסדה גם מחלקת נוער בבתי הכנסיות לעניין את צעירי הדור ביהדות וביהודים. בשנת 1939 נועדו כמאה וחמשים באי כוח הנוער ודנו בשאלותיהם. בינתים נשתנה הרוח בהרבה מבתי הכנסת, שלפנים היו בהם אך יהודי המערב ובזמן הזה רוב חבריהם הם מיהודי המזרח שנתעשרו. גם הרועים הרוחנים של הקהלות באים עתה מבין יהודי המזרח ורובם לאומיים וציונים.

כאמור חדל בית הספר ליום ראשון להיות טופס בית החנוך של היהודים הריפורמיים בלבד, ונתפּשט בימינו בין כל יהודי אמריקה, והאורתודוכסים במשמע – כמובן האורתודוכסים שהסתגלו לחחי אמריקה ולתרבותה. התפּשטותו של החנוך הזה באה לו מפּאת נוחיותו, שהוא הקל ביותר ואינו דורש מן הילדים אלא כשעתים בשבוע ביום הראשון החפשי מלמודי בית הספר הצבורי. ההורים בדרך הסתגלותם – במדה שייטב מצבם הכלכלי בה במדה מצטמקת יהדותם ונעשית “יהדות של אהל” (היה יהודי באהלך ואמריקני בצאתך, – ואל תבליט את מולדתך). להורים האלה נוח חנוך של יום לשבוע. על כן הגיע מספר התלמידים היהודים בבתי הספר ליום ראשון לחצי ממספר כל ילדי ישראל המקבלים חנוך יהודי.

לקוייו של חנוך זה, מבחינת ההשפּעה היהדותית, בולטים וניכרים לכל. ראש לקוייו הוא קוצר ימיו. הלמודים עולים לתלמיד במשך כל השנה, לאחר נכיון שבועות החופש, לארבעים או לחמשים שעות. לקויו השני הגדול – ההוראה מסורה בידי נערות ונשים שידיעותיהן ביהדות כמוהן כאפס. את טפּוסן תאר ש. ב. מקסימוןבאחד ממאמריו ב“התורן”:

“בתי הספר לשבתות יש להם על-פּי-רוב ‘בית’, אך ‘הספר’ חסר שם לגמרי. בין הצעירים והצעירות המכהנים בהם מצאתי לא מעטים שאינם יודעים צורת ‘אלף’ – דברים כפשוטם. ואיני יודע על מי להתמרמר יותר: אם על ה’מורים' הללו, המקבלים על עצמם עבודה הזרה להם תכלית הזרות, או על מנהליהם, הרבנים המסמיכים אותם. גרועה מזה היא השגתם ביהדות, מפּני שבזה אינם מכירים ומודים בחוסר ידיעתם. ‘חנוכה היא חג הלידה של היהודים’ – זוהי כל התורה כולה שלהם, ומתוך ‘פּירושם’ לתורה זו יוצא, שכל מה שנמצא אצלנו אינו אלא חקוי לחזיון שכמוהו אצל הנוצרים. היש להתפּלא איפוא על כי אין תורת קופים זו מושכת את לבות התלמידים, למרות הידורה החיצוני? קליפּתה נאה, אך תוכה ריק.”264

הד“ר מ. ז. רייזין, רב בהיכל ריפורמי (הוא סופר עברי) מתאר ומעריך את ה”סונדיי סקול" בדברים אלו:

"ה’סונדי סקול' כמו ששמו מעיד עליו, הוא ליום אחד בשבוע, כלומר, לא ליום שלם של למוד, כי אם לשתי שעות באותו יום, וגם הזמן הזה אינו מוקדש כולו ללמודים. הילדים מתכנסים לבית הספר בשעה העשירית בבקר. על הרוב מחלקים את זמן העבודה במחלקות השונות באופן כזה: חצי שעה לעברית, חצי שעה לתולדות ישראל, וחצי שעה ל’יהדות‘, כלומר לעיקרי האמונה, למנהגי הדת, לחגי ישראל, ועוד. חצי השעה האחרון מוקדש לעבודה דתית לתפלה בצבור של הילדים. עצם זמן הלמוד הוא איפוא שעה וחצי או פחות מזה, כי גם חלק מן הזמן הזה מתבזבז על ידי דברים שאין להם יחס ישר אל הלמודים, כגון קריאת שמות הילדים, האורגאניזאציה של המחלקה ועוד. ולמוד של שעה וחצי לשבוע בעד עשרים או שלשים הילדים שבמחלקה אינו מספּיק כלל וכלל להקנות להם אפילו את הפּרוגראמה המצומצמת. על הרוב נמצא שהילדים שוכחים מיום א’ האחד עד יום א' הבא את אשר למדו, ודבר זה נכון הוא ביחוד בנוגע ללמוד השפה העברית. הם עוברים למחלקה הגבוהה, מבלי אשר יזכרו את אשר למדו במחלקה הנמוכה, וכה עוברות עליהם השנים האחדות עד בוא זמן ה’סיום', והם יוצאים מבית הספר עם תעודה ביד ועם נפש ריקה מכל דעת.

"ולא רק זאת. הרבה מן הילדים אינם מתמידים לבקר את בית הספר אפילו פעם לשבוע. יש שמזג האויר או מקרה משפּחה משפּעים בדבר. אם גשם או שלג יורד על הארץ, או אם יבואו אורחים אל הבית, אז הילדים מפגרים ללכת אל ה’סונדי סקול‘, ויש שאינם באים אפילו אם האויר טוב הוא והשמש זורחת. הם מבכרים אז לשחק ברחוב, והאבות אינם מכהים בהם. להפך, הם שמחים על האפשרות של ילדיהם לשחק ולהחליף כח. הן בכל אופן אין הם מכוונים לעשות את בניהם ל’ראבייס’ בישראל.

"והגיע הדבר לידי כך שאנשים מישראל אשר ‘חנוכם’ העברי בא להם מן ה’סונדי סקול‘, ומספּרם עולה כיום להרבה רבבות, אינם יודעים כלל על מה הם יהודים, על מה אוחזים באמונה זו, שבשבילה הם נעלבים ונרדפים, בשעה שכל כך קל ומועיל ויפה לעבור אל האמונה של הרוב הגדול. המספּרים המבהילים של נשואי התערובת מוכיחים עד כמה הועיל החנוך הלקוי של ה’סונדי סקול’ להחליש את רגש הדת אצל בני הנעורים. אם אין כאן תנועה של ‘שמד’ כמו באירופּה הרי זה מפּני שהתנאים המדיניים והכלכליים הם שונים כאן מאשר שם. ואולם כל אלה הנשארים ביהדותם ולא נשאו להם נשים נכריות מסבה זו או אחרת, באמת אין יהדותם אלא דבר התלוי במקרה ועומד בנס.

“דברני היהדות הריפורמית מכירים את הקלקול שבדבר, אבל ידם קצרה להושיע. הם קבלו אמנם החלטה באספתם האחרונה להוסיף על זמן הלמודים ב’סונדי סקול' עוד שעה אחת לשבוע. אבל מנקודת מבט הפּדגוגיה יודעים אנו שהוספת שעה אחת לא תעלה ולא תוריד. כמו שאמרתי בראשית דברי התקנה האחת היא לבטל את ה’סונדיי סקול' כולו. במקומו נחוץ לייסד בתי ספר יומיים, שבהם יקבלו הילדים חנוך עברי ודתי לא פחות משתי שעות ליום. המניעה בדבר תבוא מצד ההורים, אשר בודאי יתנגדו לשלוח את בניהם לבתי ספר יהודיים אחר שעות הלמוד בבתי הספר העממיים.”265

אפשר שיש בהערכה זו הגזמה. בשנים האחרונות באו בהרבה מקומות שנויים לטובה. בכרכים נמצאות עתה צעירות שיש להן ידיעה ביהדות – אף כי בעיירות הנגע בעינו עומד. אבל אין אדם אחראי – חוץ מרבנים ריפורמים ולא ריפורמים מלומדי השגרה – שלא יודה שכוחו של זה מועט הוא מאד, ועד היום לא מצאו לו תקון. אין הורי הילדים, ביחוד הורי הילדות, מסכימים אפילו להוספת יום אחד של למודי יהדות בשבוע. כמעט שאין פּתח תקוה שישנו את דרך החנוך הזה וימצאו לו ארוכה.

ט: בתי ספר כל-יומיים (ישיבות)

חולשת יסודו של החנוך היהודי באמריקה הונחה במבוכתו של המהגר הראשון בסביבתו הזרה לו. רבים מן המהגרים צעירים היו לימים בבואם הנה, והסתגלו קצת למנהגי המקום, ואחר שנאחזו והגיעו לידי פרנסה קבועה, הביאו את הוריהם מעבר לים לגור אתם. כשבאו ההורים התמימים עם אלהיהם לארץ החדשה מצאו את בנם אינו מתפּלל עוד, עובד ביום השבת כבימות החול ואינו שומר אף את המצוות החשובות ביותר. הזקנים שהיו תלויים בבניהם מדוכאים היו ונואשים. כל נסיון מצדם להשיב את בנם לדרכי החיים הישנים לא הצליח. בראותם את קוצר ידם נצטמצמו ונתכווצו לתוך עצמם, פּרשו לחיות את חייהם הם ולהציל את נפשם, אבל תקותם לדור הבא ולהשפּעה על סביבותיהם אבדה להם.

מסבה זו הסתפּקו ההורים במועט: ילמדו בניהם או נכדיהם קריאה בסדר התפלות, “מפטיר,” לצאת ידי חובה למכירים, וקדיש – לתקון נפשם לאחר מותם. לתוצאות טובות מאלו לא צפּו. כשבקשו להנהיג בתלמוד תורה מונטיפיורי בשיקאגו את למוד הגמרא – נתקלו במכשולים רבים, ובעיקר בחוסר אמונה כי ישיגו מטרה כזאת בארץ החדשה. ואף על פּי כן נמצאו זעיר שם זעיר שם יהודים חרדים עקשנים שלא פסקו מלשאוף לחנוך יהודי טוב ושלם.

נסיון ראשון נעשה בניו יורק בשנת 1886 ביסוד הישיבה “עץ חיים.” המייסדים, למרות פּשטותם והמוניותם, הרגישו בחושם כי כשלונו של החנוך היהודי באמריקה היא תלותו של התלמיד בבית הספר הצבורי, שלו ניתנות שעות הבכורה, ולחנוך הישראלי לא נשארו אלא שיירים, שיירי הזמן והמרץ ותשומת הלב. על כן בקשו ליצור בית ספר עברי כל יומי, שבו יימצא התלמיד כל הזמן ולא יהיו לבו וחייו חלוקים. וכדי להאציל על המוסד מהוד החיים הישנים קראו לו בשם “ישיבה,” אף כי הישיבה בעולם הישן לא נועדה אלא לבחורים היודעים פּרק בתלמוד. ב“ישיבה” זו קבעו את זמן הלמודים העבריים בבקר, בשעת מנוחה ורצון, ואת הכלליים אחר הצהרים.

על ראשית הווסד ישיבה זו ספּר אחד מן המייסדים:

“כמה מאתנו רצו שילמדו ב’מחזיקי תלמוד תורה' גמרא, ומאנו. אז יצאנו אל הרחוב ובחרנו בכמה נערים, בני תשע ועשר שנים, שידעו חומש ורש”י מביתם, והחילונו ללמדם גמרא. שכרנו חדר ברחוב איסט ברודביי, מספּר 47, ולא היה לנו כסף לקנות ספרים. לכן קנינו מסכת אחת במחיר תשעים סנט וחלקנוה לשלשה חלקים ונתנו חלק לכל אחד משלשת המלמדים. הגבאים היו חוזרים על הפּתחים לאסוף תרומות של חמש ועשר פּרוטות, כמו כן תלינו קופּות בבתי יחידים ובתי הכנסיות, ואחר כך הלכנו להריק את הקופּות, מה שנדבו אנשים טובים לטובת הישיבה שלנו."266

ועל רוח המיסדים יעיד הקטע הבא הלקוח מספר התקנות:

“קבלו עליהם הוועד הנ”ל באלה ובשבועה שתתקיים לדורות הבאים ולא ישנה אשר כל מנהגי הישיבה תתנהגו (כן!) רק על פּי מנהגי פולין ורוסלאנד כאשר נהגו אבותינו ואבות אבותינו, ואם ח“ו יציע אחד מאנשי הוועד דבר או איזה ענין אשר ימצא בדבריו איזה תערובת או שמץ מנהו שינוי או תמורה או חליפין אף מנהג קל וקטן ממנהגי פולין הן בשם הן במעשה ואף אם יוצע ונתיישר בעיני רבים דהוועד מסכימים אנו אנשי הוועד ומקבלים עלינו אשר אחד מהוועד קטן או גדול דל או עשיר יוכל לעכב על זה ועל זה נאמר לא תה' אחרי הרבים לרעות וכו'… גם קבלו עליהם אנשי הוועד הנ”ל אשר גבאים ומנהלים, ומשגיחים ומלמדים, ונאמנים, יקובלו רק אנשים כשרים ונאמנים יראי ה' בין אדם למקום הן בין אדם לחברו הן אם הקילו אפילו בדבר קטן מן הקטנים מכל המצוות אשר נצתווינו בתורתנו הקדושה הן בכתב והן בע“פּ והן אם הקיל אפילו ממנהג קל אשר נהגו אבותינו בכ”ו ופ' אין לו זכות לבוא ולשרת בקודש להיות גבאי או מנהל או משגיח או נאמן בהישיבה."

אב. כהן, עורך ה“פארווערטס,” שהיה מורה ללמודים כלליים בישיבה זו, מספּר עליה"

“חברי האגודה שהחזיקו את הישיבה, היו ברובם רוכלים עניים, ראשי הישיבה היו תלויים בגבאים שבעצמם הרויחו מעט מאד. המוסד היה דל מאד. רק כעבור זמן גדל והוטב מצבו. בזמני היתה הישיבה תלויה באויר. שתי שעות ליום, משתים עד ארבע, הפכה הישיבה לבית ספר. את המתחילים לימד נער בן ארבע עשרה שנים שגמר בית ספר צבורי נמוך, ואני לימדתי את המחלקה הגבוהה. לימדתי את הנערים קריאה ודקדוק וכתיב וחשבון… מצאתי מצב מתמיה. נערים בני י”ב וגם בני י“ד לא ידעו קרוא אנגלית כהלכה… רחמתי עליהם ולימדתים יותר מאשר הוטל עלי… רובם היו בעלי כשרונות ולמדו שעורי בחשק כצמא השותה מים חיים… ספרי למוד היו מעטים מאד. שנים שלשה תלמידים היו קוראים בספר אחד…”267

מצבה נתחזק מעט מעט ומספּר התלמידים גדל ובשנת 1911 כבר היו בה כמאתים תלמידים גדולים וקטנים, שנתחלקו לשש מחלקות, ובכל מחלקה מורה ועוזר לו, והם מלמדים מראשית קריאה (אלף בית) עד גמרא (שלש הבבות). המקצועות העברים נלמדו אז מתשע בבקר עד ארבע אחר הצהרים, ומארבע עד שש למודי חול. בה בשנה, 1911, הגיעו הוצאות המוסד לחמשת אלפים דולר. מוסד זה נקלט אחר כך בישיבת ר' יצחק אלחנן.

ישיבת רבנו יעקב יוסף

בראשית המאה העשרים היה בניו יורק למדן ומשכיל כאחד, ר' שמואל יצחק אנדרון.268 הוא היה מורה עברי, ממייסדי “תלמוד תורה דמעלה העיר,” וראה את החנוך בשפלותו. הוא אסף על כן מספּר רעים, ביניהם אחיו הצעיר יעקב ל. אנדרון, ויסד “בית ספר תפארת ירושלים.” שם זה ניתן לבית הספר, משום שחברי בית הכנסת ללומדים וליראים “תפארת ירושלים” הסכימו לאכסן את בית הספר בתוך כתליהם. בית הספר היה בראשית התפּתחותו, דל אמצעים ובלתי נודע בקהל. בשנת 1902 נפטר הרב הכולל ר' יעקב יוסף269 והלוויתו עוררה התרגשות גדולה בין יהודי העיר. ר' אנדרון קרא את חשובי העיר לאספה והציע שיחליטו להגדיל את הישיבה ולקראה על שם הרב הנפטר, ועל ידי כך ימצא המוסד גם את תמיכתו, ושם הרב יוקם לזכרון. מעניין שהמטיף צבי הירש מאסליאנסקי שהיה בין המוזמנים התנגד ליסוד הישיבה, בחשבו שבארץ זו אין על ילדי ישראל לפרוש מבתי הספר הצבוריים, במקום שבני כל העמים מקבלים חנוכם, והחנוך היהודי יינתן אך בתלמודי תורה אחר הצהרים. אך ההצעה נתקבלה. הרב אנדרון הזמין כמורים לישיבה את טובי המשכילים, ביניהם ח. א. רוזנברג, בעל “אוצר השמות,” ש. נויהייזן, מ. בורוכוב, אביו של ב. בורוכוב התיאוריתיקן של “פּועלי ציון,” גדליה בובליק, נחום טוביה לונדון ועוד. מיד הרגישו ההורים שמוסד זה משובח הוא ובאו בו כשלש מאות תלמידים. מר אנדרון הקדיש כל כחותיו למוסד ובכחו עלה מעלה מעלה.

במשך הימים נטפּלו לו למוסד בעלי בתים עשירים שסייעו לו הרבה. בשנת תש"ז למדו בו כשבע מאות תלמידים. הישיבה מתחלקת לבית ספר נמוך, החל בגן ילדים וגמר בשנת הלמוד השמינית, והמשך לו המתיבתא, שהיא בית ספר תיכון כללי, ולמודי התלמוד נלמדים בו באינטנסיביות. בישיבה מסעדה המספּקת פּת שחרית וצהרים לבני העניים. כמו כן נשלחים הילדים הזקוקים לכך בימי הקיץ לקייטנה מיוחדת, השייכת אף היא לישיבה. הלמודים מתנהלים בעברית ובאידיש (מחלקות מקבילות), אבל למודי הגמרא מתנהלים אך בתרגום לאידיש.

לבחורים הגדולים שהגיעו לידי למוד עצמי ישנו “בית מדרש.” בישיבה יש גם אולם התעמלות ומעבדה לפיסיקה ולכימיה. הוצאות המוסד מגיעות למאה ושבעים וחמשה אלף דולר לשנה, ושכר הלמוד מכניס אך כשלשים אלף דולר לשנה. רוב ההכנסות באות על כן מתרומות שונות, בעיקר מבאנקט שנתי הנערך ברוב הדר. בין המסיימים ישנם שהגיעו למדרגה גבוהה. אחד מן המסיימים הוא השופט שמעון ריפקין. המסיימים מתענינים בגורל המוסד ומסייעים לו.

ישיבת ר' חיים ברלין

נוסדה בשנת תרס“ו (1906) על ידי קבוצת יהודים חרדים בלבה של ברונזביל, השכונה היהודית בברוקלין. שמה הראשון היה תפארת בחורים ובשם זה נודעה במשך שש השנים הראשונות. בשנת תרע”ב נפטר בארץ ישראל הגאון ר' חיים ברלין, בנו של הנצי"ב מוואלוזין, ואז רחש לבם של מנהיגי הישיבה הקטנה דבר טוב, להקים שם לגאון על ידי קריאת הישיבה על שמו.

תולדות הישיבה מעידות על תוצאות עקשנותם של יחידים. בשבוע הראשון לפתיחת הישיבה נרשמו בה ששה תלמידים ובשבוע השני עוד שנים, והיה מספּרם שמונה. אז נשכרה חנות ריקה ברחוב בריסטול והתחילו ללמד את הילדים חומש ורש"י ולמתקדמים שבהם גם “שנים אוחזין” או “אילו מציאות.” במהרה ראו השכנים למוד זה כי טוב הוא ומספּר התלמידים גדל, והמקום בחנות הפּנויה לא הספּיק עוד. אז עקרה הישיבה ועברה מרחוב לרחוב, מבריסטול לסוטר, ומסוטר לטשיסטר, אותם הרחובות הצפופים וההומים ברוכליה ובבתי תפלתם, והקטנים נדדו מחורבה אל חורבה, במקומות אפלים, עד אשר באה גאולתם, כי קנו להם בית ברחוב פּרוספּקט על יד איסטרן פּארקוויי, בית גדול ומרווח עם גינה ועצים. במהרה הותקן הבית והוסיפו עליו קומה שלישית. בקומה התחתונה נקבע אולם לתפלה, ובעליונות – שנים עשר חדרי למוד ומשרד למנהל ולאדמיניסטראציה.

הישיבה התפּתחה יפה ובשנת תרצ"ג בערך כבר הגיע מספּר תלמידיה לארבע מאות. בינתים החלה עקירת יהודי המקום משכונת ברונזביל ומספּר התלמידים הלך ופחת. חוץ מזה נוסדה בה בסביבה, ברחוב בלומנט, ישיבה חדשה בשם “תורת חיים” ורבים מן התלמידים שגרו בה בשכונה עברו שמה. כעבור זמן השתדלו העסקנים שהאבטובוסים של ועד החנוך העירוני יביאו את התלמידים הרחוקים אל הישיבה, וההשתדלות הועילה. מאז עלה מספּר התלמידים וכחצי מהם באים באבטובוסים. התלמידים נשארים בה כל היום וסועדים בחדר האוכל הנאה את לבם.

תכנית הלמודים עומדת על חומש ורש“י, נ”ך, גמרא עם תוספות, גם דקדוק – כי גם בישיבות האורתודוכסיות, שלמוד העברית כלשון אינו חשוב בעיניהן מלמדים “דקדוק,” כעין תחליף. בדרך כלל מרבים בלמודי קדש, אולם בשאר הלמודים שאין להם מסורת יוצאים ידי חובה בשיורי זמן. פּעם בשבוע מלמדים את הילדים קריאה וכתיבה ביידיש וספּור בעל פּה אם מתוך ספר או מתולדות ישראל. למודי הקדש נלמדים ארבע שעות ליום בבקר ולמודי החול אחר הצהרים. במדור העברי משמשים עתה, בשנת תש"ז, עשרה מורים בהנהלתו של הרב מ. ש. שפּירא, שהוא גדול בתורה ועדין נפש.270

בשנת תרצ“ו נוסדה ה”מתיבתא" למסיימי הישיבה הקטנה, שימשיכו בה את למודיהם. תחלה היו אף הם מתגוללים בחדרים אפלים עד שקנו להם בנין נהדר, בנין באנק גדול שפּשט רגלו בימי הרעה. יש בו בית כנסת וכל הדרוש לבית ספר מודרני. בו גם פּנימיה של שלשים וחמשה חדרים לתלמידים שמחוץ לעיר, מטבח גדול וחדרי אוכל מרווחים. במתיבתא נמצאים כשלש מאות וארבעים תלמידים ורבים כבר סיימוה. מנהל המתיבתא הוא ר' יצחק הונטר, המצטיין גם בהסברתו וגם בחריפותו. תקציב הישיבה והמתיבתא מגיע לארבע מאות אלף דולר לשנה.271

תלמידים שהגיעו לידי למוד עצמי הגון לומדים ב“בית המדרש.” מספּרם כחמשים והם מן הבקיאים בסדרים אחדים ומסוגלים להגיד “שעור” לפני חבריהם. כולם יחד שומעים חדושי תורה מפּי רבם, ר' יצחק הונטר. דרך הלמוד הוא כבישיבות סלובודקה וטלז. התלמידים מתווכחים ומתפּלפּלים בשעת הלמוד והחזרה ומביאים ראיות ממהרש“א ומהר”ם שיף, מ“קצות החושן” מ“נתיבות” ועוד. תלמידי בית המדרש עוסקים על פּי הרוב בסדרי קדשים ומועד, והמתכוננים לרבנות שוקדים על ארבעת ה“טורים.” כעשרים תלמידים קבלו סמיכה, ומהם מחזיקים במשרות רבנות במקומות שונים. הרב הונטר הכניס גם את למוד ה“מוסר.” בכל יום, בין מנחה למעריב, מעיינים הבחורים ב“מסילת ישרים,” ב“חובות הלבבות” ושאר ספרי מוסר ומפקידה לפקידה משוחח הרב עם תלמידיו על מוסר וחיי עולם.

תפארת ירושלים

המתיבתא “תפארת ירושלים” שברחוב איסט ברודדביי בניו יורק, נוסדה בשנת תרס“ח (1908) על ידי בעלי בתים חרדים, בשם “תלמוד תורה תפארת ירושלים.” כיום נקרא המוסד בשם “מתיבתא תפארת ירושלים” ואין מקבלים בו מתחילים גמורים. בשנת הלמוד הראשונה מלמדים חומש עם פּירוש רש”י, נביאים ראשונים ואחרונים, גמרא עם רש"י ואחר כך עם תוספות ודקדוק הלשון העברית. במחלקות הגבוהות, במתיבתא, מלמדים גמרא ותוספות עם ראשונים ואחרונים, ויורה דעה. הלמודים הכלליים הם על פּי תכנית בית ספר יסודי ובינוני, ועל יד המוסד מתקיים מטבח וסועדים בו התלמידים שלש פּעמים ביום. מספּר התלמידים הוא כשלש באות ומהם כמאה מערי השדה, המתאכסנים בפנימיה המיוחדת.

עם יסוד הישיבה היו רוב תלמידיה מן השכונה, אולם כשנתרוקן מורד העיר מרוב אוכלוסיה היהודים נתמעט מספּר התלמידים מאותה שכונה והישיבה היתה למרכזית. מלבד התלמידים שמערי השדה לומדים בה נערים ובחורים מברוקלין ומברונקס. בשנים האחרונות החלו סומכים את טובי הבחורים הנבחנים לרבנות ובשנת תש"ד נסמכו להוראה חמשה עשר, שמצאו להם משרות בקהלות שונות. רובם גמרו חוק למודם גם במכללות ויש להם השכלה כללית.

מנהל הישיבה הוא הרב ש. גריינמן.

ישיבת “עץ חיים” בבורו פארק

ישיבה זו נוסדה בשנת 1916 על ידי קבוצת הורים שבקשו לחנך בניהם בידיעת התורה, בתנאי שלא יהיו נופלים בידיעותיהם הכלליות משאר הנערים המבקרים בבתי ספר צבוריים, ויהיו גם מסוגלים לתרבות הסביבה.

עד כמה חדש היה הרעיון תעיד העובדה שרק שבעה תלמידים נרשמו לבית ספר זה, והכתה הקטנה הזאת למדה באחת הלשכות של בית כנסת. אך לא עבר זמן רב וההורים הכירו בטיבו של חנוך אינטגראלי ומספּר התלמידים הלך ורב. בשנת 1946 הגיע מספּרם לחמש מאות.

התכנית הראשונה שנקבעה עדה על חומש ורש"י, נביאים, משנה וגמרא, תולדות ישראל, וספרות עברית. החדש היה צריך להצטרף אל הישן ולהתמזג בו, כדי לגדל יהודי יודע תורה והשכלה, מטפּוס המשכיל הלאומי.

עם הווסד הישיבה נתעוררו חלוקי דעות בנוגע לשיטת ההוראה, אם ללמד על פּי תרגום ליידיש, כפי שהיה נהוג ב“חדרים,” או לאנגלית, כנהוג בבתי הספר היהודים האמריקנים, או על פּי השיטה החדשה שהביאוה הלאומיים מרוסיה, והיא “עברית בעברית.” מנהלה הראשון של הישיבה, משה רייכמן ע“ה, שהיה לאומי נלבב ומורה מוכשר, השפּיע על המיסדים לקבל את השיטה הטבעית. שנים רבות היתה מקובלת, ועד היום מתנהגים בה רוב הלמודים, אבל שנוי גדול הכניסו בתכנית הלמודים. כידוע החלו בשנות השלשים מנשבות רוחות חדשות, רוחות תשובה אל ה”דרך הישנה." רוחות אלה נתגברו עם בואם של מנהיגים אורתודוכסיים מאירופּה. כל אלה לא עברו בלי השפּעה. לכן הגבירו למוד חומש ורש"י, מנהגים ודינים, ואת התלמוד העמידו במרכז כל הלמודים. ובהיות שהתלמוד נלמד בישיבות הגבוהות בתרגום ליידיש – הנהיגו בישיבה זו גם למוד היידיש, שתשמש הכנה למקצוע התלמוד. אך מלמוד הלשון העברית וספרותה לא נגרע.

תלמידי הישיבה מתעסקים בפעולות שונות. יש להם בית כנסת משלהם – כרגיל ברוב הישיבות ובתי הת“ת – והם עורכים נשפים שונים. יש לישיבה ספריה הגונה. הישיבה זכתה כבר לתלמידים שהם בני המסיימים הראשונים. מנהל הישיבה הוא הרב ד”ר משה שולמן.

ישיבת “חפץ חיים” דבאלטימור

נוסדה בשנת תרע“ז על ידי רבנים ובעלי בתים חרדים אחדים, שבראשם עמד הרב אברהם נחמן שווארץ ז”ל. המוסד נקרא אז “ישיבה דבאלטימור” ובאנגלית “דהי היברו פארוקיאל סקול.” בשנת תרצ“ג, לאחר פּטירת הצדיק בעל ה”עץ חיים," החליטו מנהלי המוסד לקרוא את הישיבה על שם הנפטר.

ראשיתה של הישיבה היתה במורד העיר, בדירה צרה, ומספּר התלמידים הראשונים היה חמשה. הקהל התייחס אל המוסד באדישות, אבל המייסדים עמלו לפתחו והוסיפו שנה שנה מחלקות חדשות, עד שהגיעו לשש מחלקות של בית ספר עממי.

בשנת 1923 נמסרה הנהלת הישיבה לרב חיים אליעזר סאמסון ומאז החלה תקופה חדשה בהתפּתחותה ועלתה בכמותה ובאיכותה, והוסיפו לה שעורי ערב לתלמידים מבתי ספר העירוניים.

בשנת 1938 חגגה הישיבה את חג חנוכת בנינה הנהדר במעלה העיר. אז היו כבר בבית האולפן תשע מחלקות כמספר המחלקות ב“דז’וניור היי סקול.” אבל מנהלי הישיבה שאפו לי“ב מחלקות, כמתכונת בית ספר עממי ותיכוני, בתוספת “גן ילדים” לתינוקות. מספּר התלמידים הגיע בשנת תש”ז לשלש מאות, ובה בשנה חל חג הסיום של בית הספר התיכוני.

ישיבת “תורה ודעת”

נפתחה באסרו חג של סוכות תרע"ט (1918) בוויליאמסבורג ברחוב קיעפּ בבנין ישן. ממיסדי הישיבה היו אהרן סיגל, מי שהיה סנדלר בפולין ונתעשר באמריקה, ואף כי לא היו לו יד ושם בלמודים גדולה היתה יראתו, ישראל רוקח, הרב זאב גולד ובנימין ווילהלם. המנהל הראשון היה הרב מ. פינקלשטיין, אדם מודרני ואוהב עברית, והמורים כולם היו בעלי מקצוע. שכר המורים מעט היה, כחמשים דולר לחודש, אבל זה לא השפּיע על מסירותם.

כעבור חמש שנים הוקם הבנין הגדול החדש ברחוב ווילסון, מספּר 216 ואז נתקבל הרב פייוויל מנדלוביץ למנהל. הישיבה נתפּתחה יפה וגדלה במספּר תלמידיה וההורים התייחסו אליה ביחס של קודש. כי בשכונה ההיא גרים הרבה יהודים יראים ושלמים, שלמוד התורה ושמירת המצוות הם עיקר חייהם והם מוכנים להקריב קורבנות למען חנך בניהם ברוחם.

משגדלה הישיבה וכבר עברו עליה כמה שנות קיום יסדו בשביל התלמידים שהגיעו לידי למוד עצמי את המתיבתא, וכן בית ספר תיכון של ארבע שנים, כרגיל, ללמודי חול. במשך הימים התגברה הרוח האורתודוכסית, רוחה של “אגודת ישראל,” בישיבה. תחלה היו מלמדים גם עברית בספרי למוד, ואם מצאו בהם תמונות סופרים שראשם גלוי היו “מכסים” אותם בכפּות, אבל אחר כך הרחיקו את כל הספרים האלה ומאז מתרכזים רק בלמודי קדש. במחלקות הנמוכות העיקר הם חומש ורש"י ונביאים ראשונים. בשנת הלמוד הרביעית מתחילים גמרא, לא פחות משעתים ליום. בשנה השביעית מתחילים בתוספות. הלמודים הם ביידיש ומשום סבות שונות, ראשית שיהא ביכולתם של ההורים לבחון את בניהם בלמודים, ושנית לא נמצאו די מורים יראים שיוכלו ללמד גמרא בעברית. משנתגברה ההשפּעה של “אגודת ישראל” באמריקה – נעשתה ישיבה זו קנאית עוד יותר ונאסרה שם גבית כספים לקרן הקיימת. לראש המתיבתא נתקבל אחר כך הרב שלמה היימן, אדם גדול בתורה וביראה. הוא היה בעל אישיות תרומית והחוגים שמסביב לישיבה היו נושאים עיניהם אליו להדרכה רוחנית.

על הרוח שנשבה שם מעניין לספּר אפּיזודה אחת. אדם זקן אחד, ירא וחרד ועוסק בקבלה השפּיע על קבוצת תלמידים שיפרשו מן הישיבה וילמדו בשטיבל מיוחד ויתנהגו של בחסידות ובפרישות. ובאמת נתקיים הדבר במשך זמן קצר. לגבי אלה לא הספּיקה חרדיותה של הישיבה.

כאלף ומאתים תלמידים לומדים בישיבה, כשלש מאות בישיבה הקטנה, והשאר במתיבתא. ויש בחורים כבני עשרים שנה הלומדים בפני עצמם ומגידים שעור בבית המדרש המיוחד להם. ונוהגים שם משמרות בלילות, כפי שהיה נהוג בעולם הישן. בבנין נמצאת גם אכסניה לתלמידים. כי רבים מהם באים מחוץ לניו יורק, ואפילו מחוץ לארץ, ובשנת 1946 הגיעו שמה כמה תלמידים ממיכסיקו ומקולומביה. ונפלא הדבר כי הילדים הנכנסים שמה מקבלים עליהם עול תורה, ואינם מפנים לבם למשחקים ולשאר שעשועי ילדי אמריקה. הישיבה פּתחה סניף בספּרינג וואלי – מקום נאות לקיץ, שכל ימות השנה שוררת שם מנוחה, והתלמידים יוכלו לעסוק בתורה באין מפריע ובאין המון החיים מגיע אל אזנם. בין ראשי המתיבתא נמצאים אחדים המפורסמים בתורתם.

ישיבה דברונקס

הישיבה הראשונה שנוסדה בברונקס נקראה בשם ר' ישראל סאלאנטר. קומץ יהודים נלבבים יסדוה בשנת תרפ"ג (1923) ובפרטיכל של האספה הראשונה נרשם ששפת כל הלמודים תהא עברית.

העסקנים חזרו על הפּתחים לבקש תלמידים וההורים לא נענו. אחרי עמל רב עלתה בידם לאסוף ששה תלמידים והישיבה נפתחה. רבים לעגו להם, אך המייסדים לא שמו לב אליהם, ולאט לאט קנו להם אמון הקהל המצומצם, השואף לחיי יהדות. בישיבה לימדו מורים מסורים, אף כי משכורת היתה תמיד דלה. בימי המשבר, בערך בשנת 1930, שקעה הישיבה בחובות מרובים. מלבד זאת לא הספּיק עוד הבנין לתלמידים, ונחוץ היה לקנות בית נוסף. אז בא עזר ממקור לא צפוי: בימים ההם נסגר תלמוד התורה שעל שם סאלאנטר בהארלם, משום שנתמעטו אז התושבים היהודים באותה שכונה שנתיישבו בה כושים. אז באו עסקני תלמוד התורה ומסרו לידי מנהלי הישיבה סכום של עשרת אלפים דולר שנשאר בקופּתם על מנת שייקרא המוסד על שם ר' ישראל סאלאנטר, והקימו שם הגאון על המוסד.

לפני שנים מועטות עזבה הישיבה את בנינה הישן והרעוע וקנתה לה בנין חדש ומרווח ברחוב וויבסטר. מספּר התלמידים היה בשנת 1946 כחמש מאות, ומספּר מוריהם העבריים ששה עשר. שנות הלמודים שמונה הן. בשנת 1946 נוספה מחלקה ראשונה של “מתיבתא” (בית ספר בינוני). המקצועות הם: תורה ורש"י (במשך שמונה שנות הלמודים עוברים על התורה כמה פעמים), נביאים ראשונים כולם, ירמיהו, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר, תהלים ומשלי. תולדות ישראל דקדוק וחבורים. בגמרא: אלו מציאות, הכונס, ארבעה אבות, כיצד הרגל מועדת, שנים אוחזין, הזהב, ואיזהו נשך, וכן מלמדים אגדה ודברי מוסר. בין גומריה ישנם מורים ורבנים, ואלה שיצאו למסחר ספגו אל קרבם את רוח התורה והיהדות.272

ישיבה דפלאטבוש

ישיבה זו היא מטפּוס אחר, ונוסדה בשכונה יהודית אמידה, שכונת פלאטבוש, על ידי ההורים שרצו למזג מודרניות עם יהדות, למוד התלמוד עם למוד הספרות העברית החדשה. היא נוסדה בשנת תרפ"ח (1927) ולמנהלה נתקבל מר יואל בראוורמן, מחנך עברי חרוץ המשתדל להביא את המורים הטובים ביותר אל הישיבה. במסירותו ובכשרונו העלה את הישיבה למדרגה גבוהה. מר בראוורמן עומד על משמרתו עד היום.

הישיבה נפתחה בעשרים ושנים ילדים, תינוקות בגיל של “גן.” ההורים שמחו בהתקדמות בניהם בלשון העברית ושמה הטוב של הישיבה יצא והחלו עברים ומשכילים בעלי הכרה לאומית להביא שמה את בניהם, ורבים אף העתיקו את דירתם משכונות אחרות, לשם חנוך בניהם במקום זה. בשנת 1938 כבר הגיע מספּר התלמידים לארבע מאות וחמשים. לישיבה נבנה בנין מיוחד, בנין מרווח ונאות למטרתו. בדרך כלל נוחים ונעימים תנאי הלמוד שם, המורים הם מן הטובים ביותר, החדרים נאים, ההורים ברובם אמידים, אמריקנים בברם ויהודים לאומיים ומסורתיים בתוכם. המחלקות קטנות הן, מחמשה עשר עד עשרים וחמשה ילדים בכל מחלקה, והתכנית מודרנית וכוללת כמובן גם משנה וגמרא. יש במוסד מורים לשירה ולזמרה ולאומנות, ולבישול ולתפירה לילדות. התלמידים יוצאים גם לטיולים ולבקר בתי אוסף. בחדר האוכל סועדים הילדים בצהרים. האבטובוסים של ועד החנוך העירוני מביאים את הילדים הגרים רחוק. בישיבה ספריה הגונה ולה ספרן מיוחד המשגיח על קריאת הילדים מנקודת השקפה פּדגוגית. למסיימי הישיבה, שהיא בית ספר אלמנטארי, יסדו שעורי ערב מיוחדים, כי בבקר ואחר הצהרים הם לומדים בבתי הספר התיכוניים הצבוריים. בראשית שנת תש"ז הגיע מספּר התלמידים לשש מאות וחמשים.

חיי התלמידים בישיבה הם עבריים: הדבור העברי שולט במוסד, חגי ישראל נחוגים מתוך יופי והתלהבות, ארץ ישראל היא ענין חי לילדים. בסיים ילד את הישיבה הוא בקי בחומש ובנביאים ראשונים ובקטעים מנביאים אחרונים, יודעים הם תולדות ישראל וזוכרים את פּרקם מבבא קמא ומבבא מציעא.

הישיבה “שולמית” לנערות

היא מוסד מיוחד במינו. בית ספר כל-יומי זה נוסד בשנת תרפ"ט (1929) על ידי רב שהושפּע מתנועת בתי הספר “בית יעקב” בפולין, וקרא לו בשם “שולמית,” על יסוד הפּסוק: “שובי, שובי, השולמית” – בת ישראל השרויה בתרבות אחרת ונוטרת כרם אחר, שובי, שובי, לעמך. המטרה היתה נעלה, אבל בלתי מובנת כל צרכה להורים באמריקה, על כן נרשמו אך כארבע-חמש נערות והלמודים החלו. עברו שנה ושתים, והמוסד לא התקדם בהרבה. המייסד, הרב וואלק, נתאכזב ועזב את בית הספר. אז נתאספו ההורים וקבלו את בית הספר לרשותם והעמידו בראש וועד החנוך את פּרופ' שמואל ק. מירסקי, ומאז באה במוסד רוח חדשה, וקנה לו שם טוב, ומספּר התלמידות הלך וגדל, עד כי הגיע למאתים ועשרים וחמש. בית הספר נמצא בבנין זר, אבל ההורים כבר קנו מגרש לבנין מיוחד.

תכנית בית הספר מתאמת לנערות והרוח השוררת בו נאצלת מן ה“מזרחי,” רוח הממזגת תורה והשכלה, שמירת מצוות מעשיות ומצוות לאומיות. הלמודים כולם מתנהלים בעברית ולשוננו שגורה בפי התלמידות כלשון חיה. לאחר שלשה זמנים של התכשרות מתחילים בלמוד התורה מן המקור, ואחרי כן מוסיפים עליו פּירוש רש“י. מלבד נביאים ראשונים ואחרונים מלמדים גם תהלים, ספר המשפּיע על הנפש, וכן פּרקים ממשנה, אגדות התלמוד, תולדות ישראל ושולחן ערוך בקצורו. הד”ר יהודית ליברמן, בתו של הרב מאיר ברלין, היא המנהלת.

גדולה השפּעת בית הספר לא רק על התלמידות אלא גם על סביבותיהן. הנערות הולכות מדי שבת בשבתו לתפלה, ויש והן מביאות את אמותיהן, ולפעמים תגיע השפּעתן עד לאב שלא שמר שבת.

בשביל המסיימות נוסדה המדרשה, שקורס למודיה יארך ארבע שנים. קורס זה ניתן בערבים, כי לאחר סיום מבית הספר היסודי תכנסנה הנערות לבית ספר גבוה צבורי. במדרשה מרבים ללמד נביאים עם רש"י, תולדות ישראל מתוך השקפה רחבה יותר, גמרא וספרות עברית. בכל המחלקות מעודדים את העיון העצמי.

ישיבת רמ"ז

ישיבה מיוחדת במינה ובכיוונה היא הנקראת על שם רמ“ז (ראשי תיבות של הרב מרדכי זאב מרגלית ז"ל) שנוסדה על ידי רבה של “קהלת ישורון,” יוסף חיים לוקשטיין, בשנת 1937. ישיבה זו נמצאת בשכונה אמידה של ניו יורק והורי הילדים הם מאלה שכבר נתמזגו בסביבה האמריקנית בלשון דבורם ובארחות חייהם – על כן עלולים הם להתנגד ל”התבדלות" ולכל חשש של “אי אמריקניות.” מייסד הישיבה, הרב לוקשטיין, סדר שיטת למוד המבליעה יהדות באמריקניות ואמריקניות ביהדות, שלא ירגישו התלמידים כלל בנגוד כל שהוא ביניהן. נטיה זו ניכרת בכל בחינה: בכל הישיבות נפרדו למודי הקדש ולמודי החול לשני מדורות מיוחדים, הראשונים נלמדים בבקר והחילוניים אחר הצהרים, ויש בזה מעין דין קדימה למקצועות היהדות, ובדרך כלל מחיצה בין קודש לחול. בישיבת רמ“ז נהוגה שיטת המקצועות. יש והשעור הראשון הוא בחומש וברש”י והבא אחריו בחשבון ואחריו שעור בספרות העברית, וכן במשך כל יום הלמודים. ולתכלית זו מערבים את התפקידים, יש והמורה העברי מתקין את התלמידים לחגיגת “יום ההודיה,” שהוא חג אמריקני, והמורה לאנגלית ממונה על טקס ברכת המזון ועל הצגת מחזה של חנוכה. על ידי כך מתנדף הרעיון בלב הילד שהוא יהודי בבקר ואמריקני אחר הצהרים. באסכולה זו נהוגים חמשת ימי למוד, כנגד ששה בשאר הישיבות, וביום הראשון בשבת אין לומדים, כדי לספּק לילדים את ההזדמנות לבוא בחברת שאר הילדים ביום זה שהם חפשים בו מלמודי בית הספר הכללי. ומשום זה סגור בית הספר גם בשאר הימים שאין בהם למודים בבתי הספר הצבוריים.

המזיגה ניכרת לא רק בסידורים אלו, אלא בכל התכנית הרוחנית. אין מבדילים בין יהדות לתרבות כללית בכל המקצועות. ידיעת הגיאוגראפיה של ארץ ישראל חלק היא מן הגיאוגראפיה הכללית, והמורה להיסטוריה כללית מלמד את תולדות ישראל במסגרת ההיסטוריה הכללית. דיני כשרות, בשר וחלב, מליחת הבשר והדחתו, נלמדים בשעורי התזונה ומלאכת הבשול, הניתנים לתלמידות. ולשם שלמות ואחדות זו ממנה הישיבה מורים לעברית שיש להם השכלה כללית ומורים ללמודי חול שהשקפתם על היהדות נובעת מתוך חיוב והם שומרי מצוות.273

* *

מן התאורים הבודדים נתברר שהישיבות מגוונות הן, למרות שמן המסרתי הכולל. הקו המשותף שלהן, שהם בתי ספר כל-יומיים, ולמודי קדש וחול נלמדים ברשות אחת והתלמוד עומד במרכז הלמודים. אבל השרטוטים המבדילים אותן זו מזו רבים הם. יש ישיבות שהן העתק גמור של הישיבה הישנה באירופּה, ויש מודרניות יותר, ויש לאומיות שהלשון העברית והספרות תופסות בהן מקום די חשוב, כל הנמוסים הם לפי רוח הזמן והמקום, עד ישיבת רמ"ז המשתדלת לטשטש כל מחיצה בין יהדות ואמריקניות.

כשנוסדו הישיבות הראשונות בודדות היו והקהל הגדול לא שם אליהן לב. הן נראו כמוסדות שהן מחוץ למקום ולזמן, קאפּריז של מהגרים ירוקים עקשנים האוטמים אזנם מקול החיים. סופם של אלה – סבורים היו – להתאכזב והמוסדות יבטלו ולא יוסיפו להתעורר עוד לחיים. המתקדמים מבין העסקנים, ההורים והמחנכים התנגדו להן. נימה מצאו בהן שהן אכסניות לפרישות דתית ולא יתאימו לרוח הדימוקראטית של הארץ, המאחדת את כל הבאים לאמריקה בתרבות אחת שלטת. אמנם יש לקאתולים אלפי מוסדות חנוך וררבות תלמידים,274 אבל המתקדמים מתנגדים גם להם. אמת שבארצות הברית קיימים בתי ספר פּרטיים לאלפים, מכוונים לבני העשירים, וכנגדם אין פּוצה פה. יש למצוא אמתלה לקיומם, שהם משמשים לנסיונות חנוך חדשים וסופם להביא לידי התקדמות, ויש – ואין תשובה כלל, משום שזהו מנהג ישן. המשכילים ששלחו בניהם לישיבות הוצרכו להוכיח שאין זה מרד באידיאל הדימוקראטי. יש מקום לכל מיעוט לשמור על תרבותו, ודווקא ריבוי הגוונים של התרבויות ייצר את המדינה התרבותית האידיאלית.

הגורמים שהביאו לידי רבויים של בתי הספר כל היומיים והתפּתחותם המהירה שונים הם. הורים שנתאכזבו מן החנוך שהיה מקובל כאן – בקשו תקון בישיבה. הורים אמידים מצאו בישיבה מעין בית ספר פּרטי, כיתה מעוטת ילדים שבנם יתחנך עם רעיו מבני מעמדו והם, ההורים, יוכלו גם להשפּיע על מהלך בית הספר. הורים שמצאו שלמוד בשני בתי ספר מכביד על בניהם – אף הם בקשו תקון בבית ספר כל יומי. ולבסוף – פּליטים שבאו בשנים האחרונות, שנות רדיפות היטלר, והביאו עמהם מושגים על בית ספר ישראלי-עברי, אף הם סייעו להתפּתחות המוסדות הללו.

מכל הגורמים הללו נודעת חשיבות יתירה, לפי דעתי, לראשונה, כלומר להורים שנתאכזבו מן החנוך היהודי הניתן בבית ספר משלים. באמריקה ישנם הורים דוויים לאלפים – הורים שעמלו לחנך בניהם בדרך המקורות העברים ולא השיגו מטרתם. והאות היא כי ריבויין של הישיבות בא בזמן ירידתם של מוסדות החנוך הישנים. בתי הת“ת הפסידו כעשרים וארבעה אחוזים מתלמידיהם במשך שבע השנים, בתקופת 1935–1928. בתקופת 1942–1935 הוסיפו בתי הת”ת להפסיד תלמידים, אם כי בשיעור פּחות מזה. במשך התקופה ההיא רב מספּר הישיבות פּי שנים.

בשנת 1946 התקיימו בארצות הברית כשמונים וחמש ישיבות בעשרים ושש ערים, ומספּר תלמידיהן כעשרת אלפים. רוב הישיבות מצויות בניו יורק רבתי, כחמשים, ומספּר תלמידיהן כתשעת אלפים.

מן התאורים המפורטים בפרק זה נראה דיוקנן הרוחני של הישיבות. ישיבות האדוקים מתרכזות בלמוד חומש ורש"י ושולחן ערוך בדרגות הנמוכות, וגמרא בעליונות. ילדים רבים מתחילים חומש באין להם כל הבנה לשונית. לפתגם של “חנוך לנער על פּי דרכו” אין שם לב. המנהיגים המשפּיעים על הילדים לגדל פּאות ארוכות וללבוש טליתות שציציותיהן נגררות ונראות מבחוץ. יש ישיבות שאוסף כספים להקרן הקיימת אסור בהן. ויש ישיבות שבהן הלמודים מסרתיים בעיקר, אבל אין הילדים מתחילים בחומש טרם למדו לשון עד כדי הבנת ספּורים קלים, ומלמדים בהן קצת ספרות ודקדוק ותולדות ישראל, אם כי לא על פּי ספר למוד. תלמידי ישיבות אלו מתחנכים במצוות, אבל לבושם החיצוני ונימוסיהם הם כרגיל בסביבה, ואין להבדיל ביניהם לבין תלמיד בית ספר צבורי. ויש ישיבות לאומיות מודרניות, שבהן לומדים נערים ונערות יחד, והדבור העברי נהוג ושגור על פּיהם.

ההוצאות בישיבות גדולות מאד, והיהודי המחנך בניו בישיבה משלם שכר למוד כפול, פּעם בצורת מס עירוני להחזקת בתי הספר העירוניים ופעם לישיבה. ההוצאות עולות בחשבון ממוצע מאה ועשרה דולר לשנה בישיבה האדוקה (על פּי שנת 1936, ומאז ועד עתה עלו ההוצאות בהרבה, מסבת התייקרות צרכי החיים). ובישיבות המודרניות כמאתיים וחמשים לשנה (ההערה הנ"ל חלה גם על חשבון זה). שכר הלמוד שמשלמים ההורים שונה הוא, מחמשים דולר עד חמש מאות לשנה. שכר הלמוד מכסה רק חלק מן ההוצאות והשאר בא מנשפים ובאנקיטים ומכל מיני מגביות, שהקהל האמריקני רגיל בהם.

* *

אל הישיבות מן הראוי לצרף את האקדמיות, בתי ספר פּרטיים כל-יומיים שבאו לספּק רצונם של הורים אינטליגנטיים או עשירים השואפים לאסכולה אכסקלוסיבית שהלמוד בה יהא על פּי המלה האחרונה של תורת החנוך המודרנית. בבית למוד כזה מקבל כל ילד את החנוך הראוי לו לפי כשרונותיו ואינו מתעכב על ידי למוד המוני. התענינותם של ההורים האלה בחנוך עברי קלושה מאד, על כן עומדים שם הלמודים העברים על שעות מועטות.

האקדמיה הראשונה נוסדה במרכז היהודי בברוקלין, שרבו הוא הד"ר י. ה. לבנטל, והשניה בפאר ראקוביי. הילדים לומדים עברית וספרות ותולדות ישראל ומקורות עברים כחומש ונביאים במדה שהזמן מרשה להם, ומתוך אינטגראציה בשאר מקצועות הלמוד. סוג זה של מוסדות לא נתפּשט.

* *

בירידה הגדולה המורגשת בחנוך העברי ובפחד שתקף את טובי העסקנים, הפּחד מפּני עתידם של בנינו בסביבה זו של עם הארצות, משמשת עליתן של הישיבות מקור נחמה ותקוה.

הערה: על הישיבות לגדולים שנוסדו בארות הברית על ידי פליטי המלחמה ידובר בכרך השלישי.

י: למוד הלשון העברית בבתי הספר הבינוניים הכלליים

נבוני דבר ראו ששפלותה של הלשון העברית בעיני הדור הצעיר באה לה משום שהיא נלמדת אך בבתי ספר יהודיים מיוחדים, שאינם מכובדים על בני הנעורים שלנו. אלו היתה נלמדת בבתי הספר הצבוריים הכלליים היה ערכה עולה.

אמנם במכללות ובסימינאריונים תיאולוגיים בארצות הברית מלמדים עברית, אך כלשון שמית למלומדים מועטים או כלשון המקרא למתכוננים לשמש בתורת כמרים בבתי הכנסיות הנוצרים. מי שהלך לבקש השכלה חילונית לשם תרבות לא הלך ללמוד עברית.

בועידת ההסתדרות העברית של אמריקה, שנתכנסה בניו יורק בשנת 1916 הציעו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, ששהו אז בארצות הברית, לדרוש מבתי הספר הצבוריים בכרכים שיש בהם אוכלוסים יהודים מרובים, למוד הלשון העברית. הצעה זו לא נתגשמה אמנם בצורתה המקורית, למוד עברית כלשון המעוט, אבל תחת זה הביאה פּריה בדרך אחרת. בבתי הספר הצבוריים התיכוניים מלמדים שפות זרות, ספרדית, צרפתית, גרמנית, איטאלקית ועוד, אם לשם מטרה תרבותית או מסחרית. אגודת הסטודנטים הציונים אבוקה החלה להשתדל שינהיגו גם את למוד הלשון העברית כלשון חיה, כלשון תרבות. התנגדות השלטונות היתה גדולה, ויד ישראל באמצע. דעתם של עסקנים ממבקשי ההתבוללות ומורים מישראל המלמדים בבתי הספר לא היתה נוחה מן הדבר, שכן עלול הדבר להזכיר לכל על קיומו של עם ישראל, אז בא ועד של יהודים ידועי שם לפני ועד החנוך העירוני להמליץ על ההצעה, והשפּיעו. בשנת 1930 הכניס ועד החנוך בניו יורק את הלשון העברית לשני בתי ספר תיכוניים בברוקלין, בשכונות המאוכלסות יהודים, בתורת נסיון והדבר הצליח. התלמידים למדו עברית מתוך שמחה ועשו חיל. בשנת 1932 נקבע קורס רשמי לשלש שנים ומטרתו “לפתח את יכולת הקריאה העברית עד כדי הנאה ולנטוע הכרת ערכה של התרבות העברית” בלב הלומדים.

אחד מן הקשיים בקביעת העברית היה האיסור ללמד דת בבתי הספר הצבוריים ולרבים נראתה הלשון העברית כלשון דתית וכל הספרות כדתית. העסקנים היו צריכים על כן להוכיח כי עברית לשון חיה היא ונוצרים בה ערכי ספרות ותרבות כלליים בתכנם. נמצא שהתפּתחותה של ארץ ישראל היתה לעזר להכנסת לשוננו במוסדות חנוך כלליים. על כן נלמדת הלשון במבטא הספרדי.

בשנת 1945 למדו למעלה משלשת אלפים וחמש מאות תלמידים בקורס העברי בשבעה עשר בתי ספר. משערים שיותר מעשרים אלף תלמידים עברו על הקורס מיום הווסדו ועד היום, אם קורס של שנתים, או של שלש שנים או ארבע שנים. המורים חייבים להביא תעודה פּרופיסיונאלית כללית ונבחנים בעברית על ידי ועד של בוחנים, בכתב ובעל פּה.

עם כל הצלחתו של הנסיון אין זה מוכיח עדיין את יחסם הטוב של בני עמנו מתושבי ניו יורק אל לשוננו. מספּר האיטאלקים בניו יורק הוא שליש ממספר היהודים, ואף על פּי כן מספּר הלומדים איטאלקית בבתי הספר הבינוניים עולה לעשרת אלפים, פּי שלשה ממספּר התלמידים היהודים הלומדים עברית.275

מה משיגים התלמידים הלומדים עברית בקורסים אלו?

אחד המורים היודע את המצב על בוריו כותב:

"צעירים שלמדו שנתים – ובמשובחים הכתוב מדבר – קוראים בלי עמל ספורים מעובדים מתוך ספרותנו העתיקה והחדשה. ואלה שזכו ללמוד שלש שנים הוכנסו להכיל ספרותנו המקורית ונתוודעו אל יצירותיהם של טובי סופרינו ומשוררינו. ואף על פּי שלפי תכניתנו הנהוגה כעת אין מדגישים ביותר את הדבור העברי, אין המטרה הזאת מוזנחה ובהרבה כתות עבריות יישמע קול צלצול הלשון העברית החיה בתוך כתלי בית הספר הגבוה, ולא חזון יקר הוא לראות כתה אשר בה יתנהל כל השעור בעברית ושתהא השפה שגורה בפי התלמידים במדה מספּיקה.

“ועוד הישג אחד שקשה אמנם למוד אותו באמת מדה מדעית ומדויקת, אלא שהרבה ברכה ותועלת כרוכות בו, היא יצירת יחס חיובי ואחיד והתעניינות עירנית בבעיות היהודים בארץ ישראל ובתפוצות הגולה. תלמידים למאות נתארגנו באגודות עבריות המתאספות מדי שבוע בתוך כתלי בית הספר הכללי ושם הם דנים ומתווכחים בכובד ראש ובשקול הדעת על שאלות עבריות המנסרות בעולמנו, על ספרים חדשים בעלי תוכן יהודי אנושי, ונוסף על זה מציגים הצגות עבריות נאות ומנעימים את אספותיהם ברננת שירי ארץ ישראל החדשה.”276

מעשה ניו יורק שימש מופת לשאר ערים וכיום קיימות מחלקות לעברית בבתי ספר תיכוניים בשיקאגו, בסנט לואיס, באומאהא (ניבראסקה) ובטשילסי, מדינת מאס.

שבע מן המכללות והאוניברסיטאות בניו יורק הכניסו אף הן את הלשון העברית כמקצוע למוד. מכללת ברוקלין הנהיגה קורסים עברים בשנת 1938 ונרשמו בהם כחמש מאות תלמידים. גם במכללת ניו יורק ובמכללת הונטר קיימים קורסים כאלה.

יא: גני ילדים

גן הילדים העברי הראשון באמריקה נוסד בעקב התפּשטות רוח התחיה, בשנת 1905, בניו יורק, ברחוב איסט ברודוויי מספּר 87. מייסד הגן, י. צ. לוריא, ועוזריו, התכוונו ללמד את הקטנים שלא הגיעו עדיין לגיל של אסכולה, את הלשון העברית בדבור על ידי שירה ומשחקים. גננות מארץ ישראל טפּלו בילדים, והקטנים למדו ראשית השיחה העברית והדבר עורר התלהבות. אבל התמיכה הכספּית שניתנה לו לא הספּיקה, אז ספּחו לגן גם בית מחסה לתינוקות, שאמותיהם עובדות מחוץ לבית. בשנת 1914 נבנה בנין לבית התינוקות ברחוב מונטגומרי. עם מות המייסד נבלע הגן בבית התינוקות.

מאז נעשו נסיונות בודדים בארצות הברית לייסד גני ילדים, ובדרך כלל לא הצליחו. היו עכובים רבים: ההשגחה הגדולה שהתינוקות זקוקים לה והמצריכה הוצאות רבות, שרותו של גן הילדים הצבורי הניתן חינם אין כסף, חסרון גננות טובות – כל אלה גרמו לכך. אך משעה שנתרבו הישיבות (בתי ספר כל-יומיים) החלו שוב ביסוד גני הילדים, כדי להכין את התינוקות בשיחה עברית ובמנהגי ישראל. המלחמה ותוצאותיה – הטבת מצבם החומרי של ההורים, טרדות ההורים המרובות וכיוצא באלה – הקלו על יסוד גני ילדים וכלכולם. במשך השנים האחרונות התרבו, ומספּר גני הילדים בניו יורק לבדה מגיע לחמשים בערך. מספּר גני הילדים בשאר הערים אינו פחות מזה. אלו היו גננות בשעור מספּיק היו נוסדים הרבה גנים חדשים. בתי המדרש למורים ייסדו קורסים לגננות, לעת עתה בתכנית מצומצמת מאד.

חברת הנשים “עבריה” בניו יורק ייסדה גן ילדים בשם “בית הילד” שמטרתו פּתוח הילד מכל הבחינות בדרך פּרוגרסיבית ולהתקינו לחיים ישראליים מודרניים. הילד נכנס שמה לחמש שנים, ובצאתו הריהו מוכן למחלקה השלישית בבת הספר הצבורי. ובינתים הריהו קונה לו ידיעות יסוד בלשון העברית.

“בית הילד” הוא מכון חנוכי מיוחד במינו. מייסדיו – והד"ר עזריאל טשיפּקין הוא הרוח החיה בו – הציגו להם מטרה לעשותו למופת, לנהלו על פּי תוצאות מחקרי הנפש. על כן מנו עליו יועצים מומחים ופסיכולוגיסטן ואינם חוסכים כל עמל מנפשם להשיג את מטרתם. רוב ההורים הם מן האינטלקטואליים.

יב: מחנות קיץ

בימי הקיץ הלוהטים, בירחי יולי ואוגוסט, נסגרים בתי הספר כלליים, וילדי ישראל יוצאים אל הקייטנות, לבלות את ימי חופשם בחיק הטבע, בשעשועים ובהתעמלות ובמשחקי אספּורט.

קייטנות יהודיות אלו באו בדרך חקוי לקייטנות הכלליות. בשנת 1881 נוסד מחנה הקיץ הראשון לילדים בארצות הברית, ומטרתו היתה לאפשר לילדים בני הכרכים לבלות חדשי החום בשדות וביערים, כדי להתקרב אל הטבע ולדעתו. התפּתחותן של המחנות הללו היתה אטית וכולן נפתחו על ידי קבלנים פּרטיים, לשם ריוח, אבל מראשית מאת העשירים החל הצבור להתעניין בהן, ומאז התפּשטו והתרחבו. בימינו אלה יוצאים שני שלישי מיליון ילדים מדי שנה אל המחנות. תכנית המחנות התעשרה. בתחילה היה עיקר השאיפה חנוך גופני, אך במשך הזמן נתלוו לשאיפה זו גם חנוך חברתי ואסתתי, מוסיקה, דראמה ואומנויות יד.

מימי מלחמת העולם הראשונה החלו להווסד מחנות מיוחדים לילדי ישראל, ומצוה זו שהחזיקו בה ישראל מדקדקים בה יותר מאומות העולם. ויש כמה גורמים לכך. רובו המכריע של ישראל באמריקה יושבי כרכים הם, והשהיה בימי הקיץ בקרבת הטבע צורך גדול הוא להם; וחרדת ההורים מישראל לבניהם ולבריאותם גדולה לאין שיעור, ולא ימנעו מהם כל תענוג מתענוגות העולם. נוסף לזה שייכים אחינו אל המעמד הבינוני, ויש לאל ידם לספּק לבניהם הוצאות הקייטנה. יודע דבר משערים שמספּר הילדים מישראל היוצאים בימות החמה אל מחנות בארצות הברית מגיע למאה אלף.277 וזה יותר מחצי מספּר כל הילדים מישראל המקבלים חנוך יהודי. רובם של המחנות נוסדו לשם ריוח, כשליש מהם צבוריים הם ויסודם פילנטרופּי או חנוכי.

המחנות הראשונים שנוסדו לשם ילדי ישראל – לא היתה להם שאיפה חנוכית יהודית. יש שנתכוונו לבני יהודים המדקדקים במאכל כשר – על כן היו מזונותיהם כשרים, ובליל שבת ובשבת בבקר נערכו תפלות, וסעודות השבת היו לפי המקובל. בחור מיוחד יודע “סדור” היה ממונה על התפלה והוא נקרא ה“רבי” של המחנה. בשאר ההנהגות לא ניכרה היהדות. הילדים בלו זמנם בשעשועי הגוף ובתרגילי התעמלות ובמשחקי האינדיאנים, כבמחנה כללי. היהדות נצטמצמה במטבח ובתפלה קצרה פּעמים בשבוע.278

מימי מלחמת העולם הראשונה נפתחו מחנות יהודים צבוריים. קצתם דואגים בעיקר לצרכי הגוף, ומייסדיהם “בתי השכונות”279–מוסדות פילנטרופּיים המקבלים בני עניים חנם אין כסף או בדמים מועטים, ואין במחנות אלו כל רוח יהודי, חוץ ממאכל כשר באלו שנועדו לבני החרדים. הילדים באים לחלק מן העונה, לשנים שלשה שבועות, כדי שירבו מספּר הנהנים מן המנוחה. קצתם נוסדו על ידי ה“מרכזים” היהודים או על ידי “צעירי ישראל.”280 בתחלה היו אף אלה מתכוונים ביחוד לבריאות הגוף בלבד, אולם בשנים האחרונות חדרה הרוח החדשה גם אליהם והחלו משלמים מס לתוכן יהודי – לעת עתה הרי זה מס מינימאלי, שאין בו כדי פּרנסת הנשמה.

כמה מן המחנות – מטרתן היהודית מחוורת ומכוונת. מספּרם של אלה יעלה לשנים עשר ומספּר חוניהם כאלפּים וחמש מאות, והם נפרדים בפעולותיהם וברוחם לפי האידיאולוגיות שלהם, אולם מאוחדים הם ברצונם להרגיל את הילדים באורח חיים יהודי ולנטוע בלבם יחס חיובי לערכי היהדות או לעם ישראל.

“מחנה המוסד המרכזי”

אחד מן הראשונים במחנות היהודים הצבוריים הוא “מחנה המוסד היהודי המרכזי.”281 תחלתו חלה בשנת 1919. אגודת הנשים שהתקיימה על יד המרכז שלחה מספּר ילדים אל ההרים להנפש, בהדרכת מורים. מכאן ואילך החל דיוקנו של המחנה להתבלט וערכו מתחוור. נתברר שאפשר להשתמש בירחי הקיץ, בימים שתלמוד התורה מתרוקן והתלמידים מתפּזרים, לחזוק החנוך היהודי. אז קנו מקום רחב ידים, קרוב לפורט י’ערוויס, במדינת ניו יורק, והחלו לפתחו. עתה יש במקום שבע מחנות מיוחדות, מחנה לכל גיל, ומקום בהן לאלף חונים וארבע מאות מדריכים ועובדים. מטרות המחנה הן: 1. לחבב את היהדות על החונים. 2. להקנות להם הרגלים של ארחות ישראל. חוץ מן השעשועים ותרגילי הגף משתדלים העומדים בראש המחנה282 ליצור שם חיי קבוץ ישראלי. הכשרות נשמרת, מתפּללים יום יום, מי תפלה קצרה ומי תפלה שלמה, הכל לפי הגיל, והשבת מתעטרת במנהגי נוי ועונג, כדי לעשותה יום מחמדים. המחזות והמשחקים והשירה והזמרה והריקוד – בכולם יש מתכון יהודי. במחנה יש גם שעורים לעברית, לתנ"ך ולתולדות ישראל הנלמדים בשעות קצרות ובדרכי נועם.

מחנה “אחוה”

מחנה מטפּוס אחר נוסד על ידי הד“ר שמשון בנדרלי בשם “אחוה.” תחלתו לתלמידי בית הספר העברי התיכון. תלמידי בית ספר זה לומדים בבתי הספר התיכוניים הצבוריים ובבית הספר העברי בערבים, והלמודים הכלליים שוללים מהם כל זמנם. על כן עלתה מחשבה בלבו של הד”ר בנדרלי להשתמש בחדשי הקיץ לשם למוד אינטנסיבי בחבורה בסביבה נעימה. המחנה נוסד על שפת הים ומורים הוזמנו שמה, חצי היום היה קדש ללמודים וחציו השני למשחקים ולשעשועים ולהתעמלות. במחנה זה הונהג הדבור העברי וערכו בו טקסים של נוי לקבלת שבת ולמוצאיה, ולכל יום של זכרון לאומי. המחנה הצליח מאד, אבל לא התמיד בהצלחתו. בקנות המייסד מקום רחב ידים למאות חונים גדלו ההוצאות והוכרחו לקבל שמה סתם ילדים מכל הסוגים בשכר, ואז נשתנה פּרצופו ממחנה למודים למחנה יהודי סתם.

מחנה “מסד”

הרעיון על מחנה עברי לתלמידי בתי הת"ת, שבו תהא הלשון העברית השלטת, ובו יחיו הילדים חיים עבריים מתוך עונג, הובע ראשונה על ידי מחבר הספר הזה,283 אבל לא יצא לפועל עד שנת 1941. החלה בו הסתדרות “הנוער העברי.” תועלתו של מחנה עברי אינה מצטמצמת רק בתוספת חיזוק לחנוך העברי, בזה שהיא מרגילה את הילד לדבור עברי, אלא בעיקר על ידי זה שהיא מספּקת לנוער סביבה עברית לחיות בה. הלמוד בבתי הספר ובישיבות בא מתוך חובה והעברית מצטמצמת בעניני רוח, בעוד שבאספּורט ובהשכלה כללית ובהוויות העולם – מתבטא הצעיר בלשון האנגלית לבדה, שהיא לשון נפשו. מחנה עברי בא למלא את החסרון, לספּק חיי נפש באוירה עברית ובלשון העברית. מתי מספּר, ובראשם צעיר נלבב, שלמה שולזינגר, יסדו תחלה “מחנה יומי,”284 בשנת 1941, על שפת הים, ונתקבלו בו רק כעשרים וחמשה ילדים, והצליח בתכנו, כי התחבב על הילדים והשפּעתו הלאומית הגדולה הורגשה. מאז רכשה לה הקבוצה את אמונו של הקהל העברי המשכיל, ונוסד ועד של הורים ובעלי בתים ונקנה מחנה בהרי פּוקונו, במדינת פּנסילוואניה, ביפה נוף, ובמשך שנות קיומו קנה לו שם גדול, והחונים באים אליו מכל קצוי הארץ, ואפילו מקנדה.285 מספּר החונים מגיע למאתים, ורבים המבקשים לבוא שמה, אבל צר המקום להכילם.

מחנה זה – מקום חנוך לחנוך יהודי הוא. הציונות היא יסודו, העברית – לשונו והפּעולה למען עמנו – רוחו. התפלה מתנהלת ביופי ועונג שבת אינו בטוי שפתים, אלא מציאות, מלווה שירים וריקודים ושיחות רציניות על חיי ישראל ותקותו. אין ב“מסד” למודי קבע, כי אם חיים עבריים מלאים. וכבר נראתה הצלחתו. ילד לאחר שני חדשי חניתו – העברית משתגרת בפיו ובאה בו רוח חדשה.

לשם באור אביא כאן קטע מאת מחוללו:

"התכנית התרבותית נערכה לפי עיקרונים אלה: 1) האידיאל הציוני הרואה בארץ-ישראל פּתרון סופי לשאלת עם ישראל יהווה את חוט השדרה של העבודה התרבותית. 2) שמירת ערכי המסורת תעשה מתוך עירנות וחיבה ותשמש גורם חינוכי בהתפּתחות החונים. 3) השפה העברית תשלט בחיי המחנה, הן בדיבור והן בכתב, בין החונים, המדריכים וההנהלה. 4) ערכי התרבות האמריקאית בעבר ובהווה ישתקפו בחיי המחנה. 5) הטעמת האידיאל החלוצי כדי להכשיר גרעין לעליה. 6) הטעמת הצורך בחיים יהודיים מאורגנים בארצות הברית ובהקמת מוסדות עבריים חינוכיים כתריס בפני התבוללות והתנוונות כאמצעי להכשרת הדור לקראת בנין ויצירה. 7) השאיפה להשלטת חיי צדק ויושר בחברה תמצא לה ביטוי בחיי יום-יום של החונים.

“אף הצורה הארגונית של ‘מסד’ הותאמה לעיקרונות אלה. השדות, הדרכים והשבילים, הבנינים ואולמי-המשחק מכונים בשמות גיאוגראפים של ארץ-ישראל ובשמות גבורים לאומיים. מחנה הילדים, למשל, נקרא ‘קיבוץ העמק,’ ומחנה הילדות – ‘קיבוץ הגליל’; האגם הוא ה’כנרת' והשביל המוליך אליו ידוע בשם ‘שביל נחשון’; ‘הר הכרמל’ גובל את המחנה, ‘רחוב הרצל’ היא הדרך הראשית, השביל המוליך למרפּאה הוא 'שביל הרמב”ם'; אולם התרבות והשעשועים נקרא על שם ביאליק, וככר המדורה בשם ‘ככר בר יוחאי’ יכונה. ואחרון חביב, ‘רחוב המעפּילים’ היא העליה ההררית בכניסה למחנה. מתוך שאיפה לקרב את הילד לטבע ולחיי הכפר מחולקים החונים לעדות לפי מבנה העץ: השכבה הצעירה (גיל 7–9) נקראת עדת שורש, השכבה השניה (גיל 9–12) – עדת גזע, השכבה השלישית (גיל 13–14) – עדת ענף, והשכבה הבוגרת (גיל 15–16) – עדת צמרת. הקבוצות השונות בעדות נקראות בשמות עצים ופרחים הגדלים בארץ-ישראל.

"לימודים פורמאליים אינם קיימים, כמובן, ב’מסד,' והמטרה החינוכית מושגת באמצעות הפּעולות התרבותיות המגוונות וחיי המחנה בכללם. הילד רוכש לו ידיעות בשפה, במסורת, בהיסטוריה ובספרות עברית, בציונות, ומתעניין בקורות הזמן – וכל אלה מתוך משחק, שעשוע וחיי תרבות. ב’מסד' מוצא החונה כל אותן הפּעולות המצויות בכל מחנה אמריקאי, כגון: ספּורט, שחיה, עבודת יד, שירה, דראמתיות, טבע, צילום, גננות ועוד, אלא שב’מסד' משתלבות הפּעולות הפיסיות והאמנותיות בתכנית התרבותית של העונה הערוכה מסביב לנושא מרכזי, המשמש ציר לכל עבודת המחנה ומאורעותיו: המחזה והטקסים, הנשפים והחגיגות, השיחות והפּעולות הספרותיות, והפּרוייקטים של אמנות-יד, כולם אחוזים במסגרת של הנושא המרכזי.

“נקח לדוגמה עונת תש”ה. באמצעיתה הוצגה לפני החונים תמונה כללית מהמאורעות שעברו על עם ישראל בשנות המלחמה ונתברר להם התפקיד הגדול המוטל על הנוער היהודי בהקמת הריסות עמנו באירופּה ומקומה של ארץ-ישראל לאור המצב. הצגת נושא זה הוצאה לפועל בעזרת פּרוייקטים שונים בהתאם לגיל החונים. מחזה לצעירים בשם ‘מערת המלך דוד,’ שעובד על ידי מדריכים בהשתתפות הילדים, ומחזה לבוגרים, ‘בהתחדש עם,’ שנכתב על-ידי המדריך לדראמתיות במיוחד בקשר עם הנושא המרכזי, העבירו לעיני החונים את מוראי שנות המלחמה ואת חלקה של ארץ-ישראל בהצלה. הילדים התוודעו על-ידי כך אל מצב עמנו באירופּה, למדו את חיי הגבורים של ימינו, וכל זה דרך הביטוי העצמי ובעברית חיה, שנטעה חוויות עמוקות בלב הילד.

"מלבד המחזות הראשיים עסקו החונים בחיבור מחזות ותכניות רדיו שהוצגו בימי זכרון, בנשפים מיוחדים, ובחגיגות עונג שבת. פּרויקטים אלה היו קשורים במאורעות הזמן, בחיי העבר ובתקופת התחיה של עם ישראל, ובהיסטוריה האמריקאית. בארבעה ליולי, למשל, הוצגה ה’באלאדה לבני אמריקה' של אוירל רובינסון, המבטאת את רעיון החופש והשוויון הטבוע בתרבות אמריקה; לכבות נצחון של עמי-הברית באירופּה סודר נשף, שבו הציגו בקבוצות מחזיות קלות בצורות החיים של עמי-הברית; ימי הזכרון של ביאליק והרצל (החלים תוך העונה) שימשו הזדמנות להעמקת הידיעה בספרות העברית והאמונה באידיאל הציוני בלבות החונים; ליל ט' באב נערך באופן מסורתי ובלוית טקס שהכיל הקראות מאיכה, מאגדות החורבן והספרות החדשה.

"תפקיד מיוחד משעשע ממלא הרמקול, הנושא את צלצולי השפה העברית על פּני גלי האוויר ומשמש כ’תחנת רדיו' הרשמית של המחנה, הידועה בשם מ. ס. ד. בין השמשות משתטחים החונים לפני צריפיהם ומקשיבים ל’שידור' קצר בעברית צחה על הנשמע בחיי היהודים ובעולם בכלל, לסיפּורים מבדחים, לבקורת על חיי המחנה, ולשירה ונגינה, הניתנים על-ידי חונים ומדריכים המתמחים באמנות השידור.

“השיחות הנערכות פּעמיים בשבוע באות להקנות לילד ידיעות, לפתח בו את חוש ההבעה, ולשפּר את דיבורו העברי. הצעירים שומעים סיפּורים ומשתתפים בשיחה קלה. בעונת תש”ה נערכו השיחות של הצעירים על נושאים אלה: ג’יאורג' וואשינגטון וחיים סאלומון (בקשר עם ד' ביולי), החייל היהודי, המרד בגיטו, ברל כצנלסון; החלוצים, הנרייטה סזולד, ד“ר חיים ווייצמאן, אגדות החורבן, ועוד. הבוגרים השתתפו בסידרה של שיחות על ‘העליות’ שגוללו את הרפּתקאות החלוצים מהביל”ויים עד עלית המעפּילים בימינו אנו. בעזרת המדריכים רכשו החונים ידיעות, ניבים, מושגים, והתעמקו בגורמים ההיסטוריים של ה’עליות' ובתרומתן לבנין המולדת ותחית העם."286

מחנה “יבנה”

מחנה זה נוסד על ידי בית המדרש למורים בבוסטון ועיקר מטרתו לגשר את התהום שבין הלמוד והמעשה בחנוך העברי. מחנה זה שונה מ“מסד,” כי עיקרו למוד. מקום המחנה הוא בנורתוואוד, מדינת ניו הימפּשייר287 ותחלתו שנת 1944. בקיץ הראשון היו בו אך 79 חונים ובשנה שלאחריה 91. החונים באו מבין מסיימי בתי הת“ת ומתלמידי בית הספר התיכון (“פּרוזדור”) ובית המדרש למורים. הלמודים הנהוגים בו הם: עברית ודקדוקה, ספרות חדשה, חומש ורש”י, נביאים ראשונים ותלמוד. כל הבקר מוקדש ללמודים, וכל החונים, באין יוצא מן הכלל, לומדים שתי שעות מפּי מורם, ושעה בינם לבין עצמם. הלומדים נבחנים וציונים ניתנים להם על ידיעותיהם. יש במחנה גם ספריה שמושית וספרותית. מנהל המחנה הוא מנהל בית המדרש א. ל. הורוויטש. לאחר פּת צהרים מתחילות פּעולות המחנה: משחקי כדור בסיס וכדור סל וכדור רגל, שחיה, שיט, טיולים וכדומה. שאר הזמן ניתן למוסיקה, לדראמאתיקה, לאמנות ולידיעות הטבע. בערב מתקיימים וויכוחים, מחזות, מחולות ושאר מיני משחקים ושעשועים.

“גן יבנה” הוא סניף של “יבנה” ומשמש מעין פּרוזדור. חוני גן יבנה הם הגדיים, ילדים בני שבע ושמונה שידיעתם העברית מועטת והגן משמש להם מקום למוד, על מנת שיוכלו בחזרם לעיר לעלות למחלקה גבוהה יותר בבית הספר העברי. ילדים אלו לומדים עברית על ידי שירה וזמרה ומשחקים.

לשם תאור מפורט יותר אביא קטע אחד ממאמר שנתפּרסם ב“הדואר”:

"‘יבנה’ שוכנת בפינת חמד של מדינת ניו-הממפּייר על חוף אגם צלול מים, תוך יערות ורחבי שדה. בניניו ברובם מותקנים ומתאימים לצרכיהם. המנהל הצליח לעניין במפעל עשרות אחדות של נדיבי עירו וכל אחד תרם סכום של אלף דולר. באופן כזה ניתנה יכולת לקנות את המקום קנין-עד ולציידו כראוי מתחילתו, ואף הרחבתו בעתיד מובטחת למדי.

“השם ‘יבנה’ מחייב, ואמנם שאף המחנה הזה לצרף תורה לשעשועים, ובחוברת-הפּרסום שלו הודיע מפורש, כי החונים יהיו נדרשים להקדיש עתים ללימודי קודש. מורים מיוחדים, חוץ מהמדריכים, הוזמנו להורות את התלמידים תנ”ך, תלמוד ושפה. רעיון זה של בית-ספר עברי באווירה של מחנה, זוהי, לדעתי, תרומתה המיוחדת של ‘יבנה’ לחינוך העברי. רבים החוששים כי הילד הבא למחנה לבלות את חופשתו – כל מעייניו במשחקי הגוף ולא ימצא חפץ בלימוד תורה. ‘יבנה’ הוכיחה את ביטולו של החשש הזה. קבוצות-קבוצות, גדולות וקטנות, הכל לפי המקצוע ודרגת הידיעות, נתכנסו הילדים והילדות, הפּעוטים והמבוגרים, ללמוד ולשנן. למדו בצריף ובאוהל, באולם החברתי בחדר-האוכל ועתים תחת כיפּת השמים. המורה הורה שעה אחת ושעה שניה ניתנה לחזרה ולהכנת שיעורים. רבים מהחונים גרעו בעצמם משעות המנוחה והשעשועים שלהם ומסרון לתורה נוסף על הזמן הקבוע. והלימוד בחיק הטבע, מתוך יחס החברי בין מורה לתלמיד – כמה עונג וסיפּוק נפש לשניהם גם יחד! אין לכחד, כי חונים בודדים לא היתה דעתם נוחה מן הלימודים, אבל מכיון שהונהגו קיבלום כגזירה שאין להרהר אחריה.

"כוחה של הסביבה להטיל את עצמה על הציבור בכל חומרותיה נתבטא כמו כן בשמירת מצוות מעשיות ובתפילות יום-יום. הדת שלטה במחנה בטהרתה המסורתית. בנוגע לכמה פרטים קיצוניים בשמירת הדת נמצאו אמנם מתלוננים, שכן לא הורגלו בביתם, והיו מקילים בהם לכתחילה. אף-על-פּי-כן מן הרגע שהכירו בערך הצו הכללי, נשתעבדו לו ונזהרו בקלה כבחמורה. בחורים אחדים היו שם, פּרחי-חמד ממש, אשר התנהגותם בדרכי יהדות ונימוסיה היתה כה שלמה וכה תמימה, עד כי מספּר ילדים נגררו אחריהם. כך, לא הסתפּקו בקריאה הציבורית בקינות בליל תשעה באב מחמת קיצורה. באותו לילה וממחרתו ישבו על הארץ וקוננו שעות רצופות.

“אי-אפשר לבלי לציין את יום השבת שרוח של קדושה רחפה עליו במחנה החל מטקס הדלקת הנרות עד הבדלת הנר במוצאיו. חן הבית היהודי המקורי היה שפוך על הטקסים הללו וכמה מן החונים, שלא ראום מימיהם, יזכרום לאורך ימים. פּרט אחד בהלכות הדת שהנהיג א. ל. הורוויץ והתפּאר בחידושו הוא סידור תפלה בציבור מיוחדת לילדות בימות החול, בצורת ‘מנין’ על כל פּריו, כגון ‘חזן,’ ‘עליות’ לתורה ועוד.”288

מחנות אידיים

בארצות הברית נמצאים כמה מחנות אידיים, כלומר, שעיקר שאיפתם לקיים את הדבור היהודי בפי הילדים, נוסף על הסביבה וההשפּעה היהודית. מחנות אלו קודמים למחנות העברים. וזה לא יפּלא. לחנוך העברי לא היו הסתדרויות מרכזיות לבוא לעזרתו, בעוד אשר המחנות היהודים האלה מתקיימים על ידי מסדרי פועלים, שיש להם קופּות מרכזיות ומארגנים קבועים.

בשנת 1923 נוסדה קייטנה אידית ראשונה על ידי “חוג הפּועלים” סמוך לשיקאגו, על שפת ברכת מישיגן, בשם “יהופּץ.” כעבור שנה יסדו בתי הספר של “חוג הפּועלים” בניו יורק את המחנה “קינדערלאנד,” בו לימדו את החונים לקרוא ולכתוב אידיש, ולהציג חזיונות באידיש. בשנת 1926 הפקיעו השמאליים את המחנה מיד מייסדיו והכניסוהו לרשותם, ו“חוג הפּועלים” חזר ויסד מחנה חדש שיש בו מקום לארבע מאות ילדים. במה מתבטא הרוח היהודי במחנה? בהשתדלות לנטוע בלב הילדים אהבה לספרות ולאמנות היהודית. בליל שבת יערכו נשף הנקרא “ערב חרישי” (שטילער אבענד") המוקדש לספרות ולשירה, וזה הוא תחליפה של השבת הדתית.

שבע קייטנות אחרות נפתחו על ידי סניפי “חוג הפּועלים” בפילדלפיה, בוואשינגטון, בבוסטון, בלוס אנג’יליס ובטורונטו, בקאנאדה.

“מסדר הפּועלים היהודי הלאומי” יסד בשנת 1925 מחנה בשם “קינדערוועלט” בהיילאנד מילס שבמדינת ניו יורק, וחונים בו כחמש מאות ילדים במשך ירחי הקיץ. יש ילדים המבלים שם כל ימי החופש ויש הנשארים בו אם חדש ימים ואם פּחות. על הרוח השוררת בקייטנה זו יעידו הדברים הבאים:

"‘קינדערוועלט’ מקום חשוב הוא לחנוכם היהודי של הילדים. שם לומדים הם יום יום, חוגגים את השבתות, עורכים חגיגות ומועדים הקשורים בפעולות שונות. הילדים מציגים חזיונות מתולדות ישראל, שרים שירים באידיש ובעברית ושומעים מפקידה לפקידה מפּי המדריכים דברים על אישים חשובים ומאורעות היסטוריים.

“בין המדריכים והמפקחים נמצאים מורים ואמנים המלמדים ציור וריקוד, שירה והצגת מחזות.”

ואביא בזה תכנם של שני פּרוייקטים שהילדים עסקו בהם בקיץ של שנת 1941 וזה ימחיש את הנאמר לעיל:

“לפני הילדים הוצעו שני נושאים. האחד היה: היהודים באים לאמריקה. החונים התעניינו בשאלה: היכן דרו היהודים קודם בואם לאמריקה, מה הניעם לעזוב את ארץ מגוריהם, במה עסקו שם ובמה הם עוסקים בארץ החדשה, וגם מהי תרומת היהודים לציביליזאציה האמריקנית. הנושא השני היה: יהודים באים לארץ ישראל. ניתן להם לילדים הרקע ההיסטורי לגורמי העליות לארץ ישראל, מי הם בוניה של ארץ ישראל החדשה ומה השגנו בה.”289

* *

חזיון התקלשותו של היחוד היהודי ההולך ומתגבר באמריקה נראה גם במחנות הללו. לפנים היה הדבור האידי שגור בפי ילדים, ומובן לכולם, שהרי רובם בא מחוג הפּועלים והחנונים הקטנים, הקשורים בחיי ישראל, אולם בשנים האחרונות נשתנה דיוקנם של המחנות. כמעט אפסו ילדים המדברים אידיש ופחת הרבה מספּר המבינים אותה. לשון המחנה הפך על כן אנגלית, ורק בשירים ובמחזות פּומביים מחזיקים עוד באידיש. אידיש הנה על כן הלשון הרשמית ואנגלית – המקובלת.

יעקב לעווין, מן האידישאים, מנהלו של מחנה “נייוועלט-זומערלאנד,” קייטנה אידית המתקיימת משנת 1931 על יד ניובורג, במדינת ניו יורק, כותב אלי:

“לפנים גדולה היתה הצלחת המחנה בחנוך הילדים. בשנים האחרונות החל לבוא מספּר הגון של ילדים שאינם מבינים אידיש ופעולת הילדים בלמוד הקריאה והכתיבה באידיש הולכת ופוחתת.”

מחנות בית

“מחנות בית” הם בשביל הילדים הנשארים בעיר בעשרת שבועות החופש. בשאר ימות השנה יש להם לנערים ולנערות קלובים ב“מרכזים היהודים,” אבל בימות החופש פּוסקות פּעולות הקלובים, ואין להם לצעירים מקום שעשועים אלא ברחובות, ללא פיקוח והדרכה, וצפויים הם להשפּעות בלתי רצויות. לשם צרכי הילדים האלה צמח “המחנה היומי” או “מחנה הבית.” הילדים מתקבצים בבקר אל המרכז לבלות את היום בשעשועים מועילים. על גידול המחנות ורבויים יעידו המספּרים:

בשנת 1930 היה מספּר המחנות הללו במרכזים 5

בשנת 1935 " " " " " 46

בשנת 1940 " " " " " 60

בשנת 1945 " " " " " 98

ה“מחנה” מתקיים בחמשה ימים בשבוע (ימות החול, חוץ משבת ויום א'), וכשמונה שעות ליום מבלים הילדים בחבורה. מספּרם הממוצע של החונים בכל מרכז הוא 130, ויש אחדים שמספּרם מגיע עד מאתיים ויותר. רוב החונים הם מבני ש עד עשר. ההורים משלמים דמי חניה ארבעה דולר לשבוע. בני עניים מתקבלים חנם. בהרבה מחנות ניתנת סעודת צהרים חנם, וביתרם מביאים הילדים את מזונותיהם מביתם. הילדים משחקים במגרשים הסמוכים לבנינים או על הגגות השטוחים. החונים עוסקים באמנות, במוסיקה, בעבודת יד, בטיולים, בשיחה וכו'.

במחנות אלו מדגישים, כברוב פּעולות המרכזים, את החנוך הכללי. אחד מראשי העסקנים במקצוע זה, מציע את המטרות האלה:

1. שמירת הבריאות ושמירה מפּני סכנה. 2. סביבה של שמחה. 3. חבורה דימוקראטית – על ידי הנהלה עצמית בכמה ענינים. 4. חיי חברה יהודית – שכל ילד ירגיש שהוא חבר לצבור היהודי.290

מחנות לבני הנעורים

מחנות לאומיים אחדים לבני הנעורים מתקיימים על ידי ועד הנוער הציוני. בשנת 1945 התקיימו שלשים מחנות כאלה ברחבי ארצות הברית, ובהם שהו כארבעת אלפים וחמש מאות נערים ונערות מבני י“א עד ט”ז. זמן החנייה הוא משני שבועות עד שני חדשים.

ואלו הם המחנות:

הסתדרות מחנות חונים
“הבונים” 11 1500
“השומר הדתי” 11 1750
“השומר הצעיר” 7 1000
“יהודה הצעיר” 1 256
“ברית טרומפּלדור” 1 100
בסך הכל 4606

על מטרות מחנות הבונים תעיד הצהרה זו:

“אנו שואפים לחנך את חברינו בחיים סוציאליסטיים למעשה, על ידי השתתפות אישית בפעולות המחנות ובהנהלתן, על ידי נטיעת רגש האחריות ההיסטורית של היחיד ותעורת רצונו להשתתף עם כל היהודים בתחיתן של מדינת ישראל ותרבותו. משתדלים אנו להשיג את הכנת הדימוקראטיה למעשה וחוויות היחיד בחברה שתופית על ידי תכנית של שלטון עצמי. הסמכות העליונה במחנה היא בידי האספה הכללית, לה נתונה הרשות להחליט בכל עניני המחנה, חוץ מאלה הנוגעים באדמיניסטראציה ובשמירת הבריאות. כל חונה נעשה אחראי על כל החבורה לטובת המחנה, בעוד שהחבורה כולה משתדלת לטובתו של כל יחיד. כספּי החונים נכנסים לקופּה כללית וצרכיו של כל חונה מוספּקים לו, מבלי התחשב עם הסכום שהכניס לקופּה הכללית. החונים אחראים על עבודת היום הקבועה. ובדאפשר גם על עבודת בנין חדש. והיות שעבודת יום יום הדרושה לקיום המחנה נעשית על ידי החונים, יוצא שתהליך השלטון העצמי הוא צורת החיים הרצינית והקונקריטית במחנה. תכנית העבודה כוללת טרדות-היום, שכל אחד משתתף בה: הדחת הכלים, נקיון הצריפים והמגרשים, הכנת המזונות, שעה ‘מסביב למדורה’ וכו' וכו'. כמו כן עוסקים בעבודת גן ושדה, בתקון הבנינים ובהקמת צריפים חדשים. אלו הן העבודות המועילות להתפּתחות האופי.”

פּעולת התרבות עומדת על –

“קבוצות לוויכוח וללימוד של קבע על נושאים ישראליים שונים, לספּוק צרכיהם של הנערים והנערות. עבודת התרבות מביאה את החונים לידי הוקרת ערכי תרבותנו ונוטעת בלבם את רוח ארץ ישראל העובדת. עונג שבת ושמירת המועדים הלאומיים המיוחדים, כגון יום הרצל, יום ביאליק, תשעה באב, מקשרים את החונים בערכים המסרתיים הלאומים שלנו. העברית נעשית חלק מן השיחה היומית על ידי שמוש במלים עבריות רבות ועל ידי שירי ארץ ישראל (שפת החונים היא אנגלית, כמובן, ורובם אינם מבינים עברית). שירת המקהלה והצגת מחזות חשובות הן בחיי המחנה, וכן עבודת יד ואספּורט ושיחה. קיימים גם חוגים לקריאה, עתון המחנה, מדורות ופעולות מיוחדות מסוג אחר.” “השומר הדתי” מקפּיד על שמירת המצוות ועל למודי הספרות העתיקה.

תפלת הבקר חובה היא לנערים ולנערות וכן למוד התנ"ך הנוהג יום יום אחר מנוחת הצהרים. ביחוד מעטרים את השבת בכל מיני נוי ועונג.

“יום השבת – אומרים המייסדים – הוא חמדת ימים ולו אנו מתכוננים בצפּיה גדולה. מנקים את המגרשים, את השלחנות מעטרים בפרחים ושיחים, בכל מרגישים ישות חדשה – מלכת השבת ירדה משמים ארצה. הנערות לובשות חולצות לבנות והנערים כותונות לבנות. הכל מתכנסים לפני אולם האוכל. מישהו מתחיל בשיר “יש לנו כח באמונתנו” ומיד מצטרפים קולותיהם של הצעירים להרמוניה נפלאה. כל הפּנים מאירים בזוהר חדש. ההתלהבות הולכת וגדולה והשירה מתעמקת ברגשותיה. אנו מתנועעים הנה והנה, מוחאים כפּים ומרקידים את רגלינו בריקוד ההורה.”

מנהלי המחנות הציוניים וכן המדריכים (הם מפקחים על החונים הנחלקים לקבוצות קבוצות לפי גיליהם) חברים הם להסתדרויותיהם, והם עושים מלאכתם שלא על מנת לקבל פּרס, ורק אש"ל (אכילה, שתיה, לינה) הוא תגמולם. ראשי ההסתדרות הציונית ופקידיה באים מזמן לזמן לבקר את המחנות וגורמים לידי התלהבות של “והיו עיניך רואות את מוריך.”291

מכון בראנדייסס

“מכון בראנדייס”292 נוסד בשנת 1941 על שמו של לואיסס דמביץ בראנדייס, השופט בבית המשפּט העליון של ארצות הברית, והידוע במסירותו לתחית ישראל בארצו. “ועד הנוער הציוני” היה המייסד293 ועד סוף שנת 1946 השתתפו בו כאלף בחורים ובחורות מבני י“ח עד כ”ה. בקיץ הראשון, בשנת 1941, היו במכון חמשים מתחנכים משבע עשרה מדינות (ארצות הברית). בקיץ שנת 1945 היו במכון 256 מתחנכים מ-35 מדינות, וגם מקנדה. ביניהם 98 תלמידים מששים מכללות.. ארבעים וחמשה מהם היו בעלי תוארים מקולג', וכמעט כולם מילידי אמריקה. ובנוגע לחנוכם היהודי: כמאה מהם לא בקרו מעולם בתלמוד תורה או בבית ספר יהודי, ורק שבעים מהם שהו בבית ספר עברי כחמש שנים או יותר. כשליש מהם למדו במכון את האלף בית וראשית הקריאה העברית.

המתקבל אל המחנה – והאכסון שם ללא תשלום – חייב להבטיח שיעסוק בפעולה ציונית בעירו. לשכת המרכז חקרה בדבר לדעת אם יש ממש בהבטחה זו, ומצאה ששני שלישים פּועלים באמת בקרב הנוער הציוני. הצעירים שואבים מתוך המחנה התלהבות לאומית וגדולה הדרישה להוסיף לייסד מחנות כאלה.

יסודות המחנה הם – לפי דברי מנהלו, שלמה בארדין – שלשה: א. הרעיון האמריקני של קייטנה עם פּעולותיה לשם מנוחה ושעשועים. ב. הרעיון הארצישראלי של הקבוצה העומדת על יקר ערכו של יגיע כפּים (דת ועבודה) ועל עיקרי העזרה העצמית. ג. שורש תכניתו של בית הספר התיכון בדאניה עם שיטתו המיוחדת לחנוך הנוער והמתבגרים.

"אין המחנה מלמד קורס שלם ביהדות או בציונות – אין שני השבועות או חדש הימים מספּיקים לכך – בפרט כשהצעירים הבאים שמה חסרים הידיעות היסודיות. מטרתו העיקרית של המחנה היא: לעורר בקרב הצעירים התעניינות בעם העברי ודאגה לו, לנטוע בהם הרצון ללמוד ולדעת את היהדות ואת הציונות ולהכניס ללבם את רגש האחראיות לגורל עמנו, לבנין ביתנו בארץ ישראל ולפתרון בעיותינו באמריקה.

“ולמעלה מכל אנו מבקשים ליצור במחנה בראנדייס סביבה שבה יוכל הצעיר מישראל לחדור לנפש עצמו, למצוא פתרונות לבעיותיו ולמבוכתו. מנהיגים ומחנכים והוגי דעות מפורסמים מתווכחים עם הצעירים ומבהירים לפניהם את הבעיות של ישראל באמריקה וישראל בעולם, מכשולינו בארץ ישראל והישגינו בה, עיקרי העבודה בקבוצות ושיטת הנהגת הנוער. שירי ארץ ישראל וריקודיה מחיים את המחנה והאמנות היהודית ממלאת את תפקידה הגדול בשבת ובימות החול. חשיבות מיוחדת נודעת לעבודת השדה והגן. רוח זו, רוח שאינה ניתנת להגדרה מדויקת, הרוח המנשבת מארץ ישראל אל הרי פוקונו (מקום המחנה) היא המקיצה את המרץ הנרדם ומעוררת את ההחלטה הפּנימית שבצעירים לקבל על עצמם חובות ואחריות על עתידות עמנו.”294

* *

בתוך הירידה הגדולה השוררת בחנוך היהודי באמריקה והנסיונות הרבים שלא הצליחו – נראה המחנה כקרן אורה. מעוט הזמן הניתן ללמודים העברים בטל בתוך השעות הרבות הניתנות לבית הספר הכללי ובתוך העולם הגדול והרחב של החיים האמריקניים. עושר החיים האלה על בתי הקולנוע, והאספּורט והגרויים המרובים שלהם – דורשים את הנפש כולה ואינם מניחים מקום לעניני היהדות היוצאים דופן. במחנה מבלה הילד שני חדשים, שהם 840 שעות עירות, באוירה יהודית וחבורה יהודית, והוא נהנה מכל ערכי החיים. יש על כן לשני החדשים ערך גדול, ולפעמים אף השפּעת-מפנה. מוסד המחנה אינו איפוא משלים לעבודת בית הספר, אלא מעורר חברותי גדול, ולפעמים גם מכריע.

יג: בתי המדרש למורים

עם גידולה של האוכלוסיה הישראלית באמריקה נתגלה לעסקני החנוך המרחק הגדול שבין הדור הצעיר יליד הארץ ובין רבותיהם שהגיעו הנה מעבר לים – שני עולמות נבדלים ורחוקים. מלמדים ילידי עיירות בגיטו, אמונים על מסורת קפואה, מצומצמים באפקם, זרי לשון וזרי נימוסים וחסרי הבחנה בנפשות ילדים בכלל – לא מצאו דרך ללב בני הנעורים באמריקה. הלמוד אונס היה ללומדים ולמלמדים גם יחד, ושניהם חכו בכליון עינים לגאולת הפּטורים זה מזה. מלבד זאת ידעו העסקנים שכל קהלה שאין פּרנסתה מובטחת לה מתוכה – אין חייה חיים.

גראץ קולג'

העסק רב הפּעלים, הרב יצחק ליסר, היה המעורר הראשון למוסדות חנוך גבוהים, כדי לחנך מורים ומנהיגים רוחניים. אחד מן החברים הנכבדים לקהלת “מקוה ישראל” בפילאדלפיה, היימן גראץ (1857–1776), אחיה של האשה המפוארה רבקה גרץ, מת רווק והוריש נכסיו לבני אחיו ואחיותיו בתנאי, שאם ימותו בלי יורשים, יהיו כל נכסיו קודש “להקמת מוסד לחנוך היהודים הדרים בפילאדלפיה ומחוזה.” היורש האחרון הלך בדרך כל הארץ בשנת 1893, ערירי ובלי בני משפּחה קרובים, ואז עברו נכסי גראץ, שעלו בערכם למאה וחמשים אלף דולר, לרשות הקהלה “מקוה ישראל” להקים בהם מוסד שיגשים את רצון המייסד. ועד מיוחד עיין בדבר והחליט לייסד בית ספר תיכוני ללמודי היהדות, ויגדלו בו מורים לבתי הספר הנמוכים. בשנת 1897 נפתח המוסד ונקרא בשם “מכללת גראץ”295 והופקדו בו למורים הנרי מ. ספיקר, ראש, ארתור דימביץ, ללמד דברי ימי ישראל, ויצחק הוזיק, להורות עברית ותנ“ך. ראשוני התלמידים היו ערב של בני סוגים שונים, רובם בוגרים אשר שאפו לקנות להם ידיעות בלשון העברית ובמקצועות היהדות, ומעוטם צעירים לימים שהתאימו למטרת המוסד. בשנת 1905 נצטרף הד”ר יהודה ה. גרינסטון להדריך את המורים בתורת ההוראה ודרכי הלמוד. להלכה ולמעשה. הלמודים התנהלו עד שנת 1909 בבית הכנסת “מקוה ישראל,” ואז הוקם בנין מיוחד ונאה לצרכי המוסד. בבנין זה נמצא גם בית ספר לקטנים וחניכי הקולג' העירוניים קונים להם שם ראשית נסיונם. במשך השנים שבקו המורים חיים והמורים בזמן הזה הם הד“ר שלמה גרייזל – לדברי ימי ישראל, הד”ר זאב חומסקי – לספרות עברית ולחנוך, הד“ר יוסף לוויצקי – לתנ”ך ולעברית והד"ר פּנחס שוב – לספרות הרבנית ולספרות העברית החדשה.

במשך שנות קיומו של הקולג' סיימו בו יותר מארבע מאות חניכים. קצתם עוסקים בהוראה, קצתם הוסיפו ללמוד והיו לרבנים ורובם עוסקים במקצועות אחרים, אבל חנוכם עמד להם להיות עוסקים בצרכי הצבור היהודי באמונה והם משפּיעים על הפּעולה החברתית היהודית בעיר ואם בישראל זו.296

בית המדרש למורים מיסודו של בית המדרש לרבנים באמריקה

שני לו בשנים הוא בית המדרש למורים מיסודו של בית המדרש לרבנים באמריקה, הקיים בניו-יורק. לאחר שנתבסס בית המדרש לרבנים החליט לפתוח מוסד להכשרת מורים. הד“ר זלמן שכטר, שהיה נשיא בית המדרש לרבנים, נאם בשנת תרס”ב על הצורך הגדול בחנוך מורים ואמר בין השאר:

“כל זמן שלא יהיו לנו בתי ספר מתוקנים לקטנים יחסר היסוד שעליו אפשר לבנות את בנינה של ידיעת היהדות. בתקופת התלמוד היו אלף הנכנסים למקרא מוציאים אחד להוראה. אנחנו משתדלים להכשיר לתעודתנו את האחד מאלף ואיננו עושים כמעט כלום לטובת תשע המאות, התשעים ותשעה.”

בסתו של שנת תרס“ד נפתחו הקורסים ונרשמו מהם קל”ה איש ואשה – מספּר אשר לא צפּו לו, אבל שונים היו התלמידים בגילם ובידיעותיהם, ואף שאר התנאים לא היו מסייעים להצלחת המוסד. המורים לא היו קבועים, עיקר זמנם ותשומת לבם נתונים היו למוסדות אחרים והוראתם בבית המדרש למורים – חלקית וצדדית. כל אלה הביאו לידי כך שהתלמידים החלו משתמטים ומספּרם פּוחת והולך.

לקויים אלה היו בולטים ובשנת תרס“ט החליטו לייסד במקום למודי ארעי מוסד קבוע בשם “בית מדרש למורים”297 ובראשו הועמד הד”ר מרדכי מנחם קפּלן, שהוא אחד מראשי דברי היהדות כיום ומייסד תנועת ה“ריקונסטרקשיון.” המורים היו הפּרופ. ישראל פרידלנדר והרב אליהו ל. סולומון. מאז קבעו עיקרים וכללים, כגון שאין מקבלים צעירים שהם פּחותים מבני ט“ז ומי שאינו בעל השכלה כללית בשעור של בית ספר תיכון ואין לו ידיעות יסוד בלשון העברית אינו נכנס. אולם גם לאחר קביעת התנאים הנ”ל לא עלתה בידי המנהל לקבל תלמידים שוי גיל ושוי השכלה, כי לא היו תלמידים כאלה בניו יורק רבתי בימים ההם. באין ברירה הוכרחו לקבל גם מעוטי ידיעות ונתחלקו התלמידים ללמודי ראשית דעת ולמשתלמים. משום זה ניתנו לתלמידים המסיימים תעודות משני סוגים, יש שקבלו תעודה ממדרגה נמוכה ויש שקבלו תעודה ממדרגה גבוהה יותר.

בינתים הוטבו תנאי הלמוד בבתי הספר העבריים. תנועת התחיה פּעלה את פּעולתה, המורים המודרניים שבאו מרוסיה ומפּולין הביאו אתם את השיטה הטבעית ובמקום העובש והקפּאון ומרי מלחמת מלמדים בתלמידיהם ותלמידים במלמדיהם – הורגשה רוח האביב בתלמודי התורה. כרב כתלמיד – שניהם התאחדו בשאיפה אחת ונשמע צפצוף הלשון העברית בפי התלמידים ומחלונות בתי הספר העבריים בקעה שירה חדשה, שירי ארץ ישראל, ובחוצות ניו יורק וברוקלין נראה חזיון חדש: ילדים וילדות מישראל, ילידי אמריקה, הולכים לבית הספר העברי מתוך רצון וחשק. גדיים אלו כשגדלו נכנסו אל בית המדרש למורים. אז ראה המנהל כי הגיעה השעה לשפּר את תכנית הלמודים ולהרימה ולגדל מורים שידעו את השמוש בלשון העברית החיה ואת הספרות העברית החדשה. אל חבר המורים נוסף אז הד"ר משה הלוי, עברי עד שרשי נשמתו ובעל אישיות משפּעת.

להצלחתו של המוסד חסרה עוד חוליה אחת. בניו יורק לא היה בית ספר בינוני, שישמש פּרוזדור לבית המדרש למורים, שהרי אי אפשר לקבל תלמידים מבית ספר נמוך. עם יסוד לשכת החנוך בניו יורק תוקן המצב מיסודו. עד אז באו אל בית המדרש כל בחור ובחורה אשר נשאם לבם ללמוד, ואת ידיעותיהם קנו להם בדרך פּרטית, מפּי מורים ביתיים או מפּי אב בן תורה. זה היה חומר אנושי מגוון, בעל שאיפות טובות, אך מקור לא נאמן לא בדעת ולא במנין. בבית הספר התיכון נתקבלו גומרי תלמוד תורה, לאחר שש שנות למוד, והקורס במוסד התיכוני ארך ארבע שנים, נמצא שהנכנס לבית המדרש התכשר עשר שנים בלמודים עבריים. היתה על כן תקוה טובה שמעתה יעלה בידי המוסד לספּק מורים עברים במספּר מספּיק, אולם לאמתו של דבר תקוה זו לא נתגשמה אלא בחלקה. הנכנסים לא נתכוונו ברובם לעשות את תורתם קרדום לחפּור בה, אלא בקשו ללמוד תורה לשמה. ואף כי שאיפה זו כשהיא לעצמה טובה היא, הרי בית המדרש שאף לבעלי מקצוע שהיה בהם צורך גדול, ומבעלי מקצוע דרש יותר ידיעות, ועל כן החליט המוסד להבדיל בין שני הסוגים ופתח קורסים מיוחדים, בני רמה אקדמאית, ללומדים תורה לשמה ולהם ניתנה פעולה מיוחדת. לקורסים האלו ניתן שם מיוחד, “בית המדרש ללומדי היהדות.”298 בשנות תרע“ח-תרע”ט נעשה הנסיון הראשון ללמד את המתכוננים להוראה בשעות הבקר במקום ערב. כי קודם לכן היו החניכים מבקרים את המכללה בבקר ונותנים לה ממיטב זמנם וכחם, ושיוריהם ללמודי היהדות. כמובן שעל ידי השנויים הללו הוכרחו התלמידים ללמוד בקורסים כלליים בערב ושנות למודיהם נתארכו. תוצאות השנויים הללו טובות היו. התלמידים שהו כמה שעות בכל יום בסביבה של בית מדרש עברי וספגו רוח וחיים וידיעות בשיעור הגון.

בשנות גידולו של המוסד התרחב חוג המורים. נתווספו להם: יוסף בראגין (ע"ה) – מי שהיה מנהל בית הספר הגבוה (התיכון), צבי שארפשטיין – מלמד תורת החנוך העברי, הלל בבלי – תנ“ך וספרות, אליעזר הונור – לדברי הימים ולמיתודיקה של היסטוריה, בנימין סילק (ע"ה) – לתנ”ך, יהושוע אבסיי – לתלמוד ולספרות החדשה, ד“ר שרגא פ. צ’ירטוף – לתלמוד ולספרות הרבנית, ד”ר שמעיה דינין – לדברי הימים ולחנוך, ד“ר א. ש. האלקין – להיסטוריה, ד”ר ח. א. גינצבורג – לתנ“ך, ד”ר ל. רוזנצווייג – לתלמוד ולעברית, ד“ר ראובן וואלינרוד – לספרות החדשה, ד”ר אברהם יהושע השל – לספרות הרבנית ולפילוסופיה, יהודית אייזנשטיין – לשירה, ותמימה גזרי – לציור. במשך הזמן נעשתה הלשון העברית השלטת במוסד.

בשנת תר“ץ נבנה למוסד בנין נהדר ומרווח – מתרומתו של ישראל אונטרברג ע”ה. הבנין עומד בשכונת המכללות ומוסדות המדע במטרופּולין. בבנין החדש נפתחו עוד קורסים אכסטנסיביים לבוגרים לזכרו של ישראל פרידלנדר ע"ה שנהרג באוקראינה, בלכתו שמה בסוף מלחמת העולם הראשונה מטעם יהודי ניו יורק להביא עזר לאחינו שסבלו מן הפּרעות. סניף זה נקרא בשם “בית הספר ללמודי היהדות,”299 להבדילו מבית המדרש ללמודי היהדות שאין מקבלים בו אלא מי שסיים בית ספר עברי תיכוני.

דרישות הכניסה אל בית המדרש הן: ידיעה בתורה ובנביאים ראשונים, הבנת הפּנים של ירמיהו, עמוס והושע. בעברית: הבנת ספר לא קשה מן הספרות העברית החדשה ושיחה עברית מיניני החיים. בדברי הימים: ידיעה כללית בהיסטוריה הישראלית מימי קדם עד היום. תכנית הלמודים עומדת על חמש שנים וכוללת תנ"ך, תלמוד, דברי ימי ישראל, עברית וספרותה, דת ומוסר, חנוך ושיטת הוראה, שירה וציור.

מספּר מסיימי המוסד עלה בשנת תש“ג לשמונה מאות ומספּר מסיימי בית הספר ללמודי היהדות – קכ”ה, קי“ד נשים וי”א גברים. מן המחקר שנערך בשנת תש“ג אנו למדים שבאותו זמן נמצאו בין המסיימים מאה ועשרים מלמדים בבתי ספר עבריים, עשרה – בבתי הספר הכלליים הגבוהים, עשרה – מנהלים בתי ספר עבריים, חמשה עוסקים בפעולות ה”מרכזים," עשרים מנהלים לשכות חנוך או מלמדים בבתי ספר עברים עליונים, שלשים וחמשה משמשים ברבנות (לאחר עברם לבית המדרש לרבנים וסיימם בו), עשרים וחמשה הנם עורכי דין, חמשה עשר – רופאים, חמשה – רופאי שנים, ארבעים עוסקים בהוראה כללית, ויש מהם גם פּרופיסורים במכללות. רבים מן המסיימים עסקנים צבוריים הם ופעולתם ניכרת בחברה. המסיימים קשורים במוסד ומסייעים לו בכל פּעולותיו.300

בשנת תש"ז התפּטר הפּרופיסור קפּלן מהנהלת המוסד, לאחר שמשו בו שלשים וחמש שנים, ובמקומו בא הרב משה דייוויס, והוא מחניכי בית המדרש.

בית המדרש למורים שעל יד ישיבת ר' יצחק אלחנן

כחמש עשרה שנים לאחר הווסד בית המדרש למורים שדובר עליו פּתחה ישיבת ר' יצחק אלחנן בית מדרש למורים משלה. בית המדרש לרבנים דרמריקה – השקפת עולמו שמרנית היא כלומר: היא עומדת על יסוד המסורת, אבל מכירה בתורת ההתפּתחות. חוקי הדת ומנהגיה, מאלו שאינם עיקריים, נתונים על כן לשנויים, על פּי דרישות המקום והזמן. בתי התפלה של השמרנים מסרתיים הם בתוכם ומודרניים בברם. אבל אם גם מסרתיים הם בתוכם – אינם נמנעים משנויים, כגון שכמה מן התפלות נאמרות באנגלית, שגברים ונשים יושבים בבית התפלה מעורבים, שתפלת ליל שבת נערכת בשעה מאוחרת, לאחר סעודת ערבית ועוד כמה וכמה מנהגים. ישיבת ר' יצחק אלחנן, המגדלת רבנים, מחזקת בהשקפת העולם החרדית. היא הסתגלה אל התקופה ואל הסביבה בכמה שנויים חיצוניים כגון בהטפה בלשון המדינה, אבל משתעבדת היא להלכה, כפי שניתנה וכפי שנתפּרשה על ידי מאורי התורה, ואינה מניחה שום שנויים פּנימיים. ישיבה זו שואפת שגם בתי הספר העבריים במדינה יתנהלו לפי רוחה, ולזה הועידה את בית המדרש למורים.

לאמתו של דבר נוסד בית המדרש בשנת 1916 על ידי הסתדרות “המזרחי,” על מנת לגדל מורים שישפּיעו על החנוך ברוח החרדים. בשנת 1921, כשרכשה לה ישיבת ר' יצחק אלחנן את בנינה ברחוב איסט ברודביי (מספּר 311) קבלה את בית המדרש למורים של “המזרחי” לרשותה. התלמידים למדו את למודיהם הכלליים בבית הספר התיכון הכללי שעל יד הישיבה, ובבית המדרש למורים – את הלמודים העבריים, על כן לא ניתנו התלמידים לשתי רשויות.

הישיבה עברה אחר כך ממורד העיר אל בניניה המרווחים והנהדרים במעלה העיר, שדרת אמשטרדם, קרן הרחוב 186. ואז אופשר לו לבית המדרש להתרחב. בראשו הועמד הד“ר פּנחס חורגין, הממזג חרדיות ומודרניות. אף הנכנסים לבית מדרש זה – לא כולם מתכוונים ללמוד הוראה לשם מקצוע. רבים לומדים תורה לשמה, להכיר את היהדות במקורותיה, ורבים עושים את בית המדרש למורים פּרוזדור לישיבה, להתכשר לרבנות, כי גדול מעמדו החמרי והחברתי של רב ממעמדו של מורה. מורי המוסד, מהם שלימדו בו בראשית הווסדו ומהם המלמדים בו כיום, הם: הרב יעקב לווינזון, ד”ר מאיר וואכסמן, ד“ר שניאור זלמן צייטלין, ד”ר שלמה זיידל, שעלה לארץ ישראל והופקד להיות מנהל בית המדרש למורות של “המזרחי” בירושלים, והמנוחים: ד“ר יחיאל קפּלן, אברהם שוער, נתן פּרלברג, שבתי טורבוף, א. ר. אריאלי, וד”ר דוב דראכמן. מן המורים החדשים המלמדים בו כיום הם: הרב שמחה הוניג, ד“ר יעקב ב. הארטשטיין, ד”ר אברהם ווייס, ד“ר שלמה ווינד, הרב אשר זיו, ר' שמואל ל. זאר, ד”ר גרשון חורגין, הרב שמואל ק. מירסקי, יוסף ש. נובל, הרב יהושע פינקל, ד“ר נתן קלוץ, הרב פ. ריימן וד”ר צבי אליעזר ריימן. תכנית הלמודים תשוה לזו של שאר בתי המדרש הטובים, אלא שללמוד התלמוד מקדישים יותר זמן. העברית היא לשון ההוראה ברוב המקצועות.301

הרצליה

הרבה מוסדות טובים ומועילים – קיומם בא לנו בעטיה של מחלוקת, שלא תמוש מחיינו. בבית הספר הלאומי בניו יורק פּרצו סכסוכים קשים בין המייסד והמנהל ח. א. פרידלנד, ובין הדירקטורים, והגיעו לידי כך שהמנהל הוכרח להתפּטר, ועבר לקליבלנד. סכסוכים אלו הביאו לידי שביתת המורים וההורים נתארגנו אף הם לתמוך בידי המנהל והוציאו את בניהם ובנותיהם מבית הספר, שפּנה זיוו, ופנו אל גיסו של פרידלנד, משה פיינשטיין, ששימש מורה שם, לייסד בית ספר חדש, ואספו לשם זה סכום פּעוט של מאתים דולר (הורים אלה היו ברובם עניים). הממון המעט הזה שימש יסוד לבית הספר הגבוה (התיכון) ובית המדרש למורים “הרצליה.” הדבר קרה בשנת 1921, ומספּר תלמידי המוסד היה בראשונה ל"ג.

התחלתו של מוסד זה קשה היתה, משום שעיקרו היה הרוח הלאומי והעברי, בהדגשת הספרות העברית החדשה, והלאומיות החדשה והעברית היו נחלת המעטים ולא הכו עוד שרשים חזקים בהכרה הצבורית. ראשית המוסד היתה בבית כנסת של מורד העיר “עדת ישראל,” משכן דל שניתן חנם אין כסף. אבל דלותו של המוסד לא השפּיעה על הלמודים. התלהבותו של המנהל השפּיעה על התלמידים עד שבעצמם היו עוסקים בנקיון הבית ועשו את עבודת הלשכה שלא על מנת לקבל פּרס. מעט מעט נצטרפו לו עסקנים, יוסף בארונדס ע“ה, ממנהיגי הפּועלים, ור' שלמה למפּורט נ”ע, משכיל עברי עשיר, וראובן בריינין המנוח. ומן החיים ישראל מץ, זאב זאלצמן, י. ל. ברנשטיין ועוד.

תלמידי בית הספר הגבוה לומדים שתים עשרה שעות לשבוע, ושל בית המדרש למורים – עשרים ושתים. הספרות העברית החדשה ותולדות הציונות תופסות מקום חשוב בתכנית. בהוראה מעשית מתחנכים התלמידים באחד מבתי הת“ת. רוב הנכנסים ל”הרצליה" הם מגומרי “הישיבות הקטנות.” בתחלה היה מספּר התלמידים מועט. בשנת 1945 הגיע מספּרם בבית הספר הגבוה, הפּרוזדור לבית המדרש, ובבית המדרש, לארבע מאות. בשנת 1942 הגיע מספּר המסיימים ל-153. קצתם עוסקים בהוראה עברית, קצתם נכנסו לרבנות וקצתם עוסקים במקצועות אחרים.

תקופה חדשה בתולדות המוסד החלה בשנת 1944, כשנקנה לו בנין נאה במעלה העיר, בקרבת המכללות, והתלמידים עברו מבית דל, רעוע מדרגות ומלוכלך קירות לבנין נאה במעלה העיר. מאז נתפּרסם המוסד בחוגים חדשים ונמצאו לו תומכים מבין העשירים והאמידים. המורים שלימדו בו קודם לכן היו ש. ב. מקסימון (נפטר), שמעון האלקין, ד“ר שלום שפּיגל, ד”ר קון שכטר, י. ז. פרישברג, וקלמן ווייטמן (נפטר). והמלמדים בו כיום הם: אברהם אפּשטיין, הרב שמואל איסרוב, אליעזר לאדיגר, דניאל פּרסקי, ד“ר משה פּרלמן, מ. גליק. לימדו שם זמן קצר ד”ר יוסף מארקוס, ד"ר א. ד. גרוס ושלמה הללס, בימי שהותו בארצות הברית.

תקציבו של המוסד לא גדול הוא; באין לו מקורות הכנסה גדולים ובטוחים. בחציו הוא מתפּרנס משכר למוד והשאר מתמיכות.302

בית המדרש למורים בבוסטון

מבתי המדרש למורים מחוץ לניו יורק מפורסם זה שבבוסטון שנוסד בשנת תרפ“ב. המניע ליסודו לא היתה המטרה הפּרופיסיונאלית – מעטים המשתוקקים להיות מורים – אלא רצונם של הורים משכילים להרחיב את ידיעות בניהם, מסיימי תלמודי התורה. שאיפה זו לא נתגשנה למעשה עד שפּרצה מלחמת העולם הראשונה והורגש מחסור גדול במורים עד שהוכרחו להעמיד נערים מעוטי שנים ומעוטי ידיעות להרביץ תורה. בקיץ שנת 1917 הכניסה הסתדרות הצדקה בבוסטון תמיכת בתי הספר העברים לתקציבה. למנהל הפּעולה החנוכית מנו את א. ל. הורוויץ, אדם המסור בכל לבו לאידיאל החנוך הלאומי, והוא ייסד שעורים להשתלמות מורים. נתקיימו שעורים כאלה כשנתים, אבל תוצאותיהם לא השביעו רצון, כי היו שעות הלמודים מצומצמות. בראשית תרפ”ב נפתח בית המדרש למורים והנהלתו נמסרה לד"ר ניסן טורוב. הוא אצל מאורו, מאידיאליותו ומעבריותו על המוסד וטבע עליו את חותמו.

כעל כל מוסד חדש עברו עליו לבטים עד שנתבסס. העכוב הראשי להתפּתחותו היה חוסר חומר אנושי מתאים. הידיעות שהביאו עמהם מסיימי בתי הת“ת זעומות היו וגילם, בני י”ג, נמוך היה ולא יכלו עוד להשיג למודים גבוהים. המכון הוכרח על כן לפתוח גם “פּרוזדור” לבית המדרש, והוא בית ספר תיכוני, וחוק למודיו ארבע שנים, כנהוג, ועליו חוק למודים גבוה ממנו, של בית המדרש, אף הוא של ארבע שנים. שעות הלמודים בפּרוזדור הן עשר שעות בשבוע, ובבית המדרש למורים – שלש עשרה. הלשון העברית שפת המקצועות היא.

מתחילתו נקנה למוסד בנין ששימש קודם לכן כבית תפלה פּרוטסטנטי, ונרכש על ידי יהודים לבית כנסת אורתודוכסי.303 בשנת תרפ"ה הוקם בנין חדש סמוך לישן ובו שבעת חדרי למוד ואולם למשחקים ולהתעמלות, ובבנין הישן השתמשו לספריה ולמסעדה. מספּר הספרים בספריה עולה לחמשה עשר אלף. הרשות נתונה למוסד לחלק תארים.304 לעת עתה ניתן רק התואר הראשון.305

תכנית הלמודים בבית המדרש למורים כוללת את התנ“ך לאור המחקר, תלמוד, דברי הימים, ספרות ימי הבינים, הספרות העברית החדשה, דקדוק, חיי ישראל באמריקה, וחנוך (פּסיכולוגיה, תולדות החנוך, תורת החנוך והוראה מעשית). על גידול המוסד יעיד רבוי התלמידים מפּקידה לפקידה. בסוף שנת הלמוד הראשונה היו בו 23, בשנת תרפ”ג – 42, תרפ“ד – 83, תרפ”ה – 127. מספּרם הממוצע בשנים האחרונות הוא 190. שכר הלמוד מכניס כחמשה עשר אחוזים מן התקציב והשאר בא מקופּת חברת הצדקה הכללית. בסוף שנת תש"ב עלה מספּר המסיימים למאה חמשים ואחד, רובם גברים, בה בשנה עסקו 49 מהם בהוראה עברית.

משעה שעזב הד“ר ניסן טורוב את בית המדרש מילא מקומו הד”ר ש. פּרלמן, ואחריו המייסד א. ל. הורוויץ. מורי המוסד שנפטרו או שעזבוהו היו: י. ח. פּולאק, שלמה זוקרוב, יעקב ניומן (נפטרו), יש“י אדלר וד”ר קון שכטר (חזרו לארץ ישראל9, וד“ר נ. הן נתן. מלמדים עתה יוחנן טברסקי, ד”ר יצחק זילברשלג, ד“ר בנימין שבח (מן המסיימים וד”ר י. ק. מיקלישאנסקי.306 הד"ר יוסף מארכוס הוא הספרן.

המדרשה ללמודי היהדות בשיקאגו

מדרשה זו307 נוסדה בשנת 1924, שנה לאחר שנוסד וועד החנוך. גם בשיקאגו, כבשאר ערי ארצות הברית, התקווץ והצטמק החנוך בדרגתו הדרדקאית. על כן נעדר גם שם החומר הכשר לבית אולפן גבוה. משהחריף המחסור במורים עבריים השתדל וועד החנוך לייסד בית ספר תיכון וגם להדריך את המורים המשמשים בהוראה, ולשם כך ייסד את המדרשה. תכנית הלמודים מקפּלת ארבע שנים, עשר שעות לשבוע, ועומדת על עברית ודקדוקה, תנ“ך ותלמוד, ספרות חדשה ותולדות ישראל. המתכשרים להוראה לומדים עוד שנה נוספת תנ”ך, עברית, דת ותורת החנוך. המסיים מקבל תואר של מוסמך לספרות עברית והמורה – תעודה מיוחדת המתירה לו לעסוק במקצועו.

דרישות הכניסה לשאר הקורסים הניתנים במדרשה מועטות הן, מכיון שלא נוסדו אלא על מנת לקרב את הצעירים אל היהדות. יש קורסים שסודרו בכוונה תחלה לבוא במגע עם הנוער היהודי ולעורר בו את הרצון להכיר את היהדות, כגון קורס על הסתגלות היהודי לעולם החדש, קורס על מהות הקהלה הישראלית באמריקה בשביל הצעירים העובדים במוסדות הצבור היהודים וידיעותיהם על היהדות מסולפות; הרצאות על תפקיד המועטים בתרבות האמריקנית – להוכיח לבחורינו כי גם לנו הזכות לשמור על עצמותנו ואין זו בגידה או פגם באזרחות שלנו; תולדות המוסיקה הישראלית וערכה – בשביל הלומדים שירה וזמרה משלנו, וכו' וכו'. המגע התחיל בנושא הקרוב ללב הצעיר אם מפּאת מקצועו ואם מפּאת נטית נפשו, וסופו שקרבו אל עמו והחל להתעניין בלמודי היהדות בכלל.

מורי המדרשה ששימשו בה בעבר או המשמשים בה כיום הם הרב אהרן אברמוביץ, ד“ר פּרץ באמברגר, הרב שמואל בלומנפלד, הוא המנהל, ד”ר נחום גלאטצר. שמעון האלקין, ד“ר אליעזר הונור, ד”ר מאיר וואכסמן, הרב מ. ווייטץ, משה ליברמן, אדוארד נודלמן, ד“ר יהודה סיגל, ד”ר שמואל פייגין, ישראל ראפּאפּורט, חיים רוטבלאט וד"ר יצחק שפּירא. בן אהרונין מנהל את המדור לדראמאתיקה וחיים רזניק מלמד שירה.308

בערים באלטימור, קליבלאנד, ופיטסבורג קיימים קורסים למורים על יד בתי הספר העברים התיכונים. מובן שמספּר תלמידיהם מעט ותכניתם מצומצמת.

בית המדרש למורות בניו יורק

הצעיר במוסדות להכשרת מורים הוא “בית המדרש למורות” בניו יורק309 ודיוקנו המיוחד הוא חרדיותו. קיימת מכינה, כעין בית ספר תיכון, ומתקבלות בו מסיימות תלמודי התורה. לאחר סיום המכינה מתקבלות הצעירות אל בית המדרש המטיל חובת למוד של ארבע שנים. שעות הלמודים בשבוע הן ארבע עשרה, בערבים. שפת ההוראה היא עברית. התכנית כוללת חומש ורש“י, תנ”ך ומפרשיו, משנה וגמרא, שולחן ערוך, תולדות ישראל, עברית ודקדוקה, ספרות ימי הבינים וספרותנו החדשה ותורת החנוך להלכה ולמעשה. המוסד נמצא במורד העיר ניו יורק, ברחוב איסט ברודביי מספּר 311.310 חבר המורים ד“ר שמחה ב. הוניג, ד”ר גרשון חורגין, הרב י. ד. גורדון, לאה לדרמן, זאב ווירבה, ד’ר שלמה ווינד, יוסף נובל וחיים ליפשיץ.

בית המדרש היהודי למורים

מוסד זה מהווה טפּוס מיוחד. משהחלו בתי הספר היהודיים העממיים שנוסדו על ידי “פּועלי ציון” להתפּתח, נדרשו להם מורים בעלי אידיאולוגיה מיוחדת, ציונית-סוציאליסטית, ובעלי בקיאות מיוחדת, בשתי הספרויות שלנו, בעברית ובאידית. על כן בקשו לייסד להם מכון מיוחד להכשרת מורים. בשנת 1918 הוזמן הד"ר יהודה קויפמן (אבן שמואל, והוא מנהל כעת את מחלקת התרבות של כנסת ישראל בארצנו) לפתוח סימינאריון, ונרשמו בו שלשה עשר תלמידים, חוץ מאלה שבאו ללמוד קורסים בודדים. הלמודים היו: אידיש וספרותה, עברית וספרותה, מדעי החברה, מדעי הטבע, תולדות ישראל, פּסיכולוגיה ופדגוגיה. מטרת המוסד נתבטאה בהצהרה זו:

הסימינאריון היהודי למורים מהווה מוסד אקדמי המתנהל ברוח הלאומיות וההתקדמות. הוא נותן לתלמידיו חנוך כללי ויהודי שיטתי, וחנוך פּדגוגי יסודי למתכוננים לשמש מורים יהודיים.

"הסימינאריון שואף ליצור טפּוס של אינטליגנט יהודי שיש לו ידיעות רחבות ועמוקות בתרבות העולם ולאור ידיעותיו אלה ילמד, יבין ויעריך את תרבותנו הלאומית. מטרתנו היא לחנך משכיל עברי שקנה לו ידיעות יסודיות בבעיות הסוציאליות של זמננו ושירגיש את חובתו להביא את אור המדע להמונים היהודים בכלל ולילד היהודי בפרט.

“לפי אפיו מהווה הסימינאריון היהודי למורים מוסד לאומי פּרוגריסיבי. בהיותו לאומי מעונין המוסד בכל שכבות התרבות היהודית העתיקה והחדשה, כמו כן בבעיות החיים היום יומיים. בהיות הסימינאריון פּרוגריסיבי או ראדיקאלי מכשיר הוא את חניכיו להכיר את שאיפותיו הסוציאליות של מעמד העובדים, את מלחמת העובדים בכלל ושל העובדים היהודים בפרט.”

בתוך מנהלי המוסד התרוצצו נטיות שונות, ביחוד בנוגע לשאלת הלשונות. אלו דרשו שווי זכויות לעברית ולאידיש, ואלה העדיפו את האידיש על העברית. במשך שנים היו הוויכוחים הללו מחוללים סערת רוחות והיו מביאים לידי סכסוכים וכיתה אחת מפייסת את חברתה על ידי הוספת קורסים, כדי להשביע רצונם של כל בעלי הכיוונים.

קיומו של בית מדרש זה ולבטיו קשים היו, כי חסרה בו האחדות הפּנימית. ההתרוצצות הפּנימית והמשבר הקשה שעבר על בתי הספר האידיים, חוסר מקורות לחומר אנושי וחוסר תקציב קבוע – כל אלה שללו ממנו את הקיום ואת התנאים להתפּתחות. בנוגע לחומר האנושי היו רוב הבאים להתכונן להוראה מהגרים שהגיעו לכאן מעבר לים והרגישו בלבם את הדחיפה לשליחות תרבותית. הם הם היו החניכים. מילידי אמריקה לא נמצאו צעירים היודעים אידיש בשעור מספּיק והמכבדים את הלשון והחדורים אידיאל יהודי לאומי וסוציאליסטי גם יחד, – כי רוב צעירי אמריקה היו בזים לסוציאליזם, והיו רחוקים בכלל מכל שאלה חברתית. אבל גם האידיאליסטים שבאו מעבר לים לא מצאו ספּוק נפש בסביבה החדשה. מעמד פּועלים בעלי הכרה סוציאליסטית ולאומית גם יחד שירצה לגדל בניו בהכרה זו ובשתי לשונות לאומיות – מעמד זה היה מועט במנינו ובלתי מקובל על החברה. בתי הספר ההם נמצאו על כן כל הימים במצוקה ועל המורה הוטלו חובות מרובות, שיהא מלמד תינוקות, מטיף ומוכיח להורים, מדיין ומתנצח עם מתנגדים ודואג למצבו החומרי של המוסד. על כן מצער היה מספּר המבקשים משרות כאלה.311 על כן היה הסימינאריון משמש בעיקר מקום חנוך לבוגרים, שרבים מהם תפסו אחר כך מקום בחיים הצבוריים, באגודות ובארגונים שונים.

בשנת 1942 נקנה לסימינאריון בית במעלה העיר, והתחיל לתת תוארים למסיימיו. בשנים הראשונות לקיומו היו מעדיפים את האידיש, אולם בשנים האחרונות הולך הכיוון העברי וגובר. המוסד לאומי הוא ברוחו ויחסו אל הדת הוא מתוך כבוד, מנקודת ההשקפה של חשיבות המסורת הלאומית.312

* *

כל בתי המדרש עשו גדולות לקיום עמנו בתפוצת אמריקה. המורים שבאו מעבר לים – הולכים בדרך כל הארץ ובתוך ההמונים שוררת בערות גדולה מבחינה יהודית. אולם יחד עם ההשפּעה החיובית העצומה של המוסדות הללו מן הראוי גם להזכיר שעדיין לא הגיעו למדרגת מכונים שלמים.

ברוב המוסדות אין הקורסים הפּדגוגיים ניתנים בשעור מספּיק ואין להם בתי ספר לקטנים שישמשו מקום נסיון למורים הטירונים. הבאים ללמוד – רובם המכריע נערות, ואולם נערים – אין לבם הולך אחר הוראה עברית שאינה משתלמת יפה. והמורים שסיימו את המכונים ויוצאים להוראה – אינם מוסיפים ללמוד ויש ששוכחים תלמודם. מחוסר תקציב אין בתי המדרש משמשים מכונים לפיתוח פּדגוגיה עברית יוצרת.

ברם, מה הם כל הלקויים הללו, פּרי התנאים, לעומת ערכם החיובי של המוסדות. אל תוך המוני בני דור שני ושלישי ליהודי אמריקה, הנעורים מכל ידיעה והאדישים לגורל עמם, נכנסים מדי שנה (כמה מועט מספּרם וכמה מכלים הוא במיעוטו) בחורים ובחורות בעלי ידיעות עבריות והכרה לאומית והם צנורות השפּעה לסביבתם הצחיחה. בכל מקום שאנו מוצאים את מסיימי בתי המדרש – אנו רואים אותם עושים את חובתם לעמם, עושים ומעשים, ומפרים את האדמה השוממה.

יד: בתי מדרש לרבנים ולחכמת ישראל

מכללת הרמב"ם

רבני מערב אירופּה שהשתקעו באמריקה הסתגלו עד מהרה לרוח הארץ ולתרבותה והם היו הראשונים להרגיש בצורך הגדול לגדל רועים רוחניים, מורים ומנהיגים מבין ילידי אמריקה, למען יוכלו להשפּיע על הדורות החדשים. ראשון המשתדלים היה הרב המשמר יצחק ליסר (1863–1806) שבלבו קיננה הדאגה הגדולה לעתידות עמנו. ליסר מצא לו עוזר ותומך בעסקן הצבורי העשיר משה אהרן דרופּסי, שקרא את ידידיו ומכיריו לאספה, לדון בה על יסוד בית מדרש לרבנים ולמורים. הדבר היה בשנת 1864. דרופּסי ישב בראש הנאספים והטיף מוסרו לעשירי ישראל התורמים מכספּם למכללות, ואת כרמם לא ינטרו. דבריו עוררו את הקהל ובמעמדם התנדבו שבתי מוראיס ויצחק ליסר להורות במכון. בימים ההם נוסד “ועד צירי ישראל באמריקה,”313 שאחת ממטרותיו היתה לייסד מכון לחכמת ישראל, והועד הבטיח את תמיכתו לקולג' שיווסד.

המכון נקרא על שם הרמב“ם.314 הרב ליסר היה לו לראש ולימד בו מדרש ודת, ושאר מוריו היו שבתי מוראיס (1897–1823) לתנ”ך, מרדכי יאסטרוב (1903–1829), מחבר המלון התלמודי, לתלמוד, לפילוסופיה ולהיסטוריה, אהרן בטלהיים (1890–1830) למשנה, ומשה בוטנווייזר (1939–1862) לעברית, ארמית ויונית. כעבור ימים נוספו עליהם חיים פּולאנו – ללמד עברית, ג’יאורג' י. י’עקבס – אנגלית וויליאם ה. וויליאמס – אנגלית ורומית.

דרכו של המכון לא היתה סוגה בשושנים. עינם של הרבנים הריפורמיים היתה צרה בו – שמא תתחזק על ידיו האורתודוכסיה, והקרובים ליהדות המסרתית המודרנית – לא תמכו במוסד בשעור מספּיק. על כן לא היה המכון בטוח בקיומו. כל עוד היה הרב ליסר בחיים השתדל להחזיק בו, אך במותו החל המוסד יורד, ובשנת 1873 נסגר. מעטים ורעים היו ימי מכללת הרמב"ם, והשפּעתה בחיים לא ניכרה.

היברו יוניון קולג'

עוד בימי קיומה של מכללת הרמב“ם החל הרב הריפורמי גדל העלילה יצחק מאיר ווייס (1900–1819) להטיף ליסוד בית מדרש לרבנים שיתנהל לפי רוחו. לאחר השתדלות מרובה עלתה בידו לייסד את ה”היברו יוניון קולג'" בעיר כהונתו, סינסינאטי, בית המדרש לרבנים הקיים עד היום.

כשנפתחה המחלקה הראשונה היה מספּר תלמידיה י"ג – עשרה מהם ילידי אמריקה ושלשה מהם מהגרים. לא רב היה הרכוש הרוחני אשר הביאו התלמידים אתם, על כן היתה המחלקה למכינה, ומוריה היו הנשיא, ווייז, שלמה אפּינגר ומאכס לילינטהאל.315

המכון התנהל, כנראה, בסדר טוב, והרב ווייז נשא את נפשו לעשותו בית מדרש כולל, שישמש גם צרכי המשמרים מטפּוסו של שבתי מוראיס. על כן השתדל לקרב את המשמרים והזמין את מוראיס להיות בועד הבוחנים, ומוראיס הסכים לכך. בשעת הסיום הראשון נשא הרב המשמר בנימין סזולד את הנאום הראשי. אמנם לא הסכימו המשמרים להשקפותיו הריפורמיות של ווייז, אבל האמן האמינו כי לא ירחיק לכת בהשפּעתו על התלמידים, והצורך ברבנים מודרניים היה גדול באמת.

השלום הארעי הזה לא האריך ימים, כי בועידת פּיטסבורג (בשנת 1885), שאליה נתכנסו מורי המוסד ותלמידיהם והנגררים אחריהם – נתבלטו שאיפות הריפורמים בכל קיצוניותם. בראש הועידה ישב יצחק מאיר ווייז ורוחה החיה היה קופמן קוהלר (1926–1843), ריפורמי קיצוני, אשר דרש:

“היהדות – חובה עליה לפשוט את צורתה המזרחית ולהיות לאמריקנית אמתית, אמריקנית ברוחה ובצורתה. לא לנו להתפּלל את תפלותינו בלשון אשר לא יבינוה בזמננו, חוץ מחכמים מספּר. אין אנו יכולים להתפּלל עוד לשוב לירושלים – תפלה כזאת על שפת יהודי אמריקני גידוף היא כלפּי שמים ושקר… גם לא נוכל לשמור עוד על קריאת התורה בצורתה ובשלמותה, אם לסיימה בכל שנה ואם אחת לשלש שנים…”

עם פּרסום החלטותיה של ועידת פּיטסבורג נתגלתה התהום העמוקה בין הנאמנים למסורת ישראל ובין הריפורמים האומרים לקעקע את יסודי הדת והלאומיות ולנתק את הקשר בין העבר וההווה. אז ראה מוראיס כי לא יוכל לקוות לרבנים כרוחו מן המוסד בסינסינאטי, והחל בתעמולה לייסד סימינאריון חדש אשר יתנהל לפי מסרתנו.

ה“היברו יוניון קולג'” הוסיף להתקיים ולפעול. נוסדה מחלקת קולג' – כלומר מחלקה של עצם הסימינאריון. זה היה בשנת 1879 והד“ר משה מילצינר (1903–1828) לימד בו תלמוד וספרותו. בשנת 1900 נפטר יצחק מאיר ווייז וכעבור שלש שנים מיום מותו נבחר הד”ר קוהלר לנשיא. בימיו פּרח המוסד וגדל. ותלמידיו למדו בו מתוך הרחבת הדעת.

“אל חניכי הסימינריום – כותב אחד מגידולי המוסד – התייחסו באופן נאה ונתנו להם תמיכה לכל צרכיהם, תמיכה שלא רק שלא השפּילה את רוחם, אלא גם טיפּחה ועודדה בנפשותיהם רגש של חירות… כמעט כל התלמידים היו מסוג של מקבלי פרס, וכמעט כולם חיו חיים של רווחה… כולנו גרנו בחדרים מרוהטים יפה, לבשנו בגדים יפים ומחסור ודאגה לא ידענו.”316

מכיון שאפסו כמעט בחורים מיהודי מערב אירופּה שהיו מסוגלים על פּי ידיעותיהם לבית מדרש לרבנים הכניסו גם צעירים ממזרח אירופּה, אלה שהביאו תלמודם עמם. ורוחם היתה אחרת.

מ. ז. רייזין מספּר מזכרונותיו על רוח הפּנימי בקולג':

התסיסה (הציונית) שהיתה מורגשת בחיים היהודיים בכל הארצות, השאירה את רשמה גם על הסטודנטים בסימינריום, אף על פּי שבמובן ידוע היו חייהם מוקפים חומה גבוהה של התבדלות אריסטוקראטית, שבאה להם בתוקף מצבם, הואיל והם עתידים להיות ראשים ודברים לקהלות עשירות. אצל רוב התלמידים מורגש היה חוש הקאריירה, להתגבר על כל מכשול ותקלה ולהצליח בחיים. בחוש המיוחד שלהם ידעו, שהצלחה כזו אפשר למצוא רק בידי התקיפים החותכים את גורלו של ה’טמפּל' וממציאים לו את סכומי הכסף הנחוצים לקיומו, ונחוץ איפוא לעמוד לימינם של האנשים האלה, שבידיהם גם גורלו של ה’ראביי'… לתנועה הציונית היו תומכים לא מעטים בין תלמידים אלה, אבל את אהדתם לתנועה זאת קברו בסתרי נפשם… מאחר שידעו מעטים היה להם עוז-הרוח לעשות תעמולה פּומבית לציונות…

"הרושם הראשון שעשה עלי הקול' היה בית אולפנה שחציו ישיבה וחציו סימינריום… לאחר זמן מצאתי שהסימינריום בלע את הישיבה. התלמידים למדו מעט מאד. עליהם היה ללכת לאוניברסיטה בשעות הבוקר וללמודים הרבניים לא נשארו רק השעות המעטות של אחר הצהרים, כשעולי ימים אלו היו כבר עיפים, ולבם לא הלך אחר הלמודים היהודיים… ואם נמצאו בין המסיימים אחד או שנים אשר ידעו עברית או תלמוד והיתה להם ידיעה כל שהיא בפילוסופיה של ימי הבינים או ביצירותיהם של הפּייטנים, היה זה דבר של מקרה בלבד, מפּני שתלמידים אלה, שהיו מילידי אירופּה, הביאו אתם את ידיעותיהם אלה בבואם… ראשי המוסד ומוריו ודאי שנצטערו על זה, אבל אזלה ידם מהושיע, ובמשך הימים גם השלימו עם המצב.

“בין התלמידים הייתי אני ועוד אחדים כמוני, ‘היהודים המלומדים,’ אשר עלינו הביטו ביראת כבוד בשל ידיעותינו העבריות שחסרו להם. בסתר לבבם אולי לעגו לנו, ויש גם שחמלו עלינו, מפּני שאנחנו לא היינו מאושרים כמוהם להוולד בקדושה האמריקאית, וחיתוך הדבור שלנו באנגלית לא היה מסולסל כשלהם… היחס אלינו, ילידי רוסיה ופולין, היה לפעמים כאל תלמידים ממדרגה שניה גם מצד הפּרופיסורים וגם מצד התלמידים, ובאותה עת הרגישו אלה האחרונים שאנו עולים עליהם בידיעותינו העבריות וקנאו בנו.”317

בין המורים והמרצים הארעיים היו חכמים ידועי שם, גדולים במקצועותיהם. אליעזר (גוטהארד) דייטש (1921–1859), חוקר בתולדות ישראל לצרכני עמנו, מאכס ל. מרגלית (1932–1866), שהיה עורכו הראשי של התרגום האנגלי החדש לתנ"ך, שהוציאה “חברת ההוצאה האמריקנית היהודית,” והיה חוקר מקראי ובלשן, קאספּר לויאס (1934–1860) בלשן רב ידיעות ומחבר דקדוק ארמית בבלית, דוד ניימארק (1924–1866) חריף בפילוסופיה העברית, יעקב בצלאל לויטרבאך (1942–1873) שהוציא את המכילתא בהוצאה מדעית ובתרגום אנגלי וספרו על הפּרושים והצדיקים עשה רושם ועד.

מובן שהיחסים בין אחדים מן המורים שהיו עבריים ולאומיים ביסודם, ובין שונאי הלאומיות העומדים בראש, לא היו טובים ביותר. ווייז היה, עם כל קיצוניותו, רחב אופק וארך רוח, לא כן קויפמן קוהלר, בו

“היתה ניכרת מדת הקנאות, עד שלא ידע מה זה יחס של כבוד למתנגדים… כשנתעלה קוהלר לנשיאות בית המדרש בשנת 1903, החל מיד להציק למורים בלתי הכשרים, כלומר הלאומיים, מ. ל. מרגלית, קספּר לוויאס, צבי מאלטר ומאכס שליזינגר. על לוויאס ניתכה חמתו ביחוד מפּני שהעיז להקריא לפני תלמידיו פּרקים מ’על פּרשת דרכים' לאחד העם. מסופּקני אם קוהלר עצמו קרא את מסותיו של אחד העם או ידע את תכנם. אבל זאת ידע, שאחד העם הוא אחד העמודים הגדולים בבנין התנועה הלאומית, וזה היה די בשבילו כדי לפסול את הספר בשביל הקולג'. עברו שנים מועטות וקוהלר הציק כל כך לפּרופיסורים אלה, והיה מתייחס אליהם ברגש של שנאה, אם לא של בוז ממש, במדה כזו עד שפּקעה סבלנותם וכולם כאחד התפּטרו ממשרותיהם.”318

בשנים האחרונות שימשו כמורים יעקב מאנן (1940–1888), חוקר שהוציא לאור הרבה מקטעי הגניזה של קהיר והפיץ אור על תולדות היהודים בבבל, בארץ ישראל ובמצרים, וחידש הרבה בתולדות הקראים, – הוא לימד היסטוריה; אברהם צבי אידלזון (1938–1882), חוקר בתולדות המוסיקה בישראל לתפוצותיו; צבי דיזנדרוק (1940–1890) שתרגם ארבעה דו-שיחים של אפּלטון וחקר בהסברת שיטותיהם של אפּלטון והרמב"ם; שמואל שמחה כהן, המפרסם מסות פילוסופיות בעברית; נלסון גליק, ועוד. בימי היטלר הוסיף הקולג' על חבר מוריו חכמים שהוכרחו לעזוב את ארצות מגוריהם באירופּה, ביניהם ישעיה זונה, ש. אטלאס, פראנץ לאנדברג ועוד.

משהזקין קויפמן קוהלר וסילק ידו מהנהלת הקולג' בא במקומו יוליאן מורגנשטרן (1881- ). בשנת 1912 עבר הקולג' אל פּרבר, והוא שוכן מאז בחמשה בנינים מפוארים, פּנימיה (חונכה בשנת 1925), בנין להתעמלות, הספריה הישנה והספריה החדשה (חונכה בשנת 1931) ובנין המנהלה. הספריה קטנה היתה בראשיתה, אך כרכים מספּר היו בה, ועתה היא אחת מן הגדולות, וכוללת יותר ממאה אלף כרכים, וכאלפּים וחמש מאות כתבי יד, כולם בשדה היהדות. בספריה יימצא אספו של בירנבוים בנגינות ישראל, שנרכש על ידי אדולף אוקו (1883- ), הספרן. אוקו ממעריצי שפּינוזה הוא, ובזכותו נאספה בספריה קולקציה גדולה מן הספרות על הפילוסוף הגדול.

עד שנת 1941 גמרו חוק למודיהם במוסד 442 רבנים, ביניהם מפורסמים כד"ר יהודה ליב מאגנס, נגיד המכללה בירושלים, אבא הלל סילבר, ראש הציונים, וכיוצא באלו.

על יד בית המדרש נמצא גם מכון למורים המלמדים ביום ראשון. ההוצאות לקולג' עלו בשנת 1943 לשלש מאות, עשרים ושנים אלפים דולרים.319

בית המדרש לרבנים של אמריקה

ועידת פּיטסבורג חוללה סערה באמריקה, והדיון עליה בעתונים היה חריף. שבעה ימים לאחר נעילת הועידה יצא שבתי מוראיס בקול קורא אל שלומי אמוני ישראל להציל את היהדות האמריקנית מן הסכנה הנשקפת לה ולייסד בית מדרש חדש לרבנים, בית מדרש שיתנהל על פּי תורת ישראל וברוחה, ויגדל רבנים לוחמים להמשך המסורת. הפּעם עשו הדברים רושם. הכל הרגישו כי אם יניחו את שדה הרבנות לריפורמים ישתנו על ידי כך ארחות חייהם של יהודי אמריקה, להתרחק מעל היהדות בצורתה ההיסטורית ולברוא בראה חדשה, שאין לה יסוד בתולדותינו. הד"ר חיים פּירירה מנדס (1937–1852), רבה של קהלת הספרדים “שארית ישראל” בניו יורק, הושיט יד עזרה לרעהו, והמוסד נפתח.

ראשיתו היתה מצערה והתרומות שנכנסו אל הקופּה לא היו גדולות ביותר. בשנת 1887 החלו הלמודים בלשכות בית הכנסת הספרדי, ברחוב תשעה עשר מערבה, בבית מספּר חמשה. לשכות אלה לא היו מרווחות למדי, ועל כן העבירו את המחלקות לרחוב לכסינגטון, מספּר 736, והתקינו בו בית תפלה וחדרי שינה לתלמידים ולימדו שם עד שנת 1902. בהשתדלותו של הנדיב יעקב שיף הוקם למוסד בנין מיוחד ברחוב 123 מערבה, סמוך לברודביי. בבית ההוא הושכנה גם הספריה הגדולה. אף בנין זה נעשה צר במשך הימים ובשנת 1929 נקנה מקום חדש לבית המדרש, מגרש רחב ידים המשתרע מרחוב 122 עד 123. במגרש זה נבנה בנין בעל שלשה אגפים, האחד לספריה, שהוקדש לזכרונו של יעקב שיף, והוא נדבת בני משפּחתו, השני לבית המדרש למורים, נדבת ישראל אונטרברג, והשלישי – פּנימיה (חדרי שינה ומסעדה לתלמידים), נדבת לואיס ס. ברוש.

שלש הן השאיפות ששאפו להן המייסדים והבאים אחריהם: האחת לחנך רבנים, השניה – לגדל מורים, והשלישית – לגדל חוקרים שיעסקו בחכמת ישראל. אולם השאיפה הראשונה היתה עיקר. זרם המהגרים לא פסק כל הימים, הקהלות גדלו, ורבנים אשר ידעו את רוח אמריקה ותרבותה ויהיו נאמנים למסורת אבות – לא היו.

לבית המדרש נתקבלו צעירים מסיימי בית הספר התיכון. בהתקבלם היה עליהם ללמוד גם במכללת קולומביה, והקורס בבית המדרש סודר בכוונה שיסתיים בזמן שיקבל החניך את תארו הראשון, “בחור לאמנות,” בקולומביה.

בשנת 1897 נפטר ר' שבתי מוראיס, ועד הבחר מנהל חדש שימש הד“ר דוב דראכמן כמנהל. בית המדרש לא היה עוד אז מבוסס כל צרכו, מספּר תלמידיו היה חמשה עשר ורק אחדים סיימו חוק למודיהם בו (הראשון במסיימים היה הד"ר י. ח. הירץ, מי שהיה רבה של מדינת בריטאניה). המוסד היה קפוא ולא יכול להתרחב. אז קם הד”ר כורש אדלר (1940–1863), אדם צעיר לימים מתלמידיו של שבתי מוראיס, שרכש לו ידיעת הלשון העברית וספרותה מתוך אהבה עמוקה ליהדות, והוא בעל מרץ ויוזמה, והשפּעה לו על אילי הכסף. אדלר יסד קורפּוראציה חדשה בשם “בית המדרש לרבנים של אמריקה”320 ויעקב שיף ורעיו הבטיחו לתרום חצי מליון דולרים בתנאים אלו: שהד"ר שכטר ישמש נשיא המורים, אדלר – המוציא והמביא321 ולואיס מארשאל – ראש ועד הדירקטורים. בשנת 1902 קבל בית המדרש את אשורו החדש מן הממשלה, והרשות ניתנה לו מאז להעניק תוארים לחניכיו.322

הד“ר שניאור זלמן שכטר (נולד בפוקשאן, רומניה, בשנת 1842, ומת בניו יורק בשנת 1915) היה מתלמידי אייזיק הירש ווייס ומאיר איש שלום בווינה, וחניך האוניברסיטה בברלין. הוא עבר לאנגליה והורה את הספרות הרבנית במכללת קימברידג'. הוא היה אישיות המעוררת כבוד, חריף שכל, נועז מחשבה, שנון לשון ומהיר לענות לאיש כחכמתו, מיזג בקרבו התמדה בלמודים ואהבת חיים, התורה היתה שעשועיו, ושעשועיו – תענוגות. תורתו שמבפנים הכריזה עליו מבחוץ וכל הבא במחיצתו הושפּע ממנו, מפּניני פיו ומקסמי אישיותו. בבואו היה מעשהו הראשון למנות מורים בעלי ידיעות וכשרונות, אשר ירימו את ערך המוסד ויאצילו עליו מהודם. תחילה מינה למורה את לוי גינצבורג (נולד בקובנה; (1873- ), שיצא לו מוניטון כחוקר תלמודי רב בקיאות ורב כשרון, ואת יוסף מאיר אַשר כמורה לדרוש. אחר כך יצא שכטר לאירופּה, להביא משם מורים מומחים לשאר המקצועות, ואמנם עלתה בידו למשוך לבית מדרשו את ישראל פרידלנדר (1922–1877) שהיה מרצה במכללת שטראסבורג, כמורה לתנ”ך, לדקדוק ולפילוסופיה,323 את אלכסנדר מארכס מקיניגסברג (נולד בעברפילד, גרמניה; (1878- ), תלמידם של משה שטיינשניידר ודוד צבי הופמן, חוקר בתולדות ישראל, כמורה להיסטוריה ונמנה גם לראש הספריה. חבר המורים עשה את המוסד לתל שמבקשי תורה פונים אליו, ועל המורים ניצח הד“ר שכטר בחום אישיותו. בימים ההם הלך הד”ר אדלר לוואשינגטון להקדיש זמנו למוסד סמיתסון המפורסם ושכטר נבחר לראש הקורפּוראציה. ישראל דוידזון (יליד יאנובה בפולין; 1939–1870), שנתמנה אחר כך למורה לספרות ימי הבינים, לתלמוד ולתולדות התפלה, שרת כמזכיר לחבר המורים. דוידזון קנה לו שם במחקריו בשירת ימי בבינים וחבורו הגדול “אוצר השירה והפּיוט” בארבעה כרכים כולל רשימת השירים העברים מראשית התפּתחות הפּיוט עד סוף ימי הבינים.

שכטר שיוה למוסד צורה חדשה, צורה של בית מדרש עליון. הוא העמיק את תכנו והכניס בו חיים ופעולה. קודם לכן היו התלמידים לומדים במכללה בשעות הבקר וגם אחר הצהרים, ורק משעות בין השמשות נתפּנו ללמודי קדש, והם עיפים אז מעבודת יומם. שכטר הפך את הסדר, והתלמידים החלו לתת את מבחר שעותיהם בבקר לבית המדרש, ואת מקצועות החול למדו אחר הצהרים או בערבים.

דם הספריה החלה להתפּתח ולגדול, עד כי הגיעה לשיא רמתה היום. כי מבחינת ספרות היהדות לכל מקצועותיה היא החשובה בעולם. תחילתה היתה בצניעות, לספק צרכי המורים והתלמידים, אך מעט מעט חרגה ממסגרותיה והיתה למקור נאמן לכל חכם. השופט מאיר זולצברג (1932–1843), אדם שהיה חובב ספרות ואמנות ומסור לתורת רבותיו ולגורל עמו, נדב לספריה של בית המדרש את אוסף ספריו העתיקים וכתבי היד הרבים שכינס בימי חייו בחריצות, וגם אוסף האלברשטאם שרכש לו. במשך הימים רכשה לה הספריה את אספיהם של משה שטיינשניידר וקאסל ואלחנן אדלר, ועד קולקציות רבות ערך. על יד הספריה קיים גם מוזיאון לכלי קדש ולעתיקות ישראל. הפּרופ. מארכס בעמלו וברוחב דעתו העלה את הספריה למדרגתה כיום.

בשנת 1915 נפטר הד“ר שכטר324 והד”ר כורש (פּנחס הלוי) אדלר קבל על עצמו את הנהלת הסימינאריון. עוד בימי שכטר לימדו מן המורים הקודמים הד“ר דוב דראכמן (1945–1861) תורה ומפרשים ואברהם יהושע יפה (בתקופת 1902–1892) תלמוד ופוסקים. אחריו נתמנה הד”ר משה היימזון (בשנת 1915) למורה הפּוסקים. הד“ר אדלר עמד במשרתו עד יום מותו (1940), ואז עברה ההנהלה לידיו של אליעזר הלוי פינקלשטיין (נולד בסינסינאטי; (1895- ), הראשון ממסיימי המוסד שזכה לקבל בו התרת הוראה (כמעט לכל התלמידים ניתנת תעודת “רבי, מטיף ומורה בישראל” ואינם נסמכים). עוד בשנת 1925 הוזמן הד”ר פינקלשטיין ללמד תיולוגיה, ואחר כך גם תלמוד. משעה שעלה לנשיאות הרחיב והגדיל את בית המדרש וייסד מדורות חדשים, כגון “מוסד לדת” – שעורים לבני כל הדתות. בשיעורים אלו נפגשים יהודים ונוצרים כדי ליצור הבנה והוקרה הדדית ביניהם, שידור רדיו בשם “נר תמיד,” המביא למיליוני שומעים ידיעות על חיי ישראל וגדוליו בדרך המחזה. בשנת 1946 החליט ועד המנהלים להרים את הסימינאריון למדרגת “אוניברסיטה של יהדות,” לעודד ולעזור לצעירים בעלי כשרונות להשתלם במקצועות החביבים עליהם על מנת לשמש אחר כך את ישראל שבאמריקה בסגולותיהם וביצירתם.

* *

תכנית בית המדרש לרבנים כוללת תנ“ך על פּי מפרשים ולאור המחקר, תלמוד בבלי וירושלמי, ומצרפים להם גם מכילתא, ספרא וספרי, מדרש רבה לתורה ולמגלות, משנה תורה לרמב”ם ועוד פּוסקים; תולדות ישראל וספרותו, הלשון העברית וספרותה החדשה; תיאולוגיה ומוסר היהדות; ליטורגיה, דרוש וחזנות. מתקבלים אך תלמידים שומרי דת ומוסר, שקבלו תעודת “בחור.” הרוצה להכנס נבחן בידיעותיו בלשון העברית ובדקדוקה, בידיעות יסוד בלשון הארמית, בתורה וברש"י ובתרגום, בישעיה תהלים ודניאל, במשנה – סדר שני וגמרא – במסכת ברכות, וכן בידיעות כלליות בתולדות ישראל ובסדר התפלות.

יקצר המצע מהזכיר את כל המורים והמרצים שהרביצו בו תורה וייזכרו אך אחדים, מלבד אלה שנפקדו קודם לכן. הד“ר חנוך קוהוט, עורך ה”ערוך השלם," לימד תלמוד בתקופת השנים 1894–1892, הד“ר מרדכי מנחם קפּלן – לימד דרוש משנת 1910 עד 1946, הוא ייסד שיטה מיוחדת ביהדות האמריקנית שקרא לה בשם “קימום” (ריקונסטרושיון),325 הד”ר משה הלוי (1936–1881), סופר עברי, לימד ספרות עברית ומקרא, יעקב הושאנדר לימד מקרא (משנת 1923 עד ימיו האחרונים), בועז כהן נתמנה בשנת 1925 ללמד תלמוד והוא גם ספרן. בשנים האחרונות נוספו על המורים הלל בבלי כמורה ללשון העברית ולספרותה, בשנת 1939), ראובן גורדיס (בשנת 1938) למקרא, שמעון גרינברג (1933) לחנוך, ח. א. גינזברג (1936) למקרא, אלכסנדר שפּרבר (19359 לספרות המקרא, שלום שפּיגל (1939) לספרות ימי הבינים ולתולדות העבודה בישראל, שאול ליברמן, החוקר בתלמוד, (1940) לתלמוד ירושלמי ובבלי, אברהם יהושע השל (1945) לפילוסופיה של הדת, ומ. ארצט (1939) לדרכי העבודה המעשית של הרב בקהלה.326

ישיבת ר' יצחק אלחנן

בפּרק על הישיבות הראשונות שנוסדו – נזכר שם ישיבת “עץ חיים” שנפתחה בשנת 1886; אולם ישיבה זו, כשאר המוסדות באמריקה שנקראו בשם כבוד זה, לא היתה אלא בית ספר יסודי אינטנסיבי, שבו מייחסים ללמודי הקדש המסרתיים חשיבות ראשונה. ישיבה כהלכה, מוסד עליון שהשם ישיבה נאה לו, נוסדה בשנת תרנ"ו, 1896, סמוך למותו של ר' יצחק אלחנן ספּקטור (1896–1817), רבה הנערץ של קובנה (ליטא), שנהל ישיבה בעיר רבנותו וקנה לו שם כגאון תורני וכמנהיגה של כנסת ישראל ברוסיה. על שם הגאון הזה נקראה הישיבה החדשה.

על תחילתה של ישיבה זו מספּר המשורר העברי א. א. ליסיצקי:

"אכסניה של תורה היתה ישיבת רבי יצחק אלחנן באמריקה, שראשיתה מצערה ולא מפוארה ביותר. מקום כבודה – בית הכנסת של אנשי קאלוואריה ברחוב פּייק, בעלית עזרת הנשים שבו. מאוכסנה היתה אכסניה של תורה זו אכסון של חסד בעליה המצומצמת של עזרת-הנשים, ובני העליה שבה מעטים: חבורה לא גדולה של בחורים ונערים מהגרים שבאו לכאן מעבר לים, ותלמודם, אם מעט ואם הרבה, בידם.

"ההשכלה שחדרה לתוך ישיבת ר' יצחק אלחנן – ריאלית היתה, מעשית, נצורה בצורה אמריקאית. מעמד המשמשים בקדש באמריקה – לא היה בו כדי להוסיף משקל ומדה לתכלית זו ולעשותה רצויה. הרבנות באמריקה ירדה מנכסיה והיתה בחינת ‘חכמת המסכן בזויה’… תלמידי הישיבה היו נותנים חצי זמנם לישיבה, וחציו לאסכולות, מתכשרים בהן לכניסה לאוניברסיטה, ומגמת פּניהם – מי לרפואה, מי לפרקליטות, מי להנדסה ומי לעתונאות האנגלית, וכיוצא באלו.

“ראש הישיבה בימים ההם היה נחום דן, מלמד סלוצקאי, שנתגלגל לאמריקה. אחד היה בישיבה ואין שני עזר כנגדו: הוא ראשה, הוא מלמדה של כיתתה הנמוכה, הוא מנהלה והוא משגיחה. למדן היה, אוהב תורה ולומדיה – תלמידי הישיבה היו בבות עיניו! – ולמדנותו ואהבתו לתורה וללומדיה קרבו אליו לבות התלמידים.”327

התלמידים היו מקבלים דמי הספקה, משני דולרים וחצי עד חמשה לשבוע. כמו באירופּה כן גם בישיבה זו היה העיקר לא להכשיר רבנים, אלא להרביץ תורה לשמה. מן הקטע הנתון לעיל נראה כי הישיבה לא היתה לפי רוח התלמידים. הם ראו בה מוסד שנעקר משרשו מעבר לים וניטע כאן כמו שהוא, מבלי שים לב לדרישות החיים, והבחורים שחיי אמריקה הרחבים והחפשיים רמזו להם ומשכו את לבם, לא רצו לגדול כתלושים מהם. אכן אוזן המנהלים חרשה היתה לקולות החיים ולא רצו להרשות לתלמידים ללמוד למודי חול, ואף הפסיקו את הספּקתם של בני הישיבה. הסכסוך הלך הלוך וגדול והגיע אל הרחוב. רבנים התערבו בדבר (בשנת 1908) והם הכירו בצדקת דרישותיהם של החניכים. הם ידעו שאי אפשר לו לרב למלא תפקידו בעולם החדש מבלי דעת יפה את לשון המדינה ואת מדעי היסוד, על כן הורשה להם לתלמידים ללמוד מקצועות כלליים, מחוץ לישיבה, עד שיגיע הזמן להנהיג למודים אלו בתוך כתלי הישיבה.

מעט מעט יצא שם הישיבה וקהל החרדים מצאו בה נוחם. הד הרגשה זו מגיע אלינו מתוך טכס הסמיכה הראשונה:

“בחול המועד סוכות שנה זו (תרס"ו) נקבע ‘ועד של סמיכה’ על יד הישיבה, להסמיך את כל תלמיד הראוי לכך להוראה ולדין. חברי הועד כעת הם הד”ר קליין, הרב מ. ז. מרגליות, ור' ש. צ. מויזן. אל שלשת המסמיכים האלה מצטרף הרב לבנטהאל מפילאדלפיה בתור מאשר את הסמיכה בתוקף הסכמת ‘אגודת כל רבני ישראל’ שהוא עומד בראשה. ובימי החנוכה נסמכו שלשה מתלמידי הישיבה ברב פּאר וכבוד. באחד מבתי המדרש הנאים ומרווחים ביותר נמסרו תעודות הסמיכה לידי המוסמכים במעמד קהל גדול של יותר מאלף איש. המוסמכים נאמו נאומים, יהודית וגם אנגלית, ועשו רושם גדול. הד“ר ב. דראכמן, מורה הסימינריום העברי אשר תחת יד הד”ר שכטר, נאם עברית. החזיון היה נהדר והתרגשות כל הקהל גדלה מאד."328

בשנת 1915 נתמזגה ישיבת “עץ חיים” עם ישיבת רי“א והמוסד המאוחד עבר לרחוב מונטגומרי, מספּר 11–9, בנין שהתאים לבית אולפן. מחלקותיה הנמוכות של ישיבת “עץ חיים” נתבטלו, למודי חול הונהגו בתוך המוסד: מחלקות בית ספר תיכון כללי, ונתאשר מטעם המדינה בשם “תלמודיקל אקאדמי היי סקול” – בשנת 1919. לראש הישיבה נבחר הד”ר דוב ריבל (יליד קובנה, 1940–1885), אדם צעיר לימים, חניך הגימנאסיה בריגה ובעל תואר ד“ר לפילוסופיה מדרופּסי קולג'. הד”ר ריבל עסק במסחר, ובתחילה היה נותן אך חלק מזמנו להנהלת הישיבה. בשנת 1921 הניח אתכל עסקיו והקדיש כל עתותיו לישיבה. בינתים קמו “ישיבות קטנות” אחדות בניו יורק, ואלה חזקו את בסיסה של ישיבת רבנו יצחק אלחנן, כי הישיבות הקטנות הספּיקו לה את החומר האנושי מילידי אמריקה. על ידי כך רב מספּר התלמידים והבנין הישן לא הספּיק להם. בינתים התעוררה בעיה אחרת. מסיימי בית הספר הגבוה הוצרכו ללמוד את למודי החול במכללות בשעות המאוחרות של אחר הצהרים ובערבים, ותנאי הלמוד האלה הכבידו עליהם. כל אלה דרשו תקון. ראשי הישיבה ראו כי אין דרך אחרת כי אם להקים קולג' פּנימי, לבל יזדקקו התלמידים לשתי רשויות. בשנת 1924 נשתנה כתב האישור והישיבה הוכרה כבית ספר עליון, שהרשות נתונה לו להעניק תואר של ד“ר לספרות העברית. בשנת 1927 הונחה אבן הפּנה לבנין החדש ברמות וואשינגטון, בשדרת אמשטרדם, בין הרחובות 187–186. הבנינים עלו לסכום של שני מיליונים וחצי דולרים וחונכו בשנת 1928 ברב פּאר והדר, והיהדות החרדית מתגאה בבנין זה. בשנת חנוכת הבנין נשתנה הרשיון שוב ולקולג' הורשה לתת גם תארים של קולג' כללי, “בחור לאמנות,” ו”בחור למדע." ואלה התלמידים שבקשו להכנס לקולג הכללי – נתקבלו בתנאי שילמדו גם בישיבה או בבית המדרש למורים.329 במשך הזמן תיכן הקולג' קורסים מיוחדים ללמודי היהדות, בשביל התלמידים שלא הגיעו בידיעותיהם לזכות הכניסה באחד משני המוסדות הנזכרים. שמה של הישיבה יצא למרחוק, וגם תלמידים בני ארצות זרות החלו נוהרים אליה. באו אליה מעירק, מהודו, מדרום אפריקה, מאוסטריה ומאונגריה ומשאר ארצות.

בשנת 1935 יסדה הישיבה קורסים עליונים למסיימי הקולג' ונקראו על שם המנהל.330 הד“ר ריבל מינה אז לראש ישיבה את אחד מתלמידיו, הד”ר שמואל בלקין, שלימד גם יונית בקולג'. בשנת 1940 נפטר הד“ר ריבל בדמי ימיו וכעבור ארבע שנים נתמנה הד”ר בלקין לנשיא המוסד.

הרב ש. מירסקי כתב על הד"ר ריבל את הדברים האלה:

“בשנת 1915, והוא אז בן שלשים, ונערץ בסוד חכמים על עוצם ידיעותיו, וחילו לתורה ולחכמה, נזקק למוסד דל במורד העיר ניו יורק, ונעשה למלאכו המכה על ראשו ואומר לו: גדל! בשנות משבר ושפל, כבשנות שובע וגאות, לא פסק מלשפּוך על הישיבה את רוחו הגדולה עד שעשה אותה למרכז תורה, שמשך אליו תלמידים מכל המדינות שבארצות הברית וחוצה להן עד בבל העתיקה, הודו הרחוקה, וערי אירופּה וארץ ישראל.”331

* *

בשנת 1945 נוסד בישיבה המכון ללמודי יהדות עליונים בקרן הרי פישל – קורסים ללמודים וכינוסי דיון להוועץ בעניני הצבור. בה בשנה ניתנה הרשות להקרא בשם אוניברסיטה.332 “ישיבה אוניברסיטה” זהו תמזיג של ישן וחדש, של קדש וחול. על ידי כך הורם ערך המוסד בעיני הצבור כולו, כיהודי כאמריקני. ובדעת ההנהלה לפתוח בקרוב אסכולה לחנוך ולעבודת הצבור ומחקר חברתי – לחנך מנהיגים למוסדות הצבור היהודיים באמריקה, – מוסד שחסרונו מורגש מאד, כי עובדי הצבור כיום חסרים חנוך ישראלי והם משליטים במוסדות מרוח ההתבוללות.

* *

המטרה שהציגה לה האוניברסיטה היא:

“לנטוע בלב התלמידים את האידיאלים הנעלים ואת מורשת רוחו של העם העברי, לפתח את בינתם ואת אישיותם ולהעשיר את רוחם על ידי הלמודים ההומניים. הישיבה-המכללה מאמינה שהבנת היהדות ההיסטורית ותרומתה להתקדמות האנושית תעמיק את הסתכלותו של התלמיד בפנימיותם של הלמודים הליבראליים.” הישיבה תוסיף להשתדל שיהא גידולם של החניכים “גידול הארמוני, שיסוד החכמה המודרנית והתרבות בשדי האמנות, המדע והשרות הצבורי יתמזג עם יסוד התרבות היהודית, ועל ידי כך יתחנכו התלמידים ברוח ההתלהבות המושכלת והנשגבה ויגדלו להיות בנים משכילים ונאמנים לרוח ישראל ולדתו, בני אדם שיהיו מסוגלים להכיר בהארמוניה היסודית של החיים.”333

רשימת המורים והמרצים בישיבה ארוכה היא ואי אפשר לפרט את כולם, ועל כן ייזכרו העיקריים שהתמידו בהוראתם: מן הנפטרים, יצחק הוזיק – הוא הרצה על הפילוסופיה היהודית בימי הבינים, הרב שלמה פּאלאטשעק, שרכש לו שם “העלוי ממייטשעט,” הרב משה סולובייטשיק ור' שמעון יהודא שקאפּ.334 על אישיותו הגדולה של ר' משה סולובייטשיק ועמקותו בתורה נתפּרסמה הערכה תמציתית וממנה נביא קטע:

“בלכת איש התורה הגדול הזה נחתמה תקופת חיים שלמה בישראל. מורשת גדולה ונערצה הוטלה על שכמו של ר' משה סולובייטשיק מנעוריו – מורשת אביו ואבי אביו ושלשלת יוחסין של תורה מאחוריהם – והוא הכיר בכובד המורשה וערכה המופלא ונטל על עצמו לשאתה בכל אשר יבוא ובכל אשר יפנה במסירות נפש ובטהרה. שונים ומשונים היו תנאי החיים אשר בהם ניטלטל: רוסיה הצארית ורוסיה הבולשיבית על כל יסורי המהפּכה שביניהן, פּולין שלאחר המלחמה ואמריקה של שנות המשבר. אולם אחת יחידה היתה המורשה שנשא עמו באשר הלך ואותה שרת באשר בא… ודרך מיוחדת היתה לו להרביץ תורתו זו ברבים: הוא היה חודר לנקודת התמצית, כביכול, של מוחות תלמידיו. במחי יד אחת כאלו היה קולף מעליהם את שכבות ההבנה הרגילה, הנאחזת במוסכמות, ומאציל לעין השכל כח ראיה מיוחד ופלאי להבחין מיד בעיקר, ביסוד, באפיו העצמי והמיוחד של ההגיון ההלכתי. שכך היה מוחו שלו – פּרי ליטוש ועידון בידי התולדה במשך דורות – פּועל פּעולתו: בבת אחת, בלי דיון ומחשב מרובה, היה קולט את מהותו היסודית של כל ענין שבא לפניו. היתה זו אינטואיציה שכלית בעלת מזג וכוח מיוחדים במינם, ואותה השתדל להאציל גם על שומעי לקחו המרובים. הוא לא היה מלמדם תורה בלבד, אלא מלמדם להבין תורה, מעצב שכלם והגיגם.”335

ועל ר' שלמה פּאלאטשעק (1877–1928), שהיה קודם לכן ראש ישיבת ריינס, כותב משה כהן ב“ספר המזרחי” (ירושלים, תש"ו) את הדברים האלה: “הוא היה אחד העילויים בישראל שיצא מן הכלל לא רק בכשרונותיו הגאוניים, אלא גם במדותיו התרומיות ובשאר רוחו. הגדולים שבדור אמרו עליו, שהוא ‘רבי עקיבא אייגר’ השני. אופן למודו והתעמקותו בענינים היו מקוריים ומפליאים. בחירתו להיות ראש ישיבה בלידה רצויה היתה בעיני הקהל ותלמידים בעלי כשרונות התחילו לנהור אל הישיבה מעברים, כדי לשמוע תורה מפּיו. מלבד תורתו ידע להשפּיע רבות על התלמידים גם בעניני דעה והנהגה בכלל, הודות למחשבתו המעמקת ולמדותיו האצילות.”

בנו של ר' משה, הרב ד"ר יוסף דוב סולובייטשיק, הידוע כבקי וחריף בתלמוד ובחכמה כלללית, מלמד בישיבה. ועוד מלמדים כעת הרבנים ש. גרשטנפלד, יוסף ווייס, מ. זאכס, יוסף חיים לוקשטיין, דוד ליפשיץ, שמואל ק. מירסקי, שלמה אהרן פּאליעף, שמואל פאלק, אהרן שאצקס, א