מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זיפזיף

מאת: אהרן פולאק

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

קול העם; 2.6.1949

סוגה:

שפת מקור: עברית

זיפזיף

עמוס וטעון רחשים ועשתונות על הנעשה והנשמע בקרבנו בימים אלה של הרת עולם, ישבתי בבית- קפה אחד ועיינתי בדפיו המצוירים של עיתון לועזי.

ממולי, במרחק מה ממני, ישב אדם אחד ולגם לו בנחת מכוס הבירה שלפניו. משום מה, עורר בי מראהו תמהון, ואני עקבתי אחריו מבעד למשקפי, מבלי שהלה ישגיח בכך. הצצתי בהיסח הדעת והשתוממתי. האיש נראה אמיד, לבושו צח ונקי וכולו אומר חשיבות, אך משהו הכזיב, בכל זאת, ולא התאים: אלה פניו, החרושים קמטים, ידיו השזופות, הגסות והמיובלות – ידי פועל שחור – כל עצם הצורה של אברי גופו, שערו השב ועיניו היוקדות חרגו מהמסגרת וסתרו את הרושם הראשון של בורגני עשיר, המתעלס בזיו עצמו.

“בוודאי אין זה אלא אחד מעשירי המלחמה, שהשקיע את חסכונותיו המעטים בלקרדה מצחינה מתורכיה, מכר אותה במחיר מופרז וכך עלה, מבלי משים, והעשיר”, כה חשבתי בלבי. חוש הסופר שבי הלך וגבר, ואחר נפתולים קשים עם הססנותי הטבעית, החלטתי לדובב את האיש ויהי מה.

תקעתי סיגריה בפי ועשיתי את עצמי כתר אחרי גפרור. למרבית תמהוני, ניתר האיש לפתע, ממקומו, ניגש אלי במרוצה, כמעט, ובהוציאו מכיסו מצית כסף, הדליק את סיגריתי בתנועה מנומסת, תוך אמירת “בבקשה” אדיבה עד אין שיעור.

  • דומני, שאדוני הוא הסופר פ…? – פנה אלי פתאום, ומבלי להמתין לתשובתי או לאמירת התודה שבפי, הלך והמשיך באותה נימה: - רואה אני שלא טעיתי… אולי תעשה לי טובה אישית? שמי שלי – ראובן ג. הן תעשה לי את הטובה הזאת, לא כן?..

  • ומהי? – שאלתי מופתע, כי לא דמיתי בנפשי, שאיש אמיד זה זקוק לאיזו טובה ממישהו. אך הלה פיזר את ספקותיי בן רגע. בחיוך מסביר הרכין את ראשו השב לעומתי והפטיר בנועם:

  • רואה אתה, יושב אני לבדי… הנני שרוי בצער רב על דבר בני הבכור, הנמצא אי-שם… אך למה זה נשוחח בעמידה? עשה לי טובה… עבור אל שולחני ותשתה עמי כוס בירה… או איזה משקה אחר לפי רצונך… אנא… בבקשה;

הגמרא אומרת: “אין מראין לו לאדם בחלומו אלא מהרהורי לבו”, ואילו כאן תקעה המציאות לידי את משאלתי ממש, היינו את ההיכרות עם האיש, שכל כך עורר את סקרנותי. מובן שנעניתי לבקשתו והפצרתו, וכעבור רגעים מעטים מצאתי עצמי טובל שפתי בכוס הבירה המקציפה, שהוגשה לי על ידי המלצר על-פי רמזי קסם מצד מארחי.

  • אם כן, - אמרתי אחר לגימה כלשהי – מה כותב הבן?

  • זוהי הצרה שאינו כותב – השיבני בצער – מכל מקום, לא קבלנו ממנו שום ידיעה זה יותר משני ירחים תמימים.

  • הן ידעת, בוודאי, שסדרי הדואר אצלנו אינם עדיין אינם בחזקת השלמות – ניסיתי לנחמו, אך האיש, הניף את ידו בביטול, כאחד הנמצא לאחר יאוש. השתררה דומיה קלה שהלכה והכבידה.

  • רואה אתה – פרץ בהערת פתאום – לא זה בלבד המטרידני. אין אני האב היחיד ואם ייטיב לי המזל, הרי שגם בני ישוב אלי בריא ושלם. ובכל זאת סובל אנכי, סובל מיסורי מצפון.

  • וכי מה עוול פעלת? – שאלתיו בחיוך – אינך עושה רושם של פושע.

  • כך אתה סבור? – הפטיר קדורנית – ואילו אני משוכנע שאין פושע גדול ממני. אם חס ושלום, יארע משהו לבני, לא אסלח לעצמי לעולם. תמיד אחשוב כי אני הוא, שקיפחתי את חייו. אחד ויחיד הוא אצלי, ובמעט שתדלנות מצדי יכולתי להשיג את שחרורו, אך אני, לא רק שלא נקפתי אצבע לטובתו, אלא גם המרצתיו שילך. ועתה לועגים לי כל השכנים שבביתי, לועגים ולועגים ונדים לי וביחוד האחד מהם, הסיטונאי העשיר, מר ט. הנודע.

  • ומה הם מעשיך, אם ניתן לדעת? – שאלתיו בכוונה, להעביר את השיחה למסלול אחר.

  • שייך אני למעמד בעלי הבתים – השיבני בעקימת פה – זה המעמד, שאין רואים אותו בחיבה יתרה… כן, כן… אל תנסה להכחיש… ידעתי, ידעתי… אין זה חדש בשבילי כל עיקר… בעל-בית פרושו, בארצנו, - מנצל מושבע חסר כל רחמים…

לא היה לי כל רצון להיכנס עמו בוויכוח על נושא כאוב זה והתחמקתי מכך בשאלות תם: - אומר אתה שהסיטונאי העשיר ט. הוא בין שכניך. עד כמה שידוע לי, מסוגל זה להקים לעצמו שבעה ארמונות, ומדוע זה יבחר לשבת בדירה שכורה?

  • וכי איזה עשיר זה… השמיע בן-שיחי בצחוק קל – הוא יושב בביתי זה יותר מתריסר שנים והיה זמן שבקושי קיבלתי ממנו שכר דירה. מבין אתה? היתה לו, לאיש, איזו חנות עלובה בשוק, מין פינה נידחת לממכר דגים מלוחים, והנה אירע הנס… פרצה מלחמת איתנים והאיש העשיר. את כל המלאי שלו מכר במטבע קשה ומצלצל… פי מאה ממה שעלה לו… רישיון יבוא ישן נושן היה מונח בכיסו, שלא דימה אפילו להשתמש בו, כיוון שחסרו לו המצלצלים. אך, רואה אתה – להיות סוחר טוב, אף זה מקצוע, שאין לזלזל בו. ניכר שהחנווני הזה ראה את הנולד, אף כי, לכאורה, אינו עושה רושם של חכם גדול… בעוד מועד השיג הלוואה מאי-שם והזמין מלאי עצום של מליחים, ושאר מיני שימורים… ועתה יושב האיש שוקט ובוטח ומריע על כולנו… ועכשיו, המבין אתה משום מה הוא מבכר לשבת בדירה שכורה? האמן לי… יודע הוא את אשר הוא עושה… אדרבא, שאל אותו ויגיד לך, תיכף ומיד, שאין דרכו להשקיע הון בעסק מפוקפק… הוא הודה לי על-כך בפה מלא. אין ברצונו, אומר הוא, להקים מעונות בשביל כל מיני פליטים ופולשים… כך, כך… כאלה הם העשירים של ימינו… שיחק להם מזלם ובן לילה פרצו מעלה כקפיץ מתוח… לא כמונו אנחנו…

  • סלח לי – שיסעתיו בהיסוס כלשהו – אבל גם אתה אינך עושה רושם של עשיר מבטן ומלידה…

  • בוודאי שלא – הזדרז לאשר את הנחתי – גם עתה עודני רחוק מנגידות כרחוק הרבית מהקרן. אם יש לי בית בן שלוש קומות בעיבורה של העיר, בכל-זאת אינני רוקפלר. אמנם, ברוך השם, יש לי כיום הכנסה בטוחה ומספקת, אבל היודע אתה כיצד הגעתי לכך? אם עדיין לא נמאס לך, הנני מוכן לספר לך את קורותיי, מיום בואי ארצה.

  • אדרבא, אדרבא – מיהרתי לעודדו, כי מאוד רציתי לפתור את החידה של מראהו הפרדוכסלי. הכוס הריקה שלפני הוחלפה במלאה ולא חסרה גם הפנכה עם כל מיני לעיסה ונגיסה, הכול כיאה ונאה למארח בעל נפש.

  • אם כן – פותח בר שיחי אחר הפסקת מה – אין בקורותיי משום חידוש. ידעתי. רבים כמוני בארצנו. ובכל זאת… כדאי שתשמע… אולי ישמש לך הדבר אי פעם כחומר לסיפור… באתי ארצה מיד לאחר הכיבוש הבריטי. הנני מעולי האניה “רוסלן”. בוודאי זכורה לך העובדה… הן גם אתה מן הותיקים… כולנו באנו אז בלי סרטיפיקטים וללא כל פיקוח ממשלתי. הייתה זו תקופה קצרה ויפה, וחבל שלא ניצלנוה כראוי… האמת היא שלא באתי יחידי… שבועיים ימים נסענו מאודיסה עד שהגענו, ושם, על סיפון האנייה הכרתיה… את רעייתי שתחיה… שנינו היינו צעירים לימים וחסרי כל ניסיון. הייתה זו, כמו שכתוב בספרים… אהבה ממבט ראשון… יום לאחר שדרכנו על אדמת הארץ, העמדנו חופה ובאנו בברית הנישואין כדת. רכשנו לנו אהל, העמדנו אותו על החולות, על שטח ריק בצפון העיר והחילונו “לעשות חיים”… ומה, לפי דעתך, עשינו אנחנו להשגת מחיתנו? סחרנו? סירסרנו? תיגרנו? לא, לא… הבאתי עמי צרור הגון של רובלים רוסיים כבדים ועגולים, כסף עובר לסוחר עוד מימות הצאר ניקולאי, עליו השום והבצל…

אם כן, מטייל אנכי על שפת ימה של עירנו הצעירה, ורואה… תילי תילים של זיפזיף מוטלים כאן ללא בעלים… בוודאי נערמו כאן משך מאות בשנים… ובעיר גופא מתנהלת תנועת בנין בקצב גובר… ראובן, אומר אנכי לעצמי, אל תהיה טיפש… לא זיפזיף לפניך, אלא זהב טהור. טול וזכה, שמא יקדימוך אחרים… אם-כן, אחר התייעצות שקולה עם זוגתי היקרה, רכשתי לי זוג גמלים והחילותי מוביל זיפזיף, מחוף הים ישר אל הבונים. זיפזיף לח וטרי מעלה הבל חם ונעים, ממש תאווה לעינים… ואף אשתי לא פיגרה אחרי… לפי בקשתה הקימותי לה מין סוכה של עץ, סוכה שכל מבנה הארכיטקטוני הורכב מארבעה כלונסאות עם גג של סכך, ורעיתי הנאוה והצעירה הפשילה את שרוולי חולצתה והחלה כובסת… צוברת לבנים מבתי האזרחים השאננים וכובסת… מן הבקר עד הערב…עד בואי עם הגמלים אחר הרקת המטען האחרון. וכך התחלנו שווה בשווה. אני מוביל זיפזיף והיא כובסת…

מובן שאי-אפשר להחזיק גמלים בלילה תחת כיפת הרקיע, ולכן הקימונו להם מעין אורווה סגורה במנעול, הכל מתוך חשש של גנבה. והאמן לי, החשש היה מוצדק למדי… לא פעם נאלצנו לעמוד על נפשנו ועל נפש הגמלים עם הנשק ביד. בקיצור, מה אגיד לך? כך עמלנו ועבדנו וצברנו פרוטה לפרוטה, עד שעלה בידינו לקנות את המגרש עצמו, שעליו נטינו את אהלנו בראשונה.

בינתיים לא ביליתי את זמני הפנוי לריק. עין בוחנת הייתה לי. הסתכלתי היטב כיצד אי אלה מהבונים מערבבים את החמר ולשים ומיצרים לבנים במו ידיהם, ואף אני עשיתי כמותם. לאט לאט רכשתי לי אי אלה שקי מלט, ואשר לחול וזיפזיף… המ… לא חסרו לי… בלילות ירח הייתי חומק בחשאי מתוך האהל, נוטל את אחד הגמלים, מביא אי אלה מטענים של זיפזיף, כולא את הגמל באורוותו שנית ומתגנב לי חזרה ישר אל מיטתי, כאילו לא אירע כלום… ובימי החול של איזה מועד, ערבבתי את החול בזיפזיף ובמלט ובשאר מיני סממנים, שהמצאתי אותם בראשי, ולשתי את העיסה בקיבולה של תבנית מתוצרת עצמית, וכה התמחיתי בעבודה זו עד כי החילותי מייצר לבנים, שכל לבני הסיליקט לא היו אלא “כלב” לעומתן…

היה לי חבר בנאי אחד, ולא ארכו הימים ועל מגרשי הריק התנוסס בית לתפארת. בית לכל פרטיו ודקדוקיו… חדר עם מטבח ומרפסת, עם תריסים ועם רעפים ואפילו עם בית-שימוש בתוך הבית עצמו… ואיזו חנוכת בית ערכנו אז… אני ואשתי… שתינו תה עם לימון ורקדנו הורה כל הלילה. דומני, שהייתי מבושם אז משמחה בלבד, עד שהאורחים החלו מרננים אחרי שהנני שיכור… והאמת היא, שלא ידעתי אז מה אני סח… "אשתי! צעקתי בקול, “זוהי שמחת כלולותינו!”… וכל כך למה? משום שביום חתונתנו, בשעה שנכנסנו שנינו את האהל, לא נמצא אפילו איש שיבוא ויכבד אותנו בכוס מים… מלצר! הב הנה שתי כוסיות קוניאק, אבל מהמין המובחר ביותר!

ראיתי שהאיש נרגש מאוד. עיניו לחות וכולו נאבק עם עצמו, שלא לפרוץ בבכי. לפיכך לא ניסיתי למחות בידיו על ריבוי הכיבוד ושתקתי.

  • אה? מה אתה אומר? – המשיך בר שיחי אחר ארגעה – כסבור אתה, שמיד לאחר חנוכת הבית סילקתי את האהל והטמנתיו, כאילו לא היה בעולם? לא מניה ולא מקצתיה… או, כמו שאומרים באידיש, - “אין זה מתחיל”… רציתי, אמנם, לעשות זאת כי למה לי אהל אם יש לנו בית? אך זוגתי שתחיה לא נתנה לי… ראשית, טענה היא, הן זהו האהל בו בילינו שנינו את הלילה הראשון שלנו… והשנית, מה שייך נסלק את האהל? וכי עשינו חוזה עם הקדוש-ברוך-הוא שתמיד יהיה לנו טוב? אין איש יודע את עתידו… מי חכם ויגיד לו לאדם את הצפון לו ביום המחר?… אם-כן, אפוא, לחיים! לחיי המדינה!

  • לחיי כולנו – נעניתי לו ברצון.

  • אח, אח, אח… – נאנח האיש, כשהוא מנגב את פיו בממחטת משי ססגונית – צדקה אשתי הפקחית. כעבור זמן קצר בלבד ניתך מבול של צרות על ראשנו. תחילה חלו הגמלים ומתו זה אחר זה, פורענות לא קטנה לכשעצמה, אך עיקר הרע התחולל עם בוא ימי האבטלה הגדולה. ימים על ימים הייתי מכתת את רגלי בלשכת העבודה וב“בורסה השחורה”, אך לשווא. לא מצאתי כל עבודה, לא פה ולא שם ולא בשום מקום. המזומנים המעטים שחסכנו הלכו ואזלו ועיני רואות וכלות… אלמלא אשתי עם הכביסה שלה, היינו מגיעים, חלילה, עד ככר לחם. הנכון הוא, שכל ידידי ביקשו לעזור לי ולהדריכני בעצה טובה… אחדים מהם היו אנשים רבי השפעה והם השתמשו בכל כוח ה“פרוטקציה” שבידם בכדי לסדר אותי כ“בוכהלטר” במפעל הניקיון של העיר… והיודע אתה “בוכהלטר” זה מה טיבו? נוטלים בן אדם ומזכים אותו במין “קולמוס נוצה” ענק, שקוראים לו מטאטא. ושעה או שעתים לאחר חצות הליל, בזמן שכל העיר נמה את שנתה השלווה, יוצא ה“בוכהלטר”, ובמטאטא שבידו הוא הולך ורושם ומגרד וגורף על פני הרחובות, עד כי יעלה אבק דקיק פורח, הנערם ונדחק לכל נקבוביות גוו: לתוך העינים, הנחירים, האוזנים ולכל השאר… מובן… שבאין ברירה הסכמתי גם לכך, אך דע עקא, שלא בהסכמתי תלוי היה הדבר… על אף כל הפרוטקציה, לא הצלחתי ולא הוכנסתי, כיון שכבר קידמוני “מיוחסים” רבים אחרים… מרוב בטלה סיגלתי לי את ההרגל לשוטט ברחובות עד שעה מאוחרת בלילה ואף ללגום אי פעם מן הטיפה המרה… ואם תשאל, מנין לקחתי כסף למותרות אלה? אל תשאל… דווקא לדברים כגון אלה נמצאו לי ידידים לא מעטים… כמו שאומר הפתגם: בשביל השד, מצוא תמצא… וכה אירע הדבר בדרך הטבע: פעם אחת באתי הביתה מבוסם במקצת. השעה הייתה מאוחרת וכל היקום היה מואר בנוגה ירח זוהר וקורן, עד-כי יכולת לקרוא בעתון ולהבחין. רציתי לחמוק הביתה חרש, מבלי שאשתי תשגיח בבואי, אך לפתע ראיתי דמות ונדהמתי… חשבתי שעיני תצאנה מחוריהן… חנה שלי עמדה בתוך הסוכה וכיבסה… לאט לאט סחטה את הכביסה ותלתה על החבל, כאילו היתה זו שעת יום רגילה. רגע עמדתי דומם על מקומי, כאילו כפאני השד, ומיד לאחר זה נגשתי אליה במרוצה, הוצאתי את הכבסים מידיה בכוח, חטפתי אותה בזרועותי, הכנסתיה הביתה, השכבתיה במיטה ונעלתי את הדלת… אל תשאל, איזו שיחה היתה לי אז עם חנה שלי… למחרת, השכרתי את הבית… חזרנו לגור באוהל, בדיוק כפי שהיא ניבאה… מלצר! הב עוד שתי כוסיות קוניאק! מהר!… לחיים! לחיי מדינתנו הצעירה! – והוא הושיט לי את ידו – לחיי כל ישראל! – נעניתי לו בלחיצת יד חמה.

  • ככה זה, ידידי, - המשיך הוא כעבור רגעים מספר – כך הפכתי לבעל בית בישראל… בורגני מנצל, החי מיגיע כפיהם של זולתו…

  • דומני, שאתה מפריז במקצת בהערכת הציבור כלפי הסוג שלך – העירותי לו. – יש לי הרושם כי מרבית ההרשעה העצמית אינה אלא תוצאה של תסביך נחיתות.

  • נא, נא, נא… – מיהר לסתור את הנחתי במנוד ראש לשלילה. וניכר היה שפגעתי בנקודה כאובה – כך אתה סבור… מילא… לו יהי כן… אין רצוני לריב… יהי אל אלוהי ישראל עמכם… עם כולכם… בין כך ובין כך לא ישתנו פני הדברים מסברה זו או אחרת. העיקר… הייתי לבעל-בית, וחסל… השכן הראשון שלי, איש נחמד מאין כמוהו – זוג זקנים חשוכי-בנים – סילק לי את שכר הדירה בעד שנה שלמה מראש, חלק במזומנים וחלק בשטרות. מובן שאת השטרות הפכתי מיד לכסף מלא בעזרת ידידי הבנאי, ובמזומנים שבידי רכשתי לי פרד ועגלה, שאת תמורתם סילקתי, גם אנכי, חלק במזומן וחלק בשטרות, ויצאתי אל השוק… אל המרחב הגדול של היזמה הפרטית. ומה אגיד לך? ניכר שהקדוש-ברוך-הוא ראה בעניי… מקצת נסיון בטעינה ופריקה של משאות רכשתי לי עוד מימי עבודתי בהובלת הזיפזיף, וחוג לקוחותיי הלך ונתרחב. שוב החילותי משתכר וגם חוסך וצובר על יד… די… טעמתי פעם ממרירות האבטלה ושוב לא רציתי להימצא במצב מעין זה… הישג ניכר אחד עלה בידי, כמעט בשבוע הראשון להתעסקותי החדשה: חנה שלי נענתה לדרישותי וחדלה לטפל בכבסים המלוכלכים של אחרים – דבר, שעורר בי תמיד הרגשת דיכאון, עד כדי בחילה… הכל הלך למישרין וברבות הימים כבר טמונים היו במגירתי אי-אלה עשרות לירות הגונות… אז אירע הדבר, ששנים רבות השתדלנו למנוע בעדו: חנה שלי הרתה… מובן שמיד צצה אצלנו השאלה בכל מוראה: מה נעשה? הן אי-אפשר לגדל תינוק באוהל. אתה מבין? לגבי עצמנו יכולנו להתאכזר אך לא לגבי העובר… בינתים, וערך המגרש שלי עלה במפתיע… קניתיו בחצי-חינם כמעט, ואילו עתה נמצאו כל מיני סרסורים, שהטרידוני בהצעותיהם המפתות… היה אפילו אחד, שהציע לי סכום עגול כדי שלשת אלפים לא"י, אך אני גירשתי את כולם בבושת-פנים. “מה אני, ספקולנט? הנני פועל, עגלון, פרולטרי לכל דבר”…

כך טענתי בגאווה והתרברבתי לעיני אשתי, אשר נהנתה מאוד מעמדתי זו… אך, איך אומר הפתגם? האדם חושב ויושב בשמים ישחק… לא הועילה לי כל גאוותי, וביום בהיר אחד נאלצתי לצאת בדרך כל בשר…

הימים ימי חורף קשים, גשם סוחף ניתך בלי הרף, ואילו בינתיים עולה כרסה של אשתי כפורחת… הדברים הסתדרו מאליהם, מבלי שאמכור את המגרש. ידידי הבנאי ההוא, הפך בינתים לקבלן גדול. זה מזמן פסק לעבוד בעצמו וכבר נוספו ברשותו שני בתים גדולים בעלי שלוש קומות כל אחד. נפגשתי עמו במקרה בשוק העגלונים, ועל רגל אחת גיליתי לו את מצוקת לבי. האיש נראה טרוד למדי והוא הזמינני לביתו. “תבוא אלי הערב”, אמר לי בקצרה, “נשתה כוס תה ונשוחח”. ותוצאות השיחה הזאת היוו מפנה מפתיע בכל סדר חיי…

הוא הציע לי הצעה פשוטה, טובה והוגנת מכל הבחינות: כיון שיש לי מגרש רחב-ידים ששוויו שלושת אלפים לא“י, הרי שהוא יקנה מידי את מחציתו, ובשכר שני אלפים לא”י יקים לי בית בן ג' קומות עם כל הנוחיות. על יתרת החוב של חמש מאות לא"י אמסור לו משכנתא למשך עשר שנים. מובן שבאתי ונכנסתי אל האוהל, כשכולי צוהל משמחה, וסיפרתי לחנה שלי את כל העניין בפרוטרוט… אך פה נתקלתי פתאום, במכשול, שלגמרי לא ציפיתי לו… חנה שלי סתמה את שתי אזניה ולא רצתה אפילו לשמוע… זמן רב לא יכולתי להוציא מפיה שמץ דבר, אך לבסוף נתרצתה וגילתה את אזני… “אין ברצוני לקבל כל חסדים מהאיש ההוא” טוענת היא בעקשנות של נשים. ומדוע? משום שבני-עיר הם, ואי-אז, בהיותם צעירים לימים, השתדל הלה לחזר אחריה, ואילו היא השיבה את פניו ריקם, משום שחטמו לא נראה לה… ומה בכך? – כמעט שצעקתי לעומתה – הן האיש כיום אב לבנים, ועד כמה שידוע לי, גם בעל נאמן לאשתו, ובוודאי כבר שכח מזמן את כל אשר התרחש ביניכם… “לא, לא”, טוענת היא, “הוא לא שכח… בעצם חסדיו, שהוא עושה עמנו הוא מבקש לנקום בי… להשפילני… על כי דחיתי את פניו באכזריות כזאת”… מילא, לך והתווכח עם אישה הרה…

הפעם לא שעיתי לדבריה כלל וכלל, ובהסתר הימנה סידרתי את העסק כדת. והיא שתחיה, ראתה את הנעשה ושתקה… קיבלה עליה את הדין באין אומר, כיאה לבת-ישראל כשרה… וכה הוקם הבית על תילו. כיוון שלא נמצאו לי מיד שכנים לכל החדרים והקומות, נאלצתי לקחת את מחצית הקומה הראשונה לצרכי שלי – פרט, אשר ברבות הימים, הצילני מכליון גמור… וכך נשארתי בארבעה חדרים עם מטבח ומרפסת, ממש לורד גמור… ופה, במזל טוב, נולד לי בני הראשון והיחיד – זה, הממאן כעת להשמיעני על קיומו… בינתיים והשנים חולפות ועוברות, וזמן פרעון המשכנתא הולך וקרב.

לפי דרישת אשתי, חדלתי לעסוק בעגלונות. “ראשית”, טענה היא, “אין זה הוגן שבעל-בית כמוך יעסוק במין מקצוע מגושם כזה, והשנית – הן הבית זקוק לבן-אדם שישגיח עליו בשבע עיניים, ומי יעשה זאת אם לא אתה?” האמת היא, שלא היה לי כל חשק למכור את הפרד עם העגלה, אך לך והתווכח עם אישה… ובפרט שלא עברו ימים מרובים והיא הרתה שנית… בת ילדה לי, נחמדונת שכזאת… והיא לומדת כעת בכתה ז' של הגמנסיה וכל המורים מהללים ומשבחים אותה… כשרונית היא מאין כמוה, ובינינו לבין עצמנו אגיד לך, שמיום שאני חי לא ראיתי יפהפיה שכזאת… כולה באמה שלה, כשתי טיפות מים… ובכל זאת היא יפה מהאם שבעתיים… והיודע אתה מדוע? זהו האקלים של ארצנו. השמת את לבך, איזה נוער חסון ויפה יש לנו? וכולם בעלי קומה זקופה, לא כמו הילדים שלנו בגולה… הנה בני, למשל, ממש תענוג להביט עליו. אך אין הוא כותב לי מאומה. והסבור אתה שקרה לו משהו? לא… אני יודע שלא… כועס הוא עלי… עוד בהיותו נער, לא רצה ללמוד… כל הזמן דרש ממני שארשה לו ללכת לקיבוץ, ואילו אני לא נתתי לו… לא חפצתי לקפח את יורשי היחידי, את ה“קדיש” שלי, ועתה הוא מתנקם בי… תמיד התבייש באביו, ועכשיו המצאתי לו את ההזדמנות להסתלק מן הבית… במו ידי עשיתי זאת… הי, מלצר, הב לנו משהו לאכול! משהו צלוי כהלכה, עם שאר ירקות.. כפי שידעת…

בקושי המתנתי לגמר הארוחה, שהשתתפתי בה אך במעט, על אף מחאותיו הנמרצות של מארחי. לבסוף לא עצרתי כוח ושאלתי: - בכל-זאת, איני מבין… איך זה הצילה אותך דירתך מכליון? וכי מה סכנה הייתה צפויה לך?

  • המ… השיבני באי-חשק ניכר – הענין פשוט למדי. הגיע זמן פרעון המשכנתא ולא היה בידי. בעתו נהג אתי הקבלן לפנים משורת-הדין, והוא שהיה בעוכרי. כל פעם שהייתי מביא לו איזה סכום קטן של שלושים או ארבעים לא“י על חשבון המשכנתא, היה דוחה אותי בנדיבות: - לך, לך. הן הכסף בוודאי נחוץ לך… אין בכך כלום. אם-ירצה השם, תסלק לי את הכל בבוא היום. ואמנם בא המועד, ועוד איזה מועד… פרצה המלחמה העולמית, באו ימי הפצצות וכל השכנים נמלטו על נפשם… את המטלטלים השאירו אמנם. אך שכר-דירה לא שילמו. בינתיים הוצא גם חוק ממשלתי, המקפיא את שכר-הדירה ברמתו הקודמת. וכך יצא לי למשל, שהסיטונאי ההוא, שאמרתי לך, גר עוד כיום הזה בארבעה חדרים עם כל הנוחיות ומשלם רק חמש לא”י לחודש, ואילו הוא עצמו הכניס לדירתו שיפורים ושיפוצים עם רהיטים בסך כולל, העולה על שני אלפים לא“י… מילא, זה לא אכפת לי… יבושם לו… העיקר, שאת המשכנתא לא יכולתי לפרוע במועדה. וניכר, שחנה שלי צדקה אז, כי על אף כל המשוער, הפך הקבלן לתובע אכזר חסר כל רחמים. מיד הגיש נגדי תביעה משפטית ואיים להוציא את ביתי למכירה פומבית. ומה עושה הקב”ה? האזור שאני נמצא בו נחשב, משום-מה, לאזור מסוכן, ואיש לא רוצה לקנות את הבית, אף לא במחיר פעוט זה. הקבלן התבייש, משום-מה, לרכוש את הבית לעצמו, וכך היה מונח התיק שלי במשרד ההוצאה לפועל ומחכה לגאולה… והגאולה לא איחרה לבוא… בבוקר בהיר אחד נספה הקבלן באחת ההפצצות, ודווקא בלב העיר. במשך הזמן הסתדרתי גם עם היורשים. השכרתי את מחצית הדירה שלי, קיבלתי דמי מפתח בסך חמש מאות לא"י, ורצתי מהר ופדיתי את המשכנתא בצרוף כל ההוצאות עם הרבית שגם הן עלו לסכום עגול. לא קטן כלל. מני אז הולך אצלי הכול למישרין. הבית – בית ואני – בעליו. הכנסתי קבועה ובטוחה ואין לדאוג. פרעתי את כל חובותיי, פרט לאחד…

  • וכי למי עוד חייב אתה? – שאלתי בחשש.

  • לא, לא! אין זה חוב ממש… – מיהר הלה להרגיעני – רואה אתה… בזמנו, כשקיבלתי את דמי המפתח הארורים ההם, נתבזיתי בעיני בני, עד כי עד היום לא יוכל לסלוח לי על העוול… זה מזמן הבטחתי לו שבהזדמנות הראשונה אתרום כסכום הזה לאיזה עניין של צדקה, ועד היום לא קיימתי…

  • ומדוע אינך חותם על המלווה שלנו? – שאילתיו ברוגז-מה.

  • כך אתה סבור? – השיבני מיניה וביה – לא חתמתי, לא? רק הבוקר הכנסתי לבנק אלף לא"י טבין ותקילין על חשבון המלווה. אך איזו מין צדקה זאת? זהו עסק מכניס. השקעה מסחרית ככל השאר.

  • אם-כן, הכול אתך שפיר, ומה עוד ברצונך? – העירותי כלאחר-יד והזעפתי מבט על השעון. חשתי שכוח קליטתי הולך ואוזל, ובקשתי להסתלק בצורה אדיבה, ככל האפשר.

  • אה, אה, אה… – הפליט בר-שיחי לפתע – דבר של מה בכך. מיני שטויות, הבאות בעקב גיל הזקנה… הנה יושב אני וחושב: אילו הייתי מוצא איזה חבר צעירים, שהיו מסכימים לקבל ממני את חמש מאות הל"י.

  • וכי למה להם כספך זה? – שאלתי משתומם.

  • לא להם הצורך אלא לי… – השיבני בהדגשה – הייתי נותן להם את הכסף בכדי שיקנו גמלים ויובילו זיפזיף…

  • ומה יצא לך מכל זה? – הוספתי בהשתוממות גוברת.

  • לי? לא כלום… – השיבני בהיסוס-מה – סתם ככה… איני מבקש בכך כל רווח… אני הייתי נגרר אחרי הגמלים, משרך לי את דרכי אט-אט על פני החול ופוזם לי בנחת: (כאן התחיל מארחי מפזם לו חרש, כשהדמעות ניגרות מעיניו בשפע) גמל גמלי, חבר אתה לי, חביב אתה לי, בזיפזיף… בזיפ… זיפ…

ותוך כדי זמרת יגון זו הרכין מארחי את ראשו על ידיו השלובות, והליט את פניו, כה עזבתיו כשהוא עודנו מתנשם בכבדות ומשמיע את המילים הטרופות – ספק זמר ספק יבבה – בזיפזיף… בזיפ… זיפ….

אחרית דבר מאת אסנת ניזרי-פולאק

בשנת 1934 עברה משפחתנו מירושלים לתל-אביב והתגוררה בשכירות באחד הצריפים של שכונת מחלול. אבא קיבל היתר מאדון לבקוביץ', בעל בית החרושת לעורות שבצפון תל-אביב, להקים צריף משלנו על מצוק הכורכר שמאחורי בית החרושת. וכך מראה שיירות הגמלים נושאות הזיפזיף בדרכן משפך הירקון דרומה אל יפו, הפך לאחד מזכרונות ילדותי הראשונים.

וכמו כן, לדעתי, בצטטו שורות מתוך ‘שיר הגמל’, בחר אבי לעשות מעין מחווה לידידו המלחין ידידיה אדמון-גורוכוב, מחבר הלחן והמילים של השיר הידוע.

אהרן פולאק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

כוחות

מאת יחיאל מַר (שירה)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אָחוּשׁ אֶתְכֶם כְּמוֹ, כֹּחוֹת נֶעְלָמִים,

צִיַּת הַלֵּב צוֹפָה לַזֶּרֶם כִּי יַרְוֶנָּה.

דּוֹהֶרֶת עֶגְלָתִי פְּרוּקַת הַבַּלָּמִים,

זוֹהֶרֶת זְרִיחָתִי וְאֵין מָנוֹס מִמֶּנָּה.


עָקוּד לְזֶרַע-אֵל, פָּרוּשׂ כְּמִכְמָרוֹת,

כְּרֶשֶׁת-צַיָּדִים שֶׁרוֹעֲדָה לָרֶשׁת,

נַפְשִׁי דְרוּכַת זִנּוּק, וְעַד עֶרְוַת-הַסּוֹד

חֲשׂף יָפְיָהּ וּנְגֹס עַד דָּם הַמִּתְפַּלֶשֶׁת.


יְפִי-הַחֲוָיָה, זֶה רֶגַע שֶׁל זִוּוּג,

פְּרִיחַת הָאֲבִיבִים שֶׁלִּבְלְבוּ אֵי-פַּעַם.

וְכָל שֶׁיְּטֻלְטַל בֵּין תַּאַו וְסִפּוּק

וּמְעוֹרֵר סְלִידָה בַּאֲנִינֵי-הַטַּעַם.


זֶה גוֹרָלוֹ שֶׁל אִישׁ. הֱיוֹת בִּמְחִי אֶחָד

גַּם זֶרַע-אוֹן לוֹפֵת, יוֹנֵק וְגַם מֵינֶקֶת;

שְׁמָמָה וְרוֹדָנָה, הַמַּיִם וְהַכָּד,

וְעֶצֶב צַצְצָפָה עַל מַעיַן הַשֶּׁקֶט…


אָחוּשׁ אֶתְכֶם כֹּחוֹת, קְרֵבִים בִּסְעָרָה,

וְנֵזֶר כְּנִיעַתְכֶם נָכוֹן לְכָל יֻכְתַּר בּוֹ,

אַךְ אוֹי לָאִישׁ מַחֲטִיא כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה,

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.