מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מושיוף ובנו

מאת: אהרן מגד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: זמורה-ביתן; תשמ"ט 1989

סוגה:

שפת מקור: עברית

בריות משונות הן הללו, אמהות ואבות הבאים לבקרנו בקיבוץ. יש אֵם עסקנית וטרחנית שעד שהיא מכניסה רגל לפנים מן השער כבר ידה בכל וקולה בכל וכובשת לה שלטון גמור על הקיבוץ כולו. אך נפלה על צוארי בתה וקראה שלום לך יקירתי, כבר היא מפזרת רגליה במחנה כולו, תוקעת חטמה בסירי המטבח ובוזקת עצותיה לימין ולשמאל: לא-כך, חביבה, מבשלים אפונים, תחילה את המים להרתיח… ואת תפוחי-האדמה אתם מבשלים על קליפתם? כמה משונים אתם!… ועד שאתה פונה כה וכה, כבר היא במחסן-הבגדים, כבר היא בבית התינוקות מצייצת ציוצים לכל כלוב וכלוב שלהם… ובחדר האוכל משתפלים כל הקולות מפני קולה שלה. וגם מן האספה הכללית לא תדיר רגליה, ולא תמנע ממנה חסדה להעיר הערה כלשהי, פרי נסיון וחכמת-קשישים, וקיצורו של דבר: כבודה מלא כל הקיבוץ כולו ואין מנוס. יש אם חולנית ואנחנית שיש לה חולי-כבד או חולי-המרה או השד-יודע-מה ואתה רואה אותה מהלכת בחצר, סמוכה על זרוע בתה, צולעת מעט על ירכה. ובבואה לחדר האוכל, מתישבת באנחה ופניה מכורכמים ומעוקמים והיא מעקמת חוטם לכל מה שמגישים לפניה, ומשתהה שעה ארוכה-ארוכה וגונחת ומרטנת, ואחר חוזרת אל חדר בתה ושם אינה זזה ממיטתה, מעט שוכבת, מעט יושבת ושוב שוכבת… וכך ימים על ימים עד שכאילו משתלחים חולי ומרה-שחורה בקיבוץ-כולו. עד שלא מסתלקת וברוך שפטרנו. יש אם שתוקה וצנועה, שחיוך דהוי ונוגה איו סר מעל שפתיה, ועל ראשי אצבעותיה היא קרבה לפתח זה ולפתח אחר, כנזהרת מלהפריע וכאילו לוחשת ואומרת: כמה נאה כאן הכל, כמה יפים התינוקות, כמה יפים השתילים הצעירים, כמה יפה עבודת הטבחיות בחדר-האוכל ועבודת הטרקטוריסט על ההגה, והשמים שלהם, והבתים הלבנים שלהם, והקקטוס שלפני המרפסת, ובחור המהלך עם מגבת על כתפו, כמה הוא יפה.

והאבות – לא פחות משונים מהן. יש אב בעל גוף ובעל כרס שנכנס כבעל בית, כאילו כל הקיבוץ הוא בנאו, ואם לא בנאו הרי לפחות מכספו בנוהו, ואם לא מכספו בנוהו, הרי לפחות בהשראת רוחו נבנה, והריהו מהלך בחצר ומחייך לכל אחד ואחד, משל לא הוא כאן האורח אלא כולם אורחים שלו הם, והוא מקבילם בסבר-פנים יפות, ונכנס הוא למסגריה ולנגריה, סוקר המכונות והפועלים ותולה עיניו בתקרה ובכתלים, אם הכל כשורה, ומביע שביעות רצונו שהכל נעשה כביכול כפי שעלתה במחשבתו במאה אחוזים. אלא שאת הבור הסופג שבחצר יש לסתום, כן, צריך לסתום כדי שלא יעלה צחנה, – הוא מצביע עליו בעברו על ידו, ומן הראוי היה להקים כאן איזה מוסך, מבינים אתם, מוסך גבוה כזה וגם לא יקר ביותר, כדי שמכונות אלו לא יעלו חלודה… ויש אב שהוא בא ליהנות, משמע, מאכילה טובה, משינה טובה, מטיול נעים בשעות הבוקר בגן-הירק או בין שדרות עצי הפרי, ובשעות בין-ערביים הוא מוציא כורסה מחדר בנו, ומעמידה בנחת על הדשא, ושוקע בה בהרחבה, ומעשן מקטרת שלו וקורא בספר, ומניח את הספר, ומהנה עיניו בילדים המצחקים על המדשאה, קורא להם ומתערב במשחקיהם, והכל יודעים שהוא נהנה, מאד נהנה… ויש אב הזורק מרה בכל, בעין שטומה ועויינת, כביכול היה אומר: איזה מין קיבוץ הוא זה, לעזאזל, כאן הברזים דולפים וכאן בתי-השימוש מסריחים ובמקלחת הכל מתחככים זה בזה, והאוכל תפל והפועלים מתעצלים ולא סדר ולא משמעת, וצודקים האומרים שאין לזה שום קיום בימינו, שום קיום…

הבנים, יש מהם שמקבלים גזירה זו של ביקור-הורים באהבה, סועדים ומלבבים את אורחיהם במשתה ובמאכל, במושב ובמשכב, בין בשעות שנועדו לכך ובין מחוץ להן ובלבד שתהיה דעתם נוחה ולבם שמח; יש מהם שמתיסרים דומיה. עושים את חובתם כאילו כפאם שד, פניהם מעוננות, שפתיהם קמוצות ומשלחים הם עין מרה בכל – קשה להכירם. עד שמסתלקים. ואד חוזרים אליהם סבר-פנים שלהם וחיות שלהם להיות כשהיו; ויש שנוהגים כעיירים-סוררים, מתמרדים על אורחיהם, לא כיבוד אב-ואם ולא דרך-ארץ, מניחים אותם לנפשם, כאילו אמרו – “באתם – תנו את הדין..” היה אצלנו אחד, בוּמה שמו, שמשהיו באים לבשר לו “אמך באה!” היה מתבהל ואומר: “אִמרו לה שאינני,” ומשלח רגליו ואין מוצאים אותו עוד.

בריות משונות הם ההורים הללו, ומשונה ומוזר מכולם היה מושיוף. הלה ביקר אצלנו רק פעם אחת ולא יסף, ואף כי באותו ביקור אחד ויחיד שלו, לא נתרחש שום דבר יוצא גדר הרגיל, מן הראוי שאספר לכם עליו.

כשהצטרפה אלינו חבורת הנח“ל, היה בתוכה נער אחד תמהוני שהכל קראו לו זוזי. נער זה היה גבוה ורזה, כאילו צמח ונתארך בן-לילה, קודם לשעתו, כמו עשבי-השרך הללו, ארוכי הגבעול, הגדלים בצל האילנות. בלורית פשתנית היתה סתורה לו על מצחו, שמעולם לא טרח לסרקה או להפשילה לאחור, משקפים גדולים היו רכובים לעיניו התכולות והעגומות, כאילו תמהות על סביבתן, והצטיין ברישולו המיוחד, שאפילו אצל בני-תשחורת מחבורות-הנח”ל אינו רגיל ביותר: מכנסיו היו קצרים הרבה מכפי מידתו, נעליו גבוהות ומסורבלות ומעולם לא שרוכות עד גמירא, חולצתו – חציה לפנים החגורה וחציה משתרבבת לכאן ולכאן, שרווליה, אחד למטה מן המרפק ואחד למעלה ממנו, ובגדי-שבת, מן הנראה שלא היו לו כלל. כמעט אמרתי שמעולם לא ראינו אותו מתגלח, אך נזכר אני שלא היתה לו חתימת זקן כלל ועיקר ורק פלומה רכה ומשיית מעל לשפתו העליונה. רוב השעות שלאחר העבודה לא היה מצוי בצותא-אחת עם בני חבורתו, אלא מהלך לו לבדו בחצר כשהוא גורר רגליו מכאן לשם ומשם לכאן, ונושא עיניו אל אמירי האילנות כאילו פותר חלומות התלויים בהם. בחדר-האוכל הוא משתהה שעה ארוכה ליד לוח המודעות כשידיו תחובות בכיסיו, מעיין בעתון התלוי על הקיר, מטה אוזן לשיחות של חברי המשק ומלקט כל פירור שנופל מפיהם. וכמובן, מן האסיפות-הכלליות לא החסיר גם אחת. יושב היה על הספסל בקרן זוית, ידיו על ברכיו, גופו נטוי לפנים, עיניו פקוחות לרווחה ואוזניו קשובות לכל הגה פן יפול דבר ארצה ולא ישמע. חילֶק, סדרן העבודה שלנו, שכבר התמחה בטביעת-עין לגבי טיפוסים כיוצא-בו, קבעו מיד לעבודות של אקראי, כגון הובלת האשפה, סניטריות, עגלונות וכדומה, ואף הוא עצמו קיבל זאת כאילו נועד לכך מטבע ברייתו.

תמהוני היה מלכתחילה, אך תמיהתנו עליו נתגברה ביותר משאמרו לנו שזוזי הוא בנו של מושיוף, מבעלי חברת האימפורט-אקספורט “מושיוף את מושיוף” בחיפה, זו שידועה כאחת החברות העשירות בארץ ולה מחסני קירור, מחסני ערובה, קרפיפי עצים ופחם ועוד סעיפי-עסק גדולים וחשובים. תמיהה אל“ף, איך בנו של מושיוף יקרא זוזי, כאילו הוא זיז-של-כלום, קיסם של עץ שנשתבֵּב; תמיהה בי”ת, מושיוף שודאי ספרדי הוא, איך יש לו בן שהוא בהיר ולא כהה; תמיהה גימ"ל – איך מתגלגל בן טובים זה לקיבוץ אביון ואיך הוא נוהג ברישול כזה… תמיהה גדולה. כששאלנו על כך את חבריו, אף הם לא ידעו להשיב דבר ברי. סבורים היינו שנתמרד על הוריו וברח מביתו, אך על זה אמרו לנו – אדרבא, אביו הוא ששלחו לקיבוץ, ואת רצונו עשה. אך כשהיו מזכירים לזוזי את אביו, היה מושך בכתפיו ופונה עורף מבלי לומר דבר.

יום אחד, בשעה שלפני הצהרים, כשהשמש קודחת והחול מלהט, נכנסה מכונית כחולה ומהודרת לחצר המשק, נעצרה לפני חדר-האוכל, ומתוכה יצא אדם אחד עבה וקצר-רגלים, שפניו דומות לקדירת-נחושת של ערביים, עיניו שחוזות ושחורות כעיני עכבר במאורתו, ולמטה מעין שמאלו נתבלטה שומה שחורה ועגולה, כגודל העדשה, שצמחה כמה שערות בודדות. לבוש היה חליפה חומה, מגבעת חומה נשתפלה על עיניו, ולרגליו נעלים אדומות. הלה נתיצב לפני מכוניתו, עמידה איתנה של פישוק-רגלים, פישפש בידו בכיסי מקטרנו ותהה על סביבותיו בעין זועמת.

באותה שעה יצא חילֶק שלנו מחדר-האוכל, ומשראהו האיש, קרא לעברו בתנועת-ראש, מבלי לזוז ממקומו:

“שמע-נא, תסלח לי, אתה מהקיבוץ?”

“כן,” – אמר חילֶק ונתקרב אליו.

“אתה מכיר את יוסף מושיוף?” – שאל הלה.

“מי?”

“יוסף מושיוף, מן הנח”ל."

“אה, זוזי.”

“כן, זוזי.” – אמר הלה בחיוך מאונס – “תגיד לו בבקשה שאביו בא ורוצה לראות אותו.”

“הוא בעבודה עכשיו…” – אמר חילק בלשון של היסוס, כשהוא תוהה בדעה מבודחת על בריה זו שהיא מושיוף עצמו.

“אין דבר,” – אמר מושיוף בקול כהוי וכבוי – “תגיד לו שאביו בא.”

חילק נשתהה עוד רגע קט. שקל בדעתו כמה דברים ואחר-כך אמר: “טוב, מיד אקרא לו.” – ופנה-הלך.

עתה עקר מושיוף את רגליו הקצרות מן המקום שהיו נטועות בו, עשה כמה צעדים לכאן ולכאן מבלי שיתרחק ממכוניתו יותר משלוש פסיעות, הסתכל על הבניינים שסביבו ולא נסתברו לו, חזר ונטע עצמו לפני החרטום, הגביה קמעה את מגבעתו וצפה לעבר הדרך.

נראה הדבר שזוזי לא התלהב ביותר מביקור בלתי-צפוי זה, שכן היה משרך את רגליו לקראת אביו בעצלתים, כאילו דבקו גושים של בוץ בנעליו, ועיניו היו מעומעמות כלשהו. משבא ועמד אצלו כילד שמצפה לנזיפה, הוציא מושיוף את יד ימינו מכיס מקטרנו, יד קטנה שאצבעותיה עבות ושעירות, הושיטה לו בחיוך ואמר:

“מה נשמע, יוסף?”

“טוב…” – אמר זוזי בקול-לא-קול והשפיל עיניו.

“טוב, מה?” – אמר מושיוף כשהוא משהה מבטו עליו, כשוקל מה יעשה בו. אחר הוציא את ידו השמאלית מן הכיס השני של מקטרנו, הושיט לזוזי שתי חפיסות שוקולד ואמר: “קח, זה בשבילך.”

“תודה,” – אמר זוזי כשהוא נוטל את חפיסות השוקולד ברוח נמוכה, כמי שלא יודע מה יעשה בהן.

“תאכל, זה שוקולד טוב,” – הפטיר מושיוף – איפה אתה גר?"

“שם, בצריפים ההם,” – רמז זוזי לעבר שכונת הצריפים החדשה.

“טוב, ניגש לחדר שלך.” – אמר מושיוף ונעל את דלת המכונית.

משפסעו שניהם, זה בצד זה, נראתה קומתו של זוזי ארכנית משתמיד, ורגליו כשני כלונסאות דקים, וזאת בעיקר מפני שאביו היה מהלך הילוך ברווזני, כשהוא מתנודד מצד אל צד ורגליו שוקעות בחול מחמת כובד גופו.

אין לומר שחדרו של זוזי עשה על האדון מושיוף את הרושם הטוב ביותר, כי משהגיע למפתנו וראה את שלוש המיטות והן פרועות וסתורות-מצעים, את הבגדים המזוהמים המתגוללים מתחתיהן ואת הארגזים המשמשים לכל-צורך – נשף מלוא-לוגמיו נשיפה קולנית והפטיר בקול רצוץ“: זה, מה?” אחר-כך התישב בקצה אחת המיטות, השפיל אצבעו על הרצפה ואמר:

“פה אתה גר?”

“כן,” – אמר זוזי בחולשת-הדעת והתישב על המיטה השניה.

“אני אסדר לך חדר אחר,” – אמר מושיוף דבר מוחלט ותחב יד שמאלו בכיס מקטרנו בישיבה מעוקמת.

זוזי פקח עליו את עיניו התכולות ותמה:

“עם מי תסדר?”

“אל תדאג,” – אמר מושיוף בעין חריפה – “אני כבר אסדר. אתה רק תגיד לי מי פה המנהל אצלכם”.

“אין פה שום מנהל…” – מלמל זוזי.

“אז האחראי, או המזכיר, או מישהו. תראה לי אותו ואני כבר אסדר.”

“אבל… אין מה לסדר… כך כולם גרים פה” – אמר זוזי.

“אל תשקר,” – הטיח מושיוף כף ידו בחלל – “ראיתי פה בנינים. די טובים.”

“אלה הם בשביל הותיקים…” – אמר זוזי.

“תשאיר את זה בשבילי,” – טפח מושיוף על ברכו – “אתה תקבל חדר בבנין, אני אקנה לך גם שטיח בשביל המיטה. במה אתה עובד?”

“בחצר,” – אמר זוזי.

“מה זה?” – שאל מושיוף.

“אני מנקה את החצר, את המקלחות…”

מושיוף נשא את עיניו אל בנו, הסתכל בו רגע ממושך כשהוא מצלצל במטבעות שבכיסו, אחר שאל:

“יש פה מסגריה?”

“כן…”

“אתה תעבוד במסגריה. אני אסדר שתעבוד במסגריה.” – אמר מושיוף לשון תקיפה.

“זה אי אפשר…” – אמר זוזי במבט מפוחד – “אי אפשר… קבעו אותי לעבודה אחרת…”

“אני אסדר לך את הדבר. עוד היום תתחיל לעבוד במסגריה.”זוזי השפיל עיניו לרצפה ודומה שנוטה היה לבכות. משראהו מושיוף בכך, נתפוגגה מעט-מעט ארשת הקפידה שבפניו ואמר, לשון רכה:

“אתה לא מרגיש טוב פה, מה? אין דבר, אתה תרגיש טוב.”

“אני מרגיש טוב מאד,” – לחש זוזי ושפתיו רעדו.

“נחוץ לך משהו?” – שאל מושיוף – “תגיד, אל תתבייש.”

זוזי משך בכתפיו ולא ענה דבר.

מושיוף קם ממקומו, הוציא שטר-כסף מכיס מכנסיו, הושיטו לזוזי ואמר:

“קח חמש לירות. כשתצטרך משהו, תיגש למושבה ותקנה.”

זוזי ישב כשראשו מושפל וידיו תלויות בין ברכיו.

“קח, מאבא לא צריך להתבייש לקחת,” – אמר מושיוף ותחב את השטר לכף ידו של זוזי. השטר נשר לארץ.

מושיוף התכופף, הרים את השטר, ניפנף בו אל פניו של זוזי ואמר בכעס:

“אני לא אוהב עניינים כאלה, אתה יודע את זה. תקח את החמש לירות ותשים אותן בכיס.” אחר הוסיף בלחש: “חמש לירות זה כסף היום.”

זוזי נטל את השטר ותחבו לכיסו. באותו רגע נשמעו צלצולים מבחוץ. “מה זה?” שאל מושיוף.

“מצלצלים לארוחת-הצהרים” – אמר זוזי והבעה של רווחה נסתמנה בפניו.

“נלך לאכול” – אמר מושיוף והניח יד על כתף בנו – “ואתה תראה לי את האחראי שלכם. אני רוצה לגשת ישר אל האחראי, לא אל מישהו אחר. אנילא אוהב ללכת מסביב, אתה יודע.”

משנכנסו לחדר-האוכל, נפנו כל הראשים אליהם, ומעברים שונים נשמעו לחישות: “מושיוף, זהו מושיוף.” ועד שהיו עיניו של זוזי משוטטות מסביב למצוא מקום פנוי, הצביע מושיוף עצמו על אחד הספסלים ואמר: “בוא, נשב, שם יש מקום.”

נראה שמושיוף היה רעב כהלכה, כי משנתיישב על הספסל, הניח את מרפקיו על השולחן ברחבות יתירה, חטף פרוסת לחם מן הסל, קרע ממנה קרעים-קרעים ותחבם לתוך פיו בזה אחר זה בדוחק גדול. מאחר שהמגישה התמהמהה בהבאת המנות, כילה מושיוף בדרך זו שלוש פרוסות לחם ומספר בלתי משוער של זיתים, שהיה קולט ופולט אותם בחפזון כמפצח זרעונים. כל אותה שעה היה זוזי יושב ובוהה נכחו אל החלון ולפי ארשת עיניו אפשר היה לומר שמחזה עגום מאד נראה לו שם. לאמיתו של דבר הציקה לו מחשבה אחת ויחידה: איך לא למצוא את המזכיר ולהינצל מאותו בזיון ואותה בושת-פנים הצפויים לו. אך בעוד הוא מהרהר בכך, באה המגישה והקריבה לפניהם שתי צלחות שכל אחת מהן הכילה שני מיני מאכלים. האחד בהיר הנוטה-לצד-הכהות והשני כהה הנוטה-לצד-הבהירות.

“מה זה?” – שאל מושיוף בפנים חמוצות כשהוא משפיל אצבעו לצלחת.

“כרובית וחצילים,” – אמר זוזי.

“זה לא בשבילך,” – אמר מושיוף ו – “תבקש משהו אחר, ביצה או משהו.”

“אני אוהב כרובית,” – אמר זוזי.

“אל תשקר לי,” – אמר מושיוף – “אתה לא אוהב כרובית.” אחר נתן בו עין זועפת והוסיף: “אני רואה שנשארת כמו שהיית. לך תבקש שיתנו לך ביצה. תגיד שאני אמרתי.”

“כולם מקבלים את המנה הזאת.” – אמר זוזי בפנים מעונות – “אני לא יכול…”

“אני אסדר לך.” – אמר מושיוף. קם ממקומו, עבר בצעדים רחבים ובטוחים בין שני טורי השולחנות ונתיצב בפתח המטבח. אצל הכירה היתה עומדת שרה’לה וראשה מאופד בהבל החם העולה מסיר אחד מגושם מאד.

“סליחה, את הטבחית?” – פנה אליה מושיוף בשהוא מעלה חיוך של נימוסין על שפתיו.

“כן” – ציפצף קולה של שרה’לה מתוך חשרת האדים.

מושיוף עשה צעד לעומתה ואמר:

“מושיוף. אבקש, אם אפשר… הואיל ובני לא אוכל כרובית, להכין חביתה עבורו.”

שרה’לה תמהה, חייכה, ואף כמעט שפרצה בצחוק, אלא שפניו של מושיוף היו אותה שעה גלויות ותמימות כל-כך, כביכול היה מבקש על עצמו: “למעני תעשי זאת, חביבה, לא כן?…” – שנשתכחו מלבה עקרונות רבים ואמרה: “טוב, מיד אכין.”

מושיוף שיכל ידיו מאחורי גבו והסתכל באורך רוח ובשממון-מה איך שפתה שרה’לה מחבת על הכירה, יצקה עליה שמן, הבקיעה ביצה לתוכה, עד שרחשה וביעבעה והעלתה קטורת וניחוח. דומה היה אותה שעה לילד שנקלע לבית-מבשלים זר. טבחיות, לעולם הן קונות עליונות-אמהית עליך בשעת מלאכתן, ואפילו אתה חשוב כמושיוף.

במו ידיו נטל מושיוף את הצלחת מידה של שרה’לה, קד כנגדה קידה של תודה ופסע לעבר שולחנו. הישג זה, אפשר היה מעלה חיוך של נצחון על פניו של מישהו אחר, אך מושיוף, שרגיל בהישגים גדולים מזה, פסע בין שני טורי הספסלים בפנים חמורות ובצעד אמיץ, כשר צבא.

אך בהגיעו אל השולחן – כבר לא מצא שם את זוזי. מושיוף הסתכל סביבו בזעם, העביר עיניו על פני השולחנות כולם, שקל רגע בדעתו מה יעשה, ונראה הדבר שגמר בנפשו לכלות את זעמו – בחביתה עצמה. בהחלטה תקיפה התישב על הספסל ובהעלם-אחד הבליע את החביתה אל לועו. מיד לאחר דלה מטפחת גדולה מכיס מכנסיו, מחה בה את פיו, קינח את אצבעותיו, החזירה לכיסו וקם ממקומו, ניגש אל אחד החברים ואמר:

“תראה לי בבקשה את האחראי, או המזכיר שלכם.”

הלה הוליכו והביאו אל פרץ שלנו, שהיה רכון אותה שעה בעסק גדול על צלחתו. כאן המקום לציין שפרץ אינו דומה כל-עיקר למזכיר או כיוצא-בו מבעלי הפנקסים, כי בחור גבוה הוא, רחב כתפים ושפם-פיפיות אדיר לו כשל קצין תורכי וקולו גס כשפמו.

מושיוף, משראהו, הטיל בו מבט מסופק ושאל: “אתה המזכיר?”

“יש לי הכבוד!” – אמר פרץ, נתן בו חיוך נלבב וקם ממקומו, כיאות.

מושיוף הושיט לפרץ את ידו ובהשתחויה קלה אמר:

“נסים אליהו מושיוף. אבקש לדבר אתך מספר רגעים אם אפשר.”

“אין שום מניעה!” – אמר פרץ, ובהורותו על אחד הספסלים הפנויים הוסיף: “נוכל לשבת פה אם ינעם לך.”

מושיוף הסתכל סביבו במורת-רוח ואמר:

“הייתי רוצה לדבר אתך טֶט-א-טט1 אדוני, על כן מעדיף אני שנצא החוצה או נכנס לחדר כלשהו, אם לא יקשה עליך הדבר.”

“אין דבר קל מזה!” – הכריז פרץ כשהוא פולט גיהוק בריא מפיו, והוליכו אחריו.

משנכנסו לחדר המזכירות והתישבו, האחד מעבר לשולחן מזה והשני מעבר לשולחן מזה, הוציא מושיוף קופסת-כסף מכיסו, הקפיצה במגע אצבע והציעה לפני פרץ.

“אדוני מעשן?”

“רב תודות!” – אמר פרץ בהניחו ידו על לבו – “אמי ציוותה עלי לא לעשן!”

“גם לא אמריקניות?” – שאל מושיוף בחיוך.

“איסור מפורש!” הודיע פרץ.

מושיוף סגר את קופסת הסיגריות והחזירה לכיסו, שיכל ידיו על השולחן ואמר:

“זה בענין בני. בדרך כלל ברצוני לציין שאנוכי מרוצה מזה שהוא נמצא אצלכם, אך הייתי רוצה לשנות את הסטאטוס שלו בשני סעיפים.”

פרץ מיצמץ בעיניו השחורות ומשהו מעין חיוך חישש בעבי שפמו.

"לאיזה סעיפים כוונתך, אדוני? – שאל.

“הייתי רוצה שהענין ישאר בינינו,” – אמר מושיוף כשהוא משחק באצבעותיו – “ובכן, קודם ככל בענין הדירה. הואיל ואנוכי ראיתי שהוא משוכן בדירה גרועה, למטה מן המינימום האנושי, אבקש לסדר אותו בבנין, אם אפשר – בחדר סיפאראטי.”2

פרץ פקח עליו עינים תמהות, אך כיון שדעתו היתה בדוחה עליו כלשהו, סילסל בשתי אצבעותיו בקרן שפמו הימנית ואחר, כשוקל עם עצמו:

“אה, זהו ענין קשה… ענין קשה… אדוני יבין, הנוהג אצלנו הוא…”

“הייתי מעדיף, אדוני,” – הפסיקו מושיוף – “שלא ניגע ברגע זה בענינים פורמאליים של נוהג (את המלה “פורמאליים:” ביטא מושיוף כדרך שמבטאים אותה ב“קול-ישראל”, דהיינו במלרע), לכל בעיה, כידוע לך, יש צד משפטי ויש צד אנושי, ובהתחשב אם זה שאנכי מבקש, אני סבור שמן הראוי שתסדרו דבר זה באופן מיוחד, כלומר, למעני.”

“המ… כן…” – אמר פרץ כשהוא מסיט אצמו על מושבו מימין לשמאל – “ענין קשה… אדוני צריך לדעת שאי-אפשר שניתן לחבר אחד זכויות שאינן ניתנות לחברים אחרים…”

“כן כן, אני מבין.” – אמר מושיוף דרך-ביטול – “אולם אל נרמה את עצמנו” – חייך ברמז ערמוני – “אפילו במוסדות מהוגנים פאר-אקסלאנס יש אנשים הנהנים מפריבילגיות3 מסוימות וההנהלה מסתכלת על דברים אלה דרך האצבעות. אנוכי סבור שענין פעוט וקל-ערך כמו העברת בן-אדם מחדר אחד לחדר שני, לא יגרום לכם קומפליקציות4 מיוחדות”.

“או, אדוני טועה!” – קרא פרץ – “קומפליקציות גדולות… גדולות מאד!”

“אני מבין.” – אמר מושיוף – אדוני חושש מפני דעת הקהל…"

“זהו בדיוק!” – אמר פרץ.

“כלומר, שעלול לבוא איזה ערעור מצד אינסטנציה5 אחרת, או משהו מעין שערוריה פומבית…”

“ויבין-נא מה יהיה מעמדי במצב זה…” – אמר פרץ בפנים מודאגות.

“אני מבין.” – אמר מושיוף בהשפילו עיניו אל אצבעותיו המשחקות אלו באלו, אך לאחר הרהור קל הוסיף: “בנידון זה אנוכי חושב שאפשר למנוע אי-נעימות מאיזה צד שהוא בדרך פשוטה ביותר…”

פרץ הטה אזנו לשמוע, ומושיוף נתשתהה רגע ואחר אר בפנים חמורות:

“הדבר ייעשה מתוך נימוקים של בריאות, אדוני מבין מה כוונתי.”

“המ… עד כמה שידוע לי, הרי מצב בריאותו של זוזי הוא פאר-אקסלאנס…” – אמר פרץ.

“אהיה מוכן להביא לשם כך תעודה מן הדוקטור,” – אמר מושיוף דבר מפורש ושטח כפותיו על השולחן.

פרץ חייך ואמר: “אדוני, יש לי פרצוף של רמאי, לדעתך?”

“איש עוד לא האשים אותי ברמאות, אדוני,” – אמר מושיוף בקפידה – הפירמה שלי ידועה בארץ ביושר שלה ואנחנו גאים על זה. אפשר לשאול על כך בממשלה ובכל מוסד ציבורי הגון. אם אמרתי שאביא תעודה מן הדוקטור, הרי זה רק כדי למנוע ממך, אדוני, אי-נעימות שעלולה לבוא מאיזה צד שהוא."

“הנני אסיר-תודה לך, אדוני,” – אמר פרץ – “אבל אני חושש שזוזי עצמו לא יסכים לכך.”

“יוסף יעשה את אשר אני אומר לו,” – אמר מושיוף כשהוא מסתכל בפרץ משיפולי מצחו, אחר הוסיף בלחש:

“אם יש צורך לשלם – אני מוכן לשלם. אצלי אין שאלה של כסף…”

פרץ חייך ואמר: “אין זו שאלה של כסף, אדוני.”

“אלא?” – שאל מושיוף.

“של פרינציפ” – אמר פרץ.

“כך.” _אמר מושיוף במבט זועם.

“זהו, אדון מושיוף.”

“אם כן, אדוני החליט לא לתת לבני דירה אחרת בשום פנים ואופן.”

“מצטער… יבין אדוני…”

“כן, אני מבין. אתה, אדוני, האחראי היחידי על העניינים האלה?”

“יש לי הכבוד.”

“תזכור שאני מתכוון לטובתך, אדוני.”

“הייתי בטוח בזה, אבל לא אוכל…”

“וזאת המלה האחרונה שלך.”

“לדאבוני…”

“בסדר,” – אמר מושיוף בקומו ממקומו – “אני מקווה שלא תתחרטו על הדבר” – ויצא את החדר ופסע בצעדים נמרצים לעבר חדרו של זוזי.

*

באותה שעה היה זוזי יושב בחדרו, על קצה המיטה, מוחה עיניו מן הדמעות הנושרות מהן טפין טפין גדולים, ומקנח את חוטמו בשרוולו. ככל שביקש לעצור בעד בכיו לא עלה בידו. הן היו זולגות, הדמעות, בלי הפוגה.

מושיוף התיצב על מפתן החדר, ומשראה את בנו יושב ובוכה – נדהם רגע. אך מיד התאושש ואמר בקול מצווה:

“יוסף, תארוז את הדברים שלך ותבוא אתי.”

זוזי לא ענה דבר. שוב קינח את חוטמו הזולג.

"תארוז את הדברים ותבוא אתי! –חזר מושיוף על דבריו במשנה תוקף.

“לאן” – לחש זוזי מבלי לשאת עין אליו.

“תסע הביתה, שם כבר נראה מה לעשות.”

“לא אסע…” – מילמל זוזי – “לא אסע…”

“יוסף, כשאבא אומר תסע, אז תסע.”

זוזי לא ענה. רק קול חוטמו נשמע.

“מהר, אין לי זמן, תארוז ובוא אתי,” – אמר מושיוף בלשון רכה.

זוזי לא מש ממקומו.

מושיוף ניגש אליו, אחז בזרועו ואמר בלשון של שידול:

“בוא, בוא, אין לי זמן.”

“עזוב’תי,” – סינן מבין שפתיו ומשך בחוזקה בזרועו.

מושיוף נעץ בו עיני זעם ודומה היה שאמר להכותו. אך תחת זאת, חזר אל המפתן, תחב ידיו לכיסי מקטרנו, צילצל במפתחות שבהם כשהוא מרעיד בעצבנות את ברכו השמאלית ואמר:

“יוסף, תזכור שאני מתכוון לטובתך.”

“לא אסע…” – לחש זוזי.

“זאת המלה האחרונה שלך, מה?”

זוזי לא ענה.

“בסדר,” – אמר מושיוף – “אני מקווה שלא תתחרט על הדבר” – ופנה במהירות לעבר המכונית.

*

לא ידוע לנו כיצד קרה הדבר – אולם עובדה היא שכשנכנס מושיוף למכוניתו הכחולה והנהדרת וניסה להניעה – לא זזה ממקומה, וכשיצא לראות מה הסיבה – מצא את אחד מגלגליה הקדמים כשהוא מתוקר. “לעזאזל, החמורים האלה!” − סינן גידוף מבין שיניו כשהוא בועט בכעס בגלגל. תחב ידיו בכיסו והחל פוסע אנה ואנה מסביב למכונית, כעכברוש שנלכד. שוב בעט בגלגל המתוקר, אך לא היה בזה מועיל. מושיוף היה אובד עצות. היה לו אמנם ספייר מאחור, אך הוא לבדו לא ידע לעשות את המלאכה. טיפות של זיעה צפו על מצחו. “פראים! הם עוד יתחרטו על זה!” – סינן בחריקת שינים. העביר מבטו על סביבתו אך איש לא נראה. מִדבָּר. החצר החולית היתה שוממת, חמה, חצר שרופה של צהרים. נשא עיניו לעבר השער, לעבר הדרך המתמשכת למרחוק, וגם שם לא ראה שום מראה של ישועה. “לכל הרוחות!” – לחש נסים אליהו מושיוף והזיח את מגבעתו כלפי מעלה, עד מחצית הפדחת. שוב שם ידיו על מתניו והסתכל במכונית ברוח נכאה וככל שהסתכל בה, נתרבו טיפות הזיעה על מצחו. לבסוף החליט לעשות מעשה.

בצעדים מהירים עבר את החצר כלפי חדרו של זוזי ובהתקרבו לשם נשתהה רגע, אחר נכנס בשקט, התישב אצל זוזי על המיטה, נגע בזרועו ואמר: “אל תהיה ילד, זוזי, בשביל מה אתה בוכה?”

זוזי לא נשא עין אליו.

“זה יפה, לבכות ככה?” – פרש ידיו בתמיהה ונתן עיניו ברצפה.

ומשראה שזוזי אינו מתרצה, הוסף ואמר:

“בשביל מי עשיתי את זה, לא בשבילך? תבין, אני רוצה שיהיה לך טוב. שתגור בחדר יפה, ולא ככה כמו החמורים גרים. וגם שלא תעבוד סתם אלא שתלמד מקצוע. כל בן אדם צריך שיהיה לו מקצוע. ואחר-כך, למה ברחת כשהלכתי למטבח וסידרתי בשבילך חביתה? יפה ככה לברוח מאבא שלך?”

רגע ממושך שם מושיוף עיניו בערפו של זוזי, שהיה מכוסה אגודות של שער צהוב ואחר אמר:

“אבל אם אתה מרגיש טוב גם ככה – אז בסדר. אז אני שמח גם-כן. זה הכל! לא צריך שיהיה בינינו מרירות. זה לא טוב שיש אי-הבנה בין הבן והאבא שלו…”

משפטו נשאר תקוע שעה קלה ואף ידו היתה תלויה בחלל. מן הנראה שרצה לומר עוד דבר-מה המסתבר על הלב, דבר של פיוס, אך כיון שלא נמצא לו, אמר בחפזון:

“שמע, זוזי, קרה לי איזה פנצ’ר בגלגל הקדמי, תיגש רגע אל האחראי שלכם ותבקש שיסדרו לי את זה ואני אחת-שתים נוסע וחסל. אני צריך להיות בחיפה בשלוש…”

עתה, לראשונה, נשא זוזי את עיניו אל אביו, כאילו תמה לכוונתו. אחר חזר והשפילן ואמר:

“תסדר בעצמך. אני לא אגש אליו.”

מושיוף נדהם.

“מה זה ‘תסדר בעצמך’?” – קרא בחמת-רוח – “כשאני אומר לך לֵך תסדר, אז אתה אומר לי ‘תסדר בעצמך’?”

“סידרת הכל, תסדר גם את זה” – השיב זוזי משפטו לארץ.

“מה סידרתי?” – נהם מושיוף ופירפר ידיו לעומתו – “כלום לא סידרתי, אתה מבין? הוא חמור! אי אפשר לדבר אתו בכלל! הוא לא בן-אדם! יותר קל לסגור דברים בממשלה משאִתו!”

“אני לא אדבר אתו,” – אמר זוזי.

“משוגע!” – צעק מושיוף כשהוא מנער את זוזי בזרועו – "אתה משוגע! אתה רוצה שאני אשאר בקיבוץ?

“אני לא אדבר אתו,” – שנה זוזי על דברו.

מושיוף החויר. קם ממקומו, שטח כף-ידו ואמר:

“תן את החמש לירות.”

זוזי הוציא את שטר הכסף מכיסו ותלאו לפניו מבלי לשאת עיניו מן הרצפה. מושיוף חטף את השטר ויצא מן החדר.

עתה התרוצץ מושיוף בחצר כחיה בסוגר. עיניו להטו ושפתיו רעדו מחרון. הוא חיפש את פרץ. חיפשו בחדר-האוכל ולא היה שם, חיפשו בחדר-המזכירות ולא היה. פנה לבתי-המלאכה וגם שם לא מצאו. אחר-כך חזר אל המכונית ובעט בארבעת גלגליה. הה, לכל השדים והרוחות, איזה…

ופתאום ראה את פרץ. הלה הופיע מבין העצים ופניו אל השער. מושיוף פסע אליו בצעדים מהירים, אנס חיוך על שפתיו ועצרו.

“תסלח לי…” – אמר.

“האם קרה משהו, אדון מושיוף?” – שאל פרץ בראותו את חוורון פניו.

“לא דבר רציני ביותר…” – אמר מושיוף בפרשו את ידיו – “אבל הואיל וקרה איזה אקצידנט קטן בגלגל, הייתי מבקש… אם לא יגרום לכם הדבר טרחה מיותרת… לסדר לי את הדבר… אני אשלם, כמובן.” – הוסיף.

“כולי לשירותך, אדון מושיוף!” – אמר פרץ בנפש חפצה – “רק-רגע-קט והענין יסודר פאר אקסלאנס!”6

“אהיה אסיר תודה לכם במאד!” – הספיק עוד מושיוף לאמור.

ואמנם, עברו אך רגעים מועטים ופרץ חזר בלויית שני בחורים מן המסגריה שנשאו כמה כלים בידיהם. הללו העלו את המכונית על הג’ק, פירקו את הגלגל המתוקר, הרכיבו את הספייר במקומו, ולא עברה שעה קלה והכל היה כתיקונו.

מושיוף ניער ידיו מן החול שדבק בהן וברוח טובה לחץ את ידיהם של השלושה ואמר:

“מאד מאד אנוכי מודה לכם על העזרה שהגשתם לי… זה… ככה…”

אך מאחר שלא נמצאו לו עוד מלות הודיה, נטל את פרץ בזרועו הצדה, הוציא את שטר חמש-הלירות מכיסו, תחב לו לתוך ידו ואמר: “בבקשה… לאות תודה בלבד…”

פרץ נרתע לאחוריו ואמר:

“אדוני, זהו העלבון הגדול ביותר שאתה יכול לגרום לי!”

“לא, באמת…” – שידלו מושיוף – “אנוכי מבקש מאד…”

“אין מה לדבר אדון מושיוף…” – אמר פרץ.

“אבל מדוע?” – שאל מושיוף כשידו האוחזת בשטר תלויה לפניו.

“פרינציפ, אדון מושיוף!” − חייך פרץ, ובמועל יד נפרד ממנו ופנה לדרכו.

אך משחזר מושיוף אל מכוניתו ועמד לפתוח את דלתה, נפל משהו על החול כשתי פסיעות ממנו, ועוד משהו כחמש פסיעות ממנו. הוא החזיר ראשו, נשא את עיניו, ומרחוק ראה את זוזי. הלה היה מסתכל בו במבט תמוה מאד, ספק בבוז, ספק במבוכה, וידיו שמוטות לצדיו.

מושיוף פסע כמה פסיעות, הרים את שתי חפיסות השוקולד מן הארץ, ותחבן לכיס מקטרנו. אחר-כך נכנס למכוניתו, התניעה, ובתוך ענן של אבק יצא את שער הקיבוץ, בדרך העירה.


  1. טט–א–טט – פנים אל פנים.  ↩

  2. חדר סיפאראטי – חדר נפרד  ↩

  3. פריבילגליות – זכויות.  ↩

  4. קומפליקציות – סיבוכים.  ↩

  5. אינסטנציה – רָשות.  ↩

  6. פאר אקסלאנס – למופת.  ↩

אהרן מגד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן מגד
יצירה בהפתעה
רקע

נגע קשה פשה בלב

מאת משה בן יעקב אבן עזרא (שירה)

נֶגַע קָשֶׁה / פָּשָׂה בַלֵּב / בִּכְתָב דּוֹדִי / כֻּלּוֹ הוּסָר

עַל־כֵּן אֶכְתֹּב / דִּבְרֵי שָׁלוֹם / וֶאְמֶת תַּחַת / תּוֹכְחוֹת מוּסָר. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.