מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מאהבה של ליידי צ'טרלי

מאת: דיוויד הרברט לורנס , תרגום: ברוך קרוא (מאנגלית)

תוכן משלנו:

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מ' מזרחי; תשל"?

סוגה:

שפת מקור: אנגלית

1

דורנו דור טראגי הוא בעיקרו, על כן מסרבים אנו לראותו כך. השואה התרחשה, הננו בין החרבות, מתחילים אנו לקומם משכנות מעט חדשים, לקוות תקוות‑מעט חדשות. קשתה העבודה עלינו. אין לפנינו דרך נוחה אל העתיד, אבל אנו עוקפים את המכשולים או מטפסים ועוברים עליהם. עלינו לחיות ואפילו אם נפלו כמה רקיעים.

כזה היה בקירוב מצבה של קונסטנס צ’טרלי. המלחמה הרסה את גגה מעל לראשה. והיא הבינה, כי לעולם יהא אדם חי ולומד.

נישאה לקליפורד צ’טרלי בשנת 1917 כשבא הביתה לחופשה של חודש. ירח דבש היה להם אותו חודש. אחרי כן שב לפלנדריה – ולאחר ששה חודשים הוחזר לאנגליה פחות או יותר מרוסק לנתחים. קונסטנס אשתו היתה אותה שנה בת עשרים ושלש והוא בן עשרים ותשע.

חיוניותו היתה להפליא. הוא לא הלך למות, והנתחים נדמו חוזרים ונעשים מעורים זה בזה. שנתים היה בידי הרופאים, אחר כך הוכרז בריא ויכול לחזור שוב אל החיים – וחצי גופו התחתון מירכיו ולמטה, משותק עולמית.

הדבר היה בשנת 1920. שניהם, קליפורד וקונסטנס, שבו לביתם, רגבי הול, אחוזת משפחה. אביו מת וקליפורד היה ברוניט, סיר קליפורד, וקונסטנס היתה לידי צ’טרלי. הם התחילו את חיי משקם ונשואיהם באחוזה הירודה של משפחת צ’טרלי בהכנסה זעומה. לקליפורד היתה אחות, שיצאה משם. חוץ ממנה לא היו שארים קרובים. הבן הבכור נספה במלחמה. קליפורד, בעל מום עולם, שידע כי לא יהיו לו בנים עולמית שב לביתו באנגליה התיכונה המעושנת כדי להחזיק בחיים את השם צ’טרלי כל זמן שיוכל.

לא היה מדוכדך ביותר. יכול היה להסיע עצמו בכסא על גלגלים, והיתה לו כורסת‑חולים מצויידת במניע קטן, שבה יכול היה לנסוע לאטו מסביב לגן ולתוך הבוסתן הנאה והקודר, שהיה למעשה מתגאה בו אם כי העמיד פנים כאילו לבו גס בו.

לאחר שסבל רבות, ניטל ממנו במדה מסויימת כושר הסבל. היה מוזר, מזהיר ושמח, כמעט אפשר להגיד מדושן עונג, בפניו האדמונים והבריאים ועיניו הכחולות‑חיוורות, המזהירות והמעפילות, כתפיו היו רחבות וחזקות, ידיו אמיצות היה לבוש הדר, וענד עניבות נאות מבונד‑סטריט. ואף על פי כן ניכרו בפניו מבט זהיר וריקנות‑מה של בעל מום.

כל כך קרוב היה לאבדן חייו, עד שהנותר לו יקר בעיניו פלאים. ברור היה לפי הזוהר החרד שבעיניו כמה מתגאה היה שהוא חי לאחר הזעזוע העז. אבל כל כך רבה היתה הפגיעה שנפגע, עד שמשהו בקרבו הלך לאיבוד, קצת מרגשותיו כלו ואינם. היה בו ליקוי של העדר הרגשה.

קונסטנס אשתו היתה אדמונית כמראה בת כפר, בעלת שער חום רך, גוף חסון, ותנועות אטיות, בעלת עודף מרץ. היו לה עינים גדולות ותמהות וקול רך ונוח ונדמתה כאילו באה זה עתה מכפר מולדתה. למעשה לא היה כך. אביה היה חבר ידוע של האקדמיה לאמנות, סיר מלקולם ריד הזקן. אמה היתה אחת החברות המפותחות של החברה הפביאנית בימים הטובים של הפרירפאליזם בציור. בקרב אמנים וסוציאליסטים מפותחים נתחנכו קונסטנס ואחותה הילדה חנוך, שאפשר לכנותו אסתטי ובלתי הסכמי. היו לוקחים אותן לפריז ולפירינצי ולרומא כדי לנשום אמנות והיו לוקחים אותן מן הצד הני להאג ולברלין, לועידות סוציאליסטיות גדולות, שבהן דיברו הנואמים בכל הלשונות התרבותיות באין מכלים דבר.

שתי הבחורות לא היו סולדות איפוא משחר נערותן לא בפני אמנות ולא בפני שאיפות מדיניות. זו וזו היו האוירה הטבעית שלהן. בינלאומיות וקרתניות כאחת היו, בנות אותה קרתנות בינלאומית של האמנות, ההולכת בד בבד עם משא נפש חברתי צרוף.

בגיל של חמש עשרה נשלחו לדרזדן, בין היתר לשם המוסיקה. ושם בילו בנעימים. חיו חיי חירות בין הסטודנטים, התווכחו עם הגברים על נושאים פילוסופיים, סוציולוגיים ואמנותיים, היו כמוהן כגברים עצמם, אלא שעלו עליהם מכיוון שהיו נשים. והיו יוצאות לשוטט ביערים עם בחורים חסונים. הלוך והכה בקתרוסים. היו מזמרות שירי צופים והיו בנות חורין. חירות! זו היתה מלה רבתי. מבחוץ בארץ הפתוחה, ביערות שחרית, בחברת בחורים נחמדים יודעי תרועה, היו בנות חורין לעשות מה שלבן חפץ – וקודם כל להגיד מה שלבן חפץ. העיקר היה הדיבור: השיחה ההדדית ברגש. האהבה לא היתה אלא תוספת טפלה.

גם להילדה גם לקונסטנס כבר היו עסקי אהבה עראיים עד שמלאו להן שמונה עשרה שנה. הבחורים שעמהם שוחחו ברגש ושוררו בעליצות וחנו מתחת לעצים דרך חירות לא רצו כמובן בשום הגבלות. הבחורות פקפקו, אבל כל כך הרבו לדבר על הדבר, והדבר הוחשב כל כך, והגברים היו כל כך נכנעים ומתגעגעים. למה לא תהיה הבחורה כמלכה ותתן עצמה דורון?

וכך נתנו עצמן דורון, כל אחת לאותו בחור שעמו שוחחה את שיחות הדקות והנפשיות ביותר. השיחות, הוויכוחים היו העיקר, האהבה ואביזריה לא היו אלא מין ניגה לאדם הקדמון, מעין ירידה לתהום. לאחר מעשה אהבו את הבחור פחות ונטו קצת לשנוא אותו כאילו נכנס בלא רשיון לרשותן וחירותן הפנימית. שהרי כל כבודה וטעם חייה של בחורה היו כלולים בהשגת חירות מוחלטת ושלימה, צרופה ונאצלת. מה טעם אחר היה לחיי בחורה? לנער מעליה את הקשרים והשעבודים הישנים והשפלים.

וכל כמה שירבו להג רגשני עליו, הרי כל ענין המיניות היה אחד הקשרים והשעבודים הישנים והשפלים ביותר. הפייטנים שהאדירו אותו היו רובם גברים. הנשים ידעו תמיד, כי יש משהו מעולה ונעלה מזה. ועכשיו ידעו את הדבר על בוריו. החירות הנאה והטהורה של אשה נהדרת לאין ערוך מכל אהבה מינית שהיא. הצרה היתה רק בזה, שהגברים פיגרו כל כך אחרי הנשים בענין זה. להוטים היו אחרי המיניות ככלבים.

ולא היה לה לאשה אלא לוותר. גבר דמה לילד בתיאבונו. האשה מוכרחת היתה למלאות תאותו, פן ישתובב ויברח כילד ויקלקל יחס שהיה נעים מאד. אלא שאשה יכלה למסור גופה לגבר בלי למסור את עצמיותה הפנימית החפשית. את זאת לא הביאו משוררי האהבה ומליציה בחשבון כל צרכם. אשה יכלה לקחת גבר בלי לתת את עצמה. ובודאי יכלה לקחת אותו בלי שהוא ימשול בה. יתר על כן, יכולה היתה להשתמש במיניות כדי למשול בו. לשם כך לא היתה צריכה אלא להתאפק בשעת המשגל – לתת לו לגמור בלי להגיע בעצמה לשיא – ורק אחר כך להמשיך במגע ולבוא לידי שלהוב עצמי. בעוד הוא אינו אלא כלי שרת.

שתי האחיות כבר היו מנוסות באהבה כשפרצה המלחמה ושתיהן הובהלו מיד הביתה. שום אחת מהן לא אהבה בחור בלי שהיא והוא היו קרובים קרבת שיחה, זאת אומרת בלי שהיו משוחחים שיחה עמוקה ברוב הענין. את הזעזוע המתמיה, העמוק, שלא יאמן, שהיה כלול בשיחה הרוגשת עם בחור פקח כמה שעות, יום אחרי יום, במשך חדשים – את זה לא תארו עצמן עד שקם ויהי. יעוד גן העדן: “תרבי שיחה עם גברים” לא הובטח מעולם. הוא נתקיים טרם ידעו כמה רב היעוד.

ואם לאחר קרבת הרוח של שיחות חיות אלה – מחיות ומריאות‑נפש, נעשתה המיניות פחות או יותר הכרחית – קיימו וקבלו. היא סימנה סוף פרשה ואף היה בה משום זעזוע שלה: רטט מפרכס מופלא בתוך הגוף, עוית אחרונה של עמידה על הנפש, כדיבור אחרון, מגרה ודומה מאד לשורת הנקודות שאפשר לסמן בהן סוף פסוק או נושא.

כששבו הבחורות הביתה לפגרת הקיץ של שנת 1913, הילדה בת עשרים וקוני בת שמונה עשרה, יכול היה אביהן לראות בבירור, שכבר היתה להן חוית אהבה.

“האהבה כבר עברה כאן”, כמו שאמר אותו צרפתי. אבל האב היה בעצמו בעל נסיון ונתן לחיים להלוך לפי דרכם. ואילו האם, עצבנית וידועת חולי בחדשים האחרונים לחייה, לא רצתה אלא שבנותיה יהיו “בנות חורין” ו“יגדירו את עצמן”. היא גופה לא היתה מסוגלת מעולם להיות כולה עצמה: הדבר נבצר ממנה, אלהים יודע למה, שהרי היתה בעלת הכנסה עצמית ואדון לעצמה, היא תלתה את הקולר בבעלה. אבל למעשה לא יכלה להשתחרר ממין עול שרבץ על רוחה ונפשה. לא היתה בזה שום שייכות לסיר מלקולם, שנתן לאשתו העצבנית, הקנטרנית והנרגשת למשול הד' אמותיה והוא הלך לדרכיו.

כך היו איפוא הבחורות “בנות חורין” וחזרו לדרזדן למוסיקה שלהן ולבחוריהן. הן אהבו את הבחורים ההם והבחורים ההם אהבו אותן בכל חשק הקשר הנפשי. כל הדברים הנפלאים שהגו והביעו וכתבו הבחורים לא הגו והביעו וכתבו אלא לשם הבחורות. הבחור של קוני היה מוסיקאי. הבחור של הילדה היה טכנאי אבל הם חיו רק למען הבחורות. זאת אומרת, ברוחם ובהתעוררותם הנפשית. מחוץ לזה היו קצת פגועים, אם כי לא ידעו את זאת.

גם בהם ניכר היה, שהאהבה עברתם, זאת אומרת: החויה הגופנית. מופלאת היא התמורה הדקה אבל הברורה, שחויה זו גורמת גם בגוף האשה וגם בגוף הגבר: האשה עולה כפורחת, חמוקיה מתעגלים, הזויתיות הצעירה שבה מתמתקת וארשת פניה נעשיתאו דואגת או מנצחת; והגבר נעשה יותר שקט, יותר שקוע בפנימיותו ואף צורת כתפיו פחות בוטחת ויותר מהססת.

בזעזוע המיני הגופני עצמו כמעט כרעו האחיות תחת הכח הגברי המוזר. אבל עד מהרה התאוששו, קבלו את הזעזוע כחויה רבתי ונשארו בנות חורין. ואילו הגברים נפשם יצאה אל הנשים מתוך הכרת טובה על החויה המינית. והכרת פניהם לאחר המעשה היתה כאילו אבד להם שילינג ומצאו חצי שילינג. הבחור של קוני יכול היה להיות קצת זועם והבחור של הילדה קצת לועג, אבל כך דרכם של גברים. כפויי טובה הם ולעולם אין דעתם נוחה. אם אין את נזקקת להם ישטמוך על מיאונך, ואם את נזקקת להם ישטמוך שוב, מטעם אחר, או בלי שום טעם, משום שהם ילדים שאינם מרוצים לעולם, יקבלו מה שיקבלו ותעשה אשה מה שתעשה.

אולם פרצה המלחמה הילדה וקוני הובהלו שוב הביתה לאחר שכבר היו בבית בחודש מאי לקבורת אמן. לפני חג המולד של שנת 1914 היו שני בחוריהם הגרמנים מתים; ושתי האחיות בכו ואהבו את הבחורים אהבת נפש, אבל לא זכרום וישכחום. שוב לא היו קיימים בשבילן.

שתי האחיות גרו בבית אביהן, בעצם בית אמן, בקנסינגטון והיו מצויות בחוג צעירי קמברידג', שצידד בזכות ה“חירות” ומכנסי פלנל וכותנות פלנל בצוארון פתוח והפקרות מנומסת של הרגש וקול דממה דקה והתנהגות רגישה ביותר. אולם הילדה נישאה פתאום לאיש קשיש ממנהּ בעשר שנים, חבר קשיש של אותו חוג קמברידג’י, בעל רכוש הגון ומשרה נוחה בממשלה מורשת משפחה; הוא גם כתב מסות פּילוסופיות. היא גרה עמו בבית קטן בווסטמינסטר והיתה יוצאת ונכנסת באותה חברה טובה של פקידי הממשלה, שאינם גולת הכותרת אבל הנם – או רוצים להיות – הכח השכלי הממשי של האומה: אנשים היודעים על מה הם סחים או סחים כאילו הם יודעים.

קוני טיפלה קצת במצוות התלויות במלחמה והתרועעה עם בני קמברידג' הקיצונים נושאי פלנל, שלגלגו לכל דבר. “ידידה” היה קליפור צ’טרלי, בן עשרים ושתים, שנחפז לשוב הביתה מבון, מקום שם למד תורת מלאכת מכרות הפחם. לפני כן בילה שנתים בקמברידג'. עכשיו נתמנה סגן בגדוד מיוחס, ובמדיו היה לגלוגו לכל דבר הולם אותו יותר.

קליפורד צ’טרלי היה בן מעמד מעולה ממעמד קוני. קוני היתה בת משכילים אמידים, ואילו הוא היה אציל, לא ממעלה היחש, אבל יחסן. אביו היה ברוניט ואמו היתה וויקונט.

אבל, אם הי היה ממוצא מעולה מקוני ויותר בן ה“חברה”, היה לפי דרכו יותר קרתני ונחבא אל הכלים. היה בן בית “בעולם הגדול” המצומצם, זאת אומר בחברת האצילים בעלי האחוזות, אבל היה בישני ועצבני באותו העולם הגדול האחר המורכב מהמוני המעמד הבינוני והמעמדות התחתונים ובני חוץ לארץ. על צד האמת היה ממש מפחד קצת מפני אנשי המעמד הבינוני והתחתון ומפני בני חוץ לארץ שלא ממעמדו. מכיר היה מתוך מין שיתוק בחוסר הגנה עצמית אם כי היו ברשותו כל מגיני יחסנותו. חזיון מופלא המצוי בימינו.

לפיכך הרהיבהו הבטחון הרך המיוחד במינו של בחורה כקונסטנס ריד. באותו עולם התהו החיצוני היתה אדון לעצמה הרבה יותר משהיה הוא אדון לעצמו.

אף על פי כן היה גם הוא מורד, מורד אפילו במעמדו. או אולי המלה מורד חריפה ביותר, חריפה עד מאד. הוא רק נגרף בהתקוממות הכללית של הצעירים נגד ההסכמיות וכל מין סמכות ממשית. האבות המגוחכים, ואביו העקשן מגוחך ביותר. ואף הממשלות מגוחכות, ביחוד ממשלתנו בעלת שב ואל תעשה. והצבא מגוחך, והגנרלים העוברים ובטלים, וקודם כל קיצ’נר האדמוני. אפילו המלחמה מגוחכת אם כי היא אוכלת המון אדם.

ובאמת היה הכל רצת מגוכך או מגוחך מאד: ודאי היה כל דבר הכרוך בסמכות, אם בצבא או בממשלה או באוניברסיטאות, מגוחך במדרגה מסויימת ועד כמה שהמעמד השליט בא בטענת שלטון היה אף הוא מגוחך. סיר ג’ופרי, אבי קלפורד, היה מגוחך עד מאד כשחטב את עציו וניכש אנשים ממכרותיו כדי לשלחם למלחמה ובעצמו ישב לבטח וחיבב את המולדת, ואמנם בזבז כסף לטובת ארצו יותר משהיה לו.

כשבאה גברת אימה צ’טרלי מאנגליה התיכונית ללונדון לעסוק בטיפול פצועים היתה מלגלגת על סיר ג’ופרי והפטריוטיות העקשנית שלו. הרברט, הבן הבכור והיורש, צחק בקול אם כי עציו הוא נחטבו לקירוי חפירות. אבל קליפורד רק חייך בקצת מרירות. הכל היה מגוחך, אמנם כן. אבל אם הדבר בא עד הנפש והנך נעשה מגוחך לעצמך? בני מעמד אחר, כגון קוני, היו לפחות רצינים לגבי דבר מה. הם האמינו בדבר מה.

הם היו רצינים לגבי החיילים ופחד חובת הצבא ומחסור הסוכר והסוכריות לילדים. בכל הענינים הללו שגו השלטונות, כמובן עד לידי גיחוך. אבל קליפורד לא התרגש. בשבילו היו השלטונות מגוחכים מלכתחילה, לא בגלל הסוכריות לחיילים.

השלטונות הרגישו עצמם מגוחכים והתנהגו התנהגות מגוחכת וזמן מה היה הכל כמין מושב לצים. עד שנתגלגלו הדברים שם ולויד ג’ורג' בא להציל את המצב. וזה עבר על גבול המגוחך, והצעירים השובבים לא יספו לצחוק.

בשנת 1916 נהרג הרברט צ’טרלי, וקליפורד נעשה יורש. הוא נבהל גם מזה. חשיבותו כבן סיר ג’ופרי ויליד רגבי היתה מושרשת בקרבו ולא יכול להמלט ממנה. ואף פי כן ידע כי גם זה מגוחך בעיני העולם הרחב והתוסס. עכשיו נהיה יורש ואחראי לרגבי. האין זה נורא? וגם נהדר ובעת ובעונה אחת אולי הבל הבלים?

סיר ג’ופרי לא גרס “הבל הבלים”. היה חיוור ומתוח, שקוע בקרבו והתעקש בהחלט להציל את ארצו ואת עמדתו, יהיה בראש לויד ג’ורג' או אחר, כל כך תלוש היה, כל כך מנותק מאנגליה כהויתה וכל כך אין אונים להבין את הדברים כמו שהם. סיר ג’ופרי הגן על אנגליה ולויד ג’ורג' כשם שאבות אבותיו הגנו על אנגליה וג’ורג' הקדוש. ומעולם לא ידע את ההבדל. וכך חטב סיר ג’ופרי עצים והגן על לויד ג’ורג' ואנגליה, על אנגליה ולויד ג’ורג'.

ורוצה היה שקליפורד ישא אשה ויוליד יורש. קלורד הרגיש, שאביו עבר ובטל ללא תקוה. אבל במה התקדם הוא גופו כל שהוא, חוץ מן הרגש המהסס שהכל מגוחך ושעמדתו הוא מגוחכת ביותר? כי ברצון או שלא ברצון, התיחס לברוניטיות שלו ולרגבי ברצינות זעומה.

ההתרגשות העליזה ניטלה מן המלחמה… מות. יותר מדי מות וזועה. האדם זקוק היה לסיוע ולנחמה. האדם זקוק היה לעוגן בעולם בטוח. האיש זקוק היה לאשה.

שני האחים והאחות צ’טרלי חיו בהתבודדות משונה, מסוגרים ביחד ברגבי, על אף כל קשריהם. רגש ההתבודדות חיזק את יחסי המשפחה, רגש חולשת עמדתם, רגש חוסר מבן, למרות – או בגלל – התואר והאחוזה. נתוקים היו מטבור הארץ התעשיתי, שבו בילו את חייהם. ונתוקים היו ממעמדם הם על ידי האופי החטטני, העקשני של סיר ג’ופרי אביהם, שלגלגו עליו אבל היו רגישים מאד לגביו.

שלשתם אמרו שיחיו כל ימיהם יחדיו. אבל הרברט מת וסיר ג’ופרי רצה שקליפורד ישא אשה. סיר ג’ופרי כמעט לא הזכיר את הדבר, ממעט היה בשיחה. אבל עקשנותו השתקנית והחטטנית הקשתה על קליפורד להתנגד.

אף על פי כן נשא קליפורד את קוני ובילה עמה את ירח הדבש. השנה היתה שנת המוראות 1917 והם היו קרובים זה לזה כשני אנשים העומדים ביחד על אניה שוקעת. בתול היה עד נשואיו והצד המיני לא נחשב בעיניו הרבה. גם בלי זה היו קרובים מאד זה לזה. וקוני התפעלה קצת לקורבה זו שמעבר למיניות ומעבר ל“סיפוק” של גבר. קליפורד על כל פנים לא היה להוט ל“סיפוק” כדרך כמה גברים. לא, הקורבה היתה יותר עמוקה ואישית. והמיניות לא היתה אלא דבר שבאקראי או לואי, אחד התהליכים הגופניים המופלאים הקדומים, הנשמרים בגלמיותם אבל אינם הכרחיים ממש. אם כי קוני רצתה בילדים. ויהי רק כדי להתבצר כלפי גיסתה אימהּ.

אבל בהתחלת שנת 1918 הושב קליפורד הביתה מרוסק, ולא היה ולד. וסיר ג’ופרי מת מצער.

2

קוני וקליפורד חזרו לרגבי בסתיו 1920. העלמה צ’טרלי, שעדין היתה שרויה ברוגז על “בגידת” אחיה, יצאה והתגוררה בדירה קטנה בלונדון.

רגבי היה בית אבנים חומות ישן מארך ונמוך, שבנינו התחיל באמצע המאה השמונה עשרה ואחר כך הוסיפו עליו עד שנעשה למין לול ארנבות ללא תואר והדר. הבית עמד על רמה בתוך בוסתן ישן ונאה של עצי אלון, אבל – אהה – מקרוב אפשר היה לראות את המעשנה של מכרות טיווירשיל על תמרות הקיטור והעשן, ובמרחק הטחוב המעורפל על הגבעה – את הפיזור הגס של בתי כפר טיווירשיל, שהתחיל כמעט ליד שערי הבוסתן ונמשך בכיעור שלאחר יאוש מהלך פרסה ארוכה מעוררת זועה: בתים, שורות של בתי‑לבנים עלובים, קטנים, מפוייחים, מכוסים גגות צפחה שחורים בעלי קצוות חדות וקדרות זדונית ושוממה.

קוני היתה רגילה לקנסינגטון או לגבעות הסקוטיות או לרמות סוסיקס: זו היתה אנגליה שלה. מתוך סטואיציזם של נוער קיבלה מיד את הכיעור הגמור, חסר הנפש של אנגליה התיכונה. ארץ הפחם והברזל, והניחה אותו כמות שהיא: לא יאמן ואין להרהר בו. מן החדרים העגומים של רגבי שמעה את שקשוק הרכבות במכרות, את נשיפת מעלית‑הקיטור, את קשקוש הקרונות ואת השריקה הצרודה והקצרה של הקטרים. צלעות מכרות טיווירשיל היו בוערות זה מכמה שנים והכיבוי היה צריך לעלות אלפים. על כן הוסיפו לבעור. וכשנשבה רוח מאותו צד, מה שאירע לעתים קרובות, היה הבית מלא סרחון שריפת גפרית זו של קרבי האדמה. אבל גם בימים ללא רוח היה האויר ספוג תמיד ריחות של בטן האדמה: גפרית, ברזל, פחם או חמצן. ולא יאמן: אפילו על פרחי היחנון ירד הפיח בלי הרף, כמין מן שחור משמי הדין.

אכן, זהו: גזירת הגורל כיתר הדברים. איום ונורא, אבל למה התרוצץ? אין בכחך לרוצץ אותו. הריהו הולך בדרכו. ככל יתר הדברים בשיפולי העננים הכהים בערו בלילה כתמים אדומים ורטטו, מבליחים ועוממים ומתכווצים ככויות כואבות. אלה היו הכבשנות. מתחילה הרהיבו את קוני במין זועה: היה בה רגש כאילו חיה היא בבטן האדמה. אחר כך התרגלה לכך. ובשעות הבוקר היו יורדים גשמים.

קליפורד היה אומר כי רגבי טובה לו מלונדון. יש לה לסביבה רצון תקיף משלה ובני האדם יש להם חוט השדרה. קוני שאלה עצמה מה יש להם עוד: ודאי לא עינים ולא רוח. האנשים היו צנומים ודלי מראה וקודרים כנוף, וסבר פניהם כמוהו לרוע. אלא שהיה בניבם המבליע ובקיש‑קיש של נעלי העבודה המסומרות שלהם, בשעה שהיו מהלכים הביתה בחבורות על פני הכביש, משהו מאורר זועה ומסתורי במקצת.

לא נערכה שום קבלת פנים לבעל האחוזה הצעיר, לא היו שום חגיגות, שום משלחת ואפילו לא פרח אחד. רק נסיעה במכונית בדרך אפלה ורטובה, בין עצים קודרים, בואכה למדרון הבוסתן, שעליו רעו צאן אפורות לחות, ומשם לתל שעליו פרס הבית את חזיתו החומה‑כהה, וסוכנת הבית ובעלה רחפו, כרוחות שלא מעלמא הדין, מוכנים לגמגם “ברוכים הבאים”.

לא היה שום חיבור בין רגבי הול ובין כפר טיווירשיל, מכל וכל. לא סלדו באצבעות לכובעים ולא החוו קידות. הכורים רק לטשו עיניהם. החנונים בירכו את קוני כמכירה בהסרת הכובע ונענעו בראש לקליפורד בכבדות וזה הכל. תהום רובצת ומין טינה עמומה משני הצדדים. מתחילה סבלה קוני מזרזיף של טינה שבא מן הכפר. אחר כך הקשתה את לבה והדבר נעשה לה כמין סם מעודד, ענין לענות בו. לא שהיא וקליפורד היו חביבים, אלא שנמנו על סוג שונה לגמרי מסוג הכורים. תהום רובצת, פער לא יתואר, מאין כמוהו אולי דרומה מנהר טרנט. אבל באנגליה התיכונה ובנפת התעשיה של הצפון רובצת תהום, שאין גשר של חיבור על פניה. אתה שב במקומך ואני אשב במקומי. שלילה משונה של דופק האנושיות המשותף.

עוד היה הכפר הוגה חיבה לקליפורד ולקוני להלכה. אבל למעשה היה כל צד אומר: הנח לי.

הכומר היה אדם נעים כבן ששים, כולו נתון לכהונתו וירוד באישיותו כמעט לאפסות על ידי ה“הנח לי” השותק של הכפר. נשי הכורים היו כמעט כולן בנות הכת המתודיסטית. הכורים לא היו כלום. אבל גם מעט המדים שלבש הכומר הספיקו לטשטש לגמרי את העובדה, שהיה אדם ככל האנשים. לא, הוא היה הכהן אשבי, מין מפעל אבטומטי לדרוש ולתפלה.

עקשנות אינסטינקטיבית זו, האומרת: “אנו רואים עצמנו חשובים כמוך, אם גם את הנך לידי צ’טרלי”, התמיהה והדהימה את קוני מתחילה עד מאד. החביבות המשונה, החשדנית והמזוייפת. שבה נענו נשי הכורים להתקרבותה; בת הקול המתקיפה המשונה: “זכיתי לשוחח עם לידי צ’טרלי, אבל אל נא תהיה סבורה שאיני חשובה כמוה”, – ששמעה תמיד מאנפפת מתוך הקולות המתחנפים למחצה של הנשים, היתה דבר שלא יתכן. אי אפשר היה להמלט מזה. זה היה סירוב נואש ומתקיף.

קליפורד הניח אותם לנפשם, וקוני למדה לעשות כמוהו. עברה על פניהם בלי להסתכל בהם, והם לטשו עין עליה כאילו היתה דמות‑שעוה מהלכת; כשהיה לקליפורד עסק עמהם היה גאותן ומבזה למדי; אי אפשר היה להמשיך בסבר הפנים היפות. למעשה היה בכללו מתיהר ומזלזל לגבי כל מי שאינו בן מעמדו. הוא החזיק עמדתו בלי שום נסיון לפיוס. ולא היה לא אהוב ולא שנוא על הבריות. הוא היה פשוט חלק מן הדברים, כמכרות וכרגבי.

אלא שקליפורד היה על צד האמת רך הלבב ודעתו חלשה עליו מחמת שיתוקו. הוא שנא לראות מי שהוא בקרבת חוץ ממשרתיו האישיים. כי הוכרח לשבת בכורסת גלגלים או במין כסא חולים. אף על פי כן היה מאז הדור בלבושו, מעשה ידי חייט יקר, וענד את העניבות המובחרות מרחוב בונד כמלפנים. ומלמעלה נראה מהודר ועושה רושם כמו תמיד. מעולם לא היה אחד הצעירים המודרניים הדומים לנשים; אדרבה, היה משום אכזריות בפניו האדמונים וכתפיו הרחבות. אבל קולו השקט מאד והמהסס ועיניו, שהיו בעת ובעונה אחת עזות ונפחדות, בוטחות ורופפות, גילו את טיבו. התנהגותו היתה לעתים קרובות גאותנית ותוקפנית ואחר כך שוב צנועה וענותנית, כמעט רועדת מפחד.

קוני והוא היו כרוכים זה אחרי זה מתוך ריחוק‑מה לפי רוח הזמן. הוא היה פגוע ביותר בקרבו, על ידי הזעזוע הגדול של שיתוקו, מכדי להיות נוח ומרבה שיחה. היתה כאן דאבה, ודוקא מפני זה היתה נפש קוני קשורה בנפשו.

אבל על כרחה הרגישה כמה רופף היה הקשר בינו ובין הבריות. הכורים היו בבחינה מסויימת אנשיו, אולם הוא ראה אותם כחפצים ולא כאנשים, יותר כחלקי המכרות מאשר כאברים מן החיים, יותר כתופעות גסות וגלמיות מאשר כבני אדם. במדה מסוימת פחד מהם, לא יכול כלכל כשהסתכלו בו לאחר שהיה משותק. וחייהם הגסים המשונים נדמו לו אי‑טבעיים כחיי קפודים.

התענינותו באה מרחוק, משל לאדם המסתכל במשקפת או במגדלת. לא היה לו מגע. לא היה לו מגע עם שום איש, חוץ מן המגע המסורתי עם רגבי, ועל ידי הקשר האמיץ של ההגנה המשפחתית – עם אימהּ. מחוץ לזה לא נגע לו בעצם כלום. קוני הרגישה, שהיא עצמה לא נגעה לו למעשה, ואלי לא היה כאן כלל משום מגע, רק שלילת המגע האנושי.

ואף על פי כן היה תלוי בה בהחלט, היה זקוק לה בכל עת ובכל שעה. בכל היותו גדול וחזק היה קצר יד וישע. יכול היה להסיע עצמו בכורסת גלגלים והיה לו מין כסא חולים מצוייד במנוע, שבו יכול היה לטייל בנחת מסביב לבוסתן. אבל לבדו היה כדבר האבד. זקוק היה לקוני שתהיה כאן, שתאשר כי הוא קיים.

אולם שואף היה להתגבר. התחיל לכתוב ספורים. ספורים משונים ואישיים מאד על אנשים שהכיר. בפקחות, קצת בקנטור ואף על פי כן, באופן משונה, בלי תוכן. הסתכלותו היתה יוצאת מגדר הרגיל ומיוחדת במינה. אבל לא היה כאן שום מגע, שום ממשות. כאילו הכל מתרחש בחלל ריק. ומכיוון ששדה החיים הוא כיום על פי רוב במה מוארת באור מלאכותי היו הספורים הולמים דוקא את החיים החדשים, זאת אומרת את הפסיכולוגיה החדשה.

קליפורד היה רגיש כמעט עד למחלה לגבי ספורים אלה. הוא רצה, שכל אחד יחשוב אותם לטובים, מן המובחר, שאן למעלה מהם. היו מתפרסמים בירחונים המודרניים ביותר ונתונים לשבח ולגינוי כנהוג. אבל לקליפורד היה הגינוי לעינוי – כמדקרות סכינים. כאילו השקיע את כל הויתו בספרים הללו.

קוני סייעה לו ככל שיכלה. מתחלה היתה כולה מזועזעת. הוא שוחח עמה על הכל בחדגוניות, בעקשנות, בהפצרה, ועליה היה להענות בכל כחה. כאילו כל נפשה וגופה ומיניותה הוכרחו לקום ולחדור לתוך הספורים. כל זה אחז בה ומילא כל מעיניה.

חיים גופניים חיו רק על המעט. קוני השגיחה על הבית. אבל הסוכנת שרתה את סיר ג’ופרי כמה שנים, והבריה הבלה, הבאה בימים, המנומסת שבמנומסת – כמעט אי אפשר היה לכנותה מגישה ואילו אשה – ששירתה בשעת הסעודה, היתה בבית זה ארבעים שנה. אפילו הבחורות העוזרות לא היו צעירות. הדבר היה איום. מה אפשר היה לעשות לבית זה אם לא להניחו כמות שהוא? כל החדרים הללו לאין מספר שאיש לא השתמש בהם, כל מצות אנשים מלומדה זו של אנגליה התיכונה, הנקיות המיכנית והסדר המיכני. קליפורד הזמין מבשלת חדשה, אשה מנוסה ששירתה אותו בדירתו בלונדון. ביתר הענינים היה המשק מתנהל מתוך הפקרות מיכנית. כל דבר הלך למישרים, בנקיות קפדנית ובדיוק קפדני, ואפילו ביושר קפדני יפה. ואף על פי כן היה הדבר בעיני קוני הפקרות שיטתית. שום חמימות הרגש לא ליכדה את הדברים ליכוד פנימי. הבית נראה קודר כרחוב שאין משתמשים בו.

מה יכלה לעשות אם לא להניחו כמות שהוא? ובכן הניחה אותו כמות שהוא. העלמה צ’טרלי היתה באה לפעמים, עם פניה היחסניים הדקים, ובראותה כי לא נשתנה כלום היתה כמנצחת. לעולם לא היתה מוחלת לקוני, שהוציאה אותה מכלל אחדות‑ההכרה עם אחיה. היא, אימה, צריכה היתה לסייע לו בחיבור הספורים והספרים – ספורי צ’טרלי, חידוש בעולם. שהם, בני בית צ’טרלי, חידשו. לא היה שום קנה מדה אחר. לא היה שום קשר פנימי עם מחשבה וביטוי שמלפנים. חדשה היתה בארץ: ספרי צ’טרלי, אישיים בתכלית.

כשבא אבי קוני לביקור עראי לרגבי אמר ביחידות לבתו: “כתבי קליפורד מחוכמים, אבל אין בהם ממש. לא נשאר כלום”. קוני הסתכלה באציל הסקוטי רם הקומה, שראה כל ימיו בטובה, ועיני התכלת הגדולות והתמהות שלה נתערפלו. אין בהם ממש! מה פירוש “אין בהם ממש”? אם הבקורת משבחת אותם ושמו של קליפורד נעשה כמעט מפורסם ואפילו הכניס לו כסף – למה נתכוון אביה כשאמר שאין ממש בכתבי קליפורד? מה עוד יכול להיות בהם?

כי קוני סיגלה לה מדת הצעירים: השעה היא הכל. והשעות באו זו אחרי זו בלי שייכות גומלין הכרחית.

בחורף השני להיותה ברגבי אמר לה אביה:

– מקוה אני, קוני, שלא תתני לתנאים להכריחך להיות בתולה למחצה.

– בתולה למחצה – ענתה קוני במבוכה. – למה? למה לא?

– לבד אם תרצי בכך, כמובן – אמר אביה בחפזה.

לקליפורד אמר אותו הדבר, בשעה ששניהם ישבו לבדם:

– חוששני, שאין זה הולם את קוני להיות בתולה למחצה.

– בתולה למחצה – חזר קליפורד על המלים כדי לעמוד על טיבם.

הרהר רגע והסמיק עד מאד. הדבר חרה לו והעליבו.

– כיצד אין זה הולם אותה? – שאל בקפידה.

– היא הולכת ורזה… נעשית זויתית. אין זה סגנונה. אין היא מסוג הסולתניות, אלו הבחורות הדקות; היא שמך סקוטי הראוי להתכבד.

– בלי הכתמים, כמובן – אמר קליפורד.

רצה לומר אחר כך לקוני דבר מה על ענין זה של בתולה למחצה… על המצב הבתולי למחצה שלה. אבל לא קמה בו רוח לעשות זאת. לבו היה גס בה ובעת ובעונה אחת לא גס למדי. נפשו היתה קשורה בנפשה, אבל מבחינה גופנית לא היו קיימים זה לגבי זה, ואיש מהם לא יכול לפתוח בשיחה על עצם הענין. לבם היה גס זה בזה, אבל לא היה מגע ביניהם.

אולם קוני ניחשה, שאביה אמר דבר מה ושדבר מה יצוק בראשו של קליפורד. ידעה, כי אחת היא לו אם היא בתולה למחצה או מופקרת למחצה כל זמן שאין הוא יודע את הדבר אל נכון ולא העירו אותו על כך. מה שאין העין רואה והמוח יודע איננו קיים.

קוני וקליפורד כבר ישבו זה שנתים ברגבי וחיו חיים סתומים, שקועים בקליפורד ועבודתו. כל מעיניהם היו נתונים בצוותא לעבודתו. שוחחו ונאברו בחלי היצירה והיתה להם ההרגשה, כי משהו מתרחש באמת בחלל הריק.

השאר היה העדר הויה. רגבי היתה, המשרתים… אבל לא מעלמא הדין, לא במציאות. קוני היתה מטיילת בבוסתן וביערות הסמוכים לבוסתן ונהנתה מן הבדידות והמסתורין. בוססה את העלים החומים של השלכת בסתיו וקטפה את פרחי הבכורות באביה. אבל הכל היה כחלום, או – יותר נכון – כבבואה של המציאות. עלי האלונים נדמו לה כעלי אלון, הנעים בראי. היא עצמה היתה דמות, שמי שהוא קרא על אודותיה, וקטיפת הפרחים לא היתה אלא צל או זכרון או דברים בעלמא. שום ממשות, שום מגע ומשא. רק חיים אלה עם קליפורד, טויה זו של מטוה בדים לאין סוף, רשומות ההכרה, ספורים אלה, שעליהם אמר סיר מלקולם כי אין בהם כלום ושלא ישארו. למה יהיה בהם משהו? למה ישארו? דיה לשעה צרתה. דיה לשעה מראית עין של מציאות.

לקליפורד היו כמה ידידים, יותר נכון מכירים, והוא היה מזמין אותם לרגבי. היה מזמין כל מיני אנשים, מבקרים וסופרים, אנשים שיש בידם לסייע לפרסום שבח ספריו. והאנשים ראו כבוד לעצמם שהוזמנו לרגבי ופרסמו את הספרים לשבח. קוני הבינה את הדבר על בוריו. אבל – למה לא? זה היה אחד המראות הצובאים באספקלריה. מה רע בזה?

היתה מארחת בני אדם אלה, רובם גברים. וכן היתה מארחת קרובים יחסנים של קליפורד שהיו באים לעתים. מכיון שהיתה רכה ואדמונית, כמראה בת כפר, הנוטה לבהרות שמש, בעלת עיני תכלת גדולות ושערות חומות מסולסלות, קול רך ומתני אשה חזקים – נחשבה קצת כבת האופנה הישנה וכ“נשית”. לא היתה “מין סולתנית קטנה” כנער, בעלת חזה שטוח ועגבות זעירות. היא היתה נשיית ביותר מכדי להיות מודרנית לגמרי.

על כן היו הגברים, ביחוד בני ימי העמידה, הוגים לה חיבה. אבל מאחר שידעה, כמה יתענה קליפורד לסימן קל שבקלים של עגבים מצדה, לא עודדה אותם כלל. שקטה ומופשטת היתה, לא היה לה שום מגע עמהם ולא נתכוונה לשום מגע. קליפורד התגאה בה עד מאד.

קרוביו התיחסו אליה בסבר פנים יפות. היא ידעה, שהסברת פנים זו מעידה על חוסר פחד ושאנשים אלה אין להם דרך ארץ אלא בפני מי שמטיל בהם מרה קצת. אבל שוב לא היה לה מגע. היא נתנה להם להסביר לה פנים ולהבזותה, אף נתנה להם להרגיש שאין להם צורך להחזיק את חרבם מוכנה. לא היה לה מגע ממשי עמהם.

הימים עברו. מה שהתרחש לא התרחש כלל, מכיוון שהיתה שרויה לחלוטין בלי מגע. היא וקליפורד חיו על רעיונותיהם וספריהם. היא קבלה פני אורחים – תמיד היו אנשים בבית. הזמן היה מהלך כשעון, שמונה וחצי לאחר שבע וחצי.

3

אולם קוני הרגישה בקרבה בולמוס שהלך וגבר. מתוך תלישותה אחז אותה בולמוס כרוח תזזית. אבריה היו מפרכסים בשעה שלא רצתה שיפרכסו, חוט השדרה שלה היה זוקף בשעה שלא רצתה כלל לזקוף אלא העדיפה לשבת בנחת. מין זעזוע היה מחלחל בגופה עד שהרגישה שעליה לקפוץ לתוך המים ולשחות כדי להפטר מזה: התרגשות מטורפת. לבה היה דופק בעוז בלי כל סבה. והיא הלכה הלוך ורזה.

בולמוס ממש אחז אותה. היתה קופצת ורצה אל הבוסתן, עוזבת את קליפורד ושוכבת על כריסה בין השרכים. רק לעזוב את הבית… מוכרחת היתה לצאת מן הבית ומעל פני הכל. היער היה מקלטה היחיד, המקדש שלה.

אבל לא היה זה מקלט ומקדש ממש, מפני שלא היה לה קשר אליו. היה זה רק מקום להמלט אליו. מעולם לא מצאה מגע לרוח היער עצמו… אם היה בו דבר כזה אשר אין לו שחר.

היתה לה הכרה עמומה, שהיא הולכת לאיבוד. היתה לה הכרה עמומה, שהיא תלושה: ניטל ממנה המגע עם עולם המוחש והחיוני. רק קליפורד וספריו, שאין בהם ממש… שאין בהם כלום. תהו ובהו!. הכרה עמומה היתה לה, אבל כאילו הטיחה ראשה אל האבן. \אביה חזר והזהיר אותה:

– למה לא תקחי לך מאהב? הרי זה מן המובחר בשבילך.

באותו חורף בא מיכאליס לימים אחדים. אירי צעיר היה, שעשה עושר רב במחזותיו באמריקה. זמן מה נתקבל בהתלהבות על ידי החברה המהודרת בלונדון, כי כתב מחזות נאים מחיי החברה. לאט לאט הבינה החברה המהודרת, שנעשתה לצחוק בידי כלב דובליני נבזה, והיחס אליו נשתנה מן הקצה אל הקצה. מיכאליס נעשה שם נרדף לנבזות וניוול. הוא נחשף האנטי‑אנגלי, ובעיני המעמד שגילה זאת היה דבר זה גרוע מן החטא המזוהם ביותר. היה חשוב כמת וגופתו הושלכה לאשפה.

אף על פי כן היתה לו דירה מיוחדת בשכונת מיפיר במערבה של לונדון והיה מהלך ברחוב בונד מעשה ג’נטלמן, כי אין לדרוש אפילו מן החייטים המובחרים, שישחיתו בגדי לקוחותיהם היורדים אם לקוחות אלה משלמים.

קליפורד הזמין את הצעיר בן השלשים בשעה שלא היתה רבת סיכויים לדרכו בחיים. אבל קליפורד לא היסס. לדברי מיכאליס הקשיבו מליונים אחדים, ומכיוון שהיה יוצא דופן לאחר יאוש אין ספק שיקבל בתודה הזמנה לרגבי לעת כזאת, שיתר החברה המהודרה התרחקה ממנו. ומתוך הכרת טובה אין ספק שיועיל לקליפורד באמריקה. פרסום! נוח לו שיתפרסם על ידי שידובר עליו כהלכה, ביחוד “התם”. קליפורד היה איש העתיד והיה לו חוש פרסום להפליא. הדברים הגיע לידי כך. שמיכאליס הנציח אותו באחד ממחזותיו וקליפורד נעשה למין גבור עממי. עד שבא המפנה כשנתגלה, שנעשה לצחוק.

קוני התפלאה במקצת לחושו הסומא התקיף של קליפורד להתפרסם: זאת אומרת להודע לעולם הגדול הגלמי שלא ידעהו בעצמו ושפחד ורגז מפניו, כסופר מודרני ממדרגה ראשונה. קוני ידעה מפי סיר מלקולם הזקן הגנדרן, בעל ההצלחה והלב הרגש, שאמנים מכריזים על עצמם ומתאמצים לעשות את סחורתם עוברת לסוחר. אלא שאביה השתמש בדרכים הכובשות, שבהן הלכו כל יתר חברי האקדמיה שמכרו את ציוריהם. היו לו ברגבי כל סוגי אנשים, בלי שהשפיל את עצמו. אבל לאחר שהחליט להקים לעצמו מצבת זכרון ש פרסום מיד, השתמש להקמתה בכל האמצעים שהגיעו לידו.

מיכאליס בא כראוי, במכונית מאה מאד, עם נהג ומשרת. רחוב בונד כהלכה. אבל למראהו סלד משהו בנפשו הקרתנית של קליפורד. לא היה בדיוק… לא בדיוק… כן, לא היה לגמרי מה שחיצוניותו התכוונה לרמוז. בשביל קליפורד היה בזה די, תם ונשלם. אף על פי כן היה מנומס מאד לאיש, להצלחתו המפליאה. האלילה כלבתא של ההצלחה שוטטה מתוך ריטון וחסות מסביב לעקבי מיכאליס, שחציו נכנע וחציו חצוף, והילכה אימים על קליפורד. כי אף הוא נכון היה לזנות אחרי אלילה כלתבא זו של ההצלחה אילו רצתה רק להשמע לו.

ברור היה שמיכאליס איננו אנגלי, על אף כל החייטים, הכובענים, הספרים והסנדלרים של השכונה המובחרת של לונדון. לא, לא, ברור היה שאינו אנגלי: סוג כוזב זה של פרצוף שטוח וחיוור ושל התנהגות ומין כוזב זה של התלוננות. היו לו תרעומות וטענות: הדבר היה ברור לכל ג’נטלמן אנגלי אמתי מלידה, שהיה מתעב לתת לדבר כזה להתבלט בהתנהגותו. מיכאליס המסכן ספג כמה בעיטות, עד שהיתה לו גם עכשיו קצת ממראיתו של כלב מוכה. הוא פילס לו נתיב לבמה במחזותיו על ידי חוש גרידא ועזות מצח. הוא כבש את הקהל, וחשב, כי ימי הבעיטה חלפו. והם. אהה, לא חלפו… ולא יחלופו. כי בבחינה מסויימת היה צווח: בעטוני נפשו כלתה להיות במקום שלא היה שייך לו… במעמדות האנגלים העליונים. וכמה שמחו הללו על הבעיטות השונות שבעטו בו. וכמה שטם אותם.

אף על פי כן היה נוסע עם משרתו במכונית הנאה שלו, ממזר בן דובלין זה.

היה בו משהו שמצא חן בעיני קוני. לא עשה כוונים לעצמו, לא היו לו אשליות לגבי עצמו. דיבר לקליפורד בתבונה, בקיצור ובמעשיות על כל הדברים, שרצה קליפורד לדעת. לא היה מרחיב את הדיבור ולא היה יוצא מגדרו. ידע, שהוזמן לרגבי לשם ניצול, וכסוחר זקן ופקח, כמעט אדיש, היה נשאל ועונה בבזבוז מועט של רגש ככל האפשר.

– כסף – אמר. – כסף הוא מין חוש. רוח היא באדם לעשות הון. אין זה דבר של קום ועשה. אין זו תחבולה שמפליאים לעשותה. זהו מין כושר מתמיד של טבע האיש. אם החילות לעשות הון – עשה תעשה וגם יכול תוכל. עד נקודה מסויימת, סבורני.

– אבל יש להתחיל – אמר קליפורד.

– ודאי. יש להכנס לעובי הקורה. אין לעשות כלום כל זמן שאתה מבחוץ. יש לכבוש את הכניסה. מכיון שעשית זאת הכל יבוא מאליו.

– אבל האם יכולת לעשות הון שלא על ידי מחזות? – שאל קליפורד.

– ודאי לא. יתכן שאני סופר טוב ויתכן שאני סופר גרוע, אבל הנני סופר ומחבר מחזות ועלי להיות זאת. אין זה בגדר שאלה.

– ואתה סבור, שעליך להיות סופר של מחזות מקובלים על הקהל? – שאלה קוני.

– אמנם כן הוא – אמר ופנה אליה במבט פתאומי. – אין בזה כלום. אין כלום בפרסום. אין כלום בקהל, לכשתרצי. אין שום דבר של ממש במחזותי, שיכול היה לחבב אותם. לא זהו. הם כמזג האויר… מה שמוכרח להיות, לפחות ברגע זה.

הסג את עיניו האטיות המלאות, שהיו שקועות בפכחות אין חקר, אל קוני והיא נזדעזעה במקצת. הוא נדמה כל כל זקן – זקן לאין סוף, בנוי מרובדים של פכחות, דורות אחרי דורות, משכבות גיאולוגיות. ועם זה היה אובד עצות כילד. מבחינה מסויימת – נדח, אבל באומץ לב נואש של קיומו הכלבי.

– על כל פנים מפליא הוא מה שהשגת בגילך – אמר קליפורד מתוך הרהור.

– בן שלושים אני… כן, בן שלושים – אמר מיכאליס, בחריפות ולפתע, בצחוק משונה: נבוב, נצחני ומר.

– והנך בגפך? – שאלה קוני.

– מה כוונתך? אם אני חי בגפי? יש לי משרת. יוני הוא, לפי דבריו, ולגמרי לא יצלח. אבל אני מחזיק בו. ואני עומד לשאת אשה. כן, עלי לשאת אשה.

– דבריך מצלצלים כאילו אתה עומד לנתח לך את השקדים – צחקה קוני. – האם זהו מאמץ?

הוא הסתכל בה בהערצה.

– כן הוא, גברת צ’טרלי, במדת מה כן הוא. מוצא אני… תסלחי לי… מוצא אני שאין אני יכול לשאת אנגליה ואפילו לא אירית.

– נסה לשאת אמריקאית – אמר קליפורד.

– אמריקאית! – צחק צחוק נבוב. – לא, בקשתי את משרתי שימצא בשבילי תורכיה או מעין זה… קצת יותר קרוב למזרח.

קוני התפלאה באמת לדוגמה משונה זו של איש מצליח בעל מרה שחורה. אמרו עליו, שיש לו הכנסה של חמישים אלף דולר מאמריקה בלבד. לפעמים היה יפה; לפעמים, כשהיה מסתכל לצדדין ולמטה והאור היה זרוע עליו היה לו יופי חרישי ומתמיד של מסוה כושי גלוף משנהב, עם עיניו הגדולות וגבותיו העזות המקומרות שלא כרגיל, עם פיו הקמוץ ללא תנועה; חוסר‑תנועה זה, שהוא בן רגע, אבל יש בו משום גילוי, חוסר תנועה שלמעלה מן הזמן שבודהא שאף אליו ושהכושים מביעים אותו בלי לשאוף אליו כלל; משהו עתיק יומין, המקבל עליו עול הגזע. דורות של קבלת עול הגזע תחת המרי האישי שלנו. ואחר כך – שחיה. כשחית עכברים בנהר אפל. קוני הרגישה נחשול של חיבה פתאומית ומשונה אליו, מעורבת ברחמנות ומתובלת בגועל, בסך הכל כמעט אהבה. יוצא דופן! יוצא דופן! והם קראו לו מנוול! כמה עלה עליו קליפורד בניוול ובגאותנות ובטפשות.

מיכאליס ידע מיד, שעשה עליה רושם. הוא הפנה אליה עיניו הגדולות הבולטות קצת, מגוון האגוז, במבט של אדישות גמורה. הוא אמד אותה ואת מדת הרושם שעשה עליה. לגבי האנגלים לא היה שום דבר מציל אותו מלהיות יוצא דופן, ואפילו האהבה. אבל נשים היו לפעמים חושבות בו… גם אנגליות.

הוא ידע בדיוק את היחס לקליפורד. שני כלבים זרים היו, שבקשו לחרוץ לשון זה לזה, אבל תחת זה חייכו זה לזה מאונס. אבל בנוגע לאשה לא היה בטוח כל כך.

ארוחת הבוקר נערכה בחדר המטות. קליפורד לא יצא מעולם לפני ארוחת הבוקר השניה, וחדר האוכל היה קצת קודר. לאחר שתית קפה של שחרית לא ידע מיכאליס, נפש נעה ונדה זו, מה לעשות. היה יום נובמבר נאה… נאה לגבי רגבי. הוא הסתכל בבוסתן הקודר. רבונו של עולם, מה נורא המקום הזה!

שלח משרתת לשאול אם יכול הוא למלאות איזו שליחות לגברת צ’טרלי: אומר הוא לנסוע לשפילד. התשובה היתה: אולי רוצה הוא לעלות לחדרה של הגברת.

לקוני היה חדר בקומה השלישית, הקומה העליונה בחלק המרכזי של הבית. חדרי גליפורד היו כמובן למטה. דעתו של מיכאליס זחה עליו כשהוזמן לחדרה של גברת צ’טרלי. כסומא הלך אחרי המשרתת… מעולם לא הרגיש בחפצים מסביב לו ולא היה לו מגע עם סביבתו. בחדרה העיף עין ברפרוף על ההעתקים הגרמנים הנאים של תמונות רינואר וסזאן.

– נעים מאד כאן למעלה – אמר מתוך חיוכו המשונה, כאילו החיוך גורם לו כאב, וחשף את שניו. – מחכמה עשית שבחרת לך משכן למעלה.

– גם אני סבורה כך – ענתה.

חדרה היה המדור העליז המודרני היחיד בבית, המקום היחיד ברגבי, שאישיותה באה בכלל לידי גילוי, קליפורד לא ראה חדר זה מעול, והיא הזמינה שמה רק מועטים.

היא ומיכאליס ישבו ליד האח זה מול זה ושוחחו. היא שאלה אותו על עצמו, אמו ואביו, אחיו… אנשים אחרים היו תמיד כמין פלא בעיניה, וכשניעורה חיבתה לא היה קיימת לפניה שום הרגשה מעמדית. מיכאליס דיבר על עצמו לגמרי בגלוי, בלי התגנדרות וגילה בפשטות את נפשו המרה, האדישה, של כלב נדח ואחר כך הראה ניצוץ של התגאות נקמנית בהצלחתו.

– אבל למה הנך צפור בודדת? – שאלה קוני. ושוב הסתכל בה במבטו המלא, הבוחן, מגוון האגוז.

– יש צפרים כאלה – ענה. ואחר כך בתוספת לגלוג של קרבה: – אבל, גברתי, הגיעי נא בעצמך. האם אין גם את מין צפור בודדה?

קוני הופתעה במקצת, הרהרה ואמרה:

– רק במדת מה, לא לגמרי כמוך.

– האם אני לגמרי צפור בודדת – שאל מתוך חיוכו הרחב המשונה כאילו חש בשיניו, כל כך נעוה היה החיוך, ועיניו כל כך קודרות בלי הפוגות, או סטואיות, או פכחות ביותר, או פחדניות.

– האם לא כן? – שאלה, קצת בלי נימה והסתכלה בו. – האם אינך כן?

הרגישה תחינה נוראה באה הימנו אליה, עד שכמעט איבדה את שווי משקלה.

– צדקת בהחלט – אמר, הפנה את ראשו הצדה והסתכל לצדדין ולמטה באותו חוסר‑תנועה של גזע עתיק, שהוא נדיר בימינו. ודוקא זהו שגרם, כי ניטל מקוני הכח לראותו תלוש ממנה.

נשא עיניו אליה באותו מבט מלא שראתה הכל ורשם הכל. ובאותה שעה צווח מקרבו אליה ילד הבוכה בלילה, באופן שנגע בה עד קרבה.

– מאד מאד יפה מצדך שאת מהרהרת בי – הפליט ואמר.

– למה לא אהרהר בך? – קראה כל עוד נפשה בה.

הגיב בצחוק נאוה, כמין לחש רחש.

– ככה?… האם מותר לי להחזיק ידך רגע? – שאל פתאום וריתק עיניו אליה כמעט בכח היפנוטי שפגע בקרבה.

לטשה עיניה אליו שיכורה ולא מיין, והוא נגש אליה וכרע ברך לפניה ולקח את שתי רגליה בחזקה בשתי ידיו ושם את פניו בחיקה ולא נע ולא זע. היא היתה כולה נבוכה ונדהמת, הביטה בתמיהה לערפו העדין והרגישה, שפניו נלחצים אל ירכיה. בכל הבהלה היוקדת שבקרבה לא יכלה שלא לשים את ידה בעדנה ובחמלה על ערפו, והא נזדעזע ברטט עמוק.

אז נשא עיניו אליה באותה תחינה איומה בעיניו המלאות והלוהטות, והיא היתה לגמרי מחוסרת אונים לעמוד בפניו. מקרבה זרמו אליו בתגובה געגועים אין קץ. על כרחה נתנה לו הכל, הכל.

הוא היה מאהב משונה ומאד עדין כלפי האשה שרעדה לאין מעצור ועם זה היה מסוייג ומקשיב לכל קול מבחוץ, בשבילה לא היתה שום משמעות בדבר, רק שהיא התמסרה לו. לבסוף חדל לרטט ושכב ללא ניע. והיא לטפה את ראשו המושכב על חזה באצבעות רוטטות.


כשקם נשק את שתי ידיה ואחר כך את שתי רגליה, הנעולות נעלי בית, הלך מחריש לקצה החדר ועמד אחוריו אליה. השתיקה נמשכה רגעים אחדים. אחר כך הסב פניו ושב אליה, כשהיא יושבת על מקומה הקודם ליד האח.

– ועכשיו, סבורני, תשנאי אותי – אמר בנחת כדבר מובן מאליו. היא העיפה עיניה אליו.

– למה אשנא אותך? – שאלה.

– רובן נוהגות כך – אמר, ומיד הפסיק עצמו. – כוונתי… דרך נשים היא.

– פחות מכל עלי לשנוא אותך עכשיו – אמרה ברוגז.

– ידעתי, ידעתי. כך צריך להיות. את טובה אלי באופן נורא – צווח במרירות.

תמהה למה נפשו מרה עליו כל כך.

– האם אין ברצונך לשבת שוב? – שאלה.

הביט אל הדלת.

– סיר קליפורד – אמר – האם… האם לא?…

הרהרה רגע.

– אולי – אמרה ונשאה עיניה אליו. – אינני רוצה שקליפורד ידע… ואפילו שיחשוד. הדבר היה גורם לו צער. אבל אינני סבורה שיש כאן עולה.

– עולה! אל אלהים: לא. אלא שאת טובה אלי עד אין סוף…

פנה הצדה והיא ראתה, כי עוד רגע והוא יתיפח.

– אבל אין לנו להודיע לקליפורד, האם אין זה כך? – טענה. – הדבר היה גורם לו צער. ואם לא ידע לעולם ולא יחשוד לעולם לא יגרם צער לאיש.

– מאתי – אמר כמעט בכעס – מאתי לא ידע כלום, תראי אם ידע. שאסגיר את עצמי! – חה – חה – והוא צחק צחוק נבוב ומחוצף לרעיון כזה. היא הסתכלה בו בתמיהה. והוא אמר לה:

– האם מותר לי לנשק את ידך וללכת? חושבני לנסוע לשפילד ולסעוד שם, ברשותך, ולשוב אל התה. האם יכול אני למלאות איזו שליחות בשבילך? האם יכול אני לבטוח, שאין את שונאת אותי – ולא תשנאי? – סיים בנעימה נואשת של חוצפה.

– לא, אין אני שונאת אותך – אמרה. – אני חושבת, כי אתה נחמד.

– אמנם – אמר לה בעוז – נוח לי שתאמרי זאת מאשר תאמרי כי אהבת אותי. זהו הרבה יותר… ובכן, עד אחרי הצהרים. עד אז יש לי הרבה להרהר.

נשק את ידיה בהכנעה והלך לו.

* * *

אינני סבור שאוכל לסבול צעיר זה – אמר קליפורד בשעת הסעודה.

– למה? – שאלה קוני.

– הוא אוהב בצע מבעד לצפוי החיצוני שלו… כל מעיניו להוליכנו שולל.

– סבורתני, שבני האדם לא היו נוחים לו – אמרה קוני.

– האם זה פלא? והאם סבורה את שהוא מבלה את זמנו היקר במעשים טובים?

– כמדומה, שיש בו מין מסויים של רוחב לב.

– כלפי מי?

– לא ידעתי בדיוק.

– ודאי לא ידעת. חוששני שאת רואה בטעות חוסר‑מצפון כרוחב‑לב.

קוני החרישה. האמנם כן הוא? יתכן מאוד. אבל בחוסר המצפון של מיכאליס היה קסם בעיניה. הוא פסע פסיעות גסות בעוד שקליפורד לא פסע אלא פסיעות דקות ופחדניות. הוא כבש את העולם לפי דרכו, מה שקליפורד רצה לעשות. דרכים ואמצעים? האם היו דרכי מיכאליס יותר מגונות מדרכי קליפורד? האם היה האופן, שבו קידם והקפיץ עצמו יוצא דופן זה דרך דלתים אחוריות, גרוע משיטתו של קליפורד לעשות לו שם על ידי פרסומת? אחרי כלבתא, אלילת ההצלחה, רודפים אלפי כלבים פעורי פה ומלחיתי לשון. האחד המשיג אותה לראשונה הוא כלב הכלבים, אם לדון לפי ההצלחה. מיכאליס יכול אפוא לשאת זנבו ברמה.

משונה הוא הדבר, שלא עשה זאת. הוא שב לשעת התה עם צרור גדול של סגליות וחבצלות ובפניו אותה ארשת של אדם שנידון. קוני שאלה עצמה לפרקים, אם אין ארשת זו מין מסוה כדי לפרק נשק הניגוד, כי התמידה ביותר. או אולי היה באמת כלב מסכן כזה?

ארשת קודרת זו של התבטלות עצמית נמשכה אצלו כל הערב, אם כי קליפורד הרגיש מבעדה את החוצפה הפנימית. קוני לא רגישה בּזה, אולי מפני שחוצפה זו לא היתה מכוונת כלפי נשים, אלא כלפי גברים בלבד, כלפי גאותם וגודל לבבם. עזות תמידית וכבושה זו מצד הבחור הרזה היא שעוררה בגברים רוגז כנגדו. עצם נוכחותו היתה עלבון לאדם מן החברה, כמה שהלביש את העלבון בהתנהגות הוגנת.

נפש קוני היתה קשורה בנפשו, אבל עלתה בידה לשבת עם מלאכת רקמתה ולתת לגברים לשוחח ולא להכשל. מיכאליס היה מצויין; ממש אותו צעיר קודר, מקשיב, מתבודד של אמש, רחוק מיליון מעלות מבעלי הבית, אבל מסתגל אליהם עד למדה הדרושה בדיבור מצומצם ולעולם אינו יוצא מגדרו אף לרגע. לקוני נדמה, ששכח את הבוקר. והוא לא שכח. אבל ידע היכן הוא… באותו מקום ישן מבחוץ, שבו נמצאים כל יוצאי הדופן מלידה. הוא לא תפס את האהבים תפיסה אישית בכלל. ידע, שעל ידי כך לא יהפך מכלב הפקר, שכל אחד התקנא בענק הזהב שלו, לכלב נעים בן החברה.

העובדה המכריעה היתה, שלפני ולפנים היה באמת יוצא דופן ובלתי בעל חברה, ובעובדה זו השלים בקרבו, כמה שהיה בחיצוניותו בן רחוב בונד. תלישותו היתה לו הכרח; כשם שמראית העין של הסתגלות והתמזגות עם האנשים ההגונים היתה לו הכרח.

אבל הזדמנות של אהבה, כהנאה ופיוס, אף היא דבר טוב והוא לא היה כפוי טובה. אדרבה, היה מכיר טובה בהתפעלות וברטט, עד לידי דמעות, על קורטוב של חסד טבעי, שאינו מעושה. מבעד לפניו החיוורים, הקפואים, חסרי האשליה, נאנקה נשמתו הילדותית בתודה אל האשה, ולהוט היה לבוא אצלה שוב. כמו שידע בנפשו, נפש הנדח, שלמעשה ירחק ממנה.

והוא מצא הזדמנות לומר לה בשעה שהעלו את הנרות באולם:

– האם רשאי אני לבוא?

– אבוא אצלך – אמרה.

– יפה מאד.

המתין לה זמן רב… אבל באה.

טפוס של אוהב מרטט ונרגש היה, הבא מיד לידי שלהוב וחסל. בעירומו היה משהא משונה, ילדותי וחסר‑מגן. הגנתו היתה כולה בערמתו ובתחבולותיו, בחושי הערמומיות שבו, ובהעדרם נדמה עירום ועריה, כתינוק בעל בשר בוסר רך המפרכס בקוצר יד.

הוא עורר באשה מין רחמנות ותשוקה פראית ותאוה גופנית עזה. את התאוה הגופנית לא הרוה בה. הוא בא וסיים במהירות ושקע על חזה והתאושש קצת מעזותו בעוד היא שוכבת נדהמת, מאוכזבת, נבוכה.

אולם עד מהרה למדה להחזיק בו, להחזיק אותו בקרבה לאחר שהמשבר שלו עבר. ואז היה נדיב ובעל כח גברא, שנשאר יציב בקרבה, מסור לה, בעוד היא פעילה בפראות, בתאותנות, מגיעה למשבר שלה, וכשהרגיש את השלהוב בהשיגה את שיא סיפוקה מן הסבילות הקשה והיציבה שלו היה לו רגש גאוה וסיפוק.

– מה טוב! – לחשה רתת ונרדמה כשהיא דבקה בו, והוא שכב בבדידותו אבל גאה.

הפעם שהה רק עוד שלושה ימים והתנהג לגבי קליפורד ממש כמו בערב הראשון, וכן לגבי קוני: לא היתה התפרצות האדם החיצון שבו.

הוא כתב לקוני באותה הנעימה הבכיינית של מרה שחורה כמו תמיד, לפעמים בחריפות ובאבק חיבה משונה בלתי מינית. נדמה היה, שהוא הוגה לה כמין חיבה נואשת, והמרחק נשאר בעינו. נואש היה עד תוך תוכו ורצה להיות נואש. ולא עוד אלא ששונא היה אתה תקוה: “תקוה לאין ערוך עברה על בני הארץ” קרא באיזה מקום בצרפתית, ופירושו היה: “וגרפה, לעזאזל, אל כל מה שיש לו ערך”.

קוני לא יכלה לעולם לעמוד על טיבו, אבל אהבה אותו על פי דרכה. וכל הזמן הרגישה בקרבה את האור החוזר של יאושו. ומתוך יאושו לא יכלה לאהוב אותו אהבה גמורה. והאו, הנואש, לא יכול היה בכלל לאהוב. כך נמשך הדבר זמן רב בחליפת מכתבים ובפגישות עראיות בלונדון. עדיין רצתה בהתרגשות הגופנית המינית שיכלה להשיג ממנו על ידי פעילותה, לאחר שנסתיים שלהובו המועט, והוא עדיין רצה לתת לה סיפוק זה, ודבר זה הספיק להמשיך את יחסיהם. היה זה בטחון כמעט מוכני מה בכוחותיה, מה שהעניק לה מצב‑רוח טוב.

ברגבי היתה עליזה עד מאד. והשתמשה בכל העליזות ורוקת הרוח שניעורו בקרבה כדי לזרז את קליפורד, עד שכתב בימים ההם את מיטב כתביו והיה כמעט מאושר בסנווריו המשונים. הוא קצר באמת את פרי הסיפוק החושני, שקיבלה מן הסבילות הגברית של מיכאליס בקרבה. אבל, כמובן, לא ידע את זאת, ואילו ידע לא היה אומר: תודה.

אבל כאשר חלפו ימי עליזותה המתרוננת והתעוררותה, ונעשתה מדוכאה ונרגזת– כמה התגעגע קליפורד לימים ההם! אילו היה יודע, אולי היה חפץ לזמן אותה ומיכאליס שוב.

4

לבה של קוני אמר לה, שיחסיה עם מיק – כך נקרא בפי כל – נואשים הם. אולם גברים אחרים לא נחשבו בעיניה כלום. נפשה היתה קשורה בנפש קליפורד. זקוק היה לחלק גדול מחייה היא נתנתהו לו. אבל היא זקוקה היתה לחלק גדול מחיי גבר ואת זה לא נתן לה קליפורד, לא יכול היה לתת לה. היו לה בולמוסי מיכאליס עראיים. אבל לבה אמר לה, שהדבר עומד להסתיים. מיק אינו יכול להחזיק מעמד. מעצם טיבו היה, שהוכרח להפסיק כל התחברות ולהיות שוב תלוש, בודד, כלב ערירי. צורך עליון היה לו הדבר, אף על פי שהיה אומר תמיד: היא הפכה לי עורף.

מקובל שהעולם מלא אפשרויות, אבל בחיים האישיים הן מצטמצמות לרוב עד מאוד. יש המון דגים טובים בים… יתכן… אבל ההמונים הגדולים הם כנראה קולייסים או מליחים, ואם אינך בעצמך קולייס או מליח ודאי תמצא מעט מאוד דגים טובים בים.

קליפורד התחיל לפסוע פסיעות גסות לפרסום וגם לכסף. אנשים היו באים לראותו. לקוני היה תמיד לארח את מי שהוא ברגבי. אבל אם לא היו קולייסים היו מליחים, ולפרקים היה מזדמן חתום הים או צלופח.

היו גברים אחדים שהיו חוזרים חלילה בקביעות, מי שלמדו עם קליפורד באוקספורד. ביניהם טומי דיוקס, שנשאר בצבא והגיע למעלת גנרל בריגאדיר. הוא היה אומר:

– היה צ’ארלז מיי, אירי שחיבר מחקרים מדעיים על הכוכבים. היה האמונד, אף הוא סופר. כולם היו לערך בני גילו של קליפורד. צעירי המשכילים שבדור. כולם האמינו בחיי הרוח. מה שאתה עושה מחוץ לזה הוא ענינך הפרטי ואין לו ערך רב. איש לא חשב לשאול את חברו באיזו שעה הוא מסתלק לרשות עצמו. אין הדבר מענין אלא אותו בלבד. וכך ברוב עניני החיים הרגילים. כיצד אתה מתפרנס או אם הנך אוהב את אשתך או יש לך אהובות. כל זה מענין רק את האיש עצמו, לא שום אדם אחר.

– כל עיקרה של הבעיה המינית אמר האמונד, בעל קומה וצנום, נשוי ואב לשני ילדים, אבל נפשו קשורה בנפש כתבנית – הוא שאין בה כל עיקר. בעצם אין זו בעיה כלל. אין לנו חפץ ללכת אחרי אדם לבית השמוש, למה איפוא נלך אחריו עם אשה למטתו? וזוהי הבעיה. אם לא נשים לב לדבר האחד יותר מאשר לדבר השני לא תהיה כאן בעיה. כל הדבר כולו מחוסר ענין וטעם. סקרנות חוץ למקומה.

– נכון, האמונד, נכון. אבל אם מי שהוא מתחיל לחזור אחרי יוליה הנך כמרקחה, ואם הדבר נמשך – אתה רותח. (יוליה היתה אשת האמונד).

– ודאי, מובן מאליו! כן הייתי נוהג אם מי שהוא היה משתין בפנת הטרקלין שלי. לכל מקום.

– כוונתך, שלא איכפת לך אם יאהב את יוליה חדר לפנים מחדר?

שרל ימיי דיבר בקצת סטירה, כי עגב קצת על יוליה והאמונד הגיב על זאת בגסות רבה.

– ודאי איכפת לי. המיניות היא ענין פרטי ביני לבינה, ובודאי איכפת לי אם מי שהוא מנסה להתערב.

– עובדה היא – אמר טומי דיוקס הרזה, בעל בהרות שמש, שמראיתו היתה אירית יותר ממראיתו של מיי החיור ובעל הבשר: – עובדה היא, האמונד, שיש לך חוש‑קנין עז ורצון עז לחיוב עצמי ואתה רוצה בהצלחה. משעה שאני בצבא הקבע, הנני מחוץ לדרך העולם ואני רואה כמה מופרז באנשים החשק לחיוב עצמי ולהצלחה. מפותח הוא הרבה יותר מדי. כל האישיות שלנו הולכת בדרך זו. וכמובן סבורים גברים כמוך, שיצליחו יותר בסיוע אשה. על כן הנך מקנא לה כל כך. זוהי בשבילך המיניות… מכונת דינמו קטנה וחיונית בינך ובין יוליה לשם ההצלחה. אם החילת לנפול – והחילות לעגוב, כשרלי, שאינו בר הצלחה. אנשים נשואים כמוך וכיוליה מסומנים בפתקרות כמזוודות של נוסעים. יוליה מסומנת: גברת ארנולד. האמונד… ממש כמזוודה ברכבת השייכת למי שהוא. ואתה מסומן: ארנולד ב. האמונד, אצל גברת ארנולד ב. האמונד. ודאי צדקת. חיים אלה זקוקים גם לצאצאים. אבל הכל תלוי בחוש ההצלחה. זהו הציר שהכל מסתובב עליו.

האמונד הסתכל ברוגזה. מתגאה היה בשלימות רוחו ובהיותו בלתי משועבד לזמן. אף כל פי כן היה שואף להצלחה.

– נכון הדבר, אין אתה יכול לחיות בלי כסף – אמר מיי. – זקוק אתה לסכום מסוים כדי שתוכל לחיות ולהתקיים… אפילו לשם חירות המחשבה אתה זקוק לסכום כסף מסויים, או שהקיבה מפריעתך. אבל נדמה לי, שיכולת להשמיט את הפתקאות מן המיניות. בני חורין אנו לשוחח עם כל אדם; למה לא נהיה בני חורין להתנות אהבה עם אשה הנוטה לנו?

– כאן מדבר הקלטי בעל התאוה – אמר קליפורד.

– בעל תאוה? טוב, למה לא? אינני מוצא שאני גורם לאשה רעה כשאני שוכב אתה יותר משאני רוקד עמה… או אפילו משוחח עמה על מזג האויר. זוהי פשוט חליפת הרגשות במקום חליפת רעיונות. למה איפוא לא?

– כזרמת שפנים – אמר האמונד.

– למה לא? מה העוול בשפנים? האם גרועים הם מאנושיות עצבנית ומהפכנית המלאה שנאה עצבנית?

– אבל אפילו כך אין אנו שפנים – אמר האמונד.

– נכון מאד. יש לי רוח: עלי לחשב חשבונות מסויימים בנושאים אסטרונומיים, החשובים לי כמעט יותר מהחיים או מות. לפעמים מפריעני עיכול רע. הרעב היה מפריעני עד לאין מרפא. וממש כך היתה מפריעתני מיניות מורעבת. אם כן, מה לעשות?

– כמדומני, שעיכול מיני רע מחמת אכילה גסה היה מפריעך ביתר עוז – אמר האמונד בעקיצה.

– לא ולא. אין דרכי לאכול אכילה גסה ואין דרכי להפריז במשגל. יש לו לאדם ברירה להרבות באכילה, אבל אתה רוצה דוקא להרעיבני.

– כלל וכלל לא. יכול אתה לשאת אשה.

– מהיכן ידעת שאני יכול? אולי אין הדבר נוח לתהליך רוחי. הנשואין היו ודאי מטפישים את הלך רוחי. אין אני עשוי להסתובב על ציר כזה… נמצא שעלי להיות כבול במאורה כנזיר? דברים בטלים, חביבי. עלי לחיות ולחשב את חשבונותי. זקוק אני מזמן לזמן לנשים. ואני מסרב לעשות מזה דבר גדול. ואני דוחה כל גינוי מוסרי או איסור מצד מי שהוא. הייתי מתבייש לראות אשה מהלכת ומסומנת בשמי, כתבתי ותחנת הרכבת שלי, כמזוודת בגדים.

שני האנשים הללו לא סלחו זה לזה את העגבים עם יוליה.

– רעיון משעשע הוא, שרלי – אמר דיוקס – שהמיניות אינה אלא צורה אחרת של שיחה, שבה אתה מבצע את הדברים תחת להגידם. סבורני, שזוהי האמת. סבורני שיכולים אנו להחליף עם נשים הרגשות ותחושות כשם שאנו מחליפים דברים על מזג האויר וכיוצא בזה. המיניות יכלה להיות מעין שיחה גופנית רגילה בין איש ואשה. אין אתה משוחח עם האשה אלא אם כן יש לכם דעות משותפות. וממש כך לא תשכב עם אשה אלא אם כן יש לך הרגשה או חיבה משותפת עמה. אבל אם כן…

– אם יש לך סוג נכון של הרגשה או חיבה עם אשה, עליך לשכב אתה – אמר מיי. – זהו הדבר ההוגן היחיד שיש לעשות עמה. כמו שבשעה שאתה מעונין בשיחה עם מי שהוא, הדבר היחיד הוא להשיח מה שבלבך. אל תשים את לשונך בין שיניך מתוך חסידות ותשוך אותה. פסוק את פסוקך. והוא הדין בענין האחר.

– לא – אמר האמונד. – הדברים אינם נכונים. אתה, מיי, למשל, נותן חצי חילך לנשים. לעולם לא תעשה מה שאתה צריך באמת לעשות בשאר רוח שבך. יותר מדי אתה מבזבז בענין האחר.

– יתכן… ואתה, האמונד חביבי, ממעט יותר מדי לבזבז בענין האחר, בין שאתה נשוי בין לאו. יכול אתה לשמור על הטהרה והשלימות של רוחך, אבל הרוח מתיבשת עד למאד. רוחך נעשית יבשה כקשת כנור, עד כמה שאני רואה. אתה ממית אותה פשוט בדבריך.

טומי דיוקס פרץ בצחוק.

– שמעוני שניכם, בעלי התריסים, – אמר להם. – אין אני עושה שום פעולה רוחנית גבוהה וצרופה, אינני אלא משרטט קצת רעיונות. ואינני נושא אשה, אף אינני רץ אחרי נשים. סבורני, כי שרלי צדק. אם הוא רוצה לרוץ אחרי נשים הרשות הגמורה בידו שלא לעשות זאת לעתים קרובות. אבל לא הייתי אוסר עליו את הריצה. ואילו האמונד יש לו חוש הקנין, ומובן אפוא שהדרך הישרה והשער הצר הם הנכונים בשבילו. תראו, שיהיה סופר אנגלי גדול לפני בוא קצו. והנה אנכי. אינני כלום. קטונתי. ואתה, קליפורד? האם סבור אתה, שהמיניות הוא דינמו לגבר להצלחה בעולם?

קליפורד היה על פי רוב ממעט לדבר בשיחות כאלה. מעולם לא היה מרבה שיחה, דעותיו לא היו חיוניות למדי בשביל זה. יותר מדי היה נבוך ונרגש. עכשיו הסמיק והסתכל כמי שכפאו שד.

מכיון שאני עצמי מחוץ למערכה – אמר – אינני מוצא שיש לי מה להגיד בעינן זה.

– כלל וכלל לא – אמר דיוקס. – ראשך איננו כלל מחוץ למערכה. חיי רוחך בריאים ושלמים. השמיענו נא את דעותיך.

– אפילו כך – גמגם קליפורד – סבורני, שאין לי הרבה להגיד… חושבני, כי “שא אשה וחסל” מביע יפה את דעתי. אם כי כמובן בעל ואשה האוהבים זה את זה דבר גדול הוא.

– מהו הדבר הגדול? – שאל טומי.

– יש בזה משום השלמת קרבה – אמר קליפורד, נבוך כאשה בשיחה כזאת.

– ושרלי ואני סבורים, שהמיניות היא מין התחברות כדיבור. תתחיל נא איזו אשה שהיא בשיחה מינית עמי – הרי טבעי הדבר בשבילי לשכב אתה כדי לסיים. הכל בזמנו כמובן. לצערי, אין שום אשה עושה עמי שום התחלה מיוחדת, על כן אני הנני שוכב בגפי ואינני מוצא בזה כל רע… על כל פנים מקוה אני כך, כי במה אדע? איך שהוא, אין לי חשבונות כוכבים שאפשר להפריעם ואין לי לכתוב שום חיבור בן אלמות. אינני אלא בחור המחבק ידיו בצבא.

קמה שתיקה. ארבעת הגברים עשנו. וקוני ישבה כאן והוסיפה תפר בתפירתה… כן, היא ישבה כאן. מוכרחת היתה לשבת כאלמת. היה עליה להיות שקטה כעכבר, שלא להפריע את העיונים החשובים של גדולי רוח אלה. אבל היתה מוכרחת להיות כאן. בלעדיה לא היו הדברים מתגלגלים כל כך יפה, הדעות לא היו זורמות בשפע כזה. בהעדרה של קוני היה קליפורד הרבה יותר נרגז ועצבני ורגליו היו ממהרות להצטנן והשיחה לא היתה מתקדמת. מן המובחר היה טומי דיוקס: הוא קצת הושרה על ידי נוכחותה. את האמונד לא חיבבה. הוא נדמה אוהב עצמו מבחינה רוחנית. וצ’ארלז מיי, אם כי אהבה בו משהו, נדמה קצת נאלח ונמאס, למרות כוכביו.

כמה ערבים ישבה קוני והאזינה לגילויי הדעת של ארבעת הגברים הללו! הללו ועוד אחד או שנים. מה שלא הגיעו, כנראה, לעולם לתכלית לא הדאיג אותה ביותר. אהבה לשמוע מה שהיה להם להגיד, ביחוד בשעה שטומי היה כאן. הדבר נעם לה. תחת שהגברים מנשקים אותה ונוגעים בגופה גילו לה את רוחם. עונג רב היה בדבר. אבל כמה קרה היתה הרוח.

וקצת גם חרה לה. היה לה יחס של כבוד למיכאליס, וכולם שפכו על שמו בוז שיש בו כדי להמית; ממזר קטן הקופץ בראש ומנוול גס מן הסוג הגרוע ביותר. ממזר ומנוול או לא – הוא הסיק את מסקנותיו הוא. הוא לא הסתפק בהליכה סחור סחור, עם מליוני מלים, מסביב לחיי הרוח.

אף קוני אהבה את חיי הרוח ונהנתה מהם בכל מאדה. אבל סבורה היתה, שהם מפריזים קצת על ערכם. אוהבת היתה להיות כאן, בקרב עשן הטבק בערבים המפורסמים אלה של הבטלנים, כמו שקראה להם בינה לבין עצמה. היא השתעשעה עד מאד, וגם התגאתה, שאפילו את שיחותיהם לא היו מוציאים לפועל בלי נוכחותה השתקנית. היה לה יחס של דרך ארץ למחשבה… וגברים אלו ניסו לפחות לחשוב בכנות. אבל לא יצא כלום. כולם כאחד דיברו על משהו, אבל מה זה לא יכלה להגיד בשום אופן. דבר זה לא יכול היה להסביר גם מיק.

אלא שמיק לא ניסה שום דבר אחר מאשר לעבור דרך החיים ולעשות לאחרים מה שאחרים זממו לעשות לו. באמת אנטי‑חברתי היה, על כן התנגדו לו קליפורד ועדתו. קליפורד ועדתו לא היו אנטי‑חברתיים. הם נטו פחות או יותר להציל את האנושיות או, לכל הפחות, להדריכה.

ביום הראשון בערב נתגלגלה שיחה מפוארת כשהגיעו הדברים שוב לעסקי אהבה.

– “ברוך הקשר המחבר לבותינו” – אמר טומי דיוקס. – הייתי רוצה לדעת קשר זה מהו… הקשר המחבר אותנו כעת הוא החיכוך הרוחני ההדדי. ומחוץ לזה הקשר בינינו רופף מאד. לבותינו רחוקים זה מזה ואנו אומרים אחד על חברו דברי קנטור ככל שאר המשכילים הארורים שבעולם. ככל האנשים בכלל, ארורים יהיו, כי כולם עושים זאת. לבותינו רחקו זה מזה ואנו מכסים זאת במתק שפתיים. מופלא הוא, שחיי הנפש פורחים כנראה במקום ששרשיהם נעוצים בטינה, טינה שאין להביעה במלים ואין לה חקר. כך היה לעולמים. ראה סוקראטס, אפלטון וסיעתם. המרירות הגלויה שבכולם, ההנאה המפורשת בקריעת מי שהוא לגזרים… פרוטאגורס, או אחר, ואלקיביאדס ואל יתר התלמידים הכלבים הקטנים שהשתתפו בציד. עלי להגיד: משבח אני את בודה, שישב בנחת תחת עץ הבמבוק, או את ישו, שסיפר לתלמידיו מעשיות קטנות ליון הראשון, בשלוה ובלי זיקוקי רוח. לא, יש משהו כוזב בשרשי חיי הרוח. נעוצים הם במרירות ובקנאה, בקנאה ובמרירות. העץ עיכר בפריו.

– אינני סבור, שהננו קנטרנים כל כך – מיחה קליפורד.

– קליפורד חביבי, זכור נא כיצד אנו מדברים כולנו זה בזה. אני לעצמי גרוע בזה מאחרים, כי מעדיף אני את הקנטור כגלוי על מתק השפתיים מעשה רוקח, שהוא הוא הרעל. אם החילותי לומר, כי קליפורד הוא בחור טוב וכו' וכו', ראוי קליפורד המסכן לרחמים למען השם, דברו כולכם במרירות עלי, אז אדע כי נחשב אני בעיניכם. אל תדברו דברי מתק, כי בנשפי הוא.

– אבל סבורני, שאנו אוהבים זה את זה בכנת – אמר האמונד.

– ודאי… אומרים אנו דברי קנטור כאלה זה לזה וזה על זה מאחורי גבנו. אני הגרוע שבכולם.

– ואני סבור שאתה מחליף את חיי הרוח בפעולת הבקורת. נכון, סורקאטס קידם הרבה את פעולת הבקורת, אבל הוא עשה יותר מזה – אמר שרלי מיי כמורה בקתדרה. לבני החבורה היתה התרברבות משונה מתחת לענותנות החיצונית.

– נכון הוא, בקורת וידיעה אינן אותו הדבר – אמר האמונד.

– ודאי אינן אותו הדבר – מסכים אחריו ברי, צעיר שחום ביישן, שבא לראות את דיוקס ונשאר ללון.

הכל הסתכלו בו כאילו נפתח פי האתון.

– לא דיברתי על ידיעה… דיברתי על חיי הרוח – צחק טומי – ידיעה אמיתית נובעת מכל גוף ההכרה: מתוך כריסך ומתוך מוחך ורוחך. הרוח יכול רק לנתח ולנמק. תן לרוח ולשכל למשול – וכל מעשיהם יהיו לבקר ולשתק. זהו כל מה שהם יכולים. הדבר חשוב עד מאד. אל אלהים! העולם זקוק כיום לבקורת, בקורת עד חרמה. על כן הבה נחיה חיי הרוח ונתגבר במרירותנו ונסיר את הראוה הישנה הרקובה. אבל, שמעוני נא, כן הוא: כל עוד אתה חי את חייך הנך במדת מה אבר מכל החי, אבל אם החילות לחיות חיי רוח הנך לוקח מפרי עץ הדעת. ניתקת את הקשר בין הפרי והעץ, את הקשר הפנימי. ואם אין לך בחייך אלא חיי רוח, הרי אינך אלא פרי תלוש, שנשר מן העץ. ואז הכרח הגיוני הוא שתהיה קנטרן כשם שהכרח טבעי הוא לפרי תלוש שירקב.

קליפורד לטש את עיניו. הכל נראה לו כדברי שטות. וקוני צחקה בקרבה בחשאי.

– ובכן, כולנו תפוחים קטופים – אמר האמונד בחריפות וברוגזה.

– נעשה אפוא מיץ מעצמנו – אמר שרלי.

– אבל מה דעתכם על הבולשוויזם? – נכנס בדברים ברי השחום, כאילו מי שהוא נגע בענין זה.

– הידד – הריע שרלי. – מה דעתכם על הבולשוויזם?

– הבה ונעשה שמות בבולשוויזם – קרא דיוקס.

– חוששני שהבולשוויזם היא שאלה רחבת ידים – אמר האמונד ונד בראשו בחשיבות.

– הבולשוויזם אינו, כמדומה לי – אמר שרלי – אלא שנאה יתירה לדבר שהם מכנים בורגנות. ומה זה בורגנות לא הוגדר לגמרי. זהו קאפיטאליזם בין יתר הדברים. ההרגשות והתחושות אף הן בורגניות עד כיד כך, שיש להמציא אדם שאינן בו.

– ועוד: האדם היחיד, האישי, בורגני הוא ובכן מן הכרח לדכאו. עליך לשקוע בדבר הגדול, בסובייט הסוציאלי. אפילו הגוף הוא בורגני, ובכן מוכרח האידיאל להיות מיכני. הדבר היחיד, שהוא חטיבה בלתי אורגנית, מורכבת מחלקים שונים אבל שוים בערכם היא המכונה. כל אדם הוא חוליה במכונה והכח המניע של המכונה היא השנאה… שנאה לבורגנות. זהו, לדעתי, הבולשוויזם.

– בהחלט – אמר טומי. – אבל נראה לי, שזהו גם תיאור שלם של כל האידיאל התעשיתי. זוהי תמצית משא הנפש של בעל בית החרושת אלא שהוא יכחיש, כי הכח המניע היא השנאה. ואף על פי כן זוהי השנאה: שנאת החיים גופם. ראו את אנגליה התיכונה הזאת אם אין הדבר רשום בפירוש… אלא שהכל חלק מחיי הרוח, השתלשלות הגיונית.

– כופר אני, שהבולשוויזם הוא הגיוני, הוא סותר את רוב ההנחות המוקדמות – אמר האמונד.

– חביבי, הוא מודה בהנחה המוקדמת החמרית; כך נוהגת כ הרוח הצרופה… בשלילה.

– על כל פנים ירד הבולשוויזם אל השיתין – אמר שרלי.

אל השיתין! שיתין שאין מתחתן שיתין! לא יעברו שנים מועטות ויהיה לבולשוויסטים הצבא המובחר בעולם בעל הציוד המיכני המובחר.

– אבל אין הדבר יכול להמשך כך – ענין זה של שנאה. מוכרח לבוא מפנה – אמר האמונד.

– חכינו כמה שנים… נוסיף לחכות. שנאה הוא דבר הגדל ככל דבר אחר. זוהי תוצאה הכרחית של הרכבת רעיונות לחיים בחזקה או אונס חושים עמוקים. אונסים אנו את הרגשותינו העמוקות ביותר בהתאם לדעות מסויימות. אנו מניעים את עצמנו על ידי נוסחה כמו שמניעים מכונה. המחשבה ההגיונית מתנשאת למשול והכל נהפך לשנאה. כולנו בולשוויסטים אלא שאנו צבועים. הרוסים הם בולשוויסטים בלי צביעות.

– אבל יש כמה דרכים אחרות, שלא כדרך הסובייטים – אמר האמונד, – הבולשוויסטים אינם חכמים באמת.

– ודאי לא. אבל לפעמים מחכמה הוא להיות חכם למחצה: אם רצונך להשיג את תכליתך. כשאני לעצמי מוצא אני את הבולשוויזם חכם למחצה, אבל אף את חיינו החברתיים במערב מוצא אני מחוכמים למחצה. וכן הם בעיני חיינו הרוחניים המפורסמים. כולנו קרים כטפשים, מחוסרי רגש כהדיוטות. כולנו כאחד בולשוויסטים, אלא שאנו קוראים לדבר בשם אחר. סבורים אנו שהננו אלהים… אנשים הדומים לאלהים. זהו ממש בולשוויזם. צריך להיות אדם, בעל לב ואבר הזכרות אם רוצים להמלט מלהיות אלהים או בולשוויסט, כי זהו היינו הך – שניהם טובים ביותר כדי להיות אמת.

מתוך השתיקה, שלא דמתה להודאה, נשמעה שאלתו ההססנית של ברי:

– ובכן הנך מאמין באהבה, טומי, האין זאת?

– לא, עלם חמד – אמר טומי. – לא, יקירי. בתשע פעמים מעשר לא. האהבה היא כיום עוד אחת ההצגות הללו המחוכמות למחצה. בחורים זרזירי מתנים הבועלים עלמות תופפות. בעלות עגבות זעירות ככפתורים. האם לאהבה כזו נתכוונת? או אהבה של שיתוף הנכסים, של שידוך טוב, אהבה של אני לדודי ודודי לי? לא, בן יקיר לי, לא אאמין בכל אלה.

– אבל מאמין אתה במה שהוא?

– אני? מצד השכל הנני מאמין, כי צריך שיהיה לאדם לב טוב, אבר ער, שכל חי, ואומץ לבל לומר “חרא” בפניה של גברת.

– אמנם, כל זה יש לך – אמר ברי.

טומי דיוקס הריע בצחוק.

– אילו היה לי, מלאכי הטוב, הלואי שהיה לי. לא, לבי מת כתפוח אדמה, אבר הזכרות שלי צנח ולעולם אינו מרים ראש, נוח לי לחתוך אותו מאשר לומר “חרא” בפני אמי או דודתי. הן גבירות ממש ואני אינני משכיל ממש, אני רק בעל מחשבות. רנואר אמר שהוא מצייר תמונותיו באבר הזכרות שלו, הוא צייר תמונות נאות. אולי יכולתי לעשות משהו באבר שלי. אבל אני יכול רק לדבר. יסורי גיהנום. והדבר התחיל בסוקראטס.

– יש נשים נחמדות בעולם – הרימה קוני ראשה ואמרה סוף סוף משהו.

הדבר חרה לגברים. צריכה היתה לעשות עצמה כלא שומעת. הם התרעמו שהיא הודתה, כי האזינה לשיחה כזאת.

– אל אלהים! “אם אינן נחמדות אלי, מה בצע שהן נחמדות?” לא, זהו לאחר יאוש. אין לבי יכול פשוט לדפוק בקצב אחד עם אשה. אין לך אשה שאני יכול לחשוק באמת כשאני בנוכחותה ואיני מתחיל לאנוס עצמי לכך… לא. רוצה אני להשאר כמות שהנני ולחיות את חיי‑הרוח. זהו הדבר הישר היחיד שאני יכול לעשות. יכול אני להיות מאושר מאד מדי דברי עם נשים, אבל הכל נקי, נקי עד לאין מרפא. לאין מרפא. מה תגיד בני?

– כן, החיים פשוטים יותר מדי.

5

בבוקר כפור לא עבות אחד בפברואר יצאו קליפורד וקוני לטיול אל היער דרך הבוסתן. זאת אומרת: קליפורד גלגל בכורסת‑המניע שלו וקוני הלכה לצדו.

האויר העז עדיין היה גפריתי, אבל שניהם היו רגילים לו. מסביב לאופק הקרוב נמשך הערפל הפתוח מגוון הכפור והעשן, ומלמעלה היו מונחים שמי התכלת הזעירים, עד שנראה להם למטיילים כאילו הם סגורים ומסוגרים לעולם, חיי חלום או שגעון על מסגר.

הכבשים השתעלו בעשב הגס והיבש של הבוסתן, שהכפור הכחיל בו בראשי ציציו. דרך הבוסתן נמשך שביל אל שער היער, כסרט וורוד דק. קליפורד כיסה אותו מחדש בחצץ מנופה מצלעות המכרות. לאחר שנשרפו האבן והניצולת של בטן האדמה ונתנו את גפריתן, נעשו וורודות בחירות. היום היו חוורות עם לובן כחלחל של כפור. בעיני קוני מצא תמיד חן שטיח זה המבהיק בגוון הוורוד המנופה. נשב רוח קר, שאינו מביא ברכה.

קליפורד התנהל בזהירות למטה במדרון מן הגבעה שלפני הבית וקוני החזיקה את ידה על הכורסה. לפניהם השתרע היער, מקודם חורשת האגוזים ואחריה חשרת הארגוון של האלונים. בירכתי היער כרכרו וכרסמו שפנים. עדה שחורה של עורבים התנשאה פתאום והתפשטה על פני השמים במדרון.

קוני פתחה את פשפש היער וקליפורד הכניס את כורסתו לאט לדרך הרכיבה, שעלה במעלה המדרון בין חורשות אגוזים גבוהות. היער היה שריד יער העד, שבו צד ציד רובין הוד בשעתו, ודרך הרכיבה היתה דרך ישנה נושנה, שעברה לרוחב הגליל. אבל עכשיו היתה, כמובן, רק שביל‑רכיבה ביער פרטי. הדרך ממנספילד נסבה בעקיפין מצפון.

ביער היה הכל ללא נוע. העלים הישנים על הארץ שמרו עדיין את הכפר בעברם התחתון. עוף הקיק צרח, כמה צפרים קטנות פרחו. אבל לא היה ציד, פסיונים לא היו. הכל נשמד בשנות המלחמה, והיער נשאר בלי שמירה עד ששב קליפורד ומינה שוב שומר‑יער.

קליפורד אהב את היער, אהב את האלונים הישנים. הרגיש, כי במשך דורות היו שלו. ורצה להגן עליהם. רצה שמקום זה יהיה בבל‑תגע, מסוגר בפני העולם.

הכורסה התגלגלה לאטה במעלה הגבעה, הלוך והתנגף ברגבים הקפואים. ופתאום נפתחה משמאל קרחת, שלא היה בה אלא סבך שרכים מתים, פה ושם יונקת צנומה נשענת, מצבות גדולות של עצים גדועים שהראו את ראשיהם החשופים ואת שרשיהם המשתרגים, בלי רוח חיים. ומטליות של שחור במקומות שהחוטבים שרפו זרדים ואשפה.

היה זה אחד המקומות, שבהם ציוה סיר ג’ופרי בשנות המלחמה לחטוב עצים בשביל החפירות בצרפת. כל הגבעה, שהתנשאה באשבורן מימין לשרך, היתה נחשפת ועזובה. בראש הגבעה, שלפנים עמדו בו אלונים, היה עכשיו בוהו; ומכאן אפשר היה לראות מבעד לאילנות את רכבת המכרות ואת בניני העבודה החדשים. קוני עמדה והביטה. זו היתה פרצה בהתבדלות הגמורה של היער. צוהר לעולם. אבל לא הגידה זאת לקליפורד.

משונה הוא, שמקום חשוף זה הרגיז תמיד את קליפורד. הוא השתתף במלחמה וראה מה זאת. אבל לא רגז עד שראה גבעה חשופה זו ממש. הוא ציוה לחזור וליער אותה. אבל קמה בו שנאה לסיר ג’ופרי.

קליפורד ישב בפנים קפואים בכורסתו, שהתנועעה לאטה כלפי מעלה. כשהגיעו אל ראש הגבעה עמד. לא רצה לסכן את נפשו במורד הארוך המלא חתחתים. ישב והביט למורד הירקרק של הדרך, פס בהיר שמן שרכים ואלונים. בתחתית הגבעה נטתה הצדה ונעלמה. אבל היה לה חמוק נחמד ונוח, כראוי לדרך אבירים רוכבים ושרות רוכבות.

– סבורני, שכאן לב אנגליה – אמר קליפורד קוני מדי שבתו שם בשמש העמומה של פברואר.

– האמנם? – שאלה קוני וישבה בשמלת‑הסריגה הכחולה שלה על גזע גדום בדרך.

– כן זוהי אנגליה הישנה, לב אנגליה, ואני רוצה לשמור עליה בשלימותה.

– אמנם כן – אמרה קוני. ומדי דברה שמעה קול הצופרים של המכרות מכריזים על השעה האחת עשרה. קליפורד היה רגיל יותר מדי לקול ולא שמעהו.

– רוצה אני, שהיער הזה ישאר בשלימותו – בלי מגע. רוצה אני שאיש לא יעבור בו, – אמר קליפורד.

הדברים נאמרו בהתלהבות. ביער נשמר עדיין משהו מן המסתורין של אנגליה הפראית הישנה, אבל גדיעותיו של סיר ג’ופרי בשעת המלחמה הכוהו מכה רבה. כמה חרישים היו העצים, עם ענפיהם לאין מספר המשורגים כלפי השמים וגזעיהם האפורים והעקשנים המתנשאים מתוך השרכים החומים. כמה בוטחים הצפרים הפורחות ביניהם. ולפנים היו כאן צבאים ורובי קשת, ונזירים מדדים על חמורים. המקום זכר את זאת, עדיין זכר.

קליפורד ישב בשמש החוורת, אור זרוע על שערו החלק הלבקני ועל פניו האדמונים המלאים, הסתומים ללא פתרון.

– כשאני בא לכאן איכפת לי שאין לי בן יותר מאשר בכל זמן אחר – אמר קליפורד.

– אבל היער קשיש ממשפחתך – אמרה קוני בשפה רפה.

– ודאי – אמר קליפורד. – אבל אנחנו שמרנו עליו. לולא אנחנו היה כלה… היה כלה זה כבר, כיתר היער. חובה לשמור קצת מאנגליה הישנה.

– האמנם? – שאלה קוני. – האם חובה היא לשמור, ודוקא נגד אנגליה החדשה? לדעתי, מעציב הדבר.

– אם לא ישמר משהו מאנגליה הישנה לא תהיה אנגליה כלל – אמר קליפורד. – ואנחנו שיש לנו סוג זה של נכסים וחוש לזה חייבים לשמור אותם.

קמה הפסקה עגומה.

– כן, לזמן מה, אמרה קוני.

– לזמן מה. זהו כל מה שאנו יכולים לעשות. אין לנו אלא לעשות את חלקנו. מרגיש אני, שכל אחד ממשפחתי עשה כאן את שלו משעה שהמקום ברשותנו. אפשר להתהלך נגד ההסכמיות, אבל חובה לשמור על המסורת.

ושוב הפסקה.

– איזו מסורת? – שאלה קוני.

– המסורת של אנגליה. של כל זה.

– אמנם כן – אמרה בלאט.

– על כן טוב כשיש בן. אין אנו אלא חוליה בשרשרת – אמר קליפורד.

קוני לא היתה להוטה אחרי שרשראות, אבל לא אמרה כלום היא הרהרה בסתמיות המשונה של חפצו לבן.

– מצטערת אני, שאי אפשר שיהיה לנו בן, – אמרה.

הוא הסתכל בה בעיניו הגדולות, הכחולות‑חוורות, בלי נוע.

– כמעט טוב היה אילו היה לך ילד מאיש אחר אמר. – אילו חנכנו אותו ברגבי היה שייך לנו ולמקום. אין אני מאמין ביותר באבהות. אילו היה לנו לחנך ילד – היה שלנו והיה מממשיך את פעלנו. האין את חושבת, שהדבר ראוי לחשוב עליו?

קוני נשאה סוף סוף עיניה אליו. הילד, ילד שלה, איננו בשבילו אלא “דבר”.

– אבל מה בנוגע לאיש האחר? – שאלה.

– האם יש לזה חשיבות רבה כל כך? האם דברים אלה נוגעים בנו באמת עד מעמקינו? היה לך אותו מאהב בגרמניה… ומה זה עכשיו? כמעט לא כלום. נדמה לי, כי מעשים קטנים אלה ויחסים קטנים אלה שאנו עושים בחיינו אינם חשובים כל כך. הם חולפים ואינם? היכן השלג של אשתקד? חשוב הוא מה שמתקיים במשך חיי אדם; חשובים הם חיי בהתמשכותם ובהשתלשלותם הארוכה. אבל מה ערך ליחסים ארעיים1? וביחוד ליחסים מיניים ארעיים2. אם אין בני אדם מפריזים עליהם עד לצחוק, הרי הם עוברים כהזדווגות עופות. וכך יאה להם. מה חשיבות בדבר? חשובה ההתחברות למשך ימי החיים, החיים יחדיו מיום יום ולא השכיבה יחדיו פעם או פעמיים. את ואני הננו נשואים, יקרה לנו מה שיקרה נעשינו הרגל זה לזה, והרגל הוא, לדעתי יותר חיוני מכל התרגשות ארעית3. הדבר הממושך, האטי, המתקיים – מפיו אנו חיים, ולא מעוית ארעית4 איזו שהיא. שנים החיים יחדיו באים לאט לאט למין חדקוליות, וכל נדנוד של אחד מורכב בשל חברו. זהו הסוד הממשי של הנשואין, ולא המיניות, על כל פנים לא הפעולה המינית הפשוטה. את ואני הננו משוזרים לתוך זיווג. אם נחזיק בדעה זו עלינו להיות מסוגלים להסדיר את הצד המיני כאילו אנו אומרים ללכת לרופא שיניים, מכיון שהגורל הנחיל לנו תבוסה גופנית.

קוני ישבה והקשיבה בתמהון ובפחד כאחד. לא ידעה אם צדק או אל. את מיכאליס אהבה, את זאת אמרה לעצמה. אבל אהבתה לא היתה במדת מה אלא סטיה מנשואיה עם קליפורד, מן הקרבה היתירה שנתהותה במשך השנים הממושכות של סבל וסבלנות. אולי זקוקה נפש האדם לטיולים ואין למנוע אותה ממנה. אבל עיקרו של טיול הוא, ששבים ממנו בחזרה הביתה.

– ולא היה איכפת לך מאיזה איש יהיה לי ולד? – שאלה.

– למה, קוני? הייתי מאמין לחושך הטבעי, לנימוסך ולטוב טעמך. ודאי לא תתני לסוג המגונה של גברים לנגוע בך.

חשבה על מיכאליס, הוא היה בהחלט מסוג בני אדם שלא לפי רוחו של קליפורד.

– אבל גברים ונשים יש להם הרגשות שונות על הסוג המגונה של גברים – אמרה.

– לא – ענה. – אהבתיני. אין אני סבור שתאהבי פעם גבר המאוס עלי בהחלט. לבך לא ירשה לך.

היא החרישה. על ההגיון לא היה מה לענות מפני שהיה שקר מוחלט.

– והאם תחכה שאספר לך? – שאלה והסתכלה בו כמעט בגניבה.

– לגמרי לא. מוטב שלא אדע את זאת. אבל הרי תסכימי לי, שהמיניות המקרית אינה כלום בהשוואה אל החיים הארוכים יחדיו? האין את חושבת, שאפשר לשעבד את המיניות לצרכי חיים ארוכים? סוף סוף, האם יש חשיבות בהתרגשויות עראיות אלה? האם אין כל בעית החיים בנין אטי של אישיות שלימה במרוצת השנים? חיים שיש בהם שלימות? אין טעם בחיים מפורכים. אם חוסר המיניות אומר לפרוך אותך, לכי ואהבי. אם חוסר ולד אומר לפרוך אותך – לכי וילדי ככל אשר תוכלי. אבל עשי דברים אלה באופן שחייך יהיו שלמים ויהוו חטיבה הרמונית ממושכת. ואת ואני נוכל לעשות זאת יחדיו, האין זאת? אם נסתגל להכרחיות ובעת ובעונה אחת נארוג את ההסתגלות לאחדים עם חייו התדירים. האין זאת?

קוני נכבשה קצת על ידי דבריו. היא ידעה, שלהלכה צדק. אבל כשהרהרה על חייה התדירים עמו – היססה, האם באמת נוצרה לכך לארוג עצמה לתוך חייו לשארית חייה? ותו לא?

האם זהו הכל? עליה להיות מרוצה לארוג עמו חיי תמיד, חטיבה אחת, אבל אולי רקומה פרח ארעי5 של הרפתקה. אבל כיצד יכלה לדעת מה תרגיש בשנה הבאה? כיצד אפשר לדעת זאת? כיצד אפשר לומר הן? לשנים רבות? הן זעירא, כחלום יעוף. למה להרצע על ידי מלת פרפר זו? הרי מובן שהיא טסה ואיננה ובמקומה באים הן ולאו אחרים. כפרפרים מפרפרים.

סבורתני שצדקת, קליפורד. ועד כמה שאני יכולה לראות הנני מסכימה לך. רק החיים יכולים לתת לכל פנים חדשים.

– אבל עד שיתנו החיים פנים חדשים לכל את מסכימה לי?

– כן. חושבת אני שכן, באמת.

היא הרגישה בכלב שחום, שיצא ממשעול צדדי והסתכל בהם בחוטם זקוף מתוך נביחה רכה, שברים שברים. מאחרי הכלב צעד רכות במהירות איש נושא רובה והסתכל אליהם כאילו הוא אומר להתקיפם. אולם עמד, בירכם לשלום ופנה למורד הגבעה. היה זה רק שומר‑היער החדש, אבל הוא הפחיד את קוני, הוא נדמה כבא באיום נמהר. כך ראתה אותו – כהתפרצות פתאום של איום מתוך בלימה.

לבוש היה קטיפת מאנצ’סטר ירוקה‑כהה ומגפים, נוסח ישן. בעל פנים אדמונם ושפם אדמדם ועינים אדישות. הוא ירד במהירות במורד.

– מילורס – קרא קליפורד.

האיש הסתובב קצת ובירך לשלום בתנועה מהירה וקלה – חייל.

– אולי תסובב את הכורסה ותניע אותה? יהיה לי יותר נוח – אמר קליפורד.

הפשיל האיש את רובהו על שכמו ונגש באותן התנועות המשונות, המהירות ורכות כאחד, כאילו הוא רואה ואינו נראה. גבוה וצנום היה במדת מה, ושתקן. אל קוני לא הביט כלל רק אל הכורסה.

– קוני, זהו שומר היער החדש, מילורס. עדיין אין אתה מכיר את הגברת, מילורס?

– לא, אדוני – באה תשובה זריזה ואדישה.

הסיר את כובעו והראה את שערו הסמיך, כמעט לבקני. הביט ישר לתוך עיני קוני, במבט מלא, אמיץ, סתמי, כאילו רצה לראות מה מראיתה. עורר בה רגש רתיעה. נענעה בראש אליו במורך והוא העביר את כובעו ליד שמאלו והחוה לפניה קידה קלה כג’נטלמן. אבל לא אמר כלום. רגע עמוד דום, כובעו בידו.

– אבל אתה כבר מזמן כאן, לא כן? – אמרה לו קוני.

– שמונה חודשים, גברתי… הוד מעלתה – תיקן עצמו בנחת.

– ואתה מרגיש עצמך כאן יפה?

הביטה לעיניו. עיניו נתכווצו קצת, בלגלוג, אולי בחוצפה.

– כן, תודה, הוד מעלתך. כאן גדלתי.

החווה קידה קלה, הפך את פניו, כיסה את ראשו ונגש לאחוז בכורסה. קולו במלים האחרונות עבר לתוך רחבות הניב העממי. אולי גם מתוך לעג, כי מקוד לא היה רמז לניב. כמעט יכול היה להיות ג’נטלמן. על כל פנים היה בחור משונה, זריז, מתבודד, יחיד אבל בוטח בעצמו.

קליפורד הניע את המניע הקטן, האיש סיבב בזהירות את הכורסה וכיוון אותה כלפי המורד, שירד באשבורן לתוך חורשת האגוזים הכהה.

– האם זה הכל, סיר קליפורד – שאל האיש.

– לא, מוטב שתלך עמנו פן תעמוד הכורסה בדרך. המניע אינו חזק כל צרכו לעליה.

האיש הפנה ראשו לכלבו – מבט דואג. הכלב הביט אליו וכשכש בזנבו. חיוך קל, מלגלג או סונט קצת, נראה בעיניו לרגע ונעלם, ופניו נעשו מחוסרי ארשת. עד מהרה ירדו במדרון כשהאיש מחזיק ידו במסעד הכורסה לכוונו. נראה היה יותר כחייל משוחרר מאשר כמשרת. ומשהו בו הזכיר לקוני את טומי דיוקס.

כשהגיעו לחורשת האגוזים רצה קוני פתאום קדימה ופתחה את השער לבוסתן. מדי עמדה והחזיקה את הדלת הסתכלו בה שני הגברים בעברם. קליפורד מתוך בקורת והשני מתוך תמיהה קרירה כאילו רצה סתם לדעת מה מראיתה. והיא הרגישה בעיניו הסתמיות הכחולות מבט של סבל ואדישות, אבל קצת חמימות. אבל למה היה כל כך מופרש ומופלג?

קליפורד עצר את הכורסה לאחר שעבר את השער והאיש שב מיד באדישות לסגור את השער.

– למה רצת לפתוח? – שאל קליפורד בקולו השקט, סימן לרוגז. – מילורס היה עושה זאת.

– חשבתי שתסע ישר הלאה – אמרה קוני.

– ואתן לך לרוץ אחרינו? – שאל קליפורד.

– למה לא? אוהבת אני לפעמים לרוץ.

מילורס החזיק שוב בכורסה והסתכל לגמרי בלי תשומת לב, אבל קוני הרגישה שהוא רואה הכל. כשהזיז את הכורסה למעלה במדרון התלול של הגבעה בבוסתן נשם מהר, בשפתים פשוקות, בעצם היה רפה כח. משונה: מלא חיים, אבל קצת רפה ופריך. חוש האשה שבה הרגיש זאת.

קוני פיגרה מלכת ונתנה לכורסה להתקדם, היום נעשה אפור: השמים הכחולים הזעירים, שהיו נמתחים בשפל על פני השולים העגולים של הערפל, נעשו שוב מסוגרים, היה קור עז. לפני שלג. הכל אפור, העולם נראה בלה.

הכורסה המתינה בראש הנתיב הוורוד. קליפורד פנה כה וכה לקוני.

– האין את עיפה? – שאל.

– לא – ענתה.

אבל היתה עיפה. געגועים יגעים משונים, אי סיפוק תקפו אותה. קליפורד לא ידע: אלה לא היו דברים שהתבונן בהם. אבל הזר הרגיש. לקוני נראה הכל בעולמה ובחייה בלה, ואי‑סיפוקה היה קשיש מן הגבעות.

באו הביתה ונגשו אל הדלת האחורית, ללא מדרגות. קליפורד העביר עצמו בזריזות לקורסת הבית הנמוכה, בעלת הגלגלים. זרועותיו היו אמיצות וקלות תנועה. קוני הרימה את משא רגליו המשותקות אחריו.

שומר היער, שהמתין בהקשבה שישלחוהו, התבונן כמעט לכל, לא הפיל דבר. הוא החוויר מתוך מין פחד כשראה את קוני מרימה את הרגלים המשותקות של בעלה בזרועותיה לתוך הכורסה האחרת וקליפורד הסתובב על צירו בשעת מעשה. הוא נבהל.

– תודה על עזרתך, מילורס – הפליט קליפורד וגלגל עצמו כלפי חדרי המשרתים.

– ויותר לא כלום, אדוני? – נשמע קול אדיש, כמו בחלום.

– לא כלום. שלום.

– שלום, אדוני.

– שלום – אמרה קוני והביטה אחורנית אל שומר היער שעמד מבחוץ לדלת. – יפה מצדך שהזזת את הכורסה במעלה הגבעה. אני מקוה, שלא היה קשה לך ביותר.

עיניו נפגשו בעיניה כהרף עין, כאילו הקיץ משנתו. הוא הרגיש בה.

– לא, לא, לא קשה – מיהר לענות. ושוב נפל קולו לתוך הניב הרחב של בני המקום: – שלום רב להוד מעלתה.

– מי הוא שומר היער שלך? – שאלה קוני בשעת הסעודה.

– מילורס? הרי ראית אותו – ענה קליפורד.

– כן, אבל מאין הוא בא?

– משום מקום, יליד טיווירשיל הוא.. בן כורה, סבורני. – האם היה בעצמו כורה?

– נפח במכרה, סבורני: נפח ראשי. אבל היה כאן שומר היער במשך שנתים לפני המלחמה, עד שנתגייס לצבא. לאבי היתה תמיד דעה טובה עליו, וכשחזר ורצה להיות שוב נפח במכרה לקחתיו שוב לשומר יער. שמחתי מאד לקבלו… כמעט אי אפשר למצוא שומר יער טוב בסביבה… ויש צורך באדם המכיר את הבריות.

– האם אינו נשוי?

– היה נשוי אבל אשתו הלכה מאתו עם… עם גברים שונים… אבל לבסוף עם כורה. כמדומני שהיא עדיין חיה אתו.

– ובכן הוא חי בגפו?

– פחות או יותר. יש לו אם בכפר… וילד, סבורני.

קליפורד הסתכל בקוני בעיני הכחולות‑החוורות, הבולטות במקצת, שנראה בהן מין טשטוש. למראית עין נדמה ער, אבל בקרבו היה כאוירת אנגליה התיכונית – אד, ערפל מפוייח. והערפל נדמה כמתקדם ובא. וכשלטש עיניו אל קוני כדרכו המיוחדת ומסר לה את הידיעות המדוייקות כמנהגו המיוחד, הרגישה כי רוחה מתמלא לפני ולפנים ערפל ובלימה. והוא הילך עליה אימים. הוא נראה בעיניה סתמי, כמעט מטומטם.

ובעמעום הבינה אחד הכללים הגדולים של נפש האדם: כי תוכה הנפש המרגשת מכה שיש עמה פצע, שאינה ממיתה את הגוף, נדמה שהנפש מבריאה כשם שהגוף מבריא. אבל אין ז אלא לאט לאט מתחיל הפצע של הנפש להיות מורגש כחבלה, והוא הולך ומעמיק את כאבו האיום עד שהוא ממלא את כל הנפש. ובשעה שאנו חושבים שהבראנו ושכחנו, עלינו להלחם בתוצאות הנוראות ביותר.

כך אירע לקליפורד. אך היה “בקו הבריאות”, אך היה שוב ברגבי וכתב את ספוריו והרגיש בטחון בחיים, נדמה ששכח הכל, וישוב הדעת שלו חזר וניעור. אבל ברבות הימים הרגישה קוני קמעא קמעא כי הפצע שנגרם לו על ידי אימה ופחד נפתח שוב ופושה בו. זמן מה היה עמוק כל כך עד שלא הורגש, כאילו איננו. עכשיו התחיל מבצבץ מתו התפשטות של פחד, כמעט שיתוק. מבחינה רוחנית עדיין היה ער. אבל השיתוק, החבלה של הזעזוע הרב, הלך ונתפשט בחיי הרגש שלו.

ובמידה שהתפשט בו כן – הרגישה קוני – התפשט בה. אימה פנימית ריקנות, אדישות לכל הלכו והתפשטו בנשמתה. כשניעור קליפורד יכול היה עדיין לשוחח שיחה מצויינת ולשלוט בעתיד כביכול; על מתן יורש לרגבי. אבל למחר נדמו כל המלים המצויינות כעלים בלים שנתמוללו, בלי שום תוכן, כאבק פורח ברוח. אלה לא היו מלים‑עלים של חיי פעולה, צעירים ונמרצים ומחוברים לעץ. אלא עלים נדפים של חיים שאין בהם מעשה.

כך נדמה לה בכל מקום. כורי טיווירשיל דיברו שוב על שביתה, ונדמה לקוני שגם כאן אין זו הפגנת מרץ, אלא חבלת המלחמה, שהיתה חבושה וכבושה, ולאט לאט בצבצה ועוררה כאב רב של אי‑מנוחה וטמטום של רוגז. החבלה היתה עמוקה מאד… חבלת המלחמה הכוזבת, הבלתי אנושית. היה צורך בדם חי של דורות כדי למסמס את הגוש השחור הגס של הדם הקרוש במעמקי נפשותיהם וגופותיהם. והיה צורך בתקוה חדשה.

קוני המסכנה. ברבות הימים תקף אותה הפחד מפני הריקנות בחייה. חיי הנפש של קליפורד ושלה הורגשו לאט לאט כמין בלימה. זיווגם, חייהם המלוכדים, שהיו מבוססים על הרגל וקורבה, שהרבה לדבר עליהם – היו ימים שכל זה נעשה לחלוטין אפס וריק. אלה היו מלים, מלים, למכביר. המציאות היחידה היתה בלימה, ועל גביה צביעות המלים.

אמנם היתה הצלחה לקליפורד: האלהות כלבתא! נכון הוא, שהיה כמעט מפורסם וספריו הכניסו לו אלפי לירות. צילומו נדפס בכל מקום. באחד מבי הנכות היתה פרוטומי שלו, ובשנים מהם תמונתו. נדמה היה שהוא מראשי המדברים שבדור החדש. בחושו המופלא של בעל מום לעניני פרסום נעשה בארבע או בחמש שנים אחד הידועים ביותר בין המשכילים הצעירים. קוני לא יכלה לגלות היכן כאן השכל העליון. קליפורד היה באמת פקח בניתוח קל והומוריסטי של אישים ונושאים, העושה סוף סוף הכל לרסיסים. אבל למה היה הדבר דומה? לגורי כלבים הקורעים כר של דרגש לגזרים; אלא שלא היה כאן לא בחרות ולא משחק אלא קנה משונה ויהירות עקשנית. מעשה להטים ובלימה. כזה היה הרגש שצלצל וחזר וצלצל מירכתי נפשה של קוני: הכל הבל, משחק מופלא של בלימה ועם זה משחק, ראוה.

מיכאליס בחר בקליפורד לדמות מרכזית של מחזה. הוא כבר רשם את העלילה והעלה על הכתב את המערכה הראשונה. כי מיכאליס השכיל עוד יותר מקליפורד לעשות מחזה מבלימה. זה היה הרסיס האחרון של חשק, שנשאר באנשים אלה: החשק לראוה. מבחינה מיניתהיו בני בלי חשק, חשובים כמתים. ולא אחרי הכסף רדף מיכאליס. קליפורד לא היה מלכתחילה רודף אחרי כסף מעולם, אף על פי שצבר אותו במום שיכול, כי הכסף הוא חותמה של ההצלחה. והצלחה היא שבקשו. שניהם רצו בראוה ממשית, ראות עצמו של אדם שתכבוש לשעה את הקהל הגדול.

משונה היתה התמכרות זו לעקר ההצלחה. לקוני, שעמדה בעצם מבחוץ ולבה היה גס בזעזוע שבדבר, היה גם זה הבל. אפילו ההתמכרות לעקר היתה הבל, אף על פי שהגברים התמכרו פעמים אין מספר. גם זה הבל.

מיכאליס כתב לקליפורד בדבר המחזה. כמובן כבר ידעה על כך זה זמן רב. וקליפורד נתלהב שוב. שוב יוצג לראוה, הפעם יציג אותו אחר, ובאור נוח לו. הוא הזמין את מיכאליס לבוא עם המערכה הראשונה לרגבי.

ומיכאליס בא: בקיץ, בחליפה בהירה וכפפות לבנות, עם שחלבים סגולים לקוני, תאוה לעינים, והמערכה הראשונה היתה הצלחה רבתי. אפילו קוני התפעלה… עד קצת המוח שנשאר לה. ומיכאליס, שהתפעל מכחו לעורר התפעלות, היה באמת נפלא… ממש יפה בעיני קוני. היא ראתה בו את הקפאון העתיק של הגזע שאין לאכזבו, מין טומאה קיצונית ששבה להיות טהרה. בקצה המופלג של התמכרותו היתירה לעקר ההצלחה נדמה טהור, כמסכת שנהב אפריקאית, ההופכת כבמחזה טומאה לטהרה בקוי השנהב ושטחיו.

שעה זו של התפעלות יתירה במסבו עם הזוג צ’טרלי, שבה הלהיב ממש את קוני וקליפורד, היתה אחת השעות העליונות בחיי מיכאליס. עלתה בידו להלהיב אותם. אפילו נפש קליפורד היתה לשעה קשורה בנפשו כביכול.

ולמחר סרה רוחו של מיק: התהלך הנה והנה מרוגז ומכורסם, ידיו בכיסי מכנסיו. קוני לא ביקרה אצלו בלילה… והוא לא ידע היכן למצוא אותה. גנדרנית! בשעת נצחונו!

בבוקר הלך לחדרה. היא ידעה שיבוא. ואי‑מנוחתו היתה ניכרת. הוא שאל אותה בדבר מחזהו… האם סבורה היא, כי טוב הוא? מוכרח היה לשמוע את שבחו. זה עורר בו זעזוע דק מן הדק של התרגשות. והיא שיבחה מתוך התלהבות. אבל עם זה ידעה במעמקי נפשה, כי הבל הוא.

– שמעי נא – אמר פתאום לבסוף. – למה אין אנחנו מסדירים את הענין? למה לא נתחתן?

– אבל אני נשואה – אמרה בתמיהה ולא הרגישה בכל זאת כלום.

– זהו? נתון יתן לך גט. למה לא נתחתן? רוצה אני להתחתן. ידעתי, כי זהו מן המובחר בשבילי, לשאת אשה ולחיות חיים מסודרים. חי אני חיי עזאזל וקורע עצמי פשוט לגזרים. ראי, את ואני נוצרנו זה לזה… כיד לכפפה. למה לא נתחתן? האם יש טעם למה לא נתחתן?

קוני הסתכלה בו בתמיהה. הגברים הללו כולם שוים.

– אבל אני כבר נשואה – אמרה. – ידעת, אינני יכולה לעזוב את קליפורד.

– ולמה לא? למה לא? – צעק. – לאחר ששה חדשים לא ידע כלל שהלכת. אין הוא יודע כי מי שהוא קיים זולתו. הרי אין לאדם זה כלום ממך, כפי שנראה לי; הוא כולו עטוף בטלית של עצמו.

קוני הרגישה, כי בדברים אלה יש משום אמת. אבל עם זה הרגישה, כי בדברי מיק לא היה הרבה ממידת אהבת הבריות.

– האם אין כל הגברים עטופים בטלית עצמם? – שאלה.

– פחות או יותר, מודה אני. כך צריך גבר להיות כדי להתקיים. אבל לא זהו העיקר. העיקר הוא, מה הם החיים שיכול גבר לתת לאשה? יכולה היא לראות עממו חיים טובים או לא? אם אין הוא יכול, אין לו שום זכות לאשה.

הפסיק והסתכל בה בעיני האגוז הגדולות שלו, כמעט כמהפנט.

– סבורני – הוסיף – שיכול אני לראות חיים מן המובחר עם אשה. סבורני, שיכול אני לערוב בעדי.

– ומה הם חיים טובים אלה? – שאלה קוני, ועדיין הסתכלה בו במין תמיהה, שנדמתה כהתפעלות, ומבעדה לא הרגישה כלום.

–כל מין חיים טובים, לעזאזל, כל מין. שמלות, תכשיטים עד לדרגה מסויימת, מועדוני לילה כמה שתרצי, להכיר את מי שתחפצי להכיר, לחיות חיי שעשועים… לנסוע ולהיות ידועה בכל מקום שתבואי… כל מין חיים טובים, לעזאזל.

הוא דיבר כמעט בעוז של מנצח, וקוני הסתכלה אליו כנדהמת ובאמת לא הרגישה כלום. אפילו אפס קצה נפשה לא זע לנוכח הסיכויים המזהירים שפתח לפניה. אפילו החיצוניות שבה, שבכל זמן אחר היתה מזועזעת, לא הגיבה. שום הרגשה לא קלטה ממנו, לא יכלה להתפעל. ישבה בפשטות והביטה ונראתה כנדהמת ולא הרגישה כלום, ורק הריחה קצת בריח הבלתי ניחוח של האלהות כלבתא.

מיק ישב כמו על גחלים, נטוי קדימה בכורסתו, ולטש עיניו אליה כמעט כמוכה היסטריה. ומי יודע אם ציפה מתוך זחיחות הדעת שתאמר הן, או שפחד שמא תגיד הן, מי חכם וידע?

–עלי לחשוב על כך – ענתה. – איני יכולה לענות מיד. אולי נדמה לך, שקליפורד אינו בא בחשבון, אבל הוא ישנו. אילו הרהרת בדבר כמה קצר יד הוא.

– לעזאזל! אם גבר נהנה מקוצר ידו, יכולני להתחיל לספר כמה גלמוד אני, והייתי תמיד, וכל יתר דברי הבכי והקינה. לעזאזל, אם אין לו לגבר להתגדר אלא בקוצר ידו.

בו בערב אמר לה:

– תבואי הלילה לחדרי, האין זאת? חי נפשי אם ידעתי איפוה חדרך.

– טוב, אבוא – אמרה.

אותו לילה היה מאהב נרגש ביותר במערומיו המשונים של נער קטן תשוש. קוני לא יכלה להגיע לשיאה לפני שהוא סיים. והוא עורר בה תאוה עזה במערומי הנער שלו. היה לה להמשיך אחרי סיומו בתנועת ירכים פראית בעוד הוא החזיק עצמו יציג בקרבה בכל כח רצונו ומסירותו עד שהשיגה את שיאה בצעקות קלות מופלאות.

כשפרש ממנה סוף סוף אמר בקול נמוך מריר וכמעט מלגלג:

– לא יכולת לסיים בעת ובעונה אחת אתי? את מוכרחה לעשות לפי דרכך?

דברים אלה לעת כזאת היו לה זעזוע קשה.

– מה פירוש הדברים? – שאלה.

– ידעת כוונתי. את ממשיכה לאחר שגמרתי ועלי לחרוק שיני עד שתסיימי במאמציך.

היא נדהמה לנוכח גסות זו בשעה שהיתה לוהטת במין הנאה שאין מלים להביע אותה ובמין אהבה אליו. כי סוף סוף היה ככמה גברים בימינו סחוט כמעט לפני שהתחיל, מה שהכריח את האשה להיות פעילה.

– אבל הרי רצית שאמשיך, שאקבל את סיפוקי – אמרה.

הוא צחק במרירות.

– אני רציתי! רציתי לחרוק שיני בעוד את ממשיכה בעדי!

– האם לא כן? – עמדה על דעתה.

הוא נמנע מלענות.

– כל הנשים הארורות שוות הן – אמר. – או שאינן מתחילות כלל כאילו היו מתות בקרבן, או זהן מחכות עד שהגבר סיים ואז הן מתחילות לפעול ועל הגבר לחרוק שינים. מעולם לא היתה לי אשה, שהתחילה יחד אתי.

קוני שמעה רק למחצה פרשה זו, דרך גבר. היא רק השתוממה לרגשותיו כלפיה, לגסותו הבלתי מובנת, הרגישה עצמה חפה מפשע.

– אבל הרי רצונך, שגם אני אבוא על סיפוקי, האין זאת? – חזרה ושאלה.

– ודאי, רוצה אני. אבל אין זה תענוג לגבר לחרוק שינים להמתין לאשה שתתחיל.

שיחה זו היתה מכה קשה לקוני. היא קטלה משהו בקרב. לא היתה להוטה כל כך אחרי מיכאליס, עד שפתח בדבר לא רצתה בו. אבל לאחר שפתח, טבעי היה הדבר שרצתה להגיע לשיאה אתו. כמעט אהבה אותו באותו לילה ורצתה להנשא לו.

אולי הרגיש בזה, ולפיכך הוכרח להרוס את כל המשחק, את כל בנין הקלפים. כל הרגשתה המינית אליו, או לכל גבר אחר, התמוטטה אותו לילה. חייה נפרדו מחייו לגמרי כאילו לא היה קיים מעולם.

6

למה אין האנשים והנשים מחבבים זה את זה כיום באמת? – שאלה קוני את טומי דיוקס, שהיה לה פחות או יותר כאורים ותומים.

– אדרבא, מחבבים הם זה את זה. אינני סבור, כי מיום שהומצא מין האדם היה זמן, שבו היו אנשים ונשים מחבבים אלה את אלה כמו בימינו אלה. חיבה אמיתית. הנה אני, למשל, מחבב אני באמת נשים יותר מגברים. הן יותר אמיצות, אפשר להיות אתן יותר גלוי לב.

קוני הרהרה בדבר.

– נכון, אבל אין לך לעולם שיח ושיג עמהן. – אמרה.

– אני? וכי מה אני עושה עכשיו אם לא שאני משוחח בהתגלות לב גמורה עמך?

– כן, לשוחח.

– ומה יכולתי לעשות יותר, אילו היית גבר, מאשר לשוחח עמך בהתגלות לב גמורה?

– אולי לא כלום. אבל אשה…

– אשה רוצה שיחבבוה וישוחחו עמה ועם זה שיאהבוה ויחפצו בה. ולי נדמה ששני הדברים הללו סותרים זה את זה.

– אבל אינם צריכים לסתור.

– אין ספק, שהמים אינם צריכים להיות לחים כמו שהם. הם מפריזים בלחלוחיתם. אבל כך הוא. מחבב אני נשים ומשוחח אתן ועל כן אינני אוהבן ואינני חפץ בהן. שני הדברים הללו אינם מתרחשים בי בעת ובעונה אחת.

– סבורתני, שהם צריכים להתרחש יחדיו.

– נכון. העובדה, שדברים צריכים לפעמים להיות אחרים ממה שהם, אינה ממקצועי.

קוני חשבה בדבר.

– לא נכון הוא- אמרה. – גברים יכולים לאהוב נשים ולשוחח אתן. אינני מבינה, איך הם יכולים לאהוב אותן ולא לשוחח עמהן ולהסביר להן פנים מקרב לב. הכיצד?

– לא ידעתי,–אמר. – מה טעם להכללות? ידעתי רק את שלי. מחבב אני נשים, אבל אינני חושק בהן. אהבתי לשוחח אתן, אבל השיחה אתן, אם כי היא מקרבת אותי אליהן מבחינה אחת, הרי היא מרחיקה אותי מהן מן הקצה אל הקצה בנוגע לנשיקות. כך הוא! אבל אל תראיני כדוגמה לכל, יתכן שאני יוצא מן הכלל: אחד הגברים המחבבים את הנשים אבל אינם אוהבים אותן ואפילו שונאים אותן אם הן אוכפות עליהם העמדת פני אוהב או מראית עין של נאחז ברשתן.

– אבל האם אין הדבר מעציב אותך?

– אינני מקנא בהם כל עיקר. אם ישלח לי הגורל אשה שאחפץ בה – טוב ויפה. מכיון שאינני מכיר שום אשה שאחפץ בה ואינני רואה לעולם אשה כזאת… כן, משער אני שאני קר. בעצם מחבב אני מאד נשים מסויימות.

– האם אתה מחבב אותי?

– מאד מאד. ועיניך הרואות, בינינו אין כלל שאלה של נשיקות, האין זאת?

– לגמרי לא,–אמרה קוני. – אבל האם לא היתה צריכה להיות?

– למה, רבונו של עולם! מחבב אני את קליפורד, אבל מה היית אומרת אילו הייתי הולך ומנשק אותו?

– אבל האם אין כאן הפרש?

היכן הוא ההפרש בנוגע אלינו? כולנו בני אדם משכילים וסמי מכאן ענין הגברות והנשיות. סמי מכאן. מה היית אומרת אילו הייתי מתחיל להתנהג כזכר בן יבשת אירופה ומתגדר בגברות שלי?

– הייתי מתיחסת לזה בשאט נפש.

– ובכן עלי לומר לך, שאם אני בכלל בגדר גבר אינני נפגש לעולם באשה מסוגי. ואין אני מרגיש בחסרון זה. אין אני אלא מחבב את הנשים. מי היא המכריחה אותי לאהוב אותה, או להתנהג כאילו אני אוהב אותה, ולעורר בי את האהבה עד שאחפץ?

– אני לא. אבל האם אין זה משונה קצת?

– אולי את מרגישה זאת, אני לא.

– כן מרגישה אני, כי מה שהוא אינו כשורה בין גברים ונשים. שוב אין קסם לאשה בעיני הגבר.

– והאם יש קסם לגבר בעיני האשה?

שקלה בדעתה.

– לא הרבה, – ענתה לפי תומה.

– אם כן נניח לדבר בצריך עיון ונהיה זה עם זה מנומסים ופשוטים כבני אדם הגונים. ארורה הכפיה המינית המעושה. וחלילה לי מזאת.

קוני ידעה שבעצם צדק. אבל הרגשתה היתה נבוכה ותועה. נדמתה לעצמה כשביב על פני מים עכורים. מהו העיקר, שלה או של מה שהוא?

הנעורים שבה מרדו. הגברים הללו נראו כל כך קשישים וקרירים. הכל נדמה קשיש וקריר. ומיכאליס מרפה את הידים. לא יצלח. הגברים אינם חפצים באשה. אינם חפצים באשה כראוי. אפילו מיכאליס לא.

והמנוולים שהעמידו פנים כאילו הם חפצים באמת ועוררו את המיניות – אלה הם הגרועים ביותר.

עגום היה הדבר ולא היתה ברירה אלא להשלים. אמת הוא שאין קסם ממשי לאשה בעיני הגברים: אם יכולה אשה להשלות את נפשה שיש לה קסם כזה, כמו שהשלתה את נפשה בנוגע למיכאליס, הרי זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות. בינתים חיים והכל הבל. היא הבינה יפה למה שותים בני אדם יי"ש ורוקדים צ’ארלסטון עד שלא תקום בהם רוח. מן ההכרח הוא לתת מפלט לנוער בדרך זו או אחרת, שלא יאכל את בשרו. אבל כמה איום הוא נוער זה! הנך מרגיש עצמך זקן כמתושלח ואף על פי כן תוסס בך דבר זה ואינו נותן לך מנוח. חיים נקלים. ללא סכוי. כמעט רצתה ללכת עם מיק ולעשות את חייה למשתה ארוך, לנשף ג’ז. מוטב מלדדות כסהרורית אלי קבר.

באחד מימיה הרעים יצאה לטייל לבדה ליער, הלוך ושקוע במחשבות, בלי לשים לב לכלום, בלי להרגיש אפילו היכן היא. קול ירית רובה מקרוב הבהיל והרגיז אותה.

וכשהלכה הלאה שמעה קולות ונרתעה לאחוריה. בני אדם! היא לא רצתה בני אדם. אבל אזנה הערה קלטה צליל אחר וניעורה; והנה ילד בוכה. מיד קמה דאגה בלבה; מי שהוא מכה ילד. במהירות צעדה על פני השביל הלח, מתוך רוגז עגום. היא הרגישה עצמה מוכנה להרעיש את העולם.

מעבר לפנה ראתה בשביל שלפניה שתי דמויות: את שומר היער וילדה קטנה בוכיה, לבושה מעיל אדום, וכיפת צמר גפן על ראשה.

– בלמי פיך, כלבתא קטנה! – נשמע קולו הרועם של האיש, והילדה גברה בבכי.

קונסטנס נגשה ועיניה להבים. האיש הפנה פניו והסתכל בה, בירך אותה לשלום בקרירות, ופניו היו חיוורים מכעס.

– מה קרה פה? למה תבכה? – שאלה קונסטנס בקול נגיד ומצוה, אבל כמעט בלי נשימה.

חיוך חלש, מעין לגלוג, קם בפניו של האיש.

– שאלי נא את התכשיט,–ענה במרי, בניב עממי.

קוני ידעו שבעצם צדק. אבל הרגשתה היתה נבוכה ותועה. אבל חגרה עוז והסתכלה בו מתוך עיניה הכחולות-כהות שנצנצו בעמעום.

– שאלתי אותך, – הפליטה.

החוה קידה משונה ונופף את כובעו.

– שאלת אותי, גברתי, – אמר, ושוב בניבו העממי: – אבל אני לא יכול להגיד לך.

והוא נעשה חייל, סתום, רק חיוור מתוך רוגז.

קוני שבה אל הילדה, תינוקת אדמונית הלחיים, שחרחורת בת תשע או עשר.

– מה יש, ילדתי? ספרי לי למה תבכי? – אמרה לה במתיקות המקובלת המתאימה. שוב התפרצות בבכי. מתוך הכרה. ושוב מתיקות מצד קוני.

אל נא תבכי. ספרי לי מה עשו לך – אמרה מתוך רכות יתירה בקול ובאותו זמן משמשה בכיס מעילה הסרוג ומצאה לשמחתה חצי שילינג.

– אל נא תבכי – אמרה וגחנה לילדה. – ראי מה שיש לי בשבילך.

בכי. גניחות, האגרוף ניטל מן הפנים שצבו מבכי, ועין ערמומית שחורה שלוחה להרף עין אל חצי השילינג. ושוב בכי, אבל בקול ענות חלושה.

– אמרי נא לי מה קרה, אמרי לי – אמרה קוני ושמה את המטבע ליד השמנמנת של הילדה, שנקפצה מיד.

– זה… זה הוא… החתולה!

רטט גניחות פוחתות והולכות.

– איזו חתולה, ילדתי?

לאחר שתיקה מראה היד הקפוצה המחזיקה את המטבע, לסבך תותי הסנה.

– הנה.

קוני הסתכלה לשם והנה באמת שוכבת חתולה שחורה גדולה בפישוט מחריד ועליה כתם דם.

– אח! – קראה קוני בשאט נפש.

– היא נכנסה לצוד בלי רשות – אמר האיש בלגלוג.

היא הסתכלה בו בזעם.

– אין פלא שהילדה בכתה – אמרה,– אם הרגת את החתולה בפניה. אין פלא שבכתה.

הוא הסתכל לעיני קוני בלי אומר ודברים, בבוז, בלי להסתיר את רגשותיו. ושוב הסמיקה קוני. הרגישה שיצאה מגדרה. שהאיש אינו מכבד אותה.

גניחות, ואחר כך בגנדרנות רבה בקול מצפצף:

– קוני מילורס.

– קוני מילורס! שם נחמד. באת הנה עם אבא והוא הרג את החתולה? אבל זו היתה חתולה רעה.

הילדה הסתכלה בה בעינים כהות, אמיצות ובוחנות, ואמדה אותה ואת מידת השתתפותה בצערה.

– רציתי להשאר אצל סבתא – אמרה הילדה.

– כן? אבל איפה סבתא שלך?

הילדה הרימה את זרועה והראתה לאורך השביל.

– שם בצריף

– בצריף. ואת רוצה לשוב אליה?

– פרכוסים פתאומיים של גניחות זכרון.

– כן.

– ובכן בואי. שאוליך אותך? שאביא אותך לסבתא? אבא יוכל לעשות כאן מה שיש לו לעשות.

היא פנתה לאיש:

– זוהי ילדתך, האין זאת?

בירך לשלום ונע בראשו תנועה קלה של אישור.

– סבורה אני שאני יכולה להביא אותה אל הצריף? – שאלה קוני.

– אם הגברת רוצה.

שוב הסתכל בעיניה במבט שקט, בוחן וקר. אדם בודד וחי בגפו.

– רוצה את ללכת עמי אל הצריף, לסבתא שלך, ילדתי?

הילדה נשאה שוב את עיניה.

– כן – אמרה בחיוך.

קוני לא חיבבה את הילדה המושחתה והכוזבה. אף על פי כן קינחה את פניה ולקחה את ידה. שומר היער בירך לשלום בשתיקה.

– שלום – אמרה קוני.

היה מהלך פרסה עד הצריף וקוני הגדולה השתעממה מאד עם קוני הקטנה עד שנראה הצריף הקטן והנאה של שומר היער. הילדה היתה מלאה וגדושה תחבולות כקוף קטן ובוטחת בעצמה עד מאד.

דלת הצריף היתה פתוחה ומבפנים נשמע קשקוש. קוני עמדה. והילדה השתמטה מידה ורצה לתוך הצריף.

– סבתא, סבתא!

– מה יש? חזרת כבר?

סבתא צבעה את התנור בצבע שחור מחדש, הדבר היה בשבת בבוקר, יצאה אל הדלת במחגורת שק, מברשת בידה וכתם שחור באפה. אשה קטנה וצנומה.

– מה אני רואה? – אמרה למראה קוני העומדת מבחוץ וקינחה בשרוולה את פניה.

– שלום – אמרה קוני. – הילדה בכתה והבאתי אותה הביתה.

סבתא פנתה מיד אל הילדה:

– ואיפה אבא?

הילדה נאחזה בשמלת סבתא וחייכה.

– הוא היה שם – אמרה קוני – אבל הוא ירה בחתולה והילדה התרגשה.

– אסור היה לך להטריד את הגברת! זה טוב מאד ממך, גברת, אבל הגברת לא היתה צריכה להטריד את עצמה. לא נשמע כדבר הזה! – והזקנה פנתה שוב לילדה. – הגברת צ’טרלי טרחה כל כך בשבילך!

– לא היתה שום טרחה, רק טיול – אמרה קוני בחיוך.

– ודאי, זה טוב מאד מצדך, עלי להגיד, ובכן בכתה? ידעתי כי מה שהוא יהיה קודם שהלכו. היא פוחדת ממנו, זהו. הלא הוא כמעט זר לה, זר לגמרי. אני לא חושבת ששניהם מתאימים זה לזה. יש לו התנהגות משונה.

קוני לא ידעה מה להגיד.

– הביטי, סבתא – חייכה הילדה.

הזקנה הסתכלה למטה למטבע שביד הילדה.

– חצי שילינג שלם! לא, לא, גברת. גברת צ’טרלי טובה לך יותר מדי. בחיי, את היום ילדה בת מזל.

היא ביטאה את השם ככל בני הכפר: צ’טלי. גברת צ’טלי טובה לך יותר מדי. –

קוני הביטה בעל כרחה לאפה של הזקנה וזו קינחה שוב את פניה בגב ידה, אבל לא קלעה אל הכתם.

קוני פנתה ללכת.

– תודה רבה, גברת צ’טלי. אמרי תודה לגברת צ’טלי – אמרה לילדה.

– תודה רבה – צפצפה הילדה.

– היי ילדה טובה – צחקה קוני, אמרה שלום והלכה, מרוצה מאד שנפטרה מן הענין. משונה – חשבה – שאיש חסון וגאה זה יש לו אם קטנה וצנומה כזו.

והזקנה מיהרה, אך הלכה קוני, לשבר הראי במטבח והסתכלה בפרצופה. וכשראתה רקעה ברגלה מרוגז.

דוקא צריכה היתה לראות אותי בסינור השק ובפנים מלוכלכים! מושג יפה תקבל ממני!

קוני הלכה לאטה הביתה לרגבי. “הביתה” – מלה חמימה ביותר לדיר גדול וישן זה. אבל זו היתה גם מלה שעברה ובטלה. כל המלים הגדולות, כך נדמה לקוני, עברו ובטלו בשביל דורה: אהבה, עליזות, אושר, הבית, אם, אב, בעל – כל המלים הגדולות הנמרצות הללו היו עכשיו מתות למחצה והולכות למות מיום ליום. הבית היה מקום לגור בו; אהבה – דבר שאין יוצאים מן הכלים בשבילו; עליזות – מלה החלה על ריקוד טוב; אושר – מונח צבוע העשוי להתעות אחרים; אב – אישיות החיה את חייה העצמאיים; בעל – איש שחיים עמו יחדיו ומחזיקים אותו במצב רוח טוב. והמיניות, האחרונה של המלים הגדולות, לא היתה אלא מונח להתרגשות משכרת אותך לשעה ומניחה אותך מהוה משהיית. מהוה! כאילו עצם החומר שממנו קורצת היה אריג זול ונתמרטט לאפס.

כל מה שנשאר היה רק סטואיציזם עקשני ובזה היתה הנאה מסויימת. בעצם החויה של אפסות החיים, דרגה אחרי דרגה, פרשה אחרי פרשה, היה משום סיפוק-זועה. זהו זה! תמיד היה זה הביטוי האחרון: בית, אהבה, נשואין, מיכאליס: זהו זה! ועם יציאת נשמה תהיה המלה האחרונה: זהו זה!

כסף? על זה אולי אי-אפשר היה להגיד אותם הדברים. לכסף צריכים תמיד. כסף, הצלחה, האלילה כלבתא, כפי שהיה טומי דיוקס קורא לה על פני הנרי ג’מס – זה היה צורך תדיר. אי אפשר היה להוציא את הפרוטה האחרונה ולהגיד לבסוף: זהו זה! לא, אם תחיה אפילו עוד עשר דקות תצטרך עוד פרוטות לצורך זה או אחר. רק כדי להחזיק את מהלך הדברים באופן מיכני זקוקים לכס. מוטל עליך שיהיה לך כסף. חובה עליך. בעצם אין צורך בשום דבר אחר. זהו זה.

מובן מאליו, אין זו אשמתך שאתה חי. אבל מכיון שאתה חי הרי הכסף הוא הכרח, וההכרח המוחלט היחידי. כל שאר הדברים אפשר להתקיים בלעדיהם בשעת הדחק. אבל לא בלי כסף. בפירוש לא. זהו זה.

הרהרה במיכאליס ובכסף שיכול היה להיות לה עמו, ואף בזה שלא רצתה. העדיפה את הסכום הקטן מזה, שסייעה לקליפורד להרויח מכתיבתו. שסייעה באמת. “קליפורד ואני יחדיו מכניסים אלף ומאתים לי”ש לשנה מכתיבה" – אמרה לעצמה. להרויח כסף. להרויח. יש מאין. מן האויר. הישג אחרון שהאדם יכול להתגאות בו. כל השאר הבל הבלים.

כך התנהלה הביתה לקליפורד על מנת לשוב ולעבוד עמו שכם אחד ולחבר עוד ספור יש מאין, וספור פירושו כסף. לקליפורד היה, כנראה, חשוב מאד אם ספוריו נחשבים לספרות ממדרגה ראשונה או לא. לה, בעצם, לא היה חשוב. אין בזה ממש – אמר אביה. אלף ומאתים לי"ש בשנה האחרונה, תשובה פשוטה ונחרצת.

כל זמן שאדם צעיר הוא נאחז בשיניו ואינו מרפה, עד שהכסף מתחיל נובע מן המעין הסמוי. זוהי שאלת הכח. שאלת הרצון. האצלה תקיפה דקה מן הדקה של הרצון חזרה והביאה לך את האפסות המסתורית של הכסף: מלה על גבי פיסת נייר. מין קסם. ובודאי נצחון. האלילה כלבתא. אם כבר להתמכר לעקר, תהיה זאת האלילה כלבתא. אפשר תמיד להבזותה תוך כדי התמכרות אליה, וכך יאה וכך נאה.

לקליפורד היו, כמובן, עוד כמה לאוין ועשין ילדותיים. הוא רצה להחשב לסופר “טוב באמת”, וזה היה הבל וגנדרנות. טוב באמת היה מה שנתקבל. מה בצע בספרות “טובה באמת” המונחת כאבן שאין לה הופכין. נדמה היה, כי רוב בעלי הספרות “הטובה באמת” החמיצו את האוטובוס. סוף סוף חיים רק פעם אחת ומי שהחמיץ את האוטובוס נשאר מבחוץ יחד עם אלה שלא יצלחו לכל.

קוני חשבה לבלות את החורף הבא בלונדון עם קליפורד. הוא והיא השיגו את האוטובוס יפה מאד ויכלו לנסוע מלמעלה ולהראות עצמם.

הרע שבדבר היה, שקליפורד נטה להיות מטושטש ונעדר, ויש שאחזו בולמוס של דכדוך ריק. זהו הפצע בנפשו שבצבץ. אבל בקוני עורר הדבר רצון לצרוח. רבון העולם: אם עצם המנגנון של ההכרה נשתבש, מה אפשר היה לעשות? לעזאזל, נעשה את שלנו. האמנם תמנו לגווע?

לפעמים בכתה מרה, אבל גם תוך כדי בכי אמרה לעצמה: “שוטה שבעולם! תמסי מטפחות בדמעתך. כאילו יש לך משהו מזה”.

מפרשת מיכאליס והלאה גמרה בלבה שאינה רוצה כלום. זה היה הפתרון הפשוט של בעיה שלא ניתנה לפתרון אחר. לא רצתה יותר ממה שהיה לה. אבל רצתה להתקדם במה שיש לה: קליפורד, הספורים, רגבי, היותה גברת צ’טרלי, כסף ופרסום, עד כמה שהיה… רצתה להתקדם בכל זה. אהבה, מיניות, כל השטויות הללו, ממש גלידה. לקקת ושכחת. אם אין נפשך קשורה בדבר אין זה כלום. ביחוד מיניות… הבל. גמרת בלבך – ופתרת את הבעיה. מיניות ויי"ש – שניהם נמשכו זמן שוה, היתה להם פעולה שוה וערכם שוה לערך.

אבל ולד, תינוק! בזה היה עדיין משום רגש. היא רצתה לגשת לנסיון זה בזהירות. צריך היה לחשוב על האיש, ומוזר הוא: לא היה גבר בעולם שרצתה ללדת ממנו. ולד של מיק! גועל נפש! כמו ללדת משפן. טומי דיוק? הוא יפה מאד, אבל קשה היה להביא אותו בצירוף עם תינוק, עם דור אחר. הוא מסתיים בעצמו. ומכל יתר מכיריו המרובים של קליפורד לא היה איש שלא עורר בה בוז לרעיון שתלד ממנו. יש אחדים שיצוירו מאד כמאהבים, אפילו מיק. אבל ללדת מהם – עלבון וגועל.

אף על פי כן לא הסיחה קוני את דעתה מילד. לחכות! תנפה את דורות הגברים בכברה ותראה אולי תמצא אחד שיצלח. “שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש”. אי אפשר היה למצוא איש בירושלים של ירמיהו הנביא, אם כי היו שם אלפי גברים. אבל איש. זהו ענין אחר.

לבה אמר לה, שזה יהיה בן חוץ לארץ. לא אנגלי, כל שכן לא אירי. בן חוץ לארץ ממש.

אבל יש לחכות. בחורף הבא תביא את קליפורד ללונדון. בחורף השני תוציא אותו לחוץ לארץ – לצרפת הדרומית, לאיטליה. לחכות. לא היה לה חפזון בענין הולד. זה היה ענינה הפרטי והדבר היחיד שבו היתה, בדרכה הנשית המשונה, רצינית עד מעמקי נפשה. לא היתה נכונה להעז עם מי שיזדמן באקראי, לא היא, אפשר לקחת מאהב כמעט כל שעה, אבל איש ללדת ממנו… לחכות, לחכות! זהו דבר אחר לגמרי. “שוטטו בחוצות ירושלים”. אין זו שאלת אהבה. זוהי שאלת האיש. אפשר אפילו לשנוא אותו מבחינה אישית. אבל אם הוא האיש, מה איכפת בשנאה האישית? זה נוגע לצד אחר של הנפש.

ירדו גשמים כרגיל, והדרכים היו יותר מדי רטובות בשביל כורסתו של קליפורד, אבל קוני רצתה לטייל. הלכה עכשיו לבדה לטייל יום יום, על פי רוב ליער, במקום שהיתה באמת לבדה. כאן לא ראתה איש.

אולם ביום ההוא רצה קליפורד לשלוח פקודה לשומר היער, ומכיון שהמשרת היה חולה שפעת – מי שהוא היה, כנראה, תמיד חולה שפעת ברגבי – אמרה קוני שתכנס בדרכה לצריף.

האויר היה רך ומת, כאילו העולם הולך למות. הכל אפור וצמיג ודומם, אפילו במכרות, שעבדו רק שעות מועטות ביום והיום בכלל לא. קץ כל בשר.

ביער היה הכל בלי נוע וזיע, רק טיפות גדולות נשרו מן הענפים החשופים והשמיעו נפץ נבוב קל. וחוץ מזה, בין העצים הזקנים האפורים מני אפור, דממה שלאחר יאוש, בלימה.

קוני הלכה קדורנית. מתוך היער הזקן נשבה אליה מרה שחורה קדומה, שנעמה לה במידת מה מחוסר-ההרגשה הגס של העולם החיצוני. מחבבת היתה את הלפני ולפנים של שריד יער הקדומים, את השתיקה האילמת של העצם הזקנים. נדמו כשר השתיקה ואף על פי כן כמציאות חיונית. אף הם חיכו: בעקשנות, בקשיות עורף חיכו והקרינו כח של שתיקה. אולי חיכו רק לקצם: להגדע ולהסתלק, קץ היער, בשבילם קץ הכל. אבל אולי היה בשתיקתם העזה והיחסנית, שתיקת עצים תקיפים, משום כוונה אחרת.

כשיצאה מתוך היער בצד צפון ראתה את צריפו של שומר היער, שחום כהה עם גמלון ומעשנה נאה, נראה ריק מאין יושב, דומם וגלמוד. אבל עתר עשן עלה מן המעשנה והגינה הגדורה הקטנה לפני הצריף היתה מעוזקת ומסוקלת כהלכה. הדלת היתה סגורה.

כשהגיעה לכאן הרגישה פחד מה מפני האיש בעל העינים המוזרות המביטות למרחקים, לא נעם לה להביא לו פקודות, ונוח היה לה לשוב לדרכה. דפקה בלאט. איש לא בא. דפקה שוב, אבל עדיין לא בחזקה. אין עונה. הסתכלה מבעד לחלון וראתה חדר כהה קטן, מקום סתר זועם המסרב לכניסת זר.

עמדה והקשיבה ונדמה לה שהיא שומעת קולות מאחורי הצריף. לאחר שלא הצליחה להשמיע על מציאותה הקשתה את לבה ולא רצתה להיות מנוצחת.

הלכה מסביב לצריף. מאחוריו הלך הקרקע והתרומם והחצר היתה נמוכה וגדורה גדר נמוכה. סיבבה את פנת הצריף ועמדה. בחצר הקטנה, שתי פסיעות לפניה, התרחץ האיש, נראה ואינו רואה. ערום היה עד מתניו, ומכנסי הקטיפה שלו ירדו מעל מתניו הדקים. גבו הצר הלבן היה כפוף מעל לקערה גדולה של מי סבון, שבהם טבל את ראשו ונענע אותו נענועים מהירים ומשונים, הרים את זרועותיו החסונות הלבנות וסחט את מי הסבון מאזניו, במהירות ובזריזות כסנאי המשכשך במים. קוני חזרה אל מעבר לפינה ומיהרה לתוך היער. למורת רוחה נזדעזעה. סוף סוף אין זה אלא איש רוחץ. מעשה בכל יום, רבון העולם!

אבל, משונה הדבר, היתה זו חויה חזיונית וקלעה אל קרבה. עירום גמור, לבן, גלמוד של בריה החיה לבדד, לבדד לפני ולפנים. ונוסף לזה יופי מסויים של בריה טהורה. לא חומר היופי ואפילו לא גוף היופי, אלא מין זוהר. שלהבת חמה ולבנה של חיים יחידים המתגלים בדמות שניתנה למגע: גוף אדם.

קוני נזדעזעה מחזון זה ונודע לה כי בא אל קרבה. אבל רוחה נוטה היה לידי גיחוך. איש מתרחץ בחצר אחורית. בלי ספק בסבון צהוב שריחו רע. היטב חרה לה. למה נתקלה במסתרים גסים אלה?

לאחר שעה קלה ישבה על גזע גדום. נבוכה היתה מלחשוב. אבל בתוך הפקעת של מבוכתה גמרה למסור את הפקודה לאיש. לא רצתה להסוג אחור. עליה לתת לו זמן להתלבש אבל לא ללכת. כנראה התכוון לצאת.

לאיטה חזרה והקשיבה. כשהתקרבה נראה הצריף כמו שהיה. כלב נבח והיא דפקה על הדלת ולבה הלם למורת רוחה.

שמעה את האיש יורד במדרגות בקלות. פתח את הדלת במהירות והפחיד אותה. נראה היה כנבוך, אבל מיד הופיע צחוק בפניו.

– גברת צ’טרלי – אמר. – רוצה הגברת להכנס?

התנהגותו היתה פשוטה וטובה בתכלית. פסעה על פני המפתן ונכנסה לחדר הקטן והקודר.

– באתי רק למסור פקודה מאת סיר קליפורד – אמרה בקולה הרך, כמעט בלי נשימה.

האיש הסתכל בה בעיניו הכחולות הרואות הכל עד שהסבה עיניה מנגדו. היתה בעיניו חיננית, כמעט יפה, בבישנותה, ומיד היה אדון המצב.

– אולי תואיל הגברת לשבת? – שאל מתוך הנחה שלא תעשה זאת. הדלת היתה פתוחה.

– לא, תודה רבה. סיר קליפורד שאל, אם… – והיא מסרה את הפקודה והסתכלה בלא יודעים לעיניו. ועכשיו הביטו עיניו בחמימות ובטוב לב, ביחוד לאשה, חמות וטובות מאד,

– טוב מאד, הגברת. מיד אראה.

עם קבלת הפקודה נשתנתה כל עצמותו, כאילו לבשה מין קושי וריחוק. קוני היססה – עליה ללכת. אבל הסתכלה סביבה בחדר הקטן, הנקי, המסודר ובכל זאת קודר, במין פחד.

– האם אתה גר כאן לבדך לגמרי?

– לגמרי לבדי, גברת.

– אבל אמך?..

– היא גרה בביתה בכפר.

– עם הילדה? – שאלה קוני.

– עם הילדה.

ופניו הפשוטים המיוגעים לבשו חזות סתמית של לעג, פניו היו משתנים בלי הרף, במפתיע.

– לא – אמר כשראה שקוני נבוכה. –אמי באה ומנקה את הבית בשבילי בשבת. את השאר אני עושה בעצמי.

שוב הסתכלה בו קוני. עיניו חייכו שוב, קצת בלגלוג, אבל בחמימות ובתכלת וקצת בטוב לב. התפלאה לו. היה לבוש מכנסים וכתונת צמר ועניבה אפורה, שערו רך ולח, פניו חיוורים ומיוגעים. כשחדלו העינים לחייך נדמו כאילו סבלו הרבה, אבל לא הפסידו מחמימותן. אבל נצנוץ התבדלות קם בפניו – היא לא היתה קיימת בשבילו במציאות.

רצתה להגיד כמה דברים ולא אמרה כלום. רק נשאה עיניה אליו והעירה:

– מקוה אני שלא הפרעתיך.

חיוך הלעג הקל כיווץ את עיניו.

– רק חפפתי את שערותי, ברשות הגברת. תסלח לי שאיני לבוש מעיל, אבל לא היה לי מושג מי הדופק. אין איש דופק כאן, וקול הבא בהיסח הדעת נשמע כסימן רע.

הלך לפניה במשעול הגינה לפתוח לה את השער. בכותנתו, בלי מעיל הקטיפה המסורבל, ראתה שוב כמה חסון הוא וצנום, קצת כפוף. אבל כשעברה לפניו היה משהו צעיר ומבהיק בשערו הלבקני ובעיניו הפזיזות. היה כבן שלושים ושבע או שלושים ושמונה.

נכנסה לתוך היער וידעה שהוא מביט אחריה. הוא הרחיב אותה, למורת רוחה.

והוא, כשנכנס לביתו, חשב:– יפה היא, בחורה כהלכה, לא ידעה נפשה כמה יפה היא.

התפלאה מאד עליו. לא היה דומה כלל לשומר יער או לפועל בכלל. היה בו צד שוה לאנשי המקום. אבל היו גם כמה צדדים בלתי שוים.

* * *

– שומר היער מילורס הוא אדם משונה – אמרה לקליפורד:– כמעט שיכול היה להיות ג’נטלמן.

– ככה? – אמר קליפורד, – לא הרגשתי בדבר.

– אבל האם אין בו משהו מיוחד במינו? – עמדה קוני על דעתה.

– סבורני, שהוא בחור טוב, אבל ידעתי מעט מאד עליו. עזב את הצבא רק בשנה האחרונה, פחות מלפני שנה. בא מהודו, סבורני. אולי קלט שם הרגלים מסויימים. אולי היה משרת לקצין והשתלם. כמה חיילים עשו כך. אבל אין הדבר טוב לפניהם, מוכרחים הם לשוב למקומותיהם הקודמים כשהם חוזרים למולדת.

קוני הסתכלה בקליפורד שקועה במחשבות. ראתה בו את הדחיה העזה המיוחדת במינה כלפי כל אחד מבני המעמדות הנמוכים, שיכול היה באמת לטפס ולעלות – מידה אופיינית לבני סוגו.

– אבל האם לא תחשוב, שיש בו משהו מיוחד? – שאלה.

– באמת אגיד לך, לא. לא הרגשתי כלום.

הסתכל בה בסקרנות, בלא נחת, בחשד למחצה. והיא הרגישה שאין הוא אומר לה את האמת לאמיתה. הוא לא אמר לעצמו את האמת לאמיתה. לא סבל שום רמז לאדם יוצא מן הכלל. האנשים צריכים להיות פחות או יותר בני הרמה שלו, או למטה מזה.

קוני הרגישה שוב את צמצום הלב וצרות העין של אנשי דורה. כל כך מצומצמים הם, כל כך בעותי החיים.

7

כשעלתה קוני לחדרה עשתה מה שלא עשתה זה זמן רב: פשטה את כל בגדיה והסתכלה במערומיה בראי הגדול. לא ידעה בדיוק למה ומה היא מביטה, אבל הזיזה את המנורה עד שהאירה את כל גופה.

וחשבה מה שחשבה לעתים קרובות… כמה פריך ונוח להפגע ונוגע עד הלב הוא גוף האדם הערום, במידת מה לא מוגמר, חסר שכלול.

תמיד נחשבה לבעלת גזרה טובה, אבל עכשיו היתה לא לפי האופנה: קצת יותר מדי נשית, לא דומה במידה מספקת לנער בוגר. היתה לא גבוהה ביותר, קצת רחבה וקצרה. אבל היה מתוח עליה חוט של חן, שיכול היה להחשב ליופי. עורה היה שזוף כהה, באבריה היה יצוק שקט, גופה יכול היה להיות שופע ויורד, אבל חסר היה משהו.

תחת לבגר את חמוקיו המוצקים, השופעים ויורדים, נעשה גופה משוטח ומהוקצע במקצת. כאילו לא היה לו די שמש וחום. קצת אפור ובלי עסיס.

מאוכזב בנשיותו האמתית לא הצליח להעשות שקוף כגוף של עלם, שאינו גוף. במקום זה נעשה אטום.

שדיה היו קטנות וירדו בצורת אגסים. אבל היו בוסר, קצת מרירים, והיו תלויים בלי פשר. וכריסה היה חסר את הזוהר הרענן והעגול שהיה לה בנעוריה, בימי הבחור הגרמני, שאהב אותה כהלכה. בימים ההם היה גופה צעיר ומצפה, בעל מראית עצמית. עכשיו הלך ונעשה רפה וקצת שטוח, יותר דק אבל דקות של רפיון. אף מתניה שהיו נראים כל כך חיים ומבהיקים בעיגוליותם הנשיית הלכו ונעשו שטוחים, רפים, מחוסרי ערך.

גופה הלך ונעשה מחוסר ערך, נעשה דיהה ואטום, חתיכה שאינה ראויה להתכבד. הדבר גרם לה רגש של דכדוך ויאוש לאין קץ. מה תקוה היתה לה? נזדקנה, נזדקנה והיא בת עשרים ושבע, בלי זוהר ונצנוץ בבשרה. נזדקנה מתוך זלזול ופרישות, כן – פרישות. נשי הדור שמרו לגופיהן זוהר של חרסינה עדינה על ידי תשומת לב יתרה. בתוך החרסינה לא היה כלום; אבל היא לא הזהירה אפילו כך. החיים הרוחניים! פתאום שנאה אותם בשצף קצף, את השקר שבהם.

הסתכלה בבבואת גבה ומתניה בראי השני. הלכה ורזתה, אבל הרזון לא הלם אותה. חמוקי מתניה ועגבותיה, כשהתכופפה, פנה הודם פנה זיום. רק הבחור הגרמני אהב אותם והוא מת לפני כעשר שנים. איך הזמן עובר! הוא מת לפני עשר שנים והיא רק בת עשרים ושבע. אותו בחור בריא בעל חושניות רעננה ופשוטה, שכל כך זלזלה בה. היכן תמצאנה עכשיו? אין כמוה בגברים. יש להם שלהובים של שתי שניות כמיכאליס, אבל אין בהם חושניות אנושית בריאה, המלהיבה את הדם ומרעננת את כל הישות.

בכל זה מצאה, שהיפה ביותר בה היו חמוקי ירכיה והשקט הנרדם העגול של עגבותיה, כגבשושיות של חול – אומרים הערבים, הגולשות במדרון ארוך. כאן עדיין פרכסו חיי תקוה, אבל אף כאן רזתה.

אולם חזית גופה אמללה אותה. היא כבר התחילה להשתפל, לרזות, כמעט להבול ולהזדקן לפני שחיתה כראוי בזמן מן הזמנים, היא חשבה על הולד שרצתה ללדת – האם היא מסוגלת לכך?

לבשה שמלת לילה, שכבה במיטתה ובכתה מרה. ובמרירותה בער רוגז קר על קליפורד וכתיבתו ושיחו ושיגו: על כל הגברים מסוגו, שעשקו מן האשה אפילו את גופה.

עוול! עוול! רגש של עוול גופני עמוק בער במעמקי נפשה.

אבל למחר קמה בכל זאת בשבע וירדה לקליפורד. עליה היה לעזור לו בכל הענינים הטבעיים, כי לא היה לו ולא רצה במטפלת. בעל סוכנת הבית, שהכיר אותו מילדותו, עזר לו וטיפל בהרמה הכבדה; אבל קוני עשתה את הענינים האישיים ועשתה זאת ברצון. זו היתה חובה קשה, אבל היא רצתה לעשות מה שיכלה.

כך כמעט לא עזבה את רגבי, ולעולם לא ליותר מיום או יומים, ואז היתה הסוכנת, גברת ביטס, מטפלת בקליפורד. במשך הזמן קיבל את השירות הזה כמגיע לו. כך הוא דרך הטבע.

ואף על פי כן התחיל לעבור במעמקי נפשה של קוני רגש של עוול הנעשה לה, שהיא נעשקת, הרגש הגופני של עוול הוא רגש מסוכן לאחר שניעור. מוכרח הוא למצוא מוצא או שהוא מאכל את בעל הרגש. קליפורד המסכן, עליו אין לבוא בטענה. מזלו היה יותר רע. הכל היה חלק השואה כללית.

אולם האם אין לבוא עליו בטענה בבחינה אחת? חוסר זה של חמימות, חוסר המגע הגופני החם הפשוט, האם אינו חייב בזה? לעולם לא היה חם כראוי, ואפילו לא מסביר פנים, רק שם לב וזהיר במין נימוס קר ומחונך, אבל לעולם לא חמים כמו שגבר יכול להיות חמים לאשה, כמו שאפילו אביה של קוני יכול להיות אליה, בחמימות של גבר היכול לעודד אשה במקצת הלהט הגברי שלו.

אבל קליפורד לא כך היה. כל גזעו לא היה כך. כולם היו קשים ומסוגרים מבפנים, וחמימות היתה בעיניהם ממש חוסר טעם. יש להתקיים בלעדיה ולתפוס מקום. מה שהיה נכון אילו היית נמנה על אותו מעמד וגזע. אז יכולת להתיחס בקרירות ולתת כבוד ולתפוס מקום ולהינות מזה. אבל אם אתה ממעמד אחר ומגזע אחר אין זה תענוג לתפוס מקום ולהרגיש שאתה שייך למעמד השליט. מה טעם, בשעה שהיחסנים הגדולים ביותר לא היה להם להגן על שום דבר חיובי ושליטתם לא היתה אלא חוכא ואיטלולא ולא שליטה כלל? מה טעם? הכל הבל ורעות רוח.

רגש מרדות עמם בקוני. למה כל זה? מה טעם בקרבנה, בהקדשת חייה לקליפורד? למי היה שירות זה סוף סוף? לרוח קר של יהירות, שאין בו מגע אנושי חם ושהיה מושחת בתשוקתו להתמכר לאלילה כלבתא כאיזה יהודי משפל המדרגה. אפילו הבטחון הקריר והבודד של שייכותו למעמד השלישי לא מנע את לשונו מלהלחית מתוך רדיפה אחרי האלילה כלבתא. סוף סוף היה מיכאליס יותר אצילי בענין זה והרבה יותר מוצלח. בעצם, אם להתבונן כראוי בקליפורד היה מוקיון, ומוקיון הוא נחות יותר ממנוול.

משני הדברים הללו ודאי היה למיכאליס יותר תועלת וצורך בה מקליפורד. כל אחות רחמניה טובה יכולה לטפל ברגליו המשותקות. ומה שנוגע למאמץ גבורה, הרי היה מיכאליס עכבר גבור בעוד שקליפורד היה כלב ראוה.

בבית היו שוהים עוד אנשים, בתוכם הדודה חוה של קליפורד, גברת בנרלי, אשה צנומה בת ששים, בעלת אף אדום, אלמנה ועדיין כמין “אשה גדולה”. היא היתה בת אחת המשפחות המיוחסות הגדולות וידעה להבליט את זאת. קוני חיבבה אותה. היא היתה לגמרי פשוטה וגלויה עד כמה שהתכוונה להיות גלויה, ומסבירה פנים באופן שטחי. בקרבה היתה מומחית לתפוס מקום ולהחזיק אחרים למטה ממנה. לא היתה כלל גאותנית, לזה לא היתה יותר מדי בוטחת בעצמה. היתה מושלמת בספורט החברתי להחזיק עמדתה בקרירות ולהכריח אחרים להכנע לה.

לקוני היתה נוחה ונסתה לחדור לנפש האשה שבה במקרה החד של התבוננותה הנאצלת.

  • נפלאה את, לדעתי – אמרה לקוני. – עשית נפלאות לקליפורד. מעולם לא ראיתי בו ניצן של גאוניות והנה הוא מרעיש עולם.

הדודה חוה היתה מתגאה ונהנית מהצלחתו של קליפורד. עוד מרגלית בנזר המשפחה. עם זה לא התענינה כלל בספריו – זו למה?

  • אינני סבורה, שזהו מעשה ידי.

  • ודאי. ומי הוא שעשה? ודומתני שאין לך מזה כלום.

  • כיצד?

  • ראי כמה את מסוגרת כאן. אמרתי לקליפורד: אם תמרוד הילדה יום אחד, דמך בראשך.

  • אבל קליפורד אינו מונע ממני מאומה? – אמרה קוני.

  • שמעיני, בתי היקרה – גברת בנרלי שמה את ידה הצנומה על זרוע קוני. – האשה צריכה לחיות את חייה או להתחרט שלא חיתה את חייה. תאמיני לי.

ולגמה שוב לגימת יי"ש, שהיתה אולי צורת החרטה שלה.

  • אבל אני חיה את חיי, האין זאת?

  • לא במובן שלי. על קליפורד להביא אותך ללונדון ולתת לך לבוא בין הבריות, סוג ידידיו טוב בשבילו, אבל מה הם בשבילך? אילו הייתי במקומך לא הייתי שמחה בחלקי. תתני לנעוריך לחלוף, ותבלי את זקנותך וגם את ימי העמידה שלך בחרטה.

והיא שקעה בהרהור שתקני בהשפעת היי"ש.

אבל קוני לא היתה להוטה ללכת ללונדון ולהכנס לחברה הגבוהה באמצעותה של גברת בנרלי. לא התענינה בחברה זו. והרגישה את הקרירות המיוחדת במינה, המיבשת את הכל; כאדמת לברדור, הנושאת פרחים עליזים על פניה ובעומק רגל היא קרושה.

טומי דיוקס היה ברגבי ועוד איש אחד, הרי ווינטרסלאו וכן ג’ק סטרנג’ווייס ואשתו אוליוו. השיחה היתה הרבה יותר בסירוגין מאשר בשעה שהיו רק בני החבורה וכל אחד השתעמם קצת, משום שמזג האויר היה רע, ולא נשארו אלא הבילארד והפסנתר לריקוד.

אוליוו קראה ספר על העתיד, שבו יגדלו תינוקות רק בבקבוקים ונשים יהיו “מחוסנות”.

  • כמה טוב הדבר – אמרה. – אז תוכל האשה לחיות את חייה.

סטרנג’ווייס רצה בילדים והיא לא.

  • מה בעיניך להיות מחוסנת? – שאל אותה ווינטרסלאו בחיוך מגונה.

  • אני מקוה שהנני מחוסנת מטבעי – אמרה. – על כל פנים יהיה העתיד יותר מושכל ואשה לא תצטרך להגרר ארצה על ידי תפקידיה.

  • אולי תטוס בכלל לחלל העולם – אמר דיוקס.

  • סבורתני שהתרבות המפותחת עשויה להפחית כמה מן הפגמים הגופניים – אמר קליפורד. – כל ענין האהבה, למשל, יכול לעבור ולהבטל. סבורני, שכך יהיה אם נוכל לגדל תינוקות בבקבוקים.

  • לא – קראה אוליוו. – דוקא אז יהיה יותר מקום להנאה.

  • סבורתני – אמרה גברת בנרלי בהרהור – אם תבטל האהבה, יבוא במקומה דבר-מה אחר, אולי מורפיום. קצת מורפיום באויר עשוי לרענן כל אחד.

  • הממשלה תפיץ אתר באויר בכל שבת, לשם שבתון עליז – אמר ג’ק. – הדבר נאה, אבל היכן נהיה ביום הרביעי?

  • כל זמן שאדם יכול לשכוח את גופו הריהו מאושר,– אמרה גברת בנרלי. – ובו ברגע שהוא מרגיש בגופו הוא אומלל. אם התרבות יש בה ממש, עליה לסייע לנו לשכוח את גופנו ואז יעבור הזמן באושר בלי שנדע את זאת.

  • לסייע לנו להפטר מן הגוף בכלל – אמר ווינטרסלאו. – הגיעה השעה שהאדם יתחיל לתקן את טבעו, ביחוד את הצד הגופני שבו.

  • נתאר לנו, שכולנו מרחפים כעשן הטבק – אמרה קוני.

  • לא יעלה ולא יבוא – אמר דיוקס. – כל הראוה הישנה שלנו תתמוטט, התרבות שלנו הולכת למות. היא עומדת ליפול לבור שחת, לשאול תחתיה. והאמינו לי, הגשר היחיד על פני תהום יהיה צלם הזכר.

  • מה אתה סח, גנרל? – קראה אוליוו.

  • אף אני סבורה, שהתרבות שלנו עומדת להתמוטט,– אמרה הדודה חוה.

  • ומה יבוא אחריה? – שאל קליפורד.

  • אין לי שום מושג, אבל משהו ודאי יבוא – אמרה הגברת הזקנה.

  • קוני מדברת על בני אדם כתמרות עשן, ואוליוו – על נשים מחוסנות ותינוקות בקבוקים, ודיוקס –שצלם הזכר הוא הגשר למה שיבוא. מענין מה יהיה באמת? – אמר קליפורד.

  • אל נא תתלבטו! נדאג נא להיום – אמרה אוליוו. – רק החישו נא את בקבוקי הדגירה ושחררו אותנו, הנשים המסכנות, מזה.

  • אולי יקומו בגלגול הסמוך גברים כהלכה – אמר טומי. – גברים ממשיים, מושכלים, בריאים, ונשים נאות ובריאות. האם אין זו תמורה, תמורה עצומה לנו? אנחנו איננו גברים והנשים אינן נשים. אין אנו אלא תחליפים פועלים במוח, נסיונות מוכניים ושכליים. אולי תבוא תרבות אנשים ונשים ממש, תחת הכנופיה הקטנה שלנו של חכמים מחוכמים בעלי שכל של בני שבע. זה יהיה תמוה יותר מאנשי עשן או תינוקות בבקבוקים.

  • כשמתחילים לדבר על נשים ממש, אני מסתלקת – אמרה אוליוו.

  • ודאי אין בנו קנין בעל ערך חוץ מן הרוח – אמר ווינטרסלאו.

  • רוח – קרא ג’ק ושתה את הוויסקי שלו מהול בנתרן.

  • סבור אתה? תן לי את תחית הגוף – אמר דיוקס. – אבל בוא תבוא בעתה, לכשנגול קצת את אבן המוח, את הכסף ואת השאר. אז נקבל דמוקרטיה של אופי תחת דמוקרטיה של כסף.

משהו עורר הד בלב קוני: “תן לי את הדמוקרטיה של אופי, את תחית הגוף”. היא לא ידעה כלל את פירוש הדברים אבל הם עודדוה כדרך דברים סתומים לפעמים.

על כל פנים היה הכל הבל והיא השתעממה עד ליאוש – על ידי קליפורד, על ידי הדודה חוה, על ידי אוליוו וג’ק, על ידי ווינטרסלאו ואפילו על ידי דיוקס. פטפוט. פטפוט ופטפוט. איזה גיהנום, קשקוש תמידי זה!

וכשהלכו כל האנשים הללו הביתה לא הוטב לה. היא יספה להתנהל בכבדות, אבל הרוגז והעוצב תקפו את גופה לבלי מפלט. הימים נדמו כמגוררים מתוך כאב משונה, אבל לא אירע כלום. רק שהלכה ורזתה. אפילו הסוכנת הרגישה בדבר ושאלה אותה על כך, אפילו טומי דיוקס עמד על זה, שאין היא בקו הבריאות, אף על פי שהיא אמרה כי שלום לה. רק התחילה לפחד מפני המצבות הלבנות האיומות. בפני לובן מתועב ומשונה זה של שיש, מוקצה מחמת מיאוס כשינים תותבות, שבלטו מעל הגבעה מתחת לבית התפילה של טווירשיל ושראתה אותן בבהירות זועמת מן הבוסתן. בצבוץ זה של שינים תותבות איומות אלה עורר בה מין זועה. היא הרגישה, כי קרוב הזמן שהיא תקבר כאן, נוסף למחנה הנורא מתחת למצבות ולציונים באנגליה התיכונה המשוקצת הזאת.

זקוקה היתה לעזרה וידעה את זאת. על כן כתבה מכתב קטן, קריאה לעזרה, לאחותה הילדה: “מרגישה אני את עצמי ברע בזמן האחרון, ואינני יודעת מה לי”.

מיד באה הילדה ממקום מגוריה מסקוטלנד. היא באה בחודש מרס, לבדה, נוהגת בעצמה במכונית קלה בת שני מקומות. עם בואה שרקה בצופר מן המדרון וסיבבה את אי-הדשא הסגלגל בפני הבית, שעליו עמדו שני עצי אשור גדולים.

קוני יצאה במרוצה אל המדרגות. הילדה עצרה את המכונית, יצאה ונשקה לאחותה.

  • אבל, קוני – צעקה – מה קרה לך?

לא כלום – אמרה קוני ונתביישה. אבל ידעה כמה סבלה בניגוד להילדה. לשתי האחיות היה אותו עור הזהב הלוהט והשער השחום הרך והמבנה הטבעי החזק והחמים. אלא שקוני היתה עכשיו רזה וממראה אדמה בצוארה הכחוש והצהבהב, שבצבץ מתוך החולצה.

  • אבל חולה את, ילדתי – אמרה הילדה בקול הרך, קצת מחוסר הנשימה, שהיה משותף לשתי האחיות. הילדה היתה קשישה כמעט בשנתים מקוני.

  • לא, אינני חולה. אולי משתעממת אני – אמרה קוני.

חדות הפולמוס להטה בפניה של הילדה. בכל היותה למראית עין רכה ושקטה היתה מסוג האמזונות הקדומות, שלא היו עשויות להסתגל לגברים.

  • מקום עלוב זה – אמרה בלחש והסתכלה ברגבי הישנה והבלה בשנאה ממש. היא בעצמה נראתה רכה וחמימה, כאגס בשל, אבל היתה אמזונה מן הסוג הישן.

בנחת נכנסה לקליפורד. הוא חשב כמה נאה היא, אבל אף הוא נרתע מפניה. משפחת אשתו לא היתה בעלת גינונים ונימוסים שלו. הוא ראה אותם כיוצאי דופן, אבל לאחר שהיו בפנים משלו הם בו.

הוא ישב מסורבל ומפוטם בכורסתו, שערו עשוי למשעי ופניו רעננים, עיני התכלת שלו חיוורות וקצת בולטות, הכרת פניו סתומה אבל מנומסת. הילדה מצאה אותה זועפת ומטומטמת. והוא חיכה. היתה לו שמינית שבשמינית של גאותנות, אבל הילדה לא שמה לב לכך. היא יצאה למלחמה ואילו היה לפניה האפיפיור או הקיסר לא היתה משנה ממטבע שלה.

  • קוני נראית חולנית מאד – אמרה בקולה הרך והסתכלה בו בעיניה האפורות הזועמות היפות. היא נראתה כבחורה צעירה, וכך גם קוני. אבל הוא הכיר היטב את סלע העקשנות הסקוטית מתחת למראית זו.

  • היא רזתה קצת – אמר.

  • האם לא עשית כלום נגד זה?

  • חושבת את, כי הדבר נחוץ? – שאל ביבושת האנגלית האדיבה שלו. שתי המידות הללו הולכות לפעמים בד בבד.

הילדה רק הביטה אליו בזעם בלי לענות לו. תשובה מניה וביה לא היתה סגולתה ולא סגולת קוני. על כן רק זעמה, והוא נכוה יותר מאשר אילו פתחה את פיה.

  • אלך עמה לרופא – אמרה הילדה סוף סוף. – האם ידעת רופא טוב בסביבה.

  • לצערי לא.

  • אם כן אקח אותה ללונדון, שם יש לנו רופא ראוי לאמון.

אף על פי שקליפורד רתח מכעס לא אמר כלום.

  • סבורתני, שאני יכולה ללון כאן הלילה – אמרה הילדה ופשטה את כפפותיה. – ומחר אוביל אותה העירה.

קליפורד היה צהוב מכעס, ובערב היה גם הלובן שבעיניו צהבהב. אבל הילדה היתה ענותנית כבחורה צעירה.

  • אתה צריך לאחות רחמניה או למי שהוא שיטפל בך. בעצם אתה צריך למטפל – אמרה הילדה כשישבו בשקט חיצוני למשתה הקפה אחרי הסעודה. דיברה כדרכה לא בקול רם, ולמראית עין בנחת, אבל קליפורד הרגיש שהיא חותה גחלים על ראשו.

  • חושבת את?- אמר בקרירות.

  • ודאי. הדבר נחוץ. או שתעשה זאת או שאבא ואני נקח את קוני מכאן לחדשים אחדים. כך אי אפשר להמשיך.

  • מה אי אפשר להמשיך?

  • האם לא ראית את מראה הילדה – שאלה הילדה ולטשה עיניה. הוא נראה לה באותו רגע כסרטן גדול מבושל.

  • קוני ואני נדון על זה – אמר.

  • כבר דיברתי עמה על זה – אמרה הילדה.

קליפורד כבר היה זמן רב בידי אחיות רחמניות. הוא שנא אותן מפני שלא הניחו לו רשות היחיד למדי. ומה גם מטפל. לא יכול כלכל איש דבק בו תמיד. מוטב אשה. אבל למה לא קוני?

שתי האחיות יצאו בבוקר. קוני נראתה כמובלת לטבח, קטנה לערך בצד הילדה שישבה ליד ההגה. סיר מלקולם לא היה בביתו אבל בית קנסינגטון היה פתוח.

הרופא בדק את קוני כראוי ושאל לכל פרטי חייה.

  • ראיתי לפעמים את התמונה שלך, גברתי, ושל סיר קליפורד בעתונים המצויירים. אתם כמעט מפורסמים, האין זאת? כך גדלות הילדות הקטנות. אם כי את עדיין ילדה קטנה, למרות העתונים המצויירים. לא, לא. אין כאן שום פגם אורגני, אבל כך אין להמשיך. אין להמשיך. אמרי לסיר קליפורד שעליו להביא אותך העירה, או לקחת אותך לחוץ לארץ ולשעשע אותך. עליך להשתעשע. חיוניותך נמוכה ביותר, אין מלואים, אין מלואים. עצבי הלב הם כבר משונים קצת. כן, רק עצבים. הייתי משיב אותך לאיתנך על ידי חודש אחד בקאן או בביאריץ. אבל אין להמשיך כך, אסור, אני אומר לך, או שאיני אחראי לתוצאות. את מבזבזת את חייך בלי לחדש אותם. עליך להשתעשע, כהלכה, לבריאות. את מבזבזת את חיוניותך בלי ליצור חדשה. אין להמשיך כך, מבינה את. דכאון. מנעי דכאון.

מיכאליס שמע שהן בעיר ונחפז לבוא ולהביא וורדים.

  • מה קרה? – צעק. – את צל של עצמך. מעולם לא ראיתי שינוי כזה. למה לא הודעתיני? בואי לניצה. הבה נרדה לסיציליה. בואי, בואי עמי לסיציליה, דוקא עכשיו יפה שם. את צריכה לשמש. את צריכה לחיים. הרי את הולכת ונמסה. לכי ונלכה. בואי לאפריקה. הניחי את סיר קליפורד, עזבי אותו ובואי נא עמי. אשא אותך לאשה ברגע שתתגרשי ממנו. בואי וננסה חיים חדשים. רבונו של עולם! רגבי זו אוכלת יושביה. מקום נורא. מקום מסוכן. אוכל יושביו. בואי ונלכה לקראת שמש. את זקוקה כמובן לשמש ולקצת חיים נורמליים.

אבל לבה של קוני פג לרעיון לעזוב את קליפורד על רגל אחת. לא יכלה לעשות זאת. לא, לא, לא יכלה בשום אופן. עליה לשוב לרגבי.

מיכאליס התמרמר. הילדה לא חיבבה את מיכאליס אבל כמעט העדיפה אותו על קליפורד. ושתי האחיות שבו לאנגליה התיכונה.

הילדה שוחחה עם קליפורד, שעדיין היו לו עינים צהבהבות כששבו. אף הוא היה מרוגז לפי דרכו, אבל הוכרח להקשיב לכל דברי הילדה, לכל מה שאמר הרופא (כמובן, לא למה שאמר מיכאליס) וישב דומם בשעת האזהרה האחרונה אליו.

  • הנה כתובת של מטפל טוב, ששרת חולה נכה של הרופא עד מותו. הוא אדם חרוץ ובודאי יבוא.

  • אבל אין אני עובר ובטל ואין אני רוצה במטפל – אמר קליפורד המסכן.

  • וכאן כתבות של שתי נשים. ראיתי אחת מהן, טובה מאד כמטפלת. אשה כבת חמשים, שקטה, בריאה, נוחה ומשכילה לפי דרכה.

קליפורד ישב קודר ולא ענה.

  • ובכן טוב, קליפורד. אם לא נבוא לידי הסכם עד מחר אבריק לאבא ונקח מכאן את קוני.

  • האם רוצה קוני ללכת מכאן? – שאל קליפורד.

  • אין היא רוצה. אבל יודעת היא שהיא מוכרחת. אמא מתה מסרטן, שנגרם על ידי התרגזות. למה נכנס לסכנה.

ולמחר הציע קליפורד את הגברת בולטן, המטפלת הצבורית של טיווירשיל. כנראה נזכרה בה גברת ביטס. גברת בולטן עמדה להסתלק מחובותיה הצבוריות ולקבל טיפולים פרטיים. לקליפורד היה פחד משונה להמסר לידים זרות, אבל גברת בולטן טיפלה בו פעם כשהיה חולה בשנית והוא הכיר אותה.

שתי האחיות ביקרו מיד אצל גברת בולטן, שישבה בבית חדש, מן המובחרים בטיווירשיל. הם מצאו אשה נאה כבת ארבעים ומעלה, במדי אחות רחמניה, בצוארון לבן וסינור, בשעה שהכינה תה בחדר קטן מלא רהיטים.

גברת בולטן היתה מקשיבה ואדיבה עד מאד, עשתה רושם טוב, דיברה בקצת גוון ניבי אנגלית צחה, ומאחר שפקדה כמה שנים על כורים חולים היתה דעתה זחוחה עליה. בקיצור, אחת מבנות המעמד השליט בכפר ונשואת פנים למאד.

  • כן, פני גברת צ’טרלי נפלו. הלא תמיד היתה עליזה, האין זאת? אבל כל החורף הזה היא הולכת ורזה. כן, קשה. סיר קליפורד המסכן. הה, המלחמה גרמה הרבה צרות.

וגברת בולטן רצתה לבוא מיד לרגבי, אם ד"ר שרדלאו ירשה לה. על פי דין עליה לשרת לצבור עוד שבועים, אבל אולי תמצא ממלאת מקומה.

הילדה מיהרה אל ד"ר שרדלאו, וביום הראשון הבא הגיעה גברת בולטן עם שתי מזוודות לרגבי. הילדה שוחחה עמה. גברת בולטן היתה מוכנה לשיחה. והיא נדמתה כל כך צעירה. כמה מהירים היו לחייה החוורים להסמיק. בת ארבעים ושבע היתה.

בעלה, טד בולטן, נהרג במכרה לפני עשרים ושתים שנה – בחג המולד שעבר מלאו בדיוק עשרים ושתים שנה – ועזב אותה עם שתי ילדות, אחת תינוקת על זרועותיה. תינוקת זו עכשיו כבר נשואה – אדית שמה – לצעיר עובד בבית מרקחת בשפילד. השניה מורה בצ’סטרפילד והיא באה בסופי שבוע הביתה אם אין היא מוזמנה במקום אחר. הצעירים בימינו משתעשעים, לא כמו בימים שהיא, אייווי בולטן, היתה צעירה.

טד בולטן היה בן עשרים ושמונה כשנהרג בשעת התפוצצות במכרה. הממונה שלפניהם צעק להם, שימהרו להשתטח על הארץ. ארבעתם היו. וכולם השתטחו בעוד מועד, חוץ מטד, והוא נהרג. אחר כך, בשעת החקירה, אמר הממונה, שטד פחד וניסה לנוס ולא הקשיב לפקודות ויצא שבאשמתו מת. על כן עלה הפיצוי רק שלש מאות לי"ש ועוד טענו שזוהי מתנה ולא פיצוי חוקי, כי בעצם מת באשמתו. ולא רצו לשלם לה את הכסף במזומנים. רצתה לפתוח חנות קטנה. אבל הם אמרו, שבודאי תבזבז את הכסף ואולי תשתה לשכרה. והיא הוכרחה לקבל בכל שבוע שלושים שילינג. כן, בכל יום שני בבוקר היה עליה ללכת למשרד ולעמוד שם ולחכות כשתי שעות עד שיגיע תורה. ככה, כמעט ארבע שנים הלכה כל יום שני. ומה יכלה לעשות עם שתי תינוקות בזרועותיה? אבל אמו של טד היתה טובה לה. כשהתחילה הקטנה ללכת לקחה אליה את שתי התינוקות למשך היום בשעה שהיא, אייווי בולטן, הלכה לשפילד ולמדה פרק בעזרה ראשונה, ובשנה הרביעית ביקרה שיעורים למטפלות וקיבלה תעודה. היא החליטה לעמוד ברשות עצמה ולהחזיק אצלה את ילדותיה. זמן מה היתה אחות עוזרת בבית החולים ביוטווייט. אבל כשראתה חברת המכרות בטיווירשיל, בעצם סיר ג’ופרן, שהיא יכולה לעמוד ברשות עצמה, עשו לה את החסד ומסרו לה משרת מטפלת צבורית ועזרו לה. בזה היא מודה. ומאז הלכה והתקדמה, עד שעכשיו תקפה עליה העבודה והיא זקוקה לעבודה קלה מזו. מטפלת צבורית מוכרחת להתרוצץ קצת יותר מדי.

  • כן, החברה היתה טובה אלי מאד, את זאת אני אומרת תמיד. אבל לעולם לא אשכח מה שאמרו על טד. כי הוא היה מיושב ובלי פחד, כורה כהלכה. והם קטרגו עליו שהוא פחדן, אבל הוא מת ולא יכול להגיד כלום.

בשיחתה של האשה היתה תערובת משונה של הרגשות. חיבבה את הכורים, שטיפלה בהם ימים רבים, אבל הרגישה עצמה נעלה הרבה מהם. היא הרגישה עצמה כמעט כבת מרום עם הארץ. ובעת ובעונה אחת עממה בלבה טינה כלפי המעמד השליט. האדונים! בריב בין האדונים והפועלים היתה תמיד על צד הפועלים. אבל במקום שלא היתה שאלת מחלוקת כמהה נפשה להיות נעלה, להיות אחת מבנות מהמעמד העליון. המעמדות העליונים הרהיבוה ועוררו בה את החולשה האנגלית המיוחדת ליתרון בדרגה. מתפעלת היתה לבוא לרגבי, מתפעלת לשוחח עם גברת צ’טרלי; “על דברתי, שונה היא מנשי הכורים הפשוטות!” הרבתה שיחה על כך, ואף על פי כן אפשר היה לשמוע מתוך דבריה איבה לבית צ’טרלי, איבה לאדונים.

ודאי, גברת צ’טרלי נבול תבול. טוב שבאה אחותה ועזרה לה. הגברים אינם חושבים, אם גבוה ואם פחות הם לוקחים כמגיע להם מה שאשה עושה בשבילם. כמה פעמים אמרתי לכורים את זאת. אבל קשה מצבו של סיר קליפורד המשותק. הם היו תמיד משפחה גאה, גאותנים אפילו, והיו זכאים לכך. ואחר כך ירדו פלאים כל כך. וקשה הדבר לגברת צ’טרלי, אולי קשה לה ביותר. כמה היא סובלת. טד היה לי רק שלש שנים. אבל, על דברתי, בשעה שהיה לי היה בעל שלעולם לא אשכחהו. היה אחד מני אלף ועליז. מי פילל שיהרג? עד היום אינני יכולה להאמין בדבר, אם כי עשיתי את הטהרה בידי. אבל הוא לא היה לעולם מת בשבילי, לעולם. לעולם לא קיבלתי את זאת.

זה היה קול חדש ברגבי, חדש מאד לקוני, וכרה בה אוזן חדשה.

בשבוע או בעשור הראשון היתה גברת בולטן שקטה מאד ברגבי. טיבה הבטוח, טיב נגיד ומצוה, ניטל ממנה והיתה עצבנית. עם קליפורד היתה ביישנית, כמעט פוחדת, ושתקנית. בעיניו מצא הדבר חן ומיד חזרה אליו הכרת עצמו ונתן לה לעשות בשבילו מה שעשתה בלי להרגיש בה.

  • היא אפס מועיל – אמר. קוני לטשה עיניה בתמהון, אבל לא סתרה את דבריו. כך שונים הם הרשמים של שני אנשים שונים.

ולא עברו ימים מועטים עד שהתנהג לגבי המטפלת מגבוה, מעשה לורד. היא חיכתה לזה והוא מילא את זה בלי יודעים. כך נוחים אנו להתרשם ממה שמחכים מאתנו. הכורים היו כילדים ובשעה שהיתה חובשת אותם או מטפלת בהם היו משוחחים אתה ומספרים לה מה כואב להם. הם הקנו לה רגש של גדלות, כמעט למעלה מתור האדם, בשירותה. עכשיו הקנה לה קליפורד את הרגש שהיא קטנה, כמין משרתת, והיא קיבלה את זאת בלי אומר ודברים מתוך הסתכלות למעמדות העליונים.

היתה נכנסת אלמת, בפניה המארכים היפים ועיניה המושפלות, לשרת לפניו. והיתה אומרת ברוב הכנעה:

  • האם עלי לעשות זאת, סיר קליפורד? או זאת?

  • לא, הניחי לפי שעה, מוטב אחר כך.

  • טוב מאד, סיר קליפורד.

  • בואי נשוב בעוד חצי שעה.

  • טוב מאד, סיר קליפורד.

  • וקחי נא את העתונים הישנים האלה.

  • טוב מאד, סיר קליפורד.

היתה יוצאת בנחת ובעוד חצי שעה שבה בנחת. פחד נפל עליה, ולא איכפת לה. זכתה להמצא במחיצת המעמדות העליונים. את קליפורד לא חיבבה ולא שנאה. היה פשוט חלק מן התופעה, תופעת בני המעמד העליון, שלא היה ידוע לה עד כאן ועכשיו נודע לה. עם גברת צ’טרלי הרגישה עצמה יותר בבית וסוף סוף בעלת הבית היא העיקר.

גברת בולטן עזרה לקליפורד לעבור למטתו לשינת לילה והיתה ישנה בחדר שממול חדרו והיתה באה לצלצולו בלילה. כן עזרה לו בבוקר לקום ושירתה אותו בשלימות, אפילו גילחה אותו, בנחת ובהיסוס, דרך נשים. היתה זריזה ובעלת נסיון וידעה כיצד למשול בו. סוף סוף לא היה כל כך שונה מן הכורים בשעה שסיבנה את סנטרו ושפשפה בנחת את הזיפים. גאותנותו וחוסר גלוי הלב לא הביאו אותה במבוכה. לה היתה חויה חדשה.

אולם קליפורד לא סלח בקרבו לעולם לקוני, על שמסרה את טיפולה האישי בו לאשה שכירה זרה. על ידי כך המיתה – אמר לעצמו – את הפרח האמתי של קרבת נפש בינה לבינו. אבל קוני לא כן עמדה. הפרח הנאה של קרבה היה בעיניה כשחלב, פקעת שבצבצה ועלתה בעץ חייה והוציאה לפי ראות עיניה, ציצים עלובים.

עכשיו, שהיה לה יותר פנאי, יכלה לנגן בחדרה בפסנתר בנחת ולשיר: “אל תגע בסרפד, כי את חרצובות האהבה קשה להתיר”. עד הזמן האחרון לא הבינה כמה קשה להתיר חרצובות אלה. אבל, ברוך השם, התירה אותם. כל כך נהנתה שהיא לבדה ואינה מוכרחת לשוחח עמו תדיר. כשהיה לבדו היה תופף ותופף ותופף במכונת כתיבה עד אין סוף. אבל בשעה שלא עבד והיא היתה נוכחת היה מדבר, תמיד דיבר, ניתוח דק מן הדק של אנשים ונושאים ומסקנות, עד שהיה לה לזרא. במשך שנים אהבה את זה עד היה לה לזרא, ופתאום שבעה נפשה משמוע. אסירת תודה היתה להיות לבדה.

נדמה לה כאילו אלפי שרשים קטנים וחוטים של הכרה בו ובה נתערו לגוש מסובך עד שלא יכלו להצטופף יותר, והצמח מת. עכשיו פיתחה בנחת וביד חרוצים את סבך הכרתם וניתקה בזהירות את החוטים, אחד אחרי השני, מתוך סבלנות ואי סבלנות. אבל חרצובות אהבה כזאת קשות להתרה מחרצובות אחרות. אם כי בואה של גברת בולטן היה לעזר רב.

אבל הוא עדין רצה בשיחות ערב הנפשיות עם קוני: של שיחה או קריאה בקול. אלא שהיא יכלה לסדר, כי גברת בולטן תבוא בעשר להפריע אותם. בעשר יכלה קוני לעלות לחדרה ולהיות לבדה. קליפורד היה בידים טובות.

גברת בולטן היתה סועדת עם גברת ביטס בחדר הסוכנת, מכיון שכולם חיו בשלום. ומענין היה כמה נתקרב אגף המשרתים, ממש עד לפני דלת חדר העבודה של קליפורד, בעוד שמקודם היה מרוחק. כי גברת ביטס ישבה לפעמים בחברה של גברת בולטן, וקוני שמעה את קולותיהם החרישים והרגישה, כאילו הדופק החזק והחיצוני של האנשים העובדים כמעט נכנס לחדרי הטרקלין בשעה שהיא וקליפורד ישבו לבדד. כך נשתנתה רגבי רק על ידי בואה של גברת בולטן.

וקוני הרגישה עצמה בת חורין, בעולם אחר. היא הרגישה שהיא נושמת נשימה אחרת. אבל עדיין פחדה לרעיון כמה מרובים בה השרשים, אולי שרשי מות, המחרצבים אותה עם קליפורד. אף על פי כן נשמה לרווחה, ופרשת חים חדשה נפתחה לפניה.

8

גברת בולטן השגיחה על קוני בעין פקוחה, כי הרגישה שעליה לפרוש גם עליה את חסותה כאשה וכמטפלת. תדיר הפגיעה בה לטייל, לנסוע ליוטווייט, לשאוף אויר צח. כי קוני התרגלה לשבת בנחת ליד התנור כאילו היא קוראה או לתפור כלאחר יד וכמעט לא יצאה לחוץ.

ביום רוחות אחד, מיד לאחר נסיעתה של הילדה, אמרה גברת בולטן:

  • למה לא תטיילי קצת ביער לראות בנרקיסי הזהב מאחורי צריף שומר היער? זהו הדבר היפה ביותר שאת יכולה לראות בסביבה. ויכולה את לשים קצתם בחדרך. נרקיסי בר יפים הם כל כך, האין זאת?

הדברים נכנסו לאזני קוני. נרקיסי בר. סוף סוף אין לו לאדם להבשל ברוטב עצמו. האביב ממשמש ובא.

ושומר היער, גופו החסון והלבן, כעלי בודד של פרח סמוי. שכחה אותו בדכדוכה הרב. עכשיו חזר וניעור דבר מה. הרגישה עצמה יותר חזקה, היטיבה ללכת, וביער לא יוגיע אותה הרוח כמו דרך הבוסתן. רצתה לשכוח, לשכוח את העולם ואת כל האנשים הנוראים הללו, שבחייהם קרויים מתים. “עליכם להולד מחדש. מאמין אני בתחית הגוף. גרעין חטה כי לא יפול לאדמה ומת לא ישוה פרי. כאשר יפרח הכרכום אקום גם אני לראות באור השמש”. ברוחות הנושבות של חודש מרס נזרקו מימרות כאלה בלי הרף לתוך הכרתה.

זינוקים קלים של אור השמש זרעו אור מבהיק על הפרחים בירכתי היער, ומתחת לקני האגוזים נצנצו בהירים וצהובים. והיער היה שקט עד מאד, נרגש מאור השמש. האסתריות הראשונות צצו, וכל היער נראה חיוור מחוורון הכלניות הקטנות, שהיו פזורות לאין מספר על פני הארץ. באו נשימות קרות של הרוח, ובצמרות זעם הרוח שנאחז בענפים. נאחז וניסה, כאבשלום בשעתו, לצאת מן הסבך. כמה קרה מראית הכלניות! אבל הן החזיקו מעמד. ועל יד הדרך גם בכורי אביב חוורים ראשונים עם פקעים צהובים.

המית הרוח ונדנוד הענפים היו למעלה, ולמטה הגיעו רק זרמי אויר קרים. קוני היתה נרגשת מאד ביער, בלחייה עלה חכליל ובעיניה הבהיקה תכלת. הלכה לאטה וקטפה בכורי אביב וסגוליות ראשונות, שריחן היה מתוק וקר. והוסיפה ללכת בלי לדעת היכן היא.

עד שבאה לקרחת בקצה היער וראתה את הצריף. וליד הדלת נצנץ יסמין צהוב. הדלת היתה סגורה. אין קול ואין קשב. אין עשן עולה. אין כלב נובח.

חרש הלכה מסביב לבית, במעלה המדרון. היתה לה אמתלה: לראות את הנרקיסים.

ואמנם היו כאן, הפרחים קצרי הקנים, מרשרשים ומפרפרים ומפרכסים, מבהיקים וחיים, אבל בלי מסתור לפניהם כשהפנו אותם מפני רוח.

הפרחים נענעו את ראשיהם הקטנים המבהיקים משמש ונפשם עגמה עליהם. ואולי מצא הדבר חן בעיניהם, אולי חיבבו את הנענועים.

קוני ישבה, אחוריה לאורן צעיר, שהתנועע לעומתה בחיוניות משונה, גמיש, חזק וזקוף, וראשו בשמש. ומדי הסתכלה, ידיה בחיקה, קלטה את ריח הזפת הרפה של הפרחים. ומדי שבתה חרישית ובודדה זרמה לה שנכנסה לזרם גורלה העצמי. קשורה היתה בחבל והיתה חורקת וגונחת כסירה עוגנת. והנה ניתקה ומהלכת.

אור השמש נתחלף בצנת פתאום. הנרקיסים עמדו בצל וצנחו בדממה. כך יצנחו כל היום וכל הלילה הקר. כל כך חזקים בתשישותם.

קמה בלא חמדה, קטפה נרקיסים אחדים וירדה במדרון. שנאה תלישת הפרחים. אבל רצתה ששנים שלשה מהם ילכו עמה. היה עליה לשוב לרגבי וחומותיה ששנאה, ביחוד את החומות העבות. חומות. תמיד חומות. אבל יש בהן צורך ברוח זה.

כששבה הביתה שאל קליפורד:

  • לאן הלכת?

  • דרך היער. ראה, האם אין הנרקיסים הקטנים נהדרים? אם לחשוב, שיצאו מן האדמה!

  • ממש כמו שיצאו מן האויר ומאור השמש,– אמר.

  • אבל עוצבו באדמה – ענתה בניצוח מניה וביה, להפתעת עצמה.

למחר אחרי הצהרים הלכה שוב אל היער. טיילה בשביל רחב, שסבב ועלה דרך עצי הלגש למעין שנקרא באר יוחנן. היה קר, ובחשרת הלגשים לא היה אף פרח אחד. המעין הקר זינק בנחת מערוצו הקטן של חצץ נקי, אדמדם-לבן. כמה קר ובהיר היה. נפלא. שומר היער החדש ודאי שם חצץ חדש. שמעה צליל המים המפכים חרש מעל לערוץ ובמורד. אפילו מבעד לשאון יער הלגשים, שפרס את את חשרתו המסמרת, חסרת העלים, הזאבית במדרון שמעה את צלצול פעמוני המים הדקים.

המקום היה קצת קודר, קר וטחוב. אבל המעין היה כנראה מקום משקה מאות שנים. ולא יסף. הקרחת הקטנה היתה לחה וקרה ועגומה.

קמה והלכה לאטה בדרך הביתה. מדי לכתה שמעה מימינה דפיקה חרישית ועמדה כדי להקשיב. האם היו הכאות פטיש או נקר? ודאי הכאות פטיש.

הלכה הלוך והקשב. והרגישה במשעול צר בין עצי אשוח צעירים, משעול שנדמה כאילו אינו מוליך לשום מקום. אבל ניכר היה שמשתמשים בו. באומץ לב פנתה למשעול זה, בין האשוחים הצעירים העבים, שפינו מיד מקום ליער האלונים הישן. דפיקות הפטיש הלכו והתקרבו בדממת היער.

לעיניה נתגלתה קרחת סתרים קטנה וסוכת סתרים קטנה עשויה קורות גסות. לעולם לא היתה כאן קודם לכן. הבינה, שזהו המקום השקט, שבו גידלה את הפסיונים. שומר היער כרע על ברכיו בשרוולים מופשלים והכה בפטיש. הכלב דהר לקראתה בנביחה קצרה וחדה, והשומר נשא פתאום את ראשו וראה אותה. עיניו הביעו תמהון.

קם ובירך אותה לשלום והסתכל בדומיה בגשתה אליו באברים רופפים. הוא התרעם על כניסה זו בלי רשות. את בדידותו הוקיר בחירותו היחידה והאחרונה בחיים.

  • רציתי לראות מהי דפיקה זו – אמרה והרגישה עצמה חלשה ולא קמה בה רוח בפני האיש, שהביט ישר אליה.

  • אני עושה לולים עבור אפרוחים – אמר בניב עממי גס.

לא ידעה נפשה.

  • רציתי לשבת כאן קצת – אמרה.

  • בואי תשבי שם בסוכה,– אמר, נגש לסוכה ופינה בכניסה את העצים והענפים והוציא כסא גס עשוי ממקלות עץ אגוז.

  • אולי אעשה קצת אש? – שאל בניב תמים.

  • אל נא תטריח עצמך – ענתה.

אבל הוא הסתכל בידיה, שהכחילו מקור. צבר ענפים והבעיר אש בתנור בפנה, ומיד זרחה אש אדומה במעשנה, הוא פינה מקום ליד התנור.

  • שבי נא קצת והתחממי – אמר.

צייתה לו. היתה בו סמכות מוזרה של נגיד ומצוה שכבשה אותה. ישבה וחיממה את ידיה ליד השלהבת, ומזמן לזמן זרקה ענפים לאש, והוא שוב חטב משהו בחוץ. בעצם לא רצתה לשבת בפנה ליד האש, רצתה לעקוב אחריו מפתח הסוכה, אבל היתה השגחה עליה והוכרחה להכנע.

הסוכה היתה נוחה, מרוצפת עצים מחוספסים, עמדו בו שולחן קטן פשוט וספסל, חוץ מן הכסא שקוני ישבה עליו, ארגז גדול ובו כלי עבודה וכמה חפצים תלויים ביתדות: קרדום, מעדר, מלכודות, דברים בתוך שקים, מעיל. לא היה חלון בסוכה והאור בא מבעד לפתח הפתוח. היה זה מחסן, אבל גם מין מקדש מעט.

  • האזינה לדפיקות פטישו. לא היה בהן מן החדוה. היה מדוכא, היתה פלישה לרשות היחיד שלו, ופלישה מסוכנת. אשה! הגיע לידי מצב שרצה רק להיות לבדו. ובכל זאת לא יכול לשמור על בדידותו. שכיר היה ואלה הם אדוניו.

ביחוד לא רצה לבוא שוב במגע עם אשה. הוא פחד ממנה. כי פצע עמוק היה לו מן המגעים הקודמים. הוא הרגיש שימות אם לא ישאר לבדו ואם לא יוכל להשאר לבדו. רתיעתו בפני העולם החיצוני היתה שלימה. מפלטו האחרון היה יער זה. להסתתר בחביונו.

לקוני נעשה חם ביותר ליד האש, קמה וישבה על כסא בפתח הסוכה והסתכלה בעבודת האיש. נדמה כאילו אינו מרגיש בה, אבל ברגש הוסיף לעבוד כאילו הוא שקוע בעבודתו וכלבו החום ישב על ידו והסתכל בעולם אין אמון בו.

האיש החסון סיים בנחת וביד חרוצים את כלוב-הדגירה שעשה, הפך אותו, בדק את הדלת ושם אותו הצדה. אחר כך קם, לקח כלוב ישן ושם אותו בסדנה שבה עבד. כרע ובדק את הבדים, קצתם נשברו בידיו. התחיל לחלוץ את המסמרים. הפך את הכלוב והרהר, ובכלל לא הראה לחלוטין שום סימן שהוא מרגיש בנוכחותה של האשה.

קוני התבוננה בו בלי הרף. ואותה בדידות גלמודה שראתה בו במערומיו ראתה בו עכשיו כשהיה לבוש. בודד ושוקד כבעל חיים העובד לבדו, אבל גם הוגה כבריה הנרתעת מכל מגע אנושי. בשתיקה ובסבלנות נרתע גם הפעם ממנה. שקט זה וסבלנות זו שלמעלה מן הזמן באיש קצר רוח ורוגש עוררה את קרביה של קוני. ראתה זאת בראשו הכפוף, בידיו הזריזות והשקטות, בקריסת מתניו החסונים והרגישים. סבל ופרישות. הרגישה, שחויתו עמוקה ורחבה מחויתה, יותר עמוקה ויותר רחבה ואולי יותר קטלנית. ורגש זה הקל עליה. כמעט שהרגישה עצמה מחוסרת אחריות.

כך ישבה בפתח הסוכה כחולמת, בלי שום הכרת הזמן והנסבות המיוחדות. כל כך הפליגה מכאן עד שהוא נשא פתאום עיניו אליה וראה את הארשת החרישית והממתינה של פניה. בשבילו היתה זו ארשת של צפיה. ולשון אש קטנה ודקה התלקחה פתאום בחלציו, בשורש גבו, והוא נאנח ברוחו. הוא סלד כמעט בפחד מות מכל מגע נוסף עם בני אדם. הוא רצה קודם כל שתלך לה ותעזוב אותו בבדידותו. הוא פחד מפני רצונה, רצונה הנשי, ועקשנותה הנשית המודרנית. ולכל לראש פחד מפני עזות-המצח הקרירה שלה, נחלת המעמד העליון, העומד על דעתו. סוף סוף לא היה אלא שכיר. הוא שנא את נוכחותה.

קוני שבה לנפשה מתוך הרגשה פתאומית, שרע לה. קמה. היום פנה לערוב, אבל לא יכלה ללכת מכאן. נגשה לאיש, שעמד והמתין בפנים מיוגעים, קפואים וקודרים, ועיניו נשואות אליה.

  • כאן יפה כל כך, שקט כל כך – אמרה. – מעולם לא הייתי כאן.

  • לא?

  • חושבת אני לבוא לפעמים לשבת כאן.

  • כן.

  • האם אתה נועל את הסוכה כשאינך כאן?

  • כן, גברת.

  • האם אין אני יכולה לקבל גם כן מפתח שאוכל לשבת כאן לפעמים? האם יש שני מפתחות?

  • אני לא יודע אם יש עוד אחד.

שוב נפל לתוך הניב העממי. קוני היססה. הוא הראה לה ניגוד. האם זוהי סוכתו סוף סוף?

  • האין אנו יכולים להשיג מפתח אחר? – שאלה בקולה הרך, שצלצלה בו בת קול של אשה שהחליטה לעמוד על דעתה.

  • מפתח אחר – אמר והסתכל בה במבט זועם שהיה בו אבק לעג.

  • כן מפתח משנה – אמרה והסמיקה.

  • אולי יודע סיר קליפורד – אמר כדוחה בקש.

  • כן – אמרה. – אולי יש לו מפתח. אם לא, יכולים אנו להתקין מפתח על פי המפתח שלך, סבורה אני, שאפשר לעשות זאת ביום או ביומים. יכול אתה להתקיים זמן זה בלי המפתח?

  • קשה להגיד, גברת. אני לא מכיר אף אחד בסביבה שעושה מפתחות.

קוני הסמיקה פתאום מכעס.

  • טוב – אמרה. – אראה מה לעשות.

  • טוב מאד, גברת.

עיניהם נפגשו. בעיניו היה מבט קר ודוחה של איבה ובוז ואדישות לכל מה שיקרה. עיניה היו חמות מחמת הסירוב.

אבל לבה פג. ראתה כמה דחה אותה בהתקרבה אליו. וראתה בו מין יאוש.

  • שלום.

  • שלום, גברת.

ומיד פנה הצדה. היא עוררה בו את הכלבים הנרדמים של זעם נושן ומכרסם, זעם כלפי האשה הדעתנית. והוא היה חסר אונים וידע זאת.

והיא זעמה כלפי הגבר הדעתני. ונוסף לזה – משרת! קדורנית הלכה הביתה.

שם מצאה את גברת בולטן מצפה לה מתחת לעץ האשור הגדול על הגבעה.

  • תמהתי למה לא באת, גברתי – אמרה האשה בחריפות.

  • האם אחרתי? – שאלה קוני.

  • לא, אבל סיר קליפורד המתין לתה.

  • למה לא הכינות לו את?

  • אינני סבורה, שזהו תפקידי. אינני סבורה, שסיר קליפורד ירצה בזה בכלל, גברתי.

  • אינני רואה למה לא – אמרה קוני.

נכנסה לחדרו של קליפורד ושם זמזם מיחם הנחושת הישן על המגש.

  • האם אחרתי, קליפורד? – אמרה, הניחה את הפרחים שבידה והסירה את מכסה הקומקום מדי עמדה בפני המגש בכובעה ובסודרה. אני מצטערת מאד. למה לא אמרת לגברת בולטן שתכין את התה?

  • לא עלתה על דעתי – אמר בלגלוג. – אינני יכול לתאר לעצמי אותה יושבת לשולחן התה.

  • הלא אין שום קדושה בקומקום של כסף – אמרה קוני.

הסתכל בה בסקרנות.

  • מה עשית כל אחר הצהרים? – שאל.

  • ישבתי וחכיתי במקום מוגן. הידעת שעדיין יש ענבניות בעץ האדר הגדול?

פשטה את הסודר, אבל לא את כובעה, וישבה לעשות את התה. טעם הפת הקלויה יהיה בודאי כטעם עור. שמה את השמרחום על הקומקום וקמה לקחת כוס קטנה לסגוליות שהביאה. ראשי הפרחים העלובים צנחו ברפיון על גבעוליהם.

  • הם יתעודדו – אמרה ושמה אותם לפניו בכוס שיריח בהם.

מזגה לו תה.

  • סבור אתה שיש מפתח משנה לסוכה הקטנה. לא רחוק מבאר יוחנן במקום גידול הפסיונים? – שאלה.

  • יתכן, למה לך?

  • היום גיליתי אותה, מעולם לא ראיתיה. מוצאת אני שזהו מקום נחמד. יכולתי לשבת שם לפעמים.

  • האם היה שם מילורס?

  • כן. על ידי כך מצאתי את המקום. הוא הלם בפטיש. לא עשה רושם כלל כמרוצה מחברתי. היה אפילו כמעט גס כששאלתי למפתחו משנה.

  • מה אמר?

  • לא כלום. כדרכו. ואמר שאינו יודע כלום בדבר מפתחות.

  • יתכן שיש אחד בחדר אבי. ביטס מכיר את כולם. כולם כאן. אומר לו שיבדוק.

  • עשה נא את זאת – אמרה.

  • ובכן, מילורס היה כמעט גס?

  • באמת לא כלום. אבל אינני סבורה שהוא מרוצה מרשותי לצאת ולבוא במצודתו.

  • כנראה לא.

  • אבל אינני רואה למה איכפת לו. סוף סוף אין זה ביתו, אין זאת דירתו הפרטית. אינני מבינה למה לא אוכל לשבת שם לכשארצה.

  • ודאי – אמר קליפורד. – הוא מחשיב עצמו יותר מדי, אדם זה.

  • האומנם?

בהחלט. חושב הוא, שהוא יחיד במינו. היתה לו אשה שלא חי עמה בשלום, ובשנת 1915 התנדב לצבא ונשלח כמדומני להודו. על כל פנים היה זמן מה נפח בצבא הרוכבים במצרים. תמיד היה לו עסק עם סוסים, בחור כהלכה. אחר כך מצא חן בעיני קצין בהודו, שהעלה אותו לדרגת סגן משנה. אחרי המלחמה שב עם קצינו להודו והגיע עד הגבול הצפוני-מערבי. הוא חלה ויש לו קצבה. רק בשנה האחרונה יצא מן הצבא, כמדומני, וכמובן לא קל לאדם כזה לשוב לרמתו. בעל כרחו הוא נכשל. אבל עושה הוא את חובתו כראוי. רק שאינני רוצה לדעת כלום על הסגן מילורס.

  • כיצד יכול להתמנות לסגן והוא מדבר ניב המוני?

  • אין הוא עושה זאת… רק כשהוא מתרגש. יכול הוא לדבר, בשביל איש כערכו, יפה מאד. סבורני, דעתו היא, כי מכיון שירד שוב להמון העם עליו לדבר כבני ההמון.

  • למה לא סיפרת לי קודם עליו?

  • אין לי חולשה לגבורי מעשיות כאלה. הם מחריבים כל משטר. חבל מאד שהמלחמה גרמה לכך.

קוני נטתה להסכים לדבריו. מה בצע באנשים בלתי חרוצים שאינם מתאימים לשום מקום?

בימי מזג אויר טוב החליט גם קליפורד לטייל ביער. הרוח היה קר אבל לא מטריד, ואור השמש היה כחיים. חם ומלא.

  • תמוה הדבר – אמרה קוני – כמה אחר הוא הרגש ביום יפה ורענן. על פי רוב מרגישים, שעצם האויר הוא מת למחצה. בני האדם ממיתים את עצם האויר.

  • האומנם עושים זאת בני אדם? – שאל.

  • סבורה אני. האד של שעמום רב כל כך ורוגז וכעס של כל בני האדם ממית פשוט את החיוניות שבאויר. מובטחני שכך הוא.

  • אולי מפחית מצב מסויים של האוירה את החיוניות של בני אדם? – שאל.

  • לא, האדם הלא המרעיל את חלל העולם – אמרה בבטחה.

  • מטנף את קנו – העיר קליפורד.

הכורסה התנועעה כדרכה. בחורשת שתילי האגוזים תלו תלתלי העצים בזהב חיוור, ובמקומות שמש היו כלניות היער פתוחות לרווחה כאילו צהלו מחדוות החיים, ממש כמו בעתים שעברו, כשהיו בני אדם מסוגלים לצהול עמהם. היה להם ריח קל של עצי תפוח בלבלובם. קוני קטפה אחדים בשביל קליפורד.

לקח אותם והסתכל בהם בסקרנות.

הטיול עם קליפורד לא עבר בהצלחה יתרה. בינו ובין קוני היתה מתיחות, שכל אחד מהם כביכול לא הרגיש בה, אבל היה היתה. פתאום, בכל כח חושה הנשי, רחקה ממנו. רצתה להיות מסולקת ממנו, וביחוד מהכרתו העצמית, מדבריו, מן הדיבוק השוכן בו, מן ההתעסקות עם עצמו ועם דבריו בלי הרף כדורך ביקב.

מזג האויר נעשה שוב גשום. אבל לאחר יום-יומים יצאה בגשם והלכה אל היער. ומכיון שהיתה ביער הלכה אל הסוכה. ירד גשם אבל לא היה קר ביותר והיער נדמה כל כך חרישי ורחוק, נמנע הגישה בחשרת הגשם.

הגיעה עד הקרחת. אין איש. הסוכה היתה נעולה. אבל היא ישבה על קורת הסף, מתחת לסככה, והתכנסה לתוך חמימות עצמה. כך ישבה והסתכלה בגשם והקשיבה לקולות החרישים שלו ולגניחות הרוח המשונות בצמרות העצים, בעוד שנדמה כי אין רוח כלל. מסביב עמדו עצי אלון עתיקים, גזעים אפורים עצומים, שחורים מגשם, עגולים וחיוניים, ופשטו את אבריהם בלא דאגה. הקרקע היה כמעט נקי מתת-יער, מנומר בכלניות; שיח או שנים של סמבוק או כדור-שלג וסבך סגול של תותי-סנה. האדמומית הישנה של השרכים כמעט נעלמה מתחת לירק הכלניות.

הגשם הלך הלוך וחסור. כמעט שלא הגביר את החושך שבין האלונים. קוני רצתה ללכת. אף על פי כן ישבה. אבל אחזתה צנה. אלא שהכח המשמר של הטינה שבלבה החזיק אותה כאן כאילו היתה משותקת.

כלב חום לח בא במרוצה ולא נבח, רק הרים את זנב הנוצה הרטוב שלו. האיש בא אחריו במעיל עור-שמן שחור ולח, כנהג, ופניו הסמיקו קצת. הרגישה, שנרתע בהילוכו המהיר כשראה אותה. קמה בשעל היבש מתחת לסככה. הוא בירכה לשלום בלי אומר ודברים ונגש אליה לאט. היא התחילה להסתלק.

  • רציתי בזה הרגע ללכת – אמרה.

  • האם חיכתה הגברת להכנס? – שאל והביט לסוכה ולא אליה.

  • לא, ישבתי רק רגעים אחדים מתחת לסככה – אמרה בגאוה ובנחת.

הסתכל בה. מבטה היה קר.

  • לסיר קליפורד לא היה אם כן עוד מפתח? – שאל.

  • לא, אבל זה לא חשוב. יכולה אני לשבת יבשה לגמרי מתחת לסככה. שלום.

שנאה את ההמוניות היתירה שבניבו.

נעץ עיניו בה, הפשיל מעילו למעלה, שם ידו לכיס מכנסיו והוציא משם את מפתח הסוכה.

  • אולי טוב שהגברת תקח את המפתח הזה, ואני אמצא לכלובים מקום אחר.

נשאה עיניה אליו.

  • מה אתה חושב בזה?

  • אני חושב, שאולי אוכל למצוא מקום אחר לגידול הפסיונים. אם רוצה הגברת לבוא לכאן לא תצטרך למצוא אותי בעבודתי השחורה.

הסתכלה בו וטרחה להבין את דבריו מתוך ערפל הניב ההמוני.

  • למה לא תדבר אנגלית רגילה? – שאלה.

  • אני חושב שאני מדבר רגיל – ענה.

החרישה ברוגז.

  • אם רוצה הגברת במפתח תקח את זה. או אולי טוב שאתן לה מחר וקודם אפנה את הכל. איך שהגברת רוצה.

  • אינני רוצה במפתח שלך – אמרה. – אינני רוצה כלל שתפנה את הכל. אינני רוצה בשום אופן להוציא אותך מסוכתך. תודה רבה. רציתי רק שתהיה לי היכולת לשבת כאן לפעמים כמו היום. אבל יכולה אני לשבת יפה מאד מתחת לסככה. בבקשה שלא תוסיף לדבר על זה.

הסתכל בה שוב בעיני התכלת הזועמות שלו.

  • אבל – התחיל בניבו הרחב – הגברת יכולה לבוא בזמן חג המולד לסוכה ולמפתח ולכל. רק בזמן הזה אני מעמיד כאן את הכלובים ואז עלי להשגיח הרבה וכן הלאה. בחורף כמעט אין לי צורך לבוא ולראות. אבל עכשיו באביב רוצה סיר קליפורד לגדל את הפסיונים. והגברת לא תרצה שאני אטפל כאן מסביב כאשר היא תבוא לפעמים.

האזינה לדבריו במין תמהון עמום.

  • מה איכפת לי אם אתה כאן? – שאלה.

הסתכל בה בסקרנות.

  • הגברת מטרידה אותי – אמר בקיצור נמרץ.

היא הסמיקה.

  • ובכן טוב – גמרה אומר. – לא אטרידך. אבל אינני מבינה מה איכפת לי לשבת ולראות אותך מטפל בעופות, הייתי עושה זאת בחפץ לב. אבל אם אתה חושב שהדבר מטריד אותך לא אפריעך, אל תפחד. אתה שומר היער של סיר קליפורד ולא שלי.

  • לדבריה היה צלצול משונה, לא ידעה למה. אבל לא שמה לב.

לא, גברת. הסוכה היא של הגברת. היא תמיד כמו שהגברת רוצה. הגברת יכולה לשלוח אותי מכאן תמיד. זה היא רק…

  • רק מה? – שאלה בתמיהה.

  • הפשיל את כובעו למעלה באופן משונה ומגוחך.

  • רק שאולי הגברת רוצה את המקום לעצמה כאשר היא תבוא ולא שאני אטפל כאן.

  • אבל למה? – שאלה ברוגז. – האם אין אתה בן תרבות? האם תחשוב שעלי לפחד מפניך? מה איכפת לי אם אתה כאן או לא? מה חשיבות בזה?

הסתכל בה וכל פניו נצנצו בצחוק זידוני.

  • לא זה, גברת. כלל לא זה – אמר.

  • ובכן מה אפוא? – שאלה.

  • האם לתת לגברת אם כן מפתח אחר?

  • לא, תודה רבה. אין לי צורך.

  • ובכן נשיג אותו. טוב שיהיו לנו שני מפתחות למקום הזה.

  • ואני סבורה שאתה מחוצף – אמרה קוני והסמיקה ולא קמה בה רוח.

  • לא לא – אמר בחפזה. – אל תגיד הגברת זאת. לא. לא נתכוונתי כלום. חשבתי רק שאם הגברת תבוא לכאן אצטרך לפנות כאן וזו עבודה רבה ועלי לבחור מקום אחר. אבל אם לגברת לא איכפת, אז… הסוכה של סיר קליפורד, הכל כמו שהגברת רוצה, הכל כמו שהגברת רוצה, אם לא איכפת לגברת אעשה את עבודתי כמו תמיד.

קוני הלכה כולה נבוכה. לא היה ברור לה אם נעלבה והוכלמה עד מאד או לא. יתכן שהאיש נתכוון באמת למה שאמר: שהוא חשב כי היא מחכה שיסתלק. כאילו אף חלמה על זה. וכאילו יכולים היו הוא ונוכחותו המטומטמת להיות חשובים לה כל כך.

הלכה הביתה במבוכה ולא ידעה נפשה.

9

קוני הופתעה לרגש, שנפשה נקעה מקליפורד. יתר על כן: היא הרגישה שבעצם רחקה נפשה תמיד ממנו. זו לא היתה שנאה. לא היתה התרגשות בדבר. אבל היתה איבה גופנית עמוקה. כמעט נדמה לה, שנישאה לו מפני שבחלה בו בחילה כמוסה, גופנית. אבל כמובן שלמעשה נישאה לו מפני שמשך את לבה והלהיב אותה מבחינה רוחנית. הוא נדמה לה במדת מה כמורה ורבה, משכמו ומעלה.

בינתים התנדפה ההתלהבות הנפשית והתמוטטה והיא לא הרגישה אלא בחילה גופנית. רגזה עלה ממעמקיה והיא הבינה, שהוא מכרסם את חייה.

הרגישה עצמה חלשה ואובדת עצות. רצתה, שעזרה יבוא מבחוץ. אבל בכל העולם כולו לא היתה לה תשועה. החברה היתה איומה מפני שהיתה מטורפת. החברה התרבותית היא מטורפת. היא משוגעת לשני דברים: לכסף לאהבה כביכול, והכסף הוא ראשון במעלה. היחיד מתקיים בטירוף זה על ידי שני אלה: הכסף והאהבה. הנה מיכאליס! חייו ופעולתו אינם אלא שגעון. אהבתו היתה מין שגעון.

והוא הדין בקליפורד. כל הפטפוט הזה. כל הכתבנות הזאת. כל ההתאבקות הפראית הזאת להתקדם. טירוף ממש. והלך הלוך ורע. שגעון לדבר אחד.

קוני הרגישה עצמה סחופה פחד. אבל לפחות העתיק קליפורד את אחיזתו ממנה לגברת בולטן. הוא לא ידע את זאת. כמו בכמה משוגעים אפשר היה למדוד את שגעונו על פי הדברים שלא הרגיש בהם, על פי השטחים המדבריים שבהכרתו.

גברת בולטן היתה מצויינת בכמה בחינות. אבל היתה בה אותה מדה משונה של אדנות, והדגשה תדירה של רצונה, שהיא אחד מסימני הטירוף באשה החדשה. סבורה היתה, שהיא כולה שירות והיא חיה למען אחרים. קליפורד הקסים אותה מפני שביטל את רצונה תמיד, או לעתים קרובות, על ידי חוש דק מן הדק. היה לו רצון יותר דק ומעודן של הגדרה עצמית. וזהו שהקסים אותה.

אולי היה זה גם קסמו בעיני קוני.

  • יום יפה היום – היתה גברת בולטן אומרת בקולה המלטף והמשדל. – סבורה אני, כי טיול קטן בכורסה ישוה לך עונג. השמש ממש נחמדת.

  • באמת? תני נא לי את הספר ההוא, את הצהוב. וחושב אני כי צריך להוציא את היקינתונים מן החדר.

  • למה? הרי הם כל כך יפים! וריחם ממש נהדר.

  • דוקא ריח זה אינני סובל – אמר. – יש בו קצת משום ריח לוית המת.

  • האומנם? – קראה נדהמת, קצת נעלבת אבל מושפעת. והוציאה את היקינתונים מן החדר, מושפעת מרגישותו העליונה.

  • האם לגלח אותך הבוקר או שתעשה את זאת בעצמך?

  • ותמיד אותו קול רך, מלטף, משועבד, ואף על פיכן קול נגיד ומצוה.

  • אינני יודע. אולי תחכי קצת. אצלצל כשאהיה מוכן.

  • טוב מאד, סיר קליפורד – ענתה מענה רך ונכנע ויצאה בנחת. אבל כי סירוב אגר בה מרץ חדש של רצון.

  • כשצלצל לאחר זמן קמה מיד. ואז אמר:

  • סבורני, מוטב שאת תגלחי אותי הבוקר.

  • לבה פג משמחה והיא ענתה ברכות מיוחדת:

  • טוב מאד, סיר קליפורד.

מאד זריזה היתה במגעה הרך והמהסס, האטי קצת. מתחלה היה לו שאט נפש למגע הרך ביותר של אצבעותיה בפניו. אחר כך חיבב אותו מתוך תאוה גוברת. הוא נתן לה לגלח אותו כמעט יום יום: פניה קרובים לפניו, עיניה מרוכזות ומשגיחות שתעשה כהוגן. ולאט לאט ידעו ראשי אצבעותיה בשלימות את לחייו ושפתיו, את לסתותיו וסנטרו וצוארו. היה ניזון היטב ובריא, פניו וצוארו היו נאים וכולו אמר ג’נטלמן.

אף היא היתה נאה. חיוורת, פניה מוארכים קצת ושקטים לגמרי, עיניה מבהיקות אבל אינן מגלות כלום. לאט לאט, מתוך רכות אין קץ, כמעט באהבה, תפסה אותו בגרונו והוא נענה לה.

עשתה כמעט הכל בשבילו ולבו היה גס בה יותר מאשר בקוני והתבייש פחות לקבל את שירותיה. היא אהבה לטפל בו. אהבה, שגופו יהיה כולו ברשותה, עד לשירותים האחרונים שבאחרונים. יום אחד אמרה לקוני: “כל הגברים הם תינוקות. אם למצות עומק הדין. טיפלתי בגסים שבכורי טיווירשיל. אבל אם כואב להם מה שהוא והם זקוקים לטיפול – הרי הם תינוקות, תינוקות גדולים. אין הבדלים גדולים בין הגברים”.

מתחלה חשבה הגברת בולטן, שיש באמת הבדל מה בג’נטלמן, ג’נטלמן אמתי כסיר קליפורד. ולפיכך היתה ידו על העליונה. אבל קמעא קמעא, כשעמדה על טיבו, מצאה שהוא דומה לאחרים, תינוק שגדל למדות איש, אבל תינוק בעל מזג משונה ונימוסים מעודנים וכח כיבוש עצמו וכל מיני מדע מופלא, שמעולם לא חלמה עליו ושבו יכול היה עדיין להלך עליה אימים.

קוני רצתה לפעמים לומר לו:

  • למען השם, אל נא תרד פלאים לנפול בידי אשה זו.

אבל מצאה שאין הי דואגת לו במרוצת הזמן במדה מספקת כדי להגיד לו זאת.

עדיין נהגו לבלות את הערבים ביחד, עד עשר. היו משוחחים או קוראים או עוברים על כתב ידו. אבל ההתפעלות חלפה. כתבי ידו שעממו אותה. אף על פי כן עדיין מילאה את חובתה והעתיקה אותם בשבילו במכונת הכתיבה. אבל במשך הזמן עתידה גברת בולטן לעשות גם זאת.

כי קוני הציעה לגברת בולטן ללמוד את הכתיבה במכונה. וגברת בולטן, המוכנה, תמיד, התחילה מיד ושקדה על התרגילים. קליפורד הכתיב לה לפעמים מכתב והיא כתבה אמנם לאט, אבל כהלכה. והוא היה סבלן והיה מאתת לה את המלים הקשות או את המימרות הצרפתיות שנזדמנו. היא היתה נלהבת כל כך. היה כמעט תענוג ללמדה.

קוני היתה לפעמים מתנצלת שהיא חשה בראשה והולכת לחדרה אחרי הסעודה.

  • אולי תשחק גברת בולטן עמך בקלפים? – היתה אומרת לקליפורד.

  • אל נא תדאגי לי. לכי לחדרך ונוחי, חביבתי.

אבל אך הלכה צלצל לגברת בולטן ובקש אותה לשחק עמו בקלפים או בשחמט. הוא לימד לה כל מיני משחקים. וקוני סלדה למראה המשונה, שהגברת בולטן מסמיקה ומרתיעה כילדה ונוגעת בקלפיה באצבעות מהססות, נוגעות ואינן נוגעות, וקליפורד מחייך וסונט בה מתוך הרגשת יתרונו ומלמד אותה פרק במשחק.

היה מחנך אותה. ונהנה מזה, כי הרגיש בזה רגש של כח, והיא היתה נלהבת. לאט לאט רכשה לה את כל מה שידעו בני מרום עם הארץ, מה שעושה אותם לבני עליה, חוץ מן הכסף. ומזה נתפעלה. ועם זה השפיעה עליו שירצה תמיד להיות בחברתה. התפעלותה האמתית היתה מחמאה עמוקה ומחוכמת בשבילו.

לקוני נדמה, שקליפורד מתגלה עכשיו בגווניו האמתיים: קצת גס, קצת פשוט, ומחוסר רוחניות ושמן מאד. גם התחבולות והעריצות הנכנעת של גברת בולטן שקופות ביותר. אבל קוני התפלאה להתפעלות האמתית, שהפיקה האשה מקליפורד. אי אפשר היה להגיד שחשקה בו לאהבה. היא התפעלה מן המגע שהיה לה עם בן המעמד העליון, ג’נטלמן אציל, סופר שידע לכתוב ספרים ושירים שתמונותיו נתפרסמו בעתונים המצויירים. היא היתה נלהבת ומוקסמת. ומה שחינך אותה עורר בה התרגשות יתירה ותגובה יותר עזה מכל אהבה. דוקא העובדה, שכאן לא יכלה להיות אהבה נתנה לה אפשרות להתפעל עד מוח עצמותיה מתוך התאוה האחרת, התאוה המיוחדת לדעת את הידיעות שהוא יודע.

אי אפשר היה שלא לראות, שהאשה אהבה אותו על פי דרכה – נפרש את המלה אהבה איך שנפרש. היא נראתה כל כך נאה וצעירה, ועיניה האפורות היו לפעמים נפלאות. ועם זה היה בה משום שובע רצון רך וכמוס, כמין נצחון סתר. ושובע רצון כמוס זה היה תועבת קוני.

אבל אין פלא, שקליפורד נלכד על ידי האשה. העריצה אותו ממש לפי דרכה העקשנית והעמידה עצמה לחלוטין לרשותו לשרת לפניו כאוות נפשו. אין פלא שנלכד.

קוני שמעה שיחות ממושכות בין שניהם. על פי רוב היתה גברת בולטן המדברת. הריקה עליו את זרם הדיבה על הכפר טיווירשיל. ויותר מדיבה. כיון שניתנה לה רשות יכלה גברת בולטן לספר על חיי העם יותר מכל ספר. ידעה את בני העם כל כך היטב והתענינה כל כך, בלב ונפש, בכל שיחם ושיגם עד שהיה נפלא, אם כי קצת משפיל, להקשיב לה. מתחלה לא העזה לשוחח עם קליפורד על טיווירשיל. אבל כיון שדשה דשה. קליפורד הקשיב לה לשם “חומר” ומצא אותו בשפע. קוני הבינה, שזהו עצם כשרונו: חוש מופלא לדיבה אישית בחכמה ובהפשטה לכאורה. גברת בולטן, כמובן, התלהבה מאד בדברה על טיווירשיל. נפשה יצאה בדברה. נפלא היה, כל הדברים שאירעו וכל מה שידעה, יכולה היתה למלאות תריסרי כרכים.

קוני היתה מוקסמת כששמעה אותה, אבל לאחר מעשה קצת מבויישת, לא היתה צריכה להקשיב בסקרנות משונה אוכלת זו. סוף סוף מותר לשמוע את הענינים הכמוסים ביותר של אחרים, אבל רק ברוח של דרך ארץ בפני נפש האדם הסחופה והדוויה וברוח חיבה עדינה ומבינה. כי אפילו הסטירה היא צורה של חיבה. כיצד החיבה שלנו יוצאת וסולדת – זהו הקובע את חיינו באמת. וכאן החשיבות העצומה של הסיפור הנכון. יכול הוא להדריך ולהוליך את זרם החיבה שלנו למקומות חדשים ויכול הוא למשוך את חיבתנו מהלאה לדברים שעברו ובטלו. על כן יכול הסיפור הנכון לגלות את סודי הסודות של החיים, כי במסתרי היצרים של החיים צריכים קודם כל לעלות ולרדת נחשולי ההכרה הרגישה, לנקותם ולרעננם.

אבל הסיפור, כמו הדיבה, יכול גם לעורר חיבה ואיבה מזויפות, מיכניות, הפוגמות את הנפש. הסיפור יכול להעריץ את ההרגשות הנפסדות ביותר כל זמן שהן “טהורות” לפי המוסכם. אז נעשה הסיפור פרוץ כדיבה, וכמו הדיבה תגדל פריצותו מפני שהוא תמיד בפירוש על צד המלאכים. הדיבה של גברת בולטן היתה תמיד על צד המלאכים. “והוא היה רע מעללים כל כך והיא היתה אשה נחמדה כל כך”, בעוד שבאמת, כמו שיכלה קוני לראות מעצם דבריה של בולטן, לא היתה האשה אלא מסוג דורשות נאה, והאיש ישר ונוח לכעוס. אבל בהסברת הנפסד וההסכמי של החיבה על ידי גברת בולטן היה היושר הנוח לכעוס עושה אותו לרשע והדורש הנאה עושה אותה לאשה נחמדה.

על כן היתה הדיבה משפילה. ומאותו טעם עצמו רוב הסיפורים, ביחוד החביבים על העם, הם משפילים. הקהל מגיב כיום רק כשפונים אל יצריו הרעים.

אף על פי כן קיבלו משיחותיה של גברת בולטן ציור חדש מכפר טיווירשיל, הכפר נדמה כמרקחה נוראה ומעורבלת של חיים מנוולים, לגמרי לא כזוהמת הרקק כפי שנראתה מבחוץ. קליפורד ידע כמובן ממראית עין את רוב האנשים שנזכרו. קוני ידעה אחד מהם או שנים. אבל הדברים צלצלו כאילו היה מדובר על עבי יער באפריקה המרכזית ולא על כפר באנגליה.

ודאי שמעת גברת אלסופ נישאה בשבוע שעבר. גברת אלסופ, בתו של ג’ימס, הסנדלר. הם בנו בית. הזקן מת אשתקד מנפילה, בן שמונים ושלש, זריז כבחור. נפל ממגררה ושבר ירכו והלך לעולמו, המסכן, חבל. צווה את כל כספו לטטי, לבנים אף פרוטה. ולטטי, ידעתי, מלאו חמשים ושלוש שנה. והם היו כל כך אדוקים. היא לימדה בבית הספר של יום א' שלשים שנה עד שמת האב. ואז התחילה ללכת עם בחור מקינברוק, אינני יודעת אם אתם מכירים אותו, בא בימים ובעל אף אדום, אולם טרזן. ווילקוק שמו, עובד במחסן עצים. הוא כבן ששים וחמש, אבל נראים כזוג-יונים צעיר, שלובי זרוע ומתנשקים, כן, היא יושבת על ברכיו ליד החלון לאור היום לעיני הכל. ויש לו בנים בגיל למעלה מארבעים, אשתו מתה רק לפני שנתים. אם לא קם ג’ון אלסופ מקברו, הרי זה משום שאין תחית המתים, משום שהוא היה זורק בה מרה. עכשיו, נישאו ויושבים בקינברוק ואומרים שהיא מתהלכת מבוקר ועד ערב בחלוק לעיני כל רואה. אני מוצאת, שהזקנים מתנהגים באופן נורא. הם גרועים מן הצעירים, גועל נפש! לדעתי הראינוע אשם בכל. אבל אין לעצור בהם. תמיד אמרתי: ראו סרט טוב, מאלף, אבל למען השם התרחקו ממלודראמות ומסרטי אהבה. על כל פנים הרחיקו מהם את הילדים. והנה – המבוגרים גרועים מן הילדים, והזקנים גרועים מהכל, מדברים על מוסר, ואין איש שם על לב. העם מתנהג כחפצו ועלי להגיד, שאולי טוב כך. אבל עליהם לחסוך עכשיו, מכיון שהמכרות אינם עובדים כראוי ואין להם כסף מספיק. ואיך הם רוטנים, נורא, ביחוד הנשים. הגברים טובים וסבלנים, אבל הנשים! רק מתאוננות: הגיע הזמן שיהיה לעניים כסף להוציא, לעשירים היה תמיד כסף. אני רוצה מעיל חדש לאביב ואיפה אשיג אותו? אני אומרת להן: תהיו מרוצות, שיש לכן לחם לאכול ובגד ללבוד בלי הקשקושים החדשים. והן מתנפלות עלי: למה אין הנסיכה מרי מרוצה ללבוש את סחבותיה הישנות? העשירים קונים להם קרונות מלאים, ולי אין מעיל אביב חדש. בושה וכלימה, אל נא תדברו על השכלה, הכסף הוא העיקר. הן משתגעות אחרי סחבות. ואף הבחורים כך. הם מוציאים כל פרוטה לתלבושת, לעישון, לשתיה, נוסעים לשפילה פעמים אחדות בשבוע. מנהג חדש בא למדינה. והנוער אינו מפחד מכלום, אינו מכבד כלום. הבאים בימים יותר טובים, הם מוסרים לנשים כל פרוטה. ומה יצא מזה? הנשים נעשו שדים משחת. והבנים אינם דומים לאבותיהם, אינם מוותרים על כלום – הכל למענם. אם אומרים להם, שיחסכו קצת לעתיד, הם אומרים: אני נהנה כל עוד אני יכול. הם גסים ואנוכיים. הכל רובץ על שכם הזקנים ובכל אין נחת.

קליפורד קיבל מושג חדש מכפרו. המקום הילך עליו תמיד אימים, אבל סבור היה שהוא פחות או יותר יציב. והנה –

  • האם יש הרבה סוציאליזם ובולשביזם בין אנשי הכפר? – שאל.

  • יש אחדים המרחיבים פה – אמרה גברת בולטן. – אבל על פי רוב הן נשים ששקעו בחובות. הגברים אינם שמים לב. אינני סבורה, שאנשי טיווירשיל יהיו אדומים. הם יותר מדי הגונים. אבל הצעירים מפטפטים לפעמים. לא שהדברים הם להם ממש. רוצים הם רק קצת כסף להתבדר, זה הכל. כשאין להם כסף הם שומעים לזרמת האדומים. אבל אין איש מאמין בזה בעצם.

  • ובכן, סבורה את, שאין כאן סכנה?

  • לא, כשהפרנסה מצויה ודאי לא. אבל אם המצב יהיה רע זמן רב, יכולים הצעירים להשתגע. הם חבר אנשים אוהבי בצע ומושחתים. אבל אינני רואה שיקומו ויעשו דבר מה. אין להם רצינות לשום דבר, חוץ מהתגדרות באופנוע או ריקוד בארמון המחולות בשפילד. אי אפשר להקנות להם רצינות הרצינים שבהם לובשים בגדי ערב והולכים ל“ארמון” להתרברב בפני הרבה בחורות ואחר כך לרקוד צ’רלסטון חדש וכדומה. וכדור רגל! אבל גם כדור רגל אינו מה שהיה, כלל לא. מאמץ קשה ביותר, אומרים הם, והבחורות חפשיות ממש כבחורים. עושות מה שלבן חפץ.

  • ומה עושים הם כשאין להם הכסף לדברים אלה?

  • כנראה משיגים הם באיזה אופן. ואז הם מתחילים לדבר ניבול פה. אבל אינני רואה כיצד יבוא הבולשביזם בשעה שכל רצון הבחורים הוא כסף להנאתם, וזהו גם רצון הבחורות, הרוצות גם שמלות יפות, ולשום דבר אחר אינם דואגים. אין להם המוח להיות סוציאליסטים. אין להם רצינות כל צרכה כדי להתיחס ברצינות לדבר מה, ולעולם לא תהיה להם.

קוני חשבה כמה דומים המעמדות התחתונים לכל שאר המעמדות. הלא כטיווירשיל מייפר או קנסינגטון, אין כיום אלא מעמד אחד: בעלי הכסף.

בהשפעתה של גברת בולטן התחיל קליפורד להתענין שוב במכרות. התחיל להרגיש, שהוא שייך להם. מין בטחון חדש שרה עליו. סוף סוף היה האדון האמתי בטיווירשיל, הוא היה המכרה. זה היה רגש חדש של כח, דבר שעד כאן נרתע מפניו.

מכרות טיווירשיל הלכו ודללו. היו רק עוד שתי מחצבות: טיווירשיל גופה ולונדון החדשה. טיווירשיל היתה לפנים מכרה מפורסם שהכניס כסף תועפות. אבל מיטב ימיו חלפו. לונדון החדשה לא היתה מעולם עשירה ביותר ובשנים כתיקונן התקיימה כשורה. עכשיו באו ימים קשים ומכרות כאלה נעזבו.

שיחותיה של גברת בולטן עוררו בקליפורד אומץ לב. הכנסתו מעזבון אביו היתה מובטחת, כפי שהוכיחה לו, אם כי לא היתה גדולה. המכרות לא ענינו אותו בעצם. הוא רצה לכבוש את העולם האחר, עולם הספרות והמוניטין, את עולם הפרסום ולא את עולם העבודה.

עכשיו הבין את ההבדל בין הצלחה על ידי פרסום והצלחה על ידי עבודה, בין האוכלוסיה של שעשועים והאוכלוסיה של עבודה. כיחיד שעשע בספוריו את האוכלוסיה של שעשועים ונתפרסם. אבל מתחת לשכבת השעשועים מונחת שכבת העבודה, זועמת, מזוהמת ואיומה. אף הם זקוקים למשבירים. וקשה יותר להשביר לשכבת העבודה מאשר לשכבת השעשועים. בעוד שהוא חיבר את סיפוריו והצליח בעולם באה טיווירשיל בין המצרים.

הוא הבין עכשיו כי אלילת ההצלחה כלבתא יש לה שני תיאבונות עיקריים: אחד לחנופה, לחלקת לשון, ללטיפה ולדגדוג, מה שניתן לה על ידי הסופרים והאמנים; והשני – תיאבון עז לבשר ולעצמות. הבשר והעצמות לאלילה הושברו על ידי האנשים שעשו כסף בתעשיה.

והיו שתי עדות גדולות של כלבים שהתאבקו בגלל האלילה: עדת החונפים, שהמציאו לה שעשועים, סיפורים, סרטים, מחזות; והשניה, הרבה פחות בולטת, מזה הרבה יותר פרא, שנתנו לה בשר, דם התמצית של הכסף, כלבי השעשועים המפוטמים והמפוארים התאבקו ורבו ביניהם בגלל חסדה של אלילת ההצלחה. אבל זהו כאין וכאפס לעומת מלחמת החיים והמות בלי אומר ודברים בין מביאי העצמות ההכרחיים.

בהשפעתה של גברת בולטן רצה קליפורד לנסות להכנס לתוך מלחמה שניה זו ולכבוש את האלילה באמצעים האכזריים של תוצרת התעשיה. רוח לבשה אותו. גברת בולטן עשתה אותו לאיש, מה שלא עשתה קוני מעולם. קוני החזיקה אותו לבדד ועשתה אותו רגיש ומכיר עצמו ומעמדו. גברת בולטן השפיעה עליו שיכיר רק דברים חיצוניים. בקרבו התחיל להיות רך כדייסה. אבל כלפי חוץ התחיל להיות רב פעלים.

התעודד אפילו לבקר שוב במכרה. וכשביקר ירד למחצבה ונתן להוליך אותו עד מקום העבודה, דברים שלמד לפנים חזרו וניעורו בו. ישב כאן, בעל מום במעלית המכרה, והממונה על העבודה בתחתית המכרה הראה לו את עורק הפחם בלפיד. והוא מיעט לדבר. אבל מוחו התחיל לעבוד.

התחיל שוב לקרוא את ספריו הטכניים על תעשיים מכרות הפחם, עיין בדינים וחשבונות של הממשלה וקרא בשקידה את החיבורים החדשים על מכרות ועל החימיה של פחם ושל צפדה שנכתבו בגרמנית. אמנם התגליות החשובות ביותר הוחזקו עד כמה שאפשר בסוד. אבל מי שהתחיל לחקור בשדה מכרות הפחם על השיטות והאמצעים, על תוצרת הלואי, והאפשרויות הטכניות של הפחם, השתומם לגאוניות ולפקחות המסתורית של הכוח הטכני המודרני, כאילו השטן בכבודו ובעצמו הקנה שכל אשמדאי למומחי התעשיה. הדבר היה מענין יותר מאמנות, מספרות – חומר עלוב, שטחי ורגשני זה. במקצוע זה היו בני אדם כאלהים או כשדים, בעלי שאר רוח לתגליות ולמלחמה לשם ביצוען. בפעולה זו היו האנשים למעלה מכל גיל שאפשר להעלות בחשבון. אבל קליפורד ידע, שבנוגע לצד הרגשי והאנושי של החיים עומדים רבי פעלים אלה בגיל נפשי של נערים מפגרים בני שלש עשרה. ההפרש היה עצום ומדהים.

אבל יהיה איך שיהיה, ירד האדם בחיי הרגש והאנושיות עד לידי הדיוטיות גמורה. לא איכפת לו לקליפורד. היה מעונין בטכניקה של מכרות הפחם המודרניים ובהוצאת טיווירשיל מן המיצר.

יורד היה למכרה יום אחרי יום, חקר ודרש, לא נתן מנוח למנהל ולמשגיח ולמהנדסים במידה שלא פללו לה. שלטון! היה שטוף ביצר חדש של שלטון: שלטון על כל האנשים הללו, על מאות ומאות של כורים.

ובאמת נראה כנולד מחדש. חיים חדשים באו לו. מקודם היה הולך ומת, עם קוני, בחיים המבודדים הפרטיים של האמן. עכשיו הניח את כל זה, ינוח על משכבו בשלום. הוא הרגיש ממש חיים מפכים לתוכו מן הפחם, מן המכרה. עצם האויר הנפסד של המחצבה נעם לו יותר מחמצן. עשה משהו והיה בדרך לפעול משהו. היה בדרך לרכוש, לא כמו שרכש בסיפוריו, פרסום בלבד, מתוך התאבקות עם מרץ וזדון, אלא נצחונו של אדם.

מתחילה סבור היה שהפתרון נתון בחשמל: להפוך את הפחם לכח חשמל. אחר כך נצנץ רעיון חדש. הגרמנים המציאו קטר חדש המכלכל את עצמו, שאינו זקוק למסיק, והיה מוסק בדלק חדש שנשרף בכמויות קטנות וחום גדול בתנאים מיוחדים.

הרעיון על דלק מרוכז חדש הנשרף באטיות יתירה בחום רב משך מתחילה את לב קליפורד. מן ההכרח שיש עוד מניע חיצוני לשריפת דלק כזה חוץ מאספקת אויר בלבד. התחיל לעסוק בנסיונות בסיוע בחור חרוץ, חימאי מובהק.

והוא הרגיש בנצחונו. סוף סוף יצא מגדרו, מילא את געגועי כל ימיו לצאת מגדרו. האמנות לא עשתה זאת בשבילו. האמנות רק הרעה לעשות. אבל עכשיו קם הדבר ויהי.

לא הרגיש עד כמה גברת בולטן עומדת מאחוריו. לא ידע עד כמה הוא תלוי בה. אבל בכל זאת ברור היה כי בנוכחותה ירד קולו לקצב מרושל, כמעט המוני, מתוך שלבו היה גס בה.

לגבי קוני היה קצת יבש. יודע היה כי הוא חייב לה הכל, הכל והתיחס אליה בדרך ארץ ובתשומת לב כל זמן שהיא התיחסה אליו לפחות בכבוד חיצוני. אבל גלוי היה, כי יש לו פחד כמוס מפניה. קולו היה קצת מתוח מדי דבּרוֹ אתה והתחיל להחריש בנוכחותה.

רק כשהיה לבדו עם גברת בולטן הרגיש עצמו באמת כנגיד ומצוה ובשיחה עמה צלצל קולו כמעט בפשטות ופטפטנות של קולה. והוא נתן לה לגלח אותו או לנקות את כל גופו בספוג כאילו היה תינוק ממש.

10

קקוני ישבה עכשיו הרבה לבדה. בני אדם מיעטו לבוא לרגבי. קליפורד לא היה זקוק להם. הוא פנה אפילו נגד הפמליה. מוזר היה. העדיף את הרדיו, שהתקין בהוצאות גדולות אבל גם בהצלחה רבה. יכול היה לשמוע לפעמים את מדריד או פרנקפורט כאן באנגליה התיכונה הקודרת.

והיה יושב לבדו במשך שעות ומקשיב לרמקול המקשקש. קוני התפלאה הפלא ופלא. אבל יושב היה, בהבעה ריקנית ומוקסמת של פניו, כאדם שנסתתרה בינתו, ומקשיב או נדמה כמקשיב לחפץ משונה זה.

האם הקשיב באמת? או היה זה מין סם מרדים, בעוד שמתחת לזה היה סוכן בו דבר אחר? קוני לא ידעה. היתה נמלטת לחדרה או אל מחוץ לבית, לתוך היער. לעתים אחזתה פלצות, מפחד השגעון המתחיל של מין האדם התרבותי.

אבל עכשיו, לאחר שנכנס קליפורד למסתורין האחר של פעולה תעשיתית ונעשה כמעט לבריה בעלת קליפה קשה וחרוצה ותוך רירי, אחד הסרטנים המופלאים של העולם המודרני, התעשיתי והכספי. מחוסרי חוליה מסוג בעלי הקרום, בעלי קליפת פלדה כמכונות ותוך של ריר רך – באה קוני לגמרי בין המצרים.

לא היתה אפילו בת חורין, כי קליפורד היה זקוק לה כאן; נראה היה כמפחד פחד עצבני שתעזוב אותו. החלק הרירי המשונה שבו, החלק ההרגשי והאנושי-היחידי, היה תלוי בה בפחד כתינוק, כמעט כחסר דעה. היא מוכרחת להיות כאן, ברגבי, גברת צ’טרלי אשתו. לולא זה אובד היה כחסר דעה בבצה.

תלות משונה זו הרגישה קוני במין פחד. שמעה אותו מדבר עם המהנדסים, עם חברי ההנהלה, עם חוקרים צעירים, והיתה תמהה לבקיאותו וחריפותו, לשלטונו החמרי המיסתורי על אנשי המעשה. הוא בעצמו נעשה איש מעשה, פקח ותקיף עד להפליא, אמן. קוני יחסה את הדבר להשפעת גברת בולטן עליו דוקא בימי המשבר בחייו.

אבל איש מעשה פקח זה היה כמעט חסר דעה כשנעזב לנפשו ולחיי ההרגש שלו. העריץ את קוני, היא היתה אשתו, יציר עליון, והוא העריץ אותה בפולחן אלילי משונה ופחדני כפרא, הערצה מבוססת על פחד עצום ואפילו על שנאה לכוח האליל שאימתו עליו. אדיר חפצו היה, שקוני תשבע אמונים שלא לעזוב אותו, שלא להשליכו.

– קליפורד – אמרה אליו, והדבר היה לאחר שהיה לה המפתח לסוכה – האם באמת תראה בחפץ לב אם אלד יום אחד?

הסתכל בה בהבעה גנובה של פחד בעיניו החיוורות הבולטות.

– לא אכפת לי ם לא יגרום הדבר לשינוי בינינו – אמר.

– שינוי במה? – שאלה.

– בינך לביני, באהבת גומלין שלנו. אם הדבר יפגע בזה – אני מתנגד בהחלט. אולי יהיה לי יום אחד ילד משלי.

הסתכלה בו בתמיהה.

– סבורני, יום אחד ישוב אלי הכושר.

עדיין לטשה עין בתמיהה ודעתו חלשה עליו.

– ובכן, אין זה לרצון לך אם אלד?

– הרי אמרתי לך – ענה בחפזה כשנלחץ אל הקיר. – מסכים אני בכל לב ובלבד שלא תיפּגע אהבתך אלי. אם תיפּגע האהבה הריני מתנגד בהחלט.

קוני יכלה רק להחריש מתוך פחד קר ובוז. דיבור כזה היה באמת פטפוט של חסר דעה. לא ידע מה הוא סח.

– שום דבר לא ישתנה ברגשותי אליך – אמרה בלגלוג.

– הנה – אמר – זהו העיקר. אם כן לא אכפת לי כלל. סבורני, יפה מאד שיש בבית ילד הרץ מסביב והנך מרגיש שאתה בונה עתיד בשבילו. יש דבר מה שכדאי לעבוד בשבילו, והייתי יודע שזהו ילדך; לא כן, יקירתי? ויחשב כאילו היה שלי. כי את היא הבאה בחשבון בבחינה זו. אני אינני נמנה, אני אפס. את “אהיה אשר אהיה” לגבי החיים. כי בלעדיך אינני לחלוטין כלום. אני חי למענך ובשביל עתידך. כשאני לעצמי אינני כלום.

קוני שמעה כל זאת במורא עמוק ובשאט נפש. זו היתה אחת האמיתות למחצה האיומות המרעילות את חיי האדם. מי הוא האיש בעל הנפש שיגיד דברים כאלה לאשה. אבל הגברים אינם בעלי נפש. מי הוא האיש בעל ניצוץ של כבוד שיעמיס משא איום זה של אחריות החיים על אשה ויעזוב אותה בתוהו?

נוסף לזה שמעה קוני לאחר חצי שעה את קליפורד משוחח עם גברת בולטן בקול חמים ונרגש ומגלה לה את לבו במין התרגשות שקטה כאילו היתה לו חציה אהובה וחציה אומנת. וגברת בולטן הלבישה אותו חליפת ערב, כי היו אורחים חשובים בבית בעניני עסק.

קוני הרגישה בימים ההם לעתים באמת, שעליה למות. היא הרגישה, שדוכדכה עד מות על ידי כזבים מסתוריים ועל ידי האכזריות המתמיהה של הטפשות. כושר העסקים המוזר של קליפורד הילך עליה אימים והוידוי של הערצה הבהיל אותה. לא היה כלום ביניהם. לא נגעה בו כלל בימים האחרונים והוא לא נגע בה. לא לקח אפילו את ידה לידו להחזיק בה בחיבה. ומכיון שלא היה כלל מגע ביניהם עינה אותה בוידוי הערצתו. זו היתה האכזריות של חוסר כוח גברא בהחלט. והיא הרגישה שבינתה תסתתר או שתמות.

ככל האפשר היתה נמלטת אל היער. פעם אחת אחר הצהרים כשישבה שקועה במחשבות והקשיבה למשק הקר של המים בבאר יוחנן ניגש אליה שומר היער.

– הזמנתי מפתח בשביל הגברת – אמר ובירכה לשלום ומסר לה את המפתח.

– תודה רבה – אמרה נבהלת.

– הסוכה איננה מסודרת יפה, אל נא תקפיד הגברת – אמר. – פיניתי כמה שיכולתי.

– אבל לא רציתי להטריח אותך – אמרה.

– לא היתה שום טרחה. בעוד שבוע לערך אושיב את התרנגולות. אבל הן לא לפחדנה מפני הגברת. אצטרך להשגיח בוקר וערב, אבל לא אפריע לגברת יותר מאשר אני מוכרח.

– אבל לא תפריע אותי – טענה. – לא הייתי הולכת כלל אל הסוכה אילו היית מפריע לי.

הסתכל בה בעיני התכלת החודרות שלו. נדמה נוח, אבל רחוק. אבל על כל פנים היה בריא בגוף ונפש, אם כי נדמה רזה וחולני. שיעול עינה אותו.

– אתה משתעל – אמרה לו.

– לא כלום, הצטננתי. דלקת הריאה האחרונה השאירה לי שיעול, אבל אין זה כלום.

החזיק עצמו בריחוק מקום ממנה ולא רצה להתקרב.

היתה הולכת לעתים קרובות אל הסוכה, בבוקר או אחר הצהרים, אבל הוא לא היה כאן. בלי ספק נמנע בכוונה מלהפגש אתה. רצה לשמור על בדידותו.

פינה את הסוכה, העמיד את השולחן הקטן והכסא סמוך למוקד, שם ערימה קטנה של קיסמים וקורות קטנות וסילק ככל האפשר את כלי העבודה והמלכודות, טשטש עצמו כביכול. מבחוץ, ליד הקרחת, בנה סככה קטנה ונמוכה של ענפים וקש, מחסה לעופות, ומתחתיו עמדו חמש המדגרות. ופעם אחת כשבאה מצאה שתי תרנגולות חומות יושבות שוקדות וזועמות במדגרות, דוגרות ביצי פסיונים ומתגדרות בכל חום דם הנקבה. מראה זה כמעט פוצץ לב קוני. היא גופה היתה כל כך מוזנחת, ללא הועיל, כלל לא אשה, רק כלי מלא פחדים.

לאחר זמן היו כל חמש המדגרות תפוסות תרנגולות, שלש חומות, אחת אפורה ואחת שחורה. כולן דגרו כאחת על הביצים בכובד הרך והמקנן של הנקבה בתפקידה, והתגדרו בנוצותיהן. וקוני התבוננה בהן בעינים מבהיקות, כרעה לפניהן, והתרנגולות השמיעו קרקור קצר וחד של כעס וחרדה, אבל בעיקר כעסה הנקבה על שמתקרבים אליה.

קוני מצאה תירס במגרה שבסוכה, הגישה אותו לתרנגולות בידה, ולא קיבלו. רק תרנגולת אחת ניקרה לידה בחזקה עד שקוני נבהלה. אבל נכספה לתת להן משהו, לאמהות הדוגרות שבעצמן לא אכלו ולא שתו כלום. הביאה מים בפחית ונהנתה כששתתה אחת התרנגולות.

מאז באה יום יום אל התרנגולות, אלה היו הדבר היחיד בעולם שחימם את לבבה. גילויי האהבה של קליפורד עוררו בה קור מכף רגל ועד ראש. קולה של גברת בולטן עורר בה קור וכן גם צלצול קולות האורחים בעניני עסק. מכתב שנתקבל במקרה ממיכאליס עורר בה גם הוא אותו רגש של קור. הרגישה שבודאי תמות אם הדבר ימשך הלאה.

אבל היה אביב, והפעמוניות הכחולות נראו ביער, ופקעי האגוזים נפתחו כממטירי גשם ירוק. מה נורא היה, שיהיה אביב וכל לבב קר! רק התרנגולות, הדוגרות להפליא על הביצים, היו חמימות בגופיהן הנקביות החמות. קוני הרגישה עצמה חיה כל הזמן על גבול ההתעלפות.

ויום אחד, יום שמש נחמד, שבו נראו ציצים גדולים של ביכורי אביב מתחת לשיחי האגוזים וכמה סגוליות בצדי הדרכים, באה אחר הצהרים אל המדגרות ושם היה אפרוח פעוט ומחוצף אחד, שהתרוצץ לפני הכלוב, והתרנגולת האם קירקרה בבהלה. האפרוח הרזה היה אפור-חום עם כתמים כהים, והיה באותה שעה הניצוץ הקטן החי ביותר של בריה בשבע ממלכות. קוני כרעה בהתפעלות כדי להתבונן. חיים, חיים! חיים חדשים, טהורים, נוצצים, לבלי חת! חיים חדשים! כל כך זעיר וכל כך לבלי חת! גם כששב בפרכוס ופרפור לתוך המדגרה ונעלם מתחת לנוצות האם בתשובה לצעקות הבהלה של האם, לא נבהל באמת. ראה את זאת כמשחק, משחק החיים. כי לאחר שעה קלה ביצבץ ראש פעוט מבעד לנוצות הזהב החומות של התרנגולת ונתן עיניו בתבל.

קוני היתה מוקסמת. ועם זה לא הרגישה מעולם בחריפות כזו את יסורי יאושה הנשי. הם נעשו קשים מנשוא.

לא היה לה אלא חפץ אחד, ללכת אל הקרחת שביער. כל השאר היה כמין חלום זועה. אבל לפעמים נעכבה כל היום ברגבי על ידי חובותיה כבעלת בית. ואז הרגישה, שגם היא נעשית ריקנית ומטורפת.

ערב אחד, אורחים או לא אורחים, נמלטה לאחר משתה התה. היה מאוחר, והיא רצה דרך הבוסתן כמי שמפחד שיקראוהו בחזרה. כשנכנסה ליער שקעה השמש בגוון וורוד, אבל היא נחפזה הלאה בין הפרחים. למעלה עוד ימשך האור זמן רב.

אל הקרחת באה נרגשת וחציה בלי הכרה. שומר היער היה כאן, בשרוולים מופשלים, ועסק בסגירת הכלובים ללילה, כדי שיושביהם הקטנים יהיו לבטח. אבל עדיין הלכה שלישיה של פעוטות זריזות הלוך וטפוף מתחת לסככה ולא נשמעו לקול האם הנבהלת הקוראת להן לחזור.

– באתי לראות את האפרוחים – אמרה בלי נשימה ופזלה לצד שומר היער כמעט בלי להרגיש בנוכחותו. – האם יש נוספים?

– שלושים וששה אפרוחים עד עכשיו – אמר. – לא רע.

אף הוא נהנה הנאה משונה לראות את האפרוחים בוקעים ויוצאים.

קוני כרעה לפני המדגרה האחרונה. שלושת האפרוחים חזרו לתוכה. אבל עדיין בצבצו ראשיהם המחוצפים מבעד הנוצות הכתומות, אחר כך נעלמו, אחר כך הציצה רק פנינת-עין אחת מתחת לגוף הגדול של האם.

– מאוד חפצתי לנגוע בהם – אמרה ושמה את אצבעותיה בהיסוס מבעד לבדי המדגרה. אבל התרנגולת האם נקרה בידה בחזקה, וקוני החזירה את ידה בבהלה ובפחד.

– כמה נקרה אותי! היא שונאת אותי! – אמרה בתמיהה. – אבל אני לא אכאיב להם.

האיש שעמד על גביה צחק וכרע על ידה ושם את ידו בבטחה שקטה לאט לתוך המדגרה. התרנגולת הזקנה נקרה בו, אבל לא בחזקה. ולאט לאט, בנחת, באצבעות בטוחות וזהירות משמש בין הנוצות של העוף הזקן והוציא אפרוח מצפצף בלחש בידו הקפוצה.

– הנה – אמר והושיט אליה כף ידו. לקחה את הבריה הזעירה בין ידיה, והנה עמדה על רגליה הדקות כקנים, ופרודת החיים המאוזנים שבה פרכסה דרך רגליה, המחוסרות כמעט כל משקל, לתוך ידי קוני. אבל האפרוח נשא בעזות את ראשו הקטן והנאה, פנה כה וכה והשמיע צפצוף קל.

– נהדר! כל כך נועז! – אמרה בלחש.

גם שומר היער, שרבץ בצדה, התבונן בהנאה לעוף הנועז הקטן שבידיה. פתאום ראה דמעה נושרת על כף ידה.

קם והלך הצדה, למדגרה הסמוכה. כי פתאום הרגיש, כי השלהבת הישנה, שקיוה כי שקטה לעולם, קמה וזינקה בגופו. התאבק עם שלהבת זו והפנה אחוריו לאשה. אבל השלהבת התפשטה וסובבה בברכיו.

הפנה את פניו לראות בה. כרעה והושיטה את שתי ידיה לאיטה קדימה כדי שהאפרוח ישוב לאמו. וכאן היה בה כל כך הרבה מן האלם והשכוֹל, עד שמעיו נכמרו אליה.

בלי משים ניגש מהר אליה, כרע שוב בצדה, לקח את האפרוח מידיה, כי פחדה מפני התרנגול, ושם אותו בחזרה למדגרה. בגבו עלתה השלהבת פתאום ביתר עוז.

הביט אליה בחשש. פניה היו מוסבים והיא בכתה סתם, בכל מצוקת היאוש של דורה. לבו נמס פתאום כרשף אש והוא פשט את ידו והניח את אצבעותיו על ברכה.

– אל תבכה הגברת – אמר בנחת.

אבל היא שמה את ידיה על פניה והרגישה, כי לבה נשבר ושום דבר לא איכפת לה.

הניח את ידו על שכמה, ובנחת ובמתינות התחילה היד יורדת על פני חמוקי גבה, הלוך וגשש, בתנועת לטיפה ממשמשת, מתוך חוש סמוי של חיבה. וידו ליטפה את ירכה לטיפה רכה.

מצאה את מטפחתה וניסתה לנגב את פניה.

– האם תבוא הגברת אל הסוכה? – אמר בקול שקט.

החזיק בנחת בזרועה, הקים אותה והוליך אותה לאט אל הסוכה ולא הרפה ממנה עד שהיתה בפנים. סיקל הצדה את הכסא ואת השולחן, לקח שמיכה צבאית חומה ממגרת הכלים ופירס אותה לאט. היא הסתכלה בפניו מתוך עמידה בלי נוע.

פניו היו חיוורים ובלי הבעה, כפני האיש המקבל עליו את יד הגורל.

– תשכב הגברת כאן – אמר בנחת וסגר את הדלת עד שנעשה חושך גמור.

במשמעת משונה שכבה על השמיכה. הרגישה את היד הרכה, המגששת, המשתוקקת אין אונים, נוגעת בגופה וממשמשת בפניה. היד ליטפה את פניה בנחת, בבטחה מוחלטת, ולבסוף בא המגע הרך של נשיקה בלחיה.

שכבה בנחת, היתה כחולמת, ונזדעזעה כשהרגישה את ידו מגששת בזהירות אבל ללא זריזות בתלבשתה. אבל היד ידעה היטב כיצד להפשיטה. הוא משך את תכריך המשי לאט, במתינות, כלפי מטה, מעל לרגליה. ואז נגע בזעזוע של הנאה יוצאת מן הכלל בגופה הרך והחם ונשק את טבורה. והיה עליו לבוא לקרבה מיד, לזכות באושר אין קץ בגופה הרך והנח. ביאתו לתוך גוף האשה היתה בשבילו שעת אושר צרוף.

שכבה בנחת, כישנה, כל הזמן כישנה. הפעילות, השלהוב היו שלו, הכל שלו. לא יכלה לשאוף ליותר לעצמה. אפילו חיבוק זרועותיו מסביב לה, אפילו התנועה העזה של גופו וזרמת זרעו בקרבה – הכל היה כחלום, שלא הקיצה ממנו אלא כשסיים ושכב בנחת ונשם בחזקה על חזה.

אז שאלה את עצמה כמתוך ערפל: למה? למה היה הדבר הכרחי? למה נסתלק ממנה משא כבד וניתנה לה שלוה? האם זוהי מציאות?

מוחה, מוח מעונה של אשה מודרנית עדיין לא שב למנוחתו. האם זוהי מציאות? והיא ידעה, שאם התמסרה לגבר הרי זו מציאות. אבל אם שמרה על עצמה אין זה כלום. היא היתה זקנה, בת מיליוני שנים. ולבסוף לא יכלה לשאת את משא עצמה עוד. היתה נכונה למי שלוקח אותה.

האיש שכב בשקט מיסתורי. מה הרגיש? מה חשב? לא ידעה. זר היה לה, לא הכירה אותו. היה עליה להמתין מפני שלא העזה להפסיק את הדומיה המסתורית. הוא שכב וזרועותיו חובקות אותה, גופו על גופה. גופו הלח נוגע בגופה, כל כך קרוב ולא נודע, אבל מתוך אושר.

ידעה זאת כשקם וזז ממנה. שם בחושך את שמלתה על ברכיה ועמד קצת, כנראה תיקן את תלבשתו. פתח את הדלת ויצא.

ראתה ירח קטן מבהיק מאיר על פני זהרורי ערב ממעל לאלונים. קמה בחפזה, תיקנה תלבשתה ויצאה.

היער מלמטה היה כולו בצל, כמעט בחושך. השמים מלמעלה היו בדולח, אבל לא זרעו כמעט שום אור. האיש ניגש אליה בחושך ונשא פניו ככתם חיוור.

– נלך? – שאל.

– לאן?

– אלך עם הגברת עד השער.

נעל את הסוכה והלך אחריה.

– אין הגברת מצטערת? – שאל בלכתו בצדה.

– לא ולא. ואתה? – אמרה.

– זה? לא – אמר. ולאחר רגע הוסיף: – אבל יתר הדברים.

– מה יתר הדברים? – שאלה.

– סיר קליפורד. אנשים אחרים. כל הסיבוכים.

– למה סיבוכים? – שאלה באכזבה.

– זה תמיד כך. בשביל הגברת ובשבילי. תמיד יש סיבוכים.

– ואתה מצטער? – אמרה.

– קצת – ענה והביט השמימה. – חשבתי שנפטרתי והנה זה מתחיל שוב.

– מה מתחיל?

– החיים.

– החיים – חזרה אחריו כהד מתוך זעזוע.

– אלה הם החיים – אמר. – אי אפשר להתרחק מזה. ואם אתה מתרחק מזה אתה חשוב כמת. כנראה כך נגזר עלי.

לא ראתה את הדברים לגמרי כך, אבל בכל זאת…

– זוהי פשוט האהבה – אמרה בחדוה.

– יהיה מה שיהיה – ענה.

הלכו והחרישו בחשכת היער עד שהגיעו כמעט אל השער.

– אבל אין אתה שונא אותי? – שאלה שקועה במחשבות.

– לא, לא – ענה. ופתאום לחץ אותה שוב בחזקה אל חזהו. – לא, בשבילי היה טוב. ובשבילך?

– בשבילי גם כן – ענתה, קצת בלב ולב, כי לא היה בה הרבה מן ההכרה.

נשק לה בנחת, נשיקות חמות.

– לו רק לא היו כל כך הרבה אנשים אחרים בעולם – אמר בצער.

צחקה. הגיעו עד שער הבוסתן. הוא פתח לפניה את השער.

– אלוה אותך הלאה – אמר.

– לא.

והושיטה לא את היד, אבל הוא לקח את שתי ידיה.

– לבוא שוב? – שאלה.

– כן, כן!

עזבה אותו והלכה דרך הבוסתן.

עמד והגיח אחריה כשהלכה דרך הבוסתן, מול חוורון האופק. כמעט במרירות הסתכל אחריה. שוב חיברה אותו. והרי רצה להיות לבדו.

שב לחשכת היער. הכל היה שקט, הירח שקע. אבל הוא הקשיב לקולות הלילה, למכונות הקיטור במכרות, לתנועה בכביש. לאיטו עלה לגבעה החשופה. ומלמעלה יכול היה לראות את הסביבה ואורותיה.

ושוב ירד לחשכת היער ובדידותו. אבל הוא ידע כי בדידות היער היא מדומה. קולות התעשיה פורצים את הבדידות. אין האדם יכול לחיות לבדד ומובדל. אין העולם מתיר מתבודדים. ועכשיו לקח את האשה והכניס עצמו למחזור חדש של יסורים וגורל. כי ידע מן הנסיון מה פירוש הדבר.

לא אשמת האשה היתה אלא אשמת האהבה, אף לא אשמת המיניות. הקולר תלוי שם, מבחוץ, באורות החשמל הרעים ובקשקוש השטן של המכונות. שם, בעולם המוכני של מוכני תאותו, והתאוה המוכנית, המנצנץ באורות ופולט מתכת לוהטת וגועש בתנועה, שם מונח הרע הגדול המוכן להרוס כל מה שאינו הולם אותו. עוד מעט ויחריב את היער, והפעמוניות הכחולות לא יוסיפו לצמוח. כל הדברים הרגישים עתידים ללכת לאיבוד על ידי מרוץ הברזל.

הרהר בעדנת אין קץ על האשה. יציר מסכן ואובד. היתה נחמדה יותר משידעה. נחמדה יותר מדי בשביל הכנופיה המטומטמת שהיתה מחוברת לה. אף היא, המסכנה, יש בה משום רגישות יקינטוני הבר, לא היתה כולה גומי ופלטינן כבחורה המודרנית.

הם ישמידו אותה, ברור כחיים, הם ישמידו אותה, כשם שהם משמידים כל רך וטבעי. יש בה משהו רך וענוג, כיקינטונים פורחים, מה שאין בנשים של היום. אבל הוא יגן עליה זמן מה בלבו. זמן מה, עד שעולם הברזל אשר לא ידע שובע ואלהי הממון של אהבת בצע ישמיד את שניהם.

הלך הביתה עם רובהו וכלבו, הדליק את המנורה, הבעיר אש ואכל את ארוחת הערב: לחם וגבינה, בצלים ירוקים ובירה. היה לבדו, בשתיקה, כאשר אהב. חדרו היה נקי אבל קרח. אבל האש בערה, המוקד הבהיק, מנורת הנפט תלויה מעל לשולחן המכוסה שעוונית לבנה. ניסה לקרוא ספר על הודו, אבל הערב לא יכול לקרוא. ישב ליד האש בשרוולי-כותונת חשופים, לא עישן, אבל קנקן בירה סמוך לו. והרהר על קוני.

אם להגיד את האמת התעצב על מה שקרה, אולי ביחוד למענה. היה לו חוש ראית הנולד. לא חוש העוול או החטא. מבחינה זו לא היה לו מוסר כליות. ידע, שמוסר כליות אינו בעיקר אלא פחד מפני החברה או מפני עצמו. לא פחד מפני עצמו. אבל פחד ביודעים מפני החברה, שהכיר בחוש טבעי כחיה זדונית, במקצת מטורפת.

האשה! אילו יכלה להיות כאן עמו וזולתם אין איש בעולם. שוב קמה בו התאוה,. זכרותו פרכסה כעוף חי. ובעת ובעונה אחת העיק על כתפיו דכדוך, הפחד למסור עצמו ואותה לאותו העולם החיצוני המנצנץ בפריצות באורות החשמל. היא, המסכנה, לא היתה בשבילו אלא אשה צעירה, אבל צעירה שבא אל קרבה ושחפץ בה שוב.

* * *

וקוני נחפזה הביתה דרך הבוסתן כמעט בלי יודעים. רצתה להספיק לסעודה בעוד מועד.

לצערה מצאה את הדלת נעולה והוצרכה לצלצל. גברת בולטן פתחה.

– הנה באת, גברתי! כבר אמרתי שהלכת לאיבוד – אמרה קצת בעקיצה. – אבל סיר קליפורד לא שאל לך. האדון לינלי אצלו. כנראה יסעד אתנו, האם לא כן?

– כנראה כן הוא – אמרה קוני.

– האם לערוך את השולחן באיחור רבע שעה? תוכלי להתלבש במנוחה.

– אולי מוטב כך.

האדון לינלי היה המנהל הראשי של המכרות, אדם בא בימים מן הצפון, בלי מרץ מספיק כרצון קליפורד. אבל קוני חיבבה את האדון לינלי, אם כי מרוצה היתה להיפטר מן המחמאות של אשתו.

לינלי נשאר לסעודה וקוני היתה בעלת הבית כאשר אהבו הגברים: צנועה אבל מקשיבה, עם עינים גדולות וכחולות ושקט מתון, שהסתיר את כל מה שחשבה באמת. קוני שיחקה תפקיד זה פעמים רבות כל כך, עד שנעשה לה טבע שני, אבל רק טבע שני. ומשונה היה שהכל נעלם מהכרתה מדי שחקה תפקיד זה.

המתינה בסבלנות עד שיכלה לעלות לחדרה ולחשוב את מחשבותיה. אולם כשבאה לחדרה עדיין הרגישה עצמה רופפה ונבוכה. לא ידעה מה לחשוב. מה טיבו של איש זה באמת? האם באמת אוהב הוא אותה? לא הרבה, לפי הרגשתה. אבל חביב היה. היה כאן משהו: מין חביבות חמה ותמימה, משונה ופתאומית, שפתחה את לבה לפניו. אבל הרגישה שיכול הוא להיות חביב כך לכל אשה. אף על פי כן היה בזה משהו משכך ומנחם. והוא בעל מזג חם, בריא וחם. אולי לא היה אינדיווידואלי כל צרכו? יתכן שהיה נוהג עם כל אשה כמו שנהג עמה. ודאי לא היה אישי. לא היתה לו אלא סתם אשה.

ואולי היה הדבר יותר טוב. וסוף סוף היה חביב לאשה שבה מה שלא היה שום גבר לפניו. הגברים היו חביבים לאישיות שבה, אבל אכזרים לאשה שבה, שביזוה או התעלמו ממנה. הגברים היו טובים מאד לקונסטנס ריד או לגברת צ’טרלי, אבל לקרבה לא היו טובים. והוא לא שם לב לקונסטנס או ללידי צ’טרלי. הוא רק ליטף ברכות את מתניה או שדיה.

למחר הלכה אל היער. היום הרגישה כמעט בגופה את כובד העסיס בעצים, הדוחק כלפי מעלה לפיטמות הפקעים כדי לפרוץ בעלי אלון קטנים ולוהטים בגוון דם.

הגיעה עד הקרחת ואיננו. לא חיכתה לו אלא למחצה, אפרוחי הפסיונים התרוצצו כרמשים מחוץ למדגרות. קוני ישבה והתבוננה והמתינה.

הזמן עבר באיטיות של חלום. והוא לא בא. אחרי הצהרים לא בא מעולם. הוכרחה לשוב הביתה אל התה. אבל הוצרכה לאנוס עצמה ללכת מכאן.

כשבאה הביתה ירד גשם דק.

– שוב יורד גשם? – אמר קליפורד כשראה אותה מנערת את כובעה.

– רק מטפטף.

– מזגה תה בשתיקה, שקועה בשרעפים. רצתה לראות היום את שומר היער, לראות אם הדבר אמת הוא, אם זוהי מציאות ממש.

– האם לקרוא באזניך אחר כך? – שאל קליפורד.

הסתכלה בו. האם הרגיש בדבר?

– האביב משפיע עלי הרגשה משונה. מוטב שאנוח קצת – אמרה.

– כרצונך. אבל האם אין את חולה באמת?

– לא, רק עיפה, מחמת האביב. אולי רוצה אתה שהגברת בולטן תשחק עמך באיזה משחק?

– לא. אשמע קצת רדיו.

שמעה שובע רצון מיוחד בקולו. עלתה למעלה לחדרה. משם שמעה את הרמקול מתחיל לקשקש בקול הדיוטי רך כקטיפה. לבשה את מעיל הגשם הישן הסגול שלה והתחמקה מן הבית דרך דלת צדדית.

הרביבים היו כצעיף על פני הארץ, מיסתורי, משותק, לא קר. נעשה לה חם מדי החפזה דרך הבוסתן. הוכרחה לפתוח את מעילה הקל.

היער היה מחריש וסודי, ברביבי הערב, מלא המסתורין של ביצים ופקעים ופרחים.

עדיין לא היה איש בקרחת. האפרוחים התכנסו כמעט כולם אל מתחת לכנפי אמותיהם. רק אחד או שנים מבעלי ההרפתקאות שבהם עדיין היו מדדים מתחת לסככה.

ועדיין לא היה. בכוונה נמנע מלבוא. או אולי התרחש משהו. אולי תלך לדירתו ותראה.

אבל נוצרה להמתין. פתחה את הסוכה במפתח שלה. הכל היה מסודר, התירס במקרה, השמיכות מקופלות על המדף, הקש בפינה. הפנס היה תלוי על יתד. השולחן והכסא היו שוב במקום ששכבה.

ישבה על כסא בפתח. מה רב השקט במקום הזה! אין קול ואין קשב. העצים עומדים כבריות חזקות, עמומים באפלולית, שותקים וערנים. כמה הכל חי.

הלילה הלך ונמשך. עליה ללכת. הוא השתמט ממנה.

פתאום בא אל הקרחת במעיל העור השחור שלו כנהג, מבהיק מרטיבות. הביט בחפזון אל הסוכה, בירך לשלום למחצה, פנה הצדה וניגש אל המדגרות.

לבסוף ניגש לאט אליה. עדיין ישבה על כסאה. הוא ניצב לפניה מתחת לסככה.

– הנה באת להנה – אמר והשתמש בנעימת הניב ההמוני שלו.

– כן - אמרה – אחרת לבוא.

קמה וסילקה את כסאה הצדה.

– רצית להיכנס? – שאלה.

הסתכל בה בערמומיות:

– מה יאמרו הבריות אם תבואי בכל ערב? – שאל.

– מה יש? – הסתכלה בו נבוכה. – אמרתי שאבוא. אין איש יודע.

– ידוע ידעו – ענה. – ומה יהיה אז?

לא מצאה מענה.

– כיצד ידעו? – שאלה.

– האנשים יודעים הכל – ענה.

שפתיה רטטו קצת.

– אין עצה ואין תבונה נגד זה – גמגמה.

– לא – אמר. – יכולת רק לא לבוא, אם תרצי – הוסיף בלחש.

– אבל אינני רוצה – מלמלה.

– ואם יוודע הדבר? – שאל שוב – חשבי על זה. חשבי כמה תהיי נקלה בעיניך – אחד ממשרתי בעלך

– האם אתה אומר זאת מפני שלא חפצת בי? – שאלה.

– חשבי – אמר. – אם יוודע הדבר. סיר קליפורד – והכל מרננים.

– אם כן, יכולה אני ללכת מכאן.

– לאן?

– לכל מקום. יש לי כסף משלי. אמי הנחילה לי עשרים אלף לי"ש, ואני יודעת שקליפורד אינו יכול לנגוע בהן. יכולה אני ללכת.

– אבל אולי לא תרצי ללכת?

– אלך, לא איכפת לי מה שיהיה עמי.

– כך את חושבת. איכפת ואיכפת. אל תשכח הגברת שיש לה עסק עם שומר היער. אין זה מעשה עם ג’נטלמן. איכפת ואיכפת.

– לי לא. מה לי “גברת”? שונאת אני את זאת. מרגישה אני שהאנשים לועגים לי בזה.

– האם לא איכפת לך לסכן את עצמך? – שאל בקול צרוד. – זכרי אחריתך. אחר כך יהיה מאוחר.

– אין לי מה לאבד – אמרה בזעם. – אבל אולי אתה מפחד לעצמך?

– כן – ענה. אמנם כן. מפחד אני. מפחד אני מפני כל הענין.

– מה הענין? – שאלה.

– מכולם, מכל אחד, מכל החבריא.

פתאום גחן ונשק לה בפניה האומללים.

– לא, לא איכפת לי. נהיה ביחד וילכו כולם לעזאזל. אבל אם תתחרטי אחר כך…

– אל נא תדחה אותי – התחננה.

שם את אצבעותיו על לחיה ונשק לה שוב.

– הבה ניכנס – אמרה לחש. – ופשוט את מעילך.

תלה את רובהו, פשט את מעילו הרטוב ולקח את השמיכות.

– הבאתי עוד שמיכה - אמר – ונוכל להתכסות באחת אם תרצי.

– איניי יכולה לשהות הרבה – אמרה. – הסעודה היא בשבע וחצי.

הסתכל בחפזה בה ואחר כך בשעונו.

– הכל בסדר.

נעל את הדלת והדליק נר במנורה.

סידר בקפדנות את השמיכות, אחת בקיפול לשים מתחת לראשה. ישב על הכסא ומשך אותה אליו בזרוע אחת וגישש בגופה בידו השניה. שמעה קול נשימתו כשמצא אותה. מתחת לשמלתה התחתונה הדקה היתה ערומה.

– מה טוב לגעת בך – אמר כשאצבעותיו ליטפו את העור העדין, החם המופלא של מתניה וירכיה. שם פניו על בטנה וירכיה וחיכך בהן את לחיו. והיא התפלאה קצת להלהבות שלו. לא הבינה את היופי שמצא בה במגעו עם גופה החי הכמוס. רק התאווה ערה ליופי זה, ובמות התאווה או בהעדרה אין דופק היופי. הרגישה את לחייו גולשים על ירכיה ובטנה ועגבותיה ואת השפשוף של שפמו ושערו הרך השופע – וברכיה נזדעזעו. במעמקיה הרגישה התעוררות חדשה, עירום חדש. חציה פחדה וחציה רצתה שלא ילטף אותה כך, הוא השתלט עליה והיא חיכתה.

וכשבא לקרבה מתוך הרווחה וסיפוק של אושר צרוף עדיין חיכתה. הרגישה עצמה קצת מן הצד, וידעה, שבמקצת היתה אשמה. שכבה בנחת, הרגישה בקרבה את תנועתו, את התרכזותו העמוקה, את זעזועו הפתאומי בהפלטת הזרע ואחרי כן את האטת תנועתו.

שכבה בנחת, ללא רתיעה. גם כשסיים לא עשתה כלום למען סיפוקה כמו שנהגה עם מיכאליס. שכבה בנחת ועיניה זלגו דמעות.

אף הוא שכב בנחת. אבל החזיק אותה וניסה לכסות את רגליה הערומות ברגליו כדי לחממה.

– האם קר לך? – שאל בלחש, כאילו היתה קרובה מאד, ואילו היא היתה רחוקה מאד.

– לא – ענתה – אבל עלי ללכת.

נאנח, לחץ אותה אליו ונח שוב. לא הרגיש בדמעותיה. סבר היה שהיא אתו.

– עלי ללכת – חזרה. קם, כרע לפניה על ברכיו, נשק בחמוקי ירכיה, משך כלפי מטה את שמלתה, כיפתר את תלבשתו בלי משים. אפילו לא פנה הצידה, לאור הרפה של המנורה.

– עליך לבוא להנה פעם – אמר והסתכל בה במבט חם ובוטח.

אבל היא שכבה ללא נוע, הסתכלה בו וחשבה: זר, זר. אף קצת שנאה אותו. לבש את מעילו וחיפש את כובעו שנפל מן הקולב ושם על שכמו את הרובה.

– בואי איפוא – אמר והסתכל בה בעיניו החמות. קמה לאיטה. לא רצתה ללכת. אבל גם לא רצתה להישאר. סייע לה ללבוש את מעיל הגשם. פתח את הדלת. בחוץ היה חושך. הכלב הנאמן קם ונהנה לראות את בעליו. רביבים ירדו בחשיכה.

– אקח פנס – אמר – לא נפגוש איש.

הלך לפניה במשעול הצר, הלוך ונענע בפנס, האיר את הדשא הרטוב, את השרשים השחורים שנדמו לנחשים ואת הפרחים הנרדמים. כל היתר היה ערפל אפור של גשם וימש חושך.

– תבואי פעם לסוכה. האין זאת? כאשר אבדנו אבדנו.

לא הבינה למה הוא מתעקש לחפוץ בה בעוד לא היה ביניהם כלום, מעולם לא דיבר אליה כראוי, ולמורת רוחה שנאה את ניבו. “תבואי לסוכה” נדמה לה כאילו לא נאמר אליה אלא להמונית פשוטה.

– עכשיו שבע ורבע – אמר – תספיקי. שינה את קולו כאילו הרגיש בריחוק שביניהם. כשפנו לשביל המוליך ישר לפשפש כיבה את הפנס.

– כאן יהיה אור – אמר ותפס אותה בזרועה בעדינות.

אבל קשה היה לה ללכת. לא ראו את הקרקע מתחת לרגלם. אבל הוא הלך לבטח, היה רגיל בכך. ליד השער נתן לה את הפנס.

– בגן יותר אור, אבל קחי על כל צרה שלא תבוא – אמר לה.

פתאום משך אותה אליו ושם את ידו מתחת לחולצתה וגישש בגופה הרך בידו הקרירה והלחה מגשם.

– נכון אני למות תמורת מגע עם אשה כמוך – אמר בניבו הגרוני. – השארי עוד לרגע.

הרגישה שוב בכוח הפתאומי של תשוקתו אליה.

– לא, עלי לרוץ – אמרה.

הלכה ומיד חזרה אליו ואמרה:

– נשקני.

גחן אליה ונשק בעינה השמאלית, הושיטה לו את פיה והוא נשק לה רכות, אבל מיד פרש. לא אהב נשיקות פה.

– אבוא מחר – אמרה והוסיפה: – אם אוכל.

– אל תאחרי – ענה מתוך החשיכה. שוב לא יכלה להבחין בו.

– ליל מנוחה – אמרה.

– ליל מנוחה, גברתי – נשמע קולו.

עמדה והסתכלה לתוך האפלה הטחובה. יכלה רק להבחין בשרטוטי דמותו.

– למה אמרת “גברתי”? – שאלה.

– סתם – אמר – ליל מנוחה, רוצי.

שקעה לליל האפל האפור. מצאה את הדלת הצדדית פתוחה וחמקה לחדרה באין רואה. כשסגרה את הדלת אחריה נשמע הפעמון הקורא לארוחה, אבל החליטה בכל זאת להתרחץ קודם באמבטיה כרגיל. “אבל שוב לא אאחר – אמרה לעצמה – לא נעים”.

11

למחר לא הלכה אל היער. במקום זה נסעה עם קליפורד ליוטווייט. היתה לו הזדמנות לנסוע במכונית, והנהג היה צעיר חזק, שיכול לעזור לו לצאת מן האוטו בשעת הצורך, ביחוד רצה לראות את הסנדק שלו, לסלי וינטר, שגר בשיפלי הול, לא רחוק מיוטווייט. וינטר היה בא בימים, אחד מבעלי המכרות העשירים, שהגיע לשיא עשרו בימי המלך אדוארד. המלך היה שוהה כמה פעמים בשיפלי בצאתו לצוד ציד. זו היתה חוילה ישנה, יפה, מצופה טיח, ערוכה בהידור רב, כי וינטר היה רווק והתגדר בטוב טעמו. אבל הסביבה היתה מלאה מכרות. לסלי וינטר חיבב את קליפורד, אבל לא התיחס אליו בכבוד רב מחמת הצילומים בעתונים המצויירים והספרות. הזקן היה בן האסכולה של המלך אדוארד, שסבורה היתה כי החיים הם חיים והכתבנים הם דבר מה אחר. לגבי קוני היה אדיב ביותר, ראה אותה כאשה נאה וחסודה שאין קליפורד שווה בה ומאד מאד הצטער שאין שום סיכוי שבלד יורש לרגבי. לו עצמו לא היה יורש.

קוני הרהרה מה היה אומר אילו ידע, ששומר היער של קליפורד שוכב אתה ואמר לה: “תבואי פעם לסוכה”. היה מגנה אותה ובז לה, כי כמעט שנא את התבלטות המעמדות העובדים. גבר ממעמדה לא היה איכפת לו, כי קוני היתה מחוננת מטבעה במראית עין של בחורה צנועה ומקבלת מרות ואולי היה זה חלק מטבעה. וינטר קרא לה “ילדה חביבה” ונתן לה למתנה, כמעט שלא בטובתה, תמונה זעירה נחמדה של גברת בת המאה השמונה עשרה.

אבל קוני היתה שקועה בדברים שבינה לבין שומר היער. סוף סוף התיחס אליה מר וינטר, שהיה ג’נטלמן כהלכה ובעל נימוסין, כאל אישיות ופרט מובדל ולא כלל אותה בין יתר הנקבות.

לא הלכה אל היער לא באותו יום ולא למחרת ולא למחרתים. לא הלכה כל זמן שהרגישה, או שנדמה לה כי היא מרגישה, שהאיש מצפה לה, חפץ בה. אבל ביום הרביעי ניטלו מנוחתה ושיווי משקלה. היא חשבה על כל הדברים שהיא יכולה לעשות – לנסוע לשפילד, לעשות ביקורים, והרעיון על כל הדברים הללו היה לה לזרא. לבסוף החליטה לערוך טיול, לא בדרך ליער, אלא בכיוון ההפוך. תלך למרהי, דרך שער הברזל הקטן בעבר השני של גדר הבוסתן. היה יום אביב שקט ואפור, כמעט חם. הלכה בלי משים שקועה במחשבות שלא בהכרה. לא הרגישה כלום חוץ מעצמה, עד שסלדה לקול הנביחה הרמה של הכלב בחות מרהי. מרעה החוה השתרע עד גדר הבוסתן של רגבי, ובכן היו שכנים, אבל כבר עבר זמן מה מביקורה האחרון של קוני.

– בּל – קראה לכלב בולטירייר גדול לבן. – בּל! האם שכחתני? האם לא ידעתני?

היא פחדה מפני כלבים, בל ניצב בפניה ונבח והיא רצתה לעבור דרך החצר והלאה למשעול שבין השתילים.

יצאה גברת פלינט, אשה בגילה של קונסטנס, לפנים מורה. קוני חשדה בה שהיא בעלת לב ולב.

– הנה גברת צ’טרלי, שלום! – ועיני גברת פלינט האירו ופניה הסמיקו כפני בחורה צעירה.

– בל, בל! איך זה? לנבוח על גברת צ’טרלי? בל! שקט!

מדי דברה חבטה בכלב במטפחת לבנה שבידיה וניגשה אל קוני.

– הרי הוא מכיר אותי תמיד – אמרה קוני ולחצה את יד גברת פלינט. הזוג פלינט היו חוכרים אצל צ’טרלי.

  • ודאי הוא מכיר אותך. הוא רק משתעשע – אמרה גברת פלינט, לוהטת ומסתכלת במין מבוכה מסמיקה.

– אבל זה זמן רב שראה אותך. מקוה אני כי הוטב לך.

– כן, תודה רבה, הכל כשורה.

– כמעט לא ראינו אותך כל החורף. אולי תכנסי ותראי את התינוקת?

– טוב – קוני היססה. – רק לרגע.

גברת פלינט רצה לתוך הבית לפנותו וקוני הלכה לאיטה אחריה והתמהמהה במטבח האפל, שבו רתחו מים בקלחת. גברת פלינט שבה אליה.

– תסלחי לי – אמרה. – בקשה להכנס.

שתיהן נכנסו לתוך חדר, שבו ישבה תינוקת על גבי מחצלת לפני התנור, והשולחן היה ערוך לתה כמנהג בני כפר. משרתת צעירה בישנית יצאה מן החדר כמתחמקת.

התינוקת היתה כבת שנה, אדמונית שער כאביה ובעלת עינים יפות ועזות מגוון כחול-חיוור. הפעוטה לא חתה מפני איש. ישבה בין כרים, מוקפת בובות ממולאות וצעצועים אחרים כיד המותרות בימינו.

– כמה נחמדה היא – אמרה קוני. – וכמה גדלה. ילדה גדולה!

כשנולדה הילדה נתנה לה סודר במתנה, ולחג המולד ברוזים מתאית.

– ראי, יוספינה, מי בא לבקרך! מיה זה, יוספינה? גברת צ’טרלי – ידעת את הגברת?

הבריה העליזה הקטנה הסתכלה בקוני בעזות. כל הגבירות היו שוות בעיניה.

– בואי! רוצה את לבוא אלי? – אמרה קוני לתינוקת.

התינוקת לא סירבה וקוני הרימה אותה והחזיקה אותה בחיקה. כמה חם ונעים היה להחזיק ולד בחיק, את הזרועות הרכות הקטנות, את הרגלים הנועזות הקטנות בנות בלי הכרה.

– שתיתי זה עתה כוס תה לבדי. לוק הלך אל השוק ואני יכולה לשתות תה מתי שארצה. אולי תשתי גם את כוס? אינני סבורה, כי זהו מה שאת רגילה לשתות, אבל אם תרצי…

קוני הסכימה, אם כי לא רצתה להזכר במה שהורגלה. השולחן נערך מחדש, הובאו הכוסות המובחרות והקומקום המובחר.

– אל נא תטרחי יותר מדי – אמרה קוני.

אבל אם גברת פלינט לא תטרח – מה הנאה יש לה? ובכן שיחקה קוני עם התינוקת והשתעשעה בעזותה הנשיית הזעירה ונהנתה הנאה תאוותנית עמוקה מחמימותה הרכה הצעירה. חיים צעירים. וללא חת! בלי פחד מפני שבלי מגן. וכל הבאים בימים מוגבלים כל כך מפחד.

שתתה כוס תה חריף מאד ואכלה לחם טוב מאד בחמאה וריבת שזיפים. גברת פלינט הסמיקה ולהטה והבהיקה מהתפעלות כאילו היתה קוני אביר עוגב. ושוחחו שיחת נשים קלה כראוי, ושתיהן נהנו.

– אמנם זהו תה עלוב – אמרה גברת פלינט.

– הרבה יותר נעים מאשר בבית – אמרה קוני מקרב לב.

– הה – אמרה גברת פלינט, שלא האמינה כמובן.

לבסוף קמה קוני.

– עלי ללכת – אמרה. – לבעלי אין שום מושג איפה אני. הוא יתאר לעצמו כל מיני דברים.

– לא יעלה על דעתו כלל שאת כאן – צחקה גברת פלינט ברגש. – הוא ישלח להכריז שהלכת לאיבוד.

– להתראות, יוספינה – אמרה קוני, נשקה לתינוקת וסתרה את שערה האדום והמדובלל.

גברת פלינט עמדה על דעתה לפתוח את הדלת הקדמית הנעולה. קוני יצאה לתוך גינת הבית הקטנה, שהיתה גדורה במשוכה. משני עברי שביל הגינה פרחו שני טורי אזניות, רכות ושופעות כקטיפה. גברת פלינט קטפה כמה מהן והעניקה לקוני.

– די, מספיק – אמרה קוני.

שתיהן הגיעו לשער הקטן של הגינה.

– באיזו דרך תלכי? – שאלה גברת פלינט.

– דרך השתילים החדשים.

– חכי רגע. כן, הפרות הן בגדרה, והשער סגור. תצטרכי לטפס.

– יכולה אני לטפס – אמרה קוני.

– אולי אלוה אותך קצת.

שתיהן הלכו על פני המרעה הדל, שכורסם על ידי השפנים. צפרים צפצפו ביער בחדוות הערב. איש אחד כינס את הפרות האחרונות, שצעדו לאיטן על פני המרעה.

– מאחרים הם היום לחלוב – אמרה גברת פלינט בהקפדה. – יודעים הם כי לוק לא ישוב עד שיחשך.

הגיעו לגדר, שמאחריה הצטופפה חורשת האשוחים הצעירה המסומרת. היה כאן שער קטן, אבל נעול. מבפנים עמד על העשב בקבוק ריק.

זהו הבקבוק הריק של שומר היער בשביל החלב – אמרה גברת פלינט. – אנו מביאים אותו עד הנה בשבילו, וכאן הוא לוקח אותו.

– מתי? – שאלה קוני.

– מתי שהוא בסביבה. על פי רוב בבוקר. שלום רב, גברת צ’טרלי, ובואי נא עוד פעם. כל כך שמחתי לביקורך.

קוני טיפסה מעל לגדר לתוך השביל הצר בין האשוחים הצפופים. גברת פלינט שבה במרוצה בחזרה דרך המרעה, חבושה כובע קש, כי באמת היתה מורה. קונסטנס לא חיבבה חלק חדש וצפוף זה של היער, הוא נדמה לה מואר ומחניק. הלכה במהירות בראש מורד וחשבה על התינוקת של פלינט. תינוקת נחמדה היתה. אבל רגליה יהיו עקומות כרגלי אביה. כבר רואים זאת, אבל אולי יתוקן הדבר עם הגידול. כמה חם הוא לחבוק ולד וכמה אושר בדבר וכמה גברת פלינט מתפארת בפרי בטנה. יש לה משהו, שלא היה לקוני וכנראה לא יכול היה להיות. כן, גברת פלינט מתגדרת באמהותה. וקוני קנאה בה קצת. רק מקצת מן המקצת. בעל כרחה.

פתאום חרדה ולתפת והפליטה קול ענות פחד: איש עמד לפניה.

היה זה שומר היער. עמד במשעול כאתונו של בלעם וחסם לה את הדרך.

– מה זאת? – שאל מתוך הפתעה.

– איך באת לכאן? – אמרה כל עוד נפשה בה.

– ואיך באת את? האם היית בסוכה?

– לא, לא, הלכתי למרהי.

הביט בה בסקרנות כחוקר ודורש והיא הורידה ראשה כאשמה.

– והאם את הולכת עכשיו לסוכה? – שאל כמעט בזעם.

– לא, איניי יכולה. התמהמהתי במרהי. אין איש יודע איפה אני. כבר אחרתי. עלי למהר.

– לשלח אותי לנפשי? – אמר בחיוך קל של לגלוג.

– לא, לא זאת. רק –

– מה עוד? – שאל. ניגש אליה ושם זרועו מסביב לה. הרגישה חזית גופו קרובה אליה באופן נורא, ומפרכסת.

– לא, לא עכשיו, לא עכשיו – צעקה וניסתה לדחותו.

– למה לא? עכשיו רק שש. יש לך עוד חצי שעה. לא, לא. אני חפץ בך.

אחז בה בחזקה והרגישה לחצו. חושה הישן אמר לה להילחם לחירותה. אבל משהו אחר בה היה מוזר ומרושל וכבד. גופו נלחץ אליה ולא קמה בה רוח להאבק.

הוא פנה כה וכה.

– בואי, בואי לכאן, דרך כאן – אמר והביט במבט חודר לתוך עמי האשוח הצפופים הצעירים.

הפנה פניו אליה. ראתה את עיניו, מתוחות ומבהיקות, עזות, לא אוהבות. אבל רצונה עזב אותה. כובד משונה יוצק באבריה. התמכרה. הפקירה את עצמה.

הוליך אותה דרך חומת עצים דוקרים, שקשה היה לעבור ביניהם, למקום קרחת קטנה ושם היתה ערימת ענפים יבשים, שם עליהם את מעילו ואפודתו והיא צריכה היתה לשכב כבעל חיים והוא עומד בכותונת ובמכנסים ומסתכל בה. דאג לה, עשה שיהיה לה נוח. אולם קרע את לבניה התחתונים משום שלא עזרה לו. כך שכבה ללא נוע.

עירטל את החלק הקדמי של גופו והיא הרגישה בעירום בשרו כשנכנס לקרבה. לרגע היה שקט בקרבה, מתוח ורועד. וכשהתחיל נע, ניעורו בה זעזוע מוזר, שלהוב פתע, להבות רכות כנוצות, מזהירות, מופלאות, והכל בקרבה נמוג. כמין צלצול פעמונים המתרומם אל על לשיר. שכבה ללא הכרה והפליטה לבסוף צעקות חלשות, אבל הכל עבר מהר, יותר מדי מהר, ולא יכלה לסיים בפעילותה היא. היה זה משהו אחר לגמרי. לא יכלה לעשות כלום אחריו. יכלה רק לחכות, לחכות ולהאנח בנפשה כשהרגישה שהוא פורש, פורש ומתכווץ, עד להרף-עין הנורא כשיצא ממנה ואיננו. בעוד כל רחמה פתוח ורך ומפרכס ככוכב הים בגאות המים, מפרכס שיבוא ויבוא שוב וימלא חפצה. דבקה בו בתשוקתה ללא הכרה והוא לא עזב אותה לגמרי והיא הרגישה את אברו הרך שוב בה. הרגישה קצב מופלא חוסר לקרבה, הלוך וגאה וממלא כל הכרתה המפולגת, ושוב התחילה אותה תנועה לא תתואר, שלא היתה בעצם תנועה, אלא מערבולת של הרגשה החודרת לנבכי גופה והכרתה, עד שהפכה זרמת תחושה ושכבה והפליטה קריאות ללא הכרה וללא קשר. קול בוקע מליל הלילות, ממקור החיים. הגבר שמע קריאה זו מתחתיו בחרדה, שעה שחייו זרמו לקרבה., וכששככה, שכך גם הוא ושכב ללא נוע כלל, ללא הכרה, בעוד חיבוקה הלך ופרש. שכבו ולא ידעו כלום, גם לא אחד את השני.

שניהם היו נבוכים, עד שלבסוף התחיל לקום והרגיש בעירומו והיא הרגישה שגופו שוב אינו מהודק אליה. פרש ממנה אבל היא הרגישה בקרבה, שלא תוכל לתת לו להשאיר אותה בלתי מכוסה בגופו. עליו לכסותה מעתה ועד עולם.

אבל הוא זז ממנה, נשק לה וכיסה אותה בשמיכה והתחיל להתלבש.

שכבה והסתכלה בענפי העץ, בלי כושר תנועה. קם וכיפתר את מכנסיו. מסביב היה שקט. הכלב הנפחד שכב וכפותיו ליד חטמו. והוא ישב שוב על הזרדים ולקח את ידה של קוני לידו.

לא ענתה.

– טוב כך. רוב האנשים חיים כל ימיהם ואינם יודעים כזאת לעולם – אמר כמדבר בחלום.

– הפעם סיימנו יחד – אמר.

הסתכלה בפניו השקועים בהרהורים.

– האומנם? – שאלה. – האם מרוצה אתה?

שב והסתכל לעיניה.

– מרוצה – אמר. – טוב, אבל נניח את זאת.

לא רצה שתדבר. וגחן עליה ונשק לה והיא הרגישה שהוא צריך לנשק לה עולמית.

לבסוף קמה.

– האם אין בני אדם מסיימים יחד? – שאלה בסקרנות תמימה.

– רבים אינם מסיימים לעולם. אפשר לראות זאת במבטם הזועם.

– האם סיימת עם נשים אחרות?

– לא ידעתי – ענה.

– לא אלוה אותך – אמר לה. – מוטב לא.

הסתכלה בו בהרהורים קודם שפנתה ללכת. נראה היה, שאין לו מה להגיד. לא נשאר כלום.

הלכה לאיטה הביתה הרגישה את עומק הדבר החדש שבה. עצמות חדשה חיתה בה, בערה בקרבה מהותכת ורכה, ובעצמוּת זו העריצה אותו. העריצה אותו עד שפקו ברכיה מדי לכתה. בקרביה הלכה ושפעה והיתה חיה ונוחה לפגיעה וקצרת יד בהערצתה אליו כאשה תמימה שבתמימות, כאילו היה ולד במעיה, כאילו נפתח רחמה.

– אילו היה לי ולד - אמרה בלבה, ואבריה התמוגגו לרעיון זה והיא הבינה את ההבדל העצום שבין לדת ולד לעצמה ולדת ולד לאיש שאליו תשוקתה. הדבר הראשון הוא רגיל במידת מה; ואולם ללדת ולד לאיש נערץ מקנה את הרגש שהיא נבדלת מעצמותה הישנה והיא שוקעת למעמקי מרכז כל נשיות.

לא התשוקה היתה חדשה לה אלא ההערצה מתוך געגועים. ידעה, שתמיד פחדה מפני רגש זה, כי עשה אותה קצרת-יד, ועדיין פחדה, שהרי אם תעריץ אותו ביותר תטשטש את עצמה והיא לא רצתה לטשטש את עצמה ולהיות לשפחה חרופה כאשה פראית. פחדה מפני הערצתה, אבל לא רצתה להילחם בה מיד. ידעה שתוכל להילחם בה. בקרבה היה סוכן יצר העקשנות שיכול היה להילחם בהערצה המלאה והכבדה שבה ולדכאה. יכלה לעשות זאת אפילו עכשיו, או שחשבה כך, ולחדש אחר כך את תשוקתה מרצונה.

כן, להיות רוגשת ככוהנת בּכּכוּס, לרוץ ביערות כעובדת בּכּכוּס, לקרוא בשם בככוס, שלא היתה מאחריו שום אישיות עצמאית, אלא היה אל ועבד לאשה. הגבר, היחיד, אל נא ירהיב עוז בנפשו. לא היה אלא משרת במקדש, נושא צלם הזכרות, שהוא קנינה.

כך שבה ולהטה בה לזמן מה התשוקה הקשה הישנה בזרמת התעוררותה החדשה, והגבר נתכווץ לדבר בזוי, הנקרע לגזרים לאחר שמילא את תפקידו. הרגישה את כוח כוהנת בּכּכוּס באבריה ובגופה, האשה הממיתה את הגבר במהירות הבזק. אבל מדי הרגישה זאת כבד עליה לבה. לא רצתה בדבר זה, ידוע ועקר היה, בלי ולד. ההערצה היתה בית גּנזיה: כל כך לאין חקר, כל כך רך, עמוק ופלאי. לא, לא, היא תוותר על כוחה הנשי הקשה והבהיר, שהיה לה לזרא ונתגסתה בו. רצתה לטבול במרחץ החיים החדש, במעמקי קרביה, ששרו את השיר החרישי של הערצה. עדיין מוקדם היה להתחיל לפחוד מפני הגבר.

– סרתי למרהי ושתיתי תה עם גברת פלינט – אמרה לקליפורד. – רציתי לראות את התינוקת. היא כל כך נחמדה, שערותיה כקורי עכביש אדומים. כל כך נחמדה. האדון פלינט הלך לשוק והיא ואני והתינוקת שתינו תה יחדיו. תמהת איפה אני?

– כן, חמדתי, אבל שיערתי ששתית תה באיזה מקום – אמר קליפורד בקנאת גבר.

לבו אמר לו, כי משהו נתחדש בה, משהו שאינו מובן לו כלל, אבל הוא ייחס את הדבר לרושם התינוקת. הוא חשב, כי כל מה שכואב לקוני זהו שאין לה ולד.

– ראיתיך עוברת את הבוסתן אל שער הברזל, גברתי – אמרה גברת בולטן, – וחשבתי שביקרת בבית הכומר.

– כמעט שביקרתי, אבל במקום זה שבתי והלכתי למרהי. עיני שתי הנשים נפגשו: של גברת בולטן אפורות ומבהיקות ובוחנות, של קוני תכולות ומצועפות ויפות להפליא. גברת בולטן היתה כמעט בטוחה, שיש לקוני מאהב, אבל כיצד יתכן הדבר ומי זה יכול להיות? היכן היה כאן גבר?

– טוב בשבילך לצאת ולהמצא לפעמים בחברה – אמרה גברת בולטן. – כבר אמרתי לסיר קליפורד, שייטב מאד לגברת אם תמצא יותר בין הבריות.

– כן, שמחה אני שהלכתי, והתינוקת כל כך נפלאה, נחמדה ונועזה, קליפורד – אמרה קוני. – יש לה שערות ממש כקורי עכביש, וצבען כתפוח זהב, ועיניה מופלאות, נועזות, חיוורות וכחולות כעיני חרסינה. ילדה נועזת כאביר ימי הבינים.

– צדקת, גברתי, בת פלינט כהלכה. הם היו תמיד משפחה בעלת מרץ ועוז – אמרה גברת בולטן.

– האם לא תרצה לראותה, קליפורד? הזמנתי אותם לתה כדי שתראה אותה.

– את מי? – שאל והסתכל בקוני סר וזעף.

– את גברת פלינט והילדה, ליום השני הבא.

– תוכלי לכבד אותן בתה בחדרך – אמר.

– מה, האומנם אין אתה רוצה לראות את התינוקת? – קרא.

– רוצה אני, אבל אינני רוצה להסב עמהם כל זמן שתית התה.

– ככה – אמרה קוני והביטה בו בעיניה הגדולות המצועפות. לא ראתה אותו, הוא היה אחר.

– תוכלי לערוך תה נחמד ונעים בחדרך, גברתי, וגברת פלינט תרגיש עצמה יותר נוחה מאשר בחברת סיר קליפורד – אמרה גברת בולטן.

מובטח היה לה, שיש לה לגברת צ’טרלי מאהב, ומשהו בקרבה שש ושמח. אבל מי הוא זה ואיזה הוא? אולי תתן לה גברת פלינט רמז לדבר.

קליפורד היה סר וזעף. לא נתן לקוני ללכת אחרי הסעודה והיא רצתה כל כך להיות לבדה. אבל קיבלה מרותו.

– האם נשחק באיזה משחק, או שאקרא באזניך, או מה לעשות אחרת? – שאל בהיסוס.

– קרא נא משהו.

– מה אקרא, שירים או פרוזה? או דרמה?

– קרא נא מדברי ראסין.

לפנים היה מראה גדולות בקריאת ראסין ממש בסגנון הצרפתי הנשגב, אבל עכשיו היה קצת סרבני ונבוך. העדיף את הרמקול. וקוני תפרה שמלה קטנה ממשי לבן, גזורה מאחת משמלותיה, בשביל התינוקת של גברת פלינט. בין שובה הביתה ובין הסעודה גזרה אותה ועכשיו ישבה מתוך התפעלות פנימית רכה ושקטה ותפרה לקול הקורא.

ובקרבה יכלה לשמוע את המית תשוקתה כבת קול שלפעמונים עמוקים.

קליפורד אמר לה משהו על ראסין. היא תפסה את התוכן לאחר שהמלים כבר נדמו.

– כן, כן, – אמרה ונשאה עיניה אליו. – הוא נהדר. שוב אחזתו אימה בפני השלהבת הכחולה העמוקה של עיניה ובפני ישיבתה השקטה והרכה כאן. מעולם לא היתה כל כך רכה ושקטה. הקסימה אותו והתישה אותו, כאילו מין ריח מסביב לה שיכר אותו. וכך המשיך בלא חמדה בקריאה, והצליל הגרוני של הצרפתית נדמה לה כקול הרוח במעשנה. מראסין לא קלטה אפילו הברה אחת.

שקעה בתוך ההתפעלות הרכה שלה, כיער הנאנח עם המית האביב העמומה הראשונה ומתחיל להנץ פקעים. יכלה להרגיש, שבעולם אחד עמה מתהלך האיש, בן בלי שם, ברגליו היפות, ובקרבה, בכל עורקיה, הרגישה אותו ואת הולד.

דמתה ליער, לסבך אפל של עצי אלון, ההומה בלי שומעים ברבואי רבבות פקעים שלא נתפתחו. בינתים נרדמו בנות התאווה בסך גופה המשורג.

אבל הקול של קליפורד המשיך לקשקש ולגרגר בצלילים שאינם רגילים. כמה משונה היה! כמה משונה היה, כשהוא כפוף על ספרו, מופלא ודורס ומתורבת, עם כתפים רחבות ובלי רגלים של ממש. בריה מוזרה, בעלת רצון עז, קר ועיקש כשל עוף טורף ובלי חמימות כל שהיא. אחת הבריות של אחרית הימים, בלי נשמה, אבל בעל רצון עז וקר ביותר. פלצות אחזתה. אבל השלהבת הרכה והחמה של החיים שגבה ממנו והדברים האמתיים נסתרו מפניו.

הקריאה נגמרה. סלדה. נשאה עיניה ונבהלה עוד יותר למראה קליפורד שהתבונן בה בעינים חיוורות ומוזרות, כאילו בשנאה.

– תודה רבה לך. אתה קורא את ראסין יפה – אמרה רכות.

– כמעט כמו שאת מאזינה – ענה בזעם. – במה את עוסקת? – שאל.

– אני עושה שמלה לתינוקת של גברת פלינט.

היפנה את פניו. תינוקת. ולד. כמין דיבוק נכנס בה.

– סוף סוף – אמר כמדקלם – אפשר לשאוב מראסין כל מה שרוצים. הרגשות מסודרות ובעלות צורה חשובות מהרגשות שאינן מסודרות.

הקשיבה בעינים מעורפלות פקוחות לרווחה.

– אמנם כן – אמרה.

– העולם החדש הוריד את אצילות ההרגשה על ידי שהתירו את הרצועה. מה שדורש לנו זהו ריסון קלסי.

– כן – אמרה וחשבה עליו, השומע בפנים ריקנים להדיוטות הרגשנית של הרדיו. – בני אדם אומרים שיש להם כביכול הרגשות ובעצם אינם מרגישים כלום. סבורתני, שזהו מה שקורין רומנטיקה.

– ודאי – ענה.

על צד 6 היה עיף. הערב הוגיע אותו. מוטב היה לו אילו בילה את הערב עם ספריו הטכניים או עם מנהל מכרותיו או היה מאזין לרדיו.

נכנסה גברת בולטן והביאה שתי כוסות חלב. לקליפורד כסגולה לשינה ולקוני שתשמין. היא הנהיגה משקה לילה זה.

קוני שמחה שיכלה ללכת לחדרה לאחר שתית החלב ומרוצה שאינה צריכה לסייע לקליפורד לעלות על מיטתו.

– ליל מנוחה, קליפורד: תישן בטוב, ראסין נקלט כחלום. ליל מנוחה.

הגיעה עד הדלת. הלכה בלי נשיקת פרידה ללילה. הוא התבונן בה בעינים עזות וקרות. ככה! לא נפרדה ממנו בנשיקה התבונן בה בעינים עזות וקרות. ככה! לא נפרדה ממנו בנשיקה לאחר שבילה עמה כל הערב בקריאה. עד היכן קשיותה מגיעה. אפילו אם הנשיקה אינה אלא נימוס, הרי בנימוסים כאלה תלויים החיים. ברור, שהיא בולשביסטית וחושיה בולשביסטיים. הסתכל בקרירות ובזעם אל הדלת שיצאה בה. חמתו בערה בו.

ושוב תקפה אותו אימת הלילה. היה פקעת של עצבים, ובשעה שלא היה שקוע בעבודה ומלא מרץ, או לא האזין לרדיו, היה מלא פחד וחוש של ריקנות אורבת. וקוני יכלה למנוע את הפחד ממנו כשרצתה. אבל ברור היה שאינה רוצה. קשת לב וקרה היתה לכל מה שעשה בשבילה. הוא מסר נפשו בשבילה והיא הקשתה לבה. רצתה ללכת רק בדרכה.

והנה נכנס בה דיבוק הולד. ודוקא שיהיה שלה, כולו שלה, לא שלו.

בעצם היה קליפורד בריא. מראה פניו היה ורוד ובריא, כתפיו היו רחבים ועזים, חזהו עמוק, אף השמין בגופו. ועם זה פחד מפני המות. תהום איומה נדמתה אורבת לו, חלל ריק, ושם תהיה קבורת מרצו. ובלי מרץ, הרגיש, הריהו חשוב באמת כמת.

לעיניו החיוורות בולטות היה ביטוי משונה, מתגנב ואכזרי כאחד, קר ועם זה מחוצף. מבט מחוצף זה היה מוזר מאד: כאילו ניצח את החיים למרות החיים.

אולם ביחוד גבר עליו הפחד בלילות כאשר נדדה שנתו, כי באמת נורא היה בשעה שהכליון התפרץ אליו מכל עבריו. נורא היה להתקיים בלי נפש חיה.

אבל עכשיו יכול היה לצלצל אל גברת בולטן והיא תבוא בכל עת ובכל שעה. זוהי נחמה גדולה. תבוא בשמלת לילה שלה, שערה קלוע במחלפה יורדת על גבה, נבוכה כבחורה, אף על פי שהמחלפה החומה זרועה שערות שיבה. והיא תתקין לו קפה או תה בבונג ותשחק עמו בשחמט או בקלפים. יש לה הכושר המשונה של אשה לשחק אפילו בשחמט יפה גם כשהיא כמעט נרדמת, עד שכדאי לנצח אותה במשחק. וכך ישבו בקרבת-הלבבות של דממת הלילה. או שהיא ישבה והוא שכב במיטה, והמנורה זרעה את אורה הבודד עליהם, היא כמעט ישנה והוא כמעט שקוע מפחד, ושניהם שחקו ושחקו, ואחר כך שתו ביחד כוס קפה ואכלו תופינים. כמעט לא שוחחו בדממת הלילה אבל עודדו זה את זה.

ובלילה ההוא תהתה, מי הוא מאהבה של גברת צ’טרלי. והרהרה בבעלה המנוח טד, שלא היה בשבילה מעולם מת לחלוטין. וכשהרהרה בו ניעור בה הרוגז הישן כלפי העולם וביחוד כלפי האדונים, שהרגו אותו. לא הרגו אותו ממש. אבל בהרגשתה עשו כן,. ובמעמקי לבה היתה מטעם זה ניהיליסטית, ממש אנרכיסטית.

בתרדמתה נתמזגו ההרהורים על טד ועל מאהבה האלמוני של גברת צ’ורלי והרגישה כי א, היא כאותה האשה יש לה רוגז עמוק על סיר קליפורד וכל הכרוך בו. עם זה היתה משחקת עמו בקלפים, והיתה נהנית מזה שהיא משחקת בקלפים עם אציל ואפילו מפסידה אצלו חצאי שילינגים.

קוני שכבה במיטה וישנה כמעט כל הזמן. אבל שומר היער לא מצא אף הוא מנוחה. סגר את המדגרות ועשה את מחזורו ביער, הלך הביתה ואכל פת ערבית. אבל לא עלה על המיטה. במקום זה ישב ליד התנור והרהר.

חשב על ימי ילדותו מטיווירשיל ועל חמש או שש שנות חיי נשואיו, חשב על אשתו, ותמיד במרירות. נדמתה לו כל כך גסה. אבל לא ראה אותה מאביב שנת 1925, שעת צאתו לצבא. אולם היא היתה, במהלך פחות משלוש פרסאות, וגסה מאשר בזמן מן הזמנים. הוא קיוה שלא יוסיף לראותה כל ימי חייו.

חשב על חייו בחוץ לארץ כחלל. הודו, מצרים, אחר כך שוב הודו. החיים הסמויים, המטומטמים עם הסוסים. הקצין שאהב אותו ושאותו אהב גם הוא. השנים שהיה בהן קצין. אחר כך מות הקצין בדלקת הריאה ואיך ניצל בעצמו ממוות. בריאותו הפגומה. רגזו ועצבו. יציאתו מן הצבא ושיבתו לאנגליה להיות שוב לאיש עובד.

היה מסתגל לחיים. סבר היה, שיהיה בטוח ביער זה לפחות לזמן מה. עד כאן לא היה שום ציד: היה לו לגדל את הפסיונים. לא יהיה לו לשרת ציידים. ישכון לבדד ומעבר לחיים וזהו כל מה שרצה. זקוק היה למין רקע. וזה היה מקום מולדתו. ויכול היה להמשיך את חייו מיום ליום בלי זיקה ובלי תקוה. כי לא ידע מה לעשות עם עצמו.

מן הזמן שהיה שנים אחדות קצין והיה מעורב עם יתר הקצינים והפקידים האזרחיים עם נשיהם ומשפחותיהם ניטל ממנו כל חפץ “להתקדם”. היתה בו מין אטימות של גומי, מין טמטום למעמדות הבינוניים והעליונים כפי שהכיר אותם, וזהו שהקנה לו קרירות ואדישות אליהם.

כך שב למעמדו. וכאן מצא, מה ששכח בימי העדרו במשך השנים, קטנות וגסות ההתנהגות עד לגועל נפש. סוף סוף הודה כמה חשוב היה הנימוס. כן הודה כמה חשוב היה, לפחות למראית עין, שלא לשים לב לחצי שילינג ולחפצי החיים הקטנים. פרוטה פחות או יותר במחיר בשר החזיר היה גרוע משינוי בברית החדשה. לא יכול כלכל זאת.

ושוב, הריב על המשכורת. מכיוון שחי בין המעמדות בעלי הרכוש, ידע כי הבל הוא לחכות לפתרון כל שהוא של ריב המשכורת. כאן לא היה שום פתרון מלבד המוות. אין עצה אלא שלא לשים לב למשכורת.

אולם אם הנך עני ועלוב אתה מוכרח לשים לב לזה. איך שהוא, זה נעשה לדבר היחיד שבני האדם דאגו לו. דאגת הכסף היתה כמין סרטן ממאיר, האוכל את יחיד כל המעמדות. הוא סירב לדאוג לכסף.

ומה עוד? מה נתנו החיים חוץ מדאגת הכסף? לא כלום.

אלא שיכול היא לשכון לבדד. מתוך סיפוק מה שהוא בודד, ולגדל פסיונים על מנת שיומתו סוף סוף על ידי אנשים שמנים לאחר פת שחרית הבל הבלים, הכל הבל.

אבל למה לדאוג, למה להתלבט? ואמנם לא דאג ולא התלבט, עד שקמה אשה זאת בדרך חייו. היה קשיש ממנה כמעט בעשר שנים. והיה זקן ממנה אלף שנה בנסיונו, כי התחיל מלמטה. הקשר ביניהם נעשה אמיץ יותר ויותר. הוא יכול לראות את היום, שבו יהיה הכל שריר וקיים ועליהם יהיה לחיות ביחד.

ומה יהיה אז? מה אז? האם עליו להתחיל שוב, על בלימה? האם צריך היה לסבך אשה זו? האם צריך היה להיכנס בריב איום זה עם בעלה המשותק? וגם במין ריב איום עם אשתו הגסה השונאת אותו? צרות צרורות. ושוב לא היה צעיר ואך שמח. גם לא היה מסוג השלוים. כל מרירות וכל שאט נפש ישגעו בו – ובאשה.

אבל גם אם יפטרו מסיר קליפורד ומאשתו הוא, מה יעשו? מה יעשה הוא? מה יעשה בחייו? כי משהו צריך לעשות. אין הוא יכול להיות רק סרח העודף. להתפרנס מכספה ומקצבתו הקטנה.

ללא פתרון. יכול היה רק לחשוב על עקירה לאמריקה. לנסות אויר חדש. לא האמין כלל בדולר. אבל אולי יש שם עוד משהו.

לא מצא מנוחה ולא יכול לעלות על משכבו. לאחר שישב בבטלה ובהרהורים מרים עד חצות הלילה קם פתאום מכסאו ולקח את מעילו ורובהו.

– בואי, ילדתי – אמר לכלבה. – מוטב לנו מבחוץ.

היה ליל כוכבים, בלי ירח. התחיל במחזור אטי, קפדני, בפסיעות רכות כמתגנב. הדבר היחיד שהוטל עליו לשמור היה, שהכורים לא ישימו מלכודות לשפנים. אבל היתה עונת השגר ואפילו הכורים התחשבו קצת בזה. חפש מחופש זה אחרי ציידים שלא כחוק הרגיע את עצביו והסיח את דעתו מהִרהוריו.

אבל כשגמר את מחזורו האיטי – מהלך חמש פּרסאות לערך – היה עיף. עלה לראש הגבעה ופנה כה וכה. לא נשמע שום קול חוץ מן הקשקוש הקל של המכרות, שלא פסקו לעבוד אף לרגע, ולא נראו כמעט שום אורות חוץ מטורי מנורות החשמל במכרות.. העולם שכב וישן בחשיכה והעלה אד. הזמן היה שתים וחצי אחרי חצות. אבל גם בשינה היה העולם רוגז ואכזרי, רוגש בשאון רכבת או משאית על פני הכביש ומנצנץ בשלהבות הכבשנים. היה זה עולם של ברזל ופחם, של אכזריות הברזל ועשן הפחם ושל אהבת הבצע לבלי שובע שהיתה סוכנת בכל, רק אהבת בצע, שנדדה שנתה.

היה קר והא השתעל. רוח דק וקר נשב על פני הגבעה. חשב על האשה. היה נותן את כל מה שיש לו או שיהיה בזמן מן הזמנים ובלבד שיוכל להחזיק אותה בזרועותיו, שניהם עטופים בשמיכה אחת, ולישון. כל התקוות להשארות הנפש וכל הנאות העבר היה נותן ובלבד שתהיה אצלו כאן.

הלך אל הסוכה, התעטף בשמיכה ושכב על הארץ לישון. אבל לא יכול להרדם מחמת הקור. וחוץ מזה הרגיש בזועה את טבעו הפגום. הרגיש בזועה כי לא טוב לו להיות לבדו. הוא חפץ בה, לגעת בה, לחבק אותה בשעה של סיפוק ושלוה.

קם שוב ויצא, הפעם אל שערי הבוסתן ומשם לאיטו לאורך המשעול אל הבית. תמה השעה הרביעית, האויר היה צח וקר, בלי כל סימן של שחר. רגיל היה לחשיכה והיטיב לראות.

לאט לאט משך אותו הבית הגדול כאבן שואבת. רצה להיות קרוב אליה. זאת לא היתה תשוקה, לא זאת. היה זה חוש זוועה של בדידות, הזקוק לאשה מחרישה חבוקה בזרועותיו. אולי יוכל למצוא אותה? אולי יוכל אפילו לקרוא אותה אליו, או למצוא דרך אליה. הצורך היה נמרץ.

לאיטו ומחריש טיפס אל הבית. הלך מסביב לעצים הגדולים בראש הגבעה לפני הכניסה. כבר יכול היה לראות את שני עצי האשור שעמדו לפני הבית, שהסתמנו כהים באויר החשוך.

והנה הבית, נמוך וארוך ואפל, רק נר אחד דולק בחדרו של קליפורד. אבל באיזה חדר היתה היא, האשה שהחזיקה את הקצה השני של החוט הרופף, שמשך אותו לבלי רחם, את זאת לא ידע.

ניגש מקרוב, רובהו בידו, ועמד בלי נוע והתבונן בבית. אולי יוכל למצוא אותה ולבוא אצלה. הבית לא היה מבוצר והוא היה חרוץ כגנב במחתרת. למה לא לבוא אצלה?

עמד בלי נועה וחיכה, ומאחוריו התחיל השחר מנץ קמעא קמעא. ראה שהנר בבית כבה. אבל לא ראה, שהגברת בולטן ניגשה לחלון, סילקה הצידה את הוילון הישן ממשי כחול-כהה, עמדה בחדר האפל והסתכלה לאפלולית היום הממשמש ובא, מתוך ציפיה לשחר הנכסף, כדי שקליפורד יווכח כי באמת האיר היום. כי לכשיהיה מובטח לו שהאיר היום ירדם מיד.

כך עמדה, מוכה בסנוורים מחמת שינה ליד החלון והמתינה. ומדי עמדה חרדה ותלפת וכמעט צעקה. כי כאן היה גבר בחוץ, דמות שחורה באפלולית. מיד הקיצה והתבוננה, אבל בלי לעורר רעש, שלא להטריד את סיר קליפורד.

אור היום התחיל מפציע והולך והדמות הכהה נדמתה יותר קטנה ומסומנת. נסתמנו הרובה והמגפים והמעיל – הרי זהו אוליבר מילורס, שומר היער. כן, כי כאן היה הכלב המרחרח מסביב כצל וממתין לו.

ומה רצה האיש? האם רצה לעורר את הבית משנתו? למה עמד כאן כמרוצה, מתבונן לבית ככלב חולה אהבה מחוץ לבית שבו נמצאת הכלבה.

רבונו של עולם! ההכרה חלפה את גברת בולטן כיריה. הוא מאהבה של גברת צ’טרלי, הוא ולא אחר.

מי פילל ומי מילל! האם לא היתה היא, אייווי בולטן לפנים קצת אוהבת אותו? כשהוא היה בחור בן שש עשרה והיא אשה כבת עשרים ושש. הדבר היה בשעה שלמדה תורת הטיפול, והוא סייע לה הרבה בניתוח ושאר דברים שהיה לה ללמוד. היה בחור פקח, למד צרפתית ועוד. וככלות הכל נעשה נפח אומן, כי אהב את הסוסים, לפי דבריו. אבל על צד האמת בודאי מפני שפּחד לצאת לעולם ולהתראות עמו פנים, אלא שמעולם לא הודה בדבר.

אבל בחור נאה היה, ועזר לה בהרבה. יש לו הכשרון להבהיר דברים. כמוהו כסיר קליפורד לחכמה. ומצא חן תמיד בעיני הנשים. מעורב הוא עם הנשים יותר מאשר עם הגברים – אמרו עליו.

עד שהלך ונשא לאשה את ברטה קוטס, כאילו למורת רוח עצמו. יש אנשים המתחתנים למורת רוחם מפני אכזבה שהיתה להם. ואין פלא שנכשל. כמה שנים נעלם, כל ימי המלחמה. והיה קצין וכדומה. אדון ממש לכל דבר. ואז לשוב לטיווירשיל ולהיות לשמור יער? אכן, יש בני אדם שאינם מבינים להשתמש בהזדמנות שניתנה להם. ומדברים שוב בניב המוני כדלת העם בעוד שהיא, אייווי בולטן, יודעת שהוא מדבר כג’נטלמן ממש!

ככה, ככה. ובכן, הגברת התאהבה בו. היא לא הראשונה, יש בו משהו. אבל מי פילל! בחור שנולד וגדל בטיווירשיל והיא – גברת רגבי הול! הרי זו סטירת לחי למשפחת צ’טרלי האדירה!

אבל הוא, שומר היער, הבין כאור הבוקר, כי לא זו הדרך. לא טוב לנסות לא להיות לבדו. יש לשאת בסבל כל ימי החיים. רק לעתים רחוקות מתמלאת הפרצה, לעתים. אבל יש לחכות לעתים אלה. יש לקבל באהבה את הבדידות ולשאתה כל ימי החיים. ולקבל באהבה את העתים, שבהן מתמלאת הפרצה, לכשיבואו. עליהן לבוא מעצמן. אין אונס להן.

בתזוזת פתאום נפסקה התשוקה המוצצת, שמשכה אותו אחריה. כך מוכרח להיות. צריך שתהיה התוועדות משני הצדדים. ואם לא באה אליו, לא רצה לדלוק אחריה. אסור לו. עליו ללכת עד שתבוא. חזר והלך לאיטו, שקוע בהרהורים, וקיבל שוב את בדידותו באהבה. ידע, שכך נאה וכך יאה. היא מוכרחת לבוא אליו. אין טעם לרדוף אחריה. לא ייעשה כן.

גברת בולטן ראתה שנעלם וכלבו רץ אחריו.

– אוי ואבוי – חשבה. – זהו הגבר היחיד שלא היה עולה על דעתי, והגבר היחיד שצריכה הייתי להעלותו על דעתי. היה מושך לי חסד כשהיה בחור, אחרי מות טד. אוי ואבוי. מה היה סיר קליפורד אומר אילו היה יודע?

ובמבט נצחון הסתכלה בקליפורד הישן, ובצעדים רכים יצאה מן החדר.

12

קוני פינתה אחד המחסנים ברגבי. היו שם כמה מחסנים: הבית היה אוצר בלום והמשפחה לא מכרה מעולם כלום. אביו של סיר ג’ופרי היה אוהב תמונות ואמו של סיר ג’ופרי היתה אוהבת רהיטים מן המאה החמש עשרה. סיר ג’ופרי עצמו אהב תיבות מחוטבות ומלתחות עתיקות. וכך נמשכו הדברים מדור לדור. קליפורד אגר תמונות מודרניות מאד במחירים מוזלים מאד.

וכך נמצאו במחסן תמונות גרועות של סיר אדוארד לנדסיר וקני-צפרים רגשניים של וויליאם הנרי הונט ועוד סמרטוטים אקדמיים העשויים להלך אימים על בתו של חבר האקדמיה. החליטה לבדוק אותם יום אחד ולבערם. ואילו הרהיטים המופלאים ענינו אותה.

עטופה היטב כתריס בפני פגם ורקבון עמדה העריסה המשפחתית הישנה מעץ שושן. קוני הוכרחה להסיר את העטיפה כדי לראותה. ולעריסה היה קסם מה: קוני הסתכלה בה זמן רב.

– חבל מאד שלא יהיה צורך בה – נאנחה גברת בולטן שסייעה בפינוי. – אם כי עריסות כאלה נתישנו כיום.

– אולי יהיה צורך בה. אולי יהיה לי ולד – אמרה קוני בפשטות, כאילו אמרה שאולי תקנה לה כובע חדש.

– סבורה את, אם יקרה משהו לסיר קליפורד – גמגמה גברת בולטן.

– לא, אני סבורה דברים כהויתם. יש לו לסיר קליפורד רק שיתוק שרירים ואין זה נוגע אל עצמו ואל בשרו – אמרה קוני ושיקרה בטבעיות של נשימה.

קליפורד תקע לראשה רעיון זה. הוא היה אומר:

– ודאי יתכן שאוליד. אין אני כלל מעוקר ממש. כוח גברא יכול לשוב בקלות גם אם שרירי החלציים והשוקיים הם משותקים. ואז אולי אפשר יהיה להעביר את הזרע.

בשעת תקופות המרץ שלו, כשעבד בשקידה בשאלת המכרות, היה מרגיש באמת כאילו שב לו כוח גברא. קוני הסתכלה בו בפלצות. אבל היתה פקחית למדי להשתמש ברעיונו למטרותיה. כי רצתה שיהיה לה ולד, אם תוכל, אבל לא שלו.

בגברת בולטן לא נותרה נשמה כהרף עין, כאילו הוכתה בתמהון. אחר כך לא רצתה להאמין וראתה בדבר ערמומיות. אבל בימינו אלה מפליאים הרופאים לעשות. יתכן שהם מרכיבים זרע אנשים.

– טוב, גברתי, יהי רצון שתצליחי. הנאה לך והנאה לכל, על דברתי, ולד ברגבי – מה רב השינוי.

– האם לא כן? – אמרה קוני.

והיא בחרה שלוש תמונות אקדמיות מלפני ששים שנה כדי לשלוח אותן לדוכסית של שורטלנד לשוק הצדקה הסמוך. היו קוראים לה “הדוכסית של השווקים” והיא תהנה משלש התמונות האקדמיות במסגרות. ולא עוד אלא שבודאי תבוא לביקור בגלל מתנה זו. כמה זועם קליפורד בביקורה!

– אכן נודע הדבר – אמרה גברת בולטן בלבה. – זהו הולד של אוליבר מילורס שאת מכינה לנו? זאת אומר, ולד של טיווירשיל בעריסת רגבי!

בין יתר השכיות במחסן זה נמצאה תיבה יאפאנית שחורה גדולה, שנעשתה ביד חרוצים ובהמצאה נפלאה לפני ששים או שבעים שנה, מצויידת בכל דבר חפץ. מלמעלה היתה מערכה מרוכזת לקישוט: מברשות, קנקנים, מראות, מסרקים, קופסאות, ואפילו שלושה תערים קטנים נאים בנרתיקים בטוחים, ספל לסבון וכו'. למטה מזה באו מכשירי כתיבה: סופג, עטים, בקבוקי דיו, נייר, מעטפות, פנקסים. ואחר כך מערכה שלימה לתפירה: שלושה מיני מספריים, אצבעונים, מחטים, חוטי משי וחוטי צמר גפן, ביצה לאיחוי גרבים, והכל מאיכות משובחת ועשוי בשכלול. אחר כך בא אוצר קטן של רפואות ובו בקבוקים שכתוב עליהם: מישרת אופיון, מור, תמצית צפורן וכדומה. אבל כולם ריקים. הכל היה חדש לגמרי, וכל התיבה היתה במצב סגור בגודל מזוודה קטנה אבל עבה לטיול יומיים. ובקרבה היתה ערוכה מדור לפנים ממדור. תוכן הבקבוקים לא היה יכול להשפך, לא היה מקום לכך.

החפץ היה עשוי ומחושב להפליא, מעשה ידי אמן נוסח דור וויקטורה. אבל מבחינת-מה היה בו משום מפלצת. אפילו מי שהוא ממשפחת צ’טרלי הרגיש כנראה בדבר, כי החפץ לא בא מעולם לידי שימוש. היה בו משום חוסר לב מיוחד במינו.

אבל גברת בולטן התפעלה ממנו.

– הביטי וראי את המברשות הנהדרות, כל כך יקרות, אפילו המכחולים לגילוח, שלושה מן המובחר. והמספריים האלה! המובחרים שאפשר להשיג בכסף. נחמד, בחיי.

– האמנם מוצא הדבר חן בעיניך? – אמרה קוני. – קחיהו אם כן קחיהו.

– לא, לא, גברתי.

– למה לא? כאן ינוח עד אחרית הימים. אם לא תרצי לקחת, אשלח אותו לדוכסית ביחד עם התמונות, והיא אינה ראויה לקבל כל כך הרבה. קחיהו את!

– אבל, גברתי, לעולם לא אוכל להודות לך כראוי על כך.

– אין לך צורך לעשות זאת – צחקה קוני.

גברת בולטן ירדה ובזרועותיה התיבה השחורה הגדולה, כולה מסמיקה מהתפעלות.

גברת ביטס הובילה אותה בכרכרתה עם התיבה לביתה בכפר. והיא הוכרחה להזמין את ידידותיה להראותה להן: את המורה, את אשת הרוקח, את גברת ווידון, אשת סגן הגזבר. כולן מצאו, שהתיבה היא נפלאה. ואז התחילו מתלחשות על הולד של גברת צ’טרלי.

– לא תמו מעשי נסים – אמרה גברת ווידון.

לא עברו ימים מועטים והכומר אמר דרך אגב לקליפורד

– האומנם יכולים אנו לקוות באמת ליורש של רגבי? הרי זה אצבע אלוהים ברוב חסדו.

– כן, יכולים אנו לקוות – אמר קליפורד באירוניה קלה ועם זה בהכרה מסויימת. הוא התחיל להאמין, כי באמת יתכן אפילו שהולד יהיה שלו.

ופעם אחר הצהרים בא לסלי ווינטר, האציל ווינטר, כמו שקראו לו הכל: רזה, הדור, נאה ובן שבעים, וג’נטלמן בכל זרת וזרת, כמו שאמרה גברת בולטן לגברת ביטס. אכן, בכל מילימטר. ובחיתוך הדיבור הנושן שלו, מין גמגום בעצם, נדמה קדום לתקופת הקפלטים. הזמן משיר בטיסתו נוצות דקות כאלה.

שוחחו על המכרות. קליפורד סבור היה, כי הפחם שלו, אפילו המין הפחות, יכול להעבד לדלק קשה ומרוכז, שיבער מתוך חום גבוה לכשיוסיפו לו אויר רטוב ומחומץ בלחץ עז. כבר בדקו ומצאו, כי בשעת רוח חזק ולח בוערות צלעות המכרות העזובות ביתר עוז, כמעט אינן מעלות שום אדים ומשאירות אבקת אש דקה תחת חצץ קשה וורוד.

– אבל היכן תמצא את המכשירים הדרושים לשריפת הדלק שלך? – שאל ווינטר.

– אתקין אותם בעצמי. ואשתמש בדלק שלי בעצמי. ואמכור כח חשמלי. מובטחני, שאוכל לעשות זאת.

– אם תוכל לעשות זאת, הרי מצויין, יקירי. מצויין! אם אוכל לעזור לך בזה אשמח מאד. חוששני, שאני נתישנתי קצת. ומכרותי כמוני. אבל מי יודע, אחרי מותי אולי יהיו אנשים כערכך. מצויין! שוב תהיה עבודה לכל הפועלים ולא יהיה הכרח למכור את הפחם, או למכור ואין קונה. רעיון מצויין ואני מקוה שיצליח. אילו היו לי בנים, אין ספק. שהיו ממציאים רעיונות לפי רוח הזמן בשביל שיפלי, אין ספק. אגב, יקירי, האם יש יסוד לשמועה, שרשאים אנו לקוות ליורש בשביל רגבי?

– האם יש שמועה כזאת? – שאל קליפורד.

– כן, יקירי. מרשל פילינגווד שאל אותי. זהו כל מה שאני יודע על השמועה. מובן מאליו שלא אחזור עליה בפני אחרים אם אין לה יסוד.

– כן, אדוני, – אמר קליפורד בשפה רפה אבל בעינים מזהירות משונות. – יש תקוה. יש תקוה.

– ווינטר נגש לקליפורד ולחץ את ידו.

– יקירי, האם יודע אתה מה זה בשבילי לשמוע דברים אלה? ולשמוע, כי אתה עובד מתוך תקוה לבן? ושאולי תוכל להעביד שוב את כל אנשי טיווירשיל. האח! לקיים זרע המשפחה ולעמוד בראש מפעל המחכה לכל אדם הרוצה לעבוד –

הזקן היה ממש מזועזע.

למחר הכניסה קוני צבעונים צהובים ארוכים לתוך אגרטל של זכוכית.

– קוני – אמר קליפורד – ידעת, כי יצאה שמועה שאת עומדת לתת לרגבי בן ויורש?

קוני הרגישה סחרחורת מפחד, אבל עמדה בשקט וידה אוחזת בפרחים.

– לא – אמרה. – האם זהו לצון או זדון?

החריש עד שענה:

– אני מקוה כי לא זה ולא זה. אני מקוה כי זוהי נבואה.

קוני הוסיפה לטפל בפרחיה.

– הבוקר קבלתי מכתב מאבא – אמרה. – רוצה הוא לדעת אם זוכרת אני שקבל הזמנתו של סיר אלכסנדר קופר בשבילי לגור ביולי ובאבגוסט בחוילה “אסמרלדה” בוונציה.

– יולי ואבגוסט? – שאל קליפורד.

– לא אשהה שם כל הזמן. האם לא תסע עמי?

– לא אצא לחוץ לארץ – ענה קליפורד מיד.

נשאה פרחיה אל החלון.

– מה איכפת לך אם אסע? – אמרה. – ידעת שהוסכם לקיץ זה.

– לכמה זמן תסעי?

– אולי לשלשה שבועות.

שעה קלה שררה שתיקה.

– טוב – אמר קליפורד לאט וקצת קדורנית – סבורני שאשא זאת שלשה שבועות אם אהיה בטוח בהחלט שתשובי.

– אשוב – אמרה בפשטות שקטה, מתוך הכרה רצינית.

דעתה היתה נתונה לאיש האחר.

קליפורד הרגישה, כי דבריה יוצאים מן הלב והאמין לה על פי דרכו. סבור היה שזהו בשבילו. הרגיש רווחה רבה ומיד זחה דעתו עליו.

– אם כן – אמר – סבורני שהכל כשורה. האין זאת?

– סבורה אני.

– שמחה את לשינוי?

הסתכלה בו בעיני תכלת מופלאות.

– חפצתי לראות שוב את וונציה - אמרה – ולהתרחץ ליד אחד מאיי החצץ שבלגונה. הרי ידעת כי שונאת אני את לידו. אינני חושבת, כי סיר אלכסנדר קופר והגברת ימצאו חן בעיני. אבל אם הילדה תהיה עמי ותהיה לנו סירה לעצמנו, יהיה טוב ונעים. רוצה אני שגם אתה תבוא.

אמרה זאת באמת ובתמים. בחפץ לב היתה גורמת לו נחת רוח בדרך זו.

– אבל תארי לך אותי בתחנת הצפון בפריז או בנמל קאליי

– ולמה לא? רואים אנשים אחרים, מפגועי המלחמה, נשואים בכורסאות. חוץ מזה נסע כל הדרך במכונית.

– יהיה לנו לקחת שני משרתים.

– לא, יספיק לנו פילד. השני ימצא בכל מקום.

אבל קליפורד נד בראשו.

– לא בשנה זו, לא בשנה זו. אולי אנסה בשנה הבאה.

הלכה מעמו קדורנית. בשנה הבאה! מה תביא השנה הבאה? היא באמת לא רצתה לנסוע לוונציה, לא עכשיו, כשיש האיש השני. אבל ראתה בנסיעה כמין דיסציפלינה, וגם מפני שאם תלד יוכל קליפורד לחשוב שהיה לה מאהב בוונציה.

כבר הגיע מאי, וביוני צריכה היתה לנסוע. תמיד הסידורים הללו. תמיד מוסדרים החיים בשביל האדם. גלגלים המניעים ומסיעים אותו ואין לו שום שליטה ממשית עליהם.

היה מאי, אבל שוב לח וקר. “מאי טחוב וקריר – טוב לתבואה ולחציר”. אבל מה חשיבות כיום לתבואה ולחציר. קוני צריכה היתה לנסוע ליוטווייט, העיירה שבסביבה, שבה בני צ’טרלי עדיין היו צ’טרלי. נסעה לבדה, ופילד נהג.

למרות חודש מאי והירק הרענן היה הנוף קודר. היה יום קרה, והגשם היה מעושן, ובאויר הורגש כמין קיטור. אפשר היה כאן לחיות רק מתוך כח הניגוד. אין פלא שבני האדם היו מכוערים וקשי עורף.

המכונית עשתה דרכה במעלה הגבעה דרך טיווירשיל הארוכה, הפזורה והמרופשת, הלוך ועבור על פני בתי הלבנים המושחרים, גגות הרעפים השחורים שקצותיהם החדים מנצנצים, הרפש השחור מאבק הפחם, המדרכות הלחות והשחורות. נדמה היה שהכל ספוג עגמומית. שלילה גמורה של יופי טבעי, שלילה גמורה של חדות החיים, העדר גמור של חוש לתואר ולהדר המצוי בכל עוף וחיה, מיתה גמורה של שאר רוח באדם עד להדהים. ערימות הסבון בחנויות המכולת, החמיץ והלימונים בחנויות הירקות, הכובעים האיומים בחלונות הכובעניות, הכל חלף בכיעור ממושך וממורט, בלוית זועת הפלסתר המוזהבת של הראינוע בכרזותיו המצויירות הלחות: “אהבת אשה” ובית הכניסה הגדול החדש על הלבנים הגסות שלו ופסי זכוכית ירקרקות ואדמדמת בחלונותיו. בית הכניסה השני, המתודיסטי במעלה ההר, היה בנוי לבנים מושחרות ועמד מוקף שכבת ברזל ושיחים מושחרים. בית הכניסה שלישי, שראה עצמו מעולה, היה בנוי מאבן חול מחוספסת והיה לו מגדל קטן. ומאחריו בניני בתי הספר החדשים, בנויים לבנים וורודות יקרות, עם מגרש משחק מרוצפים חצץ וגדורים שבכת ברזל, הכל אומר כבוד ומזג בית תפלה ובית סוהר. תלמידות המחלקה החמשית עמדו בשעור הזמרה וקשה לשער משהו יותר רחוק מזמרה היוצאת מן הלב: צריחה וצווחה מוזרה בעקבות נעימה. לא כדרך הפראים: לפראים יש קצב כמוס. לא כבעלי חיים: בעי חיים מתכוונים לדבר מה כשהם שואגים. הדבר לא היה דומה לשום דבר עלי אדמות, ולזה קראו זמרה. קוני ישבה והקשיבה בשעה שפילד מילא בנזין, ולבה שקע עד לנעליה. מה יכול להיות מעם כזה, עם שבו מת שאר הרוח מיתת עולם ולא נשארו בו אלא צריחות מוכניות משונות וכח-רצון לא מעלמא הדין?

עגלת פחם ירדה במורד הגבעה וקשקשה בגשם. פילד יסף להעלות את המכונית במעלה הגבעה, על פני חנויות האריג והבגדים, הגדולות אבל בלות, והדואר עד לרחבת השוק הקטנה בעלת צורה משונה.

טיווירשיל! זו היתה טיווירשיל. אנגליה העליזה. אנגליה של שכספיר. לא, אבל אנגליה של היום, כפי שהוברר לקוני משעה שבאה לגור כאן. קם גזע אנושי חדש, בעל הכרה יתרה בממון ובעניני חברה ומדינה, אבל מת בכל עניני נפש ושאר רוח. פגרים למחצה כולם, אבל בעלי הכרה איומה ועקשת בחצים השני. היה משהו מסתורי ותת-ארצי בכל זה. עולם תחתון. ובלתי ניתן לחישוב. כיצד להבין את התגובות בפגרים למחצה? כשראתה קוני את המשאיות הגדולות, מלאות פועלי פלדה משפילד, בריות קטנות ומסורסות כבמחזה בצורת אדם, חמרמרו מעיה ואמרה בלבה: רבונו של עולם, מה עולל האדם לאדם? מה עוללו מנהיגי האנושיות לבני אדם כמוהם? הורידום למטה מתור האדם, ועכשיו אין מקום לריעות. סיוט ממש.

שוב תקף אותה נחשול הזועה לנוכח היאוש האפור והדייסי של הכל. עם בריות כאלה בהמוני פועלי התעשיה ועם המעמדות העליונים כאשר הכירה אותם – אין תקוה, אין. והיא חפצה בולד, ביורש לרגבי! יורש לרגבי! פלצות אחזתה.

ובכל זאת יצא מילורס מסביבה זו. אבל הוא היה מובדל מכל זה כמוה. ואפילו בו כבר לא היתה שום ריעות. רגש זה מת. היתה רק התבדלות ואכזבה. וזו היתה אנגליה, טבורה של אנגליה.

הגשם חדל, ובאויר נראה נצנוץ שקוף משונה של מאי. קוני נסעה הלוך ונסוע דרומה. כשהגיעה לרמת מישור ראתה משמאל, על גבי גבעה, את הגוש העצום המצל של ארמון ווארסופ, אפור כהה, למטה ממנו את הכתמים האדומים של בתי הכורים החדשים ולמטה מהם את תמרות העשן הכהה והקיטור הלבן מן המכרות, המעלות כך וכך אלפי לירות שטרלינג לשנה לכיסי הדוכסית ויתר בעלי המניות. הארמון הישן העצום היה חורבה, אבל עדיין היה הגוש שלו תלוי בשיפולי הרקיע מעל לתמרים השחורות והלבנות באויר הטחוב שמלמטה.

סיבוב – והמכונית טסה ברמה גבוהה בואכה לסטק-גט. מצד הכביש לא נראה אלא מלון גדול ומפואר, שעמד בסמלי קונינגסבי שלו – אדום ולבן וזהב – בהתבדלות ברברית. אבל כשהתבוננו ראו משמאל שורות של בתי דירה חדשים, קבועים כאבני דומינו, עם רווחים ביניהם וגינות: משחק דומינו משונה של אדונים קשה בעולם מופתע זה. ומאחורי שורות הבתים התנשאו כל הבנינים הגבוהים המתמיהים והמאיימים של מכרה בימינו, מפעלים חימיים ויציעים ארוכים, צורות שלא ידען איש עד כאן. ובפני כל זה עמד משחק הדומינו תדיר מחריש משתאה וממתין למשחק.

זו היתה סטק-גט, חדשה בארץ משעת המלחמה. אבל למעשה, אם כי קוני לא ידעה את זאת, ישבה במורד הגבעה במרחק חצי פרסה מן המלון סטק-גט הישנה ובה מכרה ישן קטן ובניני לבנים ישנים מושחרים, עם בית כניסה או שנים, עם חנות או שתים ועם פונדק קטן או שניים.

אבל זה לא בא בחשבון. תמרות העשן והקיטור עלו מן המכרה החדש למעלה, מסטק-גט החדשה: בלי בתי כניסה, בלי פונדקים ואפילו בלי חנויות. רק ה“מפעלים” הגדולים, זו אולימפיה החדשה ובה היכלות לכל האלים, ובתי הדירה החדשים ובית המלון. המלון לא היה בעצם אלא פונדק לכורים אף על פי שמראיתו היתה ממדרגה ראשונה.

אפילו משעת בוא קוני לרגבי עלה וגבה מקום זה מעל פני הארץ, ובתי הדירה החדשים נתמלאו ערב רב מכל העברים לצוד, בין יתר מעשיהם, את השפנים של קליפורד.

המכונית טסה מעל לרמות ולפני קוני נגולה אדמת הנסיכות. לפנים היתה הנסיכות גאה ומפוארת. מרחוק נשקף בשיפולי האופק הגוש הגדול והנהדר של צ’דוויק הול, שחלונותיו מרובים משטח כלתיו, אחד הבתים המפורסמים ביותר מימי המלכה אליזאבט. בודד ונאצל עמד מעל לבוסתן הגדול אבל מיושן, שעבר ובטל. עדיין טיפלו בו אבל רק כראוה" “ראו באיזו רחבות חיו אבות אבותינו”.

זה היה העבר. ההוה היה מונח מלמטה. רק אלהים יודע היכן יהיה מונח העתיד. האוטו כבר התפתל בין בתי כורים מושחרים קטנים וישנים וירד בדרך ליוטווייט. ויוטווייט היתה מקטירה ביום טחב עתרת תמרות עשן וקיטור לאלים מאלים שונים. יוטווייט זו שוכנת העמק, על פסי הרכבת שנמשכו בה לשפילד, על מכרותיה ומפעלי הפלדה שבה שהעלו עשן ולהט דרך מעשנות ארוכות, על ראש מגדל בית הכניסה שלה בצורת מחלץ, העומד ליפול ועדיין בוקע הוא את ענן הקטורת – כל זה היה עושה על קוני רושם משונה. עיירת-שוק ישנה היתה, מרכז העמקים מסביב. אחד מבתי המלון הראשיים היה “סמל צ’טרלי”. כאן ביוטווייט היתה רגבי ידועה כרגבי, כאילו היתה מקום ישוב שלם ולא בית בלבד כמו שנדמה לבאים מן החוץ: רגבי הול ליד טיווירשיל, אחוזת רגבי.

בתי הכורים עמדו משני צדי הדרך מושחרים, מזהירים בפשטותם ובזעירותם של בתי כורים מלפני מאה שנה. הכביש נהפך לרחוב, ובמורד נשכחה מיד ארץ הגבעות הפתוחה, שבה עדיין שררו הארמונות אבל כרפאים. כאן לפניך תסבוכת פסי הרכבת החשופים, בתי יציקה ו“מפעלים” אחרים, גדולים כחומות עיר. וברזל מקיש בנקישה רמה משמיעה הד, ומשאיות גדולות מרעידות את האדמה, ומשרוקיות יצרחו.

אבל כשירדת למטה ונכנסת ללב העיירה המשורג והמעוקל, מאחורי בית הכניסה, הרי הנך בעולם שמלפני מאתים שנה, ברחובות המעוקמים, שבהם עומדים מלון צ’טרלי ובית המרקחת הישן, רחובות שהוליכו לפנים לעולם הפתוח הפרוץ של הארמונות ובתי האחוזות הגדולים.

אבל בקרן הרחוב נשא שוטר את ידו כשעברו שלש משאיות טעונות ברזל והרעידו את בית הכניסה המסכן הישן. ורק לאחר שעברו יכול לברך את הוד מעלתה לשלום.

כך היה. ברחובות האזרחים הישנים הצטופפו מחנות בתי כורים ישנים ומושחרים משני צדי הדרכים. ומיד לאחריהם באו שורות בתים וורודים חדשים ויותר גדולים, שמילא את העמק: בתי הפועלים הצעירים. ואחריהם שוב, בשטח גבעות הארמונות, נתקלו תמרות עשן בתמרות קיטור, ומטלית אחרי מטלית של שורות בתי לבנים אדמדמים ציינו את ישובי הכורים החדשים, לפעמים בקרקעית העמקים, לפעמים בניוול איום בשיפולי אופק הגבעות. וביניתים, באמצע, השרידים הבלויים של אנגליה הישנה, אנגליה של עגלות הדואר ובתי האכרים, אפילו אנגליה של רובין הוד, שבה היו הכורים מחוץ לשעות עבודתם משחרים לציד בגניבה מתוך עגמת חושי הספורט המדוכאים.

הה, אנגליה שלי! אבל איזוהי אנגליה שלי? הבתים האנגלים המפוארים היו נאים בצילומים ויצרו קשר מדומה לימי המלכה אליזאבט. בתוכם בתי האחוזה הנאים מימי המלכה הטובה חנה. אבל פיח ירד והשחיר את הטיח האפור, שחדל זה כבר להיות מוזהב. ואחד אחרי אחד הלכו הבתים ונעזבו. עכשיו הלכו ונהרסו. ובתי האכרים – הרי הם מטליות גדולות של בתי לבנים בנוף הנואש.

נהרסו הבתים המפוארים, נעלמו בניני תקופת ג’ורג'. פריצ’ליי, בית אחוזה ישן מעולה, הלך ונהרס מדי עבור קוני במכונית. במצב מתוקן היה ועד המלחמה ישבה בו משפחת וויתרלי מושב איתן. אבל בינתים נעשה גדול ביותר, יקר ביותר והסביבה נעשתה זרה ביותר, האצילים יצאו למקומות יותר נוחים, במקום שיכלו להוציא את כספם מבלי לראות כיצד הוא נעשה.

אלה הן התולדות. אנגליה אחת מוחה את השניה. המכרות העשירו את הארמונות. עכשיו הם הולכים ומוחים אותם כמו שכבר מחו את בתי האכרים. אנגליה התעשיתית מוחה את אנגליה החקלאית: מגמה אחת את השניה. אנגליה החדשה מוחה את אנגליה הישנה. וההתמשכות אינה מזגית אלא מוכנית.

קוני שנמנתה על המעמדות האמידים היתה דבוקה בשרידי אנגליה הישנה. עברו כמה שנים עד שהבינה כי אנגליה זו באמת עוברת ובטלה בתוקף אנגליה החדשה האיומה והנוראה, וסופה שתחלוף כליל.

קוני ביקרה שעה קלה בשיפלי. שער הבוסתן האחורי נפתח ממש ליד מעבר רכבת המכרות: מכרה שיפלי עצמו נמצא מיד מאחורי העצים. השער היה פתוח מפני שדרך הבוסתן היתה דרך הרבים שבה השתמשו הכורים, והם עברו ושבו בבוסתן.

המכונית עברה על פני הבריכות הנאות, שהכורים זרקו לתוכן את עתוניהם, ונצב ליד הבית. הבית עמד למעלה מן הצד, בנין טוח נאה מאמצע המאה השמונה עשרה. לפניו היתה שדרה נהדרת של עצי טכסוס, ומאחוריו השתרעו גנים יפים להפליא.

הבית בפנים מצא חן בעיני קוני יותר מרגבי. יותר אור, יותר חיים, יותר נאה ומהודר. קירות החדרים היו מוצפים ציפוי עץ צהוב-בהיר, התקרות היו מוזהבות והכל היה מוחזק בסדר מובחר, הכל היה משוכלל בלי שים לב להוצאות. אפילו המסדרונים התחכמו להיות רחבי ידים ונוחים, קצת מעוגלים ומלאי חיים.

אבל לסלי ווינטר היה גלמוד. היה מעריץ את ביתו. אלא שבוסתנו היה מוקף שלשה ממכרותיו. בעל דעות נדיבות היה. כמעט קיבל בברכה את הכורים בבוסתנו. וכי לא העשירוהו הכורים? וכשהיה רואה את מחנות האנשים ההמוניים מסתופפים ליד בריכותיו הנאות – לא בחלק הפרטי של הבוסתן, כאן תחם תחום – היה אומר: “יתכן שהכורים אינם תכשיט כחיתו ציד, אבל הם מביאים יותר ריוח”.

אולם הדבר היה במחצית שניה של ימי מלכות וויקטוריה, זו מחצית הזהב, במובן ממון. הכורים היו בימים ההם “פועלים טובים”.

ווינטר אמר את הדברים ההם, במקצת כהתנצלות, לאורחו הנסיך מאואלס. והנסיך ענה, באנגלית הגרונית שלו:

– דבריך נכונים מאד. אילו היה פחם מתחת לסנדרינגה, הייתי פותח מכרה על פני הדשא ורואה בזה גננות ממדרגה ראשונה. במחיר זה נכון אני להחליף, חיתו ציד בכורים. פועליך טובים הם, כפי ששמעתי.

אבל אולי היה לנסיך מושג מופרז מיפי הכסף ומברכות התעשיה. אלא שהנסיך היה למלך והמלך מת וקם מלך חדש, שעיקר תפקידו היה כנראה לפתוח מטבחי מרק.

והפועלים הטובים הצרו במקצת את שיפלי. כפרים חדשים של כורים הצטופפו מסביב לבוסתן, ובעל האחוזה הרגיש, שהאוכלוסין זרים לו. רגיל היה לראות עצמו טוב לב וברוח נדיבה כאדוני אדמתו וכוריו. ועכשיו, על ידי חדירה סמויה של הרוח החדשה, נעשה כמין יוצא דופן. שוב לא היה שייך לכאן. אי אפשר היה להתעלם מזה. המכרות, התעשיה היה להם רצון שלהם ורצון זה היה מכוון נגד הבעלים. ולכורים היה חלק ברצון זה וקשה היה לעמוד בפניו.

ווינטר, שחייל היה, החזיק מעמד. אבל לא היה לו חפץ לטייל בבוסתן אחרי הסעודה. הסתתר כמעט בבית. פעם הלך בגילוי ראש ובנעלי לכה ובגרבי משי סגולים עם קוני עד השער ושוחח עמה כדרכו בדיבור אצילי מגמגם. אבל כשעברו על פני להקות הכורים, שעמדו והסתכלו ולא בירכו ולא נעו ולא זעו, הרגישה קוני, שהישיש הרזה האמון עלי תולע מזדעדע, כהזדעדע עופר האילים בכלוב בפני ההמונים הלוטשים אליו עיניהם. הכורים לא היו שוטמים אותו מבחינה אישית, כלל לו. אך רוחם היתה קרה ודוחה. ובקרב לבם נטרו לו איבה. הם “עבדו בשבילו”, ובעניות המנוולתם היתה עינם צרה בהויתו המהודרת המטופחת, האמונה עלי תולע. “וכי מי הוא?” את ההבדל שטמו.

ובמעמקי לבו האנגלי, שהיה בו הרבה משום חייל, סבור היה שיש להם הצדקה לשטום את ההבדל. הרגיש עצמו קצת חוטא, שיש לו כל היתרונות. אף על פי כן יצג שיטה ולא רצה להיות מופקע.

לבד לכשימות. מה שקרה מיד אחרי ביקורה של קוני, מיתה חטופה. ובצוואתו פקד את קליפורד בעין יפה.

היורשים ציוו מיד להרוס את שיפלי. ההחזקה עולה יותר מדי ביוקר. איש לא יגור כאן. ובכן נהרס. שדרת עצי הטכסוס נגדעה. הבוסתן נחשף מעציו ונחלק למגרשים. קרוב היה ליוטווייט. במדבר קרח זה של אדמת הפקר חדשה קמו רחובות של בתים קטנים במקח השוה. שכונת שיפלי!

במשך שנה מביקורה האחרון של קוני קם הדבר ויהי. הנה נצבה שכונת שיפלי, טורי “חוילות” בנויות לבנים אדומות. לא היה עולה על הדעת, שכאן עמד בית אחוזה לפני שנים עשר חודש.

אבל זוהי דרגה מאוחרת של גננות-הנוף מיסודו של המלך אדוארד, הגננות של פתיחת מכרה לנוי על פני הדשא.

אנגליה אחת מוחה את השניה. אנגליה של הווינטרים והרגבים עברה ובטלה. הולכת למות.

מה יבוא אחריה? קוני לא יכלה לדמות בנפשה. יכלה רק לראות את טורי בתי הלבנים החדשים המשתרעים לתוך השדות, את הבנינים החדשים המתנשאים במכרות, את הבחורות החדשות בגרבי משי, את בחורי המכרות החדשים המטיילים חנגא. הדור הצעיר לא ידע כלום על אנגליה הישנה. כאן היתה פרצה בהתמשכות ההכרה. היה בזה כמעט משום אמריקאיות, אבל רק בתעשיה. ומה עומד לבוא?

קוני הרגישה תמיד שלא יבוא כלום. אדיר חפצה היה לכבוש פניה בחול או לפחות בחיק גבר חי.

העולם היה כל כך מורכב ומופלא ואיום. המוני העם מרובים כל כך ובאמת נוראים כל כך.

כך הרהרה בשובה הביתה, מדי ראותה את הכורים עולים מבטן האדמה, אפורים-שחורים נעוים, כתף אחת גבוהה מחברתה, הלוך וגרור את סנדליהם המסומרים. פרצופיהם אפורים מאויר העולם התחתון, לובן עיניהם בולט, צואריהם מעוקמים מעמדת עבודתם, שכמיהם כפופים. גברים, גברים! מבחינת מה גברים סבלנים וטובים. מבחינה אחרת – כאילו אינם. משהו שצריך להיות בגברים הוצא מהם והומת. ואף על פי כן היו גברים. והולידו בנים. אפשר ללדת להם ולד. מחשבה איומה! טובים הם ומסבירים פנים. אבל אינם אלא חצי אדם, המחצית האפורה של אדם. עד כאן היו טובים. אבל גם זה היה טוב החצאיות שלהם. ומה אם מחציתם המתה תקום לתחיה? אבל לא. נורא לחשוב על כך. קוני פחדה בהחלט מפני המוני פועלי התעשיה. כאילו אינם מעלמא הדין, חיים שאין בהם לחלוטין שום יופי, שום השראה, תמיד בעולם התחתון.

ילדים מגברים כאלה! רבונו של עולם!

אולם מילורס היה בן לאב כזה. לא לגמרי. ארבעים שנה הן הפרש, הפרש מדהים בגברות. הברזל והפחם כרסמו במעמקי הגופים והנשמות של האנשים הללו.

ניוול שלבש עור ובשר, ואף על פי כן חי. מה יהיה בסוף כולם? אולי כתום הפחם יעלמו שוב מעל פני האדמה. לאלפים הופיעו מכל עברים כשקרא להם הפחם, אולם אינם אלא עולם החי של שכבת הפחם. בריות של מציאות אחרת, איתנים המשמשים את יסוד הפחם, כמו שפועלי הברזל הם איתנים המשמשים את יסוד הברזל. אין אלה בני אדם, אלא בעלי חיים של הפחם, הברזל והטיט. בריות איתנים, של הפחמן, הברזל, הצורן: בריות מני קדם. אולי היה בהם קצת מן הקסם, היופי הבלתי אנושי של הדוממים, מברק הפחם, מן המשקל והתכלת והעומם של ברזל, משקיפות הזכוכית. בריות איתנים, מופלאים ומסורסים, של עולם הדוממים. שייכים הם לפחם, לברזל, לטיט כמו שהדגים שייכים למים והתולעים לעץ רקבון. נשימת הדומם המתפרד.

קוני שמחה שבאה הביתה, לשים את פניה בחול. שמחה אפילו לפטפט עם קליפורד. כי הפחד מפני אנגליה התיכונה, ארץ הפחם והברזל, דיבק בה רגש משונה שתקף אותה כשפעת.

– כמובן הוכרחתי לשתות תה אצל גברת בנטלי – אמרה.

– למה? ווינטר היה מכבד אותך בתה.

– ודאי, אבל לא העזתי לאכזב את גברת בנטלי.

גברת בנטלי היתה בתולה זקנה חולנית, בעלת אף גדול ומשא נפש רומנטי, שהיתה מוזגת תה כעובדת עבודת הקודש.

– האם שאלה לשלומי? – אמר קליפורד.

– ודאי, האם מותר לי לשאול, גברתי, מה שלומו של סיר קליפורד? סבורתני, שהיא מעריצה אותך עד מאד.

– ובודאי אמרת לה, שאני עולה כפורחת.

– כמובן. והיא הסתכלה במין התפעלות כאילו סיפרתי לה, שהשמים נפתחו לפניך. אמרתי לה, שאם תבוא פעם לטייוורשיל תבקר אצלך.

– אצלי? למה? לבקר אצלי?

– ודאי. אין אתה יכול להיות כל כך נערץ ולא להשיב לה קצת תשומת לב.

– וסבורה את שהיא תבוא?

– היא הסמיקה ונראתה באמת יפה לרגע, מסכנה! למה אין הגברים נושאים את הנשים המעריצות אותם באמת?

– הנשים מתחילות בהערצה באיחור זמן. אבל האם אמרה שתבוא?

– האח – קוני חיקתה את גברת בנטלי שלא קמה בה רוח – גברתי, לו רק יכולתי להעיז להרשות לי זאת.

– להעיז להרשות! שטות! אבל מקוה אני שלא תופיע ביום מן הימים, ואיך התה שלה?

– של ליפטון וחריף מאד. אבל, קליפורד, האם ידוע לך שאתה אהוב לבה של גברת בנטלי וכדומה לה?

– אבל אין זו מחמאה בשבילי.

– מאספות הן כל תמונה שלך בעתונים המצויירים ובודאי מתפללות הן בעדך כל לילה. הרי זה נפלא!

עלתה למעלה להחליף שמלותיה.

בערב אמר לה:

– האין את סבורה שיש משהו נצחי בנשואין?

נשאה עיניה אליו.

– אבל, קליפורד, בפיך מצלצלת המלה נצחיות כאילו זהו צמיד פתיל או שרשרת ארוכה מאד הנגררת אחרי אדם לכל אשר ילך.

הביט בה סר וזעף.

– כוונתי היא – אמר – שאם תסעי לוונציה לא תעשי זאת מתוך תקוה לאהבה רצינית. האין זאת?

– אהבה רצינית בוונציה? לא, הנני מבטיחה לך. לא, לעולם לא הייתי מתיחסת לאהבים בוונציה ברצינות.

דיברה בזלזול משונה. הביט בה בגבות מקומטות.

כשירדה בבוקר מצאה את הכלבה של שומר היער, פלוסי, יושבת במסדרון לפני חדרו של קליפורד ומיבבת.

– פלוסי – אמרה בנחת – מה לך כאן?

וחרש פתחה את הדלת לקליפורד. קליפורד ישב במטתו, הדלפק ומכונת-הכתיבה עליה מן הצד, ושומר היער עמד למרגלות המטה עמידת הקשב. פלוסי באה במרוצה. מילורס שילח אותה שוב החוצה בתנועה קלה של ראשו ועיניו, והיא ברחה.

– בוקר טוב, קליפורד – אמרה קוני. – לא ידעתי שאתה עסוק.

אחר כך נשאה עיניה אל שומר היער ואמרה לו שלום. החזיר לה שלום בשפה רפה וכמעט לא הסתכל בה. אבל הרגישה בנשימת תשוקה מנוכחותו בלבד.

  • האם הפרעתיך, קליפורד? תסלח לי.

– לא, אין כאן שום דבר חשוב.

התחמקה ויצאה מן החדר ועלתה אל הטרקלין הכחול בקומה ראשונה. ישבה ליד החלון וראתה אותו יורד לכביש בהילוכו החריש, המופלא, מבוטל היש. היה בו מין טבעי של התגדרות שקטה, גאות מתבודדת וגם מין מראית עין של תשישות. שכיר. אחד משכירי קליפורד. “הקולר, ברוטוס יקירי, איננו תלוי במזלותינו אלא בנו, שעבדים היינו”.

האם עבד הוא? מה חשב על אודותיה?

* * *

יום שמש היה, קוני עבדה בגן וגברת בולטן עזרה לה. מאיזה טעם שהוא נקשרו נפשות שתי הנשים, מתוך גאות ושפל של חיבה שאין לה חקר בין בני האדם. עסקו בהידוק קרנפולים ובשתילת זרעים לקיץ. שתיהן אהבו עבודה זו. ביחוד נהנתה קוני לשים את השרשים הרכים של צמחים קטנים לשלולית קטנה שחורה ולרפדם שם. בבוקר אביב זה הרגישה פרפור בלבה, כאילו נגע בו אור השמש ואישרה.

– זה כמה שנים שמת בעלך? – שאלה את גברת בולטן מדי קחתה שוב צמח קטן ושימה בגומה.

– עשרים ושלש – ענתה גברת בולטן. – זה עשרים ושלש שנה שהובא הביתה.

לב קוני פג למשמע הכליון החרוץ של הדיבור: “הובא הביתה”.

– כיצד נהרג? – שאלה. – היה שלום בית ביניכם?

זו היתה שאלת אשה לאשה. גברת בולטן סילקה בגב ידה הצדה קווצת שערותיה.

– אינני יודעת, גברתי. לא היה מן הוותרנים. לא רצה ללכת עם האחרים. ושונא היה להרכין ראש בפני יהיה מי שיהיה. מין עקשנות של אבוד עצמו לדעת. רואה את, לא נשמר לנפשו כראוי. סבורה אני, כי המכרה עשה אתו כך. לא צריך היה כלל מתחלה לעבוד במכרה. אבל אביו הוריד אותו בבחרותו, ואחר כך, כשעבר גיל עשרים, לא קל היה לצאת.

– האם אמר שהוא שונא זאת?

– לא, אף פעם לא אמר שהוא שונא דבר מה. רק העוה את פניו. היה אחד מאלה שלא איכפת להם. כאותם הבחורים שחלפו ראשונים ועליזים למלחמה ונפלו מיד. בעצם לא היה הרפתקן. אבל לא רצה להזהר. הייתי אומרת לו: “אין אתה דואג לכלום”. אבל באמת דאג. איך ישב בלי תנועה כשחייתי מבכירה, ואיך תלה עיניו למרום לאחר שילדתי. הקשיתי בלדתי אבל היה עלי לנחם אותו. “הכל בסדר, יקירי, הכל בסדר” – אמרתי לו. והוא הסתכל בי בחיוכו המיוחד. אף פעם לא אמר כלום, אבל אינני סבורה, שהיתה לו הנאה נכונה ממני מאז; אף פעם לא נתן חופש ליצרו. לא רצה שאוסיף ללדת. תמיד האשמתי את אמו, שנתנה לו להכנס לחדר בלדתי. לא היה מקומו שם. הגברים מפריזים תמיד כשהם מתחילים לחטט בדברים.

– האומנם נגע הדבר כל כך ללבו? – שאלה קוני בתמיהה.

– כן, לא יכול היה לראות את הדבר בדרך הטבע, את כל חבלי הלידה. וזהו שמירר לו את מעט האהבה בנשואיו. אמרתי לו: אם לי ניחא, מה איכפת לך? הרי זה עסקי. והוא באחת: אין הדבר כשר בעיני.

– אולי היה רגיש ביותר?

– הוא הדבר. כשתתבונני בגברים הרי הם רגישים ביותר לא במקום הדרוש. וסבורה אני כי שלא מדעת שנא את המכרה. אחרי מותו נדמה שקט כל כך כאילו פרק עול. בחור כל כך נאה היה. לבי נשבר בראותי אותו בכך, כל כך שקט וטהור עינים כאילו חפץ למות. אכן, לבי נשבר בקרבי. אבל המכרה אשם בדבר.

עיניה זלגו דמעות, וקוני הגדילה. יום אביב חמים היה, נודף היה ריח אדמה ופרחים צהובים וכמה צמחים שהעלו פקעים והגן היה שופע אור השמש.

– ודאי היה הדבר נורא בשבילך – אמרה קוני.

– הה, גברתי, מתחלה לא הבינותי כלל. יכולתי רק להגיד: בחורי, בחורי, למה עזבתני. זו היתה כל צעקתי. אבל לבי אמר לי כי שוב ישוב.

– אבל לא רצה לעזוב אותך? אמרה קוני

– ודאי לא, גברתי. זו היתה רק צעקתי הטפשית. וזמן רב חכיתי שישוב. ביחוד בלילות. הייתי מתעוררת וחושבת: למה איננו כאן אתי? כאילו לבי סירב להאמין שאיננו. דמיתי פשוט, שעליו לשוב ולשוחח עמי, שאחוש במציאותו. זה היה חפצי, להרגיש אותו על ידי, בכל חומו. ואף זעזועים עברו עלי עד שידעתי כי לא ישוב. שנים עברו.

– המגע עמו – אמרה קוני.

– זהו גברתי. המגע עמו. לא התנחמתי על כך עד היום ולעולם לא אתנחם. ואם יש שמים למעלה יהיה שם וייחמני עד כי אוכל לישון.

קוני נשאה עיניה בפחד אל הפרצוף הנאה השקוע בהרהורים. עוד אדם רוגש מטיווירשיל. המגע עמו. כי קשה לפתח חרצובות האהבה.

– נורא כי תקלוט אשה גבר לדמה – אמרה.

– הה גברתי, ושהו אשר חרה לי. לבי אמר לי, כי הם רצו להמיתו. לבי אמר לי כי לולא המכרה ולולא מנהיגי המכרה לא היה עוזב אותי. אבל כולם רוצים דוקא להפריד בין אשה ואיש החיים חיי זיווג.

– חיי זיווג ממש – אמרה קוני.

– נכון, גברתי. יש כמה קשי לב בעולם. וכל בוקר כשקם והלך למכרה הרגשתי כי לא זו הדרך. אבל מה יכול לעשות אחרת?

שנאה מופלאה נצנצה באשה.

– אבל האם יכול מגע להאריך ימים כל כך? – שאלה קוני פתאום – עד שאת מרגישה אותו זמן רב כזה?

– גברתי, האם יש דבר אחר המאריך ימים? הילדים גדלים והולכים להם. אבל הבעל, כן. אבל גם זה הם רוצים להמית, את עצם המחשבה על מגעו. אפילו הילדים רוצים בזה. ודאי, יתכן שהיינו נפרדים זה מזה. מי יודע. אבל זהו רגש אחר. מוטב לא לשים לב. אבל כשאני רואה נשים שאף פעם לא יוחמו כראוי על ידי גבר הרי הן נדמות לי סוף סוף עלובות ולא רוחמות ואפילו הן לבושות הדר והולכות הלוך וטפוף.

13

קוני הלכה אל היער מיד אחרי הסעודה. היה יום חביב. שיני האריה הראשונות היוו שמשות קטנות, המרגניות הראשונות הלבינו. חורשת האגוזים היתה מקלעת עלים מפותחים למחצה. כלידונים צהובים נראו למכביר. היתה זו הצהיבות החצופה של ראשית הקיץ. בכל מקום נצת פקעים וכרכור החיים.

שומר היער לא היה בסוכה. הכל היה בהיר, אפרוחים חומים ריצדו בעליצות. קוני הלכה לצד הצריף, כי רצתה למצוא אותו.

הצריף עמד בשמש, בירכתי היער. בגינה הצטופפו הנרקיסים סמוך לדלת הפתוחה לרווחה. נשמעה נביחת כלב ופלוסי באה במרוצה.

הדלת היתה פתוחה לרווחה. ובכן היה בבית. ואמנם מיד ראתה אותו דרך החלון, יושב ליד השולחן בשרוולי־כתונת חשופים ואוכל. קם ונגש אל הדלת ומחה את פיו, מדי אכלו, במטפחת אדומה.

— יכולה אני להכנס? — שאלה.

— בואי.

השמש האירה לתוך החדר הקרח, שעדיין נדף בו ריח קציצת בשר כבש, ומחבת תפוחי האדמה עדיין עמדה על פסת נייר על גבי הכירה הלבנה. על גבי השולחן היו צלחת ובה תפוחי אדמה ושיירי הקציצה, לחם בסל, מלח וקנקן כחול ובו בירה. על השולחן היתה פרוסה מפת שעונית לבנה. הוא עמד בצל.

— אחרת מאד — אמרה. — אכול נא הלאה.

ישבה על כסא עץ בשמש ליד הדלת.

— צריך הייתי ללכת ליוטווייט — אמר וישב לשולחן אבל לא אכל.

— אכול נא — אמרה לו.

אבל הוא לא נגע במאכל.

— רוצה את לטעום משהו? — שאל אותה. — אולי תשתי כוס תה? הסיר כבר רותח.

והוא קם למחצה ממקומו.

— אם תניח לי לעשות את התה בעצמי — אמרה וקמה.

נדמה סר וזעף והיא הרגישה שהיא לו לטורח.

— טוב, הנה הקומקום — הראה על ארון כלים כהה בפנה. — וספלים. והתה על המדף מעל ראשך.

לקחה את הקומקום השחור ואת קופסת התה. שטפה את הקומקום בחמין ותהתה רגע לאן לשפוך אותם.

— שפכי ליד הדלת — אמר כשהרגיש בדבר. — הרי הם נקיים.

נגשה אל הדלת ושפכה את המים החוצה. כמה נעים כאן, שקט, יער.

— נחמד כאן — אמרה. — שקט יפה כזה, הכל חי ושקט.

אכל שוב, לאט ובלא חמדה, והיא הרגישה שהוא מדוכדך. הכינה את התה בשתיקה ושמה את התה על כרכב האח, כמו שנהג העם לפי ידיעתה. הזיז את הצלחת הצדה והלך לירכתי החדר, שמעה נקישת בריח ואז שב והביא צלחת גבינה וחמאה.

שמה שני ספלים על השולחן. היו רק שני ספלים.

— רוצה אתה בספל תה? — שאלה.

— בחפץ לב. הסוכר בארון הכלים ושם קנקן קטן לחלב. מחלב בכד במחסן.

— האם לפנות את הצלחת? — שאלה. נשאה עיניה אליו בחיוך אירוני קל.

— בבקשה — אמר ואכל במתינות גבינה ולחם. הלכה לחדר השני, שבו היתה משאבה. משמאל היתה דלת, בלי ספק של המחסן. פתחה את הבריח וכמעט חייכה כשראתה את ה״מחסן״ מין ארון־קיר צר. אבל הוא הכיל חביונת של בירה, קערות וקצת צרכי אוכל. לקחה מעט חלב מן הכד.

— איך אתה מקבל חלב? — שאלה אותו כשחזרה אל השולחן.

— מאת משפחת פלינט. הם מעמידים בשבילי בקבוק בקצה השתילים. ידעת, במקום שנפגשנו.

אבל היה מדוכא.

כשמזגה את התה שמע כנראה רשרוש מבחוץ והביט בשים לב אל הדלת.

— לכאן לא יבוא איש. — אמרר. — האין זאת?

— אולי פעם ביובל. אבל אין לדעת.

— ואפילו אם יבוא מי שהוא, מה בכך? — אמרה. — אין זה אלא ספל תה.

קוני ישבה ליד השולחן באור השמש הבא מן הפתח.

  • פלוסי — אמר לכלבה, ששכבה על מחצלת קטנה. — לבי ועמדי על המשמר.

הרים את אצבעו ופקודתו היתה נמרצת. הכלבה יצאה למשמרתה.

— האם אתה עצוב היום? — שאלה אותו.

הפנה אליה מיד את עיני התכלת שלו והסתכל בד. ישר.

— עצוב? לא, מתרעם אני. היה עלי לערוך תביעות לדין לשני גונבי ציד שתפסתי. ואין אני אוהב אנשים.

דיבר אנגלית פכחית צחה ובקולו נשמע כעס.

— האם קצת להיות שומר היער? — שאלה.

— להיות שומר היער? לא, כל זמן שנותנים לי מנוחה. אבל כשיש לי עסקים בתחנת המשטרה ובמקומות אחרים ועלי לחכות לחבר שוטים שישמעוני… אני יוצא מגדרי.

והוא חייך בהומור דק.

— האם לא תוכל להיות לגמרי ברשות עצמך? — שאלה.

— אני? חושב אני שאוכל, אם כוונתך שקצבתי תספיק לקיומי. יכולתי. אבל עלי לעבור או שאמות. זאת אומרת, אני צריך לדבר המעסיק אותי. ואין לי מזג טוב למדי שאעבוד לעצמי. צריך שתהיה עבודה בשביל אחרים או שאשליך אותה לאחר חודש, מתוך רוח רעה, בדרך כלל טוב לי כאן, ביחוד בזמן האחרון.

צחק שוב לעומתה, בהומור מלגלג.

— אבל למה רוחך רעה? — שאלה. — האם רצית להגיד שרוחך תמיד רעה?

— בערך כך — אמר וצחק. — אין אני מעכל את מרתי כל צרכה.

— את המרה? — שאלה.

— את המרה — ענה. — האם לא ידעת מה זה?

החדישה מתוך אכזבה. לא שם לב אליה.

— נוסעת אני בחודש הבא לזמן מה — אמרה לו.

— נוסעת את? לאן?

— לוונציה.

— לוונציה? עם סיר קליפורד? לכמה זמן?

— לחודש לערך — ענתה. — קליפורד לא יסע עמי.

— הוא ישאר כאן? — שאל.

— שונא הוא את הנסיעה במצבו.

— אכן, המסכן — אמר ברחמנות.

שתיקה.

— לא תשכחני כשתסע, האם לא כך? — שאלה.

שוב נשא את מלוא עיניו אליה.

— לשכוח? — חזר על דבריה. — הרי ידעת כי אין איש שוכח. אין זה ענין של זכדון.

רצתה לומר: — ובכן אפוא? — אבל לא אמרה. במקום זה אמרה בקול דממה דקה:

— אמרתי לקליפורד שאולי יהיה לי ולד.

עכשיו הביט בפניה ישר, במתיחות, בוחנת.

— את זאת אמרת? — שאל לבסוף. — ומה אמר?

— לא איכפת לו. הוא ישמח מאד כל זמן שידמה כי הולד שלו.

לא העיזה לשאת עיניה אליו. החריש זמן מה, ואז הביט שוב בפניה.

— כמובן, לא נזכר שמי? — שאל.

— לא, לא נזכרת — ענתה.

— ודאי, קשה שישלים עמי כמוליד במקומו. ובכן, מהיכן יבוא הולד?

— יתכן שיהיה לי רומן בוונציה — אמרה.

— יתכן — ענה לאט. — ולשם כך את נוסעת לשם?

— לא לשם רומן — אמרה ונשאה עיניה אליו בתחנונים.

— רק למראית עין של רומן — אמר.

ושוב שתיקה. ישב והסתכל דרך החלון בחיוך קל, חציו לגלוג יחציו מרירות. שנאה את חיוכו זה.

— לא עשית כלום נגד… נגד — פתח והוסיף פתאום: — כי אני לא עשיתי.

— לא — אמרה בשפה רפה. — שנאתי זאת.

שתיקה מתוחה.

לבסוף פנה אליה ואמר בלעג:

— בשביל זה חפצת בי אפוא, שיהיה לך ולד?

הורידה את ראשה.

— לא, לאו דוקא.

— ובשביל מה אפוא? — שאל בעקיצה.

הביטה בו בנזיפה ואמרה: — לא ידעתי.

שתיקה ממושכה וקרירה.

— טוב — אמר לבסוף. — כרצונך. אם תלדי — מזל טוב לקליפורד. לא הפסדתי כלום. אדרבה, היתה לי חויה נעימה מאד, מאד מאד.

והוא התמתח מתוך פהוק כבוש למחצה.

— אם השתמשת בי — הוסיף — הרי זו לא הפעם הראשונה שמנצלים אותי. ואינני סבור, כי היה פעם נעים כמו הפעם. אם כי, כמובן, אינני יכול להרגיש עצמי מכובד ביותר בזה.

שוב התמתח מיתוח משונה, שריריו פרכסו והבעת פיו נעשתה איתנה ומופלאה.

— אבל אני לא ניצלתי אותך — אמרה בתחנונים.

— לפקודתך, גברתי — ענה.

— לא — אמרה. — אהבתיך.

— האומנם?— שאל וצחק. — אם כן חשבוננו מושווה. כי גם אני אהבתיך.

הסתכל בה בעינים שחשכו פתאום.

— רוצה את לעלות? — שאל בקול מוזר.

— לא, לא כאן, לא עכשיו — אמרה בכבדות, אף על פי שאילו היה משתמש כנגדה בכח היתה עולה, כי לא קם בה כח כנגדו.

הפנה פניו הצרה ונדמה היה ששכח אותה.

— חפצתי לנגוע בך כמו שאתה נוגע בי — אמרה. — מעולם לא נגעתי בך ממש.

הביט בה וחייך.

— עכשיו?— שאל.

— לא, לא! לא כאן. בסוכה.

— איך אני נוגע בך? — שאל.

— ידעת.

הביט בה ונפגש בעיניה הדואגות והנפחדות.

— והאם אוהבת את כשאני נוגע בך? — שאל בצחוק חרישי.

— כן. ואתה? — אמרה.

— אני — והוא שינה את קולו. — כן, ידעת זאת בלי לשאול.

קמה וחבשה את כובעה.

— עלי ללכת — אמרה.

— האומנם את רוצה ללכת? — שאל באדיבות.

מאד רצתה שיגע בה, שיאמר לה משהו. אבל לא אמר כלום. רק המתין בנימוס.

— תודה על התה — אמרה.

— עדיין לא הודיתי לגברת על הכבוד שכיבדת אותי — אמר.

יצאה והוא עמד בפתח וחייך. קוני הלכה בתוך היער וידעה שהוא עומד ומתבונן אליה בחיוכו המופלא.

מדוכדכת ומרוגזת הלכה הביתה. דבריו, שניצלה אותו, לא מצאו חן בעיניה. כי מבחינת מה היו נכונים. אבל לא היה לו לומר זאת. על כן פסחה על שתי הסעיפים: טינא עליו ורצון להתפייס עמו.

בילתה שעת תה עצבנית עם קליפורד ומיד עלתה לחדרה. אבל גם שם לא הונח לה. לא יכלה לא לשבת ולא לעמוד. מוכרחה היתה לעשות משהו. עליה לשוב אל הסוכה, ואם איננו שם — מילא.

התחמקה דרך הדלת הצדדית והלכה ישר, קצת נזעמת. כשהגיעה לקרחת היער גבר רוגזה. אבל הנה היה כאן, בשרוולי כתונת, גוהר ומוציא את התרנגולות מן הכלובים אל האפרוחים.

נגשה ישר אליו.

— אתה רואה, באתי — אמרה.

— רואה אני — אמר, זקף והסתכל בה בחיוך.

— אולי נכנס לתוך הסוכה — שאל.

— האם אתה חפץ בי? — שאלה במין אי אמון.

— כן, אם גם את רוצה החרישה.

— ובכן, בואי — אמר.

נכנסה אתו לסוכה. היה חושך גמור כשסגר את הדלת והוא הדליק פנס כמו בפעם הקודמת.

— האם פשטת את התחתונים? — שאל.

— כן.

— ובכן אתפשט גם אני.

פירס שמיכה אחת ושם שמיכה שניה הצדה כדי להתכסות. הסירה את כובעה וניערה את שערותיה. הוא ישב, חלץ את נעליו ופשט את מכנסיו.

— שכבי נא — אמר כשהוא עומד אך כותנתו לעורו. צייתה בשתיקה והוא שכב לצדה ושם את השמיכה על שניהם.

— הנה — אמר.

סילק את תלבשתה אחורנית, עד שדיה. נשק לשדיה נשיקה רכה וליטף את הפיטמות בשפתיו.

— את נחמדה, נחמדה — אמר וחיכך את פניו בבטנה החמה בתנועה מתרפקת.

והיא חיבקה אותו מתחת לכותנתו, אבל סלדה מגופו הערום הדק והחלק, שנראה כל כך חזק, פחדה משריריו המוצקים, נרתעה.

וכשאמר באנחה קלה: ״נחמדה״, נזדעזע משהו בקרבה ומשהו קם והתקומם לקורבה הגופנית האיומה ולחפזון המיוחד של השתלטותו. הפעם לא תקפה אותה ההתלהבות העזה של תשוקתה, שכבה, ידיה ללא נוע על גופו המתוח, ונרמה לה שהיא מביטה מלמעלה, ותנועות מתניו נראו מגוחכות בעיניה ומאמצי זכרותו להגיע למשבר הזרמה נראו כמהתלה. זוהי האהבה — תנועה מגוחכת זו של עגבותיו ושל זכרותו העלובה, זוהי האהבה האלהית. סוף סוף צדקו בני הדור ביחס הבוז להצגה זו, כי היתה זו הצגה. אכן נכונים דברי המשוררים. האל שברא את האדם היה לו חוש קודר של הומור: יצר בריה בעלת תבונה ואילף אותה להצגת הבל כזו. אפילו מופאסאן ראה בכך עלבון. האדם בז למשגל ובכל זאת מבצע אותו.

השכל הנשי הקר והלגלגני שלה היה מופלג, ואף על פי ששכבה בשקט רצתה לזרוק מעליה את הגבר, להמלט מחיבוקו הגועלי ומרכיבת עגבותיו המשונות. גופו היה דבר אוילי, מחוצף, גלמי, מחוסר טעם בסרבולו ואי שלימותו. אין ספק, שההתפתחות השלימה תחסל הצגה זו, תפקיד טפשי זה.

ובכל זאת כשסיים ושכב בשקט גמור ובמרחק מופלא ללא נוע, הרבה יותר רחוק מאופק הכרתה, התחיל לבה לבכות. היא הרגישה שהוא מתרחק ועוזב אותה כאבן על שפת הים. הוא הולך, רוחו עוזבת אותה. הוא ידע.

ומתוך צער הכרתה הכפולה פרצה בבכי. הוא לא הרגיש בדבר, לא התבונן. הבכי הרעיד אותה והרעיד אותו.

— הפעם לא היה טוב — אמר. — לא היית עמדי.

ובכן ידע. בכיה הגדיל.

— אבל מה רע? — אמר — לפעמים יוצא כך.

— לא אוכל לאהוב אותך — גנחה והרגישה לבה מתפוצץ.

— לא תוכלי? ובכן קחי את הדברים כמו שהם.

עדיין החזיק ידו על שדיה. אבל היא הסירה ממנו את שתי ידיה.

דבריו לא ניחמו אותה, הוסיפה להתיפח.

— לא ולא — אמר — קחי את הרע עם הטוב. רק הפעם לא היה מוצלח.

התיפחה מרה ולחשה:

— אבל רוצה אני לאהוב אותך ואיני יכולה. נורא הדבר.

צחק ואמר:

— אין זה נורא. אל תצטערי שאינך אוהבת אותי, אל תאלצי אותך לאהבה.

הסיר את ידו משדיה, עכשיו כמעט שהיתה מרוצה מכך. שנאה את ניבו העממי. יקום אם הוא רוצה. הוא עומד מעליה ומכפתר את מכנסיו — מיכאליס היה פונה הצדה. גס שכמותו.

אבל כשהתחיל להתרחק החזיקה בו בפחד.

— אל תלך, אל תלך. אל תכעס עלי, אחוז בי, אחוז בי, אחוז בי בחזקה — לחשה מתוך חרדה סמויה, בלי לדעת מה היא סחה, ודבקה בו בשארית כחה. רצתה להמלט מעצמה, מכעסה הפנימי ומהתנגדותה. אבל התנגדות זו היתה עזה.

שוב לקח אותה לזרועותיו ומשך אותה אליו ופתאום נעשתה בזרועותיו קטנה, באפרוח. התנגדותה פגה והיא התחילה נמסה מתוך שלוות פלאים. ועם התמסמסותה המופלאה בזרועותיו נעשתה לו חמודה לאין סוף, בל עורקי דמו נדלקו בתאווה עזה ועדינה כאחת לרכוחה, ליפיה בזרועותיו. ומתוך תשוקה מופלאה ליטף בידו את חמוקי המשי של ירכיה, מטה מטה בין עגבותיה החמות והרכות, הלוך והתקרב לצפור נפשה. והיא הרגישה בו בשלהבת של תשוקה ונמסה בלהבו. לא יספה להתנגד. הרגישה בזכרותו מתרוממת לעומתה בכח עז והתמסרה לו. וויתרה לו בזיע דומה למות, פתחה לפניו את הכל.

שוב נזדעזעה כשנכנס לקרבה בעוז, מוזר ואיום. יכול היה לבוא כמבוא חרב לגופה הפתוחה ולהמיתה. פתאום תקף אותה פחד. אבל הפחד שכך בקרבה. נתנה לו הכל, את כל כולה.

נדמתה כים, נחשולים רבים גואים, והיא באוקיינוס רוגש. עד שהרגישה מגע בצפור נפשה — ואיננה. איננה — ונולדה מחדש; אשה.

כמה מופלא. כל גופה דבק באהבה רבה בגבר הזר, ובעינים סמויות — לזכרותו המפרכסת, שיצא מקרבה חלש ובלי משים לאחר שהזרים בה את כל אונו. כשעזב את גופה צעקה ללא הכרה וניסתה להחזירו. כל כך אהבה אותו.

ורק עכשיו הרגישה בעדינותה של הזכרות ושוב הפליטה קריאת תמיהה חריפה. לבה הנשי בכה על הפריכות העדינה של דבר שהיה כל כך עצום.

— כל כך נחמד היה — נאנחה, — כל כך נחמד.

והוא לא אמר כלום, רק נשק לה רכות ושכב על גביה בשקט. והיא נאנחה בעונג, ובלבה ניעורה תמיהה כלפיו. גבר! העוז המופלא של גבר על גביה. ידיה גלשו על גביו, עדיין קצת מפחדות, מפחדות מפני הדבר המוזר, העוין, הדוחה קצת שהיה לה עד כה, גבר. ועכשיו נגעה בו והרי זה כבני האלהים עם בנות האדם. כמה יפה הוא, כמה טהור, כמה נחמד, נחמד, חזק ובכל זאת טהור ועדין, גוף שקט ורגיש. ידיה ירדו בזהירות לעיגולי עגבותיו. שלהבת של הכרה חדשה זרמה בקרבה. כיצד יכול להיות יופי כאן, במקום שדחה אותה קודם לכן? היופי שלא יתואר במגע עם הבשר החם והחי. חיים בתוך החיים. והכובד המוזר של הכדורים בין רגליו. איזה מסתורין!

דבקה בו כמעט בחרדה. הוא החזיק אותה בעוז אבל לא אמר כלום. נלחצה אליו ביתר עוז, רק כדי להיות קרובה לפלא החושני שבו. ומתוך כך הרגישה שוב את התרוממות זכרותו, ולבה נמוג ברטט.

הפעם היתה הויתו בקרבה רכה ועדינה, לא ידעה נפשה. רק שהיה נחמד יותר מאשר בכל פעם אחרת. ואחרי כן שכבה ללא הגה, ללא נוע, לא ידעה כמה זמן. והוא היה אתה, בשקט שאין לו גבול. ועל כך לא ידברו לעולם.

כששבה להכרתה דבקה לחזהו ולחשה: ״אהבתי, אהבתי״. ידיו החזיקו בה כפרחים.

— איכה? — לחשה, — איכה? דבר אלי, אמור לי משהו.

נשק לה רכות ולחש:

— כן, יקירה.

אבל לא הבינה מה שהוא מדבר, לא ידעה נפשה.

— אהבתני, לא כן? — לחשה.

— ידעת — ענה.

— אבל אמור לי זאת.

— האם אינך מרגישה?

נלחצה אליו יותר ויותר.

— אהבתני — לחשה, והוא ליטף אותה כאילו היתה פרח, בלי תשוקה, רק מתוך קרבה עדינה.

— אמור, שתמיד תאהב אותי — דרשה.

— כן — ענה סתם והיא הרגישה, ששאלותיה מרחיקות אותו ממנה.

— האם לא הגיעה השעה לקום? — שאל לבסוף.

— לא — ענתה

אבל היא הרגישה שהוא מאזין לצלילים מבחוץ.

— היום מחשיך — אמר. נשקה לו באנחה, בצערה של אשה נפרדת.

קם, העלה את הפתילה בפנס והתחיל להתלבש. עמד מעליה, כפתר את מכנסיו והסתכל אליה בעינים גדולות כהות, פניו קצת סמוקים ושערו פרוע, חם ושקט ויפה באור העמום של הפנס, יפה כל כך עד שלעולם לא תספר לו כמה יפה היה. רצתה להלחץ אליו, לאחוז בו, שיהיה שלה. לעולם לא יהיה שלה. שכבה על השמיכה בירכים ערומות והוא לא פילל מה שהיא חושבת, אבל גם היא יפה היתה בעיניו, בריה רכה ומופלאה שיכול היה לשקוע בה יותר מאשר בכל דבר אחר בעולם.

— אהבתיך, שכן יכול אני לבוא לקרבך, אהבתיך שכן את פתוחה לי.

גחן ונשק את ירכה הרכה, חיכך בה את לחיו וכיסה אותה בשמיכה.

— ולעולם לא תעזבני? — שאלה.

— אל נא תשאלי דברים כאלה.

— ואתה מאמין שאני אוהבת אותך? — שאלה.

— זה עתה אהבתיני יותר ממה שרצית, אבל מי יודע מה יתרחש כשתתחילי לחשוב על כך.

— אל תגיד זאת, ושוב אין אתה חושב שרציתי לנצלך?

— לשם מה?

— ללדת.

— כל אשה יכולה ללדת — אמר כשהוא נועל את נעליו.

פתח את הדלת. השמים היו כחולים כהים. יצא כדי לנעול את הלולים ולחש משהו לכלב. והיא שכבה והשתוממה לפלאי החיים וההויה.

כששב ישב על ספסל לידה.

— תבואי לכל הלילה לפני נסיעתך? — שאל,

— כן.

— ותישני אתי? מתי תבואי?

— ביום ראשון — ענתה.

— את האשה הנפלאה ביותר בעולם — אמר — את מסכימה?

— מסכימה למה?

— לא ידעת? שארגיש אותך כשאני בקרבך ושאת תרגישי אותי.

— זוהי הזדווגות?

— לא. בעלי חיים מזדווגים. לנו זהו הרבה יותר. יש מותר האדם מן הבהמה. הנך יפה, יקירתי.

קם ונשק לה בין עיניה.

– ואתה אוהב אותי? — שאלה.

נשק לה במקום תשובה.

כשרצה הביתה בדמדומים נראה לה העולם כחלום.

14

ביום הראשון רצה קליפורד לטייל ביער. היה בוקר נעים, לבלובי האגס והשזיף נראו פתאום בארץ כפלא לבן.

קשה היה לקליפורד ביום פורח כזה להסתייע על ידי אחרים מכורסתו לכורסת החולים. אבל שכח את זאת וכנראה גם התעלם קצת משיתוקו. קוני עדיין סבלה כשהיה לה להרים את רגליו המשותקות. גברת בולטן עשתה זאת עכשיו או פילד.

המתינה לו בראש הכביש, ליד עצי האשור. כורסתו המיטלטלת התנהלה בכבדות חולנית אומרת חשיבות. כשהגיע לאשתו אמר:

— סיר קליפורד על סוסו הדוהר.

— על כל פנים נחרתו אימה — צחקה.

עצר והביט אחורנית לחזית הבית הישן החום, הארוך והנמוך.

— רגבי אינה מנידה עפעף — אמר. — ולמה תעשה זאת?

אני רוכב על במתי ההישג של רוח האדם, וזהו יותר מסוס.

— ודאי. והנשמות בכתבי אפלטון העולות השמימה ברכב רתום לשני סוסים היו עולות כיום באוטו של פורד.

— או של רולס־רויס. אפלטון היה בן מרום עם הארץ.

— ודאי. שוב אין להכות ולענות סוס שחור. על דעת אפלטון לא עלה שנתקדם יותר מסוסו השחור וסוסו הלבן ולא יהיו לנו סוסים כלל, אלא מנוע בלבד.

— מנוע ובנזין — אמר קליפורד.

— מקוה אני — הוסיף — שאוכל לתקן בשנה הבאה תיקונים אחדים בבנין הישן. סבורני שאוכל לחסוך לכך כאלף לירות, אבל העבודה עולה כיום ביוקר כזה.

— טוב מאד — אמרה קוני, — אם רק לא יפרצו שוב שביתות.

— מה בצע בשביתותיהם? רק חורבן התעשיה ומה שנשאר ממנה. את זאת יודע עכשיו כל אחד.

— אולי — אין כוונתם כלל להחריב את התעשיה? — אמרה קוני.

— אל נא תדברי כאחת הנשים. התעשיה ממלאה כריסם אם כי אינה יכולה למלאות כיסיהם בשפע — אמר והשתמש בביטויים, שהיה בהם משום דמיון משונה לגברת בולטן.

— אבל כלום לא אמרת בימים אלה שאתה אנרכיסט שמרני? — שאלה בתמימות.

— והאם הבינות את כוונתי? — ענה. — רציתי להגיד, שהאנשים יכולים להיות מה שהם רוצים ולעשות מה שלבם חפץ, אבל באופן פרטי, ובלבד שלא יגעו באורח החיים ובמנגנון.

קוני צעדה צעדים אחדים בשתיקה ואז אמרה במרי:

— הדברים נשמעים כאילו היו אומרים, שהביצה יכולה להיות סרוחה כמה שתרצה ובלבד שתחזיק את קליפתה שלימה. אבל ביצים סרוחות מתבקעות מעצמן.

— אינני סבור, שבני אדם הם ביצים — אמר — אפילו לא ביצי מלאכים, נביאי הקטן היקר.

לבו היה טוב עליו בבוקר נהדר זה. החוגות סלסלו זמירותיהן בבוסתן, המכרה הרחוק בעמק הקטיר קטרתו בלחש. כמעט נראה הדבר כמו בימים הראשונים, שלפני המלחמה. קוני לא רצתה להכנס בוויכוח. אבל לא היה לה גם חפץ לטייל ביער עם קליפורד. ורק הלכה בצד כורסתו במין מורת רוח.

— לא — אמר. — שוב לא יהיו שביתות אם הדבר יעשה כהלכה.

— למה לא?

— מפני ששביתות לא יהיו כמעט בגדר האפשרות.

— אבל האם יסכימו הפועלים שתכתיבו להם תנאים?

— לא נשאל את פיהם. נעשה את זאת בלי שיראו: לטובתם, כדי להציל את התעשיה.

— וגם לטובתכם — אמרה.

— כמובן! לטובת הכלל. אבל לטובתם יותר מאשר לטובתי. אני יכול לחיות בלי המכרות. והם לא יוכלו. הם יגוועו כשלא יהיו מכרות. לי יש עוד מקורות פרנסה.

הביטו אל העמק השטוח, אל המכרה, הלאה אל הבתים שחורי הגג של טיווירשיל, שטיפסו כנחש במעלה הגבעה. פעמוני בית הכניסה החום הישן צלצלו: יום ראשון, יום ראשון, יום ראשון.

— אבל האם יסכימו, הפועלים לכך? — שאלה.

— יקירתי, יסכימו, אם ידובר אליהם בלשון רכה.

— אבל האם אין כאן מקום להבנת גומלין?

— בהחלט. לכשיבינו כי התעשיה קודמת ליחיד.

— אבל האם צריכים אתם להיות בעלי התעשיה? — שאלה.

— לאו דוקא. אבל עד כמה שאני בעליה — בהחלט. הקנין הפרטי נעשה שאלה דתית, מה שכבר היה בימי ישו ופרנציסקוס הקדוש. העיקר הוא לא: קח כל מה שיש לך ותן לעניים, אלא השתמש בכל מה שיש לך להכניס רוח חיים לתעשיה ולתת עבודה לעניים. זוהי הדרך היחידה להאכיל כל הפיות ולהלביש את כל הגופים. לתת כל מה שיש לנו לעניים זאת אומרת מיתת רעב גם לעניים גם לנו. ורעב כולל איננו תכלית נעלה. אפילו עניות כללית איננו דבר נעים. העניות היא מנוולת.

— אבל חוסר השויון?

— זוהי יד הגורל. למה גדול כוכב צדק מכוכב נפטון? אין לשנות את צביונם של הדברים.

— אבל משהתחילו קנאה וצרות עין ותרעומת — שאלה.

— עשו מה שתוכלו לשים להן קץ. מי שהוא צריך להיות אדון לדבר.

— אבל מי הוא אדון זה? — שאלה.

— האנשים שהם בעלי התעשיה ומנהליה.

שתיקה ממושכת.

— נדמה, שהם אדונים קשים — אמרה.

— ובכן, הציעי מה עליהם לעשות.

— הם אינם מתיחסים בכובד ראש לאדנותם, — אמרה.

— הם מתיחסים לה בכובד ראש יותר משאת מתיחסת לאצילותך — אמרה.

— את זו מרכיבים לי בעל כרחי. אין אני רוצה בה באמת — הפליטה. עצר את הכורסה והסתכל בה.

— מי אפוא המשתמט מאחריותו? — אמר. — מי הוא המנסה להתעלם מן האחריות של אדנותו, כפי שאת מכנה זאת?

— אבל אין אני חפצה בשום אדנות — מיחתה.

— זוהי רתיעה בלבד. נתונה היא בידך. מיד הגורל. ועליך לחיות על פיה. מי נתן לכורים כל מה שיש להם ושראוי להחזיק בו: כל חירותם המדינית והשכלתם עד כמה שישנה בידם; את נקיונם ובריאותם, את ספריהם, זמרתם ונגינתם, הכל? מי נתן להם זאת? האם נתנו זאת כורים לכוכים? לא! כל הרגבים והשיפלים באנגליה נתנו את חלקם ועליהם להמשיך ולתת. זוהי אחריותם.

קוני הקשיבה והסמיקה עד מאד.

— בחפץ לב הייתי נותנת להם משהו — אמרה. — אבל אין מרשים לי. הכל מוכרח היום להיות נמכר ונקנה. וכל הדברים שהזכרתי נמכרים על ידי רגבי ושיפלי לעם בריוח הגון. הכל נמכר. אין אתה נותן במתנה אפילו פוגת־לב של חיבה ממשית. וחוץ לזה, מי נטל מאת העם את חייו הטבעיים ואת אנושיותו ונתן לו זיעה תעשיתית זו? מי עשה את זאת?

— ומה עלי לעשות? — שאל ופניו הוריקו. — לבקש אותם שיבואו וילסטמו אותי?

— למה טיווירשיל מנוולת כל כך, מהלכת אימים כל כך? למה חייהם נואשים כל כך ?

— הם בנו להם טיווירשיל משלהם. זהו חלק מן החירות כפי שהם מבינים אותה. הם בנו לעצמם את טיווירשיל הנאה שלהם והם חיים את חייהם העצמיים הנאים. אין אני יכול לחיות בעצם את חייהם. כל חיפושית חיה את חייה היא.

— אבל אתה מעביד אותם בשבילך. הם חיים את חיי המכרה שלך.

— כלל וכלל לא. כל חיפושית מוצאת את מזונה. אין איש אנוס לעבוד בשבילי.

— חייהם תעשיתיים ונואשים, וכך הם גם חיינו — צעקה.

— אין זה נכון. אין זאת אלא מליצה רומנטית, שריד הרומנטיקה הגוועת, העוברת ובטלה. אין את כלל עושה רושם של דמות נואשת, קוני יקרתי.

וזה היה נכון. כי עיניה הכחולות־כהות היו נוצצות, לחייה נשתלהבו. וכולה אמרה יצר המרי, הרחוק מדכדוך שלאחר יאוש.

שאלה את עצמה בכעס, למה היא מרגישה שקליפורד לא צדק אבל אינה יכולה להגיד בדיוק במה לא צדק.

— אין פלא, שהפועלים שונאים אתכם — אמרה.

— אינם שונאים כלל — ענה. — ואל נא תטעי: אין הם בני אדם במובנך. הם בעלי חיים, שאין את מבינה אותם ולעולם לא תוכלי להבין אותם. אל תרכיבי את אשליותיך באחרים. ההמונים חיו תמיד שוים ויהיו זאת תמיד. עבדי נירון קיסר נבדלו מעט מאד מן הכורים שלנו או פועלי המכוניות של פורד. אני מתכוון לעבדיו שעבדו במכרות ובשדה. כך הם ההמונים, אינם נתונים לשינויים. יחיד עלול לעלות מתוך ההמונים, אבל עליה זו אינה משנה את ההמון. ההמונים אינם עשויים להשתנות. זהו אחד הכללים הגדולים של מדע החברה. לחם ושעשועים. אלא שעכשיו ההשכלה הוא אחד התחליפים הגרועים לקרקס. הצרה היא כיום, שקיפחנו את חלק הקרקס שבתכנית והרעלנו את ההמונים בקצת השכלה.

בשעה שקליפורד התלהב באמת ברגשותיו לגבי העם הפשוט תקף את קוני פחד. היתה מדת מה של אמת הרסנית בדבריו. אבל אמת קטלנית.

כשראה אותה קליפורד חיוורת ומחרישה הניע את כורסתו שוב, ולא יספו לדבר עד שעצר ליד שער היער, שנפתח על ידיה.

— ומה שיש לנו לקחת עכשיו בידינו — אמר — אלו הם מקלות חובלים ולא חרבות. ההמונים היו נשלטים מאז ומעולם ועתידים להיות נשלטים עד אחרית הימים. אין זו אלא צביעות וצחוק. להגיד, שהם יכולים לשלוט בעצמם.

— אבל האם יכול אתה למשול בהם? — שאלה.

— אני? בודאי ובודאי. לא רוחי ולא רצוני אינם נכים ואין אני מושל באמצעות רגלי. יכול אני לקיים חלקי בממשל, בהחלט. את חלקי. ותני לי בן והוא מוכשר למשול את חלקו אחרי.

— אבל הוא לא יהיה בנך שלך, של מעמדך אתה, השליט, או אולי לא — גמגמה.

— לא איכפת לי מי היה אביו, כל זמן שהוא איש בריא לא למטה מן השכל הרגיל. תני לי ילד של כל גבר בריא, בעל שכל רגיל, ואני אעשה ממנו צ׳טרלי שלם כהלכה. לא זה הוא העיקר מי מוליד אותנו, אלא היכן מעמיד אותנו הגורל. שימי ילד איזה שהוא בין המעמדות השליטים והוא יגדל ויהיה שליט, לפי שיעורי קומתו. שימי בני מלכים ודוכסים בין ההמונים והם יהיו המוניים קטנים, תוצרת המונית. זהו הלחץ המכריע של הסביבה.

— אם כן הרי אין האנשים הפשוטים גזע לעצמו והאצילים אינם בני דם מיוחד — אמרה.

— לא, בתי. כל זה היא אשליה רומנטית. האצילות היא תפקיד חלק מן הגורל. וההמונים הם תפקיד חלק שני של הגורל. היחיד כמעט אינו ולא כלום. השאלה היא לאיזה תפקיד הוכשרת והוסגלת. לא היחידים מהוים את האצילות, אלא תפקיד המעמד בכללותו. והתפקיד של כל ההמון הוא שעושה את ההמוני מה שהוא.

— אם כן אין שום צד שוה אנושי בין כולנו?

— הכל לפי התפישה. כולנו מוכרחים למלאות כרסינו. אבל כשהדבר מגיע ליד מילוי תפקיד של ביטוי או ביצוע, סבורני שיש תהום מוחלטת בין המעמדות השליטים והמעמדות המשרתים. שני התפקידים מנוגדים זה לזה. והתפקיד קובע את היחיד.

קוני הסתכל בו בעינים מודהמות.

— האם אינך רוצה לנסוע הלאה? — שאלה.

הניע שוב את הכורסה. פסק את פסוקו. ושוב שקע לחיק האדישות המיוחדת והריקנות שלו, שקוני לא יכלה כלכל אותה. על כל פנים גמרה בלבה שלא להתווכח ביער.

— נכון סיפרת לי, שכאן יפה, — אמר קליפורד. — להפליא.

מה באמת נחמד כל כך כאביב אנגלי!

קוני הסתכלה בעינים מודהמות.

פי החלטת הפרלמנט. אביב אנגלי! ולמה לא אירי? או יהודי? כשהגיעו למקום הפנוי שבו נגדעו העצים, שפע האור בעוז. השרכים הרימו את ראשיהם החומים המתולתלים כמחנות נחשים צעירים הלוחשים לחוד סוד חדש.

קליפורד הניע את הכורסה עד שהגיעו למעלה הגבעה. קוני הלכה לאטה אחריו. פקעי האלונים נפתהו, רכים וחומים. הכל בצבץ בעדנה מתוך הקשיות הישנה. אפילו עצי האלון המדובללים והמקשים הוציאו עלים צעירים רכים ופירשו לאור כנפים חומות זעירות ככנפי עטלף. למה אין בבני אדם לעולם שום חידוש בקרבם, שום רעננות שתבצבץ? בני אדם תפלים!

קליפורד עצר את הכורסה בראש המדרון והסתכל למטה.

— האם להעיז לנסוע עד המעין? — שאל קליפורד.

— וכי תוכל הכורסה לשוב ולעלות? — שאלה.

— ננסה. מי שאינו מנסה אינו זוכה.

עברו על פני המשעול הצר אל הסוכה. ברוך השם שלא היה רחב כדי הכורסה, כמעט צר אפילו לאדם אחד. הכורסה הגיעה לתחתית המדרון, עשתה סיבוב ונעלמה. וקוני שמעה צפצוף חרישי מאחריה. פנתה כה וכה: שומר היער ירד אליה מן הגבעה וכלבו אחריו.

— האם פונה סיר קליפורד אל הסוכה? — שאל והביט לעיניה.

— לא, רק אל המעין.

— טוב איפוא, אם כן יכול אני שלא להופיע. אבל אותך אראה בערב. אחכה לך בשער הבוסתן בעשר.

ושוב הביט ישר לתוך עיניה.

— כן — אמרה ברטט.

שמעו שריקת הצפירה של קליפורד, הקוראה לקוני. ענתה בקריאה. על פני שומר היער רפרפה העויה קלה והוא החליק בידו על פני חזה מלמטה למעלה. הסתכלה בו בפחד וירדה במרוצה במדרון הגבעה לקליפורד, הלוך וקרוא. האיש מלמעלה התבונן אחריה ואחר כך פנה אחורנית למשעולו מתוך חיוך חרישי.

מצאה את קליפורד עולה לאטו בכורסתו אל המעין, שנמצא בחצי הגובה של מדרון חורשת הלגשים הכהה.

— הוא עשה את זאת כראוי, — אמר והתכוון למנוע הכורסה.

המעין היה שקט וקודר. אבל המים פכפכו בבהירות נפלאה. וכאן, מתחת לדשא, התנועעה האדמה הצהובה, חפרפרה חתרה בכפותיה הוורודות ובצבצה.

— האם רוצה את לשתות? — שאל קליפורד.

— רוצה אתה?

לקחה גביע חרסינה מענף העץ הסמוך וגהרה כדי למלאותו בשבילו. שתה לגימות. גהרה שוב ושתתה מעט.

— קר כקרח — אמרה מתוך כובד נשימה.

שמעה דפיקת נקר ואוושת הרוח המנשבת חרש בלגשים. נשאה עיניה למעלה. עננים לבנים טסו בתכלת השמים.

צל נפל על הקרחת הקטנה. החפרפרה יצאה לשוט על פני האדמה הצהובה.

לקטה קלחים אחדים של פואת היערות והביאה לו.

— כחציר רענן — אמר. — האם אין ריחו כריח הגבירות הרומנטיות של המאה שעברה, שסוף סוף היו ראשיהן קבועים איתן?

בדרך חזרה היתה העליה אל הגבעה תלולה ומלאה חתחתים. הכורסה התנהלה בכבדות ובלי חמדה.

— מוטב שנשרוק בצפירה כדי שיבוא אלי שומר היער — אמרה קוני. — הוא יוכל להסיע את הכורסה קצת. אגב, גם אני יכולה לעשות זאת, זה מועיל.

— ננוח קצת — אמר קליפורד. — שימי נא בטובך טריז מתחת לגלגל.

קוני מצאה אבן ושניהם חיכו. לאחר שעה קלה הניע קליפורד שוב את המנוע. הכורסה פרפרה ורעדה כחולה מתוך השמעת קולות משונים.

— תן ואזיז אני — אמרה קוני.

— לא, אל תעשי זאת — אמר ברוגזה. — מה תועלת בכלי ארור זה אם יש צורך להזיזו? שימי את האבן מאחור.

שוב הפסקה ושוב תזוזה, אבל בלי המשך.

— תן ואזיז — אמרה — או שרוק בצפירה שיבוא שומר היער.

— חכי נא.

חיכתה. והוא עשה נסיון חדש, שהזיק יותר משהועיל.

— שרוק נא איפוא אם אין אתה רוצה שאזיז — אמרה.

— לעזאזל! תשתקי רגע.

שתקה רגע. הוא עשה מאמצים מחריבים במנוע הקטן.

— רק תקלקל את הכלי לחלוטין, קליפורד — טענה קוני. — וחוץ מזה אתה מבזבז מרץ עצבים.

— אילו יכולתי רק לצאת ולבדוק את הכלי הארור — אמר לאחר יאוש ותקע בצפירה תקיעה גדולה. — אולי ימצא מילורס את הפגם.

חכו בין פרחים ממועכים מתחת לשמים מוגלדים בעננים. בתוך השתיקה התחילה יונת יער הומה. קליפורד השתיק אותה בתקיעה חדשה של הצפירה.

שומר היער הופיע מיד ובירך לשלום.

— האם יודע אתה פרק במנועים? — שאל קליפורד.

— חוששני שלא. האם משהו לא בסדר?

— כנראה.

גחן האיש אל הגלגל ובדק את המכונה הקטנה.

— סליחה, אבל איני יודע כלום בענינים טכניים אלה, סיר קליפורד — אמר במנוחה. — אם יש בה די נפט ושמן —

— בדוק נא היטב וראה אם תוכל למצוא איזה קלקול — שיסע אותו קליפורד.

הסמיך האיש את רובהו לעץ, פשט את מעילו וזרק אותו הצדה. הכלב החום ישב על המשמר. והאיש גהר ובדק מתחת לכורסה, נקף באצבעו במכונה הקטנה המשומנת והתרעם על כתמי השמנונית בכתונת הנקיה שלו של היום הראשון.

— כנראה אין שום קלקול — אמר. קם, שמט את כובעו אחורנית, חיכך את מצחו והרהר.

האם בדקת את המוטות מלמטה? — שאל קליפורד. — ראה נא אם הם בסדר.

השתטח האיש על בטנו על הארץ, התפתל תחת המכונה ונקף באצבעו. קוני חשבה, כמה נוגעת עד הלב בריה זו ששמה אדם, כל כך חלש וזעיר נראה מדי שכבו על כריסו על האדמה הגדולה,

— נדמה שהכל בסדר, לפי שאני יכול לראות, — נשמע קולו העמום.

— סבורני, שאין אתה יכול לעשות כלום — אמר קליפורד.

— כנראה כך — והוא זחל ויצא וגהר שוב ככורה. — אין כאן קלקול גלוי. כנראה מיתחת את המכונה יותר מדי.

קליפורד התרעם על התערבות זו. אבל נתן למנוע לזמזם כזבוב התכלת. והיא השתעלה ונחרה ונדמתה כמהלכת.

— נראה כאילו היא הולכת שוב — אמר מילורס.

המכונה זזה בנדנוד חולני והתקדמה בעצלתים.

— אם אזיזה תוכל ללכת — אמר שומר היער, שהלך אחריה.

— לך לך, — דיבר קליפורד רתת — היא תלך מעצמה.

— אבל, קליפורד, — העירה קוני — הרי ידעת, שזהו יותר מדי למכונה, למה תתעקש?

קליפורד היה חיוור מכעס. והמכונה קפצה קפיצה אחת, התגלגלה מטרים אחדים ונצבה.

— חסל — אמר שומר היער. — אין לה די כח.

— כבר היתה כמה פעמים כאן למעלה — אמר קליפורד בקרירות.

— הפעם לא תעצור כח — אמר שומר היער.

קליפורד לא ענה. התחיל לטפל במנוע, הריץ אותו במהירות ובאטיות כאילו רצה להפיק ממנו איזה צליל. היער ענה בהדים מופלאים.

הכורסה התגלגלה כנדהמת הצדה אל החפירה.

— קליפורד — צעקה קוני ורצה אליו.

אבל השומר תפס את הכורסה. וקליפורד אימץ את כל כחותיו והצליח להסב את הכורסה בחזרה אל הדרך. ובקול משונה עלתה במעלה הגבעה. מילורס דחף את הכורסה מאחוריה.

— אתה רואה, שהצליחה — אמר קליפורד כמנצח. הפנה את פניו וראה את השומר.

— האם אתה דוחף?

— בלי זה לא תלך.

— הנח. לא בקשתיך.

— היא לא תלך.

— תנסה נא — נהם קליפורד רתת.

השומר חזר לאחוריו לקחת את מעילו ורובהו. הכורסה חישבת להחנק. היא עמדה בלי נוע. קליפורד, שישב כשבוי, היה חיוור מהתרגזות.

קוני ישבה על יד הדרך והסתכלה ביקינטונים הנרמסים והעלובים. ״אין לך דבר חביב כאביב אנגלי״. ״יכול אני לפעול חלקי בשליטה״. ״עלינו לקחת לידינו מגלבים ולא חרבות״. ״המעמדות השליטים״.

השומר שב עם מעילו ורובהו, ופלוסי צעדה בזהירות אחריו. קליפורד ביקש אותו לעשות משהו למענו. קוני, שלא הבינה כלום בטכניקה של מנועים וכבר נתנסתה בתאונות, ישבה באורך רוח מן הצד. השומר השתטח שוב על גחונו. המעמדות השליטים והמעמדות המשרתים.

קם על רגליו ואמר בנחת:

— ינסה נא, אדוני, שוב.

דיבר בקול שקט, כמעט כדבר אל ילד.

קליפורד ניסה ומילורס מיהר לעמוד מאחורי הכורסה ולהזיז. והכורסה זזה, המכונה עשתה חצי המלאכה והאיש את השאר.

קליפורד הפנה את ראשו ופניו צהבו מכעס.

— גש הלאה!

השומר הרפה מיד מן הכורסה וקליפורד הוסיף:

— איך אני יכול לדעת אם היא הולכת?

שם האיש את רובהו על שכמו והתחיל ללבוש את מעילו, הוא עשה את שלו.

הכורסה התחילה מתגלגלת לאטה במורד.

— קליפורד! הבלם! — צעקה קוני.

היא, מילורס וקליפורד נתעוררו כאחד. קוני והשומר נתקלו קצת זה בזה. הכורסה נצבה. רגע של דממת מות.

— ברור, שאני נתון בידי כל אחד לשבט ולחסד — אמר קליפורד בפנים צהובים מכעס.

איש לא ענה. פני מילורס היו משונים ומחוסרי ביטוי, חוץ מאורך רוח מופשט. הכלבה פלוסי, שעמדה על המשמר כמעט בין רגלי אדוניה, היתה נבוכה בין שלשת בני האדם.

— חושב אני, שאין עצה אלא לדחוף — אמר קליפורד לבסוף, כביכול בקור־רוח.

אין מענה. פניו המופשטים של מילורס נראו כאילו לא שמע כלום. קוני הסתכלה בו בדאגה.

— אולי תדחף את הכורסה הביתה, מילורס — אמר קליפורד בקול נגיד ומצוה. — מקוה אני שלא אמרתי שום דבר הפוגע בך — הוסיף בתרעומת.

— לגמרי לא, סיר קליפורד. האם רוצה אדוני שאזיז את הכורסה.

— בבקשה.

נגש האיש אל הכורסה. אבל הפעם ללא הועיל. הבלם נשמט ממקומו. שניהם נקפו ומשכו. והשומר שוב הסיר את רובהו ואת מעילו. ועכשיו לא אמר קליפורד דבר. לבסוף הרים השומר את אחורי הכורסה מעל האדמה וניסה להגיע את הגלגלים בבעיטת רגל. ללא היעיל, הכורסה התחילה שוקעת. האיש נשם בכבדות תחת הלחץ.

— אל תעשה זאת — צעקה קוני.

— אולי תואילי למשוך את הגלגל, ככה? — אמר לה והראה לה כיצד.

— לא! אסור לך להרים את הכורסה, זהו למעלה מכחך — אמרה והסמיקה מהתרגשות.

אבל הוא הביט לתוך עיניה והניע בראשו. והיא הוכרחה ללכת ולאחוז בגלגל. הוא הניף והיא משכה והכורסה התנודדה.

— למען השם! — צעק קליפורר בפחד.

אבל הכל הלך כשורה והבלם הותקן. השומר שם אבן תחת הגלגל וישב לו מן הצד, לבו דופק בחזקה, פניו לבנים מהתאמצות יתרה, חציו מחוסר הכרה. קוני הסתכלה בו וכמעט צעקה מכעס. הפסקה ודממת מות. ראתה את ידיו מרטטות על ירכיו.

— האם נפגעת? — שאלה ונגשה אליו.

— לא, לא — ענה והפנה את פניו כמעט בכעס.

שוב דממת מות. קדקדו הבלונדי של קליפורד לא נע. אפילו הכלב עמד בלי נוע. השמים התקדרו עבים.

לבסוף נאנח האיש וגרף את חטמו למטפחתו האדומה.

— דלקת הריאה החלישה אותי מאד — אמר.

איש לא ענה. קוני חישבה את מדת הכח הדרושה להרים את הכורסה ואת קליפורד הבשרני. יותר מדי, הרבה יותר מדי. מי יודע אם אין בזה סכנת נפש.

קם, לקח שוב את מעילו ושילב אותו בבית האחיזה של הכורסה.

— האם אדוני מוכן?

— בבקשה.

גחן וסילק את האבן ותמך בכל כחו את הכורסה. היה חיוור יותר משראתה אותו קוני אי פעם. ויותר אדיש. קליפורד היה כבד והגבעה היתה תלולה. קוני נגשה אל השומר.

— גם אני אדחף — אמרה.

והיא התחילה לדחוף במרץ הסוער של אשה כועסת. הכורסה התגלגלה ביתר מהירות. קליפורד פנה כה וכה.

— האם זה נחוץ? — שאל.

— מאד. האם רוצה אתה להמית את האיש. אילו היית מניע את המנוע כל זמן שהוא מהלך.

אבל היא לא סיימה את המשפט, כי כבר לא נותרה בה נשמה. היא הרפתה קצת, כי העבודה קשתה עליה יותר משפיללה.

— לאט לאט — אמר האיש בצדה, בחיוך קל בעיניו.

— האם אתה בטוח שלא נפגעת? — שאלה רתת.

נע בראשו. הסתכלה בידו הזעירה, הקצרה, החיה, שזופת האויר. היא היד שליטפה אותה. עד כאן אפילו לא ראתה אותה. היא נדמתה כל כך שקטה, כמוהו, שקט פנימי מופלא שעורר בה חשק לאחוז בה, כאילו נבצר להשיגה. כל נפשה נמשכה פתאם אחריו: כל כך שקט היה ונבצר להשיגו והוא הרגיש, שאבריו שבים לתהיה. בשמאלו דחף את הכורסה ואת ימינו שם על פרק ידה הלבן והעגול וכרך אותו בחיבה. ושלהבת העוז ירדה לגבו ולחלציו והחיתה אותו. קוני גחנה פתאם ונשקה את ידו. וערפו של קליפורד מבריק ממולם בלי נוע.

בראש הגבעה נחו וקוני היתה שמחה שיכלה להרפות. חלמה חלומות יפים על ידידות בין שני הגברים הללו, האחד בעלה והשני אבי הילד שלה. עכשיו ראתה שחלומותיה הם דברים בטלים. שני הזכרים הללו שנאו זה את זה כאש ומים. והיא הכירה לראשונה עד כמה השנאה הוא דבר מופלא ודק. זו הפעם הראשונה ששנאה את קליפורד מתוך הכרה ובהחלט, שנאה ממש: כאילו עליו להמחות מעל פני הארץ. ומשונה היה, כמה חירות ושפע חיים נתעוררו בה מתוך רגש השנאה והכרת השנאה. ״עכשיו ששנאתיו לא אוכל להוסיף לחיות אתו״ עלה במוחה.

במישור יכול השומר לדחוף את הכורסה לבדו. קליפורד נכנס בשיחה קלה עם קוני כדי להראות לה כי הוא מיושב לגמרי: על הדודה חוה שהיתה בדיפ ועל סיר מאלקולם, ששאל אם תסע קוני עמו במכונית הקטנה שלו לוונציה או שהיא והילדה יסעו ברכבת.

— הייתי מעדיפה לנסוע ברכבת — אמרה קוני. — אינני אוהבת נסיעות ארוכות במכונית בפרט כשיש אבק. אבל אראה מה רצונה של הילדה.

— היא תרצה לנהג את המכונית שלה ולקחת אותך עמה —

— בודאי. כאן עלי לעזור במעלה. אין לך מושג כמד, כבדה כורסה זו.

עמדה מאחורי הכורסה וצעדה בצד השומר, הלוך ודחוף את הכורסה במעלה השביל הוורוד.

— למה לא תתניני להמתין כאן ולקרוא את פילד? הוא חזק למדי.

— הרי זה קרוב כל כך — אמרה כל עוד נפשה בה.

אבל שניהם, היא ומילורס, מחו את הזיעה מעל פניהם כשהגיעו לראש הגבעה. מופלא הדבר, אבל הפעולה המשותפת המועטת הזאת קירבה אותם הרבה יותר משנתקרבו קודם לכן.

—תודה רבה לך, מילורס — אמר קליפורד כשהגיעו לפתח הבית. — עלי לקנות מין מנוע אחר, זה הכל. אולי תלך למטבח

ותסעד שם את לבך? אני חושב שהגיעה שעת סעודה.

—תודה, סיר קליפורד, הייתי בדרך לאחי לסעוד היום, ביום הראשון.

— כרצונך.

מילורס לבש את מעילו, נתן עיניו בקוני, נפרד והלך לו. קוני עלתה לחדרה וחמתה בערה בה.

בשעת הסעודה לא יכלה לכבוש את רגשותיה.

— למה אתה מתיחס בזלזול מגונה כזה, קליפורד? — אמרה לו.

— למי?

— לשומר. אם זהו מה שאתה קורא מעמדות שליטים הדי ראוי אתה לרחמים.

— למה?

— אדם שהיה חולה ואינו חזק. בי נשבעתי, אילו הייתי אני במעמד משרת הייתי נותן לך להמתין לשירותי. הייתי מצפצפת עליך.

— בזה מאמין אני באמונה שלימה.

— אילו היה הוא יושב בכורסת ורגליו משותקות והיה מתנהג כמו שהתנהגת אתה, מה היית עושה בשבילו?

— בעלת־מוסר יקירה שלי, ערבוביה זו של אישים וענינים אישיים איננה טוב טעם.

— והמחסור המגונה והעקר של רגש אנושי הוא הטעם הגרוע שבעולם. האצילות מטילה חובות. עליך ועל המעמדות השליטים שלך.

— ולאיזה דבר היא מחייבת אותי? להמון רגשות מיותרים לגבי שומר היער שלי? לא ולא. אני מניח כל זה לבעלת המוסר שלי.

— כאילו איננו אדם כמוך, באמת.

— הרי הוא שומר היער שלי ואני משלם לו שתי לי״ש לשבוע ונותן לו דירה.

— ״משלם לו״. בעד מה אתה משלם לו, לרעתך, בשתי הלירות לשבוע ובדירה?

— בעד שירותו.

— אני הייתי אומרת לך במקומו שתקח לך את שתי הלירות לשבוע ואת הדירה.

— יתכן שהוא היה רוצה בכך. אבל אינו יכל להרשות לעצמו מותרות כאלה.

אתה ולמשול! — אמרה — אין אתה מושל, אל נא תדמה בנפשך. יש לך רק יותר מחלקך בכסף ואתה מעביד אנשים בשבילך

בשכר שתי לי״ש לשבוע או מאיים עליהם ברעבון. למשול! מה הוא הממשל שלך? נבול תבול. אין אתה אלא עושק בכספך, כיהודי או ספסר.

— לשון עדינה תדברי, לידי צ׳טרלי.

— ואני מבטיחך, שהתנהגותך ביער היתה אף היא עדינה. בושתי ממך. אבי הוא אנושי פי עשרה ממך, אתה הג׳גטלמן.

הושיט ידו וצלצל לגברת בולטן.

עלתה לחדרה מלאה חימה ואמרה ללבה: ״הוא, הקונה לו בני ארם. אותי לא יקנה, ולכן אין לי שום צורך להשאר אצלו. פגר מובס. ואיך הם מוליכים שולל בנימוסיהם וברגשותיהם הצבועים. יש להם רגש לא יותר מאשר לתאית״.

סידרה לה סדר הלילה והחליטה להסית דעתה מקליפורד. לא רצתה לשנוא אותו. לא רצתה להיות קשורה עמו קשר אמיץ בשום רגש. לא רצתה שידע בכלל משהו עליה וביחוד שידע משהו על רגשותיה לשומר. מחלוקת זו על עמדתה למשרתים היתה ישנה. סבור היה, שהיא יותר מדי מתקרבת אליהם והיא סבורה היתה שהוא בלתי רגיש עד לידי טמטום, צמיג וגמיש לגבי אנשים אחרים.

לסעודה ירדה בנחת, בצניעותה הרגילה. היה צהוב ועמד בפני אחת התקפות הכבד, שהיו מצויות אצלו בנוח עליו רוח רעה. קרא ספר צרפתי.

— האם קראת פעם את פרוסט? — שאל.

— נסיתי, אבל הוא משעמם אותי.

— הוא באמת יוצא מגדר הרגיל.

— יתכן, אבל הוא משעמם. כל הפטפוט הזה. אין לו רגשות, יש לו רק זרמי מלים על דבר רגשות. קצתי בהלך־נפש זה המחשיב עצמו כל כך.

— האם תעדיפי בהמיות מחשיבה את עצמה.

— יתכן. אבל אולי אפשר למצוא משהו שאינו מחשיב עצמו כל כך.

— ובעיני מוצאות חן החריפות של פרוסט וההפקרות המנומסת שלו.

— בעצם הוא ממית את הקורא.

— כה דברי בעלת המוסר הקטנה שלי.

שוב באו לידי מחלוקת. אבל לא יכלה שלא לחלוק עליו. נדמה יושב כשלד, שממנו יוצא לעומתה רוח זועה קר, כמעט יכלה להרגיש את השלד אוחז בה ולוחץ אותה אל כלוב הצלעות שלו. אף הוא היה נרגש והיא פחדה קצת מפניו.

עלתה למעלה בהקדם ושכבה במטה. אבל בתשע וחצי קמה ויצאה להאזין. אין קול ואין קשב. חבשה עטיפה וירדת. קליפורד וגברת בולטן שיחקו בקלפים, וכל כך שקועים היו במשחק שנראה היה כי ימשיכו עד חצות.

שבה לחדרה, זרקה את הפיג׳אמה שלה על המטה המרושלת. לבשה שמלת טניס דקה ועל גביה שמלת צמר, נעלה נעלי טוניס מגומי ומעיל קל. וכך היתה מוכנה. אם תפגוש במי שהוא הרי היא יוצאת לרגעים אחדים. ובבוקר כשתשוב הרי עשתה טיול קל בטל שחרית כמו שנהגה לעשות זאת לפני ארוחת הבוקר. מחוץ אה היתה הסכנה היחידה, שמי שהוא יכנס לחדרה בלילה. אבל זהו דבר רחוק, אפילו לא אחוז למאה.

ביטס עדיין לא סגר. היה סוגר את הבית בעשר, ופותח בשבע בבוקר. התחמקה חרש ובלא רואים. חצי הלבנה האיר מעט את העולם, אבל לא עד כדי שתוכר במעיל האפור־הכהה. הלכה מהר דרך בבוסתן, לא נרגשת מן הראיון, אבל מתוך כעס ומרי שבערו בלבה. לא היה זה מצב רוח של פגישת אהבים. אבל מלחמה היא מלחמה.

15

כשהגיעה סמוך לשער הבוסתן שמעה שקשוק המנעול. הוא איפוא כאן, בחשכת תיער, וראה אותה.

— טוב שבאת במוקדם — אמר מתוך החשכה. — האם היה הכל בסדר?

— מצויין.

נעל את השער אחריה חרש והאיר את הקרקע האפל, ובאור ניכרו פרחים חיוורים שעמדו עדיין פתוחים בלילה. הלכו והחרישו, כל אחד לבדו.

— האם בטוח אתה שלא נפגעת הבוקר בכורסת? — שאלה.

לא, לא.

— האם לא גרמה לך דלקת הריאה פגם?

— לא כלום. רק שלבי אינו חזק כל כך והריאה אינה גמישה כל כך. אבל זהו תמיד כך.

— ואסור לך לעשות מאמצים גופניים קשים?

אסור לעשות זאת לעתים קרובות.

צעדה מתוך שתיקת רוגז.

— האם שונא אתה את קליפורד? — שאלה לבסוף.

— לשנוא? לא. פגשתי יותר מדי מבני סוגו כדי שאתרגז ואשנא אותו. ידעתי מראש שאינני אוהב טפוס כזה ואני מניח את הדברים כהויתם.

— ומה טפוס זה?

— את זאת את מיטיבה לדעת ממני. טפוס זה של ג׳נטלמן צעיר, קצת כגברת ומקבל מרות.

הרהרה בדבר.

— והאם קליפורד מקבל מרות? — שאלה.

— הוא נכנע ומעורר גועל נפש, כרוב הבחורים הללו.

— ואתה חושב שאתה אינך מקבל מרות?

— אולי, לא לגמרי.

לבסוף הרגישה מרחוק באור צהוב.

היא נצבה.

— שם אור — אמרה.

אני משאיר תמיד אור בבית — אמר.

הוסיפה ללכת בצדו, אבל בלי לנגוע בו, והרהרה למה היא הולכת עמו בכלל.

פתח את המנעול. נכנסו והוא הבריח את הדלת אחריהם. כאילו זהו בית סהר — חשבה . הסיר זמזם על הגחלים, על השולחן עמדו ספלים.

ישבה בכורסת העץ ליד האח. חם לאחר הצנה בחוץ.

— אחלוץ את נעלי, הן רטובות — אמרה.

ישבה ורגליה, לבושות גרבים, על שבכת הפלדה המבהיקה של התנור. הלך למחסן והביא אוכל: לחם וחמאה ולשון כבושה. היה חם לה, פשטה את מעילה. הוא תלה אותו בדלת.

— האם רוצה את לשתות קקאו או תה או קפה? — שאל.

אינני רוצה כלום — אמרה והביטה על השולחן — אבל אכול אתה.

— לא, אינני רעב. אתן רק אוכל לכלבה.

שם אוכל לכלבה בקערה חומה. הכלבה נשאה עיניה אליו בדאגה.

— כן, זו ארוחת ערב שלך, אל תביטי כאילו אין את רוצה — אמר.

שם את הקערה על מחצלת וישב על כסא ליד הקיר כדי לפשוט את נעליו. הכלב שב אליו תחת לאכול, ישב ונשא עיניו אליו במבוכה.

— מה לך, פלוסי? נרגשת את, שמי שהוא אחר כאן? שטיא שכמותך. לכי ואכלי את ארוחתך.

— האם אוהב אתה כלבים? — שאלה קוני.

— לא, לאו דוקא. הם יותר מדי נכנעים וכרוכים אחרי בעליהם.

פיתח את נעליו הכבדות. קוני הפנתה את פניה מן האש. כמה קרח היה החדר הקטן! אבל ממעל לראשו היה תלוי בקיר צילום מוגדל של זוג צעיר נשוי, כנראה הוא ואשה צעירה חצופה, בלי ספק אשתו.

— האם זהו אתה? — שאלה קוני.

הפנה את פניו והסתכל בצילום.

— כן. מצולם ממש לפני הנשואין. הייתי בן עשרים ואחת.

הסתכל בצילום באדישות.

— האם אתה אוהב את הצילום? — שאלה קוני.

— אוהב? לא. מעולם לא אהבתי אותו. היא סידרה שנצטלם. שב לחלוץ את נעליו.

— אם אין אתה אוהב אותו, למה אתה נותן לו לתלות כאן? אולי תרצה אשתך לקחת אותו, — אמרה.

הביט בה בחיוך פתאומי.

— היא סחבה אתה כל מה שהיה שוה לקחת מן הבית — אמר. — אבל את זה עזבה.

— ובכן למה אתה מחזיק את זה? מטעם הרגש?

— לא, לעולם אינני מביט לזה. כמעט שלא ידעתי שזה כאן. זה תלוי מיום שבאנו הנה.

— ולמה לא שרפת אותו? — שאלה.

הפנה שוב את ראשו והביט בצילום המוגדל. התמונה היתה נתונה במסגרת חומה מוזהבת, גועל נפש. בה נראה איש צעיר לימים, מגולח למשעי, זריז, בצוארון גבוה, ובצדו צעירה מסורבלת, מחוצפת, בשערות מסולסלות ופרועות, לבושה חולצת משי כהה.

— רעיון לא רע, האין זאת? — אמר.

חלץ את נעליו ונעל סנדלים. עלה על הכסא והסיר את הצילום. על הקיר הירוק נשאר כתם חיוור גדול. הסמיך את התמונה אל הקיר, הלך אל המחסן ושב עם פטיש וצבת. ישב כמקודם והתחיל לקרוע את הנייר מגב מסגרת התמונה ולחלוץ את המסמרים שהידקו את הגב. עבד בהתרכזות השקטה שהצטיין בה.

לאחר שחלץ את המסמרים, הוציא את התמונה והסתכל בה בהנאה.

— הרי אני כמו שהייתי, בחור פתי, והיא כמו שהיתה, נפקה. חצוף וחצופה.

— תן לי לראות — אמרה קוני.

הוא נראה באמת מגולח למשעי ובכלל מצוחצח מאד, אחד בחורי החמד מלפני עשרים שנה. אבל אפילו בצילום היו עיניו חיות ועשויות לבלי חת. והאשה לא היתה לגמרי נפקה אף על פי שלסתותיה היו גסות. היה בה משהו מושך את הלב.

לא צריך לשמור דברים כאלה — אמרה קוני.

— ודאי לא צריך. לא צריך בכלל לעשות אותם.

קרע את התמונה לגזרים וזרקם לאש.

את הזכוכית נשא למעלה בזהירות. את המסגרת פירק בנקישות אחדות של הפטיש עד שניתזו רסיסי הטיח. את החוליות נשא למחסן.

— את זה נשרוף מחר — אמר. — כאן יותר מדי גבס. לאחר שפינה הכל ישב.

— האם אהבת את אשתך? — שאלה.

— אהבתי? — אמר. — האם אהבת את סיר קליפורד?

אבל לא רצתה שידחנה בקש.

— אבל היתה לך חיבה אליה? — הוסיפה לשאול.

— חיבה? — חייך.

— אולי אתה מחבב אותה עד היום? — אמרה.

— מה? — עיניו התרחבו — לא, לא אוכל אפילו לחשוב עליה — אמר במנוחה.

— למה?

נד בראשו.

ובכן למה לא תתגרש ממנה? יום אחד תשוב אליך — אמרה קוני.

הביט בה במבט חריף.

— לא תבוא אלי כמהלך פרסה. היא שונאת אותי פי כמה משאני שונא אותה.

— תראה, שתשוב אליך.

— לא תעשה זאת לעולם. אני אחלה כשאראה אותה.

— אתה תראה אותה. ואתם אפילו לא נתגרשתם כדת, לא כן?

— לא.

— ובכן שוב תשוב ועליך יהיה לקחת אותה שוב.

לטש עיניו לקוני. אחר כך הניע ראשו ואמר:

— יתכן שצדקת. הייתי שוטה ששבתי. אבל עליתי על שרטון ומוכרח הייתי ללכת לאיזה מקום. אדם הוא כמוץ אשר ידפנו רוח. אבל צדקת. אתגרש ואפטר. שונא אני כמוות את הענינים האלה, פקידים ובתי דין ושופטים. אבל עלי לעשות זאת. אתגרש.

צהלה בקרבה.

— חושבת אני שאוכל לשתות כוס תה — אמרה.

קם לעשות את התה. אבל פניו היו קפואים.

— כשישבו לשולחן שאלה אותו:

— למה נשאת אותה לאשה? היא נחותת דרגה ממך. גברת בולטן סיפרה לי עליה. לא יכלה להבין למה נשאת אותה.

— אגיד לך — פתח ואמר. — עם הבחורה הראשונה שלי התחלתי כשהייתי בן שש עשרה. היתה בת מורה באולרטון, יפה, ממש יפהפיה. נחשבתי לבחור פקח מבית הספר התיכוני בשפילד, עם קצת צרפתית וגרמנית, בעל אף זקוף למעלה. היא היתה טפוס רומנטי ושנאה את הפשטות. עוררה אותי לשירה ולקריאה. מבחינה מסויימת עשתה אותי לאדם. קראתי וחשבתי בהתלהבות, בשבילה. הייתי לבלר במשרד, בחור חיוור, והעליתי אד מכל מה שקראתי. ועל הכל דיברתי עמה, הכל כאשר לכל. הגענו עד לשיחות על שושן הבירה וטימבוקטו. היינו הזוג המשכיל ביותר בעשרה גלילות. הרציתי לפניה בהתפעלות, לעילא ולעילא. ממש עליתי בעשן הקטורת. והיא העריצה אותי. אבל המיניות היתה השאור שבעיסה. לא היתה בה כל מיניות. הלכתי ונעשיתי רזה ומשוגע. אז אמרתי: עלינו לקיים מצות אהבה. דיברתי על לבה. הייתי נרגש, והיא לא חפצה בזה. פשוט לא חפצה בזה. העריצה אותי, אהבה שאשוחח ואנשק לה. מבחינה זו חשקה בי. אבל מבחינה אחרת פשוט לא חפצה. ויש המון נשים כמוה. ואני חפצתי דוקא מבחינה האחרת. וכך נפרדנו. התאכזרתי ועזבתי אותה. ואז התחלתי עם בחוה אחרת, מורה, שגרמה לשערוריה על ידי יחסים עם גבר נשוי וכמעט הביאה אותו לידי טירוף. היא היתה טפוס אשה רכה, בעלת עור לבן, קשישה ממני, וניגנה בכנור. והיתה בכור שטן: אהבה את כל האהבים, חוץ מן המיניות. רק להתרפס, ללטף, להתחטא בכל מיני פנים: קצתי בכל אלה. חפצתי באשה החפצה בי.

״אז באח ברטה קוטס. היא גרה בבית הסמוך לביתנו שהייתי נער קטן ובכן הכרתי אותם היטב. ברטה קבלה משרה בבירמינגהם, לפי דבריה כבת לויה לגברת, ואחרים אמרו כמלצרית או דומה לזה בבית מלון. על כל פנים, כששבעה נפשי את הבחורה השניה, ואני בן עשרים ואחת, חזרה ברטה, בפנים יפות ובכווני חן ובשמלות יפות ובמין לבלוב חושני הנראה לפעמים באשה או מזונה. ואני הייתי אותה שעה מלא רציחה. התפטרתי ממשרתי בבירמינגהם מפני שחשבתי שהלבלרות היא מחיה בזויה ונעשיתי רב־נפח בטיווירשיל, ביחוד לפרזול סוסים. זו היתה אומנות אבי ואני חייתי עמו תמיד. זו היתה מלאכה לפי רוחי: אהבתי לעסוק עם הסוסים. חדלתי לדבר ״יפה״ כמו שקוראים לדיבור באנגלית צחה וחזרתי לניב העממי המקומי. עדיין קראתי ספרים בבית, אבל עסקתי בנפחות והיו לי עגלה וסוס משלי והייתי בעל בעמי. אבי הנחיל לי במותו שלש מאות לירות. וכך התחלתי עם ברטה והייתי מרוצה שהיא פשוטה. חפצתי שתהיה פשוטה. חפצתי בעצמי להיות פשוט. ונשאתי אותה לאשה, והיא לא היתה רעה. הנשים האחרות ״הטהורות״, כמעט הוציאו ממני את כל קרבי. אבל היא היתה מבחינה זו כשורה. היא חפצה בי ולא עשתה מזה ענין לענות בו. ואני הייתי שמח בחלקי. לזה התפללתי: לאשה שתחפוץ כי אשגלנה ושיגלתיה. סבורני, שהיא קצת בזתה לי על שהדבר מצא כל כך הרבה חן בעיני ושהייתי מביא לה לפעמים את ארוחת מבוקר אל מטתה. הזניחה את משק הבית, לא נתנה לי סעודה מספקת כששבתי מן העבודה, ואם אמרתי משהו התנפלה עלי. ואני עניתי לה כהלכה. זרקה עלי ספל ואני אחזתי בערפה עד שלא נותרה בה נשמה. כך היו הדברים. אבל היא התנהגה בעזות מצח. הגיעו הדברים לידי כך, שהיא לא רצתה לראות איתי כשחפצתי בה, לעולם לא. תמיד היתה דוחה אותי בגסות רוח. וכשדחתה אותי ותשוקתי עברה התחילה להתדפק עלי ולקחתני. ואני הלכתי אחריה, אבל כששכבתי אתה לא סיימה לעולם יחד אתי. לעולם לא. היתה ממתינה. אם המשכתי חצי שעה, היתה ממשיכה יותר. וכשסיימתי לגמרי התחילה מעצמה ועלי היה להחזיק מעמד בקרבה עד שהשתלהבה מתוך התפתלות וצווחה. ואז אמרה! ״נחמד הדבר״. לאט לאט היה לי הענין לזרא. והיא נעשתה גרועה יותר ויותר. נתקשתה יותר ויותר לגמור, היתה טורפת אותי ממש. לכאורה, רחם אשה רך כתאנה, אבל דעי לך: יש נשים, שבין רגליהן מלתעות והן טורפות את הגבר, טרוף וצעוק. הן מדברות על האנוכיות של הגברים, אבל אין כמוהן לטרף. דיברתי אתה על כך, אבל לא יכלה אחרת. ניסתה לשכב בשקט ולתת לי לעשות את הדבר. ללא הועיל. לא היתה לה הנאה מפעולתי. עליה לפעול בעצמה, לטחון בעצמה את הקפה שלה. אומרים שזונות בלות נוהגות כך. היתה בה שרירות לב נחותה, משתוללת, כמו באשה שיכורה. עד שלבסוף נלאיתי נשוא. התחילה ליחד לה חדר שינה לעצמה, אבל הגיע זמן שלא נתתי לה דריסת רגל לחדרי. בשום אופן לא.

״שנאתיה. והיא שנאה אותי. רבונו של עולם. כמה שנאה אותי עד שנולדה הילדה. לעתים קרובות סבורני שהיא חיבלה אותה מתוך שנאה. בכל אופן, לאחר שנולדה הילדה עזבתיה. אחר כך פרצה המלחמה ואני התנדבתי לצבא. וכששבתי נודע לי שהיא , חיה עם אותו הבחור בסטקס גט״.

הוא הפסיק בפנים חיוורים.

— ומה טיבו של האיש בסטקס גט? — שאלה קוני.

— בחור גדול בעל ראש תינוק. לא יפצה פה. היא תמשול בו ושניהם שותים לשכרה.

— ואם תשוב אליך?

— אז אעלם, אלך מכאן שוב.

שתיקה. התמונה באש נהפכה לאפר.

—ובכן כשהשגת אשה לפי רוחך — אמרה קוני — הושפע עליך רוב טובה.

— כנראה. ואף על פי כן היא נוחה לי מאומרות לאו: האהבה הלבנה של נעורי והחבצלת בעלת ריח הרעל והאחדות.

— ומה עם האחרות? — שאלה קוני.

— האחרות? אינן באות בחשבון. אלא שלפי נסיוני כך הוא המון הנשים: רובן רוצות בגבר, אבל לא במיניות, אלא שהן משלימות עם הדבר כחלק מן הענין.

בנות האופנה הישנה שוכבות ממש כמתות ונותנות לגבר ללכת בראש. אחרי כן לא איכפת להן, סימן שהן אוהבות את הגבר. אבל גופו של מעשה אינו להן כלום, במקצת למורת רוחן. ורוב הגברים אוהבים זאת. אני שונא זאת. אבל רוב הנשים שהן כך מתימרות שאינן כך. הן טוענות שהן משתלהבות, אבל שקר בפיהן, הן מתחפשות. ויש האוהבות הכל: כל מיני רגשות ולטיפות ושלהובים חוץ מדרך הטבע. הן תמיד מכריחות את הגבר לסיים לא במקום ובזמן הנכון, ויש שטנים משחיתים כמו אשתי, הרוצות להיות פעילות. ויש המתות בקרבן, פשוט מתות והן יודעות זאת. ויש שאינן נותנות לגבר לסיים ומתחככות בירכיו עד שהן מסיימות. אולם רובן סוללות בנשים. יש לתמוה כמה נשים הן לסביות, מדעת ושלא מדעת. נדמה לי, שכמעט כולן לסביות.

— ומה דעתך עליהן?

— הייתי הורג אותן. כשאני שוכב עם אשה לסבית ממש נפשי יוצאת להורגה.

— ומה אתה עושה?

— אני עוזב אותה בהקדם האפשרי.

— האם נשים לסביות גרועות מגברים בעלי משכב זכור?

— ודאי. סבלתי מהן יותר. החלטתי שלא יהיה לי שוב עסק עם נשים.

הוא היה חיוור וגבותיו קדרו.

— והצטערת כשבאתי? — שאלה.

— הצטערתי ושמחתי.

— ומה הנך עכשיו?

— מצטער אני כלפי חוץ: כל הסיבוכים והתועבות והנזיפת המוכרחים לבוא במוקדם או במאוחר. על כן ידי רפות ואני עגום. אבל כאשר יסער דמי בקרבי אני שמח. אני צוהל. כבר היתה נפשי מרה עלי. סבור הייתי ששוב אין כלל מיניות אמתית, חוץ מבנשים שחורות. והרי אנו גברים לבנים והן דומות קצת לרקק.

— ועכשיו אתה שמח בי? — שאלה.

— כן, כשאני יכול לשכוח את כל השאר. אם איני יכול לשכוח, רצוני לשכב תחת השולחן ולמות.

— למה תחת השולחן?

— למה? — צחק. — להחבא, כילד.

— כנראה היו לך באמת נסיונות קשים עם נשים — אמרה.

— רואה אתה, אינני יכול לרמות את עצמי. רוב הגברים עושים זאת. משלימים ומשקרים. ואני יודע מה שאני חפץ באשה ואינני יכול להשלות את נפשי שהשגתי מה שלא השגתי.

— אבל האם השגת זאת עכשיו?

— הדבר נראה כאילו השגתי.

— ובכן למה אחה חיוור וקודר.

— בטני מלאה זכרונות, ואולי פחד מפני עצמי.

ישבה והחרישה. היה מאוחר.

— ואתה חושב שזה חשוב — גבר ואשה? — שאלה.

— בשבילי כן. בשבילי זהו עיקר החיים שיהיה לי יחס ישר לאשה.

— ואם לא תשיג את זה?

— אז יהיה עלי להתקיים בלי זה.

שוב הרהרה עד ששאלה:

— ואתה סבור שהתנהגת תמיד כראוי עם נשים?

— ודאי לא. גרמתי לאשתי שנעשתה מה שנעשתה. את חטאי אני מזכיר. פינקתי אותה ואני חשדן גדול. עליך להיות מוכנה לכך. קשה יהיה לנטוע בי אמון פנימי למי שהוא. אולי גם אני רמאי. חשדן אני, אבל רוך איננו כוזב.

נעצה עיניה בו.

— אין אתה חשדן בגופך, כי יסער דמך — אמרה. — אז אין אתה חשדן, האין זאת?

— לא, לצערי. על כן באה עלי כל הצרה הזאת. ועל כן געשה רוחי חשדן כל כך.

— יהיה רוחך חשדן. מה בכך!

הכלבה נאנקה על גבי המחצלת. האש שנחנקה על יד האפר שקעה.

— אנחנו זוג חיילים פגועי מלחמה — אמרה קוני.

— גם את פגועה? — צחק. — והנה אנו שבים למערכה.

— כן, באמת מפחדת אני.

— אמנם כן.

קם ושם את נעליה ליבוש, קנח את נעליו ושם אותן ליד יואש. למחר רצה לשמן אותן. סילק את אפר התמונה ככל האפשר מתוך האש. ״גם כשהיא שרופה היא מזוהמת״ אמר. אחר כך הביא גזירי עצים ושם אותם על הכרכוב למהר. ויצא לרגע עם הכלבה.

כשחזר אמרה קוני:

— גם אני אצא לשעה קלה.

יצאה לבדה לתוך חחשיכה. ממעל לראשה האירו מכבים. יכלה להריח את הפרחים באויר הלילה ויכלה להרגיש שעליהם נרטבו שוב. אבל היה בה חפץ ללכת מכאן, להתרחק ממנו ומכל אדם.

היה קר. צמרמורת אחזתה והיא שבה. הוא ישב בפני האש השוקעת.

— כמה קר — אמרה וכל עצמותיה רחפו.

שם את הגזירים על האש והוסיף עליהם עד שעלתה שלהבת והשמיעה קול נפץ. הלהבה הצהובה, הרוגשת והמשתרבבת, הניחה דעת שניהם, חיממה את פניהם ואת נשמותיהם.

— אין דבר — אמרה ולקחה ידו, והוא יושב מחריש ומרוחק. — עושים מה שאפשר.

— ודאי — נאנח בחיוך נעוה.

ומדי שבתו ליד האש פרחה אליו לתוך זרועותיו.

— שכח נא — לחשה — שכח.

ליפף אותה בחום האח המבוערת. השלהבת עצמה היתה כמין שכחה. ומשקלה הרך, החם והבשל. לאט לאט שב דמו והתחיל לזרום אחורנית.

— ואולי חפצו הנשים באמת להיות נוכחות ולאהוב אותך כראוי אלא שלא יכלו. אולי אינן אשמות בכל.

— ידעתי. האם סבורה את שלא ידעתי כי הייתי בעצמי שקץ נרמס, שחוט השדרה שלו נשבר?

התרפקה עליו פתאום. לא חפצה להתחיל שוב בדברים אלה.

אבל מין רוח עועים תקפה.

— אבל עכשיו אינך כך — אמרה. — עכשיו אינך שקץ נרמס, שחוט השדרה שלו נשבר.

— לא ידעתי נפשי. ימים שחורים באים — ניבא קדורנית.

— לא — מיחתה והתרפקה עליו. — למה, למה?

— ימים שחורים באים לכולנו — חזר וניבא קדורנית.

— לא, אל נא תגיד זאת.

החריש. אבל היא הרגישה את הריקנות השחורה של היאוש בקרבו. זו היתה מיתת כל חפץ וכל אהבה. אותו יאוש שהיה כמערה אפלה בקרב הגברים, שבה אבד סברם ובטל סיכוים.

— דיברת בקרירות כזו על המיניות — אמרה. — דיברת כאילו רצית רק בהנאתך ובסיפוקך.

— לא — אמר. — רציתי בהנאתי ובסיפוקי מאשה ומעולם לא זכיתי בזה כי מעולם לא קיבלתי את סיפוקי והנאתי ממנה אלא אם נהנתה בעת ובעונה אחת אתי. ודבר זה לא קרה מעולם. לשם כך יש צורך בשנים.

— אבל מעולם לא האמנת בנו הנשים. אפילו בי אין אתה מאמין אמונה שלמה — אמרה.

— אינני יודע מה זאת להאמין בנשים.

— הוא הדבר אשר דיברתי.

עדיין היתה מכונסת בחיקו, אבל רוחו היה אפור ונעדר, הוא לא היה קיים בשבילה. וכל מה שהיא אמרה הרחיק אותו הלאה.

— אבל במה אתה מאמין? — הקשתה לשאול.

— לא ידעתי.

— בלא כלום, ככל הגברים שהכרתי בזמן מן הזמנים — אמרה.

שניהם החרישו. אחרי כן קם ואמר!

— כן, מאמין אני בדבר מה. מאמין אני בלב כי יחם. ביחוד בלב כי יחם באהבה. באהבה בחום לבב. מאמין אני, שאילו יכלו גברים לאהוב בלבבות חמים והנשים יכלו לקבל את זאת בלב חם, היה הכל הולך למישרים. האהבה בלב קר היא היא המות והטירוף.

— אבל אתה אינך שוכב אתי בלב קר? — מיחתה.

— אין אני רוצה בכלל לשכב אתך. לבי קר כעת כתפוחי אדמה קרים.

— מה! — אמרה ונשקה לו בצחוק.— מוטב שיהיו מטוגנים.

הוא צחק.

— עובדה היא — אמר. — הכל בשכר קצת לב חם. אבל הנשים אינן אוהבות את זאת. אפילו את אינך אוהבת זאת באמת. אהבתך היא טובה, חריפה, חודרת וקרה ואת מעמידה פנים כאילו הכל נופת צופים. היכן לטיפותיך בשבילי? את חשדנית לגבי כחתול לגבי כלב. אומר אני לך: יש צורך בשנים בשביל רוך וחום לבב. האהבה היא אדיר חפצך, אבל רצונך שתהיה מין דבר נעלה ומופלא, כדי להחניף לגאותך ולגודל לבבך. גאותך חשובה לך פי חמשים מכל דבר או מהזדווגות עם גבר.

— אבל זהו מה שאני אומרת עליך. גאותך היא העיקר בשבילך.

— אם כן טוב איפוא — אמר ועשה תנועה כאילו רצה לקום — הבה ונפרד. טוב מותי מהזדווגות חדשה בלב קר.

צנחה ממט והוא קם.

— והאם תחשוב שאני רוצה בזה. — אמרה.

— מקוה אני שלא — ענה. — איך שהוא שכבי במטה ואני אישן כאן מלמטה.

נשאה עיניה אליו. היה חיוור, גבותיו קודרות, רחוק ברתיעתו כקוטב הצפוני. הגברים כולם שוים.

— אינני יכולה ללכת הביתה עד בוקר — אמרה.

— לא, שכבי במטה. עכשיו אחת חסר רבע.

— לא אעשה זאת — אמרה.

התחיל לנעול את נעליו.

— ובכן אצא — אמר.

נעצה עיניה או.

— חכה נא — גמגמה. — חכה. מה זה היה לנו.

ישב שחוח, קשר שרוכי נעליו ולא ענה. טמטום אחז אותה, כמין התעלפות. כל הכרתה שותקה והיא עמדה בעינים פקוחות לרוחה ולא ידעה נפשה.

מחמת השתיקה נשא את עיניו וראה אותה פעורת עינים ונבוכה. ורוח לבשה אותו והוא קם וצלע אליה, נעול נעל אחת וחלוץ נעל אחת, לקח אותה בזרועותיו ולחץ אותה אל גופו. והחזיק בה ולא הרפה ממנה.

עד שידיו הושטו סמויות ומשמשו אחריה והרגישו במערומיה החלקים והחמים.

— יונתי — לחש — פעוטתי, לעולם לא נוסיף להיות ברוגז, לעולם. אני אוהב אותך ואת מגעך. אל גא תריבי עמי. אל נא, אל נא, אל נא. הבה ונהיה ביחד.

נשאה את פניה אליו.

— אל נא תתרגש — אמרה בנחת. — לא טוב להתרגש. האם באמת רצונך להיות עמי ביחד.

זקף את ראשו והסתכל לתוך עיניה בחיוכו המופלא, הלגלגני במקצת, ואמר!

— ודאי, הבה נהיה ביחד כל ימי חיינו.

— באמת? — אמרה ועיניה מלאו דמעות.

— באמת ובאמונה. בלב ובגוף.

עדיין חייך אליה, נצנוץ של אירוניה בעיניו ואבק מרירות.

בכתה חרש והוא שכב אתה ובא לקרבה על גבי המחצלת ושניהם הגיעו לשלוה. אחרי כן שכבו במטה מפני הצנה וחם הוגיעו זה את זו. נלחצה אליו, הרגישה עצמה קטנה ומכונסת ושניהם נרדמו כאחד. שכבו ולא זזו עד שהאירה השמש בחורשה והבוקר אור.

התעורר והביט לאור. הקשיב לקולות הקיכלים והטרדים ביער. בוקר נהדר, שעה המש וחצי, זמן קימתו כרגיל. הוא ישן שינה עמוקה. יום חדש כזה? האשה עדיין ישנה מכונסת, רכה וענוגה. העביר ידו על גופה והיא פקחה את עיני התכלת הנפלאות שלה וחייכה לקראתו בלי הכרה.

— האם נתעוררת? — שאלה.

חייך ונשק לה. ופתאום קמה וזקפה.

— האומנם אני כאן? — אמרה.

הסתכלה מסביב בחדר המטות הקטן הלבן, בעל חתקרה המשופעת וחלון הגמלון עם הוילון הלבן. החדר היה קרח, מחוץ לתיבת־מגרות קטנה וצהובה וכסא והמטה הלבנה שבה שכבו.

— לא יאמן שאנחנו כאן — אמרה והביטה אליו.

ליטף את שדיה מתחת לכותונת הלילה שלה. היתה צעירה ורעננה כפרח.

— רוצה אני להוריד זאת — אמר. אחז בכותונת הרקה ומשך אותה מעל לראשה. ישבה בכתפיים חשופות ובשדים סגלגלות, קצת זהובות. אהב לנענע את שדיה כפעמונים.

— עליך לפשוט גם את הפיג׳אמה שלך — אמרה.

— לא.

— כן, כן — פקדה.

והוא פשט את מעיל הפיג׳אמה והוריד את המכנסים. חוץ מידיו, מצוארו ומפניו היה לבן כחלב ובעל בשר שרירי.

זהב השמש חדר מבעד לווילונות הלבנים. קוני הרגישה שהשמש רוצה להכנס.

— הפשל את הווילונות, הצפרים מזמרות כל כך יפה, תן לשמש לבוא — אמרה.

חמק מן המטה וגבו אליה, לבן ורזה, והלך לחלון, הזיז את הווילון והסתכל החוצה. גבו היה לבן ודק. העגבות הקטנות יפות בגברותן העדינה, העורף אדמדם ועדין ובכל זאת חזק.

— הנך יפה — אמרה. — טהור ויפה. בוא — ופתחה את זרועותיה.

התבייש לפנות אליה מחמת מערו שניעור. הרים את כותנתו מן הרצפה והחזיק לפניו וכך נגש אליה.

— לא — אמרה והושיטה את זרועותיה הדקות היפות מעל שדיה המזדקרות — תנני לראות אותך.

הפיל את הכותונת ועמד דום והסתכל בה. קרן השמש שחדרה מבעד לחלון האירה את ירכיו ובטנו ואת צלם זכרותו הזקוף שהתרומם כהה ומשולהב מעל זקנו התחתון הזהוב. נזדעזעה ונבהלה.

— כמה מוזר — אמרה. — כמה מוזרה עמדתו. כל כך גדול וכל כך בוטח. האם מה הוא? כל כך גאה ושליט. עכשיו ידעתי

למה הגברים כל כך תקיפים. אבל הוא יפה באמת. כיצור חדש, והוא בא אלי.

נשכה את שפתה התחתונה מפחד ומהתפעלות.

הגבר הסתכל למטה לצלם הזכרות המתוח שלא זע ואמר לו:

צדקת, חביבי, זכאי אתה להרים ראש, אתה אדון לעצמך ואין אדון לך. אין אתה כפוף אפילו לי. חשקת בה? חשקת בגברת? התגברת עלי שוב. בקש נא את הגברת, אמור: פתחו שערים ויבוא מלך.

— אל נא תקניט אותו — אמרה קוני וכרעה על ברכיה במטה וחיבקה את ירכיו ולחצה אותו אליה עד ששדיה המרחפות נגעו בזכרותו הזקופה וקלטו טפה.

שכבי — אמר. — תני לי לבוא.

ואחר כך כששקטו, חשפה האשה שוב את הגבר כדי לראות את המסתורין של הזכרות.

— עכשיו הוא קטן ורך כנבט החיים — אמרה והחזיקה במבושיו. — כל כך יפה ומוזר ותמים, וכל כך העמיק לחדור אלי. אל תעליב אותו. הוא גם שלי, לא רק שלך. שלי הוא.

הוא צחק.

— ברוך הקשר המחבר את לבותינו באהבה — אמר.

— ודאי — אמרה. — וכמה יפות שערותיך כאן, אחרות לגמרי.

והיא נשקה לצלם הזכרות, ששוב התחיל מתרומם.

— לעתים אינני יודע מה לעשות אתו. יש לו רצון שלו, הייתי הורג אותו — אמר.

שוב עבר זעזוע בגוף הגבר וירד כלפי מטה. שלא בטובתו נתמלאה זכרותו וקמה ונתקשתה. גם האשה נזדעזעה למראה. נחשולי עונג אין סוף הציפו אותה כשבא אל קרבה.

הוא שמע מרחוק את קול צפירות סטק גט המודיעות את השעה השביעית. היה יום שגי בבוקר.

היא לא שמעה אפילו את הצפירות. שכבה בשקט גמור, נפשה רוחצה עד לידי שקיפות.

— את צריכה לקום, לא כן? — מלמל.

— כמה השעה? — שאלה בקול רפה.

— הצפירות צפצפו זה עכשיו שבע.

— אני חושבת שעלי לקום. התרעמה כמו תמיד על ההכרח מבחוץ.

הוא קם ומסתכל דרך החלון בלי ארשת גל שהיא.

— אתה אוהב אותי, לא כן? — שאלה בנחת.

— הלא ידעת. למה תשאלי? — אמר, קצת ברוגז.

— רוצה אני שתחזיק בי ולא תרפני — אמרה.

עיניו נדמו מלאות כהות חמימה ורכה, בת בלי מחשבה.

— מתי? עכשיו?

— עכשיו, בלבך. אבוא מיד ואחיה עמך תמיד.

ישב על המיטה בראש מורד בלי כושר מחשבה.

— האם אין אתה רוצה? — שאלה.

— אל תשאלי. תני לי מנוחה. אהבתיך, כשאת שוכבת אתי. האשה נפלאה כשאפשר לשקוע בה. אהבתיך, את רגליך, את גופך ואת נשיותך. אהבתיך בזכרותי ובלבבי. אבל אל תשאלי, אל תכריחי אותי לדבר.

והוא שם ידו על השערות החומות שליד בית הסתרים שלה. לאחר שעה קלה יצא.

ועדיין שכבה שקועה במחשבות. קשה היה ללכת, לצאת מביתו. מבחוץ קרא לה: ״שבע וחצי״. נאנחה וירדה מן המטה. החדר הקרח הקטן! רצפת הקרשים היתה מרוקה למשעי. ובפנה ליד החלון עמדה כוננית ובה ספרים אחדים, קצתם מספריה, ביניהם ספרים על רוסיה הבולשביסטית, ספרי נסיעות, ספר על האטום והאלקטרון, ספר על הרכב קליפת האדמה וסיבות הרעש: ספורים אחדים, שלשה ספרים על הודו. סוף סוף היה קורא.

השמש האירה אותה דרך חלון הגמלון. בחוץ ראתה את הכלבה פלוסי משרכת. בוקר בהיר היה, צפרים עפו ושרו כמנצחים. אילו יכלה להשאר כאן. לולא היה עולם הזועה ההוא של עשן וברזל. אילו רצה הוא לברוא לה עולם.

ירדה במדרגות העץ התלולות והצרות. מרוצה היתה בבית קטן זה אילו עמד בעולם שכולו שלה.

הוא היה מרוחץ ורענן והאח היתה מבוערת.

— רוצה את לאכול דבר מה? — שאל.

— לא, תשאיל לי רק מסרק.

הלכה אחריו לחדר השני וסרקה את שערותיה ראי ככף איש הקבוע בדלת. אחרי כן עמדה בגינה הקטנה והסתכלה בפרחים הטלולים, בערוגה האפורה של צפורן שכבר העלה פקעים.

— רוצה הייתי — אמרה — שכל יתר העולם יעלם ואחיה כאן אתך.

— הוא לא יעלם — אמר.

הלכו שניהם מחרישים דרך היער הטלול החביב. אבל חיו יחדיו בעולם שכולו שלהם.

נפשה מרה עליה לשובה לרגבי.

— רוצה אני לבוא מיד ולחיות אתך יחדיו — אמרה עם פרידה.

הוא חייך בלי מענה.

הגיעה הביתה חרש ובלא רואים ועלתה לחדרה.

16

על גבי שולחן ארוחת הבוקר היה מונח מכתב מהילדה. ״אבא נוסע ללונדון השבוע ואני אבוא לקחת אותך ביום החמשי בשבוע הבא, בשבעה עשר ביוני. את צריכה להיות מוכנה, כדי שנוכל לנסוע מיד. אין ברצוני לבזבז זמן ברגבי, זהו מקום נורא. ודאי אלון ברטפורד אצל משפחת קולימן, ואצלכם אסעד ביום החמישי. יכולים אנו איפוא לצאת לדרך אחר הצהרים וללון אולי בגדנטם.

אין טעם שנבלה ערב עם קליפורד. אם נסיעתך למורת רוחו, הרי לא יהיה לו הערב לעונג״.

ככה. שוב מזיזים אותה על פני לוח השתמט.

קליפורד התנגד לנסיעתה בכל תוקף, אבל רק משום שלא הרגיש עצמו בטוח בהעדרה. נוכחותה נתנה לו משום מה רגש בטחון וחירות בדברים שעסק בהם. טיפל הרבה במכרות והתאבק ברוחו בבעיות הנואשות כמעט של הפקת פחם ומכירתו בחסכון הגדול ביותר. ידע, שיש למצוא דרך לנצל את הפחם או להפוך אותו למשהו, באופן שלא יהיה צורך למכור אותו או להצטער שאיננו נמכר. אבל אם ייצר כח חשמל — האם יוכל למכור אותו או לנצל אותו? ולהפוך לשמן דלק היה עד כאן יותר מדי יקר ומורכב. כדי להחזיק תעשיה בחיים צריך היה להרבות בתעשיה — ממש שגעון.

לשגעון זה דרוש היה משוגע שיצליח. ואמנם היה קצת משוגע. קוני חשבה כך. דוקא המרץ והחריפות שלו בעסקי המכרות נדמו לה כגילויי השגעון. עצם התלהבותו היתה התלהבות של טירוף.

היה סח לה על כל תכניותיו הרציניות והיא האזינה בתמיהה ונתנה לו לדבר. עד שפסק הזרם והוא שב לרמקול שלו ונעשה ריקן, בעוד שתכניותיו התאבכו כנראה בקרבו כמין חלום.

ומדי לילה בלילה היה משחק בקלפים עם גברת בולטן, חצי שילינג למשחק, וכמעט תמיד הפסידה.

יום אחד אמרה לקוני:

— הפסדתי עשרים ושלשה שילינג לסיר קליפורד בלילה שעבר.

— והאם לקח את הכסף ממך? — שאלה קוני נדהמת.

— כמובן, גברתי, חוב כבוד.

קוני הוכיחה אותם על פניהם ברוגזה. והתוצאה היתה, שסיר קליפורד הגדיל את המשכורת של גברת בולטן במאה לי״ש לשנה ואותו יכלה לסכן. בינתים נדמה לקוני, כי קליפורד עובר ובטל.

סוף סוף אמרה לו, כי בשבעה עשר בחודש תצא לדרך.

— בשבעה עשר? — שאל. — ומתי תשובי?

— לכל המאוחר בעשרים ביולי.

הביט בה במבט זר וריק, מתוך עמעום של ילד אבל ערמומית משונה וריקה של זקן.

— לא תעזביני? — שאל.

— מה זאת אומרת?

— על ידי נסיעתך. כוונתי: בטוחה את שתשובי?

— בטוחה אני ככל אשר אוכל, שאשוב.

— ובכן טוב, עשרים ביולי.

ואף על פי כן רצה שתסע. מופלא היה הדבר. רצה שתסע, בפירוש, שיהיו לה הרפתקאות קטנות ואולי תתעבר וכל כיוצא בזה. ועם זה פחד מפני נסיעתה.

פרפרה וציפתה להזדמנות ממשית לעזוב אותו לגמרי, חיכתה לשעה שהיא והוא יתכשרו לכך.

פעם ישבה ושוחחה עם שומר היער על נסיעתה לחוץ לארץ.

— וכשאשוב — אמרה — אוכל להגיד לקליפורד שאני מוכרחה לעזוב אותו. ואתה ואני נוכל ללכת. אין הוא צריך לדעת אפילו שזהו אתה. יכולים אנו ללכת לארץ אחרת. לאפריקה או לאוסטרליה.

היתה כולה מזועזעת מתכניתה.

— לא היית מעולם במושבות, האין זאת? — שאל אותה.

— לא. ואתה?

— הייתי בהודו, באפריקה הדרומית, במצרים.

— למה לא נלך לאפריקה הדרומית?

— יכולנו — אמר בהיסוס.

— או שאין אתה רוצה? — שאלה.­

— לא איכפת לי. לא איכפת לי מה שאני עושה.

— האם אין אתה מאושר לרעיון זה? למה לא? לא נהיה עניים. יש לי כשש מאות לי״ש לשנה. שאלתי וחקרתי. אין זה הרבה, אבל זה מספיק. האין זאת?

— בשבילי זהו עושר.

— כמה נעים יהיה!

— אבל עלי להתגרש, וגם עליך להתגרש אם אין אנו רוצים בסיבוכים.

פעם אחרת שאלה אותו על אודותיו. הם ישבו בסוכה ובחוץ מרעים הרעם.

— והאם היית מאושר כשהיית ליטננט וקצין וג׳נטלמן?

— מאושר? אמנם כן. אהבתי את הקולונל שלי.

— והאם אהב אותך?

— כן, הוא אהב אותי לפי דרכו.

— ספר גא לי על אודותיו.

— מה יש כאן לספר? הוא נתעלה מדרגה נחותה. אהב את הצבא. ומעולם לא היה נשוי. היה קשיש ממני בעשרים שנה. פקח היה, נלהב וקצין חרוץ. הייתי נתון להשפעתו. ולא התחרטתי.

— והצטערת מאד כשמת?

— בעצמי הייתי קרוב למות.

ישבה והרהרה. בחוץ הרעים הרעם. הם נמצאו כמו בתיבת נח בשעת המבול.

— כנראה יש לך קופה של חויות מאחוריך? — אמרה.

— אני? נדמה לי שכבר מתי פעם או פעמיים. אבל הנני כאן ואני עובד שוב והולך לקראת צרות חדשות.

היתה שקועה בהרהורים ומקשיבה לסופה. פתאם צחק ואמר:

— הקולונל היה אומר: חביבי, המעמדות הבינונים באנגליה צריכים ללעוס כל לגימה שלשים פעם משום שמעיהם צרים מאד. חתיכה בגודל קטנית תגרום להם עצירות. זהו הטפוס הגרויע של בני־עוף גנדרנים שבעולם: מלאים יוהרה, מפחדים שמא אין שרוכי נעליהם כהלכה, רקובים — וצדיקים בעיניהם. נלאתי כלכל. דור של טרזנים דומים לנשים, בני בלי מעים.

קוני צחקה. בחוץ ניתך גשם.

— הוא שנא אותם!

— לא — אמר. — לא שם לב אליהם. לא יכול כלכל אותם. יש בזה הבדל. כי לפי דבריו הולכים גם החיילים ונעשים גנדרנים ובני מעים צרים. זהו גורל האנושיות ללכת בדרך זו.

— גם עם הארץ, העם העובד?

— כולם כאחד. המרץ עבר ובטל. המכוניות והקולנועים והאוירונים מצצו מהם את יתר הפליטה. דעי לך, כל דור מוליד דור יותר דומה לשפנים, בעל צנורות גומי במקום מעים ורגלי בדיל ופרצופי בדיל. אישי בדיל. הכל הוא מין בולשביזם מתמיד, הממית כל אנושיות ומעריץ כל מוכניות. כסף, כסף, כסף. כל ההמון המודרני אדיר חפצו הוא להמית את ההרגשות האנושיות הישנות בבני אדם ולהפוך את האדם הקדמון ואת חוה הקדמונית לקציצה. כולם שוים. כל העולם שוה: מות למציאות האנושית. שלם להם כסף, כסף, כסף ואתה נוטל מן האנושיות את המרץ, ונשארות רק מכונות קטנות מסתובבות.

ישב בסוכה, ופניו נעוים מלעג. אבל עם זה היתה אזנו נטויה וקשבת לסערה ביער. הסערה העניקה לו רגש של בדידות.

— אבל האם לא יבוא לעולם קץ לדבר?

— בוא יבוא. הישועה תבוא מאליה. לאחר שימות האדם האמתי האחרון וכולם יקבלו מרות, יהיו כולם מטורפים ויערכו לעצמם אוטו־דה־פה. הרי ידעת, אוטו־דה־פה פירושו ״מעשה האמונה״. הם יעשו את מעשה האמונה הגדול־הקטן שלהם: יקריבו זה את זה.

— זאת אומרת, ימיתו זה את זה?

— כן, יקירתי. אם נמשיך בקצב של עכשיו לא יהיו כעבור מאה שנה אפילו עשרת אלפים איש באי זה. אולי אפילו לא עשרה אנשים. הם ישמידו זה את זה מרוב אהבה.

הרעם הרעים ממרחקים.

— סיכוי נאה — אמרה.

— יפה מאד. אם לחשוב על כליון מין האדם ועל ההפסקה הגדולה שתבוא לפני שיצמח מין אנושי חדש, הרי זה מיגיע יותר מכל דבר אחר. ואם ימשך הדבר כמו עכשיו, שכל אחד: משכילים, אמנים, ממשלה, בעלי תעשיה ופועלים כולם כמוכי שגעון ממיתים את שארית הרגש האנושי, את יתר הפליטה של שאר רוח, את החוש הבריא האחרון — אם הדבר ימשך במערכה אלגבראית כמו עכשיו, הרי בא קץ כל בשר. חסל, חביבתי. הנחש בולע את עצמו ומשאיר ריקנות, מזוהמת למדי אבל לא נואשת. יפה מאד. כשינבחו כלבים פראים ברגבי וסוסי מכרות פראים ידהרו בטיווירשיל — יהי שם אלהים מבורך!

קוני צחקה אבל לא בקורת רוח.

— אם כן עליך להיות מרוצה שכולם בולשביקים — אמרה. — עליך להיות מרוצה שהם ממהרים לקץ.

— כן דיברתי. אינני מעכב אותם. כי לא יכולתי גם אילו רציתי.

— ובכן למה נפשך כל כך מרה עליך?

— אינה כלל מרה, לא איכפת לי.

— ואילו היה לך ילד? — שאלה.

הוריד ראשו.

— כן — אמר לבסוף. — נדמה לי שזהו דבר רע ומר להוליד ילד בעולם זה.

— לא, אל נא תאמר זאת, אל נא תאמר! — התחננה. — סבורה אני כי הנני יולדת ולד. אמור כי תהיה מרוצה.

והיא שמה ידה על ידו.

— מרוצה אני שאת מרוצה — אמר. — אבל לי נדמה שזוהי בגידה איומה ביציר שלא נולד.

— אבל לא — קראה בפלצות. — אם כן אין אתה יכול לחפוץ בי באמת. אין אתה יכול לחפוץ בי אם אתה מרגיש כך.

שוב החריש, ופניו קדרו. מבחוץ נשמע רק דשדוש הגשם.

— אין זאת אמת גמורה, — לחשה, — אין זאת אמת גמורה. יש עוד אמת אחרת.

הרגישה, שנפשו מרה עליו עכשיו במקצת מחמת שהיא עומדת לעזוב אותו וללכת לוונציה. ודבר זה שימח אותה למחצה.

פתחה את תלבשתו, חשפה את בטנו ונשקה לטבורו. אחר כך נלחצה אליו בלחיה וחבקה את ירכיו. היו לבדם ביער.

— אמור לי שאתה רוצה בולד, — מלמלה ולחצה את פניה לפניו, — שאתה מקוה לו. אמור לי זאת.

— מה אגיד לך? — אמר לבסוף, והיא הרגישה רטט מופלא עובר בגופו. — פעמים אמרתי בלבי, אילו ניסה מי שהוא כאן בין הכורים. הם עובדים עבודה רעה ואינם מרויחים הרבה. אילו יכול אדם לומר להם: אל נא תחשבו רק על הכסף. אם הצורך הוא העיקר אין לנו צורך רב. אל נא תחיה למען הכסף.

לחיה נגע בלחיו ולא נגע.

— הבה נחיה למען דברים אחרים. אל נא נחיה למען עשית כסף, לא לנו ולא לאחרים. עכשיו אנו אנוסים לכך. אנו אנוסים להרויח כזית לעצמנו וחתיכה הראויה להתכבד לבעלי הבתים. מספיק. לאט לאט נעשה קץ לדבר. אין לנו לצאת מן הכלים. לאט לאט נחזיר אחורנית את כל חיי התעשיה.

הפסיק, ואחר כך המשיך:

— ראי את ג׳ו: תאוה לעינים, חי וער. וראי את יונה: עצל הוא, מכוער הוא, מפני שאין לו רצון ללכת קוממיות. הייתי אומר להם: ראו, ראו את עצמכם, כתף אחת גבוהה מחברתה, הרגלים מעוקלות, כפות הרגלים גלמיות. מה עשיתם לעצמכם בעבודה הארורה? סירסתם עצמכם. אסור לעבוד כל כך הרבה. התפשטו והביטו אל עצמכם. צריכים הייתם לחיות חיים ויפים, ואתם מכוערים וחצי מתים. כך הייתי אומר להם, והייתי מעוררם ללבוש בגדים אחרים: מכנסים צרים צבעונים ובהירים, מקטורנים קצרים לבנים. אילו היו האנשים לובשים מכנסים יפים היו משתנים במשך חודש. היו מתחילים שוב להיות גברים. והנשים היו מתלבשות בהידור. כי אילו היו הגברים לובשים מכנסים צבעונים היו הנשים מתחילות להיות נשים. מכיון שהגברים אינם גברים מוכרחות הנשים להיות כגברים. ובמשך הזמן תהרס טיווירשיל ויבנו בנינים נאים חדשים. שיש בהם מקום לכולנו. והארץ תשוב ותטהר. ואין להרבות בולדות. כי העולם כבר מלא וגדוש.

— אבל — הוסיף — לא הייתי מטיף לאנשים, אלא פושט אותם ואומר: ראו אתם עצמכם! זהו מפני שאתם עובדים בכסף. הקשיבו לדברי עצמכם. זהו מפני שאתם עובדים בכסף. ראו את טיווירשיל. הרי זה נורא. זהו מפני שנבנתה בשעה שעבדתם בכסף. התבוננו אל בחורותיכם. אין הן שמות לב אליכם ואין אתם שמים לב אליהן. זהו מפני שאתם מבלים את זמנכם בעבודה לשם כסף. אין אתם מכירים לא לדבר כן, לא ללכת כן ולא לאהוב כן, אין אתם יכולים לגשת כראוי אל אשה. אין אתם קרויים חיים. הביטו בעצמכם.

העולם מבחוץ נעשה שקט וקצת קר.

— האם אין את דואגת לעתיד? — שאל.

— ודאי, נורא — אמרה.

— כי בשעה שאני מרגיש שהעולם האנושי נידון לכליה, שהוא חרץ בעצמו גזר דינו על ידי בהמיותו, מרגיש אני שהמושבות אינן רחוקות כל צרכן. הירח אינו רחוק כל צרכו, כי אפילו משם אפשר לסקור אחורנית ולראות את הארץ המזוהמת, הבהמית, המשוקץ שבכל הכוכבים, המחולל על ידי בני האדם. יש לי רגש כאילו בלעתי מרה והיא מכרסמת את קרבי ואין מקום רחוק למדי ללכת שמה מכאן. אבל כנוח עלי רוח אחר אני שוכח כל זה. אם כי כדי בזיון הוא מה שעוללו לבני אדם בשלש מאות השנים האחרונות: בני האדם נהפכו לרמשים עובדים בלבד וניטלו מהם כל גברותם וכל חייהם הממשיים. הייתי מבער את המכונות מעל פני האדמה כמקדם ומחסל את תקופת התעשיה לחלוטין, כטעות חשוכת. אבל מכיון שאני אינני יכול לעשות זאת ושום איש איננו יכול, מוטב שאשקוט ואנסה לחיות את חיי, אם יש לפני חיים, מה שמפוקפק בידי.

הרעמים מבחוץ חדלו, אבל הגשם שרפה התחיל שוב סוחף מתוך ברקים חיוורים נמושים וריטון סופה מסתלקת. קוני היתה מרוגת. הוא האריך לדבר, אצל לעצמו, לא לה. כנראה ירד עליו יאוש גמור, והיא הרגישה עצמה מאושרת ושנאה את היאוש. היא ידעה, כי עזיבתה, שרק עכשיו הרגיש בה בקרב לבבו, עוררה בו מצב רוח זה, ושמחה על כך.

פתחה את הדלת והסתכלה בגשם הזקוף הכבד, שירד כמסך פלדה, ופתאם פחז עליה יצרה לרוץ לתוך הגשם.

קמה, הסירה את גרביה ואחר כך את שמלתה ותחתוניה והוא עצר את נשימתו. שדיה המחודדות, כשדי בעל חי, נעו מדי לכתה. באור הירקרק נראתה כדמות משנהב. נעלה את נעלי הטניס שלה ורצה החוצה בצחוק פרוע, החזיקה את שדיה וידיה למול הגשם ורקדה כפי שלמדה בדרזדן בימים ההם. נדמתה לדמות חוורת, מוזרת, מתרוממת ונופלת, והגשם דופק ונוצץ על ירכיה, והיא מושיטה לגשם את בטנה ועגבותיה מתוך אלילות פרועה.

חייך והתחיל אף הוא להתפשט. קפץ, ערום ולבן, רועד מן הקור, לתוך הרביבים. פלוסי קפצה לפניו בנביחה. קוני, בשערותיה הרטובות שנדבקו לראשה, הפכה פניה וראתה אותו. עיני התכלת שלה קרנו מהתרגשות והיא פרצה כלפי מטה בשביל לתוך היער. ענפים רטובים הצליפו על גופה. רצה והוא לא ראה כלום חוץ מן הראש והגב הרטובים שלה ועגבותיה המבריקות.

כבר הגיעה לקרחת היער כשהדביק אותה וליפף את גונה הרטוב הערום. צווחה, הזדקפה ודבקה בו, לחץ אותה אליו בחזקה, את בשר האשה הרך, הצונן, שהתחמם מיד עם המגע. הגשם זרם עליהם עד שהעלו אד. ליטף כל עגבה שלה ביד אחת ופתאום השכיב אותה ארצה ונפל אתה על השביל, ולקח אותה כהרף עין ובשלימות כבעל חי, בתוך המון הגשם.

מיד קם ומחה את הגשם מעיניו.

— בואי לסוכה — אמר והם התחילו רצים בחזרה. לא אהב את הגשם, אבל היא הלכה לאט, לקטה זכריות, פעמוניות ובבונג, רצה צעדים אחדים ונצבת ומביטה אחריו.

כשבאה לסוכה עם הפרחים כל עוד נפשה בה כבר היה התנור מוסק. שדיה הזקורים עלו וירדו, שערותיה דבקו מפני הגשם, פניה הסמיקו וגופה הבריק. בעיניה הפקוחות לרווחה נדמתה כיצור חדש. לקח שמיכה וניגב אותה כשהיא עומדת כילדה. ניגב עצמו וסגר את הדלת.

— אנו מתנגבים באותה מגבת, סימן שנריב — אמר.

— אין זאת מגבת, זוהי שמיכה — אמרה.

הפילה את השמיכה וכרעה על קרקע הטיט ונענעה כלפי האש בשערותיה שיתיבשו. הסתכל בחמוקי ירכיה. היום הקסימו אותו. זה המדרון אל העגבות, וביניהן חום המסתרים של בית הסתרים.

— מה יפה השת שלך — אמר תוך כדי לטיפה. — אין כמוהו בנשים. כל קורטוב אשה, אשה ממש. אין את אחת הבחורות, בעלות אחורים ככפתורים, כמו אצל בחורים. לך שת רך וגולש כפי שגבר אוהב, שת שאפשר להשתית עליו את העולם.

— את אשה כהלכה — הוסיף — ואפילו קצת כלבה. על כך אהבתיך.

קפצה ועלתה על ברכיו. ״נשקני״ לחשה.

לקח זכריות אחדות וקלע אותן בשערות של בית הסתרים שלה.

— לא איכפת לך שאני נוסעת? — שאלה.

— עשי כרצונך — ענה.

— אבל לא אסע אם אין רצונך בכך — אמרה.

גחן ושם עוד גזיר עץ לתוך האש. בבואת השלהבת להטה על פניו השותקים והמופשטים. חיכתה, אבל לא אמר כלום.

— חשבתי, שזוהי דרך טובה להפרד מקליפורד. אני רוצה בילד — והרי הזדמנות —

— לתת לבני אדם לחשוב דברי שקר — אמר.

— כן, בין שאר הדברים. האם רוצה אתה שידעו את האמת?

— לא איכפת לי מה שהם חושבים.

— ולי איכפת. אינני רוצה שימשמשו בי ברוחם הקר הבלתי נעים כל זמן שאני ברגבי. יחשבו מה שלבם חפץ לאחר שאלך לחלוטין.

— אבל סיר קליפורד מחכה שתשובי אליו?

— ודאי, אני מוכרחה לשוב.

— והאם רוצה את ללדת ברגבי? — שאל.

לפתה את זרועה סביב לערפו.

— אם לא תקחני מכאן אין לי ברירה אחרת.

— לאן אקח אותך?

— לכל מקום שתרצה. רק לעזוב את רגבי.

— מתי?

— כשאשוב.

— ולמה לך לשוב ולעשות את הדבר פעמיים מכיון שכבר יצאת? — שאל.

— אני מוכרחת לשוב. הבטחתי בהן שלי. חוץ מזה אני שבה בעצם חזרה אליך.

— אל שומר היער של בעלך?

— ומה בכך? — אמרה.

— ככה? — הרהר רגע. — ומתי את חושבת לנסוע שוב, לחלוטין? מתי בדיוק?

— אינני יודעת. אשוב מוונציה ואז נכין הכל.

— כיצד נכין?

— אגיד לקליפורד. עלי להגיד לו.

— האומנם?

החריש. שמה את זרועותיה מסביב לצוארו.

— אל נא תכביד עלי את הדבר — התחננה.

— מה לא להכביד?

— שאלך לוונציה ואסדר את הענין.

חיוך קל, מלגלג למחצה, רחף על פניו.

לא אכביד עליך — אמר. — רוצה אני רק לדעת מהי כוונתך. אבל את זאת אין את יודעת בעצמך. רוצה את להרויח זמן:

לנסוע ולהתבונן. אין אני בא בטענה. סבורני, שאת פקחית. אולי תעדיפי להשאר גברת בית רגבי. אין לי טענה עליך. אין בידי להציע לך בתי רגבי. הרי ידעת מה יש בידי. לא, לא, סבורני כי צדקת. באמת. ואין אני להוט להתפרנס ממך, להיות מוחזק על ידיך. גם את זה יש להביא בחשבון.

היא הרגישה במדת מה שהוא גומל מדה כנגד מדה.

— אבל חפץ אתה בי. — שאלה.

— ואת הפצה בי?

— הרי ידעת כי כן הוא. הדבר ברור.

— נכון. ולמתי את חפצה בי?

— ידעת שאנו יכולים לסדר הכל כשאשוב. עכשיו הלאית אותי לגמרי. עלי לשוב למנוחה ולבהירות.

— ודאי. שובי למנוחתך ולבהירותך.

נעלבה קצת.

— אבל הנך מאמין בי? — שאלה.

— בהחלט.

שמעה לגלוג בדבריו.

— אמור לי נא — אמרה בשפה רפה — האם חושב אתה כי מוטב שלא אסע לוונציה?

— לדעתי מוטב שתסעי לוונציה — ענה בקול קריר, מלגלג במקצת.

— יודע אתה שאני נוסעת ביום החמשי הבא. — שאלה.­

— יודע אני.

שקעה בהרהור ואחר כך אמרה:

— וכשאשוב ניטיב לדעת מה אנחנו. האין זאת?

— כן, ודאי.

ושוב תהום שתיקה מופלאה ביניהם.

— הייתי אצל עורך הדין בענין הגט לאשתי — אמר כמי שכפאו שד. רטט קל עבר אותה.

— ומה אמר? — שאלה.

— אמר, שצריך הייתי לעשות זאת קודם. עכשיו אולי קשה הדבר. אבל מכיון שעבדתי בצבא חושב הוא, שהענין יסודר. אם רק לא מקום היא עלי.

— האם עליה לדעת זאת מראש?

— כן, היא מקבלת הודעה תחילה וכן גם האיש שהיא חיה אתו, השותף לאחריות.

— האם אין זה נורא, כל התיאטרון הזהו? סבורתני, שגם אני אצטרך לעבור דרך זו עם קליפורד.

— וכמובן — אמר — יהיה עלי לחיות חיים למופת במשך ששת או שמונת החדשים הסמוכים. אם תסעי לוונציה לא אצטרך לעמוד בנסיון לפחות כשבועים.

— האם אני מעמידה אותך בנסיון? — אמרה וליטפה את פניו. — שמחה אני שאני מעמידה אותך בנסיון. אל נא נחשוב על זה. אתה מהלך עלי אימים כשאתה מתחיל לחשוב. אתה מדכא אותי ממש. יכולים אנו לחשוב כל אחד כשהוא לבדו. זהו העיקר. כבר חשבתי, שעלי לבוא אליך עוד ללילה אחד לפני נסיעתי. האם לבוא ביום החמשי בערב?

— הרי אז תהיה אחותך כאן.

— נבון. אבל היא כתבה שנצא מכאן אחר הצהרים, ובכן יכולים אנו לצאת מרגבי אחרי הצהרים אבל היא תלון במקום אחר.

— אבל אז הרי תדע.

—ודאי, אני אגיד לה. כבר סיפרתי לה פחות או יותר. עלי לדבר על הענין עם הילדה. היא בשבילי עזר רב, פקחית כל כך.

הרהר בתכניתה.

— ובכן רוצה את לצאת מרגבי אחרי הצהרים כאילו את נוסעת ללונדון? באיזו דרך תסעו?

— דרך נוטינגהם וגרנטם.

— ואחותך תוריד אותך באיזה מקום ואת תלכי או תסעי בחזרה לכאן? נדמה לי, שהדבר מסוכן מאד.

— האמנם? ובכן יכולה הילדה להביא אותי בחזרה. יכולה היא ללון במנספילד ולהחזיר אותי לכאן בערב ולקחת אותי שוב בבוקר. הדבר נוח מאד

— והאנשים שיראו אותך?

— אחבוש משקפים אטומים וצעיף.

הרהר בדבר.

— טוב — אמר. — עשי כרצונך, כנהוג.

— והאם אין זה לפי רצונך?

— כן. הדבר לפי רצוני — אמר קצת קודר. — יש לנגוד את הברזל כשהוא חם.

קם ופתח את דלת הסוכה.

ליווה אותה עד דרך הרכיבה, כשהגיעו לשם הופיעה לקראתם גברת בולטן, חיוורת ורועדת.

— הה, גברתי, דאגנו פן קרה לה אסון.

— לא, לא קרה כלום.

גברת בולטן התבוננה בפניו של האיש. נתקלה בעיניו שהיו חצין צוחקות וחצין מלגלגות. היה תמיר צוחק על משבתים. אבל הסתכל בה בסבר פנים יפות.

— ערב טוב, גברת בולטן. הוד מעלתה עכשיו בידים טובות. ובכן אני יכול לעזוב אותה. ליל מנוחה, הוד מעלתה. ליל מנוחה, גברת בולטן.

בירך לשלום, הפנה פניו והלך לו.

17

כששבה קוני הביתה נתנסתה בחקירה ודרישה. קליפורד נסע לטייל אחר הצהרים ושב לפני פרוץ הסופה, והיכן היתה הוד מעלתה? איש לא ידע, רק גברת בולטן שיערה, שהלכה לטייל אל היער. אל היער, בסופה כזו? קליפורד הגיע הפעם לידי טירוף עצבני. קפץ ממקומו לכל ברק והחויר לכל קול רעם. הסתכל לתוך סופת הקרה כאילו זהו קץ כל העולם. התרגזותו הלכה וגדלה.

גברת בולטן ניסתה לשכך אותו.

– ודאי מצאה מקלט בסוכה. אין לך לדאוג. להוד מעלתה שלום. בסדר.

– אין זה מוצא חן בעיני שהיא ביער בסופה כזאת. אין זה מוצא חן בעיני שהיא בכלל ביער. יצאה זה יותר משעתים. מתי הלכה?

– זמן מה לפני שובך.

– לא ראיתיה בבוסתן. אלהים יודע איפה היא ומה קרה לה.

– ודאי לא קרה לה כלום. תראה, שהיא תשוב מיד כשיחדל הגשם. רק הגשם עיכב אותה.

אבל הוד מעלתה לא שבה מיד לאחר שחדל הגשם. הזמן עבר, השמש הופיעה בנצנוץ צהוב אחרון, ועדיין לא היה שום סימן של קוני. השמש שקעה, ירדה חשיכה וכבר צלצל הפעמון צלצול ראשון לסעודה.

– רע המעשה – אמר קליפורד בהתרגשות. – יש לשלוח את פילד וביטס לחפש אותה.

– אל נא תעשה את זאת – קראה גברת בולטן. – יחשבו שיש כאן איבוד עצמה לדעת או מעין זה. אל נא תתן לאנשים אמתלה לדיבה. ארוץ לסוכה ואראה אולי היא שם. אמצא אותה.

ולאחר שידול הרשה לה קליפורד ללכת.

וכך פגשה אוה קוני בדרך הרכיבה כשהיא משוטטת לבדה, חיוורת.

– אל נא תתרעמי גברתי, שאני מחפשת אותך. אבל סיר קליפורד התרגש מאד. הוא היה בטוח שפגע בך הברק או שנהרגת על ידי עץ נופל. ורצה לשלוח את פילד וביטס אל היער למצוא את הגופה. על כן חשבתי כי מוטב שאלך אני מאשר לעורר את כל המשרתים.

דיברה בעצבנות. יכלה להכיר עדיין בפניה של קוני את השקט ואת החלום בהקיץ של תאוה נהיה ויכלה להרגיש את הרוגז כלפיה.

– טוב – אמרה קוני ולא יספה.

שתי הנשים צעדו בשתיקה דרך העולם הרטוב. טפות גדולות הצליפו ביער בקול נפץ. כשבאו לבוסתן הלכה קוני בראש, וגברת בולטן התנהלה אחריה ושאפה רוח בכבדות. התחילה להיות מסורבלת.

– שטות היא מצד קליפורד להרעיש עולם על לא דבר – אמרה קוני לבסוף ברוגז כמדברת לעצמה.

– הרי ידעת את הגברים. אוהבים הם להתרגש. אבל הוא ירגע כשרק יראה אותך.

קוני היתה רוגזת מאד, שגברת בולטן ידעה את סודה – כי בודאי ידעה אותו.

פתאום נצבה קוני באמצע הדרך.

– משונה מאד, שהולכים בעקבותי – אמרה ועיניה ירו ברקים.

– אל נא תגידי זאת, גברתי. היה בודאי שולח את שני האנשים והם היו הולכים ישר אל הסוכה. ואני לא ידעתי בדיוק איפה היא.

לרמז זה הסמיקה קוני מכעס. אבל כל זמן שהיצר היה סוכן בה לא יכלה לשקר. לא יכלה אפילו לטעון, שלא היה כלום בינה ובין שומר היער. הסתכלה אל האשה השניה, שעמדה וראשה הערמומי מורד, אבל בבחינת מה בעלת ברית בנשיותה.

– כן – אמרה קוני. אם הדבר כך הרי זה כך. לא איכפת לי.

כשבאו הביתה נכנסה קוני לחדר קליפורד מלאה חמה, עליו ועל פניו החיוורים והנרגשים ועיניו הבולטות.

– צריכה אני להגיד לך, שאין אני סבורה כי יש צורך לשלוח אחרי את המשרתים – פרצה ואמרה.

– רבונו של עולם – רתח ואמר: – איפה היית? נעלמת לשעות ובסופה כזאת. למה, לעזאזל, את הולכת ליער ארור זה? מה לך שם ומי לך שם? זה שעות חדל הגשם, שעות. האם יודעת את כמה שעות עכשיו? יכולה את להביא אדם לידי טירוף הדעת. איפה היית? מה, בשם השטן, עשית?

– ומה אם אין בדעתי להגיד לך? – אמרה, הסירה את כובעה מראשה ונענעה בשערותיה.

הביט אליה בעינים מבצבצות, והלובן שבהן הצהיב. התרגשות כזאת היתה מזיקה מאד לבריאותו. גברת בולטן התלבטה עמו אחר כך כמה ימים. קוני הרגישה פתאם מוסר כליות.

– באמת – אמרה בשפה רפה – אפשר לחשוב שהייתי מי יודעת איפה. ישבתי פשוט בסוכה כל שעת הסופה והעליתי לי אש קטנה והיה לי חם וטוב.

עכשיו דיברה בפשטות. סוף סוף למה להרגיש אותו עוד יותר. הביט אליה בחשד.

– על כל פנים – אמר בנחת – תוכלי לברך ברכת הגומל אם תצאי מן הענין בלי הצטננות חזקה.

בערב רצה קליפורד למשוך לה חסד. קרא אחד הספרים החדשים בהקר הדת. היה בו משהו מדתיות צבועה ודואג היה מתוך אנוכיות יתרה לעתידו של האני העצמי שלו. רגיל היה לשוחח עם קוני על ספרים מכיון שהשיחה ביניהם היתה הכרחית.

– מה את סבורה אגב על זה? – שאל ולקח את הספר לידו. – לא היית צריכה לקרר את גופך הלוהט בגשם אילו היו מאחורינו יותר תקופות של התפתחות. הנה מה שכתוב כאן: “העולם ניתן להתפס משני צדדים. מצד אחד הוא הולך ונחרב מבחינה גופנית, מן הצד השני הולך הוא ועולה מבחינה רוחנית”.

קוני האזינה וחיכתה להמשך. אבל קליפורד הפסיק. היא הסתכלה בו בתמהון.

– ואם הוא עולה מבחינה רוחנית – אמרה – מה הוא משאיר למטה, במקום שנמצאים ירכותיו.

– עליך להבין את הכותב לפי כוונתו – ענה. – עליה היא הניגוד לירידה, חושב אני.

– זאת אומרת, התנפחות רוחנית?

– לא. אבל ברצינות, בלי ליצנות: האם סבורה את שיש כאן איזה תוכן?

שבה והסתכלה בו.

– ירידה גופנית? –אמרה. – אני רואה שאתה משמין והולך ואף אני אינני מתנוונת. האם סבור אתה שהשמש קטנה משהיתה? נדמה לי שלא. ואני סבורה, שהתפוח שנתנה חוה לאדם הראשון לא היה הרבה יותר גדול – ואולי בכלל לא יותר גדול – מן התפוחים שלנו. האם לא כן?

– שמעי נא מה שהוא אומר הלאה: “הדבר הולך לאט לאט, באטיות שאינה נתפסת במדידת הזמן שלנו, לקראת בריאה חדשה, שבה יהיה העולם הגופני, כפי שאנו מכירים אותו, מיוצג רק על ידי אדוה שכמעט אי אפשר יהיה להבחין בינה ובין האפס”.

שמעה בנצנוץ הנאה. כל מיני דברים שאינם הוגנים עלו במוחה. אבל היא אמרה רק:

– איזו אחיזת עינים של שטות! כאילו יכולה הכרתו הקטנה והמתרברבת לדעת בכלל את המתהוה באטיות כזאת. זאת אומרת רק, שהוא לא יצלח גופני עלי אדמות, ועל כן רוצה הוא שכל העולם יהיה לא-יצלח כזה. שחצנות וחוצפה.

– אבל שמעי נא, אל תפסיקי את הדברים הנשגבים של האדם הגדול: “טפוס המשטר הנוכחי בעולם קם בעבר מופלג שלא יצוייר וימצא את קברו בעתיד מופלג שלא יצוייר. נשארת המלכות האינסופית של צורות מופשטות ושל כח היצירה, שאופיה המתחלף נקבע תמיד מחדש על ידי יצירה ועל ידי אלהים, שמפי חכמתו תלויות כל צורות סדר העולם”. כך הוא מסיים.

קוני ישבה והאזינה מתוך ביזוי.

– הוא מנופח מבחינה רוחנית – אמרה. – איזה פטפוט! דברים שלא יצוירו וטפוסי משטר בקברים. ומלכויות של צורות מופשטות, וכח יצירה בעל אופי מתחלף, ואלהים ממוזג בצורות סדר העולם. הרי זה מטורף!

– עלי להגיד, שזהו צירוף קצת מטושטש, תערובת גזים אם אפשר לומר כך – אמר קליפורד. – אף על פי כן סבורני, שיש משהו ברעיון, כי העולם הולך ונהרס מבחינה גשמית ועולה מבחינה רוחנית.

– סבור אתה? ובכן יעלה לו כל זמן שהוא מניח אותי כאן למטה בטוחה ומוצקת מבחינה גופנית.

– האם אוהבת את את גופניותך? –שאל.

– אני אוהבת אותה.

– אבל זהו באמת יוצא מן הכלל, שהרי אין להכחיש כי היא מעמסה. אמנם חושב אני שאשה אינה רואה הנאתה העליונה בחיי הרוח.

– הנאה עליונה? – אמרה והסתכלה בו. – האם דברי הטירוף ההם הם ההנאה העליונה של חיי הרוח? לא, תודה רבה. מוטב שתתן לי את הגוף. סבורה אני כי חיי הגוף הם ממשות יתירה מחיי הרוח: אם הגוף ניעור באמת לחיים. אבל כמה אנשים, כרועה הרוח המפורסם שלך, אין להם אלא רוח הנספח לגופה גשמית.

הביט בה בתמהון.

– חיי הגוף – אמר – אינם אלא חיי בעל חיים.

– ואלה עולים על חיי גופה שהיא מתה לפי אומנותה. אבל אין הדבר אמת כלל. גוף האדם רק עכשיו קם לחיים ממשיים. אצל היונים פרכס פרכוס נהדר, אחר כך באו אפלטון ואריסטו והמיתוהו וישו הנוצרי עשה בו כלה. אבל עכשיו מתחיל הגוף לחיות באמת, עכשיו הוא קם ממש מקברו. ועתידים לקום חיים נהדרים מאד בעולם נהדר, חיי הגוף האנושי.

– יקירתי, את מדברת כאילו היית המבשרת של כל זה. נכון, את נוסעת לנסיעת שעשועים, אבל אל נא תתפעלי מזה כהתגדרות כזאת. האמיני לי, יהיה אלהים אשר יהיה, הוא מסלק קמעא קמעא את הקרבים ואת מערכת העיכול מן האדם כדי לפתח בריה יותר גבוהה ויותר רוחנית.

– למה אאמין לך, קליפורד, בשעה שאני מרגישה כי, יהיה אלהים אשר יהיה, הוא ניעור לבסוף בקרבי, כדבריך, ומרחף כאן מאושר כמו עם שחר? למה אאמין לך כשאני מרגישה כל כך את ההפך?

– ודאי, ומה גרם לשינוי הכביר הזה בקרבך? חפץ החויה העזה או הצפיה לקראת הנסיעה לוונציה?

– גם זה וגם זה. האם חושב אתה כי רע המעשה שאני רוטטת משמחה לקראת נסיעתי? – שאלה.

– רע הוא שאת מראה את שמחתך כל כך בגלוי.

– ובכן, אסתיר אותה.

– אל נא תדאגי. את כמעט משפיעה גם עלי משמחתך. כמעט יש לי הרגש, שאני הוא הנוסע. כבר דיברנו על זה למדי. ואני סבור באמת, שעיקר שמחתך הוא שאת יכולה להפרד לזמן מה מכל זה שמסביב. אין לך ברגע זה שמחה גדולה מלהפרד מכל זה. אבל כל פרידה פירושה פגישה במקום אחר. וכל פגישה היא זיקה חדשה.

– אין אני מתכוונת להכנס לזיקה חדשה.

– אל נא תתהללי, כי לאלהים אוזן שומעת.

קמה פתאם.

– לא, אינני מתהללת – אמרה.

אבל עם כל זה היתה מתפעלת לקראת נסיעתה, לקראת ניתוק החרצובות. שלא בטובתה תקף אותה בולמוס השמחה.

קליפורד, ששנתו נדדה, שיחק כל הלילה בקלפים עם גברת בולטן.

והגיע יום בואה של הילדה. קוני נדברה עם מילורס, שאם יהיו כל הסיכויים נוחים לבילוי לילה משותף תקשור בחלון סודר ירוק, ואם תופר התכנית תקשור סודר אדום.

גברת בולטן עזרה לקוני באריזה.

– שינוי המקום ישפיע לטובה על הוד מעלתה.

– גם אני חושבת. לא יקשה לך לטפל לבדך בסיר קליפורד זמן מה?

– לא, גברתי. יכולה אני לטפל בו לבדי. האם אין הגברת סבורה, שמצבו הוטב משהיה?

– הוטב הרבה. את מפליאה לעשות.

– באמת? אבל הגברים כולם שוים, ממש תינוקות. צריך להחניף להם ולשדל אותם ולתת בלבם, שהכל נעשה כרצונם. האין זאת, גברתי?

– סבורה אני, שאין לי נסיון רב בזה.

קוני הפסיקה את עבודת האריזה.

– ובעלך? האם טיפלת בו ושידלת אותו כתינוק? – שאלה.

גברת בולטן הפסיקה אף היא את עבודתה.

– מה אגיד לך? – אמרה – גם אותו צריכה הייתי לשדל, אבל הוא ידע תמיד מהי כוונתי. את זאת עלי להודות. ועל פי רוב קיבל דעתי.

– ולעולם לא היה נגיד ומצוה?

– לא. רק לפעמים קם מבט מסויים בעיניו ואז ידעתי שעלי לוותר. אבל על פי רוב וויתר הוא. לא, מעולם לא היה נגיד ומצוה: אבל גם אני לא. ידעתי מתי אסור היה להרחיק ללכת ואז וויתרתי, אף על פי שהדבר עלה לי לפעמים ביוקר גדול.

– ומה היה אילו החזקת מעמד בפניו?

– אינני יודעת. לא עשיתי זאת מעולם. אפילו כשלא צדק וויתרתי כשהתעקש. לא רציתי להפר את בריתנו. ואם מתעקשים לעומת גבר – חסל. אם את אוהבת גבר באמת צריכה את לוותר לו בשעה שהוא עומד על דעתו. אם צדקת או לא – עליך לוותר לו. או שאת מפירה את הברית. אבל עלי להגיד, שהוא היה מוותר לי לפעמים גם כשהתעקשתי בדבר שלא צדקתי. כך הדבר מתחלק לדעתי בין שני הצדדים.

– וכך את נוהגת בכל החולים שאת מטפלת בהם? – שאלה קוני.

– הכל לפי החולה. יודעת אני מה טוב להם או שאני מנסה להודע ואז אני משתדלת לטפל בהם לטובתם. אין זה דומה ליחס אהבה למי שהוא. זהו ענין אחר לגמרי. כשאוהבים גבר אחד אפשר להתייחס בחיבה כמעט לכל גבר אחר אם הוא זקוק לכך. אבל זהו לא אותו הדבר. אין זה חיבה ממש. מסופקה אני אם אפשר לאהוב שוב ממש לאחר אהבה ממשית.

דברים אלה הפחידו את קוני.

– סבורה את, שאפשר לאהוב רק פעם אחת? –שאלה.

– או אף פעם לא. רוב הנשים אינן אוהבות לעולם, אינן מתחילות כלל. אינן יודעות מה זאת אהבה. וגם הגברים כך. אבל כשאני רואה אשה אוהבת באמת יפוג לבי בקרבי למראה.

– וסבורה את, שהגברים נוחים להעלב?

– כן. כשפוגעים בגאותם. אבל האם אין גם הנשים כך? אלא ששני מיני הגאוה שונות זו מזו קצת.

קוני הרהרה בדבר. קמו בה פקפוקים בנוגע לנסיעתה. סוף סוף האם אין היא מזלזלת בזה במאהבה, ולו לזמן מה? והוא יודע את זאת. על כן הוא כל כך מוזר ועוקץ.

אכן נתונה הוית האדם בחלקה הגדול לרשות המנגנון של התנאים החיצוניים. היתה משועבדת למנגנון זה. לא יכלה להחלץ ממנה ברגעים מועטים. ואפילו לא חפצה בזה.

הילדה באה ביום החמשי בהשכמת הבוקר, במכונית נאה בעלת שני מושבים, ומזודתה מהודקת מאחורי המכונית. מראיתה היתה צנועה וצעירה כמו תמיד, אבל עם זה היה לה רצונה התקיף כשהיה. היה בה רצון עצמי שטני, כהגדרת בעלה. אבל בעלה נתרגש מאתה. ולא עוד אלא שהקילה לו את הגירושין אף על פי שלא היה לה מאהב. לפי שעה התרחקה מגברים. היתה מרוצה להיות אדון לעצמה ולשני ילדיה, שרצתה לגדל אותם “כראוי”, יהיה פירוש הדבר אשר יהיה.

גם לקוני הותר לקחת רק מזודה קלה. אבל היא שלחה מזודה גדולה לאביה, שנסע ברכבת. לדעתו אין טעם לקחת מכונית לוונציה. באיטליה חם ביותר ביולי לנסיעה במכונית. נסע נסיעה נוחה ברכבת. זה עתה ירד מסקוטלנד.

והילדה סידרה את החלק העניני של הנסיעה כמצביא מובהק. היא וקוני ישבו בקומה העליונה ופטפטו.

– אבל, הילדה – אמרה קוני קצת בפחד – רוצה אני הלילה לשהות קרוב לכאן. לא כאן, קרוב לכאן.

הילדה נעצה באחותה עיניה האפורות בנות אין חקר. נדמתה כשקטה, אבל לעתים היתה גועשת.

– איפה זה קרוב לכאן? – שאלה.

– הרי את יודעת, אוהבת אני איש אחד.

– שיערתי מעין זה.

– הוא גר קרוב לכאן ואני רוצה לבלות אתו את הלילה האחרון. אני מוכרחה. הבטחתי.

קוני דיברה במפגיע.

הילדה נטתה את ראש מינרווה שלה בשתיקה. אחר כך נשאה עיניה ושאלה:

– רוצה את לומר לי מי זה?

– זהו שומר היער שלנו – מלמלה קוני והסמיקה מאד כילד מבוייש.

– קוני! – אמרה הילדה וזקפה את חוטמה קצת בבחילה, תנועה שירשה מאמה.

– ידעתי. אבל הוא באמת נחמד. הוא מבין עדנת האהבה – ניסתה קוני ללמד עליו זכות.

הילדה נטתה את ראשה כאתונא אדמונית והרהרה. על צד האמת היתה מלאה חמה. אבל לא העיזה לגלות את זאת, משום שקוני כאביה עלולה היתה להיות מיד סוררת וממרה.

נכון, הילדה לא חיבבה את קליפורד, את בטחונו הקר שהוא ישות. סבורה היתה, שהוא מנצל את קוני באופן מביש ובעזות מצח, היא קיותה שאחותה תעזוב אותו, אבל בהיותה בת המעמד הבינוני הסקוטי ההוגן מאסה כל “פחיתות” למי שהוא מן המשפחה. לבסוף נשאה את עיניה.

– את תתחרטי – אמרה.

– לא אתחרט – קראה קוני והסמיקה עד מאוד. – הוא יוצא מן הכלל בהחלט. אני אוהבת אותו באמת. הוא מאהב נפלא.

הילדה עדיין הרהרה.

– בקרוב תשבע נפשך ממנו – אמרה – ותתביישי בו כל ימי חייך.

– לא אתבייש. מקוה אני שאלד לו ולד.

– קוני! – קראה הילדה כהולם פעם, חיוורת מכעס.

– אלד אם רק אוכל, אתגאה מאד אם אלד לו ולד.

לא היתה שום תועלת לדבר עמה. הילדה שקעה במחשבות.

– והאם אין קליפורד חושד? – אמרה.

– לא. למה יחשוד.

– אין לי ספק שנתת לו המון הזדמנויות לחשד – אמרה הילדה.

– לגמרי לא.

– וענין זה של הלילה הוא שגעון מיותר לגמרי. איפה גר האיש?

– בקצה השני של היער.

– האם הוא רווק?

– לא. אשתו עזבה אותו.

– בן כמה הוא?

– אינני יודעת. קשיש ממני.

כעסה של הילדה הלך וגדל מתשובה לתשובה, ככעס שהיתה אמה נוהגת לכעוס, מין בולמוס. אבל כבשה אותו.

– הייתי מוותרת במקומך על ההרפתקה של הלילה – יעצה בנחת.

– אינני יכולה. אני מוכרחה לבלות אתו את הלילה או שאינני יכולה כלל לנסוע לוונציה. אינני יכולה בשום אופן.

הילדה שמעה את אביה מדבר מתוך גרונה של אחותה והיא וויתרה מפני דרכי שלום. הסכימה לנסוע עם קוני למנספילד ולסעוד שם, להחזיר את קוני עם חשיכה לפרשת הדרכים. ולבוא מחר בבוקר לקחת אותה משם, והיא עצמה תלון במנספילד הרחוקה רק כחצי שעה של נסיעה מהירה. אבל היטב חרה לה. נטרה בלבה טינה כלפי אחותה על שהפירה את תכניותיה היא.

קוני קשרה סודר ירוק כאזמרגד במשקוף החלון.

מרוב כעסה של הילדה נכמרו רחמיה על קליפורד. סוף סוף יש לה שאר רוח. ואם אין לו מיניות מבחינת התפקיד – מה טוב, פחות הזדמנות לריב. להילדה לא היה חפץ במיניות זו, שבה נעשים הגברים מפלצות מנוולות ואנוכיות. לקוני היו פחות צרות מאשר לכמה נשים, לו רק ידעה את זאת.

וקליפורד החליט, שהילדה סוף סוף היא אשה משכילה בהחלט והיתה יכולה להיות לגבר עזר כנגדו ממדרגה ראשונה, אילו רצה למשל לעסוק במדיניות. ודאי אין בה מתמימותה של קוני, קוני כמוה כילדה, צריך היה לסלוח לה כי לא היתה אחראית כל צרכה.

עם פרידה לא קמה רוח באיש מן המסובים.

– שלום, קוני בתי, שובי בשלום אלי.

– שלום, קליפורד, כן, לא אשהה הרבה.

קוני היתה כמעט רגשנית.

– שלום, הילדה, שימי עין עליה.

– אשים עליה שתי עיני – אמרה הילדה. – לא תרחיק לסור מן הדרך.

– זוהי הבטחה מצדך.

– שלום, גברת בולטן. אני בטוחה שתטפלי בסיר קליפורד כהוגן.

– אעשה מה שבכחי, הוד מעלתך.

– וכתבי אם יהיו חדשות וספרי לי על שלומו של סיר קליפורד.

– טוב, גברתי, אכתוב. תבלי את הזמן יפה ותשובי בשלום.

הכל נפנפו. המכונית זזה. קוני הפנתה את פניה וראתה את קליפורד יושב בראש המדרגות בכורסתו. סוף סוף היה בעלה. רגבי היה ביתה.

המכונית יצאה מבין העצים אל הכביש, שבו צעדו כורים הביתה. קוני חבשה משקפים. עברו בגשר על פני מסלת הברזל.

– כאן הדרך לבית שומר היער – אמרה קוני.

עד מהרה הגיעו למנספילד, עיר מכרות שהיתה לפנים רומנטית ועכשיו משעממת לגמרי. הילדה עמדה ליד בית מלון ושכרה חדר. הילדה היתה זועמת וממעטת בשיחה. אף על פי כן הוכרחה קוני לספר לה משהו מתולדות האיש.

– הוא, הוא, מה שמו כי אדע? תמיד רק “הוא”, – אמרה הילדה.

– מעולם לא קראתי אותו בשמו וגם הוא לא קרא בשמי. מופלא הדבר, אם להתעמק בו. אבל שמו אוליבר מילורס.

– ומה זה בעיניך להקרא בשם גברת מילורס במקום לידי צ’טרלי?

– נהדר!

לא היה מה לעשות עם קוני. ואיך שהוא, אם היה האיש קצין הצבא בהודו כארבע או חמש שנים צריך הוא להיות פחות או יותר הוגן לחברה. כנראה הוא בעל אופי. הילדה התחילה לוותר קצת.

– אבל בקרוב תשבע נפשך ממנו – אמרה – ואז תתביישי לבריתך אתו. אי אפשר להיות מעורב עם העם העובד.

– אבל את סוציאליסטית! תמיד את מצדדת בזכות המעמדות העובדים.

– יכולה אני להיות על צדם במשבר פוליטי, אבל מתוך שאני על צדם אני מכירה כמה אי אפשר לערבב את חיינו בחייהם. לא מתוך גאותנות, אלא מפני שכל קצב החיים נבדל הוא.

הילדה היתה מצויה בין משכילים מדיניים, על כן נסתתמו טענותיה של קוני.

הערב המשעמם בבית המלון נמשך בלי קץ ולבסוף אכלו סעודה משעממת. אחר כך שמה קוני חפצים אחדים במזודת משי קטנה וסירקה את שערותיה.

– סוף סוף, הילדה – אמרה – יכולה האהבה להיות נפלאה כשאת מרגישה שאת חיה ונמצאת במרכז הבריאה.

מצדה היה בזה כמעט משום התפארות.

– סבורה אני, שכל יתוש מרגיש כך – אמרה הילדה.

– כך סבורה את? יפה מאד מצדך.

הלילה היה בהיר. הילדה הסיעה שוב את המכונית ופניה היו כמסכה מכעס.

קוני חבשה את משקפיה וכובע אחר וישבה מחרישה. מחמת התנגדותה של הילדה היתה דוקא על צד האיש והחליטה להיות עמו בעצה אחת.

כשהגיעו לפרשת הדרכים המדוברת פנתה קוני כה וכה, ראתה בבואת צללים ופתחה את דלת המכונית.

– הננו – אמרה בחשאי.

קוני ירדה מן המכונית. האיש עמד מתחת לעצים.

– האם חכית זמן רב? – שאלה.

– לא הרבה – ענה.

שניהם חיכו שהילדה תרד. אבל הילדה סגרה את דלת המכונית וישבה בלי נוע.

– זוהי אחותי הילדה. הילדה, זהו האדון מילורס.

– בואי אתנו עד בית היער – בקשה קוני. – זה לא רחוק.

– ומה עם המכונית?

– נוהגים להשאיר את המכונית בדרך. הרי יש לך מפתח.

הילדה שתקה וחשבה. אחר כך הסתכלה בדרך אחורנית.

– האם יכולה אני לשוב מסביב לסבך זה? – שאלה.

– ודאי – ענה שומר היער.

זזה לאט מסביב לסיבוב, עד שאי אפשר היה לראות את המכונית מן הדרך, נעלה המכונית וירדה. הלילה היה בהיר. באויר נדף ריח רענן ומתוק. השומר הלך בראש, אחריו קוני, אחריה הילדה, וכולם החרישו. במקומות קשים להליכה האיר את הדרך בפנס כיס. פלוסי שוטטה בשתיקה מסביב. איש לא פתח פיו. לא היה מה להגיד.

לבסוף נצנץ האור הצהוב של ביר השומר, ולב קוני פחד רחב. הוסיפו לצעוד, כאינדיאנים במערכה.

פתח את הדלת ונכנס לפניהן לחדר הקטן החם והחשוף. האש היתה מבוערת על האח. על השולחן עמדו שתי צלחות ושתי כוסות, הפעם על מפה לבנה כראוי. הילדה נענעה בשערותיה והסתכלה בחדר החשוף והקודר. אז מלאה לבה להתבונן באיש.

היה גבוה, אבל לא ביותר, ודק והיא מצאה שמראהו נאוה. החזיק עצמו בריחוק ונדמה היה שאין בדעתו כלל לשוחח.

– שבי נא, הילדה – אמרה קוני.

– שבי – אמר הוא. – האם להכין תה או משקה חם אחר, או אולי כוס בירה? אין היא קרה ביותר.

– בירה – אמרה קוני.

– גם בשבילי, בבקשה – אמר הילדה בביישנות לגלגנית. הוא הביט בה ומצמץ בעיניו.

לקח כד כחול ויצא למחסן. כששב עם הבירה נשתנתה ארשת פניו.

קוני ישבה ליד הדלת והילדה ישבה על כסאו, גבה אל הקיר.

– זהו כסאו – אמרה קוני בשפה רפה. והילדה קפצה כאילו נכותה.

– שבי נא, שבי נא על מקומך! שבי במקום שתחפצי, אין אצלנו מקום גדולים – אמר באדישות גמורה. והביא כוס להילדה ומזג קודם כל לה מתוך הכד הכחול.

– מה שנוגע לסיגריות – אמר – אין לי כלל, אבל אולי יש לכן משלכן, אין אני מעשן. רוצה את לאכול? – פנה ישר לקוני – אולי תאכלי משהו, אם אביא לך? לא יזיק לך.

דיבר בניב העממי בבטחה מופלאה כאילו היה פונדקאי.

– מה יש לך לאכול? שאלה קוני והסמיקה.

– כתלי חזיר מבושלים, גבינה, אגוזים כבושים, מה שתחפצי. אין הרבה.

– טוב – אמרה קוני – שמא תאכלי גם את, הילדה?

הילדה נתנה עיניה בו.

– למה תדבר עממית? – שאלה בשפה רפה. – הרי דיברת קודם אנגלית כהלכה.

– ולמה לא אדבר עממית אם הדבר מוצא חן בעיני. אם אין לך כלום נגד זה.

– הדיבור מצלצל קצת כמעושה – אמרה הילדה.

– כן, יתכן. ושם בטיווירשיל מצלצל דיבורך כמעושה.

פזל בה כשוקל ערכה וכמי שאומר: ומי את איפוא?

ויצא בפסיעות גסות להביא את האוכל.

האחיות ישבו והחרישו. הביא עוד צלחת, סכין ומזלג. ואמר:

– ואם לא איכפת לכן אפשוט את מעילי כמו שאני רגיל.

פשט את מעילו, תלה אותו על יתד וישב אל השולחן בשרוולי כותנתו: כותונת של פלניל צהוב דק.

– אכלו נא – אמר. – אכלו, אל תחכו להפצרה.

חתך את הלחם וישב בלי נוע. הילדה הרגישה, כמו שהרגישה קוני לפנים, את כל שתיקתו וריחוקו. ראתה את ידו הקטנה, הרגישה, המרושלת על השולחן. הוא לא היה פועל פשוט, לא: הוא היה שחקן.

– בכל זאת – אמרה הילדה כשלקחה קצת גבינה: – יותר טבעי היה לו דברת אלינו באנגלית המקובלת ולא העממית.

נתן עיניו בה והרגיש ברצון השטני שלה.

– באמת? – הפעם דיבר אנגלית ספרותית. – האם היה טבעי דבר הנאמר בינך וביני חוץ מאשר אילו שלחת אותי לעזאזל קודם שאחותך ראתה אותי בכלל ואני הייתי אומר לך דבר מעין זה בחזרה? האם היה דבר אחר טבעי?

– כן – אמרה הילדה. – התנהגות מנומסת היתה טבעית.

– טבע שני כביכול – אמר, ופרץ בצחוק. – לא, נמאסו עלי הנמוסים, מוחל.

הילדה נדהמה באמת והיטב חרה לה. סוף כל סוף יכול היה להראות שהבין כי הדבר הוא לכבוד לו. תחת זאת חושב הוא, כנראה, בשחקנותו ובהתנהגותו כנגיד ומצוה, כי הוא הנותן כבוד. חוצפה מאין כמוה. קוני המסכנה והמותעה, בצפרני האיש הזה.

שלשתם החרישו. הילדה התבוננה לנימוסי אכילתו. למורת רוחה ראתה, שהיה מחונך בחושו ביתר עדינות מאשר הן. בה היתה מין סרבולת סקוטית, ואילו בו היה הבטחון השקט השמח בחלקו של האנגלים. ודאי קשה לנצח אותו.

– והאם סבור אתה באמת – שאלה בטון קצת יותר אנושי – שהדבר שוה בסכנה?

– מה שוה באיזו סכנה?

– ההרפתקה הזאת עם אחותי?

על פניו נצנץ חיוכו המרגיז.

– תשאלי אותה.

ואל קוני:

– את באה מעצמך, חביבתי, לא כן? אינני מכריח אותך. קוני נעצה עיניה בהילדה.

– הייתי רוצה שלא תחטטי, הילדה.

– אינני רוצה כלל לחטט. אבל מי שהוא צריך להרהר בדבר. צריך שתהיה יציבות כל שהיא בחיים. אי אפשר לעשות את החיים אנדרולמוסיה.

– יציבות – פתח הוא ואמר, – ומהי היציבות שבחייך! שמעתי שאת מגורשת. מה יציבות היא זו? יציבות של עקשנות. ומה התועלת? אשה עקשנית ורצונה העצמי – יציבות נפלאה. ברום השם שאין לי עסק עמך.

– באיזו זכות אתה מדבר עמי כך? – קראה הילדה.

– זכות? באיזו זכות את רותמת אחרים ביציבותך? הניחי לאחרים את היציבות שלהם.

– אדוני הנכבד, האם אתה חושב שאני דואגת לך? – אמרה הילדה בשפה רפה.

– כן – אמר – בודאי. בעל כרחך. הרי את פחות או יותר גיסתי.

– עדיין רחוק הדבר, הנני מבטיחה לך.

– לא כל כך רחוק, הנני מבטיח לך. יש לי יציבות משלי, היי בטוחה. לא פחות טובה מיציבותך, בכל אופן… ואם אחותך באה אלי בשביל קצת אהבה והתעלסות יודעת היא מה שהיא עושה. היא כבר היתה אצלי קודם ואת לא, ברוך השם, עם היציבות שלך.

ולאחר הפסקה הוסיף:

– וכשבא אלי אושר בהיסח הדעת אני מודה לאלהים. גבר יכול לרוות שפע עדנים מבחורה זו, יותר משהוא יכול ליהנות משכמותך. וחבל, כי יכולת להיות תפוח טוב במקום חזרר יפה. נשים כמותך זקוקות להרכבה כהלכה.

הביט בה בחיוך מופלא מנצנץ, קצת חושני ומוקיר.

– וגברים כמותך – אמרה – טעונים הסגר. הם רק מצדיקים את המוניותם ותאותם העצמית.

– כן, גברתי, טוב שיש קצת גברים כמוני. אבל את ראויה למזלך: להשאר בגפך.

הילדה קמה והלכה אל הדלת. קם ולקח את מעילו מן היתד.

– יכולה אני למצוא את דרכי לבדי – אמרה.

– מסופק אני בדבר – ענה בנחת.

שלשתם הלכו מחרישים לאורך השביל. המכונית עמדה קצת טלולה. הילדה עלתה. שני האחרים המתינו.

– סבורה אני – אמרה – שספק הוא אם תמצאו שהענין היה כדאי בשבילכם.

– מה שדבש לאחד הוא רעל לשני – אמר מתוך החשיכה. – בשבילי זהו דבש וחלב.

אורות המכונית התלקחו.

– אל תכריחיני לחכות מחר, קוני.

– לא, לא תחכי. ליל מנוחה.

המכונית יצאה לאטה אל הכביש, ומיד נעלמה ביעף והשאירה אחריה לילה מחריש.

קוני לקחה את זרועו בפחד ושניהם הלכו בחזרה. לא דיבר. לבסוף עוררה אותו לעמוד.

– נשקני – מלמלה.

– לא, חכי רגע. תני לי לנוח מריתחתי.

הדבר שעשע אותה. עדיין החזיקה בזרועו והם הלכו מחרישים. שמחה מאד להיות אתו דוקא עכשיו. נזדעזעה לרעיון שהילדה יכלה להפריד ביניהם. הוא שתק לאין חקר.

כששבו הביתה קפצה כמעט משמחה שנפטרה מאחותה.

– אבל היית נורא לגבי הילדה – אמרה לו.

– ראויה היתה למטרפסה.

– למה? הרי היא יפה כל כך.

לא ענה, התהלך ועשה הכנות ללילה, בתנועות שקטות רגילות. כלפי חוץ היה זועם, אבל לא עליה. קוני הרגישה זאת, וזעמו הקנה לו מראית יפה ביותר, עמקות וזוהר שזעזעו אותה ומסמסו את אבריה. והוא לא שם לב אליה. עד שישב והתחיל לפתח את נעליו. אז נשא עיניו אליה מתחת גבותיו, שמהן עדיין לא זז הכעס.

– עלי נא למעלה – אמר. – הנה נר.

נטה את ראשו להראות לה את הנר הדולק על השולחן. צייתה לו והוא התבונן לחמוקי ירכה המלאים בשעה שעלתה במדרגות הראשונות.

היה זה ליל תאוה חושנית. קוני נדהמה וכמעט נכנעה שלא בטובתה. אבל גם אם נפחדה, וויתרה לו, והחושניות הנועזה, ללא בושה, זעזעה אותה עד היסוד בה ועשתה אותה לאשה חדשה. לא היתה זאת אהבה ממש. לא היתה זאת הנאת בשרים. היתה זאת חושנות צורבת באש, השורפת את הנפש.

חרפה מקעקעת, חרפה עמוקה, קדומה, בסתרי הסתרים. קשה היה לה להרשות לו לעשות בה מה שלבו חפץ. היתה סבילה וכנועה כשפחה חרופה. אבל התאווה התלקחה מסביב לה ושעבדה אותה. וכשחדרה שלהבת החושנות לקרבה לפני ולפנים חשבה שהיא מתה, אבל מיתה מופלאה.

זו עדנת התאווה, טירוף החושנות. הצורך הנצחי לבער את הבושה המזוייפת מן הנפש, להסיר את סיגי בצר המעמקים של הגוף.

באותו ליל קיץ קצר למדה הרבה. חשבה, שאשה צריכה למות מבושה, אולם מתה הבושה עצמה. בושה אינה אלא פחד, הפחד הגופני העמוק הנעוץ בכל אחד מאתנו, ורק אש התאווה יכולה לגרשו. הגיעה לשרשי טבעה ולא התבוששה. ערומה. חושנית ולא מתבוששת.

וכמה נועז וחזק הוא הגבר, ממש דיבוק. האשה צריכה להיות חזקה כדי לשאת אותו. כמה פחדה ממנו לפנים וכמה רצתה בו. ציד זה של הגבר אחריה היה דרוש לה.

כמה יקר המציאות הוא גבר כהלכה. כולם ככלבים החותרים ומרחרחים ומזדווגים. קשה למצוא גבר, שאינו מפחד ואינו מתבייש.

קימתו עוררה אותה. ישב במטה והסתכל בה. כמה עונג ונועם היה להרגיש אברים וגוף השקועים חצים בשינה.

– האם כבר זמן לקום? – שאלה.

– שש וחצי.

עליה היה להיות בפרשת הדרכים בשמונה. תמיד, תמיד הרדפה זו.

– לעשות לך ארוחת בוקר ולהביא לך לכאן? – שאל.

– בבקשה.

קם ושפשף עצמו במגבת. כמה יפה האדם כשהוא מלא אומץ וחיים. כך חשבה והסתכלה בו מחרישה.

השמש כבר האירה את העלים הירוקים בעדנת הבוקר והיער עמד כחול ורענן. ישבה במטה, הביטה כחולמת דרך ארובת הגג, וזרועותיה החשופות הידקו את שדיה. הוא התלבש. היא הרהרה כבחלום על החיים. על חיים ביחד עמו, חיים כהלכה.

החלון היה פתוח, נכנס אויר הבוקר ונשמע קול צפרים. נראו צפרים עפות. פלוסי שוטטה הנה והנה. אתא בוקר.

שמעה שהוא מדליק למטה אש, שואב מים ויוצא דרך הדלת האחורית. לאט לאט התחיל נודף ריח קדלי חזיר ולבסוף עלה ובידו מגש גדול ושחור, שרק בקושי נכנס דרך הדלת. שם את המגש על המטה ומזג תה. קוני גהרה בלבוש-לילה והתנפלה ברעבתנות על האוכל. הוא ישב על הכסא וצלחתו על ברכיו.

– כמה יפה – אמרה – לאכול ארוחת הבוקר יחדו.

אכל בשתיקה וחשב על הזמן החולף מהר.

– כמה חפצתי שאוכל להשאר כאן עמך ורגבי תהיה רחוקה מיליון פרסה. בעצם אני הולכת מרגבי. הלא ידעת את זאת?

– ידעתי.

– ואתה מבטיח, שנהיה יחדו ויהיו לנו חיים משותפים, אתה ואני? אתה מבטיח לי, האין זאת?

– כן, לכשנוכל.

– כן, יכול נוכל. נוכל, האין זאת? – הוציאה את זרועה עד שהתה עבר על גדותיו ותפסה בכף ידו.

– כן – אמר, וניגב את התה.

– הרי אי אפשר שלא נהיה עכשיו ביחד – אמרה בתחנונים.

הסתכל בה בחיוכו המשונה.

– לא – אמר. – אבל בעוד עשרים וחמשה רגעים עליך ללכת.

– כבר? – קראה. פתאום הרים אצבע לאזהרה וקם על רגליו.

פלוסי נבחה נביחה קצרה ואחר כך שלש נביחות רמות לאזהרה.

בשתיקה שם את צלחתו על המגש וירד במדרגות. קוני שמעה את קול הילוכו בשביל הגינה. מבחוץ נשמע קול פעמון של אופנים.

– בוקר טוב, מילורס. מכתב רשום.

– ככה? יש לך עפרון?

– הנה. בבקשה.

שתיקה.

– זהו חברי מקולומביה הבריטית. אינני יודע מה יש לו לשלוח באחריות.

– אולי שולח הוא לך כסף.

– יותר קרוב לודאי שהוא זקוק לכסף.

– יום יפה היום.

– כן.

– שלום.

– שלום.

לאחר שעה קלה עלה שוב במדרגות, סר וזעף.

– נושא המכתבים – אמר.

– כל כך מוקדם? – שאלה.

– יש לו סיבוב גדול. על פי רוב הוא כאן בשבע, אם הוא בא בכלל.

– האם שלח לך חברך כסף?

– לא. רק קצת צילומים ודברי דפוס על אחוזה אחת שם בקולומביה הבריטית.

– האם תלך לשם?

– אולי כדאי לנו הדבר.

– כן, אני חושבת שיהיה נהדר.

אבל הוא היה מדוכא מבואו של נושא המכתבים.

– רוכבי האופנים ימח שמם, באים הם לפתע פתאום. מקוה אני שלא הרגיש בכלום.

– מה יכול היה להרגיש?

– עליך לקום ולהתכונן. אני יוצא קצת לסייר.

ראתה אותו מסייר את הדרך עם כלבו ורובהו. ירדה במדרגות והתרחצה וכששב הייתה מוכנה, וחפציה היו ארוזים במזודת המשי הקטנה.

נעל את הדלת ושניהם יצאו, אבל דרך היער ולא בדרך הרכיבה. הוא היה זהיר.

– האם אין אתה סבור כי החיים כדאים בשביל שעות אהבה כמו שלנו? – שאלה.

– כן, אבל צריך לחשוב גם על השעות האחרות – ענה.

– ואנחנו נחיה ביחד, לא כן? – שאלה בתחנונים.

– כן – ענה, והלך בלי לפנות כה וכה – בבוא הזמן. דוקא עכשיו את נוסעת לוונציה או למקום אחר.

הלכה אחריו כאלמת, ברוח נכאה. קשה היתה עליה הפרידה.

לבסוף נצב.

– אעברה נא כאן – אמר והראה לימין.

לפתה את זרועותיה מסביב לצוארו והתרפקה עליו.

– אבל תשמור חסד אהבתך בשבילי – לחשה. – אהבתיך בלילה הזה. אבל תשמור חסדך אלי, לא כן?

נשק לה והחזיק בה רגע. אחר כך נאנח ונשק לה שוב.

– עלי ללכת ולראות אם המכונית כאן.

צעד על פני חוחים ושרכים. לרגע או שנים נעלם. אחר כך שב ואמר:

– המכונית עדיין איננה, אבל עגלת האופה עומדת בדרך.

נראה דואג ומיצר.

שמעו מכונית מריעה הולכת ומתקרבת. הלכה עצובה בעקבותיו בשרכים והוא אחריה.

– כאן, עברי – אמר והראה לה פרצה. – אני לא אצא.

נשאה עיניה אליו ביאוש. והוא נשק לה ודחק בה ללכת. זחלה דרך הפרצה, נפלה לתוך החפירה ועלתה לכביש, שבו יצאה הילדה מן המכונית נרגזת.

– הנה את – אמרה הילדה – ואיפה הוא?

– איננו בא.

עיני קוני זלגו דמעות כשנכנסה למכונית עם מזודת המשי הקטנה שלה. הילדה נתנה לה את הכובע עם המשקפים, המשנים את המראית.

– חבשי – אמרה לה. וקוני חבשה את המסוה ואחר כך לבשה את מעיל המכונית הארוך וישבה – בריה לוטשת עינים, בלתי אנושית, בלתי ניכרת. הילדה הסיעה את המכונית כבקיאה ורגילה. קוני פנתה כה וכה אבל לא ראתה אותו. הלך לו. ישבה ובכתה תמרורים. הפרידה באה כל כך בהיסח הדעת, לפתע פתאום. מרה כמות.

– ברוך השם, שתהיי רחוקה ממנו זמן מה – אמרה הילדה.

18

– רואה את, הילדה – אמרה קוני אחרי הצהרים כשהתקרבו ללונדון – את לא הכרת מעולם לא חיבה ממשית ולא תאוה ממשית. ואם תכירי זו וזו עם איש אחד הרי זה הבדל גדול.

– למען השם אל נא תתפארי בנסיונותיך – אמרה הילדה. – מעולם לא נפגשתי עם גבר שהיה מוכשר לקרבת נפש עם אשה ומתמסר לה. ואת זאת חפצתי. אין אני להוטה אחרי חיבתם המרוצה מעצמה ואחרי תאותם. אינני מרוצה להיות לא יונתו תמתו של איזה גבר ולא בשר תאוה שלו. חפצתי בקרבת נפש גמורה ואותה לא השגתי. רב לי.

קוני הרהרה בדבר. קרבת נפש גמורה. שיערה שהכוונה היא שמספרים לשני כל מה שנוגע לעצמו והוא מספר כל מה שנוגע לו. אבל הרי זהו שעמום. וכל אותה הכרה עצמית יגעה בין גבר ואשה, הרי זו רעה חולה!

– אני סבורה שאת יותר מדי בעלת הכרה עצמית עם כל אחד – אמרה לאחותה.

– מקוה אני שעל כל פנים אינני שפחה חרופה – אמרה הילדה.

– ואף על פי כן יתכן שאת נרצעת. אולי את שפחה חרופה למושג שלך על עצמך.

הילדה נהגה בשתיקה זמן מה אחרי חוצפה זו מאין כמוה מצד הצפיעה קוני.

– על כל פנים אינני נרצעת למושג של אחר ממני, והאחר איננו משרת בעלי – ענתה לבסוף בחמה שפוכה.

– אבל אין הדבר כך – אמרה קוני בנחת.

תמיד היתה כפופה לשליטת אחותה הבכירה. עכשיו, אף על פי שבכתה בקרבה, היתה בת חורין משליטת נשים אחרות. עצם הדבר היתה בו משום גאולה, כאילו ניתנו לה חיים חדשים: להיות בת חורין מן השליטה המוזרה והדיבוק של נשים אחרות. כמה איומות היו הנשים.

היא שמחה להפגש עם אביה, שהיתה תמיד חביבתו. שתיהן סרו לבית מלון קטן סמוך לרחוב פל-מל, וסיר מלקולם גר בקלוב שלו. אבל בערב לקח את בנותיו לבילוי שעשועים והן הלכו עמו בחפץ לב.

היה עדיין חסון ופרקו נאה, אם כי פחד קצת מפני העולם החדש שקם מסביב. הוא נשא בסקוטלנד אשה שניה, צעירה ועשירה ממנו. אבל הרבה ככל האפשר לבלות זמן רחוק ממנה, ממש כמו שנהג בזיווגו הראשון.

קוני ישבה לצדו באופירה. בשרני היה, אבל לא ביותר ושוקיו היו בשרניים, אבל עדיין היו איתנים, שוקי אדם בריא שנהנה מן החיים. אנכיותו טובת הלב, עצמאותו העקשנית – נדמה לקוני שהיא רואה אותן בשוקיו החזקים כעמודי שיש. אך זהו גבר! והנה זקן, ועל זה יש להצטער.

קוני ניעורה למציאות רגלים. הן נעשו לה יותר חשובות מפרצופים, שאינם כיום ממשיים ביותר. כמה מועטים האנשים שיש להם רגלים חיות וערות. היא הסתכלה ביושבי התיאטרון. שוקים גדולים כמין בצק בארג שחור, או מקלות עץ רזים באריג אבילות, או רגלים צעירות בעלות צורה בלי שום ביטוי – לא חושיות ולא רכות ולא רגישות – רק אביזרי רגלים ההולכות הלוך וטפוף. אפילו לא משהו מן החושיות של אביה. כולם היו יראים ורכי לבב עד כדי חדלון.

אבל הנשים לא נעו ולא זעו. קורות בית הבד הללו של רוב הנשים! באמת גועל נפש, עד כדי להצדיק מעשה רצח. או היתדות הדקות המסכנות! או הבחורות הנאות והמהודרות בגרבי משי בלי כל רוח חיים. נורא לראות את מיליוני הרגלים ההולכות ומעכסות בלי טעם.

קוני לא אהבה את לונדון. בני האדם נדמו לה כרפאים. לא היתה בהם שום שמחה חיה, ואפילו אם מראיתם היתה נאה ומזורזת. הכל היה סרק. ולקוני היו געגועים סמויים של אשה לאושר, לבטחון באושר.

בפריז הרגישה על כל פנים קורטוב של חושיות. אבל חושיות יגעה, לאה, בלה. בלה מחוסר רוך. פריז היתה קודרת. אחת הערים הקודרות ביותר: עיפה מחושיותה שנעשתה מיכנית, ממתיחות הכסף, הכסף, הכסף, מטינא שבלב ומיהירות, עיפה עד מות ועדיין לא דמתה כל צרכה לאמריקה או ללונדון, כדי להסתיר את עיפותה מתחת למחולת מחנים. הה, הזכרים הגבריים הללו, הטיילים, משקרי העינים, הזוללים וסובאים. כמה עיפים הם! עיפים ובלים מחוסר מעט רוך בנתינה ובקבלה. נשי החיל, הנאות לפעמים, ידעו פרק בחושיות ובזה היה כחן גדול מאחיותיהן האנגליות שברגליהן תעכסנה. אבל הן ידעו עוד פחות מהן עדנים ורוך. הן בלו מיובש, מן המתיחות היבשה האינסופית של הרצון. העולם האנושי הלך ובלה. אולי יהפך למשחית בעל כרחו. מין הפקירות. קליפורד וההפקירות השמרנית שלו. אולי לא תוסיף להיות שמרנית. אולי תתפתח לידי הפקירות קיצונית.

קוני הרגישה שהיא נרתעת מפחד העולם. לפעמים היתה מאושרת שעה קלה בשדרות או ביער או בגן לוכסמבורג. אבל פריז כבר היתה מלאה אמריקאים ואנגלים, אמריקאים מוזרים בלבושים משונים והאנגלים הקודרים הרגילים, המהלכים יאוש על כל רואם בחוץ לארץ.

היא שמחה כשיצאו משם. פתאום נעשה חם והילדה אחזה דרכה דרך שווייצאריה והברנר ואחר כך דרך הדולומיטים לוונציה. הילדה חיבבה להיות הממונה והנהגת ואדונית הנסיעה. קוני היתה מרוצה לשבת בנחת.

והנסיעה היתה באמת נפלאה. אלא שקוני אמרה לעצמה: למה אין זה נוגע לי? למה אין אני נהנית כראוי? כמה נורא, שאין שום נוף עושה עלי רושם. – אבל כך הוא. נורא ואיום. הריני כברנהרד הקדוש, שהפליג בסירת מפרש על פני אגם ארבע הארצות, מבלי להרגיש שיש כאן הרים ומים ירוקים. אין נוף עושה עלי רושם. למה להסתכל בו? מסרבת אני.

לא, היא לא מצאה שום חיוניות לא בצרפת ולא בשווייצאריה ולא בטירול ולא באיטליה. היא רק עברה דרכן. והכל היה פחות מציאותי מרגבי. פחות מציאותי מרגבי הנוראה. היא הרגישה, שלא איכפת לה אם לא תראה לעולם שוב את צרפת או את שווייצאריה או את איטליה.

ובנוגע לבני אדם הרי כולם שוים, בהבדלים קטנים מאד. כולם רוצים להפיק ממך כסף, או – כשהם נוסעים – הם רוצים ליהנות בכל מאדם, כאילו הם ממצים דם הסלע. הרים מסכנים, נוף מסכן, הכל מתמצה וחוזר ומתמצה כדי לספק גיל ורעדה. מהי תכלית בני האדם הרוצים ליהנות ויהי מה?

לא, אמרה קוני לעצמה. מוטב לי להיות ברגבי, שאני יכולה שם להתהלך בנחת ולא ללטוש עין או לקיים מצות סיור. מצוה תיירית זו של הנאה מעליבה עד ליאוש, כשלון גמור.

רצתה לשוב לרגבי, אפילו לקליפורד, אפילו לקליפורד המסכן בעל המום. לא היה שוטה כהמון חוגג זה המשוטט להנאתו..

אבל בהכרתה הפנימית נמצאה במגע עם האיש האחר. לא יכלה להרפות את הקשר עמו, פן תאבד בעולם זה של אספסוף מבזבז ורודף תענוגות. הה, רודפי תענוגות אלה; הה, שעשועים אלה. גם זו מחלת הדור.

הניחו את המכונית במסטרה והפליגו באניה לוונציה. היה יום קיץ נחמד. הלגונה הרדודה העלתה רצי גלים, אור החמה המלא כיסה באד עמום את וונציה, שהפנתה להם את גבה מעבר למים.

בתחנה עברו לסירה ונתנו למלח את הכתובת. היה שייט כהלכה, לבוש חולצה כחולה-לבנה, לא יפה ביותר ולא עשה שום רושם.

– כן, חוילה “אסמרלדה”, מכיר אני, הייתי שייט אצל אדון אחד שם. רחוק מאד מכאן.

נראה כנער פוחז. שייט בעוז מופרז דרך התעלות הצדדיות האפלות, בעלות החומות האיומות, הירוקות והרטובות, העוברות דרך השכונות העניות, שבהן תלויים הלבנים על גבי חבלים ונודף ריח חלש או חזק של שופכין.

לבסוף בא לאחת התעלות הרחבות, בעלות מדרכות משני עבריהן וגשרים מופשלים עליהן, המוליכות בקו ישר לתעלה הגדולה. שתי הנשים ישבו מתחת לסככה הקטנה והשייט עמד על גביהן.

– האם ישהו הגבירות זמן רב בחוילה? – שאל והאיט את השיוט וקנח את פרצופו המיוזע במטפחת כחולה-לבנה.

– כעשרים יום, אנחנו נשואות – אמרה הילדה איטלקית בקול משוכך מופלא, שבו ניכרה כבת חוץ לארץ.

– עשרים יום – אמר האיש. – האם צריכה הגברת לשייט לעשרים יום? או ליום? או לשבוע?

קוני והילדה נמלכו. בוונציה מוטב שתהיה לאדם סירה משלו, כמו שנוחה ביבשה מכונית משלו.

– מה הן הסירות בחוילה?

– יש סירות מנוע וסירת שיט. אבל –

זאת אומרת שהסירות לא יהיו תמיד ברשות האורחות.

– כמה תדרוש בשירותך?

הדבר עלה בשלושים שילינג ליום או עשר לי"ש לשבוע.

– האם זהו המחיר הקבוע? – שאלה הילדה.

– פחות, גברתי. המחיר הקבוע –

האחיות נמלכו.

– טוב – אמרה הילדה. – בוא מחר בבוקר ונסדר את הענין. מה שמך?

שמו היה ג’יובאני והוא רצה לדעת מתי עליו לבוא ולמי לדרוש. להילדה לא היה כרטיס. קוני נתנה לה את כרטיסה. נעץ בו עיני התכלת החמות הדרומיות שלו ופניו אורו.

– לידי, לא כן?

– לידי קונסטנצה – אמרה קוני.

נע בראשו:

– לידי קונסטנצה.

ושם את הכרטיס בחולצתו.

החוילה אסמרלדה היתה רחוקה, בקצה הלגונה בואכה קידושה. זה היה בית נאה, לא ישן ביותר, בעל מרפסות הנשקפות אל הים ומלמטה גן גדול של עצים כהים, מוגן בחומה לצד הלגונה.

בעל הפונדק היה סקוטי מסורבל וגס, שעשה הון באיטליה לפני המלחמה ובשכר הפטריוטיות שלו בשעת המלחמה הוכתר בתואר אציל. אשתו היתה בריה רזה וחיוורת בלי רכוש משלה, ועליה היה מוטל לסדר את הרפתקאות האהבה המגונות של בעלה. היה זורק מרה במשרתים, אבל לאחר שבץ קל שאחזהו בחורף נעשה יותר נח.

הבית היה מלא. חוץ מסיר מלקולם ושתי בנותיו היו עוד שבעה אנשים: זוג סקוטי עם שתי בנות, רוזנת איטלקית צעירה, אלמנה, נסיך גיאורגי צעיר וכומר אנגלי צעיר, אחוז דלקת הריאה, שהיה כומר הבית. הנסיף היה מחוסר כסף, יפה מראה, יכול היה להיות נהג מצויין וגם היתה לו החוצפה הדרושה – וחסל. הרוזנת היתה חתולה שקטה, ששיחקה מין תפקיד משלה. הכומר היה בחור פשוט מפרחי כהונה של בוקשיר; בבית הניח אשה ושני ילדים. ומשפחת גוטרי, הזוג עם הבנות, היתה מעמד בינוני הגון מאדינבורג, נהנתה מהכל כדבעי והרשו לעצמם הכל כל זמן שלא סיכנו כלום.

קוני והילדה הוציאו את הנסיך מיד מן הכלל. משפחת גוטרי היתה פחות או יותר מסוגן, בעלי נכסים אבל משעממים, והבחורות היו זקוקות לחתנים. הכומר לא היה בחור רע, אבל יותר מדי כפוף. בעל הבית היה אחרי השבץ הקל מסורבל ביותר, אבל עדיין התפעל מנוכחות נשים צעירות יפות במספר רב כזה. בעלת הבית היתה בריה שקטה, חתולית, מסכנה לא רוחמה, שהיתה משגיחה על כל אשה אחרת בעין פקוחה וקרה, שהפכה אצלה טבע שני, והיתה אומרת דברי ניוול קרים שהראו את הערכתה הנמוכה לכל טבע האדם. היתה זורקת מרה גם במשרתים, לדעת קוני, אבל בשקט. והיא התחכמה להתנהג, שבעלה יחשוב כי הוא נגיד ומצוה בכל הבית, הוא בכריסו השמן, בסבר פניו היפות כביכול ובחידודיו המשעממים, בבדחנותו, כפי שקראה לזה הילדה.

סיר מלקולם צייר. עדיין אהב לצייר מזמן לזמן נוף ונציאני בניגוד לציוריו מן הנוף הסקוטי. ובבוקר היה משייט ויוצא עם בד גדול למקום שאיוה לשבת בו. לאחר זמן מה היתה בעלת הבית מפליגה בסירה ללב העיר עם דפדפת וצבעים. היתה ציירת מים ותיקה והבית היה מלא ארמונות וורודים, תעלות כהות, גשרים תלויים, חזיתות ימי הבינים וכדומה. אחריהם הפליגו משפחת גוטרי, הנסיך, הרוזנת, בעל הבית ולפעמים האדון ליינד, הכומר, ללידו להתרחץ. באחת וחצי היו שבים לארוחת הצהרים.

החברה היתה משעממת עד מאד, אבל שתי האחיות לא הצטערו על כך. כל הזמן לא היו בבית. אביהן היה לוקח אותן לתערוכה: פרסאות פרסאות של ציורים מוגיעים. היה לוקח אותן לחבורות מכיריו הישנים, היה יושב עמהן בערבים חמימים ברחבת העיר, הפיאצה המפורסמת; היה הולך עמהן לתיאטרון. היו חגיגות מים באורים, היו ריקודים. ואין קצה לשעשועים. הלידו, זו רצועת האדמה הארוכה המלאה גויות שזופות או לבושות פיג’אמות, דמתה לשפת ים המלאה כלבי ים שבאו לכאן להזדווג. יותר מדי אנשים בפיאצה, יותר מדי אברים וגויות אדם בלידו, יותר מדי סירות, יותר מדי מנועים, יותר מדי אניות, יותר מדי יונים, יותר מדי גלידה, יותר מדי משקאות, יותר מדי שמש, יותר מדי ריח וונציה, יותר מדי תות, יותר מדי סודרים, יותר מדי אבטיחים; יותר מדי שעשועים.

קוני והילדה התהלכו בשמלות הקיץ שלהן. היו כאן תריסרי מכירים. פתאם נתקלו במיכאליס.

– שלום, איפה אתן גרות? בואו ונאכל גלידה או משהו אחר. הבה ונשייט בסירתי.

אפילו מיכאליס היה שזוף, אם כי יותר נכון להגיד מבושל לפי מראה עתרת בשר האדם.

הדברים היו שמחים. כמעט שהיתה הנאה בהם. אבל עם כל המשקאות החריפים, כל השכיבה במים פושרים והרחיצה בחול חם בשמש, הריקוד מתוך הידוק הבטן לאיזה בחור בלילות החמים, ואכילת הגלידה לשם הצטננות – כל זה היה סם שינה גמור. ובזה חפצו כולם. המים ההולכים לאט – סם, השמש – סם, הריקוד – סם, הסיגריות – סם, המשקאות החריפים – סם, הגלידה – סם. רק להקהות את החושים. שעשועים! שעשועים!

במקצת אהבה הילדה להיות מבוסמת. אהבה להסתכל בנשים ולחשוב על אודותיהן. מה מראיתה? מהו הגבר שלכדה? מה הנאה יש לה מזה? הגברים נדמו לכלבים גדולים במכנסי פלנל, שחיכו ללטיפות, להתעלס, להדק בריקוד לגופם גוף אישה.

הילדה אהבה את הריקוד מפני שיכלה להדק את גופה לגוף גבר ולמסור לו את הפיקוח על תנועותיה, הנה ושוב על פני הרצפה, ואחר כך יכלה להרפות ולהתעלם ממנו. היא רק השתמשה בו. קוני המסכנה היתה אומללה. לא רצתה לרקוד מפני שלא יכלה להדק עצמה אל גוף בריה אחרת. שנאה את בליל המערומים של הלידו. כמעט שלא היו די מים להרטיב את כולם. לא חיבבה את בעל הבית ובעלת הבית. לא רצתה שיחזרו אחריה מיכאליס או מישהו אחר.

שעות של קורת רוח היו לה כשהפליגה עם הילדה בסירה על פני הלגונה, רחוק רחוק לשרטון בודד, ששם יכלו להתרחץ לבדן, בעוד הסירה מחכה להן מבית לכיף הים.

ג’יובאני היה לוקח עוד שייט אחד לעזרה, מפני שהדרך היתה ארוכה והוא הזיע מאד בשמש. ג’יובאני היה נעים מאד: נוח לבריות כדרך האיטלקים ולגמרי בלי רגשנות. האיטלקים נוחים להיות מזועזעים והם נוחים לבריות, אבל רק לעתים רחוקות יש בהם רגשנות.

ג’יובאני היה מסור לגבירותיו כמו שהיה תמיד מסור לנוסעותיו. היה מוכן ומזומן להשמע להן אילו חפצו בו והוא קיוה בחשאי שיחפצו בו. הן יתנו לו מתנה יפה וזה היה דבר בעתו מכיון שהוא עומד לשאת אשה. הוא סיפר להן על נשואיו בקרוב והן התענינו בדבר כיאות.

הוא חשב שטיול זה לשרטון ערירי מעבר ללגונה הוא אולי עסק, ועסק זה הוא האהבה, על כן קנה לו חבר לעזר כנגדו, כי הדרך היתה ארוכה באמת, וסוף סוף היו כאן שתי גבירות. ושתיהן יפות. הוא ממש התגאה בהן. ואף על פי שהקשישה שבהן שילמה לו ונתנה לו הוראות קיוה שהלידי הצעירה תבחר בו לאהבה. היא גם תרבה לו כסף.

שם החבר שהביא היה דניאל. לא היה שייט לפי אומנותו, על כן לא היה בו משום רודף שלמונים ומשום מוכר עצמו לזנונים. היה מוליך ומביא פירות וצרכי אוכל מן האיים בסירה גדולה.

דניאל היה איש חמודות, בעל קומה ובעל צורה, בעל ראש עגול בהיר עשוי תלתלים, פרצוף גברי נאה, קצת מראה אריה, ועיני תכלת. לא היה יוצא מגדרו, לא מרבה שיחה ולא שתייה כג’יובאני. שתקן היה ושייט בעוז ובקלות כאילו היה יחידי על פני המים. הגבירות היו גבירות ורחוקות ממנו. אפילו לא הסתכל בהן. הסתכל קדימה.

היה גבר כהלכה, קצת כועס בשעה שג’יובאני שתה יותר מדי ושייט שלא כראוי. בתנופות מופרזות של המשוט הגדול. היה גבר מאפיו של מילורס, שאינו נמכר לזנונים. קוני ריחמה על אשתו של ג’יובאני העובר על גדותיו. ואילו של דניאל היתה בודאי אחת מבנות וונציה המתוקות, שאפשר היה לראותן במבוך העיר בצניעותן ובפריחתן.

כמה רע המעשה, שהגבר עשה תחלה את האשה לקדשה ואחר כך עשתה האשה את הגבר לקדש. ג’יובאני השתוקק למכור עצמו לזנונים, הוריד רירו ככלב מתוך תשוקה להתמכר לאשה – בכסף.

קוני הסתכלה בוונציה הרחוקה, הנמוכה והוורודה על פני המים. בנויה בכסף, עולה כפורחת בכסף ומתה בכספה. טירוף הכסף, זנות ומות.

אבל דניאל היה גבר מוכשר לאמונים מתוך חירות. לא לבש את חולצת השייטים אלא את הסודר הסרוג הכחול. היה קצת פרא, לא לומד וגאה. על כן היה שכירו של ג’יובאני הכלבי, שהיה שכירן של שתי הנשים.

קוני היתה באה הביתה מן האור המסנוור של הלגונה במין טמטום, והיתה מוצאת מכתבים מן הבית. קליפורד כתב בקביעות. מכתבים טובים מאד: אפשר היה להדפיס את כולם בספר. ומטעם זה לא מצאה בהם קוני ענין.

היתה בתוך טמטום החושים מרוב אור הלגונה, ממליחות המים, מרחבות הידים, מן הריקנות, מן האפסות, אבל בבריאות, בטמטום גמור של בריאות. היה נעים, והיא קיבלה הכל באהבה ולא דאגה לשום דבר. חוץ מזה היתה הרה. עכשיו ידעה את זאת. והטמטום מתוך אור השמש ומלח הלגונה והרחיצה בים והשכיבה על גבי השרטון וחיפוש הקונכיות וההפלגה בסירה הושלם על ידי ההריון שבקרבה וגרם לשפע בריאות מרוה ומטפטמת.

כבר שהתה בוונציה כשבועים והיה לה לשהות עוד שבועים או עשור. אור השמש הכהה כל חשבון הזמן, ושפע הבריאות הגופנית השלים את השכחה. היתה מטומטמת משלוה.

עד שבא מכתב מקליפורד ועורר אותה.

"גם אצלנו יש התרגשות מקומית קלה. אשתו הנעדרת של מילורס השומר הופיעה בביתו ביער ומצאה שאינה רצויה. זרק אותה החוצה ונעל את הדלת בפניה. אבל מודיעים, כי כששב מן היער מצא את הגברת, שיפיה כבר ממנה והלאה, קבועה איתן במטתו. שברה חלון ונכנסה. מבלי יכולת לגרש את היפיפיה המרופטת ממטתו נסוג אחור ושב לבית אמו בטיווירשיל. בינתים נשתקעה היפהפיה בבית היער וטוענת שזהו ביתה והוא גר כנראה בטיווירשיל.

"כל זה הגיע לאזני, ומילורס עצמו לא בא אלי. קיבלתי חטיבת אשפה מקומית זו מאת העיט שלנו היורד על הפגרים, גברת בולטן. לא הייתי חוזר על הדברים לולא אמרה: הוד מעלתה לא תוסיף ללכת אל היער אם נקבה זו מתהלכת שם.

“בעיני מוצא חן ציורך מסיר מלקולם, הצועד לתוך הים, שערו הלבן מתנופף ובשרו הוורוד מזהיר. מקנא אני בך על שמש זו. כאן יורדים גשמים. אבל אינני מקנא בסיר מלקולם על חטא תאות הבשרים של בן תמותה שנשתרש בו. אמנם מתאים הדבר לגילו. כנראה כל כמה שאדם מזקין הוא נעשה יותר בעל תאוה ויותר בן תמותה. רק לנוער יש טעם של אלמות” –

בשורה זו עוררה בקוני, במצב של שלוה חצי-מטומטמת, צער עד לידי יאוש. הנה באה אשה ארורה זו לגרום לה רעות ותלאות. קפץ עליה רוגזה. לא היה שום מכתב ממילורס. הם נדברו שלא לכתוב כלום, אבל עכשיו רצתה לשמוע מה מפיו. סוף סוף היה אבי הולד הילוד. יכתוב נא!

וכדי בזיון וקצף. כמה מנוולים אנשים פחותים אלה. כמה נעים היה כאן, באור השמש ובבטלה, בהשוואה לאנדרולומוסיה זו של אנגליה התיכונה. סוף סוף הרי שמים בהירים הם כמעט הדבר החשוב ביותר בחיים.

את העובדה של הריונה לא הזכירה אפילו להילדה. כתבה לגברת בולטן ובקשה ידיעות ברורות.

דונקן פורביס, אמן, ידיד המשפחה, בא לחוילה “אסמרלדה” בדרכו מרומא. מעכשיו היה שלישי בסירה והתרחץ עמהן בלגונה והיה בן לויתן: צעיר שקט, כמעט שתקן, מתקדם מאד באמנותו.

היא קבלה מכתב מגברת בולטן:

"בטוחה אני שתשמחי, גברתי, כשתראי את סיר קליפורד. מראיתו כפורחת והוא עובד עבודה מאומצת מאד ומקוה לגדולות. כמובן מצפה הוא לראותך שוב בינינו. הבית משעמם מאד בלעדיך וכולנו נשמח לראותך שוב בינינו בשלום.

"בנוגע להאדון מילורס אינני יודעת עד כמה סיפר סיר קליפורד לגברת. כנראה, שאשתו באה פתע פתאום יום אחד אחרי הצהרים והוא מצא אותה יושבת על סף הבית כששב מן היער. היא אמרה, ששבה אליו ורוצה לחיות עמו שוב, מכיון שהיא אשתו החוקית והוא לא יתגרש ממנה. כנראה ניסה האדון מילורס להתגרש. אבל הוא לא רצה לבוא עמה בדברים ולא נתן לה להכנס לבית ובעצמו לא נכנס, אלא שב ליער מבלי לפתוח את הדלת.

"אבל כששב עם חשיכה מצא פרצה בבית וכשעלה למעלה לראות מה קרה מצא אותה במטה בלי כתונת לבשרה. הוא הציע לה כסף אבל היא אמרה שהיא אשתו והוא חייב לקחת אותה בחזרה. אינני יודעת איזה דין ודברים היו ביניהם. אמו סיפרה לי בהתרגשות על הדבר. הוא אמר לה כי טוב לו מותו מלחיות עמה, לקח את חפציו והלך ישר לבית אמו בטיווירשיל. שם לן, ובבוקר הלך ליער דרך הבוסתן ולא קרב אל ביתו. כנראה לא ראה כלל את אשתו אותו יום. אבל למחר היתה אצל אחיה בן בביגרלי וחירפה וגידפה וטענה שהיא אשתו החוקית ושהיו נשים בביתו, כי מצאה במגרה צלוחית בשמים ובמאפרה זנבות סיגריות עם פיפיות זהב ועוד מי יודע מה. כן נראה, שנושא המכתבים, פריד קירק, אמר ששמע קול מדבר בחדר השינה של מילורס בהשכמת הבוקר, ובדרך הקרובה נראתה מכונית.

“האדון מילורס גר אצל אמו והולך ליער דרך הבוסתן וכנראה נשארה האשה בבית היער. ואין קצה לשיחת הבריות. עד שלבסוף באו האדון מילורס ותם פיליפס לבית היער ולקחו את רוב הרהיטים והכרים והסירו את ידית המשאבה וכך הוכרחה האשה לעזוב את הבית. אבל תחת לשוב לסטקס-גט הלכה ושכרה חדר אצל גברת סווין בביגרלי, כי אשת אחיה רן מסרבת להכניסה לביתה. והיא מהלכת לבית גברת מילורס הזקנה לתפוס אותו והיא נשבעת ששכב עמה בבית היער והלכה לעורך דין לחייב אותו במזונותיה. היא נעשתה מסורבלת וגסה יותר מתמיד והיא חזקה כשור הבר. והיא הולכת ומלעיזה עליו דברים נוראים, שהיו לו נשים בבית היער ואיך התנהג עמה בנשואיהם, מעשים גסים ובהמיים שעשה לה ומי יודע מה עוד. נורא כמה צרות יכולה לגרום אשה כאשר תפתח פיה. ואף על פי שהיא אשה גסה יש תמיד מי שמאמין לה וקצת מן הרפש נדבק. גועל נפש הוא מה שהיא מספרת על מילורס. שהוא מתנהג עם אשה כאחד הפוחזים, חלאת המין האנושי. ובני האדם נכונים תמיד לשמוע דיבה על אחרים, בפרט דברים כמו אלה. היא טוענת, שלא תרפה ממנו כל ימי חייו. אף על פי שעלי להגיד, שאם היה כל כך גס לגביה למה היא להוטה כל כך לשוב אליו? אבל היא מתקרבת לימים שאין חפץ בהם לאשה, כי היא קשישה ממנו בשנים. והנשים ההמוניות הגסות הללו נעשות כולן מטורפות קצת בהגיען לתור זה” –

זו היתה מכה קשה לקוני. עד כדי כך הגיעו הדברים וברי שתקבל חלקה בשפלות ובזוהמה. כעסה עליו שלא נפטר מברטה קוטס ושבכלל נשא אותה לאשה. אולי היתה בו מין תשוקה לגסות. קוני נזכרה בפעם האחרונה שבילתה עמו ונזדעזעה. הוא הכ7 את כל החושניות הזאת אפילו עם ברטה קוטס. הדבר היה באמת גועל נפש. טוב היה להפטר ממנו לגמרי. אולי היה באמת גס והמוני.

נפשה קצה בכל הענין וכמעט שהתקנאה בבנות גוטרי על תמימותן המסורבלת ובתוליותן הגלמית. והיא פחדה לרעיון שמי שהוא יכול לדעת דברים שבינה ובין שומר היער. כמה מעליב הדבר, לאין חקר! מפחד ומזרא השתוקקה לנימוסיות יתרה, אפילו לנימוסיות ההמונית והקטלנית של בנות גוטרי. אילו ידע קליפורד את הענין. כמה בזיון וקצף. היא פחדה וחרדה מפני החברה ונשיכתה הזהומה. כמעט שחפצה להפטר מן הולד ולהיות בת חורין. בקיצור, היא ירדה לדרגת פחדנות.

בנוגע לצלוחית מי בושם הרי זו אולת מצדה. לא התאפקה מלבשם מטפחת וכתונת משלו במגרה, סתם מעשה ילדות, והשאירה בקבוק קטן של מי בושם קוטי, ריח סגוליות היער, חצי ריק בין חפציו. רצתה שיזכר בה על ידי הבושם. וזנבות הסיגריות היו של הילדה.

בצר לה השיחה את דאגתה קצת לדונקן פורביס. היא לא אמרה לו שהיתה אהובתו של שומר היער אלא אמרה לו רק שהיא אוהבת אותו וסיפרה לפורביס את תולדות האיש.

– תראי – אמר פורביס – תראי, הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיפילו את האיש ארצה ויכפישוהו בעפר. אם סירב לטפס ולעלות למעמד הבינוני כשהיתה לו הזדמנות לכך, ואם הוא אדם המגין על מיניותו יפצפצוהו. זהו הדבר היחיד שאינם מתירים: להיות ישר וגלוי במיניות. יכול אדם להיות מזוהם כמה שלבו חפץ. ולא עוד אלא כל המרבה לזהם את המיניות הרי זה משובח. אבל אם אדם מאמין במיניותו ואינו רוצה לזהמה – מות יומת. זהו האיסור המטורף היחיד שנשאר: המיניות כדבר טבעי וחיוני. אין הם חפצים בזה ונוח להם להרוג איש מאשר להתיר אותה. תראי, ירדפו את האדם עד חרמה. ומה עשה סוף סוף? אם אהב את אשתו בכל הדרכים – האם אינו זכאי לכך? עליה להתגאות בזה. אבל תראי, אפילו כלבתא נבזה כזאת יוצאת כנגדו ומשתמשת בחוש חית הטרף של האספסוף לגבי המיניות כדי להפילו. צריך אדם לילל ולהרגיש עצמו חוטא או מאויים מחמת מיניות קודם שיתירוה לו. הה, הם ירדפו את המסכן עד חרמה.

בלב קוני נהפכו הרגשות לכיוון האחר. סוף סוף מה עשה? מה עשה לה, לקוני, חוץ מזה ששיוה לה עונג נעלה ורגש חירות וחיים? ובעד זה רודפים אותו עד חרמה.

והיא עשתה מעשה פזיז. שלחה מכתב לאייווי בולטן ובו פתקה לשומר ובקשה את גברת בולטן למסור לו. וכתבה לו:

“מאד הצטערתי לשמוע על כל התלאות שגרמה לך אשתך, אבל אין בכך כלום, זהו רק מין היסטריה. הכל יעבור פתאום כמו שבא. אבל אני דואגת לך מאד ומקוה שאין הדבר מציק לך ביותר. סוף סוף אין היא ראויה לכך. היא רק אשה היסטרית הרוצה לגרום לך צער. בעוד עשרה ימים אשוב הביתה ואני מקוה שהכל יבוא על מקומו בשלום”.

לאחר ימים אחדים בא מכתב מקליפורד. ברור היה שהוא נרגש.

"נדהמתי לשמוע שאת עומדת לצאת מוונציה בששה עשר לחודש. אבל אם נעמה לך ישיבתך שם אל תמהרי הביתה. אנחנו מתגעגעים לך, רגבי מתגעגעת לך. אבל חשוב שתקלטי מדה מלאה של אור השמש, אור השמש ופיג’אמות, כדבר המודעות של הלידו. השארי נא איפוא עוד קצת, אם הדבר משעשע אותך ומחסן אותך לקראת החורף שלנו. אפילו היום יורד גשם.

"בי מטפלת גברת בולטן בתשומת לב ובאופן נפלא. היא בריה משונה. כל שאני מרבה לחיות כן מיטיב אני להבין כמה משונים הם בני האדם. קצתם יכולים להיות מרבי רגלים או בעלי שש רגלים.

"השערוריה של שומר היער מתנפחת וגדלה ככדור שלג. גברת בולטן מודיעה לי על הכל. היא מזכירה לי דג, שאם כי הוא אלם הוא נושם דיבה חרישית דרך אגידיו. הכל עובר דרך הכברה של אגידיה ואין דבר מפתיע אותה. כאילו היו המאורעות בחיי אחרים החמצן הדרוש לחייה.

"שקועה היא ראשה ורובה בשערורית מילורס, ואך אני נותן לה להתחיל היא מכניסה אותי למעמקים. התמרמרותה הרבה, הדומה מאד להתמרמרותה של שחקנית הממלאה תפקיד, ערוכה נגד אשתו של מילורס, שהיא קוראה לו בעקשנות ברטה קוטס. ירדתי למעמקי חיי הרקק של ברטות אלה, וכשאני נגאל מזרם הדיבה ועולה לאט, לשטח העליון מסתכל אני באור היום בתמיהה, שעדיין זה קיים.

"נדמה לי כאמת מוחלטת, שעולמנו המופיע לנו כפני כל הדברים איננו למעשה אלא קרקעית של אוקיינוס עמוק: כל העצים שלנו הם צמחים שמתחת לים, ואנחנו בריות מכושפות, מכוסות קשקשים, הניזונות מפסולת כחסילונים. רק לעתים תתרומם הנפש ממעמקי אין חקר שאנו חיים בהם אל השטח העליון של האתר כדי לשאוף אויר ממשי. מובטחני, כי האויר שאני נושמים הוא מין מים, ואנשים ונשים מיני דגים הם.

"אבל לפעמים עולה הנפש באמת למעלה, פורצת לאור בהתלהבות כשחף לאחר שטרף במעמקים מתחת למים. סבורני, שזהו גורלנו עלי אדמות לשחר לטרף בחיי הפלצות התתמימיים של אחינו בני המין האנושי, ביער-עד של האנושיות מתחת לים, אבל יעוד האלמות שלנו הוא להמלט מיד, לאחר שבלענו את ציד “אדם כדגי הים” שלנו, בחזרה אל האתר המבהיק, לפרוץ מעל פני האוקיינוס הקדמון לאור אמת. אז נכיר את טבענו הנצחי.

"כשאני שומע את גברת בולטן מדברת אני מרגיש עצמי טובל ויורד למעמקים, שבהם מפרכסים ושחים דגי הסודות האנושיים. מתוך תאוה לבשר חוטף אדם טרף מלא לוגמיו, ומיד הוא שב ועולה מן הצפיפות אל האתריות, מן הלח אל היבש. לך יכול אני לספר את כל התהליך. אבל עם גברת בולטן מרגיש אני רק את הטבילה והירידה האיומה בין אצות ומפלצות חיוורות של נבכי הקרקעית.

"חוששני, שנאבד את שומר היער שלנו. מעשה השערוריה עם האשה הסוררת לא זה בלבד שאינו עובר ובטל אלא הולך ומתפשט יותר ויותר. מאשימים אותו בכל מיני דברים שלא ניתנו להאמר, ומשונה הוא. שהאשה הצליחה לרכוש לצדה את המון נשי הכורים, דגה מבאישה, והכפר נרקב מדיבה.

"כפי ששמעתי שמה ברטה קוטס זו מצור על מילורס בבית אמו, לאחר שהציגה את ביתו וסוכתו ככלי ריק. פעם אחת התנפלה על בתה כששבה מבית הספר. אבל כאמה כן בתה, והקטנה תחת לנשק את היד האוהבת של האם נשכה אותה בחזקה, וספגה מן היד השניה של האם סטירת לחי עד שנפלה בבת ראש אל הביב, ומשם הוצאה על ידי סבתא.

"אשה זו הפיצה כמות מפליאה של גז-רעל. היא הוציאה לאויר העולם את כל אותם התהליכים של חיי זיווג, שכנהוג כמוסים הם בגנזי השתיקה של חיי נשואין כדברים שבינו לבינה. וכשהואילה להוציא אותם לאחר עשר שנות קבורה יצאה מערכה איומה. שמעתי את הפרטים מפי לינלי והרופא. הרופא נהנה מזה. כמובן שלמעשה אין בזה כלום.

"אבל הכל מקשיבים, ואני בתוכם. לפני התריסר שנים היה הנימוס הפשוט ודאי מטשטש דבר כזה. אבל הנימוס הפשוט כבר אינו קיים ונשי הכורים מתמרמרות וצורחות. אפשר היה לחשוב, שכל ילד בטיווירשיל בחמשים השנים האחרונות נולד ברוח הקודש וכל אחת הנשים היא הבתולה מאורליאנס. והרי, לפי כל הידיעות, בני טיווירשיל הם תרבות אנשים פרוצים.

"אולם הצרה היא, שברטה קוטס הנבזית לא הסתפקה בנסיונותיה ויסוריה, אלא גילתה בקול רם, שבעלה אסף נשים לתוך בית היער שלו וקראה גם בשמות נשים ככל העולה על רוחה. על ידי כך הוכפשו ברפש שמות הגונים אחדים, והדברים הרחיקו ללכת. לאשה נשלחה אזהרה.

"דיברתי עם מילורס על הענין, מכיון שאי אפשר היה להרחיק את האשה מן היער. הוא מתהלך בנחת כדרכו ואומר שלא איכפת לו. אף על פי כן חושד אני בו שהוא מרגיש עצמו ככלב, שקנקן פח תלוי לו בזנבו. אף על פי שהוא מעמיד פנים כאילו אין כאן שום קנקן פח. אבל שמעתי, כי כשהוא עובר בכפר קוראות הנשים אל ילדיהן להכנס הביתה, כאילו הוא המרקיז די-סאד בכבודו ובעצמו. הוא מתהלך בעזות מצח מסויימת, אבל חוששני שהקנקן מהודק לו היטב לזנבו.

"שאלתיו אם סבור הוא יוכל למלאות את התחייבויותיו ביער, והוא אמר שאיננו סבור כי הזניח אותן. אמרתי לו כי לא יתכן שהאשה תשוטט ביער, ועל זה ענה שאין לו שליטה לאסור אותה. רמזתי לו על השערוריה והמהלך הבלתי נעים שלה, והוא אמר: “יעסקו האנשים בעסקי אהבה שלהם ולא ישעו לדיבה על אחרים”.

"אמר את זאת במרירות, ובלי ספק יש בדבריו גרעין אמת. אבל אופן הדיבור איננו עדין ואין בו ממדת דרך ארץ. רמזתי על כך ושאלתיו אם נכון הדבר שקיבל פני גבירות בבית היער, אבל הוא אמר רק: “ומה זה נוגע לאדוני?” אמרתי לו שעלי לשמור על הנימוס באחוזתי, ועל כך ענה: “אז על אדוני לבלום פי הנשים”. כשהעתרתי עליו שאלות על חייו בבית היער אמר: “יכולים אתם לעורר שערוריה עלי ועל הכלבה פלוסי שלי”. קשה לתאר עזות מצח גדולה מזו.

"שאלתי אם יוכל למצוא בקלות משרה אחרת. והוא אמר: “אם רוצה אדוני לרמוז לי, שהוא רוצה לפטר אותי, הרי זה דבר קל שבקלים”. ובכן אין הוא מסרב כלל לעזוב את המשרה בסוף השבוע הבא וכנראה רוצה הוא למסור את סודות היעור לבחור אחד, ג’ו צ’מברט. אמרתי לו שאתן לו משכורת חדשית יתרה לכשילך. הוא ענה, כי נוח לו שהכסף ישאר אצלי, כי אין לי סבה להקל על מצפוני. שאלתיו לכוונת הדברים וענה: “אין אדוני חייב לי כלום ואינו צריך לשלם לי תשלום מיוחד”.

"זהו לפי שעה סוף המעשה. האשה יצאה, אין ידוע לאן. אבל היא צפויה למאסר לכשתראה בטיווירשיל. ושמעתי שהיא מפחדת פחד מות מפני בית הסוהר, כי היא ראויה לשבת שם. מילורס יוצא בסוף השבוע הבא והמקום ילבש בקרוב את צורתו הרגילה.

"בינתים, קוני היקרה, אם יהיה לך לנחת רוח לשהות בוונציה או בשווייצריה עד תחלת אבגוסט אשמח לרעיון, שאת רחוקה מקול המון הניוול הזה, שיתם בודאי לסוף החודש.

“עיניך הרואות, הננו מפלצות תהום הים, ובשעה שהסרטן מהלך על פני הרקק הוא מערבל אותו. על כרחנו עלינו להתיחס לדבר יחס פילוסופי”.

הרוגז ומחסור כל השתתפות בצער במכתבו של קליפורד עשו רושם רע על קוני. אבל היא היטיבה להבין את הדבר כשקיבלה מכתב זה ממילורס:

"החתול יצא מן השק ועמו כמה חתלתולים. שמעת, שאשתי ברטה שבה לזרועותי הבלתי אוהבות וקבעה דירתה בבית היער שלי, ושם – אם לדבר בלשון שאינה נקיה – נתנה ריחה צלוחית קטנה של קוטי. ראיות אחרות לא מצאה, על כל פנים בימים הראשונים, והתחיל להרעיש עולם על הצילום שנשרף. היא מצאה את הזכוכית והמסגרת. על גבי המסגרת רשם מישהו רישומים קטנים ובהם חזרו כמה פעמים ראשי התיבות ק. ס. ר. בזה אמנם עדיין לא היה משום מפתח. עד שהתפרצה לתוך הסוכה ושם מצאה אחד מספריך, אבטוביוגרפיה של השחקנית יהודית, ועל שער הספר שמך: קונסטנס סטיוארט ריד. אז התהלכה ימים אחדים והכריזה בקול רם, כי אהובתי היא לידי צ’טרלי בכבודה ובעצמה. הבשורה הגיעה לבסוף לאזני הכומר בוררוס ולסיר קליפורד. הם התחילו בפעולות משפטיות נגד זוגתי, ומיד נעלמה כי יש לה פחד מות מפני המשטרה.

"סיר קליפורד רצה לדבר עמי והלכתי אליו. הוא דיבר סחור סחור ונראה רוגז עלי. שאל אם אני יודע, שאפילו שם הוד מעלתה נזכר. אמרתי שאין אני מקשיב על דברי לעז ואני מופתע לשמוע דברים כאלה מפי סיר קליפורד עצמו. הוא אמר, שבודאי שהו עלבון כבד. ואני סיפרתי לו, שבמטבחי תלויה תמונת המלכה מרי ואין ספק שהוד מלכותה מהוה חלק מהרמון הנשים שלי. אבל הוא לא העריך את הלעג שבדברי. תוכן דבריו אלי היה, שאני בעל שם רע והסוף היה שפיטר אותי ובסוף השבוע הבא אני הולך ולא יכירני מקומי.

“אסע ללונדון, ובעלת הבית הקודמת שלי, גברת אינג’ר, ככר קובורג 17, תשכיר לי חדר או תמצא בשבילי חדר”.

שום דבר לא נאמר אליה ועל אודותיה. קוני התרעמה על כך. צריך היה לכתוב מלים אחדות של נחמה או הרגעה. אבל היא ידעה, שהוא נותן לה חירות לשוב לרגבי ולקליפורד. גם על כך התרעמה. לא היה צריך להיות אדיב בדרך כזו. היא חפצה שיגיד לקליפורד:“כן, היא אהובתי ורעיתי ואני מתגאה בזה”. אבל אומץ לבו לא הגיע לידי כך.

ובכן זיווגו בטיווירשיל את שמה לשמו. זהו פגע רע. אבל הדבר ישתקע במשך זמן מה.

היתה נרגזת, רוגז מורכב ומסובך, שעשה אותה רשלנית. לא ידעה לא מה לעשות ולא מה להגיד, על כן לא אמרה ולא עשתה כלום. נהגה בוונציה כמו עד כאן, הפליגה בסירה עם דונקן פורביס, התרחצה, והימים עברו בלי משים. דונקן, שאהב אותה אהבה מדוכדכת לפני עשר שנים, חשק בה שוב. אבל היא אמרה לו:

– אחת אבקש מאת הגברים, שירפו ממני

ודונקן הרפה ממני, ולמעשה היה מרוצה שיכול לעשות זאת. אף על פי כן הציע לה זרם רך של אהבה מופלאה. הוא רצה להיות בקרבתה.

– האם הרהרת פעם בדבר – שאל אותה יום אחד – כמה רופף הקשר בין אנשים? ראי את דניאל. הוא יפה כבן השמש. אבל כמה בודד הוא ביפיו. אבל יכול אני להתערב, שיש לא אשה ובנים וקשה עליו פרידתם.

– שאל נא אותו – אמרה קוני.

ודונקן שאל אותו. דניאל אמר שהוא נשוי ויש לו שני ילדים, אחד בן שבע ואחד בן תשע. אבל לא הראה שום התרגשות מדי דברו.

– אולי דוקא אנשים המוכשרים להיות בכפיפה אחת עם אחרים נראים כאילו הם גלמודים בעולם –אמרה קוני. האחרים יש בהם מין צמיגות, דבקים הם בהמון, כמו ג’יובאני.

– וכמוך, דונקן – אמרה בלבה.

19

קוני החליטה לצאת מוונציה ביום שהוא יצא מרגבי, בעוד ששה ימים. תבוא אפוא ללונדון ביום השני הסמוך ותראה אותו. כתבה אליו על פי הכתובת הלונדונית ובקשה לכתוב אליה לבית המלון “הרטלנד” ולבקר אותה ביום השני בערב בשבע.

בקרבה היתה רוגזת רוגז משונה ומורכב וכל חושיה קהו. לא רצתה לגלות סודה אפילו להילדה, והילדה, שנעלבה על ידי שתיקתה התדירה, התקרבה להולנדיה אחת. קוני שנאה את הריעות היתרה, המחניקה כמעט, בין נשים.

סיר מלקולם החליט לנסוע עם קוני, ודונקן יכול לנסוע עם הילדה. האמן הזקן התנהג תמיד ברחבות: לקח מקומות שינה ב“אוריינט אכספרס”, אם כי קוני לא חיבבה את הרכבות לוכס ואת האוירה של גסות המונית השוררת בהן בימינו. אבל על ידי כך מתקצרת הדרך לפריז.

סיר מלקולם הרגיש עצמו תמיד ברע כששב לאשתו. כך היה רגיל מימי זיווגו הראשון. אבל הוזמנו אורחים לציד ורצה לבוא בעוד מועד. קוני, שזופה ויפה, ישבה מחרישה ולא שמה לב לנוף.

– משעממת אותך קצת השיבה לרגבי – אמר אביה, שהרגיש כי היא עגומה.

– אינני בטוחה שאשוב לרגבי – אמרה בהתפרצות פתאומית והסתכלה לעיניו בעיני התכלת שלה. ועיני התכלת הגדולות שלו לבשו ארשת נפחדת של אדם, שמצפונו החברתי אינו טהור ביותר.

– חושבת את לשהות בפריז זמן מה?

– לא, כוונתי שלא לשוב לעולם לרגבי.

היה טרוד בבעיות הקטנות של עצמו וקיוה שלא תוטל עליו שוב טרדה משלה.

– מה קרה פתאום? – שאל.

– עומדת אני ללדת.

זו הפעם הראשונה שאמרה את הדבר לנפש חיה, וכאילו נפתח פרק חד בחייה.

התאמץ בכל כחו לשלוט בעצמו.

– אבל לא מקליפורד, כמובן?

– לא, מאיש אחר

נהנתה מעינויו.

– האם מכיר אני את האיש? – שאל סיר מלקולם.

– לא. מעולם לא ראית אותו.

שתיקה ממושכת.

– ומה הן תכניותיך?

– אינני יודעת. היא הנותנת.

– האם אי אפשר להתפשר עם קליפורד?

– אני סבורה, שקליפורד ישלים עם הדבר – אמרה קוני. – הוא אמר לי, לאחר שיחתך האחרונה עמו, כי לא איכפת לו אם יהיה לי ולד ובלבד שהכל יהיה בצנעה.

– הדבר המושכל היחיד שיכול להגיד בתנאים אלה. ובכן מניח אני שהכל יהיה כשורה.

– כיצד? – אמרה קוני והסתכלה לתוך עיני אביה. עיני תכלת גדולות היו כעיניה, אבל מין אי-נחת בהן, לפעמים ארשת נער שובב קטן, לפעמים ארשת עקשנית, אבל על פי רוב מבט זהיר ומצב רוח טוב.

– יכולה את לתת לקליפורד יורש לכל משפחת צ’טרלי ולהוסיף ברוניט לרגבי.

פני סיר מלקולם חייכו חיוך חושני למחצה.

– אבל אין חפצי בכך – אמרה.

– למה לא? נסתבכת עם האיש האחר? כן, אם רוצה את לשמוע את האמת מפי, בתי, הרי זוהי: עולם כמנהגו נוהג. רגבי עומדת איתן ותעמוד גם להבא. העולם הוא דבר קבוע פחות או יותר ועלינו להסתגל אליו מבחינה חיצונית. בקרבנו יכולים אנו, לדעתי הפרטית, לעשות מה שלבנו חפץ. רגשות עשויים להשתנות. יכולה את לאהוב השנה איש זה ובשנה הבאה איש אחר. אבל רגבי לעולם עומדת. אל תניחי את רגבי כל עוד רגבי מחזיקה בך. ואידך – עשי מה שלבך חפץ. אבל לא תהיה תועלת רבה אם תביאי לידי קרע. יכולה את להביא לידי קרע אם תרצי. יש לך הכנסה בלתי תלויה, דבר שאינו נותן לנו לעולם להכשל. אבל מן הקרע לא יהיה לך כלום. המליטי ברוניט קטן ברגבי. הרי זה דבר משעשע.

וסיר מלקולם ישב וחייך שוב. קוני לא ענתה.

– מקוה אני שהיה לך סוף סוף גבר ממש – אמר.

– כן. ודא עקא. אין רבים מסוג זה.

– אמנם כן – אמר. – בתי, לפי מראיתך הרי היה אדם מאושר. ודאי לא יגרום לך תלאות?

– לא. הוא נותן לי חירות גמורה.

– ודאי, ודאי. גבר כהלכה.

סיר מלקולם נהנה. קוני היתה בתו החביבה ותמיד חיבב את האשה שבה. בה לא היה הרבה מן האם כמו בהילדה. ואת קליפורד לא חיבב מעולם. על כן נהנה וליטף את בתו כאילו היה הילד הילוד יוצא חלציו.

סרו לבית המלון “הרטלנד” ולאחר שהסתדרה הלך לקלוב שלו. סירבה לארוח אתו לחברה הערב.

במלון מצאה מכתב ממילורס: “לא אבוא לבית מלונך אבל אחכה לך ליד ‘תרנגול הזהב’ ברחוב ‘אדם’ בשבע”.

ושם עמד, גבוה וחסון וכל כך שונה בחליפתו מארג כהה דק. היתה בו הגינות טבעית אבל לא המראית לפי הגזרה של מעמדה. אבל היא ראתה מיד, שהוא יכול להראות בכל מקום.

– הנה באת! כמה יפה את!

– אבל פניך רעים.

הסתכלה בפניו בדאגה. היה רזה ולסתותיו בלטו. אבל עיניו חייכו לעומתה והיא הרגישה עצמה בטוב עמו. זהו הדבר: פתאום ניטלה ממנה המתיחות להעמיד פנים. משהו גופני זרם ממנו, שעשה את הרגשתה נוחה ומאושרת כמו בבית. בחוש הערני של נשים לאושר הרגישה זאת מיד. “אני מאושרת כשהוא כאן”. כל אור השמש של וונציה לא נתן לה רחבות זו וחמימות זו.

– האם היו הדברים נוראים בשבילך? – שאלה כשישב לשולחן ממולו. היה רזה ביותר. את זאת ראתה עכשיו. ידו היתה מונחת כפי שהכירה אותה, בשכחה מופלאה ורפויה של בעל חי ישן. כל כך חשקה לקחת אותה ולנשק אותה. אבל לא העיזה.

– האנשים נוראים בכל מקום – אמר.

– והאם נגעו הדברים עד לבך?

– הקפדתי, כדרכי. ואני יודע, כי שטות היא להקפיד.

– האם הרגשת עצמך ככלב שקנקן פח קשור לזנבו? קליפורד כתב, שכך הרגשת עצמך.

נעץ עיניו בה. זו היתה אכזריות מצדה לעת כזאת. כי הוא סבל מרה.

– ודאי הרגשתי עצמי כך.

לא ידעה כמה מרירות גרמו לו העלבונות.

– והאם התגעגעת אלי? – שאלה.

– הייתי מרוצה שהיית מחוץ למחנה.

– אבל האם האמינו האנשים בדברים שבינך לביני? – שאלה.

– לא, מובטחני שלא האמינו כלל.

– וקליפורד?

– לדעתי: גם הוא לא. הוא סילק את הדבר הצדה בלי לחשוב על כך. אבל כמובן נתעורר בו הרצון לשלח אותי. אני עומדת ללדת.

כל ארשת נעלמה לגמרי מפניו ומכל גופו. הביט בה בעינים כהות, שלא יכלה להבין את מבטן כלל.

– אמור שאתה שמח – התחננה וגיששה אחרי ידו. והיא ראתה חדוה מסויימת קמה בקרבו, אבל נכבשה ברשת דברים שלא יכלה להבינם.

– זהו רק בנוגע לעתיד, – אמר.

– אבל האם לא תשמח? – הפצירה בו.

– יש לי פחד רב מפני העתיד.

– אבל אין לך לפחד מפני שום אחריות. קליפורד יכיר בולד כשלו, הוא ישמח.

ראתה שהחויר ונרתע. לא ענה.

– האם עלי לשוב לקליפורד וללדת ברוניט קטן ברגבי – שאלה.

הביט חיוור ומופלג. החיוך המכוער הקטן חלף בפניו.

– לא תצטרכי להגיד לו מי הוא האב?

– היה מקבל את הילד גם אילו אמרתי לו – אמרה.

הרהר רגע.

– כן – אמר כמדבר אל לבו – סבור אני שיעשה זאת.

שתיקה. תהום רבצה ביניהם.

– אבל אין אתה רוצה שאשוב לקליפורד? –שאלה.

– ומה רצונך את? – שאל במקום תשובה.

– אני רוצה לחיות אתך – אמרה בפשטות.

למרות רוחו זנקו להבות קטנות בקרבו לשמע דבריה והוא הוריד את ראשו.

– אם כשר הדבר לפניך – אמר. – לי אין כלום.

– יש לך רב, יותר מאשר לרוב הגברים.

– אומרים, שיש בי הרבה מן האשה. אבל אין זה כך. אינני אשה משום שאיני אוהב לירות בעופות או משום שאינני רוצה לצבור ממון או לעלות לגדולה. יכולתי לעלות בצבא בקלות, אבל לא אהבתי את הצבא. אם כי התהלכתי את החיילים כראוי: הם חיבבו אותי ופחדו ממני אימת מות כשכעסתי. לא, הסמכות המטומטמת היא הממיתה את הצבא. אני אוהב בני אדם ובני אדם אוהבים אותי. אבל אינני סובל את עזות המצח הנבוכה והמתרברבת של האנשים השולטים בעולם זה. שונא אני את חוצפת הכסף ואת עזות המעמד. מה יש לי לתת לאשה בעולם אשר כזה?

– אבל מה נותן איש אחר? אין זה מקח וממכר. הרי אוהבים אנו זה את זה.

– לא, אין זה הכל. החיים הם תנועה, ותנועה קדימה. חיי אינם רוצים ללכת במסלול הראוי. על כן הנני חטיבה נפסלת לעצמי. ואסור לי להכניס אשה לתוך חיי אלא אם חיי אלא אם חיי ישיגו משהו, לפחות מבפנים, כדי להחזיק את שנינו ברעננות. איש צריך לתת לאשה תכלית כל שהיא בחייו, אם הם הולכים לחיות חיים מובדלים ואם היא אשה כהלכה. אינני יכול להיות לך רק שגלון.

– למה לא? – שאלה.

– כי לא אוכל. וגם אהיה לך מיד לזרא.

– כאילו אין אתה יכול לסמוך עלי.

הוא חייך.

– הכסף כספך, העמדה החברתית היא שלך, ההכרעות יהיו שלך. אינני יכול להיות רק מאהבה של גברתי.

– ומה אתה?

– זוהי השאלה. הדבר אינו ניכר. אבל על כל פנים הנני משהו לעצמי. יכול אני לראות עיקר קיומו, אף על פי שאני מבין שאין אחרים רואים אותו.

– וכי יהיה לקיומך פחות טעם אם תחיה עמי?

שתק שעה קלה וענה:

– יתכן.

– ומהו עיקר קיומך?

– כבר אמרתי לך, שהוא סמוי מן העין. אין אני מאמין לא בעולם, לא בכסף, לא בהתקדמות ולא בעתידה של תרבותנו. אם צפוי עתיד לאנושיות צריך יהיה להתחולל שינוי עצום במה שיש.

– ומה צריכים יהיו להיות פני העתיד האמתי?

– אלהים הוא היודע. יכול אני להרגיש משהו בקרבי, אבל הכל מעורב בטיפת מרה. אבל מהו באמת אינני יודע.

– האם להגיד לך? – שאלה והסתכלה בפניו. – האם להגיד לך מה יש לך ואין לאנשים אחרים וזהו שיהוה את העתיד? האם להגיד לך?

– הגידי נא.

– זהו אומץ הלב לחיבה.

הוא חייך.

– כן, צדקת. זהו באמת. ידעתי את זאת גם מן הצבא. צריך הייתי להמצא במגע עם החיילים, לחבב אותם גם כשאני זורק בהם מרה. זהו שעושה את בני האדם לבני אדם ולא לקופים. המיניות היא בעצם רק מגע, המגע הקרוב ביותר. ומפני המגע אנו מפחדים. אנו רק בעלי הכרה לחצאין וחיים לחצאין, עלינו להיות חיים וערים. ביחוד האנגלים צריכים לבוא במגע זה עם זה ולהיות קצת עדינים וחובבים. זהו צורך נמרץ.

– ובכן למה תפחד מפני?

– מפחד אני מפני כספך, מפני עמדתך, מפני העולם שבקרבך.

– אבל האם אין חיבה בקרבי? – שאלה שקועה במחשבות.

– ישנה, היא הולכת ובאה, כמו בקרבי.

– אבל האם אין אתה יכול לסמוך עליה בינך וביני? – שאלה והביטה בו בפחד.

ראתה, שפניו נעשו רכים ושריונם ניטל מהם.

– יתכן – אמר.

– רוצה אני שתחבקני בזרועותיך – אמרה. – רוצה אני שתאמר לי כי אתה שמח שיש לנו ולד.

נראתה כל כך חביבה וחמימה ורצינית. כל קרביו נמשכו אחריה.

– סבור אני שיכולים אנו ללכת לחדרי, אם כי זוהי שוב שערוריה.

אבל היא ראתה, כי שוב שכח עולם ומלואו ופניו לבשו ארשת רכה ונקיה של עדנת אהבה.

הלכו דרך שכונות מרוחקות עד ככר קובורג, ששם גר בעלית גג ובישל לעצמו במכשיר גז. החדר היה קטן, אבל הגון ומסודר.

– בעצם צריך הייתי להרפות ממך – אמר.

– לא – אמרה. – אהוב אותי. אהוב אותי ואמור שלא תרפה ממני. לעולם.

התרפקה עליו, דבקה בגופו הרזה והחסון, המקלט היחיד שהיה לה מעולם.

– ובכן לא ארפה ממך, – אמר. – אם את רוצה לא ארפה ממך. – וליפף אותה בכל כחו.

– ואמור שאתה שמח לולד – אמרה. – נשקני ואמור שאתה שמח.

אבל דבר זה היה קשה לו.

– מפחד אני מפני הבאת ילדים לעולם – אמר. – חושש אני לעתידם.

– אבל הרי הולדת את הולד. אהוב אותו וזהו כבר העתיד שלו.

נזדעזע, כי אלה היו דברי אמת. “אהוב אותו וזהו העתיד שלו”. באותו רגע הרגיש אהבה טהורה לאשה. הוא נשק בבטנה ומעל לרחמה ככל האפשר קרוב יותר לעובר במעיה.

– הה, אתה אוהב אותי! אתה אוהב אותי – קראה בקול צעקה, דומה לקריאות האהבה הסמויות והסתמיות שלה.

והוא הבין, שזה היה עליו לעשות: לבוא במגע של חיבה, בלי לאבד את גאותו או שלימותו כגבר. סוף סוף, אם יש לה כסף ולא אין הרי צריך הוא להיות גאה והגון כל צרכו שלא למנוע ממנה את חיבתו מטעם זה. “אני בעד מגע גופני מתוך הכרה בין בני אדם – אמר לעצמו – ומגע של חיבה… והיא בת זוגי. ומלחמה נטושה נגד הממון והמכונה והקופיות המטומטמת בעולם. והיא עומדת לימיני. ברוך השם שמצאתי אשה כלבבי. ברוך השם במצאתי עזר כנגדי, אשה האוהבת אותי ומכירה בי. ברוך השם שהיא לא מרשעת ולא גולם”.

החליטה שלא יפרדו זה מזה. אבל עדיין צריך היה לטכס דרכים ואמצעים.

– האם שנאת את ברטה קוטס? – שאלה.

– אל נא תדברי אלי על אודותיה.

– תן לי לדבר. כי לפנים אהבת אותה. והיית פעם קרוב לה כמו שאתה קרוב לי. ובכן עליך לומר לי. האם אין זה נורא לשנוא אותה לאחר שהיית קרוב לה? למה זה?

– אינני יודע. רצונה היה תמיד כנגדי, תמיד רצונה הנשי האיום, חירותה. החירות האיומה של נשים, המסיימת על פי רוב בעריצות בהמית. תמיד שמרה על חירותה כנגדי כאילו שפכה לי חומצת גפרית בפני.

– אבל היא לא נשתחררה ממך עד היום. האם היא עדיין אוהבת אותך?

– לא. אם לא נשתחררה ממני הרי זה מפני הדיבוק שנכנס בה.

– אבל לפנים הרי אהבה אותך.

– לא. ודאי לפרקים, כן. היתה כרוכה אחרי. אהבה אותי לעתים. אבל תמיד חזרה בה והציקה לי. אדיר חפצה היה להציק לי ובזה לא נשתנתה. יצר לבה היה רע מתחלתה.

– אבל אולי הרגישה שאין אתה אוהב אותה כראוי ורצתה לעורר אותך לאהוב אותה.

– אם כן זו היתה דרך נבזית.

– אבל אתה לא אהבת אותה כראוי. עוול זה עשית לה.

– איך יכולתי לאהוב אותה? התחלתי, אבל תמיד עוררה את חמתי. לא, אל נא נדבר על זה. היא ארורה. זו הפעם האחרונה הייתי ממית אותה כחולדה אילו הייתי רשאי: שטן משתולל בצורת אשה, אילו יכולתי להמית אותה ולשם קץ לכל הצרה הזאת. צריך היה להרשות את זאת. אשה כי יכנס בה דיבוק של עקשנות והיא סוררת ומורה, הרי היא נוראה ומצוה להורגה.

– והאם אין להמית גם גברים כי יכנס בהם דיבוק של עקשנות?

– ודאי, משפט אחד להם. אבל עלי להפטר ממנה או שתתקיף אותי שוב. רציתי לומר לך זאת. עלי להתרגש אם רק אוכל. על כן עלינו להזהר. אסור שיראו את שנינו יחדו. לא אוכל לסבול אם תתקיף את שנינו.

קוני הרהרה בדבר.

– ובכן לא נוכל לחיות ביחד? – שאלה.

– במשך ששה חדשים. אבל אני חושב, שבספטמבר יהיה הגט, ובכן עד מרס בערך.

– אבל הולד יבוא לעולם בודאי בסוף פברואר – אמרה.

הוא החריש.

– מי יתן והיו הקליפורדים והברטות כולם מתים – אמר.

– אין זו חיבה יתרה אליהם – אמרה.

– חיבה יתרה? כן, אבל החסד הגדול ביותר להם הוא אולי להמיתם. אין הם יכולים לחיות. הם רק משחיתים את החיים. נפשותיהם בקרבם איומות המות צריך שימתק להם. זמן הראוי היה להתיר לי להמיתם.

– אבל לא היית עושה זאת – אמרה.

– הייתי עושה. ובפחות מוסר כליות מאשר בהמתת חולדה. החיה יש לה על כל פנים יופי ובדידות. והמה לגיון. הה, הייתי ממית אותם.

– אם כן אולי דוקא טוב שאסור.

– אמנם כן.

לקוני היה עכשיו הרבה להרהר. ברור היה, שהוא רוצה בהחלט להפטר מברטה קוטס. והיא הרגישה שהצדק אתו. ההתקפה האחרונה היתה מנוולת ביותר. זאת אומרת שעליה לחיות נפרדת עד האביב. אולי יכולה היא להתגרש מקליפורד? אבל כיצד? אם להזכיר את שם מילורס הרי זה מונע את גירושיו. מוקצה מחמת מיאוס. האם אי אפשר להמלט למרחקים, לקצוי עולם ולהפטר מכל זה?

אי אפשר היה. קצה העולם איננו רחוק מהלך חמשה רגעים מתחנת ויקטוריה בלונדון. כל זמן שיש רדיו בעולם אין קצוי עולם. מלכי הכושים וכהני טיבט מאזינים ללונדון ולניו-יורק.

סבלנות! סבלנות! העולם הוא מתנגנון איום עצום וצריך להזהר מאד שלא להתרסק על ידיו.

קוני נמלכה באביה.

– יודע אתה, אבא, הוא היה שומר היער של קליפורד. אבל היה קצין בצבא הודו. אלא שנהג כקולונל פלורנס שהעדיף להיות שוב לחייל פשוט.

אולם לסיר מלקולם לא היתה נטיה למסתורין הזעום של פלורנס המפורסם. הוא ראה יותר מדי פרסומת מתחת לכל הענותנות הזאת.

– מאין הוא אומר היער שלך? – שאל סיר מלקולם ברוגז.

– הוא בן כורה מטיווירשיל. אבל הוא בהחלט הוגן לחברה.

– נראה לי ככורה זהב – אמר. – ואת כנראה מכרה זהב יפה.

– לא, אבא, אין הדבר כך. כשתראה אותו תדע את זאת. הוא איש. קליפורד לא חיבב אותו מפני שאינו נכנע.

– ובכן היה לו חוש טוב הפעם.

מה שסיר מלקולם לא יכול כלכל היתה השערוריה שלבתו היו אהבים עם שומר יער. לא על היחסים הקפיד אלא על השערוריה,

– אין לי כלום נגד הבחור. נראה שהצליח לסובב את ראשך כראוי. אבל, למען השם, מה יאמרו הבריות? מה תאמר אמך החורגת?

– אני יודעת – אמרה קוני. – דיבה היא דבר נורא, בפרט בחברה. והוא כל כך רוצה להתגרש. אולי נגיד, שאיש אחר הוא אבי הילד ולא נזכיר את שם מילורס כלל.

– איש אחר? איזה איש אחר?

– אולי דונקן פורביס. הוא היה כל ימיו ידידנו. והוא אמן ידוע. והוא מחבב אותי.

– לעזאזל! דונקן המסכן. ומה תועלת יש לו מזה?

– אינני יודעת. אבל יתכן שהדבר ינעם לו.

– מה? ינעם לו? אדם משונה הוא אם יעשה זאת. האם היו לך יחסים עמו או לא?

– לא. אבל הוא גם איננו רוצה בזה. הוא אוהב רק שאהיה במחיצתו, אבל לא שאגע בו.

– אלהי, איזה דור!

– מאד מאד היה רוצה שאהיה לו טופס לצייר על פי. אבל מעולם לא הסכמתי לכך.

– יהי אלהיו עמו. אבל הוא נראה מדוכדך כל צרכו.

– אבל לא איכפת לך אם הדיבה תהיה עליו?

– קוני, כל התחבולות המזוהמות הללו.

– אני יודעת, גועל נפש. אבל מה יכולה אני לעשות?

הילדה שבה וכששמעה את הבשורות החדשות בערה חמתה כאש, ואף היא לא יכלה כלכל את הרעיון של שערוריה פומבית בענין אחותה ושומר היער. גדול העלבון.

– למה לא נעלם, כל אחד לבדו, לקולומביה הבריטית וננצל משערוריה? – אמרה קוני.

אבל זה לא יצלח. השערוריה תקום גם כך. ואם קוני תצא עם האיש, מוטב שתנשא לו. זו היתה דעת הילדה. סיר מלקולם פקפק.

– אבל האם אינך רוצה להכיר אותו, אבא? – שאלה קוני?

סיר מלקולם המסכן. לא היה כלל להוט אחרי זה. ומילורס המסכן. הוא היה עוד פחות להוט. אבל הפגישה נערכה: סעודה בחדר מיוחד, בקלוב, שני הגברים לבדם, שהתבוננו זה בזה מכף רגל ועד ראש.

סיר מלקולם שתה כמות הגונה של וויסקי, ואף מילורס שתה. והם שוחחו כל הזמן על הודו, שהצעיר משניהם היה בקי בה מאד.

הדבר נמשך כל זמן שאכלו. רק כשהוגש הקפה והמלצר הלך לו הדליק סיר מלקולם סיגרה ואמר כדבר איש אל רעהו:

– ומה, ידידי הצעיר, בנוגע לבתי?

חיוך עבר על פני מילורס.

– ומה, סיר, בנוגע לה?

– שמעתי שהיא עומדת ללדת ולד ממך.

– יש לי הכבוד – חייך מילורס.

– אמנם זהו כבוד – צחק סיר מלקולם.

בעצם לא השיגו הרבה בשיחתם. מילורס, אף על פי שהיה קצת מבוסם, היה הפכח שבשניהם. הוא ניהל את השיחה ככל האפשר בדרך מושכלת.

– אתה שומר ציד – אמר סיר מלקולם. – צדקת. מין ציד זה ראוי לו לאיש לצוד אותו. בחינת אשה היא לצבוט אותה. מתוך מישוש יכול אתה להגיד מיד אם תלך אחריך. אני מקנא בך, בני. בן כמה אתה?

– שלשים ותשע.

האציל הרים את גבותיו.

– כבר? יש לך עוד עשרים שנה, לפי מראיתך. אם שומר ציד אתה או לא, אתה בחור כהלכה. רואה אני את זאת שתום העין. לא כקליפורד הכמוש. כלב חסר לב, ללא משגל. אתה מוצא חן בעיני, בני. בן חיל אתה. שומר ציד. חי נפשי, לא הייתי מאמין לך שמירת צידי. אבל אמור נא ברצינות, מה נעשה? העולם מלא נשים בלות.

ברצינות לא השיגו כלום. רק החליפו ביניהם דברי ניבול פה כדרך הגברים.

– בני, אם אוכל לעשות משהו בשבילך תוכל לסמוך עלי. שומר ציד? מוצא חן בעיני. סוף סוף יש לה הכנסה משלה: לא הרבה, לא הרבה, אבל רחוק מלמות ברעב. ואני אנחיל לה מה שיש לי. חי נפשי, אנחיל לה. ראויה היא לכך מפני שהיתה אשת חיל בעולם של נשים זקנות. הרי אני כבן שבעים ולא זכיתי להפטר משמלות נשים זקנות. אבל אתה האיש אחרי רואי.

–שמח אני שאתה חושב כך.

נפרדו בידידות ומילורס צחק בקרבו כל היום אחרי זה.

למחר סעד עם קוני והילדה בפונדק נדח.

– הצרה גדולה היא, שהמצב כל כך מכוער – אמרה הילדה.

– ולי גרם הדבר הנאה רבה – אמר.

– סבורה אני שהיה לכם להמנע מלהוליד ילדים עד שתהיו שניכם בני חורין להנשא ולהוליד בנים.

– אלהים הקדים לפחת בניצוץ – אמר.

– אני סבורה, שלאלהים אין עסק בזה. ודאי יש לה לקוני כסף מספיק לכלכל את שניכם. אבל המצב הוא לבלי נשוא.

– אבל עליך מוטל לשאת רק מעט מן המעט? – אמר.

– סבורתני – אמרה הילדה – כי מוטב היה לקרוא בשם איש אחר ולהוציא אותך לגמרי מן הענין.

– אבל חושב אני שהכנסתי ראשי ורובי בענין.

– אני מתכוונת למשפט הגירושין.

הביט בה בתמיהה. קוני לא העיזה להציע לו את תכנית דונקן.

– אינני מבין – אמר.

– יש לנו ידיד שבודאי יסכים להקרא כשותף לעבירה, באופן שאין צורך לקרוא בשמך – אמרה הילדה.

– כוונתך לאיש אחר?

– כמובן.

– אבל אין לה איש אחר.

הוא הביט בקוני בתמהון.

– לא, לא – אמרה בחפזה. – רק ידידות ישנה, פשוט מאד, לא אהבה.

– ובכן למה יקח על עצמו את הקולר? אם אין לו כלום ממך.

– יש גברים אדיבים שאינם מביאים בחשבון רק מה שנהנו מאשה – אמרה הילדה.

– זהו חץ אלי? ומי הוא המדובר?

– ידיד, המכיר אותנו מילדותנו בסקוטלנד, אמן.

– דונקן פורביס – אמר מיד, כי קוני דיברה על אודותיו – אבל כיצד תגלגלו עליו את האשמה?

– הם יכולים לגור שניהם במלון אחד, או היא יכולה אפילו לגור בדירתו.

– נדמה לי כי זוהי מהומה על לא מאומה, – אמר.

– ומה תציע אחרת? – אמרה הילדה. – אם שמך יזכר לא תוכל להתגרש מאשתך.

– יכולים אני פשוט לברוח – אמר.

– אין בריחה לקוני –אמרה הילדה. –קליפורד ידוע יותר מדי. אם רוצים אתם לחיות ביחד ולא להיות נרדפים עליכם להנשא. כדי להנשא עליכם להתגרש תחלה. ובכן, מה תעשו?

– מה חושבת את לעשות בשבילנו? –שאל.

– נראה אם דונקן מסכים להיות שותף לעבירה. אז עלינו להשפיע על קליפורד שיתגרש מקוני. ועליך להשיג את הגירושין שלך. ועליכם להיות נפרדים עד שתהיו בני חורין.

– הדברים מצלצלים כבית חולי רוח.

– יתכן. והעולם יראה אתכם כמטורפים או גרוע מזה.

– מה גרוע מזה?

– ודאי כפושעים.

– אין ברירה – אמר. – אני מסכים לכל. העולם הוא מטורף משתולל ואין אדם יכול להמיתו.

כשהציעו את הדבר לדונקן דרש לראות את שומר היער החייב. נערכה סעודה בבית דונקן בהשתתפות ארבעתם. דונקן היה האמלט נמוך, רחב גרם, בעל עור כהה ושתקן, שערו שחור וחלק וכולו אומר כבוד לעצמו. ציוריו היו עשויים שפופרות ושסתומים וחלזונות מצבעים מוזרים, הכל מודרני, אבל בכשרון מסויים ונקיון הצורה והגוון. רק בעיני מילורס היו נוראים ומעוררים גועל. הוא לא העיז להגיד זאת מפני שדונקן היה כמעט משוגע לאמנותו. זה היה פולחן אישי שלו.

התבוננו בציורים ודונקן כיוון את עיניו החומות הקטנות אל האיש האחר. רצה לשמוע מה יאמר שומר היער. את דעותיהן של קוני והילדה כבר הכיר.

– אלה הם מעשי רצח – אמר מילורס, דעה שדונקן לא פילל לשמוע משומר יער.

– ומי נרצח? – שאלה הילדה בקרירות ובלגלוג.

– אני. ציור כזה רוצה כל דמיון באדם.

נחשול של שנאה ניעור באמן. שמע נעימת איבה וזלזול בקול האיש האחר.

– אולי נרצח הטמטום, הטמטום הרגשני – לגלג האמן.

לאחר הקפה אמר דונקן:

– לא איכפת לי להחשב לאבי הילד של קוני. אבל רק בתנאי שתבוא ותעמוד לפני כטופס. חפצתי בזה מאז ותמיד סירבה.

– ובכן –אמר מילורס, –אתה עושה את זאת רק בתנאי?

– כן, רק בתנאי זה.

– מוטב שתקח גם אותי לטופס בעת ובעונה אחת – אמר מילורס.

– תודה רבה –אמר האמן.

– אין אתה מחבב אותו, אבל הוא טוב מכולם – הסבירה קוני כשהלכו.

– והאם תעמדי לפניו כטופס?

– לא איכפת לי. הוא לא יגע בי. ולא איכפת לי כלום אם רק יסול את הדרך לחיים המשותפים שלנו.

– אבל הוא רק יזהם אותך על הבד.

– לא איכפת לי. הוא רק יצייר את רגשותיו אלי ולא איכפת לי אם יעשה זאת. לא אתן לו לנגוע בי בשום אופן. אבל אם הוא חושב שהוא יכול לעשות משהו בנעיצת עיניו האמנותיות לילית, ינעץ עיניו. יעשה ממני שפופרות ריקות וסלסולים כמה שלבו חפץ.

20

“קליפורד יקירי, מפחדת אני כי נבואתך נתקיימה. אהבתי באמת איש אחר ואני מקוה שתתן לי גט. אני גרה עכשיו עם דונקן בדירתו. כתבתי לך, שהיה אתנו בוונציה. אני אומללה מאד בגללך, אבל נסה נא לקבל את הדבר במנוחה. אין אתה זקוק לי באמת ואני אינני יכולה לשוב לרגבי. הדבר מצער אותי מאד. אבל נסה נא לסלוח לי ותן לי גט ומצא טובה ממני. אני באמת אינני הזיווג הנכון בשבילך. כנראה הנני יותר מדי קצרת רוח ועקשנית. אבל אינני יכולה לעולם לשוב ולחיות עמך. וכל הענין מצער אותי כל כך למענך. אבל אם לא תתרגש יותר מדי תראה, שאין הדבר פוגע בך פגיעה נוראה כל-כך. לא היה לך אלי יחס אישי ביותר. על כן סלח נא לי והפטר ממני”.

קליפורד לא הופתע בקרבו בקבלת המכתב. בקרבו ידע זה זמן רב שהיא עוזבת אותו. אבל הוא סירב בהחלט להודות בזה כלפי חוץ. על כן בא לו הדבר כלפי חוץ כמכה נצחת וכזעזוע נורא. החזיק את השטח העליון של אמונו לקוני בכל טהרתו.

כך דרכם של בני אדם. מתוך מאמץ הרצון אנו גוזרים את ידיעתנו הפנימית ההסתכלותית מן ההכרה שאנו מודים בה. דבר זה גורם למצב של פחד או חשש, העושה את המכה בבואה גרועה פי עשרה.

קליפורד היה כולו עצבני. גברת בולטן נבהלת כשקם פתאום במטתו חיור ודומה למת.

– מה לך, סיר קליפורד, מה קרה?

אין עונה. פחדה שמא אחזהו השבץ. מיהרה אליו ומיששה את פניו ואת דופקו.

– יש לך כאב? נסה נא לומר לי איפה כואב לך. אמור נא.

אין עונה.

– רבונו של עולם! אטלפן לשפילד לד“ר גרינגטון, שד”ר ליקי יבוא מיד.

כשהיתה כבר ליד הדלת אמר בקול נבוב:

– לא.

נצבה ולטשה עיניה אליו. פניו היו צהובים וריקנים ודומים לפני חסר דעה.

– חושב אתה שלא לקרוא לרופא?

– כן. אין לי צורך ברופא – נשמה קול כאוב מארץ.

– אבל, סיר קליפורד, חולה אתה ואין אני רשאית לקבל עלי את האחריות. אני מכורחת לשלוח לקרוא לרופא, שאם לאו יאשימו אותי.

הפסקה. אחרי זה אמר הקול הנבוב:

– אינני חולה. אשתי אינה חוזרת הביתה.

הדברים נשמעו כאילו פסל מדבר.

– אינה חוזרת הביתה? כוונתך להוד מעלתה? – גברת בולטן נגשה אל המטה: – אל תאמין בזה. יכול אתה לסמוך על הוד מעלתה שתחזור.

הפסל במטה לא שינה את מראיתו, אבל שם מכתב על השמיכה.

– קראי נא – אמר קול האוב מארץ.

– אבל, אם זהו מכתב מהוד מעלתה מובטחתני שהוד מעלתה לא תרצה שאני אקרא מכתב שלה אל אדוני. יכול אתה לומר לי מה שהיא כותבת אם תרצה.

אבל הפרצוף בעל עיני התכלת הלוטשות והבולטות לא נשתנה.

– קראי – חזר הקול ואמר.

– אם אני מוכרחת אעשה את זאת כדי לציית, סיר קליפורד – אמרה.

והיא קראה את המכתב.

– אני באמת מופתעת מהוד מעלתה – אמרה. –הבטיחה נאמנה שתחזור.

הפרצוף במטה הגביר את ארשת היאוש הפרוע, אבל מחוסר תנועה. גברת בולטן ראתה את זאת ודאגה מאד. ידעה מה לפניה: היסטריה גברית. לא לחנם טיפלה בחיילים. בקיאה היתה ברעה חולה זו.

קצת חרה לה על קליפורד. כל אדם בעל חושים צריך היה לדעת, שאשתו אוהבת אחר ועומדת לעזוב אותו. היתה בטוחה. כי גם קליפורד ידע בקרבו את הדבר בהחלט, אלא שלא רצה להודות בזה לעצמו. אילו היה מודה בדבר ומתכונן לכך, או אילו הודה בדבר ומתאבק באשתו נגד זה, היה נוהג כגבר. אבל לא: הוא ידע וכל הזמן ניסה לשוות לעצמו שאין זה כך. הרגיש, כי השטן יחפוץ זנבו, והתנהג כאילו מלאכים מאירים לו פנים. מצב מזוייף זה גרם למשבר של זיוף והיסח, להיסטריה שהיא צורה של שגעון. “הדבר בא – אמרה בלבה ושנאה אותה במקצת – מפני שהוא תמיד חושב על עצמו. הוא כל כך משזר באנכיות העצמית שלו בת אל-מות, עד שבשעה שהוא מזועזע הוא נאחז בחנוט בתכריכיו. הביטה וראה אותו!”

אבל ההיסטריה היא מחלה מסוכנת. והיא היתה מטפלת וחובתה היתה לחלצו. כי נסיון לעורר את גברותו וגאותו היה רק מרע את המצב, כי גברותו היתה מתה, לפי שעה, אם לא לחלוטין, הוא היה רק מתפתל כתולעת ומתפרק יותר ויותר.

הדבר היחיד שאפשר היה לעורר הוא הרחמנות לעצמו. וגברת בולטן התחילה ראשונה לבכות. כיסתה את פניה בידיה ופרצה ביבבות שברים פרועות. “מעולם לא הייתי מאמינה דבר כזה על הוד מעלתה, לא הייתי מאמינה”, התיפחה ונזכרה פתאום בכל צרותיה הישנות ורגש צערה היא ובכתה את הדמעות של נפשה המרה. כיון שניתנה רשות לבכות ביתה בכיתה אמתית למדי, כי היה לה על מה לבכות.

קליפורד חשב איך בגדה בו קוני אשתו ומתוך צער נתמלאו עיניו דמעות וזלגו על לחייו. וכשראתה גברת בולטן את דמעתו על לחייו מיהרה לנגב את לחייה הרטובים במטפחתה הקטנה וגחנה אליו.

– אל נא תכרסם את עצמך, סיר קליפורד – אמרה בעתרת רגשותיה. – אתה רק מזיק לעצמך.

גופו פרפר פתאום מתוך נשיפת אנחה חרישית והדמעות ירדו על פניו ביתר מהירות. שמה את ידה על זרועו ושוב זלגו עיניה דמעות. שוב פרפר גופו כמו בעוית והיא שמה זרועה מסביב לשכמו. “אל נא, אל נא, אל תתרגש”, פעתה לעומתו, בעוד שדמעותיה נזלו. משכה אותו אליה והחזיקה את זרועותיה מסביב לכתפיו הרחבות, והוא שם את פניו בחיקה ונאנק, וכתפיו הגדולות עלו וירדו. ליטפה ברחמים את שערו ואמרה: “אל נא, אל נא, אל תתרגז, הרגע נא”.

והוא ליפף אותה והתרפק עליה כתינוק, והרטיב בדמעותיו את הדש של סינורה הלבן ואת החולצה של שמלת הכותנה שלה מצבע התכלת. הוא יצא מגדרו לגמרי.

ולבסוף נשקה לו ונדנדה אותו בחיקה, ובלבה אמרה: “הה, סיר קליפורד: הה, בית צ’טרלי הרם, פלאים ירדתם”. והוא נרדם כתינוק. היתה עיפה והיסטרית לעצמה. כל כך מצחיק וכל כך מבהיל היה הדבר. ירידה כזאת! בזיון וקצף! והדבר היה עם זה גם מגרה.

אחרי הדברים האלה נעשה קליפורד כתינוק לגבי גברת בולטן. היה מחזיק בידה ומניח ראשו על חזה וכשנשקה לו נשיקה קלילה אמר: “כן, נשקיני, נשקיני”. וכהיתה משפשפת את גופו הגדול היה אומר גם כן: “נשקיני”. והיא היתה מנשקת לו, קצת בהיתול.

והיה שוכב בפנים מופלאים ריקים כפני תינוק עם קצת תמהון של תינוק. והיה נועץ עיניו בה בעיני תינוק גדולות מתוך הערצה. בשבילו היתה הרווחה, שעזב את כל גברותו וירד לדרגת תינוק.

גברת בולטן התפעלה והתביישה כאחת, אהבה ושנאה נשקו בה. אבל היא לא דחתה אותו ולא נזפה בו. והם באו לידי קרבת בשר אמיצה, קרבה מפורצמת, שהוא היה בה כתינוק מתפעל והיא רבתי כח, והיא משלה בו.

המשונה שבדבר היה, שתינוק-איש זה, שקליפורד הלך ונעשה זה שנים, היה בצאתו לעולם יותר חריף ובעל מרץ מאשר האיש הממשי שהיה קודם לכן. תינוק-איש מפורצם. זה היה עכשיו איש מעשה ממשי. כשהיה מדובר על עסקים היה איש כערכו, חד כסכין ועז כפלדה. כשנמצא בחוץ בין אנשים ועסק בעניניו ובמכרותיו היתה לו ערמומית מופלאה, קשיות עורף והיה שואל כענין ומשיב כהלכה. ההתפלשות בהרגשה פרטית, הירידה הקיצונית של האני הגברי שלו, הקנו לו כנראה טבע שני, חריפות מסחרית קרה, כמעט חזיונית. בעסקים היה מחוץ לגדר אדם.

וגברת בולטן התגאתה בזה. “כמה הוא מתקדם” אמרה בגודל לבב. “מעשה ידי להתפאר. חי נפשי, לעולם לא היה מגיע לכך עם גברת צ’טרלי. היא לא היתה מסוגלת להביא איש קדימה. רצתה יותר מדי לעצמה”.

ובה בשעה בזה לו ושנאה אותו במעמקי לבה הנשי המופלא. בעיניה היה בעל חיים שנפגר, מפלצת מתפתלת. ובעוד שסייעה לו והחזיקה בו ככל שיכלה, תיעבה אותו במסתרי נשיותה הזקנה הבריאה תועבה פרועה בלי מצרים. כל הלך בלוי היה טוב ממנו.

התנהגותו לגבי קוני היתה משונה. דרש במפגיע לראות אותה שוב. יתר על כן, דרש שתבוא לרגבי. בבחינה זו היתה החלטתו מנויה וגמורה. קוני הבטיחה נאמנה לשוב לרגבי.

– אבל מה תועלת בדבר? – שאלה גברת בולטן. – האם אין אתה יכול לתת לה ללכת ולהפטר ממנה?

– לא. אמרה שתשוב ועליה לשוב.

גברת בולטן לא יספה להתנגד לו. ידעה עם מי יש לה עסק.

אין לי צורך לומר לך מהו הרושם שעשה עלי מכתבך" – כתב לקוני ללונדון: “אולי תוכלי לתאר לך את הדבר אם תנסי, אם כי בודאי לא תטרחי להשתמש בדמיונך למעני. יכול אני לענות לך רק דבר אחד: אני מוכרח לראות אותך פנים אל פנים. כאן ברגבי, לפני שאוכל לעשות משהו. את הבטחת בהן שלך לשוב לרגבי ואני דורש קיום הבטחתך. אינני מאמין בכלום ואינני מבין כלום עד שאראה אותך פנים אל פנים, כאן בתנאים רגילים. אין לי צורך לומר לך, שכאן אין איש חושד כלום, ושיבתך תהיה טבעית לגמרי. אם לאחר שנשוחח על הענינים תוסיפי לעמוד על דעתך נבוא בלי ספק לעמק השוה”.

קוני הראתה את המכתב למילורס.

– הוא רוצה להתחיל להנקם בך – אמר והחזיר לה את המכתב.

קוני החרישה. הופתעה קצת לגלות שהיא מפחדת מפני קליפורד. פחדה לגשת קרוב אליו. פחדה מפניו כאילו היה זר ומסוכן.

– מה עלי לעשות? – שאלה.

– לא כלום, אם אין את רוצה לעשות כלום.

ענתה לקליפורד וניסתה לדחותו בקש. והוא חזר וענה:

“אם לא תבואי עכשיו לרגבי אניח, שתבואי בזמן מן הזמנים ואתנהג לפי זה. אחכה לך כאן ואפילו אם הדבר ימשך חמשים שנה”.

היא פחדה. זו היתה עריצות נוקבת ויורדת. לא פקפקה שהוא גוזר ומקיים. הילדה הייתה מוכנה לבוא אתה. והיא כתבה זאת לקליפורד. הוא ענה:

“אין אני מתפעל מבוא אחותך, אבל לא אנעול דלת בפניה. אין לי ספק, שהיא סייעה לך להתעלם מהתחיבויותיך ומאחריותך, על כן אל תחכי שאשמח לקבל את פניה”.

ושתיהן נסעו לרגבי. קליפורד לא היה בבית כשבאו. גברת בולטן קיבלה אותן.

– הה, גברתי, אין זו השיבה המאושרת שקוינו לה – אמרה.

ובכן ידעה אשה זו! כמה ידעו או חשדו יתר המשרתים.

נכנסה לבית ששנאה אותו בכל נימי נשמתה. הגוש הגדול, רחב הידים, נדמה לה כשטן ומקטרג. לא היתה בעלת הבית אלא קרבנו.

– אינני יכולה לשהות כאן הרבה – לחשה להילדה בפחד.

והיא סבלה כשנכנסה לחדרה הקודם כאילו לא קרה כלום. שנאה כל רגע בתךו חומות רגבי.

את קליפורד ראו רק בשעת הסעודה. הוא היה לבוש הדר, בעניבה שחורה, מתון, ג’נטלמן כהלכה. בשעת הסעודה התנהג בנימוס גמור וניהל שיחה מנומסת. אבל בכל היה אבק טירוף.

– מה יודעים המשרתים? – שאלה קוני כשיצאה גברת בולטן את החדר.

– על כוונותיך? לא כלום.

– גברת בולטן יודעת?

צבע פניו נשתנה.

– גברת בולטן איננה כאחת המשרתות – אמר.

– לא איכפת לי.

שררה מתיחות עד לאחר שתית הקפה, אז אמרה הילדה שהיא עולה לחדרה.

קליפורד וקוני ישבו והחרישו לאחר שהלכה. אין דובר דבר. קוני היתה שמחה שלא נקט בסגנון הנשגב. מיתחה אותו לידי גאותנות גדולה ככל האפשר. על כן ישבה והחרישה והביטה על ידיה.

– מניח אני, כי לא איכפת לך כלל שהפרת את בריתך? – אמר לבסוף.

– אינני יכולה אחרת – מלמלה.

– ואם את אינך יכולה, מי זה יכול?

– סבורתני, שאיש אינו יכול.

הסתכל בה בזעם קר מופלא. התרגל אליה. היתה כביכול רפודה ברצונו. כיצד העיזה לעזוב אותו ולקרוע מסכת הויתו היום-יומית? כיצד העזה לגרום הפרעה כזאת לאישיותו.

– ולמה את מפירה את בריתך? – העמיק שאלה.

– האהבה! – אמרה, מן המובחר היה להשתמש במליצה נדושה.

– אהבת דונקן פורביס? אבל אהבה זו לא נחשבה בעיניך כשנפגשנו. האם רוצה את להגיד שאת אוהבת אותו עכשיו יותר מאשר הכל בחיים?

– אדם עשוי להשתנות – אמרה.

יתכן! יתכן שיש לך חפציות; אבל עליך להוכיח לי את חשיבות השינוי. אין אני מאמין באהבתך לדונקן פורביס.

– אבל למה לך להאמין בה? עליך רק לתת לי גט ולא להאמין ברגשותי.

– ולמה עלי לתת לך גט?

– מפני שאינני רוצה לחיות כאן להבא. ואתה אינך זקוק לי.

– תסלחי, בבקשה. אני אינני משתנה. מצדי, מכיון שאת אשתי, מעדיף אני שתשארי תחת צל קורתי בכבוד ובמנוחה. אם להניח הצדה רגשות אישיים – ואני מבטיח לך כי מצדי יש להניח הרבה מאד – הרי מר לי כמות להפסיק סדר החיים הרגיל ברגבי ולקלקל סדר היום המקובל והכל בשביל רוח שלבשה אותך.

לאחר שתיקה קלה ענתה:

– אינני יכולה לעשות אחרת. עלי ללכת מכאן. הרה אני.

– ובגלל הולד את מוכרחת ללכת? – שאל לבסוף.

הניעה בראשה: הן.

– ולמה? כלום להוט דונקן פורביס כל כך אחרי יוצא חלציו?

– יותר להוט ממך – ענתה.

– אבל באמת, רוצה אני באשתי ואינני רואה נימוק להפרד ממנה. אם רצונה ללדת ולד תחת צל קורתי ברוכה היא וברוך הרך הנולד, ובלבד שהנימוס וסדר החיים לא נפגעו. האם רוצה את לספר לי, כי דונקן פורביס מחזיק בך ביתר עוז? אינני מאמין.

– אבל כלום אינך רואה, שעלי ללכת ממך? – אמרה קוני. – עלי להיות עם האיש אשר אהבתי.

– לא, אינני רואה זאת. אינני נותן פרוטה בעד אהבתך ובעד האיש אשר אהבת. איני מאמין במליצות אלה.

– אבל עיניך הרואות שכך הוא.

– כך הוא? גברתי היקרה, את פקחית ביותר כדי להאמין באהבתך לדונקן פורביס. האמיני לי, גם עכשיו את מחבבת אותי יותר. למה אפוא אסכים לדבר כזה אשר אין לו שחר.

הרגישה, שהצדק אתו. והרגישה, שלא תוכל להוסיף ולחשות.

– לא דונקן הוא אשר אהבתי באמת – אמרה ונשאה עיניה אליו. – אמרנו רק שזהו דונקן כדי לחוס על רגשותיך.

– לחוס על רגשותי?

– כן. כי אשר אהבתי באמת – ואתה תשנאני על כך – הוא מר מילורס, שהיה כאן שומר היער שלנו.

אילו יכול לקפוץ מתוך כורסתו היה עושה זאת. פניו הצהיבו ועיניו יצאו מחוריהן בפלצות וננעצו בה.

אז נפל אחורנית לכורסתו, שאף ונשף אויר והסתכל אל התקרה.

לבסוף קם וישב.

– האם רוצה את להגיד, שזוהי האמת? – שאל והביט בחרדה.

– כן. ואתה יודע שכן הוא.

– ומתי התחלת עמו?

– באביב.

החריש כבעל חיים במלכודת.

– ובכן את שהיית בחדר משכבו בבית היער?

בקרבו ידע זאת איפוא כל הזמן.

– כן.

– רבונו של עולם! ראויה את שתישמדי מתחת השמים.

– למה? – הפליטה חרש.

– הרי הוא חלאת מין האדם, שוטה וגס רוח, מנוול עלוב. והתהלכת עמו כל הזמן בשעה שהיית כאן והוא היה אחד ממשרתי. רבון העולם, האם יש גבול לשפלות הבהמית של הנשים!

יצא מגדרו מכעס, כפי שידעה מראש.

– ואת רוצה להגיד, שאת חפצה ללדת ולד למנוול שכמותו?

– כן. ואני אלד.

– מאימתי את יודעת זאת בודאות?

– מחודש יוני.

הדיבור ניתק מפיו.

– יש לתמוה – אמר לבסוף – שבריות כאלה רשאיות להוליד.

עיניו הביעו שנאה מוחלטת, לאין חקר, שנאה סריסה.

– ואת חושבת להנשא לו? ולהקרא בשמו המזוהם?

– כן, בזאת חפצתי.

היה כנדהם.

– כן – אמר – מכאן ראיה, כי מה שחשבתי תמיד על אודותיך היה נכון. אין את אדם בריא ברוחו. אין חושיך כשורה. את אחת מאותן הנשים המפורצמות והמטורפות למחצה הרודפות אחרי הגסות, מין געגועים לרפש.

פתאום נעשה כמעט מוסרי, ראה עצמו כסמל האלהות ואת האנשים כמילורס וקוני כסמל הרקק והרע.

– ובכן אולי מוטב שתתן לי גט ותפטר ממני? – שאלה.

– לא. יכולה את ללכת למקום שלבך חפץ, אבל גט לא אתן לך, – אמר בחוסר לב.

– למה לא?

החריש. שתיקת עקשנות טפושה.

– והאם תתן לולד להיות שלך מצד החוק ויורשך אחריך?

– שאלה.

– הולד אינו נוגע לי.

– אבל אם יהיה זכר יהיה בנך החוקי ויירש את התואר שלך ואת רגבי.

– אין זה נוגע לי.

– אבל הדבר מוכרח לנגוע לך. אני אמנע, אם אוכל, שהולד יהיה שלך מצד החוק. מוטב שיהיה ממזר ויהיה שלי או של מילורס.

– עשי כחפצך.

התעקש כסלע.

– ואין אתה רוצה לתת לי גט? – שאלה. – אתה יכול להשתמש בדונקן כתואנה. אין צורך להזכיר את השם האמתי. לדונקן לא איכפת.

– לעולם לא אתן לך גט – אמר, כקובע מסמר.

– אבל למה? מפני שאני חפצה בזה?

– מפני שאני הולך אחרי לבבי ואינני נוטה לזה.

לא היה טעם להמשיך את השיחה. קוני עלתה וסיפרה להילדה את התוצאה.

– מוטב שתצאי מכאן מחר – אמרה הילדה – ותני לו לשוב לחושיו.

וקוני בילתה חצי לילה באריזת חפציה האישיים והפרטיים. בבוקר שלחה את מזוודותיה לתחנה, בלי להגיד לקליפורד. החליטה להתראות עמו רק לפרידה. לפני הארוחה.

אבל דיברה עם גברת בולטן.

– עלי להפרד ממך, גברת בולטן. את יודעת למה, אבל אני יכולה לסמוך עליך שלא תדברי על זה.

– יכולה הגברת לסמוך, אם כי זוהי מכה קשה לנו כאן, אבל מקוה אני שתהיי מאושרת עם האדון האחר.

– האדון האחר! זהו מר מילורס ואני אוהבת אותו. סיר קליפורד יודע זאת. אבל אל נא תגידי דבר לאיש. ואם תחשבי יום אחד שסיר קליפורד רוצה לתת לי גט, הודיעיני נא. רוצה אני להנשא כדת לאיש אשר אהבתי.

– את זאת אני מאמינה, גברתי. את יכולה לסמוך עלי. אהיה נאמנה לסיר קליפורד ואהיה נאמנה לך, כי רואה אני ששניכם צדקו, כל אחד לפי דרכו.

– תודה רבה לך. ורוצה אני לתת לך את זאת למתנה, טוב?

כך עזבה קוני שוב את רגבי ונסעה עם הילדה לסקוטלנד. מילורס מצא עבודה באחוזה. התכנית היתה, שישיג גירושין מאשתו ככל האפשר, בין שקוני תשיג את גיטה בין לאו. ובמשך ששה חדשים יעבוד באחוזה, כדי שיוכלו הוא וקוני לרכוש אחוזה משלהם. כי עליו לעבוד ולהרויח למחיתו גם אם יספיק לו הרכוש של קוני לזמן הראשון.

היה להם אפוא לחכות עד האביב, עד שיולד הולד ועד שתהיה שוב תחילת הקיץ.

אחוזת גראנג'

הינור ישן, 24 בספטמבר

"הסתדרתי כאן בעבודה על יד מהנדס החברה ריצ’רדס, שאני מכיר אותו מן הצבא. זוהי אחוזה השייכת לחברת המכרות בוטלר וסמייתם, הם משתמשים בה לגידול חציר ושבולת שועל לסוסי המכרות. אין זה עסק פרטי. אבל יש להם פרות וחזירים וכל השייך לזה ואני מקבל שלשים שילינג לשבוע כפועל. רולי, המנהל, מכניס אותי לכל מיני עבודות כדי שארבה ללמוד עד הפסחא. על ברטה לא שמעתי כלום. אין לי שום מושג למה לא באה לבירור ענין הגירושין ואינני יודע איפה היא ומה היא אומרת לעשות. אבל אם אסבול עד מרס חושב אני שאהיה חפשי. ואל תדאגי בנוגע לסיר קליפורד. יבוא יום וירצה להפטר ממך. מה שהוא נותן לך עכשיו מנוחה זהו הרבה.

"גר אני בבית קטן ישן, הגון מאד. הוא נהג קטן, בעל קומה ובעל זקן אדוק מאד. היא צפורת שואפת לנשגב, מדברת אנגלית ספרותית ואין פיה פוסק מלומר “בבקשה”. אולם בנם היחיד נספה במלחמה ודבר זה המם אותם. יש להם בת גבוהה, נערה המתכוננת להיות מורה, ואני עוזר לה לפעמים בשעוריה, וזוהי כל המשפחה. אבל הם אנשים הגונים מאד, ומסבירים לי פנים מאד. חושב אני, שאני מתפנק יותר ממך.

"החקלאות מוצאת חן בעיני. אין בה כדי להלהיב, אבל אין אני דורש ממנה כלל התלהבות. רגיל אני לסוסים, ופרות אף על פי שהן ממין נקבה עושות עלי רושם מרגיע. כשאני יושב וחולב אותן, ראשי נשען בצלען, אני מרגיש עצמי מנוחם מאד. קציר שבולת השועל נסתיים זה עתה והוא נעם לי מאד, למרות ידים מיובלות והמון הגשם. אין אני שם לב לבריות אבל חי אתן בשלום.

"המכרות עובדים שלא כראוי. זהו שטח מכרות כמו טיווירשיל, רק יותר יפה. יושב אני לפעמים בפונדק ומשוחח עם האנשים. יש להם הרבה טענות אבל אינם נוקפים אצבע לשנות כל שהוא מדברים הם הרבה בדבר הלאמת הקרקע, הלאמת התעשיה. אבל אי אפשר להלאים את הפחם ולהניח את כל יתר התעשיות כמו שהן. מדברים על הפקת שימושים חדש מפחם, כמו שמנסה סיר קליפורד. יתכן שאפשר לעשות זאת פה ושם, אבל מסופקני אם הדבר בגדר האפשרות בדרך כלל. כל מה שמיצרים יש למכור. האנשים הם אדישים מאד. מרגישים הם, שכל המשטר הארור נידון לכליה, ואני סבור שכן הוא. ובזה נידונו גם הם לכליה. אחדים מן הצעירים ממללים רברבן על הסוביטים, אבל אין בדבריהם משום כח הוכחה. אין כח הוכחה בנוגע לשום דבר, רק שהכל תהו ובהו והפרוץ מרובה על העומד. גם במשטר סוביטי צריך למכור פחם, ודא עקא.

"יש לנו אוכלוסיה תעשיתית גדולה הדורשת אוכל, על כן מוכרחת הראוה הארורה הזאת להמשך. הנשים מרבות כיום שיחה יותר מן הגברים והן יותר נועזות. הגברים תש כחם, לבם מנבא כליה והם מתהלכים כאילו נגזרה גזירה ואין לשנות. בכל אופן אין איש יודע מה לעשות למרות כל השיחות. הצעירים משתוללים מפני שאין להם פרוטה לפורטה. כל חייהם תלויים בהוצאת כסף, וכסף אין להם. זוהי תרבותנו והשכלתנו: חינכו את ההמונים להיות תלויים רק מהוצאת כסף, והכסף אזל. המכרות עובדים יומיים, יומיים וחצי בשבוע ואין שום סיכוי לטובה גם לחורף. זאת אומרת, שפועל צריך לפרנס משפחה בלירה או לירה וחצי לשבוע. הנשים הן מטורפות ביותר, גם בנוגע להוצאות כסף.

"אילו אפשר היה רק להגיד להם, כי לחיות ולהוציא כסף זה לא היינו הך. אבל אין טעם להגיד להם זאת. אילו היו מחונכים לחיות תחת להרויח ולהוציא, יכולים היו להתקיים ולהיות מאושרים בלירה לשבוע. אילו לבשו הגברים מכנסים אדומים לא היו מרבים לחשוב על כסף. אילו יכלו לרקוד ולכרכר ולדלג ולשיר וללכת הלוך וטפוף היו יכולים לעשות זאת בכסף מועט מאד. ויכלו לשעשע את הנשים ולהשתעשע בהן. צריכים היו ללמוד להיות ערומים ויפים ולשיר בצבור ולצאת במחולות המחנים כמו לפנים ולגלוף את הכסאות שהם יושבים עליהם ולרקום את סמליהם. אז לא היו זקוקים לכסף. וזוהי הדרך היחידה לפתור שאלת התעשיה: לחנך את בני האדם שיהיו מוכשרים לחיות, ולחיות יפה, בלי צורך להוציא כסף. אבל אין הדבר בגדר האפשרות. כיום יש לנו רק מוחות בני מסלול אחד. ואילו המוני העם אינם מעיזים אפילו לחשוב, כי אינם יכולים. צריכים היו להיות חיים ועליזים ולהכיר באל הגודל פאן. הוא האל היחיד להמונים, לעולמים. יחידי הסגולה יכולים לעבוד לפולחן אחר לכשירצו. אבל ההמונים צריכים להיות תמיד עובדי אלילים.

"אבל הכורים אינם עובדי אלילים, חלילה להם. הם תרבות אנשים קודרים ומומתים: מתים לנשיהם, מתים לחיים. הצעירים מתרוצצים באופנועים עם בחורות ואוהבים כשיש להם הזדמנות לכך, אבל הם מתים מאד. וזקוקים הם לכסף. הכסף מרעיל אותך כשישנו ומרעיב אותך כשאיננו.

"מובטחני, כי קצת בכל אלה. אבל אינני חפץ לדוש בעניני ובחיי לא קרה כלום. אינני רוצה להרהר הרבה עליך, כי זה רק מבלבל את מוח שנינו. אבל כמובן חי אני עכשיו כדי שנוכל לחיות ביחד. אמנם מפחד אני. מרגיש אני באויר את השטן והוא ינסה לתפוס אותנו. או לא השטן אלא הממון, שהוא לדעתי סוף סוף הרצון ההמוני של האנשים החושקים בממון ושונאים את החיים. על כל פנים מרגיש אני באויר ידים לבנות גדולות, האוחזות בגרון כל אחד המנסה לחיות מעבר לכסף, וסוחטים ממנו את החיים. ימים רעים באים. חברה, באים ימים רעים! אם ימשכו הדברים כמו שהם אין בעתיד אלא מות ואבדון לאוכלוסי התעשיה. לפעמים אני מרגיש כי לבי נמס למים, ואת עומדת ללדת לי ולד. אבל אין דבר. כל הימים הרעים שהיו בזמן מן הזמנים לא יכלו להכחיד את הכרכום ואפילו לא את אהבת הנשים. ובכן לא יוכלו גם להכחיד את חפצי בך ואת מעט הלהט שבינך וביני. לשנה הבאה נהיה יחדיו. ואף על פי שאני מפחד, מאמין אני, כי נהיה יחדיו. חייב אדם לעמוד על נפשו ולפעול כמיטב יכלתו ואז לסמוך על משהו מחוצה לו. אין בטחון כלפי העתיד, לבד אם תאמין בחטיבה הטובה שבהקרבך ובכח שמחוצה לך. כך מאמין אני בשלהבת הקטנה שבינינו. בשבילי זהו הדבר היחיד בעולם. אין לי ידידים, ידידי נפש. רק את. והשלהבת הקטנה הוא כל מה שיקר לי בחיי. יש גם הולד אבל זהו ענין לואי. זהו להט החרב המתהפכת בינינו.

"על כן אין אני אוהב להתחיל לחשוב על אודותיך. הדבר רק מענה אותי ואין בזה תועלת. אין אני רוצה, שתהיי רחוקה ממני. אבל אם אתחיל לכרסם עצמי נבול אבול. סבלנות, תמיד סבלנות. אם את בסקוטלנד ואני באנגליה התיכונה ואינני יכול לחבקך בזרועותי ולאהוב אותך, הרי יש לי בכל זאת משהו ממך.

"אוהב אני עכשיו את הצניעות מפני שהיא השלוה הבאה מתוך אהבה. אוהב אני את הצניעות כאהוב השלגניות את השלג. אוהב אני צניעות זו שהיא הפסקת-השלוה של אהבתנו. ולכשיבוא האביב האמתי, כשתבוא עת דודים, נוכל לפתח את השלהבת הקטנה לשלהבתיה. אבל לא עכשיו, עדיין לא. עכשיו עת להיות צנוע, טוב להיות צנוע. הרי זה כזרם מים קרירים ברבי. אוהב אני את הצניעות הזורמת בינינו. כמים חיים היא, מי גשם. איך יכולים גברים לעגוב סתם עד לזרא? עלוב הוא דון ז’ואן שאין בו כח גברא להיות צנוע בעתות הבינים הקרירות, כהקר נהר מימיו.

"כן, אני מרבה דברים מפני שלא אוכל לנגוע בך. אילו יכולתי לנוח וזרועותי יחבקוך יכולה היתה הדיו להשאר בבקבוק. יכולים אנו להיות צנועים יחדיו כמו שאנו יכולים לאהוב זה את זה. אבל עלינו להיות נפרדים זמן מה, ואני מניח שזהו מחכמה. אילו רק היה בטחון.

"אין דבר, אין דבר, אל לנו להתרגש. נבטח בשלהבת הקטנה ובאל לא נודע לנו בשמו, המגן עליה שלא תכבה. אצלי כאן כל כך הרבה ממך עד שחבל מאד שאין את כולך כאן.

"ואל דאגה בנוגע לקליפורד. אם אין את שומעת כלום ממנו – אין דבר. אין הוא יכול לעשות לך כלום. חכי, סוף סוף ירצה להפטר ממך, לשלח אותך. ואם לא יעשה זאת יעלה בידינו להתרחק ממנו. אבל הוא יעשה זאת. סוף כל סוף ירצה להקיא אותך כמוקצה מחמת מיאוס.

“אין אני יכול אפילו להפסיק את כתיבתי אליך. אבל חלק גדול משנינו הוא ביחד ואין לנו אלא להחזיק מעמד וללכת בדרכנו כדי להתחבר בקרוב”.


  1. “עראיים” במקור המודפס, צ“ל: ארעיים – הערת פב”י.  ↩

  2. “עראיים” במקור המודפס, צ“ל: ארעיים – הערת פב”י.  ↩

  3. “עראית” במקור המודפס, צ“ל: ארעית –הערת פב”י.  ↩

  4. “עראית” במקור המודפס, צ“ל: ארעית –הערת פב”י.  ↩

  5. “עראי” במקור המודפס, צ“ל: ארעי – הערת פב”י.  ↩

  6. במקור המודפס שתי מילים מחוקות – הערת פב"י.  ↩

  7. חלק מהמילה מחוק – הערת פב"י.  ↩

דיוויד הרברט לורנס
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דיוויד הרברט לורנס (מחבר)
יצירה בהפתעה
רקע

מנורת החנוכה

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

בימים אלו של חנוכה ראוי לספר, איך יהודי, לא עליכם, הציל עצמו פעם אחת הודות למנורת-חנוכה…

וסבורים אתם, של זהב היתה? לפחות של כסף? דוקא של נחושת ושברו-כלי. איזו ירושה מדורי-דורות. מעוקמת ומקומטת ומחצית הקנה האחד שבורה…

היהודי הזה היה תחילה בעל-בית ככל בעלי-הבתים.

ופתאום נתעשר.

כיצד, דבר זה אינו שייך לעניננו.

אומרים, חייל נשא ברחובות של העיר מטיל ברזל למכירה, וקנה אותו בפחות משוויו, והביא הביתה… הוא משייף שיוף כלשהו – זהב!

המטיל גנוב היה מאוצר המדינה?

אבל כשיהודי מתעשר, הריהו מקים ישן מפני חדש הוציאו, והוא הופך ומהפך את כל הבית. הוא מחליף את המלבושים הארוכים בקצרים ונעשה דייט"ש, והיא - נעשית פריצה, מטילה את הפאה הנכרית לאשפה. שני בנים היו להם – הוציאו אותם מן החדר ולגימנזיום הכניסום! מתחילים לשנות את פני הדירה… ארון ספרים היה, למי דרושים ספרים? שלחו אותם לבית-המדרש, במתנה. הארון ישן היה – פירקוהו ועשוהו קיסמים למטבח… הפלונית מעמידה במקום זה מראה גדולה; לפתע פתאום התחילה אוהבת עצמה, היא מבקשת לראות עצמה מכף רגלה ועד קדקדה… קוראים לו לסוחר-בלויים, מוכרים את הרהיטים הישנים בחצי –חינם וקונים “לודוויג הארבעה-עשר” - רהיטים זעירים, חינניים, אך מרופדים; כרעיים מעוקלות, אבל עם חשוקים של ארד. ועל גבי גלגלים, מחיה נפשות. יראים ממש לישב או להשען.

מעט כלי כסף ישנים היו להם; קופסאות לאתרוג, מגדלות לבשמים – ומכרום להתכה, פיזרו-נתנו מתנות-דרשה לקרובים; וקנו כלי-זכוכית, כלי-גביש… כדים לפרחים, אגרטלים. כמנהג העולם – לפי המוד"א!

אבל, הרי גלגל הוא שחוזר בעולם - לאחר זמן מסויים התחיל הכול יורד במורד, נתהפכה הקערה על פיה, הבנים כבר הם בחוץ-לארץ, ואין מה לשלוח להם… בקושי-בקושי מצליחים להאריך את זמן פרעונם של השטרות… מיד ליד גמילות-כסף להשיג אין יכולים…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.