מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הקוזקים

מאת: לב טולסטוי , תרגום: דוד שמעוני (מרוסית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מסדה; תשי"ג

סוגה:

שפת מקור: רוסית

ספור קזקזי (1852)


I

במוסקבה השתררה דממה. רק לעתים רחוקות נשמעה שריקת אופנים ברחוב המכוסה שלג. בחלונות לא נראה עוד אור נר והפנסים כבו. מבתי התפלה נשאים צלילי הפעמונים וברטטם ממעל לעיר הישנה הם מזכירים, כי הבקר ממשמש ובא. הרחובות ריקים. לפעמים יעבור עגלון-לילה כשהוא לש במזחלות הצרות של עגלת החורף את החול והשלג ובעמדו בקרן זוית אחרת ירדם מתוך צפיה לנוסע. הנה הולכת איזו זקנה לבית התפלה, ששם דולקים באש אדומה נרות הדונג השׂוּמים פה ושמה בלי סדר, והמשתקפים במסגרות הזהב של האיקונין. הפועלים כבר קמים ממטותיהם אחרי ליל חורף ארוך והולכים לעבודתם.

אך אצל האדונים עוד נמשך הערב.

באחד מחלונות שיבליה1 מתגנב ובוקע האור מתחת לתריסים המוגפים. על יד האיתון עומדים עגלת חרף, כרכרה וקרונות הם של עגלונים, הנוגעים זה בזה באחוריהם. גם מרכבת-הדואר הרתומה לשלושה סוסים עומדת כאן. השוער מתקפל בבגדיו ומתכוץ מקור ונדמה כאילו הוא מתחבא מאחרי קרן הבית.

מה הם מפטפטים שם בלי הרף, כמים שאין להם סוף? – חושב המשרת החור והרזה היושב בפרוזדור, – וכל זה דוקא בשעת משמרתי!"

מהחדר המואר הסמוך נשמע קולם של שלשת אנשים צעירים. הם יושבים מסביב לשולחן, שעליו עומדים שרידי מאכלות ויין. האחד מהם קטן ומגוהץ, דל בשר ומכוער והוא מביט על היוצא לדרך בעינים טוובות ועיפות. השני, גבה-הקומה שוכב על יד השולחן המלא פה לפה בקבוקים ריקים ומשתעשע במפתח שעונו. השלישי הלבוש פרוה קצרה חדשה מתהלך חזר הנה והנה מפצח שקדים באצבעותיו העבות והחזקות ומחייך בלי הרף; עיניו ופניו לוהטים. הוא מדבר בהתלהבות ואגב תנועות שונות, אך נראה שאינו מוצא די מלים, וכל המלים הנולדות במחו אינן מספיקות להביע את רחשי לבו. הוא מחייך בלי הרף.

– עתה אפשר להגיד את הכל! – אומר הנוסע. – איני מתנצל, אך הייתי רוצה, שאתה לכל הפחות תבין לרעי כמוני ולא כמו שהשוק הגס מתיחס?????2. הנך אומר כי חטאתי לה, – פנה אל זה, שהביט עליו בעינים טובות.

– כן, חטאת, – עונה הגוץ המכוער ונדמה כי מבטו מפיק עוד יתר טוב-לב ויתר עיפות.

– אני יודע, מפני מה אתה מדבר כך, – ממשיך הנוסע. – לפי דעתך האושר להיות אהוב אינו קטן מהאושר לאהוב ודי לאדם אם רק פעם בחייו זכה לאושר כזה.

– כן, די והותר, חביבי! יותר מכפי הצורך, – מאשר הגוץ המכוער כשהוא סוגר ועוצם את עיניו.

– אך כלום אסור לנו לאהוב? – אומר הנוסע, בשקעו במחשבות ומביט על חברו כמו בחמלה. – מפני מה לא לאהוב? הלב לא רחש אהבה… לא, להיות אהוב – זהו אסון! אסון הוא לאדם להרגיש את אשמתו על שאינו משיב ואינו יכול להשיב אהבה תחת אהבה. ולו נעשה כל זה בחכמה! אך אליבא דאמת הן כל זה נעשה מאליו, לא על פי רצוננו, כי אם להפך. הן יוצא כאילו גנבתי את הרגש הזה. הן גם אתה חושב כזאת, אל נא תכחיש זה, מחויב הנך לחשוב כזאת. אך התאמין? מכל מעשי-הסכלות והנבלה שהספקתי לעשות בחיי הלא זה הוא המעשה היחידי שאיני מתחרט ואיני יכול להתחרט עליו. לא בראשונה ולא אחר כך לא שקרתי לא לעצמי ולא לה. לי נדמה, כי הנה סוף סוף ידעתי את האהבה, אחר כך נוכחתי, כי זה היה שקר, שקר שלא בכונה, נוכחתי כי אי-אפשר לאהוב כך ולא יכלתי להוסיף ללכת בדרך זו; אך היא הוסיפה ללכת. כלום חטאתי בזה, שלא יכלתי? מה היה לי לעשות?

– נו, עכשיו תם ונשלם הכל! – אמר חברו שעשן סיגרה, כדי לפזר את שנתו. – רק זאת דע: עוד לא אהבת ואינך יודע עדיין מה זאת אהבה.

האיש לבוש הפרוה הקצרה בקש עוד הפעם לאמר דבר מה ותפש בידיו את ראשו. אך לא הביע מה שבקש לאמר.

– “לא אהבת!” כן! אמת, לא אהבתי! אך הן אדיר כל חפצי לאהוב! ואליבא דאמת, כלום יש אהבה מעין זו? הכל כאילו נשאר בוסר… אך מה אמר ומה אדבר! שגיתי, שגיתי בחיי לא מעט. אך עכשיו תם ונשלם הכל, כדבריך. ואני מרגיש תחלת חיים חדשים.

– וגם בהם תשגה לא פעם, – אמר השוכב על הספה, שהשתעשע במפתח שעונו; אך הנוסע לא שמע את דבריו.

– עצב אני אף גם אשמח לנסיעתי, – הוסיף הלה. – בשלמה אני עצב, לא אדע בעצמי.

והנוסע התחיל לדבר על עצמו מבלי לשים לב כי האחרים לא יכלו להתענין בזה כמוהו. מעולם אין אדם אוהב עצמו כל כך כמו ברגעי התפעלות. אז ידמה בנפשו, כי אין בעולם דבר אשר יעלה עליו ביפיו ויעורר תשומת-לב כמוהו.

– דמיטרי אנדרייביץ, אין העגלון רוצה לחכות יותר, – אמר בן-אדם צעיר לימים, משרת מבני האכרים שנכנס זה עתה, לבוש אדרת ועטוף מטפחת-צואר. – הסוסים עומדים מהשעה השתים עשרה ועכשיו ארבע.

דמיטרי אנדרייביץ הסתכל בואניושה3 שלו. מהמטפחת העטופה לצוארו, ממגפי-הלבד שלו, מפניו האחוזים בחבלי-שנה נשמע לו קול חיים אחרים, חיים של עבודה, עמל ופעולה.

– ובאמת! היה שלום! – אמר כשהוא מחפש באצבעותיו איזה וו שלא נרכס עוד.

למרות שיעצו לו לתת עוד דמי שתיה לעגלון חבש את מצנפתו ועמד באמצע החדר. החברים נשקו איש את אחיו פעם, פעמים, עמדו רגע ואחר כך התנשקו בפעם השלישית. זה שהיה לבוש בפרוה הקצרה נגש אל השלחן, הריק אל פיו גביע יין, אחז ביד הגוץ המכוער והתאדם.

– לא, אף על פי כן????4. נחוץ ואפשר להיות גלוי-לב אתך, מפני שאני אוהבך… הן אתה אוהב אותה? תמיד חשבתי וה… הן?

– הן, – ענה חברו, כשבת-צחוקו נעשית צנועה עוד יותר מקודם.

– ואפשר…

– אחלי, בעל הבית צוה לכבות את הנרות, – אמר המשרת אחוז התנומה, ששמע את השיחה האחרונה והתאמץ להבין למה זה האדונים חוזרים על דבריהם בלי הרף. – על שם מי לכתוב את החשבון? האם על שם כבודך? – הוסיף בפנותו אל גבה-הקומה, בדעתו מראש אל מי לפנות.

– על שמי, – ענה גבה-הקומה. – כמה?

– עשרים וששה רובלים.

גבה-הקומה הרהר רגע, אך לא אמר כלום ושם את החשבון בצלחתו.

ושני המשוחחים – בשלהם.

– היה שלום, הנך בחור מצוין! אמר הגוץ המכוער, בעל העינים המפיקות ענוה.

נראו דמעות בעיני שניהם. יצאו אל האיתון.

– כמעט ששכחתי! – אמר הנוסע בהתאדמו ובפנותו אל הגבוה: – תואיל נא לעבור על החשבון של שיווליה ואחר כך תודיעני מזה.

– טוב, טוב, – אמר הגבוה בשימו על ידיו את כסיותיו. – מה אקנא בך! – הוסיף פתאום, בצאתם אל האיתון.

הנוסע ישב בעגלת החורף, התעטף באדרתו ואמר: “ובכן, אני נוסע”. הוא גם נרתע קצת אל דופן העגלה כדי לפנות מקום לחברו, שאמר כי הוא מקנא בו. קולו רעד. הגבוה אמר: “היה שלום, מיטי, יתן ד'…” לבו רחש רק דבר אחד: שהלה ימהר לנסוע, ולכן לא יכול להביע עד תמם את רחשי לבו.

הם שתקו רגע. אחד מהם אמר עוד הפעם: “היה שלום”.

מישהו אמר: “לך לך!” והעגלון זע ממקומו.

– יליזר, הקרב! – קרא אחד המלוים.

העגלונים והרכב זעו ממקומם, שרקו בשפתיהם ומשכו במושכות. הכרכרה שנדבקה לקרח חרקה על פני השלג.

– בחור נחמד הוא אלינין זה, – אמר אחד המלוים. – אך מה ימריצהו לנסוע לקוקז ועוד בתור יונקר? אין הדבר הזה שוה פרוטה. התבוא מחר לסעוד בקלוב?

– אבוא.

והמלוים נפרדו איש מאחיו.

לנוסע היה חם, חם מאד באדרתו. הוא ישב בקרקעיתה של העגלה, פתח את אדרתו והעגלה הרתומה לשלושה סוסים עברה מרחוב לרחוב ממול בתים זרים, שלא ראה אותם עד היום. לאלינין נדמה, כי רק היוצאים לדרך עוברים ברחובות האלה. מסביב היה חשך, דממה, שממון, אך נפשו היתה מלאה זכרונות, אהבה, נחת ודמעות ערבות, מחניקות.


II

“אני אוהב! מה עזה אהבתי! חביבים! מה טוב!” אמר וחזר. הוא בקש לבכות. אך למה זה בקש לבכות? מי היו החביבים? את מי זה אהב? הוא לא ידע בדיוק. לפעמים הסתכל באיזה בית והתפלא על תכניתו המוזרה, לפעמים התפלא למה זה הרכב ו’וואניושה שהם כל כך זרים לו יושבים עתה בקרבתו ומתנדנדים יחד אתו עם כל קפיצה וקפיצה של הסוסים הצדדיים, המותחים את השרשורים המכוסים כפור. הוא הוסיף לחזור על דבריו: “חביבים, אני אוהב!” ופעם גם אמר: “מה ישכל את ידיו! הפלא ופלא!”, והתפלא בעצמו למה אמר פתאום את הדברים האלה ושאל את עצמו: “האומנם שתיתי לשכרה?” אמנם הוא הגיח אל קרבו שני בקבוקי יין, אך לא היין לבדו גרם לכל מה שהתרחש עתה בנפשו. הוא נזכר בדברים שיצאו מן הלב, כפי שנדמה לו, בדברי הידידות שנאמרו בצניעות, כאילו אגב אורחא, לפני נסעו. נזכר בלחיצות-הידים, במבטים, בשתיקה שבין דבור לדבור, בצלצל הקול שאמר לו: “היה שלום, מיטי!” כשישב בעגלה, נזכר באיזה אומץ גלה את לבו לחברו ולכל זה היה עתה בעיניו איזה ערך מיוחד וכל זה עורר בלבו רגשות חמים כאילו כל האנשים, לא רק רעיו וקרוביו, לא רק אלה שהתיחסו אליו בשוויון-נפש, כי אם גם הללו שאינם אהובים לו ושלא היו מדורשי-טובתו נדברו עתה יחדו לאהוב אותו ביתר עוז ולסלוח לו, כאשר יהיה לפני הודוי או לפני המות. “מי יודע, אולי לא אשוב עוד מקוקז”, עלתה מחשבה במחו. ורחמיו נכמרו על עצמו. אך לא אהבתו לחבריו רככה ועוררה כל כך את נפשו, עד שלא יכול לעצור בדבריו שדבר לעצמו, דברים שאין להם שחר, אף לא אהבתו לאשה (הוא עוד לא אהב מימיו) גרמה לזה. אהבתו לעצמו, אהבת-נעורים לוהטת, מלאתי תקוות לכל הטוב שבנשמתו (ולו נדמה עכשיו, שכלו טוב) המריצה אותו לבכות ולהוציא מפיו דברים חסרי-הגיון וקשר.

אלינין היה עלם שלא גמר את חק למודיו בשום בית ספר, לא נשא משרה בשום מקום (רק שמו בא ברשימת הפקידים של איזה בית-פקידות), בהיותו בן עשרים וארבע עוד לא בחר לו דרך בחיים ומעודו לא עשה דבר. הוא היה אחד מאלה, שלהם קוראים “עולי ימים” בחברה המוסקבאית.

בהיותו בן שמונה עשרה היה בן-חורין במדה כזו, אשר לה זכו רק צעירים רוסים עשירים בני שנות-הארבעים, שנשארו יתומים מאבותיהם עוד בנערותם. הוא היה חפשי מכל סוג הן בחומר והן ברוח: הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. דבר לא חסר לו ודבר לא עמד למכשול על דרכו. הוא לא ידע מה משפחה ומה מולדת, מה אמונה ומה מחסור. לא היה דבר אשר יאמין בו ואשר יוקירו, אך למרות כל אפיקורסותו לא רק שלא היה משתעמם ומתפלסף אלא שלהפך היה עלול להתפעל ולהתרגש בלי הרף. הוא החליט, שאין אהבה אך מדי המצאו במעמד אשה צעירה ויפה היתה נשימתו נפסקת מרוב רגש. הוא ידע זה כבר, כי הכבוד ותארי-הכבוד מהבל הם יחד אך בעל כרחו התענג תמיד, כשהיה נגש אליו הנסיך סרגיי ומדבר לו דברי-חבה. ואולם הוא היה מתמכר לרגשותיו רק עד כמה שהללו לא היו אוסרים אותו בעבותים, אך כשהרגיש בהמסרו לאיזו שאיפה כי עליו לעמול ולהלחם את מלחמת החיים הפעוטה היה ממהר שלא במתכון להפטר מרגשו או מפעולתו ולקרוא דרור לנפשו. כך היה נוהג בחייו, חיי בן אצילים, במשרתו, משרת הממשלה, בהנהלת משקו, במוסיקה אשר לה חפץ בזמן מן הזמנים להקדיש את עצמו וגם באהבה לנשים, שלא האמין בה. הוא היה מהרהר על מה לו להוציא את כח הנעורים, אשר רק פעם יהיה לאדם בחייו, – עלה האמנות או על המדע, אל אהבת נשים או על עבודה מעשית. כח נעורים זה לא כח השכל הוא, לא כח הלב או ההשכלה כי אם אותה השאיפה הכבירה שאין לה חליפין, אותו השלטון אשר רק פעם יהיה לאדם בחייו לשלוט בנפשו ולהטותה לרצונו ולדמיונו, לשלוט בעולם כלו ולעשות בו כבתוך שלו. אמנם יש אנשים אשר תחסר להם השאיפה הזאת, אשר בהכנסם לתוך החיים ישימו על צוארם את העול הראשון אשר יקרה לפניהם ובעולם זה ימשכו באמונה כל ימי חייהם. אך אלינין הרגיש והכיר בקרבו רב מדי את מציאותם של אלהי-הנוער הכבירים, את הכשרון להתמכר כלו לתשוקה או לרעיון אחד, את הכשרון לרצות ולעשות, להשתער פתאום לתהום עמוקה מבלי דעת למה ועל מה. הוא אהב עד עתה רק את עצמו ולא יכול לבלי לאהוב, כי יחל מעצמו רק טוב ותקותו עוד לא הספיקה להכזב. בעזבו את מוסקבה שרתה עליו אותה רוח-העלומים המשמחת והמעודדה, אשר אז יאמר אל לבו העלם המודה בעברותיו הקודמות, כי כל מה שהיה עד עתה רק במקרה ההי וחסר-ערך הוא, כי רצונו לחיות לא היה קודם עז די צרכו וכי עתה עם עזבו את מוסקבה יחלו חיים חדשים, חיים בלי שגיאות וחרטה, חיים של אושר שאינו-פוסק.

רגיל אצל ההולכים בדרך רחוקה, כי בשתי-שלש התחנות הראשונות ישאם דמיונם למקום שמשם יצאו, אך אחר כך, עם הבקר הראשון המאיר להם בדרכם יעבור דמיונם פתאום למחוז חפצם ושם יבנה את מגדלי העתיד. כך קרה גם לאלינין.

לאחר שיצא את העיר וראה מסביב את שדות השלג שמח על שהוא יחידי כאן בשדות הללו ובהתעטפו באדרתו השמיט את עצמו לקרקעיתה של העגלה, נרגע ושקע בתנומה. הפרידה מחבריו הביאה אותו לידי התרגשות והוא נזכר בכל החורף האחרון שבלה במוסקבה ותמונות העבר המופסקות כפעם בפעם על ידי רעיונות לא ברורים ורגשי נוחם החלו להופיע בדמיונו כאורחים לא קרואים.

הוא נזכר בחברו שלוהו וביחוסיו לאותה נערה, שבה דברו. הנערה ההיא היתה עשירה. “איככה זה יכול לאהוב אותה, בשעה שהיא אהבה אותי?” חשב בלבו וחשדים לא-טובים נצנצו במחו. “כשמעיינים בדבר, אז נקל למצוא באנשים עול לא מעט. ולמה זה לא אהבתי עוד באמת?” נעורה שאלה בקרבו. “הכל אומרים לי, שלא אהבתי. האומנם הנני בעל מום ברוחי?” והוא נזכר איך שנמשך לבו אחרי נשים שונות. זכר את ראשית כניסתו בחוגי הצבור הגבוהים, נזכר באחותו של אחד מחבריו שבחברתה בלה את הערבים על יד השלחן לאור המנורה, שהאירה את אצבעותיה הדקות העסוקות ברקימה ואת תחתית פניה היפים והדקים ובזכרוהו קמו וחיו כל אותן השיחות בלי ראשית ואחרית, אותה ההרגשה של חסרון חרות, של חסרון הרחבת הדעת ואותו הרגש התמידי של התמרמרות נגד אי-הטבעיות הזאת. איזה קול הזהירהו בלי הרף: לא זה, לא זה, ואמנם לבסוף נוכח, כי לא זה היה מבוקשו. אחר כך נזכר בנשף-חג ובריקודים שרקד עם היפהפיה ד.

“מה עזה היתה אהבתי בלילה זה, מה מאושר הייתי. ומה צר היה לי ומה הצטערתי בשהקיצותי בבקר יום המחרת והרגשתי כי חפשי אני לנפשי! למה זה אינה דורשת לשכני, אותה אהבה, למה אינה אוסרתני בידי ורגלי?” חשב בלבו. “לא, אין אהבה. גם בשכנתי, באותה גברת שהיתה מדברת בסגנון אחד גם לי, גם לדוברובין, גם לראש האצילים שהיא אוהבת את הכוכבים, היה לא זה, שבקשה נפשי”. והנה עולה על זכרונו עבודתו, עבודת המשק בכפר, אך גם הזכרונות האלה אין בהם כדי לשמח את לבו. “האם ירבו עוד הללו לדבר על דבר נסיעתי?”????5 פתאום מחשבה במחו. אך מי הם הללו אינו יודע בעצמו ותיכף אחרי זה מופיעה בקרבו מחשבה אחרת המכריחה אותו להתכוץ ולהתקמט ולהוציא מגרונו איזה צלילים לא ברורים: הוא נזכר במר קאפיל ובשש מאות שבעים ושמונה הרובלים שנשאר חייב לחייט, הוא נזכר בדברים?????6 את הלה לחכות עוד שנה עד שיסלק את חובו, ונזכר בפני החייט שהפיקו תמהון והכנעה לגורל. “הוי אלי, אלי!” הוא אומר ושוגה, כשהוא ממצמץ בעיניו ומתאמץ לגרש את הרעיון המטריד. “ואף על פי כן, למרות כל אלה אהבה אותי”, מהרהר הוא שוב באותה הנערה, שעליה נדברו בשעת הפרידה. “כן, לו נשאתיה לי לאשה כי אז לא היו לי חובות ואולם עכשיו נשארתי חייב לווסילייב”. ולנגד עיניו קם הנשף האחרון, שבו שחק בקלפים עם האדון ווסילייב בבית הקלוב ששמה נסע ישר ממנה והוא נזכר בהפצרותיו המעליבות להוסיף לשחק ובמאונו הקר של ווסילייב. “שנה אחת של חיי-חשכון והכל יסולק, יקחם אופל…” אך למרות הבטחון הזה הוא מתחיל למנות שנית את החובות שנשאר חייב, את מועדי-הפרעון ואת זמן-התשלומים המשוער. “ומלבד שיווליה הן נשארתי חייב גם למוריל”, עלה בזכרונו; ובדמיונו קם אותו לילה, שבו לקח כל כך הרבה כסף בהקפה אצל הלה. זה היה משתה בהשתתפותם של צוענים, משתה שעלה במחשבתם של האורחים שבאו מפטרבורג: סשקה7 ב…, שליש-הארמון, והנסיך ד… ואותו זקן מכובד… “ולמה הם כל כך שבעי-רצון מעצמם ומפני מה הם חושבים את עצמם לאגודה מיוחדת, שלפי דעתם גדול הכבוד להשתתף בה? האומנם רק מפני זה, שהם שלישי-הארמון? הן נורא הדבר, עד כמה הם בטוחים בטפשותם ונבלותם של זולתם! ואני, להפך, הראיתי להם, שאיני שואף כלל להתקרב אליהם. אף על פי כן סבורני, שמנהל-המשק אנדריי היה משתומם בהוכחו, כי הנני מדבר בלשון “אתה” עם אדון כסשקה ב…, שהוא שר גדוד ושליש-הארמון… כן איש לא הרבה לשתות ממני בלילה ההוא; אני למדתי את הצוענים שירה חדשה והכל שמעו. אף כי עשיתי שם הרבה מעשי-שטות, בכל זאת הנני צעיר טוב מאד, מאד”, מוסיף הוא להרהר.

הבוקר אור לאלינין בתחנה השלישית. הוא שתה תה ויחד עם וואניושה הביא סדרים בצרורותיו ומלתחותיו, הכין לו ביניהם מקום מושב נוח וטוב כשהוא יודע היכן מונח אצלו כל דבר, – היכן המעות וכמה מספרן, היכן תעודת המסע ושובר-הכביש, – וכל זה נדמה לו ערוך בחכמה רבה, עד שבאה שמחה בלבו והדרך הרחוקה היתה בעיניו כטיול ארוך.

במשך הבוקר והצהרים היה שרוע כלו בחשבונות של אריתמטיקה: כמה ווירסטאות עבר, כמה עוד נשארו עד התחנה הראשונה, עד העיר הראשונה, עד סעודת-הצהרים, עד שתית-התה, עד סטברופול ואיזה חלק של הדרך כבר עבר. יחד עם זה מנה וספר במחשבתו כמה כסף בידו, כמה ישאר, כמה נחוץ לו למען שלם את כל חובותיו ואיזה חלק של הכנסותיו יהיה מוציא בחודש. בערב, לאחר ששתה תה חשב ומצא כי עד סטברופול נשארו עוד 7/11 של כל הדרך, כי חובותיו עולים בערך לשבעה חדשים של חשכון ולחלק השמיני של כל הונו, – ולאחר שנרגע התעטף באדרתו, ירד לקרקעיתה של העגלה ונרדם. דמיונו רחף עכשיו על פני העתיד, על פני קוקז. כל חלומותיו על דבר העתיד התמזגו עם תמונותיהם של פני קוקז, של בנות הצרקסים, של הרים ופחתות, של פלגים נוראים וסכנות-מות. כל זה נראה לו בלי בהירות כמבעד הערפל, אך התהלה המשכרה והמות המאיים היו עיקרו וקוטבו של אותו עתיד. פעם הוא ממית ומכניע עם רב של הרריים באומץ שאינו מצוי ובכח המעורר התפעלות בלב כל; פעם הוא בעצמו הררי ויחד עם חבריו הוא נלחם ברוסים מלחמת-החופש, ואולם כשהוא משוה לפניו את הפרטים, אז משתקפים בפרטים אלה פנים ידועים לו מכבר, מבני מוסקבה. סשקה ב… נלחם בו יחד עם הרוסים או ההרריים. באורח פלא לוקח גם החיט מר קפיל חלק בשמחת המנצח. כשהוא נזכר יחד עם זה בעלבונות ישנים, בחולשותיו ושגיאותיו גורמים לו זכרונות אלה רק עונג. ברור, כי שם, בין ההרים, הפלגים, בנות הצרקסים והסכנות לא תשנינה עוד השגיאות האלה. כבר התודה פעם על עוונותיו לפני עצמו ותם ונשלם. אך יש עוד חלום אחד, החלום הכי-יקר לו שנצטרף אל כל מחשבה ומחשבה, שחשב אותו צעיר על העתיד. הלא זהו החלום על האשה. ושם בין ההרים נדמתה לו בדמות בת-צרקסים, שפחתו מקנת-כספו, שקומתה זקופה, צמתה ארוכה ועיניה תכלת ומפיקות הכנעה. הוא רואה בדמיונו בית בודד בהרים, היא עומדת על הסף ומחכה לבואו והנה הוא שב אליה מכוסה אבק ודם ומעוטר בתהלה. הוא קולט את נשיקותיה, רואה את כתפיה, שומע את קולה הערב ומרגיש את הכנעתה. היא נחמדה, אך מחוסרת השכלה, פראית ולא-מנומסה. בערבי החורף הארוכים הוא מתחיל לחנכה. היא חכמת לב, מבינה דבר, בעלת כשרונות ובזמן קצר היא מסגלת לה את כל הידיעות הנחוצות. ומה הפלא? היא תוכל ללמוד על נקלה את השפות הזרות, לקרוא את יצירות הספרות הצרפתית ולהבינן. למשל Notre Dame de Paris ימצא בודאי חן בעיניה. היא יודעת גם לדבר צרפתית. בחדר האורחים היא מתנהגת ביתר חשיבות טבעית מכל גברת שתהיה, ולו גם בת חוגי-החברה היותר גבוהים. היא משוררת בפשטות, בכח ובהתלהבות. “הוי, איזו שטות!” מדבר הוא לעצמו. אך הנה בא לאיזו תחנה וצריך לעבור לעגלה אחרת ולתת לרכב דמי שתיה. וכרגע והנה הוא מחפש שנית בדמיונו אותה השטות, שזה רק התחרט עליה והוא משוה שנית לנגד עיניו בנות צרקסים, כבוד ותהלה, שובו לרוסיה, תואר שליש-הארמון, רעיה נחמדה. “אך הן אין אהבה, – הוא מדבר לנפשו. – והכבוד – הבל ורעות רוח. ושש מאות שבעים ושמונה הרובלים?.. והמדינה הכבושה, שהעשירתני עושר רב יותר מהנחוץ לי לכל ימי חיי? ואולם לא טוב כי אוציא להנאתי את כל העושר הזה. נחוץ לחלקו. אך למי? שש מאות שבעים ושמונה רובלים לקפיל ובנוגע ליתר הכסף צריך יהיה לעיין בדבר”… המחזות השונים המנצנצים במחו הולכים הלך וכהה ורק קול ווניושה וההרגשה של הפסקת התנועה מפריעים את תרדמתו העמוקה, תרדמת הנוער והרי הוא עובר, מבלי שיזכר בעצמו, מעגלה לעגלה ונוסע הלאה.

וביום המחרת נשנה כל זה מחדש, – אותן התחנות, אותה שתית-החמים, אותם חמוקי-הסוסים המתנועעים, אותן השיחות הקצרות עם ווניושה, אותם הדמיונות המעורפלים והנמנום לפנות-ערב והתרדמה העמוקה, תרדמת נעורים כבדה במשך הלילה.


III

בה במדה שהתרחק אלינין ממרכז רוסיה התרחקו ממנו זכרונותיו ובאותה מדה שהלך וקרב לקוקז הלך רוחו וטוב. “אלך מהם לבלי שוב עוד, לבלי בוא עוד בחברה”, נצנצה לפעמים מחשבה במחו. “ובני-האדם האלה העוברים פה לנגד עיני אינם בני-אדם; אין איש מהם מכיר אותי ואין איש מהם יכול להיות במוסקבה ולבוא באותה החברה שבה הייתי יוצא ובא ולשמוע שם דבר על העבר שלי. אף איש מבני החברה ההיא לא ידע לעולם במה הייתי עוסק כל הזמן שגרתי עם בני-האדם הללו”. רגש חדש לגמרי, רגש של חרות מכל העבר תקף אותו בין היצורים הגסים האלה, שהיה פוגש בדרך ולא חשבם לבני אדם, שידמו למכריו המוסקבאים. בה במדה שרבה הגסות, בה במדה שפחתו סימני התרבות הרגיש את עצמו בן חורין יותר ויותר. סטברופול, שדרך בה היה צריך לעבור, גרמה לו עגמת נפש. השלטים, ביניהם גם שלטים צרפתים, הגבירות בכרכרות, הרכבים שעמדו על המגרש, גן-הטיול והאדון לבוש המעיל והמגבעת שהתהלך בגן וסקר את העוברים ושבים, – הסבו לו צער. “אפשר שהאנשים הללו יודעים את מי ממכרי”, והוא נזכר שנית בקלובים, בחיט, בקלפים ובחברה הגבוהה. ואולם מסטברופול והלאה הלך הכל כשורה: הכל פרא כל כך ויחד עם זה יפה כל כך ומלא הוד שבגבורה. ושמחת אלינין הלכה וגדלה. הקוזקים, הרכבים, מפקחי-התחנות נדמו לו כיצורים פשוטים, שאתם אפשר היה להתלוצץ ולשוחח בפשטות מבלי לחקור ולדרוש לאיזה סוג וסוג של החברה שייך כל אחד מהם. כלם היו שייכים למין האנושי, שהיה כלו חביב לאלינין, מבלי שיכיר בזה, וכלם התיחסו אליו בחבה.

עוד בחבל הצבא הדוני החליפו את עגלת החורף בעגלת-אופנים: אך מסטברופול והלאה גדל החום עד שאלינין פשט את אדרתו. היה כבר האביב, אביב לא צפוי, אשר שמחות רבות היו שמורות בו לאלינין. בלילות לא נתנו הקוזקים לצאת מהכפרים ובערב היו אומרים, כי הדרך בחזקת סכנה. בלב וואניושה בא מורך והרובה אשר בעגלה היה ממולא תמיד. שמחת אלינין גדלה עוד. באחת התחנות ספר המפקח על רצח נורא שקרה זה לא כבר בדרך. לפעמים היו פוגשים אנשים מזוינים. “הנה כבר ההתחלה!” דבר אלינין לנפשו כשהוא מחכה להרי השלג, שאודותיהם הרבו לספר לו. פעם אחת לפנות ערב הראה לו הרכב בשוטו על ההרים מבעד לעבים. אלינין התחיל מסתכל בצמאון, אך השמים היו קודרים והעבים כסו את ההרים עד מחציתם. אלינין ראה איזה דבר כהה, לבן ומתולתל, אך למרות כל התאמצותו לא מצא שום נוי במראה ההרים ששמע וקרא אודותם כל כך הרבה. הוא חשב כי מראה אחד להרים ולעבים וכי היופי המיוחד של הרי השלג, שאודותיו דברו לו הוא יליד הדמיון, כמו המוסיקה של באך ואהבת-הנשים שלא האמין בהן, – והוא חדל מצפות להרים. אך ביום המחרת, בבוקר השכם העירה אותו הצנה בעגלתו והוא הביט בשויון נפש לימינו. הבקר היה בהיר מאד. פתאום ראה – במרחק עשרים צעדים כפי שנדמה לו ברגע הראשון – את הענקים הצחורים מצחור עם שרטוטיהם הענוגים ואת הקו הפתלתל, הבהיר והאורירי של הפסגות והשמים הרחוקים. וכששער את כל המרחק שבינו ובין ההרים והשמים, כששער את כל עוצם ההרים והרגיש את כל אי-הסופיות שביופי זה נבהל פן הוא רואה כל זה בחזון, בחלום. הוא התנער למען לפזר את שנתו. אך ההרים נשארו כמו שהיו.

– מה זה, מה זה? – שאל את הרכב.

– הרי השלג, – ענה הלה בשויון-נפש.

וגם אני מסתכל בהם זה מזמן, – אמר וואניושה, – האח מה טובו! בבית לא יאמינו.

העגלה הרתומה לשלשה סוסים נשאה במהירות בדרך הכבושה ונדמה שההרים רצו על פני האופק, כשהם מבריקים בפסגותיהם הוורודות לאור השמש העולה. בראשונה רק התפלא אלינין למראה ההרים, אחר כך שמח לקראתם, אך באחרונה, לאחר שסקר סקירה מקפת את השרשרת הזאת העולה ומתרוממת ומתגלית כנגדו לא מאחרי הרים אחרים, הרים שחורים, כי אם ישר מתוך הערבה התחיל חודר לעומקו של היופי הזה והרגיש את ההרים. מרגע זה קבלו כל רעיונותיו, כל הרגשותיו, כל מראה עיניו אופי חדש של חוסן והוד, אופי ההרים. כל זכרונות המוסקבאים, בושתו וחרטתו, כל דמיונותיו הנקלים על דבר קוקז נדפו כעשן ולא שבו עוד. “עכשיו כבר התחיל הדבר”, דבר לו איזה קול חגיגי. וגם הדרך, גם רצועת הטרק שנצנצה במרחק, גם הכפרים וגם התושבים לא היו עוד קלים בעיניו. יביט אל השמים ונזכר בהרים. יביט אל עצמו, אל וואניושה – ושנית ההרים. הנה רוכבים שני קוזקים, רוביהם העטופים בנרתיק-בד מתנועעים על שכמם ורגלי הסוסים האמוצות והאפורות מסתבכות ומתחלפות זו בזו, וההרים… מעבר טרק מתמר עשן ממעל לכפר, וההרים… אהבה יוצאת מהכפר, עוברות נשים, נשים יפות, צעירות, וההרים… האברקים משוטטים בערבה ואני נוסע מבלי לירוא מפניהם, רובה לי וכח לי ונעורים, וההרים…


IV

כל חבל הטרק שבו נמצאים כפריהם של קוזקי-הרכסים, כשמונים וורסטאות לאורך, שוה הוא בטבע המקום וטיב התושבים. הטרק המבדיל בין הקוזקים וההרריים שוטף בכח ומגרש טיט ורפש, אך שטפו רחב ובוטח והוא מביא ומעלה בלי הרף חול אפור על השפה הימנית השפלה הצומחת קנה וחותר מתחת לשפה השמאלית, שגם היא נמוכה, אך תלולה ומעורה בשרשיהם של אלונים כבירי – מים, תדהרים רקבים ושיחים צעירים. על פני השפה הימנית משתרעים האאולים, שאמנם כבר עשו שלום עם הרוסים, אך שקט גמור עוד לא השתרר בהם; לאורך השפה השמאלית, במרחק חצי פרסה מהמים, משתרעות הסטניצות, המרוחקות זו מזו לשבע או שמונה וורסטאות. בימים מקדם נמצא רוב הסטניצות על שפת הנהר גופה; אך הטרק שעם כל שנה ושנה הוא מתרחק יותר ויותר מההרים בשאפו צפונה סחף אותן בשטפו ועכשיו נראים שם רק שרידי-חורבות עתיקות המכוסות בצמחים שונים, חורשות סרק, עצי פרי שונים המסובכים ומסורגים בברקנים וגפני-הדר. לא ישב שם איש, ובחול נראות רק עקבות צבאים, זאבים, ארנבות ופסיונים, שחמדו לשבתם את המקומות הללו. מסטניצה לסטניצה עוברת דרך, שבראה ביער כמטחוי תותח. על יד הדרך בנויים בתי קסרקטין, שבהם חונים הקוזקים. בין בית קסרקטין למשנהו עומדים צופים. רק רצועה צרה של אדמת-יער פוריה, כשלש מאות סג’ין לרוחב היא אחוזת הקוזקים. מצפון להם מתרוממות גבעות החול של ערבת גוגיי או מוזדוק המרחיקות להשתרע צפונה, ושם, במרחקים הנעלמים, הן משתפכות עם ערבות טרוחמין, אסטדחן וקירגיז-קאסאיי. מנגב לטרק – צ’צ’נה הגדולה, רוכסי קוצקלה, ההרים השחורים, עוד איזה רכסים ובאחרונה הרי השלג אשר רק העין תשורם, אך רגל אדם עוד לא דרכה עליהם. במקום הפורה הזה, העשיר ביערים וכל מיני צמחים יושבים מקדמת-דנא אוכלוסים רוסים עשירים, גבורי-מלחמה ובעלי-צורה מבני הדת הישנה, אשר בשם קוזקי-הרכסים יכונו.

לפני ימים ושנים ברחו אבותיהם המחזיקים בדת הישנה מרוסיה והשתקעו מעבר לטרק בין הצ’צ’נים על הרכסים הראשונים של הרי היערים אשר בצ’צ’נה הגדולה. הם התחתנו עם שכניהם וסגלו להם את מנהגיהם, ארחות חייהם ונמוסיהם של ההרריים, אך שמרו את הלשון הרוסית והדת הישנה בכל טהרתן הקדומה. המסורה החיה עוד כיום בין הקוזקים מספרת, כי המלך איוון האיום בא אל הטרק, הזמין את זקני הקוזקים לבוא לפניו, נתן להם אחוזת נחלה מעבר לנהר, יעץ להם לחיות בשלום ובהבטיחם כי לא יאנסם לא לקבל את מרותו ולא להמיר את דתם. עוד גם כיום מתחשבות משפחות הקוזקים עם הצ’צ’נים בנוגע לקורבת-דמם, ואהבתם לחופש, לחיי בטלה, לשוד ולמלחמה הם הסימנים המובהקים של אפים. השפעת רוסיה היא שלילית וניכרת רק בהגבלת חופש הבחירות, בהסרת הפעמונים ובגדודי הצבא החונים או העוברים בארץ. הקוזק על פי טבעו שונא פחות את הבריון ההררי שהרג את אחיו, מאשר את החיל המתאכסן אצלו, שאמנם הוא מגין על נחלתו, אך יחד עם זה הוא מזהם את ביתו בעשן הטבק8. הוא מכבד את שונאו ההררי, אך מתעב את החיל הזר לו והמציק לו. האכר הרוסי הוא בעיני הקוזק איזו בריה מוזרה לו, פראית ונבזה, אשר את דוגמתו ראה בהתגרנים הנודדים ובגרים בני רוסיה הקטנה אשר הקוזקים יקראו להם דרך בוז “מסירי המצנפות”9. ההתנאות בבגדים כלולה בזה, שהם מחקים את הצ’רקסים. את הטובים שבכלי זין הם רוכשים אצל הצ’רקסים, גם את הטובים בסוסים הם קונים או גונבים אצלם. הקוזק בן-החיל מתפאר בידיעת השפה הטטרית ובשעת חדוה הוא מדבר טטרית גם עם אחיו. אך הצבור הנוצרי הקטן הזה שטולטל לירכתי ארץ והמוקף בשבטים מושלמים פראים למחצה ובאנשי-צבא חושב למרות כל אלה כי הגיע למדרגה גבוהה של התפתחות, עד כי רק הקוזק הוא בעיניו בבחינת בן אדם ולכל זולתם הוא בז בלבו. הקוזק מבלה את רוב זמנו בבתי הקסרקטין, בציד ובדיג. בביתו כמעט שאינו עובד מעולם. שהיתו בסטניצה היא כיוצאת מן הכלל ואז הוא שמח ומיטיב את לבו. לכל הקוזקים יש יין משלהם והשכרות יותר משהיא נטיה המשותפת לכולם היא כעין מנהג, אשר לחטא יחשב לסור ממנו. האשה היא בעיני הקוזק אמצעי לאמידות ורק כשעודנה בבתוליה, בבית אביה, יש לה הרשות לתור אחרי תענוגים ואולם מכיון שנישאה לאיש כופין אותה לעבוד עד זקנה ושיבה ודורשים ממנה הכנעה ועמל בלי קץ, כמנהג המזרח. בסבת השקפה כזו חתפתחת האשה גם בגופה, גם ברוחה ואף כי היא נכנעת מלבר אך באמת יש לאשה המזרחית הרבה יותר השפעה וערך בחוג המשפחה מאשר לאחותה המערבית. ההתרחקות מחיי הצבור וההרגל לעבוד עבודת גברים קשה מרבים עד למאד את ערכה בחיי הבית. הקוזק שבפני זרים יחשוב לבלתי-מנומס לשוחח עם אשתו שיחה בטלה או שיחה של חבה מרגיש בעל כרחו את יתרונה ממנו מדי השארו אתה ביחידות. כל הבית, כל הרכוש, כל המשק הם קנינה וכל זה עומד רק על עבודתה ודאגותיה. אף כי הוא בטוח מאד, שהעמל עוטה קלון על הקוזק וכי העבודה נאה רק לנוגאי10 שכיר היום ולאשה, בכל זאת הוא מרגיש בהרגשה לא ברורה כי כל מה שמהנה אותו ומה שהוא חושב לקנינו הוא פרי העמל הזה וכי יש בכח האשה, בכח אשתו או אמו שהוא חושבן לשפחותיו לשלול ממנו את כל מה שמהנה אותו. מלבד זה, הנה העמל התמידי, עמל גברים קשה והדאגות המסורות לאשה הקוזקית הקנו לה אופי אמיץ ובלתי תלוי באחרים ופתחו בה באופן מתמיה את כחה הגופני, כח הגיונה, אומץ לבה ותקיפות דעתה. הנשים עולות על פי רוב גם בכחן וגם בחכמתן, גם בהתפתחותן גם ביפין על הקוזקים. יפיה של הקוזקית מתמיה ביחוד בזה, שהטפוס הכי-טהור של פני הצרקסית מתמזג כאן יחד עם הגזרה הרחבה והחסונה של בת הצפון. הקוזקיות לובשות כמנהג הצרקסיות כתונת טטרית, בישמיט ואנפילאות, רק את מטפחותיהן תקשרנה על פי הנוסח הרוסי. הגנדרנות, הנקיון והנוי בבגדים ובקישוט הבתים היו להן לטבע שני. ביחוסיהן לגברים הן בנות-חורין גמורות, ביחוד הבתולות. הסטניצה הנובומלינית נחשבה לצור מחצבתם של קוזקי-הרכסים. בה נשמרו נמוסי הקוזקים הקדמונים יותר מאשר בכל מקום ונשי הסטניצה הזאת מפורסמות ביפין בכל קוקז עוד מקדמת דנא. את פרנסתם מצאו הקוזקים מכרמיהם ופרדסיהם, גני האבטיחים והדלועים, שדות הדורה והדוחן, ציד דגים וחיות ושלל המלחמה.

הסטניצה הנובומלינית נמצאת במרחק שלש ווירסטאות מהטרק ויער עב מבדיל ביניהם. מעברה האחר של הדרך העוברת בתוך הסטניצה שוטף הנהר ומעברה השני מוריקים הכרמים וגני הפירות ונראות גבעות-החול של ערבת נוגאי. הסטניצה מוקפת בסוללת אדמה ובמשוכת חדק. הכניסה והיציאה היא דרך שער גבוה הבנוי על עמודים והמקורה בכפת אגמון קטנה. על יד השער, על בסיס של עץ עומד תותח משחת המראה, שנפל לפנים לשלל ביד הקוזקים ושזה עידן ועידנים לא ירו מתוכו. פעמים שקוזק לבוש בגדי שרד ומזוין ברובה וחרב עומד על המשמר לפני השער ופעמים שאינו עומד, פעמים שהוא מתמתח לאות כבוד לפני האופיצר העובר ממולו ופעמים שאינו מתמתח. מתחת כפת הגג רשום באותיות שחורות על טבלא לבנה: 266 בתים, 897 זכרים, 1012 נקבות. בתי הקוזקים עומדים על עמודים והם מורמים מהקרקע לאמה ויותר, הגגות הם של סוף המסודר יפה יפה וכרכוב גבוה להם. אמנם לא כלם חדשים, אך כלם זקופים, נקיים, בעלי איתונים גבוהים מתבניות שונות, אך אינם צפופים זה בזה, כי אם בנויים לרוחה וסדורים רחובות רחובות, סמטאות סמטאות בסדר נאה המרהיב עין. לפני החלונות הבהירים והגדולים של הרבה מהבתים, מעבר למשוכות, מתרוממות למעלה מהגגות שטות ענוגות, בהירות-העפאים עם פרחיהם הלבנים הריחנים ועל ידן הזהרות הצהובות המבריקות בחוצפה והדליות המסתלסלות של הגפנים. על המגרש הרחב נראות שלש חנויות, שבהן נמכרים מיני ארג, זרעוני זהרות, פירות ותופינים ומבעד לגדר הגבוהה, מבעד לשורת אילנות זקנים מתנוסס ביתו של שר הגדוד, אשר חלונות-דלתים לו והוא ארוך ונשא מכל יתר הבתים. בימי החול, ביחוד בקיץ מעטים העוברים והשבים ברחובות הסטניצה. הקוזקים עובדים את עבודת המלך במשמרות ובמסעות המחנה; הזקנים עסוקים בציד ובדיג או עובדים יחד עם הנשים בגן ובשדה. רק הישישים תשושי-הכח, התינוקות והחולים נשארים בבית.


V

היה ערב מיוחד במינו, שרק בקוקז יהיו כמוהו. השמש שקעה מאחרי ההרים, אך עוד היה אור. להט השקיעה אחז את שליש השמים ולנגהו התבלטו בבהירות תועפות ההרים הצחורים-עמומים. האויר היה דק, מחוסר-תנועה וספוג צלילים. צל ארוך המגיע לווירסטאות אחדות השתטח מההרים על הערבה. הערבה, עבר הנהר, הדרכים היו שוממות מאדם. כשיראו בפעם מן הפעמים איזה פרשים, יביטו עליהם הקוזקים אשר בבתי הקסרקטין והצ’צ’נים אשר באאולים בתמהון ובסקרנות, כשהם מתאמצים למצוא מי הם האנשים המסוכנים הללו. רק יערב היום והאנשים ביראתם איש מפני אחיו יחרדו אל משכנותיהם ורק החיות והעופות ישוטטו חפשים בשממה הזאת, מבלי לירוא מפני בני האדם. הקוזקיות ממהרות לשוב מגני הפירות עד שלא תשקע החמה, סליהן על שכמן והן מפטפטות בחדוה. אז מתרוקנים גם הגנים כמו כל יתר הסביבה ורק הסטניצה מתמלאת חיים בשעת-ערב זו. מכל העברים נוהרים התושבים, מי ברגל ומי ברכיבה ומי בארבה חורקת. הנערות שחלוקיהן מופשלים ובידיהן זמורות רצות אגב פטפוט עליז אל השערים לקראת העדר המתרוצץ בענן אבק ויתושים המלוים אותו מהערבה. הפרות המפוטמות והתואות מתפזרות ברחובות והקוזקיות הלבושות בבישמיטי-צבעונין מתרוצצות ביניהן פה ושמה. הולך ועולה קול דבורן החודר, צחוקן העליז וקריאותיהן, המופסקות כפעם בפעם על ידי געית הפרות. הנה קוזק מזוין הרוכב על סוס, שקבל חופשה מהקסרקטין, נגש אל אחד הבתים ובהשתוחחו אל החלון הוא דופק בו; תיכף אחרי הדפיקה נראה ראש צעיר ויפה של קוזקית ונשמעים דברי חבה וצחוק. הנה שכיר-יום, נוגאי, שהביא מהערבה עגלה מלאה אגמון מטה את הארבה החורקת בחצר הנקי והמרווח של היסאול, מסיר את העול מצוארם של הפרים המנענעים את ראשיהם וקורא דבר-מה לאדונו בלשון הטטרית. הנה אצל השלולית, שעל ידה עוברים ושבים האנשים זה כמה שנים כשהם נדחקים ונצפפים לגדרות לבל להתלכלך ברפש, עוברת קוזקית יחפה, צרור עצים על שכמה וחלוקה מורם מעל לרגליה הלבנות. קוזק-ציד השב מצידו קורא לה בהלצה: “הוסיפי עוד להרים את כתנתך, בת בלי-בושת”, ומכונן את רובו לעבר פניה; הקוזקית מורידה את חלוקה וצרור העצים נופל ארצה. קוזק זקן שמכנסיו מופשלים וחזהו השב חשוף שב מדיגו ונושא בסלסלה התלויה לו דרך הכתף דגים מפרכסים, שקשקשת כסף להם; למען לקצר את דרכו הוא מטפס ועובר דרך הגדר הרעועה של שכנו וקורע את מעילו שנאחז בכלונס. הנה אשה סוחבת שוכה יבשה; נשמעות נקישות הקרדום מאחרי קרן הזוית; מיבבים והומים התינוקות המגלגלים את סביבוניהם בכל הרחובות, באשר יהיה רק מקום חלק. הנשים מטפסות ועוברות דרך הגדרות לבלי לעשות קפנדריה. מכל המעשנות מתרומם העשן הריחני של הקיזיק. בכל החצרות נשמעים קולות של טפול מרובה, אשר יקדם תמיד לדממת הלילה.

אוליטקה, אשתו של נושא-הדגל, שהיא גם מורת בית הספר יצאה גם היא כיתר הנשים אל שער חצרה ומחכה לבהמתה, שבתה מריאנה רודפת אחריה ברחוב. רק זה הספיקה לפתוח את השער והתואה הגדולה האפופה ביתושים מתפרצה החצרה מתוך געיה; אחריה צועדות במתינות הפרות המפוטמות המכירות בעיניהן הגדולות את בעלתן והמצליפות בזנבותיהן על צדיהן מתוך תנועות קצובות ומדודות. מריאנה היפהפיה נכנסת דרך השער, זורה הלאה את הזמורה, חוסמת את הגדר ומשתערת בכל כח רגליה הקלות על הבהמות להבריחן אל הרפת. “שלי נעליך, בת-השטן – קוראת לה אמה – כבר מעכת אותן עד תומן”… מריאנה אינה נעלבת כלל מהכנוי “בת-השטן”, היא חושבת את הדברים האלה לסימן של חבה ומוסיפה לעשות את מלאכתה בחדוה. פניה מכוסים במטפחת, ולבושה – חלוק ורוד ובישמיט ירוק. היא נעלמת מתחת לסוכך החצר יחד עם הבהמות הגדולות והמפוטמות, רק מבעד לרפת ישמע קולה בדברה רכות אל התואה: “כלום לא תוכלי לעמוד אף רגע? עמדי נא, חביבתי, חכי, יקירתי!”. כעבוד זמן מועט היא יוצאת יחד עם אמה מן הרפת והן הולכות אל המחלבה ובידיהן שתי קדרות גדולות מלאות חלב. ממעשנת החומר של המחלבה מתפרץ כעבור זמן מה עשן הקיזיק, שם מעבדים את החלב לקיימק11; הנערה מלבה את השלהבת והזקנה יוצאת אל השער. הצללים כבשו כבר את כל הסטניצה. האויר רוה ריחות הירקות, הבהמות ועשן הקיזיק המבושם. על יד השערים וברחוב עוברות הנה והנה קוזקיות נושאות בידיהן סחבות מוצתות. בחצרות נשמעת נשימתן התכופה של הבהמות המעלות גרה במנוחה לאחר שנתרוקנו מחלבן. רק קול נשים ותינוקות נשא מהחצרות והרחובות: קול גבר, קול שכור הוא חזון יקר בימי החול.

קוזקית אחת זקנה, גבוהת קומה ופניה אשת חיל נגשת מהחצר שמנגד אל אוליטקה לבקש ממנה אש; בידה סחבה.

– ומה סבתא, הכבר כלית את מלאכתך? – פונה היא לאוליטקה.

– הבתולה מתיכה את החלב. היש לך צורך באש? – אומרת סבתא אוליטקה, כשהיא מתגאה, על שיש בידה לעשות אתה חסד.

שתי הקוזקיות נכנסות לבית; הידים הגסות שלא הסכינו לטפל בחפצים קטנים, מסירות מתוך זעזועים את המכסה מעל תיבת הגפרורים, שבקוקז הם חזון לא נפרץ וערכם רב שם מאד. הקוזקית אשת החיל יושבת על מעלת החלון מתוך כונה ניכרה לפתוח בשיחה בטלה.

– היכן הוא שלך, אמא? הבבית-הספר?

– כן, אמא. הוא מלמד שם את הדרדקים. כתב, שלימי החג ישוב, – עונה אשתו של נושא הדגל.

– הרי פקח הוא, חזקה עליו שהוא יודע את אשר לפניו.

– ודאי, שהוא יודע.

– ולוקשקה12 שלי בקסרקטין. לא נותנים לו ללכת הביתה, – מספרת האורחת, אם כי כל זה ידוע לאוליטקה מכבר. יש לה צורך לדבר בלוקשה שלה, שזה לא כבר הלך לעבוד את עבודת המלך שבחפצה להשיא לו את מריאנה, בתו של נושא הדגל.

– וכל הזמן הזה הוא בבית הקסרקטין?

– כן, אמא, כל הזמן. מימות החג לא היה כאן: לפני ימים שלחתי לו כלי לבן על ידי פומושקין. הלה מספר, כי הכל כתיקונו: הבחור נושא חן בעיני השרים. שם עסוקים עוד הפעם בתפיסת האברקים. לוקשקה שמח בחלקו, הכל כתקונו.

– תהלה לאלהים, – אומרת בעלת הבית. – הכי יקרא חטפן? כשמו כן הוא.

ללוקשקה היה שם לואי “חטפן” על אומץ לבו וגבורתו, על שחטף מהנהר את צידו, כלומר על שמשה מן המים תינוק טובע. אשתו של נושא הדגל הזכירה עכשיו את זה, כדי לעשות נחת רוח לאמו.

– שבח לבורא, אמא, הבן הוא בן כדיבעי, בן חיל. הוא מוצא חן בעיני אלהים ואדם. לו רק השאתי לו אשה, כי אז יכולתי למות במנוחה.

– וכי מעטות הן הבתולות בסטניצה? – עונה אוליטקה הערומה, כשהיא שמה בידיה המיובלות והנקשות את המכסה על תיבת הגפרורים.

– רבות הן, אמא, רבות הן, – מעירה אמו של לוקשקה בנענעה את ראשה, – אך בתולה כמריאנה שלך אחת היא בכל הגדוד ואין שנית.

בעלת הבית יודעת את כונתה של אם לוקשקה, ואף כי היא חושבת את לוקשקה לקוזק הגון בכל זאת היא משתמטת מהשיחה הזאת, ראשית, מפני שהיא אשתו של נושא-הדגל ובעלת נכסים ולוקשקה הוא יתום, בנו של קוזק פשוט. שנית מפני שאינה חפצה להפרד במהרה מבתה. אך העיקר מפני שכך דורש הנימוס.

– אפשר. כשיתן ד' ומריאנה תגדל תהיה אולי לבתולה הגונה.

– אני אשלח אליך שדכנים, אשלח. תיכף לאחר שאאסוף את בציר הכרמים אבוא להשתחוות לך, לך ולאליה ווסילייביץ.

– מה ענין השדכנות לאליה? – אומרת בגאוה אשתו של נושא הדגל – רק אתי, אתי צריך לקחת דברים. לכל זמן.

אמו של לוקשקה מבינה מפניה הרצינים של אוליטקה, כי לא כדאי להמשיך עכשיו את השיחה; היא מציתה אש בסחבה, קמה ממקומה ואומרת:

– אל נא תשכחי, אמא, את דברי, שימי נא לב אליהם. הריני הולכת להתיך את החלב.

בעברה ברחוב מדי הניעה באויר את הסחבה המוצתת היא פוגשת את מריאנה המשתחוה לה.

– בתולה בת חיל, בתולה חרוצה, – מהרהרת הזקנה בהביטה ביפהפיה. – כשתגדל! כלום זקוקה היא עוד לגידול? כבר הגיעה לפרקה ומן הראוי שתנשא לאיש הגון, שתנשא ללוקשקה.

ואולם לסבתא אוליטקה יש דאגותיה שלה. היא הוסיפה לשבת על המפתן בלי נוע שקועה בהרהוריה המטרידים, עד שנשמע לה קול בתה הקורא לה.


VI

הגברים של הסטניצה מבלים את זמנם במסעות המחנה במשמרות. אותו לוקשקה החטפן בעצמו, שבו דברו הזקנות בסטניצה עמד לפנות ערב על המצפה של הקסרקט הניזניפרוטצקי, על שפת הטרק. הוא נשען על מסעדות הבמה שעליה עמד ובמצמצו בעיניו הביט רגע למרחק, מעבר לטרק, ומשנהו לעבר חבריו אשר ממטה. לפעמים רחוקות פנה אליהם בדברים. השמש כבר ירדה אל רוכסי השלג המלבינים ממעל לעבים המתולתלים. העבים המרטטים לרגלי ההרים הלכו והאפילו. באויר השתפכה זכיכות הערב. מהיער הפרא העבות נשבה צנה, אך במקום המצפה עוד היה חם מאד. קולותיהם של הקוזקים המשוחחים נשאו באויר בצלצל ובהירות. הטרק המהיר, שמימיו כעין הקנמון הסתמן ביתר דיוק בזרמו הכביר והרחב בין החופים חסרי-התנועה. מימיו כבר הלכו וחסרו וחול חום לח נראה פה ושמה על החופים ועל השרטונים. המקום שממול הקסרקט מעבר הטרק מזה היה ריק ושומם, רק חורשת קנים נמוכים השתרעה בלי סוף עד ההרים, ואולם קצת הצדה נראה היה אאול של צ’צ’נים על בתי החומר שלו, על גגותיו השטוחים ומעשנותיו שצורת שפכים להם. העינים החדות של הקוזק העומד על המצפה התחקו על הדמויות המתנועעות בעשן הערב של האאול. אלה היו הצ’צ’ניות הלבושות בגדים כחולים ואדומים.

הקוזקים חכו בכל שעה ושעה כי האברקים יעברו את הטרק ויתנפלו עליהם. ביחוד גדלה הסכנה בחודש מאי, כשהיער הצומח על שפת הטרק הוא כל כך עבות, עד כי גם לרגלי קשה לעבור בו והנהר כל כך לא-עמוק עד כי פה ושמה אפשר לעברו בחרבה. לפני יומים בא רץ מיוחד מאת שר הגדוד ובידו מכתב חוזר, שבו נאמר כי לפי הידיעות שנתקבלו על ידי המרגלים מתכוננה כנופיה של אברקים, בערך שמונה אנשים, לעבור את הטרק ומשום כך הקוזקים מצווים ועומדים להזהר זהירות יתרה. ואולם למרות כל אלה לא נהגו בקסרקט שום זהירות יתרה. הקוזקים התנהגו כבתוך ביתם; מהם שעסקו בדיג, מהם שהלכו לצוד ציד ומהם ששתו לשכרה; כלי זינם לא היו עליהם וסוסיהם לא היו חבושים. רק סוסו של העומד על המשמר היה חבוש והיה מהלך בין הקוצים על יד היער, כששלש רגליו כפותות בחבל, ורק הקוזק העומד על המשמר היה לבוש צרקסיה ומזוין ברובה וחרב. האורידניק, קוזק גבה קומה ודל בשר, שגבו היה ארוך מאד וידיו ורגליו קטנות ישב על סטיו ביתו בבישמיט פתוח לרוחה ובעצמו את עיניו טלטל את ראשו מידו האחת אל ידו השניה כמי שאומר: לי השלטון ולי הרשות להתעצל ולהשתעמם. קוזק בא בימים בעל זקן רחב ושחור, ששיבה זרקה בו, שכב על יד המים, כשהוא לבוש רק בחלוקו וחגור ברצועת עור שחורה; הוא הביט מתוך עצלות על הטרק החד-גוני, הסואן ומתפתל. יתר הקוזקים, שהיו גם הם מעונים מחום ומעורטלים למחצה, מהם שכבסו לבנים בטרק ומהם ששזרו רסנים ומהם ששכבו על האדמה על החול הלוהט של החוף, כשהם שרים בנהימה איזו שירה. קוזק אחד בעל פנים רזים ושחורים-שזופים, שהיה כנראה שכור כלוט, שכב פרקדן על יד אחד מכתלי הבית, שלפני שעתים היה שרוי בצל, אך עכשיו נפלו עליו ישר קרנים אלכסוניות לוהטות.

לוקשקה העומד על המצפה היה בחור כבן עשרים, גבה קומה ויפה תואר ודומה מאד לאמו. פניו וכל גזרתו אף שלא נתבגרו עוד כל צרכם הביעו כח גדול של הגוף והנפש. אף כי היה עוד טירון בעבודת הצבא בכל זאת ניכר היה מהבעת ההרחבה שבפניו ומעמידתו הבוטחת, שכבר הספיק לסגל לעצמו אותן התנועות המפיקות גבורה וגם קצת גאוה, שהן מיוחדות לקוזקים ובכלל לאנשים המצויים תמיד אצל כלי זין; ניכר היה שהוא קוזק ושאינו מפחית מערכו. הצרקסיה הרחבה היתה קרועה פה ושם, המגבעת נטויה לאחור כמנהג הצ’צ’נים והרגליות13 מופשלות למטה מהברכים. מלבושיו לא היו יקרים, אך לעומת זה ידע ללבשם ולהתעטף בהם על פי כל חוקי הקוזקים הגנדרנים, המחקים את הבריונים הצ’צ’נים. בגדו של הבריון האמתי הם תמיד רחבים, קרועים וכאילו עטופים כלאחר-יד, רק כלי הזין הם יקרי הערך. ואולם הבריון האמתי שם עליו את סחבותיו, חוגר את נשקו ומתאזר באזורו באופן מיוחד, שלא בידי כל אחד ואחד יעלה יפה ושהקוזק או ההררי יכירהו תיכף. וללוקשקה היתה אמנם החזות הזאת, חזות של בן חיל. בשימו ידיו על חרבו ובמצמצו את עיניו הסתכל בלי הרף באאול הרחוק. שרטוטי פניו כשהם לעצמם לא היו יפים, ואולם כל מי שיביט פתאום אל גזרתו הזקופה ופניו הפקחים, שחורי-הגבות יאמר אל לבו: “אכן בן-חיל הוא בחור זה!”

– האח, כמה נשים, כמה נשים מתרוצצות שם באותו אאול! – קרא בקול חודר, כשהוא מגלה בעצלות את שניו הלבנות והמבריקות, מבלי לפנות בדבריו אלה לשום איש.

נזרקה14 ששכב למטה הרים תיכף את ראשו בחפזון והעיר

– הן הולכות, מסתמא, לשאוב מים.

– אולי להפחידן ביריה? – אמר לוקשקה בחייכו, – האח, איזו מהומה תקום שם!

– הכדור לא יגיע להתם.

– הא כיצד? הרובה שלי עוד יעביר את המטרה. כתר זעיר, כשיגיעו ימי חגיהם אלך לבקר את גיריי-חן ולשתות בוזה15 – אמר לוקשקה, כשהוא מגרש בכעס את היתושים המציקים לו.

קול רשרוש בחורשה העיר את תושמת לבם של הקוזקים. כלב עב-פה, כתום נגש במרוצה אל המשמרה, כשהוא מכשכש בכח בזנבו נשור-השערות. לוקשקה הכיר את כלבו של שכנו הציד, של הדוד ירושקה ותיכף לאחר זה בחנה עינו בתוך החורשה את הדמות המתקרבת של הציד ובכבודו ובעצמו.

הדוד ירושקה היה קוזק בעל קומה גבוהה מאד. זקנו הרחב היה לבן כחלב וכתפיו וחזו היו כל כך רחבים, עד כי ביער לא-אדם, ששם אי-אפשר היה להשוותו עם-מישהו נדמה ללא-גבוה; כל כך קצובים ומתאימים ההיו כל אבריו החזקים. הוא היה לבוש במעיל קרוע, ששוליו תחובים בחגורתו, על רגליו נעלים גסות מעור-צבאים לא-מעובד ועל ראשו כפה לבנה קטנה. דרך שכמו האחת היו תלויים לצדו המכשירים של ציד הפסיונים וכן גם שק עם תרנגולת ותחמס קטן שבעזרתם מושכים את הנץ אל הרשת; דרך שכמו השניה נשא על רצועת עור חתול-בר הרוג; על גבו מאחרי חגורתו היה תחוב שק קטן עם כדורים, אבק שרפה ולחם, זנב-סוס לגרש בו את היתושים, סיף גדול בנדן קרוע, המלוכלך בדם ישן נושן ושני פסיונים הרוגים. כשראה לפניו את הקסרקט עמד מלכת.

– הוי, לים! – גער בכלבו בבס כל כך מצלצל, עד שהדו נשמע הרחק ביער, ובטענו על שכמו את רובה-הפיסטונים הגדול מאד הרים קצת את כפתו.

– שלום עליכם, בני אדם חביבים! האח! – פנה לקוזקים באותו קול גופו, החזק והעליז, שנשא, מבלי שום התאמצות מצדו, בכח כזה, עד כי אפשר היה לחשוב שהוא פונה למישהו בעברו השני של הנהר.

  • עליכם שלום, דוד, עליכם שלום! – נשמעו מעברים שונים קולותיהם העליזים והצעירים של הקוזקים.

– מה חדש תחת השמש? הגידו, השמיעו! – קרא הדוד ירושקה במחותו בשרוול הצרקסיה את הזעה מעל פניו הרחבים, האדומים.

– התדע, דוד? בתדהר הזה מקנן נץ גדול מאד. מדי ערב בערב הוא מסתובב כאן, – אמר נזרקה מתוך קריצת עין ונדנוד כתף ורגל.

– כלך לך! – אמר הזקן באי-אמון.

– אמת בפי, דוד, שבה לך וארוב לו, – הוכיח נזרקה בחייכו.

הקוזקים שחקו.

הלץ לא ראה שום נץ, ואולם כך היה מנהגם של הקוזקים הצעירים שבקסרקט להכעיס את הדוד ירושקה ולהוליכו שולל מדי בואו אליהם.

– הוי, טפש, רק לשקר תדע! קרא לוקשקה מהבמה.

נזרקה נשתתק תיכף.

– טוב, אשבה לי כאן ואארוב לו, אארוב לו – ענה הזקן לשמחתם הגדולה של כל הקוזקים. – וחזירים ראיתם?

– הקל זה בעיניך? לחפש חזירים! – אמר האורידניק. הוא שמח מאד להזדמנות זו, ההזדמנות להתבדר קצת ובהתנדנדו מצד לצד גרד בשתי ידיו את גבו הארוך. – כאן אנו עסוקים בתפיסת אברקים ולא בציד חזירים. האם לא שמעת דבר, דוד, אה? – הוסיף פתאום, כשהוא ממצמץ בעיניו בלי שום סבה ומגלה את שניו הצפופות, הלבנות.

– בנוגע לאברקים? – אמר הזקן; – לא, לא שמעתי. – וציחיר יש לך? תן נא לשתות, תן נא, בן-אדם חביב. חי נפשי, עיפתי. אני אביא לך במהרה בימינו בשר טרי, חי נפשי, אביא. הבה ואשתה.

– האמנם הנך מתכון לשבת במארב? – שאל האורידניק, כאילו לא שנע את דבריו של הלה.

– אשבה לי הלילה, – ענה הדוד ירושקה, – אולי יתן ד' ואצוד דבר מה לכבוד החג, אז אתן גם לך, חי נפשי!

– דוד! אאו! דוד! – קרא לוקה בקול חודר, כשהוא מפנה אליו את תשומת לבם של הקוזקים, – לך לך אל התעלה העליונה, שם רועה עדר גדול. בנאמנות! לפני ימים הרג קוזק משלנו את אחד מהם. כנים דברי, – הוסיף כשהוא מתקן את רובהו על גבו ובקול כזה שניכר היה, כי אינו חומד לו לצון.

– האח, לוקשקה החטפן כאן! – אמר הזקן בהביטו למעלה. – היכן הרג?

– ואתה לא ראתיני! כנראה עודני קטן, – אמר לוקשקה – על יד התעלה גופה, דוד, – הוסיף ברצינות בנענעו בראשו. – התהלכנו על יד התעלה ופתאום – נאקת חזיר. רובי היה נתון במעטפה, ואליסקה16 הזדרז וירה. אני אראה לך דוד, את המקום. לא רחוק מכאן, רק חכה רגע. אני, אחא, יודע את כל המשעולים. הדוד מוסיב! – פנה פתאום אל האורידניק במרץ וכמעט בקול מצוה, – כבר הגיע זמן החילוף! – ומבלי לחכות לפקודה הוריד את רובו והתחיל יורד מהבמה.

– רד! – אמר האורדניק לאחר שעה קלה, בסקרו מסביב. – האם תורך עכשיו, גורקה? עלה! ולוקשקה שלך הוא בחור חרוץ, – הוסיף האורידניק בפנותו אל הזקן. – כל הזמן הוא משוטט כמוך, בביתו לא ישכנו רגליו. לפני ימים הרג חזיר.


VII

השמש נעלמה כבר וצללי לילה מהרו להגיח מעבר היער. הקוזקים כבר גמרו את עסקיהם אצל הקסרקט ושמו את פניהם הביתה, לארוחת הערב. רק הזקן עוד הוסיף לחכות לנץ ובשבתו תחת התדהר משך כפעם בפעם את התחמס בקשור ברגלו. הנץ ישב על האילן, אך כבש את יצרו ולא ירד למטה, אל העוף הכפות. לוקשקה התקין בחורשת הקוצים, במשעול הפסיונים, מלכדות לציד הפסיונים; הוא עבד עבודתו במתינות מבלי להחפז ושר שירה אחרי שירה. ניכר היה, שלמרות קומתו הגבוהה וידיו הגדולות עלתה לו יפה כל מלאכה שהיא, כקטנה כגדולה.

– הוי לוקה! – נשמע לו מקרוב, מהחורשה, קולו המצלצל והחודר של נזרקה. – הקוזקים הלכו לאכול את ארוחת הערב.

נזרקה הבקיע לו דרך בין הקוצים ויצא אל המשעול, כשהוא אוחז בידו פסיון חי – אה! – אמר לוקשקה בחדלו משיר – היכן לקחת את העוף? בודאי נלכד במלכודת שלי.

נזרקה היה בן גילו של לוקשקה וגם הוא נכנס לצבא רק באביב הזה.

הוא היה בחור לא יפה, דל בשר, חולני וקולו – קול צפצוף חודר, אשר לשמעו תצלינה האזנים. הוא היה שכנו וחברו של לוקה. לוקשקה ישב על העשב, כשרגליו מכונסות תחתיו כמנהג הטטרים והתקין את המלכדות.

– איני יודע של מי הוא. מסתמא שהוא שלך.

– המצאת אותו מאחרי הבור? אצל התדהר? ובכן הוא שלי, תמול הצגתי את הפח.

לוקשקה קם והסתכל בפסיון השבוי. הוא החליק בידו את הראש הכהום-אפל של הצפור, שמתח בפחד את צוארו ועוה את עיניו. אחר כך לקחו בידיו.

– היום נעשה פילב.17 לך שחט ומרוט את הנוצות.

– וכי מה, כלום נאכלו בעצמנו, או נתנהו לאורידניק

– די לו!

– אני מתירא לשחטם.

– תן הנה.

לוקשקה הוציא אולר מתחת לחניתו והצליף בו בזריזות. העוף פרפר רגע, אך עד שהספיק לפרוש את כנפיו, הופשל ראשו המתבוסס בדם וכל גופו התחיל לפרכס.

כך צריך לעשות! – אמר לוקשקה, בזרקו את העוף ארצה. – פילב שמן יהיה לנו היום.

נזרקה רעד תחתיו בהביטו אל העוף.

– התדע, לוקה, השר ישלחנו שנית למשמר-הסתר, – הוסיף נזרקה בהרימו את העוף, כשהוא מתכונן בשם “שד” להאורידניק. – את פומושקין שלח להביא צ’יחיר, היום הוא תורו. זה כמה לילות אנו הולכים לשמור! רק עלינו לבדנו הוא מטיל את כל העבודה. לוקשקה שם פניו אל הקסרקט, כשהוא שורק בשפתיו. – קח אתך את החבל, – קרא לנזרקה.

הלה ציית לו.

– אני אומר לו היום, בנאמנות, אומר, – הוסיף נזרקה. – נאמר: לא נלך, כבר כשל כוחנו וסוף לדבר. אמור נא לו, באמת, הוא ישים לב לדבריך. הן אין לדבר סוף!

– הנה מצא לו ענין לענות בו! – אמר לוקשקה, שהרהר כנראה בענינים אחרים. – הבל וריק! לו הכריחנו לעזוב ללילה שלם את הסטניצה, כי אז היתה באמת סבה להתרעם. שם אפשר לבלות את הלילה בנעימות, אבל מה אפשר לעשות כאן? כלום לא אחת היא, בקסרקט או במשמר-הסתר?

– ומתי תלך לסטניצה?

– ליום החג.

– נזרקה ספר, כי דונייקה שלך מתרועעת עם פומושקין, – אמר נזרקה פתאום.

– יקחנה אופל! – ענה גורקה בחשפו את שניו הלבנות והצפופות, אך מבלי לצחוק. – כלום לא אמצא אחרת?

– גורקה ספר לאמר: הוא נכנס אליה והנה בעלה איננו. פומושקין יושב ואוכל פשטידה. גורקה ישב קצת והלך לו. בעברו על יד החלון שמע שהיא אומרת: “הנה הלך לו, השד. למה זה, חביבי, אינך טועם את הפשטידה? וללון אל תלך הביתה”. אז קרא גורקה מתחת לחלון: טוב ויפה.

– הנך משקר!

– כנים דברי, חי נפשי.

לוקשקה שתק רגע.

– ואם מצאה לה אחר אשריה וטוב לה! כלום מעטות הן הנערות? גם בלאו הכי כבר היתה לי לזרא.

– מי ידמה ומי ישוה לך! – אמר נזרקה. – לך נאה ולך יאה לחזור אחרי מריאנקה בתו של נושא-הדגל. למה זה אינה מתרועעת עם איש?

פני לוקשקה התקדרו.

– ומה היא מריאנקה? כלן כאחת!

– אדרבה, נסה נא לגשת אליה.

– וכי מה? כלום מעטות הן בסטניצה?

ולוקשקה שרק שנית ושם פניו אל המשמרה, כשהוא קוטף אגב אורחא עלים מהענפים. בעברו בין השיחים עמד לרגע. מבטו נתקל בענף חלק והוא הוציא מתחת לחניתו את אולרו וכרת את הענף.

– הנה זה יהיה מדוך כהלכה, – אמר בשרקו באויר בענף אשר בידו.

הקוזקים ישבו ואכלו בפלוש של הקסרקט על רצפת האדמה מסביב לשולחן טטרי; פתאום נתעוררה השאלה, על מי לשמור הלילה.

– על מי היום לשמור? – אמר האורידניק. – הדוד בורלק כבר שמר, גם פומושקין שמר. – את הדברים האחרונים אמר בלי בטחה יתרה. – ובכן אולי תלך אתה לשמור, אתה ונזר, – פנה אל לוקה, – גם ירגושוב ילך; אפשר שכבר נתפכח משכרונו.

– אתה הן לא נתפכחת עדיין, כלום שכרונו קל משלך? – אמר נזרקה בלחש.

הקוזקים שחקו.

ירגושוב היה אותו קוזק גופו ששכב שכור על יד הבית. רק זה עתה התפרץ אל הפלוש, כשהוא שף את עיניו.

לוקשקה קם בינתים והתקין את רובו.

– ובכן אל תעשו שהיות יתרות; סעדו את לבכם ולכו תיכף, – אמר האורידניק. ומבלי לחכות, שיביעו את הסכמתם סגר את הדלת, כשהוא מפקפק, כנראה, בהשתמעותם של הקוזקים. – לולא נצטויתי על כך, כי אז לא שלחתיכם, הן שר-המאה יכול לבוא בכל עת ובכל שעה. ואף גם זאת: הן יש שמועה, כי שמונה אברקים עברו את הנהר.

– לית ברירה, צריך ללכת, – אמר ירגושוב; – מפני הסדר! – אי-אפשר, השעה שעת חירום. אני אומר: צריך ללכת.

לוקשקה הגיש בינתים לפיו נתח גדול של הפסיון והביט חליפות פעם על האורידניק ופעם על נזרקה. נדמה, שהתיחס בשויון נפש גמור לכל אשר מסביב ולעג בלבו לשניהם. הקוזקים עוד לא הספיקו לצאת אל המשמר והנה ירושקה, שישב עד עתה לחנם מתחת התדהר, נכנס בפלוש האפל.

– נו, בחורים, – הרעים בפלוש הנמוך הבס שלו שהחריש את כל יתר הקולות, – הנה גם אני אלוה אליכם. אתם תארבו לצ’צ’נים ואני לחזירים.


VIII

כבר היה חושך גמור, כשהדוד ירושקה ושלושה קוזקים מהמצפה, לבושים באדרות לבדים ורוביהם על גבם, עברו לאורך הטרק למקום הנועד למשמר-הסתר. נזרקה מאן בראשונה ללכת ואולם לוקה גער בו והם נזדרזו ויצאו. בעברם צעדים אחדים מתוך שתיקה, נטו מהתעלה אל משעול צר, שרק בדי עמל אפשר היה להבחינו בין הקנים ונגשו אל הטרק. על שפת הנהר היתה מונחת קורה שחורה עבה שהקיאוה המים; הקנים שמסביב לה היו מעוכים קצת.

– אולי נשב כאן? – אמר נזרקה.

– וכי למה לא? – אמר לוקשקה, – שב לך כאן ואני אבוא תיכף, רק אראה לדוד את הדרך.

– מקום זה הוא לעילא ולעילא; אותנו לא יראה איש ואנחנו רואים את הכל, – אמר ירגושוב; – נשב פה, המקום הוא לעילא ולעילא.

נזרקה וירגושב הציעו את אדרותיהם ושכבו מאחרי הקורה; לוקשקה הלך הלאה עם הדוד ירושקה.

– הנה לא רחוק מזה, – אמר לוקשקה בצעדו לפני הזקן בצעדים חרישים; – אני אראה לך היכן עברו. רק אני לבדי, אחא, יודע זה.

– הראה, הראה; הנך בן חיל, חטפן, – ענה הזקן גם הוא בלחש.

לאחר שעברו צעדים אחדים עמד לוקשקה מלכת, השתוחח מעל לשלולית ושרק.

– הנה פה עברו לשתות, התראה? – אמר בהראותו על סימנים חדשים של עקבות חזירים. קולו כמעט שלא נשמע.

– ינצרך ד', – ענה הזקן. – החזיר בודאי שם, בבור, מאחרי התעלה. אני אארוב לו פה ואתה לך לך.

לוקשקה משך את אדרתו למעלה ושב על עקבותיו. הוא הלך על שפת הנהר, כשהוא מביט רגע לשמאלו, אל כותל הקנים ומשנהו – אל הטרק, שהמה מתחת. “הן גם הוא אורב או זוחל במקום מן המקומות”, נצנצה בו מחשבה על דבר הצ’צ’נים. פתאום נשמעה אושה חזקה וקול פעפוע במים. הוא רעד תחתיו ותפש בידו את הרובה. מתחת לשפה זנק פתאום חזיר כשהוא נושם ושואף יחד ודמותו השחורה שנתקה פתאום מחלקת המים המבריקה נעלמה בין הקנים. לוקה מהר להוציא את רובו, כוננהו, אך לא הספיק לירות; החזיר כבר הסתתר בחורשה. לוקה ירק מתוך רוגז והוסיף ללכת. בקרבו למקום המשמר עמד לרגע ושרק שריקה קלה. נשמעה שריקה לתשובה והוא נגש אל חבריו.

נזרקה כבר ישן, כשהוא מקופד ומכונס; ירגושוב ישב, כשרגליו מקופלות תחתיו ונרתע קצת הצדה, כדי להפנות מקום ללוקשקה.

– מה נעים לשבת כאן; באמת, המקום טוב, – אמר ירגושוב.

– הליוית?

– הראיתי, – אמר לוקשקה בשטחו את אדרתו. – רק זה עתה הפחדתי חזיר גדול אצל המים ממש. זהו בודאי אותו חזיר עצמו. שמעת בודאי את השאון שהקים.

– שמעתי, כיצד רעשה החיה; אני הכרתי תיכף, שזוהי חיה, וכך אמנם עלה בדעתי: לוקשקה הפחיד איזו חיה, – אמר ירגושוב, בהתעטפו באדרת. – עכשיו אנמנם קצת, – הוסיף כרגע. – כשיקראו התרנגולים תעירני, מפני שהעיקר הוא הסדר. עתה אישן קצת, אנמנם ואחר כך תישן אתה ואנכי אשמור. הלא כן?

– ואני איני רוצה כלל לישון. – ענה לוקשקה.

היה לילה אפל, חם, רוח לא נשבה. רק בצד אחד של חוג השמים נגהו כוכבים, אולם רובו של הרקיע, לעבר ההרים היה מכוסה בעננה אחת שחורה. העננה השחורה שהשתפכה עם ההרים נשאה ללא-רוח הלאה, לאט, לאט, כששוליה העקלקלים נבדלים באופן בולט מהרקיע העמוק, הזרוע כוכבים. הקוזק ראה רק לפניו את הטרק ואת המרחקים; אולם מאחריו ומעבריו הקיפהו כותל קנים. הקנים היו מתחילים לפעמים לנוע ולרשרש זה בזה כאילו בלי שום סבה וציציותיהם המתנועעות נראו בקצה הבהיר של השמים כענפים מתולתלים של אילנות. לרגלי הקוזק השתרע החוף, שמתחתיו המה הפלג. בריחוק מקום קצת, על יד השרטונים ואצל החוף, הבריקו מי-הקנמון מתוך זעזועים קלים וקצובים. ואולם משם והלאה השתפך הכל, – המים והחוף והעננה – לגוש אחד אפל, אשר העין לא תחדור בעדו. על שטח המים נשאו צללים שחורים, אך עין הקוזק המנוסה הכירה, כי אלה הם אילנות צפים. רק לעתים רחוקות הבריקו חזיזים ובהשתקפם במים כבראי שחור היו מסמנים את שרטוטיו של החוף המשופע שמנגד. צלילי הלילה הקצובים, רשרוש הקנים, נחרת הקוזקים, זמזום היתושים וזרם המים היו נפסקים לפעמים או על ידי יריה רחוקה או על ידי נפילת גוש עפר שנתק מהחוף אל הנהר, או על ידי איזה דג גדול המכה פתאום גלים, או על ידי איזו חיה הרועשת ביער העבות והפרא. פעם נשא ינשוף לאורך הטרק כשהוא משיק את כנפיו זו בזו לאחרי כל שתי טיסות. כשעבר ממעל לראש הקוזקים נטה פתאום לעבר היער ובקרבו אל האילן השיק את כנפיו לא לאחרי כל שתי טיסות, אלא עם כל טיסה וטיסה וזמן רב טפל אצל התדהר העתיק, עד שבחר לו שם מקום למושבו. עם כל צליל לא-צפוי שכזה היתה שמיעתו של הקוזק מתרכזת, עיניו ממצמצות וידיו ממשמשות בלי חפזון את הרובה.

כבר עבר רוב הלילה. העננה השחורה שהשתרעה לצד מערב גלתה מבין שוליה הקרועים שמים טהורים, זרועים כוכבים והחרמש ההפוך, חרמש הזהב של הלבנה נגה בנוגה אדום ממעל להרים. הורגשה באויר צנה חודרת. נזרקה הקיץ משנתו, שוחח קצת ונרדם שוב. את לוקשקה תקף שעמום, הוא קם ממקומו, הוציא אולר מתחת לחניתו והתחיל מקלף את הענף שכרת אתמול לעשות ממנו מדוך. במחו התרוצצו מחשבות שונות על הצ’צ’נים החיים שם בהרים, על גבורתם של ההרריים המתגנבים למקום עמדת הקוזקים מבלי לירוא מפניהם ועל זה, שהם יכולים לעבור את הנהר במקומות שונים. הוא הושיט את ראשו והסתכל בנהר לארכו, אך לא ראה דבר. בהביטו כפעם בפעם אל הנהר ואל החוף הרחוק, שרק בקושי אפשר היה להבדיל בינו ובין המים לאור הרפה של הלבנה, כבר חדל מהרהר בצ’צ’נים ורק חכה בכליון עינים לשעה, שאפשר יהיה לו להעיר את חבריו וללכת בעצמו לסטניצה. שם ראה בדמיונו את דונקה, את נשמתו, כאשר יקראו הקוזקים לאהובותיהם והוא הרהר בה מתוך רוגז. הבקר נתן את אותותיו אותות: אד כסף השתטח על פני המים ונשרים צעירים התחילו שורקים שריקות חודרות ומשיקים את כנפיהם בקרבת הקוזק. לסוף נשמעה מרחוק, מהסטניצה, קריאתו הראשונה של התרנגול ואחריה קריאה שניה, ממושכה שקולות רבים ענו לה כהד.

“כבר הגיעה השעה להעירם”, חשב לוקשקה, לאחר שהתקין את המדוך והרגיש כי עיניו הולכות וכבדות. בפנותו לחבריו הסתכל ברגליהם, למען להבחין למי מהם שייכות אלו ולמי – האחרות, אך פתאום נשמע לו איזה פעפוע במים בעבר השני של הטרק והוא העיף שנית את מבטו אל אופק ההרים ההולך ומבהיר מתחת לחרמש ההפוך, אל שפת החוף השני, אל הטרק ואל האילנות הצפים על פניו, שנראו עכשיו בבהירות. נדמה לו, כי הוא הוא המתנועע והטרק והאילנות קופאים על מקומם ואולם הרגשה זו נמשכה רק רגע. הוא התחיל עוד הפעם להסתכל הסתכלות חודרת. אילן אחד גדול ושחור שנוף יוצא מגזעו הסב את תשומת לבו ביחוד. אילן זה צף באמצע הנהר באופן מוזר מבלי להסחף בשטף ומבלי להסתובב. ללוקה גם נדמה, כי הוא שוחה נגד הזרם ועובר את הטרק לרחבו, לעבר השרטון. לוקשקה הושיט את צוארו ונעץ את עיניו באילן מופלא זה. האילן הגיע אל השרטון, נעצר לרגע והתחיל להתנועע באופן מוזר. ללוקשקה נדמה, כי מתחתיו נראתה יד. “הנה אהרוג אברק בעצמי, אני לבדי!” עלתה בראשו מחשבה והוא תפס את הרובה, העמיד בלי חפזון, אך במהירות, את המשענות, שם עליהן את הרובה, מתח את המקור בזהירות לבלי להקים שאון והתחיל מתכון אל המטרה, כשהוא מביט סביבו. אך לבו דפק בחזו בכח כזה, עד כי עמד רגע והקשיב רב קשב. האילן צלל פתאום במים, וכרגע עלה וצף שנית לעבר החוף הרוסי. “רק לבלי תת לו להתחמק!” חשב הקוזק והנה בקצה האילן נצנצה פתאום לנגד עיניו גולגולת של טטרי. הוא כונן את רובו אל הגולגולת, שנדמתה לו כל כך קרובה, כנמצאת בקצה הצנור של הרובה. אז הרים את ראשו והביט עוד הפעם למעלה מהרובה. “הוא, הוא ולא אחר, אברק!” חשב בשמחה ופתאום קפץ על ברכיו בהתרגשות, הטה שנית את רובו הנה והנה, יגע ומצא את נקודת המטרה, שבקושי היה אפשר להבחינה בקצה הרובה הארוך, מלמל על פי הרגל-הילדות: “בשם האב והבן” ולחץ את הזיז העשוי להורדת המקור. הבריק ברק והאיר לרגע את הקנים והמים. הצליל החד והקטוע של היריה נשא על פני הנהר ובאיזה מרחקים נעלמים גבר והיה כקול הרעם. מעכשיו צף האילן לא לרוחב הנהר, כי אם במורד, עם הזרם, כשהוא מסתובב ונסחף בשטף.

– עמוד, הלא כן דברי! – קרא ירגושוב במששו את הרובה התרוממו מעבר לקורה.

– שתוק, שד! – לחש לוקה כשהוא מהדק את שניו. – אברקים!

– במי ירית? – שאל נזרקה. – במי ירית, לוקשקה?

לוקשקה לא ענה דבר. הוא מלא את רובו שנית והתחקה על עקבותיו של האילן הצף ומתרחק. פתאום נתקל האילן בשרטון ונעצר ומאחריו נראה איזה דבר גדול, שהתנועע על פני המים.

– במי ירית? למה אינך עונה? – חזרו הקוזקים על שאלתם.

– באברק, הן כבר אמרתי לכם. – אמר לוקה.

– די לך לשקר! או אולי במקרה ירה הרובה?

– הרגתי אברק! הנה דבר היריה! – אמר לוקשקה בקפצו על רגליו, כשקולו נפסק מהתרגשות. שם צף בן-אדם… – אמר, בהראותו על השרטון. – אני הרגתיו. הביטה נא הנה.

– די לך לשקר, – חזר ירגושוב על דבריו בשפשפו את עיניו.

– מה די? הנה הביטה! הבט הנה! – אמר לוקשקה ובתפשו אותו בכתפיו כפף אותו לצדו בכח כזה, עד כי ירגושוב נאנק בכאב.

ירגושוב הביט לאותו צד, שעליו הראה לוקשקה ולאחר שהבחין את גוף ההרוג שנה את אופן דבורו לגמרי.

– הנה עד היכן הדברים מגיעים! ואני אומר לך, כי יהיו עוד אחרים, אמת ויציב, – אמר בדממה והתחיל בודק את רובו. – זה שצף, היה החלוץ, העובר בראש המחנה; האחרים, או שהם כבר נמצאים כאן, או שהם לא רחוקים מכאן, בעבר הנהר. אמת ויציב.

לוקשקה פתח את חגורתו והתחיל פושט את צרקסיתו.

– לאן, טפש? – גער בו ירגושוב. – הלא אבוד תאבד בלי שום צורך, אמת ויציב. אם הרגתו, הן לא יברח עוד. הנה אשפוך קצת אבק שרפה אל הנביבה. ואתה, נזר, לך מהר אל הקסרקט, אך אל תלך דרך החוף, הרוג יהרגוך, אמת ויציב.

– כלום סבור הנך שאלך לבדי? לך אתה! – ענה נזרקה בכעס.

לוקשקה הסיר את הצרקסיה ונגש אל החוף.

– אל תרד, הלא כן דברי, – אמר ירגושוב בשפכו אבק שרפה לנביבת הרובה, – כלום לא תראה, כי ישכב בלי ניד? עוד מעט יאיר הבוקר, יבואו קוזקים מהקסרקט. ואתה, נזרקה לך לך. הוי, כמה אתה מפחד! אל תפחד, הלא כן דברי.

– לוקה, הוי לוקה, – אמר נזרקה, – ספר נא, איך הרגתו.

לוקה חזר ממחשבתו לרדת תיכף המימה.

– לכו מהר אל הקסרקט ואנכי אשב פה. אמרו לקוזקים, שישלחו רוכבים. אם הללו עכשיו בעבר הזה… צריך לתפשם.

– הלא כן דברי: ימלטו מידנו, – אמר ירגושוב, בקומו ממקומו.

– צריך לתפשם, אמת ויציב.

ירגושוב ונזרקה קמו ולאחר שהצטלבו שמו פניהם אל הקסרקט, אך הלכו לא על שפת הנהר, כי אם הבקיעו דרך בין הברקנים ועברו בזחילה אל משעול היער.

– ואתה, לוקה, אל תנוע ואל תזוע – הזהירו ירגושוב, – פן ימוללוך כהרף עין. הזהר לך, הלא כן דברי.

– לך לך, יודע אני, – ענה לוקה ובבדקו את רובו ישב שוב מאחרי הקורה.

לוקה ישב לבדו, הביט אל השרטון והקשיב אולי מתקרבים הקוזקים. אך הקסרקט היה רחוק מכאן והוא לא יכול לשבת במנוחה מקוצר רוח. הרעיון, שמא ימלטו האברקים האחרים, חבריו של ההרוג, ענה אותו. כמו שהתאנף בחזיר שהתחמק ממנו אתמול, כן התרעם עכשיו על האברקים, שאולי יתחמקו גם הם. הוא הביט רגע סביבו ורגע אל החוף השני בצפיתו לראות עוד את מישהו ובהכינו את המשענות התעתד לירות. אך בראשו גם לא עלתה המחשבה, שאולי יהרג בעצמו.


IX

עלה עמוד השחר. כל גופו של הצ’צ’ני, שנעצר על השרטון והתנועע לאט לאט נראה עכשיו בבהירות. פתאום רשרשו הקנים בקרבת הקוזק, נשמע קול צעדים והזדעזעו ציציות הקנים. הקוזק מתח את המקור ולחש: “בשם האב והבן”. תיכף לאחר סטירת המקור נשתתקו הצעדים.

– די קוזקים! אל תהרגו נא את דודכם, – שמע בס בוטח הדוד ירושקה הטה לצדדים את הקנים, נגש אל הקוזק ועמד על ידו.

– כמעט שהרגתיך, חי ד'! – אמר לוקשקה.

– במי ירית? – שאל הזקן.

הקול המצלצל של הזקן שנשא על פני היער ועל פני מורד הנהר הניס פתאום את דממת הלילה ואת הסודיות שהקיפו את הקוזק, כאלו הכל נעשה פתאום יותר בהיר ובולט.

– אתה דוד, לא ראית דבר ואני הרגתי חיה, – אמר לוקשקה בהורידו את המקור ובקומו ממקומו בשלוה לא-טבעית.

אך הזקן כבר הביט, מבלי להוריד את עיניו, אל הגב הלבן שמסביבו הכה הטרק גלים קטנים.

– הוא שחה עם אילן על שכמו. הביטה הנה! במכנסים כחולים. האמנם זה רובה? התראה? – אמר לוקה.

– וכי למה לא אראה! – אמר הזקן ברוגז ופניו לבשו פתאום רצינות וקפדנות. – הרגת דזיגיט, – הוסיף פתאום כאילו מתוך צער.

– אני יושב לי ומתבונן מה זה משחיר שם בעבר השני? מאותו רגע לא חדלתי לארוב; נדמה לי שבן-אדם נגש אל הנהר והתנפל המימה. מה פשר דבר? והאילן צף לו, אילן גדול, והוא צף לא לאורך הנהר, כי אם לרחבו. פתאום והנה נראתה גלגלת מתחת לאילן. מה פשר דבר? כוננתי את הרובה, אך הקנים הפריעו בעדי מראות נכוחה, אז קמתי והוא, הרמאי, שמע כנראה בקומי ויצא אל השרטון; סוקר מסביב. לא, חביבי, אני אומר בלבי, העולה על רוחך היה לא תהיה, לא תמלט מידי! והוא רק יצא אל השרטון – התחיל סוקר סביבותיו. (הוי איזה פקק ננעץ לי בגרוני!) כוננתי את הרובה והריני מחכה, איני נע ואיני זע. הלה עמד רגע, עמד עוד רגע והתחיל שוחה שנית, אך הנה נכנס אל השטח המואר מאור הלבנה, עד כי נראה לי גם גבו. “בשם האב והבן והרוח הקדוש”. אני מסתכל מבעד לעשן ורואה: הלה מפרכס. נאנק רגע, או אולי רק נדמה לי זה. נו, אני חושב, תהלה לעליון, הרגתי! אך כשהקיאהו הזרם אל השרטון אפשר היה לראות את הכל: הוא נסה לקום אך לא היה לו כח. פרפר, הזדעזע ונפל תחתיו. האויר זך, את הכל אפשר לראות. אני רואה: הלה שוכב בלי ניד, מת בודאי. הקוזקים מהרו אל הקסרקט. לו רק לא ימלטו יתר האברקים!

– שלח ידך ותפשם! – אמר הזקן, – לא, אחא, הם כבר הרחיקו לכת… – ושוב הביע את ראשו בעצב. באותו רגע קרבו אל שפת הנהר קוזקים רוכבים ורגלים, כשהם מנפצים את הענפים ומשוחחים בקול רם. – וכי מה? ההביאו סירה? – קרא לוקה.

– הנך בן חיל, לוקה! הגישה אל החוף! – קרא אחד הקוזקים.

אך לוקשקה לא חכה עד שיביאו את הסירה והתחיל פושט את בגדיו מבלי להוריד את עיניו מצידו.

– חכה, הנה נזרקה בא עם הסירה, – קרא האורידניק.

– טפש! אפשר שהוא חי ורק מתחפש הוא! קח את החנית, – צעק לו קוזק שני.

– אל תהגה ריק! – קרא לוקה בפשטו את מכנסיו. הוא הצטלב, קפץ למעלה, התנפל אל המים בשאון, טבל והתחיל שוחה נגד הזרם לעבר השרטון כשהוא פורש לרוחה את ידיו הלבנות ומרים את גבו למעלה מהמים. כנופית הקוזקים שוחחה בשאון גדול. שלשה פרשים רכבו לרגל את הסביבה. מאחרי העקמומית של הנהר נראתה הסירה. לוקשקה עלה על השרטון, השתוחח מעל לגוף ההרוג והניעהו הנה והנה.

– בלי כל רוח חיים! – נשמע משם קולו החודר של לוקשקה.

הכדור פגע בראשו של הצ’צ’ני. הוא היה לבוש מכנסים כחולים. חלוקו, צרקסיתו, רובו וחניתו היו חבושים וקשורים לגבו. למעלה מכל אלה היה קשור גוף גדול, שהביא את לוקשקה לידי טעות.

– אך זהו פסיון כהלכה! – אמר אחד הקוזקים, העומדים במעגל על החוף, כשגוף ההרוג הוצא מהסרה והונח על החוף אגב מעיכת העשב.

– מה צהוב הוא! – אמר השני.

לאן הלכו שלנו לחפשם? כלם בודאי עכשיו בעבר השני. לולא היה ההרוג החלוץ העובר בראשם, כי אז לא שחה. למה לו לשחות לבדו? – אמר השלישי.

– בחור זריז, כנראה. התנדב לצאת בראש כלם. ראש וראשון, כנראה, לדזיניטים! – אמר לוקשקה בלעג כשהוא סוחט על החוף את הבגדים הרטובים ומרטט בלי הרף בכל גופו. – זקנו צבוע, עשוי במספרים.

– וגם מעיל צרור בשק התקין לו על גבו. על ידי כך הוקלה לו השחיה, אמר האחד.

– שמע נא, לוקשקה, – אמר האורידניק, שאחז בידו את רובו וחניתו של ההרוג. – אתה קח לך את החנית גם את המעיל תקח ובעד הרובה אתן לך שלש מטבעות.18 התראה, הוא גם שרוק ישרוק, – הוסיף בנשבו לתוך פי הרובה: – מפני כך ינעם לי להשאירו לי לזכרון.

לוקשקה לא ענה דבר. הוא התרגז כנראה על מדת קבצנות זו, אך ידע כי לית ברירה.

– הוי, איזה מנוול! – קרא בהתקדרו ובהשליכו לארץ את מעיל הצ’צ’ני: – לו היה המעיל לכל הפחות מעיל כדיבעי… בלויי סחבות ולא יותר.

– אפשר ללבשו בשעת חטיבת עצים, – אחר אחד הקוזקים.

– מוסיב! אני הולך הביתה, – אמר לוקשקה, ששכח כבר כנראה את רוגזו וחפץ להפיק תועלת מהמתנה שנתן לפקידו.

– לך לך, וכי למה לא?

– הוי, בחורים, סחבוהו מהקסרקט והלאה, – פנה האורידניק אל הקוזקים, כשהוא בודק עוד את הרובה. – נחוץ גם לפרוש סוכה מעליו למחסה מהשמש. אפשר שיבואו עוד מההרים לפדותו.

– החום לא גדול עדיין.

– ואם ינקרוהו העורבים? כלום יפה זה? העיר אחד הקוזקים.

– נעמידה שומרים, אפשר שיבואו לפדות. לא טוב, אם תהיה בו שן חיה או עוף.

נו, לוקשקה, ברצון או שלא ברצון אך מחויב הנך לכבד את הבחורים בהין יין, – הוסיף האורידניק בחדוה.

– כדת וכדין, – ענו הקוזקים גם הם חלקם. – הנה שחקה לך השעה: הרגת אבריק, מבלי שפללת לזה.

– קנה לך את החנית ואת המעיל. רק הרבה לתת במחירם. וגם את המכנסים אמכור, לו יהי כדבריך, – אמר לוקה. – צרים הם מדי ולא יעלו על רגלי: אותו מנוול דל בשר היה.

אחד הקוזקים קנה את המעיל במטבע אחת. השני נתן בחנית שני היני יין.

–שתו, בחורים, אני מנדב הין שלם, – אמר לוקשקה, – אביא ב עצמי מהסטניצה.

– ואת המכנסים גזור לגזרים והיו למטפחות לנערות, – אמר נזרקה. הקוזקים הרעימו בצחוק.

– די לכם לצחוק, – אמר האורידניק שוב, – סחבו את הפגר מזה והלאה. למה הנחתם תועבה כזו על יד הבית?

– למה זה תעמדו כפסלים? סחבוהו מזה והלאה – קרא לוקשקה לקוזקים בקול מצוה והקוזקים התחילו לטפל בגויה בלי רצון ומלאו את פקודתו, כאילו היה מפקדם. לאחר שסחבוה צעדים אחדים הורידו את רגליה, שנשמטו למטה מתוך זעזוע חסר-חיים ובהתרחקם קצת ממנה עמדו ושתקו רגעים אחדים. נזרקה נגש אל הגוף ותקן את הראש הנכפף באופן כזה, עד כי אפשר היה לראות את הפצע העגול מעל הרקה ואת פני ההרוג.

– סמנת אותו בסימן טוב, במוח גופא, – אמר נזרקה – בסימן כזה אי-אפשר לו שיאבד, בעליו יכירוהו תיכף. – איש לא ענה דבר ושנית השתררה דממה בין הקוזקים.

השמש התרוממה ובנפוצות-קרניה האירה את הדשא הטלול. לא הרחק המה הטרק ביער הנעור. מכל צד ועבר קראו הפסיונים זה לזה, כשהם מקדמים את פני הבוקר. הקוזקים עמדו בדממה ובלי תנועה מסביב להרוג והסתכלו בו. הגויה מצבע הקנמון, הלבושה רק מכנסים כחולים השחורים מרטיבות וההדוקים בחגורה צרה מסביב לבטן השוקעה, היתה גמישה ויפה. הידים השריריות היו מתוחות לאורך הצלעות. הראש העגול הגלוח למשעי עם הפצע שנגלד היו מופשל לצד. המצח החלק והשזוף הצטיין באופן בולט מהמקום הגלוח. עיני-הזכוכית הפקוחות שאישוניהן קפאו בשפוליהן הביטו למעלה, כאילו מעבר לכל. על השפתים הדקות המתוחות בקצותיהן והבולטות מתחת לשפם האדום הגזוז קפא חיוך דק שבטוב-לב. על הכפים הקטנות של הידים צמחו שערות צהובות, האצבעות היו כפופות כלפי פנים והצפרנים משוחות בצבע אדום. לוקשקה עוד לא לבש את בגדיו. הוא היה רטוב כלו, צוארו היה אדום מכפי הרגיל ועיניו הבריקו ביתר עוז. מגופו הלבן והבריא עלה אד דק, שבקושי היה אפשר להבחינו באויר הבוקר הצח.

– גם הוא היה בן אדם! – אמר פתאום, כשהוא מתענג כפי הנראה על מראהו הנאה של המת.

– כן, לו נפלת בידו, כי אז לא נתן לך חנינה, – ענה אחד הקוזקים.

הדממה הופרעה. בין הקוזקים קמה תנועה, התחילו לדבר ולשוחח. שנים הלכו לחטוב שיחים למבנה הסוכה. שנים שמו פניהם אל הקסרקט. לוקה ונזרקה הזדרזו לגמור את עסקיהם וללכת הביתה.

כעבור חצי שעה וביער העבות שהבדיל בין הטרק והסטניצה עברו שני החברים, שהליכתם דמתה במעט למרוצה. בדרך שוחחו בלי הרף.

– הזהר נא, פן תגיד לה, כי אני שלחתיך. רק לך וראה, אם בעלה בבית, – אמר לוקה בקולו החודר.

– ואני אלך אל ימקה. הלא ניטיב את לבנו כדיבעי? – שאל נזרקה מתוך הכנעה.

– אם לא עכשיו – אימתי? – ענה לוקשקה.

כשבאו לסטניצה הלכו לשתות יין ואחר כך שכבו לישון עד הערב.


X

כעבור שלשה ימים אחרי המאורע המסופר למעלה באו שתי גונדות של גדוד הרגלים הקוזקי לחנות בסטניצה הנובומלינית. הסוסים הותרו ממוסרותיהם והקרונות העמדו על המגרש. מבשלי-הדייסא חפרו ועשו גומא ולאחר שהביאו מחצרות שונות גזרי עץ וכפיסים שהיו מונחים שם בלי שמירה מעולה, נגשו לבשול הדייסא. הפילדפיבילים עשו חשבון עם החיילים ופרעו להם את המגיע. הממונים על הקרונות תקעו באדמה יתדות לקשור אליהם את הסוסים. הממונים על הדירות התנהגו בסטניצה כבתוך שלהם, שוטטו ברחובות וסמטאות והראו לאופיצירים ולחיילים את אכסניותיהם. היו כאן הארגזים הירוקים, שהוצגו בשורה. היו כאן הקרונות והסוסים של חברות-השותפות. היו כאן הדודים, שבהם נתבשלה הדייסא. היה כאן גם הקפיטן, גם הפורוציק, גם הפילדפיביל אניסים מיכאלוביץ. וכל זה היה באותה סטניצה עצמה, שבה, לפי הנשמע, נצטוו הגונדות לחנות. מכאן ראיה שהגונדות נמצאו עכשיו בתוך שלהם. מה היא מטרת בואם הנה? מי הם הקוזקים? המרוצים הם הללו מאורחיהם הלא-קרואים? המבני הדת הישנה הם? כל השאלות האלה לא העסיקו כלל את החיילים העיפים והמכוסים אבק. לאחר שגמרו את חשבונותיהם עם הפילדפיביל התפזרו על פני המגרשים והרחובות בשאון ובלי סדר כנחיל דבורים המתכנסות לתוך הכורת. מבלי שים לב להתרעמותם של הקוזקים הם נכנסים אל הבתים שנים שנים או שלשה שלשה מתוך שיחה צוהלת ומתוך נקישה ברובים, תולים את כלי זינם על הכתלים, בודקים את צקלונותיהם וחומדים להם לצון עם הנשים. במקום האהוב של החיילים, אצל דוד הדייסא, מתאספה כנופיא גדולה של חיילים; מקטרותיהם בין שניהם ובהביטם פעם אל העשן, המתרומם לשמים הלוהטים והולך ונקרש שם כעב לבנה, פעם אל אש המדורה, המרטטת באויר כזכוכית נתכת, הם מתלוצצים ולועגים לקוזקים ולקוזקיות, על שאורח חייהם הוא אחר לגמרי מזה של הרוסים. בכל החצרות ראים חיילים, נשמע קול צחוקם, נשמעות צעקות-התמרמרות, צעקותיהן החודרות של הקוזקיות המגינות על בתיהן ואינן נותנות לזרים מים וכלים. הילדים והילדות נדחקים אצל אמהותיהם ואיש אל אחיו, מסתכלים מתוך תמהון-חרדה בכל תנועותיהם של החיילים, שהם רואים אותם בפעם הראשונה, וכשמרחק הגון מבדיל ביניהם, הם מעיזים גם לרוץ אחריהם. הקוזקים הזקנים יוצאים מבתיהם, יושבים על הסטוים ומביטים על טפולם של החיילים מתוך שתיקה וקדרות, כאילו כבר התיאשו מהכל ואינם יכולים להבין מה יהיה בסופו של דבר.

לאלינין, שזה שלשה חדשים בא לעבוד בתור יונקר בגדוד הקוזקי הועידו דירה באחד הבתים היותר טובים שבסטניצה, אצל שר הדגל אליה וסילייביץ, כלומר אצל סבתא אוליטה.

– מה זה יהיה בסופו של דבר, דמיטרי אנדרייביץ? – אמר ווניושה המבוהל והדחוף לאלינין שזה עתה נכנס החצרה אחרי נסיעה של חמש שעות. הוא היה לבוש בצרקסיה ורכב על סוס קברדיני שקנה בגרוזני. פניו הפיקו עליצות.

– וכי מה, איוון ווסילייביץ? – שאל אלינין בדפקו בסוסו ובהביטו מתוך חדוה על ווניושה, שפניו היו מכוסים בזעה, שערותיו פרועות וכלו אומר דאגה. הלה בא יחד עם קרונות המשא וסדר עכשיו את החפצים של אדונו.

אלינין כאילו נהפך והיה לאיש אחר. במקום הלסתות המגולחות היו לו עתה שפם דק וזקן קטן. במקום הפנים הרעים והמדולדלים על ידי חיי ההוללות היו לו עתה פנים בריאים ורעננים שזופי-שמש. במקום פרק שחור, נקי וחדש היה לבוש עכשיו צרקסיה לבנה ומלוכלכת, בעלת קפולים רחבים, וחגור בכלי זין. במקום צוארון לבן מגוהץ – הצוארון האדום של הבישמיט שהיה הדוק לצוארו. הוא היה לבוש כמנהג הצ’רקסים, ואולם באופן גרוע. כל אחד היה יכול להכיר על נקלה, כי רוסי הוא ולא דזיגיט. הכל היה כהלכה ואולם דבר מה חסר. אך למרות אלה הפיקה כל חיצוניותו בריאות, חדוה ושובע-רצון.

– לכבודו נראה הדבר כמעורר צחוק ואולם יטרח נא ויבוא בעצמו בדברים עם האומה הזאת. אינם נותנים לעשות דבר וחסל. גם על הדבור הם חסים, מלה בסלע. – ווניושה זרק בכעס את דלי הברזל אל המפתן. – אינם דומים כלל לרוסים.

– ואתה פנה לך אל זקן הסטניצה.

– כלום אני יודע את מקום שבתו? – ענה ווניושה כמתרעם.

– אבל מי נגע בך לרעה? – שאל אלינין בהביטו מסביב.

– השד יודע אותם! טפו! בעל-הבית בעצמו איננו, הוא הלך לפי דבריהם לאיזו קריגה19. והזקנה היא מכשפה מאין כמוה, רחמנא יצילנו, – ענה ווניושה, בתפשו את ראשו בידיו. – איני משער בנפשי, איך נוכל לשבת כאן. הם גרועים מהטטרים, חי נפשי, אף כי לנוצרים יחשבו. הן ידוע טובם של הטטרים, אך גם הם טובים מהם. “הוא הלך אל הקריגה!” ומה טיבה של קריגה זו שהמציאו? לא ידוע! – ווניושה נשתתק והפנה פניו הצדה.

– ובכן הנמוסים כאן שונים מאלה הנהוגים אצלנו, בחצר אחוזתנו? – שאל אולינין מתוך לצנות, כשעודנו יושב על סוסו.

– יטרח נא וירד מהסוס, – אמר ווניושה שאמנם היה עוד נדהם מהסדרים החדשים, אך כבר החליט, כנראה, להכנע לגורל.

– ובכן הטטרים טובים מהם? הא, ווניושה? – חזר אולינין על דברי משרתו ברדתו מעל סוסו ובסטרו בידו על פני האוכף.

– יתלוצץ לו כבודו באות נפשו! לכבודו נראה הדבר כמעורר צחוק! – אמר ווניושה בקול זועם.

– חכה רגע, איוון ווסילייביץ, אל תתאנף ככה, – אמר אולינין, כשהוא מוסיף לחייך. – הנה אכנס אל בעלי הבית והכל יבוא על מקומו בשלום. עוד תראה בעיניך, איך שנסתדר כאן על צד היותר טוב! רק אל תרגז ואל תכעס.

ווניושה לא ענה דבר, רק מצמץ את עיניו, הניד בראשו והעיף על אדונו ההולך ומתרחק מבט של בוז. בעיני ווניושה היה אולינין רק אדון ולא יותר. בעיני אולינין היה ווניושה רק משרת ולא יותר. שניהם היו בודאי מתפלאים, לו אמר להם מי שהוא, כי הם רעים וידידים. והם אמנם היו רעים וידידים מבלי דעת זאת בעצמם. ווניושה נלקח אחרי כבוד לשרת לפני האדונים בהיותו בן אחת עשרה, ואלינין היה אז גם הוא בן גיל שכזה. כשמלאו לאולינין חמש עשרה שנה התעסק קצת בחנוכו של וואניושה ולמדו לקרוא צרפתית. הלה התגאה מאד בידיעתו זאת ואהב תמיד, כשלבו היה טוב עליו, לתבל דבורו במלים צרפתיות, כשהוא פורץ בשעת מעשה בצחוק אוילי.

אולינין עלה במרוצה על מעלות הבית ודחף את דלת הפלוש. מריאנקה, שחלוקה הורוד היה כל לבושה כמנהג הקוזקיות בביתן נרתעה בפחד מהדלת, נדחקה אל הכותל וכסתה את פניה בשרוול הרחב של הכתונת הטטרית. אולינין הוסיף לפתוח את הדלת ובאור הכהה של הפלוש ראה את גזרתה הגבוהה והזקופה של הקוזקית הצעירה. בסקרנות מהירה וצמאה שבנוער התבונן שלא בכונה ביצורי גופה החסונים והרעננים, שהסתמנו מתחת לכתונת הדקה ובעיניה השחורות היפות שהסתכלו בו בפחד ילדותי וסקרנות פראית. “הנה הנה!” חשב אולינין. “ועוד רבות כאלה תהיינה”, נצנצה תיכף במחו מחשבה חדשה והוא פתח את הדלת השניה, דלת הבית. הזקנה אוליטה, שגם היא כבתה היתה לבושה רק כתונת, עמדה וטאטאה את הבית, כשגבה מופנה אל הנכנס וראשה כפוף למטה.

– שלום לך, אמא! הנה באתי בנוגע לדירה… פתח אולינין.

הקוזקית גם לא זקפה את גבה, רק הפנתה אליו את פניה הזועמים, שעקבות יופי עוד נודעו עליהם.

– לשם מה באת הנה? הלהתל בי אתה אומר? אה? אני אמלא שחוק פיך! יקחך אופל! – צעקה הזקנה, כשהיא מעיפה על הנכנס מבטים אלכסוניים מתחת לגבותיה המסומרות.

אלינין חשב בתחלה, כי את בני החיל הקוזקים יקבלו הכל וביחוד הקוזקים, שהם חבריהם למלחמה, בסבר פנים יפות ולכן הפתיעה אותו קבלת הפנים שנערכה לו. בכל זאת לא נפל עליו לבו וחפץ לבאר, כי הוא נכון לשלם שכר דירה, אך הזקנה לא נתנה לו לכלות את דבריו.

– לשם מה באת הנה? באיזה כף הקלע נקלעת הנה? פרצוף מקורצף שכמותך! חכה קצת, עוד מעט יבוא בעל הבית ויקבע לך מקום דירה. אין חפץ לי בכספך המתועב! להפליאני הוא אומר בכספו! את כל הבית יזהם בטבק ואחר כך יפיסני בכספו! הלואי שתוכה בשחפת ובקדחת ובדלקת! – צעקה בקול חודר, כשהיא שוסעה את אלינין בדבריו.

“כנראה הצדק עם ווניושה! – חשב אלינין: – הטטרים טובים מהם”, והוא מהר לצאת מן הבית, כשחרופיה של הזקנה אוליטה רודפים אחריו. הוא יצא ומריאנקה עברה ממולו במרוצה והתחמקה מהפלוש. היא היתה לבושה כקודם רק כתנתה לעורה ואולם פניה היו עכשיו מכוסים במטפחת לבנה עד העינים. בנקשה ברגליה היחפות על פני המעלות ירדה במרוצה מהאיתון, נעצרה לרגע, הביטה פתאום בעיניה הצוחקות אל העלם הצעיר ונעלמה מאחרי קרן הזוית של הבית.

מצעדה החסון המפיק כח עלומים, המבט הפראי של עיניה, המבריקות מתחת למטפחת הלבנה, גמישות גוה החסון והזקוף הרעישו את אלינין. “כנראה זו היא”, חשב בלבו. הוא כמעט שכח את דבר הדירה וסקר בלי הרף לאחור, לעבר מריאנקה, עד שנכנס אל וואניושה.

– גם הבתולה היא פרא-אדם! – אמר וואניושה. הוא טפל כקודם בעגלת-המשא, אך לבו כבר היה טוב עליו. לא פם! – הוסיף פתאום בקול רם וחגיגי ופרץ בצחוק.


XI

לפנות ערב שב בעל הבית מהדיג וכשנודע לו, כי דירו החדש ישלם לו שכר דירה השקיט את זוגתו ומלא את דרישותיו של וואניושה.

בדירה החדשה סודר הכל כהוגן. בעלי הבית העתיקו את משכנם לחדר החם ואת החדר הקר השכירו ליונקר בשלש מטבעות לחודש. אלינין סעד את לבו ושכב לנוח. לפנות ערב הקיץ משנתו, רחץ את פניו, נקה את בגדיו, אכל את ארוחת הערב וישב אל החלון הפונה לרחוב, כשהוא מעשן פפירוסה. החום נתמעט. הצל האלכסוני של הבית השתרע על פני הרחוב המאובק, כשהוא מתרומם ומתמתח על תחתיתו של הבית השני. גג הקנים המשופע של הבית שמנגד הבריק מקרני השמש השוקעת. האויר הלך והתקרר. בסטניצה שררה דממה. החיילים באו איש איש לדירתו ונשתתקו. את המקנה עוד לא העיזו והעם לא שב עוד מעבודתו.

דירתו של אלינין נמצאה בקצה הסטניצה. יריות עמומות רעמו לפעמים במרחק, מעבר לטרק, באותם המקומות שמשם בא אלינין, בצ’צ’נה או במישור-הקומיקים. אלינין הרגיש את עצמו יפה מאד לאחר שלשה חדשים של חיי טלטול ונדודים, חיי המחנה. בפניו הרחוצים הרגיש רעננות, בגוו החזק – נקיון שלא היה רגיל בו במסע-המלחמה, בכל אבריו שנחו מעמל הדרך – שלוה וכח. גם נפשו היתה רעננה וזכה. הוא נזכר במסע-המלחמה, בסכנות שארבו לו. הוא זכר שהתנהג כראוי בשעת סכנה, זכר שאינו גרוע מהאחרים ושהוא נחשב עכשיו לחברם של בני החיל הקוזקים. הזכרונות המוסקבאים כבר היו ממנו והלאה. החיים הישנים כבר נמחו ועכשיו התחילו חיים חדשים, חדשים לגמרי ונקיים מכל דופי. כאן בתור איש חדש בין אנשים חדשים עוד יוכל לזכות לשם חדש, שם טוב. הוא הרגיש עכשיו חדות-חיים לא-מובנה, חדות הנוער, ובהביטו חליפות פעם החוצה אל הילדים שגלגלו סביבונים על יד הבית ופעם אל חדרו הקטן והנקי, חשב איך שיסדר כאן בסטניצה את חייו החדשים. כפעם בפעם השקיף גם אל ההרים ואל השמים ולכל זכרונותיו ודמיונותיו נלותה הרגשה נשגבה, הרגשת הטבע הנהדרי. חייו אמנם התחילו כאן לא כמו ששוה לפניו בדמיונו בצאתו ממוסקבה, אך באופן עוד יותר נעלה מאשר קוה. הרים, הרים, הרים הורגשו בכל מה שחשב והגה.

– הוא נשק את הכלבה! הוא לקק את הקיתון! הדוד ירושקה נשק את הכלבה! – התחילו צועקים פתאום ילדי הקוזקים המגלגלים את סביבוניהם מתחת לחלון ופנו אל הסמטא. – הוא נשק את הכלבה! הוא נתן את חניתו ביין! – צעקו הפרחחים, כשהם נדחקים זה לזה ונסוגים אחור.

הקריאות האלה הוסבו אל הדוד ירושקה ששב מהציד עם רובה על גבו ועם פסיונים בחגורתו.

– חטאתי, קונדסים, חטאתי! – דבר הדוד ירושקה כשהוא מניע בידיו מתוך התעודדות ומביט אל חלונות הבתים שמשני עברי הרחוב. – נתתי את הכלבה ביין, חטאתי! חזר על דבריו כשהוא מתחפש, כאילו אינו שם לב לתעלוליהם, אף כי באמת חרה לו.

את אלינין הפליאה התנהגותם של הילדים עם הציד הזקן, אך עוד יותר הפתיעוהו הפנים הפקחים והמלאים חיים של בן אדם זה, המכונה “הדוד ירושקה” ומבנה-גוו החזק להפליא.

– סבא! קוזק! – פנה אליו אלינין, – גש נא הנה.

הזקן הביט אל החלון ועמד מלכת.

– שלום לך, בן-אדם חביב, – אמר והרים את מגבעתו הקטנה מעל ראשו הגזוז.

– שלום גם לך, בן-אדם חביב, – ענה אלינין. – למה זה קוראים הנערים אחריך מלא?

הדוד ירושקה נגש אל החלון.

– הם מתגרים בי. לא כלום, לי נעים זה. ישמחו להם בדודם, – אמר הציד ובקולו צלצלו אותן הנגינות החזקות והשירניות המיוחדות לאנשים זקנים ומכובדים. – האתה הנך פקידם של החיילים?

– לא, אנכי יונקר. והיכן הרגת את הפסיונים? – שאל אלינין.

– ביער הרגתי את שלש התרנגולות, – ענה הזקן, בהפנותו אל החלון את גבו הרחב שעליו תלו שלשת הפסיונים. ראשיהם היו תחובים בחגורה ודמם טפטף על הצרקסיה – האם לא ראיתם עד היום? – שאל את אלינין. – אם יש את נפשך, קח לך שנים. הא לך! – והוא הושיט לו דרך החלון שני פסיונים. וכי מה, הגם אתה בצידים? – שאלהו שוב.

– כן. במסע-המלחמה הרגתי ארבעה עופות.

– ארבעה? הרבה מאד! – אמר הזקן מתוך לגלוג. – ובשכורים תתחשב? ההנך שותה צ’יחיר?

– וכי למה לא? אני אוהב את הלגימה.

– אם כן הנך בן חיל, כפי הנראה, – אמר הדוד ירושקה. – נהיה קוזקים.

– הכנס נא, – אמר אלינין. – הנה גם נטעם צ’יחיר.

– אדרבה, – אמר הזקן. – ואת הפסיונים קח לך.

הכרת פני הזקן ענתה בו, כי אלינין מצא חן בעיניו. הוא הבין תיכף כי היונקר לא ימנע ממנו את יינו ולפיכך אפשר לתת לו זוג פסיונים במתנה.

בעוד רגעים אחדים נראה בפתח הבית גופו של הדוד ירושקה. רק עתה ראה אלינין כל צרכו, עד כמה גדול האיש הזה ועד כמה איתן מבנה גופו, אף כי פניו האדמוניים-קינמונים המוקפים זקן לבן ורחב היו כלם חרושים קמטים עמוקים, קמטי זקנה ועמל. שרירי רגליו, ידיו וכתפיו היו מלאים ונפוחים כשרירי איש צעיר. על ראשו מתחת לשערות הקצרות נראו צלקות עמוקות, שכבר נגלדו. ידיו היו מכוסות יבלות ושרטות. הוא פסח על המפתן בקלות וזריזות, פרק את רובו, העמידו בפנה, סקר והעריך במבט מהיר את החפצים הנמצאים בבית ויצא בצעדים קלים לאמצע החדר. יחד עמו חדר אל הבית ריח חריף אך לא בלתי-נעים, ריח ממוזג של צ’יחיר, יין שרוף, אבקת שרפה ודם קרוש.

הדוד ירושקה השתחוה לאיקונין, תקן את זקנו ובגשתו לאלינין הושיט לו את ידו העבה והשחורה.

קושקילדי! – אמר לו. – פירושה של מלה זו בטטרית: שלום לך, שלום עליכם.

קושקילדי! יודע אנכי, – ענה אלינין, בתתו לו את ידו.

– לא, אינך יודע, אינך יודע את הנימוסים! טפש! – אמר הדוד ירושקה בהניעו את ראשו תוך תוכחה. – אם אומרים לך קושקילדי, אז אתה צריך להשיב: אללה ראזי בה סון, כלומר: ישמרך ד'. כך, אבא, ולא קושקילדי. אני אלמדך את הכל. ישב כאן בזמן מן הזמנים בן-אדם אחד משלכם, אליה מואיסייביץ והוא היה קונק שלי. בן-חיל היה. שכור, גנב, ציד, ציד מאין כמוהו! אני למדתיו הכל.

– ומה תלמדני? – שאל אלינין, שהתענינותו בזקן הלכה וגברה.

– אלך אתך לצוד ציד, אלמדך לדוג דגים, אראה לך את הצ’צ’נים, ואם רוצה אתה בריכה נאה אמציא לך גם את זו! אני הנני איש עליז! – והזקן שחק בקול. – אך אשב לי עתה, אבא, עיפתי. קארגה? – הוסיף מתוך שאלה.

– מה פרושה של קארגה? – שאל אלינין.

– קארגה, פרושה בגרוזית: טוב. כך הוא אופן דבורי, זהו הפתגם שלי, המלה האהובה שלי. כשאנכי אומר קארגה הרי זה סימן כי לבי טוב עלי. ועכשיו, אבא, צוה נא לשים לפנינו צ’יחיר, היש לך חייל נושא כליך? יש? איוואן! – קרא הזקן. – הן אצלכם כל החיילים קרואים איוואן. האם גם זה שלך שמו איוואן?

– כדבריך, איוואן. וואניושה! לך, קח במטותא, אצל בעלי הבית צ’יחיר והביא הנה.

– אחת היא, וואניושה או איוואן. למה זה אצלכם, אצל החיילים, הכל קרואים איוואן? איוואן! – חזר הזקן על דבריו. – אתה בקשם, אבא, שיתנו לך מהחבית הפתוחה. היין שלהם הוא הטוב שביינות הסטניצה. אך אל תתן להם יותר משלשים קופיקות השמינית, מפני שהיא, המכשפה, להוטה מאד אחרי הממון.. העם שלנו הוא עם לא בינות, – הוסיף הדוד ירושקה בקול של אמון לאחר שיצא וואניושה. הם אינם חושבים אתכם לבני-אדם. בעיניהם הנכם רעים מטטרים. היינו: הרוסים הם כופרים ואפיקורסים. אך לדידי, גם אתה בן אדם, גם אתה בעל נפש, אף כי הנך חייל. הלא כן? אליה מאיסייביץ היה חייל ובכל זאת לא יסולא בזהב. הלא כן, אבא? ומפני כך אינני אהוב כאן, אך אחת היא לי. אני הנני איש עליז, אני אוהב את הכל, אני ירושקה, כך, כך, אבא שלי!

והזקן סטר את העלם על כתפו מתוך חבה.


XII

וואניושה כבר הספיק להביא סדר בעניני המשק וגם להתגלח אצל הגלב של הגונדא. את שולי מכנסיו הוציא מהמגפים, סימן של חירות, ולבו היה טוב עליו מאד. הוא הסתכל בירושקה בתשומת לב, אך בלי חבה יתרה, כמו שמסתכלים באיזו חיה מופלאה, הניד את ראשו בתלונה על שהלה לכלך את הרצפה, הוציא מתחת לספסל שני בקבוקים ריקים ושם פניו לבעלי-הבית.

– שלום לכן, חביבות, – אמר בהכנסו, כשהוא מתאמץ להראות להן כל סימני הכנעה. – האדון צוה לקנות צ’חיר, מזוגנה נא לי, יקרות.

הזקנה לא ענתה דבר. הנערה שעמדה לפני ראי טטרי קטן וצנפה את ראשה במטפחת סקרה מתוך שתיקה לעברו של וואניושה.

– במיטב כספי אשלם לכן, כבודותי, – אמר וואניושה, כשהוא מצלצל במטבעות הנחושת אשר בכיסו. – אתן היינה טובות וגם אנחנו נהיה טובים ואז יהנו שני הצדדים גם יחד.

– כמה? – שאלה הזקנה קטועות.

– שמינית ההין.

– לכי יקירתי, מזגי להם, – אמרה הסבתא אוליטה, בפנותה אל בתה. – מהחבית הפתוחה מזגי להם, חמודתי.

הנערה לקחה את המפתחות ואת הבקבוקים ויצאה יחד עם וואניושה מהבית.

– אמור נא לי, במטותא, מי היא האשה הזאת? – שאל אלינין בהראותו על מריאנקה, שעברה באותה שעה על יד החלון.

הזקן קרץ בעיניו ודחף את העלם במרפקו.

– חכה רגע, – אמר והוציא את ראשו מבעד לחלון. – קחמ..

קחמ.. – התחיל משתעל ונוהם. – מריאנושקה! ילדתי, מריאנושקה! אהביני נא, נשמתי! אנכי איש עליז, – הוסיף בלחש בפנותו לאלינין.

הנערה לא הסבה אליו את ראשה ובנדנדה בידיה בכח ובקצב עברה מול החלון באותו המצעד הגנדרני והחסון, המיוחד לקוזקיות. רק את עיניה השחורות, שגבות עבותות מאפילות עליהן, נתנה בזקן.

– אהביני נא, מבנות תאושרי! – קרא ירושקה ובקרצו בעיניו הביט אל אלינין מתוך שאלה. – אני בן חיל, אני איש עליז, – הוסיף כרגע. – אכן בת-מלכה היא! הלא?

– יפהפיה, – אמר אלינין. – קרא לה לבוא הנה.

– לא ולא! – ענה הזקן. – את זו משדכים ללוקשקה. לוקה הוא קוזק בן-חיל, דז’יגיט, זה לא כבר הרג אבריק. אני אמציא לך אחרת, נאה הימנה. אמציא לך נערה כזו, שתלבישנה משי ושני. אמרתי, – ואעשה. אשיג לך יפהפיה.

– הלא זקנת ושבת ואינך מתביש לדבר דברים כאלה! – אמר אלינין. – הלא לחטא יחשב לך זה.

–לחטא? מה החטא? – ענה הזקן בתקיפות. – האם אסור להסתכל בנערה נאה? האם אסור להתעלס אתה? האומנם כך מקובל אצלכם? לא, אבא שלי, זה לא חטא כי אם מצוה. ד' יצר גם את הנערה. הוא, הוא, שיצר את הכל, אבא שלי. משמע, שאין שום חטא בזה, שמסתכלים בנערה נאה. לכך נוצרה שיאהבוה וישישו עליה. כך דעתי, בן-אדם חביב.

מריאנה עברה את החצר ונכנסה לחדר אפל וקריר, המלא חביות מפה לפה. בתפלה על שפתיה נגשה לאחת החביות והכניסה לתוכה את המשפך. וואניושה עמד בפתח, הביט אליה וחייך. לו נראה למגוחך מאד, שרק כתונת לבשרה וכתונת זו מתוחה מאחור ובולטת מלפנים, אך עוד יותר עוררו את צחוקו שקלי הכסף אשר על צוארה. הוא חשב, כי כל זה לא כמנהג הרוסים וכי בחצר אחוזתם היו מתפקעים מצחוק לו ראו שם בתולה כזו. “לא פיל קאם סי טרי ביין מפני החידוש שבה, – חש בלבו, – תיכף אגיד זה לאדון”.

– למה תעמוד כגולם, שד משחת! – קראה פתאום הנערה בקול. – הבה את הבקבוקים.

לאחר שמלאה את הכלים ביין אדום קר,הושטיה אותם לוואניושה.

– את הכסף תן לאמא, – אמרה לו והדפה את ידו עם הכסף.

וואניושה חייך.

– למה את כועסת כל כך, חביבה? – אמר לה בבת-צחוק שבטוב-לב, בשעה שפקקה את החבית.

היא שחקה.

– ואתם כלום טובים הנכם?

– אני והאדון הננו טובים מאד, – ענה וואניושה בודאיות. – אנחנו טובים כל כך, עד כי בעלי-דירותינו בכל מקומות מגורנו היו אסירי-תודה לנו. מפני שהוא נדיב לב.

הנערה עמדה לרגע ושמעה לדבריו בתשומת לב.

– הנשוי הוא האדון שלך? – שאלה פתאום.

– לא, האדון שלנו עודנו צעיר ואינו נשוי. מפני שהאדונים החשובים אינם נושאים להם נשים, כשעודם עולי ימים, – הגיד וואניושה בקול מורה ומאלף.

– בודאי! הוא מפוטם שכמותו ועודו צעיר משאת לו אשה! האם הוא ראש לכלכם?

– האדון שלי הוא יונקר, משמע שאיננו עדיין אופיציר. אך מעלתו גדולה מאד, גדולה ממעלת גינירל. מפני שלא רק שר הגדוד שלנו, אלא גם המלך בכבודו ובעצמו מכיר ויודע אותו, – באר וואנושה בגאוה. – אנחנו איננו כיתר הדלפנים שבמחנה ואבא שלנו הוא סינטור. יש לו יותר מאלף אכרים וכסף הוא שולח לנו לאלפים. מפני זה אוהבים אותנו בכל מקום ומקום. ומאידך גיסא הלא יש כאלה שתואר קפיטן להם ובכיסם אין פרוטה לפורטה. ובכן, מה בצע בתואר שלהם?

– לך לך, אנעל את הדלת, – שסעה אותו הנערה בדבריו.

וואניושה הביא את היין, ולאחר שהודיע לאלינין כי לא פיל סי טרי י’ולי יצא תיכף מהבית, כשהוא צוחק את צחוקו האוילי.


XIII

בינתים ועל המגרש צלצלה המצלה ערבית. העם שב מעבודתו. על יד השערים געה העדר, הנדחק בענן אבק הזהב. הבתולות והנשים התרוצצו בחפזון ברחובות ובחצרות, כשהן מעיזות את המקנה. השמש הסתתרה כלה מאחרי רוכסי השלג הרחוקים. רק צל תכלת אחד השתטח על פני האדמה והשמים. מעל לפרדסים שהאפילו הודלקו כוכבים חורים ובסטניצה הלכו הקולות ונשתתקו. הקוזקיות, לאחר שהניסו את בהמותיהן אל הרפתים, יצאו אל קרני-הרחובות וישבו על הסטוים, כשהן מפצחות זרעונים. לאחת הכנופיות האלה נצטרפה גם מריאנה לאחר שהחליבה את שתי הפרות והתואה.

בכנופיה הזאת היו נשים ובתולות אחדות וקוזק אחד זקן.

השיחה נסבה על האבריק ההרוג. הקוזק ספר את המאורע, הנשים שאלו לפרטים.

– בודאי שיקבל מתנה גדולה? – שאלה אחת הקוזקיות.

– כלום יש לפקפק? אומרים, שיתנו לו צלב.

– מוסיב התכון לעשות לו עולה. הוא לקח ממנו את הרובה, אך לרשות שבקיזליר נודע הכל.

– אכן זהו מנוול, מוסיב זה.

– אמרו, שלוקשקה בא, – אמרה אחת הנערות.

– הוא מיטיב את לבו אצל ימקה (ימקה היתה אשה פנויה ופרוצה, שהחזיקה בית מרזח), הוא ונזרקה. אומרים, ששתו כבר חצי ההין!

– אכן משחקת לו השעה, לחטפן זה! – אמרה עוד אחת – כשמו כן הוא! ואולם בחור הוא כהלכה! זריז וטוב. בחור ישר. ממש כאביו, כקיריק, דומה הוא לו בכל. כשהרגוהו געתה כל הסטניצה בבכי.. כמדומני, שהם הולכים שם, – הוסיפה המדברת, בהראותה על הקוזקים, ההולכים ומתקרבים אליהן. – גם ירגושוב נצטרף אליהן! אך זהו שכור!

לוקשקה, נורקה וירגושוב, לאחר ששתו חצי ההין, שמו פניהם אל הנערות. שלשתם וביחוד הקוזק הזקן היו אדומים מכפי הרגיל. ירגושוב התנודד ובשחקו בקול רם דחף את נזרקה בלי הרף בצדו.

– למה זה, מכוערות, אינכן שרות בשירים? – קרא אל הנערות. – הלא כן דברי: שירו בשירים לכבודנו.

– שלום! שלום! – נשמעו ברכות.

– למה לנו לשיר? כלום חג היום? – אמרה אחת הנשים, – אם סבאת לשכרה, קום עתה ושיר.

ירגושוב פרץ בצחוק ודחף את נזרקה.

– ובכן שיר אתה, וכי למה לא? וגם אני אשיר, אני איש חרוץ, הלא כן דברי.

– למה זה נרדמתן, היפהפיות? – אמר נזרקה. – אנחנו באנו מהקסרקט לשתות לחיים. הנה שתינו לחיי לוקשקה.

כשנגש לוקשקה אל הכנופיה הרים את מצנפתו במתינות ועמד ממול הנערות. לסתותיו הרחבות וצוארו היו אדומים. הוא עמד ודבר בדממה, במתינות; אך באטיות ומתינות זו של תנועותיו היו הרבה יותר חיים וכח מאשר בפטפטנותו ופחזנותו של נזרקה. הוא דמה באותה שעה לסיח מתהולל, שלאחר שהרים את זנבו אל על ונחר בקול, עמד פתאום הכן על ארבע רגליו כרתוק לאדמה. לוקשקה עמד בדממה לפני הנערות; עיניו שחקו; הוא המעיט לדבר והביט פעם אל חבריו השכורים ופעם אל הנערות. כשנגשה מריאנקה לקרן הזוית, הרים את מצנפתו בתנועה מדודה ואטית, נרתע קצת הצדה ועמד שנית ממולה, כשרגלו האחת מורחקת קצת מהשניה, בהונות ידיו שומות בחגורתו ואצבעותיו משעשעות בחניתו. מריאנקה השיבה לו ברכה מתוך הרכנת ראש אטית, ישבה על הסטיו והתחילה לפצח זרעונים. לוקשקה לא הוריד עיניו ממנה, פצח זרעונים וירק כפעם בפעם. עם בוא מריאנקה נשתררה דממה.

– הבאת הנה לזמן רב? – שאלה אחת הקוזקיות בהפריעה את הדממה.

– עד הבוקר, – ענה לוקשקה במתינות.

– מזל טוב לך, לוקשקה, מזל טוב, – אמר הקוזק הזקן, – אני שמח בשמחתך, רק זה אמרתי.

– הלא כה גם דברי, – נלוה אליו ירגושוב השכור, כשהוא שוחק בקול. – וכמה אורחים באו הנה! – הוסיף בהראותו על חיל עובר. – היי"ש שלהם הוא משובח! אני אוהבו אהבת נפש!

– שלשה שדים הוכנסו לביתנו, – אמרה קוזקית אחת. – הסבא כבר הלך לבית הפקידות, אך את הנעשה אין להשיב.

– אהא! לא ניחא לך מזה? – אמר ירגושוב.

– בודאי כבר זהמו את הבית בעשן הטבק? – שאלה קוזקית אחרת. – יעשנו להם בחצר כנפשם שבעה, אך לבוא הביתה לא אתן להם. לו גם יבוא זקן הסטניצה בכבודו ובעצמו – לא אתן להם לבוא. גנבים שבגנבים, הוא בעצמו, זקן הכפר תפח רוחו, לא הכניס לביתו אף אחד.

– לא ניחא לך מזה? – שאל ירגושוב שוב.

– אף גם אומרים, כי הנערות נצטוו להציע את המטות לחיילים ולהשקותם צי’חיר ודבש, – אמר נזרקה בהרחיקו את רגלו האחת מהשניה ובהפשילו את מצנפתו על גבחתו כאשר יעשה לוקשקה. ירגושוב פרץ בצחוק וחבק את הנערה אשר ישבה על ידו. – אמת ויציב!

– הוי, פגע רע, – צפצפה הנאה. – אספר לפלונית שלך.

– ספרי! – צעק בקול. – ובאמת, נזרקה מדבר נכוחה; נתקבלה פקודה, הן הוא יודע קרוא. אמת ויציב! – והוא התחיל לחבק את הנערה השניה על פי הסדר.

– מה זה נכרכת אחרינו, מנוול? – צפצפה מתוך צחוק אוסטינקה עגולת-הפנים והחכלילית, כשהיא מאימת עליו בידיה.

הקוזק נרתע לאחור ועוד מעט ונפל.

– התראה? אומרים כי לנערות אין כח; הלא עוד מעט והרגתני.

– נו, פגע רע, השד הביאך הנה מהקסרקט, – אמרה אוסטינקה ובנטותה ממנו הצדה פרצה שנית בצחוק. – למה זה החמצת את האבריק? שנה תקפתך? לו נפלת בידו, כי אז לא היתה לך תקומה, כראוי לפגע שכמותך.

– אף על פי כן היית בוכה! – שחק נזרקה.

– לא היית זוכה לשמוע!

– הנך רואה, אין הדבר נוגע לה כלל. מה דעתך, נזרקה, היא היתה בוכה? – אמר ירגישוב.

לוקשקה הביט כל הזמן אל מריאנקה מתוך שתיקה. מבטו הביא, כנראה, את הנערה במבוכה.

– שמעתי, מריאנקה, כי איזה פקיד מתאכסן אצלכם. האמת הדבר? – שאל בהתקרבו אליה.

מריאנקה כדרכה תמיד לא מהרה לענות והרימה אט אט את עיניה אל הקוזקים. עיני לוקשקה שחקו, כאילו בשעה זו גופה התרחש ביניהם איזה דבר מיוחד, שלא היה תלוי כלל בשיחה.

– כן, להם טוב, כשיש להם שני בתים, – ענתה הזקנה במקום מריאנה: – אך הנה הכניסו גם להפומושקינים איזה פקיד משלהם והוא מלא את כל הפנה בחפציו, עד כי לבעלי הבית לא נשאר מקום פנוי. הנשמע כזאת, להשליח בסטניצה עם רב כזה! אך אין עצה ואין תחבולה! – הוסיפה הזקנה. – ומה יעשו כאן, תפח רוחם?

– אומרים, כי יבנו גשר על פני הטרק, – אמרה נערה אחת.

– ולי הוגד, – אמר נזרקה בגשתי אל אוסטינקה, – כי יחפרו בור גדול לשים בו את הנערות, על שאינן אוהבות את הבחורים. – בשעת דבורו עוה את פניו כדרכו עד כי כל השומעים פרצו בצחוק וירגושוב התחיל לחבק את הקוזקית הזקנה, כשהוא פוסח על מריאנקה, אף כי על פי הסדר הגיע עכשיו תורה להחבק.

– למה זה אינך מחבק את מריאנקה? את כלן על פי הסדר! – אמר נזרקה.

– לא, זקנתי היא מתוקה ממנה, – צעק הקוזק בנשקו את הזקנה, המתפרצת מידיו.

– הה, עוד מעט ויחנקני, – צעקה מתוך צחוק.

שעטת צעדים מדודה בקצה הרחוב הפסיקה את הצחוק. שלשה חיילים עם רובים על שכמם צעדו בקצב להחליף את המשמר על יד ארגז הכספים. היפריטור, קוליר זקן הביט ברוגזה לעבר הקוזקים והוליך את החיילים באופן כזה שלוקשקה ונזרקה שעמדו על הדרך צריכים היו לנטות הצדה. נזרקה נטה, אך לוקשקה רק מצמץ בעיניו והפנה את ראשו וגבו הרחב, מבלי לנוע ממקומו.

– הנך רואה, כי בני-אדם עומדים כאן, לך סחור-סחור – אמר מתוך הבטה אלכסונית, הבטת-בוז לעבר החיילים.

החיילים עברו בשתיקה, כשהם צועדים בקצב על פני הדרך המאובקה.

מריאנה צחקה ואחריה גם יתר הנערות.

– האח, איזה בחורים מקושטים! – אמר נזרקה. – הרי הם דומים לכהנים ארוכי-השולים! – והוא התחיל צועד על פני הדרך כשהוא מחקה את החיילים.

כל הנאספים הרעימו שוב בצחוק.

לוקשקה נגש חרש אל מריאנה.

– היכן מתאכסן אצלכם הפקיד? – שאל אותה.

מריאנה חשבה רגע.

– בבית החדש, – ענתה לו.

– ומה, הזקן הוא או צעיר? – שאל לוקשקה, בשבתו על ידה.

– כלום שאלתי את פיו? – ענתה הנערה. – הלכתי לשאוב יין וראיתי כי איזה אדמוני יושב בחלון עם הדוד ירושקה; הוא הביא אתו ארבה מלאה כל טוב.

והיא הורידה את עיניה.

– עד כמה אני שמח, שעלה בידי להפטר היום מהקסרקט! – אמר לוקשקה בהתקרבו עוד יותר אל הנערה והביטו ישר אל עיניה.

– וכי באת לזמן רב? – שאלה מריאנה מתוך בת-צחוק קלה.

– עד הבוקר. תני נא לי זרעונים, – הוסיף בהושיטו את ידו. בת צחוקה של מריאנה התרחבה והיא פתחה את צוארון כתנתה.

– אל תקח את כלם, – אמרה.

– באמת, התגעגעתי לך כל כך, חי נפשי, – אמר לוקה בלחש שלו-מתאפק, בקחתו את הזרעונים. הוא התקרב אליה עוד יותר והתחיל לדבר בלחש, כשעיניו צוחקות.

– לא אבוא, פעם אמרתי ולא אשנה, – אמרה פתאום מריאנה בקול רם, בנטותה ממנו הצדה.

– באמת… מה חפצתי להגיד לך, – לחש לוקשקה: – חי נפשי, בואי, משינקה…

מריאנקה הניעה בראשה לאות שלילה, אך לא חדלה מחייך.

– מרינקה! אחותי מרינקה! אמא צותה שתבואי תיכף לסעודת־הערב, – קרא אחיה הקטן של מריאנקה, בגשתו אל הקוזקיות.

– תיכף אבוא, – ענתה הנערה: – אתה לך לך, אבא, לך לבדך ואני אבוא תיכף.

לוקשקה קם והרים קצת את מצנפתו.

– גם לי עת ללכת הביתה; כך, נראה, טוב יותר, – אמר כשהוא מתחפּש לשוה- נפש, ובעצרו בעמל את חיוכו נעלם מאחרי זוית הבית.

בינתים ירד הלילה על הסטניצה. כוכבים בהירים הוצתו בשמים האפלים.

הרחובות האפלים נתרוקנו. נזרקה נשאר על הסטיו עם הקוזקיות, שקול צחוקן הלך למרחוק ולוקשקה לאחר שנתרחק מהנערות לצעדים אחדים כפף את גבו כחתול והתחיל לרוץ בדממה, כשהוא אוחז בידו את החנית המתנדנדה, אך רץ לא לביתו, כי אם בדרך העולה לבית נושא הדגל. לאחר שעבר במרוצה שני רחובות סר אל הסימטא, ובהרימו את שולי צרקסיתו ישב לארץ בצל הגדר. אך זוהי בתולה – הרהר במריאנה, – שד ולא בתולה! ליצנות אינה אוהבה… אך חכי מעט…"

צעדים של אשה הולכה ומתקרבת הפסיקו את מחשבותיו, הוא שם אזנו כאפרכסת ושחק לנפשו. מריאנה, שראשה היה מורד לארץ הלכה והתקרבה אליו בצעדים מהירים וקצובים, כשהיא מנקשת בזמורה על יתדי הגדר. לוקשקה קם. מריאנקה רעדה ועמדה.

– הוי, שד ארור! הפחדתני! למה זה לא הלכת הביתה, – אמרה ופרצה בצחוק.

לוקשקה, חבק את הנערה ביד אחת ובשניה העביר על פניה.

– מה חפצתי להגיד לך… חי נפשי!… קולו רעד ונפסק לרגעים.

– הנה מצא לו שעת כושר לדבר… בלילה! – גערה בו מריאנקה. – אמא מחכה לי, ואתה לך לך אל אהובתך.

ובהחלצה מידו עברה במרוצה צעדים אחדים. כשהגיעה למשוכת חצרה עמדה ופנתה אל הקוזק שהיה רץ על ידה, כשהוא מדבר על לבה לשהות אתו עוד שעה קלה.

– נו, מה חפצת להגיד, הנודד בלילות? – והיא פרצה שנית בצחוק.

אל נא תשחקי לי, מריאנה! חי נפשי! ומה בכך, שיש לי אהובה? יקחנה אופל! אמרי לי רק מלה אחת ואני אאהבך כל כך, שאמלא כל הגה היוצא מפיך. הנה מה שיש לי! (והוא הרעים במטבעות שבכיסו) הבי ונראה בטוב! כל בני האדם חיים ומתענגים, כלום גרוע אני מהם? אין לי נחת רוח ממך, מרינושקה, אין לי ממך נחת רוח.

הנערה לא השיבה דבר, עמדה לפניו, ובתנועות מהירות של אצבעותיה שברה את הזמורה לשברים.

לוקשקה הדק פתאום את אגרופיו ושניו.

– ומתי יבוא סוף לכל זה? כלום קטנה בעיניך כל אהבתי לך? עשי בי כרצונך! – אמר פתאום בהתעננו קודרות ובתפשו את שתי ידיה.

מריאנה לא שנתה את הבעת השלוה שבפניה ובקולה.

– ואתה, לוקשקה, אל תרגש כך ושים לב לדברי, – אמרה והרחיקתו קצת מפניה, אך את ידה לא הוציאה מידו. – אמנם נערה אני ואף על פי כן שים לב לדברי. אני לא ברשותי ואם הנך אוהב אותי שמע לאשר אומר לך. לידי תן חופשה, אני אגיד לך בעצמי. להנשא לך אני נכונה, אך לדברי-שטות אל תקוה ממני, – אמרה מריאנה, כשפניה מופנים אל פניו.

– מה בצע לי, שהנך נכונה להנשא לי? הנשואין לא ברשותנו. ואולם אהביני נא, אהביני נא, מרינושקה, – אמר לוקשקה בשחקו ובהביטו אל עיניה. פניו הקודרים והזועמים לא היו לו עוד וכלו הפיק שנית הכנעה, ענוה ורוך.

מריאנה נלחצה אליו ונשקה לו בשפתיו בעוז.

– אחא! – לחשה, במשכה אותו אליה בהתלהבות. פתאום התפרצה מידיו והתחילה לרוץ, מבלי לפנות אליו, עד שנכנסה בשער החצר.

למרות כל הפצרותיו של הקוזק לחכות עוד רגע ולשמוע מה שיגיד לה, לא נעתרה לו.

– לך לך! עוד מעט ויראונו! – מלמלה במהירות. – הנה כמדומני הדייר שלנו, השד, מתהלך לו בחצר.

– רק זו בתולה! – חשב לוקשקה בלבו. – שד ולא בתולה! היא נכונה להנשא לי! זה מובן מאליו ואולי קודם כל אהביני!"

הוא מצא את נזרקה אצל ימקה ולאחר ששתו יחדו לשכרה שם פניו אל דונישה. אף כי ידע את דבר הבגידה שבגדה בו, בכל זאת נשאר ללון אצלה.


XIV

אלינין התהלך בחצר בשעה שמריאנה נכנסה בשער והוא שמע באמרה: “הדייר שלנו, השד, מתהלך”. כל אותו הערב בלה יחד עם ירושקה באכסדרת דירתו החדשה. הוא צוה להוציא את השולחן, המחם, היין והנר הדולק ועל כוס יין וסיגרה שמע את ספורי הזקן, שישב לרגליו על המפתן. אף כי האויר היה שקט בכל זאת התנדנדה שלהבת הנר והתלבטה לעברים שונים, כשהיא מאירה פעם את עמוד האכסדרה, פעם את השולחן והכלים, פעם את הראש הלבן, הגזוז של הזקן. רחפו פרפרי לילה, בנערן את האבקה מכנפיהן, התלבטו על פני השולחן ובכוסות, כשהן נכנסות לרגע בטיסה לתוך חוג השלהבת ונעלמות ברגע השני באויר האפל שמחוץ לחוג המואר. אליגין הריק יחד עם ירושקה חמשה בקבוקי צ’יחיר. ירושקה מדי מלאו כפעם בפעם את הכוסות היה מגיש אחד מהם לאלינין, שותה לחייו ומדבר בלי הרף. הוא ספּר על חיי הקוזקים לפנים, על אביו הרחב, שהיה מביא על שכמו חזיר שחוט, משא עשרת פוד והיה שותה בבת אחת שני היני יין. הוא ספּר על ימי נעוריו ועל חברו גירציק, שבימי־הדבר היה יחד עמו מעביר אדרות־לבד מעבר לטרק. הוא ספּר גם על אהובתו, שהיתה רצה אחריו אל הקסרקט לילה, לילה. וכל זה ספּר בשפה כל כך נמלצה ומגוונת עד כי אליגין לא הרגיש, איך שחולפות השעות.

– כך, כך, אבא שלי, – דבר ירושקה, – לו חיית בתור הזהב שלי, כי אז הראיתי לך את הכל. עכשיו מהתלים בירושקה: “הוא לקק את הקיתון, הוא נשק את הכלבה”, ולפנים נודע ירושקה לתהלה בכל הגדוד. למי הטוב שבסוסים, למי חרב גורדה20? עם מי טוב לחקור ממסך? מי יודע להיטיב את לבו מאין כמוהו? את מי שולחים אל ההרים להרוג את אחמד-חן? ירושקה ואין מבלעדו! את מי אוהבות הנערות? שוב ירושקה! מפני שהייתי דזיגיט כהלכה. שכור, גנב, פושט בגדוד, בעל־נגינה… לא היה דבר אשר נשגב ממני. עכשיו אין עוד קוזקים כאלה. מוקצים מחמת מיאוס! הם אמה והמגפים אשר ברגליהם אמה ועל מגפים אלו כל גאותם ושמחתם. או יש אשר ישתו לשכרה, אבל כלום הם שותים כבני אדם? לא, אני הייתי אחר לגמרי. אני הייתי ירושקה הגנב ואותי ידעו לא רק בסטניצות, כי אם גם בהרים. הקונקים-הנסיכים היו באים להתארח אצלי. אנכי הייתי קונק לכל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה, טטרי או ארמיני, חיל או אופיציר. העיקר שיהיו שכורים! ואולם הטפשים מה הם אומרים? רחצו, הם אומרים, הזכו, עם חייל אל תשתו, עם טטרי אל תאכלו.

– מי אומר כדברים האלה? – שאל אלינין.

– מורי ההוראה שלנו. או צא ושמע מה שאומר המוללה או הקדי הטטרי: “כופרים אתם, גיאורים אתם, מפני מה אתם משקצים את נפשותיכם בבשר חזיר?” משמע, שכל אחד מחזיק בדתו. ולפי דעתי הכל אחד. את הכל ברא ד' להנאתם של בני אדם. אין דבר אשר יהיה בוא21 חטא. וחית השדה תוכיח. היא משוטטת גם באגמון הטטרי, גם באגמון שלנו. באשר תבוא, שם ביתה. אשר ימנה לה ד', אותו תאכל. ומורי-ההוראה שלנו אומרים, כי בעבור זה יצלונו על גחלים לוהטות. סבורני, שכל זה שקר ורעות רוח.

– מה שקר? – שאל אלינין.

– שקר בפי מורי-ההוראה. אצלנו, אבא שלי, בכפר צ’רבלוגי היה מכר אחד שלי, זקן-הצבא. בן חיל היה, כמוהו כמוני. בצ’צ’נה הרגוהו. והוא היה אומר כי את כל זה הרו והגו מורי ההוראה מלבם. כשתמוּת, היה אומר, יעלו עשבים בלחייך וחסל. – הזקן צחק. – הוא לא ידע מעצור לרוחו.

– וכמה שנות חייך? – שאלהו אלינין.

– השם יודע. כשבעים שנה. כשמלכה אצלכם המלכה שלכם, הייתי כבר נער גדול. ועכשיו צא ומנה לכמה זה עולה. היעלה זה לשבעים שנה?

– יעלה, אך עודך בן חיל.

– כן, תהלות לעליון, אני בריא לגמרי, בריא בכל אברי, רק אשה מכשפה עכרתני.

– היינו?

– עכרתני…

– ובכן, כשתמות יעלו עשבים בלחייך? – חזר אלינין על דבריו. ירושקה, לא חפץ כנראה להביע את רעיונו בדיוק. הוא שתק רגע.

– ומה דעתך אתה? שתה! – קרא בקול, כשהוא מחייך ומגיש לאלינין כוס יין.


XV

– ובכן, על מה ספרתי לך? – הוסיף ירושקה, כשהוא מתאמץ לזכור נשכחות. – ובכן בן־אדם שכזה אני! ציד אני! אחד ואין שני לי בכל הגדוד! אני יכול למצוא את עקבותיהן של כל חיה ועוף. גם כלבית יש לי, גם שני רובים, גם רשת, גם פחים ומוקשים, גם נץ, – הכל יש לי, תודה לאל. אם הנך ציד באמת ואינך מתפאר לשוא, – אראה לך את הכל. בן־אדם שכזה אני! די לי רק למצוא עקבות רגלים ואני כבר יודע למי הן ואני כבר מכיר את החיה לכל הליכותיה וארחותיה; אני יודע אי תרבץ ואי תרעה ואנה, היא הולכת לשבר את צמאונה ואיפה היא מתגלגלת להנאתה ברפש ובצה. אני מכין לי מושב על אילן או עמוד ויושב לי ואורב. כלום כדאי לשבת בית? הישיבה בבית מביאה, רק לידי עבירה ולידי שכרות. הנה באות הנשים ומפטפטות ומטרידות מן העולם בשיחותיהן הבטלות והנה נאספים הפרחחים וקוראים מלא ויש גם אשר הבית ימלא קטור מפני איזה קלקול שבתנור ואז כפשע בינך ובין המות. מה שאין כן על פני חוץ! הנני יוצא לי בערב, בוחר לי מקום כטוב בעיני, ממעך קצת את הסוף שמתחתי ויושב ומחכה. הכל ידוע לי, הכל מה שנעשה ביער. אל השמים אביט, – כוכבים רצים במסלותיהם ועל פיהם אני מבחין את השעות. אביט מסביב, – היער מזדעזע והריני מצפה שישמע קול נפץ – סימן שחזיר־הבר הולך לטבול בבצה. אני מקשיב רב קשב: הנה מצפצפים גוזלי הנשר, תרנגולים קוראים בסטניצה או מקעקעים אוזים. אוזים, משמע שעוד לא הגיעה חצות. וכל זה ידוע לי. ויש אשר תרעם פתאום יריה רחוקה ומחשבות שונות מנצנצות: מי זה ירה? האומנם קוזק כמוני האורב גם הוא לצידו? ומה, הקלע אל המטרה או החטיא אותה, והחי העלוב מתרוצץ בין הקנים כשהוא מתבוסס בדמו? צר! הוי, מה צר לי; למה זה להטיל מום בחיה, למה זה לקלקלה על לא דבר? טפש! טפש! ואפשר שאבריק הרג את אחד הבחורים, קוזק טירון שלא ידע עוד להזהר. מחשבות כאלה וכאלה מתרוצצות בראש. ופעם ישבתי על שפת הנהר והנה עריסה צפה על פני המים. עריסה שלמה, רק הדופן שלה שבור. כמה הרהורים עלו אז במחי: למי העריסה הזאת? מסתמא, שהשדים שלכם, החיילים הארורים התנפלו על איזה אאול, אנסו את הנשים ואחד מהם אחז את העולל ברגליו ונפץ את ראשו אל קרן-הזוית. כלום אינם נוהגים לעשות כך? הוי, הוי, אין נשמה בקרבם! וכששמו עלי הרהורים אלה, נכמרו רחמי, והריני רואה בדמיוני: את העריסה זרקו למטה, את האשה נהגו בשבי, את הבית שרפו והדזיגיט לקח את רובו ושם את פניו לעברנו, לשלול שלל ולבוז בז. כך אני יושב וחושב את מחשבותי ופתאום, – הס! עדר חזירים פורץ לו דרך בחורשה העבותה וכלי מרטט ונסער. חביבי שלי, גשו נא, גשו נא! אך אולי כבר הרגישו בריחי? ואני יושב מבלי נוע והלב הולם כהלמות פעם. באביב של השתא נגש למקום מארבי עדר חשוב, השחיר בין הקנים. “בשם האב והבן”… וחפצתי לירות. ופתאום נאקה החזירה לגוריה: “סכנה צפויה לנו, פעוטות שלי, בן אדם אורב לנו”, וכלם מהרו להעלם במרוצה בין השיחים. הוי מה כעסתי אז עליה, הייתי נכון לכרסמה בשני!

– איככה זה אמרה החזירה לגוריה, שבן-אדם אורב להם? – שאל אלינין.

– וכי מה סבור אתה? כלום אתה סבור שהחי הוא טפש? לא, הוא חכם מהאדם, אף כי חזיר יקרא לו. הוא יודע את הכל. הנה למשל בן אדם מהלך בדרך ואינו רואה שום סימן של עקבות והחזיר מכיר תיכף כי בן אדם עבר כאן, מפני שהאדם אינו מרגיש בריחו והחזיר מרגיש. משמע, כי לא מנע ד' ממנו חכמה. ואף גם זאת: אתה רוצה להרגו והוא רוצה לטייל ביער בריא ושלם. לך יש החוק שלך, ולו יש החוק שלו. הוא חזיר ואף על פי כן אינו נופל ממך, מפני שגם הוא מעשה ידיו של הבורא. הוי, הוי! טח לב האדם מראות נכוחה, טפש הוא, טפש, טפש! – שנה הזקן פעמים אחדות והוריד את ראשו בשקעו במחשבות.

אלינין צלל גם הוא בהרהורים וברדתו מהאכסדרה התחיל להתהלך בחצר הנה והנה בשלבו את ידיו מאחוריו.

ירושקה נתעורר מהרהוריו, הרים את ראשו והתחיל להסתכל בשים לב בפרפרי הלילה שהסתובבו ממעל לשלהבת המרטטה של הנר, כשהם נתקלים בה כפעם בפעם.

– טפש! טפש! – קרא אליהם. – לאן אתה עף? טפש, טפש! – הוא קם ממקומו, והתחיל להבריח את הפרפרים באצבעותיו הגסות.

– עוד תעלה על המוקד, טפש שכמותך; עופה לך הנה, יש מקום די והותר, – דבר בקול רך, כשהוא מתאמץ מתוך זהירות לתפוש את הפרפר בכנפיו, כדי להבריחו מהאש. – הן את נפשך אתה עוכר ואני מרחם עליך.

הוא ישב עוד זמן רב, כשהוא מפטפט ולוגם מהבקבוק כפעם בפעם ואלינין התהלך לו באותה שעה בחצר הנה והנה. פתאום נשמע לו לאלינין קול לחש מעבר לשער. הוא עצר את נשימתו שלא במתכון והבחין בדממה צחוק אשה, קול גבר וצלצל נשיקה. אז מהר לעבור לעבר השני של החצר, כשהוא מרשרש ברגליו בכונה על פני העשב. כעבור זמן מה הזדעזעה המשוכה. קוזק בצרקסיה שחורה ובמצנפת בעלת צפוי לבן (זה היה לוקה) עבר לאורך הגדר ואשה גבוהת-קומה צנופה במטפחת לבנה עברה על יד אלינין. צעדי האון של מריאנקה כאלו הגידו לו: “אתה אין לך דבר אלי ואני אין לי דבר אליך”. הוא לוה אותה בעיניו עד אכסדרת ביתה וגם ראה דרך החלון איך שהסירה את מטפחתה וישבה על האצטבא. ופתאום תקפהו רגש של געגועים ובדידות, של תקוות ומאויים לא ברורים ושל קנאה.

האורות האחרונים כבו בבתים. הצלילים האחרונים נדמו בסטניצה. גם המשוכות, גם המקנה שהלבין בחצרות, גם גגות הבתים, גם האילנות הזקופים, כלם, כלם צללו עתה בשנה עמוקה. שנת-מנוחה מתוקה של העובד. רק קולותיהם המצלצלים של הצפרדעים הגיעו מהמרחק הטחוב אל האוזן המרוכזה. במזרח הלכו הכוכבים ומעטו ונדמה, כי נתמזמזו באור ההולך וגדול ואולם באמצע השמים ממעל לראש, הלכו ורבו, הלכו ועמקו. הזקן נשען בראשו על ידו ונמנם. בחצר שמנגד קרא תרנגול. ואלינין הוסיף להתהלך בלי הרף, כשהוא מהרהר באיזה דבר. צלצל שירה צמודת-קולות הגיע לאזניו. הוא נגש אל הגדר והקשיב. קולותיהם הצעירים של הקוזקים השתפכו בשירה עליזה, אך קול צעיר אחד הצטיין ביניהם ביחוד בכחו ועוזו.

– התדע, מי המשורר? – שאל הזקן בהתעוררו. – הלא זה לוקשקה, הדזיגיט. הוא הרג צ’צ’ני ולכן הוא שמח. אך לשמחה מה זו עושה? טפש, טפש!

– ואתה שפכת דם אדם? – שאל אלינין.

הזקן התרומם פתאום על שתי ארכובותיו והקריב את פניו אל פני אלינין.

– שד! – גער בו פתאום בקול. – למה תשאל? לא צריך לדבר בזה. היה שלום, אבא שלי, גם אכלתי, גם שתיתי, – אמר בקומו. – הנלך מחר לצוד ציד?

– נלך.

– אם כן, השכם לקום. אם תאחר, – תשלם קנס.

– אל תחשש, אקדים לקום ממך, – ענה אלינין.

הזקן יצא. השירה נדמה. נשמע קול צעדים ושיחה עליזה. כעבור זמן מה הריע שנית קול שיר, אך בריחוק מקום וקולו הרם של ירושקה נצטרף לקולות הקודמים. “איזה אנשים, איזה חיים!” אמר אלינין בלבו ומתוך אנחה שב לבדו לחררו.


XVI

הדוד ירושקה היה קוזק שמחוץ למנין והלך ערירי; אשתו עזבתהו לפני עשרים שנה ולאחר שהמירה את דתה בדת הפרבוסלבית נישאה לאיש לפילדפיבל רוסי; בנים לא היו לו. הוא לא התפאר לשוא מדי ספרו, כי לפנים היה ראש הגבורים שבסטניצה. הוא היה ידוע בכל הגדוד בגבורתו ובאומץ לבו, שהצטיין בהם בימי נעוריו ונפשות רבות אבד בחייו גם בין הרוסים וגם בין הצ’צ’נים. הוא היה הולך גם אל ההרים לשלול שלל, גם במחנה הרוסים היה שולח ידו בגנבה, אף גם בבית הסוהר היה כלוא שתי פעמים. רוב ימי חייו עברו עליו בציד ביער, שימים שלמים לא היה טועם שום דבר מלבד פת לחם ומים, ואולם בשהותו בסטניצה היה מיטיב את לבו מהבוקר עד הערב. לאחר ששב מאלינין ישן כשתי שעות, אך עוד לפני הנץ החמה הקיץ משנתו ובשכבו על משכבו הרהר באותו בן־אדם, שהתודע אליו אתמול. פשטותו של אלינין הוטבה בעיניו מאד (פשטות במובן זה, שהלה לא מנע ממנו את יינו), אך גם בכלל מצא אלינין חן בעיניו. הוא התפלא מאד על שהרוסים הם כלם פשוטים ועשירים ועל שאינם יודעים דבר אף כי כלם מלומדים. הוא התאמץ למצוא תרוץ לכל השאלות האלה, וגם התיעץ בנפשו מה לו לבקש מאלינין. ביתו של הדוד ירושקה היה מרווח למדי אך חסרון יד אשה ניכר היה בכל פנותיו. למרות מדת הנקיון שהקוזקים הצטיינו בה, היה חדרו מלא סחי ומאוס ואי-סדר נורא שרר בו. על השולחן התגוללו מעיל מלוכלך בדם, חצי עוגה מרובכת בחמאה, ועל ידה קוליאס22 מרוט ושסוע שנועד למאכל הנץ. על האצטבאות היו מונחים בלי סדר נעלים מעור־הצבי, רובה, חנית, שק קטן, בגדים רטובים וסחבות. בזוית, בחבית המלאה מי-צחנה מרופשים היה נשרה עוד זוג נעליים מעור הצבי; שם עמד בריג23 ומכשירי ציד שונים. על הרצפה היו מונחים פסיונים הרוגים אחדים ורשת ועל יד השולחן טיילה תרנגולת קטנה הקשורה אליו ברגלה, כשהיא מנקשת במקורה על הרצפה, המזוהמה. בתנור הקר עמדה קדרת חרס המלאה איזה נוזל ממראה החלב. על התנור צפצף גוזל-התחמס כשהוא מתאמץ להשתחרר מהחבל ועל הכרכוב ישב הנץ, כשהוא מביט באלכסון אל התרנגולת ומטה לפעמים את ראשו מימין לשמאל. הדוד ירושקה בעצמו שכב פרקדן במטתו הקצרה, שעמדה בין הכותל והתנור; הוא היה לבוש רק כתנתו לעורו, רגליו החזקות היו מורמות על התנור ובאגודלו נקר את הפצעים הנגלדים שעל ידיו, אות זכרון מצפרני הנץ, שירושקה עסק בגידולו בשאתו אותו על ידיו מבלי לכסותן בכפיות. בכל החדר וביחוד בקרבת הזקן היה האויר ספוג אותה תערובת הריחות שהיתה מלוה תמיד את הזקן, ריחות חריפים אך לא אי־נעימים.

– אוידי, אוידי, אוידי! הנני בבית, הכנס! – קרא הזקן. – מבעד החלון קול חזק. הוא הכיר תיכף את קולו של שכנו, של לוקשקה.

– אוידי, אוידי, אוידי! הנני בבית, הכנס! – קרא הזקן. – האח שכני מרקא, לוקה מרקא, לשם מה באת אל דודך? האומנם אל הקסרקט מוּעדות פניך?

הנץ התחיל לפרכס לקול אדונו והקיש בכנפיו, כשהוא מתאמץ לנתק את מוסרותיו.

הזקן אהב את לוקשקה, ורק אותו לבדו הוציא מהכלל והפלה לטוב מכל יתר הקוזקים בני הדור החדש, שבז להם בלבו, מלבד זה היו לוקשקה ואמו מהנים לעתים את הזקן ביין, בדוחן וכיוצא באלה מפרי גנם ושדם. הדוד ירושקה שהיה כל ימיו מתמכר רק לרגשותיו, מבלי שים לב אל השכל הקר היה אוהב אף על פי כן לבאר את הכל על פי דרך ההגיון: “וכי מה? – היה אומר בלבו, – הלא אנשים אמידים הם. אני נותן להם מצידי וגם הם אינם שוכחים את דודם: פעם יביאו לי עוגה, ופעם רקיק”.

– שלום לך, מרקא! אני שמח מאד לבואך, – אמר הזקן בחדוה ובהורידו את רגליו מהמטה בתנועה מהירה קפץ ממקומו, צעד שני צעדים על הרצפה החורקת, הביט אל רגליו המעוקמות ופתאום נראו לו הללו משונות מאד ומעוררות צחוק. הוא חייך ורקע בעקבו היחפה פעם ושתים כמתכון לצאת במחול. – וכי מה, – שאל, בהבריקו בעיניו הקטנות, – היפה אני מרקד? – על שפתי לוקשקה נראתה בת-צחוק קלה. – ובכן, אל הקסרקט? שאל הזקן שוב.

– הבאתי לך, דוד, את הצ’יחיר, שהבטחתי לך.

– ינצרך ד', – אמר הזקן. הוא הרים מהרצפה את המכנסים והבישמיט, לבשם, הדקם ברצועת עור, יצק על ידיו מים מקדרת־החרש, נגבן במכנסיו הישנים, סרק את זקנו במסרק שבור ועמד לפני לוקשקה. – הריני מוכן ומזומן! – אמר אליו.

לוקשקה הוציא את הבקבוק, נקה אותו בידו, מזג כוס יין והגישה להדוד.

– לחייך! בשם האב והבן! – אמר הזקן. בקחתו מידו את הכוס בחגיגיות. – הלואי שתמלאנה כל משאלות לבך לטובה, הלואי שתהיה בן חיל ותקבל אות הצטיינות.

לוקשקה שתה גם הוא את כוסו מתוך תפלה קצרה, והעמיד את הבקבוק על השולחן. הזקן קם, הביא דג מיובש, הניח אותו על המפתן וחבטו במקל כדי לרכך אותו. אחר כך שמהו על פנכה כחולה, הפנכה היחידה שהיתה אצלו, והגישו על השולחן.

– הכל יש לי, תודה לאל, גם פרפראות יש לי לקנוח סעודה, – אמר בגאוה. – ומה שלומו של מוסיב?

לוקשקה ספּר לו, איך שלקח ממנו האורידניק את רובו. הוא חפץ כנראה לשמוע את חות דעתו של הזקן.

– ותר על הרובה, – אמר הזקן: – אם לא תתן את הרובה לא תקבל אות הצטיינות.

– מה תדבר, דוד! כלום נותנים אותות הצטיינות לטירונים? והרובה הוא רובה חשוב, קרימאי, מחירו שמונים מטבעות.

– חדל! גם בדידי היתה עובדא. התחלתי פעם לדון עם מי שתקיף ממני, עם שר המאה, שבקש ממני את סוסי. תן לי, אמר, את סוסך ואז אשתדל שימנוך לשר דגל. אני מאנתי ומשום כך נשארתי קוזק פשוט עד היום.

– מה תדבר, דוד! הנה צריך אני לקנות סוס ואומרים שמעבר לנהר אי־אפשר לקנות בפחות מחמשים מטבעות. אמא לא מכרה עוד את היין.

– הוי, אנחנו לא היינו דואגים מימינו, – אמר הזקן. – כשהדוד ירושקה היה צעיר כמוך כבר היה גונב עדרי סוסים אצל הנוגאים ומבריחם לעבר הטרק. יש, שהייתי נותן סוס חשוב בבקבוק יין או באדרת-לבדים.

– ומפני מה היית נותנם בזול כזה? – שאל לוקשקה.

– טפש, טפש אתה מרקא! – אמר הזקן בבוז. – אי אפשר אחרת! הן לשם זה גונבים, כדי לפזר אחר כך. אתם בודאי גם לא ראיתם, איך שמבריחים סוסים.

– מה אומר ומה אדבר, דוד? – אמר לוקשקה. – אמנם איננו דומים לך.

– טפש, טפש אתה מרקא! – אמנם איננו דומים לך! – ענה הזקן בחקותו מתוך לגלוג את דברי הקוזק הצעיר. – לא כזה הייתי בימי נעורי.

  • וכי מה? – שאל לוקשקה.

הזקן הניע בראשו מתוך בוז.

– הדוד ירושקה היה פשוט, לא היה חס על שום דבר. ומפני זה אמנם היו כל בני צ’צ’נה קונקים לי. כשהיה בא אלי איזה קונק הייתי משקהו יין, מהגה אותו בכל מה שבידי, משכיבהו לישון במטתי וכשהייתי הולך אליו הייתי מביא לו דורן, פישקיש. כך נוהגים בני אדם ולא כמו שאתם עושים. הלא תענוגם היחידי של הבחורים דהאידנא לפצח גרעינים ולזרוק את הקליפה מתוך יריקה, – גמר הזקן בבוז בהראותו בפועל כיצד הקוזקים דהאידנא מפצחים גרעינים וזורקים את הקליפה.

– כל זה ידוע לי, – אמר לוקשקה. – כל זה נכון.

– אם חפץ אתה להיות בן חיל אז הוה דזיגיט ולא בן-כפר. הן גם האכר קונה סוס; יצרף פרוטה לפרוטה ויקח לו סוס.

הם שתקו רגע.

– ומה גדול השעמום, דוד, בסטניצה או בקסרקט; ואין גם לאן לנסוע להתהולל קצת. כלם כאחד מוגי-לב. הנה למשל נזר. לפני ימים היינו באאול; והנה גירי-חן קרא לנו לפשוט בעדרי הסוסים, אך איש לא נלוה אליו. כלום יכלתי לפרוש מהצבור?

– והיכן הוא הדוד? כלום סבור אתה, שכבר נס לחי? לא, עוד כחי אתי! רק הבה לי סוס ובו ברגע ארכב לנוגאי!

– למה לדבר דברים לא יועילו? – אמר לוקה, – ואולם עוץ נא לי איך לי להתנהג עם גירי-חן. הרי הוא אומר לי: “נהג את הסוס רק עד הטרק ושם אמצא מקום-סתרה גם לעדר שלם”. אלא שגם הוא הן גלוח-הראש וקשה לסמוך עליו.

– על גירי חן אפשר לסמוך; כל בני משפחתו הם אנשים טובים; אביו היה קונק נאמן. ואולם שמע לדברי דודך, אני לא אדריכך בדרך רעה. אתה אמור לו, שישבע לך ואז ודאי שיעמוד בדבורו אך כשתסע עמו הזהר שאקדחך יהיה תמיד בכיסך, ביחוד, כשתגיע שעת החלוקה. צ’צ’ני אחד כמעט שהרגני פעם; אני דרשתי ממנו עשר מטבעות בעד כל סוס. אמנם האמן תאמין לו, אך את הרובה אל תגיח מידך.

לוקשקה שמע לדברי הזקן בתשומת לב.

– ומה, דוד? אומרים שיש בידך העשב המגדע, – אמר לאחר שתיקה קצרה.

– העשב המגדע אין בידי, אך אני אלמדך את המעשה אשר תעשה. אמרתי – ואעשה. הנך בחור טוב ואינך מסיח לבך מהזקן. ובכן – ללמדך?

– למדני, דוד.

– היודע אתה את הצב? הלא צב זה שד הוא!

– בודאי, שאני יודע.

– ובכן מצא את קנו ועשה משוכה מסביב לו, לבל יוכל הצב לעבור. לכשיבוא יתרוצץ מסביב לקן, סחור סחור, וכרגע ישוב על עקבותיו, ימצא את העשב המגדע, יביאנו ויפרוץ את המשוכה. אתה השכם למחרת בבוקר והתבונן: במקום ששם הפרץ, שם גם העשב המגדע. אז תקחנו ותשאנו לאשר תחפוץ: שום מנעול ובריח לא יעמדו בפניו.

– ואתה כלום נסיתיו, דודא?

– אני לא נסיתי, אך אנשים טובים ספרו לי זה. אני ידעתי רק לחש אחד, היינו: כשהייתי עולה על סוסי, הייתי קורא את הפזמון “שלום לך”. ואמנם איש לא הרגני.

– מה הוא הפזמון הזה?

– כלום אינך יודע? הוי, בני אדם שכמותכם! אך בקש את הדוד, בקש שיגיד לך. ובכן שמע וחזור על דברי:

שָׁלוֹם לְךָ, יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם.

הִנֵּה מַלְכֵּנוּ.

מִי בַסוּסִים וּמִי בָרַגְלַיִם,

הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ:

צְפַנְיָה מְמַלֵל.

זְכַרְיָה מְפַלֵּל.

וְאוֹמְר מַלְאָכִי:

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, אָחִי.

– שלום, שלום, אחי, – חזר הזקן. – ובכן, יודע אתה? נו, הגידה על פה!

לוקשקה חייך.

– האומנם, דוד, רק מפני זה לא הרגוך? אולי כך.

– חכמים אתם בעיניכם. אתה שנן על פה וקרא בשעת הצורך. זה לא יזיק לך. “שלום, שלום אחי”, והכל בא על מקומו בשלום. – הזקן התחיל מחייך גם הוא. – ואתה, לוקה, אל תלך לנוגאי, זאת עצתי היעוצה לך!

– מפני מה?

– מפני שנשתנו העתים ונשתנו בני האדם וגם הרוסים באו הנה בהמון. ימסרוך לדין. חדל! אינכם ראויים לכך! הנה אני וגורציק, בשכבר הימים…

והזקן התחיל לספּר שוב את ספוריו שאין להם סוף. אך לוקשקה השקיף מבעד החלון.

– כבר האיר היום, דוד, – הפסיקהו. – עת ללכת. בקרני נא לפעמים.

– ינצרך ד', ואני אלך לי אל פקיד הצבא. הבטחתי לו ללכת אתו לציד; כמדומני שהוא בן אדם טוב.


XVII

לוקשקה שם פניו לביתו. בשובו עלה אד טלול מהארץ וכסה את כל הסטניצה. מכל העברים הגיע רשרושן של הבהמות המתעוררות משנתן. קריאותיהם של התרנגולים נעשו יותר תכופות ועזות. האויר הלך והחויר ושוכני הסטניצה התחילו קמים ממשכבותיהם. לוקשקה הקריב לגשת אל ביתו ורק אז הבחין את גדר החצר הרטובה מטל, את אכסדרת הבית ואת הרפת הפתוחה. בחצר נשמע מתוך הערפל קול הגרזן על העצים. לוקשקה נכנס אל הבית. אמו עמדה לפני התנור וזרקה לתוכו גזרי-עצים. על המטה ישנה עוד אחותו הילדה.

– ומה, לוקשקה, התהוללת די שבעך? – אמרה אמו בדממה. – היכן היית כל הלילה?

– הייתי בסטניצה, – ענה הבן בלי רצון, כשהוא מוציא את הבריג ממעטפת הבד ובודק אותו.

האם הנידה ראשה.

לאחר ששפך אבק שרפה לתוך הגביבה הוציא פטרונים אחדים ריקים, מלאם אבק שרפה ופקקם בכדורים קטנים העטופים במטליות. לאחר שבדק ומצא כי הם מפוקקים כהלכה השיב את השק למקומו.

– ומה, אמא, בקשתיך להטליא את אמתחותי. ההטלאת?

– בודאי. האלמת עסקה אתמול בהטלאה. כלום הגיעה כבר השעה לשוב אל הקסרקט. הן כמעט שלא ראיתיך עוד.

– הנה, רק אצטיד ואלכה, – ענה לוקשקה בצררו את אבק השרפה. – והיכן האלמת? כלום הלכה לאיזה מקום?

– היא חוטבת, מסתמא, עצים: כל הזמן התעצבה אליך. לא אראנו עוד, לא אראנו כלל, היתה אומרת. והרי היא מעבירה בידה על פניה, מפצחת באצבעותיה ולוחצת את ידה אל חזה, כלומר: צר לי מאד. אולי אלך ואקרא לה? בנוגע לאבריק הבינה את הכל.

– קרא לה, – אמר לוקשקה. – אגב אורחא: יש לי שם שומן, הביאיהו נא, צריך למשוח את החרב.

הזקנה יצאה וכעבור רגעים אחדים נכנסה במעלות החורקות אחותו האלמת של לוקשקה. היא היתה גדולה מאחיה לשש שנים והיתה דומה לו מאד, לולא פניה הקהים והגסים, שהבעתם משתנית בכל רגע, אותם הפנים המיוחדים לכל החרשים-האלמים. היא היתה לבושה חלוק גס המלא טלאים; רגליה יחפות ומלוכלכות ועל ראשה מטפחת כחולה, ישנה-נושנה. צוארה, ידיה ופניה היו מגוידים כאלה של אכר. גם מבגדיה וגם מחזותה, ניכר היה שעבדה עבודה קשה, עבודת גבר. היא הביאה חבילת עצים וזרקה אותה על יד התנור. אחר כך נגשה אל אחיה מתוך בת-צחוק של חדוה, שקמטה את כל פניה, נגעה בשכמו והתחילה לעשות לו במהירות סימנים שונים בידיה, בפניה ובכל גוה.

– יפה, יפה! בת-חיל, סטיפקה! – ענה האח בנענעו בראשו. – את הכל הכנת, תקנת, בת חיל! הרי לך בעבור זה! – והוא הוציא מכיסו שני דובשנים ונתן לה.

פניה של האלמת נתאדמו והיא פרצה בנהימה פראית שבחדוה. היא תפשה בדובשנים והתחילה לעשות את סימניה עוד ביתר מהירות כשהיא רומזת כפעם בפעם לצד אחד ומעבירה באגודלה על גבותיה ועיניה. לוקשקה הבין לרעה ונענע בראשו בלי הרף, אגב חיוך קל. היא אמרה לו, שיתן דובשנים לנערות, אמרה, שהנערות אוהבות אותו ושאחת מהם, מריאנה, עולה על כלנה וגם היא אוהבת אותו. את מריאנקה סימנה על ידי זה, שרמזה במהירות לעבר ביתה, הראתה על גבותיה ופניה, כשהיא שורקת בלשונה ומנענעה בראשה. “אוהבת” ציינה בזה, שלחצה את ידה אל חזה, נשקה אותה וכאילו חבקה את מישהו. האם שבה הביתה ובהודע לה פשר שיחתה של האלמת חייכה והנידה ראש. האלמת הראתה לה את הדובשנים ופרצה שנית בנהימה שבחדוה.

– אני אמרתי לאוליטה לפני ימים, שאשלח אליה שדכנים, – אמרה האם. – היא הקשיבה לדברי בתשומת לב.

לוקשקה הסתכל באמו מתוך שתיקה.

– ומה, אמא? צריך להוציא את היין למכירה. סוס נחוץ לי.

– אוציא, אוציא, כשתגיע השעה; אתקן קודם את החביות, – אמרה האם, שכנראה לא היתה לה לרצון התערבותו של בנה בענייני המשק. – כשתלך, קח אתך את הצרור המונח בפלוש. שאלתי אצל השכנים, צידה לך לדרך. או אולי לשימו באמתחת?

– לו יהי כדבריך – ענה לוקשקה. – אם יבוא הנה גירי-חן מעבר הנהר שלחיהו אלי, אל הקסרקט, מפני שמעכשיו יעברו ימים רבים עד שישחררוני משם שנית. דבר לי אליו.

הוא התכונן ללכת.

– אשלח, לוקשקה, אשלח. ובכן התהוללת כל הלילה אצל ימקה? – אמרה הזקנה. – לא לחנם נדמה לי בלילה, בצאתי אל הבהמות, כי שומעת אני את רנתך. – לוקשקה לא ענה דבר, יצא אל הפלוש, שם את האמתחת על שכמו, תקע שולי מעילו בחגורה, לקח את הרובה ועמד על המפתן.

– היי שלום, אמא, – אמר לאמו בסגרו את השער מאחריו. – שלחי נא לי חביונה בידי נזרקה, הבטחתי לבחורים. הוא יסור אליך.

– ינצרך ד', לוקשקה! אשלח, מהחבית החדשה אשלח, – ענתה הזקנה, בגשתה אל הגדר. – אך שמע מה שאגיד, – הוסיפה פתאום בהשתוחחה מעל לגדר.

הקוזק עמד מלכת.

– כאן התהוללת והיטבת את לבך ותהלה לעליון! שמח בחור בילדותך! וגם ד' הצליח את דרכך. כל זה טוב. אך שם, בני, הזהר לך והזהר. וביחוד השתדל למצוא חן בעיני הרשות. אי־אפשר אחרת! ואני אמכור את היין ואחשוך את הכסף לקנות לך סוס וגם את הנערה אשיא לך.

– יפה, יפה – ענה הבן קודרות.

האלמת צעקה פתאום, כדי להסב אליה תשומת לבו של אחיה. היא הראתה על ראשה וידה, כלומר: ראש גלוח, צ’צ’ני. אחר כך עננה את גבותיה, העמידה פנים כאילו היא מכוננת את הרובה, צעקה והתחילה לשיר במהירות, כשהיא מנענעת בראשה. היא אמרה ללוקשקה, שיהרוג עוד צ’צ’ני אחד.

לוקשקה הבין, חייך ובצעדים מהירים וקלים נעלם בערפל העב, כשידו מחזיקה ברובה אשר על גבו, מתחת לאדרת.

האם עמדה זמן־מה אצל השער ושתקה ואחר כך נכנסה הביתה ושבה לעבודתה.


XVIII

לוקשקה הלך אל הקסרקט והדוד ירושקה שרק באותה שעה לכלביו, עבר את הגדר בטפיסה והגיע לדירתו של אלינין דרך החצרות (בצאתו לציד לא אהב לפגוע באשה). אלינין ישן עדיין וגם וואניושה שכבר נעור הוסיף לשכב כשהוא מביט סביבותיו ונמלך בדעתו אם כבר הגיעה השעה לקום או לא. פתאום נפתחה הדלת והדוד ירושקה הלבוש בגדי צידים ומזוין ברובה נראה בפתח.

– מלקות! – צעק בקולו העב. – חרדה! צ’צ’נים עליך! איוואן! שפות את המיחם! קום! מהר! כך, בן אדם חביב, כך נוהגים אצלנו. גם הנערות קמו כבר. השקיפה נא בחלון, הטריח את כבודך והשקיפה בחלון, הנה הן הולכות לשאוב מים ואתה עודך שוכב בחבוק ידים.

אלינין נעור וקפץ. חדוה ורעננות מלאו את לבו למראה הזקן ולמשמע קולו.

– מהר, מהר, וואניושה! – קרא בקול.

– כלום כך מתכוננים לציד? כל האנשים אוכלים כבר פת שחרית ואתה עודך ישן! לים! לאן? – נער בכלבו.

– והרובה שלך מוכן הוא? – צעק הזקן, כאילו היה הבית מלא אנשים.

– חטאתי, אשמתי. אבק שרפה, וואניושה, פקקים! – קרא אלינין.

– קנס! – צעק הזקן.

– דו טי ווליוו – אמר וואניושה מתוך חיוך.

– לא לנו אתה! הנך מפטפט לועזית, שד משחת! – צעק עליו הזקן, בחשפו את שרשי שניו.

בפעם הראשונה מוחלים, – התלוצץ אלינין בנעלו את מגפיו הארוכים.

– מוחלים בפעם הראשונה, – ענה ירושקה, – אך כשתאחר בפעם השנית תקנס בהין ציחיר. לאחר שהאדמה מתחממת אי־אפשר עוד למצוא את הצבי.

– וגם כשתמצאנו – חכם הוא ממך, – אמר אלינין, בחזרו על הדברים שדבר אתמול הזקן; – אותו לא תרמה.

– לגלג, לגלג לך! הרוג אותו קודם ואחר כך תלגלג. נו, מהר! שור, הנה גם בעל הבית הולך אליך, – אמר ירושקה שהשקיף בחלון. – האח, מה התקשט, לבש מעיל חדש, כדי שתראה שאופיציר הוא. הוי, בני אדם, בני אדם! ובאמת וואניושה הודיע, כי בעל הבית רוצה לראות את האדון.

– לרז’ן, – אמר מתוך כובד ראש, בהתכונו לבאר בזה את מטרת בקורו של שר הדגל. תיכף לאחר זה ושר הדגל בעצמו בצרקסיה חדשה עם איפוליטות של אופיצר על הכתפים ובנעלים מגוהצים, – חזון לא נפרץ אצל הקוזקים, – נכנס החדרה מתוך בת צחוק וברך את אלינין בברכת החג.

שר הדגל אליה ווסילייביץ, שחי זמן מה גם ברוסיה היה קוזק נאור, מורה בית הספר, ואחרון אחרון חביב: יחסן. הוא התאמץ להראות כיחסן ואולם מתחת למסוה המכוער של פזיזות, בטחה יתרה ומליצה נלעגה בצבץ ועלה בן־מינו של ירושקה, זה היה ניכר גם מפניו השזופים, גם מידיו ומחטמו האדום. אלינין בקשהו לשבת.

– שלום לך, אבי אליה ווסילייביץ! – אמר ירושקה בקומו ומתוך לגלוג, כפי שנראה לאלינין, השתחוה לפני הבא השתחויה עמוקה.

– שלום, דוד! גם אתה כאן? ענה שר הדגל בנענעו בראשו כלאחר יד.

שר הדגל היה כבן ארבעים, בעל צורה, זקנו הקטן והשב מחודד, גזרתו דקה וזקופה ועל פי מראהו הרענן נראה צעיר משנותיו. בבואו לאלינין ירא כנראה שמא יחשבנו זה לקוזק פשוט ולכן התאמץ להראות לו תיכף את כל ערכו.

– זהו נמרוד המצרי שלנו, פנה לאלינין בבת צחוק של שובע־רצון ורמז על הזקן. – גבור ציד לפני ד'. ראש וראשון לכל דבר. הכבר הספיק מר להכירו כראוי?

הדוד ירושקה שהביט על רגליו הנעולות בעורות־צבי לחים נענע בראשו מתוך הרהורים כמתפלא ללמדנותו וזריזותו של שר הדגל ושנן לעצמו: “נמרוד המצרי! מה שאדם יכול להעלות על הדעת!”

– הנה אנו מתכוננים ללכת לציד, – אמר אלינין.

– כך, כך, – העיר שר הדגל, – ולי דבר אל כבודו.

– מה ברצונו?

– היות שמר הוא איש אציל והיות שגם אני משער בנפשי, שגם לי יש תואר אופיצר, לכן ארהיב עוז בנפשי לקוות כי נבוא לעמק השוה. (הוא הפסיק לרגע והביט מתוך בת-צחוק אל הזקן ואלינין). אך אם יש את נפשו, היות שרעיתי היא נבערה מדעת ונאמר אין חכמה לאשה אלא בפלך ומפני זה לא ירדה לעומקם של דברי אדוני יום אתמול. יען כי בעד דירתי חוץ מהאורוה יכלתי לקחת אצל שלישו של הגדוד שש מטבעות לחדש ויען כי בלי שכר אני, בתור איש אציל, יכול תמיד להרחיק מביתי. והנה אם על אדוני טוב והיות שגם לי יש תואר אופיצר לפיכך אנו יכולים לבוא לידי הסכמה והיות שאני תושב המקום הזה אני יכול לקיים כל דבר כמו שנאמר נהרא נהרא ופשטיה.

– צחות ידבר, – מלמל הזקן.

שר הדגל הרבה עוד לדבר כסגנונו זה ומכל דבריו הבין אלינין בקושי שברצונו לקבל שש מטבעות לחודש. הוא הסכים לו ברצון והציע לאורחו כוס טה, אך הלה מאן לשתות.

– על פי מנהגנו האוילי אסור לנו להשתמש בכוס של חוץ, – אמר שר הדגל. – אמנם על פי השכלתי אני מבין, אלא שאשתי מסבת הבערות של המין האנושי…

– ובכן, היואיל מר לשתות?

– אם ירשה מר אביא את כוסי, המיוחדת, – ענה שר הדגל ויצא אל האכסדרה. – הכי כוס! קרא לתוך ביתו.

כעבור רגעים אחדים נפתחה הדלת ויד צעירה שזופה, עטופה בשרוול ורוד הוציאה מבעדה כוס. שר הדגל נגש, לקח את הכוס ולחש דבר־מה לבתו. אלינין מזג לבעל הבית בכוסו המיוחדת ולירושקה בכוס של חוץ.

– אף על פי כן אין ברצוני לעכב את כבודו, מכיון שהוא נחפז לציד, – אמר שר הדגל כשהוא ממהר להריק את כוסו ונכוה פעם בפעם ברותחים. – אף גם אני יש לי תשוקה גדולה לציד-הדגים, מכיון שישיבתי כאן ישיבת-ארעי, כלומר רצוני לאמר עד תום ימי החופש. והיות שיש ברצוני לנסות את מזלי, היינו אולי יפלו גם בחלקי מתנות הטרק.24 אקוה, כי כבודו יבקרני ללגום אתי לגימה המקרבת את הלבבות על פי מנהגנו הקדמון, – הוסיף בקומו.

שר הדגל השתחוה, לחץ את יד אלינין ויצא. עד שאלינין הכין עצמו לדרך שמע את קולו התקיף והמתון של שר הדגל שנתן פקודות שונות לבני ביתו. וכעבור רגעים אחדים ראה, איך שבעל-הבית במכנסים מופשלים עד הברכים ובבישמיט קרוע עבר על יד חלונו עם רשת על שכמו.

– אך זהו רמאי, – אמר ירושקה בכלותו לשתות. – וכי מה, כלום הנך נכון באמת לשלם לו שש מטבעות? היתכן? הן את הטוב שבבתי הסטניצה יתנו לך בשתי מטבעות. אך זהו מנוול! אני נכון להשכיר לך את שלי בשלש מטבעות.

– לא, לא אעקור את דירתי מכאן, – אמר אלינין, – לא כדאי.

– שש מטבעות! נראה שלא טרחת הרבה על ממונך. ע־עח! – אמר הזקן – איוואן, הבה צ’יחיר!

לאחר שסעדו את לבם ולגמו קצת יין שרוף יצאו מהבית בשעה השמינית בבוקר.

בשער נתקלו בארבה רתומה. מריאנה נהגה את הפרים בחבל שהיה קשור לקרניהם. היא היתה עטופה בבישמיט ממעל לכתנתה, מטפחת לבנה כסתה את פניה עד העיניים, על רגליה מגפים ובידה זמורה ארוכה.

– חביבה, – קרא הזקן, בהעמידו פנים, כאילו הוא מתכון לתפשה. מריאנה הניעה עליו בזמורתה והביטה מתוך חדוה על שניהם בעיניה היפות.

אלינין נעשה שמח עוד יותר.

– נו, נלך, נלך! – אמר בטענו את רובו על שכמו ובהרגישו עליו את מבט הנערה.

– הי, הי! צלצל קולה של מריאנה ותיכף לאחר זה נשמעה חריקת הארבה, שנתקה ממקומה.

עד שהלכו דרך החצרות והמגרשים של הסטניצה לא חדל ירושקה מלדבר. הוא לא יכול להסיח דעתו משר הדגל וחרף אותו בלי הרף.

– אך מפני מה אתה כל כך כועס עליו? – שאל אלינין.

– קמצן! לא אוכל שאת! – ענה הזקן. – כשימות, הן ישאר הכל, למה זה לקמץ? שני בתים בנה לו וגן אחד הוציא מידי אחיו על פי בית דין. הן הוא מומחה מאין כמוהו לכתיבת דלטוריות! גם מסטניצות אחרות באים אליו לכתוב “נירות”. כאשר יכתוב, כן יהיה, הוא מכוון לעצם הנקודה. ובשביל מי הוא מקמץ? בסך הכל יש לו נער אחד ובתולה. בקרוב ישיאנה לאיש והוא ישאר לבדו.

– בודאי שהוא צובר ממון לנדוניא לבתו, אמר אלינין.

– איזו נדוניא? את הבתולה ישאו גם בלאו הכי, הבתולה היא בתולה חשובה. אלא שמנוול זה רוצה להשיאה דוקא לעשיר, הוא רוצה לקבל בעדה מוהר גדול. יש כאן קוזק אחד ולוקה שמו, שכני ושאר בשרי, בן חיל, הוא אשר הרג את הצ’צ’ני! ובכן הוא משתדך לאותה בתולה זה מזמן, אך המנוול דוחה אותו מפעם לפעם: עוד הנערה צעירה מדי. עוד לא הגיעה לפרקה, אלא שאני יודע כונתו מהי. הוא רוצה שיפצירו בו, שירבו לו מוהר אך סוף סוף ישאנה לוקשקה! מפני שהוא ראש וראשון לקוזקי הסטניצה, דזיגיט כהלכה, הרג אבריק, יקבל אות הצטיינות!

– אתמול בהתהלכי בחצר ראיתי איך שבת בעל-הבית ואיזה קוזק נשקו זה את זה.

– הנך מהתל בי, – קרא הזקן בעמדו מלכת.

– חי נפשי! – אמר אלינין.

– שד ולא בתולה, – אמר ירושקה מתוך הרהורים. ומה מראה הקוזק?

– לא התבוננתי כראוי.

– נו, ומה הצפוי אשר על מצנפתו? הלבן הוא?

– כן.

– ומעילו אדום? קומתו כקומתך?

– הוא גדול קצת ממני.

– הוא בעצמו. ירושקה פרץ בצחוק. – הוא בעצמו, מרקא שלי, כלומר לוקשקה. אני קורא לו מרקא, דרך הלצה. הוא בעצמו.

אהב אאהבנו! כמוהו הייתי גם אני, אבא שלי! כלום כדאי לשים לב אליהם? יש שאהובתי היתה ישנה עם אמה, עם גיסתה ואף על פי כן הייתי חודר אליה. יש, שהיתה ישנה בדיוטא העליונה; אמה היתה מכשפה, שד, שנאה אותי תכלית שנאה, – ואז הייתי בא עם האומנת שלי, כלומר עם חברי, נירצ’יק שמו. אעמוד מתחת החלון, אעלה על כתפיו, אפתח את החלון ואמששנה, היא היתה ישנה כאן, על האצטבא. פעם אחת בהעירי אותה, לא הכירתני, נבהלה: מי זה? ולי אסור לדבר: אמה הזדעזעה על משכבה. הסירותי את מצנפתי ותחבתיה לתוך פיה ואז הכירתני תיכף על פי הקרע שבמצנפת קפצה למטה. לי לא היה נחוץ שום דבר אלא שהיא היתה מביאה לי ענבים ושקדים וכיוצא באלה. ולא יחידה היתה לי… חייתי חיים כהלכה!

– ועכשיו?

– נלכה בעקבות הכלב, נושיבה את הפסיון על העץ ואז – ירה!

– ההיית מסכים להתעלס באהבים עם מריאנקה?

– שים עין בכלבים. בערב אספר לך את השאר, אמר הזקן ברמזו על כלבו האהוב, על לים.

שניהם נשתתקו.

לאחר שעברו כמאה צעדים עמד הזקן שנית והראה על זמורה, שהיתה מונחת לרוחב הדרך.

– מה דעתך על זה? – שאל את אלינין – סבור אתה, שכך צריך להיות? לא! מקל זה אינו מונח כדאיבעי.

– היינו?

אלינין חייך.

– אינך יודע דבר. שמע לאשר אומר לך. כשמונח מקל באופן כזה אל תעצרנו, אלא לך סחור סחור, או זרוק אותו מהדרך והתפלל בלחש: “בשם האב והבן והרוח הקדוש” ואז תוכל ללכת הלאה בשלום. לא יאונה לך רע. כך למדוני עוד הזקנים.

– נו, הבל ורעות רוח! – אמר אלינין. – יותר טוב, שתספר לי על מריאנה. ובכן היא מתעלסת עם לוקשקה?

– הס! עכשיו – שתיקה! – הפסיק הזקן שוב בלחש את השיחה; – רק הקשב קשב. עכשיו נלך דרך היער.

הזקן שצעד בלי קול הלך לפני אלינין במשעול הצר, הנכנס לתוך יער עבות ופרא. פעמים אחדות סקר מתוך תרעומות לאחור, לעבר אלינין שרשרש ונקש במגפיו הגדולים ושמתוך אי-זהירות נאחז פעמים אחדות ברובו בסבכי העצים.

– אל תקים שאון, צעד לך בדממה, חייל שכמותך! – לחש הזקן בכעס.

הורגש באויר, שהשמש כבר יצאה. האד התפזר, אך עטף עוד את צמרות האילנות. היער נדמה לגבוה מאד. עם כל צעד וצעד נשתנו פני המקום. הנה חשבו ההולכים כי עץ לפניהם אך כרגע נוכחו שזה שיח; הקנה נראה כאילן.


XIX

האד התרומם קצתו למעלה, בחשפו את גגות הסוף הלחים, קצתו היה לטל שהרטיב את הדרך ואת העשב אשר על יד הגדרות. מכל המעשנות תמר עשן. העם יצא מהסטניצה – מי לעבודה, מי אל הנהר ומי אל הקסרקט. הצידים הלכו זה על יד זה בדרך הרטובה, שעשבים עלו בה. הכלבים רצו בצדי הדרך, כשהם מנפנפים בזנבם ומביטים כפעם בפעם אל אדונם. רבבות יתושים רחפו באויר, כשהם מלוים את הצידים ומכסים את שכמם, עיניהם וידיהם. נדף ריח של שב ושל טחב היער. אלינין סקר בלי הרף לעבר הקרון, שבו ישבה מריאנה, כשהיא דופקת בפרים בזמורתה.

היתה דממה. קולות הסטניצה לא הגיעו יותר לאזני הצידים; רק הכלבים רעשו בין הברקנים ולעתים רחוקות נשמע צפצוף צפרים. אלינין ידע כי היער הוא מקום סכנה, כי האבריקים מסתתרים תמיד במקומות האלה אך ידע גם זה, שהרובה ביער הוא מגן ומחסה בטוח לעוברי אורח. הוא לא פחד אלא שהרגיש, כי איש אחר במקומו היה אולי פוחד ובהתרכזות מיוחדת הסתכל ביער הרטוב והמעורפל, הקשיב לצלילים הרפים, שהגיעו לעתים רחוקות, משמש כפעם בפעם ברובו והרגיש איזו הרגשה חדשה ונעימה. הדוד ירושקה שהלך לפני אלינין היה נעצר אצל כל שלולית ושלולית, שבה היו ניכרות עקבותיה של חיה ובהסתכלו בהן בתשומת לב היה מראה עליהן לאלינין. הוא כמעט שלא דבר דבר ורק לעתים רחוקות היה מעיר איזו הערה בלחש. המשעול שבו הלכו שמש, כנראה, לפנים דרך לקרונות ואולם עכשיו היה כלו מכוסה בעשב. יער התדהרים והבוקיצות25 שצמח משני עברי המשעול היה כל כך עב ועבות עד כי אי-אפשר היה לראות מבעדו דבר. כמעט כל אילן ואילן היה לפות מצמרתו עד שרשיו בגפן הבר; מתחת צמחו צפופים זה לזה קוצים כהים. כל שדמה ושדמה קטנה היתה מכוסה בשיחי הפטל השחור ובקני-הסוף, שציציותיהם האפורות התנענעו הנה והנה. פה ושמה נמשכו מהמשעול אל מעבה היער שבילים רחבים של החיות ומסלולים של הפסיונים, מסלולים צרים כמנהרות. כח הצמיחה של היער אשר רגל בהמה לא עברה עוד בו, הפליא על כל צעד וצעד את אלינין אשר עד היום לא ראה כדומה לזה. היער, הסכנה שארבה ממחבואיו, הזקן עם לחשו הסודי, מריאנקה עם גזרתה החסונה והזקופה, ההרים, כל זה נדמה לאלינין כחלום חזיון לילה.

– הנה הושבתי פסיון26 – לחש הזקן בסקרו מסביב ובהורידו את מצנפתו על פניו. – כסה את פניך – רמז לאלינין בכעס, כשהוא זוחל כמעט על ארבע, – הפסיון אינו אוהב את פרצופו של בן אדם.

הזקן נעצר פתאום והתחיל מתבונן באילן אשר לפניו. העוף קרקר מהאילן על הכלב שנבח עליו ואלינין ראה את הפסיון. אך באותו רגע נשמעה יריה חזקה כירית התותח; זה ירה ירושקה מתוך רובו הגדול. העוף נתר ממקומו, כשנוצותיו נושרות ונפל ארצה. אלינין נגש אל הזקן ובדרך הילוכו הבהיל עוף שני, שקפץ מהאילן והתעופף. אלינין מהר להוציא את רובו, כוננהו וירה. הפסיון האביר כחץ למעלה אך????27 החל לנפול כאבן כשהוא נאחז בסבכי העצים.

– בן חיל! – קרא הזקן מתוך צחוק. הוא לא יכול לקלוע אל העוף בשעת טיסתו.

לאחר שהרימו את הפסיונים הלכו הלאה. אלינין שהרגיש התעוררות מיוחדת מההליכה ומקילוסו של הזקן נסה כפעם בפעם להכנס עם בן לויתו בשיחה.

– עמוד! נלכה הנה, – הפסיקו הזקן: – אתמול ראיתי פה עקבות צבי.

הם נטו למעבה היער ולאחר שעברו כשלש מאות צעדים יצאו אל שדמה צומחת קנים ומכוסה פה ושמה במים. אלינין נחשל יותר אחרי הציד הזקן והדוד ירושקה שהיה רחוק ממנו לעשרים צעדים השתוחח פתאום והתחיל לרמוז ולקרוץ לו מתוך רצינות וכובד ראש. כשנגש אלינין אליו ראה את עקבותיה של רגל אדם, שעליה רמו לו הזקן.

– התראה?

– אראה. וכי מה? – אמר אלינין כשהוא מתאמץ לדבר בקול מפיק שלוה גמורה; – עקבות אדם.

שלא ברצונו נצנץ במחו הרעיון על דבר “מגלה העקבות” של קופער ועל דבר האבריקים. בראותו את הזהירות הסודית, שבה צעד הזקן לא הבין את סבתה ולא ידע אם הסכנה גרמה לה או שהצלחת הציד דורשה זאת ואולם לשאול את פי הזקן לא הרהיב.

– לא, אלה הם עקבותי, – ענה הזקן בפשטות והראה על העשב, שמתחתיו אפשר היה להבחין בקושי עקבות-חיה.

הזקן הלך הלאה ואלינין צועד על ידו. לאחר שעברו כעשרים צעדים התחילו לרדת במורד במעבה היער עד שהגיעו לעץ אגסים עבות, שהאדמה מתחתיו היתה שחורה וגללי־חיה טרים נראו עליה.

המקום הזה שהיה מוקף ולפות מכל עבר בגפן הבר דמה לסוכה מקורה, אפלה וקרירה, שהישיבה בה נעימה מאד.

– בבקר היה כאן, – אמר הזקן מתוך אנחה: – מרבצו עודנו חם. – פתאום נשמע קול נפץ נורא ביער במרחק עשרה צעדים מהם.

שניהם רעדו ותפשו את רוביהם, אך לא ראו דבר; רק נשמע נפץ של ענפים נשברים. אחר כך הגיעה אליהם שעטת קפיצות מדודות ומהירות וכעבור רגע נהפך קול הנפץ לקול שאון רחוק ועמום שהתפשט בכל רחבי היער הדומם. אלינין הרגיש, כי דבר מה נתק בלבו. לשוא הסתכל והתבונן במעביה הירוקה ולסוף נשא את עיניו אל הזקן. הדוד ירושקה שהדק את רובו אל חזו עמד בלי ניד; מצנפתו הופשלה לאחור, עיניו הבריקו בברק לא שכיח ופיו הפתוח שמתוכו בלטו מתוך התמרמרות שנים צהובות ומכורסמות נשאר במצב זה שעה ארוכה.

– צבי! – אמר לבסוף. – כאן עמד. צריך היה לגשת אליו בקפנדריה! טפש שכמותי! טפש, טפש! – והוא תפש את זקנו בהתמרמרות. – טפש! חזיר! – דבר בלי הרף כשהוא מורט את זקנו השב עד לכאב. ממעל ליער, בערפל, כאילו נשא דבר מה במעוף. שאון שעטתו של הצבי הנבהל הלך והתרחק, הלך והתפשט במלוא רוחב היער.

כבר פנה יום, כששב אלינין הביתה בלוית הזקן. הוא היה עיף ורעב, אך הרגיש שפעת אונים בכל גופו. השולחן היה ערוך. הוא סעד את לבו, שתה יין בחברת הזקן ושנית הרגיש בנפשו חמימות וחדוה. אחרי הסעודה יצא אל האכסדרה. שוב הבריקו לעיניו ההרים בנוגה השקיעה. שוב ספר הזקן את ספוריו שאין להם סוף על הציד, על האבריקים, על אהובותיו, על חיי עליצות וגבורה. שוב ראה את מריאנקה היפהפיה, כשהיא נכנסת, יוצאת ועוברת את החצר. מתחת לכתונת הסתמן הגוף החסון והרענן של היפהפיה.


XX

למחרת יצא אלינין לבדו לאותו מקום, ששם הבהילו אתמול את הצבי. במקום לצאת דרך השער עבר בטפיסה את משוכת החדק כאשר נהגו כל יושבי הסטניצה, ועד שלא הספיק להסיר את הקוצים שנאחזו בצרקסיתו כבר הרגיז כלבו ממנוחתם שני פסיונים. כשנכנס לחורשת הברקנים התחילו הפסיונים מתרוממים על כל צעד וצעד. (הזקן לא הראה לו אתמול את המקום הזה, מפני שחפץ להעמיד בו מוקשים). אלינין הרג חמשה פסיונים בשתים עשרה יריות ואולם כדי להרימם היה מוכרח לפרוץ לו דרך בין הקוצים והוא עיף כל כך, עד שטבל כלו בזעה. הוא צוה לכלבו לעמוד, הוריד את המקורים, שם כדורים על גרגרי העופרת ובהבריחו את היתושים בשרוולי צרקסיתו שם פניו אל מרבץ הצבי. אך קשה היה לעצור בכלב, שנתקל שוב בעקבות הפסיונים והוא הרג עוד שני עופות. כל זה עכב אותו ורק בשעת הצהרים נגש למקום, ששם היה אתמול.

היום היה בהיר מאד, שקט וחם. טל הבוקר כבר יבש גם ביער ורבבות יתושים כסו ממש את פניו, גבו וידיו של ההולך. הכלב השחור הפך ברוד: כל גבו היה מכוסה ביתושים. הצרקסיה שמבעדה נעצו בו את עוקציהם נהפכה גם היא לברודה. אלינין היה נכון לברוח מפני היתושים; לו נדמה, כי בקיץ אי־אפשר ממש לשבת בסטניצה וכבר התכונן לשוב הביתה, אך בזכרו כי אף על פי כן הן חיים כאן בני-אדם החליט לנסות את כח סבלו והפקיר עצמו ליתושים. וראה זה פלא: כעבור זמן מה כבר נדמה לו, כי יש גם נעימות מיוחדת בעקיצותיהם. אף גם נדמה לו, שלולא הקיפהו כאן מכל עבר הענן הכבד של היתושים, שהיו נמחים ומתמזמזים על פניו המזיעים עם כל תנועת יד שלו, שלולא אותה הצרבת המטרידה שהיה מרגיש בכל גופו, היה אובד ליער הזה כל אפיו המיוחד לו וכל הקסם שבו. רבבות הרמשים האלה התאימו כל כך לעולם זה של צמחים, עולם פרא ועשיר עד כדי כעור, לשפעה זו של חיות ועופות הממלאים את היער, לדשא האפלולי ולאויר הלוהט והריחני, לשלוליות המים העכורים, מי הטירק הפורצים מתחת לקרקע ומפעפעים פה ושמה מתחת לעלים הנכפפים למטה, עד כי אלינין הרגיש עכשיו נעימות במה שנראה לו קודם נורא וכבד מנשוא. הוא סבב את המקום ששם פגע אתמול בחיה ולאחר שלא מצא דבר החליט לנוח. השמש עמדה ישר ממעל ליער והיתה צורבת בקויה המאונכים את ראשו וגבו בכל פעם שהיה יוצא אל איזו שדמה או אל הדרך. שבעת הפסיונים הכבדים העיקו על מתניו עד לכאב הוא חפש ומצא את הסימנים של אתמול, וזחל ובא מתחת לשיח באותו מקום גופו, ששם רבץ אתמול הצבי. הוא שכב אצל מרבצו של החי וסקר מסביב את הדשא הכהה, סקר את המקום הרטוב, את הגללים של אתמול, את חותם ברכיו של הצבי, את רגב האדמה השחורה שנעקר בפרסותיו ועקבות רגלי אדם, עקבותיו הוא. לו היה קריר ונעים; הוא לא הרהר בשום דבר ולא השתוקק לשום דבר ופתאום תקפהו רגש מוזר של אושר לא מובן ושל אהבה לכל היקום, תקפהו בכח כזה, עד כי התחיל על פי הרגל נושן שמימי הילדות להצטלב ולהודות למאן דהוא טמיר ונעלם. פתאים נצנץ בראשו בבהירות מיוחדת הרעיון שהנה אנכי, דמיטרי אלינין, שהנני יצור שונה כל כך מכל יתר היצורים, שוכב עכשיו לבדי במקום כמוס ופלאי, במקום, ששם חי הצבי, צבי זקן ויפה שאולי לא ראה פני אדם מעולם, במקום שאדם לא ישב בו מעולם ואדם לא חשב אודותיו. “הריני יושב לי כאן ומסביב לי עומדים אילנות צעירים וזקנים ואחד מהם לפות ברשתות גפן הבר; מסביב לי רוחשים פסיונים, כשהם רודפים זה אחר זה ואולי הם מרגישים בקרבת אחיהם ההרוגים”. הוא משש בידיו את פסיוניו, התבונן בהם ונגב בצרקסיתו את ידו שלוכלכה בדם חם. “אולי מרגישים הפסיונים בזה ובפנים מפיקים דאגה ותרעומות הם עוקרים מכאן את דירתם למקום אחר; על ידי מרחפים באויר ומזמזמים יתושים, כשהם מתעופפים בין העלים, הנראים בעיניהם לאיים גדולים ונרחבים: אחד, שנים, שלשה, ארבעה, מאה, אלף, מליון יתושים וכולם משום מה מזמזמים דבר־מה וכל אחד מהם הוא דמיטרי אלינין מיוחד במינו כמוני בעצמי”. הוא שוה בדמיונו בבהירות במה מהרהרים ועל מה מזמזמים היתושים: “הנה, הנה, בני־חיל! הנה את מי אפשר לאכול!” ומתוך זמזום הם מכסים את כל גופו. והוא הבין ברור, שאינו כלל וכלל אציל רוסי, חבר של החברה המוסקבאית, ידידו ושאר בשרו של פלוני ואלמוני, אלא יתוש או פסיון או צבי כאלה הנמצאים עכשיו מסביב לו. “כמוהם וכמו הדוד ירושקה אחיה ואמות גם אנכי. ונכונים דבריו: רק עשבים יעלו מהקבר”.

“ומה בכך שעשבים יעלו? – הוסיף להרהר: – אף על פי כן צריך לחיות, צריך להיות מאושר, מפני שרק לדבר אחר אני משתוקק, אל האושר. אחת היא, מי אני: בין שאני חיה, ככל יתר החיות שעשבים יעלו מהן ויותר לא כלום, ובין שאני מסגרת, שבה משובץ חלק אלוה ממעל, בין כך ובין כך צריך לחיות באופן הכי-נאה. ואולם איך צריך לחיות, כדי להיות מאושר ומפני מה לא הייתי מאושר קודם?” והוא התחיל להעביר בזכרונו את חייו הקודמים והרגיש לעצמו רגש של בוז ותועבה. הוא נראה לעצמו בתור איגואיסטן שהחמיר מאד בדרישותיו, אף כי באמת לא היה נחוץ לו דבר. והוא הוסיף להביט מסביב: אל רשתות העלים, אל השמש השוקעת, אל השמים הצחים והוסיף להרגיש את עצמו מאושר כקודם “מפני מה אני מאושר ולשם מה חייתי קודם? – חשב בלבו. – כמה הייתי מחמיר בדרישותי וכמה הייתי מתנכל להמציא בכל פעם דרישות חדשות וסוף סוף גרמתי לי רק בושה ועגמת נפש! והרי עכשיו לא נחוץ לי דבר כדי להיות מאושר!” ופתאום כאילו נתגלה לו אור חדש. “האושר הוא בזה, – אמר לנפשו: – אשרו של אדם הוא בזה, שהוא חי בשביל האחרים. והרי הדבר ברור: צורך האושר מוטבע בטבע האדם; משמע שהוא כדת. בשעה שהאדם רוצה למלא צורך זה באופן איגואיסטי, כלומר: כשהוא רודף אחרי העושר, הכבוד, התענוגות והאהבה אז אפשר שלא יעלה בידו להשיג את מאוייו. משמע, שמאויים אלה אינם כדת ואולם לא שצורך האושר אינו כדת. ואולם איזה הם המאויים שתמיד אפשר להשיגם, שאינם תלויים בתנאים חיצוניים? הוי אומר: אהבה ומסירת נפש!” הוא שמח כל כך לאמת זו, שנראתה לו כחדשה והתרגש כל כך מרוב שמחה, עד כי קפץ ממקומו ומתוך חוסר סבלנות התחיל יגע ומחפש איזה נושא, שימסור עליו את נפשו, שייטיב עמדו ויאהבנו. הוא לקח את רובו ויצא מהמעביה מתוך כונה למהר לשוב הביתה כדי לעיין בדבר עיון מפורט ולמצוא שעת כושר לעשית טוב. כשיצא אל השדמה סקר מסביב: השמש לא נראתה כבר מאחרי צמרות העצים, האויר הצטנן והמקום נראה לו כלא-ידוע לגמרי, כלא דומה כלל לסביבות הסטניצה הכל נשתנה פתאום – גם מזג האויר, גם אפיו של היער; השמים התקדרו עבים, הרוח רעש בצמרות העצים, מסביב נראו רק קנים ואילנות שבורים ורעועים מזוקן. הוא התחיל קורא לכלבו, שהתחמק ממנו ברדפו אחרי איזו חיה וקולו היה כקול הקורא במדבר. ופתאום אחזהו רגש חרדה. לבו נפל עליו. הוא נזכר באבריקים, ברציחות שאודותיהן ספרו לו והוא חכה: הנה כרגע יקפוץ צ’צ’ני מתחת כל שיח ושיח והוא יאלץ להגן על חייו ולמות או לברוח כמוג לב. הוא זכר את ד' ואת חיי העולם הבא בהתעוררות כזו, שכמוה לא ידע זה כבר, ומסביב לו היה כקודם הטבע הקודר, הרציני והפרא. “וכלום שוה לאדם לחיות בשביל עצמו, כשהמות צפוי לו בכל רגע? – חשב בלבו. – הנה כרגע אמות ואני עוד לא עשיתי טוב מעודי ואיש גם לא ידע את דבר מותי”. הוא שם פניו לעבר ההוא, ששם, לפי דעתו, נמצאה הסטניצה. על הציד כבר חדל לחשוב, הוא הרגיש לאות נוראה והתבונן בכל אילן ושיח בתשומת לב מיוחדת, כמעט באימה, כשהוא מחכה בכל רגע ורגע לגמירת חשבונותיו עם החיים. לאחר שתעה שעה ארוכה יצא אל איזו תעלה, שבה שטפו מי-הטרק הקרים והדלוחים והחליט ללכת לארכה, אף כי לא ידע בעצמו, לאן מובילה דרך זו. פתאום נשמע קול שאון בין הקנים שמאחריו. הוא רעד תחתיו ותפש את הרובה, אך כרגע כסתה כלימה את פניו: הכלב הנחפז התנפל אל המים כשהוא נושם בכבדות והתחיל ללקקם.

גם אלינין שבר את צמאונו ושם פניו לאותו צד, ששמה נטה הכלב, בחשבו, כי הכלב יוליכהו בודאי אל הסטניצה. אך למרות חברת הכלב נדמה לו עכשיו הכל עוד יותר קודר מבראשונה. היער הלך והאפיל, הרוח סאן ביתר עוז בצמרות העצים הזקנים והשבורים. צפרים גדולות, לא-ידועות לו, הסתובבו מתוך צריחה אצל קני האילנות הללו. היער הלך ודק, ואלינין היה נתקל כפעם בפעם בחורשות קנים מרשרשים ובשדמות שוממות הרמוסות ברגליהן של חיות שונות. לשאון הרוח נלותה עוד איזו המיה קודרה וחדצלילית ובנפשו של התועה עוד גברה העגמה. הוא משש את הפסיונים התלויים לו על גבו ונוכח, כי אחד מהם חסר: הוא נתק כנראה מהחבל ואבד ורק ראשו וצוארו המלוכלכים בדם בלטו מבעד החגורה אלינין הרגיש פתאום איזה פחד מוזר, כאשר לא הרגיש כמוהו מימיו. הוא התחיל להתפלל לד' מתוך יראה, שמא ימות בטרם שיספיק לעשות איזה מעשה טוב, בשעה שהוא כל כך משתוקק לחיות, כדי שיוכל לעשות מעשה גבורה של מסירת-נפש.


XXI

פתאום היה אור בנפשו כאור השמש. הוא שמע את צלצל הדבור הרוסי, שמע את שטפו המהיר והקצוב של הטרק ובעוד צעדים אחדים נגלתה לפניו חלקת הנהר, אשר עינו כעין הקנמון, עם החול הלח והשחום על החופים ועל השרטונים. הוא ראה את הערבה הרחוקה, את במת המצפה המתנשאת ממעל למים, את חורשת הקוצים אשר כוס כבול שוטט בו הנה והנה ואת ההרים. השמש האדומה יצאה לרגע מבין העבים וקרניה האחרונות הבריקו בברק חדוה על פני הנהר, על הקנים, על הבמה ועל הקוזקים שעמדו בכנופיה. לוקשקה שהיה ביניהם הסב בקומתו הזקופה והחסונה את תשומת-לבו המיוחדת של אלינין.

אלינין הרגיש את עצמו שוב בלי שום סבה מאושר במאושרים. הוא סר אל המצפה של ניזני-פרוטוצק אשר על שפת הטרק, ממול אאול-השלום אשר בעבר הנהר מזה. הוא ברך את הקוזקים לשלום ומכיון שלא נזדמן לו עוד המקרה לעשות טוב לאיש מהם נכנס אל הבית. הקוזקים קבלוהו בסבר פנים קרות. הם המעיטו לשים לב לאלינין ראשית מפני שעשן פפירוסה ושנית מפני שבערב זה היה להם ענין אחר לענות בו. מההרים באו בלוית מרגל הצ’צ’נים המתנגדים28, קרוביו של ההרוג, כדי לפדות את גופו. חכו לבאי-כחה של הרשות, שהיו צריכים לבוא מהסטניצה. אחיו של ההרוג היה גבה קומה וזקוף, זקנו עשוי במספרים וצבוע בצבע אדום ואף כי צרקסיתו ומצנפתו היו קרועים ופרומים בכל זאת התנהג בשלוה ובגאון כמלך מלדה. הוא היה דומה מאד בפניו לאבריק ההרוג. הוא לא זכה את מי שהוא במבטו, אף פעם לא הביט לעבר החלל ובשבתו תחתיו בצל ירק כפעם בפעם כשהוא מעשן את מקטרתו ורק לעתים רחוקות היה מוציא בקול מצוה איזה צלילים גרוניים, שבן לויתו הקשיב להם ברחשי כבוד. ניכר היה, שזהו דזיגיט שראה כבר את הרוסים לא פעם בתנאים אחרים לגמרי וששום דבר בנוגע לרוסים לא רק שלא הפליא אותו, אלא שגם לא עניין אותו לגמרי. אלינין נגש אל החלל והסתכל בו, אך האח העיף עליו מגבוה מבט של בוז והתחיל לדבר קטועות מתוך כעס. המרגל מהר לכסות את פני ההרוג בצרקסיה. אלינין התפלא למראה הרוממות והרצינות שבפני הדזיגיט ופנה אליו בדברים, בשאלו אותו מאיזה אאול הוא, אך הלה רק הביט אליו כמעט קט, ירק מתוך בוז ופנה אליו עורף. לאלינין נראתה אדישותו של הצ’צ’ני בנוגע אליו תמוהה כל כך, עד כי יכול לבארה רק בטפשותו של זה או באשר לא שמע את לשונו. אז פנה אל חברו של הדזיגיט. הלה, שהיה מרגל ומתורגמן כאחד, היה לבוש קרועים גם הוא, אך פניו היו לא אדמונים כי אם שחרחרים, תנועותיו פזיזות, שניו לבנות מחלב ועיניו שחורות ומבריקות. המרגל נכנס אתו בשיחה בחפץ לב ובקש ממנו פפירוסה.

– הם היו חמשה אחים, – ספר המרגל ברוסית נלעגת: – והנה כבר הרגו הרוסים שלשה מהם, נשארו רק שנים; הוא דזיגיט, דזיגיט מאין כמוהו, – אמר המרגל ברמזו על הצ’צ’ני. – כשהרגו את אחמד-חן (בשם זה נקרא האבריק החלל) ישב בעבר השני, בין הקנים; הוא ראה את הכל: איך ששמוהו בסירה ואיך שהביאוהו אל החוף. הוא ישב כל הלילה; רצה להרוג את הזקן, אך חבריו הניאוהו מזאת.

לוקשקה נגש אל המשוחחים ונצטרף לחבורתם.

– מאיזה כפר? – שאל את המרגל.

– שם, בהרים ההם, – ענה המרגל ברמזו על נקרה תכולה ומעורפלה מעבר לטרק. – התדע את סויוק־סו? כעשר ווירסטאות משם והלאה.

– המכיר אתה בסויוק-סו את נירי-חן? – שאל לוקשקה, כשהוא מתגאה, כנראה, בהכרות זו: – הוא קונק לי.

– שכני הוא, – ענה המרגל.

– בן חיל! – ולוקשקה שכנראה התענין מאד בנושא זה התחיל לדבר עם המתורגמן טטרית.

בעוד זמן-מה באו ברכיבה שר המאה וזקן הסטניצה בלוית שני קוזקים. שר המאה, שהיה מהאופיצרים החדשים ברך את הקוזקים לשלום, אך איש לא ענה לו כמו שנהוג אצל החיילים: “שלום לך, הוד יחסנותך”. אחדים מהקוזקים השיבו לו ברכה מתוך השתחויה פשוטה ואחדים קמו ממקומם והתמתחו לפניו. בין אלה האחרונים היה גם לוקשקה. האורידניק הודיע כי על המשמר הכל כשורה. כל זה נראה לאלינין כמגוחך מאד: כאילו קוזקים אלה שחקו במשחק החיילים. אך מלאכותיות זו חלפה מהר ובמקומה באו יחוסים פשוטים. שר המאה שהיה גם הוא קוזק זריז כיתר הקוזקים התחיל לדבר עם המתורגמן טטרית, שהיתה כנראה שגורה בפיו. בינתים כתבו איזו תעודה, מסרוה למרגל, לקחו ממנו כסף ונגשו אל החלל.

  • מי כאן לוקה גברילוב? – שאל שר המאה.

לוקשקה הסיר את מצנפתו ונגש.

– אני שלחתי הודעה אודותיך לשר הגדוד. במה יציינוך, לא אדע; אני הצעתי, שיתנו לך צלב, – עוד צעיר אתה מהיות לאורידניק. היודע אתה קרוא וכתוב?

– לא.

– איזה בן חיל למראה! – אמר שר המאה, בהוסיפו למלא תפקיד של שר. – כסה את ראשך. בן איזה גברילוב הוא? האם בנו של הרחב?

– בן אחיו, – ענה האורידניק.

– אדע, אדע. נו, לכו ועזרו להם, – פנה אל הקוזקים.

פניו של לוקשקה הבריקו משמחה ונדמו ליפים מכפי הרגיל. לאחר שהתרחק קצת מהאורידניק וכסה את ראשו נגש שנית אל אלינין.

גויתו של החלל הובאה לתוך הסירה ואחי ההרוג נגש אל החוף. הקוזקים נרתעו לאחור, כדי לפנות לו דרך. ברגל חזקה דחף את הסירה משפת הנהר וקפץ לתוכה. אלינין ראה, שהדזיגיט סקר עתה בפעם הראשונה את כל הקוזקים במבט מהיר, כשהוא מדבר קטועות לבן לויתו. חברו השיב לו דבר מה ורמז על לוקשקה. הצ’צ’ני הסתכל בו רגע והטה ממנו את ראשו לאט לאט, כשהוא מפנה את עיניו לעבר ההרים. מבטו הפיק לא שנאה, כי אם בוז קר. הוא אמר שוב לחברו דבר מה.

– מה אמר? – שאל אלינין את המתורגמן הפזיז.

– שלכם רומסים את שלנו ושלנו דורסים את שלכם, בקצור: בוקה ומבוקה ומבולקה, – ענה המרגל. ניכר היה שהוא כוזב ובחשפו את שניו הלבנות פרץ בצחוק וקפץ לתוך הסירה.

אחיו של ההרוג ישב בלי נוד ולא גרע עין מהחוף שמנגד. לבו היה מלא על גדותיו בוז ומשטמה, עד אפס מקום לסקרנות. המרגל שעמד בירכתי הסירה נהל אותה באומנות כשהוא מעביר את המשוט חליפות מצד אחד לשני ומדבר בלי הרף. הסירה שחצתה את הזרם באלכסון הלכה וקטנה, הקולות הלכו ורפו ולסוף קרבו השיטים אל מקום עמדת סוסיהם. שם הוציאו את הגויה, הניחוה על האוכף, ישבו על סוסיהם ורכבו לאטם ממול האאול, שיושביו יצאו לקראתם לראות בהם. בסטניצה היתה באותה שעה הלולא וחיננא, הקוזקים היו שמחים ושבעי רצון עד למאוד. מכל העברים נשמע קול צחוק והלצות. שר המאה וזקן הכפר נכנסו אל הקסרקט לברך על הכוס. לוקשקה שכל עצמותיו אמרו חדוה, אף כי התאמץ להראות כמתון ורציני, ישב על יד אלינין כשארכובותיו נשענות בברכיו ופצל מקל.

– למה זה יעשן? – אמר כמו מתוך סקרנות, – כלום זה טוב? הוא אמר כנראה את דבריו אלה רק כדי לבדר את אלינין שישב בין הקוזקים כזר ובודד.

– כך, הורגלתי, – השיב אלינין. – וכי מה?

– המ.. לו היינו אנו, הקוזקים, מעשנים, כי אז היינו בכל רע! הנה ההרים נראים קרובים כל כך, – הוסיף פתאום ברמזו על הנקרה, – ואף על פי כן קשה להגיע אליהם!.. איך זה ילך לבדו הביתה: הן חושך בחוץ? אם יש את נפשו אלונו, – אמר לוקשקה, – יבקש נא את האורידניק.

“איזה בן חיל” – חשב אלינין בהתבוננו בפניו העליזים של הקוזק. הוא נזכר במריאנה ובצלצל הנשיקה שהגיע לאזניו מעבר לשער ופתאום נעשה צר לו על לוקשקה, על שהוא מחוסר השכלה. "איזה הבל ואיזו ערבוביה! – חשב אלינין, – איש הרג איש והרי הוא מאושר ושבע רצון, כאילו עשה מעשה יפה מאד. כלום אינו מרגיש, שאין כאן שום סבה לשמוח אלי גיל? שהאושר הוא לא בשפיכת דמים, אלא במסירת נפש?

– ועכשיו, אחא, הזהר לך פן תקרה לפניו, – אמר אחד הקוזקים בפנותו אל לוקשקה, – השמעת, איך ששאל אודותיך?

לוקשקה הרים את ראשו.

– מי? הבר-מינן? – שאל לוקשקה.

– הבר-מינן לא יקום עוד, ואולם אחיו האדמוני חי חי עודנו.

– יתן לד' שבח ותהלה על שנמלט בעור שניו, – אמר לוקשקה מתוך צחוק.

– מפני מה אתה שמח כל כך! – אמר אלינין ללוקשקה ההיית שמח, לו הרגו את אחיך?

עיניו של הקוזק צחקו בהביטו אל אלינין. נדמה, שהבין את כל מה שחפץ הלה להגיד לו, אלא שראה את עצמו כעומד למעלה ממחקרים שכאלה.

– וכי מה? בלאו הכי אי אפשר! וכלום משלנו מעטים הם הנהרגים?


XXII

שר המאה וזקן הכפר הלכו להם; אלינין, כדי לעשות נחת-רוח ללוקשקה וכדי שלא ללכת לבד ביער האפל בקש, שירשו ללוקשקה ללוותו, והאורידניק נאות לו. אלינין חשב, כי לוקשקה חפץ להתראות עם מריאנה ובכלל שמח לארוח לחברה לקוזק זה הנעים למראה והאוהב שיחה. שלא במתכון עלו לוקשקה ומריאנה יחד בדמיונו ונעים היה לו להרהר בהם. “הוא אוהב את מריאנקה - אמר אלינין בלבו, – וגם אני הייתי יכול לאהוב אותה”. ואיזה רגש חוק, רגש חדש של רוך ונועם תקף אותו, בשעה שהלכו הביתה דרך היער האפל. גם לבו של לוקשקה היה טוב עליו. שני הצעירים הללו, השונים כל כך זה מזה, הרגישו איש לאחיו משהו מעין אהבה, וכל פעם כשהיו מסתכלים איש בעיני אחיו, היו מבקשים לצחוק.

– באיזה שער אתה צריך להכנס? – שאל אלינין.

– בשער האמצעי. ואולם אני אלוך עד הבצה. שם תוכל ללכת דרכך, מבלי לירוא דבר.

אלינין גחך.

– כלום אני ירא? לך לך. חן חן. אלך לבדי.

– אין דבר! כלום יש לי עסקים אחרים? ואיך זה לא תירא? גם אני ירא, – אמר לוקשקה מתוך צחוק, כשהוא מרגיע את אהבת-עצמו של אלינין.

– סורה אלי. נשוחח, נשתה כוס יין ובבקר תלך לך.

– כלום לא אמצא לי מקום ללון שם הלילה, – אמר לוקשקה בצחקו, – ואולם האורידניק בקשני לשוב.

– שמעתי אתמול, איך ששרת בשירים וגם ראיתיך.

– כל האנשים… – ולוקה הניע בראשו.

– הנך נושא לך אשה? האמת? – שאל אלינין.

– אמא רוצה להשיא לי אשה. ואולם אף גם סוס אין לי עדיין.

– האינך מן המנין?

– לא! עודני טירון. אין לי עוד סוס ומוצא לכסף אין. מפני זה דוחים את הנשואין.

– וכמה מחירו של סוס?

– לפני ימים מכרו סוס בעבר הנהר. בקשו יותר מחמשים מטבעות והסוס מסוסי נוגי.

– הרוצה אתה להיות לי לנושא-כלים? אם יש את נפשך אשתדל בזה וגם סוס אתן לך, – אמר פתאום אלינין. – באמת, יש לי שני סוסים, אין לי צורך בשנים.

– איך זה אין צורך? – אמר לוקשקה בצחקו. – ולמה לך לתת מתנות? גם ידי תמצא לי, בעזרת השם.

– באמת! או אולי אינך רוצה להיות לנושא כלי? – אמר אלינין, כשהוא שמח על הרעיון לתת סוס ללוקשקה. ואולם יחד עם זה הרגיש איזו אי-נעימות וכעין מוסר כליות. הוא יגע למצוא איזה מלים, אך לא ידע מה להגיד.

לוקשקה הפסיק הראשון את הדממה.

– היש לך בית ברוסיה?

אלינין לא יכול להתאפק וספר שיש לו לא בית אחד, כי אם כמה וכמה בתים.

– בית טוב? גדול משלנו? – שאל לוקשקה בתמימות.

– גדול הרבה, פי עשר, תחתיים, שניים ושלישים, – ספר אלינין.

– וסוסים יש לכם כאלה שלנו?

– לי יש כמאה סוסים, שמחיר כל אחד מהם שלש מאות, ארבע מאות רובל ואולם אינם כאלה שלכם. שלש מאות רובל כסף! קלי-המרוץ, התבין? ואולם הסוסים שלכם נראים לי יותר.

– וכי מה, הבאת הנה ברצונך או על כרחך? – הוסיף לוקשקה לשאול, כאילו מתוך לגלוג. – הנה כאן תעית מהדרך, – הוסיף פתאום ברמזו על המשעול, שעברו על ידו, – כאן היית צריך להימין.

– ברצוני, – ענה אלינין, – חפצתי לראות את מקום מושבותיכם, להשתתף בתגרות.

– הייתי יוצא היום למלחמה, – אמר לוקה. – התשמע, איך מיבבות הצפרים?

– וכי אינך ירא, על שהרגת איש? – שאל אלינין.

– למה לי לירוא? הייתי יוצא היום למלחמה! – שנה לוקשקה. – כל כך אני משתוקק, כל כך אני משתוקק למלחמה.

– אפשר, שנלך יחד. הגונדא שלנו תצא לפני החג וכן גם המאה שלכם.

– ומה המריצך לבוא הנה? יש לך בית, יש לך סוסים ועבדים. לו הייתי במקומך, כי אז שמחתי והיטבתי את לבי כל הימים. היש לך איזה תואר?

– עודני????29 אך בקרוב יעלוני למעלת אופיצר.

– נו, אם באמת יש לך כל טוב, כמו שאתה מספר, אז לא הייתי עוזב מעולם את ביתי. גם בלאו הכי לא הייתי עוזב את מקומי. היפה כאן אצלנו?

– כן, יפה מאד, – אמר אלינין.

כבר היה חושך, כשהקריבו אל הסטניצה, מדי שוחחם באופן כזה. הצל האפל של היער עוד הקיפם מכל עבר. הרוח המה למעלה, בין הצמרות; הצפרים יבבו, שחקו ובכו קטועות; אך מלפניהם בסטניצה, כבר נשמעו קולות נשים, נביחת כלבים, הסתמנו בבהירות שרטוטי הבתים, הבהבו אורות ונדף הריח המיוחד של עשן הקיזיק. אלינין הרגיש בערב הזה ביחוד, כי כאן, בסטניצה זו, ביתו, כאן משפחתו וכאן אשרו; הוא הרגיש, כי מעולם לא ידע ולעולם לא ידע אושר כמו כאן, בסטניצה זו. מה הרבה לאהוב את הכל וביחוד את לוקשקה בערב זה! בבואו הביתה הוציא אלינין מהאורוה את הסוס שקנה בגרוזני, לא את זה, שעליו רכב בעצמו, כי אם את השני, סוס לא גרוע, אף כי לא צעיר ביותר, ונתנו ללוקשקה לתמהונו הגדול של זה האחרון.

– למה זה תתן לי מתנות? אמר לוקשקה. – הן עוד לא עשיתי אתך כל חסד.

– באמת, דבר זה קטן הוא לי, – ענה אלינין. – קח, וגם אתה תתן לי דבר מה. גם למלחמה נצא יחד.

לוקה נבוך.

– מה זה? כלום סום שכזה הוא פחות ערך? – מלמל, מבלי להביט אל הסוס.

– קח, קח! אם לא תקח תעליב אותי. וואניושה, הבא אליו את האמוץ.

לוקשקה אחז את הסוס ברסנו.

  • נו, תודה. מי מלל ומי פלל?!

אלינין היה מאושר כנער בן שתים עשרה.

– קשרהו כאן. הוא סוס טוב, בגרוזני קניתיהו, קל מרוץ. ואניושה, הגש לנו צ’יחיר. נכנס הביתה.

הגישו יין. לוקשקה ישב ולקח את כוסו.

– אשלם לך בעזרת השם כגמולך, – אמר בהריקו את הכוס. – מה שמך?

דמיטרי אנדרייביץ.

– נו, מיטרי אנדרייץ, ינצרך ד'. נהיה לקונקים. בקרנו נא. אמנם איננו אנשים עשירים, אך את הקונק נכבד כהלכה. גם לאמא אגיד, אולי נחוץ לך דבר מה, גבינה או ענבים. וכשתבוא אל הקסרקט הריני נכון לשרתך, לצאת אתך לציד, ללכת לעבר הנהר, אל כל אשר תחפץ. הנה לפני ימים לא ידעתי. הרגתי חזיר שבחזירים! אך חלקתיו לקוזקים, לו ידעתי, כי אז הבאתי לך.

– טוב, תודה. ואולם אל נא תרתום אותו, כי לא נסה בזה.

– איך זה אפשר לרתום סוס! ועוד גם זאת אגיד לך, – אמר לוקשקה, בהורידו את ראשו, – אם יש את נפשך… הנה יש לי קונק, ניריי-חן והוא קרא לי לשבת אתו במארב על הדרך המובילה מההרים… אם יש את נפשך נסע יחד; היה בטוח, אני לא אבגוד בך, אהיה למוריד30 שלך.

– טוב, נסע בפעם מהפעמים.

נדמה, שלוקשקה נרגע לגמרי ושהתיחסותו של אלינין אליו נעשתה מובנה לו. השלוה והפשטות שבהתנהגותו הפליאו את אלינין וגם לא נעמו לו ביותר. הם הרבו עוד לשוחח ורק בשעה מאוחרת קם לוקשקה שהרבה לשתות מבלי לשכור (הוא לא שכר מימיו), ולאחר שלחץ את יד אלינין יצא מהבית.

אלינין השקיף בעד החלון לראות מה יעשה זה בצאתו. לוקשקה פסע לאטו, כשראשו מורד. אחר כך הוציא את הסוס מעבר לשער ופתאום נענע בראשו וקפץ כחתול על גב הסוס, הפשיל את רצועת הרסן, הריע בקול גדול ונשא לאורך הרחוב. אלינין, חשב, כי לוקשקה ישים פניו אל מריאנה כדי לספר לה את שמחתו, ואולם אף כי הלה הכזיב את תוחלתו, בכל זאת הרגיש אלינין שמחה בנפשו, כאשר לא הרגיש כמוה מימיו. הוא היה מלא חדוה כנער ומבלי יכלו להתאפק ספר לוואניושה לא רק את דבר המתנה, שנתן ללוקה, כי אם גם באר לו על מה ולמה עשה כך וגם הרצה לפניו את תורתו החדשה, תורת האושר. וואניושה לא הסכים לתורה זו והודיע, כי לארזן איל ני פא ולפיכך כל זה הבל ורעות רוח.

לוקשקה סר לביתו, קפץ מעל סוסו ומסרו לאמו, בצוותו לה לשלחו אל העדר: הוא בעצמו צריך לשוב עוד הלילה אל הקסרקט. האלמת התנדבה לנהוג את הסוס אל העדר והראתה ברמזים שונים, כי לכשתראה את האיש נותן המתנה תשתחוה לפניו אפים ארצה. הזקנה רק נדנדה בראשה בשמעה את ספור בנה והחליטה בנפשה, כי לוקשקה גנב בודאי את הסוס ומפני כך צותה לאלמת לנהגו אל העדר עוד לפני עלות השחר.

לוקשקה שם פניו אל הקסרקט וכל הדרך הרהר במעשהו של אלינין. אף כי לפי דעתו לא היה הסוס משובח ביותר, בכל זאת שויו לכל הפחות ארבעים מטבעות ולוקשקה שמח מאד למתנה זו. ואולם למה ועל מה ניתנה לו מתנה זו? את זה לא יכול להבין ומשום כך לא הרגיש למיטיבו שום רגש תודה. להפך, בראשו התרוצצו חשדים לא ברורים, כי ליונקר יש איזה כונות זרות. מה הן הכונות האלה לא ידע בעצמו ואולם בשום אופן לא יכול לשער, כי איש זר יתן לו במתנה בלי שום יסוד סוס, ששויו ארבעים מטבעות. לו היה שכור באותה שעה, כי אז אפשר היה לבאר את מעשהו בחפצו להתהדר ואולם היונקר היה פכח ולכן ברור, כי חפץ לשחדו, כדי שיעשה איזה מעשה רע. נו, תקותך מאפע! – חשב לוקשקה. – לי הסוס ולי הברירה… נחיה ונראה מי ירמה את מי… גם אני לא בטפשים חלקי, נחיה ונראה!.." בחשבו כזאת מצא לנחוץ להזהר מאלינין ומפני כך התאמץ לעורר בנפשו רגשי איבה אל זה האחרון. הוא לא ספר לאיש, באיזה אופן השיג את הסוס. פעם אמר כי קנה ופעם השתמט מתשובה ברורה ואולם בקרוב נודע הדבר בסטניצה.

אמו של לוקשקה, מריאנה, אליה ווסילייביץ וכל יתר הקוזקים התחילו לחשוש מהיונקר לאחר שנודע להם דבר מתנתו המוזרה ואולם למרות כל החששים העיר מעשהו זה בלבם רגשי כבוד לנדיבותו ועשירותו.

– השמעת? אותו יונקר, שמתאכסן אצל אליה ווסילייביץ נתן ללוקשקה במתנה סוס שמחירו חמשים מטבעות, – אמר האחד – בעל אוצרות!

– שמעתי, – ענה השני מתוך כובד ראש. – משמע, שלא לחנם. נביט ונראה מה יהיה בסופו של דבר. ואולם חטפן זה בר מזל הוא!

– היונקרים הללו, – שומר נפשו ירחק מהם! דבר השלישי. – הלואי, שלא אפתח פה לשטן: עוד יעלה את כל הכפר על המוקד, או כיוצא בזה.


XXIII

חיי אלינין החדגוניים הלכו לאט, לאט, עם הרשות ועם חבריו לא היה לו כמעט כל מגע ומשא. בנידון זה יפה מאד בקוקז מצבו של יונקר עשיר. לעבודה ולשעורי התכסיסים לא היו שולחים אותו. על השתתפותו בתגרה השתדלו העומדים על גבו שיעלוהו למעלת אופיצר ועד שיצא הדבר לפעולה לא הפריעו את מנוחתו. האופיצרים חשבוהו לאריסטוקרט ומפני כך השתדלו להדגיש ביחוסיהם אליו את הכרת ערכם. משחק הקלפים והלולותיהם של האופיצרים לא משכו את לבו גם בהיותו בגדוד וגם עכשיו בסטניצה התרחק מחברתם ומאורח חייהם. לחיי האופיצרים בסטניצות יש כבר נוסח קבוע מקדמת דנא. כמו שבמבצרים נוהגים האופיצרים והיונקרים לשתות פורטיר, לשחק בשטוס ולשוחח אודות אותות-הצטיינות על השתתפותם בתגרות כך הם נוהגים בסטניצות לשתות צ’יחיר בחברת בעלי הבית, לכבד את הנערות במגדנות ובדבש, לחזור אחרי הקוזקיות ולהתאהב בהן; לפעמים הם גם נושאים נשים מקרבן. אלינין חיה תמיד על פי דרכו והרגיש גועל טבעי למשעולים הדרוסים וגם כאן לא הלך בדרך הכבושה של האופיצרים הקוקזים.

שלא במתכון היה משכים לקום עם עלות השחר. לאחר שהיה שותה טה ומתענג על מראם של ההרים, של הבקר ושל מריאנקה היה עוטף מעיל קרוע מעור פר, נועל נעלים מעור צבי הנשרים במים, חוגר את חניתו, טוען את רובו. לוקח שק קטן עם דברי-מאכל וטבק, קורא לכלבו ויוצא בשעה הששית בבקר היערה, מאחרי הסטניצה. בשעה השביעית בערב היה שב לביתו עם חמשה ששה פסיונים בחגורתו, לפעמים עם איזו חיה, מבלי גם שיגע במשך כל היום בשק הקטן, ששם היו מונחים המאכלות והטבק. לו היו הרעיונות סדורים במח, כמו שהיו הפפירוסות סדורות בשק, כי אז היה אפשר להוכח, כי במשך ארבע־עשרה השעות לא הזדעזע במחו אף רעיון אחד. הוא היה שב הביתה רענן, חזק ומאושר. לו שאלו את פיו על מה חשב כל הזמן, כי אז לא ידע מה להשיב. אלה היו רעיונות-לא-רעיונות, זכרונות־לא־זכרונות, דמיונות-לא-דמיונות, כי אם קטעים מזה ומזה. לפעמים היה מתעורר פתאום ושואל את נפשו: “במה הרהרתי?” ואז היה רואה את עצמו בתור קוזק, העובד בגן יחד עם אשתו הקוזקית, או בתור אבריק המשוטט בהרים, או בתור חזיר־בר הבורח מעצמו. ומדי הרהרו כך היה מקשיב ומתבונן בלי הרף אולי יקרה לפניו פסיון, חזיר- בר או צבי.

מדי ערב בערב יושב אצלו הדוד ירושקה. וואניושה מביא שמינית ההין צ’יחיר והם משוחחים ביניהם, שותים לשכרה, נפרדים זה מזה והולכים לישון מתוך רגש של שובע-רצון. ולמחרת נשנה הכל וחוזר חלילה: עוד הפעם אותה העיפות המבריאה, עוד הפעם הם משוחחים ושותים ומוסיפים להרגיש את עצמם מאושרים. לפעמים ביום חג או יום גנוסיא הוא מבלה כל היום בבית, ואז כל מעיניו הם במריאנקה. הוא משקיף אליה מבעד החלון, מתבונן בה מהאכסדרה ושלא במתכון הוא מתחקה על כל תנועה ותנועה שלה. הוא הביט אליה בלי הרף ונדמה לו, כי הוא אוהב אותה כאשר יאהב את ההרים ואת השמים, מבלי שתעור אצלו כל מחשבה על התקרבות אליה. לו נדמה, כי בינו ובינה אי-אפשרים היחוסים אשר בינה ובין הקוזק לוקשקה ועוד פחות מזה יוכל לנהוג בה את מנהג האופיצרים העשירים בבנות הקוזקים. לו נדמה, כי לו נסה לעשות כמעשה חבריו, כי אז המיר את אשרו, אושר ההסתכלות, בענויים רבים מספור, ביאוש ובנוחם. מלבד זה הן בנוגע לאשה זו כבר עשה מעשה של מסירת-נפש, מעשה שגרם לו כל כך הרבה עונג! אך בעיקרו של דבר ירא מפני מריאנקה ובשום אופן לא היה מעיז לדבר לה דברי אהבה בלי כונה רצינית.

פעם אחת בקיץ לא הלך אלינין לציד, כי אם נשאר בבית. פתאום נכנס אליו אחד ממכריו המוסקבואים, שלא צפה אליו כלל, עלם צעיר, שהיה מזדמן אתו לפעמים בחברת האצילים במוסקבה.

– האח, mon cher, יקירי, מה שמחתי בהודע לי, כי הנך כאן! פתח הלה כשהוא מתבל את דבורו הרוסי במלים צרפתיות. – אמרו לי: “אלינין”. איזה אלינין? האח, מה שמחתי. אצבע אלהים! נו, מה שלומך? כיצד?

והנסיך ביליצקי ספר את כל קורותיו: איך שבא לעבוד בנדוד זה ואיך שהמצביא הראשי הציע לו להיות לשלישו ואיך שהחליט להסכים להצעה זו לאחר שישוב ממסע-המלחמה, אף כי אליבא דאמת אינו מתענין כלל בזה.

– אם יסר יסרנו יה שנבלה את ימינו בגיא צלמות זה, מן היושר שנדאג לכל הפחות לעתידנו… אות הצטינות… תואר כבוד… אחר כך יעבירו לחיל הגברדיה… כל זה נחוץ ונחוץ אם לא לי, אז לקרובי ומיודעי. הנסיך קבלני בסבר פנים יפות מאד; הוא אדם הגון מאד, – דבר ביליצקי בלי הרף. – על השתתפותי בתגרה זכיתי באות הכבוד של אננה. עכשיו אשב בזה עד מסע המלחמה. כאן יפה מאד! איזה נשים! נו, ושלומך מה? לי שח הקפיטן שלנו – אתה יודעו, סטרציב: בר-נש טוב-לב וטפש… הוא שח לי, כי אתה חי כאן כאחד הפראים ומתרחק מבני אדם. אני מבין, אין את נפשך להתרועע עם האופיצרים שלנו… אני שמח, מעתה נתראה כפעם בפעם. אני מתאכסן כאן אצל האורידניק. איזו ילדה יש שם, אוסטינקה! אני אומר לך – הפלא ופלא!

ועוד הרבה הרבה מלים צרפתיות ורוסיות נתכו עליו כגשם נדבות מאותו עולם, שאלינין, כפי שנדמה לו, כבר עזבהו לנצח. ביליצקי נחשב בעיני כל מכריו לבחור נעים-מזג וטוב לב. אפשר שדעה זו היתה נכונה, ואולם למרות פניו היפים והמפיקים טוב-לב נראה בעיני אלינין כאי־נעים ביותר: ממנו נדף כל אותו הכעור, שממנו חפץ אלינין להנזר, אך ביחוד חרה לו, על שלא יכול, בשום אופן לא יכול לדחות בשתי ידיו את האיש הזה, בן העולם האחר, כאילו לאותו עולם אחר, שהיה לפנים גם עולמו, היו איזה זכיות מיוחדות על אלינין. הוא התמרמר על ביליצקי ועל עצמו, אך שלא ברצונו היה מתבל את דבורו במאמרים צרפתים, שלא ברצונו התענין במצביא הראשי ובמכרים המוסקבאים ועל יסוד זה ששניהם דברו בסטניצה זו צרפתית התיחס בבוז לחבריו האופיצרים ולקוזקים, בה בשעה שעם ביליצקי התהלך כאח ורע בהזמינו אותו לסור אליו כפעם בפעם ובהבטיחו לו, שגם הוא יבקרנו. אלא שאלינין לא עמך בדבורו ולא בקר את ביליצקי. וואניושה שבע רצון מביליצקי ואמר, שזהו אדון כהלכה.

ביליצקי סגל לו במהרה את ארחות חייהם של האופיצרים הקוקזים העשירים בסטניצות. אלינין ראה בעיניו, איך שבמשך חודש אחד נעשה מכרו זה כאחד מתושבי הסטניצה: הוא היה מסביא את הזקנים, עורך הילולות לנערות, מתפאר בנצחונותיו והדברים הגיעו לידי כך, שהנערות והנשים היו קוראות לו משום מה בשם “סבא”. הקוזקים שהבינו היטב את האיש הזה, האוהב יין ונשים הסכינו אליו וגם אהבוהו יותר מאשר את אלינין, שהיה בעיניהם כחידה.


XXIV

היתה השעה החמישית בבוקר, באכסדרה עמד וואניושה והפיח אש במחם, כשמגפו משמש לו מפוח. אלינין כבר רכב אל הטרק, לרחוץ. (הוא המציא לו זה מקרוב תענוג חדש – לרחוץ את סוסו בנהר). בעלת הבית היתה בחדרה ומהמעשנה התרומם עשן שחור ועב; הנערה החליבה את התואה ברפת. “אף רגע לא תעמוד במנוחה, הארורה”! – נשמע משם קולה חסר הסבלנות ותיכף לאחר זה הגיע שנית הצליל הקצוב של החליבה. ברחוב, על יד הבית נשמעה שעטה מלאה כח של פרסות סוס ובעוד רגע נראה על יד השער אלינין, כשהוא רוכב על סוסו היפה, שעורו האמוץ-כהה הבריק מרטיבות. מריאנה הוציאה לרגע מהרפת את ראשה היפה החבוש במטפחת אדומה ונעלמה שוב. אלינין היה לבוש כתנת אדומה וצרקסיה לבנה ההדוקה למתניו בחגורת עור, שחנית צמודה לה; על ראשו היתה מצנפת גבוהה. הוא ישב בהתהדרות על הגב הרטוב של הסוס המפוטם ובהחזיקו ברובה מאחורי גבו כפף קצת את ראשו כדי לפתוח את השער. שערות ראשו עוד היו רטובים ופניו הבריקו בברק נעורים וכח. הוא חשב, שהנהו יפה מראה, זריז ודומה לדזיגיט ואולם טעה. כל בן־קוקז מנוסה היה מכיר תיכף, שזהו חייל ולא דזיגיט. בראותו את הראש המוצא של הנערה השתוחח בזריזות יתרה, הרים את בריח השער ונכנס החצרה כשהוא מושך ברסן ומצליף בשוט. “המוכן כבר תה, וואניושה”? – שאל בחדוה מבלי להביט אל פתח הרפת. הוא הקשיב בעונג, איך שהסוס היפה רקע בפרסותיו על הטיט היבש של החצר, כשהוא מרטט בכל שרירי גופו, מוכן ומזומן בכל רגע לקפוץ מעבר לגדר. “סי פרי!” – ענה וואניושה. לאלינין נדמה, כי ראשה היפה של מריאנה עוד מוסיף להתבונן בו מבעד לפתח הרפת, ואולם הוא לא סקר לעברה. בשעת קפיצתו מעל הסוס נאחז ברובו באכסדרה וכמעט שנפל; הוא הביט מתוך פחד לעבר הרפת ואולם איש לא נראה שם, רק נשמעו הצלילים הקצובים של החליבה.

הוא נכנס לחדרו ובעוד רגעים אחדים יצא אל האכסדרה עם ספר ומקטרת וישב לשתות תה בקרן זוית, שאליה לא הגיעו עוד קרני השמש האלכסוניות, הוא החליט להשאר היום בביתו עד הצהרים ולכתוב מכתבים, שאת כתיבתם היה דוחה מפעם לפעם; אך צר היה לו משום מה לעזוב את מקומו באכסדרה וקשה היה לו לשוב לחדרו, כמו שקשה לשוב לבית כלא. בעלת הבית כבר גמרה את????31 התנור, הנערה כבר שלחה את הבהמות אל העדר ובשובה התחילה לאסוף את הגללים וללושם על יד הגדר, כדי שיהיו ראויים להסקה. אלינין קרא ואולם לא הבין דבר מהכתוב בספר הפתוח לפניו. הוא היה מסיר בכל רגע את עיניו מהספר ומביט אל האשה הצעירה והחסונה המתנועעה לפניו בחצר. בין שהיתה אשה זו נכנסת לתוך שטחו של הצל הרטוב, צל הבוקר הנופל מהבית, בין שהיתה יוצאת לאמצע החצר המוארת בנגהות צעירים ועליזים, כשגזרתה הגמישה העטופה בגדי צבעונין מבריקה בחמה ומשליכה צל שחור, – היה מתבונן בה בצמאון, כשהוא ירא, שמא תתחמק מעיניו אף תנועה אחת שלה. הוא שמח לראות איך שקומתה הגבוהה משתוחחת פעם בפעם בקלות ונוי, איך שכתנתה הורודה, מלבושה היחידי, מתמתחת על חזה ולאורך רגליה הדקות, איך שקומתה מזדקפת ומתחת לכתנתה מסתמנים בבליטות שרטוטי חזה הנושם; איך שעקביה הצרות, הנעולות באנפילאות אדומות ישנות היו נוגעות באדמה; איך שידיה האמיצות, ששרווליהן מופשלים, היו מרימות ומורידות את המעדר אגב אימוץ- השרירים וכאילו מתוך כעס, ואיך שעיניה השחורות והעמוקות היו פונות לפעמים לעברו. אמנם הגבות הדקות היו מעוננות, אך העינים הגידו ולא כחדו, כי היא שבעת רצון ומרגישה את כח יפיה.

– מה, אלינין, הזה כבר קמת? אמר ביליצקי בהכנסו החצרה ובפנותו לאלינין. הוא היה לבוש בזיג, כאשר ילבשו האופיצרים הקוקזים.

– האח, ביליצקי! – ענה אלינין, בהושיטו לו את ידו. – למה זה השכמת כל כך לקום?

– מה לעשות? גרשוני! היום משתה בביתי. מריאנה, הן תבואי היום אל אוסטינקה? – פנה אל הנערה.

אלינין התפלא, איך זה יכול ביליצקי להתנהג עם האשה הזאת בפשטות שכזו. ואולם מריאנקה כפפה את ראשה כאילו לא שמעה דבר ובשימה את המעדר על שכמה שמה את פניה אל ביתה, כשהיא צועדת בצעדי און, צעדי גבר.

– היא מתבישת, הילדה, מתבישת – רדפו אחריה דברי ביליצקי, – מפניך היא מתבישת, – ובצחקו צחוק חדוה עלה אל האכסדרה במרוצה.

– מה המשתה הזה לך? מי גרש אותך?

– אוסטינקה, בעלת הבית שלי עורכת היום משתה וגם אתה מוזמן לבוא. משתה – פירושו: אליטה ונערות.

– ואולם מה נעשה שם?

ביליצקי חיך חיוך של ערמה ובקרצו בעיניו הניד בראשו לעבר הבית, ששם נעלמה מריאנה.

אלינין לחץ בכתפיו והתאדם.

– חי נפשי, הנך איש מוזר! – אמר ביליצקי. – נו, ספר!

אלינין התקדר. ביליצקי הרגיש בזה ועל שפתיו הופיעה בת-צחוק של התנצלות.

– איככה זה, – אמר אליו, – הגע בעצמך: הנכם יושבים בבית אחד… ונערה נחמדה שכזו, ילדה מצוינת, יפהפיה במלוא מובן המלה…

– יפהפיה נפלאה! עוד לא ראיתי כמוה! – אמר אלינין.

– ובכן, מה היא המניעה? – שאל ביליצקי, כשהוא מתפלא מבלי להבין דבר.

– אפשר שזה מוזר באמת, – ענה אלינין, – ואולם למה לי לכחד? מהזמן, שאני יושב כאן, אין בשבילי הנשים במציאות. וגם בלאו הכי טוב, באמת! נו, ואיזה דבר משותף יש לנו ולנשים האלה? ירושקה – זהו ענין אחר; לו ולי יש תאוה אחת משותפת, היא היא תאות הציד.

– הנה עד היכן הדברים מגיעים! איזה דבר משותף? ואיזה דבר משותף יש לי ולאמליה איבנובנה? הלא כמוה כמוהן! לו אמרת שאינן זהירות ביותר בחוקי הנקיון, כי אז אולי הודיתי לך.

A la guerre, comme a la guerre.

– ואולם אני לא ידעתי את האמליות־איבנובנות שלך ולא דעתי גם איך להתנהג אתן, – ענה אלינין. אך את הנשים ההן אי-אפשר לכבד ואת הללו אני מכבד.

– ומי מפריעך מכבדן?

אלינין לא ענה דבר. נראה, שחפץ להגיד לו את כל אשר עם לבו. יותר מדי נגע דענין הזה אל נפשו.

– יודע אני, שהנני יוצא מן הכלל. (פניו הביעו מבוכה). ואולם חיי הסתדרו באופן כזה, עד כי לא רק שאיני מוצא שום צורך לשנות את סדרי חיי, אלא שגם לא הייתי יכול לחיות כאן ועל אחת כמה וכמה שלא הייתי יכול להיות מאושר, כמו שאני עכשיו, אילו הייתי חי על פי דרככם. ולפיכך אני מחפש בהן ומוצא בהן אחרת לגמרי מאשר אתם.

ביליצקי הרים את גבותיו מתוך אי-אמון.

– ואף על פי כן בוא אלי היום בערב, גם מריאנה תהיה ואני אציגנה לפניך. בוא נא, במטותא! ואם תשתעמם, הרי הרשות בידך ללכת משם. התבוא?

– הייתי בא; אלא שאגיד לך בתום לב: ירא אני, שמא אמשך אחריה באמת.

– הוי, הוי, הוי! – קרא ביליצקי. – בוא, בוא! עלי ועל צוארי… התבוא? על דברתך?

– הייתי בא, אלא באמת, איני מבין מה נעשה שם ואיזה תפקיד נמלא שם

– בבקשה, הריני מפציר בך. התבוא?

– כן, אבוא, אפשר, – אמר אלינין.

– הגע בעצמך, נשים יפות, שאין דוגמתן ואתה חי חיי נזיר! מה ימריצך לזה? למה זה לקלקל את החיים ולא להשתמש בכל מה שאפשר? השמעת, שהגונדא שלנו תעבור בקרוב לווזדוויזנקי?

– אפונה. שחו לי, שהגונדא השמינית תלך מכאן, – אמר אלינין.

– לא, אני קבלתי מכתב מהשליש. הוא כותב, שהנסיך בעצמו יקח חלק במסע המלחמה. אני שמח מאד, שנתראה אתו. כבר מתחיל אני לקוץ במקום מושבנו זה.

– אומרים, שבקרוב תהיה תגרה.

– לא שמעתי; ואולם שמעתי, שקריניביצין קבל אות אננה על השתתפותו בהתנפלות. הוא קוה שיעלוהו למעלת פורוצ’יק, – אמר ביליצקי בצחקו, – אלא שטעה בחשבון. הוא נסע אל השטב.

…נטו צללי ערב ואלינין עוד לא בא לידי החלטה בנוגע לחינגא. ההזמנה גרמה לו יסורים. אמנם התאוה ללכת, אלא שקשה היה לו לשוות בדמיונו מה יהיה שם: כל כך מוזר ופראי וגם מפחיד במקצת נראה לו כל זה. הוא ידע, ששם לא יהיה איש מלבד הנערות, ואולם מה יהיה שם? איך להתנהג? מה לדבר? מה תדברנה הן? איזה יחוסים יתהוו בינו ובין נערות הקוזקים הפראיות? ביליצקי ספר לו על יחוסים מוזרים כל כך, שיש בהם גם מהפריצות ושיחד עם זה אינם יוצאים מגדר המוסר… נורא היה לו לחשוב, שיהיה שם בחדר אחד עם מריאנה ואולי גם יאונה לו לבוא אתה בדברים. כל זה נראה לו כאי-אפשרי, מדי זכרו את ההוד והגאון השפוכים על כל תנועותיה. ואולם ביליצקי ספר לו, שכל זה פשוט כל כך. “האומנם יתנהג ביליצקי ככה גם עם מריאנה? זה מענין, – חשב בלבו. – לא, טוב שלא אלך. כל זה מכוער ונקלה, וביחוד – לשם מה?” ואף על פי כן לא נתנה לו סקרנותו מנוחה: איך יהיה כל זה? וגם כאילו הרגיש איזו התחייבות, מכיון שהבטיח לבוא. הוא יצא מביתו מבלי להחליט דבר, אך רגליו הוליכוהו לבית ביליצקי והוא סר אליו.

דירתו של ביליצקי היתה דומה לדירת אלינין. היא היתה בנויה על עמודים בגובה אמתים מהאדמה ובה שני חדרים. בחדר הראשון, שאליו עלה אלינין בסולם תלול, היו מונחים כרים בסגנון הקוזקים, כסתות, שטיחים, שמיכות, שהיו מסודרים באופן נאה ומרהיב עין על יד כותל הפנים. על הכתלים הצדדיים תלו אגני נחושת וכלי זין. מתחת לאצטבא היו מונחים אבטיחים ודלועים. בחדר השני היה תנור גדול, שולחן, אצטבאות ואיקונין בנוסח המחזיקים בדת הישנה. כאן שכן ביליצקי עם כל כבודתו: מטה מתקפלת, אמתחות, שטיח קטן, שעליו תלו כלי זין ושולחן קטן שעליו היו סדורים תמונות שונות ותשמישי הטואליטה. חלט־המשי שלו התגלגל על האצטבא. ביליצקי בעצמו, יפה ומרוחץ למשעי, שכב על המטה, כשהוא לבוש רק את לבניו וקרא את “Les trois mousquetaires”.

ביליצקי קפץ ממשכבו,

– הנך רואה, כיצד הסתדרתי כאן? טוב, טוב, שבאת. הללו כבר עובדות בזעת אפים. התדע ממה נעשה החליטה? מעיסה, בשר חזיר וענבים. ואולם לא זה העיקר. הבט נא, איך רותחת שם העבודה.

ובאמת, כשהשקיפו בחלון ראו טפול לא שכיח בדירת בעל הבית. הנערות היו מתפרצות מהפלוש כפעם בפעם וחוזרות שוב במרוצה מתוך טרדה והתעסקות.

– הבקרוב? – קרא ביליצקי.

– תיכף ומיד! כלום כבר הנך רעב, סבא? – ומהבית נשמע צחוק גדול.

אוסטינקה, נערה נחמדה, בריאת בשר וחכלילת פנים ששרווליה מופשלים על הקיבורות נכנסה במרוצה לדירת ביליצקי, כדי לקחת שם פינכות.

– הוי, הוי – התנפלה בצעקת לצון על ביליצקי. – עוד מעט ואשבר את הפנכות. מוטב שתלך לעזור לנו, – גערה מתוך צחוק באלינין, – אף בל תשכח להכין מגדנות לנערות.

  • ומריאנקה באה? – שאל ביליצקי.

  • בודאי, היא הביאה את העיסה.

– התדע, – אמר ביליצקי, אילו היו מלבישים את אוסטינקה זו בבגדים יותר נאים ומנקים ומפנקים אותה קצת, כי אז עלתה ביפיה על כל היפהפיות שלנו. הראית את הקוזקית בורשוב? היא נישאה לשר־גדוד. מחמד כל עין! איזו dignite! ומאין לה כל אלה?

– אני לא ראיתי את בורשוב, ואולם לפי דעתי התלבושת של הקוזקיות נאה מאד.

– הה, הן לי כל כך קל להשלים עם מסבות הגורל! – אמר ביליצקי בהאנחו מתוך חדוה. – אלכה לי ואראה, מה נעשה אצלן. – הוא שם עליו את החלט ויצא. – ואתה השתדל נא להכין מגדנות! – קרא בצאתו.

אלינין שלח את החיל־המשרת לקנות רקיקים ודבש; הוא נתן לו כסף והרגיש פתאום כעין כעור בנתינת-כסף זו, כאילו התכון לשחד את מי שהוא ומפני זה לא השיב לו תשובה ברורה, כששאלהו: “כמה לקנות רקיקים של מנת וכמה של דבש?”

– כדעתך.

– האקנה בכל הכסף? – שאל החיל הזקן מתוך כובד ראש. – רקיקי-המנת יקרים מהדובשנים. שש עשרה אגורה הרקיק.

– בכל הכסף, בכל הכסף, – אמר אלינין וישב על יד החלון, כשהוא תמה בעצמו, על מה זה ידפוק לבו כל כך, כאילו ממשמש ובא איזה דבר חשוב, דבר לא טוב.

הוא שמע, שבחדר הנערות קם שאון גדול לאחר שנכנס לשם ביליצקי וכעבור זמן מה ראה איך שהלה קפץ משם וירד מהמעלות במרוצה, כשקולות צעקה וצחוק רודפים אחריו.

– גרשוני, – אמר לאלינין.

בעוד רגעים אחדים נכנסה אוסטינקה החדרה והזמינה את האורחים בקול חגיגי, בהודיעה כי הכל כבר מוכן לסעודה.

כשנכנסו החדרה, היה הכל כבר מוכן באמת ואוסטינקה הביאה סדרים בכסתות אשר על יד הכותל. על השלחן המכוסה במפה קטנה שלא לפי מדתו עמד בקבוק מלא צ’יחיר ודגים מיובשים. בבית נדף ריח של עיסה ושל ענבים. שש נערות, לבושות בבישמיטים של חג ומגולות-פנים שלא כדרכן תמיד עמדו צפופות זו לזו על יד התנור והתלחשו ביניהן מתוך צחוק עצור.

– אבקש בהכנעה לשתות לחיי, – אמרה אוסטינקה, בהזמינה את האורחים אל השולחן.

אלינין ראה גם את מריאנה בין יתר הנערות, שכלן כאחת בלי יוצאת מהכלל היו יפות וצר היה לו עד לכאב, על שהוא מזדמן אתה בתנאים לא נאים ולא נעימים שכאלה. הוא ראה את עצמו טפש וכבד והחליט להתבונן מה עושה ביליצקי ולעשות כמוהו. ביליצקי נגש אל השולחן מתוך חגיגיות, כשכל תנועותיו אומרות שהוא בוטח בעצמו ומרגיש כאן את עצמו כבתוך שלו, שתה כוס יין לחיי אוסטינקה והזמין גם את יתר המסובים לעשות כמעשהו. אוסטינקה הודיעה, שהנערות אינן שותות.

– אפשר יהיה לשתות כשימהלו את היין בדבש, נשמע קול אחת הנערות. קראו לחייל- המשרת, שזה רק שב מהחנות עם הדבש והמגדנות. החייל העיף כלאחר יד על האדונים המתהוללים, לפי דעתו, מבט מביע גם קנאה וגם בוז ובמסרו מתוך עיון וכובד ראש את הדבש והמגדנות התחיל להרצות בפרוטרוט על המחיר ועל העודף ואולם ביליצקי גרשהו מעל פניו.

לאחר שמהל ביליצקי דבש ביין המזוג בכוסות ולאחר שפזר על פני השולחן באופן יפה את שלש ליטרות הדובשנים הוציא את הנערות בכח מקרן הזוית, הושיבן אל השולחן והתחיל לחלק ביניהן את המגדנות. אלינין ראה שלא ברצונו, איך שהיד השזופה והלא־גדולה של מריאנה תפשה בשני רקיקים של מנת ובדובשן אחד, מבלי שתדע מה לעשות בהם. השיחה התנהלה בכבדות ובלי טבעיות, למרות מה שביליצקי ואוסטינקה התאמצו לשמח את החברה. אלינין חטט במחו, אולי ימצא איזה מלין להגידן, בהרגישו שהוא מגרה את סקרנותם של המסובים ואולי גם מעורר את צחוקם ונוסך עליהם מבישנותו. פניו האדימו ולו נדמה, כי ביחוד היה לא נעים למריאנה. “בודאי הן מחכות שנתן להן כסף, – חשב בלבו. – ואולם באיזה אופן נתן? אך צריך בכל אופן למהר ולתת, כדי ללכת מזה תיכף!”


XXV

– איככה זה אינך יודעת את הדיר שלכם? – אמר ביליצקי בפנותו למריאנה.

– איך זה לי לדעתו, אם הוא אינו נכנס אלינו? – אמרה מריאנה בהביטה לעבר אלינין.

אלינין כאילו נבהל מאיזה דבר, התאדם ואמר מבלי שישמע בעצמו מה שהוא מדבר:

– אני ירא מפני אמך. כשנכנסתי אליכן בפעם הראשונה התנהלה עלי בחירופים וגידופים.

מריאנקה פרצה בצחוק.

– ואתה נבהלת? – היא הביטה אליו רגע ומהרה להסב ממנו את פניה. עתה ראה אלינין בפעם הראשונה את כל פניה של היפהפיה, יען כי קודם ראה אותה תמיד, כשהיא עטופה במטפחת עד עיניה. לא לחנם נחשבה ליפה בבנות הסטניצה. אוסטינקה היתה ילדה נחמדה, קטנת קומה, בריאת בשר וחכלילת-פנים, שעיניה הערמוניות הפיקו עליצות ועל שפתיה האדמדמות רחפה תמיך בת צחוק. ואולם מריאנה היתה לא ילדה נחמדה, כי אם אשה יפה במלוא מובן המלה. שרטוטי פניה יכולים היו להראות כעזים ביותר וכמעט גסים לולא קומתה הגבוהה והגמישה, חזה האמיץ וכתפיה החטובות, וביחוד לולא אותה הארשת הענוגה ויחד עם זה הרצינות של עיניה השחורות הארוכות, המוקפות בצל אפל מתחת לגבות השחורות ולולא אותה הבעת החבה שבפיה ובצחוקה. כל יצורי גוה הפיקו כח ונעורים. כל הנערות היו יפות ואולם גם הן וגם ביליצקי וגם החייל, שהביא את המגדנות, – כלם הביטו שלא ברצונם לעבר מריאנה וכשהיו פונים אל הנערות פנו באמת אליה. היא היתה כמלכה עליזה וגאה בין יתר המסובות.

כדי לרומם את מצב רוחם של הנאספים פטפט ביליצקי בלי הרף, הכריח את הנערות להגיש יין לגברים, השתובב אתן ועשה לאלינין כפעם בפעם בלשון הצרפתית הערות לא מנומסות על יפיה של מריאנקה כשהוא מכנה אותה la votre וכשהוא מזמין אותו לעשות כמעשהו. רוחו של אלינין הלך ורע מרגע לרגע. הוא בקש איזה פתחון פה כדי לקום ולצאת, ואולם בשעה זו הכריז ביליצקי שאוסטינקה בעלת החג צריכה להגיש לגברים יין בלוית נשיקות. היא נאותה לו בתנאי שישימו כסף בקערתה, כמו שנהוג על החתונות. “ואיזה שד נשאני למשתה מכוער זה!” אמר אלינין ובקומו התכונן לצאת.

– לאן?

– אלכה לי ואביאה טבק, – אמר בהתכונו לברוח. ואולם ביליצקי תפשו בידו.

– לי יש כסף, – אמר אליו צרפתית.

“אי אפשר ללכת, כאן צריך לשלם, – חשב אלינין. היטב חרה לו על שבמעשהו יכול לעורר חשד, שהוא חס על כספו. – האומנם איני יכול לעשות כמעשה ביליצקי? לא הייתי צריך לכתחילה ללכת, ואולם בדיעבד אינו רשאי להפריע את שמחתם. צריך לשתות כאשר ישתו הקוזקים” ובקחתו את הצנצנת שהכילה כשמונה כוסות מזג לתוכה יין והריק אותה עד היסוד. הנערות הביטו בו בשתותו ופניהן הביעו תמהון וכמעט גם פחד. זה נראה להן למוזר ולאי-מנומס. אוסטינקה הגישה עוד הפעם כוס יין, כוס יין לאיש ונשקה לשניהם.

– עכשיו, נערות, ניטיבה את לבנו כדאיבעי, – פנתה לחברותיה, בצלצלה בארבע המטבעות שהאורחים שמו בקערתה.

אלינין לא הוסיף עוד להרגיש אי נעימות. פיו נפתח.

– ועכשיו, מריאנה, הגישי את לנו יין בלוית נשיקות, – אמר ביליצקי, בתפשו אותה בידה.

– גם בלאו הכי אני מוכנה לנשקך! – אמרה אליו, בהצליפה עליו בידה מתוך לצון.

– את הסבא אפשר לנשק גם בלי כסף, – הוסיפה נערה שניה.

– אך זו היא חכמת לב! – אמר ביליצקי ונשק את הנערה המתאמצת להחלץ מידיו. – לא, אף על פי כן הגישי יין, – הפציר ביליצקי בפנותו למריאנה. – הגישי לדיר שלכם.

ובאחזו בידה הוליך אותה אל האצטבא והושיבה על יד אלינין.

– כמה יפה היא! – אמר בהטותו את ראשה הצדה.

מריאנה לא התנגדה למעשהו של ביליצקי ובצחקה צחוק מלא גאון הרימה על אלינין את עיניה הארוכות.

– כמה יפה היא, – חזר ביליצקי על דבריו.

נדמה שגם מבטה של מריאנה חזר ואמר: “כמה יפה אני!” אלינין, מבלי לתת דין וחשבון לעצמו, חבק את מריאנה והתכון לנשקה. ואולם היא התפרצה מידיו פתאום, דחפה והפילה את ביליצקי, השמיטה אגב מרוצה את מכסה השולחן ונרתעה אל התנור. נשמע קול צעקה וצחוק. ביליצקי אמר לנערות דבר מה בלחש ופתאום יצאו כלן במרוצה מהחדר אל הפלוש ונעלו את הדלת אחריהן.

– למה זה נשקת לביליצקי ולי את ממאנת! – שאל אלינין.

– כך חפצתי ויותר לא כלום, ענתה כשהיא מרטטת בשפתה התחתונה ובגבת עינה. – הוא סבא, – הוסיפה מתוך חיוך. היא נגשה אל הדלת והתחילה לדפוק בה. – למה זה נעלתם, שדים?

– וכי מה? ישבו להם הם לבדם ואנחנו לבדנו, – אמר אלינין בקרבו אליה.

היא התקדרה ודחתה אותו בידה מתוך כובד ראש. ופתאום הופיע עוד פעם לפניו כל הדר גאונה, עד כי נתפכח פתאום ורגש של בושה תקפהו. הוא נגש אל הדלת והתחיל לטלטלה.

  • ביליצקי, פתח! מה פשר ההלצות האויליות הללו?

מריאנה צחקה שנית את צחוקה הבהיר, צחוק האושר.

– אתה ירא ממני? – אמרה אליו.

– הנך כעסנית כאמך.

– לו בלית בחברת ירושקה עוד יותר זמן, כי אז אהבוך כל הנערות. – והיא חיכה, כשהיא מקריבה להביט ישר אל עיניו.

הוא לא ידע מה להשיב.

– ולו הייתי נכנס לביתכם… – פתח שלא במתכוין.

– כי אז היתה אחרת. – ענתה מתוך נדנוד ראש.

ברגע זה פתח ביליצקי מתוך דחיפה את הדלת ומריאנה נרתעה מאלינין בכח כזה, עד שנתקלה בחמוקה ברגלו.

“כל מה שחשבתי עד הנה הבל ורעות רוח; גם האהבה, גם מסירת הנפש, גם לוקשקה. רק האושר הוא קיים ומי שמאושר הוא גם הצדיק”, נצנץ פתאום רעיון במחו של אלינין ובכח שלא צפה לו בעצמו תפש פתאום את מריאנה היפהפיה ונשק לה ברקתה ובלחיה. מריאנה לא קצפה, אלא שפרצה בצחוק גדול ומהרה אל חברותיה.

וכך נגמר המשתה. הזקנה, אמה של אוסטינקה, ששבה מעבודתה התנפלה על השובבות בחרפות וגידופים וגרשה את כלן מהבית.


XXVI

“כך, — חשב אלינין בשובו הביתה, – אם רק לא אשים מעצור לרוחי, אמשך אחרי הקוזקית זאת בכל נפשי”. מתוך הרהורים אלו שכב לישון בקוותו, כי כל זה יעבור במהרה והוא ישוב לחייו הקודמים.

אך החיים הקודמים הלכו לבלי שוב. יחוסיו למריאנקה נשתנו לגמרי. הכותל שהפריד ביניהם נהרס. אלינין היה כבר מברך אותה בשלום מדי פגשו אותה.

בעל הבית בא לסטניצה לקבל מאלינין שכר דירה וכשנודע לו דבר עשרו ונדיבות רוחו של דיירו הזמין אותו לביתו. הזקנה קבלה את פניו בסבר פנים יפות, ומיום המשתה והלאה היה אלינין נכנס אצלם לעתים תכופות, בשעות הערב, ומאחר לשבת עד הלילה. נדמה, כי בחייו לא נשתנה דבר, אך בנפשו התחוללה מהפכה גדולה. את כל היום היה מבלה ביער ולפנות ערב, בשעה השמינית היה סר אל בעלי ביתו, לבדו או בחברת ירושקה. בעלי הבית התרגלו אליו כל כך, עד שהיו מתפלאים כשנפקד פעם מקומו. בעד היין היה משלם במיטב כספו ומלבד זה היה בעל מזג חרישי וצנוע. וואניושה מביא לו תה, הוא יושב לו בקרן זוית על יד התנור, הזקנה עוסקת במלאכתה מבלי לשים אליו לב והרי הם משוחחים ביניהם על כוס תה וצ’יחיר על עניניהם של הקוזקים, על השכנים, על רוסיה שהוא היה מרבה לספר עליה ושומעיו – לחקור ולדרוש אודותיה. לפעמים הוא לוקח ספר וקורא בפני עצמו. מריאנה, כעז פראית, יושבת על התנור או בפנה אפלה כשרגליה מכונסות תחתיה. בשיחה אינה לוקחת חלק, אך אלינין רואה את עיניה, את פניה, שומע את כל ניע וניד שלה, שומע איך שהיא מפצחת זרעונים ומרגיש, שהיא מאזינה לו בדברו ומרגיש את נוכחיותה גם בקראו בספר בלי קול. לפעמים נדמה לו, כי עיניה נעוצות בו וכל פעם שהיה נתקל בברקן היה משתתק שלא ברצונו ומסתכל בה. אז היא ממהרת להפנות את ראשה והוא מתחפש כאילו הוא עסוק מאד בשיחתו עם הזקנה, אך באמת הוא מקשיב לנשימתה, לכל תנועותיה ומחכה עד שתביט אליו שוב. בפני אחרים היתה מראה לו סימני חבה, אך כשהיו נשארים לבדם היתה מתהלכת אתו ברוגזה וקנתור. לפעמים היה בא אליהם עוד לפני שוב מריאנה מהרחוב: פתאום ישמעו צעדיה האמיצים ובפתח ינצנץ חלוק-התכלת שלה. היא יוצאת אל אמצע החדר, פתאום תרגיש בו, – ובעיניה יופיע צחוק חבה שרק בקושי אפשר להבחינו ובנפשו ישתררו פתאום שמחה ופחד גם יחד.

אלינין לא בקש ולא דרש שום דבר ממנה, אך עם כל יום ויום נעשתה נוכחיותה הכרחית לו יותר ויותר.

הוא הסכין כל כך אל חיי הסטניצה, עד שהעבר נדמה לו כזר לגמרי והעתיד, ביחוד מחוץ לאותו עולם, שבו חיה עכשיו, לא ענין אותו כלל. בקבלו מכתבים מביתו, מקרוביו וחבריו היה נעלב, על שהללו היו כנראה נדים לו, כמו שנדים לאיש אובד, בה בשעה שהוא בסטניצה שלו חשב לאובדים את כל אלה שחיו באופן אחר מאשר הוא. הוא היה בטוח, שלעולם לא יתנחם על אשר נתק מחייו הקודמים ועל שהוא חי עכשיו בסטניצה חיים מופלאים כל כך, חיי בדידות. גם במסעות המלחמה, גם במבצרים היה טוב לו ואולם רק כאן, רק בצל כנפיו של הדוד ירושקה, בסתר יערו, בדממת דירתו אשר בקצה הכפר וביחוד מדי זכרו את מריאנקה ולוקשקה היה רואה ברור את כל אותו השקר, שבו טבע עד עתה; אמנם גם אז, גם שם התקוממה נפשו כנגדו ואולם רק עתה, רק פה נעשה לו שקר זה מאוס ומגוחך עד לבלי גבול. עם כל יום ויום הלכה הרגשת חרותו הלוך וגדול, עם כל יום ויום הרגיש את האדם שבו יותר ויותר. קוקז נגלה לו בדמות אחרת לגמרי מזו ששוה בדמיונו. “אין כאן לא מעשי נסים, לא גבורים ולא גזלנים, לא אשדות מים ולא תהומות אפלות, – חשב בלבו. האנשים חיים כאן, כמו שחי הטבע: מתים, נולדים, מזדוגים, נולדים שוב, נלחמים, שותים, אוכלים, שמחים ומתים שוב בלי דעת גדרים וסיגים חוץ מאותם הגבולים הנצחיים, ששם הטבע לשמש, לעשב, לחי, לאילן. חוקים אחרים אין להם…” ומפני כך נראו לו האנשים האלה, מדי השוותו אותם אל עצמו יפים, חסונים וחפשים ומדי הסתכלו בהם היה מתעורר בלבו רגש של בושה וצער. לפעמים היה מנצנץ בו רעיון רציני להשליך את הכל אחרי גוו, להסתפח לקהל הקוזקים, לקנות לו בית ומקנה, לשאת אשה קוזקית, – רק לא את מריאנקה, שכבר ותר עליה ללוקשקה, – ולשבת יחד עם ירושקה, לצאת בחברתו לציד חיות ודגים ולהלוות לקוזקים במסעות המלחמה. “ואולם מדוע איני עושה כך? למה אני מחכה?” – היה שואל את נפשו. והוא היה מגרה ומקנתר את עצמו: “או אולי אני ירא לעשות מה שנראה לי למחוכם ולצודק? האומנם החפץ להיות קוזק פשוט, לחיות קרוב אל הטבע, לבלי לגרום כל נזק כי אם להיטיב עם בני האדם, האומנם חלומות מעין אלה הם יותר אויליים מחלומותי שחלמתי לפנים, למשל על משרת מיניסטר או על מעלת שר גדוד?” ואולם איזה קול פנימי הזהיר אותו לבל ימהר להפיק את זממו. עצרה אותו איזו הכרה לא ברורה, שהוא לא יוכל לחיות את חיי ירושקה ולוקשקה מפני שאושר אחר נשקף לו, – עצר אותו הרעיון, כי האושר כלול במסירת נפש. המעשה שעשה ללוקשקה שמח אותו בלי הרף. הוא חפש תמיד איזה מקרה להקריב את נפשו לטובת זולתו ואולם מקרים כאלה לא נזדמנו לו. לפעמים היה שוכח את הריציפט הזה שהמציא, ריציפט של אושר והיה חושב את עצמו למוכשר להתמזג עם חייו של הדוד ירושקה; ואולם אחר כך היה מתפכח פתאום ומחזיק שוב ברעיון של מסירת נפש מדעת ובהתבצרו ברעיון זה היה מביט על כל הסובבים אותו ועל אשרם מתוך שלוה וגאוה.


XXVII

לפני בציר הענבים בא לוקשקה על סוסו אל אלינין. חזותו הפיקה אומץ וגבורה עוד יותר מכפי הרגיל.

– ובכן, אתה נושא אשה? שאלהו אלינין, בקדמו את פניו בשמחה. לוקשקה לא השיב לו תשובה ברורה.

– הנה החלפתי בעבר הנהר את סוסך באחר. אך זה הוא סוס! אני הנני אוהב סוסים.

הם סקרו את הסוס החדש ונסוהו בכל נסיונות הרכיבה, כשהם מתרוצצים עליו על פני החצר. הסוס היה באמת טוב להלל; אמוץ, רחב וארוך, צמרו מבריק, זנבו שעיר ורעמתו הענוגה והדקה מעידה, שהוא מגזע היחש. הוא היה שמן כל כך, עד כי לדברי לוקשקה אפשר היה לשכב לישון על גבו. פרסותיו, עיניו ושניו הצטיינו ביפין ובדקות שרטוטיהן, – סימן מובהק למוצאו הרם. עיני אלינין לא שבעו מראות את יפיו, עד היום לא פגש עדיין בקוקז סוס נהדר שכזה.

– ואיזה מרוץ! ואיזו מהירות! – אמר לוקשקה בגפפו את צוארו של הסוס. – וכמה חכם הוא! הריהו מכיר כבר את בעליו ומלוה אותו על כל צעד ושעל.

– וכמה הוספה נתת?

– לא מניתי, – ענה לוקשקה מתוך חיוך, – השגתיו אצל קונק.

– הפלא ופלא, סוס נהדר! כמה אתה רוצה במחירו? – שאל אלינין.

– הציעו לי מאה וחמשים מטבעות ואולם לך אתנהו חנם, – אמר לוקשקה בחדוה. – רק אמור נא שרוצה אתה בו – ואתנהו לך. הנה אתיר את האוכף, – וקחהו. ולי תתן איזה שתתן לצרכי עבודתי.

– לא ולא.

– אם כן הא לך פישקיש32. לך הועדתיו, – ולוקשקה הסיר מחגורתו את אחד משני הסיפים שתלו ברצועה. – השגתיו בעבר הנהר.

– תודה.

– ובנוגע לענבים, הנה אמא בעצמה תביאם לך.

– לא נחוץ. עוד נספיק לעשות חשבון. קח מוסר ממני; הן אני איני מציע לך כסף בעד הסיף.

– כלום אפשר זה? הלא קונקים אנחנו! גירי-חן הביאני פעם אל אהלו ושח לי: בחר לך את הטוב בעיניך, והנה בחרתי בחרב הזאת. כך נוהגים אצלנו.

הם נכנסו הביתה ושתו יין.

– ומה, התשהה כאן? – שאל אלינין.

– לא, באתי רק להפרד ממך. שולחים אותי מהקסרקט אל הגדוד, מעבר לטרק. היום אני יוצא עם נזר, עם חברי.

– ומתי תהיה החתונה?

– הנה אבוא בקרוב, אז יהיו ה“תנאים” ואחר כך אשוב שנית אל הגדוד, – ענה לוקשקה בלי רצון.

– איך זה, האם לא תתראה עם כלתך?

– וכי מה? מה יש לראות בה? כשתצא למלחמה, תשאל בגדוד לשכנו של לוקשקה הרחב. וכמה חזירי-בר שם! הרגתי שנים. אני אוליכך למקום מרבצם.

– נו, לך לשלום! ינצרך ד!'

לוקשקה ישב על הסוס ומבלי לסור למריאנקה יצא מן החצר אל הרחוב, ששם כבר חכה לו נזרקה.

– ובכן, הנסור? – שאל נזרקה ברמזו לעבר ביתה של ימקה.

– נחיה ונראה! — אמר לוקשקה. — הנה לך סוסי, הוליכהו אליה ואם אתמהמה אל תשכח לתת לו מספוא. בין כך ובין כך אהיה בגדוד עם הבוקר.

– ומה, הנתן לך היונקר עוד דבר מה?

– לא! להפך, הוא בקש שאתן לו את סוסי, אלא שעלה בידי לפייסו בסיף – אמר לוקשקה ברדתו מעל הסוס ובמסרו אותו לנזרקה.

הוא נכנס אל החצר במרוצה כמתגנב ונגש אל החלון של דירת בעלי הבית. כבר היה חושך גמור. מריאנקה הלבושה רק כתנתה לעורה סרקה את צמתה, כשהיא מתכוננת ללכת לישון.

– אני זה,– לחש הקוזק.

פניה של מריאנקה הביעו שויון-נפש גמור; ואולם לאחר ששמעה את שמה נתמלאה חיים. היא הרימה קצת למעלה את מסגרת החלון והוציאה את ראשה בשמחה וחרדה.

– מה? מה נחוץ לך?

– פתחי נא את החלון, – מלמל לוקשקה. – תני נא לי להכנס רק לרגע אחד! כמה מתגעגע אני! לא יאומן כי יסופר.

ודרך החלון חבק את ראשה ונשק לה.

– באמת, פתחי נא.

– למה תדבר ריק? פעם אמרתי כי לא אתנך לבוא ולא אשנה. וכי מה, התשהה כאן הרבה?

הוא לא השיב דבר ורק נשק לה. היא לא הוסיפה לשאול.

– הן גם לחבק כראוי אי אפשר דרך החלון, – אמר לוקשקה.

– מריאנושקה! – נשמע פתאום קול הזקנה, – עם מי זה את?

לוקשקה השמיט את מצנפתו, לבל יכירוהו על פיה וגחן מתחת לחלון.

–מהר ולך, – לחשה מריאנה.

– לוקשקה סר הנה, – ענתה לאמה, – שאל לאבא.

– אם כן שלחיהו הנה.

– כבר הלך לו, אמר שאין לו פנאי.

ובאמת לוקשקה מהר להתחמק מתחת לחלון אגב כפיפת-הראש, כשהוא רץ בצעדים מהירים לביתה של ימקה; רק אלינין לבדו ראה אותו. לאחר שהגיח אל קרבו שני בקבוקי צ’יחיר עזב בלוית נזרקה את הסטניצה. הלילה היה חם, אפל וחרישי. הם רכבו מתוך שתיקה, רק נשמעה שעטת הסוסים. לוקשקה פתח בשיר על דבר מינגל הקוזק, אך בטרם שיגמור עוד את החרוז הראשון נשתתק פתאום ופנה אל נזרקה:

– הן לא נתתני לבוא!

–הה! – ענה נזרקה.– ידעתי, שלא תתן. התדע מה ששחה לי ימקה? היא שחה, שהיונקר התחיל מבקרם תכופות. הדוד ירושקה התפאר, כי היונקר נתן לו רובה בעד מריאנקה.

– משקר הוא, שד! – אמר לוקשקה בכעס, – לא נערה שכזאת היא. ואם לא, – אמעך לו את צלעותיו לזקן אשמאי זה. – והוא התחיל לשיר את השירה החביבה עליו:

מֵהַכְּפָר, כְּפַר יִשְׁמָעאֵל,

מֵהַפַּרְדֵּס, פַּרְדֵּס הַמֶּלֶךְ

עָף, טָס לו גַּז קַל כָּנָף,

אַחֲרָיו רָכַב צַיָּד עוּל יָמִים,

רָמַז לוֹ, שֶיֵּרֵד עַל יַד יְמִינוֹ.

הֵשִׁיב אֲמָרִים הַגַּז קַל הַכָּנָף:

לֹא יָכֹלְתָּ לְעָצְרִי בִכְלוּב שֶׁל זָהָב,

לֹא יָכֹלְתָּ לְעָצְרִי בְּיַד יְמִינְךָ.

עַכְשָׁיו אָעוּף לִי לְיַם הַתְּכֵלֶת,

שָׁמָה אֶטְרֹף לִי בַרְבּוּר לָבָן

אֲנַקֵר וְאֶשְׁבַּע אֶת בְּשָׁרוֹ הַמָּתוֹק.


XXVIII

בעלי הבית ערכו משתה לכבוד “התנאים” של מריאנקה. לוקשקה בא אל הסטניצה ואולם אל אלינין לא סר; אף גם אלינין לא הלך אל ה“תנאים” אף כי הוזמן לבוא. הוא היה עצוב היום, כאשר לא היה מיום בואו לגור בסטניצה. הוא ראה איך שלוקשקה הלבוש בגדי חג נכנס יחד עם אמו לדירת בעלי הבית והרעיון למה זה מתיחס אליו הלה בקרירות לא נתן לו מנוחה. אלינין החליט לבלי לצאת היום מפתח ביתו והתחיל רושם את רשימותיו ביומונו.

“הרבה חשבתי והרבה שנויים באו בי בזמן האחרון, – כתב אלינין, – וסוף סוף הגעתי לאותן האמתות המצויות בכל אלפא-ביתא. כדי להיות מאושר נחוץ רק תנאי אחד – לאהוב, לאהוב במסירת נפש, לאהוב את הכל, למתוח לכל העברים את קורי האהבה וכל מי אשר ילכד בהם, יהיה לאח ולרע. ככה העליתי ברשתי את וואניושה, את הדוד ירושקה, את לוקשקה, את מריאנקה.”

הוא עודנו כותב את הדברים האלה והנה נכנס החדרה הדוד ירושקה.

לבו של הדוד ירושקה היה טוב עליו מאד. לפני ימים, כשנכנס אליו אלינין לפנות ערב מצאהו כשהוא עומד בחצר לפני גופת חזיר-בר ופושט בזריזות את עורו באולר קטן מתוך הבעת גאוה ואושר הכלבים וביניהם גם לים חביבו רבצו על ידו והניעו לאט את זנבותיהם כשהם מסתכלים במעשהו. הפרחחים הביטו אליו בכבוד מבעד פרצי הגדר ולא התגרו בו הפעם כדרכם תמיד. הנשים שכנותיו שלא הודיעו לו מעולם חבה יתרה ברכוהו הפעם לשלום אף גם הביאו לו מנחה: יין, גבינה וקמח. למחרת בבוקר ישב ירושקה ברפת, מלוכלך כלו בדם, וחלק את הבשר ליטרה לאיש, ליטרה לאיש כשהוא מקבל במחירו כסף מזומן או יין. “ד' הצליח את דרכי ומנה לי את החזיר; עכשיו נעשה הדוד חשוב בעיני הכל”. מסבה זו נתן כמובן את עינו בכוס והנה זה היום הרביעי שהוא שותה לשכרה מבלי לצאת מהסטניצה. מלבד זה שתה גם על התנאים.

הדוד ירושקה בא עתה אל אלינין מדירתם של בעלי הבית. הוא היה שכור כלוט, פניו אדומים, זקנו פרוע ואולם היה לבוש בבישמיט אדום חדש, ששוליו מקושטים בפיפאות ובידו קתרוס, שהביא מעבר לנהר. הוא הבטיח לאלינין זה כבר את התענוג הזה ועתה נחה עליו הרוח. בראותו כי אלינין עסוק בכתיבה הצטער.

– כתוב, כתוב, אבא שלי, – אמר בלחש, כאילו שער שאיזה רוח שוכן בין הכותב והגליון ומיראה פן יחרידנו ישב בזהירות על הרצפה מבלי להקים שאון.

הדוד ירושקה כשהיה שכור היה בוחר תמיד את הרצפה למושב לו. אלינין הביט לעברו, צוה להגיש יין והוסיף לכתוב. ואולם ירושקה הרגיש שעמום בשתיה יתומה זו: הוא חפץ לדבר.

– הייתי אצל בעלי הבית, על התנאים, אלא שהם חזירים! איני רוצה! באתי אליך!

– והיכן לקחת את הקתרוס? – שאל אלינין והוסיף לכתוב.

— הייתי בעבר הנהר, אבא שלי, שם השגתי את הקתרוס. ידי רב לי בכל מיני ניגון: ניגונים של טטרים, של קוזקים, של אדונים ושל חיילים, איזה שתרצה.

אלינין התבונן בו שוב, חייך והוסיף לכתוב.

חיוך זה הוסיף אומץ בלב הזקן.

– נו, חדל, אבא שלי! חדל! – אמר אליו פתאום מתוך החלטה. – נו, נניח שהעליבו אותך, אף אתה אל תשים להם לב, ירוק בפניהם! כלום יש תועלת במה שאתה כותב?

והוא חקה את כתיבתו של אלינין, כשהוא דופק באצבעותיו העבות ברצפה ומעוה את פניו בכל מיני העויות של בוז.

– למה לך לכתוב דלטוריות? היה בחור כהלכה ושמח בבחרותך.

הוא לא יכול לשער בנפשו שיש עוד מיני כתיבה מלבד כתיבת דלטוריות.

אלינין פרץ בצחוק ואחריו גם ירושקה. הוא קם מהרצפה מתוך קפיצה והתחיל להראות את אמנותו בנגינה על הקתרוס ולשיר שירי טטרים.

– למה לך לכתוב, בן אדם שכמותך! יותר טוב, שתטה את אזנך ואני אשירה. לאחר שתמות, לא תשמע עוד קול שיר. שמח!

קודם כל שר שיר-מחול שחבר בעצמו:

הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח!

הֵיכָן זֶה שֶׁחָשַׁק בָּךְ?

– שָׁם בַּשּׁוּק הַשַּׁטְיָא

עוֹסֵק בַּפְרַקְמַטְיָא

אחר כך שר שירה שלמד בגדוד מפי הפילדפיבי:

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי אֲהַבְתִּיהָ,

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מַה עֻנֵּיתִּי,

בַּיּוֹם הָרְבִיעִי לַיְפֵהפִיָה

עַל דְּבַר אַהֲבָתִי הִתְוַדֵּיתִי;

צִפִּיתִי כָל יוֹם הַחֲמִישִׁי

לִתְשׁוּבַת פִּיהָ שֶׁל הָרִיבָה,

אַךְ אוֹיָה לִי! בַּיּוֹם הַשִּׁשִׁי

הָרִיבָה פָּנַי, הָה, הֵשִׁיבָה.

בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ רַב הַנֶּהִי

וָאֹמַר לִטְבַּע בִּתְהוֹם רַבָּה

אַךְ יָרֵאתִי, פֶּן לֹא יֶהִי

לִי כָל חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא

וּלְפִיכָךְ עַל מַה שֶׁזָּמַמְתִּי

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הִתְנַחַמְּתִּי.

ושוב:

הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח!

הֵיכָן זֶה שֶׁחָשַׁק בָּךְ?

אחר כך שר עוד שירה אחת כשהוא קורץ בעיניו, מנענע בכתפיו ומרקד:

נַשֵּׁק אֶשַּׁק לְחָיַיִךְ,

אַעֲלֶה זָהָב עַל בְּגָדַיִךְ,

וַאֲקַשֵּׁט וַאֲיַּפֶּה,

כַּפֵּךְ אָשִׂים בְּמוֹ כַפִּי,

וַאֲכַנֵךְ נִשְׁמַת אַפִּי.

נִשְׁמַת אַפִּי, נָא עֲנִינִי,

הַבֶאֱמֶת תֶאֱהָבִינִי?

ועליצותו הלכה וגדלה ובפרטו בכח על הקתרוס התחיל להתרוצץ מתוך ריקוד על פני כל החדר.

את השיר “האח, האח” וכיוצא בזה, שירי אדונים שר רק למען אלינין, ואולם אחר כך, לאחר שהגיח אל קרבו עוד שלש כוסות צ’יחיר נזכר בימי קדם והתחיל לשיר שירים אמתים, שירי קוזקים וטטרים. באמצע של אחד השירים הללו התחיל פתאום קולו מרטט והוא נשתתק, רק הוסיף עוד לפרוט על מיתרי הקתרוס.

– הוי, ידידי שלי! – קרא פתאום.

הצלצל המוזר של קול הזקן הפנה את תשומת לבו של אלינין ויבט לעברו: הזקן בכה. בעיניו נוצצו דמעות ואחת מהן התגלגלה על לחיו.

– חלפת, תור הזהב שלי, חלפת לבלי שוב, – אמר. מתוך יבבה ונשתתק. – שתה, למה זה אינך שותה? – קרא פתאום בקולו, קול הרעם, מבלי למחות את דמעותיו.

ביחוד נגע עד לבו שיר אחד משירי בני טבליה. המלים שבשיר זה היו מועטות, אלא שכל יפיו היה כלול בניגונו של החרוז הסוגר: “הי! הי! אללי לי!” ירושקה תרגם את דברי השיר: "הגבור נהג את סוסיו מהאאול אל ההרים, באו הרוסים, שרפו את האאול, הרגו את כל זכר לפי חרב ואת הנשים נהגו בשבי. שב הגבור מההרים; במקום האאול חרבות שממה. אמו איננה, אחיו אינם, הבית איננו. רק עץ אחד נשאר לפלטה. ישב הגבור מתחת העץ ויבך. לבדד נשארתי כמוך היום, עזוב וגלמוד. אז יקונן הגבור: “הי! הי! אללי לי!” ועל הנגון העצוב הזה הנוגע עד הנפש חזור הזקן פעמים אחדות.

כשהגיע לחרוז האחרון, תפש ירושקה פתאום את הרובה שתלה על הקיר, יצא במרוצה אל החצר וירה משני הקנים בבת אחת ושוב חזר וביתר עצב על החרוז הסוגר: “הי, הי, אללי לי!” ונשתתק.

אלינין שיצא אחרי ירושקה אל האכסדרה הביט מתוך שתיקה אל השמים האפלים, הזרועים כוכבים, אל המקום ששם הבריקו היריות. בחלונות דירתם של בעלי-הבית נגה אור ומתוך החדרים נשא המון קולות. בחצר, על יד החלונות והאכסדרה, התרוצצו הנערות כשהן עוברות במרוצה מהחדר אל הפלוש. קוזקים אחדים התפרצו מהפלוש ומבלתי יכלם להתאפק הריעו בקול גדול, כשהם עונים לשירתו וליריותיו של הדוד ירושקה.

– למה זה הלכת מה“תנאים”? – שאל אלינין.

– יהי להם אשר להם, יהי להם אשר להם! – מלמל הזקן, שכנראה העליבוהו שם. – איני אוהב, איני אוהב! אנשים שכמותם! נכנס נא לחדרך! ישמחו הם לבדם ואנחנו לבדנו.

אלינין שב לחדרו.

– ומה שלום לוקשקה? הטוב לבו עליו? היסור אלי? – שאל אלינין.

– מה לך וללוקשקה? טחו לו כזב, שמסרסר אני לך את הנערה, – אמר הזקן בלחש. – וכי מה הנערה? אם רק נחפץ, תהיה שלנו. רק נרבה במחירה – והרי היא שלנו. אם רצונך בכך הריני מוכן ומזומן, חי נפשי.

– לא, דוד, לא יועיל כל כופר, אם אין בלבה אהבה. טוב שלא תוסיף לדבר בזה.

– הה, יתומים אנחנו באין איש אשר יאהבנו, – אמר פתאום הזקן ובכה שוב.

אלינין שתה יותר מכפי הרגיל מדי הקשיבו לספורי הזקן. “ובכן לוקשקה שלי מאושר עכשיו”, – חשב בלבו; אך נפשו השתוחחה עליו. הזקן הרבה לסבוא כל כך עד שנפל תחתיו ווואניושה נאלץ לקרוא לחיילים לעזרה והוציאו מהבית מתוך רקיקות של גועל. הוא התמרמר על הנהגתו הרעה של הזקן מאד מאד, עד שלא הוציא מפיו גם מלה צרפתית אחת.


XXIX

היה חודש אוגוסט. זה ימים אחדים שבשמים לא נראתה גם עב קטנה. השמש להטה בלי חמלה ומאז הבוקר נשב רוח חם, שהיה מרים על הדרכים ענני חול לוהט ומפזרו באויר על קנים, אילנות וכפרים. העשב ועלי העצים היו מכוסים באבק, הדרכים נחשפו ונקשו כמתכת, עד שהיה נשמע קול צלצל מדי דרוך עליהם רגל. מי הטרק שהלכו וחסרו שטפו במהירות אל התעלות ושם חרבו ואזלו. החופים הטובענים של הברכה אשר בקרבת הסטניצה היו למרמס למקנה וכל הדשא אשר על שפת המים נדרס ונלחך. במשך כל היום הגיעו מהברכה קולותיהם של הנערות והפרחחים הרוחצים במים, כשהם מכים גלים ומקימים שאון גדול. בערבה קמלו קנה וסוף והמקנה היה בורח אל השדות, כשהוא גועה בעצם היום. החיות הלכו נדדו אל חורשות הקנים הרחוקות ואל ההרים אשר מעבר לטרק. היתושים והיבחושים נשאו עננים עננים מעל הבקעות והסטניצות. על הרי השלג היה פרוש ערפל אפור. האויר היה קלוש ומעלה צחנה. יצא קול, שהאבריקים עברו את הנהר בחרבה והרי הם משוטטים עכשיו על אדמת הקוזקים. השמש שקעה בכל ערב מתוך שלהבות לוהטות ואדומות. היה תור העבודה הכי-קשה. כל תושבי-הסטניצות היו עסוקים במקשי-האבטיחים ובכרמים. הפרדסים מלאו מקצה עד הקצה ירק מתפתל וצל עב וקריר. מבין העלים הרחבים והשקופים השחירו אשכולות כבדים ובשלים. בדרך המאובקה המובילה אל הגנים התנהלו ארבות חורקות מלאות ענבים. פה ושמה התגלגלו אשכלות שהיו למרמס לגלגלי העגלות. ילדים וילדות, שכתנותיהם מלוכלכות בדם ענבים רצו אחרי אמהותיהם, כשהם אוחזים אשכולות בידיהם ובפיהם. בדרך נפגשו בלי הרף פועלים לבושי קרעים הנושאים על כתפיהם האמיצות סלי פדות. הנערות העטופות במטפחות עד העינים נהגו את הפרים הרתומים לארבות מלאות ענבים; החיילים שהיו פוגעים בקרונות היו מבקשים ענבים מאת הקוזקיות והללו היו מטפסות תוך כדי הליכה על הארבה, ממלאות חפניהן ענבים וזורקים אותם לתוך חצנם של החיילים. ריחו של עסיס הענבים מלא את האויר. שקתות אדומות כדם נראו מתחת למוסכים ובחצרות התרוצצו פועלים מבני נוגי, שמכנסיהם מופשלים עד ברכיהם וסבכי-רגליהם מתולעים. הגגות השטוחים של הבתים היו מרופדים צפופות באשכלות כהים כעין הענבר, שנתיבשו בחמה. העורבים והאנקורים שלקטו את החרצנים חנו על יד הגגות כשהם מתעופפים הנה והנה.

פרי עמל שנה שלמה נקצר עתה ברנה ופרותיה של השתא היו אמנם מרובים ומשובחים במדה לא מצויה.

בגנים הירוקים והמצלים, בתוך ים הענבים, נשמע מכל עבר קול צחוק ושיר, קול ששון וחדוה; מבין זלזלי הגפנים הבהיקו בגדי הצבעונין של הנשים.

מריאנקה ישבה בצהרים בכרמה, בצל עץ אפרסקין והוציאה מתחת לעגלה את הארוחה בשביל בני הבית. ממולה על אברזין שטוח ישב שר הדגל ששב מבית הספר ורחץ את ידיו מתוך הקיתון. אחיה הפרחח שבא זה עתה במרוצה מהברכה כשהוא מסתפג בשרווליו הביט בחוסר סבלנות אל אמו ואחותו מתוך צפיה לארוחה ונשם ושאף בכבדות. הזקנה שידיה האמיצות והשזופות היו חשופות ערכה על שולחן טטרי עגול ונמוך ענבים, דגים מיובשים ולחם. שר הדגל נגב את ידיו ובהסירו את כובעו הצטלב ונגש אל השולחן. הפרחח תפש את הקיתון ושתה ממנו בצמאון. האם והבת ישבו אל השולחן כשרגליהן מכונסות תחתן. האויר ממעל לכרם העלה צחנה. רוח חם וחזק שעבר בין הזלזלים לא הביא צנה בכנפיו ורק כפף בנענועים מדודים את צמרותיהם של עצי התות, האפרסקים והאגסים הנטועים בכרמים פה ושמה. שר הדגל ברך עוד פעם ובהוציאו מאחרי גבו בקבוק יין קטן מכוסה בעלה גפן לגם מתוכו ומסרו לזקנה. הוא היה לבוש רק בחלוקו שלא היה רכוס במקום הצואר ושגלה את חזו השעיר ועז-השרירים. פניו הדקים והערומים הביעו חדוה. גם בתנועותיו, גם בדבורו לא ניכרה הפעם התחכמותו וזהירותו הרגילות; הוא היה שמח וטבעי.

– הנגמור לעת ערב את עבודתנו? – שאל במחותו את זקנו הרטוב.

– נגמור, ענתה הזקנה, – לו רק לא יפריע בעדנו מזג האויר. הדמקינים לא עשו עוד את חצי עבודתם, רק אוסטינקה לבדה עובדת בזעת אפיה.

– לא להם להדמות אלינו! – אמר הזקן בגאוה.

– הא לך, שתי מריאנושקה! – אמרה הזקנה בהגישה את הקיתון לנערה. – הנה יתן ד' ויהיה לנו במה לערוך חתונה כהלכה.

–העבודה קודמה לכל, – אמר שר הדגל בהתקדרו קצת.

הנערה הורידה את ראשה.

– וכי למה לא לדבר בזה? – אמרה הזקנה. – העבודה כבר נגמרה כמעט ומועד החתונה הולך וקרוב.

– ברוך ד' יום יום, — אמר שוב שר הדגל, – עוד נספיק לדבר בזה כשיבוא התור ועתה עת לעבוד.

– הראית את סוסו החדש של לוקשקה? – שאלה הזקנה. – זה שניתן לו במתנה מאת דמיטרי אנדרייץ כבר אינו: הוא החליפו באחר.

– לא, לא ראיתי. אני דברתי היום עם משרתו של הדייר, – אמר שר הדגל. – שח לי, שעוד הפעם קבל אלף רובל.

– בעל אוצרות, – אשרה הזקנה את דברי בעלה.

כל בני המשפחה היו שמחים ושבעי רצון.

העבודה הלכה והתקדמה. הענבים היו רבים ומשובחים מכפי שקוו בעצמם.

מריאנה לאחר שאכלה נתנה מספוא לפרים, קפלה את הבישמיט שלה מתחת לראשה ושכבה מתחת לעגלה על העשב הרענן המעוך. לגוה היה רק חלוק תכלת שנטשטש צבעו ולראשה מטפחת משי, ואף על פי כן הציק לה החום מאד. פניה להטו, רגליה לא מצאו להן מקום ועיניה היו מעורפלות בלחלוחית של שנה ועיפות; שפתיה היו נפתחות מאליהן וחזה התרומם בחזקה ובכבדות.

תור העבודה התחיל זה כשבועים ועבודה קשה בלתי פוסקת מלאה עכשיו את כל חייה של הנערה הצעירה. בבוקר השכם עם עלות עמוד השחר היתה קופצת ממשכבה, רוחצת במים קרים, מתעטפת במטפחתה ורצה יחפה אל הבהמות. אחר כך היתה נועלת בחפזון את נעליה, לובשת את הבישמיט ובשימה לחם בצרורה היתה רותמת את הפרים ויוצאת ליום שלם אל הכרמים. שם היתה נחה רק שעה אחת, יתר העת היתה בוצרת את הענבים וסוחבת את סלי הפרות ולעת ערב היתה שבה אל הסטניצה שמחה ולא-עיפה, כשהיא נוהגת את הפרים בחבל ודופקת בהם בזמורה ארוכה לאחר שהיתה מעיזה את המקנה היתה שמה זרעונים בשרוולה הרחב ויוצאת אל קרן הרחוב לפטפט ולצחק עם חברותיה. ואולם עם צאת הכוכבים היתה שבה לביתה ואחרי אכלה יחד עם אביה, אמה ואחיה את ארוחת הערב היתה יושבת על התנור, מלאת-אונים וחסרת-דאגה, ומקשיבה מתוך נמנום לשיחותיו של הדייר. תיכף אחרי לכתו היתה מתנפלת לתוך מטתה וישנה עד הבוקר שנת מרגוע ללא-יקיצות. ככה עבר יום אחרי יום. את לוקשקה לא ראתה מיום התנאים וליום החתונה חכתה מתוך מנוחה גמורה. אל הדייר התרגלה ובעונג הרגישה את מבטיו הנעוצים בה.


XXX

החום היה כבד מנשוא, היתושים רחפו כנופיות כנופיות בצל הקריר של הארבה והנער שהתהפך מצד אל צד הדף את מריאנה כפעם בפעם ואולם אף על פי כן נרדמה תיכף לאחר שכסתה את פניה במטפחת, אך פתאום באה במרוצה אוסטינקה שכנתה ובגחנה מתחת לעגלה שכבה על ידה.

– לישון, נערות, לישון! – אמרה אוסטינקה בשכבה.– כתרו זעיר, קראה פתאום בקפצה, – כך לא טוב.

היא קמה, תלשה ענפים ירוקים ותלתה אותם על האופנים משני עברי העגלה, בשימה עליהם מלמעלה את הבישמיט.

– כלך לך מכאן, – גערה בפרחח, בגחנה שנית מתחת לעגלה, – כלום נאה לקוזק לשכב יחד עם הנערות? לך!

כשנשארו לבדן מתחת לעגלה חבקה אוסטינקה את חברתה בשתי ידיה ובהלחצה אליה התחילה לנשקה בלחייה וצוארה.

– חביבי שלי, אחא! – מלמלה אוסטינקה, כשהיא משתפכת בצחוקה הדק והמצלצל.

– אין זאת, שסבא למדך את כל אלה, – ענתה מריאנה בהשתמטה ממנה. – חדלי!

ושתיהן פרצו בצחוק שכזה, עד כי הזקנה גערה בהן.

– כלום תקנאי בי? – אמרה אוסטינקה בלחש.

– דברי שטות! תני לי לישון. וכי למה באת הנה?

אך אוסטינקה לא נתנה לה דמי.

– יש לי לגלות לך דבר כזה, שלשמעו תצלינה שתי אזניך.

מריאנה התרוממה בהשענה על מרפקה ותקנה את המטפחת, שנשמטה הצדה.

– ובכן, מה בפיך?

– יודעת אני דבר מה בנוגע לדייר שלך.

– אין מה לדעת, – ענתה מריאנה.

– הוי, רמאית שכמותך! – אמרה אוסטינקה בהדפה אותה במרפקה ובצחקה – מעולם אינך מספרת דברים כהויתם. היוצא ובא הוא אצלכם?

– נכנס לפעמים. וכי מה? – אמרה מריאנקה ונתאדמה פתאום.

– אני נערה פשוטה ומספרת לכל. וכי למה לי להסתתר? – דברה אוסטינקה ופניה החכלילים והתמימים לבשו פתאום הבעה של השתקעות ברעיונות. – כלום אני עושה רע לאיש? אני אוהבת אותו וחסל!

– את מתכונת לסבא?

– בודאי.

– ואולם הן זוהי עבירה! – ענתה מריאנקה.

– הוי, משינקה33 הן אימתי אשמח אם לא עכשיו, בהיותי עוד חפשית לנפשי? כשאנשא לאיש אלד בנים, אדע מחסור וסוף לשמחה. גם את תחזי זאת מבשרך בהנשאך ללוקשקה. צער גידול בנים, עבודת הבית – ואין המוח קולט אז גם את הרעיון שאפשר לשמוח.

– וכי מה, כלום אין כאלה, שגם אחרי נשואיהן תראינה בטוב? אמת היא! – ענתה מריאנה בבטחה.

– אנא, ספרי לי מה היה בינך ובין לוקשקה.

– לא היה דבר. השתדך אלי. אבא דחה לשנה; עכשיו היו התנאים, באסיף תהיה החתונה.

– אך מה הדברים אשר דבר אליך?

מריאנה חיכה.

– הדברים ידועים. דבר, שהוא אוהב אותי. הפציר בי, שאצא אתו אל הגנים.

–פגע רע שכזה! אך את לא הלכת, כמובן. ואיזה בן חיל הוא! ראש וראשון לדזיגיטים. גם בגדוד הוא שותה לשכרה כל הימים. לפני ימים בא קירקה שלנו וספר, שלוקשקה החליף את סוסו הקודם בסוס מהודר שאין דוגמתו! אך נראה, שאינו חדל מהתגעגע אליך. ומה דבר לך עוד? – שאלה אוסטינקה את מריאנקה.

– את הכל את צריכה לדעת, – צחקה מריאנקה. – פעם בלילה בא על סוסו אל חלוני, שכור. בקש, שאתנהו להכנס.

– ואת מאנת.

– וכי מה סבורה את? פעם אמרתי ולא אשנה. קשה כחלמיש, – אמרה מריאנקה מתוך רצינות.

– ואולם בן-חיל הוא! לו רק חפץ, כי אז לא סרבה לו שום נערה.

– ילך לו אל נערות אחרות, – ענתה מריאנקה בגאוה.

– כלום לא תרחמי עליו?

– רחם ארחמנו, אך מעשי-שטות לא אעשה. לא טוב זה.

אוסטינקה הפילה פתאום את ראשה על חזה חברתה, כשהיא מפרכסת כלה מצחוק עצור.

– טפשה שכמותך! – מלמלה, כשהיא נחנקת מצחוק, – הנך ממאסת באשרך, – והיא התחילה שוב לדגדג את מריאנה.

– הרפי ממני! – אמרה מריאנה מתוך צחוק.

– הוי, שדות, לא תדענה לשתוק אף רגע, – נשמע מאחרי העגלה קולה של הזקנה.

– את ממאסת באשרך, – חורה אוסטינקה בלחש על דבריה בהתרוממה. – ומה מאושרת את, חי נפשי! הן הכל אוהבים אותך. את קשה כחלמיש, ואף על פי כן הכל אוהבים אותך. הה, לו הייתי כמוך, כי אז לכדתי את הדייר ברשתי זה כבר! אני הסתכלתי בו, כשהייתם אצלי, נדמה לי אז, שהוא בולע אותך בעיניו. סבא שלי גם הוא כמה מתנות נתן לי, קל וחומר הדייר שלכם, שהוא ראש וראשון לבעלי אוצרות שברוסיה. המשרת שלו סח, כי יש לו עבדים עד לאין ספור.

מריאנה התרוממה ממשכבה, שקעה רגע במחשבות וצחקה.

– כיצד שח לי פעם הדייר שלנו, – אמרה בכרסמה גבעול של עשב, – שח לי: הייתי רוצה להיות קוזק, להיות לוקשקה, להיות אחיך הקטן. למה זה שח לי כדברים האלה?

– הוא פשוט מפטפט את כל העולה על לשונו. גם שלי הוא פטפטן משונה, ממש מעורב בדעת.

מריאנה השקיעה את ראשה בבישמיט המקופל, שמה את ידה על כתפה של אוסטינקה ועצמה את עיניה.

– הוא התעתד היום לבוא אל הכרמים, לעבוד; אבא קרא לו, – אמרה מריאנה ולאחר ששתקה רגע שקעה בשנה.


XXXI

השמש יצאה כבר מאחרי עץ האגסים שבצלו עמדה העגלה וקויה האלכסונים שחדרו גם מבעד למקלעת הענפים מעשי ידי אוסטינקה להטו את פני הנערות הישנות מתחת לעגלה. מריאנקה הקיצה והתחילה למחות את זעתה במטפחתה. בסקרה מסביב ראתה מאחרי האגס את הדייר שעמד עם רובו על שכמו ושוחח עם אביה.

– אתמול הלכתי ואולם אף אחד לא מצאתי, – אמר אלינין בהביטו מסביב באי-מנוחה. הענפים הסתירו את מריאנקה מנגד עיניו.

– ישים כבודו את פניו אל הקצה ההוא, ילך לו בקו הישר, שם בגן העזוב אשר בשם מגרש יכונה יאספון הארנבות ואל מעונותן ירבצון, – אמר שר הדגל ששנה כרגע את לשונו והתחיל לדבר על דרך המליצה.

– הנאה לחפש ארנבות בשעה שהכל עובדים בזעת אפיהם? טוב יותר, שתבוא לעזור לנו, תעבוד יחד עם הנערות, – אמרה הזקנה בצחוק חדוה. – הוי, הנערות, עת לקום! 10

מריאנקה ואוסטינקה התלחשו מתחת לעגלה ובדי עמל התאפקו מצחוק. משעה שנודע, שאלינין נתן ללוקשקה במתנה סוס ששויו חמשים מטבעות, התחילו בעליו להראות לו סימני חבה, ביחוד שר-הדגל, שכנראה שבע רצון מהתקרבותו של אלינין אל מריאנקה.

– ואולם איני יודע לעבוד, – אמר אלינין, כשהוא מתאמץ לבלי להביט אל מתחת לעגלה מבעד הענפים הירוקים, ששם נראו לעיניו חלוקה התכול ומטפחתה האדומה של מריאנקה.

– הכנס אלינו, אכבדך באפרסקים, – אמרה הזקנה.

–על פי המנהג הקדום של הכנסת אורחים ועל פי קלות דעתן של הנשים אשר טפש לבן משכל,– אמר שר הדגל כשהוא מבאר ומתקן, לפי דעתו, את דברי אשתו. – סבורני, שאדוני היה מתענג ברוסיה לא רק על אפרסקים, כי אם גם על כל מיני מרקחת ועל כל מיני פרות משובחים של מדינות הים.

– ובכן בגן העזוב ישנן? – שאל אלינין. – אם כן אלכה לי, – ובהעיפו מבט מהיר מבעד לענפים הירוקים הרים כמעט קט את מצנפתו ונעלם בין השדרות הירוקות והישרות של הכרם.

השמש הסתתרה כבר מאחרי משוכת הכרם ורק קרניה הנפוצות האחרונות הבריקו עוד מבעד העלים השקופים כששב אלינין אל הכרם. הרוח קם לדממה וצנה רעננה הלכה והתפשטה בגנים. עוד מרחוק הכיר באיזה חוש מיוחד את חלוק התכלת של מריאנה בין שורות הגפנים והוא שם פניו אליה, כשהוא רומס בדרכו את הפרות. גם הכלב, שכאילו השתולל מריצה תפש בפיו המכוסה קצף אשכול ענבים שנכפף למטה. מריאנה בצרה בזריזות את האשכולות הכבדים וסדרה אותם בסל. פניה נתאדמו, שרווליה, היו מופשלים ומטפחתה היתה מורדת למטה מסנטרה. מבלי להניח את ידה מהסל, שהחזיקה בו עמדה רגע מבצור, שחקה לעומת הבא ושבה שנית לעבודתה. אלינין נגש אליה והפשיל את רובו על גבו, כדי לשחרר את ידיו. הוא חפץ להגיד לה: “היכן הם אבותיך? ישלח ד' את הברכה! האומנם את כאן לבדך?” ואולם לא אמר דבר ורק את מצנפתו הרים כמעט קט. לא נעים היה לו להשאר אתה ביחידות ואולם כאילו מתוך כונה לגרום יסורים לעצמו עוד הקריב לגשת אליה.

– הן עוד מעט ותהרוג את מישהו ברובה שלך, – אמרה מריאנה.

– לא, לא אהרוג.

שניהם נשתתקו.

– מפני מה אינך עוזר לי?

הוא הוציא אולרו והתחיל לבצור. הוא נתקל באשכול כבד, שמשקלו היה כשלש ליטרות ושענביו היו צפופים זה לזה ורקועים מחמת צפיפות.

– הלחתוך את כלם? ענב זה אינו ירוק ביותר? – שאל את מריאנה בהראותו לה את האשכול.

– תן הנה.

ידיהם התנגשו זו בזו. אלינין אחז בידה והיא הביטה אליו מתוך חיוך.

– ובכן, את נשאת בקרוב לאיש? – פנה אליה.

היא לא ענתה דבר, הפנתה ממנו את פניה ורק העיפה עליו מבט קפדני מתוך עיניה הרצינות.

– האוהבת את את לוקשקה?

– וכי מה זה נוגע לך?

– מקנא אני בו.

– בודאי!

– באמת, הן את יפה כל כך!

ופתאים הרגיש מוסר כליות נורא על שדבר את הדברים הללו. כל כך נקלים וחסרי טעם נראו לו פתאום. הוא נתאדם, נבוך ואחז בשתי ידיה.

– יפה או מכוערה, אך לא בשבילך! למה זה אתה מתלוצץ! – ענתה מריאנה, אך מבטה העיד בה, שהבינה היטב, כי אינו מתלוצץ כלל וכלל.

– מי מתלוצץ? לו ידעת, איך אני…

דבריו נדמו לו עוד יותר נקלים, עוד פחות מתאימים להרגשותיו ואולם הוא הוסיף לדבר:

– איני יכול להביע את כל מה שאני נכון לעשות למענך…

– הרף, פגע רע שכמותך!

ואולם פניה, עיניה המבריקות, חזה הגבוה, רגליה הגמישות הביעו אחרת לגמרי. לו נדמה, כי היא הבינה עד כמה נקלה כל מה שדבר אליה, ואולם היא היתה למעלה מקטנות שכאלה; לו נדמה, שידעה זה כבר את כל מה שחפץ ולא יכול להגיד לה ואולם היא רצתה לשמוע, איך יגיד לה את כל זה. ואיך באמת לא תדע, חשב בלבו, והרי הוא התכון להגיד לה רק את זה, מה שהיתה בעצמה… ואולם היא בכונה לא חפצה להבין, לא חפצה להשיב, חשב בלבו.

– אאו! – נשמע פתאום לא מרחוק, מעבר לכרם קולה של אוסטינקה וצחוקה הדק. – בוא הנה, דמיטרי אנדרייץ, לעזור לי. אני לבדי! – קראה לאלינין, בהוציאה מבין העלים את פניה העגולים התמימים.

אלינין לא ענה דבר ולא זע ממקומו.

מריאנה הוסיפה לבצור, אך הסתכלה כפעם בפעם בפניו של הדייר. הוא התחיל לדבר שוב דבר־מה, אך נעצר פתאום, נענע בכתפיו ובטענו את רובו יצא מהכרם בצעדים מהירים.


XXXII

שתי פעמים עמד בלכתו בהקשיבו לצחוקן המצלצל של מריאנקה ואוסטינקה. שעות ארוכות התהלך ביער בתורו אחרי ציד ורק לעת ערב שב הביתה בידים ריקות. בעברו את החצר, ראה כי הדלת של דירת בעל הבית פתוחה ומבעדה נצנצה לעיניו כתונת תכלת. הוא קרא בכונה את וואניושה בקול רם, כדי להודיע את דבר בואו וישב על האכסדרה על מקומו הרניל. בעלי הבית כבר שבו מהגנים; הם יצאו מהפלוש, נכנסו לחדרם אך לא הזמינו אותו לבוא אליהם. מריאנקה יצאה פעמים לעבר השער. פעם נדמה לו בחצי-האופל שהביטה לעברו. הוא התחקה בצמאון על כל תנועותיה אך לא העיז לגשת אליה. כשנעלמה בבית ירד מהאכסדרה והתחיל להתהלך בחצר. כל הלילה בלה בחצר ללא שנה בהקשיבו לכל צליל וצליל שהגיע מדירת בעלי הבית. הוא שמע איך ששוחחו ביניהם לפנות ערב איך שאכלו את ארוחת הערב, איך שהוציאו את הכרים והכסתות והציעו את המטות; שמע איך שצחקה מריאנקה, שמע אחר כך, איך שנשתתק פתאום הכל. שר הדגל לאט דבר מה בלחישה לזקנה ומישהו נשם בחזקה. אלינין נכנס לחדרו. וואניושה ישן כשהוא לבוש בבגדיו. אלינין קנא במשרתו הישן שנה מתוקה והתחיל להתהלך שנית בחצר, בצפותו כל הזמן לדבר מה, ואולם איש לא יצא, איש לא נע ולא זע, רק נשמעה הנשימה הקצובה של שלשת הישנים. הוא ידע את נשימתה של מריאנקה והקשיב אליו בלי הרף, בשמעו אגב אורחא גם את דפיקות לבו ההולם. בסטניצה כבר נדם הכל, יצא הסהר המאוחר ובחצרות נראו ביתר בהירות הבהמות המעלות גרה, שהיו רובצות וקמות חליפות מתוך תנועות אטיות. אלינין שאל את עצמו מתוך התמרמרות: “מה לי פה?”, אך לא יכול להפרד מהלילה – לילו. פתאום שמע ברור קול צעדים וחריקה של קרש הרצפה בדירת בעלי הבית. הוא מהר לגשת אל הדלת, אך שוב השתררה דממה, רק נשמעה נשימה קצובה. בחצר התהפך על צדו התוא מתוך אנחה עמוקה ובקומו בראשונה על ברכיו הקדומות, אחר כך על רגליו, כשכש בזנבו וצעד ברשלנות על פני הטיט היבש של החצר, אחר כך רבץ שנית בתוך אפלולית הסהר. אלינין שאל את עצמו: “מה לי לעשות?” וכבר החליט ללכת לישון, אך הנה נשמעו שוב איזה צלילים ובדמיונו הבהיקה דמותה של מריאנקה היוצאת אליו בליל הסהר המעורפל ושוב נגש במרוצה אל החלון ושוב שמע קול צעדים. כבר החוירו פאתי קדים, כשנגש בפעם האחרונה אל החלון ודפק בתריס, אחר כך עבר במרוצה אל הדלת והנה נשמע לו בדיוק קול גניחתה של מריאנקה וקול צעדים. הוא אחז במנעול ודפק. צעדים זהירים של רגלים יחפות הלכו וקרבו אל הדלת, כשקרשי הרצפה חורקים כמעט קט מתחתם. הזדעזע המנעול, הדלת חרקה, נדף ריח של חרגנין ודלועים ועל המפתן נראתה מריאנקה מלוא קומתה. הוא ראה אותה רק כהרף עין לאור הירח. היא סגרה את הדלת בכח ונסוגה אחור בצעדים קלים. אלינין התחיל לדפוק דפיקות קלות, אך איש לא ענה לו. אז עבר אל החלון והקשיב רב קשב. פתאום הפתיע אותו קול גבר, קול חד ויבבני.

– יפה! –אמר קוזק צעיר בעל קומה לא גבוהה ועל ראשו מצנפת לבנה, בגשתו קרוב לאלינין מצד החצר: – אני ראיתי, יפה!

אלינין הכיר את נזרקה ושתק, מבלי לדעת מה לעשות ומה לדבר.

– יפה! הנה אלך לבית הנהלת הסטניצה, –????34 את הכל וגם לאביה אגיד. אכן זוהי בתולה כהלכה! באחד לא די לה.

– מה אתה רוצה, מה נחוץ לך? – מלמל אלינין.

– לא כלום, אני רק אספר כל זה בבית הפקידות.

נזרקה דבר בקול רם מאד, כנראה בכונה.

– אכן זהו יונקר זריז!

אלינין רעד ופניו החוירו.

– בוא הנה, הנה!

הוא תפש בידו בכח והוליך אותו לחדרו.

– הן לא היה דבר, היא לא נתנה לי לבוא ונם אני לא כלום… היא נערה צנועה…

– לא כאן המקום לעשות חקירה ודרישה… – אמר נזרקה.

– הן בין כך ובין כך אתן לך… הנה, חכה רגע..

נזרקה נדם. אלינין נכנס החדרה והוציא אל הקוזק עשרה רובלים.

– הן לא היה דבר. אולם אחת היא, אני אשמתי ולכן הא לך… ואולם בשם ד', אל ידע איש מזה דבר. הן לא היה כלום.

– היה שלום, – אמר נזרקה מתוך צחוק ויצא.

נזרקה בא בלילה זה אל הסטניצה בשליחותו של לוקשקה – להכין מקום לסוס גנוב – ובעברו ברחוב בדרכו הביתה שמע קול צעדים. לבוקר שב אל הגדוד וספר לחברו מתוך התפארות איך שהרויח בחריצותו עשר מטבעות. לבוקר התראה אלינין עם בעלי ביתו ואיש לא ידע דבר. עם מריאנקה לא בא בדברים, ואולם היא צחקה מדי הביטה אליו. גם בלילה הבא לא נתן שנה לעיניו בשוטטו בחצר, אך לחנם. כל היום השני התעסק בציד בכונה ובערב, כדי לברוח מעצמו, הלך אל ביליצקי. הוא ירא מעצמו ונשבע בלבו לבלי לסור יותר אל בעלי הבית. בלילה העירו משנתו הפילדפיביל. הגונדה התכוננה לצאת תיכף לתגרה. אלינין שמח למקרה זה וחשב לבלי לשוב עוד אל הסטניצה.

התגרה ארכה ארבעה ימים. המצביא הזמין אליו את אלינין, שהיה שאר בשרו, והציע לו להשאר בשטב. אלינין מאן. הוא לא יכול לחיות מחוץ לסטניצה ובקש שירשו לו לשוב לביתו. בעד הצטיינותו בתגרה זכה לצלב של חיילים, שקודם השתוקק כל כך לקבלו. ואולם עכשיו התיחס בשויון-נפש גמור לצלב זה ועוד פחות מזה שמח להשתדלותו של המצביא, שיעלוהו למעלת אופיצר. הוא מהר לעזוב יחד עם וואניושה את מערכות התגרה, תיכף לאחר שנגמרה והקדים לבוא אל הסטניצה כארבע שעות לפני בוא הגונדה. כל הערב ישב על האכסדרה, בהסתכלו במריאנה וכל הלילה לא נתן שנה לעיניו בשוטטו בחצר בלי מטרה ובלי מחשבה.


XXXIII

ביום הבא הקיץ אלינין בשעה מאוחרת. בעלי הבית הלכו כבר. הוא לא הלך לצוד ציד ורגע היה לוקח ספר בידו, רגע היה יוצא אל האכסדרה וברגע היה שב שנית לחדרו ושוכב על מטתו. וואניושה חשב, שאדונו חולה. לפנות ערב קם אלינין מתוך איזו החלטה, ישב אל השולחן וכתב עד שעה מאוחרת בלילה. הוא כתב מכתב ואולם לא שלח אותו, מפני שבין כך ובין כך לא היה איש מבין לרעו ואמנם לשום איש מלבדו לא היה נחוץ להבין זה. הלא אלה דבריו:

"מרוסיה כותבים לי מכתבי השתתפות; הם יראים, פן אובד במקום הנדח הזה; הם חושבים עלי: הוא יהפך למטומטם, לנחשל, יתחיל לשתות לשכרה ומי יודע אולי ישא לו גם אשה מבנות הקוזקים. לא לחנם, אומרים הם, היה ירמולוב שח: מי שחיה בקוקז עשר שנים רצופות, סופו שיהפך לשכור או שישא לו אשה זונה. מה נורא ואיום! באמת מה צר יהיה אם אאבד את עצמי, בשעה שנשקף לי האושר הגדול להיות לבעלה של הרוזנה ב…, להיות לקמירהיר או לראש האצילים. מה מאוסים ונקלים אתם כלכם בעיני! אינכם יודעים, מה זה אושר ומה אלה חיים! צריך לטעום פעם את החיים בכל יפים הטבעי; צריך לראות ולהבין מה שאני רואה בכל יום לנגד עיני: את שלג-הנצחים של ההרים, אשר לא חללה אותו רגל ואת האשה הנהדרה, אשר יפיה הנשגב הוא אותו היופי הקדום והטהור, שבו הצטיינה בודאי האשה הראשונה בצאתה מיד יוצרה, ואז יהיה ברור מי מאבד את ימיו, מי הולך בדרך האמת ומי בדרך השקר – אני או אתם. לו ידעתם כמה מאוסים וכמה נקלים אתם בעיני בכל גאותכם הכוזבה ובכל בטחונכם הנלעג! מדי שוותי בדמיוני במקום דירתי העלובה, במקום יערי ואהבתי אותם טרקלינים מפוארים, אותן נשים עם שערותיהן המשוחות בשמנים, אשר ממעל לקווצות הנכריות, אותן שפתים הנעות באי-טבעיות, אותם אברים רפויים ומקולקלים המתחבאים מעין רואי ואותו פטפוט המכונה שיחה, שבאמת אין לו שום רשות להקרא בשם זה, – אני מרגיש גועל נפש הכבד מנשוא. אז צפים ועולים בזכרוני אותם פנים קהים, אותן כלות עשירות, שפניהן מביעות: “אין דבר, אפשר, גש אלי, אף על פי שכלה עשירה אני”; אותן קידות והשתחויות, אותה סרסרות נמבזה לדבר עבירה ואותה רכילות נצחית והתחפשות תמידית; והנימוסים! את זה אפשר לכבד בלחיצת יד ולזה די גם בהשתחויה גרידא ועם זה יש צורך לפטפט מלים אחדות וכל זה נעשה בכונה ומתוך הכרה שכל הדברים האלה הם נחוצים והכרחיים. צריך לראות ולהבין מה זה אמת ויופי ואז ינדפו כעשן כל דבריכם ומעשיכם, וכל התשוקה שאתם משתוקקים לאושר, אושר שלי ושלכם. האושר זהו – להתיחד עם הטבע, לראותו ולשוחח אתו. “הוא, רחמנא לצלן, עוד ישא לו קוזקית פשוטה ואז ישמד לגמרי מחברתנו”, כך, בודאי, מדברים הם עלי מתוך השתתפות אמתית בצערי. ואולם הן זה אדיר כל חפצי להשמד מחברתכם, לשאת לי קוזקית פשוטה ואולם איני מעיז לחלום על זה, מפני שזהו אושר גדול מדי, ואיני זכאי לו.

"הנה עברו שלשה חדשים מהיום שראיתי בו ראשונה את מריאנה. המושגים והדעות הקדומות של אותו עולם, אשר זה לא כבר עזבתיהו, עוד חיו בקרבי. אני לא האמנתי אז, כי אוכל לאהוב את האשה הזאת. אני התענגתי עליה, כמו שהתענגתי על יפים של ההרים והשמים, אף גם לא יכלתי לבלי להתענג עליה, יען כי ביפיה לא נפלה מהם. אחר כך הרגשתי, שההסתכלות ביפיה נעשתה להכרח בחיי ואני החילותי לשאול את נפשי: אולי אני אוהב אותה? ואולם רגש זה שהרגשתי לא היה דומה כלל וכלל לרגש האהבה, כפי ששויתי את זה האחרון בדמיוני. רגש זה שהרגשתי לא היה בו לא מיגון הבדידות ולא מהגעגועים לחיי משפחה, לא מאהבה אפלטונית ולא מאהבת בשרים, שכמוה ידעתי לא פעם. נחוץ היה לי לשמוע ולראות אותה, לחוש את קרבתה ואז רגע בי לבבי ואהיה מאושר. אחרי ההלולא, שאז הזדמנתי יחד אתה וגם נגעתי בה, הרגשתי כי ביני ובין האשה הזאת יש קשר אשר לא ינתק ואף כי בקיומו של קשר זה עוד לא הודה איש, אף על פי כן אי אפשר להלחם נגדו. ואולם אני הוספתי עוד להלחם; אמרתי לנפשי: כלום אפשר לי לאהוב אשה, שלא תבין מעולם את החיים הפנימים של נפשי? כלום אפשר לאהוב אשה רק בשביל יפיה, לאהוב אשה-גולם? כך שאלתי את נפשי, ואולם באותה שעה כבר אהבתיה, אף על פי שלא האמנתי עוד ברגשי זה.

“אחרי ההילולא, שאז דברתי אתה בפעם הראשונה, בא שנוי ביחוסינו. קודם היתה בעיני כעצם זר לי, עצם נהדר של הטבע החיצוני ואולם אחרי ההילולא הכרתי את האדם שבה. מאז הייתי פוגש אותה תכופות, הייתי בא אתה בדברים, הייתי הולך לעבודת הכרמים, אל אביה ויושב בביתם כל הערבים. אך גם ביחוסים הקרובים האלה הוסיפה להיות בעיני טהורה, נשגבה ונהדרה כבראשונה. תשובותיה היו תמיד מלאות שלוה, גאוה וחדוה ויחד עם זה גם שויון נפש. לפעמים היו פניה מפיקים חבה, ואולם על פי רוב הביע כל מבט, כל מלה וכל תנועה שלה רק שויון נפש, אלא ששויון נפש זה, שלא היה בו כלום מהבוז, הכנוע והקסום. יום יום הייתי נגש אליה בבת צחוק של התחפשות והייתי פותח בשיחה של לצון, כביכול, בשעה שלבי התכוץ מיסורי אהבה. היא ראתה שמתחפש אנכי ואף על פי כן היתה מסתכלת בי במבט ישר, פשוט ועליז. מצבי נעשה כבד מנשוא. אני לא חפצתי לשים לי סתר פנים נגדה, חפצתי לגלות לה את כל מחשבותי ורגשותי. הייתי נרגש מאד; זה היה בכרם. התחלתי לדבר לה על אהבתי בדברים כאלה, שכלמה תכסה פני מדי זכרי אותם. כלמה תכסה פני על שהעזתי לפנות אליה בדברים כאלה מבלי להרגיש, כי היא עומדת למעלה מדברים אלה ומרגש זה שחפצתי להביע בהם. נשתתקתי ומאותו יום נעשה מצבי כבד מנשוא. לא חפצתי להשפיל ערכי ולהמשיך את יחוסי-ההתחפשות, אך גם הרגשתי שעוד לא הגעתי למדרגה כזו, שאוכל להתיחס אליה יחס פשוט וישר. אז שאלתי את נפשי ביאוש: מה לי לעשות? בדמיונותי, דמיונות-הבל, שויתי אותה פעם בתור פלגשי ופעם בתור אשתי, אך גרשתי את הרעיונות האלה, גם את האחד וגם את השני, מתוך גועל נפש. לעשותה לפלגש – זה נורא, זה רצח פשוט. אך עוד רע מזה לעשותה לגברת, לאשתו של דמיטרי אנדרייביץ אלינין, כאותה קוזקית מבנות המקום שנישאה לאופיצר של גדודנו. אבל לו יכלתי להיות לקוזק, להיות ללוקשקה, לגנוב עדרי סוסים, לשתות לשכרה, לשיר שירים, לשפוך דם ולהתגנב לחדרה בלילה, כשאני שכור, מבלי לחקור מי אני ולשם מה נוצרתי, – כי אז היתה אחרת: אז היינו יכולים להבין איש את אחיו, אז הייתי יכול להיות מאושר. נסיתי להתמכר לחיים האלה, לחיי הטבע אך הרגשתי עוד ביתר עוז את חולשתי וקלקולי. לא יכולתי לשכוח את עצמי, לשכוח את עברי המורכב, המכוער והמחוסר-הרמוניה. ועתידי נראה לי עוד יותר מחוסר תקוה. יום יום אני רואה לפני את הרי השלג הרחוקים ואת האשה הנהדרה והמאושרה הזאת, אך לא לי, לא לי האושר הזה, האושר היחידי והמיוחד, לא לי, לא לי האשה הזאת. המקסים ביותר והנורא ביותר במצבי זה הוא מה שאני מרגיש, כי אנכי מבין אותה והיא לא תבינני לעולם. היא לא תבינני לא מפני שהיא שפלה ממני, להפך, היא לא צריכה להבין אותי. היא מאושרה; היא ישרה כטבע וכמוהו היא שלוה ושלמה. ואני, יצור חלש ורצוץ, רוצה שתבין את כעורי ואת יסורי. כל הלילה לא נתתי שנה לעיני ובלי מטרה שוטטתי מתחת חלונה מבלי לתת דין וחשבון לעצמי מהמתהוה בנפשי. בשמונה עשר לחודש יצאה גונדתנו לתגרה. שלשה ימים עשיתי מחוץ לסטניצה. נפשי השתוחחה עלי ושום דבר לא ענין אותי. השעשועים השכיחים בגדוד, הזמירות, משחק הקלפים, השתיה, השיחות על דבר אותות-הצטיינות היו לי הפעם מאוסים יותר מהרגיל. היום שבתי הביתה ושנית ראיתי את מריאנה, את דירתי, את הדוד ירושקה, את הרי השלג הנשקפים לי מאכסדרתי ופתאום תקפני רגש של חדוה, רגש חדש וחזק שכזה, עד כי הבנתי את הכל. אני אוהב את האשה הזאת אהבה אמתית בפעם הראשונה והיחידה בחיי. אני יודע עכשיו את המתרחש בנפשי. איני ירא, שמא ישפיל רגש זה את ערכי, איני מתבייש בו, אני מתגאה. איני אשם, שאהבתיה. זה נעשה שלא ברצוני. בקשתי לי מפלט מאהבתי ברעיון של מסירת נפש, המצאתי לי שמחה באהבתו של הקוזק לוקשקה למריאנקה ואולם כל זה רק גרה את אהבתי וקנאתי. זוהי לא אהבה נאצלה המכונה אהבה נשגבה, שכמוה ידעתי קודם. זהו לא רגש געגועים, כשהאדם אוהב את אהבתו, כשהוא יודע ומכיר בקרבו את מקור רגשו ועושה את הכל בעצמו. גם רגש זה ידוע לי. על אחת כמה וכמה שזוהי לא תשוקת-תענוגים, לא, זוהי אחרת לגמרי. אפשר שאני אוהב בה את הטבע, את הגשמתו של כל היפה שבטבע, ואולם לי אין רצון משלי ובאמצעותי אוהב אותה איזה כח איתנים, אוהב אותה כל היקום. כל הטבע מסביאני על כרחי אהבה זו ואומר לי: אהוב! אני אוהב אותה לא בשכלי, לא בדמיוני, כי אם בכל ישותי. ובאהבי אותה אני מרגיש את עצמי כחלק של כל היקום, של כל תבל יה המאושרה. למעלה כתבתי על דבר דעותי החדשות, שנולדו לי בחיי בדידותי; ואולם איש לא ידע, באיזה עמל גדלתין וטפחתין, איש לא ידע כמה שמחתי בהרגישי אותן כנפש מנפשי, בראותי לפני בחיים דרך חדשה וגלויה. לא היה דבר, אשר ייקר לי מדעותי אלה… והנה… באה האהבה ומדעותי לא נשאר כל זכר וגם לא צר לי עליהן. קשה לי עכשיו גם להבין, איך זה יכלתי להוקיר השראה שכלית שכזו, השראה חדגונית וקרה. הבריק לעיני היופי וברגע נדפה כעשן כל העבודה הנפשית הגדולה, עבודת פיתום ורעמסס. וגם לא חבל לי על דאבדין! מסירת נפש – כל זה הבל ורעות רוח. כל זה רק מסוה גאוה, אשר בו יבקש האדם מפלט מאסונו ומחסה מקנאתו שהוא מקנא באשרם של אחרים. לחיות לטובת זולתי, לעשות טוב! לשם מה? הן בנפשי אני מרגיש רק אהבה אחת, אהבה לעצמי וחפץ אחד – לאהוב אותה ולחיות אתה, לחיות את חייה. לא בשביל האחרים, לא בשביל לוקשקה אני משתוקק עתה לאושר. איני אוהב עכשיו את האחרים ההם. קודם הייתי חושב הרהורים כאלה להרהורי עבירה, הייתי מענה את נפשי בשאלות: מה יהיה בסופה, בסופי, בסופו של לוקשקה? ועכשיו אין כל זה נוגע לי כלל וכלל. לא בעל בחירה חפשית אני, יש איזה כח החזק ממני והוא המדריך אותי. אמנם מרובים יסורי, אך קודם הייתי חשוב כמת ועתה רק עתה חי אני. עוד היום אלך אליהם ואגיד לה את הכל”.


XXXIV

לאחר שכתב אלינין את המכתב נכנס בערב אל בעלי הבית. הזקנה ישבה על האצטבא מאחרי התנור ושזרה את הפקועות.

מריאנה ישבה בגלוי-ראש ותפרה לאור הנר. בראותה את אלינין נתרה ממקומה, לקחה את מטפחתה ונגשה אל התנור.

– למה את הולכת, מריאנושקה? – אמרה האם, – שבי אתנו.

– לא, אני גלוית-ראש, – ובדברה קפצה על התנור.

אלינין ראה רק את ברכה ואת רגלה הגמישה המורדה למטה. הוא כבד את הזקנה בטה. הזקנה שלחה את מריאנה להביא גבינה לכבוד האורח. הנערה הביאה את הכיבוד, העמידה על השולחן וקפצה שנית על התנור ואלינין הרגיש רק את עיניה. השיחה נסבה על משק הבית. מדת הכנסת אורחים נעורה אצל הזקנה בכל תקפה ובשימה לפני אלינין ענבים כבושות, עוגות-ענבים ויין מן המובחר הזמינה אותו לאכול מטובה בגאוה של הכנסת אורחים, אותה גאוה פשוטה, גאוה המונית המיוחדת לעמלים האוכלים לחם בזעת אפם. הזקנה, שבראשונה הפתיעה כל כך את אלינין בגסותה, היתה מפליאה אותו עתה לעתים קרובות בהתיחסות-החבה הענוגה, שבה היתה מתיחסת לבתה.

– אין מה להתרעם על הבורא, אבא שלי! גם צ’יחיר סחטנו די והותר, גם ענבים כבושות יש לנו, גם למכירה נשארו כשלש חביתין וגם לצרכי עצמנו נשאר לנו די יין. אתה אל תמהר לעזוב את הסטניצה. עוד נשמח יחד על החתונה.

– ומתי החתונה? – שאל אלינין, בהרגישו שכל דמו התפרץ פתאום אל פניו ולבו החל לדפוק קטועות עד לכאב.

מאחורי התנור נשמע רשרוש וקול פצוח זרעונים.

– אפשר שתהיה בשבוע הבא, – ענתה הזקנה בפשטות ושלוה, כאילו לא היה אלינין במציאות. – כבר הכינותי את הכל בשביל מריאנושקה. אנחנו לא נשלח אותה בידים ריקות. אלא שיש קוץ באליה: לוקשקה שלנו מתהולל יותר מדי, שקע לגמרי בהוללות! זה לא כבר בא קוזק אחד מהגדוד וספר, שנסע לנוגי.

– הלואי שלא יפול ברעה, – אמר אלינין.

– גם אני אומרת: לוקשקה, משול ברוחך. ידוע אמנם שבטבע הבחורים להתהדר ולהתפאר, אלא שלכל זמן. באמת: גזלת, גנבת, הרגת אבריק ודי! כבר יצאו לך מוניטין שהנך בן חיל ועכשיו טוב שתשב במנוחה, שאם לא כך תנחם באחריתך.

– אני ראיתיו שתי פעמים בגדוד והרי הוא מבלה כל זמנו בהילולא וחינגא. גם את סוסו מכר, – אמר אלינין וסקר לעבר התנור.

עינים גדולות ושחורות הבריקו עליו מתוך קפדנות ואי-חבה.

– ומה בכך! הן אינו גורם היזק לאיש, – אמרה מריאנה פתאום. – הכסף כספו ומי יאמר לו מה תעשה? – ובהורידה את רגליה קפצה מעל התנור ויצאה בסגרה אחריה את הדלת בכח.

אלינין לא גרע ממנה עין כל זמן שהיתה בבית, אחר כך הביט מתוך צפיה לעבר הפתח, מבלי להבין דבר מכל מה שדברה לו הזקנה. כעבור רגעים אחדים נכנסו אורחים: אחיה הזקן של בעלת הבית עם הדוד ירושקה ואחריהם מריאנה בלוית אוסטינקה.

– שלום! – אמרה אוסטינקה בצפצוף. – ואתה עודך משתעשע? – פנתה לאלינין.

– כן, משתעשע – ענה הלה, בהרגישו פתאום כעין בושה ואי-נעימות. הוא חפץ ללכת ואולם לא יכול. גם לשתוק אי-אפשר היה לפי דעתו. הזקן בא לעזרתו: הוא בקש לשתות והם שתו יחד. אחר כך שתה לחיי ירושקה, אחר כך לחיי הקוזק השני ושוב לחיי ירושקה וחוזר חלילה, אך כאשר ירבה לשתות כן יכבד עליו לבו. הזקנים התלהבו יותר ויותר. הנערות ישבו על התנור והתלחשו, כשהן מסתכלות בשותים. אלינין לא דבר דבר והרבה לשתות מכלם. הקוזקים צעקו והקימו שאון. הזקנה קראה להם שיצאו מהבית ולא נתנה להם יותר צ’יחיר. הנערות התלו בדוד ירושקה וכבר היתה השעה העשירית, כשיצאו אל האכסדרה. הזקנים החליטו לבלות את יתר הלילה אצל אלינין. אוסטינקה הלכה הביתה. ירושקה הוליך את הקוזק אל וואניושה. הזקנה יצאה אל הפלוש ומריאנקה נשארה לבדה בבית. אלינין הרגיש בנפשו עצמה והתעודדות, כאילו זה עתה קם משנתו. מעיניו לא נעלם דבר ובתתו לזקנים ללכת לפניו שב על עקבותיו: מריאנה התכוננה לשכב לישון. הוא נגש אליה, חפץ להגיד לה דבר מה, אך קולו נפסק. היא ישבה על מטתה בהכניסה את רגליה תחתיה ונרתעה לקרן זוית כשהיא מביטה עליו מתוך חרדה ופחד. נראה היה, שהיא יראה מפניו. אלינין הרניש בזה וצר היה לו על שהוא מבעית אותה ואולם יחד עם זה נהנה איזו הנאה שבגאוה, על שהוא מעיר בה לכל הפחות את הרגש הזה, רגש הפחד.

– מריאנה! – אמר אלינין. – כלום לא תרחמי עלי לעולם?

היא נסוגה מפניו עוד יותר.

– אכן היין מדובב אותך. לא יהיה כלום!

– לא, לא היין. אל נא תנשאי ללוקשקה. אני אשאך לאשה. – מה זה אני מדבר? – נצנצה פתאום מחשבה במחו מדי דברו את הדברים האלה. – האגיד לה כזאת גם מחר? – אגיד, ודאי שאגיד וגם תיכף אחזור על דברי, – ענה לו איזה קול פנימי.

– התנשאי לי?

היא הביטה עליו מתיך רצינות ופחדה כאילו עבר.

– מריאנה! אני יוצא מדעתי, איני מכיר את עצמי. אני נכון למלאות את כל מוצא פיך – ודברי-שגעון ענוגים יצאו מפיו כמו מאליהם.

– מה אתה מפטפט, – הפסיקתו מריאנה, בתפשה פתאום את ידו, שהושיט לה עוד קודם. ואולם היא לא דחתה את ידו, כי אם לחצה אותה בחזקה באצבעותיה החזקות והקשות. – כלום נוהגים האדונים להתחתן בבתולות פשוטות?

– העיקר, שתסכימי. אני נכון…

– ולוקשקה אנה יבוא? – שאלה בצחוק.

הוא הוציא מתוך ידה את ידו וחבק בכח את גופה הצעיר. ואולם היא נתרה ממקומה כאילה, קפצה ברגליה היחפות ויצאה במרוצה אל האכסדרה. אלינין כאילו נתפכח ונבהל ממעשהו. הוא נראה שנית לעצמו מנוול בתכלית הניוול בהשואה אליה. אך אף רגע אחד לא התחרט על דבריו ובשובו לחדרו שכב כרגע לישון מבלי לשים לב לזקנים, שהוסיפו לשתות אצלו ושקע כרגע בשנה עמוקה, שכמוה לא ידע זה כבר.


XXXV

היום הבא היה יום חג. בערב נאסף כל העם ברחוב והבריק בבגדי-החג לנוגה השמש השוקעת. בציר הענבים היה בשנה זו מבורך מביתר השנים. העם נשתחרר מעמלו הקשה. בעוד חודש היו הקוזקים צריכים לצאת למסעות הצבא ובהרבה משפחות התכוננו חתונות.

????35 היה רב העם על המגרש, לפני בית הפקידות ועל יד שתי החנויות, שבאחת מהן היו נמכרים מגדנות וזרעונים ובשניה מטפחות ומיני ארג. על הסטיו של בית הפקידות ישבו ועמדו הזקנים הלבושים במעילים שחורים ואפורים, שהיו בלי פיפאות וקישוטים. הזקנים שוחחו ביניהם במתינות ובקול שלו על יבול השנה ועל הבחורים הצעירים, על עניני הצבור ועל ימי קדם, ובדברם היו מביטים אל הדור הצעיר מתוך גאוה ושויון נפש. הנשים והנערות היו נעצרות לרגע בלכתן מדי עברן ממול הזקנים ומרכינות את ראשן. הקוזקים הצעירים היו מקטינים את צעדיהם מתוך הבעת-כבוד ובהסירם את מצנפותיהם היו מחזיקים אותן זמן-מה לפני ראשם. הזקנים היו משתתקים, מסירים וחובשים שוב את מצנפותיהם בתנועות אטיות וסוקרים את העוברים בקפדנות או בחבה.

הריקודים עוד לא החלו והקוזקיות העטופות במעילי צבעונין ובמטפחות לבנות התאספו כנופיות כנופיות, ובשבתן על האדמה או על סטוי הבתים, שבצלם מצאו להם מפלט מקרני השמש האלכסוניות, פטפטו וצחקו בקול מצלצל. הילדים והילדות השתעשעו במשחק הכדורים, כשהם מגביהים לזרוק את כדוריהם אל השמים הבהירים והתרוצצו על המגרש בצעקה וצוחה. כנופיה של נערות קטנות כבר יצאה במחולות בקצה השני של המגרש ובקול לא-בטוח צפצפו איזו שירה. הלבלרים, הבחורים הצעירים שהיו פטורים מעבודת הצבא או ששבו הביתה לחג התהלכו הנה והנה מקושטים במעילים אדומים ולבנים עם פיפאות על שוליהם ופניהם הפיקו שמחת החג. שנים שנים או שלשה שלשה היו עוברים שלובי זרוע מחבורה אחת אל השניה ונכנסים עם הקוזקיות בשיחה עליזה. החנוני הארמיני הלבוש בצרקסיה כחולה מארג דק עם פיפאות עמד על יד הדלת הפתוחה וחכה לקונים בגאוה של תגרן מזרחי ומתוך הכרת ערכו. שני צ’צ’נים יחפים אדומי-הזקן שבאו מעבר לטרק לראות בחג ישבו על רגליהם על יד בית מכרם, עשנו כלאחר יד מתוך מקטרות קטנות ובירקם כפעם בפעם ובהביטם אל ההמון היו פולטים מתוך גרונם בפנותם זה לזה איזה צלילים צרודים ומהירים. לפעמים היה איזה חייל לבוש בגדי חול עובר את המגרש בחפזון בין הכנופיות המקושטות המבריקית בשלל צבעים. פה ושם נשמעו כבר שירי יין של קוזקים שכורים. כל הבתים היו סגורים, כל האכסדרות רחוצות למשעי מאז הבוקר. באבק היבש שברחובות התגלגלו קליפותיהם של זרעוני אבטיחים ודלועים. האויר החם לא נע ולא זע, השמים הבהירים היו תכולים וזכים. רוכסי-ההרים הלבנים-עמומים שנראו קרובים כל כך הורידו בקרני השמש השוקעה. לעתים רחוקות הגיע מעבר לנהר רעם רחוק של ירית תותח. אך ממעל לסטניצה נשאו קולות מקולות שונים, קולות חג ושמחה שהשתפכו יחד.

אלינין התהלך כל הבוקר בחצר בקוותו לראות את מריאנה, אולם לאחר שגמרה את עבודת הבית הלכה לבית התפלה. אחר כך ישבה עם הנערות על הסטיו בפצחה זרעונים, כשהיא נכנסת כפעם בפעם הביתה יחד עם חברותיה ומסתכלת בדייר מתוך חדוה וחבה. אלינין ירא לדבר אתה מתוך קלות-ראש גם בפני אחרים. הוא החליט לדבר לה עד תומם את דבריו, שנפסקו אתמול באמצע והחליט לבלי לזוז ממנה, עד שתשיב לו תשובה ברורה. הוא חכה שתבוא שעת כושר, כזו של אתמול, ואולם שעת הכושר לא באה והוא הרגיש שאין לו עוד כח לחכות. היא יצאה שוב אל הרחוב וכעבור זמן מה יצא גם הוא, מבלי דעת לאן. הוא עבר מול קרן הזוית, ששם ישבה מקושטה במעיל משי תכול ומתוך כאב-לב שמע מאחריו קול צחוקן של הנערות.

דירתו של ביליצקי היתה על המגרש. בעברו על ידה שמע אלינין את קולו של ביליצקי המזמינו להכנס. נכנס.

לאחר שדברו קצת ישבו שניהם אל החלון. בקרוב נלוה אליהם גם ירושקה הלבוש בבישמיט חדש וישב על ידם, על הרצפה.

– זוהי כנופיה אריסטוקרטית, – אמר ביליצקי ברמזו מתוך צחוק בפפירוסה שבידו על החבורה שעמדה בקרן המגרש. – גם שלי היא שם, לבושה אדומים… התראה? מפני מה עוד לא התחילו הריקודים? – קרא פתאום, בהוציאו את ראשו מבעד לחלון. – חכה מעט, הנה תשקע החמה ואז נלוה גם אנחנו אליהם. אחר כך נזמינן אל אוסטינקה, צריך יהיה לעשות להן משתה.

– גם אני אלך אל אוסטינקה, – אמר אלינין מתוך החלטה. – ומריאנה תהיה שם?

– תהיה, בוא נא! – אמר ביליצקי מבלי להתפלא כלל. – הרי זה יפה מאד, – הוסיף בהראותו על הכנופיות המנומרות.

– מאד, מאד! – הסכים לו אלינין, כשהוא מתאמץ להראות לשוה נפש. – בחגים כאלה אני תמה תמיד למה זה האנשים נעשים פתאום כלם שמחים ושבעי-רצון רק מפני זה שהיום למשל הוא החמשה עשר לחודש פלוני. בכל ניכרים סימני החג. גם על העינים, גם על הפנים, גם על הקולות והתנועות, גם על הבגדים, גם על השמש ועל האויר נסוכה חדות החג. אנו איננו יודעים כבר מה זה חג.

– כן, אמר ביליצקי, שלא אהב דברי-עיון שכאלה. – מפני מה אינך שותה, זקן? – פנה אל ירושקה.

ירושקה קרץ לאלינין בעינו ברמזו על ביליצקי. – אכן בעל גאוה הוא הקונק שלך.

ביליצקי הרים את כוסו.

– אללה בירדי – אמר ושתה. (אללה בירדי – פירושו: ד' נתן. ברכה זו נוהגים בני קוקז לברך, כשהם שותים בצותא).

– סאו בול (לחיים), אמר ירושקה בחייכו והריק את כוסו.

– אתה אומר: חג! – אמר לאלינין בקומו מעל הרצפה ובהשקיפו מבעד החלון. – כלום זהו חג? לו ראית, איך שהיינו שמחים לפנים! אז היו הנשים יוצאות בסרפנים36, המתופרים מסביב בפיפאות. על חזן שני טורים של מטבעות זהב וגם על ראשן עדי זהב. בעברן היה קם שאון: פר… פר… כל אשה היתה דומה לבת מלך. וכשהיו פוצחות רנה שוב לא היו משתתקות עד הבוקר: כל הלילה היו מבלות בהילולא וחינגא. והקוזקים היו מוציאים חבית יין אל החצר, יושבים מסביב לה ושותים עד עלות עמוד השחר. או יש שהיו אוחזים איש ביד רעהו ועוברים בסטניצה כנד מתנועע ואת כל מי שהיה נפגש להם על דרכם היו מצרפים לחבורתם, כשהם עוברים מבית לבית. לפעמים היו חוגגים שלשה ימים רצופים. אבא, זכורני, היה שב לביתו אדום וצבה, בלי מצנפת, ושוכב תיכף על הרצפה. אמא כבר ידעה את ההרגל שלו והיתה מביאה לו צ’יחיר וביצי-דגים טריות, סגולה להתפכחות, ואחר כך היתה רצה על פני כל הסטניצה לחפש את מצנפתו. כך היה ישן שתי מעת-לעת רצופים! אך אלה היו אנשים! ואולם הקוזקים של עכשיו אינם שוים בקליפת השום!

– והנשים לבושות הסרפנים מה היו עושות? – שאל ביליצקי, – כלום היו חוגגות לבדן?

– כן, לבדן! אך הקוזקים היו באים ברגל או ברכיבה להפריד את המחוללות והנערות היו מזדיינות במקלות. אז יש אשר ישתער פתאום עליהן איזה בן-חיל והן מכות במקלותיהן, מכות את עז הלב, אותו ואת סוסו. אך סוף סוף יבקיע לו דרך ביניהן, יחטוף לו מביניהן את אהובת-לבו וגז וחלף. אך אלה ידעו לאהוב! אך אלה היו נערות! בנות-מלכים!


XXXVI

בשעה זו באו אל המגרש מאחד הרחובות הצדדיים שני פרשים. האחד מהם היה נזרקה, השני לוקשקה. לוקשקה ישב ישיבה אלכסונית קצת על סוסו האמוץ המפוטם, שצעד בקלות על פני הדרך הקשה ונענע בראשו היפה, בעל הרעמה הדקה, המבריקה. הרובה שהיה עטוף בתכריך וצמוד לגבו יפה יפה, האקדח אשר בחגורתו והאדרת שהיתה מקופלת מאחורי האוכף העידו שלוקשקה שב עתה לא ממקום קרוב ולא מטיול של שלום. בישיבתו האלכסונית הגנדרנית, בתנועות השוט, שבו הצליף כלאחר יד מתחת בטן סוסו וביחוד בעיניו השחורות המבריקות שהביטו מסביב מתוך מצמוץ שבגאוה ניכרים היו הרגשת-הכח ובטחון הנעורים. עיניו שהתבוננו לעברים, הגידו ברור: הראיתם עוד בן-חיל כמוני? הסוס יפה המראה, מכשירי הרתמה וכלי הזין שהיו מקושטים בכסף וכן גם הקוזק הנאה כשהוא לעצמו הסבו את תשומת לבו של כל ההמון אשר על המגרש. מלבושיו של נזרקה, דל הבשר וקטן-הקומה, היו גרועים הרבה יותר מאלה של לוקשקה. בעברו מול הזקנים, נעצר לוקשקה לרגע והרים את מצנפתו הלבנה והמתולתלת מעל ראשו השחור הגזוז.

– הרבים הם הסוסים שגנבת? – שאל זקן צנום בעל עיניים קודרות וזועפות.

– ודאי שספרת, סבא, מכיון שהנך שואל, – ענה לוקשקה.

– חוטא ומחטיא. – אמר הזקן שוב ברמזו על נזרקה וקולו היה עוד זועם מבראשונה.

– הוי, שד, את הכל הוא יודע! – מלמל לוקשקה לעצמו ופניו לבשו דאגה; אך בהביטו אל קרן הרחוב, ששם עמדו קוזקיות רבות הטה את סוסו אליהן.

– השלום, נערות? – קרא בקול חזק ומצלצל, בעצרו פתאום את סוסו. הוי, מכשפות. אכן זקנתן בלעדי! – והוא פרץ בצחוק.

– שלום, לוקשקה! שלום, אבא! – נשמעו קולות עליזים. – הרב הכסף שהבאת? קנה מגדנות לנערות! התשהה כאן זמן רב? זה כבר שלא ראינוך.

– הנה באתי עם נזרקה לשמוח כאן הלילה, – ענה לוקשקה, בהרימו את שוטו ובהטותו את סוסו על הנערות.

– הנה מריאנקה כבר שכחה אותך לגמרי, – צפצפה אוסטינקה בהדפה בזרועה את מריאנקה, כשהיא משתפכת בצחוק דק.

מריאנקה נרתעה מהסוס ובהפשילה את ראשה לאחור הביטה במנוחה על הקוזק בעיניה הגדולות המבריקות.

– אכן זה זמן רב שלא היית כאן! למה זה אתה דורס בסוסך? – אמרה בקרירות ונטתה הצדה.

לוקשקה היה שמח מאד. פניו הבריקו מחדוה ועצמה, ואולם דבריה הקרים של מריאנקה הפתיעו אותו, כנראה. גבותיו נתקדרו פתאום.

– שימי את רגליך ברכובות ואשאך אל ההרים – קרא פתאום בהתרוצצו על סוסו בין הנערות, כאילו חפץ לפזר את החששות שלו. הוא כפף את ראשו אל מריאנה. – הנה אשק לך, כל כך אשק לך…

עיניהם נפגשו יחד ומריאנה נתאדמה. היא נסוגה אחור.

– גש הלאה! עוד מעט ותלחץ את רגלי בפרסות סוסך – אמרה כעבור רגע ובהורידה את ראשה הסתכלה ברגליה הדקות, ההדוקות בגרבי-תכלת שציורי-חצים עליהם ונעולות בנעלים אדומים התפורים מסביב בזר כסף.

לוקשקה פנה אל אוסטינקה ומריאנקה ישבה ליד קוזקית אחת שהחזיקה עולל בידיה. העולל פנה אל הנערה ותפש בידו הספוגנית את מחרוזת המטבעות שהיו תלויים על הבישמיט התכול. מריאנה השתוחחה אליו והביטה הבטה אלכסונית אל לוקשקה. הלה הוציא בשעה זו מתחת הצרקסיה שלו, מצלחת הבישמיט השחור, צרור מגדנות וזרעונים.

– הריני מנדב את זה לכלכן, אמר – במסרו את הצרור לאוסטינקה והביט אל מריאנקה מתוך בת-צחוק.

שנית נראו סימני מבוכה בפני הנערה. העינים היפות כאילו נקרמו בערפל. היא הורידה את מטפחתה למטה משפתיה ובהלחצה בראשה אל הפנים הלבנים של העולל האוחז ברבידה, התחילה לנשקו בצמאון. העולל תמך את ידיו בחזה הגבוה של הנערה וצעק מרה, בפערו לרוחה את פיו הקטן מחוסר-השנים.

– למה זה את מחנקת את הנער? – אמרה אם הילד ובקחתה אותו מידה של מריאנקה פתחה את כפתורי מעילה בכונה להיניקו. – טוב יותר שתשעי אל הבחור, אל לוקשקה.

– הנה רק אתיר את הסוס ואבוא עם נזרקה שנית, נשמח כל הלילה! – אמר לוקשקה ובדפקו בסוס בשוטו שם פניו הלאה.

הם נטו לאחד הרחובות הצדדיים ונגשו אל בתיהם, שעמדו זה על יד זה.

– ובכן, באנו בשלום, אחא! תכנס אלי תיכף! – קרא לוקשקה לחברו ברדתו מעל סוסו ובהכניסו אותו בזהירות בשער החצר. – שלום, סטיפקה37 – קרא אל האלמת הלבושה בגדי חג, שצעדה לקראתו מהרחוב בכונה לקחת את הסוס ולהוליכו אל האורוה. הוא הראה לה ברמיזה, שתתן לסוס חשש ושלא תתיר את האוכף.

האלמת השמיעה קול נהימה, שרקה בשפתיה, רמזה על הסוס ונשקה לו בחטמו. על ידי זה הביעה, שהיא אוהבת את הסוס ושהוא מוצא חן בעיניה.

– שלום, אמא! כלום לא יצאת עוד אל הרחוב? – קרא לוקשקה בעלותו אל האכסדרה. הזקנה פתחה לו את הדלת.

– מי פלל ומי מלל! — אמרה הזקנה. – קירקה אמר, שלא תבוא.

– הביאי נא צ’יחיר, אמא. עוד מעט יבוא נזרקה, נשתה לחיים לכבוד החג.

– תיכף, לוקשה, תיכף, – ענתה הזקנה. – הנשים שלנו מטיילות עכשיו. סבורני, שגם האלמת שלנו הלכה לה.

ובקחתה את המפתחות יצאה בחפזון אל הפלוש.

נזרקה, שהספיק בינתים להתיר את סוסו ולפרוק את כלי זינו, נכנס אל לוקשקה.


XXXVII

– לחיים! – אמר לוקשקה בקחתו מיד אמו ספל מלא יין ובהגישו אותו בזהירות אל ראשו הכפוף.

– הלא דבר הוא! – אמר נזרקה, – השמעת באמור סבא בורלק: “הרבים הם הסוסים שגנבת?” כנראה, גונב אליו דבר.

– מכשף! – ענה לוקשקה בקיצור. – ומה לנו ולו? – הוסיף מתוך נענוע ראש. – הם כבר מעבר לנהר. יטרח נא ויחפשם!

– אף על פי כן יש חשש בדבר.

– איזה חשש? הבא לו מחר בבקר צ’יחיר וחסל. זה הוא העיקר. ועכשיו – לשמוח! שתה! – קרא לוקשקה באותו קול גופא, שבו היה הזקן ירושקה מבטא את המלה הזאת. – נלך עתה אל הרחוב, אל הנערות, ואתה לך וקנה דבש, או אולי אשלח את האלמת? נשמח עד הבוקר!

נזרקה חייך.

– וכי מה, הנשהה כאן הרבה?

– הבה וניטיב את לבנו! רוץ והבא יין שרוף! בכסף מזומן!

נזרקה נשמע לפקודתו ורץ אל ימקה.

הדוד ירושקה וירגושוב כצפרי טרף שהריחו ריח סעודה התפרצו אל הבית זה אחר זה, כששניהם שכורים.

– תני עוד חצי ההין! – קרא לוקשקה לאמו בתשובה על ברכתם.

– ובכן ספר נא, שד משחת. היכן גנבת? – קרא הדוד ירושקה. – בן חיל! אהבתיךֱ!

– “אהבתיך” – ענה לוקשקה מתוך לגלוג, – ולנערות אתה נושא מגדנות שלוחות מאת היונקרים. הוי, זקן!

– שקר! אך זהו שקר! הוי, מרקה! – הזקן פרץ בצחוק. – הן כמה הפציר בי אותו שד! לך נא, אמר לי, לך נא והשתדל בדבר. חפץ לשחדני ברובה. אך לא, אני לא נפתיתי. אמנם נקל היה לי לעשות את חפצו, אך רחם רחמתיך. ובכן, ספר היכן היית? – והזקן החל לדבר טטרית.

לוקשקה ענה לו בזריזות.

ירגושוב שהבין רק מעט מזעיר בטטרית, היה מתבל לפעמים רחוקות את השיחה במלים רוסיות.

– הלא זה דברי: גנב סוסים, נכון כנכון היום! – היה ירגושוב מאשר ומקיים את דברי המשוחחים.

– רכבנו בלוית גירייקה, – ספר לוקשקה. (היתה גנדרנות מיוחדת בזה, שקרא לגיריי-חן בשם ההקטנה גירייקה) הלה התפאר כל הזמן שנהירין לו כל שבילי הערבה ושיביאנו למחוז חפצנו בלי שום עיכובים ואולם רק ירד הלילה, ליל חשכה, והנה תעה מני אורח, התחיל להתלבט הנה והנה ואין נחת. נעלם האאול, וחסל!

כנראה, נטינו יותר מדי הימינה. כך התרוצצנו עד חצות הלילה עד שׁהכלבים מצאו את הדרך.

– טפשים, – אמר הדוד ירושקה. – קרה לפעמים, שגם אנו היינו תועים בלילה בערבה. מי חכם ויגיד איזוהי הדרך הישרה? אז הייתי עולה על ראש גבעה ומתחיל לילל כאחד הזאבים, ככה, ככה! (הוא שלב ידיו זו בזו, הגישן אל פיו ופרץ ביללה חדצלילית, יללת זאבים.) אז היו הכלבים עונים לי תיכף. ובכן, המצאתם?

– כדת וכדין! אלא שאת נזרקה תפשו הנשים, נשי נוגי. ח, ח!

– כן, תפשו, – אמר נזרקה ששב זה עתה מהחנות וקולו קול איש נעלב על לא חמס בכפו.

– שבנו על עקבותינו והנה גירייקה נטה שוב מהדרך הישרה. הוא הבטיח ונשבע שאנו מתקרבים אל הטרק, אף שבאמת הלכנו והתרחקנו ממנו.

– צריך היית לראות בכוכבים, – אמר הדוד ירושקה.

– הלא זה דברי, – ענה גם ירגושוב.

– איך זה לראות בכוכבים, אם מסביב חושך ואפלה? סוף סוף תפשתי את אחת הסוסות, ישבתי עליה ולסוסי נתתי לרוץ כאות נפשו. בטחתי, שהוא יוציאנו אל הדרך. ומה אתה סבור? הוא צנף פעם ושתים, הריח בחטמו את האדמה והתחיל לדהור בראש כלנו. לא עבר זמן מועט והוא הביאנו אל הסטניצה. בינתים כבר עלה עמוד השחר ורק בעמל הספקנו להחביא את הסוסים ביער.

ירגושוב הניע בראשו.

– הלא זה דברי: בן חיל! וכמה היו במספר?

– כלם כאן! – אמר לוקשקה במחאו בידו על צלחתו.

ברגע זה נכנסה הזקנה. לוקשקה עמד מדבר.

– שתה! – קרא בקול.

– הוה עובדא בדידי ובגירציק… – פתח ירושקה.

– העובדות שלך הן כמים שאין להם סוף, – אמר לוקשקה. – עת לי ללכת. – ובשתותו את יתר היין שבספלו ובהדקו בכח את רצועת חגורתו יצא אל הרחוב.


XXXIII

כבר היה חושך כשיצא לוקשקה אל הרחוב. ליל הבציר היה קריר ובלי כל רוח. סהר-זהב מלא צף מאחורי האילנות השחורים, שהתרוממו בעברו האחד של הרחוב. ממעשנות הבתים תמר עשן ובהתמזגו עם הערפל השתטח ממעל לסטניצה. באויר היה נסוך ריח של קיזיק, של ענבים סחוטות ושל הערפל. קולות שיחה, צחוק, שירה ופצוח זרעונים צלצלו באויר בערבוביה כמו ביום, אך יותר ברור מאשר אז. מטפחות ומצנפות לבנות נצנצו באופל על יד הגדרות והבתים.

על המגרש, מול הדלת הפתוחה והמוארה של החנות מלבינה ומשחירה כנופיה של קוזקים ובחורות, מצלצלים קולות שיר, קול צחוק ושיחה. הנערות מסתובבות שלובות זרוע על המגרש, כשהן יוצאות במחולות המחנים בתנועות קלות ומדודות. נערה צנומה, המכוערה מכל יתר הנערות, פותחת בשיר.

מֵהַיַּעַר, יַעַר אָפֵל

אֵי – דַ – לילִי!

מֵהַפַּרְדֵּס, פַּרְדֵּס יָרוֹק

יָצְאוּ, הָלְכוּ שְׁנֵי בְנֵי חַיִל

שְׁנֵי בְנֵי חַיִל, שְׁנֵיהֶם פְּנוּיִים

יָצְאוּ, הָלְכוּ וְעָמָדוּ,

עָמְדוּ פִתְאוֹם וַיִּנָּצוּ.

יָצְאָה רִיבָה אֶל הַנִּצִּים

רִיבָה נָאָה וְאָמָרָה:

מִי מִכֶּם בִּי עַתָּה יִזְכֶּה?

מִי הָאֶחָד מֵהַשְׁנַיִם?

והָאִכָּר מֵהַשְׁנַיִם

בָּחוּר הָדוּר, צַח וְאָדוֹם

אוֹחֵז בָּה, בְיַד יְמִינָהּ

וּבַמַעְגָּל הוּא מוֹלִיכָהּ

וּמִתְפָּאֵר בִּיְפֵהְפִיָה

נֶגְדָה נָא לְכָל חֲבֵרָיו:

אָכֵן זוּהִי כַלָה נָאָה!

הזקנות עומדות על יד המחוללות ומקשיבות לשירים. הילדים והילדות מתרוצצים באפלה, ברדפם איש אחרי אחיו. הקוזקים חונים מסביב למעגל ופוגעים כפעם בפעם במחוללות העוברות על ידם, או יש שהם מפסיקים את המעגל ונכנסים לתוכו. ביליצקי ואלינין הלבושים בצרקסיות ומצנפות משוחחים ביניהם, אך מבטאם שונה מזה של הקוזקים והם מרגישים, כי הכל מתבוננים בהם. אוסטינקה בריאת-הבשר העוטפת בישמיט אדום מרקדת שלובת זרוע עם מריאנקה נהדרת הקומה, הלבושה בחלוק חדש ובישמיט. אלינין וביליצקי מתיעצים איך להם להוציא מהמעגל את מריאנקה ואוסטינקה. ביליצקי חשב, שאלינין רוצה רק להתבדר קצת, ואולם אלינין ידע שבשעה זו יחתך גורלו. “יעבור עלי מה, – חשב בלבו, – ואולם עוד הלילה אתראה אתה ביחידות, אגיד לה את הכל ואשאל את פיה, אם רוצה היא להיות לי לאשה”. אף כי זה כבר פתר שאלה זו בשלילה בכל זאת קוה שיעלה בידו לגלות לה את כל לבו, עד כי תבין לרעו.

– למה זה לא אמרת לי קודם – אמר ביליצקי, – הייתי יכול לעשות זאת על ידי אוסטינקה. אתה מוזר כל כך!

– מה לעשות? בפעם מהפעמים, ואפשר שבקרוב מאד, אספר לך את הכל. ואולם עכשיו עשה נא שמריאנה תבוא לאוסטינקה. בשם ד'!

– טוב. את זה קל לעשות… ובכן, מריאנה, יזכה בך בחור צח ואדום? ולא לוקשקה? – אמר ביליצקי, שמפני הנימוס פנה בראשונה למריאנקה; אך מבלי לחכות לתשובתה נגש אל אוסטינקה והתחיל מבקש אותה לבוא הביתה בלוית מריאנקה. עוד הוא מדבר והפותחת בשיר התחילה לשיר שירה חדשה והנערות משכו זו את זו מתוך ריקוד ושוררו:

הָלַךְ לוֹ עַל יַד הַפַּרְדֵּס

הָלַךְ, טִיֵּל לוֹ בֶּן חַיִל,

הָלַךְ, טִיֵּל לוֹ בָּרְחוֹב.

מִדֵּי עָבְרוֹ בָרִאשֹׁנָה

נִפְנֵף אַט בְּיַּד יְמִינוֹ

וּכְשֶׁעָבַר פַּעַם שְׁנִיָּה

הֵרִים דּוּמָם אֶת מִגְבַּעְתּוֹ

וּכְשֶׁעָבַר פַּעַם שְׁלִישִׁית

פָּתַח פִּיו וְאָמַר כָּכָה:

מִפְּנֵי מַה אֲהוּבַת לִבִּי

אֵינֵךְ בָּאָה אֶל הַפַּרְדֵס;

אוֹ הַאוּמְנָם לִי תָבוּזִי,

לִי תָבוּזִי חֶמְדַת-נַפְשִׁי?

אַךְ דְּעִי לָךְ: יָבוֹא יוֹם עוֹד,

יָבוֹא יוֹם וַאֲהַבְתִּינִי,

אָז לָךְ אֶשְׁלְחָה שַׁדְכָנִים

וַאֲרַסְתִּיךְ לִי וּנְשָׂאתִיךְ

אָז אִנָקֵם עַל שֶׁבַּזְתְּ לִי,

אָז תִּתְחָרְטִי עַל שֶׁבַּזְתְּ לִי».

וַאֲנִי יָדַעְתִּי אָמְנָם

מַה לְהָשִׁיב לוֹ, לַבָּחוּר,

אֶלָא לֹא הֵעַזְתִּי פָנַי,

לֹא הֵעַזְתִּי לוֹ לְהָשִׁיב.

אֶל הַפַּרְדֵּס שַׂמְתִּי פָנַי

וּפְגַשְׁתִּיהוּ בֵין הָעֵצִים

וָאֶשְׁתַּחְוֶה לוֹ וָאֶקֹד.

אַף גַּם הוּא לִי הִרְכִּין ראֹשוֹ,

הוֹשִׁיט לִי מִטְפַּחַת מִשְׁיוֹ,

פָּתַח פִּיו וְאָמַר כָּכָה:

«אָנָא קְחִי, אֲהוּבַת לִבִּי,

אָנָא קְחִי אֶת הַמִּטְפַּחַת

בְּיָדַיִךְ הַלְבַנְבַנּוֹת

וּבְשְׂכַר זוּ הַמִּטְפַּחַת

אֶשַׁק לָךְ פְּעָמִים חָמֵשׁ".

לוקשקה ונזרקה הפסיקו את המעגל והתחילו מתהלכים בין הנערות. לוקשקה לוה את השירה בקול דק וצורם את האוזן. “תצא נא מביניכן אשר תצא!” קרא פתאום. הנערות הדפו את מריאנקה: היא לא חפצה לצאת. מבין השירה נשמע צחוק דק, סטירות, נשיקות ולחש.

כשעבר לוקשקה על יד אלינין נענע לו בראשו מתוך חבה.

– דמיטרי אנדרייץ, הגם אתה באת לראות? – פנה אליו לוקשקה.

– כן, – ענה אלינין בקרירות.

ביליצקי השתוחח אל אזנה של אוסטינקה ולחש לה דבר מה. היא חפצה לענות, אלא שלא הספיקה ובעברה בפעם השניה אמרה:

– טוב, נבוא.

– וגם מריאנה?

אלינין השתוחח אל מריאנה.

– התבואי? בבקשה! לו רק לרגע אחד. דבר לי אליך.

– אם תבאנה יתר הנערות, אבוא גם אנכי.

– התעני לי היום על שאלתי? – שאל שוב, בהשתוחחו אליה. – היום את עליזה.

היא כבר התחמקה ממנו ואולם הוא הלך אחריה.

– התגידי?

– מה לי להגיד לך?

– בדבר שאלתי, ששאלתיך שלשום, – אמר אלינין, בהשתוחחו אל אזנה. התהיי לי לאשה?

מריאנה הרהרה רגע.

– אגיד, ענתה לו, – היום אגידה.

ובאופל הבריקו עיניה מתוך חדוה וחבה לנוכח פניו של אלינין.

הוא הוסיף ללכת בעקבותיה. נעים היה לו עד לשמחה להשתוחח אליה מקרוב.

אך לוקשקה, שהוסיף לשיר, משך בחזקה בזרועה והוציאנה מהמעגל אל האמצע. אלינין רק הספיק לאמר לה: “ובכן בואי אל אוסטינקה”, נסוג לאחור ונגש אל חברו. השיר נגמר. לוקשקה נגב את שפתיו, גם מריאנקה עשתה כמעשהו ונשקו זה לזה. “לא, פעמים חמש”, אמר לוקשקה בדברי השיר. במקום המחולות המדודים והצלילים הקצובים באו עכשיו קולות צחוק, שיחה ומרוצה. לוקשקה, שהיה כבר בגילופין, התחיל לחלק מגדנות לנערות.

–הריני מנדב לכלכן,– דבר בהנאה שבגאוה ומתוך רצינות מעוררת-צחוק. – ואלה, שמתעלסות עם החיילים, תלכנה להן מכאן! – הוסיף פתאום, בהביטו במשטמה לעבר אלינין.

הנערות חטפו מידו את המגדנות, כשהן מתחרות מתוך צחוק אשה ברעותה. אלינין וביליצקי הסתלקו אל הצד.

לוקשקה שכאילו התבייש מנדבנותו הסיר את מצנפתו ובנגבו את מצחו בשרוולו נגש אל מריאנקה ואוסטינקה.

– או האומנם לי תבוזי? – חזר על דברי השיר, ששרו זה עתה. – לי תבוזי? – הדגיש בכעס בפנותו למריאנקה. – אז אנקם על שבזת לי, אז תתחרטי על שבזת לי, – הוסיף בחבקו את מריאנקה ואוסטינקה יחד.

אוסטינקה התפרצה מידו ובהניפה את ידה תנופה סטרה בה על גבו בכח כזה, שחשה בידה.

– ומה, הימשכו עוד הריקודים? – שאל לוקשקה.

– זה תלוי ברצונן של הנערות, – השיבה אוסטינקה. אך אני אלך הביתה, אף גם מריאנקה התכונה ללכת אתי.

הקוזק שהוסיף לחבק את מריאנקה הוליך אותה אל קרן זוית אפלה של אחד הבתים.

– אל נא תלכי אליה, משינקה, – אמר לה, – נשמח בפעם האחרונה. לכי הביתה ואני אסור אליך.

– ומה אעשה בבית? הן החג ניתן לטיול. אלכה אל אוסטינקה, – אמרה מריאנה.

– הן בין כך ובין כך אשאך לי.

– טוב, אמרה מריאנה – ימים יגידו.

– ובכן, את הולכת? – אמר לוקשקה בקפדנות ובלחצו אותה אל חזו נשק לה בלחיה.

– חדל! זה היה לי כבר לזרא! – ומריאנה התפרצה מידו ונסתלקה אל הצד.

– הוי, בחורה! יהיה רע! – אמר לוקשקה בתלונה מתוך נענועי-ראש. – תתחרטי על שבזת לי. – ובהתרחקו ממנה קרא אל הנערות: רננה!

דבריו כאילו הפחידו אף גם הכעיסו את מריאנקה. היא עמדה מלכת.

– מה יהיה רע?

– מה שיהיה.

– מה כונתך?

– כונתי היא זו, שאת מטיילת עם הדייר-החייל ומפני כך נהפך לבך לשנאני.

– חפצתי ואשנאך. לא אב אתה לי ולא אם. מה הנך רוצה? מי שיהיה רצוי לי, בו אבחר.

– כך. כך! – אמר לוקשקה. – אך שימי אל לב! – הוא נגש אל החנות. – נערות! – קרא בקול, – למה זה נשתתקתן, – צאינה עוד פעם במחולות. נזרקה! רוץ והבא צ’יחיר.

– ומה? התבאנה? – שאל אלינין את ביליצקי.

– תיכף תבאנה, – השיב ביליצקי – נלכה, צריך להכין משתה.


XXXIX

כבר היתה שעה מאוחרת בלילה כשיצא אלינין מדירתו של ביליצקי בעקבותיהן של מריאנקה ואוסטינקה. המטפחת הלבנה של הבחורה הלבינה ברחוב האפל. סהר הזהב הלך ושקע לעבר הערבה. ערפל כסף היה פרוש על הסטניצה. היתה דממה, לא נראה אור נר, רק נשמע קול צעדיהן של הנשים המתרחקות. לבו של אלינין דפק בחזקה. פניו הלוהטים התקררו באויר הרטוב. הוא הביט אל השמים, הביט אל הבית, שממנו יצא זה עתה: הנר שדלק שם כבה כבר, ואלינין התחיל מסתכל שנית בצלן המתרחק של הנשים. המטפחת הלבנה נעלמה בערפל. הוא ירא להשאר לבדו. כל כך מאושר היה! הוא קפץ מהאכסדרה ורץ אחרי הנערות.

– היצאת מדעתך? עוד יראנו איש! – אמרה אוסטינקה.

– אין דבר.

אלינין נגש במרוצה אל מריאנקה וחבק אותה.

מריאנקה לא סרבה.

– המעט כבר נשקת לה? – אמרה אוסטינקה. – כשתשאנה תשק לה כנפשך שבעה ועכשיו – הרף.

– היי שלום, מריאנה, מחר אסור אל אביך ואגיד לו בעצמי. את אל תדברי לו דבר.

– מה לי לדבר! – השיבה מריאנה.

ושתי הבחורות התרחקו מתוך מרוצה. אלינין הלך לבדו בהעלותו בזכרונו את כל הפרטים. את כל הערב בלה אתה ביחידות בקרן זוית על יד התנור. אוסטינקה לא יצאה אף לרגע מהחדר וטרחה כל הזמן בביליצקי ובחברותיה. אלינין שוחח עם מריאנקה בלחישה.

– התנשאי לי? – שאל אותה.

– תרמני, לא תשאני – ענתה עליזה ושלוה.

– האוהבת את אותי? אנא, בשם ד', הגידי!

– ולמה זה לא לאהב אותך? כלום הנך בעל מום? – ענתה מריאנקה בצחקה ובלחצה בידיה הקשות את ידיו. – כמה לבנות הן ידיך, לבנות ורכות כגבינה.

– איני מהתל. הגידי, התנשאי לי?

– וכי למה לא אנשא, אם רק ישיאני לך אבא?

– ובכן, זכרי, אני אצא מדעתי אם תרמיני, מחר אגיד לאביך ולאמך, אבוא לדבר בך נכבדות.

מריאנה פרצה פתאם בצחוק.

– מפני מה את צוחקת?

– כך, מגוחך.

– באמת! אקנה גן, בית, ארשם ברשימת הקוזקים.

– הזהר לך פן תאהב נשים אחרות על פני! אני כועסת על דברים שכאלה.

אלינין חזר עכשיו בדמיונו מתוך עונג על כל הדברים הללו. מדי זכרו אלה היה מרגיש רגע כאב ורגע היתה נשימתו נפסקת מרוב אושר. את רגש הכאב גרמה לו ההכרה, שמדי דברה אתו היתה שלוה ושקטה כמו תמיד. היא כאלו לא האמינה לו ולא חשבה על העתיד. לו נדמה, כי היא האוהבת אותו רק ברגע נוכחי ואולם עתיד משותף לא היה להם, אך יחד עם זה היה גם מאושר, מפני שכל דבריה נראו לו דברי אמת והיא הסכימה להיות שייכת לו. “כן, – דבר עם נפשו, – רק אז נבין איש את רעהו, כשתהיה כלה שלי. אהבה שכזו אי אפשר להביע במלים, לאהבה שכזו צריך להקדיש את כל החיים. מחר יתברר הכל. איני יכל לחכות יותר. מחר אגיד את הכל לאביה, לביליצקי, לכל הסטניצה.”


XL

ביום הבא הקיץ אלינין קודם מכפי הרגיל וברגע הראשון ליקיצתו הופיעה במחו המחשבה על דבר הצפוי לו ונזכר מתוך שמחה בנשיקותיה, בלחיצות ידיה הקשות ובדבריה: “כמה לבנות הן ידיך!” הוא קפץ ממשכבו והתכון ללכת תיכף ומיד אל בעלי הבית ולבקש מהם שישיאו לו את מריאנה. השמש עוד לא יצאה ולאלינין נדמה כי ברחוב היתה איזו התרגשות בלתי שכיחה: הלכו, רכבו, דברו בקול. הוא שם עליו את צרקסיתו ויצא במרוצה אל האכסדרה. בעלי הבית לא קמו עדיין. חמשה קוזקים רכבו על סוסיהם ושוחחו ביניהם בשאון. בראשם רכב לוקשקה על סוסו הרחב. כלם דברו ביחד וצעקו ואי אפשר היה להבין דבר.

– נצא אל המשמר העליון! – קרא האחד.

– חבוש את סוסך וצא כרגע בעקבותינו, – דבר השני.

– טוב שנצא בשער זה. כאן יותר קרוב.

– דברי שטות! – צעק לוקשקה, – צריך לרכוב דרך השער התיכון.

– אמת ויציב, משם יותר קרוב, – הסכים אחד הקוזקים, שכלו היה מאובק וסוסו מכוסה בזעה. פני לוקשקה היו אדומים וצבים מרוב היין ששתה אתמול; מצנפתו היתה שמוטה אל גבחתו. הוא דבר בקול מצוה, כאלו היה מפקדו של הגדוד.

– מה זה? לאן? – שאל אלינין, שרק בדי עמל עלה בידו להפנות אליו את תשומת לבם של הקוזקים.

– אנו הולכים לתפוש אבריקים. הם מסתתרים בין הגבעות. אך מעט עוד העם אשר אתנו.

והקוזקים שהוסיפו לצעוק ולהתאסף נסעו הלאה. אלינין חשב, שלא טוב יהיה מצדו אם לא ילוה אליהם ואולם החליט להקדים לשוב. הוא לבש את בגדיו, מלא את רובו בכדורים, קפץ על סוסו שוואניושה חבש אותו כלאחר יד והשיג את הקוזקים בשער הסטניצה. הקוזקים שירדו מעל סוסיהם עמדו במעגל ומהחבית שלקחו אתם נסכו יין לתוך גביע של עץ והיו מגישים אותו איש לאחיו ושותים להצלחת נסיעתם. ביניהם היה גם שר הדגל הצעיר המתהדר בלבושו, שנמצא במקרה בסטניצה והוא לקח בידו את הנהלת הגדוד הקטן של תשעת הקוזקים. כל הקוזקים היו מן המנין ואף כי שר הדגל לבש גאוה כמצביא אמתי, בכל זאת נשמעו כלם ללוקשקה. אל אלינין לא שמו לב כלל וכלל. כשעלו כלם שנית על סוסיהם ושמו לדרך פעמיהם, נגש אלינין אל שר הדגל לחקור ולדרוש לפרטי הענין, אך הלה שתמיד היה מתייחס אל אלינין בחבה לא השפיל הפעם להביט אליו מרום גאונו. רק כדי עמל עלה בידי אלינין להוציא מפיו איזה מלים. מעשה שהיה כך היה: גדוד הרוכבים שנשלח לחפש אחרי האבריקים מצא הרריים אחדים במרחק שמונה וורסטאות מהסטניצה, בין הגבעות. האבריקים הסתתרו בבורות, ירו ואיימו שלא יכנעו כל עודם בחיים. האורידניק, שגם הוא היה בגדוד המשמר שלח את אחד הקוזקים לקרוא לעזרה ובעצמו נשאר בין הגבעות לשמור על האבריקים.

השמש רק זה התחילה להתרומם. במרחק שלש פרסאות מהסטניצה השתרעה הערבה מכל העברים ולא נראה שום דבר מלבד המישור החדגוני, הנוגה והשומם על חולו החרוש ברגלי בהמה, על שרידי דשאו הנובל, על הקנים הנמוכים שבפחתות, על המשעולים הבודדים שלא נכבשו עוד כהוגן ועל אהליהם של הנוגיים הנודדים אהלים אלה שנראו הרחק הרחק באופק. בכל אשר נחה העין לא נראה אף סימן של צל, על הכל היה מוטבע איזה חותם מיוחד של קדרות ושממון. בערבה עולה ושוקעה השמש תמיד מתוך שלהבות אדומות. כשנושב רוח, נשאים באויר הרי חול, וכששקט באויר, אז דממה זו, שכל צליל וכל תנועה לא יפריעוה מתמיהה ביותר. בבקר זה היתה דממה בערבה והאויר היה מעורפל במקצת, אף שהשמש עלתה כבר; הורגשה איזו שוממות ורכות מיוחדת. האויר לא נע ולא זע, רק נשמע קול שעטת הסוסים ונחרתם, אך גם קול זה היה רפה מאד וגוע כרגע. הקוזקים רכבו מתוך שתיקה. כלי זינו של הקוזק מותקנים תמיד באופן כזה, שלא יצלצלו ולא ישמיעו קול. נשק מצלצל – חרפה הוא לקוזק. שני קוזקים מהסטניצה השיגו את הרוכבים ואמרו להם שתים שלש מלים. סוסו של לוקשקה נכשל פתאום בהליכתו. זה נחשב לסימן רע אצל הקוזקים. הם הביטו רגע איש אל אחיו ומהרו לנסוע הלאה, כשהם מתאמצים להסיח דעתם מעובדא זו, שברגע זה היתה לה חשיבות מיוחדת. לוקשקה משך ברסן, כשפניו מעוננות, הדק את שניו והצליף בשוטו מעל לראשו. הסוס האמיץ התחיל להניע את ארבע רגליו בבת אחת, מבלי לדעת באיזו מהן לצעוד וכאילו התכון להאביר אל על; אך לוקשקה הלקה אותו בשוטו על צלעותיו המפוטמים פעם ושתים והסוס חשף את מתלעותיו, חפן זנבו, צנף, התחיל צועד ברגליו האחורניות ונתרחק קצת מכנופית הקוזקים.

– אכן זוהי סוסה כהלכה!! – אמר שר הדגל.

בזה שאמר סוסה ולא סוס היה כלול שבח מיוחד לסוסו של לוקשקה.

– לא סוס, כי אם לביא, – הסכים אחד הקוזקים מהזקנים שבחבורה.

הקוזקים נסעו מתוך שתיקה פעם בצעדים אטיים ופעם במרוצה ורק העובדא הנזכרה הפריעה לרגע את הדממה והחגיגיות של תנועתם.

בכל הערבה, בדרך של שמונה פרסאות פגשו רק בקתא38 נוגיית אחת שהתנועעה לאטה בריחוק פרסא אחת מגדודם: זה היה אחד מבני נוגיי, שעבר יחד עם משפחתו ממרעה אחד אל משנהו. אחר כך פגשו שתי נשים נוגייות עם סלים על שכמן, שקוששו גללי בהמות לצרכי הסקה. שר הדגל שלא ידע לדבר טטרית כהלכה שאל אותן לאיזה דבר ואולם הנשים לא הבינו את דבריו והביטו אחת אל השניה מתוך פחד.

נגש לוקשקה, עצר את סוסו, ברכן לשלום בברכה המקובלה והנשים שמחו לקראתו והתחילו לדבר אתו בלי כל יראה כאשר ידבר איש עם אחיו.

– אי, אי, קופ אבריק! – אמרו בקול בכיני ברמזן לאותו צד, שאליו היו מועדות פני הקוזקים. אלינין הבין, שאמרו: “הרבה אבריקים”.

אלינין שמעולם לא השתתף בתגרות כאלה ורק על פי ספורי הדוד ירושקה קבל איזה מושג מהן החליט לבלי להכשל39 אחרי הקוזקים ולראות את הכל בעיניו. הוא הביט מתוך הנאה אל הקוזקים, הסתכל בתשומת לב בכל אשר מסביב, האזין והקשיב. אף כי לקח אתו גם חרב, גם רובה ממולא, אך בראותו שהקוזקים מתנכרים לו החליט לבלי לקחת כל חלק בתגרה, ביחוד מפני שאת אומץ לבו כבר הספיק להראות בגדוד, אך בראש ועיקר מפני שהיה עכשיו מאושר מאד.

פתאום הגיע ממרחק קול יריה.

שר הדגל התרגש והתחיל לתת פקודות לקוזקים, איך להם להתחלק ומאיזה צד לגשת אל השונא. אך הללו לא שמו כנראה כל לב לפקודותיו ורק לדברי לוקשקה הקשיבו בכובד ראש ורק אליו הביטו. פניו וכל מראהו של לוקשקה הביעו מנוחה וחגיגיות. הוא עבר על סוסו בראש הגדוד והסתכל מתוך מצמוץ עינים במרחק.

– הנה פרש הולך וקרב, – אמר, בעצרו את סוסו.

אלינין אמץ את כל כח ראיתו ואולם לא ראה דבר. הקוזקים הבחינו בקרוב שני פרשים ותיכף הטו את סוסיהם לקראתם.

– האבריקים הם אלה? – שאל אלינין.

הקוזקים לא ענו לו דבר על שאלתו, שהיתה בעיניהם כמחוסרת כל הגיון. האבריקים לא יעשו מעולם שטות שכזו, לעבור את הנהר על סוסיהם.

– הנה, כמדומני, רודקה מנפנף לנו בידו, – אמר לוקשקה ברמזו על שני הרוכבים, שכבר הסתמנו בבהירות. – הנה הוא נגש אלינו.

ובאמת בעוד רגעים אחדים נוכחו כלם, שאלה היו קוזקים מגדוד המשמר. האורידניק נגש אל לוקשקה.


XLI

– הרחוקים הם? – שאל לוקשקה.

ברגע זה נשמעה במרחק שלשה צעדים יריה קטועה. האורידניק חייך.

– הרי גורקה שלנו יורה בהם להנאתו, – אמר בהניעו את ראשו לעבר היריה.

בעברם עוד צעדים אחדים ראו את גורקה שישב מאחרי גבעת חול ומלא את רובו. מפני השעמום היה מחליף יריות עם האבריקים, שישבו מאחרי גבעת חול שניה.

שר הדגל היה חור ונבוך. לוקשקה ירד מעל סוסו, מסרו לקוזק ונגש אל גורקה. אלינין עשה כמעשהו והלך אחריו. הם רק הספיקו לגשת אל הקוזק העסוק ביריה והנה שני כדורים עברו מעל ראשם בשריקה. לוקשקה הביט אל אלינין מתוך צחוק וכפף את ראשו.

– עוד ימיתוך ביריה, אנדרייץ, – אמר אליו. – טוב שתלך מזה. לא כאן מקומך.

אך אלינין חפץ לראות את האבריקים ויעבור עליו מה.

מעבר לגבעה במרחק מאתים צעדים נראו לעיניו מצנפות ורובים. פתאום תמר משם עשן קל ועוד כדור אחד נשא בשריקה. האבריקים ישבו בתחתית ההר, בבצה. מקום מושבם התמיה את אלינין. מקום זה לא נבדל בשום דבר מיתר הערבה, אך על ידי זה, שבו ישבו עכשיו האבריקים, כאילו נעשה פתאום למצוין ומיוחד במינו. לאלינין גם נדמה רגע כי מקום זה נוצר מלכתחילה רק לשם זה, שיסתתרו בו האבריקים. לוקשקה שב אל סוסו ואלינין הלך אחריו.

– צריך לקחת עגלה מלאה חציר, שאם לא כך ימיתונו בכדוריהם אחד אחד, – אמר לוקשקה, – הנה שם מאחרי הגבעה עומדת עגלה שכזו.

שר הדגל שמע את דבריו והאורידניק הסכים לו. הובאה עגלת החציר והקוזקים הסתתרו מאחריה. אלינין עלה על הגבעה, שמשם ראה את הכל. העגלה הוסעה לאטה והקוזקים התנהלו אחריה, בהלחצם אל החציר. הצ’צ’נים, שהיו תשעה במספר, ישבו בשורה אחת, ברך אל ברך, ולא ירו.

היתה דממה. פתאום הגיעו מעבר הצ’צ’נים צלילים מוזרים של שירה נוגה, שהיתה דומה ל“הי, הי, אללי לי” של הדוד ירושקה. הצ’צ’נים ידעו כי אפסה להם כל תקוה להחלץ מן המצב וכדי שלא יסיתם היצר הרע לברוח על נפשם, קשרו את עצמם איש אל אחיו, ברך אל ברך, כוננו את רוביהם ופתחו בשירה שלפני המות.

הקוזקים עם עגלת החציר הלכו וקרבו ואלינין חשב בכל רגע, שהנה תתחלנה היריות; אך הדממה הופרעה רק על ידי השירה העגומה של האבריקים. פתאום נפסקה השירה, הריעה יריה קטועה, הכדור נתקל בדופן העגלה ונשמעו חרפות וגדופים של הצ’צ’נים. היריות הריעו זו אחר זו, וכדור אחרי כדור פגע בעגלה. הקוזקים לא ירו ורק מרחק של חמשה צעדים הפריד ביניהם ובין האבריקים.

עבר עוד רגע והקוזקים קפצו בתרועה משני עברי העגלה. לוקשקה היה בראשם. אלינין שמע רק יריות אחדות, צעקות ואנחות. ראה עשן ודם, כפי שנדמה לו. עזב את סוסו ונגש במרוצה אל הקוזקים. המראה הנורא שנגלה לפניו כאילו נטל ממנו את אור עיניו. לא הבחין דבר ורק הבין, שהכל תם ונשלם. לוקשקה החור כמטפחת החזיק בידיו של צ’צ’ני פצוע וצעק: “אל תכהו! אקחנו חי!” הפצוע היה אותו צ’צ’ני אדמוני, אחיו של האבריק ההרוג, שבא לפני זמן אל הסטניצה לפדות את גופת אחיו. לוקשקה כפת את ידיו ברצועה. פתאים התפרץ הצ’צ’ני מידי מנצחו וירה מאקדחו. לוקשקה נפל. מבטנו פרץ זרם דם. הוא התרומם, אך נפל שנית, כשהוא מחרף ומגדף רוסית וטטרית. הדם שמתחתיו הלך ורב. הקוזקים נגשו אליו והתחילו לפתח את בגדיו. אחד מהם, נזרקה לא יכול זמן רב להכניס את חרבו לנדנה מרוב התרגשות. להב החרב היה מלוכלך בדם.

הצ’צ’נים, שהיו כלם אדמונים וגזוזי שפם, התגלגלו מקוצצים ומבותקים. רק זה שירה בלוקשקה עוד היה חי, אף כי מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מתום. מתבוסס בדמו (מתחת עינו40 הימנית זרם דם), עם שנים הדוקות, חור וקודר הביט מסביב בעיניים גדולות ומלאות קצף כנץ פצוע, כשהוא יושב על רגליו ואוחז בחניתו מוכן ומזומן בכל רגע להגן עוד על חייו. שר הדגל נגש אליו וכלאחר יד, כאילו מתוך כונה לעבור ממולו ירה באזנו בתנועה מהירה. הצ’צ’ני נתר ממקומו, אך כרגע נפל.

הקוזקים שנשמו בכבדות סחבו את החללים ופשטו את כלי זינם כל אחד מהצ’צנים האדמונים הללו היה בן אדם ולכל אחד מהם היתה הבעת פנים מיוחדת. את לוקשקה נשאו אל העגלה. פיו לא פסק מלחרף ולגדף בלשון הרוסית והטטרית.

– לשוא! בידי אחנקך! מידי לא תמלט עוד! – צעק בלי הרף, כשהוא מתאמץ לקום. אך במהרה נשתתק מפני חולשתו.

אלינין חזר הביתה. בערב הוגד לו, כי לוקשקה הולך למות, אך טטרי אחד מעבר לנהר הבטיח לרפאו במיני עשבים.

את הגויות הביאו לבית הפקידות. הנשים והילדים מהרו לרוץ שמה לראות בחללים.

אלינין שב לפנות ערב וזמן רב לא יכול להרגע ממראות עיניו, אך עם קרוב הלילה סחפוהו שוב זכרונות יום אתמול. הוא השקיף בחלון; מריאנה הלכה מהבית אל הרפת, כשהיא עסוקה בעבודת הבית. האם עוד לא שבה מהכרם, האב היה בבית הפקודות. אלינין לא חכה, עד שתגמור מריאנה את עבודתה ונכנס אליה. היא עמדה בחדר, כשגבה מוסב אליו. אלינין חשב, שהיא מתבישת.

– מריאנה! – אמר לה, – מריאנה! המותר להכנס אליך?

פתאום הפנתה אליו את פניה. בעיניה הבריקו דמעות. על פניה שכן יופי שבתוגה. היא הביטה אליו מתוך שתיקה שבגאון.

אלינין חזר על דבריו:

– מריאנה! הנה באתי.

– חדל, – אמרה לו. פניה לא השתנו ואולם מעיניה שטף זרם דמעות.

– על מה את בוכיה? על מה?

– על מה? חזרה על דבריו בקול גס וזועם. – על הקוזקים שנפלו חלל, הנה על מה!

– על לוקשקה? – אמר אלינין.

– לך! מה לך פה?

– מריאנה! – אמר אלינין, בגשתו אליה.

– לשוא! לא יהיה כלום!

– מריאנה! אל נא תדברי כדברים האלה, – התחנן לפניה אלינין.

– לך! נמאסת לי! – קראה הנערה וברקעה ברגלה נגשה אליו בתנועה של איום. פניה הביעו כל כך הרבה גועל נפש, בוז ומשטמה, עד שאלינין הבין פתאום כי אפסה כל תקוה וכי אמנם צדק קודם בחשבו, שיבצר ממנו לכבוש את לבה.

אלינין לא אמר דבר ויצא מהבית במרוצה.


XLII

בשובו הביתה שכב כשתי שעות בלי נוע על מטתו, אחר כך הלך אל ראש הגונדא וקבל ממנו רשות לנסוע אל השטב. הוא שלם לבעלי הבית על ידי וואניושה את המגיע להם ומבלי לקחת ברכת הפרידה מאיש התכונן לנסוע אל המבצר, ששם חנה הגדוד. רק הדוד ירושקה בא ללוותו. הם שתו איש לחיי חברו, שנו ושלשו. גם עתה כביום צאתו ממוסקבה עמדה על יד האיתון עגלה רתומה לשלשה סוסים, ואולם אלינין לא עשה עתה כמו אז את חשבון נפשו ולא דבר לנפשו כמו אז, כי בכל מה שעשה וחשב כאן חסר העיקר. הוא לא הבטיח לעצמו חיים חדשים. הוא אהב את מריאנה יותר מבראשונה, אך ידע, שלעולם לא יהיה אהוב לה.

– ובכן היה שלום, אבא שלי, – דבר ירושקה. – כשתצא למלחמה עשה בחכמה, שמע לעצתי, עצתו של זקן. כשיקרה לך להיות בתגרה או בהתנפלות, אז, כשיתחילו לירות, השתדל להתרחק מהצוותות ומכל מקום ששם נאסף העם בצבור. מפני שבחורים שכמותך נוהגים תמיד בשעת סכנה לדחוק את עצמם דוקא למקום, ששם מרובים האוכלוסין; סבורים הם שברוב עם אין הפחד גדול כל כך. ודוקא שם הסכנה מרובה ביותר: השונא מתכון תמיד לירות בכנופיות. אני הייתי תמיד מתרחק מהכנופיות, הייתי הולך לבדי ומפני זה לא נפצעתי אף פעם. הן בחיי כבר ראיתי ראות הכל.

– ואף על פי כן הן שקוע כדור בגבך עוד כיום, – אמר וואניושה, שאחן וחבש את החבילות.

– זה היה במקרה, הקוזקים השתעשעו, – ענה ירושקה.

– היינו? – שאל אלינין.

– פשוט! שתינו. היה בינינו קוזק אחד, וואנקה סיטקין שמו. שתה לשכרה והתחיל לירות מאקדחו. כדור אחד פגע בגבי.

– ומה, הכאב? – שאל אלינין. – וואניושה, הבמהרה תגמור את מלאכתך?

– מה החפזון? – אמר ירושקה, – חכה רגע, אספר לך בפרוטרוט. ובכן פגע בגבי, אלא שלא נגע בעצם. אז אמרתי לו: הן הרוג הרגתני, אחא שלי, מה זה עשית לי? אלא דע לך שלא אפרד ממך בלי כופר. צריך אתה לכפר את פני בהין יין.

– ומה, הכאב? – שאל אלינין שנית, מבלי לשמוע כמעט את הספור.

– חכה רגע, תיכף אגמור. ובכן הביא הין יין. הדם שותת בינתים. כל הבית כבר לוכלך בדם. אז אמר סבא בורלק: “הן הבחור ימות עוד מעט. תן עוד הין יין מתוק ואם לאו עתיד אתה ליתן את הדין.” הביא עוד יין. שתינו, שתינו…

– ומה, הכאב? – שאל אלינין שוב.

– מי אומר לך שכאב? אל תשסעני בדברי, לא לרצון לי זה. תן ואספר. שתינו, סבאנו, התהוללנו עד הבוקר ומתוך שכרות נרדמתי על התנור. בבוקר הקיצותי, אך לא יכלתי לזקוף את קומתי בשום אופן.

– הכאב לך מאד? חזר אלינין על שאלתו, בחשבו, שעתה יקבל סוף סוף תשובה.

– כלום אמרתי לך שכאב? לא כאב, אלא שלא יכלתי לזקוף את קומתי, לא יכלתי ללכת.

– והפצע נקרם? אמר אלינין מבלי גם שיצחק: כל כך גדולה היתה המצוקה שבלבבו.

– נקרם, אלא שהכדור נמצא כאן עוד כיום. הנה, מושה. – והוא הפשיל את כתנתו והראה את גבו האיתן, שכדור קטן התגלגל לארכו סמוך לעצם.

– הנה הוא מתגלגל הנה והנה, – אמר הזקן, שהתענג כנראה על הכדור, כמו שמתענג הילד על צעצועו. – הנה עבר אל אחורי.

– ומה, היחיה לוקשקה מחליו? – שאל אלינין.

– השם יודע! אין רופא. נסעו להביא.

– מאין זה יביאוהו? מגרוזיי? – שאל אלינין.

– לא, אבא שלי! לו הייתי מלך, כי אז תליתי זה כבר את כל הרופאים שלכם. הם יודעים רק לגזור על ימין ועל שמאל. התדע מה שעשו לאחד הקוזקים שלנו, בקלשוב שמו? השחיתו מאדם תארו, קצצו את רגלו. משמע שהם טפשים. למה יצלח עכשיו בקלשוב זה? לא, אבא שלי; בהרים ישנם רופאים אמתים. פעם פצעו במלחמה את חברי, את ווארציק, פצע אנוש בלבו, וכל הרופאים שלכם אמרו נואש לחייו, אך הנה בא סאיב מההרים ורפא אותו רפואה שלמה. הם יודעים מיני עשבים שכאלה.

– הבל ורעות רוח! – אמר אלינין. – טוב שאשלח לכם רופא מהשטב.

– הבל ורעות רוח! – חקה הזקן את דברי אלינין מתוך רוגזה. – טפש! טפש! הבל ורעות רוח! אשלח רופא מהשטב! הן לו ידעו רופאיכם לרפא, כי אז היו הקוזקים והצ’צ’נים הולכים אליכם להתרפא ואולם באמת הן האופיצרים ושרי-הגדוד שלכם מזמינים רופאים מההרים בחלותם. אצלכם שקר, הכל שקר.

אלינין לא השיב דבר. גם הוא הסכים בלבו, שהכל היה שקר באותו עולם, שממנו בא ושאליו הוא שב עתה.

– ומה שלום לוקשקה? ההיית אצלו? – שאל שוב.

– הוא שוכב כמת. אינו אוכל ואינו שותה, רק יין שרוף קולטת נפשו. אך מכיון שהוא שותה יי"ש עוד יש תקוה. צר לי על הבחור, בחור טוב! דזיגיט כמוני! גם אני גססתי פעם: הזקנות כבר יללו, יללו. בראשי קדחה אש. השכיבוני מתחת לאיקונין של הקדושים אני שוכב לי והוזה, שמתופפים קטנים מכים בתופים ומשמיעים על שקיעת החמה. אני גוער בהם והם מוסיפים לתופף עוד ביתר עוז. (הזקן חייך). הנשים הביאו את הכהן, התכוננו להוליכני לקבורה. אני שומע באמרן: הוא סר מדרכי הדת הישנה, נאף, רצח, לא ענה בצום נפשו, נגן על הקתרוס. הן אומרות לי: התודה על חטאותיך. אני מתודה. חטאתי, אומר אני. על כל מה שאומר לי הכהן הריני משיב: חטאתי. אז התחיל לחקור ולדרוש בדבר הקתרוס. היכן הוא אותו כלי ארור? אומר הוא לי, הראהו לי ונפצהו לשברים. אני עונה לו: אין לי קתרוס, לא היו דברים מעולם. אני טמנתי אותו ברפת, בין הרשתות, ידעתי, שלא ימצאוהו. אז חדלו ממני. ואני שבתי לאיתני וכמה ימים ולילות נגנתי אחר כך על הקתרוס שלי!… חכה רגע, היכן אני עומד? ובכן שמע לעצתי: התרחק מהצוותות, שאם לא – מרה תהיה אחריתך. הבחורים בני מינך אוהבים תמיד לעלות על כל הר וגבעה. גר כאן ברנש אחד, מרוסיה בא, והוא אהב תמיד לקפץ על הגבעות. רק יראה איזו גבעה והריהו כבר מקפץ. פעם אחת והוא קפץ, קפץ, עלה על ראש הגבעה והנה ראהו צ’צ’ני, ירה בו והרגהו. האח, אין כמוהם קולע אל המטרה! יש, שהם מיטיבים לירות גם ממני. צר לי, כשנהרגים על לא דבר. הריני מתבונן לפעמים בחיילים שלכם ותמה: הנה טפשות! הולכים הם, העלובים, בצבור ולמעיליהם צוארונים אדומים. היתכן, שבאופן כזה יחטיא השונא את המטרה? הנה נהרג האחד, החברים סוחבים אותו הלאה ושני בא במקומו, אך זוהי טפשות! – חזר הזקן בהניעו את ראשו. – הן טוב שיתפזרו לעברים וילך איש איש לבדו. אז לא יכירם השונא. אתה, למען השם, עשה כדברו.

– נו, תודה! היה שלום, דודא! יתן ד' ונתראה עוד, – אמר אלינין בקומו ממקומו ובשימו פניו אל הפלוש.

הזקן ישב על הרצפה ולא זע.

– כלום כך נפרדים איש מאחיו? טפש! טפש! נתמעטו פני הדור! התרועענו, התהלכנו יחד שנה שלמה: היה שלום וחסל! הן אני אוהב אותך, צר לי עליך! אתה עלוב כל כך, תמיד הנך לבדך, תמיד לבדך. לפעמים בלילה, כששנתי נודדת, אני מהרהר בך ומצר עליך. משל למה הדבר דומה? למה שאמור באחד הפזמונים:

קָשִׁים, אָחִי רְחִימָאִי,

חַיֵּי גֵּר בְּאֶרֶץ נֵכָר.

– נו, היה שלום, – אמר אלינין שוב.

הזקן קם והושיט לו את ידו, אלינין לחץ אותה והתכון לצאת.

– את הפרצוף שלך, את הפרצוף תן הנה!

הזקן אחן בשתי ידיו העבות את ראשו של אלינין, נשק לו שלש פעמים בשפתיו ושפמו הרטובים ובכה.

– אוהב אני אותך. היה שלום!

אלינין עלה אל העגלה.

– ובכן, אתה נוסע באמת? תן לי לכל הפחות איזה דבר לזכרון, אבא שלי. תן לי את הרובה. למה לך שנים? – אמר הזקן כשהוא מיבב מתוך דמעות אמתיות.

אלינין הוציא את הרובה ונתנו לו.

– כמה מתנות קבל כבר זקן זה, – רטן וואניושה, – ולא ידע שבעה! קבצן שכמותו! אכן זהו עם לא בינות, – מלמל לעצמו בהתעטפו במעילו ובכוננו לו מושב על דוכן הכרכרה.

– שתוק, חזיר! – גער הזקן בצחקו. – קמצן שכמותך!

מריאנה יצאה מהרפת, התבוננה בשויון נפש בכרכרה, השתחותה ונכנסה הביתה.

– לי פיל! – אמר וואניושה ובקרצו בעינו פרץ בצחוק אוילי.

– דפוק בסוסים! – קרא אלינין בכעס.

– סע לשלום, אבא, סע לשלום! זכר אזכרך! – קרא ירושקה.

אלינין סקר לאחור. הדוד ירושקה שוחח עם מריאנה, כנראה, על עניניו שלו. לא הזקן ולא הבחורה לא הביטו אליו.



  1. בית משתה מפורסם במוסקבה במאה העברה.  ↩

  2. מילה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  3. שם הקטנה מ“איוואן”.  ↩

  4. מילה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  5. מילה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  6. מילה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  7. שם הקטנה מאלכסנדר.  ↩

  8. העשן אסור למחזיקים בדת הישנה.  ↩

  9. מפני שהם מסירים כפעם בפעם את מצנפתם לסימן הכנעה והתרפסות.  ↩

  10. נוגאי – שם אחת מערבות קוקז.  ↩

  11. מין גבינה.  ↩

  12. שם הקטנה מ“לוקה”.  ↩

  13. Ноговиц.  ↩

  14. נזרקה – שם הקטנה מ“נזר”.  ↩

  15. שכר טטרי, העשוי מדוחן.  ↩

  16. שם הקטנה של “אליה”.  ↩

  17. Пилааъ, מאכל אורז.  ↩

  18. מטבע – כלומר: רובל כסף.  ↩

  19. “קריגה” יקראו הקוזקים למקום מוקף גדר על שפת הנהר, המיועד לציד דגים.  ↩

  20. החרבות והחניתות הכי–יקרות שבקוקז נקראות על שם החרש – גורדה.  ↩

  21. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  22. קוליאס – מין צפור.  ↩

  23. רובה.  ↩

  24. “מתנות הטרק” – בשם זה נקרא שיר מפורסם של לרמונטוב.  ↩

  25. Карагач  ↩

  26. “להושיב פסיון” פירושה בלשון הצידים להפחיד את הפסיון ע“י הכלבים, ולהכריחן ע”י זה לשבת על האילן.  ↩

  27. מילה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  28. כלומר, אלה שהתנגדו לממשלת הרוסים ונלחמו בהם.  ↩

  29. מילה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  30. נושא כלים (ערבית).  ↩

  31. מילה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  32. דורן (טטרית).  ↩

  33. שם הקטנה מ“מריאנה”.  ↩

  34. מילה חסרה במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  35. . מילה לא ברורה במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  36. סרפן – מין בגד לאומי רוסי.  ↩

  37. . שם הקטנה מ“סטפנידה”.  ↩

  38. Кибитка  ↩

  39. “להחשל” במקור המודפס, צ“ל: להכשל – הערת פב”י.  ↩

  40. “עיניו” במקור המודפס – צ“ל עינו – הערת פב”י.  ↩

לב טולסטוי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של לב טולסטוי (מחבר)
רקע
לב טולסטוי

יצירותיו הנקראות ביותר של לב טולסטוי

לכל יצירות לב טולסטוי בסוגה פרוזה

לכל יצירות לב טולסטוי

עוד מיצירותיו של דוד שמעוני (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

[שיר חדש בפי כלנו כי ילד ילד לנו]

מאת יהודה הלוי (שירה)

שִׁיר חָדָשׁ בְּפִי כֻלָּנוּ כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ

יָגֵל הֲדֹם וְיִשְׂמַח שַׁחַק וְיִשָּׁמַע שִׁיר מִמֶּרְחָק

וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ יִצְחַק וְנוֹדַע כִּי בִגְלַל יִצְחָק

זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ

בְּפִי כָל אִישׁ נִמְצֵאת בְּשׂרָה כִּי מָצְאוּ אֶבֶן יְקָרָה

נָאוָה לְשִׁכְמוֹ הַמִּשְׂרָה אָז נִדְבְּרוּ גְדֻלָּה וְתוֹרָה

כִּי הִרְחִיב יְיָ לָנוּ כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ

נוֹלַד בֵּן לְמַצִּיב בִּנְיַן הַחַכְמוֹת וְנֹתֵן פִּרְיָן

מֵשִׁיב לְכָל שֹׁאֵל עִנְיָן כִּי מָצָא לְחָכְמָה מַעְיָן

וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ

גָּאוֹן מִגָּאוֹן נִפְרָד וַיַּעְטֶה צְדָקָה כִּשְׂרָד

וּמִיּוֹם אֲשֶׁר נוֹלָד יָרָד לֹא דָאֲבָה גָּלוּת סְפָרָד

לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָנוּ כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ

בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן לְבָרוּךְ נִיר מִשְׂרָה וְהוֹד נֵר עָרוּךְ

כֵּן יַחִישׁ מוֹעֵד אָרוּךְ אֶל קֹרְאִים מִגַּת דָּרוּךְ

קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ

אוֹחִיל לוֹ כִּי לֹא יִזְנַח עַם שֹׁקֵק אֵלָיו נֶאְנָח

כִּי יִיגַע וְכִי לֹא הוּנַח וְאִם הוּא בְּבֵית חשֶׁךְ מֻנַּח

שָׁם אַדִּיר יְיָ לָנוּ כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.