מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תנועות ומשבריהן

מאת: משה בילינסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דבר; 1940

סוגה:

שפת מקור: עברית

למילוֹננוּ נכנסו מילים חדשות אשר לא ידענוּן עד כּה. את המילים הללו שומעים עתה באספות ועוד יותר בשיחות פּרטיות ולעיתים קוֹראים אותן גם בעתוֹנוּת. ואם עד לפני זמן מה שימשוּ המילים הללו ביטוּי אָפיני להלך-רוחו של הישוּב “הבוּרגני-הזעיר” בלבד, הרי הן נשמעות בימים האחרונים פה ושם גם בקרב ציבוּר הפועלים, הלך-הרוח – יאוּש, והמילים: “קאטאסטרוֹפה גמוּרה”. לוּ היה זה רק תכסיס כדי לעורר את הכוחות הנרדמים בעם היהוּדי – לא היה זה מעציב כל כך. אז היה לפנינו רק תכסיס מוּטעה – מוּטעה משוּם שאין לחשוב ואין לקוות שהעם היהודי יזדעזע לשמע החורבן הארץ-ישראלי – הן הוא ראה, בימי עברו וגם בהוֹוה, חוּרבנות למדי, ויותר גדולים מאשר חוסר העבודה של שבעת אלף הפועלים וחוסר הפרנסה של כמה אלפי בעלי-מלאכה ובעלי-חנוּיות. ייתכן שהוא ינדב “צדקה” גם לאלה, כשם שהוא נותן אותה בכל מקום ומקום באשר יהוּדים רעבים שם, ואולם אנו לא נדע מה לעשות ב“צדקה” הזאת – ואותם הכוחות הגדולים, אותה התאמצוּת לאומית היוצאת מן הכלל אשר לה אנו מצפים ואשר אותה אנוּ דורשים, לא נקבּל בשביל מפעל הנמצא במצב של “קאטאסטרופה גמורה”.

ואולם המעציב ביותר במילים הללו הוא, שלא תכסיס מוטעה בלבד לפנינו, אלא הרגשה אמיתית. ואמנם במצבנו הכלכלי והחברתי יש די יסודות היוצרים ומפרנסים הרגשה זאת. ואף על פי כן אין זה אלא ליקוּי הזכרון, אי-הבנה לגורלן של תנועות עממיות, קוצר ראיה, קוֹצר-רוח חוֹלני, אם יש בינינו אנשים המדבּרים או החושבים על “הקאטאסטרופה הגמוּרה” של הציונוּת רק משום שבאה שעה קשה לתנוּעה וסיכוייה אינם ברוּרים בתכלית הבּהירוּת.

התנועה הציונית היא מיוּחדת במינה בצוּרת התגשמוּתה, ואולם תנוּעות דומות לה עברוּ על עמים אחרים לא פעם ולא פעמַיִם. לא הס ולא פינסקר ולא הרצל היוּ הראשונים אשר הוציאו מפּיהם את מלות הקסם הללו: שחרור העם, שחרור לאומי וסוֹציאלי. להיפך: הם למדו מאחרים. אלמלא היינוּ כה קצרי רוח היינו צריכים להתבּוֹנן קצת בתנוּעות אחרות וללמוד מהן בכמה קרבּנות ומאמצים עלה להם, לעמים אחרים, שחרורם ודרך כמה כשלונות, דרך כמה יאוּשים הם עברוּ טרם התגשם חלוֹמם.

המהפּכה הצרפתית העמידה לפני האנוֹשיוּת את האידיאל של שחרוּר פּוליטי – ועברוּ כעשרים שנה למן יום פּרוֹץ המהפּכה, ובשנת כיבוּש פאריס על ידי הריאקציה המאוּחדת, כאילו לא נשאר ולא כלוּם מן הנסיון להגשמת האידיאל הזה, וה“ברית הקדושה” שלטה באירופּה הפּוליטית, וגם באירוֹפּה הרוחנית, בלי שוּם מעצורים. ומאָז עברוּ יותר ממאָה שנה ואירופּה ראתה לא פּעם את אבני רחובותיה אדוּמות מדם מהפּכני – ועד היום לא נתגשמה עדיין ה“קוֹנסטיטוּציה של 1793” בשלמוּת – ואולם האָדם שהרגיש פּעם את תועבת השעבוּד הפּוליטי לא הניח את מלחמתו, ואין איש מפקפק שמחר או מחרתים והשחרור הפּוֹליטי יהיה לעובדה קיימת.

וכל תולדות התנוּעה הסוציאליסטית מימי אותה המהפכה הצרפתית שראתה את ראשיתה ועד ימינו אנו, אינן בעצם אלא שרשרת ארוכה וכואבת של כשלוֹנוֹת ומפּלות – כשלונות המחשבה והפעולה. מפלות מתוך כּפיה ודיכוּי בכוח ומפּלות מתוך חוסר הכנה עצמית. המהפכות של 1830 ו-1848, התפּוררוּת התנועה הצ’ארטיסטית, חורבן הקוּמוּנה הפּאריסית, כשלון האינטרנאציונאל הראשון, התנַונוּת התנוּעה האנארכית, כשלון האינטרנאציונאל השני, המלחמה העולמית, כשלון מהפּכות אירופּה המרכזית, הצוּרה האכזרית שקיבלה המהפּכה הרוּסית וכשלונה – תחית משטר הניצוּל בעיר ובכפר – כל אלה הן רק תחנות גדולות של המפלה הסוציאליסטית ולתחנות הקטנות יותר אין מספר.

אם נניח למחשבה הסוציאליסטית המוּפשטה, אם ניקח בחשבון את התנוּעה הסוציאליסטית בלבד, את התנוּעה ההמונית, הרי גם היא קיימת יותר ממאה שנה – ולכאורה לא חסרה כשלונות. ובכל זאת שום איש (ובסתר לבּם גם מצדדי המשטר הנוכחי) אינו מפקפק בכך, שהאָדם, כיון שהתעוֹררה בו הכרת אי-הצדק הסוציאלי לא ישלים יותר לעולם עם המשטר הקיים על ניצוּל עבודת זוּלתוֹ ולא יניח את המלחמה בעד שלטון העבודה עד בוא יום הנצחון.

והתנוּעה הלאומית, תנועות שחרור העמים, עשירות עוד יותר במפּלות ובכשלונות מאשר תנועות פּוֹליטיות וסוציאליות. בתולדותיה של כל אחת מן התנוּעות הללו ישנם דפים אשר הקורא אותם מוכרח לעמוד לפניהם ולשאול את עצמו: העם הזה ניהל מלחמה קשה בעד שחרוּרו והנה הגיע לנקוּדה אשר עקבותיה של המלחמה הזאת נעלמוּ ואין רמז לה, הכל מחוּק כאילוּ לא היתה מעולם, ואין לעם זה לא הוֹוה ולא עתיד, אין לו כל תקוָה. מאיִן שאבוּ בכל זאת האנשים הללו את הכוח ואת העוז להמשיך בּפעוּלותיהם? על מה בנוּ את חשבונותיהם? ואין תשובה לשאלות הללו – וסוף הנצחון בא. לפני מאה שנה, כאשר התחילה תנועת השחרוּר האיטלקית, מי מדינאי באירוֹפּה ולא התלוצץ על המוּשג הגיאוגראפי בלבד של איטליה, מי לא משך בכתפיו למראה קיבוץ צעירים – איזו עשרות אנשים – שקיבלו על עצמם את הקרב נגד עשרת שליטי איטליה, נגד אוֹסטריה האדירה, נגד האפיפיור – האפיפיור של אָז, אשר היה כוח עולמי באמת? ואין מספּר לתחנות המפּלה של התנוּעה האיטלקית, אין גבוּל להיקף המפלות הללו – לא פעם ולא פּעמַיִם, אלא בכל שנה ושנה עמדוּ האנשים לפני קיר אטוּם, בלי סיכויים ובלי תקוה. ובכל זאת התגשם השחרוּר.

באיזה מצב היתה התנוּעה הפּוֹלנית אחרי דיכוּי ההתקוֹממוּת בשנת 1830, אחרי דיכוּי ההתקוֹממוּת בשנת 1863, ערב המלחמה העולמית – כאשר העם הפּוֹלני היה קרוּע לשלושה גזרים ועל יד כל חלק עמד שומר כזה – רוּסיה, גרמניה, אוֹסטריה – אשר החלום לנַצח אותם, ועוד בבת אחת, לא נחשב אלא שגעון? ובכל זאת – השחרוּר הפּוֹלני התגשם.

מה היו הסיכוּיים והתקוות של כל העמים הקטנים בבאלקאנים ובאירוֹפּה המרכזית והמזרחית: הצ’כים, הבוּלגארים, הסלאבים הדרומיים, היוָנים, הליטאים, האֶסטוֹנים וכו'? איזו תקווֹת היו לאירלאנדים, לתושבי אפריקה הדרומית, איזו תקווֹת יש עתה לעמי המזרח, במלחמתם בּכוחות הפּוֹליטיים האדירים ביותר שבעולם? ובכל זאת דבר שחרור העמים הללו או שהתגשם מכבר או שהולך ומתגשם ושום איש אינו מפקפק שיבוא יום וכל עם ועם יהיה אדון לעצמו.

ואפילוּ אם נתבונן בתנוּעה כה צעירה כתנועתנו – הלא רק בת שלושים-ארבעים שנה היא – נמצא גם בה שעות, שבּהן היה נדמה שהכשלון מוּחלט, ושום חכם לא היה יכול להגיד באיזו דרך תלך התנועה לקראת התגשמוּתה. כך היה אחרי כשלון הביל"ויים ואחרי כשלונם של חובבי-ציון ואחרי כשלונה של הציוֹנוּת הפּוליטית (אוּגאנדה). קחוּ את העתונים והקבצים והירחונים היהוּדיים ותראוּ כמה פעמים הוכרז על מות התנועה הציונית – הוכרז לא מתוך שִנאָה עיורת, אלא מתוך הכרה, לפעמים מתוך כּאב עמוק ואמתי, עם חומר עוּבדתי ומספרים ביד. ובכל זאת – לא מתה התנוּעה. ודוקא בשנים שאחרי המלחמה היתה לה עדנה.

ועוד צד אחד – מלבד הכשלונות הבלתי פוסקים – יש בכל התנוּעות העממיות: אי הפּרוֹפּוֹרציה בין המאמצים ותוצאותיהם. אם נתבונן בתולדות העמים מנקודת-מבּט זאת נשתומם לראות כמה זמן – עשרות, מאות בשנים – נמשך כיבוּש אשר לנו הוא נדמה עתה כה פשוּט ומובן מאליו שצריך היה להתגשם בּן רגע ובהסכמה הדדית, בלי שוּם התנגדוּת. ובכל זאת כל צעד וצעד, הקטן ביותר, הפעוּט ביותר, בהתקדמות האנוֹשיוּת עולה בדמים ודמעות, במלחמה קשה, במחיר עצוּם. מה פשוּט יותר מהמחשבה שאין אדם נולד כדי להיות עבד לזוּלתו: וכמה אלפים בשנים עברו עד שחדרה ההכרה הזאת למוחות בני האדם? מה מוּבן יותר מזכוּת האדם להתפּלל לאלוהיו כאשר עם לבו או להגיד בפשטוּת וביושר את מה שיש לו להגיד? וה“זכוּת” הזאת, חירוּת הדת וחירוּת הדעה – מי ימוֹד את הדם אשר נשפּך בגללה מבלי שהגענו לחופש זה בשלמוּתוֹ גם כיום. יותר ממאה שנה נמשכה התנוּעה המהפּכנית הרוּסית ומיטב בני העם הרוּסי הקריבו את עצמם לאלפים ושנים איוּמות של מלחמה אזרחית ורעב ושלטון עריץ עברו ועוברות על רוּסיה בגלל הרשות לאכר שיעבּד את חלקת אדמתו. כך רוצה ההיסטוריה.

אנו קובלים על “אדישות” עמנו, וכאן, באדישוּת הזאת, עצם מקור היאוּש. אנחנו איננו רואים את אותה ההתאמצוּת של העם אשר עליה בנינוּ ולה קיוינוּ. העם אינו עומד לימין חלוּציו. ואולם אם נסכים לרגע שעם העברי הנו בשטח הזה עם ככל העמים של זמננו ונתבּוֹנן בתנוּעות השחרור של העמים האחרים, לא נחדל אמנם לקבוֹל ולא נחדל לדרוש, ואולם נחדל לבנות את כל תקווֹתינו על התעוֹררוּתוֹ של העם, לאלתר ומיד, ברגע זה דוקא, ונחדל להשתומם בשעה שהוא אינוֹ נענה.

עוד לפני כחמישים שנה אהבה ההיסטוריה הרשמית לתאר את התנוּעות העממיות כהתקוֹממוּת-פּתאום או לא פּתאום, של “כל העם”, על כל שדרותיו: קם הענק ובהתלהבוּת, בהקרבה עצמית, במעשי גבוּרה, ניתק את כבליו, הפיל את כסא המלכוּת, גירש את העריצים הזרים. מפילוֹסוֹפית ההיסטוריה הזאת אשר תיארה לנו את העמים במוֹמנטים הנעלים שלהם, כשהם לבוּשים ב“בגדי החג”, נהנו זקנינו ואוּלי גם אבותינו מאד-מאד. היא היתה יורשת ישרה של פילוסופית ההיסטוריה שקדמה לה ואשר גם בעיניה היו תולדות האנוֹשיוּת תולדות מעשי גבוּרה והקרבה עצמית ואולם לא של העמים, אלא של שולטיהם. גם באור ההיסטוריה המוֹדרנית יש בתולדות האנושיוּת מקום ליוּליוּס קיסר ופטר הגדול ולנין וכּמל פחה, גם ההיסטוריה המודרנית יודעת שעות רצון שהעם המדוּכא מתנער ומנתק את כבליו ואולם במידה שחוקרי ההיסטוריה הלכו והתעמקוּ בחומר לימוּדם, במידה שתולדות האנושיוּת נעשו לתולדות העמים בהוָיה האפוּרה היום-יומית שלהם, באותה מידה נדחוּ לאחוֹר גם גדולי האומה, וגם “בגדי החג” של העם ואת מקומם תופס יותר ויותר העם בבגדי החול שלו. ומאז עזבה ההיסטוריה את הדרך המסוֹרתית שלה ומצאָה לה דרך בקורת ועוז להביט בפני המציאוּת, גם כשהמציאות הזאת אינה יפה ביותר ואינה נעימה לאהבה העצמית של העמים, מאז מתקבּלת תמוּנה קצת אחרת מן התנועות העממיות.

נכון הדבר: היו בעולם דאנטוֹן וקוֹנדוֹרסיה, סן סימוֹן ואוֹון, מארכּס ולאסאל, גאריבּאלדי ומאדציני, קוֹסציוּשקה ומיצקביץ', רילייֵב והרצן. היו בעולם אנשים אשר לא יכלו נשוֹא את החרפּה, הרעב ואי-הצדק השוררים סביבם, אשר הגוּ, פעלו וחיוּ בשם השחרוּר ולשחרוּר זה קראוּ בלי הרף את עמיתיהם. ונכון הדבר שחלק גדול מחלומותיהם התגשם או עומד להתגשם. ונכון גם כן שאת חלומותיהם הגשים אותו העם אשר אותו הם הזעיקוּ. ואולם בחיי האנשים הללו לא היה אפילו רגע שבו יוכלו להגיד לעצמם: הנה – השגנוּ מה שרצינוּ, העם – או לכל הפחות חלק גדול מן העם – אתנוּ ולא יעזוב אותנו יותר לעולם. לא היה רגע כזה. גלים לאין סוף – גל עולה וגל יורד. לפעמים נדמה שהכל כבר בידים, מחשבותיהם ושאיפותיהם נעשוּ כבר קנין העם. וגם מעשי גבוּרה כבר באוּ: הנה, בּאריקאדוֹת עומדות בּרחוֹב, הכל נגמר, ואתה מעלעל דף אחד, רק דף אחד בספר ההיסטוריה, והנה מתגלית לפניך תמוּנה אחרת לגמרי – אין זכר לבּריקאדות, עקבות המוני העם נימחו, דעכה האש וההתלהבות. דממה סביב האנשים הללו שנשארו שוב לבדם,קומץ קטן – איזו עשרות, איזו מאות, העומדים על המשמר בבדידוּת העלוּלה להמית את המסירוּת החזקה ביותר, את האמוּנה החמה ביותר. חוקרי ההיסטוריה עשו את חשבון המתנדבים, שנענו לקריאות גאריבּאלדי ושהשתתפו בהתקוֹממוּיוֹת הפולניות, הם עשו את חשבון הסכוּמים אשר האיטלקים והפּוֹלנים מסרו לרשוּתם של מאדציני ומיצקביץ' ל“קרנות הלאומיות” והתברר שאך קבוצות קטנות היו מוּכנות להקריב את חייהם ובעלי הרכוּש הוציאו אך פּרוּטות עלוּבות מכיסם לטובת שחרור עמיהם. וגם התנוּעות הסוציאליות והפוליטיות כשתסתיימנה וחוקרי ההיסטוריה יוכלו להשכּיח מלבּם כל מחשבה “תעמוּלתית” ולחקור רק את האמת ההיסטורית הטהורה – ותגולל אותה התמוּנה. כבר עכשיו אנו מרגישים זאת מרמזים ידוּעים לנו.

כל העמים היו “אדישים” בפּרוֹצס שחרוּרם. כל העמים ענוּ בלעג ובבוז ובשויון נפש לנביאי שחרוּרם. ההיסטוריה של כל עם מלאָה מוֹרך לב ובגידה. ובכל זאת – שחרוּרם הנהו עוּבדה קיימת. ובכל זאת שחרוּרם התגשם על-ידי אותם ההמונים האדישים והבוגדים. ואילו אפשר היה לקבוע נוסחה לתנוּעות העממיות, היתה היא כזאת: קבוּצה בודדת של חלוּצי האומה אשר בה מתרכז רצון וגורל האוּמה, אשר היא נוֹשאת בּדעה ובהכרה באחריוּת האוּמה, קבוּצה זאת מחנכת ומעוררת, בלי הרף, את ההמונים הקהים, היא מנהיגה אותם, היא משתמשת בכל הזדמנוּת, היא מנצלת את כל המאורעות, הפנימיים והחיצוניים, כדי להגשים את השחרוּר. היא, רק היא, משלמת את כל המחיר. את המחיר המר המלא בעד השחרוּר. מלבד ברגעים ספוּרים יוצאים מן הכלל היא בודדת ועזובה לנפשה: זה גוֹרלה. והיא נוחלת נצחון בשעה שהיא נושאת באמת באחריוּת האומה, כשהיא מרכּזת באמת בקרבה את רצון האומה וגורלה. רק כשיש כוח זה קמים ההמונים ברגע המכריע ומסתפּחים להתקוֹממוּיוֹת העצוּמות ובונים את הבאריקאדות המסתירות אחר כל לעשרות שנים את הפרצוף האמתי של התנוּעות העממיות. ובכן לא “חלוּציוּת” בלבד ולא “תנוּעה המונית” בלבד, אלא חלוּציוּת הכובשת, מתוך פּרוֹצס מכאיב ולעתים מחריב, את ההמונים ומתגבּרת על אדישות העם. טעוּת היא לחשוב שרק אצלנו עומדת “הפּרובּלמה הפּנימית” במרכז הפּרוֹבּלמה כולה. עד שלא היו גדולים המעצורים החיצוניים, היה תמיד המעצור העיקרי, בכל התנוּעות, אדישוּת העם. נביאי השחרוּר הלאומי כיונוּ תמיד את חיציהם החזקים ביותר לא נגד האויב החיצוני, לא נגד הזר, אלא נגד עמיהם הם, והרגישו וידעו תמיד שכאן, בפנים, הפּרוֹבּלמה האמיתית. ה“נאומים לעם הגרמני” של פיכטה, הכרוזים לנוער האיטלקי של מאדציני היו ונשארים עד עתה הדוֹקוּמנטים הקלאסיים של תנוּעות לאומיות. וגם בתנוּעות הסוציאליות והפּוליטיות הדפים האמיתיים והחזקים ביותר הם לא אלה המתארים את עריצוּת השולטים, אלא אלה המתארים את חוסר הכוח וחוֹסר הכבוד של המדוכאים.

כזאת היא התמוּנה בכל התנוּעות העממיות – וכך הוא גם אצלנו. אין תנוּעה אשר ניצחה בין רגע, על-ידי התלהבוּת והתקוֹממוּת פתאומית, אין תנוּעה אשר בתחילתה היתה המונית באמת. ואולם – אין תנוּעה אשר הלכה לאיבוּד, אשר לא מילאה את תפקידה ההיסטורי משום ש“עזבוּ אותה”, משום ש“העם לא ענה”. עשרות פּעמים אירעה “עזיבה” כזאת בכל תנוּעה ותנוּעה חיה – והן ניצחוּ. מכריעים רק שני דברים: אם בתנוּעה מתבטא באמת רצון האומה וגורלה ואם יש למחנה החלוּצי כוח פּנימי למדי כדי לעמוד בפני כל הסערה ולגבור על כל המעצורים – גם על המעצור האָיוֹם ביותר, על אדישוּת העם.

מה קרה אתנו? אם היו פעם אחת בכל תולדות האנוֹשיוּת “הרצון והגורל” של האוּמה בולטים לעין ומוּמשים בידים ממש, הרי זה רצון העם העברי לשוב לארץ-ישראל וגורל האומה הקשור לעולם בארץ-ישראל, ואין גם עתה בשוּרוֹתינו איש המטיל ספק בּזה. אין לאומה לא מקלט ולא מנוּחה – מלבד בארץ ישראל. ולמרות כל המכות וכל האכזבות, למרות כל קשי הרגע וכל ערפל הסיכויים – באותו בטחון שלפני עשר שנים ולפני עשרים שנה, אומרת ומכריזה הציונוּת: כאן מתרכּז הגורל הישראלי – אם ההמונים מודים בזה או אינם מודים. ההכזיבה אותנו באיזה מוּבן שהוא הארץ הזאת בעלוֹתנו אליה מארצות הגלוּת? המצאנו פה דבר מה אשר לא ידענו עליו קודם והעלול לרופף את בטחוננו באפשרוּת האוֹבּיֱקטיבית של התגשמוּת הציונוּת? גם זאת לא, יען כי ידענו כל הקשיים, ולא הסבך הפּוֹליטי המזרחי ולא הסבך הפּוֹליטי האירוֹפּי, ולא מגרעותינו אנו, ולא עניוּת הקרקע לא היו הפתעות בשבילנו. ובכן – מה קרה?

קרה רק זה שגם בחלקנו נופל אותו הגורל שהיה לנחלה לכל מחנה חלוּצי בכל תנוּעה עממית – לא כאשר קיוינוּ ענה לנו העם, לא יותר. ועתה בא הרגע של מבחן הציוֹנוּת, היש באמת לתנוּעה הזאת רשוּת הקיום ובטחון הנצחון? והבחינה הזאת לנוּ היא ולא לעם. כי העוּבדה שהעם אינו נענה לאלתר –אחרי עשרים-שלושים שנה של חינוך מלא פגימות – אינה אַמת-מידה, וכל השאלה של הציוֹנוּת היא עתה רק, אם יהיה לציונים עצמם – למחנה החלוּצי בעם – כוח לעמוד בפני הנסיון האכזרי ביותר שלפניו עומדות תנועות השחרוּר.

אם יהיה למחנה החלוּצי של האוּמה העברית הכוח הזה, אזי ידבּר לא על “קאטאסטרופה גמוּרה” ועל “יאוּש”. הוא ידע שזהו גורלו, להיות לא רק סולל הדרך, אלא גם להישאר בודד ועזוּב בעבודתו הקשה. הוּא ימשיך את דרכּוֹ בכל התנאים. וערפל הסיכויים לא יפחיד אותו. ואם יהיה לקוֹמץ האנשים העומדים על משמר הציונוּת הכוח הזה, אזי תעבור גם השעה הזאת. והיום, או מחר, או מחרתים, ונצחונו בוא יבוא. מפני שאִתוֹ, – עם החלוּץ, לא עם ההמונים הרחוקים ולא עם העוזבים את המערכה – רצון האומה וגוֹרלה.


“דבר”, י“ד אדר א' תרפ”ז (16.2.1927)

משה בילינסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה בילינסון
יצירה בהפתעה
רקע

הירושה, או הקבר בסביונטה

מאת דוד הוניגמן / שמואל יוסף בן יצחק איזיק פין (פרוזה)

א.

בימים האחרונים לחדש חשוון שנת ה' שע"ז, קרבה האניה אשר ירדנו בה אני ואחותי בונה אל חוף העיר הגדולה רוכלת העמים וויניציא, והגענו למחוז חפצנו אחרי עננו בדרך כחנו ימים רבים. זה לנו שני חדשים אשר יצאנו מבית אבי אמנו הגביר האלוף ר' יעקב בת שבע מפראג, לעשות את הדרך הרחוקה הזאת, כי השבע השביע אותי אבינו אליאנו די גאנטי איש וויניציא לפני מותו, להביא את אחותי בונה כאשר תגדל אל אמנו הזקנה האלמנה דוננא חוה, אל עיר מולדתה ומושבה וויניציא, להשיב את נפשה ולכלכל את שיבתה באלמנותה כי ערירה היא. וקרוב הדבר כי היה את נפש אבינו להביא את בונה אל ארץ מולדתו למען אשר תמצא שמה מנוחה בית איש אשר יוכיח לה ה‘, כי אהבת נפש אהב ארץ מולדתו, ואחיו הספרדים היו יקרים ונכבדים בעיניו כל הימים, ואך מאשר לקחה אמנו את לבבו לאהבה עזב את ארצו, ויבנה לו בית באשכנז. אבינו זקננו אשר רצה למלא אחרי משאלת חתנו לפני מותו, נתן לנו לדאבון נפשו לעזוב את ביתו וללכת אל וויניציא, ויהי כאשר לא יכול ללכת עמנו לשלחנו, כי גברו עליו דברי עסקיו בבית הקיסר מאסטרייך, התנדב איש בריתו, נאמן אהבתו אלופנו ומורנו מימי נעורינו ר’ ליפמאן העלער מניקאלסבורג, ללכת עמנו לשלחנו עד עיר לייאבאך, מקום אשר חכה עלינו רע אבינו הזקן, הסוחר הנכבד ווענטורא פארענטע איש טרייעסט לקבלנו באהבה לשים עינו עלינו ולהיות עלינו סתרה במסענו.

הימים אשר הלך עמנו מורנו היקר והנכבד, דרך אסטרייך ושטייערמארק היו לנו ימי ענג ונחת, במרכבת אבינו הזקן ישבנו ברוחה, עבדיו כתרונו לשרתנו, הסוסים עשו דרכם כמשפט, ובטוב לנו עמדנו להנפש וללון, התענגנו על כל כר נחמד למראה, ומזיז כבוד הדר הטבע ומחזותיה חליפות שבענו שבע שמחות. כי העיר העיר אלופנו את לבבנו להתבונן במו, ובנעם לקחו הגדיל צבי תפארתם. בימים האחדים ההם נקשרו נפשותינו גם יחד בקשר ריעות וידידות יתר הרבה מאד מאשר נקשרו בכל ימות השנים אשר התהלך עמנו מימי נעורינו, עין ראתה את שעשועי חברתנו בדרך ותעיד כי האיש היפה והנכבד ההולך עמנו – אשר אמנם לא היה גדול בשנים הרבה ממנו, – לא מורה ואלוף הוא לנו כי אם ידיד נעורים חבר שעשועינו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.