יִחוּסוֹ שֶׁל יְהוּדָה לֵיבּ גּוֹרְדוֹן אֶל הַסַּפְרוּת הָעִבְרִית

מאת ראובן ברינין (מאמרים ומסות)

יחוסיו של יהודה ליב גורדון אל הספרות בכלל ואל הספרות העברית בפרט החלו בשנות נעוריו, אשר למד וקרא בהן הרבה. היחוסים האלה היו פנימיים ונפשיים.

בהיות יל“ג כבן עשרים כבר עמד תחת השפעתם של המשוררים היותר ידועים בימים ההם: אד”ם הכהן ובנו מיכ"ל. זה האחרון היה ידיד-נעוריו של גורדון, ועל-ידי המשורר-הבן התקרב גם אל אביו, “הכהן הגדול במקדש הספרות”.

המשורר-האב היה לו, לגורדון, למופת בשפתו וסגנונו העברי, והמשורר-הבן היה לו למופת ברוח-שירתו ובאהבתו אל כתבי-הקודש וחזיונותיהם. את השפעתו העמוקה של מיכ“ל על נפשו של גורדון הננו מכירים בשירו של זה האחרון, הנקרא בשם “ערבי הנחל וההדסים”, –היא הקינה, אשר נשא על מות מיכ”ל, בהיותו בן עשרים וארבע שנים.

בהיות יל“ג כבן עשרים וחמש כבר הכין לדפוס את שירי הגדול “אהבה דוד ומיכל”. את ראשית “בכוריו” הקדיש לאד”ם הכהן. אולם ברבות הימים החל להתרחק מעט מעט מעל משורר-המופת שלו, מעל בעל “האמת והאמונה” ו“שירי שפת קודש”.

גורדון, שהיה בשנות-נעוריו אחד המעריצים של שירת אד“ם הכהן וסגנונו העברי, כותב לאברהם יעקב פּאַפּירנא (שעסק בימים ההם בבקורת הספרות העברית) בשנת תרכ”ו, כתשע שנים אחרי צאת הספר “אהבת דוד ומיכל” מדפוס, אל-אדות מורהו ומדריכו בשיר ומליצה כדברים האלה: “איננו משורר אמתי, בעבור חושו היבש כעץ. כותב הוא (אד"ם) את שיריו בהשכל ובעיון דק, אבל לא ברגש ובהתפעלות; דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב… הכלי היותר פועל בשיר הוא הלב וההרגשה, זה אין לו” (אגרות יל“ג, ח”א, צד 132).

התלמיד נצח את הרב. תורתו החמורה של אד“ם במלאכת השיר ובשמושה של השפה העברית, –התורה, אשר יל”ג קבלה מתחילה באהבה ורצון, –תורה זו היתה לו אחרי-כן צרה, מוגבלה ויבשה יותר מדי. לא בפעם אחת בעט יל“ג בתורתו של “הכהן הגדול”, כי קשה לשכוח ישנות מללמוד דברים חדשים. מעט-מעט סלל לו יל”ג מסילה חדשה בשירה העברית וכבש לו את דרכו המיוחדה בסגנון העברי.

…