מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קשר קאטילינא

מאת: סאלוסטיוס , תרגום: מאיר שָׂשׂ (מלטינית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

חיפה: רנסנס; תשכ"ז 1966

סוגה:

שפת מקור: לטינית

פתח דבר

קשר קאטילינה

קשר קאטילינה היה אפיזודה קטנה המאפינת בעליל את המאבק החברתי־כלכלי, אשר התנהל ברומא מאה שנים ויותר, מאז הנצחון הסופי על קרתגו וההשתלטות על המזרח הקרוב ההליניסטי ועד לתקומתו של שלטון יחיד ברומא – הוא הפרינקיפאט של אוגוסטוס. תאור משחק ביניים טראגי זה אינו תופס לרוב מקום נרחב בספרי הלמוד של תולדות רומא ואף ספרי היסטוריה שהקפם ופרוטם עולים על אלה של הראשונים אינם מקדישים לציון הנושא יותר מעמוד אחד או שניים בכלל מסכת דברי ימי רומא וגם אלה רק במסגרת קורות חייו של קיקרו ולא הוערך המעשה בפני עצמו כדברי הספור עפ"י סאלוסטיוס.

אולם עקב ההתענינות המיוחדת ספרות ענפה דנה בעבר כבהווה בפרשה עגומה זאת. בנוסף לסאלוסטיוס סופרים קלאסיים אחרים הזכירו גם כן את המאורע ומכולם בולט קיקרו, שארבעת נאומיו נגד קאטילינה הם הידועים ביותר לצבור המתענין בקורות רומא ובספרותה. נדמה לנו היום, כי עקב הנגודים והעמדת הענינים בדברי הסופרים העתיקים ובמיוחד בנאומי קיקרו, ספק אם נדע אי־פעם את מניעי קשר זה לדיוקם וכמו כן את מהלך מאורעותיו ואפילו למקרא דברי סאלוסטיוס. לפיכך נכתבה ספרות מחקר מודרני רבה אודות נושא זה, אשר עלילתו עובדה בסוגי ספרות יפה שונים, גם כדראמה. דמותו של קאטילינה מופיעה חליפות כלוחם חרות או כאדם שפל ומחרחר ריב חברתי חינם. ההיסטוריונים בהתאם לאסכולותיהם הועידו לנסיון המהפך של קאטילינה פנים רבות והיו גם, שראו בו מאבק סוציאליסטי כביכול ובמיוחד אם נכתב ספר ההיסטוריה במאה ה־19, כשנאבקה אירופה בבעיות חברתיות חמורות.

אם כן, הוערכו קאטילינה ומעשהו הערכות שונות ורבות, כפי שגם משתתפי הקשר לא נקרמו מעור אחד. מצויים היו בו בני אצולה ורודפי שררה ובצע שקועים בחובות, חיילים שהתרגלו מימי סולא ומאריוס לעבור על החוק או לקחתו בידם, אנשים שבזבזו את הונם בדרכים שונות ורצו, אפוא, להבנות מהמהומה הכללית ומה עוד שאין להם מה להפסיד. תאורים אלה ניתנו למחנה קאטילינה בידי מתנגדיו ומשמיציו, שהם בעצמם גרמו לאותה מחלה חברתית, אשר סמנה היה קשר קאטילינה. המרירות הכללית מצאה דרך התפרצות כזאת ועלולה היתה רק לקדם הקמת שלטון יחיד, בו נסתיים המאבק החברתי בן מאת השנים.

הבנת הנקרא והבהרת בעיות היסוד של הספור חייבות ברור של תהליך היסטורי־חברתי ממושך למדי. לדעת פוליביוס וקיקרו היו לממשל הרפובליקאי ברומא לשם אזון ובקורת פנים רבות: הוא היה מונארכיה, שיוצגה ע"י הקונסולים; האריסטוקראציה התגלמה בסנט והדימוקראטיה בספת העם. בחברה הרומאית חיו אזרחים בני חורין, אשר להם שעורים שונים של חרות אישית, ברם מעולם לא שרר בה שויון לאזרחים והיא לא היתה דימוקראטית לדוגמת אתונה. הם חולקו למעמדות ולמעמדות משנה בהתאם להונם. חלוקה זאת קבעה גם את סוג השרות הצבאי ואת משקל ההצבעה באספות העם.

במאות הראשונות של הרפובליקה (5 ו־4 לפנה"ס) התנהל מאבק מעמדות בין הפאטריקים והפלביים, אשר בעקבותיו הושג במאה ה־3 מעין שויון פוליטי, אך לא נתבטלו המעמדות ועקרונות חלוקה הוסיפו להיות בני תוקף. יתכן, ששלום החברה הארעי הצעיד את רומא לקראת הנצחונות המפוארים באפריקה ובאסיה, אבל בעקבותם חלו שנויים כאלה, שהחריפו את הנגודים הפנימיים עוד יותר מאשר אי־פעם. נוצר סדר חברתי חדש: בראש המדינה עמד סנט אריסטוקראטי; אספת העם היתה מוגבלת בהשפעתה ובכוחה וביניהם מעמד הפרשים. הסנט לא נעשה מקשה אחת. הוא הורכב משכבות שונות ולא כל שכן כאשר סנטורים ממוצא פלביי התישבו בין שורותיו ונפתח הקונסולאט לבני המעמד הנחות לשעבר. כך קמה התמזגות מסוימת בין האצולה הפאטריקית ומשפחות פלביים, אבל נשמרה לרוב העליונות של משפחות האצולה הוותיקה ו־homo novus, איש חדש רק לעתים רחוקות טפס מעלה להנהגת הרפובליקה. מקומו של מעמד הפרשים היה מיוחד: הם אשר בהגנת המדינה קבלו על עצמם לפנים התחיבויות יקרות בשרתם רכובים על סוס ושלמו מכספם את ההוצאות הנכרות, שכחו במרוצת הזמן את אמנות הלחימה וישבו על סוס, אם ברצונם היה לסקור את אחוזותיהם הנרחבות, פרי עסקיהם, אשר רכשו בעקבות נצחונות רומא בארצות תבל. הם נעשו ה“קפיטליסטים” של התקופה, כי העדיפו את הפעלתנות הכלכלית על נשיאת שררה במנהל. הדיפרנציאציה המעמדית החריפה, ככל שהתרחבה רומא יותר ויותר. הסנטורים, נציבי הפרובינציות, הסוחרים והקבלנים הביאו הביתה אוצרות גנוזים ועבדים למרבית. החקלאי הרומאי הזעיר לא יכול היה להתחרות עם בעלי האחוזות הגדולות ואדמותיו נבלעו במהרה לתוכן. האכר בלה את רוב זמנו במלחמות האין־סופיות של רומא ואפילו מעבר לים. כאשר שב משרותו, מצא את משקו הרוס, בלתי רנטאבילי ונצטרף בעל כורחו אל צבא המנושלים. יוצא, אפוא, שגדל והעמיק הפער החברתי, אשר יסודו אולי יותר המציאות הכלכלית מאשר הבחינה החוקתית; לא החוקה נשתנתה שנוי מהותי, כי אם הבסיסי החברתי.

עם גדול האימפריה גבר גם שלטון הסנט שבהשפעת האצולה הפאטריקית־פלביית המעורבת. הרבה ספרי היסטוריה נוהגים לספר על מאבק המעמדות ועל התנצחות שתי “מפלגות” פוליטיות ברומא, אשר החלו בסוף המאה ה־2 לפנה“ס. השמות המקובלים הם: אופטימאטים או טובים ופופולארים. הציון השכיח – דימוקראטים – עלול אפילו להטעות את הקורא, אשר יחשוב, כאילו בקשו הם לשנות את מהותה של החוקה הרומית, כל עוד רצונם היה רק להבטיח לאספת העם את עמדת הבכורה נגד הסנט. חוקרים בימינו סבורים, כי לא היתה אחידות בקרב הסופרים העתיקים בנוגע למשמעותם של כנויים אלה; כמו כן ספק רב הוא, אם אפשר לדבר בקשר למאבק המעמדות ברומא על שני מחנות מגובשים בעלי תכניות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. לכן השאלה בעינה עומדת, אם מותר להשתמש במלה – מפלגה ולא נחטא. האסוציאציה המודרנית של מונח זה עלולה לשבש מלכתחילה את ההבנה ההיסטורית. רומא לא ידעה כל ארגון מפלגתי, פנקס חבר והטלת מרות אידאולוגית, אלה אשר קשורים היום בשם דלעיל. עצם הבעיה של ירידת שכבות חברה נרחבות מנכסיהן, שהגבירה את התסיסה והתמידה, לא הובילה לידי התארגנות מלוכדת במובן של המפלגה הפוליטית נוסח אירופה במאות ה־ 19–20. מנהיגים אופטימאטים ופופולארים היו לא אחת ממעמד הסנטורים, לפיכך ניתן לומר, כי שמות אלה אפינו יותר את המדינאים מאשר את התלויים בהם וההולכים בעקבותיהם. המאבק לא היה, אפוא,על שנוי מהותי של החוקה ובמקום התנצחות מפלגתית עמדה השאלה – כלום אספת העם או הסנט יהיה מקור לשנויים, שכן היתה הראשונה מבחינה מדינית־משפטית בעלת סמכויות גם כן. ואכן היתה אספת העם – כידוע – בהרבה ארצות ובתקופות רבות כר נרחב להופעת הדימאגוג, במובן היווני השלילי. המאבק התנהל יותר בין אישים מאשר בין “מפלגות” ולא על שנוי מהותי מרחיק לכת לקראת דמוקראטיזציה של השלטון והמשטר, אלא על השיטה. השיטה של הפופולארים הביאה אל שלטון יחיד, כל עוד בקש הסנט להנציח את מעמד הבכורה של אותה האצולה הוותיקה, אשר לא הצניעה את סממני שלטון האוליגארכיה שלה. הראיה הטובה ביותר להעדר קיום מפלגות ברומא הוא חוסר השמות וזה יעיד על אי־קיום ארגון פוליטי במובן זה. הקבוצה הדוגלת בעליונות הסנט כנה את עצמה בשמות optimates, boni – לאמור הטובים ביותר, טובים. יריביהם נקראו populares מלשון populus – עם. כנויים אלה לא היו חד־משמעיים בפי אנשי שתי הקבוצות, כי מנהיגי הפופולארים לא הסכימו לקרוא לאויביהם בשם “טובים” וכדו', ובאותה מדה גם אופטימאטים שללו לא אחת את המחשבה, שיריביהם אכן בשם ה־populus פועלים ודוברים. לא היה גם שם ייחוד לכנוי עצם ההתקבצות הפוליטית ונראה, שמובן השמות factio, partes נשתנה חליפות עפ”י הזמן והסופרים, אשר השתמשו בהם בתארם את המאורעות ושמות אלה היו אפילו ציון לגנאי.

שמירת מעמד הבכורה הפוליטית של אנשי הסנט והתנגדותם לשנוי פני הדברים הבטיחה להם את מלוא ההנאה מרווחי גידול האימפריה העצומים. שתוף האינטרסים שלהם חוזק בתוכם בנשואים תכופים, שעשאום כמעין מטות. הפופולארים לעומתם התרכזו סביב הטריבונים, אשר מתחילה נועדו להגנת הפלביים. לאחר השגת השויון התרוקן מעמדם מתוכן ורק האחים הגראקכים חידשו את אקטואליות משרה זו במגמה להטיב את מצב האכר הרומאי המנושל. ברם, ככל שנעשה מאבק המעמדות ברומא רקע להתנצחות של אישים למען שלטונם, כן סולפה גם דמות הטריבונאט ונציגי עם קדושים אלה תמכו חליפות מי בזה ומי באחר. לא פלא, אפוא, שההופעה באיצטלה פופלארית יכלה לשמש קרש קפיצה לקאריארה פוליטית ומנהיגים גדולים חזרו ושינו את בסיסם הפוליטי עפ"י אינטרס אישי.

ההתנגשויות בחברה הרומאית בסוף המאה ה־2 ובתחילת ה־1 העלו לגדולה את מעמד הביניים, הפרשים, ובאותו זמן נוצרו אף הצבאות הפרטיים הראשונים של מצביאים מוכשרים, שניסו את כוחם בשדה מדיניות הפנים. בעת ובעונה אחת נשמעו גם הקולות למען מתן זכויות אזרח לעמי איטליה השונים. מעמד הפרשים תפס עמדת ביניים בחברה הרומאית ונהג בהתאם לכך, לאמור הצטרף חליפות לאחד משני הצדדים היריבים. הצבא, שגויס לפנים מקרב האכרים הזעירים, החל להיות מורכב מבין הפרולטריאט המנושל של רומא והאוכלוסין של ערי השדה האיטלקיות. חיילי סולא היו נאמנים למצביאם בתקוות יישובם מחדש על אדמה ולא לשלטונות הרפובליקה של רומא. צבא מהימן זה הקים את המונארכיה. המנהיגים הפופולאריים היו לרוב ממוצא אצילי, אבל לא השתייכו לאוליגארכיה של הסנט, לכן פנו הם בדרך כלל אל אספת העם ובסיוע הטריבונים הציגו תוכנית “פופולארית” בשני המובנים של המלה, לאמור חלוקת מזון, ריפורמה אגרארית, בטול חובות, מתן זכויות אזרח לעמי איטליה, שכן הצעות אלה עשויות לחזק את מעמדם כנגד הסנט המתנגד לשנויים מטעמים כלכליים־פוליטיים אנוכיים גרידא. סיסמאותיו הנפוצות ביותר היו: התנגדות לטיראניה ולמלוכה (שלטון יחיד), שאינן הולמות את המסורת הרומאית ושמירת החוקה הרפובליקאית. אליבא דאמת, נסב עיקר המאבק בין אוליגארכיה לנסיון השתלטות רודנית של איש אחד.

בשנות ה־60 לפנה“ס נראו בברור הנגודים בין אופטימאטים לפופולארים, אבל נדמה, שמנהיגי האחרונים התחרו ביניהם יותר, לכן לא מעט נהנה מזאת הצד שכנגד. פרק זמן זה זימן יחד אישים בולטים במיוחד, או שמא ידיעותינו רבות יותר לאין שעור? קשה להכריע. פומפיוס גילם בפעלו את האב־טיפוס של המדינאי־המצביא, שהחליף פעמים מספר את הבסיס “המפלגתי” שלו; דמותו של קראסוס, העשיר המופלג היתה תמיד תעלומה בנוגע לעמדתו. כל עוד ידו לא היתה נקיה בפרשת נסיון המהפך בשנת 65 לפנה”ס, הוסיף ונהנה מקשרים הדוקים עם האופטימאטים, שלא היו כלכליים בלבד. יחוסו של יוליוס קיסר אל מאריוס כאילו קבע מראש את הקריארה הפוליטית שלו לצד הפופולארי. כוכבו בשמי רומא החל עולה בשנים אלה. לשם ה“פופולאריות” שלו – גם במובן רכישת אהדת הרחוב – הזדקק לכספו של קראסוס. יתכן, איפוא, שגם הוא היה מעורב באותו מהפך־נפל, שעלול היה לפתור את הבעיות הכלכליות של רבים מבני נוער הזהב של רומא כבנסיון המאוחר יותר של קאטילינה שנתיים לאחר מכן. מאז שההיסטוריון מומסן שלל מקיקרו כל דעה אישית והחלטיות והועיד את קסמו וגודל השפעתו ללשונו בלבד, רבים עטו עליו למוטט את דמותו מאותה רמה, שעמדה עליה כהתגלמות של הרומאיות הקלאסית. איש זה ממוצא פרשים נהג, כנראה, לפי מיטב האינטרסים של מעמדו. בהתיצבו נגד קאטילינה, הצאצא של אבות פאטריקים ראה בו את המערער של אשיות אותה מדינה, שכה הטיבה לתת הזדמנויות כלכליות נהדרות לשכבת הביניים שלו. אף הוא לא היה חד־משמעי במהלכיו הפוליטיים. בראשית דרכו פעל סולא ובעקיפין גם נגד אותם החוגים שבשמם עלה לדיקטאטורה, כלומר האריסטוקראטיה, אשר למענה מאוחר יותר יצא בנאומים חוצבי להבות. היחיד, שמרוץ חייו לא היה עקלתון, הוא קאטו. בעקביות ללא פשרות עמד על דעתו, כי לבעיות המדינה חייב הסנט לשמש במה לדיונים ולהחלטות. הבחין בטיראניה המשמשת ובאה, לכן לא מש מקוו המסורת הרומאית; עינו היתה פקוחה למצוקת ההמונים ורבים ראו בו את התגלמות המוסר הרומאי.

בשנות שהותו הממושכת של פומפיוס במזרח שררה אי־ודאות אשר לכוונותיו; שני הצדדים לא יכלו להיות בטוחים בנוגע לצעדיו אחר שובו. הוא עלול היה לבטל את חוקי סולא, שנחקקו למען הבטחת העליונות של הסנט, אבל זכרו גם כן, שפומפיוס היה המצביא, אשר חיסל את הפופולארים בספרד. לכך נוספה עוד כל מסכת הבעיות הכלכליות של המוני רומא: מצוקת הפרולטארים, רבוי החובות שהעיקו על אופטימאטים ועל רבים משכבת הפופולארים. קאטילינה יכול להיות עוגן הצלה להם, אבל משבאה תכנית המהפך לממושה, רבים עזבוהו. גרם לכך אי־אמון מטעמים כלכליים, כי תכנית כזאת – חוץ מבטול חובות – לא הוצעה וממהומה כללית רק יסודות מפוקפקים יכלו להבנות והחשש מפני שובו של פומפיוס, אשר הזדקר בעיני הבריות כסמן שאלה גדול. הפרשים השואפים ל־ cocordia ordinum – הבנה הדדית של המעמדות לשם בטחון פרנסתם התיצבו ליד קיקרו. דוברם זה בסנט בטל את תכנית הריפורמה האגרארית של הטריבון סרוויוס טוליוס, אבל אף זאת לא הועילה בתעמולת הקושרים, אם כן נשאר קאטילינה בודד במערכה ולא יכל לההפך למנהיג הפופולארים.

סאלוסטיוס ויצירתו

ג. סאלוסטיוס קריספוס נולד בשנת 86 לפנה"ס בעיר סאבינית עתיקת־יומין, אמיטרנום. משפחתו היתה פלביית. בנעוריו למד ספרות יוונית ורומאית, אבל התמסר במיוחד להיסטוריה. נדמה מכתביו, כי המאבק בין האופטימאטים והפופולארים, שלווה בדכוי כלכלי חמור של השכבות הנמוכות ומלחמת אזרחים רוויית הדם הטו את הצעיר לשרות המדינה, אם כן, נטש את התעסקותו הרוחנית. כפלביים רבים אחרים הצטרף אל צד הפופולארים והתיצב לצדו של קיסר, כאשר הלה התנגש בפומפיוס. הודות לנאמנותו עלה במהרה בסולם הפקידות.טרם הקים קיסר את שלטון היחיד שלו, נענש סאלוסטיוס על נאמנות זו והועבר מן הסנט בטענת אורח חיים בלתי מוסרי, אשר בוודאי גם התנגדותו לפומפיוס ולאופטימאטים נוספה לסבות סלוק זה. כתוצאה מזה רק גדלה התמסרותו, לכן קיסר פיצה אותו בעין יפה לאחר מכן. בתפקידיו הצבאיים ביבשה בשרות אדונו לא הצטיין במיוחד ונחל כשלונות ואכזבות; הצליח יותר כמפקד שייטת בארגון הובלת אספקה ובכבוש האי קרקינה ליד חופי אפריקה הצפונית. כמובן, שעם נצחון קיסר מונה הוא למלוי משרות רמות מעלה שהכנסתן לצדן. התעשר מאד, קנה גנים וארמונות וחווילתו המפוארת עוד הספיקה לשמש לקיסרי רומא כמקום נופש וקייט עד כבוש הבארבארים הגרמניים מאות שנים אחריו.

אחר הירצח קיסר פרש מהפוליטיקה והתמסר לכתיבת היסטוריה – וכמו שהעיד על עצמו – באותה מדה של מסירות נפש כפי ששרת את הצבור קודם לכן.

על אופיו המוסרי הדעות חלוקות בהחלט. נשתמר ספור פיקאנטי, כי הסתבך באהבה עם אשת איש ידוע. הבעל המאוכז הלקהו בשוט, אולם התפשרו בסוף ותמורת תשלום הניח לו להסתלק. מענין לציין, כי נשא לאשה את גרושת יריבו הגדול, קיקרו.

אחרי מות קיסר לא היה לו יותר מקום בחיי הצבור ואז נעשה מגן המוסר; כדבריו – השתחרר מהאינטריגות של הקבוצות המתחרות, עודד את בני דורו לטוהר מדות ולפשטות, שהם היסוד להתפתחות המדינה ולשגשוגה. על אף עמדתו המוסרית בכתביו, נראים הם מגמתיים. הוא טען, שחותר לאמת ההיסטורית, אולם לא דייק בנתונים הכרונולוגיים, נהג בהשמטות, הבליט והסווה וכך הגיע להצגת עניינים אחרת ושונה מהמציאות, אבל במראה האוביקטיביות, על מנת שימעיט את שעור השתתפותו של קיסר במעשה ויטהרו.

לסאלוסטיוס מעמד מיוחד בקרב היסטוריוני רומא. כל עוד קודמיו לא הסבו שימת לב לצורה החיצונית רק לחומר ההיסטורי, הוא היה אמן ההבעה והצטיין בפתוח הדראמתי של הנושא, בהסדרת העלילה ובצורת הגשתה. עומק ההרצאה וחרות פיוטית השתלבו שלוב הארמוני בלשון נשגבה ובפשטות כאחת.האמצעים הריטוריים של סגנונו שיוו לגבוריו כוח רב בתאור אופים. נסיבות ודעות פוליטיות לא נעשו אפורות ע"י יובש עובדתי ולא נפגם התאור הסנטימנטאלי.

הוא התכוון לכתוב את תולדות רומא, אשר מהן הכין שני פרקים ובכך יצר צורה חדשה בהיסטוריוגראפיה והיא המונוגראפיה; ז.א. כתיבת פרשה אחת בלבד, אולם תוך תאור פראגמטי של סבה ותוצאה, שיחסן החבוי הועלה לעיני כל.

“מלחמת יוגורתה” תוכל לשמש כעין דברי מבוא ל“קשר קאטילינה”, שכן שחיתות המדות של האופטימאטים בסוף המאה ה־2 איפשרה לשליט האפריקאי, יוגורתה להוליך שולל את כל המדינה הרומאית. ברם, הופיע לבסוף בראש הצבא מאריוס, חייל ממוצא נחות והוא האידאל של מחנה קיסר הפופולארי כעבור דור ויותר.

קשר קאטילינה עוד יכול להיות זכור לסאלוסטיוס, הרי היה הוא כבן 23 שנה בזמן המאורע ובוודאי עקב אחר מהלך הענינים. גם נאומי קיקרו עמדו לרשותו, אבל שלל ממנו את עמדתו המרכזית בפרשה, אפילו אם הודה, שהוא דכא את המרד.

סאלוסטיוס וקיקרו גינו את הקשר בלשון שלא משתמעת לשתי פנים. אם נחשב קאטילינה מנהיג הפופולארים, על שום מה זכה לגנוי זה גם מצד הסופר, איש מבאי ביתו של קיסר? המונוגראפיה הזאת כקודמתה נסבה למעשה על ענין אחד, על שחיתות האופטימאטים. הקשר לא היה מרד הפופולארים; דרך קאטילינה, הצאצא של משפחה פאטריקית הדורה הוטבעה אות קלון באריסטוקראטיה, שרבים מן הקושרים השתיכו אליה. כך העמיד סאלוסטיוס באמצע תפיסתו ההיסטוריוגראפית את המוסר הצבורי והפוליטי למען גנוי מחנה המדכאים. הוא הקנה לאדם ולחברה יעוד והיה הראשון בין היסטוריוני רומא המתעלה לרמת דרישת מוסר נבואית.

מבלי שים לב לאוביקטיביות ההיסטורית של סאלוסטיוס הצליח להציג לקורא את הכונה הבלתי משתנית של אופי אנוש, התנגשות מעמדות, אינטריגות פוליטיות, אשר אקטואליותן לא פגה עם שנוי רקע, תקופה ודמויות מרכזיות דורות רבים בתולדות החברה. סאלוסטיוס מת ב־34 לפנה"ס ושנים ספורות אחר הסתלקותו נפלה הרפובליקה ובכך נגמרה צורת שלטון, שלא חזרה יותר ברומא.


ד"ר מאיר שש

פילדלפיה, תשכ"ו

קשר קאטילינא

א. כל האנשים הרוצים להתעלות על יתר היצורים, יאה להם להשתדל בכל כוחם, שלא יבלו את חייהם באלמוניות כבהמות, שכן הטבע יצרן שחוחות וזללניות, מסורות לתביעת קיבתן. ברם, כל כוחנו בנפש ובגוף: מועידים אנו את נפשנו לשלטון, ואת גופנו יותר להשתעבדות; האחת משותפת עם האלים, והשני עם החיות. משום כך נראה לי נכון יותר לבקש את התהילה באמצעות הרוח משבכוח הגוף, ומאחר שהחיים עצמם, אשר נהנים אנו מהם, קצרים הם, נאריך את זכרוננו ככל האפשר. תהילת העושר והצורה החיצונית חולפות ושבירות הן, אך המידות הטובות מפורסמות ותעמודנה לאדם לעולמי עד.

זמן רב ניטש הפולמוס בין הבריות, כלום כוח הגוף או המידות הטובות של הנפש עדיפות במלחמה? כי טרם תתחיל, תזדקק לשיקול ולאחר שתשקול, הכרחי הוא, כי תפעל במועד. ובכן, שניהם לבדם לוקים בחסר והאחד זקוק לעזרת משנהו.

ב. לפיכך בתחילה התפלגו המלכים – שכן שם זה היה לשלטון בעולם לראשונה – חלקם העדיפו את כוח הרוח וחלקם את כוח הגוף; אז חיי האדם עוד התנהלו ללא שאיפות ואיש בחלקו שמח. לאחר מכן, כאשר באסיה – כורש1, ביון – האתונאים והספרטנים2 החלו משעבדים ערים ועמים, תאוות השלטון אכן טמנה בחובה סיבה למלחמה וסברו, שהתהילה הגדולה היא בשלטון החזק, והסיקו לסוף מהסכנה ומהטרדות, שבמלחמה הרוח תוכל. אילו קם למלכים ולאימפרטורים אותו כוח רוחני בשלום כבמלחמה, כן היו אז בחיי החברה שוויון ויציבות, בבלי שתראה התנגשות, שינויים והפכפכות. הרי, השלטון יתקיים בקלות באמצעות אותם הערכים שבעזרתם קם בתחילה. אבל, כאשר תחת טרדה – עצלות ובמקום מתינות וצדק תאוות בשרים וגבהות באו, ישתנו עם ההרגלים אף הנסיבות. כך עובר השלטון תמיד מהטוב לכך פחות אל הראוי לו ביותר.

בכל מעשי החקלאות, השייט והבניה מצייתים האנשים לכוח הרוחני. אפס, בני תמותה רבים המסורים לקיבתם ולרדם, בבורות ובסכלות, כעין נוסעים זרים, עוברים את חייהם; ולאלה בודאי כנגד הטבע גופם לתאווה ונפשם לעומס היו; חייהם ומותם של הללו שווים הם בעיני, כי על שניהם מחרישים לספר. יוצא, איפוא, שזה הוא חי את חייו נכון ונהנה מהם, השוקד בטורח לרכוש לו פרסום במעשה או שם באמנות. אולם, ברוב הענינים מורה הטבע לאיש דרך זו ולרעהו דרך אחרת.

ג. יאה לשרת את המדינה במעשים, אך גם הנאום הטוב אינו חסר תכלית: ניתן להתפרסם בשלום כבעת מלחמה; מבצעי המעשה ורושמיו ישובחו בהרבה. אפילו אם לא אותה התהילה להסטוריון כלגיבור העלילה, נראה לי, שקשה במיוחד לכתוב את דברי הימים, כי תחילה, עליך להתאים את המלים למעשים; ולאחר מכן, אם תגער בבריות לשגיאותיהם, יחשבו רובם, שהדברים נאמרו מתוך רצון רע וקנאה; ואם תזכיר את התכונות הטובות של האישים המצוינים ותהילתם, אותן חושב כל בר בי רב כקלות להשיגן, מקבל האדם בשוויון נפש, ולמעלה מזאת, יראה בהן בדיה להטעה.

בתחילה, בעודי צעיר נמשכתי, כרובם, לחיי הציבור מתוך רוב השתדלות, אך שם הרבה דברים לא נעמו לי; כלומר, תחת צניעות, הבלגה ומידות טובות – גברו ההעזה ההרפתקנית, השוחד והכילות. אפילו אם בכל אלה בזה נפשי – כי איני רגיל לתכונות הרעות – למרות זאת, תוך פשעים כאלה, בנעורי החלשים הלכתי שבי לפני השחיתות עקב רדיפת כבוד. אני כשלעצמי, אמנם התרחקתי מהתכונות הרעות של האחרים, ובכל זאת, שאיפה זאת לכבוד הטרידה אותי בקנאה ובמידה לא פחותה, משהוטרדו אחרים בידה.

ד. ובכן, כאשר נחה נפשי מרוב הצרות ומהמצוקה והחלטתי לבלות את שארית ימי הרחק מהציבור, לא היה בדעתי לבזבז את מנוחתי הטובה בחוסר דאגה ובבטלה, ואף לא לבלות את חיי בטיפוח גני או בציד, שהם בילוי זמן לעבדים3; אלא גמרתי אומר, בשובי אל אותה ההתעסקות הרוחנית הראשונית ממנה הסיטתני השאפתנות הרעה, לכתוב את תולדות העם הרומאי פרקים פרקים4, כפי שהם נראים ראויים לזכרון; על אחת כמה וכמה, כשנפשי השתחררה מהפחד, מהתקווה ומסכסוכי המפלגות של חיי הציבור.

אכתוב, איפוא, בקיצור על קשר קאטילינה וככל שאוכל במהימנות; שכן מעריך אני מעשה זה במיוחד כראוי לזכרון, עקב צאתו מגדר השכיח, בין בגלל הנבלה ובין בגלל הסכנה שבו. ברם, על אפיו של האיש הזה חייבות מלים ספורות להיאמר, טרם אתחיל בסיפור המעשה עצמו.

ה. ל. קאטילינה נולד במשפחה מיוחסת5, כח נפשו וגופו גדול היה, אבל טבעו רע ומרושע. מלחמת אזרחים, רצח, שוד וסכסוכים פנימיים רצויים היו לו מנעוריו ובתוכם בילה את עלומיו. גופו היה סובל רעב ולילות שימורים למעלה משייאמן לאיש. אופיו עז, ערמומי והפכפך; אוחז את העיניים ומסתיר מפניהן כפי רצונו, חומד רכוש הזולת ומפזר מהונו, בוער בתאוותיו, מנעים מלל וקטן בינה. רוחו הגסה שאפה את האין־שיעור ואשר לא ייאמן לעולם, תמיד עד מרחוק נשא נפשו.

לאחר שלטון ל. סולא6 תשוקה גדולה קמה בו להשתלט על המדינה; וכדי שהשלטון יושג, האמצעים לא נחשבו לו. נפשו העזה השתלהבה מיום ליום יותר בין בשל מצוקתו הכספית ובין בשל ידיעת פשעיו, ואת שתיהן הגדיל אחת אחת באותם המעשים שנאמרו לעיל. הלהיבו עוד קלקול המידות של המדינה, אשר השחיתון הפיזור והקמצנות, אלה הגרועים והרעים בפני עצמם, אף א הם תכונות מנוגדות.

מאחר ואת מוסר המדינה הזכירו הנסיבות, נדמה לי, כי נושא דברי עודדני לחזור ולספר תחילה, אף אם בקצרה, על מוסדות אבותינו בשלום ובעת מלחמה; כיצד ניהלו את המדינה, באיזה גודל הותירוה לנו ולהגות בכך, כי אט אט נעשתה היא מיפה ומטובה – לגרועה ולנבזה.

ו. את העיר רומא ייסדו, לפי ידיעותי, וכן גם יישבו תחילה הטרויאנים, אשר נמלטו תחת הנהגתו של איניאס ונדדו ללא כל מקומות מושב בטוחים; אתם היו האבאוריגינים, עדת פראים; נטולת חוק ושלטון, חפשית ובלתי מרוסנת. לאחר שהתכנסו בתוך אותן החומות עצמן, אלה, השונים כל כך במוצאם ובלשונם, החיים באורח שונה, לא ייאמן כי יסופר, מה קלה היתה התמזגותם. (כך, תוך זמן קצר, המון מפוזר ונד זה נעשה עקב ההבנה ההדדית לחברה מאורגנת)7. ברם, לאחר שגדלה מדינתם באזרחים, בתרבות ובשטח, נראה כי הם מצליחים וגוברים, לפיכך, כדרך רוב המעשים של בני התמותה, קמה קנאה מהאושר. לכן המלכים והעמים השכנים8 איימו עליהם במלחמה, אך מעטים מבין רעיהם באו להם לעזרה, כי רובם נחרדו בפחד והתרחקו מהסכנות.

אבל הרומאים בשלום ובמלחמה שקדו, התכוננו, איש עודד את רעהו, לקראת האויב התיצבו, על החרות, ועל המולדת ועל הוריהם בנשק הגנו. וכאשר בגבורתם הרחיקו את הסכנות, לבעלי בריתם ולרעיהם עזרה הביאו ואת הידידות רכשו לא בקבלת עזרה, כי אם בתתם. השלטון עמד על יסודות החוק ושם השלטון – מלוכה. אנשים מובחרים דאגו למדינה, כאלה, אשר גופם נחלש כבר מרוב השנים, אך רוחם איתנה בחכמה, והם בין בשל גילם, בין בשל הדמיון בדאגתם, בשם „אבות“ קוֹראו9. אבל מני אז ששלטון המלוכה, אשר בתחילה למען שמירת החרות ולמען גדול המדינה היה, נהפך לגאווה ולרודנות, נשתנה הנוהג והעלו לשלטון של שנה שני מנהיגים. סברו, שנפש אדם כך לא תוכל להתגאות במשובתה10.

ז. באותה עת החל כל איש מתנשא ומנצל את יכולתו הרוחנית. הרי בעיני המלכים – האנשים הטובים חשודים מהרעים והתכונות הטובות של הזולת תמיד מחרידות אותם. אבל, עם השגת החרות, לא ייאמן כי יסופר, תוך איזה זמן קצר גדלה המדינה, שכן תשוקת תהילה כה גדולה תקפתם. הלא מלכתחילה נטה הנוער את שכמו לסבל המלחמה, למד במחנות למעשה את מנהגי הצבא, וחביבים היו לו כלי נשק נוצצים וסוסי מלחמה על הוללות ומשתאות. לכן, לגברים כאלה המאמץ הוא לא בלתי רגיל, לא היה בפניהם כל שטח עקוב ותלול והאויב המזוין לא הפחידם; הגבורה עלתה על הכל. רבה היתה התחרות ביניהם למען התהילה. כל איש נחפז לשחוט את האויב, להסתער על החומות ולהתבלט בעשותו מעשים אלה. והללו נחשבו בעיניהם: עושר, פרסום ויחוס. שאפו לתשבחות, את כספם פיזרו; השתוקקו כי תהילתם תהי אדירה ועושרם הוגן. עוד יכלתי לספר, באלו מקומות הביס העם הרומאי גדודים גדולים של האויב בקומץ אנשים; אלו ערים מוגנות היטב מהטבע נלכדו בכח, לולא היה נושא זה מרחיקני מתחילת דברי.

ח. אך בודאי הכל במזל תלוי והוא מתוך הפכפכות יותר משבתמים מאדיר ומכהה. קורות האתונאים, לדעתי, מפוארות ונהדרות היו דיין, אולם הן פחותות משפרסומן. אבל מאחר, שהתכנסו שם הכשרוניים שבסופרים, נערצו ביותר מעשי האתונאים11. אמור מעתה, כי ערך המעשה ייחשב כפי מידת יכולתם של המוחות המצוינים להבליטו. ואילו העם הרומאי מעולם לא שפע אנשים כאלה, כי הנבון בקרבו היה פעיל וכשרון הרוח מעולם לא טופח בלי הגוף; האיש הטוב העדיף לפעול מלדבר ומוטב, כי מעשיו ישובחו, משיספר הוא על מעשי האחרים12.

ט. המנהגים הטובים טופחו, איפוא, בשלום ובמלחמה; גדולה היתה האחדות13, הציקנות פחותה, הצדק והטוב גברו בהם לא מדרישת החוק אלא מטבעם. פולמוס, מריבה ותחרות היו להם עם אויביהם, האזרחים התחרו ביניהם במידות הטובות. בעבודת האלים מפוארים, בביתם חסכנים, לעמיתיהם מהימנים היו. בשתי תכונות, בהעזה במלחמה ובבוא השלום – ביושר דאגו לעצמם ולמדינה. ראייתי הניצחת לכל הדברים האלה היא, כי לרוב הוענשו אותם החיילים במלחמה, אשר כנגד הפקודה נלחמה באויב14 או בהקראם להיסוג עזבו את הקרב באיחור, מאשר אלה, שנטשו את הדגל או העזו פנים ויצאו את עמדתם מגורשים; בשלום נהגו שררתם יותר בחסד משבמורא והעדיפו לשאת לאי־צדק בהיפגעם משלגמול בעבורו.

י. כאשר גדלה המדינה מתוך שקידתם וצדקתם, והמלכים האדירים רוסנו במלחמה15, שבטים פראים ועמים כבירים הוכנעו בכוח, קרתגו המתחרה בשלטון רומא נעקרה משורשיה16, וכל הימים והיבשות נפתחו בפניהם לרווחה, אז החל נעשה מזלם אכזרי ועולמם הפוך. ולאלה, אשר סבל, סכנה, משבר ומצוקה נשאו בקלות, המנוחה והעושר – הרצויים בנסיבות אחרות – היו למשא ולצער. לפיכך תחילה גברה השאיפה לכסף ולאחר מכן לשלטון וכאילו הן היו אם כל הרעות. הציקנות הפכה את המהימנות, את היושר ואת יתר המידות הטובות מיסודן והורתה במקומן יוהרה, אכזריות, הזנחת האלים ואת אותה הדעה, כי הכל ניתן למכירה. השאפתנות הכריחה בני תמותה רבים להיות חנפנים ולהם אחד בלב ואחד בפה; ידידות ואיבה לא על־פי ענינן, אלא כפי תועלתן העריכו והסתכלו בקנקן ולא במה שיש בו17. חטאים אלה גדלו תחילה לאטם ומפעם לפעם ניתן עונש עבורם. לכשהדוגמא הרעה פשה כנגע, נשתנתה המדינה, שלטון הצדק והטוב נעשה אכזר וללא נשוא18.

י"א. יותר משהציקנות, הטרידה מלכתחילה את האנשים השאפתנות, אשר אפילו אם חטא היא ובכל זאת קרובה למידות הטובות. הלא תהילה, כבוד ושלטון חומדים הטוב והנבל כאחד, אבל זה ישתדל לקראתם בדרך הישרה וזה, כי תכונות טובות חסרות לו, בתחבולות ובערמומיות יתאמץ. לציקנות תאוות כסף, איש חכם לא יחשוק בה; והיא כאילו מזוהמת בארס מזיק, מתישה את כוחו ואת רוחו של הגבר, נושה את גבורתם והיו כנשים; אין לה קן, אינה יודעת שובע נפש, וחוסר לא יפחיתוה. כאשר לכד ל. סולא את המדינה בכוח הנשק, לאחר ההתחלה הטובה, קץ גרוע בא, שדדו וסחפו כולם, זה חמד בית וזה שדות, מידה ומתינות לא היו למנצחים, מעשיהם בקרב האזרחים היו מכוערים ואכזריים. ונוסף לכך: נהג ל. סולא בצבאו, אשר פקד עליו באסיה19, כנגד מנהגי האבות, בנדיבות לב ובוותרנות, למען ירכוש את אמונו. יפה נוף ועונג הקלו לרכך במנוחה את נפשם הפראית של החיילים. כאן התרגל בראשונה צבא העם הרומאי להוללויות ולמשתאות והעריצו פסלים, תמונות ואגרטלים גלופים, אשר גזלו אותם לעצמם ולמדינה20; שדדו מקדשים, כל חולין וקודש לכלימה ולבוז ניתנו. לפיכך, חיילים אלה, משהשיגו את הנצחון, לא הותירו דבר למנוצחים. המזל הטוב אפילו את נפש החכמים ייגע; ברי, שהם לא עצרו בנצחונם עת מידותיהם מושחתות.

י"ב. לאחר שהחל העושר להיות לכבוד ולתפארת, אשר בעקבותיהם באו תהילה, שלטון והשפעה, קהו המידות הטובות; הדלות נחשבה כחרפה, ועל היושר התחילו סבורים, כי רצון רע הוא. לכן בעטיו של העושר – מותרות וציקנות המהולות בגאוותנות, אחזו בנוער; גזלו, בזבזו, שמו את הונם במעט ואת רכוש הזולת חמדו, טוהר המידות וענווה, מעשה אל ואדם קלו בעיניהם, משום המידה והמתינות לא היתה בהם.

בהזכירך את הבתים והחווילות, שבנו במימדי עיר, כדאי לראות אף את מקדשי האלים, אשר הקימו אבותינו, בני התמותה החסידים. אכן, הם פיארו את מקדשי האלים בצדקה וחסד, ואת בתיהם בתהילה, ודבר לא מנעו מן המנוצחים לבד החופש לעבור על החוק. אבל אלה, מוגי הלב, נטלו ברוב עוולתם את הכל, אשר הגברים הגיבורים, המנצחים, השאירו להם; כאילו העבירה היא השימוש בשלטון.

י"ג. וכי ממה אזכיר את כל, אשר ייאמן לאיש, אם במו עיניו ראהו; כיצד מתי מעט יחידים עקרו הרים ומילאו ימים?21 לי נדמה, כי לאלה העושר היה לשעשועים; ואפילו מה שיכול להיות להם ביושר, מיהרו לנצלו בדרך שפלות. וכן, חשקם לאונס, הוללויות ומעשה מותרות אחרים גברו בהם לא מעט. גברים נהגו כאילו נשיות להם וערוות הנשים ברבים נגלתה, אחר מעדנים עברו ימים ויבשות. נרדמו טרם צרכם לשינה, רעב או צמא, קור ועייפות לא היו צפויים להם, אבל בדרכי יצר עוררום22. דברים אלה הלהיבו את הנוער למעשי פשע, כאשר נטולי רכוש היו. הנפש הרגילה לתכונות הרעות לא בקלות תוותר על תאוותיה; אלא יתר על כן, ללא כל גבול ובכל הדרכים מסורה היא לרדיפת הבצע ולפזרנות.

י"ד. במדינה כה גדולה ומושחתת הקיף את עצמו קאטילינה בבני לוויה של פושעים וחומסים רבים והרי זהו, אשר הקל ביותר לעשותו. שכן באו אליו כל בן בליעל, נואף וסובא, זה שפיזר את נחלת אבותיו במשחקי קוביות, במשתאות ובזימה, וזה שלווה סכומי כסף ניכרים, למען ייפדה בו מפשעיו ומחטאיו; התכנסו עוד ממקומות שונים רוצחים, מחללי מקדשים, מורשעים במשפט או חוששים מפניו בגלל מעשיהם, וכן גם מי שקידמוֹ אגרופו או לשונו בשבועת שקר או בדם אזרחים שפוך, ולבסוף כולם, אשר עוררום פשע, דלות וידיעת חטאם; אלה היו באי ביתו של קאטילינה. והיה כי איש חף מפשע נתקבל בחבורתו, עקב המגע היום יומי והפיתויים, נעשה בקלות דומה להם וכאחד מהם. אך בעיקר, ביקש הוא את קרבתם של הצעירים, כי לא קשה ללכוד בתרמית את נפשם הרכה והמהססת. וכן, אם בערה באיש תשוקת נעוריו, לזה נתן שפחה חרופה ולזה קנה כלבים וסוסים; על הוצאותיו לא חס, איפוא, ואף לא נהג בישוב דעת למען להפכם תלויים בו ומהימנים לו. ידוע אדע, כי רבים סבורים, שהנוער מבאי ביתו של קאטילינה לא נהג על־פי כללי המוסר, אבל גברה שמועה זו יותר מסיבות אחרות, מאשר מידיעתו הוודאית של מישהו.

ט"ו. כבר בתחילה, עוד בנעוריו, עשה קאטילינה מעשי אונס מחללים רבים, הן עם בתולה מיוחסת23, הן עם כוהנת ווסטה24 וכן גם מעשים אחרים מסוג זה, אשר נגד חוק אלוהי ומשפט אנוש. בסוף נלכד באהבתו לאוריליה אורסטילה, אשר לבד את גזרתה מעולם איש הגון לא הילל אותה ומכיוון שהיא מהססת להינשא לו מחשש גילו הבוגר של בנו המאומץ, חזקה היא, שעם רצח הבן פוּנה הבית לנשואים המרושעים25. לי נראה, כי ענין זה גרם לקידום הרשע; שכן נפשו הטמאה, העוינת אלים ואנשים בהקיץ ובשינה, לא יכלה להרגע וכך הטרידה הכרתו את מחשבותיו המוסתות. מכאן גון פניו חוור היה ועיניו מגועלות, הילוכו פעם איטי ופעם מהיר, בקיצור, טרוף היה בהופעתו ובמראהו.

ט"ז. ובכן, את הנוער, כפי שאמרנו לעיל, פיתה ובדרכים שונות לימדהו מעשי רשע. מקרבם עדי שקר וזייפנים זימן; ציוום לזלזול בנאמנות, בנכסים ובהוצאות משפט, וכשאת שמם הטוב ויושר לבם עד השחת, דרש מהם פעלי עוול אחרים וגדולים יותר. אם סיבה לפשוע לא נזדמנה, לכדו למרות הכל אנשים חפים מפשע והרגום כאילו היו אויביהם, כדי שזרועותיהם ולבם לא ייעצלו במנוחה והעדיף להיות רע ואכזר לחנם.

בבטחו ברעים ובבני ברית אלה, כי חובותיו עצמו ברחבי כל הארצות ומאחר שרבים מחיילי סולא בזבזו את עושרם ובזכרם את השוד ואת הנצחון לשעבר שאפו למלחמת אזרחים26, החליט קאטילינה להשתלט על המדינה. באיטליה לא היה כל צבא27, קנ. פומפיוס נלחם בארצות רחוקות28; תקוותו היתה להשיג את משרת הקונסול, בסנט אין כל ערנות, הכל שקט ושלוו, כלומר מצב מתאים לקאטילינה.

י"ז. על כן, קרוב לאחד ביוני בהיות ל. קיסר וק. פ’יגולוס קונסולים29 קראם אליו תחילה אחד אחד; את זה עודד ואת זה הרגיע, את מצבם הכספי ואי־כוננות המדינה ואת יתרונות הקשר הציג בפניהם. לאחר שחקר ודרש דיו, אשר רצה, כינס את כל אותם שמצוקתם גדולה ואשר בהם אומץ רב. התכנסו שמה ממעמד הסנטורים פ. לנטולוס סורה30, פ. אוטרוניוס31, ל. קאסיוס לונגינוס32, ק. קתיגוס33, פובליוס וסרוויוס סולא – בני סרוויוס34, ל. וארגונטיוס35, קו. אניוס36, מ. פורקיוס ליקה37, ל. בסטיה38, קו. קוריוס39; ועוד ממעמד הפרשים מ. פ’ולוויוס נובּיליור, ל. סטאטיליוס, פ. גאביניוס קאפיטו, ק. קורנליוס; ונוסף להם רבים מהקולוניות וערי השדה40 מקרב האצולה המקומית. היו עוד אצילים רבים, במקצת שותפי סדר של הקשר הזה שאותם עודדה תקוות השלטון יותר משהעוני או מצוקה אחרת. חוץ מזה, רובו של הנוער – בעיקר בני האצולה, אשר יכול לחיות בעת המנוחה בפאר ובנחת, אך העדיף את אי הבטחון במקום הבּטוּחה ומלחמת על שלום – נשא פניו ליזמת קאטילינה. היו אז, שהאמינו שלמ. ליקיניוס קראסוס לא היתה התכנית בלתי מוכרת, כי קנ. פומפיוס השנוא לו נהג צבא גדול ורצה, שכוח אחד מהם יגבר כנגד יכולת רעהו ויקווה, איפוא, שעם הצלחת הקשר הוא יהיה ראשם.

י"ח. ברם, קשרו כבר מעטים קשר41 נגד המדינה גם קודם לכן, שבתוכם היה קאטילינה ועל כך אספר – ככל שאוכל – במהימנות. בזמן שלטון ל. טולוס ומ. לפידוס קונסולים42 הועמדו למשפט בעון שוחד פ. אוטרוניוס43 ופ. סולא44, מי שנבחרו למשרות הקונסולים לשנה הבאה ונענשו. כעבור זמן לא רב נאשם גם קאטילינה בהונאה ונבצר ממנו להשיג מועמדות לקונסולט, כי לא יכול להופיע תוך הזמן שנקבע בחוק45. היה בעת הזאת עלם אציל, קנ. פיסו, עיזוז וגבור, סובל ממחסור וחתרן, אשר עוררוהו להפיכת המדינה המצוקה ומידותיו הרעות. יחד עמו – בקירוב החמישה בדצמבר46 התכוננו קאטילינה ואוטרוניוס, לאחר הודעתם לו על הקשר, לרצוח את ל. קוטה ול. טורקוואטוס בקאפיטוליום באחד בינואר47 ועם השגת שלטון הקונסול לשלוח את פיסו עם צבא להחזקת שתי ההיספאניות48. לאחר הוודע הדבר, נדחתה שוב תוכנית הרצח לחמישה בפברואר. אז כבר לא רק לקונסולים בלבד, אלא אף לרוב הסנטורים הכינו את אובדנם. לולא הקדים קאטילינה לתת סימן לרעיו לפני בית הסנט, הרי ביום זה היו מבצעים את מעשה הרשע הגרוע ביותר שמאז ייסוד העיר. מאחר שאנשים חמושים טרם התכנסו במספר מספיק, הפר הדבר את תכניתם.

י"ט. לאחר הדברים האלה נשלח פיסו להיספאניה שמעבר זה (המזרחית) כקוויסטור בסמכויות של פריטור49 בהתערבותו של קראסוס, כי הכירו כאויב מושבע לקנ. פומפיוס. אך הסנט לא בלי רצון נתן לו את השלטון בפרובינציה, כי ביקש, שאדם בן בליעל זה יהא רחוק מן המדינה; זאת ועוד, רוב האצילים ראו בו מבטח, שכן עוצמתו של פומפיוס כבר הפחידה50. אבל פיסו זה נשחט בנסעו בפרובינציה ע"י פרשים היספאניים, אשר פיקד עליהם בצבאו. יש אומרים, שהבארבארים לא יכלו לשאת את שלטונו הלא צודק, הגאה והאכזר; ואחרים טוענים, שפרשים אלה היו בני חסותו הוותיקים והמהימנים של פומפיוס51 ומתוך רצונו הוא התנפלו על פיסו; מעולם לא עשו ההיספאנים נבלה כזאת, אלא נשאו וסבלו לפנים שלטונות אכזריים רבים. אנו נפסיק באמצע את הדבר. על הקשר דלעיל נאמר כבר דיו.

כ'. כאשר ראה קאטלינה את הנאספים הללו, שהזכרתים לעיל, אם כי נשא ונתן רבות עם כל אחד ואחד, סבור היה, כי לטובת הענין יהיה לקרוא לכולם ולעודדם; לכן פרש לאגף צדדי של ביתו ושם הרחק מכל עדים נשא את נאומו ככה:

„לולא היו נגד עיני גבורתכם ומהימנותכם, לשוא היה מתאים מהלך הענינים; לחנם היו התקווה הרבה, השלטון בידיים ואף אני בעצמי עם מוגי לב או עם חסרי אופי לא הייתי תופס את הלא בטוח במקום הבטוח. אבל מאחר שבעתות צרה רבות הכרתיכם גיבורים ומהימנים לי, לכן תעז נפשי להחל במעשה הגדול והיפה וכן כי הבנתי, שטובתכם ורעתכם לי הן וכי לרצות ולא לרצות באותו דבר, זוהי הריעות האמיתית.

אכן, את אשר תכננתי, כבר כולכם, אחד אחד שמעתם. אך לבי משתלהב מיום ליום יותר, אם אחשוב, אלו תנאי חיים מצפים לנו, אם לא אנו משיגים לעצמנו את החרות. שכן, לאחר שהמדינה עברה לרשותם ולשלטונם של מתי מעט בעלי יכולת, תמיד להם העלו מלכים ונסיכים מס, עמים ולאומים פרעו להם שילומים ואנו כולנו הנותרים, – נהיה אמיצים והגונים, אצילים ובני מוצא פשוט – ערב רב נעשינו ללא השפעה וללא כבוד, תלויים בהם, אשר, אילו גברה טובת המדינה, היינו להם למורא. לכן כל ההשפעה, היכולת, כבוד ועושר מצויים אצלם או בכל מקום אחר, כפי שרוצים בכך; לנו הותירו סכנות, כשלונות, משפטים ומצוקה; עד מתי תסבלו זאת גברים גיבורים? כלום לא עדיף הוא למות בגבורה משלאבד את החיים האומללים הלא מכובדים בחרפה בהיותנו למשחק של גאוות זרים? אכן, נאמנים עלינו האלים ובני האדם, הנצחון בידכם, עלומיכם פורחים, נפשכם איתנה; אך להם רפה הכל עקב מספר שנותיהם ועושרם הרב. אנו זקוקים רק להתחלה והיתר יבוא מעצמו. מיהו האיש המוכן לשאת ולא עזוז גבר, שלאלה אוצרות שופעים ואותם מפזרים להקמת בנינים בים וליישור הרים52 ולנו אפילו להוצאות ההכרחיות אין די כסף בבית? הם – שניים ויותר בתים קשרו בשורה ואנו חסרים מקום משכן לתרפינו. אם ציורים, פסלים ותבליטים יקנו, את הבנינים החדשים יהרסו ואחרים יבנו במקומם ובכל הדרכים יבזבזו ויאבדו את כספם; על־אף תאוותם הגדולה את עושרם לכלות ולבלות לא יוכלו. ולנו בבית מצוקה, בחוצות חובות, מצב ביש ותקוות עתיד גרועה עוד יותר; לסוף, מה נותר לנו מחוץ לחיים האומללים?

התעוררו, איפוא? הנה היא החרות, שכה רבות שאפתם לה, ונוסף העושר, הפאר והתהילה מונחים נגד עיניכם. המזל נתן כל זאת דורון למנצחים. הנסיבות, המצב, הסכנות, המחסור, שלל המלחמה הנהדר מעודדים אתכם יותר מנאומי. השתמשו בי כמפקד או כטוראי, נפשי וגופי יהא עמכם. את כל זאת, כפי תקוותי, אוציא לפועל יחד אתכם כקונסול, רק אם לא תכזיבני נפשי והנכם מוכנים להיות עבדים יותר משאדונים.“

כ"א. לאחר ששמעו זאת האנשים שחסרי הווה ונטוליעתיד הם, אולם משופעים בצרות, אם כי הפרת הסדר הציבורי נראתה משתלמת, בכל זאת דרשו רובם, שיבהיר, מהו תנאי המלחמה, אלו שלומים יעלה נשקם בידיהם, מהי העזרה והיכן היא תהא ואלו סיכויים קיימים. אז הבטיח קאטילינה השמטת חובות, הפקרת53 העשירים, משרות פקידות וכהונה וכל אשר המלחמה וחמדנות המנצחים תביא. זאת ועוד, כי פיסו יהיה בהיספאניה המזרחית, פ. סיטיוס, איש נוקיריה54 עם צבא במאורטניה והם שותפים לתכניתו; ק. אנטוניוס55 ידרוש את משרת הקונסול, אשר מקווה להיות עמיתו, והנהו הרע המהימן, מי שהיה במצב דחוק מאד, עמו יחד כקונסול יגש לתחילת הבצוע. נוסף לכך, חירף את כל האריסטוקראטים, את אנשיו שיבח בקראו בשמם אחד אחד: לזה הזכיר את מצוקתו ולזה את תאוותו, לרובם את הסכנה או את החרפה ולרבים את נצחון סולא, עת שללו שלל רב. לאחר שראה, כי נפשם עליזה, עודד אותם, שיסבו את לבם להשתדלותו להשיג את הקונסולט ופיזר את האספה.

כ"ב. היו באותו זמן, שאמרו, כי מהל קאטילינה דם אדם ביין ובתום נאומו, עת הכריח את משתתפי הקשר להישבע, סובבו באגנות; לאחר מכן, כאשר תוך גזירת נידוי כולם טעמו ממנו56, כפי שנוהגים בקרבנות קדושים, גילה את תכניתו. היו, אשר אמרו, כי לכן עשה כך, שיהיו נאמנים ביניהם, שכן ידע איש על מעשה הרשע של אחיו. אחרים חשבו זאת ועוד דברים רבים אחרים לבדיה מטעם אותם האנשים, אשר האמינו, כי את השנאה, שקמה אחר כך נגד קיקרו57, יחלישו בחריפות פשעם של הנענשים. לדעתנו, ענין זה לאור חשיבותו הרבה לא ידוע לנו דיו.

כ"ג. בין הקושרים היה קו.קוריוס, איש ממוצא לא נחות, שקוע בפשעים ובמעשי רשע, אשר העבירוהו הקנסורים58 מהסנט מחמת חיי הניאוף שלו. איש הבלים היה הוא ובאותה מידה נועז; לא השתיק, אשר שמע והוא בגפו לא הסתיר את חמסו, כלומר, פחז בדיבורו כבמעשהו. זה זמן היה לו יחס אהבה בלתי מוסרי עם אשה אצילה, פולוויה; ולאחר שלא היה רצוי לה יותר, כי בגלל מחסורו קמץ במתנותיו, החל בחפזה מבטיח הרים וגבעות ובינתיים אף איים ברצח, אם לא תאות לו. לסוף סרר יותר משרגיל היה. לכשנודעה לפולוויה סיבת התנהגותו הבלתי שכיחה של קוריוס, לא הסתירה היא את הסכנה המרובה המאיימת למדינה, אלא סיפרה לרבים תוך העלמת המקור, את אשר שמעה וכפי ששמעה על קשר קאטילינה. ענין זה זירז במיוחד את האנשים, שימסרו את כהונת הקונסול למ. טוליוס קיקרו. שכן קצפה לפנים האריסטוקראטיה עליו וחשבה את משרת הקונסול מזוהמת, אילו השיגה אדם שזה מקרוב בא59, ויהא הוא מעולה, אשר יהא. אבל בבוא הסכנה, נסוגו השנאה והגאווה.

כ"ד. על כן באספות העם שנתקימו, הוכרזו מ. טוליוס וק. אנטוניוס קונסולים60 ומעשה זה הבהיל תחילה את משתתפי הקשר. וכן גם כעס קאטילינה לא נרגע, אלא גבר הוא מיום ליום יותר: בכל רחבי איטליה הכין כוחות מזוינים במקומות המתאימים, לווה כסף על שמו או על שם חבריו והעבירו לפיזולי61 אל איש בשם מאנליוס, מי שהיה אחר כך מנהיג המלחמה המתעתדת לבוא. מספרים שצירף אליו באותה עת כל מיני אנשים ואף נשים מספר, אשר כיסו את הוצאותיהן המרובות תחילה בזימה, אך לאחר מכן, כשגילן המבוגר רק את הכנסתן הגביל ולא את חמדנותן, הגדילו את חובותיהן. קאטילינה חשב, כי באמצעותן יוכל להסית את עבדי העיר, להבעירה באש ולקושר אליו את אנשיהן או לרצחם.

כ"ה. בתוכן היתה סמפרוניה62, מי שביצעה עתים מעשי רשע הראויים לגבר. בת מזל היתה האשה הזאת: מוצאה ממשפחה מיוחסת, היא היתה יפה, בעל וילדים היו לה, מצויה אצל הספרות היוונית והלאטינית, היטיבה לשיר ולרקוד63 משהכרחי לאשה הגונה וכן ידעה הרבה דברים אחרים, אשר מוסיפים לתענוגות החיים. אבל הוקירה היא הכל מכבודה ומחרפתה ולא בנקל תחליט, כלום חסה היא פחות על כספה או על שמה הטוב. תשוקתה בערה בה עדי כך, כי שיחרה תכופות יותר גברים, משהיא נדרשה על ידם. לא אחת הפרה את דברה, כיחשה בשבועה את משׁאה, ידעה על מעשי רצח ושפלה עקב בזבזנותה ומחסורה. אך רבו כשרונותיה: יכלה לכתוב שירים, חמדה לצון, לשונה היתה עצורה, עדינה או חצופה, כלומר הרבה משום הנועם ומשום הטעם היה בה.

כ"ו. לאחר הכנות אלה64 הוסיף קאטילינה לדרוש את משרת הקונסול לשנה הבאה65 וקיווה, שאם ייבחר, ינצל את אנטוניוס בנקל לפי רצונו. בינתיים לא שקט, אלא טמן פח לקיקרו בכל מיני דרכים. אך להלז לא חסרו תרמית וערמה לשם זהירות. שכן כבר מתחילת שרותו בקונסולט השיג בהבטחות רבות דרך פולוויה, שקו. קוריוס – עליו סיפרתי לעיל – ימסור לו את תכנית קאטילינה66. לכן הרחיק את אנטוניוס, עמיתו בהסכם לחלוקת פרובינציה, שלא יזום נגד המדינה67; ובהסתר הקיף את עצמו במשמרות ריעים וקליאנטים68. בהגיע יום האספות, לא עלו יפה לקאטילינה דרישתו לקונסולט ומזימתו, אשר הכין לקונסולים69 בשדה מארס70, על כן החליט לחולל מלחמה ולנסות הכל עד כלות הקצין, כי, אשר בהסתר ניסה, יצא לגנאי ולדופי.

כ"ז. לפיכך שלח את ק. מאנליוס לפיזולי71 ולאזור ההוא של אטרוריה; את ספטימיוס, איש קאמרינום72, לכפרי פיקינום73 ואת ק. יוליוס לאפוליה74; לאחר מכן כל איש למקום, אשר חשב, כי שם יועיל לו ביותר. בעת ובעונה אחת עשה רבות ברומא: טמן פח לקונסולים75, הכין את ההצתות, לכד את המקומות המתאימים באנשים חמושים, הוא בעצמו עם נשק היה76 וכן דרש גם מאחרים ועודד, שלעולם יהיו מתוחים ומוכנים; אץ יומם ולילה, הדיר שנתו מעצמו ולא עיף מנדודיו ומעמלו. לבסוף, כאשר לא התקדם דבר על אף פעולותיו הרבות, כינס שוב את ראשי הקשר באישון לילה על־ידי מ. פורקיוס ליקה ואז התרעם שם רבות על מורך לבם; גילה, ששלח את מאנליוס אל ההמון אשר הכינוֹ לאחוז בנשק וכן אנשים אחרים אל מקומות מתאימים נוספים, כדי שיפתחו במלחמה; והוא בעצמו מתכוון לנסוע אל הצבא, באם יתגבר תחילה על קיקרו, הרי הוא העומד בעיקר למכשול נגד תכניותיו77.

כ"ח. לכן, כל עוד נבהלו ופקפקו האחרים, הבטיח ק. קורניליוס, פרש רומאי78 את עזרתו ויחד עמו הסנטור ל. ווארגונטיוס79 החליטו, שבלילה ההוא, במקצת מאוחר יותר יכנסו אל קיקרו עם אנשים חמושים כאילו לברכו ברכת קליאנטים80 ובביתו הוא ידקרוהו פתאום בשעת היותו בלתי מוגן. כאשר הבין קוריוס81, מה סכנה מאיימת על הקונסול, הודיע תיכף לקיקרו באמצעות פולוויה82 על התרמית, שהוכנה לו. הם סולקו, איפוא, מהשער וכך יזמו לשוא מעשה רשע גדול זה.

בינתיים הלהיב מאנליוס את האוכלוסין באטרוריה, אשר שאפו בלאו הכי לתהפוכות עקב מצוקתם וגם עקב כאב העוול, כי בזמן שלטון סולא אבדו להם אדמותיהם והונם, וכן גם כל מיני שודדים83, – ואלה היו בהמונים בסביבה זו – וקולוניסטים84 לא מעטים, שחמדנותם וחיי המותרות שלהם לא הותירו דבר מהשוד הגדול.

כ"ט. כאשר נודעו הדברים לקיקרו, זועזע מהצרה הכפולה: שלא יכול יותר להגן על העיר על אחריותו מפני המזימות, ולא היתה לו ידיעה מספקת על גודל צבא מאנליוס וכוונותיו85; הודיע לסנט את הענין, אשר כבר קודם לכן היתה שיחת היום בקרב ההמון. לכן, כפי שנהוג במצב חירום, החליט הסנט, כי ידאגו הקונסולים, פן תינזק המדינה86. תוקף זה הנמסר ע"י הסנט לפי מנהגי רומא לרשות הוא הגדול ביותר וכולל הקמת צבא, ניהול מלחמה, ריסון בני הברית והאזרחים בכל האמצעים, שלטון ושיפוט עליון על האזרחים ועל הצבא; שאם לא כן, אין כל זכות לקונסול בענינים אלה בלי מצוות העם.

ל'. כעבור ימים מספר הקריא הסנטור ל. סיניוס אגרת בסנט: היא הגיעה אליו מפיזולי – אמר – ובה נכתב, שק. מאנליוס אחז בנשק ב־27 באוקטובר בראש המון רב. זאת ועוד: כפי שרגיל במצב כזה, אלה על אותות ומופתים הודיעו ואחרים על כינוסים, על הובלת נשק, וכי בקאפואה87 ובאפוליה מתכונן מרד עבדים. על כן נשלח קו. מרקיוס רכּס88 לפיזולי, קו. מטלוס קרטיקוס89 לאפוליה ולסביבתה, שכן הם שניהם עמדו אז בשערי העיר כאימפראטורים, אך עכבה בעדם תרמית המעטים (אריסטוקראטים) מלקיים את תהלוכת הנצחון90, הרי לפי נוהגם צדק ועוול בכסף מכרו; אבל לפריטורים – קו. פומפיוס רופוס מי שלקאפואה, קו. מטלוס קלר91 מי שלאזור פיקינום נשלח – מלאו את ידיהם, שיכינו צבא בהתאם לנסיבות ולסכנה; נוסף לכך החליטו, שאם מודיע איש על הקשר, אשר נגד המדינה קשרו, לעבד חרות ומאה אלף ססטרקיוס92, לאיש חפשי פטור מעונש על מעשיו ומאתיים אלף ססטרקיוס יתנו בשכר; וכמו כן, שלהקות הלודרים יפוזרו לקאפואה וליתר העיירות על־פי יכולתה של כל אחת מהן93, בכל רחבי העיר רומא יקיימו משמרות לילה ועליהם יפקדו הפקידים הנמוכים.

ל"א. מאורעות אלה זיעזעו את ציבור האזרחים ונשתנו פני העיר. במקום העליזות הרבה והפריצות, אשר המנוחה גרמתן, נשתררה במהרה העצבות על כולם. התרוצצו, רעדו, מקום ואדם לא היה נאמן, המצב של לא מלחמה ולא של שלום היה ואיש איש שקל את הסכנה על־פי פחדו הוא. זאת ועוד, על הנשים נפל פחד המלחמה הבלתי שכיח אצלן עקב עוצמת המדינה94 והן הילילו, פרשו כפיהן השמימה, רחמו על עולליהן, דרשו וחקרו ומכל דבר נחרדו, גאוותן והדרן השליכו, לא האמינו בעצמן ובמולדת.

ואת כל התכונה הזאת נפשו האכזרית של קאטילינה הניעה, על אף שהוקמו המשמרות, ול.פאולוס הזמינו לדין על־פי חוק פלאוטיוס95. לבסוף בא לסנט לשם טשטוש הענינים או טיהור שמו וכאילו מורגז96 מהדיבה הרעה. אז מ. טוליוס, הקונסול מחשש נוכחותו או מתוך כעס נשא נאום מפואר ומועיל למדינה, אשר הוציאו לאור אחר כך בכתב97, אך משהתישב, החל קאטילינה בראש מושפל ובקול תחנונים, כשהוא מוכן לטשטוש עניניו, דורש מהסנטורים, שלא יאמינו לדברים בעלמא, שכן – אמר – מוצאו ממשפחה מכובדת ומשחר נעוריו הסדיר חייו כך, שקיווה לכל טוב בעתיד ובל יחשבו עליו, על האיש הפאטריקי, אשר הוא ואבותיו כה הועילו לעם הרומאי, כי לאבדן המדינה נזקק ואותה מ. טוליוס משרת, האזרח־הגר98 של העיר רומא. משהוסיף עוד לכך חירופים, השתיקוהו כולם, אויב ובוגד – קראו לו. אז אמר בכעס, „מכיוון שמוקף אויבים ארד תהומה, בחורבות אכבה את האש האוכלת אותי“99.

ל"ב. לאחר זאת מיהר הבית מבית הסנט. שם הרהר רבות על כך, כי מזימתו נגד הקונסול לא הצליחה והבין, שהעיר מוגנת במשמרות לילה מפני ההצתה; סבר, שמעשה טוב יהא להגדיל צבאו וטרם יגויסו הלגיונות, להכין מראש, אשר לתועלתו המלחמה ובאישון לילה100 עם מעט אנשים למחנה מאנליוס נסע. על קיטיגוס, על לנטולוס ועל האחרים, אשר הטיב להכיר את עיזוזם הנכון, פקד להגדיל את השפעת הקשר בכל אמצעים שהם, להחיש ולטמון פח לקונסול, לרצחו, להבעיר אש ולהכין רצח, הצתה ופשעי מלחמה נוספים; והוא למחרת היום עתיד לבוא אל העיר עם צבא גדול.

כל עוד מעשים אלה היו ברומא, שלח ק. מאנליוס מאנשיו שליחים אל מ. רכּס ודברים אלה בפיהם.

ל"ג. „אלים ובני אדם עדים לנו, אימפראטור, שלא נגד המולדת אחזנו בנשק ולא נביא סכנה לאחרים, אלא למען שגופנו מובטח יהא מכל עוול, הרי עלובים אנו הסובלים ממצוקה ומאכזריות הנושים בנו101; רובנו מנושלים ממולדתנו, אך כולנו משמנו הטוב ומנכסינו. איש מקרבנו אינו יכול ליהנות מהחוק על־פי מסורת האבות ולשמור על חרותו האישית לאחר אבדן נחלת משפחתו; כה גדולה היתה האכזריות של הנושים ושל הפריטור102. תכופות רחמו אבותיכם על העם הרומאי והקלו למצוקתו מתוך החלטתם הם103; ורק זה עתה, לפי זכרוננו, שולמה נחושת תמורת זהב על דעת כל בעלי הרצון הטוב עקב גודל החובות104. אך תכופות יצאו הפלביים חמושים מפני הפאטריקים. בין משום שאיפה לשלטון, בין בשל גאוותנות הפקידים105. ברם, אנו לא שלטון ולא עושר דורשים, אשר בגללם המלחמות והקרבות מתנהלים בין הבריות, אלא חרות, ואותה אדם הגון רק עם חייו חדיו יפסיד. היו עדים, אתה והסנט, דאגו לאזרחים העלובים, החזירו את הגנת החוק, שאכזריות הפריטור גזלה ממנו, אל תאלצו אותנו, שנבקש, כיצד נואבד לאחר היקוֹם דמנו ביוקר.“

ל"ד. לכך השיב קו. מארקיוס, שאם ירצו לבקש דבר מהסנט, יתפרקו מנשקם ויבואו לרומא בתחנונים; הרי היה הסנט של העם הרומאי תמיד רחום וחנון, שמעולם לא הושבה ממנו בקשת עזרה ריקם.

אבל קאטילינה שיגר אגרות מדרכו להרבה קונסולים לשעבר ולרוב האריסטוקראטים המכובדים, אשר לפיהן הוא מותקף בהאשמות שוא, הואיל ואינו יכול לעמוד כנגד מזימות אויביו וכי הוא נכנע לגורלו ויגלה למאסיליה106, לא כאילו שותף היה לפשע גדול כזה, אלא שתהא שלווה במדינה ומריבו מרד לא יקום. אפס, קרא קו. קאטולוס107 אגרת שונה לגמרי בסנט והיא, לדבריו, נמסרה לו בשם קאטילינה. העתקה נכתב להלן.

ל"ה. „ל. קאטילינה לקו. קאטולוס. מהימנותך המצוינת הידועה לי ממעשיך108, והיא רצויה בסכנה הגדולה, נתנה לי את העוז לטיעוני זה. משום כך לא חשבתי להכין את הגנתי המשפטית במצב החדש109; שכן, תוך אי ידיעה של חטא החלטתי להציג את צדוקי, שאותו – כה יעזור לי האל – גם אתה תוכל להכירו כאמת. מוצת מהעוול ומהחרפה, כי בנטלם ממני את פירות מאמצי והשתדלותי לא החזקתי יותר מעמד כבוד, קיבלתי עלי את ענין העלובים כפי מנהגי, לא כאילו לא יכלתי לפרוע את חובותי, שעל שמי, מנכסי – נדיבות לבה של ארסטילה מוכנה לפרוע את החובות שעל שמות אחרים מרכושה ומרכוש בתה – אלא שראה ראיתי, כי אנשים לא ראויים צויינו לשבח, כל עוד הרגשתי אני, שבחשד כוזב הורחקתי. לכן אלך אחר שמירת התקווה של כבודי השריד, אשר על פי מצבי הגונה היא דיה. אוכל עוד להוסיף ולכתוב, שנודע לי, כי מכינים נגדי כוח. את אורסטיליה אפקיד בידיך ולנאמנותך אמסרה. היה ברוך.“

ל"ו. לאחר שהות של ימים ספורים אצל ק. פ’לאמיניוס בסביבת אריטיום110, אשר שם צייד את ההמון המוסת זה מכבר בנשק, עם זרדים111 ועם סמלי שררה אחרים מיהר אל מחנה מאנליוס.

לכשנודעו הדברים ברומא, הכריז הסנט את קאטילינה ואת מאנליוס אויבי המדינה, ליתר ההמון קבע מועד, אשר לפניו יותר לו להתפרק מנשקו ללא הזק, להוציא את אלה, שבאשמת מוות נדונו. הוסיף והחליט, שהקונסולים יאספו צבא, אנטוניוס ישתדל ללכת אחר קאטילינה וקיקרו ידאג לבטחון העיר.

לדעתי, ממלכת העם הרומאי היתה בימים ההם עלובה מאד. הלא ציית לה ממזרח שמש עד מבואה כל שדוכא בנשק, בבית שפעו שלווה ועושר, ואלה החשובים בעיני בני התמותה, אך בכל זאת היו אזרחים, אשר בהחלטה נחושה רצו להשחית את עצמם ואת המדינה. הרי למרות שתי החלטות הסנט, איש לא פותה מהשכר ומהמון גדול כזה, איש לא גילה את הקשר ולא עזב את מחנה קאטילינה; כה גדול היה כוח המחלה, שכעין מגיפה תקפה הרבה אזרחים.

ל"ז. לא רק על אלה נטרפה דעתם, אשר ידעו מקודם על הקשר, אלא המון העם בכללו בשאיפתו לשינויים מדיניים הצדיק את יוזמת קאטילינה. נראה, שזאת תוצא לפועל כפי מנהג ההמון. הרי נטולי הכל במדינה מקנאים במיוחסים, מרוממים את המסוכנים, שונאים את הקיים, משתוקקים לחדש, עקב שנאת מצבם חותרים לשינויי כל, מהומות ומרידות מגבירות אותם ללא דאגה, כי קל לדלים, אין להם מה להפסיד.

אבל המוני העיר, מטעמים רבים, היו ללא ספק בראש. ראשית כל אותם האנשים, המתבלטים בכל מקום עקב נבלותם ועזות הפנים שלהם, וכמו כן אחרים, שאיבדו את נחלת אבותיהם; ולבסוף, אשר פשעם וחטאם גרשם מבתיהם, כולם לרומא כלביוב זרמו. ובכן, רבים זכרו את נצחון סולא, כשראו כיצד קם סנטור מקרב טוראים פשוטים ואחרים חיים חיי עושר כיד המלך, וכל איש ציפה לו מהנצחון כדברים האלה, אם נשק יטול. לאחר מכן, הנוער, שמשכר עבודת כפיים נשא מצוקתו בעיירות, מוסת בשוחד פרטי וציבורי112 ביכר את בטלת העיר על העבודה הכפרית כפוית הטובה. אלה ואחרים כולם גדלו על צרת הכלל. לא פלא, שאנשי המחסור מתכונתם הרעה ומתקוותם הגדולה דאגו לעצמם כה מעט כלמדינה ואשר הוריהם הופקו בעקבות נצחון סולא והונם נשדד וזכות חרותם הופחתה113, לאו דוקא ברגשות אחרים ציפו לתוצאות המלחמה. נוספו להם עוד אנשים מקרב קבוצות אחרות שלא מן הסנט, אשר העדיפו, שהמדינה תהום משהם ירפו, כך חזרה שוב הצרה למדינה כעבור שנים כה רבות114.

ל"ח. בזמן הקונסולאט של קנ. פומפיוס ומ. קראסוס115 הוקם מחדש שלטון הטריבונים116 ומשהשיגו אנשים צעירים117, אשר להם גיל ונפש סוערים, את מלוא השלטון118 החלו מסיתים את העם בהאשימם את הסנט; לאחר מכן במתן שוחד ובהבטחות שלהבו יותר ויותר וכך הם עצמם נעשו בעלי שם והשפעה. נגדם פעלה רובה של האצולה במלוא יכולתה, אם כי לכאורה למען הסנט, אך לאמיתו של דבר למען גדולתה היא. ובכן, בקיצור, לאחר זמן זה119 היו כאלה, שנהגו את המדינה הודות לשמם הטוב, חלקם כאילו על זכויות העם הגנו וחלקם כדי להגדיל את השפעת הסנט חתרו, ולמעשה, בהציגם את טובת הכלל, איש איש נאבק למען שלטונו הוא. לא היו להם כל שיעור ומידה במאבקם; שני הצדדים כאחד ניצלו את נצחונותיהם באכזריות.

ל"ט. בהישלח קנ. פומפיוס למלחמת הים ונגד מתרדת, פחתה השפעת העם וגדל שלטון המעטים (האריסטוקראטים)120. הם החזיקו במשרות ובמושבות ובכל העמדות האחרות; שגשגו בלי חשש, בילו את ימיהם בלי פחד; ואלה שטיפלו במשרדיהם בעניני העם121 למעלה משורת הדין, הפחידום במשפטים. אבל כל אימת שצצה תקווה לשינוי פני הדברים בעת המצב המדאיב, המאבק הנושן שלהב שוב את הרוחות. אילו יצא קאטילינה מההתנגשות הראשונה מנצח או בתוצאה של תיקו, ודאי, שמהלומה גדולה ואסון היו פוקדים את המדינה ואף לאלה, אשר עתידים היו להשיג את הנצחון, לא היה מניח ליהנות ממנו זמן רב זה שיכול יותר, רק עד שיטול את השלטון ואת החרות מידי היגעים ושפוכי הדם122. ובכל זאת, היו רבים מלבד הקושרים, שבאו אל קאטילינה מתחילה. בתוכם היה פולוויוס, בן סנטור, אשר אביו ציווה להרגו משהוחזר מהדרך123.

באותה העת הסית ברומא לנטולוס לפקודת קאטילינה – גם הוא בעצמו וגם בעזרת אחרים – את כל אותם האנשים, שסברם לפי אופיים או מצבם הכלכלי מתאימים לביצוע מהפכה ולא את האזרחים בלבד, כי אם כל מיני בריות, במידה שיועילו למלחמתו.

מ'. לפיכך לאיש בשם פ. אומברינוס124 נתן את התפקיד, שיבקש את שליחי האלובריגים125 ואותם, אם יוכל, יביא לידי ברית מלחמה. הוא ידע, כי שקועים הם בחובות רשמיים ופרטיים ומכיון שמטבעו שבט הגאלים אוהב מלחמה הוא, בקלות יצרף אותם לתכנית כזאת. אומברינוס, עקב עסקי המסחר שלו בגאליה, מוכר היה לרוב אצילי העממים ואף הוא הכיר אותם. לכן ללא שהיה, כאשר הבחין בשליחים בפורום, התחקה על מצבה הכלכלי של ארצם וכאילו תוך הבעת צער על גורל המר החל חוקרם, מה מוצא מקווים הם מהצרות הכה גדולות. לאחר שראם מתאוננים על חמדנות הפקידים ומאשימים את הסנט, כי אין שם משום עזרה להם, ורק מהמוות מצפים הם מרפא לצרתם, אז אמר, „אני אראה לכם את דרככם, אשר אם רק תרצו להיות גברים, תימלטו בה מהרעות הללו“.

בתום דבריו אלה החלו האלובריגים, שהתעוררה תוחלתם, מתחננים בפני אומברינוס, כי ירחם עליהם. דבר לא יקשה מהם שלא יהיו מוכנים לעשותו בחפץ לב, אשר רק ישחרר את ארצם מהחובות. הוא הוביל אותם אל ביתו של ד. ברוטוס, כי קרוב היה לפורום ובגלל סמפרוניה אינו זר לקשר126. ברוטוס עצמו לא היה באותה העת ברומא. נוסף לכך, קרא גם לגאביניוס127, כדי שלדבריו יהיה רושם גדול יותר. בנוכחותו גילה את הקשר, קרא בשמות המשתתפים וכן גם עוד רבים אחרים שאינם שותפים, על מנת שיגבר חשק השליחים. לאחר מכן הבטיח להם את עזרתו ושלחם לביתם.

מ"א. זמן רב הססו האלובריגים, איזו החלטה תתקבל על דעתם. מצד אחד עמדו החובות, רצונם למלחמה והתמורה הטובה שבתקוות הנצחון, ומצד שני – כה צבאי גדול, החלטיות ובמקום תקווה קלושה – מתת ודאית. לאחר ששקלו היטב, גבר בסוף מזלה של המדינה. לכן גילו את הדבר, כפי שהם ידעו, לקו. פ. סאנגה128, אשר מחסותו נהנתה בעיקר מדינתם. קיקרו, אשר מפי סאנגה נודע לו על התכנית, ציווה לשליחים, כי יעמידו פנים ויציגו נטיה עזה לקשר, ילכו אל יתר הקושרים, יבטיחו להם הבטחות, יגישו את עזרתם, למען שהם, ככל האפשר, יהיהו מוכחים בראיה.

מ"ב. בערך באותה העת, בשני עברי גאליה וכן גם בסביבות פיקינום וברוטיום129, קמה מהומה; שכן אלה, שקאטילינה שלחם קודם לכן, פעלו בפזיזות ובסכלות. בכינוסי לילה, באיסוף נשק הגנה והתקפה, ובתנועה קדחתנית גרמו לפחד יותר משלסכנה. הפריטור קו. מטלוס קלר אסר אחדים מהם לאחר חקירה על־פי החלטת הסנט וכן עשה גם ק. מורנה, מי שהיה הנציב בגאליה שבעבר זה130.

מ"ג. ברומא לנטולוס עם יתר ראשי הקשר הכינו כוחות מוגברים וניכרים והחליטו שבהגיע קאטילינה לסביבת פיזולי עם צבאו, יתאונן הטריבון ל. בסטיה131 בפני אספת העם אודות מעשי קיקרו132 וייחס את השנאה, שקמה בעקבות המלחמה הכבדה, לקונסול המעולה; ובהינתן האות הזה יבצעו יתר הקושרים בלילה הבא איש איש את תפקידו. הוסכם, כי תפקידים אלה יחולקו כדלקמן: סטאטיליוס וגאביניוס עם גדוד חזק יציתו את העיר בשנים־עשר מקומות מתאימים בבבת אחת, כדי שהגישה אל הקונסול ואל האחרים, אשר להם טמנו פח, תהי קלה יותר במהומה; קתיגוס ילכוד את שער ביתו של קיקרו ובכוח יפלס אליו דרך, איש את רעהו והבנים של המשפחות המיוחסות, אשר חלק ניכר היו, את הוריהם יהרגו133; ובאותה שעה, תוך ההרג, הרצח והבהלה הכללית, יפרצו אל קאטילינה. בזמן ההכנות וההחלטות התאונן תכופות קתיגוס על אזלת ידם של בעלי הברית: הם, בפקפוקיהם ובדחיית המועדים, החמיצו את מיטב ההזדמנויות, השעה המסוכנת דורשת מעשים ולא התיעצויות וכי הוא, אף אם מעטים עזרוהו, יתקוף את בית הסנט למרות חרדת האחרים. הוא היה פרא, תקיף מטבעו, מוכן לפעולה וסבר, כי העיקר הוא המהירות.

מ"ד. אכן התכנסו האלוברוגים על־פי פקודת קיקרו עם יתר האנשים באמצעות גאביניוס. מלנטולוס, מקתיגוס, מטאטיליוס וכן גם מקאסיוס דרשו הצהרה בשבועה, אשר יעבירוה כתובה וחתומה אל אזרחיהם, אחרת, לא בקלות יביאום לידי מעשה כזה. כל אלה נתנו ללא כל חשש את חתימתם, אך קאסיוס הבטיח, כי בקרוב יבוא אליהם וזמן קצר לפני הנציגים עזב את העיר. לנטולוס שלח אתם את ט. ווֹלטורקיוס, איש קרוטון, כדי שטרם שוב האלוברוגים אל ביתם יחזקו בהבטחה הדדית את הברית עם קאטילינה. הוא עצמו מסר לווֹלטורקיוס אגרת עבור קאטילינה בזו הלשון:

„מי אני, תדע מאותו האיש אשר אשלח אליך. חשוב היטב, באיזו סכנה אתה וזכור, כי גבר הנך. תשקול, מה דורשת טובתך. בקש עזרה מכל איש, אפילו מנחותי דרגה“.

כמו כן הוסיף עוד הודעה בעל פה: אם הוכרז על ידי הסנט כאויב, על שום מה ידחה את העבדים? בעיר מוכן הכל כפי מצוותו. אל יתמהמה להתקרב.

מ"ה. בתום דברים אלה נקבע ליל היציאה134 וקיקרו, שנודע לו הכל מפי הנציגים, הורה לפריטורים ל. ואלריוס פ’לאקוס וק. פומפטינוס135, כי יארבו למסע חבורת האלוברוגים בגשר מולוויוס ויתפסו אותו136. הוא גילה להם את כל הענין, שלמענו נשלחו אלה ואת היתר הניח להם, שיעשו כפי דרישת המעשה. הם, למודי המלחמה, הקימו את עמדותיהם בלי ערבוביה ובהתאם לפקודה השתלטו על הגשר בהסתר. משבאו הנציגים עם וולטורקיוס למקום ומשני הצדדים נשמעה צעקה בבת אחת, הבינו הגאלים מיד את הכוונה וללא שהייה הסגירו את עצמם לפריטורים; וולטורקיוס התגונן תחילה בחרבו מפני ההמון ועודד אחרים, אולם, כאשר נעזב ע"י הנציגים, פנה אל פומפטינוס וביקש על נפשו כי מכרו היה; אך בסוף נכנע לפריטורים כלאויבים מתוך פחד ודאגה לחייו.

מ"ו. ככלות המעשה הודיעו הכל לקונסול באמצעות שליחים. דאגה גדולה וכן גם שמחה תפסוהו. שמח, כי הבין שעם גילוי הקשר ניצלה המדינה מסכנה רבה; יתר על כן דאגה תוך פקפוקים, מה ייעשה כאשר בפשע הגדול ביותר אזרחים כה מיוחסים נאסרו; את הענשתם חשב לעומס לעצמו ואת פיטורם לשואת המדינה. לכן הקשה את לבו וציווה, כי יקראו אליו את לנטולוס, קתיגוס, סטאטיליוס, גאביניוס וגם את קיפאריוס, איש טאראקינה137, אשר התכונן לנסוע לאפוליה להסית את העבדים. כולם הופיעו ללא שהייה; אולם קיפאריוס, אשר לא מזמן עזב את ביתו בשמעו על ההלשנה, ברח מהעיר. הקונסול הוביל במו ידיו את לנטולוס לסנט138, כי היה פריטור, וציווה, שהנוספים יובאו עם משמרות למקדש קונקורדיה139. כינס שמה את הסנט ותוך נוכחות מלאה140 הכניס את וולטורקיוס עם הנציגים. הורה שיובאו למקום הפריטור פלאקוס עם תיק המכתבים, אשר קיבל מהנציגים.

מ"ז. ווֹלטורקיוס נחקר על נסיעתו, על המכתבים ולבסוף על התכנית וטעמה. תחילה הכחיש הכל והסתיר את הקשר, אבל לאחר שנצטווה לדבר תוך חסינות רשמית, גילה את כל הקורות ואמר, כי הוא נקרא להשתתף ע“י גאביניוס וקיפאריוס ימים ספורים קודם לכן ואינו יודע יותר, רק את הנציגים; ובמידה ששמע פעמים מספר מפי גאביניוס, הרי פ. אוטרוניוס, ס. סולא, ל. וארגונטיוס ועוד רבים אחרים שותפים לקשר. באותו הדבר הודו גם הגאלים והוכיחו עפ”י המכתבים, שלנטולוס משקר, וגם עפ"י דבריו, שהשמיע תכופות לאמור: בספרי הסיבילות141 ניבאו, שהשלטון ברומא יינתן לשלושה ממטה קורנליוס, תחילה לקינה142 ולסולא והוא יהיה השלישי, אשר יפול בגורלו לשלוט בעיר. זאת ועוד, השנה היא העשרים מאז שריפת הקאפיטוליום143, ועליה חזו הידעונים מאותות, כי היא תהיה עקובת דם בגלל מלחמת אזרחים. לכן הקריאו את המכתבים וכשאישרו תחילה כולם את חתימותיהם, החליט הסנט, כי לאחר התפטרותם ממשרותיהם144, לנטולוס והאחרים יוחזקו במעצר חופשי145. כך נמסרו לנטולוס לפ. לנטולוס ספינתר, מי שהיה אז אדיל, קתיגוס לקו. קורניפיקיוס146, סאטיליוס לק. קיסר147, גאביניוס למ. קראסוס148, וקיפאריוס, שכן לא מזמן הוחזר מבריחתו, לסנטור קנ. טרנטיוס.

מ"ח. בינתים, עם גילוי הקשר, שינה העם את דעתו, והוא, אשר בתחילה שאף לתמורות וחשק במלחמה, מכאן ואילך גידף את תכנית קאטילינה ואת קיקרו עד השמיים רומם; וכאילו שוחרר משיעבוד, שמח ועלז. אמנם כל מעשי החמס הנלווים למלחמה היו לתועלת יותר משלהפסד, אך את ההצתה חשב אכזרית ומופרזת ולעצמו מסוכנת, שכן כל רכושו עמד לו לסיפוק צרכי היום־יום ולקיום גופו.

כעבור יום הובא אל הסנט איש בשם ל. טארקוויניוס, אשר עליו אמרו, שהוחזר מהדרך בנסעו אל קאטילינה. כאשר הביע נכונות להלשין על הקשר, אם תינתן לו חסינות רשמית, נצטווה ע"י הקונסול, שיגיד את הידוע לו; הוא הודיע לסנט בערך אותם הדברים, שוולטורקיוס סיפר על הכנת ההצתות, על רצח האופטימאטים, על צאת האויבים לדרך, ועוד, שמ. קראסוס שלחוֹ לבשר לקאטילינה שבל יבהיל אותו מעצרם של הקושרים – לנטולוס, קתיגוס ואחרים – אלא דווקא משום כך יחיש את צעדיו להתקרב אל העיר, שיעודד את יתרם וייקל לו להצילם מן הסכנה. אך רק הזכיר טארקוויניוס את שמו של קראסוס, האיש האציל, בעל עושר רב והשפעה עצומה, סברו אחדים את הדבר כבלתי מתקבל על הדעת ואחרים, אפילו חשבו כאמת, בכל זאת נראה להם, שבזמנים כאלה רצוי להרגיע איש בעל כוח כמוהו משלהסיתו, ורובם – החייבים לקראסוס בקשר לעסקיו הפרטיים – צעקו פה אחד, שעד שקר הוא ותבעו דיון על אודות הענין הזה. לכן משביקש קיקרו הוראה, החליטה מליאת הסנט, שהודאתו של טארקוויניוס נראית כוזבת והוא חייב להישאר במעצר ובל תינתן לו האפשרות להוסיף ולהלשין, בלתי אם יגיד, בעצת מי בדא את הפרשה כולה.

אחדים סברו באותה העת, שההודאה היתה מבין תחבולותיו של פ. אוטרוניוס, למען ייקל עליו בהזכירו את קראסוס כשותף לסכנה להגן בכוחו על יתר האנשים. אחרים אמרו, שקיקרו ערב את טארקוויניוס לתוך הענין, שלא יהפוך קראסוס את המדינה בקבלו על עצמו את הגנת מפירי הסדר כפי מנהגיו.

לאחר מכן שמעתי, שקראסוס הצהיר, שאת כל הבזיון הגדול הזה ייחס לו קיקרו.

מ"ט. אכן, בימים ההם לא יכלו ק. קאטולוס149 וק. פיסו150 – לא בהפצרות, לא בהשפעה פוליטית ולא בכסף – להביא את קיקרו לידי כך, שדרך האלוברוגים או כל עד אחר יאשים את קיסר האשמות שוא. יחסי איבה חריפים היו לשניהם עמו; פיסו הואשם בעוול הוצאה להורג של איש טראנספאדני מסוים במשפט שוחד151, וקאטולוס היה חדור שנאה כלפיו בדבר השתדלותו לכהונה הגדולה; שכן הוא, הבא בימים, לאחר ששימש במשרות רמות מעלה, נוצח על־ידי קיסר הצעיר וּויתר לו152. המצב נראה מתאים, כי כאיש פרטי בגלל נדיבותו וכפקיד המדינה בגלל מתנותיו הגדולות שקע בחובות עצומים153. אבל כאשר לא יכלו להביא את הקונסול לידי מעשה רע כזה, הדיחו אנשים, אחד אחד, בפיתויים ובשקרים, שיגידו, כי מוולטורקיוס או מהאלוברוגים באה השמועה. הם עוררו שנאה כה גדולה נגדו, שפרשים רומאיים לא מעטים, אשר עמדו סביב היכל קונקורדיה חמושים על המשמר, בין בשל גודל הסכנה, בין בשל קוצר נפשם, איימו על קיסר בחרבם בצאתו מן הסנט, כדי שאהבתם למדינה תתגלה בציבור154.

נ'. כל עוד התנהל הדיון בסנט155 וכל עוד הוחלט על השלמון לשליחי האלוברוגים ולט. וולטורקיוס עקב התאשרות הודאתם, באו עבדים משוחררים ומעטים מהקליאנטים של לנטולוס מכיוונים שונים ועוררו את בעלי המלאכה ואת העבדים ברחובות לחטיפתו; קצתם פנו אל מנהיגי האספסוף, אשר רגילים היו להטריד את סדרי המדינה בעד בצע כסף. אף קתיגוס ביקש דרך כרוזים את עבדיו ומשוחרריו המובחרים והמנוסים לכל מעשה גבורה, שיפרצו אליו חמושים ביחידה מאורגנת. כאשר הבחין הקונסול בהכנות הללו, חילק את המשמרות בהתאם לנסיבות ולזמן, ובסנט שכונס156 שאל על אשר ייעשה לאותם האנשים שניתנו למעצר; אכן הצהירה לא מזמן מליאת הסנט157, כי מעשיהם היו נגד המדינה. אז נשאל ראשון על דעתו ד. יוניוס סילאנוס158, מי שהיה אותה עת נבחר למשרת הקונסול, בנוגע לאותם האנשים שהיו במעצר, ואחר כך בנוגע לל. קאסיוס, פ. פ’וריוס, פ. אומברינוס, קו. אניוס, אשר החליט להוציאם להורג, אילו היו נתפשים. לאחר מכן, בהשפעת נאומו של ק. קיסר אמר, שהוא מתכוון ללכת בעקבות ט. נירו159, ובדעתו לדון שוב לאחר חיזוק המשמרות.

אבל, כאשר בא תורו של קיסר, בהישאלו על דעתו ע"י הקונסול, הוא אמר כדברים האלה.

נ"א. „סנטורים, המתייעצים על אודות דברים מסופקים, יאה, כי יהיו נטולי שנאה, ריעות, כעס ורחמים. לא בנקל נבחין באמת, אם אלה יעמדו למכשול ואיש לא ייכנע לתאוותו ולתועלתו בעת ובעונה אחת. כאשר תרחיב את תבונתך, היא תגבר, אם תתנחל התאווה, היא תשלוט והרוח לא תחזק. הרבה מקרים יכולתי להזכיר, סנטורים, כשמלכים ועמים מתוך שנאה או רחמים לידי החלטה רעה באו. אבל אעדיף לספר, אשר אבותינו – כנגד תאוות לבם – נכון וכשורה עשו. במלחמה המאקידונית160, שנלחמנוה עם המלך פרסאוס, נעשתה מדינת רודוס הגדולה והאדירה, אשר בעזרת העם הרומאי עלתה לגדולה, בוגדנית ועוינת כלפינו. אך בתום המלחמה, לאחר שדנו על הרודיים, שילחום אבותינו ללא עונש, שלא יאמר איש, כי המלחמה החלה יותר בגלל עושרם מאשר בגלל פגיעה בכבודנו161. וכמו כן, בכל המלחמות הפוניות, אף על פי שהקרתגים גם בעתות שלום וגם בעתות שביתת נשק חוללו תכופות מעשי נבלה רבים, הרומאים מעולם לא עשו כאלה על אף ההזדמנויות; שאפו יותר להתנהגות ההולמת את כבודם מאשר לפעול נגד האויב כחוק162. היזהרו־נא, סנטורים, שרשעות פ. לנטולוס ושל האחרים לא תגבר בקרבכם על כבודכם ואל תשגיחו יותר על כעסכם משעל שמכם הטוב. שכן, אם יבוקש עונש ההולם את מעשיהם, הנני מצדיק את ההצעה החדשה; אבל אם גודל הפשע עולה על כל המשוער, סבורני, כי צריכים לנהוג בהם על פי החוק.

רבים מהם, שקדמו לי והביעו את דעתם בלשון ערוכה להפליא, הצטערו על כשלון המדינה. הם ספרו ומנו, מה אכזרית היא המלחמה ומה יאונה למנוצחים: גוזלים בתולות ונערים, חוטפים ילדים מחיבוק הוריהם, אמהות מסורות להנאת המנצחים, שודדים מקדשים ובתים, רוצחים ומעלים באש ולבסוף, הכל מתמלא נשק, גוויות, דם ואבל. אבל, אלים בני אל־מות, למה התכוון הנאום ההוא? כלום עשאכם אויבי הקשר? כמובן, אשר הענין הגדול והאכזרי הזה לא נגע ללבו, יציתו נאום.

לא כן הדבר, לאיש לא נראה אי הצדק כלפיו פעוט, רבים נושאים אותו בקושי משבשוויון נפש. לא לכולם אותו חופש הפעולה. נחותי הדרגה, שחייהם באפלה, אם שגו ברוגזם, מעטים יידעו, פרסומם עולה בקנה אחד עם מעמדם; לעומתם, השולטים בכיפה, מבלים את ימיהם במשרה רמה, מעשיהם ידועים לכל בני התמותה. יוצא, איפוא, כי במעמד הגבוה חופש הפעולה הוא המזער ביותר. לא יאה לשאת פנים, לשנוא, ולא כל שכן לכעוס. זה שנקרא בקרב האנשים כעס, ייאמר עליו בקרב השלישים, כי גאווה ואכזריות הן. כן סבור אני, סנטורים, שכל העינויים קטנים הם ממעשי הרשע שלהם. אבל רוב בני התמותה זוכרים את אחרון המעשים ובקרב העווילים שוכחים את העוולה וביחס לעונש דנים, אם הוא היה כבד במקצת.

בטוחני, שד. סילאנוס, איש גיבור ואמיץ זה, מתוך אהבת המולדת אמר את אשר אמר ובענין כה חשוב לא נהג בנטוֹת חסד או באיבה; היטבתי להכיר את מידותיו הטובות ואת מתינותו. אכן, דעתו לא נראית לי אכזרית – כלום יכול להיות דבר אכזרי נגד אנשים כאלה? – אבל היא זרה לחוקתנו. בודאי הפחד או העוול הכריחוך, הוי סילאנוס – בהיותך נבחר למשרת הקונסול – להחליט על סוג עונש חדש. על הפחד מיותר לדון, וביחוד שעומדים משמרות כה גדולים מזוינים עקב מסירותו של הקונסול, האיש המצוין. על העונש על כל פנים אוכל לומר את האמת הפשוטה, אשר באבל ובצרות המוות הוא מנוחה מהטרדות ולא אכזריות, הוא פותר את כל קשיי בני התמותה ומעבר לו אין מקום לדאגה ולשמחה. אבל, אלים בני אל־מות, שמא לא הוספת להצעתך, שתחילה יש להלקותם, כי יאסור זאת חוק פורקיוס?163 הרי חוקים אחרים מצווים, שלא יגזלו את חיי הנדונים, אלא לגלות ישלחום164, וזאת, משום שקשה המלקוּת מההרג? אך מהו חמור ומה קשה מדי נגד אנשים כאלה, שאשמתם הוכחה בפשע כה גדול? אם הוא קל יותר, כיצד תתאם, שבענין פעוט תכבד את החוק, כל עוד תזנח אותו במקרה חשוב?165

ולעומת זאת, הימנע איש, אשר הוחלט נגד בוגדי המולדת? כן – הזמן, הנסיבות והמזל, שהפכפכותו מכוונת את העמים. בצדק יארע להם, אשר יפול בחלקם. ברם, סנטורים, תשקלו־נא, אשר תחליטו בקשר לאחרים. כל התקדימים הרעים מדברים טובים קמו; כל אימת שהשלטון בא לידי בורים או לידי טובים פחות, התקדים החדש מועתק מהראויים ומהמתאימים ללא ראויים וללא מתאימים. הלאקדימונים כפו על האתונאים המובסים שלושים איש, אשר ניהלו את מדינתם166. אלה החלו הורגים – תחילה ללא משפט – כל אדם רע ושנוא לכלל. העם שמח על זאת ואמר, כי בצדק נעשה. לכשגברה לאט השרירות, רצחו להנאתם טובים ורעים כאחד ואת היתר בפחד הבהילו; כך דוכא ציבור האזרחים ותמורה קשה נתנו לשמחת פתיותם. עוד זכור לנו סולא המנצח, עת צווה להרוג את דאמאסיפוס167 ועוד אנשים כמוהו, אשר לרעת המדינה גברו; מי לא שיבח את מעשהו? אמרו, כי בצדק הושמדו המרושעים ומחרחרי הריב, אשר החרידו את המדינה במרידות. אבל המעשה היה ההתחלה לרצח הגדול. שכן, אם חמד איש בית או חווילה ולאחר מכן כלי או בגד של מישהו, טרח טרחות, שזה ברשימת המופקרים יהא. לכן אלה, שלהם היה מות דאמאסיפוס לשמחה, כעבור זמן לא רב הם בעצמם נגררו לגרדום, טרם נסתיימו הרציחות, וכבר העשיר סולא את אנשיו.

אני כשלעצמי לא חושש חששות כאלה ממ. טוליוס168 ולא בימינו, אבל במדינה גדולה מצויים אנשים רבים בעלי תכונות שונות. יתכן, שבזמן אחר, תחת שלטון קונסול אחר, מפני שצבא עומד לו מוכן, דבר שקר כאמת ייחשב. כאשר על־פי דוגמא זאת בהתאם להחלטת הסנט ישלוף הקונסול את חרבו, מי יגבילו או מי ישקיטו?

סנטורים, אבותינו לא חסרו עצה וגבורה מעולם ואף הגאווה לא עמדה להם למכשול, שיחקו מוסדות זרים, אם הם נכונים היו. מגינים וחניתות שאלו מהסאמניטים ורוב סמלי השררה מהאטרוסקים. ולבסוף, כל אימת שנראה דבר מתאים אצל בעלי הברית או האויבים, בשקידה רבה סגלוהו להם בביתם, העדיפו לחקות את הטוב מלשנאו. בעצם הזמן ההוא לפי מנהגי יוון הולקו האזרחים והנידונים הוצאו להורג169. לאחר שגדלה המדינה ועם ריבוי האזרחים התחזקו הפלגים היריבים, החלו מכשילים חפים מפשע ומעשים דומים נוספים אירעו, אז הוכנו חוק פורקיוס ועוד חוקים אחרים, אשר לפיהם הנידונים נשלחו לגלות. חושב אני ענין זה, סנטורים, גדול עד כדי כך, שלא נקבל דעה חדשה. ודאי, שגבורה וחכמה רבה יותר היתה להם משלנו, שמשלטון קטן ממלכה כה אדירה עשו, ואשר הם היטיבו לרכשה, אנו בקושי מחזיקים בה.

הנשלחם ונגדיל בכך את צבא קאטילינה? חלילה וחס. אבל דעתי היא, שהונם יוחרם170 לטובת המדינה והם יוחזקו במאסר בערי השדה171, איש לא יביא אחר כך על אודותם הצעה אל הסנט וגם עם העם לא ידון עליהם; מי שיעשה אחרת, יכריז עליו הסנט, שהוא עוין את המדינה ואת שלום הציבור“.

נ"ב. כאשר סיים קיסר את נאומו, נתחלקו הסנטורים בדעתם והביעו בקיצור את תמיכתם, מי בדעה של זה ומי בדעות של אחרים. אז מ. פורקיוס172 בהשאלו על דעתו, נאום כזה נשא:

„מחשבתי אחרית היא לגמרי, סנטורים, כאשר אתחשב במצב ובסכנות וכאשר אתבונן בדעות של אחדים מכם. נראה לי, כי הם דנו בעונשם של אלה, אשר מלחמה הכינו בהורים, במזבחות ובבית המשפחה. המצב מתרה בנו להיזהר מפניהם, משנחליט להתיעץ על דבר נגדם. שכן, את כל מעשי הרשע תרדוף אחר העשם, בלתי אם לא השגחת, שלא יקרו, כי אם אירעו, לשוא תתחנן לבית המשפט; בעיר כבושה לא ישאר דבר למנוצחים. אבל, למען אלים בני אל־מות, אליכם אפנה, אשר הוקרתם בתים, חווילות, ציורים ותבליטים על המדינה; אם תחפצו להחזיק בכל היקר לכם, יהא הוא אשר יהא, ואפילו להבטיח את שלוות תענוגותיכם, התעוררו, איפוא, והתמסרו לעניני המדינה. לא על המסים ולא על דיכוי בני הברית מדובר הפעם; חרותנו וחיינו מוטלים בספק.

תכופות והרבה דברתי, סנטורים, במעמד הזה, רבות התלוננתי על המותרות ועל הכילות של אזרחינו, ומסיבה זו אנשים רבים קמו לי לאויבים; מכיוון שלי וליצרי מעולם לא מחלתי על שגיאה, לא בנקל הרשיתי מעשי רשע לתאוות הזולת. אבל אפילו שקלתם ומצאתם את דברי קלי־ערך, המדינה היתה בכל זאת חזקה ובשל עושרה נשאה את הרשלנות.

עתה לא זוהי השאלה, האם נחיה על־פי מידות טובות או רעות או מהו גודלו והדרו של שלטון העם הרומאי, אלא אם כל נחלתנו, כמות שהיא, לנו או יחד עמנו היא לאויבים תהא. ובנסיבות כאלה מזכיר איש עדינות ואורך רוח. זה מזמן איבדנו את שמם האמיתי של הדברים. שכן, פיזור הון הזולת, נדיבות לב, ועזוז למעשים רעים – גבורה תיקרא, לכן מונחת המדינה על עברי פי פחת. יהיו־נא הם, אם ככה הוא המוסר, פזרנים מרכושם של בני הברית, רחמנים כלפי הגונבים את כספי הציבור, אך אל יבזבזו את דמנו וכל עוד חסים הם על המרושעים, יאבידו לנו כל הטובים.

בנאום ערוך כהלכה ויפה הרצה עתה קיסר במעמד זה על החיים ועל המוות. ודאי סבור הוא, שטעות היא, את אשר מספרים על השאול, כי הרעים – בניגוד לטובים – מיישבים את המקומות המתועבים, השוממים והמכוערים. לכן הציע להחרים את הונם ולהחזיק אותם במאסר בערי השדה, וכפי הנראה מחשש, שאם יימצאו ברומא, ייחטפו בידי משתתפי הקשר או בידי אנשים שכירים. כאילו הרעים והמרושעים מצויים בבירה בלבד ולא בכל רחבי איטליה וכאילו לא שם תוכל ההעזה יותר, אשר האמצעים להגנה מעטים הם. לפיכך לא תועיל ההצעה, אם יפחד שהם מסוכנים, אך, אם בפחד גדול וכללי כזה הוא לבדו לא ידאג, על אחת כמה וכמה חייב אני לדאוג לעצמי ולכם.

לכן, כשתחרצו את משפט פ. לנטולוס ושל אחרים, היו סמוכים ובטוחים, שתחליטו אתם בעת ובעונה אחת על צבא קאטילינה וכן על כל הקושרים. במידה שתפעלו במסירות, כן תרפינה ידיהם; ואם יראוכם, כי תבלו אך קמעא, מיד עזים יהיו.

אל תחשבו שאבותינו מהמדינה הקטנה – גדוּלה בנשק עשו. אילו היה כך הדבר, הרי מדינתנו עתה היא הנהדרת ביותר, שכן המון רב יותר של בעלי ברית ואזרחים וכן גם של נשק וסוסים לנו משלהם. אפס, משהו אחר, אשר אין לנו יותר, עשאם גדולים: חריצות בבית, שלטון צדק בחוץ, נפש חפשית בעצה ובלתי נכנעת לחטא ולתאווה. במקום אלה מצויים אצלנו מותרות ותאוות בצע, מצוקה באוצר המדינה ושפע בבתים הפרטיים. משבחים אנו את האושר וחובקים את ידינו. אין כל הבדל בין טובים לרעים, את כל שכרן של המעלות היתרות תפסה השאפתנות. ואין פלא בכך. אם איש איש בקרבכם רק ליתרונו הוא ידאג ואם תשתעבדו לתענוגות בבית וכאן לכסף ולרדיפת כבוד, יצא, כי היא הסתערות על מדינה חסרת ישע.

אבל אחדל מכל זאת. האצילים שבאזרחים קשרו קשר להבעיר אש במולדת, הם הסיתו למלחמה את שבט הגאלים העוין ביותר לשם הרומאי. מצביא האויבים עם צבא עומד מעל ראשינו. ואתם מתמהמהים עתה ומהססים, מה לעשות לאויב שנלכד לפתע בתוך החומות. נדמה, נכמרו רחמיהם עליהם ותפטרום על נשקם, שכן הצעירים הללו שגו בשל שאפתנותם; אל תהא אותה רכות לב ומידת הרחמים שבכם לצרה, אם הם בנשק אחזו.

אכן, הנסיבות הן קשות מאד, אבל אתם אינכם מפחדים מפניהן; ולא עוד, אלא אתם מתמהמהים ובעצלות נפש ובחולשה מצפים איש לרעהו, באלים בני האל־מות מאמינים, אשר על המדינה הזאת בסכנות גדולות שמרו. לא תבוא ישועת האלים מנדרי נשים ומתחנוניהן; משמרת, פעלתנות, עצה טובה יצליחו. משתתמסר לרשלנות ולעצלות, לשוא תתפלל לאלים, הם בועטים ועוינים. מ. טורקוואטוס, בזמן אבותינו, ציווה במלחמה הגאלית, שבנו ייהרג, כי בניגוד לפקודה נלחם באויבים, והוא, הצעיר המצוין במותו נתן את עונש גבורתו העזה173. ואתם מתמהמהים באשר להחלטתכם על בוגדים אכזרים אלה? כנראה, חייהם הקודמים שקולים כנגד פשע זה. אכן, חוסו לכבודו של לנטולוס, אם הוא בגפו על שמו הטוב, על האלים ועל בני אדם מעולם לא חס. סילחו־נא לקתיגוס בגלל גילו הצעיר, בלתי אם לא זו הפעם השניה הביא מלחמה למולדת. ומה אומר על גאביניוס, על סטאסיליוס ועל קיפאריוס? אילו היה בהם משום מידת החסידות, לא היו הוגים תכניות כאלה על המדינה.

ולבסוף, סנטורים, אילו היה מקום לחטא, בשם האלים, הייתי מניח, שתתפכחו מהענין עצמו, שכן בזים אתם לדיבורים. אבל מוקפים אנו מכל הצדדים. קאטילינה עומד עם צבאו לחנקנו, אחרים בתוך החומות ואויב בלב העיר, דבר לא יוכל להיעשות ולהיערך בהסתר, משום כך דוחקת השעה.

לכן סבור אני, שבגלל קשר נורא של אזרחים מרושעים המדינה לידי סכנה גדולה באה, והוכחה אשמת אנשים אלה והודו בשל הלשנת ט. וולטורקיוס והשליחים האלובורגים, שרצח, הצתה ומעשי פשע מכוערים ואכזרים נוספים תכננו נגד האזרחים והמולדת, ומשהודו הם והובאה ראיה נגדם על בגידתם – לפי מנהגי אבותינו – במוות ייענשו“.

נ"ג. לאחר שהתיישב קאטו, שיבחו את הצעתו כל הקונסולים לשעבר וכן גם חלק ניכר של הסנט; את גודל רוחו רוממו עד השמיים, אולם בינתיים אלה את אלה כינו פחדנים תוך גערות הדדיות. קאטו התפרסם, שמו הלך וגדל עד למעלה והסנט החליט כפי שהוא הציע.

וכשלעצמי, שהרביתי לקרוא ולשמוע על מעשי העם הרומאי המפורסמים בעת שלום ובעת מלחמה, בים וביבשה, חזקה שאיפתי להסב את שימת לבי לחקור את הדבר, אשר המריץ אותו לשאת בתפקידים הללו. ידעתי, כי התנגש תכופות בכוחות קטנים עם לגיונות גדולים; למדתי לדעת, שניהל מלחמה באמצעים מועטים עם מלכים אדירים; ונוסף עוד, סבל רבות מאכזריות הגורל, ועלו עליו היוונים בצחות הלשון והגאלים בתהילת המלחמה. ובכן, לאחר עיון רב גלוי וידוע לי, שתכונותיהם המצוינות של קומץ אזרחים חוללו כל זאת, ולפיכך גברה הדלות על העושר ומעטים יכלו לרבים. ברם, לאחר שנשחתה המדינה עקב מותרות ועצלות, עמדה להם גדולת המדינה כנגד פשעי המצביאים והפקידים וכאילו תש כוחה של היולדת, זמן רב לא היה איש ברומא, שהתפרסם במידותיו הטובות. אך ידעתי אני בימי שני אישים מצויינים, ששונים היו באופיים: מ.קאטו וג. קיסר, אשר בהזדמנות זאת אין בדעתי להתאלם וככל שאוכל, אתאר את טבעם ואופיים של השניים.

נ"ד. אכן, היו מוצאם, גילם ומומחיותם באמנות הדיבור כמעט שווים והם נדמו בגודל רוחם וכמו כן בתהילתם, אולם, איש איש נהג כדרכו. זה174 התפרסם בעדינותו ובמידת הרחמים שבו וזה, הקפדנות הוסיפה לו כבוד.

קיסר השיג את תהילתו במתת, בהושטת תמיכה ובסלחנות, אבל קאטו – לעולם בלי תשורות. האחד היה מנוס לאומללים והשני אבדן לרשעים. זה השתבח בקלותו וזה בהתמדתו. לסוף, התמסר קיסר לעמול יומם ולילה, דאג לעניני רעיו, הזניח את שלו ולא מאן מלשלם גמולים טובים. לעצמו ביקש שלטון, צבא ומלחמה שלא כקודמות, אשר יבליט בה את גבורתו. שאיפתו של קאטו היתה המתינות, המידה, אך בעיקר הקפדנות. לא התחרה בעושר עם עשיר, בחרחורי ריב עם איש מפלגה, כי אם בשקידה על מידות טובות, במתינות שקולה ובהתאפקות בלתי משוחדת; העדיף להיות משלהיראות אציל. יוצא, איפוא, שככל שמיעט לחתור לקראת התהילה, כך היא באה אליו.

נ"ה. לאחר שהסנט הצביע בעד הצעתו של קאטו – כאמור לעיל – סבר הקונסול, שהמעשה הנכון יהא להקדים את הלילה הממשמש ובא, כדי שלא יארע דבר לא צפוי משך זמן זה; לשלושת מפקחי הכלא175 הורה להכין את כל הדרוש להוצאה להורג ולאחר הפקדת משמרות במקומות שונים השליך את לנטולוס לכלא. כך נהגו אנשי רשויות המשפט גם באחרים.

יש מקום בכלא, אם תעלה קצת בכיוון שמאלי – נקרא טוליאנום – משוקע באדמה כשתים־עשרה רגל. חוסמים אותו כתלים מכל הצדדים ומעליו נקמר תא מאבנים, הוא מוזנח ואפל, מבאיש ואיום למראה176.

למקום זה הובא לנטולוס והתליינים, אשר ניתנה להם הפקודה לכך, שברו את מפרקתו בחבל. כך בא לחיי פאטריקי זה, שמוצאו ממטה הקורניליים המפורסמים היה ומי שנשא פעם את שלטון הקונסול ברומא, קץ הולם את מוסרו ואת מעשיו. קתיגוס סטאטיליוס, גאביניוס וקיפאריוס הוצאו להורג באותו אופן עצמו.

נ"ו. בשעה שהתרחשו מאורעות אלה ברומא, הרכיב קאטילינה מכל כוחותיו, שהוביל עמו ושל מאנליוס היו, שני לגיונות – את הגדודים מילא בהתאם למספר חייליו. אחר כך, משבא אליו מתנדב או מישהו מבין הקושרים, חיזק אותם במידה שווה וכך הגיעו הלגיונות במהרה לתקן מלא, על אף שבתחילה לא היו יותר מאלפיים איש177. אבל רק הרביעית שבכל הכוח הזה היתה מצוידת ציוד צבאי והיתר ככל שהמקרה זימן את הנשק, אלה נשאו חניתות או לונכיות ואחרים קורות חדות.

אולם משהתקרב אנטוניוס עם צבאו, עבר קאטילינה דרך ההרים178 והסיע את מחנהו פעם לעבר הקריה (רומא) ופעם לעבר גאליה ולא נתן לאויביו הזדמנות לקרב; הוא יקווה, שבקרוב יהיו לו כוחות רבים, אם הקושרים ברומא יבצעו את המעשה מתחילה עד תום. בינתיים הוא דחה את העבדים, אשר מתוכם התכנסו אליו תחילה במספר רב, כי סמך על כוחו של הקשר; זאת ועוד, נראה לו, ששיתוף עבדים בורחים בעניני אזרחים נוגד את השקפתו179.

נ"ז. אבל כשהודיע שליח למחנה, כי נתגלה הקשר ברומא ולנטולוס, קתיגוס והאחרים הנזכרים לעיל הוצאו להורג; רובם, שתקוות השוד והשאיפה להפיכה פיתוּם למלחמה, התפזרו. את הנותרים180 הסיע קאטילינה במסע מאומץ דרך ההרים הקשים למעבר אל סביבת פיסטוריה181 וביקש להימלט בהחבא דרך השבילים לגאליה שמעבר לאלפים182. אולם מטלוס קלר השתלט על אזור פיקינום183 עם שלושה לגיונות, כי סבור היה שקאטילינה ינהג כאמור לעיל עקב מצבו הקשה. לפיכך, כאשר למד לדעת את דרכו מפי אנשים בורחים, הניע מהר את מחנהו והתבסס למרגלות אותם הרים, אשר שם היתה לו דרך מורד למנוסה אל גאליה. גם אנטוניוס לא היה הרחק משם, שכן עקב הוא אחר הנמלטים במישור עם צבא גדול. אולם משראה קאטילינה, שסוגרים עליו הרים וכוחות אויב, וגם את רוע מזלו ברומא וכי שאין כל תקווה למפלט ולמחסה, חשב לנכון במצב כזה לנסות את מזלו בקרב. אם כן, החליט להתנגש עם אנטוניוס ככל שאפשר מיד. לכן כינס אסיפה ונשא נאום בלשון זו184.

נ"ח. „חיילים, ידוע אדע, שמלים לא תוספנה אומץ רוח וממוגי לב ופחדנים לא יקום צבא מסור ואמיץ בהשפעת נאום מפקדו.אותה מידה של גבורה נגלית לרוב בקרב, אשר מצויה בלב כל אחד מכם מתוך טבעו או אופיו. את מי שלא תעוררנה התהילה והסכנה, לשוא תעודדו; פחד לבו יסתום את אוזניו. אולם אני כינסתי אתכם להזכיר לכם אי־אלו דברים וכן גם לגלות את נסיבות תכניתי.

מטיבים אתם לדעת, חילים, שמורך לבו של לנטולוס וחוסר הזהירות שלו הביאו את המפלה הגדולה לו ולנו, והרי בשעה שמצפה אני לתגבורת מרומא185, לא יכול לעבור לגאליה. וכעת, מבינים אתם יחד אתי, באיזה מצב נמצאים אנו. שני צבאות חוסמים בפנינו את הדרך, האחד מרומא, השני מגאליה. לשהות זמן רב באזור הזה, אילו גם היינו רוצים בכך במאוד, מונע ממנו המחסור בתבואה ובמצרכים אחרים. לכל מקום אשר נלך, בנשק נפלס לעצמנו דרך. לכן, מזהיר אני אתכם, כי היו גיבורים, השליכו נפשכם מנגד ומשתלכו לקרב, זיכרו, שבימינכם תשאו עושר, כבוד, תהילה ונוסף עוד חרות ומולדת. אם ננצח, יובטח לנו הכל: אספקה תהיה בשפע, ערי השדה וכפרים ייפתחו בפנינו. אולם אם נבהל, יתהפך הכל: מקום וידיד לא יגנו, על אשר נשקנו לא הגן. זאת ועוד, חיילים, לא אותו דוחק מאיים עלינו כעליהם; אנו נאבקים למען מולדתנו, חרותנו וחיינו, ולהם אין כל תועלת להילחם בעד שלטון מעטים. לכן התקיפו בעוז וזיכרו את גבורתכם מקודם.

בידכם היה לבלות בחרפה את חייכם בגולה. יכלתם במתי מעט לצפות ברומא לעזרת זרים לאחר אבדן הונכם, אך מכיוון שלתועבה היא זאת בעיני גבר שלא יוכל לשאתה, בדרך זאת בחרתם. אם תרצו לעזוב אותה, תזדקקו להעזה. רק המנצח ימיר את המלחמה בשלום. הרי, בקשת תושיה במנוסה – כשהנשק בו יוגן גופכם, תסבו מהאויב – זוהי אווילות ממש.

לעולם תהיה הסכנה גדולה בקרב למפוחדים; הגבורה חומת מגן היא.

כשמתבונן אני בכם, חיילים, ומעריך את מעשיכם, גדלה תקוותי לנצחון. מעודדים אותי רוחכם, נעוריכם וגבורתכם ונוסף שעת הצוקה, אשר אפילו לפחדנים אומץ תתן. לא יוכלו המוני האויב לכתר אותנו עקב המעברים הצרים. ואם המזל ימעל בגבורתכם, אל־נא תמותו בלא עשות נקמה באויב, שלא תובלו שבויים כשה לטבח, ומוטב שתלחמו כיאה לגבר ותשאירו להם נצחון דמים ויגון“.

נ"ט. משסיים את נאומו, השתהה קמעא ולאחר שציווה לתת אות להתקפה, הוריד את מערכותיו לשפלה מוכנות לקרב. סולקו כל הסוסים, כדי שיגבר אומץ לב חייליו למראה הסכנה הצפויה להם במידה שווה ואף הוא בלכתו רגלי העמיד את הצבא בהתאם למצב המקום וגודל כוחותיו.

מכיוון שהמישור היה בין הרים משמאל וסגר עליו סלע תלול מימין, הציב שמונה גדודים בחזית ואת יתרם כינס בצפיפות בעתודה. שרי המאה וכל אנשי המילואים המובחרים וכן גם החמושים היטב מבין החיילים הועמדו בראש החזית. הורה, שמאנליוס ינהיג את האגף הימני ואיש פיזוּלי מסוים את השמאלי. הוא בעצמו עם עבדים משוחררים וקולוניסטים186 ניצב ליד הנשר, אשר נאמר עליו, כי הוא היה של ק. מאריוס בזמן מלחמת הקימברים187.

בצד שכנגד ק. אנטוניוס, אשר בגלל מחלת רגלו לא יכול היה להשתתף בקרב188, מסר את הצבא לידי מ. פטריוס, לסגן המצביא שלו. הלה הציב את גדוד החיילים הוותיקים, שגויסו בגלל המרד, בחזית, את יתר אנשי הצבא שם מאחוריהם בעתודה. בעצמו סבב בין החיילים רכוב על סוס, לכל איש קרא בשמו, עודד וביקש, כי יזכרו, שהם נלחמים נגד שודדים בלתי סדירים למען המולדת, הילדים, המזבחות והבית. בהיותו איש צבא, ששירת למעלה משלושים שנה בדרגות מפקד גדוד, מפקד בעלי ברית, סגן מצביא או מצביא, ידע את רובם ואת מעשי הגבורה שלהם. בהזכירו את הדברים האלה הלהיב את נפשם.

ס'. כאשר נסתיימו כל ההכנות, נתן פטריוס אות בחצוצרה וציווה, שהגדודים יתקדמו בלאט. כך נהג גם צבא האויב. כשהגיעו למקום, אשר משם יכלו החיילים קלי החימוש לפתוח בקרב, התנגשו הגדודים תוך זעקה גדולה; הוטלו הרומחים ויצאו לקרב חרבות. החיילים הוותיקים זכרו את גבורתם מקודם ועמדו איתנים בקרב פנים אל פנים, אולם גם אלה עמדו כנגד ללא מורא; נאבקו במאמץ רב. באותו זמן התרוצץ קאטילינה בשורה הראשונה של החיילים קלי החימוש אנה ואנה, עזר לנרפים, הפקיד כוחות חדשים במקום החיילים הפצועים, דאג לכל, הוא בעצמו נלחם הרבה והרג תכופות באויב; בעת ובעונה אחת מילא את חובתו כמפקד וכחייל זריז.

כשהבחין פטריוס, שקאטילינה – בניגוד לסברתו – נאבק במאמץ רב, הוביל את גדוד משמר הראש נגד החלק המרכזי של האויב, בלבל את שורותיו וטבח את המתנגדים הפזורים. על יתר החיילים התנפלו משני הצדדים. מאנליוס והפיזולאי נפלו נלחמים בין הראשונים. כאשר ראה קאטילינה, כי פיזרו את כוחותיו ונשאר עם מעט אנשים, זכר את מוצאו, את כבודו מקודם, רץ אל תוך השורות הצפופות של האויב ובהילחמו שם נפגע למוות.

ס"א. אכן, רק בתום הקרב יכולת לראות את גבורתו ואת אומץ לבו של צבא קאטילינה. הרי, כמעט כל חייל כיסה בגופו את אותו המקום, אשר בעודו חי תפס לו בקרב. ואותם המעטים, שגדוד משמר הראש פיזרם מעמדתם המרכזית, נפלו חללים במצקת לצדדיהם, אם כי כולם מפגיעות בחזיהם. את קאטילינה מצאו הרחק מאנשיו בין גופות האויבים, עוד נשם קמעא ופניו הוסיפו להביע את רוחו הסוערת, שהיתה לו בחייו. ולבסוף, מכל צבאו לא נלקח בשבי – לא בקרב ולא במנוסה – אף אזרח שנולד חופשי. במידה שווה חסו כולם על חייהם ועל חיי האויבים.

אכן לא השיג צבא העם הרומאי נצחון עליז ללא שפך דם. החיילים הגיבורים נפלו בקרב או עזבוהו פצועים פצעים אנושים. רבים אשר באו מן המחנה מתוך סקרנות או לשם ביזה והפכו את גופות האויבים עם פניהן למעלה, מצאו את חברם, את אורחם או את שאר בשרם; היו שגילו את אויביהם האישיים. כך היו בכל הצבא עליזות ויגון, אבל ושמחה חליפות.

* * *


  1. כורש הקים את הממלכה הפרסית אחר השתלטותו על מדי (559 לפנה"ס). סאלוסטיוס לא הזכיר את אשור ואת לידיה או את מדי, כי הן לא היו ידועות דיין בתקופה העתיקה.  ↩

  2. ספרטה ואתונה עלו לגדולה אחר המלחמה הפרסית (500–480 לפנה"ס). והראשונה במיוחד עם נצחונה במלחמה הפלופוניסית (432–404 לפנה"ס).  ↩

  3. בתקופת הרפובליקה המאוחרת לא היתה עוד החקלאות התעסקות הולמת את אזרחי רומא; הצייד כבילוי זמן בא לאופנה רק במאה הראשונה לספירה.  ↩

  4. כמונוגראפיות.  ↩

  5. משפחת קאטילינה היתה ממוצא פאטריקי, אשר אביה השתייך לחבורת איניאס הטרויאני ומכאן השם.  ↩

  6. סולא היה דיקטאטור בשנים 82–79 לפנה"ס.  ↩

  7. איניאס – בן למשפחת המלוכה הטרויאנית. הוא נשא לאשה את לאוויניה, בת מלך לאטינוס והיה לאבי האומה הרומאית. רומולוס ורימוס, מייסדי רומא, היו צאצאיהם. אבאוריגינים – אבות הלאטינים. סאלוסטיוס נהג לפי תפיסת תקופתו והחל את תיאורו ההיסטורי באגדה הטרויאנית.  ↩

  8. אלה היו הסאבינים, האיקווים, הרוטולים והוולסקים – אוכלוסין איטלקיים.  ↩

  9. אבות המשפחות, מהם הורכב הסנט.  ↩

  10. עפ“י הכרונולוגיה המסורתית, עלו לשלטון הקונסולים הראשונים ב־509 לפנה”ס.  ↩

  11. כוונתו להיסטוריונים: הירודוטוס, תוקידידס, כסנופון.  ↩

  12. היסטוריוני רומי הקדומים לא רק בעט הסופרים משכו, כי אם שלפו גם חרב בעת הצורך:פאביוס פיקטור השתתף במלחמה הגאלית (225 לפנה"ס); ל. קינקיוס אלימנטוס, הפריטור, נפל בשבי חניבעל במלחמה הפונית השניה (218–202 לפנה"ס); מ.פ. קאטו הקינסור נלחם בשבטי היספאניה (195 לפנה"ס) ודרש השמדת קרתגו.  ↩

  13. זוהי התעלמות גמורה ממאבק המעמדות שבין הפלביים לפאטריקים. מאבק זה נמשך מאות שנים עד תחילת המאה ה־3 לפנה"ס.  ↩

  14. דוגמאות רבות של גבורה מסוג זה ידועות בהיסטוריה שלרומא.  ↩

  15. המלכים ההליניסטיים הגדולים: פיליפוס ופרסאוס במאקידוניה ואנטיוכוס ה־3 בסוריה (מאה 2 לפנה"ס).  ↩

  16. קרתגו נהרסה ב־146 לפנה"ס במלחמה הפונית השלישית.  ↩

  17. התרגום המילולי: דבר אחד בלבם ודבר אחר מוכן על לשונם.  ↩

  18. רומא ניצלה באכזריות רבה את ארצות כבושיה.  ↩

  19. בשנים 87–83 לפנה"ס, במלחמתו נגד מתרדת, מלך פונטוס.  ↩

  20. לשון אחרת: אשר גזלו מבתים פרטיים וציבוריים.  ↩

  21. אצילי רומא בנו את ארמונותיהם על שפת הים ממש, ומהחול החפור הקימו חומות מגן. בלט בתוכם לוקולוס, העשיר ברומאים, אשר נקרא בפי פומפיוס – „כסרכסס לבוש תוגא“, לאמור, מלך פרסי זה בנה גשר מעל ההליספונטוס וחצב תעלה בהר אתוס עבור צייו בעלותו למלחמה נגד היוונים. ברם, גם פומפיוס עצמו חצב תעלות דרך גבעות להעביר מי־ים לבריכות הדגים שלו, וארמונותיו עוד התקיימו בזמן סאלוסטיוס על שפת הים בקרבת ניאפוליס.  ↩

  22. סנקא, הפילוסוף (מאה 1 לספה"נ) כך תיאר את ההוללויות האלה: „מקיאים, שיוכלו לאכול – ואוכלים, שיוכלו להקיא“.  ↩

  23. זהותה אינה ידועה.  ↩

  24. גיסתו של קיקרו; אחות אשתו, טרנטיה.  ↩

  25. פגם מוסרי כזה ידע הציבור הרומאי גם על המלך הראשון, ל. טארקוויניוס הגאה, שגורש מהשלטון עקב אכזריותו. ליוויוס, ההיסטוריון, כתב עליו: „רק לאחר שתי לוויות, זו בעקבות זו, פינו את ביתם לנישואין החדשים“. כך נישאה טולליה למלך – אחרי מות בעלה ואחותה, היא אשתו הראשונה של טארקוויניוס. שונה במקצת היא גירסתו של קיקרו על הנישואין האלה, ובנאומו הראשון נגד קאטילינה אמר בין היתר: „עם מות אשתו הקודמת פינה את ביתו לנישואין חדשים“.  ↩

  26. עם שובו מארצות המזרח, חילק סולא קרקעות לחייליו, אולם הללו ירדו מהר מנכסיהם ונעשו, איפוא, מוכנים להפיכות חדשות. חילים אלה תמכו בסולא בזמן הדיקטאטורה שלו.  ↩

  27. עיקר הצבא היה עם פומפיוס במזרח. יחידות סדירות נוספות הוצבו בפרובינציות.ברומא גופה לא היו כוחות צבא או משטרה מאומנים, רק ליקטורים, שומרי ראש הקונסולים ורובי קשת.  ↩

  28. בשנים 64–63 לפנה“ס נלחם פומפיוס בסוריה ובא”י והתערב במאבק הירושה שבין הורקנוס ואריסטובולוס, בני אלכסנדר ינאי והמלכה שלום־ציון.  ↩

  29. ב־64 לפנה"ס.  ↩

  30. P. Lentulus Sura היה קונסול ב־71 לפנה"ס, לאחר שמילא כבר קודם לכן תפקידים רמי מעלה אחרים. דרכו הפוליטית החלה עוד בזמן סולא. אורח חייו הבלתי מוסרי היה ידוע, והוא סולק מן הסנט. לפי ספרי הסיבילות הועד לו השלטון (פרק מ"ז).  ↩

  31. ראה פרק י"ח.  ↩

  32. L. Cassius Longinus מועמד לקונסולט של שנת 63 לפנה"ס.  ↩

  33. C. Cornelius Cethegus; תפקידו היה לרצוח את ראשי הסנט (פרק מ"ג). התנגש תכופות בקיקרו.  ↩

  34. Sulla ו־ Publius Servius, הבנים של אחי סולא הדיקטאטור.  ↩

  35. L. Vargunteius היה עמיתו של קיקרו כקוויסטור. הוא היה צריך לרצוח את קיקרו (פרק כ"ח).  ↩

  36. לא ידוע עליו יותר.  ↩

  37. בביתו של M. Porcius Laeca התכנסו הקושרים (פרק כ"ז).  ↩

  38. תפקידו בקשר מתואר בפרק מ"ג.  ↩

  39. מעלליו מתוארים בפרקים כ“ג, כ”ח.  ↩

  40. התישבות רומאית באיטליה וערים איטלקיות שזכו באזרחות רומאית.  ↩

  41. זהו „הקשר הראשון של קאטילינה“, אשר ספק אם יכול להיקרא על שמו. תפקידו היה משני לחלוטין.  ↩

  42. הקונסולים של שנת 66 לפנה"ס.  ↩

  43. P. Autronius Paetus, ידיד קיקרו לשעבר, אשר הוגלה ליוון עקב חלקו בקשר.  ↩

  44. מוצאו ממשפחת סולא, אולם לא בן אחיו.  ↩

  45. פרק זמן של שלושה ירידים שבועיים, שהוא 17–23 יום. בתום הזמן הזה על המועמד להופיע בפני אסיפת־העם. קאטילינה היה קודם לכן נציב באפריקה, אבל עקב מעשי החמס שלו, עתיד היה לתת את הדין. לפיכך נפסל למילוי התפקיד. ברם, דוגמאות רבות מוכיחות, שענייני משפט שוטפים לא היוו כל עיכוב, אפילו לקראת הכהונות הרמות ביותר.  ↩

  46. בשנת 66 לפנה"ס.  ↩

  47. קוטה וטורקוואטוס נבחרו לקונסולט לשנת 65 לפנה"ס, לאחר שנפסלו אוטרוניוס וסולא. לרגל בחירת הקונסולים החדשים הוקרבו קרבנות בקאפיטוליום, הגבעה שליד הככר המרכזית. לדעת הקושרים, היתה זאת הזדמנות מתאימה לביצוע הרצח.  ↩

  48. ספרד המזרחית והדרומית שהיו קודם לכן תחת שלטון שני נציבים.  ↩

  49. בתקופת הרפובליקה היו שני סוגי פרובינציות: קוסולארית, שבידי קונסול לשעבר, לרוב באזורי ספר; פריטוריאנית, פרובינציה לא מסוכנת מבחינה בטחונית בידי פריטור לשעבר. אם לא נמצא פריטור מתאים לתפקיד, מונה לכך קוויסטור וניתנה לו דרגת פריטור. הפריטור היה שופט והקוויסטור פקיד ממונה על ענייני כספים. דרגתו של האחרון היתה נמוכה מזו של הפריטור.  ↩

  50. סברו, שפיסו יהווה משקל כנגד פומפיוס, שיצא למזרח ב־67 לפנה"ס והצלחותיו הפחידו רבים ברומא. נפוץ החשש, כי ישתלט עם שובו על המדינה שלטון יחיד. פיסו עלול היה לאזן אתה מצב עם צבאו החזק שבמערב.  ↩

  51. חייליו לשעבר של פומפיוס, שנלחמו עמו נגד סרטוריוס והפופולארים (76–71 לפנה"ס).  ↩

  52. ראה פרק י"ג והערות מצורפות.  ↩

  53. הביטוי הלאטיני – proscriptio מציין פרסום רשימת אזרחים שהם והונם הפקר. ראשון פרסם רשימה כזאת סולא.  ↩

  54. P. Sittius מ־Nuceria (עיר דרומית לרומא) היה איש רב פעלים, שעזר גם לקיסר במלחמתו עם פומפיוס (46 לפנה"ס).  ↩

  55. C. Antonius Hybrida, דודו וחתנו של אנטוניוס הטריומוויר.איש הפכפך ורודף בצע זה גורש מן הסנט, אך הצליח לחזור אליו. קיקרו שיחד אותו והעביר לצדו מקאטילינה, ונעשה עמיתו בקונסולט (פרק כ"ו).  ↩

  56. מנהג בקרב עמים פרימיטיביים לחיזוק השבועה.  ↩

  57. ב־58 לפנה"ס, עם הקמת הטריומווירט, התקבל החוק – lex Clodia. על פי הוגלה קיקרו, כי הוציא להורג אזרחים רומאיים ללא גזר דין של בית משפט. את ביתו הרסו עד היסוד ובמקומו הקימו את היכל Libertas – מקדש החרות. רצוי להזכיר, כי הסנט לא התנגד להוצאה להורג של שותפי קשר קאטילינה.  ↩

  58. censor – פקיד ראשי. תפקידיו: הערכת הון האזרחים, פיקוח על מוסר הציבור, שמירה ואחריות על רשימת הסנטורים.  ↩

  59. homo novus – אדם חדש, זה שנושא ראשון משרה רמה ממשפחתו (parvenu).  ↩

  60. בחירת הקונסולים היתה בחודש יוני או יולי כמחצית שנה לפני כניסתם לתפקיד.  ↩

  61. Faesulae – עיר אטרוסקית, סולא החריבה, כי תושביה תמכו במאריוס. מזמן זה שמרה העיר טינה לסנט, והתמרמרות זאת נוצלה ע"י קאטילינה (פרק כ"ח).  ↩

  62. Sempronia, אמו של ברוטוס, אחד מרוצחי קיסר. בעלה לא היה בין הקושרים, כי לא שהה אותה עת ברומא (פרק מ').  ↩

  63. שירה וריקוד היו ברומא הריפובליקאית ענין לשחקנים מקצועיים ולעבדים. ברם, מתוך השפעה יוונית החלו הרומאים עצמם שרים ורוקדים במשתאותיהם. סופרים ונואמים התריעו לא אחת נגד מנהג זה.  ↩

  64. המשך לפרק כ"ד.  ↩

  65. לשנת 62 לפנה"ס.  ↩

  66. על Fulvia ועל Curius ראה פרק כ"ג.  ↩

  67. קיקרו פיתה את אנטוניוס לעבור לצדו בהבטיחו לו את השלטון במאקידוניה בתום כהונתו כקונסול. לכל קונסול צוינה מראש פרובינציה, אולם קיקרו, שמאקידוניה עלתה לו בגורל, ויתר וכך קיווה לנטרל את אנטוניוס. הלה היה ידוע כתומכו של קאטילינה (פרק כ"א).  ↩

  68. cliens, בן חסות של האריסטוקראט הרומאי, עבד משוחרר או מהגר זר. הקליאנס והפאטרון נקשרו בקשי גומלין הדדיים; זה נתן לו כלכלה וחסות, וזה עזר לפאטרון שלו בחיי הפוליטיקה וכו', בירכו מדי בוקר ונלווה אליו.  ↩

  69. „לקונסולים“ כתוב, כל עוד היה עליו לחסל את קיקרו בלבד. האם בכוונתו של סאלוסטיוס לומר, כי חשב קאטילינה להרוג גם את אנטוניוס?  ↩

  70. Campus Martius – שדה מארס, מקום הבחירות והמשחקים על גדת הטיבריס.  ↩

  71. Manlius בא לרומא לעזרת קאטילינה, כנראה, קודם (פרק כ"ד).  ↩

  72. Camerinum – עיר דרום־מערבית מאנקונה.  ↩

  73. Picenum – אזור אנקונה בחוף הים האדריאטי.  ↩

  74. Apulia – אזור בדרום מערבה של איטליה.  ↩

  75. ראה הערה 6 בפרק כ"ו.  ↩

  76. על־פי חוקי „שנים־עשר הלוחות“ אסור היה לשאת נשק בעיר.  ↩

  77. סדר מהלך המאורעות כמתאור כאן אינו זהה עם הידיעות שבנאומי קיקרו. הפגישה דלעיל בביתו של לוקה היתה – לדעת קיקרו – לאחר החלטת הסנט בדבר יפוי־כוח מיוחד לשעת־חרום. החלטה זאת מוזכרת כאן בפרק כ"ט, כלומר אחר הפגישה של קאטילינה עם אנשיו.  ↩

  78. C. Cornelius, איש מעמד הפרשים, שהוזכר בפרק י"ז.  ↩

  79. ראה הערה 7 בפרק י"ז.  ↩

  80. ה־salutatio היא ברכת הקליאנט את אדוניו טרם סעודת הבוקר שלו. את המנהג הזה רצו לנצל כעילה להתכנס לפני ביתו של קיקרו.  ↩

  81. ראה פרק כ"ג.  ↩

  82. ראה פרק כ"ג.  ↩

  83. באטרוריה השתרעו אחוזות נרחבות, שהועבדו בהן עבדים רבים.אלה ברחו תכופות, כשהמצב הפוליטי הפנימי נתערער. כך היה גם בזמן הגראקכים, כ־60 שנה קודם לכן.  ↩

  84. אזרחים רומאים שהתיישבו בשטחי כיבוש רומא, לרבות איטליה. אלה לא הפסידו את זכויות האזרח שלהם, אולם עקב המרחק בין ישובם לרומא, לא יכלו להשתתף בחיים הפוליטיים באסיפות למיניהן.  ↩

  85. על־פי סיפורו של הביוגראף, פלוטארכוס, ידע קיקרו על ההכנות באטרוריה והוא אף קיבל מכתבים המתארים את תוכניות קאטילינה ואת מעשי מאנליוס בראש פלוגות צבא. לאחר שקראסוס הביא את המכתבים לקיקרו, למדה הלה לדעת, כי אישי רומא עומדים לצידו. תיאורו של סאלוסטיוס אינו תואם בכול את הידוע מתיאוריהם של סופרים אחרים בנוגע לתאריכי השלבים וסדר האירועים.  ↩

  86. סמכויות חרום המאפשרות להפעיל כוח צבאי בתוך המדינה.  ↩

  87. ב־Capua היה בית ספר ללודרים, שממנו יצא מרד העבדים של ספארטאקוס (73–71 לפנה"ס).  ↩

  88. Q. Marcius Rex, קונסול ב־68 לפנה“ס ונציב קיליקיה כפרוקונסול ב־67 לפנה”ס.  ↩

  89. Q. Metellus Creticus, קונסול ב־69 לפנה"ס, כפרוקונסול הכניע את כרתים (68–67 לפנה"ס). שני מצביאים אלה דרשו בשובם תהלוכת נצחון (triumphus), אולם אנשי פומפיוס עיכבו בעדם, שכן – על־פי החוק – כל נצחון צריך להיקרא על שמו של המצביא הראשי, והוא פומפיוס, האימפרטור, שהוענקה לו תהלוכת נצחון על דעת הסנט, החזיק בשלטון יום אחד גם בתוך חומות העיר.  ↩

  90. דיוקו של משפט זה מוטל בספק. לא האריסטוקראטים התנגדו לקיום תהלוכת הנצחון.  ↩

  91. שניהם מילאו תפקידים בכירים בשנים שלאחר מכן.  ↩

  92. סכום נכר ביותר, כי ההוצאות החודשיות של משפחת פועל פשוט היו כאלף ססטרקיוס.  ↩

  93. אם היו הלודים מסוכנים ברומא, הרי בערי השדה – שם הפיקוח רפוי יותר – לא כל שכן?  ↩

  94. לאחרונה איים חניבעל על העיר רומא (215 לפנה"ס) וגם מאז מרד העמים האיטלקים עברו כ־20 שנה.  ↩

  95. חוקק הטריבון פלאוטיוס (89 לפנה"ס) נגד מפירי שלום הצבור. המעשים באטרוריה נתנו יסוד להעמיד את קאטילינה לדין.  ↩

  96. הכוונה להעמדתו לדין.  ↩

  97. זהו הנאום הראשון מבין הארבעה שנשא קיקרו נגד קאטילינה (8 בנובמבר, 63 לפנה"ס). הנאום פורסם כשנתיים לאחר מכן.  ↩

  98. קיקרו, יליד ארפינום (איטליה), היה אזרח רומאי מאז הולדתו.  ↩

  99. לפי עדותו של קיקרו, הושמע איום זה קודם לכן ולא במעמד זה וכוון נגד קאטו.  ↩

  100. בליל 8 בנובמבר. למחרת היום נשא קיקרו את נאומו השני נגד קאטילינה.  ↩

  101. רמז לחוקי שנים־עשר הלוחות, ששיעבדו את הלווה אם לא פרע את חובו (450 לפנה"ס). חריפותו של חוק זה הומתקה בהדרגה, אבל מצוקת הלווים לא פחתה.  ↩

  102. ה־praetor urbanus דן בעניני האזרחים.  ↩

  103. המגמה להמעיט את נטל החובות הוסיפה ונמשכה גם ע"י הפחתת משקל המטבע ופעולות מוניטאריות אחרות.  ↩

  104. זהו החוק המפורסם על־שם Valerius Flaccus (86 לפנה"ס) המבטל 75% מן החובות. הביטוי „נחושת תמורת זהב“, פירושו – תשלום as (מטבע נחושת) אחד בעד חוב של כל sestercius (מטבע זהב), וערך התמורה היה ארבעה אַס כל ססטרקיוס.  ↩

  105. שלוש פעמים עזבו הפלביים את העיר עקב ההפלייה החוקית ויצאו אל קרבת מקום ליד רומא: אל ההר הקדוש (494 לפנה"ס); אל הר אוונטינוס (449 לפנה"ס) ואל להר יאניקולום (287 לפנה"ס).  ↩

  106. מארסיי, בעלת ברית של רומא. הרומאי יכול לגלות אליה מרצון.  ↩

  107. Q. Lutatius Catulus היה בין ראשי הסנאט, ששרת במשרות רמות – קונסול וקנסור. בעת הזאת כ־princeps senatus הביע ראשון דעה.  ↩

  108. הכוונה לפרשת כוהנת ווסטה (פרק ט"ו), כשקאטולוס היה סניגורו במשפט.  ↩

  109. המצב נשתנה, כי קאטילינה לא גלה למאסיליה, אלא הצטרף אל צבא מאנליוס.  ↩

  110. עיר באטרוריה.  ↩

  111. אגד הזרדים הוא סמל שלטון הקונסול.  ↩

  112. שוחד פרטי: המועמד למשרה חילק להמון דגן, יין ושמן, כדי שדעת הקהל תטה לצדו. שוחד ציבורי: מכירת מצרכים במחיר נמוך מהרגיל בשוק, וההפסד כוסה מאוצר המדינה.  ↩

  113. אלה, שהוריהם הופקרו ברשימות סולא, הורחקו מחיי הציבור ולא יכלו להציג את מועמדותם למשרות פקידות.  ↩

  114. סולא קיצץ בזכויות הטריבונים, אשר החזירן פומפיוס, כשקיבל את משרת הקונסול (70 לפנה"ס). נישול הזכויות נמשך 11 שנה (82–70 לפנה"ס).  ↩

  115. בשנת 70 לפנה"ס.  ↩

  116. חוקי סולא בטלו את רוב זכויות הטריבונים, כגון הצגת מועמדות למשרות אחרות בתום השרות, זכות הצעת חוק וכו'. פומפיוס החזיר את המצב לקדמותו.  ↩

  117. לא נקבע גיל למכהן במשרת טריבון.  ↩

  118. הטריבון היה בתחילה נציג הפלביים, בעל זכות וטו בלבד, מאז תקופת הגראקכים נעשה הוא האיש המרכזי במדיניות הפנים של רומא.  ↩

  119. לאחר שנת 70 לפנה"ס.  ↩

  120. ספק אם היתה זהות אינטרסים מוחלטת בין הסנט לפומפיוס; שני המינויים באו בעקבות השפעת הטריבונים מאנליוס וגאביניוס. עמדתו של פומפיוס לא היתה ידועה, אולם הסנט הצליח להתקרב אליו בגלל החתירות הבלתי־פוסקות של קראסוס וקיסר נגד הסנט ונגד פומפיוס עצמו.  ↩

  121. הכוונה לטריבונים (בעיקר) או לאצילים בעלי השפעה מוגבלת.  ↩

  122. קראסוס וקיסר עשויים היו להיבנות מהצלחת הקשר, על אף שהשתתפותם הפעילה בו אינה בטוחה. משפט זה יכול לרמוז גם לפומפיוס.  ↩

  123. המשפט הרומאי העניק זכות לאבי המשפחה להרוג את בנו. על פולוויוס עצמו לא ידוע יותר.  ↩

  124. עבד משוחרר.  ↩

  125. ארץ האלובריגים שכנה בין הנהרות רון ואיזר, בסביבת ג'נב. הרומאים כבשוה ב־121 לפנה"ס. שבט גאלי זה סבל הרבה מעושק הנציבים והסוחרים, וגם הפעם באו שליחיהם לרומא להתלונן ולבקש השמטת החובות.  ↩

  126. ראה פרק כ"ה, הערה 1.  ↩

  127. גאביניוס היה ממעמד הפרשים, ואומברינוס – עבד משוחרר.  ↩

  128. Q. Fabius Sanga ירש את החסות על האלוברוגים מאביו, כובש הארץ.  ↩

  129. על פיקינום ראה פרק כ"ז, הערה 3. Bruttium הוא חבל ארץ באיטליה הדרומית.  ↩

  130. קו. מטלוס קלר שהה אותה עת ליד פיקינום (פרק ל'). ק. מורינה היה legatus, מעין סגן מפקד למילוי מקום אחיו בגאליה שמעבר לאלפים, אשר חזר לרומא. זוהי, איפוא, טעותו של סאלוסטיוס, כפי שמתברר גם מדברי קיקרו בנאומו „בעד מורינה“.  ↩

  131. L. Calpurnius Bestia היה למעשה רק נבחר למשרת הטריבון, כי כניסתו לתפקיד היתה ב־10 בדצמבר. בכתבי־יד אחדים מופיע Faesulanum ובאחרים Aaefulanum.  ↩

  132. טענת הקושרים היתה צריכה להיות, כי קיקרו מעורר בעלת שוא למען מצוא יסוד לסילוק יריביו הפוליטיים.  ↩

  133. ראה פרק ל"ט, הערה 4. המעשה הוא עדות לקרע, שחל במשפחות רבות מקרב האריסטוקראטים. הבן הסורר והמורה, שהלך אחר קאטילינה בשרירות לבו, עמד להשיב ברצח כנגד השליטה הבלעדית של אבי המשפחה על חיי בניו.  ↩

  134. ב־3 בדצמבר.  ↩

  135. בשנה שלאחר הקשר שירתו שניהם בפרובינציות כפרופריטורים.  ↩

  136. הגשר הצפוני של רומא על הטיבריס. דרכו עבר הכביש הרומאי המפורסם, Via Flaminia.  ↩

  137. ראה פרק י"ז. Tarracina – עיר בלאטיום.  ↩

  138. איש רם־מעלה לא הובל בליווי משמר.  ↩

  139. היכל Concordia, אלת האחדות (הבנה הדדית).  ↩

  140. מספר חברי הסנט היה אז 600, אולם עקב היעדרות או מינויים מתעכבים, הגיעה המליאה בדרך כלל לכ־400 סנטורים.  ↩

  141. ה־Sibylla היא נביאה, כעין „אשת בעל אוב“. היוונים והרומאים האמינו בראיית הנולד, ונוצרה ספרות עניפה של ספרי סיבילות. על־פי האגדה, המלך טארקוויניוס קנה שלושה ספרים, שנשמרו בקאפיטוליום, אולם הם נשרפו בשרפה הגדולה ב־83 לפנה"ס. לאחר שהרגישו הרומאים בחסרונם של הספרים, שלחו משלחות רשמיות ליוון ולאסיה הקטנה לקנות אחרים. כמובן, שהזדמנות זאת נוצלה כראוי להפצת ספרים מזוייפים. אוגוסטוס ציווה להשמיד ספרים מזוייפים לאלפיהם.  ↩

  142. L. Cornelius Cinna, עמיתו של מאריוס לקונסולאט ב־87 לפנה“ס. שניהם היו מבין ראשי הפופולארים, שעמדו כנגד סולא, איש הסנט. קינה נרצח ב־84 לפנה”ס.  ↩

  143. ספרי הסיבילות הונחו בקאפיטוליום. השריפה המפורסמת היתה ב־6 ביולי, 83 לפנה"ס.  ↩

  144. אנשי שררה לא יכלו להיענש. לנטולוס היה פריטור. הסנט לא היה יכול לפטרו, אבל נכנעו ללחץ.  ↩

  145. נהוג היה ברומא לא לכלוא אדם לפני גזר דינו. הנאשם נעצר בביתו, או שוחרר בערבות, או הופקד בידי איש אחר, שהיה אחראי עליו. זה נקרא מעצר חופשי.  ↩

  146. כל אלה, שהופקדו בידיהם הנאשמים, נשאו בשררה כבר באותה עת וכן גם לאחר מכן.  ↩

  147. הוא יוליוס קיסר הידוע.  ↩

  148. אפילו אם היו מעורבים קיסר וקראסוס בקשר, לא יכלו הפעם לעשות דבר, כי ניתן לפרשה פומבי יתר על המידה.  ↩

  149. על קאטולוס ראה פרק ל"ד, הערה 2.  ↩

  150. C. Calpurnius Piso, איש האריסטוקרטיה, קונסול לשעבר ופרוקונסול בגאליה הדרומית.  ↩

  151. קיסר הפאטרון (נותן החסות) של הגאלים התיצב נגד קיקרו, שהגן על פיסו במשפט ההוא.  ↩

  152. קאטולוס היה בן 60 וקיסר בן 37.  ↩

  153. סכום החובות היה 1300 טאלנט (כ־10 מיליון ל"י, אם ניתן לעשות חשבון בכסף של ימינו); כך מודיעים לנו הסופרים העתיקים ובתוכם גם פלוטארכוס.  ↩

  154. הפרשים – מעמד הביניים ברומא – חששו במיוחד מפני הקשר, שאיים על הבטחון ועל היציבות הכלכלית, כי הקושרים דרשו בין היתר גם השמטת חובות. מפרק זה מתברר, שקיסר לא היה מעורב בקשר. אי לזאת, מותר לפקפק בהחלט בדעה זאת, כי סאלוסטיוס, איש ממקורביו של קיסר שנלחם תחת פיקודו נגד פומפיוס, לא אבה לשתף את מפקדו בפרשה, שאף הוא גינה אותה בחריפות יתרה.  ↩

  155. המשך סיפור המעשה מסוף פרק מ"ח.  ↩

  156. ב־5 בדצמבר בהיכל אלת האחדות (ראה פרק מ"ו, הערה 3).  ↩

  157. כנראה יום קודם לכן, כאמור בפרק מ"ט.  ↩

  158. D. Junius Silanus – גיסו של קאטו.  ↩

  159. T. Nero, אחד מאבותיו של הקיסר טיבריוס.  ↩

  160. המלחמה המאקידונית השלישית, אשר הביסו בה הרומאים את המלך פרסאוס (171–168 לפנה"ס).  ↩

  161. רודוס היתה מדינה ימית חזקה באגן המזרחי של הים התיכון, אשר סייעה לרומא במלחמתה עם הממלכה הסיליקית, לכן הוענקו לה שטחים נרחבים בדרום אסיה הקטנה. במלחמה המאקידונית נפגעו האינטרסים המסחריים של רודוס, לכן היא איימה על רומא בהתקשרות עם פרסאוס, והרומאים כן הגיבו על איום זה: נלקחו ממנה כל אותם השטחים, שהועברו לידיה קודם לכן.  ↩

  162. גם בדוגמא הזאת יש משום עיוות האמת; הרי עוד זכורה היתה ההתנהגות האכזרית של רומא במלחמה הפונית השלישית.  ↩

  163. חוק עתיק, שאסר להלקות ולהוציא להורג אזרח רומאי ללא מתן אפשרות ערעור בפני אסיפת־העם.  ↩

  164. לא היה חוק ברומא, שביטל במפורש עונש מוות והוצאה להורג, אבל ההליכים המשפטיים נסתיימו גם במקרה חמור בגזר דין של גלות.  ↩

  165. כל המשפטים האלה נראים מעין הקדמה לתחבולה משפטית להצלת קאטילינה. הצעת סילאנוס היא פגיעה בחוק פורקיוס, אם יבטלו את עונש המלקות, האכזרי מאד, לפני ההוצאה להורג. אולם, אם רק עונש מוות תואם את מעשי הקושרים, יש גם פגיעה נוספת בחוק, שלא התקיים דיון פורמאלי ולא הוגש, איפוא, גם ערעור. לדעת קיסר, צריך לנהוג אחר גילוי הפשע הגדול על־פי החוקים והמסורת, לאמור, לא להוציא להורג את הקושרים.  ↩

  166. אלה הם שלושים הטיראנים שהשתלטו על אתונה בתום המלחמה הפלופוניסית (404 לפנה"ס).  ↩

  167. L. Junius Brutus Damasippus פריטור של שנת 82 לפנה"ס, איש מאריוס שהשתתף ברצח סנטורים. לאחר נצחון סולא, נשבה והוצא להורג. כנראה, ביקש קיסר להשכיח שגם הוא היה במחנה מאריוס.  ↩

  168. קיקרו.  ↩

  169. אלה החוקים של „שנים־עשר הלוחות“ שפורסמו ב־449 לפנה"ס. החוקים נחקקו בהשפעת דראקון וסולון. יתכן שפסקה זאת אינה מקורית.  ↩

  170. עונש חמור ובלתי רגיל ברומא.  ↩

  171. גם המאסר לא היה צורת ענישה מקובלת. ה־municipium היא עיר ללא זכות לאטינית או רומאית. הצעות קיסר כללו, לפיכך, עונשים כבדים ולא רגילים.  ↩

  172. M. Porcius Cato, האוטיקאי שקיבל כינוי זה כי התאבד אחר נצחון קיסר ב־46 לפנה“ס בעיר Uitca. הוא היה נינו של קאטו הקנסור, שהתפרסם בהסיתו נגד קרתגו ערב המלחמה השלישית. קאטו הנין נהג לפי מסורת משפחתו, ועל אף גילו הצעיר היה לדובר האריסטוקראטיה. כבן 32 נבחר למשרת טריבון בשנת 62 לפנה”ס. הופעתו, סגנונו ולשונו – כפי הצגת סאלוסטיוס – מראים את אופיו הנוקשה והבלתי פשרני.  ↩

  173. טעות כפולה של סאלוסטיוס: המעשה קרה במלחמה הלאטינית (340 לפנה"ס) ולא במלחמה הגאלית; והשם הוא – T. Manlius. במלחמה הגאלית ניתן הכינוי – Torquatusלמשפחה.  ↩

  174. קיסר נחשב גדול עקב גמילות־חסדים וידו הנדיבה, וקאטו – עקב יושרו.  ↩

  175. פקידים זוטרים שמונו לפיקוח על הכלא ועל ההוצאה להורג. הם נבחרו אחת לשנה. גם תפקידים משטרתיים הוטלו עליהם.  ↩

  176. זהו הכלא הממלכתי למרגלות הקאפיטוליום בקרבת הפורום. שני תאים היו בו, זה על גבי זה, והתחתון נקרא Tullianum. במקום נבע מעיין מים ומבנה התא היה כעין בור מים. השם נגזר ממלה לאטינית עתיקה ופירושו – מבוע מים. המסורת קשרה את השם עם המלך סרוויוס טוליוס.  ↩

  177. התקן המלא של הלגיון הוא 6000 חייל, שהם עשרה גדודים (cohors).  ↩

  178. פיזולי שכנה באפנינים בקרבת פירנצה.  ↩

  179. על־פי פרק כ"ד לא היסס קאטילינה לנצל את העבדים לחולל מהומות ברומא.  ↩

  180. ממקורות אחרים ידוע, כי משנים־עשר אלף איש נשארו במחנה קאטילינה כשלושת אלפים בלבד. הצבא הרומאי מנה שלושה לגיונות, כלומר שמונה עשר אלף חייל.  ↩

  181. Pistoria היא Pistoja של היום בקרבת פיזולי במדרונות האפנינים.  ↩

  182. הוא רצה להגיע אל האלוברוגים.  ↩

  183. ראה פרק כ"ז, הערה 3. מחנה מטלוס היה צריך לעמוד צפונית יותר בסביבת Bononia, היא Bologna של היום. הציון הגיאוגרפי של סאלוסטיוס נרה מוטעה.  ↩

  184. שתי דרכים ראשיות יצאו מפיזולי: אחת התחברה עם Via Aemilia שבמזרח מעבר לאפנינים והשניה עם Via Aurelia שבחוף המערבי. מאחר שביקש לעקוף את צבא מטלוס, התקדם לעבר עמק הנהר Renus (היום Reno), אולם הלה יצא לקראתו בוויאה אימיליה. כך נאלץ להיסוב לעבר צבא אנטוניוס, שחיכה לו בדרך המובילה אל וויאה אוריליה. לפיכך התחולל הקרב ליד Pistoria „כשסוגרים עליו הרים (האפנינים ממזרח) וכוחות אויב“ (לפניו אנטוניוס, ממזרח מטלוס, ודרך הנסיגה לעבר רומא נחסמה עם גילוי הקשר).  ↩

  185. תמוה הדבר, שקאטילינה עודנו מצפה לתגבורת מרומא, הרי נתגלה הקשר ומשתתפיו הוצאו להורג. בראשית פרק נ"ז נכתב: „שהודיע שליח למחנה (של קאטילינה), כי נתגלה הקשר ברומא ולנטולוס והאחרים הנזכרים לעיל הוצאו להורג“.  ↩

  186. אלה הם החיילים המשוחררים של סולא, שיושבו בקולוניות צבאיות.  ↩

  187. שבטים גרמניים שמאריוס נצחם בשנים 102–101 לפנה"ס.  ↩

  188. הסופר דיו קאסיוס טוען, כי מחלה זאת היתה מדומה. אנטוניוס לא אבה להתייצב אישית נגד קאטילינה, ידידו מימים עברו.  ↩

סאלוסטיוס
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של סאלוסטיוס (מחבר)
רקע
סאלוסטיוס

יצירותיו הנקראות ביותר של סאלוסטיוס

לכל יצירות סאלוסטיוס בסוגה עיון

לכל יצירות סאלוסטיוס

יצירה בהפתעה
רקע

מוּשִׁי וְתָדִי וְצַעֲצוּעֵיהֶם

מאת חיים נחמן ביאליק (שירה)

– אֲנִי שְׁמִי מוּשִׁי

וּבְיָדִי רְכוּשִׁי:

כַּנְפֵי הָרוּחַ

וּוַיְזָתָא הַכּוּשִׁי.

– וַאֲנִי שְׁמִי תָּדִי

וְכָל טוּבִי עִמָּדִי:

כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

וּפְתִילוֹ בְּיָדִי. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.