מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

המשתה

מאת: אפלטון , תרגום: שאול טשרניחובסקי (מיוונית עתיקה)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: יהודה יונוביץ; תרפ"ט

סוגה:

שפת מקור: יוונית עתיקה

א: אפּוֹלוֹדוֹרוֹס. חבר

אפּוֹלוֹדוֹרוֹס. כמדומני, שאיני בלתי-מוכן לאשר תדרוש, כי הנה זה לא כבר ואני עולה העירה מביתי מפַ’אלֶירון1, ואיש אחד ממכּרי, שראני מאחורי, קורא אלי מרחוק, מלגלג: “הוי אפּוֹלוֹדוֹרוֹס איש-פ’אלירוֹן-זה, שמא תמתין לי?” – עמדתי והמתנתי לו. ואמר: “אכן, זה לא כבר דרשתי אחריך, אפולודורוס, לחקור ממך על דבריהם של אֲגַתּוֹן, סוֹקְראטֶס, אַלְקִיבִּיאַדֶס ושאר המסובים, שהיו אז במשתה, ואת כל מה שדברו על אֶרוֹס. כי כבר ספר לי איש אחד, ששָמע זאת מפי פ’וֹינִיכְּס בן פִ’ילִיפּוֹס, ואמר, שגם אתה יודע זאת, אלא שלא יכול להגיד דברים ברורים. כי על כן ספר-נא לי אתה. ואכן, לך יאֶה ביותר לספר את דברי-חברך. ואולם, – הוסיף הלז –: הגד לי תחלה: וכי היית גם אתה במשתה זה, או לא”? " – עניתי לו: “אין זאת, כי לא הודיעך המודיע דבר ברור: אילמלא כן, לא היית סובר, שמשתה זה היה זה לא כבר, כי על כן יכולתי להיות גם אני שם”. – “סברתי כך” –. “הוי, גְלַבְקוֹן, – אמרתי אני: – כלום לא ידעת, כי זה כמה שנים, שאגתּוֹן לא היה כאן; ואולם עדיין לא נמלאו שלוש שנים מאז אני מתהלך עם סוֹקראטס, וכל מעייני לדעת יום-יום את כל מה שיאמר ואת כל מה שיעשה. אבל קודם-לכן הייתי משוטט ממקום למקום אל אשר תשאני הרוח, סבור, שאני עושה דבר-מה, אף-על-פי שבזה הייתי עלוב מכל האדם כמוך עתה האומר, שמוטב לעסוק בכל הבא בידך, אך לא בפילוסופיה”. – “אל נא תתלוצץ, – השיב הלז –: אמור לי: אימתי היתה אותה מסבה?”. – עניתי לו: “כשהיינו עדיין ילדים, בשעה שנִצח אַגַתּוֹן בפעם הראשונה על-ידי הטראגידיה שלו2, ביום השני לאחר שזָבח זבח-תודה הוא והכּוֹרֶבְטִים (המשחקים) שלו”. – “ובכן –, הֵשִׁיב לי, – כנראה, לפני כמה וכמה שנים? ואולם מי ספר לך? אפשר, סוֹקראטס עצמו”? “– לא, לא, – השיבותי אני –, חֵי זֵיאוס, אלא מי שספר לְפוֹינִיכּס – איזה אֲרִיסטוֹדֵימוּס מִקוּ’דְאַתֵּינוֹן3; אדם קטן-קומה, שזה דרכו הולך יחף. והיה גם הוא במסבה, וכפי שנראה לי, אחד ממכבדיו של סוקראטס, מן היותר נלהבים, שהיו לו אז. אולם אני גם את סוֹקראטס שאלתי על כמה דברים, ששמעתי מפיו של זה, והוא אִשר את דבריו, כי אמנם כן היה כמו שספר לי הלז”. – “ובכן אמור לי: למה אינך מספר לי זאת? – וכל הדרך העולה העירה נוחה מאד לדבר ולשמוע”. – כך הלכנו ביחד והיינו מספרים בדבר. ומשום כך, כמו שאמרתי קודם לכן, איני בלתי-מוכן. ואם אמנם צריך לספר גם לכם, ראוי לעשות זאת. ומה גם שבכלל אני שמח אם בא לידי לדבר בעניני-פילוסופיה או לשמוע עליהם מפי אחרים, גם בלא להשגיח בתועלת שיש בדבר לדעתי. וכשאני בא לשמוע דברי-אחרים, וביחוד את דבריכם שלכם, של העשירים ובעלי-העסקים, אני בעצמי עגום וצר לי עליכם, חברי, כי הנה אתם מדמים לעשות איזה דבר וכלום אינכם עושים. ואפשר, אתם חושבים, כי אומלל אנכי. וסובר אני, כי, אמנם, צדקתם; אלא שאני איני אך סובר זאת עליכם, אלא אני יודע זאת בבירור.

חבר. הוי, אפּוֹלוֹדוֹרוֹס, תמיד אתה מה שהיית. לעולם אתה מדבר אך רע בך ובאחרים ונראה לי, שכל בני-האדם, ואתה בראשם, אומללים בעיניך, ואך סוקראטס הוא כיוצא מן הכלל. ויודע אני מפני-מה קוֹרָא לך זה שמך משתגע4. אמנם כן, כשאתה מדבר תמיד אחד אתה: מתאנף אתה בך ובאחרים. ואך את סוקראטס אתה מוציא מן הכלל.

אפולודורוס. הוי, יקירי, הלא ברור הוא, שבשעה שאני חושב עלי ועל אחרים אני משתגע ויוצא מן הדעת.

חבר. אפּוֹלוֹדוֹרוֹס, לא כדאי עתה להתקוטט על זה; אנא, מלא את בקשתי וכן תעשה. ספר-נא לנו מה היו השיחות אז.

אפּולודורוס. הן היו כך; ואולם מוטב שאנסה גם אני לספר לכם את הדברים מתחילתם, כמו שספר הלז.

ב

וכך ספר: פגע בסוֹקראטס, וזה בא מן הרחצה וסנדליו על רגליו, מה שלא היה נוהג לעשות אלא לפעמים רחוקות, וּשְׁאָלוֹ: “לאן הוא הולך, כי התקשט כל-כך”? – והשיב: “אל המשתה בביתו של אגתּון5. אתמול נפטרתי מִזֶבַח-נצחונו6 מאימת-ההמון; אולם הבטחתי לו לבוא היום, ועשיתי עצמי נאה, כדי שאופיע נאה בין הנאים. ואתה, אמור לי, מה אתה סובר: שמא תבוא אל המשתה, ואף אם לא קראוך?”. – “אני, – אמר לי, – השיבותי: כדבריך אעשה”. – “אמר לי: בוא עמי ונהפוך על פיו את הפתגם: אל משתה-הטובים7 יבואו טובים מעצמם. כנראה, לא רק קלקל הוֹמֵירוֹס פתגם זה, אלא עוד שָׂם אותו ללעג, כי עשה את אַגאמֶמְנוֹן לאיש-מלחמה מאד נעלה ואת מֶנֶלַאוֹס – לנושא-רומח רך-לב; וכשזובח אגאממנון את הזבח ועושה משתה בא מנלאוֹס אל הכֵּרָה אף אם לא קראו לו: איש רע בא אל חברו הטוב ממנו”. – על דבריו אלה השיב לו הלז, לפי מה שספר: “אפשר, שגורלי יהא לא כדבריך, סוקראטס, אלא כדברי-הומירוס, כי אבוא כּנִקְלֶה אל משתה של איש חכם ואני לא נקראתי. ואם תביאני, הֲתָגֵן עלי אתה? – כי אני לא אודה, שבאתי ולא נקראתי, אלא שאתה הִזמנתָּ אותי”. – ואמר: " ‘שנים, שהולכים ביחד ונועצים איש עם רעהו’8. הבה נלך". – מעין זה נדברו איש אל רעהו, – כך ספר לי, – והיו הולכים. וסוקראטס שקע במחשבותיו ופִגֵר מלכת בדרך, וכשרצה להמתין לו, צוָהו ללכת לפניו. וכשבא עד ביתו של אגתּוֹן מצא את הדלת פתוחה לפניו, ואירע לו, לפי דבריו דבר מגוחך. נער אחד קרב אליו מבפנים והוליכהו עד המקום, ששם היו מסובים האחרים. והיו מתכוננים לסעוד את לבם. וכשראהו אגַתּוֹן אָמַר מִיַד: “הוי, אריסטוֹדֵימוֹס, בשעת-הכושר באת כדי לאכול עמנו יחד. אם באת בשביל ענין אחר, דחֵהו לזמן אחר. ואולם אני כבר בקשתיך מאתמול כדי לקרוא אותך, ולא מצאתיך. ואולם מדוע לא הבאת אלינו את סוקראטס?” –. והפניתי אני את ראשי – אמר – ולא ראיתי את סוקראטס בא אחרי. והשיבותי: “אכן עם סוקראטס באתי, כי הזמינני הנה אל המשתה”. – “היטבת לעשות, – השיב הלז: – ואולם היכן הוא עצמו?” – “היה בדעתו להכנס אחרי, ותמֵהַּ אני עצמי היכן הוא”. – “אפשר, תביט כה וכה – אמר אגתּוֹן לנער [העבד] – ותכניס לכאן את סוֹקראטס; ואתה, אֲריסטוֹדֵימוס, לֵך וְהָסֵב אצל אֱרוּ’כְּסִימאכוס”.

ג

וספר: נער רחץ את רגליו כדי שיוכל לשכב. ונער שני מן הנערים שב ובשורה בפיו, שאותו סוקראטס חזר ובא ועומד על המעלות של אחד מן הבתים הנמצא בשכנות, ושהוא קרא לו, אך אינו רוצה להכנס. – “פליאות דבריך – השיב –: שוב וקרא לו ואל תּרפֶּה ממנו”. והשיב לו – כך ספר: – “אַל-נא ובשום אופן! הניחוהו, שהרי דרכו בכך. יש שהוא סר הצדה ועומד על עָמדו. חושב אני, שיבוא מיד. אל-נא תפריעוהו, אלא הניחו לו”. – כן, יהי כדבריך, – אמר לו אגתּוֹן, – אם כך אתה סובר; ואולם אתם, הנערים, לכו ותנו לנו לאכול; שׂימוּ מכל אשר ייטב בעיניכם, כי על-כן לא שמתי עליכם מְנַצֵּחַ, ומאז ומעולם שנאתי לעשות זאת; שָׁרְתוּ לנו כאילו הייתם מזמינים אֶל המשתה אותי ואת שאר הנמצאים כאן כדי שנשַׁבֵּחַ אתכם". אחר-כך – הוסיף לומר – יָשבו לאכול. ואולם סוקראטס לא בא. ואגתון רצה כמה פעמים לקרוא לסוקראטס; אבל הוא הניאוֹ ממעשהו. ואולם לאחר זמן מועט בא, – כמנהגו שלא לאַחר הרבה, – והם אך באמצע-המשתה. ואגתון מֵסב לבדו בקצה. קרא לו מיד: – “סוקראטס, עמי תסב, כדי שאטעם מן החכמה, שנצנצה בך שם, על המעלות; ברור הוא, שמצאת אותה ובידך היא; אילמלא כן, לא היית פורש ממנה”. – וסוקראטס יָשב ואמר: “הוי, אגתון, מה טוב היה אילו היתה החכמה נוזלת מן המלא אל הריקן, כשהם פוגעים זה בזה, כאותם המים בספל, שהם נוזלים מן המלא אל הריק על-פי פתיל של צמר. אך, אם אמנם כך הדבר נוהג גם בחכמה, הלא ייקר בעינַי להָסֵב עמך, שהרי אומר אני להמלא על ידך חכמה רבה ויפה. כי חכמתי שלי נקלָה היא ומוטלת בספק כחלום, וחכמתך שלך מברקת והיא בעצם-גידוּלה, שהרי הִקְרִינָה ממך מאד, אף-על-פי שצעיר אתה, ונגלתה אתמול לעיני הַהֵילֶנים, שיותר משלשים אלף איש מהם היו עדים לה”9. – הוי, סוקראטס, לצון אתה חוֹמד, – השיב לו אגתון –: ריבנו, אני ואתה, על החכמה נדחה קצת ודיוֹניסוֹס10 ישפוט בינינו, ועתה שים לבך תחילה אל המשתה.

ד

והוסיף לדבר: לאחר שהסב סוקראטס ואכל עם המסובים ולאחר שנסכו את נסכם, שרו לאֵל וקיימו את כל המנהגים, אמרו לגשת את השתיה.

פתח פַּבְסאנִיאַס בזוֹ הלשון: “טוב ויפה, – אמר, – חבֵרַי, אך כיצד יהיה נוח לנו ביותר לשתות? – מודה אני לפניכם, שעדיין חש אני בראשי משתיתי אתמול וצריך אני למנוחה כל-שהיא; וסובר אני, כי כרוּבּכם כמוני, שהרי גם אתם הייתם אתמול. ובכן, התישבו בדבר, כיצד יהא נוח לנו ביותר לשתות”. – אמר ארִיסטוֹפאנֶס: “כן, פבסאניאס דבריך נכוחים. על כל פנים צריכים אנו להקל מעלינו את השתיה, שהרי גם אני נִמְנה על אלה, שבָּסמו אתמול”, – וכששמע את דבריהם אֶרוּ’כסימאכוֹס בן אַקוּמֵינוֹס11 אמר: קלוֹס, יפה אמרתם; ועוד אחד מכם ישמיעני את דבריו: אגתּוֹן, יכול אתה להרבות בשתיה היום או לא?". – “לא, – השיב, – היום תש כחי”. – “מה טוב לנו, – אמר, – לי, לאֲרִיסטוֹדֵימוּס, לְפֵיידְרוֹס ולשאר, אם אתם, הגבורים מאתנו לשתות, ממאנים עתה. אנו תמיד חלשים אנו בנידון זה. סוקראטס אינו בכלל זה: כחו גדול גם בזה וגם בזה, ואחת היא לו כיצד נעשה. ומאַחר שכמדומה לי, אין איש מן הנמצאים כאן, שירצה להרבות בשתית-יין, על-כן אפשר, שלא אהא בלתי-נעים לגמרי אם אגיד את כל האמת על השכרון. כי מחכמת-הרפואה ברור לי, שקשה השכרון לאדם. וגם אני בעצמי לא הייתי מרבה בשתיה לרצון, וגם לאחר שלא הייתי יועץ לעשות כך, ומה גם כשעדיין אנו חשים בראשינו מאתמול”. – “אכן, – נפל לתוך דבריו פיידרוֹס המוּ’רינוּסי12: – תמיד אני שומע לדבריך, וביחוד בכל הנוגע לעניני-רפואה; ואולם הפעם גם האחרים יטו לך אזנים קשובות אם אך ייטיבו להמָלך בדבר”. – אחר הדברים האלה באו כולם לכלל דעה אחת שלא לסיים מסבה זו מתוך שכרון, אלא איש-איש כטוב בעיניו ישתה כרצונו.

ה

“לאחר שהסכמנו, – אמר ארו’כסימאכוס –: לשתות איש איש כרצונו, אין אונס, מציע אני לְשַלֵּחַ את הפורטת על העוגב, שזה אך נכנסה: תנגן לה לעצמה, או, אם יש את נפשה, לנשים אשר בפנים-הבית; אנו נשוחח איש עם חברו. ואולם, אם אך רוצים אתם, מוכן אני להציע לפניכם גם אילו שיחות נשיח”. – והכל הסכימו לו ובקשוהו להציע מה שיציע. אמר ארו’כסימאכוס: “ראשית-דברי כדברי מֵילַנִיפָּה אשר לאֶבְרִיפִּידֶס: כי לא מלבי הוצאתי מלים, שאמרתי להגיד, אלא אך מלבו של פ’יידרוס. כי הנה כך מדבר אלי פ’יידרוס מתוך התמרמרות פעם בפעם: וכי לא תמוה הדבר, הוי, ארו’כסימאכוס, שכל המשוררים חברו הימנונות ותשבחות לכל האלים האחרים, ואולם על אֶרוֹס, שהוא אֵל אדיר וחזק כל-כך, עדיין לא חבר אף אחד מכל המשוררים, שהיו בעולם, שיר-תהילה. ואם רוצה אתה, צא וראה את הסוֹפיסְטִים החביבים: על הֵיראקְלֶס ועל כיוצא בו כתבו שירי-תהילה, כמעשהו של פּרוֹדיקוֹס המעולה. ואולם אין זה עוד תמוה כל-כך; והנה בא לידי איזה ספר ובו שיר-תהילה נפלא על המלח מחמת התועלת שבו. ויש למצוא כמה וכמה דברים כיוצא בו, שהיו לתהילה. הרבה עמלו בדברים כאלה, ואולם לא נמצא עד היום אדם, שירהיב עוז בנפשו לשיר לארוס כראוי לו. וכלום לא פחיתות-הכבוד היא לאֵל שכמותו? – ונראה לי, כי, אכן, צדקו בענין זה דבריו של פ’יידרוֹס. ורוצה אני, מצד אחד, לתמוך בדבריו על-ידי מה שאני מוכן ומזומן לסייע לו, ומצד שני, סובר אני, שכל המסובים מוצאים שעה זו יפה לשַבֵּח לאל זה. ואם מחשבותיכם כמחשבותי הרי יהא בדברים עליו כדי שיחה. נראה לי, שכל אחד מאתנו צריך לנאום נאום על ארוס. איש-איש ינאם יפה כפי יכלתו ונלך משמאל לימין. ואולם פ’יידרוס יהא הפותח בשיחה, כי על-כן הוא יושב בראש והוא הוא גם אבי-הרעיון”. – “ארו’כסימאכוס, – השיב לו סוקראטס, – איש לא יֵצא לערער עליך. גם אני לא אמָנע מלדבר. כי אין דבר, שאני מיטיב להבחין בו, כמו שאני מבחין בענין-האהבה; וכן גם אגתּון, גם פבסאניאס, ומה גם אריסטופאנס, שאין לו בעולמו אלא השיחה על דיוניסוֹס ואַפרודיטה בלבד; וכן גם איש מכל אלה, שאני רואה אותם כאן. אכן אנו, המסובים בקצה, מפסידים אנו; ואולם אם יהיו דבריהם של הקודמים הגונים ונאים – דַיֵינו. קום וצְלַח, פ’יידרוֹס: התחילה-נא בשבחו של ארוס!”. – וכל שאר המסובים אף הם הסכימו ודרשו מה שדרש סוקראטס. ואולם גם אריסטוֹדימוס לא זכר כל מה שדרש איש ואיש וגם אני איני זוכר כל מה שספר לי הוא, ואך הטובים שבדבריהם ומה שנראה לי ראוי ביותר להיות שמור מכל מה שנאמר, אותם אספר לכם כסדרם.

ו

מתחלה דבר, כמו שאמרתי, פַ’ייְדרוֹס. ופתח בזו הלשון: "ארוס הריהו אל אדיר ונפלא בעיני בני-אדם ובעיני האלהים מכמה וכמה טעמים. ולא היה קטוֹן-נמוקיו ענין הולדתו של זה – הוסיף –, כי מעלה היא להיות נמנה על היותר קדמונים שבאֵלים. מופת לזה הוא, שאין לו לארוס אבות כלל. גם ההדיוטות וגם המשוררים אינם מזכירים אותם בשום מקום. והֶסִיוֹדוֹס אומר13: קודם כל היה התהו-ובהו (Χάος),–

"אֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם, זְבוּל-עַד בַּל-יִמּוֹט לַכֹּל,

יַחַד עִם אֶרוֹס"…

והֶסיודוס ואַקוּסִילֶאוֹס אומרים שניהם, שאַחר התוהו-ובוהו נתהוו שני אלה: הארץ ואֶרוֹס.

ופּארְמֶנִידֶס אומר על ההתהוות:

“רִאשׁוֹן לָאֵלִים לְכֻלָּם אָז תִּפְעַל בְּמַחְשַׁבְתָּהּ אֶת אֶרוֹס14

ובכן, הכל באים לכלל דעה אחת, כי ארוס נמנה על העתיקים שבאלים. אבל, אם הוא העתיק, הלא מידיו לנו גם הטוב היותר גדול. שהרי אין אני יכול לומר, איזהו טוב יותר גדול לעלם רך בשנים, אם לא אוהב חביב, ולאוהב – אם לא אָהוּב. כי אין לך דבר המְנַהֵג כל ימי-חייהם את בני-האדם הרוצים לחיות חיים נאים, לא קרבת-משפחה ולא תענוגות ולא כבוד אף לא עושר, גם לא שום דבר אחר, כמו האהבה. ולְמַה אני מכוין בזה? – לבושה מפני המעשה המגונה ולאהבת הכבוד בעד מעשים יפים; ואילמלא הם, לא היתה מדינה או אחד מבני-אדם פועל עלילות גדולות ויפות. ומשום כך אני אומר: נוח לו לאוהב, שפעל עַוְלה שאינה מוטלת בספק ושסובל את הנעשה לו ואינו מֵגֵן על נפשו ממורך-לב, שיראנו אביו או חברו או מישהו אחר, משֶׁיִּראנו בקלקלתו אהובו. וזאת אנו רואים בחשוּקים. ואין לך כבוּשה, שיתבייש בפני חושקיו אילו נתפש באיזה עולה כל-שהיא, אשר פעל. ואילו היתה אפשרות לברוא מדינה או מחנה, שהיא כולו חושקים וחשוקים, לא היו יכולים לחיות אם לא מתוך פרישות מכל חטא ומתוך כבוד, שיכבד איש את רעהו. ואילו היו אלה נלחמים, יש לשער, שהיו מנצחים, אף-על-פי שיהיו מועטים, את כל בני-האדם. כי האדם החושק יעזוב את המערכה, או ישליך אחריו את כלי-מלחמתו, לעיני העולם כולו, אך לא לעיני חשוקו: כמה וכמה פעמים תבחר נפשו למות על פניו. ומכל שכן לא יעזוב את החשוק או לא ימָנע מלעזור לו בשעת-סכנה. כי אין לך אדם, שיהא רך-לב בה במדה, שארוס עצמו לא יוכל לעשותו עז-לב, עד שנדמה בגבורה לגבור בגבורים. וממש כמו שאומר הומירוֹס, שהאלהים נפח גבורה באחדים מן הגבורים, כן יחון גם ארוס את החושקים ברוחו הבאה ממנו.

ז

והחושקים רוצים לתת את נפשם כופר נפש החשוקים. ולא רק האנשים, אלא אף הנשים. ואַלְקֶסְטִיס בת פֶלֵיאַס תעיד לההֵילֶנִים, כי אך היא לבדה רצתה למות בעד בעלה, ואביו ואמו עדיין היו בחיים. ובזה עלתה עליהם כל-כך במסירות-נפשה מתוך אהבתה, עד שנדמו כזרים לבנם, ואך קרובים הם לו בשמותיהם. ופעולתה שפעלה נראית נעלה כל-כך לא רק בעיני-האדם, אלא גם בעיני-האלים, עד ששלחו לחפשי את נפשה משאול, משמחתם ששמחו על מפעלה15; וזאת עשו האלים, שעושים כך כיוצא מן הכלל אך לאנשי-מספר מֵרבים, שפעלו עלילות גדולות ונאות. כך מכבדים גם האלים את החריצות ואת הגבורה התלויים באהבה. ואולם את אוֹרפֵ’יאוס בן אוֹיְאַגְרוֹס שלחו משאול-תחתית; אך את מטרתו לא השיג: הראו לו את צל-צלמה של אשתו, שבשבילה בא, אבל אותה לא נתנו לו. נראה להם רך-לב, כי על-כן מנגן-בכנור היה – ולא הרהיב עוז בנפשו למות באהבתו, כאלקסטיס, אלא חבֵּל תחבולות להכנס חי אל השאול. ואמנם, משום כך חייבוּהוּ האלים וגזרו עליו מיתה בידי נשים ולא כבדוהו, כמו שכבדו את אֲכִילֵיאוּס בן תֵּיטִיס, ולא שלחוהו לאיי-המאושרים. כי, למרות בשורתה של אמו, שֶׁיָמוּת אם יהרוג את הֶקְטוֹר, ואם לא יהרגהו ישוב אל ביתו וימות בשיבה טובה16, – בעוז-רוחו בחרה נפשו לצאת לעזרתו של פאטְרוֹקלוֹס האהוב ולנקום את נקמת-דמוֹ ולא רק למות בעדו, אלא גם למות אחר הרֵעַ, שכבר מת. ועל-כן הרבו האלים לכבדו משמחתם הגדולה, ששמחו על שהגדיל לכבד את חושקו –. ואולם אַייסכו’לוֹס מפטפט הוא כשהוא אומר, שאכיליאוס חשק בפאטרוֹקלוֹס. כי באמת היה אכיליאוס יפה לא רק מפאטרוֹקלוֹס, אלא גם מכל שאר הגבורים, וגם זקָנו עוד לא צִמֵחַ וגם צעיר ממנו לימים היה, כמו שמעיד עליו הומֵירוס. אולם באמת אותה הצִדְקוּת (άρετή) התלויה באהבה מכבדים האלים מִשְנֶה-כבוד. אבל יותר יתפלאו עליה וישבחוה וישלמו את שכרה כשֶיֶאהב החשוק את החושק משיאהב החושק את החשוק. כי החושק הוא יותר אלהי מן החשוק: הרי האלהות שוכנת בקרבו. משום כך כבדו את אכיליאוס יותר משכבדו את אלקסטיס ושלחוהו אל איי-המאושרים. מסבה זו הריני מחליט, כי ארוס הוא העתיק בין האלים, המכובד ביניהם והמסייע האדיר שבהם לבני-האדם כדי שיגיעו לצדקוּת ולאושר, גם לאשר בחיים וגם לאשר מתו".

ח

מעין זה – אמר – היה נאומו של פ’יידרוס. ואחר פ’יידרוס היו עוד נאומים אחרים, שאותם לא זכר עוד. על-כן דלג עליהם וספר את דברי-פבסאניאס.

אמר פבסאניאס: "הוי, פ’יידרוס, כסבור אני שלא היטיבו לקבוע את הענין. כי דרשו מאתנו לספר בפשיטות בשבחו של ארוס. אילו היה ארוס אחד בעולם, טוב היה הדבר. ואולם הוא אינו אחד. ואם אינו אחד, הרי יותר נכון, קודם כל, להבחין, איזה מהם צריך להלל. ובכן אנסה לבאר זאת. מתחילה אתאר אותו ארוס, שצריך לשבחו, אחר-כך אהללנו כיאות להלל לאֵל. כולנו יודעים, שֶבּאין ארוס אין גם אַפרוֹדיטה. ואילו היתה היא אחת, היה גם ארוס אחד. כיון שהן שתים הרי בהכרח גם הָאֶרוֹסִים שנים. וכי אין שתי אֵלות? – האחת, הבכירה, בתו של אוּראנוֹס ואֵם אין לה, ובשביל זה אנו קוראים לה אַפרוֹדִיטֵי השמימית (Ούρανία) והשניה, הצעירה – בתם של זֵיאוּס ודִיאוֹנָה, היא המכונה אפרודיטי העממית (Πάνδημος). אמור מעתה, שגם הארוס המלַוֶה של זוּ האחרונה יהא נקרא בצדק הארוס העממי (פאנדֵימוס); ואולם המלוה של הראשונה הוא האֶרוס השמימי. – והנה להלל חייבים אנו את כל האלים; ואולם מה טיבו של כל אחד משניהם אנסה להגיד. – כל פעולה ופעולה זה טבעה: כשהיא בפני עצמה אינה נאה ואינה מגונה. כך הוא הדבר גם במה שאנו עושים עתה: הן בשתיה, הן בשירה והן בשיחה, שהן בפני עצמן אינן נאות, אלא שכך הן נעשות מתוך המעשה, שאנו עושים: אם עושים אנו אותו יפה וכהוגן, הוא יפה, ואם שלא כהוגן הוא מגונה. והוא הדין גם בנוגע לאהבה. ולא ארוס כולו נאה וראוי לשבח, אלא נאה הוא זה, שמעוררנו לאהוב יפה.

ט

והנה ארוס של אפרודיטי העממית הריהו באמת המוני (πάνδημος) והוא עושה מה שהוא עושה במקרה. הוא-הוא אהבתם של הרָעים בבני-אדם: קודם כל, הם חושקים בנשים לא פחות מבִּנערים; ושוב: בחשוקיהם הם להוטים יותר אחר הגוף משהם להוטים אחר הנשמה. ואחר-כך, חבתם נודעת, כמה שאפשר, לנבערים מדעת ביותר, כי אינם שואפים אלא להגיע למטרתם ואינם דואגים למעשיהם, אם יפים הם ואם לא. ומשום כך כל מעשיהם הם על דרך-ההזדמנות. יש שהם טובים ויש שהם ההיפך מזה: הרי הוא (הארוס של אֵלֶּה) בא מאותה האֵלָה, שהיא צעירה הרבה מן האחרת והיא נוטלת חלק בתולדותיהם גם של הזכר וגם של הנקבה. ואולם השני, זה של השמימית, שוב אינו לוקח חלק בנקבה, אלא אך בזכר בלבד, והוא הוא הארוס של הנערים. ובכן, מאחר שהוא בא מן הבכירה (אפרודיטי השמימית), שהיא חפשית מן התאוה, על-כן כרוכים כל אלה, שארוס זה מפעם אותם, אחר הזכר. כי הם אוהבים כל דבר, שהוא על-פי טבעו יותר חזק ויותר נבון. וגם באהבתם את הגברים נקל להבחין באלה, אשר יפעמם ארוס זה בטהרה. כי אלה אינם חושקים בקטנים, אלא באלה שכבר יש בהם בינה; והם בכללם אלה שזקָנם התחיל מְצַמח. וסבורני, שאלה, אם מחליטים הם לאהוב, הם מחליטים להיות ביחד כל ימי חייהם ולחיות ביחד. והם לא יעשו מרמה לקחת קטן, שאין בו בינה, לפנות לו אחר-כך עורף בשחוק ולרדוף אחר אחֵר. וצריך שיהא איסור חל על אהבת-קטנים [זו] כדי שלא תצא התלהבות מרובה לבטלה. כי בקטנים אי-אפשר לדעת נכונה מראש, אם בסופם יהיו רעים או טובים הן בגופם והן בנפשם. אכן הטובים אוסרים מעצמם איסור זה על נפשם; ואולם צריך היה להכריח לזה גם את כל החושקים ההמוניים, כמו שאנו כופים, עד כמה שיָדנו מגעת, שלא יאהבו את הנשים בנות-החורים [בעל-כרחן]. כי אך באשמתם באה החרפה, שיש נועזים לומר, כי מגונה הוא להסביר פנים לחושקים; ואולם אומרים כך אך ביחס לאלה וכיוצא בהם, מפני שאנו רואים את טרחנותם ואת אי-צדקתם. כי כל פעולה, שהיא נכנסת בגדר הנימוס והחוק, הרי אי-אפשר לתת בה דופי צודק. ובנוגע לאהבה, הנה החוקים, שחקקו בשאר המדינות, נקל להבינם, כי נקבעו בפשיטות. ואולם בתוכנו ובְלאקֶדֵימוֹן הם סתומים. הנה באֶליס ואצל אנשי-בּוֹיאוֹטיה ובכל מקום, שאין שם בקיאים בחכמת-הדבור, שם נוהג המנהג הפשוט, שיָפה הוא להסביר פנים לחושקים, ואין לך שום אדם, הן צעיר והן זקן, שימצא בזה ערוַת-דבר. וסבורני, שכך הדבר כדי שלא יהיה להם קושי כשהם באים לפַתות בדברים את בני-הנעורים; כי אין כחם בדברים. ולהפך, ביוֹניה וכמעט בכל המקומות, שיושבים בהם בַּרְבָּרִים, מנהג זה הוא לשמצה. כי לברברים המשועבדים לעריצים נראה דבר זה מגונה כמו שמגונות בעיניהם הפילוסופיה ואהבת-ההתעמלות. וסבורני, שלא להנאתם של המושלים הוא כשמתפשטים מדעים מרובים בין המשועבדים להם או כשכורתים בריתות-אהבה עזות או מיסדים אגודות; דברים, שהם נוצרים ביותר וביחוד על-ידי האהבה. גם עריצינו שלנו נוכחו בזה בפועל. כי חשקו של אֲרִיסְטוֹגֵיטוֹן ואהבתו של הַרְמוֹדִיוֹס היו קשר קיים כל-כך, עד שהורידום מכסאותיהם17. ובכן בכל מקום, ששם מגונה הוא להסביר פנים לחושקים, מיוסד הדבר ברעתם של המחוקקים: באהבת-השררה של המושלים ובחוסר-האומץ של המשועבדים. אבל במקום, ששם נוהגים לחשבו ליפה בפשיטות, בא הדבר מתוך עצלות-נפשם של המחוקקים. ואולם מנהגנו יפה משלהם; אלא שכמו שאמרתי קודם-לכן, אינו נִתּן להבין כל-כך בנקל.

י

וראוי לשים לב, כי לחשוק בגלוי נחשב ליותר יפה מלחשוק בסתר וביחוד [לחשוק] באצילים ובטובים ביותר, אם גם הם מכוערים מאחרים. ושוב: הכל משבחים באופן תמוה את החושק, ולא כאילו עשה דבר מגונה; ונראה, שהלוקח [את לבו של החשוק] הרי זה משובח ושאינו לוקח הרי זה מגונה. והנימוס נותן לחושק את האפשרות לעולל בהסכם-הכל עלילות נפלאות, שאילו נועז אדם לעשותן והיה בדעתו להגיע אל מטרות אחרות, היו מגַנים אותו וממיטים עליו חרפה גדולה. שהרי אילו בא אדם לעשות את מעשי-החושקים בשביל חשוקיהם כדי לקבל ממון ממי שהוא או איזו משרה או איזו שררה אחרת – והיה מתחנן ונשבע שבועי-שבועות, רובץ על הפתחים ונכון לעבוד עבודות, שאף עבד לא יעשה אותן, היו גם אוהביו גם שונאיו מוחים בידו ומונעים אותו ממעשיו אלה: אלה (השונאים) היו מגנים אותו על מעשה חונף והתרפסות, והללו (האוהבים) היו מזהירים אותו ומתביישים בו. ואולם החושק העושה כל אלה הכל מסכימים לו, והחוק מרשה לו לעשות זאת בלא בושה, כאילו היה אומר לעשות את הדבר היותר נאה שבעולם. ומה שנפלא ביותר הוא, שאך לו לבדו, על דברת-רבים, סולחים האלים אם לא ישמור את שבועתו, כי שבועת-אהבה אינה שבועה, לפי דבריהם. ובכן, לפי מנהגנו, שאנו נוהגים כאן, התירו לחושק לעשות את הכל גם האלים גם בני-האדם. אם כן ראוי היה לחשוב, שבעירנו האהבה וברית החושק עם החשוק נראות כמעשה נאה ביותר. ואולם, אם האבות ממנים פדגוגים על חשוקים אלה ואינם נותנים להם לבוא בדברים עם החושקים, ועל הפדגוג הוטל דבר זה ביחוד, ובני-גילם וחבריהם18 מגנים אותם כשהם רואים, שנעשה דבר כזה, ואף הגדולים מהם בשנים אינם מוחים בידי המגנים ואינם נוזפים בהם לומר, שאינם צודקים, – אם אתה שוקל בדעתך כל זה, הרי תאמר, להיפך: אין זאת, כי [אהבה] זו מכוערת היא בתוכנו ביותר. ואולם אני סבורני, שהדבר כך הוא: כל דבר ודבר בפני עצמו אינו נאה ומגונה בפשיטות, כמו שנאמר מתחילה, אלא אם נעשה יפה הריהו יפה, ואם נעשה באופן מגונה – הריהו מגונה. מגונה הוא להסביר פנים לרע ובאופן רע; ואולם נאה הוא להסביר פנים לטוב ובאופן נאה. ורע הוא אותו החושק ההמוני, שהוא חושק יותר את הגוף משהוא חושק את הנפש. כי הוא אינו קיים, שהרי חושק הוא דבר שאינו קיים. ובה בשעה שתחלוף פריחת-הגוף – והוא, ודאי, אינו אוהב אלא אותו – גם הוא יחלוף ויברח למרות כל דבריו והבטחותיו המרובים. לא כן האוהב את המדות התרומיות: הוא יעמוד [באהבתו] כל ימי-חייו, כי על כן קשור הוא אל הקיים. ונימוסנו דורש לבדוק היטב ויפה את אלו ואלו: להסביר פנים לאלה ולהתרחק מהללו. על כן הוא מעורר את אלה לרדוף ומאלה לברוח, מְמַנה שופטים ובוחנים כדי לדון, על איזה מהם נמנה החושק ועל איזה מהם החשוק. מטעם זה אמרו, שגנאי הוא אם מִהר אדם להִשָּׁמע וצריך שיעבור זמן-מה; כי, כנראה, הזמן הוא אבן-בוחן יפה לדברים רבים. ושוב גנאי הוא להשמע כדי לקבל ממון או משום כפיה מדינית. כי אחת היא, אם נכנע האיש מפני שמצבו הכריחו לכך ולא היה בו כח להחזיק מעמד או לשם פניות מדיניות לא בחל בזה. שהרי אין בכל אלה לא מן התדיר ולא מן הקיים; וחוץ מזה, שום רֵעוּת עדינה לא תצמח מזה. ובכן אך דרך אחת נשארת למנהגנו שלנו: החשוק יסביר פנים באופן נאה לחושק. כי כך הנימוס בתוכנו: כשם שאין החושקים רואים חנופה או חרפה בדבר לעבוד כל מיני עבדוּת בשביל החשוקים, כך נשארת להם עוד עבדות אחת19 ויחידה, שבאה מתוך רצון חפשי והיא רחוקה מחרפה, וזוהי – [העבדות] לשם הצִדְקוּת.

יא

כי כך נוהגים בתוכנו: אם יש מי שרוצה לשמש את חברו במחשבה תחילה להשכיל על-ידי כך הן בחכמה ידועה הן במקצוע אחר של מדה טובה, הרי אין עבדות-מתוך-רצון זו חרפה או חנופה. ובכן צריך לאחד את שתי ההשקפות הללו: את זו על אהבת-הנערים עם זו על אהבת-החכמה ושאר הצדקוּת, אם יש להוציא מהן משפט, שיָפה הוא כשהחשוק מסביר פנים לחושקו. שהרי אם שניהם, גם החשוק גם החושק, באים לידי הסכמה אחת: האחד בהשקפתו שלו, שעושה הוא כהוגן כשהוא משמש את חשוקו המסביר לו פנים בכל מה שאפשר לשמשו, וזה כשהוא נשמע בכל לאיש המשכיל אותו ועושהו טוב, ובתנאי – שאמנם, זה מוכשר לעודדו, שישכיל וידבק במדות טובות, והלה צריך לקנות השכלה וכל חכמה, – אז, כשיהיו שניהם מתלכדים בחוק אחד, תהא הסברת-פניו של החשוק אל החושק נאה; ואולם לעולם לא תהא זאת באופן אחר. כשהדבר כך אין זה גנאי להיות מרוּמה; אבל בכל אופן אחר גנאי הוא, בין שנתן האיש לרמות את עצמו בין שלא נתן. שהרי אילו רמו איזה אדם, שהסביר פנים לחברו בשביל כסף, מפני שחשב אותו לעשיר – ואולם ממון לא קבל, כי נגלתה דלותו של זה, – אף-על-פי-כן היה מעשהו מגונה, כי על-כן הראה בעליל, שמוכן הוא לשמש כל אדם בשביל ממון; וזה לא יפה כלל. ומטעם זה עצמו, אם אדם השלה את נפשו והסביר פנים לאדם טוב והוא דמה להשכיל על-ידי אותה ידידות של החשוק ונמצא טועה, אין טעותו אלא נאה, אף-על-פי שזה נמצא רע ואין בו מדות טובות. כי גם הלז הראה בעליל, שבשביל צִדְקוּת וכדי להיות יותר טוב הריהו נכון לעשות לכל איש ואיש כל דבר. ואין לך דבר נאה מזה. ובכן להסביר פנים בשביל הצדקוּת יפה היא בתכלית. זוהי האהבה של האֵלה השמימית, והיא שמימית, וצריכים לכבדה מאד גם המדינה גם כל אדם ואדם. כי היא מכרחת גם את החושק גם את החשוק לדאוג הרבה לצדקוּת. וכל אהבה אחרת נכנסת בגדר האהבה של [האלה] האחרת, של ההמונית. והנה – אמר – זהו כל מה שאני יכול, הוי פ’יידרוֹס שלי, לנאום על האהבה, ואני לא התכוננתּי.

ואולם פַבְסאניאס לא היה מן הַפְּזִיזִים – לשון זו למדתי לדבר מחכמינו –20 וצריך היה, לפי דבריו של אריסטוֹדימוֹס, שינאם אריסטוֹפאנס; אבל אותו תקף במקרה שַׁהַק (λύγξ). או משום שמלא כרסו ואו משום סבה אחרת, ואולם לדבר לא יכול. ועל-כן אמר לאֶרו’כּסימאכוֹס הרופא, שהרי הוא היה מיסב על-ידו: “הוי, ארו’כּסימאכוס, מן הראוי או שתפסיק אותו שהק או שתדבר במקומי עד שיפסוק מעצמו” –. והשיב ארו’כּסימאכוס: “את שתי אלה אני עושה: אני אדבר במקומך ואתה תדבר במקומי לאחר שיפסוֹק שהקך. ואפשר, שירפה ממך בעוד אני מדבר אם תפסיק לנשום זמן מסוים; ואם לא – תְּגַרְגֵר במים. ואם יתעקש ביותר [שלא לעזבך], קח לך מה שתקח כדי לדַגְדֵג את החוטם ותתעַטש; ואם תעשה כך פעם או פעמים, יפסוק אפילו אם קשה-עורף הוא ביותר”. – “ובכן אל תתמהמה בנאומך, – אמר אריסטוֹפאנס, – ואני אעשה כדבריך”.

יב

ואֶרו’כּסימאכוֹס אמר:

רואה אני את עצמי אנוס למלא אחר דבריו של פבסאניאס, משום שהתחיל יפה, אך לא גמר את דבריו כראוי. הנה נראה לי, שיָפה הוא להבחין בין אֶרוֹס לארוֹס; ואולם לא רק בנפשותיהם של בני-האדם בכל הנוגע ליפיָן, אלא גם בשאר הדברים, ובנוגע לענינים אחרים, גם בגופים של כל בעלי-החיים ובכל צמח-האדמה, כלומר, בכל היש. כך יש ללמוד מתוך חכמת-הרפואה שהיא האומנות שלי, כי גדול ונפלא הוא האֵל הלז והוא משפיע על הכל, בין על מעשיהם של בני-האדם ובין על עלילות-האלהים. ואני מתחיל בחכמת-הרפואה כדי שנחַלק כבוד גם לאומנות. כי טבע-הגופים מעיד לנו על כְּפִילוּתוֹ של אֶרוס. ומובן מאליו, שהבָּריא והחולה שבגופנו שנים הם ושונים זה מזה. וכל דבר, שהוא שונה מחברו, משתוקק וחומד את השונה ממנו באופן שונה. ובכן שונה הוא הארוס בבריא ושונה – בחולה. ואולם, כדבריו של פבסאניאס זה עתה, נאה להשמע לאנשים נאים ומגונה היא להשמע לפרוּצים. וכן גם בנוגע לגופים: יפה הוא ונחוץ לחונן את חלקי-הגוף הטובים והבריאים, וזוהי תעודתו של הרופא; ואולם לחונן את הרעים ואת החולים מגונה הוא. וכל מי ששרוצה להית אומן במלאכתו אינו צריך לחונן אותם. כי חכמת-הרפואה הרי היא בעצם וראשונה הדעת להבחין בין מה שהגוף משתוקק לבלוע לתוכו ובין מה שהוא רוצה לפלוט מתוכו. וכל המיטיב להבחין בין התשוקה היפה ובין התשוקה המגונה הרי זה הטוב שברופאים. וכל היודע להחליף בגוף דבר זה במקומו של אחר ולהכניס לתוכו תשוקה זו, שהיא צריכה שתהא בו והיא איננה, ושוב: כל היודע לשחררו מן התשוקה, שקננה בו, הרי זה רופא מומחה21.כי צריך שיוכל לעשות לידידים את כל היסודות השנואים זה לזה שבגוף ולכוף אותם לאהוב זה את זה. והיסודות השונאים זה את זה הם המתנגדים זה לזה: הקור להחום, המר להמתוק, היבש להלח, וכדומה. אַסְקְלֵיפִּיוֹס, אבי-אבינו, יָדע לחברם באהבה ושלום, ועל-ידי כך, כמו שאומרים משוררינו אלה22 וכמו שאני מאמין באמונה שלמה, המציא את אומנותנו. על-כן אֵל זה (אֶרוֹס) מנהיג, כמו שאמרתי, את חכמת-הרפואה כולה, כמו שהוא מנהיג גם את הגו’מנאסטיקה ואת עבודת-האדמה. וכל מי שישים קצת לבו לכך יוָכח, שאף בזמרה כך. ואפשר, שכך חשב גם הֵיראקלֵיטוֹס, אלא שדבריו אינם ברורים; כי הלא כן הוא אומר: “כל שהוא מתפרד בעצמו מתאַחֶה בעצמו כעין ההרמוֹניה שבין הקשת והכנור”; ואולם חוסר-הגיון גדול הוא לומר, שההרמוניה מתפרדת, או שהיא באה מדברים מתפרדים. ואפשר, רצה לומר כך: היא התהותה מן המתפרדים תחילה, מן הרום והשפל בקולות, שהובאו לידי התאמה על-ידי אומנותה של הזמרה. שהרי אי-אפשר הוא, שתתהַוה הרמוניה מתוך רום ושפל מתפרדים. ההרמוניה היא סוּמְפוֹנִיָה, והסומפוניה אינה אלא התאמה, ואי-אפשר שתהא התאמה מתוך התפרדות כל עוד שההתפרדות קיימת. וכל המתפרד, כל עוד אינו מותאם, אינו יכול לבוא לידי התאמה. וכן גם הָרִתְּמוּס, שאינו בא אלא מתוך האִטי והמהיר, שקודם-לכן התנגדו זה לזה ואחר-כך נעשו מקבילים זה לזה. וכמעשה של חכמת-הרפואה שם כך דרכה של המוסיקה כאן להביא לידי אהבה ולידי שלום ביניהם. וכך המוסיקה היא חכמת-האהבה בענין ההרמוניה והרתמוס. אמנם, בתרכובת עצמה של ההרמוניה והרתמוס לא קשה להכיר את יסוד-האהבה, וכאן אין אֶרוס כפול כלל. ואולם כשאנו באים להשתמש בהם כדי לפעול על בני-האדם על-ידי הרתּמוס וההרמוניה הן ביצירה, שנוהגים לקרוא לה חכמת-הנגון, והן בשמוש בשירים שקולים שבשירה מן המוכן, מה שקוראים בשם חנוך, יש לנו קושי ואנו זקוקים למורה טוב. וחוזר חלילה אותו מאמר, שאנו צריכים להשמע לאנשים נדיבים או לאלה שעדיין אינם נדיבים, אבל יהיו כאלה, ולנצור את אהבתם. והוא הוא האֶרוֹס הנאה, השמימי, זה של המוּסה אוּרַנִיָּה. אבל הארוֹס של פּוֹלִיהוּ’מְנִיָּה הוא הארוס ההמוני. צריך לעוררו בזהירות כשאנו מעוררים אותו, כדי שנֵהָנה ממנו, אבל לא נבוא לידי מותרות כלל. כמו שגם באומנותנו דבר גדול הוא לספק יפה על-ידי אומנות-הבשול אותם הצרכים, שנֵהָנה מהם בלא הפסד לבריאות. כך הוא במוסיקה וכן גם בחכמת-הרפואה וכן בכל שאר עניני בני-האדם והאלים. צריך להבחין עד כמה שיָּדנו מגעת בין ארוֹס לארוֹס בכל מקום ומקום. כי שניהם כאחד בו.

יג

גם מעמד עתות-השנה על-פי שניהם יִשַּׁק. ואם יהיו כל היסודות שעליהם דברתי, – החום והקור, היבש והלח – נמצאים תחת השפעתו של ארוֹס הממוצע, בהרמוניה ותערובת נכונה, הרי זה מביא דוֹשן ובריאות לבני-האדם ולכל שאר החי ולצמחים ואינו מזיק להם. ואולם, אם יגבר אותו ארוס, שאינו יודע מדה, בעתות-השנה, יביא תקלה מרובה והפסד, כי ממנו תוצאות למגפות ולכמה חליים מעין זה לבעלי-החיים ולצמחים. וגם הַחֲנָמַל (הכפור), הברד והטללים הרעים יסודתם בעודף ובחוסר-המדה שביניהם ביחסי-האהבה, שידיעתם בנידון מהלך-המזלות ועתות-השנה קרויה חכמת-הכוכבים. וגם בכל ענין-הקרבנות וחכמת-הניחוש – ובכן ביחס המשותף שבין האלים ובני-האדם – אין לנו אלא שמירתו ורפויו של ארוס. כי כל הרשׁעה אינה באה אלא מתוך מה שאין אדם נשמע לארוֹס הממוצע, אינו מכבדו ואינו מעריצו בכל מעשיו; אלא את ארוֹס השני הוא מכבד, הן לגבי אבותיו, יהיו אלה עדיין בחיים או אלה שכבר מתו, והן לגבי האלים. והיא היא החובה המוטלת על המנחשים להשגיח [על האֶרוֹסים] וּלרפא אותם. וכאן שוב חכמת-הניחוש היא היוצרת ידידות בין האלים ובני-האדם משום שהיא יודעת את יחסי-האהבה בבני-האדם עד כמה שהם נוגעים במשפט וברֶשע. ובכן כח מרובה וגדול או, יותר נכון, כל הכח כולו ביחד הוא ביד אֶרוֹס השלם. ואולם המיטיב בתבונה ובצדק, הן לנו והן לאלהים, לו הכח היותר גדול, והוא מחונן אותנו בכל טובה להיות ברית-אהבה בינינו לבין עצמנו וגם עם האלים העצומים מאתנו. – ואפשר, שגם אני החסרתי הרבה משבחיו של ארוֹס; ואולם לא בזדון. אבל, אם אמנם החסרתי דבר-מה, חובתך היא, אֲריסטוֹפאנס, למלא אחרי דברי. ואם יש בדעתך להלל לאֵל באופן אחר, הללהו, שהרי שַׁהַקךָ פסק. – והוסיף: אֲריסְטוֹפאנֶס נשא משלו ואמר: – הן אמנם, פסק, אבל אך לאחר שתקפתוֹ העטישה. ותֶמֵהַּ אני משום כך, למה-זה זקוק גופנו המסודר נאה לרעש שכזה וּלדגדוּג23 כעטישה זו. שהרי מיד פסק לגמרו לאחר שהכרחתיו לכך על-ידי עטישה. – אמר אֶרוּ’כסימאַכוס: – אריסטוֹפאנס המעולה, התבונן-נא למעשיך. לצון אתה חומד בעוד שאתה צריך לנאום. ואתה מכריחנו לארוב לדבריך, שמא מהתלות אתה אומר, בעוד שניתן לך לדבר בשלום. – ואריסטופאנס צחק ואמר: – הוי, ארו’כּסימאכוס, כן דברת. יהא כל מה שאמרתי כאילו לא אמרתי; ואולם אל-נא תארוב לי, כי מתירא אני מפני הדברים, שאני עתיד לומר, לא שמא אומר מהתלות, שהרי זה היה יתרון ובתחומה של הַמוּסָה שלי, אלא שמא ילעגו לי. – אריסטוֹפאנס, – השיב הלז – לאחר שיָריתָ חושב אתה להמלט? ואולם תן דעתך לדַבר כמי שנטל עליו להצטדק: אפשר, ואם טוב יהיה בעינַי, אשַׁלחך לנפשך.

יד

אכן, ארוֹ’כסימאכוס, – אמר אריסטוֹפאנס, – אין במחשבתי לדבר כמוך וכפבסאניאס. כמדומני, שכל בני-האדם בכלל לא יָרדו עד היום לסוף כחו של ארוֹס. ואילו ירדו – דומני – היו בונים לו את המקדשים היותר גדולים ומקימים לו במות והיו מקריבים לו את הקרבנות היותר גדולים. והרי עכשיו כלום אינו נעשה ממה שצריך היה להעשות. כי אין כמוהו באלים אוהב את האדם ומושיע לו ורופא לאותם הדברים, אשר להרפא מהם הוא האושר היותר גדול לבני-האדם. עתה אנסה לתאר לכם את כחו ואתם תהיו בזה מורים לאחרים. – קודם כל, צריכים אתם לדעת את טבע האדם ואת תכונותיו. כי לפנים היה טבענו שונה מטבענו עתה: אחר היה. מתחילה שלשה מינים באדם היו, ולא שנים כמונו עתה: זכר ונקבה, כי עוד שלישי היה הכולל את שניהם ביחד; ונשאר אך שמו, ואולם הוא איננו. זה היה האַנדרוֹגינוֹס, שהיה אחד וכלל בתוכו שנים, הן על-פי צורתו והן על-פי שמו: את הזכר ואת הנקבה. עתה איננו ויש אך שמו, שנעשה כנוי של גנאי. ונוסף על זה, צורתו של כל אחד ואחד מבני-אדם עגולה היתה, וגבו וצלעותיו היו בצורת-עיגול; וידים לו ארבע, וכמספר-ידיו גם מספר-רגליו. ושני פרצופים על צואר עגול, דומים זה לזה בכֹּל; ואולם ראש אחד לשני הפרצופים הפונים זה אל זה. אזנים ארבע ואיברי-המין שנים, וכן כל שאר הדברים לפי ציור זה. היה הולך קוממיות כעכשיו אל כל מקום שירצה. וברצונו למהר ברוצו היה עושה כדרך הנִצְנָפִים ככדור, מרים למעלה את רגליו וסובב ככדור בעיגול, מסתמך על כל שמונת אבריו ומסתובב במהירות בעיגול. והיו שלושה מינים אלה ובצורה זו, כי הזכר מוצאו היה מן השמש, הנקבה – מן האדמה, והמין השלישי, שהיה לו חלק גם בזה וגם בזה, – מן הלבָנה; כי גם הלבנה יש לה חלק גם בזה וגם בזה. עגולים וככדור היו הֵם ומהלכם, מפני שהיו דומים לאלה שהולידום. וכח להם וגבורה רבה ומחשבות רמות; ושלחו יד באלים. ומה שאמר הוֹמירוֹס על אֶפִיאַלְטֶס ועל אוֹטוֹס24 – עליהם נאמר: הם נסו לעלות השמימה ולהוריד את האלים25.

טו

וזֵיאוס ושאר האלים טכסו אז עצה מה לעשות, ולא מָצאו. כי להרוג אותו דור ולהשמידו ברעמים, כמו שעשו לענקים, אי-אפשר היה, שהרי אז היו פוסקים המנחות והמקדשים מצדם של בני-האדם, וגם להשאירם ברשעתם לא יכולו. וזיאוּס הרבה לחשוב ואמר: – “כמדומני, מצאתי עצה כיצד יוסיפו בני-אדם לחיות, אבל תחדל משובתם, מפני שיהיו יותר חלשים. עתה אני מְנַסֵּר אותם – אמר – איש-איש לשנים; וכשיחלשו תרב תועלתם לנו, כי על-כן יגדל מספרם. וקוממיות ילכו על שתים. ואולם, אם יוסיפו לחטוא ולא ירצו לשבת במנוחה, אני בוקע אותם שוב לשנים וילכו מְדַדִּים על רגל אחת, כחוגגים מדדים על-פי נְבָלים משוחים בשמן”26. כן אמר – ונסר את בני-האדם לשנים, כמו שגוזרים ענבי-עוּזְרָד כדי לטגנם, או כמו שחותכים את הביצים בשערה27. וכשהיה מנסר אותו, היה מצוה על אַפּוֹלוֹן לסבב את פרצופו ואת מחצית-צוארו כלפי מקום-החתָך, כדי שיֵרך לב האדם למראה החתָך; ואת השאר צוה לרפא. וסִבֵּב [אפּוֹלוֹן] את הפרצוף, ופרש את העור מכל הצדדים על פני מה שאנו קוראים עתה בטן, ועשה כמעשה כיס מתכַּוֵיץ, שיש לו פֶּה, וקשר אותו באמצע-הבטן – ועכשיו נקרא לו טבור. ואת שאר הקמטים הרבים ישֵּׁר ועשאם חזה. ומשתמש היה לצרכו זה במכונה מעין זו של הרצענים, שמיַשרים את קמטי-העור על גבי אֵמוּם. אך מעטים מהם השאיר, זכר לאותה הצרה מלפנים, והם על-פני הבטן עצמה ועל-יד הטבור. – וכשֶנתחלקו הגופים לשנים, היה כל חלק וחלק מתגעגע על המחצית השניה שלו. והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם ומתרפקים זה על זה בתשוקתם להתדבק זה בזה, והיו מתים ברעב, ובכלל מאפס-מעשה, כי לא רצו לעשות דבר נפרדים זה מזה. והיה כשמת החלק האחד ונשאר השני, היה מוצא הלז חלק אחר והיה מתלכד עמו בין שהיה פוגע במחציתה האחת של אשה שלמה – מה שאנו קוראים כיום אשה – והן בזוֹ של זכר. וכך היו הולכים ואובדים. ונתמלא עליהם זיאוס רחמים. בקש ומצא להם תחבולה אחרת: הלך והפך להם את איברי-המין מלפניהם. כי עד היום ההוא היו נתונים גם הם כלפי חוץ, ולא היו מזדווגים ולא היו נותנים זרעם זה בזה, אלא בארץ, כצְרָצְרִים28. כך שם אותם באמצע מלפניהם, כדי שיולידו מתוך דבק זה בזה, הזכר בנקבה; בכוונה, שיולידו בחבוּק ויקימו דור כשיפגע איש באשה; ואם יפגע זכר בזכר, תנוח עליהם, לכל הפחות, דעתם מתוך התאחדות, ועל-ידי כך ינוחו ויפנו אל עבודתם וידאגו לחייהם. ומאז נטועה האהבה באדם לאדם, מוכנת ומזומנת כל הימים לאחד את הטבע הקדום ושואפת לעשות את השנים לאחד ולרפא את הטבע האנושי.

טז

כל אדם מאתנו הריהו בן-זוג (σύμβολον) של אדם, שהרי נגזר לשנים כאותה הפּוּטית, שמאחת נעשתה שתים29. וכל אחד ואחד מבקש את בן-זוגו שלו המקביל לו. כל הגברים, שהם חלק מאותו מין מעורב, שנקרא אז אנדרוגינוס, חובבים נשים, ורובם של מפירי ברית-הנשואים מוצאם ממין זה. וכמותם גם כל הנשים החובבות גברים והנואפות הן ממין זה. אולם כל הנשים, שמוצאן מחלק-האשה, כרוכות אחר גברים אך מעט והן נוטות יותר אחר הנשים. וגם הזונות הַ“הֶטֵירִיסְטְירוֹת”30 מוצאת ממין זה. ואולם כל אלה, שהם מחלק-הזכר, כרוכים אחר הגברים; וכל עוד הם נערים הם חובבים את הגברים, שהרי הם חתיכות קטנות של הזכר, והם שמחים לשכב עם הגברים ולהתחבק עמהם. והם הם המעולים שבין הנערים והעֲלָמים, כי על-כן על-פי טבעם הם מן היותר אמיצי לב. אכן, יש אומרים עליהם, שאינם יודעים בושה; ואולם שקר הדבר. כי לא משום שאינם יודעים בושת הם עושים מה שעושים, אלא מאומץ-לב, מתוך גבורה ומתוך גַבְרות: הם חומדים את הדומים להם. וזה לכם המופת היותר חותך: אך אלה, כיון שהיו לאנשים, עוסקים בעניני-המדינה. גדלו והיו לאנשים – הם חובבים את הנערים ואין בטבעם לשאת אשה ולגדל בנים, וצריך להכריחם לכך בתוקף החוק: הם עצמם היו בוחרים להשאר בגפם ולחיות ביחד. כל מי שטבעו כך, הריהו בכלל חובב-נערים ואוהב-ידידים, שהרי לעולם הוא כרוך אחר בן-מינו. ואם פגע איש חובב-נערים, או יהיה מי שיהיה, במחציתו שלו, מיד מתעוררת בהם רֵעוּת מפליאה וקורבה וחבה, ואינם רוצים, אם יש לומר כך, להפרד זה מזה אפילו לרגע קטן. והם הם הרוצים להצמד לכל ימי-חייהם זה לזה. ואף אינם יכולים להגיד מה הם רוצים זה מזה. ומובן, שלא תאות-בשרים היא, שבשבילה הם משתוקקים זה אל זה בשמחה ובהתלהבות מרובה. ברור הדבר, שנשמתו של כל אחד מהם רוצה איזה דבר, שאינה יכולה להביע אותו, ואך מנחשת היא מה שהיא רוצָה וחשה היא בו. ואילו היה בא, כשהם שוכבים שניהם ביחד, הֶפַייסְטוֹס וכלי-עבודתו בידו והיה שואל אותם: “מה אתם רוצים זה מזה, בני-אדם?” – והיה חוזר ושואל, מפני שלא היה מענה בפיהם: – “אפשר, רוצים אתם להיות דבוקים כל-כך זה בזה, עד שלא תמושו זה מזה יומם ולילה? אם בזה אתם רוצים, הריני מאַחה ומרַתּק אתכם והייתם לאחד תחת היותכם שנים, וכל ימיכם תחיו ביחד ואחד תהיו. וכשתמותו תהיו בהאדֶס (שאול-תחתית) אחד במקום שנים, בלתי-נפרדים גם במות. ובכן צאו וראו, אם לזה אתם משתוקקים ותשבעו רצון אם תגיעו לכך”. – יודעים אנו, שאילו שמעו כזאת, לא היה איש מהם מתנגד לכך ולא היה רוצה באחרת, אלא היה מחליט, שלא שמע אלא מה שרצה מכבר: שיתאחד ויתלכד בחָשוּק כדי שיהיו השנים לאחד. סבת-הדבר היא – מה שכך היה טבענו הקדום כשהיינו שלמים, והשאיפה והגעגועים אל השלמות קרויים אֶרוֹס. – לפנים – כמו שאמרתי – אחד היינו, ובחטאותינו הפרידנו האֵל מעליו כְּאֶת הָאַרְקאדִים מֵעַל הַלאקֶדֵימוֹנִים; ובכן יש לחוש, שאם לא ניטיב את דרכנו בעיני האלים שוב יחלקונו לשנים, ונהיה אנוסים להתהלך כתמונות שעל גבי המצבות המצוירות מן הצד, שנחתכו דרך החוטם, ונהיה כקוּביוֹת שנחצו. ומטעם זה צריך שיהא כל אדם מעודד את חברו לכבד את האלים, כדי להמלט מזה ולהגיע לדבר, שבו אֶרוס הוא מנהיגנו ומצביאנו. ואיש אל יפעל את ההיפך מזה. ופועל את ההיפך אך מי שעושה עצמו שנוא לאֵלים. שהרי, אם נהא ידידי-האל ודבקים בו, נבקש ונמצא איש-איש את חשוקו שלו: מה שאך מועטים זוכים לו עכשיו, – ואַל יפָרש אֶרוּ’כסימאכוֹס דְבָרַי בלעג, כאילו בְּפַבְסאנִיאַס ובאַגַתּוֹן אני מדבר; אפשר, שאמנם, הם הם שנכנסים בגדר זה, ובשניהם טבע-גברים טבעם. אני מדבר על הכל, על הגברים ועל הנשים. כי מאושר היה דורנו אילו מצא כל אחד מאתנו את חוֹשקו ואת חשוּקו שלו והיה חוזר לטבעו הקדום. ואם, אמנם, זהו הדבר היותר טוב, הלא במצבנו, שבו אנו נמצאים כיום, בהכרח טוב כל דבר הקרוב אליו ביותר: וזהו למצוא אהוב, אשר לבו יבין ללבנו שלנו. ואם באים אנו להלל לאל המחונן אותנו בכל אלה, עלינו לשבח בצדק לאֶרוס, שהוא המועיל לנו כיום הזה תועלת מרובה, מנהלנו אל הקרובים לנו קורבת-נפש ונותן לנו גם להבא תקוות גדולות, שאם נעשה את הטוב בעיני האלים נשוב ונגיע לטבענו הקדום, וירפאנו ויעשנו מאושרים וצְלֵחים. – הנה הוא, אֶרו’כּסימאכוס – אמר – נאומי על ארוֹס; שונה מנאומך. וכמו שבקשתיך, אל-נא תלגלג עלי, כי רוצים אנו לשמוע גם מה שיאמרו השאר; יותר נכון, מה שיאמר כל אחד משני אלה, כי אגתּוֹן וסוֹקראטס אך הם נשארו.

יז

– אעשה כחפצך, – השיב (כך ספר הלז) ארו’כסימאכוס, – כי על כן שמחני נאומך; ואילמלא ידעתי, שסוֹקראטס ואגתּוֹן כחם גדול בעניני-האהבה, מאד הייתי מתירא, שמא יעתקו מהם מלים. משום שכבר נאמרו דברים מרובים ושונים כל-כך. ואולם עתה רוחי טובה. – וסוקראטס אמר: – אכן, ארוּ’כסימאכוס, יפה נלחמת גם אתה; ואילו הגעת למקום שהגעתי אני עכשיו, או, יותר נכון, למקום, שאליו אגיע אני, – שהרי אגתּוֹן עוד ידבר, – כי אז גם אתה היית מתירא עוד יותר, והגיע לך כל מה שהגיע לי עכשיו. – השיב אגתּון: – הוי סוקראטס, רוצה אתה להשקותנו כוס של כשפים כדי שאבוא במבוכה ואחשוב, שכל הקהל הגדול מצפה בכליון-עינים לנאום יפה שלי. – אגתּון, – אמר סוקראטס, – שַכְחָן הייתי אילו יכולתי להאמין עכשיו, שאֵימת אנשים מספר תהיה עליך. הלא ראיתי את בטחונך ואת גודל-לבך כשעלית על הבמה אתה עם המשחקים ונִבַּטְתָּ בפני כל הקהל הגדול כל-כך, מוכן להראות את חבורך, ולא היתה עליך מאימת-הצבור כלל וכלל. – איככה-זה, סוקראטס? –השיב אגתּוֹן –: האמנם מדמה אתה, שהקהל מעסיקני כל-כך, עד שאיני יודע, שמי שיש לו שכל צריך לחוש לנבונים מועטים הרבה יותר מאשר למרובים חסרי-לב? – ודאי, אגתּון, – אמר סוקראטס, – לא טוב הייתי עושה אילו הייתי חושב עליך דבר גס כזה; להיפך, יודע אני, שאילו היית פוגע במועטים, שאתה חושב אותם לפקחים, ודאי, הייתי מתחשב עמהם יותר משאתה היית מתחשב עם המרובים. ואולם אנו לא מהם (מן המועטים) או, שהרי גם אנו היינו באותו מעמד והיינו מן המרובים. אבל אילו היית פוגע באחרים – חכמים, ודאי היית מתבייש מפניהם אילו האמנת, שאתה עושה דבר מגונה. וכי מה אתה אומר: –. כן דברת, – השיב הלז. – ואולם מפני המרובים לא היית מתבייש אילו האמנת, שאתה עושה דבר מגונה? ואז – הוסיף לספר – נכנס לתוך דבריו פ’יידרוֹס ואמר: – הוי, אגתּוֹן ידידי, אם אתה משיב לסוקראטס, שוב לא ישים לב כלל למה שנעשה כאן אם רק יש לו עם מי להתווכח, ומה גם אם יפה-תואר הוא. גם אני מקשיב בעונג מרובה לשיחתו של סוקראטס; ואולם אנוס אני לדאוג הפעם לשבחו של אֶרוֹס ולקבל מכל אחד מכם את נאומו. ולאחר שהביא כל אחד מכם את מנחתו לאֵל, צאו והתווכחו. – אכן, היטבת לדבר, פ’יידרוס, – הוסיף אגתּון –: אין דבר מעכבני מלנאום את נאומי. שהרי עם סוקראטס אוכל להתווכח עוד לעתים קרובות.

יח

[ואגתון דבר:]

מתחילה רוצה אני לומר, כיצד אני צריך לדבר, ואחר-כך אדבר. כי, כמדומני, כל הנואמים הקודמים לא שבחו את האל, אלא הכריזו את בני-האדם למאושרים מתוך כל הטובה, שהאֵל חונן אותם. ואולם מה טיבו של אותו החונן את כל אלה, – זה לא הגיד איש. אבל הדרך האחת הנכונה להלל איזה דבר הוא לברר מי הוא, שעליו ידֻבַּר, ומה הוא פועל. על-כן הוטל גם עלינו, כשאנו באים להלל את ארוס, לומר תחלה איזהו, ואחר-כך מהו [מחונן] ונותן. ואני אומר, אם אך מותר לומר כן ואין בזה משום חירוף וגידוף: ארוס הוא המאושר בין האלים המאושרים, מפני שהוא הנאה והטוב שביניהם. הוא הנאה משום שהוא, קודם-כל – הצעיר שביניהם. הוי פ’יידרוס, מופת חותךלדבר זה נותן הוא עצמו, שהרי המלט ימלט (φεύγων φυγή) מזקנה, שהיא, כידוע, מהירה לכשעצמה; לכל הפחות יותר מהירה משהיא צריכה לבוא עלינו. ובכן שנואה היא עליו, והוא מתרחק ממנה כפי יכלתו. ואולם תמיד הוא מצוי ושוכן בקרב בני-הנעורים. ומה נאה המשל הקדמוני: לעולם מוצא מין את מינו. ואני מסכים בהרבה לפיידרוס, ואולם בזה איני מסכים לו, כי ארוֹס קדם לקרוֹנוֹס וליַפֶּתּוֹס. הריני מכריז, שהוא הוא הצעיר שבאלים, והוא עומד לעולם בצעירותו. וכל העלילות הקדומות בדבר האלים, שעליהן מספרים הֶסִיאוֹדוֹס ופארמֶנידֶס, באו מן הגזרה (אַנאנקֶה) ולא מאֶרוֹס, אם אך אמת היא מה שמספרים הללו. ואילו נמצא ביניהם ארוס, לא היו באים כלל לידי סֵירוס ולא לידי כבלים ולא לידי מעשי-אלמות מרובים זה ביחס לזה, והיו ביניהם ידידות ושלום, כמו שהם עכשיו מיום שארוֹס מושל על האלים. ובכן צעיר הוא ורך לגבי צעירים; ואך ביכלתו של משורר כהומירוֹס לצייר את הרוך של אֵל זה. על אַטּה אומר הוֹמירוס “אֵלָה הִיא וְרַכָּה”; לְכָל הפחות, על רגליה הוא אומר, כי רכות הן:

"רַכּוֹת רַגְלֶיהָ, כִּי לְעוֹלָם אֵינֶנָּהּ נוֹגַעַת בַּקַּרְקַע;

“עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ פּוֹסַעַת עַל רָאשֵׁי-הַגְּבָרִים בִּמְעוּפָה”.

נראה לי, שראיה יפה הביא לרוֹך [שלה]: שאינה פוסעת על גבי קשה, אלא על גבי רך. ובראיה זו נוכל להשתמש כדי להוכיח, כי ארוֹס הוא ענוג: אינו מתהלך על הארץ ולא על פני גולגלות, שאינן רכות ביותר, אלא על פני הָרַך שֶׁבָּרַך שבין הדברים הנמצאים יתהלך ושם ישכון. כי בנימוסיהם ובנשמותיהם של אלים ובני-אדם יבנה משכנו; ואף כאן לא בכל נשמה ונשמה על-פי הסדר, אלא אם יפגע בנשמה, שתכונתה קשה, יפסח עליה, ואולם אם פגע ברכּה ישכון בה. וכיון שתמיד הוא נוגע ברגליו ובכל גופו ברכים שברכים, הריהו מוכרח להיות הענוג שבענוגים. הריהו הצעיר והענוג מכל; ולא עוד, אלא שהוא גם יפה-תואר וגמיש. כי לא היה יכול להתגנב לתוך כל דבר, לחדור בחשאי לתוך כל נפש ולשוב ולצאת ממנה, אילו היה קשה. עדות נאמנה ליפי-תארו וגמישותו של ארוס היא חן-התנועות, המיוחד לארוֹס לדעת-הכל, כי בין הכיעור ובין ארוֹס יש מלחמת-עולם. עדות ליפי צבע-עורו היא – מה שהאל שוכן בין הפרחים. כי על כל מה שאינו פורח או מה שנבל, הן בגוף והן בנפש וכיוצא בהם, אין ארוֹס יורד. ואולם כל מקום, שהוא פורח יפה וריחו הטוב נודף עליו הוא יורד ושם הוא שוהה.

יט

ואולם די לנו לטפל ביפיו של האל, אף-על-פי שיש לומר עליו הרבה והרבה. עכשיו נדבר על צִדְקוּתוֹ של ארוֹס. והנה מה שחשוב ביותר בנידון זה הוא – שארוֹס אינו עושה עוֶל לעולם ואינו סובל עול לא לאל ולא מאל, ולא לאדם ולא מאדם. ואם הוא סובל, אינו סובל מתוך אונס, כי האונס אינו שולט בארוס. ואינו פועל מה שהוא פועל [על-ידי אונס], כי הכל נשמעים בכֹּל לארוס ברצונם. ואולם כל דבר, שעושים ברצון לבעל-הרצון, הרי זה קרוי בפי החוקים, שהם הם מלכי-המדינה, – צדק. ועם מדת-הצדק יש לו יותר מכֹּל מדת-המתינות. כי מדת-המתינות הריהי לדעת-הכל כבּוּש התענוגים והתאוות; אולם אין לך תענוג גדול מארוס; וכיון שהם (התענוגים והתאוות) חלשים ממנו, הרי ארוס שולט עליהם. והוא שולט, אבל גם בשלטונו בתענוגים ובתאוות הריהו מתון ביותר. וגם בנידון אומץ-הלב אפילו אַרֶס31 לא יכול להִדַּמוֹת לאֶרוֹס, כי כן דבר-המשל: לא אַרס שולט באֶרוֹס, אלא אֶרוס – זה השייך לאַפרוֹדיטה – שולט באַרס. ואולם הכובש חזק מן הנכבש. ואם הוא כובש את הגבור בגבורים, הרי הוא הראש והראשון שבגבורים. – ובכן דברנו על צדקתו של האל, על מתינותו ועל גבורתו, ולא נשאר לנו לדבר אלא על חכמתו. ומוטל עלינו להשתדל ושלא לפסוח אף כאן על שום דבר עד כמה שידנו מגעת. וקודם כל, כדי שאכבד את אוּמנוּתי כמו שכִּבֵּד אֶרו’כסימכוּס את אומנותו שלו, הריני אומר: האל הלז הריהו חכם בתור משורר באותה מדה, שהוא עושה גם את האחר למשורר; כי איש איש נעשה משורר אם יגע בו ארוס, אף-על-פי שקודם-לכן היה זר למוּסוֹת. וזה צריך לשמש לנו ראיה, שיָאה להשתמש בה, כי ארוס בכלל יש לו כח-יוצר בכל היצירה המוּסית. שהרי דבר, שאדם חסר או שאינו יודע אותו, אינו יכול לתת לאחר או ללמדו לאחר. ובדבר יצירת כל נפש חיה – מי זה יכול להתנגד לכך, שבחכמתו של ארוֹס נעשים וגדֵלים החיים? – ובנוגע לאמנות בכל מלאכה, כלום אין אנו יודעים, שכל מי שאֵל זה נהיה מורה לו נעשה נודע ומהולל, אבל בחושך כוּסה כל מי שארוֹס לא נגע בו? – והנה אפּוֹלוֹן המציא את חכמת היריה-בקשת, את חכמת-הרפואה ואת חכמת-הניחוש, כי עוררוהו לכך געגועים ואהבה, ובכן גם הוא מתלמידיו של ארוֹס. וכמותו גם המוּסות בחכמת-הזמרה, והֶפייסטוֹס – בחרושת-הברזל, ואתֵּיני – במלאכת-הטוִיָּה, וזיאוּס – בהנהגת האלים ובני-האדם. ומשום כך נשתכללו מעשי-האלים כשנמצא ביניהם ארוֹס; כמובן, [ארוס] של היופי. כי לא במכוער ארוֹס. וכמו שאמרתי מתחילה, לפנים נעשו, כמסופר, דברים מרובים ונוראים בין האלים, כי המלוכה היתה בידי הגזרה (אַנאנְקֶה); כיון שנגלה אֵל זה – בא לאלים ולבני-האדם כל הטוב מתוך געגועים ליפה. כך נראה לי, פ’יידרוֹס יקירי, כי ארוס היה תחילה היותר יפה והיותר טוב, ואחר-כך – סבת היפה והטוב גם באחרים. גם חרוז שקול, שנפל לתוך פי, אומר, שהוא הוא היוצר:

"שָׁלוֹם לָאָדָם וְשֶׁקֶט וְדוּמִיָּה עַל רַחֲבֵי-הַמַּיִם,

דְּמָמָה בְסַעַר וְסוּפָה אַף עֶרֶשׂ וְשֵׁנָה לַיָּעֵף".

הוא פודנו מכל זרוּת וממלאנו רגש קורבה והוא עושה, שיהא [רגש-קורבה] כזה בכל מסבותינו. בחגים, במחולות-המחנים ובהבָאת-קרבנות הוא מנהיגנו. הוא מרחיב לצנוע ומשרש כל פרוע. הוא מחונננו ברוח-נדיבה ומונענו מבוא במריבה32; רב-חסד לטובים, מכובד על החכמים, יקר לאלים; רצוי למסכֵּנים, נתון למאושרים; אבי השפע והעדנה, התענוגים, החן, הקסם והגעגועים; חובב טובים, עויֵן רעים; המדריך והמושיע והמציל היותר טוב; המנהיג ביסורים, בפחד, במאוִיים ובדבור; תפארת לכל האלים ובני-האדם; המפקד היותר נאה והיותר טוב, שכל איש ואיש צריך ללכת אחריו כשהוא מיטיב לשַׁבְּחו ומסתגל לו במנגינתו הנאה, שעל-ידה הוא לוקח לבותיהם של כל האלים ובני-האדם. הנה הוא, פ’יידרוס – אמר הלז, – נאומי, שאני מקדיש לאל [זה], פעם מתוך שעשועים ופעם מתוך כובד-ראש, כפי שיש ביכלתי.

כ

ואֲריסטוֹדֵימוֹס ספר: – כשגמר אגתּון את דבריו, הריעו לו כל הנמצאים, כי דבר העלם כראוי לו ולָאֵל. וסוקראטס הסתכל באֶרו’כּסימאכוס ואמר: – הוי, בן-אַקוּמֵינוֹס! כלום סובר אתה, שאַך שָוא הייתי מתירא זה מכבר? וכי לא כחוזה דברתי כשאמרתי: אַגתּון זה יפליא לדבר ואני אבוא במבוכה? – וארו’כסימאכוס השיב: – אכן, נראה, שאֶת הדבר השני דברת כחוזה: שאגתון ייטיב לדבר; ואולם, שאתה באת במבוכה איני מאמין. – ואיככה זה, בן-מזל, – אמר סוקראטס, – לא אבוא במבוכה גם אני, גם כל אדם אחר, שעתיד לדבר אחר נאום יפה ורב-צדדים שכמותו? ואם אמנם יש בו דברים, שאינם מפליאים כל-כך, הלא מי האיש, ששמע את הדברים והמשפטים בסוף נאומו ביפיָם, ולא התפלא עליהם? – לכל הפחות, אני, כשאני מעלה על דעתי, שלא אוכל להגיד דבר יפה כזה אף בקירוב, כמעט שהייתי בורח מבושה, אלו הייתי יודע לאן אברח. וגם את גוֹרגיאַס הזכירני נאומו, עד שהייתי גם אני נמצא במצב המצויר אצל הומירוס: מתירא הייתי, שמא יבוא סוף-סוף אגתּון לזרוק בנאומו שלו את ראשו של גורגיאס הדברן הנורא נגד נאומי שלי ויעשני דומם כאבן33. ואז נוכחתי, שאך מגוחך הייתי כשהסכמתי לכם להלל את אֶרוס בסדר אחד עמכם ואמרתי, שאני בקי בענין-האהבה, בעוד שאיני יודע דבר בענין זה, כיצד צריך להלל. ואני האמנתי בפשיטות, שצריך להגיד את האמת בכל מה שמהללים, וזהו הדבר היותר חשוב, ואך אחר-כך צריך לבור ממנו את היפה ולבטא אותו בדברים נאותים ככל האפשר. וכבר הייתי מתגאה מאד ביפי-נאומי, שאני אומר לנאום, מפני שדמיתי, שמבין אני את האמת של מה שיש לשַׁבֵּחַ; ואולם, כנראה, לא זוהי הדרך הנכונה לקלס איזה דבר, אלא זו – ליחס לו, לדבר, את התכונות היותר יפות והיותר חשובות, אחת היא, אם כך הדבר באמת או לא. ואם שקר הדבר אין בכך כלום. כי, כמדומה, לי, הוסכם בינינו, שכל אחד מאתנו יהא נראה כמהלל את ארוס ולא שיהא מהלל אותו באמת. וכמדומני, בנאומיכם אתם מביאים כל דבר לידי תנועה ומיחסים כל זה לארוֹס ואומרים: כך הוא וסבת דברים אלה וכאלה הוא, כדי שיהא נראה יפה וטוב כמה שאפשר, – ודאי, בעיני אלה, שאינם מבינים בו; ואולם לא בעיני היודעים אותו. – ויפה ונעלה הוא שיר-התהילה. ואולם אני הרי לא ידעתי את דרכו של שיר-התהילה; ושלא מדעת הבטחתי לכם לכשיבוא תורי לנאום נאום-תהילה גם אני. ובכן לשוני היתה מוכנת, אבל לא רוחי – ושלום לה! באופן שכזה אי-אפשר לי להלל, כי לא אוכל לעשות כך; ואולם את האמת – אם רוצים אתם בה – אני מוכן להגיד לפי דרכי שלי, לא כנאומיכם שלכם, כדי שלא אהיה לצחוק. ובכן שים לב, פ’יידרוס, אם רוצה אתה גם לשמוע נאום כנאומי: דברי-אמת על אֶרוס, ובמלים ובסדר-המשפטים כמו שיזדמנו לפני. – ופיידרוס וכל שאר המסובים – ספר – תבעוהו לדבר כמו שהוא מוצא לנכון לפניו. – פ’יידרוס, – אמר סוֹקראטס, – הרשני-נא תחילה לפנות אל אגתּון בשאלות אחדות בשביל שנבוא שנינו לידי הסכם, ואוסיף לדבר. – מרשה אני לך, – השיב פ’יידרוס –, שאלהו-נא. – וסוקראטס התחיל – כמו שספר הלז – מעין זה:

כא

אכן, אגתּון יקירי, נראה לי, שהתחלת יפה את נאומך כשאמרת, שקודם-כל צריך לתאר מהו אֶרוֹס, ואחר-כך את מעשיו. התחלה זו מוצאת חן בעיני מאד. ובכן, כיון שתארת יפה ובאופן נהדר ארוס מהו, אמור לי גם זה: אם כזה הוא ארוס, שהוא עצמו הוא אהבתו של איזה אדם או אינו של שום אדם. – איני שואל, אם של האב או של האֵם הוא, כי שאלה מגוחכת היתה זו לשאול, אם ארוס הוא אהבתו של האם או של האב. שהרי אילו באתי ושאלתי על האב, אם הוא אביו של מישהו או לא, כי אז היית אומר, אם אך היית רוצה לשפוט נכונה: – האב הריהו אביו של בן או של בת; שמא לאו? –. אמנם, כן, – השיב אגתּוֹן. – וכן גם בענין האֵם? –. וגם בזה אני מסכים לך. –ובכן הוסיפה-נא להשיב עוד מעט, – אמר סוקראטס, – כדי שתרד לסוף-דעתי. אם אבוא ואשאל: והאָח כיצד? כלום, כשהוא מה שהוא, אינו גם אחיו של מישהו או לאו? –. ודאי, כן הוא. ובכן הריהו אחיהם של אח או של אחות? –. הסכים לו. עתה נס-נא לדבר בענין אֶרוס, – אמר הלז –: ארוֹס הריהו אהבתו של מישהו – או אינו של שום אדם? –. ודאי, הוא אהבתו של מישהו. – כך הוא, – אמר סוקראטס: – דבר זה שמור לך בזכרונך. ואמור עוד גם זה: אם אֶרוֹס חומד הוא את מי שהוא ארוס שלו או לא? – ודאי, כן, – השיב הלז. – וכי בשעה שיש לו מה שהוא חומד ומחבב הוא חומדו ומחבבו או הוא חומדו ומחבבו בשעה שאין לו? – כנראה – השיב – בשעה שאין לו. – עתה צא וראה, – אמר סוקראטס, – אם מוכרח הוא הדבר במְקום קרוב לוודאי, שהחומד חומד את הדבר הנצרך לו או אינו חומד אותו אם אין לו צורך בו. מובטחני, אגתון, שמוכרח הוא – ואתה מה? – וגם אני, השיב הלז. – יפה דברת; כלום היה רוצה מישהו להיות גדול וכבר הוא גדול ולהיות אמיץ וכבר הוא אמיץ? – אי-אפשר הדבר לפי מה שהוסכם בינינו, שהרי אין לו צורך בזה. – אמת דברת, – השיב סוקראטס: – ואילו היה רוצה מי שכבר הוא אמיץ להיות אמיץ, קל-רגלים להיות קל-רגלים ובריא להיות בריא, שהרי אפשר, שיהא מישהו מאמין, שבנידון לתכונות אלו או שכמותן, אלה שנבראו כך ושיש להם אלו, רוצים, שיהא להם גם מה שכבר יש להם. אני אומר כך כדי שלא נבוא לידי טעות. אלה, אם תשים לבך, אַגתּוֹן, בעל-כרחם יש להם מה שיש להם בהווה בין שהם רוצים ובין שאינם רוצים בזה. ומי מהם יכול עוד גם לרצות בזה? – ואם יבוא מישהו ויאמר: אני, שאני בריא, רוצה להיות בריא, ואני, שעשיר אני, רוצה להיות עשיר, ואני רוצה במה שיש לי, היינו משיבים לו: בן-אדם, אתה, שיש לך עושר, בריאות וכח, אתה רוצה, שיהיו לך כל אלה אף להבא, שהרי עתה ישנם לך, בין שאתה רוצה בין שאינך רוצה. ובכן עיין בזה, שאם אתה בא לומר: אני רוצה במה שיש לי, אין אתה אומר אלא: כל מה שיש לי עתה, אני רוצה, שישאר לי גם להבא. וכי יסכים [אגַתּוֹן] לכך? – אגתּון הודה בזה. וסוקראטס הוסיף: – ובכן יוצא לנו מזה: כשאדם אוהב מה שאינו עוד במציאות בשבילו, מה שהוא חסר עדיין, הריהו אוהב מה שהוא רוצה שיהא לו להבא? – כן, בוודאי, – השיב הלז. – וכשזה או אחר שכמותו רוצה במה שאינו עוד במציאות ושעוד אינו בהווה, מה שאין לו ומה שאין הוא עוד בעצם ושיש לו צורך בו, הרי אלה הם דברים, שאליהם מכוונות התשוקה והאהבה? – בוודאי – אמר זה. וסוקראטס השיב לו: – אכן, נחזור על כל מה שמצאנו בהסכם-שנינו: קודם כל: אֶרוֹס אינו אלא האהבה לאיזה דבר – וכי לא כן? ושוב, אינו אלא אהבה לדבר, שיש בו צורך. – כן, השיב הלז. – ובכן, זכור-נא, על איזו אהבה של ארוֹס דברת בנאומך. אם רוצה אתה, הריני מזכירך. כמדומני, דבריך היו בקירוב מעין אלה: האהבה ליפה היא שסדרה לאלים את המעשים, כי אהבה למכוער אין. וכי לא כך אמרת? – כך אמרתי, – השיב אגתּוֹן. – וכך דברת בצדק, הוי, חברי – השיב סוקראטס: – ואם כן הדבר, הרי ארוס הוא האהבה של היפה, אבל לא של המכוער? – הודה לו. – וכלום לא הוסכם בינינו, שאנו אוהבים דבר, שיש לנו צורך בו ושהוא חסר לנו? – כן, – אמר. – ובכן גם ארוס זקוק ליפה וחסר אותו? –. בהכרח, – השיב הלז. – הכיצד? כלום קורא אתה יפה מה שזקוק ליופי וחסר אותו לגמרו? - בשום אופן לא. – וכי מסכים אתה שאֶרוס יפה הוא אף כשהוא כך? – ואגתּוֹן אמר: – חושבני, סוקראטס, שאיני מבין עוד דבר מכל מה שאמרתי. – ואף-על-פי-כן, אגתּוֹן, – השיב הלז, – יפה דברת. ואולם עוד דבר קטן תגיד לי: האמנם, אין הטוב נראה לך גם יפה? – כן. – ואם זקוק אֶרוֹס ליפה, והטוב הוא יפה, הרי זקוק הוא גם לטוב. – סוקראטס, – השיב הלז –, איני יכול עוד לטעון כנגדך, יהי כדבריך. – אגתּוֹן אהובי, – השיב הלז –, אינך יכול לטעון כנגד האמת, ואולם כנגד סוקראטס אין זה קשה כלל.

כב

עכשיו ארפה ממך; ואולם את הנאום על אֶרוֹס, ששמעתי לפנים מפיה של אשה אחת מִמאנְטִינֵיאָה ושמה דִיוֹטִימָה, שהיתה חכָמה מאד בדברים כאלה וכדומה להם, והיא היא שעל-ידה באה הנחה ממחלה לעשר שנים בשביל בני-אַתּוּנה על-ידי הבאת הקרבן נגד המגפה, והיא היא שלִמְּדַתְנִי את מהותה של האהבה, – את נאומה זה, שנאמה לפנַי, אנסה לתת לפניכם לאחר שאצא ממה שבאנו בו לידי הסכם, אני ואגתּוֹן; אני כדרכי וכפי יכלתי. קודם-כל צריך, כמו שבֵּארת אתה, אגתון, בעצמך, לתאר מהו אֶרוֹס ואיזהו, ואחר-כך יש לתאר את מעשיו. נראה לי, שקל יהא לבאר את הדבר כמו שבארה אותו לפנים אותה הנכריה כשֶׁשָּׁאלה וחקרה אותי, כי גם אני אמרתי לה אז בקירוב מה שאמר לי עכשיו אגתּוֹן: ארוס הריהו אֵל גדול ואחד מן היפים; ואולם היא הכחישה את כל אותם הדברים כמו שאני הכחשתי אותו כאן: שלפי דברי-עצמי אינו יפה ואינו טוב. ואני אמרתי: מה אַת אומרת, דיוֹטימה? – אם כן, ארוס הריהו מכוער או רע? –. והיא השיבה: אל-נא תברך את האלהים! שמא אתה אומר, שכל מה שאינו יפה צריך להיות מכוער בעל-כרחו? – דוקה. – וכל מה שאינו חכם הריהו סכל? כלום לא הרגשת שיש דברים, שהם באמצע בין החכמה ובין הסכלות? – ומהו? – לשפוט נכונה באין יכולת להוכיח זאת בראיה, – השיבה היא: – וזו – כמו שצריך היית לדעת – אינה דעת, כי כל מה שאין לו ראיות כיצד נקרא לו דעת? – ואולם גם סכלות אינו; כי כל דבר מתאים להמציאות כיצד יהא סכלות? ובכן המשפט הנכון הוא, אמנם, בין הדעת ובין הסכלות. – כן דברתְּ, – השיבותי. ובכן אל-נא תוציא מזה משפט בהכרח, שכל מה שאינו יפה הריהו מכוער ומה שאינו טוב הריהו רע. כמו-כן, אם אתה מסכים בעצמך, שארוס אינו יפה ואינו טוב, אין מכאן ראיה, שהוא מכוער או רע, אלא דבר, – אמרה, – שהוא באמצע בין שניהם. – אכן, אמרתי, בזה הכל מודים, שאֵל גדול הוא. – בכל אלה שאינם יודעים אתה מדבר, – שאלה, – או גם באלה היודעים? –. בכולם יחד. – שחקה ואמרה: - סוקראטס, כיצד יסכימו לזה אלה האומרים, שבכלל אינו אֵל? מי הם אלה? – שאלתי אני. – אחד מהם – אמרה – אתה ואחת מהן אני. – כיצד את אומרת כך? אמרתי אני. –- והיא: – בפשיטות. אמור לי, כלום אינך אומר, שכל האלים הם מאושרים ויפים? או מֵעֵז אתה לומר על אחד מהם, שאינו יפה ואינו מאושר? – חי זיאוּס, – אמרתי, – אני לא! –. ומאושר אתה קורא רק לאלה, שיש להם הטוב והיפה? בוודאי. – ואולם הרי הסכמת, שאף ארוס מתוך חוסר הטוב והיפה חומד את כל אלה, שהוא חסר אותם. – לזה הסכמתי. – כלום יכול להיות אֵל מי שאין לו חלק ביפה ובטוב? – נראה לי שאי-אפשר דבר זה. – רואה אתה, – השיבה, – שגם אתה אינך חושב את ארוס לאֵל.

כג

ובכן מהו ארוס? – השיבותי – בן-תמותה? – כלל וכלל לא! ובכן מהו? – דומה לקודם, – השיבה: הוא עומד בין בני-התמותה ובין בני האלמות. – ובכן מהו, דיוטימה? – דֵימוֹן גדול, סוקראטס; כי כל דבר, שטבעו טבע-דימוֹן, הריהו באמצע בין האֵל ובין בן-התמותה, – ומה כחו? – שאלתי אני. – הוא מפרש ומביא לפני אלים מה שבא מבני-אדם ולבני-אדם מה שבא מאֵלים: מן הראשונים את תפילותיהם ואת קרבנותיהם ומן האחרונים את מצוותיהם ואת מתן-שכרם בעד הקרבנות. והוא באמצע בין אלה ואלה, ממלא את החלל שביניהם; באופן שהכל מקושר בעצמו על-ידי עצמו. על ידי עצם דימוני זה מתהוִים גם כל הנבואה וחכמת-הכהנים בהקרבת-הקרבנות וקידושיהם ושירותיהם וחזיונותיהם כולם וקסמיהם. האל אינו מתערב בבן-האדם; ואך על-ידי עצם זה מתהוים כל המשא-והמתן וכל שיח שבין אלים ובני-אדם כשהם עֵרים וכשהם ישֵׁנים. וכל מי שהוא חכם בכל אלה הריהו אדם דימוֹני34, וכל מי שהוא חכם באומנויות ובמלאכות-יד, תהיינה אילו שתהיינה, הריהו בעל-מלאכה פשוט (βάναυσος). דימוֹנים (רוחות) שכאלה מרובים ושונים הם, ואחד מהם הוא ארוֹס. – שאלתי: ואביו ואמו מי הם? – הדברים ארוכים קצת, – השיבה: ואולם אני אגיד אותם לך. כשנולדה אַפְרוֹדִיטֵי היו האלים מסוּבים במשתה, וביניהם גם בנה של מֶטיס (החכמה או כשרון ההמצאה) – פּוֹרוֹס (העושר או העבודה). כשגמרו לאכול קָרבה פֶּניה (העניות) כדי לבקש נדבה, שהרי חג היה אז, ועמדה בפתח. והעושר, שכור מן הנֶקְטָר (כי יין טרם יהיה), יָצא אל הגן של זֵיאוס ונרדם, כי הכביד עליו שכרונו. והעניות נמלכה בדעתה, – מתוך מחסורה, – שיהא לה ילד מן העושר, ושכבה והרתה לו את אֶרוֹס. ומשום כך נעשה אֶרוֹס גם בן-לויתה ומשָרתה של אפרוֹדיטי, מפני שנולד ביום-הולדתה שלה וגם מפני שעל-פי טבעו אוהב הוא את היופי – ואפרודיטי יפה היא. ומפני שהוא בנם של העושר והעניות הריהו נמצא במצב כזה: קודם-כל, הריהו תמיד עני ורחוק מלהיות רך ויפה, כמו שמשערים רבים, ולהיפך – הריהו קשה וגס והוא יחף ומחוסר-בית, ותמיד על הארץ ישכב ואין לו מצע; והוא ישן לפני הפתחים ועל-פני דרכים תחת כפת-השמים. וטבע-אמו טבעו: תמיד הוא חבר למחסור; ואולם כאביו אף הוא מתגעגע על היפה ועל הטוב, והוא אמיץ-לב וחצוף וחרוץ, גבור-ציד, תמיד מלא מזמות ושואף לדעת וממציא המצאות, אוהב-חכמה כל-ימי חייו קוסם נורא, רַקָּח (φαρμακεύς) וסוֹפיסטיס. אין לו מטֶּבע של בן-אלמָות ולא מטבע של בן-תמותה, אלא יש שהוא פורח בו ביום וחי, אם יש לו שפע, ויש שהוא מת; ואולם תמיד ישוב ויחי כפי טבעו של אביו. וכל מה שירכוש לו תמיד הוא מאַבד; ומפני-כן לעולם אינו עני ואף עשיר אינו. והוא באמצע בין החכמה ובין הסכלות. כי כך הדבר: אין לך אֵל, שיתפלסף וירצה להיות חכם, כי על כן חכם הוא. ואף אחר, אם הוא חכם, אינו מבקש חכמה. ואולם גם הסכלים אינם מתפלספים ואינם רוצים להיות חכמים. שהרי זוהי הרעה החולה בסכלות. כי מי שאינו יפה ואינו טוב ואינו משכיל, חושב את עצמו מוּשלם; ומי שאינו חושב, שהוא חסר דבר-מה, אינו חומד מה שלפי דעתו אין לו צורך בו. –- ובכן, דיוֹטימה, – שאלתי אני –, מי הם אוהבי-החכמה אם לא החכמים ולא הסכלים? – דבר זה ברור, – אמרה, – גם לילד: אלה העומדים באמצע בין שני אלה. וגם ארוֹס הוא אחד מהם. כי החכמה היא מן הדברים היותר יפים; ואולם ארוֹס הוא האהבה ליפה, ומשום כך ארוס בעל-כרחו הוא אוהב-חכמה, ואוהב-חכמה הוא באמצע בין החכם ובין הסכל. ואף סבתו של דבר זה היא מוצאו, כי אביו חכם ורב-כשרון הוא ואמו היא לא חכמה ומחוסרת-כשרון. וכך הוא טבעו של דימון (רוח) זה, סוֹקראטס חביבי. ואולם על מה שחשבת בדבר מהותו של ארוס אין להתפלא. כמדומני, שיש ללמוד מדבריך, שאתה משער, כי ארוס הוא החשוּק ולא החוֹשק; ועל כן, משערת אני, נראה לך ארוס והוא כליל-יופי. כי הנחשק הריהו באמת היפה, העדין, השלם והראוי-לתהלה; ואולם להחושק יש צורה אחרת לגמרה, כמו שתארתיה אני.

כד

ואמרתי: – הוי נכריה, בוודאי כן הוא, כי יפה דִבַּרְתְּ. אבל, אם זהו אֶרוֹס, מה חפץ יש בו לבני-אדם? – הוי, סוקראטס, – השיבה, – אוסיף לנסות ולהסבירך כל זה. כי כן הוא וכך נולד ארוס, ובכן הוא חומד את היפה, כמו שאמרתי. ואם יבוא איש וישאל אותנו: הוי סוקראטס ודיוֹטימה, מה היא אהבת-היופי של ארוס? או רוֹצָה אני לשאול באופן יותר ברור: מה חומד מי שחומד את היפה? – השיבותי: כדי שיהיה לו [היפה] –. ואולם – אמרה – תשובה זו צריכה לשאלה זו: מה יהא למי שהיפה לו יהיה? – השיבותי: על שאלה זו אין בידי להשיב נכונה מיד, – ואולם – אמרה – אם יבוא אדם לשנות דבר זה ויחליף את היפה בטוב וישאל: סוקראטס, אמור-נא, החומד את הטוב מה הוא חומד? – כי לו יהיה, – השיבותי אני. – ומה יהא למי שיש לו הטוב? – על זה יותר קל לי להשיב, –- אמרתי: הוא יהא מאושר. – כי אך מפני שקנו להם את הטוב, – אמרה –, מאושרים הם המאושרים; ואין צורך כלל לבוא בשאלה: למה רוצה להיות מאושר מי שרוצה, כי, כנראה, התשובה היא נִצַּחת. –כן דברתְּ, – אמרתי אני. – ומדמה אתה, שאותו הרצון ואותה האהבה משותפים הם לכל בני-האדם וכולם רוצים שיהא להם הטוב? מה אתה חושב? – כן, – השיבותי אני, – משותפת היא לכולם. – ואולם, סוקראטס, – אמרה – מפני-מה אין אנו אומרים, שהכל אוהבים, אם הכל אוהבים דבר אחד ואוהבים תמיד, אלא אנו אומרים, שאחדים אוהבים ואחרים לא? – גם אני תָּמֵהַּ על זה, – השיבותי. – אַל-נא תתמה, – אמרה – שהרי כשאנו בוררים מתוך האהבה סוג ידוע, אנו מיחסים לו את השם של הכלל כולו: “ארוֹס”; ובשביל הסוגים האחרים אנו משתמשים בשמות אחרים. – הכיצד? – שאלתי. – כגון זה: יודע אתה, שיש כמה וכמה מיני יצירה; כי סבת כל מעבר מן האַין אל היש הרי היא תמיד יצירה; ומפני-כן כל המעשים שבאומנויות יצירות (ποιήσεις) הן, וכל העושים אותם כולם יוצרים (ποιηταί) הם –. כֵּנִים דברַיִך. – אף-על-פי-כן, – אמרה, – יודע אתה, שאינם נקראים “יוצרים” (ποιηταί), אלא יש להם שמות אחרים; ושמו של הכלל כולו נקרא רק על אותו חלק, שנבדל מן היצירה בכללה, והוא – מקצוע המוסיקה ומשקל-השירה: אך אלה נקראים יצירה [פוֹאֶסִיָה], ואלה המטפלים בחלקה זה של היצירה – יוצרים [פייטנים]. – כנים דבריך, – אמרתי. –וכן גם בענין-האהבה. בכלל, כל חמדת הטוב והאושר הרי היא לכל אחד ואחד ארוס הגדול ביותר והערום; ואולם לאלה, שהם חומדים דברים אחרים ומרובים: בצע-כסף, התעמלות ופילוסופיה, להם אין אנו קוראים: חשוֹק או חושקים; ואך אלה, שהם עמלים בהתמדה בסוג ידוע אחד [של האהבה], משתמשים בשם הכולל: חֵשק, חשוֹק או חושקים. – חושבני, –השיבותי, – שאמת אַתּ מדברת – והנה – אמרה – יש דעת אחת, שאוהבים הם אלה הדורשים אחר מחציתם השניה. ואולם דעתי שלי היא, שהאהבה היא לא להמחצה ולא להשלם, אם אין זה, יקירי, ביחד עם זה דבר טוב; הלא מוכנים בני-אדם לקַטֵּעַ את ידיהם ואת רגליהם אם הן נראות להם מזיקות; כי סבורה אני, שאין אדם קשור בשֶׁלו אלא אם הוא קורא לטוב – שלו וקרוב, ולרע – נכרי [וזר]. ואין דבר, שחומדים בני-האדם, זולת הטוב. שמא אחרת אתה סובר? – חי זיאוּס, איני סובר אחרת, – השיבותי. – ובכן, – אמרה, – כלום אין אנו יכולים לומר בפשיטות, שבני האדם חומדים את הטוב? – כן, – השיבותי, – אבל כיצד? – כלום אין אנו צריכים להוסיף, – אמרה, – שהם חומדים, שהטוב יהא להם? – גם זה צריך להוסיף. – ולא רק – אמרה – שיהא להם, אלא גם שיהא להם תמיד. – דברים נכונים מאד דברתְּ, – אמרתי אני.

כה

– ואם זוהי האהבה תמיד, – אמרה היא, – באיזה דרך ובאיזו עבודה צריכות השקידה והשאיפה להתגלות כדי שתִּקָרֶאנה [בשם] אהבה? ומה המעשה, שצריך להעשות – וכי יכול אתה להגיד לי זאת? – דיוטימה, – השיבותי אני, – אז לא הייתי מתפלא על חכמתך ולא הייתי בא עדַיִך כדי ללמוד אותה ממך. – על-כן אגיד לך זאת, – אמרה – זוהי הוֹלָדָה בַּיָּפֶה, הן מצד הגוף והן מצד הנפש. – צריך אדם לרוח-נבואה כדי להבין את מלַיִך, – אמרתי אני – איני מבין אותן. – אם כן, – אמרה היא, – אדבר באופן יותר ברור: כל בני-אדם, הוי סוקראטס, – אמרה, – מעוּבּרים הם הן מצד הגוף והן מצד הנפש; וכשאנו מגיעים לגיל ידוע טבענו חומד להוליד. ואולם להוליד יכול הוא לא במכוער, אלא ביפה. וההזדווגות של הזכר והנקבה הולדה היא. והמעשה מעשה אלהי, ובבריה בת-התמותה ההריון והלידה הם מיסוד-האלמָות. ואינם יכולים להתהוות בדבר שאינו הרמוני (άνάρμοστος). והמכוער אינו הרמוני ביחס אל כל האלהי. ואולם ביחס ליפה הוא הרמוני. ומשום כך היופי הריהו מוֹיְרָה35 וְאֶילֵיתּוּ’יָה36 ללידה. וכשמתקרב מי שראוי לעַבֵּר אל היפה, הוא נעשה עליז ומלא-שמחה והוא מוליד ויולד; ואם [הוא מתקרב] אל המכוער הוא נרתע לאחוריו מלא אי-רצון ועגום. מסב את פניו ומתכַּויץ ואינו מוליד, אלא שומר ונושא את משאו הקשה. משום כך יש קנאה מרובה ליופי בראוי לעַבֵּר ובמְלֵא-השפע, כי זה יכול לפדות את מי שיש בו קנאה זו מחבלי-הלידה הגדולים, כי, סוקראטס, – אמרה, – לא ארוס של היופי הוא, כמו שאתה חושב. –אם כן, של מה? – של הלידה ושל ההולדה ביפה. – יהי כן, – אמרתי אני. – בוודאי כן, – השיבה. – ואולם הלידה למה היא באה? – מפני שהלידה היא הנצחי והאלמוּתי שבבן-התמותה. ואת האלמות צריך לרצות ביחד עם הטוב, כמו שבאנו לידי הסכם, אם אמנם ארוס אינו אלא [הרצון], שהטוב יהא לו תמיד בשביל עצמו. ובכן יוצא מתורה זו בהכרח, שארוס הוא גם אהבת-האלמות.

כו

את כל אלה לימדתני כשבאה לדבר בעניני-האהבה. ופעם שאלה – סוקראטס, איזוהי, לפי דעתך, סבתן של אותה אהבה ושל התאוה? כלום אינך מרגיש את ההתרגשות הגדולה, התוקפת את כל החי כשהוא מתאַוה להוליד – גם את הרמש וגם את צפור-הכנף? – חולים הם כולם ותקופי-אהבה, מתחילה כדי להזדווג זה לזה, ואחר-כך כדי לגדל את צאצאיהם, ובעד אלה האחרונים נכונים גם החלשים שביניהם להלחם בחזקים מהם וגם למות בשבילם. והם סובלים רעב כדי לזוֹן את אלה ועושים עוד כל מיני מעשים. והנה בנוגע לבני-אדם, – אמרה, – יש לחשוב, שמתוך הבנה הם עושים את כל אלה; ואולם מאיזו סבה תוקף אותו חשק גם את החיה? כלום יכול אתה להגיד זאת? – ושוב אמרתי, שאיני יודע. – והיא אמרה: ואתה סובר להיות בזמן מן הזמנים מבין בעניני-האהבה, אם אינך מבין את אלה? – אכן, דיוטימה, אך משום כך באתי עדַיִך, – כבר אמרתי זאת קודם-לכן: מתוך הכרח, שאני נצרך למורים. ובכן אמרי-נא לי גם סבתו של דבר זה ושל כל השאר הנוגע בענין-האהבה. – ואמרה: – אם באמת מאמין אתה, שלפי טבע-האהבה תכליתה אינה אלא זו שכמה פעמים הסכמנו לה, אל תתמה. כי כאן כמו שם שואף הטבע בן-התמותה מאותו טעם עצמו עד כמה שאפשר להיות תמיד ובן-אלמות. ואינו יכול להיות כך אלא על ידי הלידה; כי היא משארת תמיד צעיר אחר במקום הזקן. הרי על כל אחד ואחד מבעלי-החיים אנו אומרים, שהוא חי והוא נשאר מה שהיה. כמו שאנו אומרים על כל אדם ואדם, שהוא הוא מילדותו ועד שיַזקין וכך יקָּרא תמיד, אף-על-פי שלעולם לא נשאר בו מה שהיה, אלא תמיד הוא נעשה חדש [ואחר]. והוא מאבד כמה דברים: מתוך שערו, בשרו, עצמותיו ודמיו ומתוך כל גופו. ולא רק מתוך גופו, אלא גם מתוך נפשו: את אפני-מחשבתו, את מדותיו, דעותיו, תשוקותיו, תענוגיו, עצבונו, פחדיו, – דבר אינו נשאר מכל אלה לכולם כמו שהיה, – אלא שהללו מתהַוים והללו עוברים ובטלים. ועוד יותר תמוה מזה, שאף ידיעותיו לא רק מהן מתהוות ומהן עוברות מאתנו ובטלות ואין אנו נשארים מה שהיינו בנוגע לידיעות, אלא אף כל ידיעה וידיעה שלנו זה גורלה. כי מה שקוראים שקידה (μελεταν) היא בקשת-הידיעה, שהרי השכחה אינה אלא יציאת-הידיעה והשקידה יוצרת שוב איזה זכרון חדש במְקום זה שנסתלק – ומצלת את הידיעה, באופן שנדמה לנו, שהיא היא שהיתה. – ובאפן זה משתמר כל מה שהוא בן-תמותה; לא מפני שהוא נשאר כולו מכל צד תמיד מה שהוא, כמו מה שהוא אלהי; אלא על-ידי מה שכל העובר והמזקין משאיר אחריו דבר חדש אחר בדומה לו. ועלידי הַתְקָנָה (μηχανή) זו, סוֹקראטֶס, – אמרה, – כל בן-תמותה יש לו חלק באַלְמָוֶת, גם הגוף וגם כל השאר. באופן אחר היה זה אי-אפשר. על-כן אל תתמה, שכל בריה על-פי טבעה מוקירה את צאצאיה, כי משום האלמות מלַוות את כל אחד ואחד שאיפה זו ואהבה זו.

כז

וכששמעתי את התורה התפלאתי ואמרתי: – הוי, דיוֹטִימָה החכמה בנשים, כלום באמת כדבריך כן הוא? – והיא השיבה לי כהסוֹפיסטים (מורי-החכמה) השלמים: – עיין בזה יפה, סוקראטס. אם תרצה להתבונן לאהבת-הכבוד של בני-אדם, תתפלא, ודאי, לטפשותם, אם לא תעמיק במה שאמרתי, כשתשים לב, כיצד תוקפתם תאוה זו להתפרסם ולקנות להם שם-עולם. לא יכּרת לנצח. ובשביל כך נכונים הם להסתַּכֵּן בכל מיני סכנות עוד יותר מאשר בשביל ילדיהם; לבזבז את הונם, לסבול כל סבל וגם למות בשביל כך. האמנם סובר אתה, – אמרה, – שֶׁאַלְקֶסְטִיס היתה מתה בשביל אַדְמֵיטוֹס, או אֲכִילֶאוס היה הולך למות אחר פַּאטְרוֹקְלוֹס, או קוֹדרוֹס שלכם37 היה מקדים למות כדי שינחלו בניו את המלכות, אילמלא היו מאמינים, שזכר מעשי-צדקתם ישאר בן-אלמות, כמו שהוא [באמת] למשמרת לנו כיום? – ודאי לא, – אמרה, – שהרי סבורה אני, שבשביל צדקוּת-אלמָות ובשביל שֵׁם-תהלה כזה עושים הכל את הכל. והם מרבים לעשות כך יותר שהם עדינים. כי מרבים הם לאהוב מה שהוא בן-אלמות. אבל הראויים על-פי גופם לעַבֵּר, – אמרה, – להוטים הם יותר אחר הנשים, והם מאמינים, מאחר שהם שקועים באהבה זו, שעל-ידי לידת-בנים יהיו להם אלמות וזכר ואושר לזמן היותר ארוך, שאפשר להם להשיג. ואולם, – אמרה, – אלה שעל-פי נשמתם [הם ראויים לעבר] – כי יש אמנם, כאלה, שהם ראויים לעבר על-פי נשמותיהם יותר מעל-פי גופיהם –, הם רוצים להוליד ולעבר מה שיותר מתאים לנשמה. – ומהו המתאים יותר? – בינה וכל שאר המדות הטובות, שמולידיהן הם גם כל המשוררים, ומן האומנים – אלה שקוראים להם ממציאים. החכמה היותר גדולה ויפה שבחכמות – אמרה – היא, לפי דבריהם, חכמת הסדרנות במדינה ובמשק-הבית, ושמה: ישוב-דעת וצדק. ואם יש אדם שהוא מלא38 מנערותו מזה, מאחר שרוּח-אלהים בקרבו, והוא עומד בבגרותו להוליד וללדת, הריהו תוהה ומבקש – סבורה אני – את היפה כדי שיוכל להוליד בו; כי במכוער לא יוליד לעולם. ומכיון שהוא ראוי לעבר39, הריהו מבכר את הגופים היפים על פני המכוערים, ואם יפגע גם בנפש יפה, עדינה ומהוגנת40, הריהו מבכר את השנים41. ומיד הוא מכביר מלים על אדם כזה בדבר הצדקוּת, וכיצד צריך להיות הגבר הטוב, ולְמַה צריך הוא לשאוף, והוא מתאמץ להשכילו. כי – סבורה אני – על-ידי מה שהוא במגע ובמשא-ובמתן עם היפה הוא מוליד ויולד מה שהיה מעובר וראוי לעבר בו זה כבר. וכשהוא זוכרו בפניו או שלא בפניו, הוא מגַדֵל עמו יחד מה שהוליד. על כן גדלה התחברותם מן ההתקרבות זה לזו על-ידי ילדים וידידותם קיימת יותר; כי הם מחוברים זה לזה על-ידי ילדים יותר יפים ויותר בני-אלמות. ואיש-איש צריך שיהא מעדיף ילדים כמו אלה על-פני ילדי-אדם (άνθρωπίνους), אם ישים לב להוֹמֵירוס ולהֶסִיאוֹדוֹס ושאר המשוררים החשובים ויקנא בהם על שהשאירו אחריהם צאצאים, שהכינו להם שם-עולם וזכרון-נצח, שהרי הם עצמם כך הם42. או, אם רוצה אתה, – אמרה, – בנים מעין אלה, שהשאיר אחיו בלאקֶדֵימון לוּ’קוּרגוֹס, מַצִילָיו של לאקֶדֵימוֹן, או יש לומר, של יוון; וכן אתם מכבדים גם את סוֹלוֹן על שהוליד את החוקים. וכן גם הרבה אנשים אחרים במקומות אחרים הן בין ההֶלֶנִים והן בין הבַּרְבָּרִים, שהביאו לידי גילוי מעשים מרובים ויפים והולידו כמה מדות טובות. וכמה מקדשים כבר הקימו להם בשביל בנים כמותם ואולם בשביל ילדי-אדם לא הקימו כל מקדש בשום מקום.

כח

ויוכל היות, סוקראטס, שעד כאן אפשר להכניסך בסוד עניני-האהבה; ואולם איני יודעת, אם מסוגל אתה להגיע אל המדרגה העליונה והמסתורית, שכל אלה אינן אלא הכנה בשבילה, אם הולך אדם בדרך ישרה אליה43. ובכן, – אמרה, – אשאלך, ושקידתי שלי לא תרפה, ואתה השתדל לצאת בעקבותי, אם מוכשר אתה לכך. האיש ההולך בדרך ישרה אל ענין זה, – אמרה, – צריך להתחיל מילדותו להיות הולך אל הגופים הנאים. ומתחילה יאהב, אם מדריכו ידריכוֹ בדרך ישרה, אך גוף אחד ויעורר בקרבו דברים יפים. ואחר-כך צריך הוא להבין, כי יפיוֹ של הגוף האחד אח הוא ליפיו של גוף אחר; ואם צריך לחקור אחר היפה לפי הצורה [הכללית], הלא טפשות גדולה תהא לחשוב, שיפיו של הגוף האחד אינו היופי שבכל הגופים; ואם יבין דבר זה, יהא נעשה חושק בכל הגופים היפים ויחדל לערוג אל האחד יותר מדאי ויחשוב זאת לבזיון ולקַטְנוּת. אחר-כך יחשוב את היופי שבנפשות חשוב מן היופי שבגופים; באופן שאם לא יהא לאדם גוף פורח, אבל נפש נעלה לו, – צריך שיספיק לו זה כדי לאהוב אותו ולדאוג לו ולהשתדל להוליד ולעורר בקרבו דברים, שעושים את הצעירים יותר טובים, כדי להכריחו, שיהא הולך ורואה את היפה בדרכי-החיים ובחוקים, ויהא מכיר, שכל זה קרוב לעצמו, ושיֵקַל בעיניו היופי שבגוף. ומדרכי-החיים ינהגהו אל המדעים, כדי שירגיש גם ביפיָם של המדעים. וכשיסתכל בכל שפע היופי לא יאהב עוד את היופי אך באחד, כאותו עבד, שהוא אוהב את יפיו של איזה נער או של איזה אדם או של איזו דרך-חיים אחת ועובד אותם באופן גרוע וקטנוּני; אלא יפנה אל ים-היופי הגדול, ומסתכל [בו] יוליד דברים מרובים ויפים ונהדרים, ורעיונות באהבת-החכמה השופעת, עד שיאמץ בה ויגדל; ואז יופיע לפניו מדע אחד, שהוא הוא דעת היופי ההוא. השתדל-נא עתה, – הוסיפה –, להאזין לי בשים לב ככל האפשר לך.

כט

כי מי שנתחנך בענין-האהבה עד לידי כך, שיסתכל ביופי בסדר נכון ובדרך ישרה, יראה פתאום, כשיתקרב בענין-האהבה עד המטרה, יופי נפלא במינו על-פי טבעו, שבשבילו, סוקראטס, קבל עליו את כל העמל הקודם: קודם-כל, יופי הווה לעולם, בלתי-מתהַוה ובלתי-כָלֶה, בלתי מוסיף והולך ובלתי פוחת והולך; ועוד גם זאת: לא יפה מצד זה ומכוער מצד זה, ולא פעם הן ופעם לאו, אף לא יפה בנידון זה ומכוער בנידון אחר, ולא יפה כאן ומכוער שם, או יפה בשביל זה ומכוער בשביל אחר; ויופי זה לא יופיע לו כדמות איזה פרצוף, ידים או איזה אבר אחר מן הגוף, ולא כמלה או כהכרה, ולא כנמצא באיזה עצם שני, למשל, בבעל-חי או בארץ או בשמים, או באיזה עצם אחר, אלא כיֵש, שהוא תמיד יחיד-צורה לעצמו ובעצמו. וכל הָעֲצָמִים היפים האחרים יש להם בו חלק באופן זה, שבשעה שאחרים אלה מתהַוים וכָלים הוא אינו מוסיף והולך ואינו פוחת והולך ואינו סובל כלום. – ואולם, – כשהוא יוצא מן האחרים ועולה על-ידי אהבת-נערים נכונה עד כדי להסתכל ביופי ההוא (הנצחי), כמעט שהוא מגיע עד המטרה. כי זוהי הדרך הנכונה, שבה ילך אדם בעצמו אל ענין-האהבה או ינהגו אותו אליו: להתחיל מן העצמים היפים הללו ולעלות תמיד לשם היופי ההוא כעל מעלות: מן [הגוף היפה] האחד אל הַשְׁנַיִם, ומן השנים אל כל הגופים היפים, ומן הגופים היפים אל המעשים היפים, ומן המעשים היפים אל ההכרות היפות, עד שמגיעים מן ההכרות עד אותה הכרה, שאינה אלא הכרת היופי ההוא כדי להכיר סוף-סוף את היופי כשהוא לעצמו. ואז, אךְ אז, סוקראטס היקר, – אמרה הנכריה ממאנטיניאה, – שָׁווים הם החיים, שיהא האדם חי אותם כשהוא מסתכל ביופי עצמו. אילו ראית אותו בזמן מן הזמנים, שוב לא היה נראה לך לא כזהב ולא כלבושי-מכלול, לא כנערים יפים ולא כבחורים, אשר לראותם אתה נרעד עכשיו ואתה והרבה אחרים שואפים לראות את החשוקים ולהיות עמהם תמיד יחד, ואם אפשר הדבר, שלא לאכול ושלא לשתות ורק להסתכל ולהיות ביחד. ומה היה, – הוסיפה, – אילו ניתן לראות את היפה לִכְשֶׁעצמו כמו שהוא, טהור, נקי, בלתי-מעורב, בלא שיהא ממולא בְּשַׂר-אדם וצבעיו, ועוד הבלים בני-תמותה אחרים הרבה. אילו אפשר היה לחזות ביופי האלהי יחיד-הצורה? וכי סובר אתה, – הוסיפה, – שחייו של האדם המביט לשם, המסתכל בזה ומתיחד עמו נקלים היו? וכי אין זה ברור לך, – אמרה, – שאך שם בלבד אפשר למי שֶנִתַּן לו להסתכל ביפה, שביכָלְתֵּנו להסתכל בו, להוליד לא את דמיונות-הצִדְקוּת, שהרי לא דמיונו של דבר הוא תופס, אלא את האמתי, שהרי את האמת הוא תופס? – ואולם כל המוליד צדקוּת אמתּית וּמְפַרְנְסָהּ זוכה להֵעָשוֹת ידיד-האֵלים, ואם אפשר לו, לָאָדם – גם בן-אלמות. – כך אמרה דיוֹטִימָה, הוי פ’יידרוס וכל שאר [המסובים בכאן], ואני האמנתי; ולאחר שהאמנתי בעצמי אני משתדל, שיאמינו גם אחרים, שלא קל למצוא מסייע לטבעו של האדם טוב מארוֹס כדי להגיע לאותה סגולה. ומטעם זה אני מחליט, שחייבים בני-האדם לכבּד את ארוֹס. וגם אני מעריץ מאד את ענין-האהבה, ואני משתעבד לו ביותר, ואני מעורר את האחרים לכך. וגם עכשיו וגם תמיד, ככל מה שיש ביכלתי, אני מהלל את כחו ואת גבורתו של ארוֹס. – ובכן, פ’יידרוס, קבל-נא, אם רוצה אתה את נאומי זה כנאום-תהילה לארוס, – ואם לא, קְרָא לו כמו שתקרא, כרצונך.

ל

ולאחר שדִבר סוקראטס את הדברים האלה התחילו הנמצאים מהללים אותו; אך אריסטוֹפאנֶס השתדל לומר איזה דבר, כי הזכיר אותו סוקראטס בנאומו. פתאום נשמעה מבחוץ הַקָּשָׁה על דלתי-החצר ברעש גדול כקול-חוגגים, וגם נשמע קולה של מחללת-בחליל. ואגתּוֹן אמר: “נערים44, הסתכלו, והיה אם אחד ממכָּרי הוא, תזמינוהו, ואם לא, תאמרו, שפסקנו מלשתות וכבר הלכנו לנוח”. לאחר זמן-מה נשמע באולם קולו של אַלְקִיבִּיאַדֶס, והוא שכּוֹר מאד, קורא בקול ושואל: היכן אגתּון? – ודרש, שיוליכוהו אל אגתון. הוליכוהו אליהם, והמחַלֶלת בחליל תומכת בו, ואחדים מן המלַוים אותו עמו. והוא עמד על-יד הפתח וכליל-תפארת גדול עשוי קִיסוֹס וסיגָלים עוטר לו, ועל ראשו מקלעות הרבה. ואמר: – שלום, הגברים! רוצים אתם לספח בתור חבר-לשתיה עוד גבר, שכבר הרבה לשתות לשכרה? או נשוב על עקבותינו אך לאחר שעטרנו את אגתּון כליל זה? – כי על-כן באנו הנה. אתמול, – אמר, – לא היה לי פנאי לבוא ועתה באתי. והנה מקלעות על ראשי כדי לקחתן מעל ראשי ולתתן על ראשו של – כך אני קורא לו – החכם שבחכמים והיפה שביפים. ואתם רוצים לעשות אותי לצחוק בתור שִכּוֹר? שׂחקו לי! אף-על-פי-כן יודע אני, שאני מדבר אמת. אבל אִמרו לי מיד: וכי צריך אני להכּנס על תנאי זה או לא? וכי רוצים אתם לשתות עמי או לא. –. כל המסובים הריעו לקראתו ודרשו, שיכָּנס ויָסֵב, ואף אגתּוֹן קראהו אליו. האנשים45 הוליכוהו ונכנס. ובשעה שהסיר מעליו את המקלעות כדי לעַטֵּר בהן [את אגתּון], היו הן מוּל עיניו ולא ראה את סוקראטס. הוא יָשב על-יד אגתּון בין סוקראטס ובין זה, כי סוקראטס זָז קצת כדי שיוכל לשבת הלז. וכשיָשב [אלקיביאדס] חִבֵּק את אגתּון ועִטֵּר אותו. ואגתּוֹן אמר: “נערים, הסירו מעל אלקיבּיאדס את נעליו כדי שיוכל לסוב בכאן השלישי!”. – בחפץ-לב, – השיב אלקיביאדס – ואולם מי הוא השלישי המֵסֵב עמנו? – ובאותה שעה הִפְנָה את פניו וראה את סוקראטס. וכשראהו קפץ וקרא: – הוי הֶרַאקְלֶס, מה זאת? סוקראטס כאן? אף כאן אתה אורב לי, כמו שהורגלת להופיע פתאום במקום שלא פללתי למצאך כלל. ומשום מה אתה כאן? ומפני-מה אתה מיסב כאן ולא על-יד אריסְטוֹפאנֶס או על-יד איזה מחוּדד אחר, או מי שרוצה להיות מחודד, או על-יד מי שיהיה, אך התנכלת להסב על ידו של היפה שבכאן דוקה? –. ועל זה השיב סוקראטס: – אגתון, צא והגן עלי; כי אהבתו של אותו איש גורמת לי טרדות לא-מעט. כי מאז נפשי דבקה בו איני רשאי להתבונן אף אל יפה אחד או לדבר עמו: אם לא, הריהו עושה מתוך קנאה וצרות-עין מעשים תמוהים, מחרף אותי וכמעט הוא שולח בי יד. ראה-נא, שלא יעשה לי דבר-מה גם הפעם. הַשְׁלֵם בינינו או הָגן עלי, אם יאמר לבוא בחוזק-יד. כי מתירא אני מאד משגעונו ומאהבת-קנאתו. – לא, – השיב אלקיבּיאדס, – אין שלום ביני ובינך; ואולם את נקמתי אקח ממך בפעם אחרת. ועתה, אַגתּוֹן, השיבה לי, – אמר, – מן המקלעות כדי לעטר גם את ראשו הנפלא של זה ולא יבוא לגַנות אותי, שעִטרתי לך ולא לו, למנצח בדברים על כל בני-האדם, ולא כמוך אך אתמול, אלא תמיד. – ובאותה שעה נטל מן המקלעות, עִטר בהן לסוקראטס ושכב בהסבה.

לא

ולאחר שהסב אמר: – אבל, בני-אדם, נראים אתם לי כפִכְחִים; ואולם זה אסור לכם: גזירה היא לשתות, שהרי כך התנֵינו בינינו. אני בוחר בעצמי לראש-השתיה עד ששתיתם דיֵיכם. יביא לי אגתּון ספל גדול, אם יש שכמותו; או אין צורך בזה; הנער, הביאה-נא לי אותו קִיתּוֹן46 –, הוסיף כשראה אחד והוא מחזיק יותר משמונה אגנות47. כשנתמלא אותו קיתון, פתח ושתה אותו בעצמו, ואחר-כך צוָה למלא אותו בשביל סוקראטס ואמר: – הוי גברים, כלפי סוקראטס אין התחבולה שלי ולא כלום; שהרי הוא שותה כל מה שיגזור עליו אדם ולעולם אינו שכור. – וכשמִּלֵּא הנער את הקיתון שתה סוקראטס. ואז אמר אֶרו’כּסימאכוס: – מה זה אנו עושים, אַלקיבּיאַדס? הלא באופן זה לא נדבר כלום ולא נשיר על הכוס, אלא נהיה שותים כצמאים? – ואלקיביאדס השיב: – הוי ארוּ’כסימאכוס, הבן המעולה של האב המעולה והחכם ביותר, הֱיֶה ברוך! – גם אתה, – השיב ארו’כסימאכוס: – אולם מה נעשה? – כדבריך כן נעשה. צריך להשמע לך –

יַעַן כִּי רוֹפֵא-הַחוֹלִים מְאֹד רָאוּי לְהִכָּבֵד מֵרַבִּים48.

ובכן צַו מה שאתה רוצה. – שמע-נא, – אמר ארו’כסימאכוס, – קודם שבאת החלטנו, שכל אחד ואחד מאתנו, פתוֹח בימין בסדר, ישא על ארוס את הנאום היותר נאה כפי יכלתו ויהלל אותו. אנו כולנו כבר דברנו. אתה, שלא דברת אלא שתית, מן היושר, שתנאם עתה, וכשתגמור, תתן נושא-ענין לסוקראטס, מה שתרצה, וסוקראטס [ימסור] לשכנו לימינו, וכן גם השאר. – מיטיב אתה לדבר, ארו’כסימאכוס, – השיב לו אלקיביאַדס –, ואולם לא קל לאיש שותה שכור לזרוק נאומים בפני פכחים. ועוד גם זאת, בן-מזל: האמנם אתה מאמין למַה שדבר סוקראטס קודם-לכן? שמא אינך יודע, שהכל הוא ההיפך ממה שהוא אומר? כי ידו תהי בי אם אהלל בפניו אחר, אֵל או בן-אדם, זולתו? –. אַל תברך אלהים, – השיב סוקראטס. ואלקיביאדס אמר: – חי פּוֹסֵידוֹן, אל תאמר כלום נגד דברַי אלה; בפניך לא אהלל איש אחר . ובכן זאת תעשה, אם רוצה אתה, – השיב ארוּ’כסימאכוס: – הלל את סוקראטס. – מה אתה שָח, ארוּ’כסימאכוס? – השיב אלקיביאדס: – אתה סובר, שיש לי, ארוּ’כסימאכוס, רשות להתנפל על האיש הזה ולהנקם בו בפניכם? – מה יש בדעתך לעשות? – השיב סוקראטס: – כלום רוצה אתה לעשות אותי לצחוק על-ידי תהילתך, או מה תעשה [אחרת]? – את האמת אני רוצה להגיד, אבל עַיין [בדבר], אם אתה מרשה. – אכן, – השיב הלז. – את האמת אני מרשה ואף מצַוה להגיד. – וכי מתמהמה אני? – השיב אלקיביאדס: – ואתה כן תעשה: אם יהא שקר בפי, הכָּנס לתוך דברי, אם אתה רוצה, ואמור, כי שקר בפי; שהרי במחשבה תחילה לא אכזב. ואולם אם לא אזכור לסַפֵּר כל דבר בסדר – אל-נא תתפלא, שהרי לא קל לאדם במצבי להוציא במספר את כל זָרֻיּוֹתיך דבר דבור על אפניו.

לב

להלל את סוקראטס, הוי גברים, אני אומר על-ידי משלים. ואפשר שֶידַמה, כי לשם צחוק; ואולם לא לשם צחוק יבוא המשל, אלא לשם האמת. ואני מחליט, שדומה הוא ביותר לאותם הַסִילֶנִים49 היושבים שבבתי-החרושת-לפסִלים והפַּסָלים מתארים אותם כאוחזים חלילים או עוגבים. וכשפותחים אותם לכאן ולכאן נראות בקרבם תמונות של אֵלים. ואומר אני עוד, שדומה הוא לשָׂעִיר (לסאט’ור) מארסוּ’אס. ואתה, סוקראטס, בעצמך לא תכחד, שדומים פניך לפניהם; ושדומה אתה להם גם בשאר הדברים – זאת תשמע אחר-כך. גאוותן אתה או לאו? – אם אינך מסכים, הריני מעיד עדים. שמא אינך מחלל בחליל? –ועוד יותר מפלִיא מן הלז (מארס’ואס). כי הוא הקסים את בני-האדם על-ידי כלי-הזמר שלו בכח-פיו. ומה ששָׁרים עד היום על-פי החליל על-פיו הוא. כי, אומר אני, מה שנִגן אולימפוס בחליל למד ממארסו’אַס, ונגינותיו הן, – בין שמנגן אותן מחלל-בחליל טוב ובין שמחללת-בחליל גרועה מנגנת אותן, – שמביאות הן עצמן את האדם לידי התפעלות ומגַלות, מאחר שהן אלהִיות, את רצונם של השואפים למַה שהוא אלהי ומקודש לאלים. ואתה עולה עליו אך על-ידי מה שאתה עושה כמעשיו בלא כל כלי-זמר ואך על-ידי דברים בלבד. ואמנם, אם יבוא איש מאתנו לשמוע דבריו של אחר, ואפילו אם יהא זה מיטיב לנאום מאד, יש לומר, שדבריו אינם פועלים על שום אדם. אך כשאדם שומע אותך עצמך או את דבריך נאמרים בפי אחר, ואפילו אם הֵרַע המדַבֵּר לדבר, תהא השומעת אשה או [יהא השומע] גבר או עלם, אנו מתפעלים ונכנעים. ואילמלא הייתי מתירא להֵראות בעיניכם, הוי גברים, שכור עד גמירה, הייתי יכול לספר לכם ולהשבע, כמה הוּשפעתי אני בעצמי מדבריו וכמה אני מושפע מהם גם עכשו. כי כשאני בא לשמוע אותו לבי דופק בקרבי הרבה יותר משידפוק בקרב המחוללים הקוֹרוּ’בּאנטיים50, ודבריו מביאים אותי לידי דמעות. ואני רואה הרבה אחרים, שהם מושפעים כמותי. ולהיפך, כשאני שומע את פֶריקלֶס51 ועוד נואמים אחרים טובים, אני אומר, שהם מיטיבים לדבר; ואולם לא הושפעתי באופן כזה, ונפשי לא היתה מתרגשת ולא היתה מתעצבת על שנעשתה משועבדת כשפחה. אבל מארסוּ’אס זה כמה וכמה פעמים נגע עד נפשי, עד שאמרתי, שלא כדאי לחיות כמו שאני חי52. סוקראטס, הרי לא תאמר, כי שקר הדבר. ומודה אני בפני עצמי, שגם עתה, אילו רציתי להטות לו אזנים, לא הייתי די חזק ברוחי והייתי מושפע באותו אופן עצמו. הנה הוא אונסני להסכים, שלמרות מה שאני חסר עוד הרבה, אני מזניח את עניני-עצמי ועוסק בעניניהם של בני-אַתּוּנה. ואוֹטֵם אני את אזנַי בחוזק-יד בפני הַסֵירֶנות, ואני בורח מפניו על נפשי בכל מאמצי-כחי, כדי שלא אשאר יושב אצלו עד זקנה. והוא האדם היחידי, שעל-ידו נודע לי מה ששום אדם לא פלל למצוא בי: בוּשה בפני מי-שהוא. כי אך בפניו אני מתבייש: הרי יודע אני לנכון, שאין אני יכול להתנגד לדבריו [ולהחליט], שאין מן הצורך לעשות מה שהוא גוזר. וכיון שפירשתי ממנו, שוב מנצחני הכבוד, שמנחילני ההמון. ומשום כך אני מסתתר מפניו ובורח ממנו, וכשאני רואהוּ, אני מתבייש, שמסכים אני לדבריו. וכמה וכמה פעמים הייתי מתאר לי אותו כאילו אינו עוד בין בני-האדם; אולם, אילו קרה כך, יודע אני, שהייתי אומלל עוד יותר. ובכן איני יודע מה אעשה לאדם זה.

לג

וכל זה בא לי ועוד להרבה אחרים מיד אותו השעיר על-ידי פריטתו על-פי החליל. ואולם שמעו מפי כמה הוא דומה לאלה, שדִּמיתיו להם, ומה נפלא כחו. כי דעו לכם: אין מכם איש, אשר יֵדָעֶנו. ואולם אני רוצה לגלותו, כי על-כן התחלתי בזה. צאו וראו, כמה להוט סוקראטס אחר [העֲלָמים] היפים, שתמיד הוא כרוך אחריהם ומתפעל מהם; ושוב נראה הוא נבער מדעת, ודבר אינו מבין. וכי אין זה דמות-תבניתו, תבנית-סִילֶן? – ודאי שכן. ואולם זהו מה שהוא נתעטף בו מבחוץ כאותו פסל-סילן המגולף; אבל, הוי גברים וחברים-לשתיה, פתחוהו ותראו את תוכו מלא-תבונה. דעו לכם, שאם יפה הוא מישהו לא ישים לו לב והוא בז לכך במדה שלא תאָמן; ואחת היא לו אם עשיר הוא מישהו, או אם יש לו איזה יתרון מאלה היתרונות, שההמון חושב למאושרים את מי שיש לו אלה. שום רכוש אינו נחשב בעיניו כלום, ואנו גם-כן לא נחשבנו בעיניו; אבל אינו אומר זאת, וכל ימי-חייו הוא מהתל ומשחק בבני-האדם. ואיני יודע, אם הסתכל מישהו בתמונות-האלים שבקרבו כשהוא מתנהג ברצינות ומגלה את תוכו. ואולם אני ראיתִין פעם אחת, ונראוּ לי אלהיוֹת, עשויות-זהב, נחמדות ונפלאות כל-כך, עד שהאמנתי, שצריך למלא תיכף-ומיד אחר כל מה שגוזר סוקראטס. דמיתי, שאמנם נתן סוקראטס עיניו ביפי-נעוּרַי, וחשבתי זאת למציאה ולאוֹשר נפלא, כי אמרתי, שאם מצאתי חן בעיני-סוקראטס, תהא לי הזדמנות ללמוד ממנו כל מה שהוא יודע; כי הרבה מאד קויתי בדמיוני מיפי-נעורי. חושב מחשבות כאלו, למרות מה שקודם-לכן לא הייתי נוהג להשאר עמו יחידי, באין מלַוה, שִלחתי פעם אחת את המלַוה אותי ונשׁארתי עמו יחידי. ואנוס אני לספר לכם את האמת לאמתה. ואתם שימו לב לדברי, ואם שקר בפי, אתה, סוקראטס, תכחיש אותי. ובכן נשארנו, הוי גברים, שנינו לבדנו, ודמיתי, שיתחיל מיד לדבר עמי מה שמדברים החושקים לחשוקיהם כשהם מתיחדים עמהם – והייתי שמח. ואולם דבר לא קרה מכל אלה. הוא שוחח עמי כמנהגו כל אותו היום וחזר לביתו. אחר-כך תבעתיו להתגושש עמי, בתקותי שעל-ידי זה אגיע לאיזה דבר. והוא היה מתגושש והייתי מתאבק עמו לפעמים קרובות באין איש עמנו. ומה אומר לכם? – גם מזה לא יָצא כלום. כיון שלא עלה בידי כלום על-ידי כך החלטתי לצאת בחזקת-היד כנגד גבר זה ולא להרפות ממנו – לאחר שאחזתי בו – כדי לדעת עד היכן הדברים מגיעים. ובכן הזמנתיו למשתה-רעים, כדרך החושקים האורבים לחשוקיהם; וגם לזה לא התרצה מיד, ואך לאחר זמן נאות לכך. וכשבא בפעם הראשונה רצה ללכת מיד אחר המשתה; ובפעם זו עדיין מתבייש הייתי, ונתתי לו ללכת. טִכַּסְתִּי עצה, ובפעם השניה אחר המשתה דברתי עמו עד הלילה, וכשרצה ללכת הכרחתיו להשאר, באַמְשָׁלָה, שכבר השעה מאוחרת. הוא שכב לישון על המטה, שהסב עליה בשעת-המשתה ושעמדה סמוכה למטתי שלי, ואיש לא שכב בחדר זולתנו. עד כאן אפשר לספר מאורע זה לַכּל כהוגן; ואולם מכאן ואילך לא הייתם שומעים דבר מפי, קודם-כל אילמלא צדק המשל: “האמת תמָצא בפי-היין הן עם נערים הן בלא נערים”53; ושנית, אילמלא נדמה לי, שלא מן הצדק הוא להאפיל על מעשהו המזהיר של סוקראטס, כיון שהחלטתי לספר בשבחו. ועד היום אני חש בנשיכתו של אותו ערוד. הרי אומרים, שהאנשים החשים בזו אינם רוצים לספר מה שהם מרגישים אם לא באזני הנשוכים כמותם. מפני שאַך הם מבינים זאת והם סולחים לאדם, שעשה ודבר בלא חשש את הכל מחמת כאב. ובכן גם אני הייתי אחד מן הנשוכים, ונשוך ביותר במקום שהנשיכות מכאיבות יותר ויותר: בלב, או בנפש, או איך שתקראו לכך: פצעוני ונשכוני דברי-פילוסופיה, שעקיצתם היא נוראה מעקיצתו של עֶכֶס בשעה שהם תופסים נשמה צעירה ובלתי-מטומטמת וכופים אותה לעשות ולדבר את כל הטוב בעיניהם. ואני רואה אתכם שוב, פֵ’יידרִים, אַגַתּוֹנים, אֶרוּ’כּסִימאכִים, פַּבסאנִיים, אֲרִיסטוֹדֵימִים ואֲרִיסטוֹפאנִים, ואין צורך לומר את סוקראטס עצמו, ואחרים הרבה, שכולכם אינכם אלא מאוחדים בּשִגעון ובהתפעלות הבאקחית של הפילוסופיה. ובכן שמעו-נא כולכם! כי אתם תבינו את כל מה שעשיתי אז ואת כל מה שאני מספר עכשיו. ואולם אתם, ילידי-הבית וכל אלה שלא נקדשו ולא השכילו, סִגרו בשערים גדולים מאד את אזניכם.

לד

כשֶׁכָּבה הנר, הוי גברים, והנערים יצאו מן הבית, נדמה לי, שאין להתהדר בפניו, אלא צריך להגיד לו בפה מלא כל מה שאני חושב. נגעתי בו ושאלתי: סוקראטס, ישן אתה? – לא עוד, – השיב הלז. –יודע אתה מה שנדמה לי? – כלום איזה דבר חשוב? – אמר. – כמדומני –, אמרתי, – שאך אתה ראוי להיות חושקי, ונראה לי, שמתמהמה אתה להזכיר לי דבר זה; ואולם אני אחרת אני חושב. טפשות גמורה היתה בעיני אילו לא הייתי נשמע לך בזה ובדבר אחר: למשל, אילו היית נצרך לרכושי – שלי או של חברַי. כי אין אני מוצא דבר יותר חשוב מלהעָשות יותר טוב ככל האפשר, ומדמה אני, שאין לי לכך מסייע יותר חזק ממך. והייתי מתבייש הרבה יותר בפני הנבונים אילמלא הייתי נשמע לאדם כמותך משהייתי מתבייש בפני המרובים והבוערים אילו הייתי נשמע לך –. ולאחר ששמע הלז אמר באירוניה מרובה וכמנהגו תמיד: – הוי, אַלקיביאדס חביבי, אכן, אינך טפש אם אמת היא מה שאתה אומר עלי ואם באמת יש בי כח זה לעשותך יותר טוב; הרי אתה מגלה בי יופי יותר בלתי-רגיל ועולה פי כמה וכמה על יפי-תארך שלך. ובכן, אם בא אתה עכשיו – לאחר שהכרת זאת – לנסות להשתתף עמי ולהמיר יופי ביופי, הרי אומר אתה להונות אותי לא מעט; כי רוצה אתה לזכות ביופי האמתי במקום המדומה וחושב אתה להחליף באמת “זהב בנחושת”54. ואולם, הוי המאושר, העמֵק להתבונן, ולא יעָלם ממך, שאין אני ולא כלום. כי ראִית-התבונה מתחלת להיות יותר חדה משעה שראִיַת-העינים מתחלת לאבד את חוּדה. ואתה עדיין אתה רחוק מזה – ואני שמעתי והשיבותי: – אצלי הדברים כך הם ולא אמרתי אחרת ממה שחשבתי; ובכן צא וחשוב אתה בעצמך מה שאתה מוצא לטוב בשבילי ובשבילך. – בזה צדקת –, אמר: – כי בימים הבאים נעיין בדבר כדי לעשות מה שנראה לשנינו לטוב ביותר בנידון זה ובנידון שאר הענינים –. כשֶׁשָּׁמעתי ודברתי זאת וכאילו קלעתי אליו חצים, דמיתי, שדברַי פצעוהו. קמתי ולא נתתי לו עוד לדַבר דָבר, והשלכתי עליו את בגדי55 (כי היה חורף) ושכבתי תחת מעילו וחבקתי בשתי זרועותי לאותו האלהי (הדימוני) הנפלא באמת, וכך ישנתי כל הלילה. וגם הפעם, סוקראטס, לא תאמר, שאני משקר. לאחר שעשיתי את כל אלה כמה התנפל עלי ובז לי ולעג ליפי-נעורי ולבש גאוה. ואני האמנתי שיש בו (ביופי זה) דבר-מה, הוי גברים שופטים! כי על-כן שופטים אתם לגבי רום-עיניו של סוקראטס. ודעו לכם היטב, – חיים האֵלים, חיות האלות! – לאחר שישנתי עם סוקראטס, קמתי כאילו ישנתי עם אבי או אחי הגדול ממני.

לה

את מצב-רוחי אחר-כך יכולים אתם לשער בעצמכם. ראיתי את עצמי נעלב, ואף-על-פי-כן אנוס הייתי להתפלא על טבעו, על תבונתו ועל אומץ-לבו. כי על-כן פגעתי באדם בעל-דעת וכובש את עצמו, שלא האמנתי לפגוע כמותו בשום מקום; ומשום כך, מאחר שלא יכולתי לכעוס עליו ואף לא להמנע מקרבתו, לא מצאתי עצה, כיצד אקנה את לבו. היטבתי לדעת, שהזהב ימעט לצלוח עליו56 משֶצָּלַח הברזל על אַיַס, והוא נמלט מן האמצעי היחידי, שאמרתי לשבות אותו על-ידו. וכך עמדתי באין עצה, משועבד לאדם זה במדה, שלא היה עדיין שום אדם לאדם אחר. – וכל זה אירע לי קודם-לכן. ואחר-כך יצאנו ביחד למלחמה על פוֹטִידֵיאה57. ושם היינו מסובים לשלחן אחד. וקודם-כל עלה בסִבלוֹ לא רק עלי, אלא גם על כל שאר [החברים]. אם נאנסנו לרעַב כשהיינו סגורים במקום מן המקומות, כמו שיקרה במלחמה, היו שאר החברים כאַין נגדו בכל הנוגע לעוז-רוח. ושוּב: במשתאות היה הוא האחד, שהיה מוכשר לֵיהָנות, וביחוד בשתיה: אף אם לא רצה בה, היה מנצח, אם היו מכריחים אותו לכך, את הכל; ומה שנפלא ביותר הוא – שמעולם לא ראה אחד מבני-אדם את סוקראטס שִׁכּוֹר. וסבורני, שראיה לזה תבוא לנו ממנו מיד. ובנוגע לכשרונו לשאת קור –, כי החורף קשה שם מאד, – היה מפליא מאד לעשות דברים כאלה. ויהי היום והקור גדל עד מאד, והכל או לא היו יוצאים כלל, או, אם יָצא איש, היה עוטף את עצמו באופן משונה ושָׂם עליו נעלים וחותל את רגליו בלֶבֶד ובעורות-כבשים, – ואז הלז (סוקראטס) היה יוצא בבגד, שהיה נוהג ללבוש אותו אף קודם-לכן. והיה פוסע יחֵף על גבי הקרח יותר קל ברגליו מאחרים, שהיו נעולים. ואולם החיילים היו חושדים בו, שהוא בז להם בלבו.

לו

וכך היה זה.

וְאוּלָם אֵיךְ פָּעַל וְסָבַל זֶה הַגֶּבֶר הָאַדִּיר58

פעם שם, במלחמה – כדאי לשמוע, שקוע במחשבותיו עמד שם פעם מאז הבוקר וחקר; וכיון שלא היה יכול לבוא לידי מסקנה, לא הלך מזה, אלא נשאר עומד ומעַיין. הגיעה שעת-הצהרים ואחדים כבר התבּוֹננו בזה, ותמֵהים נדברו זה לזה: הנה סוקראטס עומד מאז הבוקר שקוע במחשבותיו באיזה ענין. וכשהעריב היום והעם כבר אכל, הוציאו אחדים מבני-היוֹנִים את שמיכותיהם –, והימים ימי-קיץ, – מהם כדי לישון בצנה ומהם כדי להסתכל בו, אם יוסיף לעמוד גם בלילה. והוא נשאר עומד עד שעלה עמוּד-השחר והֵנֵצה החמה. אחר-כך הלך לו לאחר שהתפלל אל החמה. ואם רוצים אתם [להכירו] במלחמה, אכן, יש לתת לו צדק אף בה. כי באותו קרָב, שבו נתנו לי המצביאים גם פרס, לא היה אדם אחר זולתו, שהצילני [ממות], כי לא רצה לעזבני ואני פצוע, והביא למקום בטוח גם את כלי-זֵיני וגם אותי. הוי סוקראטס, גם אז דרשתי מן המצביאים, שיתנו את הפרס לך; ואתה לא תגַנֵּני על זה ולא תאמר, שאני משקר. ואולם, כשהשגיחו המצביאים ביחוס שלי ורצו לתת את הפרס לי, הן אך אתה היית מתרגש עוד יותר מן המצביאים, שאקבלנו אני ולא אתה. ועוד כדאי היה, הוי גברים, לראות את סוקראטס כשנסוגו אנשי-החיל במנוסה מִדֵילִיוֹן59. אירע הדבר, שֶאני היה לי סוס, והוא, מזוין בכלי-זין כבד, היה רגלי. ולאחר שכבר נמוגו כל אנשי-המלחמה הלך גם הוא ביחד עם לאכֶס. פגעתי בהם, וכשראיתים קראתי להם, שלא יפוֹל לבם, והבטחתים, שלא אעזבם. ואז יכולתי להתבונן בסוקראטס עוד יותר משיכולתי לעשות זאת בפּוֹטִידֵיאָה: אני הרי לא יראתי ביותר, כי על-כן רוכב על הסוס הייתי60. קודם-כל, עד כמה עלה באומץ לבו על לאכס. אחר-כך נראה, לפחות לי, מתהלך שם, כמו שהוא נוהג להתהלך כאן, כדבריך, אריסטופאנס61:

בְּגָאוֹן יִתְהַלָּךְ, וְעַל סְבִיבָיו מַבָּטָיו הוּא זוֹרֵק.

במנוחה הסתכל באוהביו ובאויביו וממרחק ניכר היה היטב ולַכֹּל, שאם יגע מישֶׁהו באדם זה, יעמוד על נפשו ברוב גבורה; ומשום כך עשו דרכם בטח גם הוא גם חברו. כי אך לעתים רחוקות יש מי שיעֵז לגעת באיש הנוהג כמותו במלחמה, ואין רודפים אלא אחר הנסים מנוסת-חרב. אפשר לספר עוד כמה וכמה דברים נפלאים בשבחו של סוקראטס; אבל בנוגע למנהגים אחרים אפשר לספר מעין אלה גם על אחרים. ואולם שהוא אינו דומה לשום אדם הן בין הקדמונים הן בין החיים עמנו כיום – על זה ראוי להתפלא הפלא ופלא. כי יש לדמות לאכילֵיאוּס את בראסידאס62 ועוד אחרים, ואל פֶּריקלֶס – את אנטֶנוֹר ואת נֶסטוֹר63 ועוד כמה וכמה אחרים. וכמו-כן יש למצוא דמיון גם לאחרים. ואולם, אם נבקש אדם, שהוא כמותו בזרוּתו, כמותו וכדבריו, לא נמצא דומה לו, ואפילו במקצת, הן בין החיים עמנו כיום והן בין הקדמונים, ואך אם נבקש לו דמיון, כמו שאמרתי, לא בין בני-אדם, אלא בין הסילֶנים והשעירים – [נמצא] אותו ואת דבריו! –

לז

כי הנה פסחתי מתחילה על [העובדה], שגם דבריו דומים מאד לאותם הסִילֶנים הנפתחים. שהרי אם ירצה אדם לשמוע את דבריו של סוקראטס, יֵרָאו לו בתחילה כמגוחכים: מבחוץ הם מתעטפים במלים ובביטויים דומים לעורו של סַטּוּ’ר גַאֲוָתָן. והוא מדבר על חמורים נושאי-משא, על נפחים ועל סנדלרים ועל בורסקים, ונראה, כאילו תמיד הוא אומר בדברים אחדים ענין אחד, באופן שאדם בלתי-מנוסה וחסר-לב ישחק לדבריו. ואולם הרואה אותם פתוחים ונכנס לתוכם,ימצאו, קודם כל, שאין בדברים האלה לבדם אלא בינה, ושנית, שדברי-אלהים ממש הם, תוכם רצוף תמונות מרובות מאד של הצדקוּת ורובם או, יותר נכון, כולם – תכליתם מה שצריך, שישים אל לבו כל הרוצה להיות יפה וטוב (καλός καγαθός). – זהו, הוי גברים, מה שאני אומר בשבחו של סוקראטס, אבל גם מה שאני אומר בגנותו, שהרי עֵרַבְתִּי [גם אותה] ואמרתי לכם, שהתנהג עמי בגאוה. ולא רק עמי התנהג כך, אלא גם עם חארמִידֶס בן-גְלַבְקוֹן, עם אֶבְתּוּ’דֵימוֹס בן דִיאוֹקְלֶס, ועוד עם אחרים הרבה מאד, שהוא מרַמה אותם: הוא עושה את עצמו חושק [שלהם], אבל במקום חוֹשקם הוא נעשה חשוּקם. על-כן אני אומר לך, אגתּון: אל תתן לו לרמות את עצמך; אלא לְמַד מסבלותינו והשמר לנפשך ולא תחכם, כדברי-המשל, כאותו טפש מתוך הפסדו.

לח

כשֶׁגמר אלקיביאדס קם צחוק על התגלות-לבו, כי ניכר היה, שעדיין הוא חושק בסוקראטס. וסוקראטס אמר: – דומה אתה לי כפִכֵּחַ, אלקיביאדס: אילמלא כן, לא היית מיטיב כל-כך להתעקל בדבריך, ולא היית משתדל להסתיר מה שבשבילו אמרת את כל אלה ושמת אותו כאילו דרך-אגב רק בסוף-דבריך: כלום לא דברת את כל אלה אלא כדי להפריד ביני ובין אגתּון? – כסבור אתה, שאני צריך לחשוק אך בך ולא בשום אדם אחר; ואך אתה, ולא שום אדם בעולם זולתך, צריך לחשוק באגתּון. אבל מטרתך לא נעלמה מאתנו, והדראמה הסאטו’רית והסילֶנית שלך נעשתה ברורה לנו ואולם, אגתּון יקירי, כל זה לא יועיל לו; אלא דאַג לזה, שלא יפריד איש ביני ובינך. – ואגתּון השיב: – הוי סוקראטס, אכן צדקת, וסבורני שאך משום כך שכב ביני ובינך – כדי להפריד בינינו. ואולם דבר זה לא יעלה בידו: אני אבוא עדֶיך ואשכב על-ידך. – בוודאי –, השיב סוקראטס – בוא הנה ושכב על-ידי למטה. – הוי, זֵיאוּס! – אמר אלקיביאדס – שוב אני אנוס לסבול כל-כך מאותו אדם! בכל מקום – מאמין הוא – צריכה ידו להיות על העליונה. ואולם, אם אי-אפשר באופן אחר, הוי [גבר] נפלא, לכל הפחות ישכב אגתּון בינינו. – אבל זה אי אפשר, – השיב סוקראטס, – כי אתה ספרת בשבחי, וצריך גם אני לספר בשבחו של היושב מימיני; ואם אגתּון ישכב אחריך, אנוס יהא לספר בשבחי שנית במקום לשמוע שבחו מפי. ובכן הנח לו, הוי אלהי (דֵימוני), ואל-נא תקנא בעלם על שאספר בשבחו; והנה גם רוחי תציקני להללהו. – אויה, אויה, אלקיביאדס! – קרא אגתון – איני יכול להשאר כאן, אלא, קודם-כל, צריך אני לשנות את מקומי כדי שישַבְּחני סוקראטס. – כך הוא, – השיב אלקיביאדס, – והדברים עתיקים: בפניו של סוקראטס אין שום אדם אחר יכול לשלוט בַּיָּפִים. וגם עתה איך השכיל למצוא סבה מספקת, שישכב הלז אצלו דוקה.

לט

וכך התרומם אגתּון כדי לשכב על-יד סוקראטס. אבל פתאום בא קהל גדול של חוגגים; וכיון שהדלת היתה פתוחה, כי במקרה יָצא איזה איש, קרבו אליהם מיד והסֵבּוּ אצלם, וקם שאון גדול, והיו אנוסים לשתות הרבה יין בלא כל סדר. ואריסטוֹדֵימוס הוסיף לספר: – ארו’כּסימאכוס, פֵ’יידרוס ועוד אחדים הלכו להם. ואותו תקפה שֵינה, והוא ישן זמן מרובה מאד, כי הלילות היו אז ארוכים. והוא נעור אך בבוקר השכם, כשֶׁכְּבר קרא הגבר, וכשהיה עֵר ראה, שאחדים ישנו ואחדים כבר הלכו להם; ואך אגתּון, אריסטופאנס וסוקראטס עדיין היו עֵרים, והיו שותים מתוך אגן גדול [כסדר] מימין לשמאל, וסוקראטס משוחח עמהם. ואריסטודימוס אמר, שאינו יכול לזכור את כל הדברים, שהרי לא שמע כשהתחילו, ואף יש שהיתה שינה תוקפתו. – והעיקר – כך סִפֵּר – היה רצה סוקראטס להכריחם, שיסכימו, שמי שיודע לכתוב קוֹמֵידִיה צריך להיטיב לכתוב גם טראגֵידִיה, ומי שהוא אמן-הטראגידיה הוא באותה שעה [גם] אמן-הקומידיה. הם הוכרחו להסכים לכך, אבל לא יכלו לתפוס את הדברים כהוגן, כי התחילו מתנמנמים64. מתחילה תקפה השינה את אריסטופאנס, וכשהאיר היום [נרדם] גם אגתּון. ולאחר שיִשֵּׁן אותם קם סוקראטס והלך לו. והוא [אריסטודימוס] הלך אחריו, כדרכו. וכשבא סוקראטס עד לוּ’קֵיאוֹן טבל ושהה שם כל אותו היום, כדרכו תמיד; ולאחר ששהה שם חזר לעת-ערב לביתו לנוח.


  1. פ'אלירון – נמל שבאתונה, וגם שכונה (דימוס) אחת.  ↩

  2. אגתון – משורר, שנצח על–ידי דראמה, שכתב והציג אותה בשנת 417 קודם ספה"נ. משום נצחונו זה זבח זבחי–תודה וערך משתה.  ↩

  3. שכונה של אתונה, מדרום לאקרופוליס (י.ק.).  ↩

  4. ברוב הנוסחאות μανικοϛ – משתגע, ואז צריך להיות “ויודע אני”; ואולם ג“א μαλακος – עָנָיו. ואז צריך להיות, כמו ברוב הנוסחאות: ”ואין אני יודע" (י.ק.).  ↩

  5. ביום שקדם לזה חגג אגתון עם כל הכורבטים שלו ועם כל הנאספים, שנתכנסו גם אז בביתו.  ↩

  6. בתור פרס היה המנצח מקבל שור–פר; אותו היה זובח לאלהים והיו אוכלים את הזבח במשתה.  ↩

  7. ᾰ̓γᾰθός הוא “טוב” ביוונית, ויש כאן ביחס אל השם “אגתון” – “לשון נופלת על לשון”.  ↩

  8. מתוך ספר “איליאס”, שיר X, חרוז 224.  ↩

  9. מספר זה הכיל בתוכו התיאטרון הבנוי אבן באתונה, זה שבנו היוונים מן הביזה, שנטלו מן הפרסים.  ↩

  10. דיוניסוס היה פטרונם של כותבי–הדראמות ובחגיו שלו היו מציגים חזיונות.  ↩

  11. רופא בן רופא מפורסם (י.ק.)  ↩

  12. Ϻυρρινουςהוא שכוּנה (דימוס) אַטית משבט (פילי) פאנדיוניס (י.ק.)  ↩

  13. כך מסופר ב“תולדות–האלים” שלו.  ↩

  14. צריך לפרש: הַגְזֵרָה (אַנאנקֶה) או הצדק (“דִיקֶה”).  ↩

  15. נגזרה הגזרה על אדמֶטוס המלך, שימות בדמי–ימיו אם לא יתן איש את נפשו כפרו. זאת עשתה אלקסטיס אשתו. אז יָרד הֵיראקלֶס לְהאדֶס (שאול–תחתית) והשיב אותה לבעלה. גם אוֹרְפֵ'יאוֹס יָרד להאדס, כי מתה עליו אשתו בעלומיה. הוא פעל בכנורו על מלך–השאול והשׁיב לוֹ את אשׁתו, אבל תנאי התנה עמוֹ מלך–השׁאוֹל, שלא יַפְנה את ראשו לאחוריו להתבונן בה עד שיראה באור–יום. ולא משל אורפיאוס ברוחו והפנה את ראשו להסתכל באשתו – ומיד נעלמה לעולמים.  ↩

  16. עיין ספר איליאס, שיר XXIII, חרוזים 114–95. שם אומרת תֵּיטיס לאכילאוס בנה:

    "בְּנִי, כִּדְבָרֶיךָ יִהְיֶה וְקָצְרוּ יָמֶיךָ עַל אָרֶץ.

    הֶקְטוֹר כִּי יָמוּת וּמִהֵר וְקָרֵב יוֹמְךָ גַם אָתָּה"

    ואכיליאוס משיב לה:

    "עַתָּה אֵלְכָה וְאִנָּקְמָה אֶת רֹאשׁוֹ הֶחָבִיב שֶׁל רֵעַ,

    אֶמְצָא אֶת הֶקְטוֹר וְאַחַר אֲקַדֵּם גַּם פְּנֵי זֶה הַמָּוֶת,

    יַעַן כִּי כֵן גָּזַר זֵיאוּס וְכֵן עֲצַת יֶתֶר הָאֵלִים".  ↩

  17. רמז לקשר על בניו של פיסיסטראטוס העריץ.  ↩

  18. ἑταῖροι, ואולם יש גורסים “אחרים”: ἕτεροι  ↩

  19. “'אחרת” במקור המודפס, צ“ל: אחת – הערת פב”י.  ↩

  20. כאן יש במקור היווני “לשון נופלת על לשון”: Παυσανίου παυσαμένου (פבסאניאס עשה הפסקה). (י.ק.).  ↩

  21. כך היתה גם דעתו של היפוֹקראטס.  ↩

  22. כלומר, שני המשוררים המסובים בכאן, אגתון ואריסטופאנֶסּ.  ↩

  23. ביוונית γαργαλισμός; ג"א γαργαρισμός – גִרְגוּר (י. ק.).  ↩

  24. אלה הם שני בניו של פוסידון ואִיפִימִידֵיאָה. עיין הומירוס, אודיסיה, שיר XI, חרוז 313.  ↩

  25. אגדה יוונית זו מזכרת את “מגדל–בבל” שבתורה (י. ק.).  ↩

  26. מְחול–הנבָלים כך היה דרכו: היו ממלאים נבלים יין ומושחים אותם בשמן והיו מרקדים על רגל אחת, והיו הדברים באים לידי כמה מיני שחוק.  ↩

  27. עוזרד = рябина, Vogelbeere, service–berry. במקום “עוזרד” מתרגמים אחרים “תות–אדמה” או גם “אגסים” ו“חבושים”. ואת ענין חתיכת הביצים בשערה חושב ווילאמוביץ–מילינדורף להוספה מאוחרת (עיין שם, 2I, 370, הערה) (י. ק.).  ↩

  28. כך האמינו בימי–קדם בנוגע לצרצרים – מה שאינו נכון (י. ק.)  ↩

  29. עיניו ונחיריו של דג זה (flounder, ψηττα, Scholle) הן על צדו האחד ונראה כאילו נסרו אותו לשנים.  ↩

  30. עיין מבוא, למעלה, עמ' 9, הערה 2 (י. ק.).  ↩

  31. אלהי–המלחמה.  ↩

  32. אף ביוונית כאן לשון נופלת על לשון ומשפטים בחריזות (י. ק.).  ↩

  33. סוקראטס משוה את גורגיאס הדברן לראשה של אותה גורגו, שהיא מהפכת את הכל לאבן ושעליה אומר הומירוס (אודיסיאה, XI, 633):

    ….. וְאֵימָה חִוֶּרֶת תְּפַשָתְנִי

    פֶּן תִּשְׁלַח פֶרְסֶפּוֹנֵיאָה הַכְּבוּדָה מִמִּשְׁכְּנוֹת–הַדָּם

    רֹאשָׁהּ שֶׁל גוֹרְגוֹ אֵלַי – מִפְלֶצֶת–הָאוֹן הָאֲיֻמָּה.  ↩

  34. בעברית “איש–הרוח”, שהרי כל “דימון” זה בצורתו העליונה אינו אלא “רוח–הקודש” העברית, האל השוכן בלבו של אדם פנימה (י. ק.).  ↩

  35. אלוֹהת–הגורל (י. ק.).  ↩

  36. אלוֹהת–הלידה (י. קֹ.).  ↩

  37. קוֹדרוֹס, שמלך באתונה ומסר את נפשׁו למות בעד עמו.  ↩

  38. באמת: מעובר – έγκύμων (י.ק.)  ↩

  39. באמת: מעובר – κυων (י.ק.)  ↩

  40. באמת: “בעלת–קומה” (εύφυής) (י.ק.)  ↩

  41. כלומר, את הגוף היפה ואת הנפש היפה כאחד (י.ק.)  ↩

  42. כלומר, נצחיים הם על–ידי חבוריהם (י. ק.)  ↩

  43. היו מסתורין גם לשמו של ארוס. המוקדשים בכלל היו עולים ממדרגה אחת למדרגה שניה, גבוהה ממנה.  ↩

  44. כנוי רך לעבדים (παιδες), כמו בתנ“ך, בראשית, י”ד, כ“ד, גם י”ח, ז‘; שופטים, י"ט, ט’, ועוד (י.ק.)  ↩

  45. כלומר, העבדים, כמו בלשוננו כיום (י.ק.).  ↩

  46. ביוונית ψυχτήρ ובא גם במשנה בצרות “פסכתר”, ובנוסחאות עתיקים “פסקתר” (עיין ביחוד משנה, תמיד, פ“ה, מ”ה) – כד גדול לקרר בו את המשקים (י. ק.)  ↩

  47. ביוונית κοτύλη ומזה, כנראה, במשנה “קטלית” (אהלות, פ“א, מ”ח) – אגן–הירכיים.  ↩

  48. , עיין ספר אִילִיאַס, XI, 514.  ↩

  49. מבני–לויתו של דיוניסוֹס. הסִילֶנִים – זקנים, הסַאט‘וּרִים – צעירים, והיוּ פסיליהם העשׂוּיים עץ משַׁמשים תיק לפסילים יותר קטנים. האֵלה אַתּוּנה המציאה את החליל, אולם השליכה אותו. בא לידיו של הסאטו’ר מארסוּ'אס, שהטיב לנגן עליו, ותבע את אפוֹלוֹן להתחרות עמו. האל ניצח אותו.  ↩

  50. כך נקראו כהניה של קוּ'בֶּלָה, שהיו חוגגים חגים לה מתוֹך שאון גדול והמוּלה מרוּבה, צלצלי כלי–זמר וריקוּדים.  ↩

  51. הוא היה אחד מן הדברנים היותר מצוּיינים ביוון.  ↩

  52. עוֹד יוֹתר בדיוּק: “לא כדאי לחיות אם אני כך כמו שהנני”, בלא שׁינוּי בחיים כולם (י.ק.)  ↩

  53. התרגום “נערים”, שהוּא “תרתי משמע” – “ילד” ו“משרת” – מתאים, לפי דעתו של המתרגם, במקום זה, שׁבו נתקשׁוּ כל המתרגמיםּ.  ↩

  54. עיין ספר–איליאס, VI, 234.  ↩

  55. הקדמונים היו מתכסים בלילה בבגד, שלבשו ביום (י. ק.)  ↩

  56. סוקראטס היה משיב את מתנות–הכסף, שהיו נותנים לו, אף אם היה זה למרות רוחה של אשתו, לפי דברי סופרים אחדים.  ↩

  57. מלחמת פוֹטידיאה, בחצי–האי האלקידיקי, אירעה בשנת 432 (י. ק.)  ↩

  58. אוֹדיסיה, VI. 242.  ↩

  59. המלחמה על–יד דֵיליוֹן, שבה נפלו האתּוּנים לפני בני–תֵּיבה, אירעה בשנת 424 (י.ק.)  ↩

  60. אלקיביאדס היה מן הפרשים ומעלתו בצבא היתה יוֹתר גבוהה מזו של סוֹקראטס.  ↩

  61. דברי–אריסטוֹפאנס בהקוֹמידיה שלו: “העננים”, 360.  ↩

  62. מצביא אשפרטני גבור, שהצטיין במלחמת–פּילוֹפוֹנֶסוֹס (422–431). (י. ק.).  ↩

  63. מגבורי–האיליאס.  ↩

  64. “מתנמנים” במקור המודפס, צ“ל: מתנמנמים – הערת פב”י.  ↩

אפלטון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אפלטון (מחבר)
רקע
אפלטון

יצירותיו הנקראות ביותר של אפלטון

לכל יצירות אפלטון בסוגה עיון

לכל יצירות אפלטון

יצירה בהפתעה
רקע

מֵחֶזְיוֹנוֹת הַנָּבִיא

מאת שאול טשרניחובסקי (שירה)

קוּם, אִישׁ-הָרוּחַ, הִנָּבֵא בַּגָּיְא!

כִּי הִנֵּנִי שָׂם אֶת פָּנַי נִזְעָמִים

בְּאֵלֶּה הֶהָרִים הַתְּלוּלִים, הָרָמִים,

הַבּוֹקְעִים שָׁמַיִם וַעֲטַרְתָּם הֶעָבִים,

הָאוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֲנַחְנוּ נִצָּבִים.

אִם גַּעֲרַת רַעַם לֹא תָּבוֹא עָדֵיכֶם –

כֹּה אָמַר יְיָ: הִנֵּנִי עֲלֵיכֶם!

יַעַן וּבְיַעַן מְאַסְתֶּם הַבְּקָעוֹת,

בַּאֲשֶׁר הֵן מִדְרָס לִנְמֵרִים וַאֲרָיוֹת,

וְרוֹעִים שָׁם עֶדְרֵי הַבָּקָר וְצֹנֶה,

וּלְעֶזְרָה כִּי קָרְאוּ, וְאֵין מִכֶּם עוֹנֶה –

לָכֵן אֶעֱבֹרָה בְּסַעֲרַת נֶגֶב,

וְהָפַכְתִּי מִשָּׁרְשׁוֹ כָּל סֶלַע יִשָּׂגֵב,

וְאֶחֱלֹף כַּסּוּפָה בַּאֲשֶׁר הֲנִיחוֹתִים,

וַאֲשַׁבֵּר וַאֲמַגֵּר וַהֲדִיקּוֹתִים.

וְשִׁנֵּיהֶם אֲנַפֵּץ וְצוּקֵיהֶם אֲפוֹצֵץ,

יִתְפּוֹרְרוּ לִרְגָבִים וְיִהְיוּ לְחָצָץ,

וְרוּחַ אֲשַׁלַּח בָּהֶם וּנְשָׂאָתַם,

כִּנְשֹׂא אֶת הָאַרְבֶּה, מֵאֶרֶץ-מְכוֹרָתָם,

וְיִהְיוּ לְשִׁמְצָה בַּאֲשֶׁר הֵם בָּאִים,

לְבוּז וְלִשְׁנִינָה בֵּין כָּל קְהַל הַגּוֹיִם,

וּבָדָד וְעַרְעָר כִּגְדִי נָטַשׁ עֵדֶר,

כְּקֶבֶר-אֵין-צִיּוּן מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר;

וּמְתֵי-מְעָט הַנִּשְׁאָר הֵם יִפְּלוּ בִּקְעָתָה,

וְשָׁמָּה יִנָּצְלוּ בְּיוֹם עֶבְרוֹת סוּפָתָה.

וְעַל הַגֵּאָיוֹת כָּאָבִיב אוֹפִיעָה,

וְתוֹצִיא הָאָרֶץ טַל מֹשְׁכִּים, טַל תְּחִיָּה.

וָאֲצַו עַל הֶעָבִים לְהַמְטִיר מִמָּעַל,

וְתַדְשֵׁא הָאָרֶץ וְשִׁפְעַת-צִיץ תָּעַל,

בַּשְּׁפֵלָה לִרְבָבוֹת שׁוֹשַׁנִּים יִצְמָחוּ,

העמקים השפלים כגנה יפרחו.

וַהֲדַר תֹּר הַזָּמִיר אָנֹכִי אָרִיקָה

עַל נַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וְעַל שֶׁפֶל כָּל בִּקְעָה,

וְהַנַּעֲצוּצִים וְהַנַּהֲלוֹלִים

הֵם יִשְׂאוּ אֶת פִרְיָם, פְּרִי קֹדֶשׁ הִלּוּלִים,

פְּרִי יָאֶה לְנוֹשְׂאָיו אֲשֶׁר חַיִּים בּוֹ,

אֲנִי וְהִפְרֵתִים נְאֻם אֲדֹנָי!


...

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.