רקע
ישראל דושמן
הַצָּלַת נֶפֶשׁ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

נֹעַם רָאָה פַּעַם לֹא רָחוֹק מֵהַיַּרְקוֹן שְׁנֵי יְלָדִים מוֹשְׁכִים כֶּלֶב קָטָן בַּחֶבֶל הַקָּשׁוּר לְצַוָּארוֹ.

“לְאָן אַתֶּם מוֹשְׁכִים אֶת הַכֶּלֶב הַמִּסְכֵּן?” שָׁאַל נֹעַם.

“אָנוּ רוֹצִים לְהַטְבִּיעַ אוֹתוֹ בַּנָּהָר” עָנָה הָאֶחָד, “אֵין לָנוּ צֹרֶךְ בּוֹ”.

“אִם אֵין לָכֶם צֹרֶךְ בּוֹ, תְּנוּ אוֹתוֹ לִי”, בִּקֵשׁ נֹעַם.

“אִם תִּתֵּן לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ גְּרוּשׁ, תְּקַבֵּל אֶת הַכֶּלֶב”.

נֹעַם הוֹצִיא מִכִּיסוֹ שְׁנֵי גְּרוּשִׁים וְנָתַן לַיְלָדִים. הֵם מָסְרוּ לוֹ אֶת הַכֶּלֶב וְהָלְכוּ לָהֶם. נֹעַם הִתִּיר אֶת הַחֶבֶל מֵעַל צַוַּאר הַכֶּלֶב וְאָמַר לוֹ:

“יָכוֹל אַתָּה לָלֶכֶת, חָפְשִׁי אָתָּה!”

אַךְ הַכֶּלֶב נִשְׁאַר עוֹמֵד. הוּא הִבִּיט אֶל נֹעַם בְּעֵינַיִם מְפִיקוֹת תּוֹדָה, כְּאוֹמֵר:

“אֶל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ – אֵלֵךְ”.

נֹעַם לֹא יָכֹל לְגָרֵשׁ אוֹתוֹ מֵעַל פָּנָיו וְהִרְשָׁהוּ לָלֶכֶת אַחֲרָיו. עַל יַד חֲצַר בֵּיתוֹ אָמַר לַכֶּלֶב:

“חַכֵּה פֹּה; עָלַי לָקַחַת דְּבָרִים עִם אִמָּא: אֵין הִיא מְחַבֶּבֶת כְּלָבִים”.

נֹעַם נִכְנַס הַבַּיְתָה וְאָמַר לְאִמּוֹ:

“אִמָּא, הַאִם מִצְוָה הִיא לְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת?”

“מִצְוָה גְּדוֹלָה, בְּנִי”, עָנְתָה הָאֵם, “כָּל הַמְּרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, מְרַחֲמִים עָלָיו מִן הַשָּׁמָיִם”.

אָז סִפֵּר נֹעַם לְאִמּוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה בַּכֶּלֶב הַקָּטָן וּבִקֵּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁתַּסְכִּים לְאַכְסֵן אוֹתוֹ בֶּחָצֵר. הָאֵם הִסְכִּימָה. מֵאוֹתוֹ יוֹם גָּדַל “אוּד”, כָּךְ קָרָא נֹעַם לְכַלְבּוֹ, וְהָיָה לְכֶלֶב אַמִּיץ וְחָזָק. הוּא הָיָה מָסוּר לְנֹעַם מְאֹד וְהָיָה מְלַוֶּה אוֹתוֹ בְּלֶכְתּוֹ לִרְחֹץ בַּיָּם. יוֹם אֶחָד נִכְנַס נֹעַם לַיָּם וְאוּד שָׁמַר עַל בְּגָדָיו. וְהִנֵּה בָּא גַּל וְהִפִּיל אֶת נֹעַם לְתוֹךְ מְעַרְבֹּלֶת. כְּרֶגַע קָפַץ אוּד לְתוֹךְ הַמַּיִם, תָּפַס אֶת נֹעַם בְּבֶגֶד הָרַחֲצָה שֶׁלּוֹ וְהֵבִיא אוֹתוֹ לַחוֹף.

לְאַחַר שֶׁשָּׁבָה רוּחַ נֹעַם אֵלָיו, לִטֵּף אֶת כַּלְבּוֹ וְאָמַר לוֹ:

"מַה מְּאֻשָּׁר אֲנִי שֶׁפְּדִיתִיךָ מִידֵי הַיְלָדִים. לוּלֵא אַתָּה הָיִיתִי טוֹבֵעַ.

הַכֶּלֶב לִקְלֵק אֶת יְדֵי נֹעַם וְהִבִּיט עָלָיו בְּעֵינָיו הַנְּבוֹנוֹת, כְּאוֹמֵר:

“אֲנִי מְאֻשָּׁר מִמְּךָ, שֶׁיָכֹלְתִּי לְשַׁלֵּם לְךָ כִּגְמוּלֶךָ!”

אַךְ הַמְאֻשָּׁרָה בְּיוֹתֵר, לְפִי דַּעְתִּי, הָיְתָה אִמּוֹ שֶׁל נֹעַם.

המלצות קוראים
תגיות