רקע
ישראל דושמן
הָאֶפְרֹחַ וְהֶחָתוּל הַשָּׁחוֹר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

יָמִים אֲחָדִים אַחֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ הָאֶפְרֹחִים מֵהַבֵּיצִים, אָסְפָה אוֹתָם הַדּוֹגֶרֶת תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם:

“שִׁמְעוּ, יְלָדִים! בְּקָרוֹב נֵצֵא לְטַיֵּל בְּחָצֵר וּלְבַקֵּשׁ מְזוֹנוֹת. עֲלֵיכֶם לְהִמָּצֵא תָּמִיד בְּקִרְבָתִי וְלֹא לְהִתְרוֹצֵץ אָנֶה וָאָנָה. בַּחֲצֵר הַשָּׁכֵן יֵשׁ חָתוּל שָׁחוֹר. הוּא אַכְזָרִי מְאֹד. אֵין הוּא מַשְׁמִיעַ שָׁאוֹן בְּלֶכְתּוֹ וְיָכוֹל לְהִתְנַפֵּל פִּתְאֹם עַל אֶחָד מִכֶּם וְלִטְרֹף אוֹתוֹ. הִזָּהֲרוּ מִפָּנָיו!”

כָּל הָאֶפְרֹחִים שָׁמְעוּ בְּאֵימָה גְּדוֹלָה אֶת דִּבְרֵי אִמָּם וְהִבְטִיחוּ לֹא לְהִתְרַחֵק מִפָּנֶיהָ.

מִמָּחֳרַת הַיּוֹם קָמָה הַדּוֹגֶרֶת וְכָל הָאֶפְרֹחִים הוֹלְכִים אַחֲרֶיהָ לָתוּר אֹכֶל. אַחַד הָאֶפְרֹחִים, שׁוֹבָב קָטָן, שָׁכַח אֶת אַזְהָרַת אִמּוֹ וְהִתְרַחֵק מִמֶּנָּה. הַדּוֹגֶרֶת לֹא הִרְגִּישָׁה בְּחֶסְרוֹנוֹ, כִּי הָיְתָה מֻקֶּפֶת הַרְבֵּה אֶפְרֹחִים וְלִמְּדָה אוֹתָם אֵיךְ וּמַה לֶּאֱכֹל.

פִּתְאֹם רָאוּ הָאֶפְרֹחִים וְהִנֵּה חָתוּל שָׁחוֹר כַּזֶּפֶת מְטַפֵּס עַל אַחַד הָעֵצִים. הֵם נִבְהֲלוּ וְהִתְחִילוּ צוֹעֲקִים:

“אִמָּא, אִמָּא! הִנֵּה הֶחָתוּל הַשָּׁחוֹר!”

“אֵלַי! אֵלַי!” קָרְאָה הַדּוֹגֶרֶת נִרְגֶּשֶׁת מְאֹד וְהִכְנִיסָה מִיָּד אֶת כָּל הָאֶפְרֹחִים תַּחַת כְּנָפֶיהָ. הָאֶפְרֹחַ הַשּׁוֹבָב הִתְחִיל אַף הוּא לָרוּץ אֶל אִמּוֹ, כְּשֶׁהוּא צוֹרֵחַ:

“אִמָּא! אִמָּא!”

הֶחָתוּל הַשָּׁחוֹר קָפַץ מֵעַל הָעֵץ. עוֹד מְעַט וְהָאֶפְרֹחַ הַשּׁוֹבָב הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּכָל רָע, אַךְ פִּתְאֹם הִשְׂתָּעֵר הַתַּרְנְגֹל עַל הֶחָתוּל וְהִכָּה אוֹתוֹ בְּחַרְטוּמּוֹ מַכָּה חֲזָקָה. הֶחָתוּל נִבְהַל וּבָרַח.

בֵּינָתַיִם הִסְפִּיק הָאֶפְרֹחַ הַשּׁוֹבָב לְהַגִּיעַ אֶל אִמּוֹ, כְּשֶׁהוּא רוֹעֵד כֻּלּוֹ מִפַּחַד.

הִכְנִיסָה הַדּוֹגֶרֶת גַּם אוֹתוֹ אֶל תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְהָיְתָה מְאֻשָּׁרָה, שֶׁכָּל אֶפְרֹחֶיהָ נִמְצָאִים בְּקִרְבָתָהּ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.

וְהַתַּרְנְגֹל הַמְּנַצֵּחַ קָרָא “קוּקוּרִיקוּ” בְּלֵב שָׂמֵחַ.

המלצות קוראים
תגיות